אחרי הפסקה של חמש שנים נזדמנו שוב יחד, אתם העובדים את עבודת הקהק"ל בבתי-הספר ואני הממונה על העבודה הזאת בכללה, ויש לי העונג המיוחד להשתתף גם הפעם בכנוסכם ולסכם את תוצאות העבודה במשך התקופה הזאת. מכפר-ילדים בעמק יזרעאל, עד בן-שמן אשר בשפלה, ועד הר הצופים בירושלים – אלו הן התחנות הגיאוגרפיות של הכנוסים האלה. ומבחינה תרבותית: מבית-הספר העממי הקטן בכפר-ילדים, עד בית-ספר גבוה יותר בכפר-הנוער אשר בבן-שמן, ועד האוניברסיטה העברית, בית אולפנא זה, שאנו מקוים כי ישמש מאור תרבות לא רק לישוב העברי בארץ אלא גם ליהדות בכל העולם כולו. אולם נתאספנו כאן לא רק במקום יקר ונכבד לאומה כולה, אלא גם ביום זכרון לעם ישראל. יום ראשון של חנוכה היום. היום מלאו 2100 שנה מאז הרים מתתיהו החשמונאי את דגל המרד והשחרור בהרי מודיעין. אין אומה ולשון בעולם שתזכור תאריך היסטורי לאחר תקופה ארוכה כל כך, תזכור ותחוג אותו לנצח. וגם זה צריך לשמש סמל לכנוסנו הפעם. כאן, על ההר הזה, במקום הזה, עמדו אויבינו ונלחמו אתנו לחיים ולמות. כמה מאורעות היסטוריים קשורים במקום הזה! לעומת קטעי היסטוריה אלה – מה ערך לכל השאלות הפעוטות המעסיקות אותנו בחיי יום-יום שלנו? נשכח נא איפוא לרגע את חיי החולין ונחזור במחשבתנו לימי העבר הגדולים, לאותם המאורעות ההיסטוריים הקשורים במקום זה. ישמשו לנו זכרונות אלה מקור של אמונה ובטחון בתחית העם. ואותו הבטחון, שהיה חי בלבות העם עד היום הזה, ישאר בלבנו ובלב בנינו עד שיגיע יום שחרורה השלם של האומה.

מה לא התרחש ובא עלינו במשך אלפים ומאה השנים הללו? שחרור, תחיה מדינית, ושוב גולה ופזור בכל העולם, גירושים, אינקויזיציות, פרעות ובלבולים – בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ואחרי כל אלה אנחנו שבים אל המקור, אל השאיפה לתחיה, אל האמונה שעוד הפעם לנו תהיה הארץ הזאת. ועל-כן אני אומר: הסתכלו נא בפאנורמה הנצחית הזאת. וכשתגשו לטפל בעניני יום-יום, העלו נא על זכרונכם את המקור. זכרו מאין באתם ולאן אתם הולכים – וגם ברגעים הקשים ביותר לא יהיה מקום ליאוש, האמונה תשוב ותפעם בכם ומסור תמסרו אותה לדורות הבאים.

מהשקפה היסטורית רחבה זו אני עובר להערכת התקופה הקצרה של חמש השנים שעברו עלינו. בתקופה קצרה זו נתרחשו מאורעות חשובים, חיוביים ושליליים גם יחד, מאורעות לא שערום רבים מאחינו בני ישראל.

א

אפתח בנעשה בגולה. אין אני מתכוון ליתן כאן סקירה על כל המאורעות שחלו בחיי העם העברי בתפוצות הגולה במשך תקופה זו. ברצוני לעמוד רק על שני מאורעות עיקריים, שיש בהם משום לקח היסטורי לדורות, מאורעות שנתרחשו בשתי ארצות מרוחקות זו מזו ושברו לרסיסים את הבטחון השלם, שעליו בנתה היהדות בארצות הללו את חייה: בטחון כלכלי בארה"ב באמריקה ובטחון רוחני בגרמניה.

בארצות-הברית שבאמריקה חיו היהודים, בתוכם גם הציונים הנלהבים ביותר, בבטחון גמור שעמדתם הכלכלית מוגנה מפני כל רוח מצויה או בלתי-מצויה ומצבם החמרי איתן לדורי-דורות. לפני חמש שנים טפלה היהדות באמריקה בכמה ענינים: מתן עזרה ליהודים בארצות פזוריהם, סיוע לשאיפותינו המדיניות והישוביות בארץ – אולם לא עלה על דעתו של מישהו לדאוג למצבם החמרי של יהודי אמריקה עצמם. היתה הכרה מלאה, שבטחון כלכלי זה של “הדוד העשיר” באמריקה ימשך לדורות. ולא רק יהודי אמריקה עצמם, אלא גם היהדות העולמית כולה האמינה שיש מקום אחד בעולם אשר בו יושב קבוץ של מיליונים יהודים איתנים ומבוססים בעמדתם הכלכלית, ומשם תבוא העזרה לשאר תפוצות הגולה בכל זמן שתדרש. כל מיליוני הדולרים, שאחינו באמריקה שלחו לאירופה, לשם עזרה פרודוקטיבית או בלתי-פרודוקטיבית, ובמדה הרבה יותר מצומצמת גם לצרכי הישוב בארץ – כל אלה נחשבו רק כ“דמי קדימה”, כשיעור ראשון. וכל זה נהרס במשך זמן קצר.

אין הכוונה לומר, שמצבם של אחינו באמריקה הוא נורא. יתכן שיהודי שירד מנכסיו באמריקה הוא גם עכשו עשיר מיהודי אמיד בפולניה או ברומניה. אבל אין זה חשוב. העיקר שהצבור היהודי עצמו, גם באמריקה וגם בעולם כולו, הבין שהעמדה הכלכלית היחידה שנשארה לה ליהדות בתוך המשבר הכללי – זו של יהודי אמריקה – אף היא נהרסה. אבדן הבסיס הכלכלי הזה הביא גם לידי שנוי מבחינת רגש הבטחון. באה רביזיה בפסיכולוגיה של יהודי אמריקה גם בנוגע לעתידם הם.

אולם חמור ממנו המשבר השני – המשבר הרוחני, כי משבר רוחני תמיד קשה יותר מהרס כלכלי. כוונתי למשבר בגרמניה.

אם יש ארץ בעולם, שטמיעתם הרוחנית והתרבותית של היהודים היתה בה שלמה ומלאה, עד כדי הזדהות גמורה עם חיי הרוח והתרבות של העם מסביב – הרי זו גרמניה. כמה ערכים תרבותיים נתנו יהודי גרמניה במשך מאה וחמשים שנה לאומה הגרמנית ולכל העולם בכלל, ממשה מנדלסון ועד אלברט אינשטין! הרי נדמה, שאין קבוץ יהודי ואולי גם קבוץ לא-יהודי בעולם, שיוכל להשתוות אל היהדות הגרמנית שלא מנתה אלא חצי מיליון נפש. אין מקצוע במדע ובאמנות, בספרות ובמוסיקה, בתעשיה ובמסחר, בחיים המדיניים ובחיי החברה, שהיהדות הגרמנית לא הצטיינה בו ולא תפסה בו מקום מרכזי. חצי מיליון יהודים אלה לא עמדו מחוץ לאומה הגרמנית. הם היו גרמנים אמיתיים, בהרגשתם ובמחשבתם, בשאיפותיהם ובהלך רוחם. הם היו באמת גרמנים בני דת משה. לשונם היתה אחת: הגרמנית. כל הקבוצים היהודיים בתפוצות הגולה, אף שהיו מדברים את שפת האומה שמסביב, היו באמת דו-לשוניים: רוסית ואידיש, אנגלית ואידיש (באמריקה), ערבית ושפניולית; איני מדבר על הלשון העברית, שבארצות ידועות שמשה אף היא תוספת לשתי השפות האחרות. אפילו בצרפת תמצאו, שתשעים אחוזים של היהודים מדברים קצת גרמנית, מפני שרוב יהודי צרפת מוצאם מאלזס. יוצא מכלל זה הקבוץ היהודי בגרמניה, שלא היתה לו אלא שפה אחת, שפת האומה שבתוכה הוא יושב. מצבה הרוחני-התרבותי של היהדות הזאת, נדמה היה, שבסיסו עומד איתן ומוצק על סלעים. אפילו הציונים המועטים בין יהודי גרמניה, אף הם לא חששו מפני סכנה כל שהיא בנוגע למצבם הרוחני-התרבותי. והנה לפתע פתאום, כהרף עין ממש, באה מהפכה והפכה את הקערה על פיה. בן-רגע זעה הארץ מתחתם, נשבר בסיס הסלעים, שעליו נשענה היהדות הגרמנית. נפתרה השאלה, אם יהודי גרמניה הם גרמנים באמת ובשלמות; היא נפתרה בשביל העולם הגדול, הלא-יהודי, וגם בשביל היהודים הגרמנים כשהם לעצמם.

מכאן מסקנה חשובה, בעיקר בשבילנו, בני ארץ-ישראל. יש אומרים, למשל, שהישוב העברי בארץ איננו יכול להגיע לידי הבנה עם האומה האחרת היושבת כאן, מפני שאין אנו מבינים את לשונם. אולם נקח את הדוגמא של גרמניה: שם בודאי הבין הקבוץ היהודי את לשון העם שישב בקרבו ולא עוד אלא שהתקרב לעם הגרמני התקרבות נפשית עמוקה ביותר, עד כדי הזדהות גמורה עם חייו התרבותיים והרוחניים, כאמור (אגב, העם השני בארצנו רחוק כל-כך, מבחינה תרבותית, מן העם הגרמני ונכסי הרוח שלו, עד שאין כל מדת השואה ביניהם) – ואף-על-פי-כן כל זה לא הועיל. לא רק ידיעת הלשון הגרמנית לא הועילה, אלא גם הטמיעה הרוחנית הגמורה אף היא לא הביאה פרי. אין אני רוצה להוציא מכאן מסקנה, שאין צריך ללמוד ערבית, אולם המסקנה הברורה היא, שאין לראות בזה גורם מכריע להבנה מדינית.

ועוד דבר מופלא אנו למדים מן ההיסטוריה של השנים האחרונות בגרמניה. כולם חשבו, שהחייץ היחידי המפריד בינינו לבין אומות העולם היא הדת, והנה באו הגרמנים, שהם עקביים יותר ובעלי מחשבה הגיונית וישרה, ובררו את הדבר אחרת – גזע אחר, עם אחר. “טבילה” שוב אינה מועילה, לא טבילה בדת ולא טבילה בשפה ולא טבילה בנמוסים ובהרגלי חיים – הגזע הוא אחר.

וכשם שהמשבר הכלכלי באמריקה הביא את אחינו שם לידי שנוי ערכים, שיחשבו על עתידם הכלכלי, כך גם המשבר הרוחני-התרבותי בגרמניה הכריח את יהודי גרמניה ואת יהודי הארצות השכנות הנמצאים בתנאים דומים למצב בגרמניה לעשות חשבון הנפש בנוגע לעתידם התרבותי-הרוחני, כי נוכחו לדעת שהפתרון שהחזיק בו עד עכשו פתרון שוא הוא. שתי מסקנות אלו מן המשבר הכלכלי באמריקה ומן המשבר הרוחני בגרמניה, אני חושב אותן לרכוש גדול שרכשנו בתפוצות הגולה לטובת האמת הנצחית שבהשקפתנו הלאומית. אין אנו שמחים, חלילה, לאידם של אחינו באמריקה ובגרמניה. יחד עם היהדות העולמית אנו מצטערים בצערם של הראשונים, ועל אחת כמה וכמה אנו שותפים לסבלם הטרגי של האחרונים, כי הסבל הרוחני נגע תמיד ללבנו יותר מכל משבר חמרי. אבל מעז יצא מתוק.

עוד רבים ומרים הדברים הנוגעים למצבה של היהדות בתפוצות הגולה, אבל רציתי להביא לפניכם את הקוים הבולטים ביותר. הצד השווה שבכל הגורמים האלה הוא, שכולם עוררו בכל התפוצות תנועה של התפרצות אל ארצנו, במדה שאין אני זוכר כדוגמתה. אין מקום בעולם ואין קומץ של יהודים, שארץ-ישראל לא חדרה לחוג מחשבתם. כמה מהם מפקפקים עדיין ופוסחים על שתי הסעיפים. אבל כולם יודעים שיש רק ארץ אחת בעולם שעשויה להיות מרכז לאומי לעם העברי. וזהו הישג חשוב מאד. כתוב: “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”; לצערנו הרב יש לגרוס “לא ינום ולא יישן שונא ישראל”, והשונא העיר אותנו מתרדמתנו.

ב

ואם נעבור למצב בארץ, הנה גם בה נתרחשו במשך התקופה הזאת מאורעות, שנצטרך ליחד להם מקום בהיסטוריה הארוכה שלנו, מהם טובים, מהם רעים.

הרעות: די אם אזכיר את המהומות בארץ לפני ארבע שנים, וגם ההפרעות שבזמן האחרון אין לעבור עליהן בשתיקה בשעה שבאים לעשות סיכום. על כל אלה יש להוסיף את הטרגדיה הגדולה במחננו אנו, שהיא מזכירה לנו, ודוקא כאן, במקום כנוסנו, את השנים האחרונות שלפני חורבן הבית השני, כשרבו המפלגות בישראל וכל אחת מהן שאפה, כמובן, לשחרור האומה והביאה לשם כך קרבנות אין מספר, ובו בזמן אכלו איש את בשר רעהו ועל-ידי-כך עזרו לאויב לבצע את זממו. אכן הטרגדיה היא גדולה גם כיום, וכולנו, בני כל המפלגות, אשמים בכך, כולנו בלי יוצא מן הכלל. יכול אני להבין מלחמת אחים, כשהמלחמה היא בעד העיקר: דת ישראל או דת נכרית, ארץ-ישראל או ארץ אחרת, שפת ישראל או שפה זרה. אבל בזמן שכולם שואפים למטרה אחת והמלחמה נטושה רק בגלל דרכי הגאולה – מלחמה כזאת, בשעה הרת גורל והכרעה לקיום העם כולו, לא יסלחו לנו הדורות הבאים. אף-על-פי-כן עלינו לקבל גם את הרעות, ולברך עליהן כמו על הטובות, משום שאין ברירה אחרת.

אולם לא אצדק לגבי האמת, אם לא אזכיר שבמשך חמש השנים הללו נעשו בארץ גם מעשים חיוביים וחשובים ביותר. המעשה הגדול הראשון שאני רואה הוא, שהישוב בארץ, ואחריו גם היהדות בגולה, לא נרתעו מפני הפרעות, כי אם להפך: תשובתם על ההתקפה הנוראה הזאת, שעלתה לנו ב-160 קרבנות, היתה התאמצות מוגברת והתלהבות גדולה יותר לעבודת הבנין. זהו בלי-ספק חיוב גדול: עמדנו במבחן והוכחנו, שאנו עולים לארץ בכל תנאים שהם, לא רק כשיש לנו הצהרת בלפור, כי אם גם כשעושים בנו פרעות. ואני בטוח, שגם על ההפרעות של היום יענה העם את המענה היחיד: אין הפרעה בעולם, שתוכל לעכב את מפעלנו. לפני שנים אחדות בקר אצלי פקיד אנגלי גבוה. התווכחנו הרבה בשאלת ארץ-ישראל, הוא עסק בחקירות ודרישות בעניני קרקע ורצה לקבל ממני ידיעות ומספרים. אמרתי לו: חקירות ודרישות ומספרים – כל אלה נחוצים לכם, ולא לנו. בשבילנו הענין ברור. היעוד הלאומי שלנו לחדש את ימינו כקדם – אין זה בשבילנו בגדר של שאלה, יהיו המספרים אשר יהיו. ועוד אמרתי לו: אתם האנגלים תוכלו להכביד עלינו, או להקל עלינו, אבל אין בכוחכם להפריע לנו בעבודתנו. אם תקלו עלינו, יהיו לכם חמשה-עשר מיליון ידידים בעולם, ואם תכבידו – יהיו לכם חמשה-עשר מיליון שונאים בעולם. אבל להפריע לא תוכלו, כי אנחנו חזקים מכם. וכאשר שאל, מנין לי האמונה הגדולה הזאת, עניתי לו: בשבילכם אין שאלת ארץ-ישראל אלא פרט קטן בין יתר השאלות המעסיקות אתכם, אולם בשבילנו זוהי שאלה של קיום או כליה, חלילה. ואם עומדת אומה – ולה נוער בריא, מפותח ואידיאליסטי וכוחות כבירים, פיננסיים, מדיניים ותרבותיים – בפני שאלת חיים או מוות, אין כוח בעולם שיוכל להפריע לה בשאיפתה לחיים.

תשובה חיובית זו על פרעות תרפ“ט, תגבורת האמונה והמרץ של האומה הממשיכה בעבודה בקנה-מדה יותר גדול ובקצב מהיר יותר – הביאו לנו הישגים חשובים: הישוב העברי בארץ גדל כמעט פי שנים, ולא על-ידי זקנים וחולים, כמו בתקופת ה”חלוקה", כי אם על-ידי יסודות פרודוקטיביים, רובם ככולם. אין דרכי להגזים במה שקוראים “פרוספריטי”, אבל עובדה היא, שיש מצב של פריחה ושגשוג בארץ, ומיליונים יהודים בכל תפוצות הגולה מקנאים בנו ובמצבנו הכלכלי. ובודאי אפשר היה להגביר את כוח קליטתה של הארץ בשביל עולים נוספים – אלמלא ההפרעות, זהו, בלי ספק, אקטיב גדול לתנועת התחיה שלנו.

ג

מן הדברים האלה הריני עובר אל השירה התמידית שלי, אל הקרקע המהווה עיקר העיקרים ויסוד היסודות לכל עבודתנו בארץ. שאלת הקרקע שתי פנים לה: גאולת הקרקע בכלל, והקרקע הלאומי בפרט.

הרכוש הקרקעי שלנו, הנכלל בשני הסוגים הללו – קרקע פרטי וקרקע לאומי – גדל אמנם בחמש השנים האחרונות. אולם אין בתוספת זו ולא כלום בהשואה אל ההתפתחות ביתר מקצעות חיינו, אין בה לא משום סיפוק צרכי השעה, ובודאי לא משום הבטחת עתידנו. בשטח זה אין מצבנו משביע רצון כלל וכלל, כי אם משמש אזהרה חמורה: “מנא מנא תקל ופרסין”.

אם תתבוננו במצבנו המדיני ותראו, שכל עיקר המלחמה נגדנו במשך חמש השנים האחרונות, מצד הערבים ומצד הממשלה, מתנהלת בעיקר בשטח רכישת קרקע. רק בזמן האחרון נתווספה גם שאלת העליה. כי אמנם הקרקע מהווה את נקודת הכובד במפעלנו. שונאינו ומתנגדינו תפסו את הענין הזה יפה יפה, יותר משתפסו אותו היהודים והציונים. במלחמה זו, המתנהלת נגדנו בענין רכישת קרקעות, מכים אותנו בשתי מכות, האחת גרועה מן השניה. המכה הראשונה הפשוטה: המחירים. בחמש השנים האחרונות עלו מחירי הקרקע בכל חלקי הארץ לא פחות מאשר פי שנים, ויש מקומות שבהם הגיעו אפילו ליותר מזה: פי שלשה, ארבעה וחמשה. יוצא, איפוא, שכל מאמצינו הגדולים אינם מביאים אלא תוצאות קטנות, בדרך משל, אילו היו הכנסות הקהק"ל כיום פי שנים וחצי מהכנסותינו בשנים הקודמות, גם אז לא היינו יכולים לרכוש יותר קרקע מן המכסה הקודמת; ואם ההכנסות תשארנה ללא עליה, לא נוכל לרכוש אלא כשליש השטח שקנינו בשנים הקודמות. זוהי מכה נצחת.

מה הן הסיבות לכך? יודע אני, שיש נוסח מוכן לתשובה: הספסרות. אולם אין זה העיקר ואין תשובה זו מתרצת את הכל. אין אני צריך לומר לכם, כי שונא אני תכלית שנאה לא רק את הספסרות כי אם גם את הספסרים. יש דברים, שאסור לעשות בהם פרקמטיא, שקדושתם צריכה למנוע בעד כל עסק של מקח וממכר. מעולם לא ראיתי יהודים שיסחרו בספרי תורה. איזה רגש פנימי מונע אותם מלחלל את קדושתם על-ידי עסקי מקח וממכר. כך היה צריך להיות גם היחס לקרקעות האומה, לאדמת האבות והבנים. אבל גם אילו עברו מן העולם כל הספסרים משלנו, גם אז בודאי היו הערבים מעלים את המחירים, משום שהם יודעים, שאנחנו נבוא ונשלם במיטב כספנו. אם יש לערבי אפשרות איזו שהיא להחזיק מעמד משך זמן ידוע ולא למכור תיכף, הריהו בטוח שיקבל פי שנים. ומיהו שאינו מבין זאת? – אנחנו. כי האמת המרה היא, שאין אנחנו כלל “עם חכם ונבון”.

זוהי הסכנה הראשונה, שהיא נובעת מעלית המחירים. אולם יש סכנה חמורה הימנה. התיקרות הקרקע אפשר בכל זאת לנצחה בכסף, אולם יש דבר שהכסף איננו מועיל בו, וזוהי האידיאולוגיה שנוצרה בזמן האחרון בדבר “נישול” הערבים מאדמתם. כאן יצרו שונאינו, מתוך ידיעה מלאה שזוהי עלילת שקר, טענה העלולה להכות אותנו בעולם הגדול. אפילו במחננו קמו ציונים טובים, שמתוך היפרטרופיה של צדק ויושר התחילו לפקפק בצדקת מעשינו כלפי הערבים. ודוקא כאן, במסיבת מורים ומחנכים, עלי לדבר ביתר אריכות על הענין הזה.

אני מקוה, שכולכם חדורים אידיאלים מוסריים ואת האידיאלים האלה אתם גם מוסרים לחניכיכם בבית-הספר. מה זה בעצם “נישול”? אם מי שהוא יושב על אדמתו וחי את חייו העצמיים ומצבו החמרי איתן ובטוח, וביום בהיר אחד מגרשים אותו ממקום עבודתו והוא מך ונופל, ואין לו מקור עבודה אחר לפרנס את עצמו – זהו נישול. אולם כל שנוי אחר של מצב הדברים, לטובה ולא לרעה, אין לסמנו בשום פנים כתופעה של נישול. אם מישהו ימכור את חלקת אדמתו ויפנה למקצוע אחר, במלאכה או במסחר, ויראה ברכה בעמלו – אין זה נישול, באשר מצבו של ה“מנושל” הוטב.

מלבד המוסר הפרטי יש גם דרישה של מוסר קולקטיבי. אם לאומה אחת יש הכל ולשניה אין כלום, הרי גם זה לא מן היושר הוא. גם בענין זה מוכרחים לבוא לידי רביזיה. היה זמן שחשבו כי מן המוסכם הוא, שהאומה השלטת באיזו ארץ יש לה הרשות לסדר את סדרי החיים לפי רצונה והמיעוטים היושבים בארץ זו צריכים לקבל את הגזרות ולהכנע; ואם לא עשו כן, נחשבו כמורדים. כיום חל שנוי גם בהשקפה זו. למיעוטים לאומיים יש זכויות ידועות בנוגע לסדרי חייהם, לשפתם ולתרבותם, וגם זוהי דרישה מוסרית צודקת.

ואם מתוך דרישות מוסריות אלה נסתכל במצבנו בארץ-ישראל ונראה: מצד אחד אלפים ומאות-אלפים דונם של אדמת בור עד היום הזה; בעבר-הירדן, בחורן ובנגב עד תעלת סואץ, שטחים גדולים של קרקע שומם השייכים לאפנדים אחדים, ולנו אין שום דריסת רגל בכל המקומות האלה; לאומה אחת יש הכל, ולא רק פה, כי אם גם בסוריה, במצרים, בעיראק, בחצי אי ערב ובמדינות הערבים שבצפון אפריקה. ומצד שני יש אומה העומדת על מדרגה רוחנית ותרבותית גבוהה, ובכל ארצות העולם היא מפרפרת בין החיים והמות, והנה היא באה וטוענת, שגם בשבילה צריך להמצא מקום בארצה ההיסטורית ובעד זה היא מוכנה לשלם בדמים ובזיעה ובעבודה, ובעד כל שעל אדמה הנרכש על-ידה, שעליו ישב מקודם בדואי עני ובודד, היא משלמת במיטב כספה פצויים כאלה, שלא העז לחלום עליהם מעולם – לזה נישול ייקרא?

אידיאולוגיה מזוייפת ומסולפת, ששונאינו הפקחים ידעו לפתח אותה בשנים האחרונות, מביאה אתה סכנה חמורה בשבילנו. הסכנה היא בזה, שרבים מאתנו נגררים אחרי האידיאולוגיה הזאת בלי לחקור במהותה ובצדקתה. הרבה עמל ומרץ הקדישה הנהלת הקהק"ל בשנים האחרונות למלחמה נגד ההשקפות המוטעות הללו. אין אני אומר שנצחנו, כי קשה לנצח את היריב כשהוא עצמו יודע שטענותיו אינן אלא זיוף מכוון של המציאות. אך במדה ידועה הצלחנו.

ד

והנה, בזמן האחרון התחילו מתקיפים מבפנים את האידיאולוגיה של הקהק"ל; ולדאבוני עלי לומר, שגם מבין המורים יש המשתתפים בהשקפה זו, וחולקים שוב על הפרינציפ היסודי שבהשקפתנו המסורתית “והארץ לא תמכר לצמיתות” או כמו שאנו קוראים לה היום – הלאמת הקרקע. יש משמיעים את הטענה הנושנה, שקרקע פרטי עלול להתפתח וליתן פירות יותר ויש לו אפשרויות מרובות ליצירת ישוב מבוסס וצפוף, ואילו על קרקע לאומי חלות כל מיני הגבלות שיש בהן כדי לעכב את התפתחותו הכלכלית.

אילו גם היה מן האמת בטענה זו, גם אז מחויבים היינו לשמור על הפרינציפ של הלאמת הקרקע משני טעמים עיקריים: קודם כל אין לנו כל בטחון לאומי בקרקעות שאינם נמצאים ברשותה של הקהק“ל. הנה דוגמא מן הזמן האחרון: במפרץ חיפה רכשנו קרקעות במחיר נמוך ועכשו משלמים שם בעד קרקע עד מאה לא”י הדונם ויותר. חיפה וסביבתה נעשו בזמן האחרון אוביקט של התענינות בין-לאומית, ואילו השארנו שם את הקרקעות בידי יחידים, אין אני בטוח, שהיצר הרע לא היה משיא אותם לעשות עסקים ברכושם הקרקעי ולמסרו לידים אחרות. אין בטחון לכל עתידנו, אם לא נדע שאנו בונים על יסודות מוצקים, על קרקע משלנו ולא על אדמה העלולה בזמן מן הזמנים לעבור לרשות אחרים. הבטחון הגמור הוא בזה, שהרכוש הקרקעי נשאר לצמיתות ברשות האומה כולה. והטעם השני הוא, שעל אדמת הקהק“ל אנחנו בטוחים במאה אחוזים מפני כל זעזועים של מלחמות פנימיות בין בעלי-הרכוש ובעלי העבודה – אותן המלחמות שכבר הרסו עולמות, ומי יודע אם חס וחלילה לא נראה הרס כזה גם בחלק של ארצנו. הנה המלחמה בעד העבודה העברית במושבות הפרטיות. ע”י קול-קורא של הועד הלאומי אין לתקן את המעוות הזה. במקום שיש מלחמת האינטרסים, שם הסמכות אין לה השפעה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, ואילו במשקים שעל אדמת הקהק"ל לא היו אף פעם, מיום היווסדם ועד היום הזה, זעזועים כל שהם בשאלה זו.

אולם חולק אני על עצם ההנחה, שההתפתחות הישובית על אדמה פרטית מבוססת יותר מזו שעל אדמה לאומית. יש כאן אי-הבנה. אם המדובר על התפתחות של ספסרות, מודה אני שזו תוכל להתקיים רק על אדמה פרטית, אולם אם כוונתנו להתפתחות נורמלית, שהעובד יראה ברכה בעמלו וישתדל להוציא ממינימום של קרקע מכסימום של תוצרת – אין שום יתרון לאדמה פרטית על אדמת הקהק“ל. להיפך: יתכן שמתישב זה או אחר במושבה פרטית יתעשר, אולם לא היו מקרים במושבות אלה, שתתרחב אפשרות הקליטה למשפחות נוספות על חלקת אדמתו של מתישב אחד, ואילו במשקים שלנו אנו רואים, שבמשך חמש השנים האחרונות הולכת וגדלה הצפיפות של האוכלוסים החקלאיים מתוך שנכנסים אנשים חדשים וגם העבודה נעשית אינטנסיבית יותר. אם אנו נוכחים לדעת, שבנקודה זו או אחרת די למתישבים בחלקות יותר קטנות, הרי לפי החוזה הם מחזירים לנו את העודף וניתנת לנו האפשרות להושיב שם משפחות נוספות. כדוגמה תשמש העליה הגרמנית. אם תעשו חשבון, כמה מעולי גרמניה נקלטו במושבות פרטיות וכמה מהם הצליחו להשתרש, בצורה זו או אחרת, במשקים שעל אדמת הקהק”ל – תראו את ההפרש הגדול לטובת האדמה הלאומית. והדבר מובן: לתוך מושבה פרטית יכול העולה לחדור רק אם יש לו אמצעים חשובים משלו ודבר זה איננו שכיח כל-כך. אולם כשהעולה בא לישובים הלאומיים – המתישבים “זזים קצת” ויש מקום לעוד אדם נוסף.

ועוד דבר: הסדור החקלאי קשה דוקא לאנשי המעמד הבינוני, כשהם אינם מתישבים על אדמת הקהק“ל. יש להביא בחשבון, שההתישבות החקלאית דורשת סכומים גדולים. הקרקע עולה עכשו פי שנים, פי ארבעה ויותר. מלבד זה יש להקים בנינים, לנטוע מטעים, לסדר הספקת-מים, וכו' – וכל אלה בולעים הון, ומי שאין לו כל הסכום הדרוש, לא יכול להשקיע את אמצעיו המועטים ברכישת קרקע שלא ישאר לו כסף בשביל עצם ההתישבות. וכך הוא נאלץ לוותר על שאיפתו החקלאית. לא כן הוא הדבר, אם יקבל קרקע מאת הקהק”ל ואת אמצעיו הוא יוכל להשקיע בשאר הסדורים. אלמלא היתה הקרן-הקימת קימת היום צריך היה ליסדה.

אתם שדואגים לחנוך הילדים ברוחה של הקרן הקימת תבינו זאת יותר. צדקתם בהשקפתכם, שהקהק“ל מעונינת בעבודתכם לא בגלל הסכום המועט שאתם מאספים בבית-הספר, אלא בגלל החנוך שאתם נותנים לדור הבא, כדי שיבין מה האומה דורשת ממנו. ואני שואל אתכם, היש אפשרות כל שהיא לדבר עם החניכים על גאולת קרקע בשביל אנשים פרטיים? האם הרגש של הילד לא יתנגד לכך? אפשר לעורר התענינות אצל הילד רק כשפונים אל רגשותיו העדינים ביותר. ואם תבארו לילד, כי אנחנו יוצרים יצירה נצחית, לא בשביל ראובן, שמעון או לוי, אלא בשביל כל האומה כולה, וכי שאיפתנו היא שקרקע האבות שהיה שייך לפנים לאומה כולה יועבר שוב לרשות העם גם לדורות הבאים – הילד יתפוס בחוש את האידיאל שלנו וישתתף בעבודה למען גאולת הקרקע בתורת רכוש האומה, ולא כרכוש יחיד פלוני. ואמנם אין לך ענף אחר בכל העבודה שלנו, שיוכל לקשר את הילד עם האומה ועם תקוותינו בארץ, יותר מן הרגש שהוא משתתף בעבודת הקודש של החזרת הקרקע לרשות העם להווה ולעתיד. הסברה זו תביא, בלי ספק, פרי ישווה לה. היום נגשו אלי שני ילדים ומכרו לי את הסרט של הקהק”ל. נכנסתי אתם בשיחה ושאלתי אותם בתמימות: למה לי ליתן כסף, כדי לקנות קרקע בשביל ילד זה או אחר? והנה ענו לי: לא, הקרקע הוא בשביל כל האומה, וגם לך יהיה חלק בו. זוהי ההשקפה, שהילד יוכל לתפוס אותה.

ה

לבסוף רוצה אני למסור לכם ידיעות על הצד המעשי שבעבודת הקהק“ל במשך השנים האחרונות. מאותן ההשקפות הכלליות על עברנו ועתידנו, אעבור לדברים יותר פשוטים: לפעולות הקהק”ל ברכישת קרקעות. גדולות לא עשינו. לא היו גדולות – בהשוואה לצורך התכוף ולדרישות השעה. אבל גדולות הן הפעולות, בהתחשב עם ההפרעות שעמדתי עליהן מקודם: הפרעות מבחוץ, קשיים מדיניים, קשיים כספיים, עלית המחירים. בהתחשב בכל ההפרעות האלה אין אני מתבייש להביא לפניכם את סיכום עבודתנו.

בדרך כלל יש הבדל גדול בין הקניות שנעשו בחמש השנים האחרונות ובין הרכישות הקודמות. אז רכשנו ויצרנו מרכזים חדשים, העברנו לרשות האומה גושים גדולים: וואדי חווארית¹ ומפרץ-חיפה. כעת לא אוכל להביא לפניכם אף גוש אחד. כל הקניות היו בעיקר קטנות ומפוזרות, ושתי סיבות לכך: ראשית, גושים גדולים במקום אחד כמעט שאינם נמצאים עוד בארץ, חוץ מעמק הירדן, עבר-הירדן והנגב, והקרקעות בנגב טעונים עוד חקירה בנוגע לשאלת המים ולצורות ההתישבות המתאימות להם; ושנית – וזה יותר חשוב – השאלה של שמירת הקרקע. היה זמן, שהספיק הקושאן כדי לשמור על הבעלות, היום נשתנה המצב. סמוך לקניה מוכרחה לבוא העליה על הקרקע. אם לאו, אין בטחון שלא נפסיד את הקרקע. ע"כ מוטלת עלינו זהירות גדולה שלא לקנות את הקרקע אלא אם כן יש בסיס כל שהוא לישוב המקום.

הפעולה העיקרית שעוד טרם נגמרה היתה: וואדי-חווארית. בקרוב תקבע ועדת השמות שעל-יד הקהק“ל שם חדש, היסטורי, לשטח זה. התקשרנו על 48,000 דונם ישן, שהם כ-44,000 דונם-מטרי, עד היום הועבר על שמנו שטח של קרוב ל-31,000 דונם-מטרי והקרקע נמסר כבר, רובו ככולו, למתישבים. 12,000–13,000 דונם הנשארים נמצאים עדיין בפרוצס ההעברה. ההיסטוריה של קנית וואדי-חווארית היא, אולי, היפה ביותר בתולדות העבודה של הקהק”ל. כי מה מיפה את החיים אם לא היסורים? הקניה נעשתה לפני 5–6 שנים, העליה הראשונה של חברי ארגון ויתקין על הקרקע היתה לפני שלש שנים בערך; עבודת ההתישבות התחילה בערך לפני שנה וחצי. מקום זה, מובטחני שיהפך במשך הזמן לחבל העשיר והיפה ביותר בארץ. כל התנאים מתאימים לכך: קרבת הים, נחל אלכסנדר, מסלת-הברזל בשכנות, התנאים הטופוגרפיים, אדמת המישור הטובה שאין כמוה בכל הארץ, ואין כל ספק, כי כשם שחדרה היא הפאר של הישובים הראשונים, כן, ובקנה מדה גדול יותר, תהיה אדמת וואדי-חווארית פאר כל הישובים החקלאיים שעל אדמת הקהק“ל, והיא תעלה על חדרה בזה, שתהיה בה עבודה עברית טהורה במאה אחוזים. את אדמת וואדי-חווארית חלקנו לאלף משפחות, מעדות שונות, מכל הזרמים והמעמדות. גם חיילי הגדודים, שבמשך שתים-עשרה שנה חפשו קרקע אצל הממשלה אשר בעדה נלחמו ולא נענו, קבלו עתה קרקע בוואדי-חווארית מאת המוסד העברי: הקרן הקימת לישראל. עכשו זורמים החיים בוואדי-חווארית. האדמה נקדשה גם ע”י קרבן: בנימיני ז“ל. עלי להודיע לכם, כי השטח של 3000 דונם שנלקח מאתנו בחכירה לפני שנתים ע”י הממשלה הוחזר לנו עתה וגם הוא נמסר להתישבות. זאת היא פרשת וואדי-חווארית וחשיבותה רבה בשביל כל הישוב החדש. אין לתאר לעצמנו, כיצד אפשר היה לדבר על גידול הישוב החקלאי כיום, אלמלא נתעשר רכושנו הקרקעי באדמת וואדי-חווארית.

נוסף לשטח גדול זה עברו לרשותנו הרבה רצועות קרקע, אמנם לא גדולות, רובן בקשר לתכנית של “התישבות האלף”, בשרון. אך גם ביהודה, בשומרון, בעמק-יזרעאל ובעמק הירדן, נוספו שטחים חדשים ועליהם נוסדו נקודות ישוב רבות.

בסך הכל גדל רכושנו הקרקעי בחמש השנים האחרונות בשטח של 100,000 דונם ויותר. קניות אלו עלו לנו, יחד עם הוצאות ההכשרה והספקת המים, קרוב למיליון לירות. כפי שאמרתי, אין הישג זה ולא כלום לעומת הצורך הגדול בקרקע לאומי, שנעשה דחוף יותר לרגל גידול העליה, אולם מצד שני עשינו צעד חשוב קדימה. בכל המקומות שנרכשו על-ידינו התבצרו עובדים חדשים, ואיש לא יוכל להזיז אותם. ואם תקחו בחשבון את כל ההפרעות, מבית ומבחוץ, וגם את ההזנחה הגדולה של חברינו, אפילו בין המעולים שבתוכנו, בעבודה למען גאולת הארץ, את חוסר ההבנה, שהקרקע הוא הגורם המכריע בשביל כל עתידנו – הרי עשתה הנהלת הקהק"ל מעשה חשוב, שמסרה לעם ישראל רכוש נוסף של 100,000 דונם. ועל-כן אין אני מתביש לבוא לפניכם בדין וחשבון זה.

לימים הבאים עומדות לפנינו פרובלימות מרובות. העיקר הוא, שנבין כי הקהק“ל יש לה תפקיד מכריע בכל חיינו, תפקיד של “החלוץ הקרקעי” להרחבת גבולות הישוב העברי בארץ. כפי שרגילים לומר עכשיו נתרכזה עכשו ארץ-ישראל בקנטון אחד. אולם אני, אזרח נכבד של הקנטון הזה, הייתי רוצה שלא יהיה זה קנטון אחד אלא ארץ אחת. “עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל פלשתינה”, ועל-כן על הקהק”ל לחפש בכל פעם מקומות-אחיזה חדשים, ששום איש מבעלי האיניציאטיבה הפרטית לא ילך לשם. רק לאחר שנתפוס עמדות בכל אזורי הארץ, נגאל את הקרקע ונמסור אותו למתישבים, רק אז תבוא האיניציאטיבה הפרטית ותיצור נקודות חדשות מסביב למקומות שיגאלו על-ידינו. ואני תקוה, שבפגישה הבאה אוכל לשמח אתכם בידיעה על יצירת נקודות חדשות על אדמת המולדת.

דברים בכנוס המורים למען הקהק"ל,

חנוכה תרצ"ד.

מקרה הוא, אבל בכל זאת נחוץ להדגיש את הדבר: היום יום גדול בהיסטוריה העברית. היום י' באייר, מלאו 75 שנים להולדתו של הרצל ז“ל, יוצר ההסתדרות הציונית. בעיר מולדתו – בודפשט – על-יד הבית בו נולד, תערך היום חגיגה גדולה, אשר בה ישתתפו באי-כח היהדות בבודפשט וגם באי-כח ההסתדרויות של ארצות אחרות, ואנו שולחים להם ממקום זה את ברכתנו. 75 שנים עברו מיום שנולד ויותר מ-30 שנה מיום שמת. שמו של הרצל הפך סמל לעם. הוא מת לפני שלושים שנה, אבל נדמה כאילו דורות שלמים עברו מאותו יום שבו חי ופעל האיש, מיום שהתחילה התנועה הציונית המדינית. שמו של הרצל הפך לאגדה, אגדה הקשורה בעבר. אולם מדי שנה בשנה הוא גדל והולך, כובש והולך את דמיוננו. העתיד לו והעבר לו. באלפים שנות ההיסטוריה של עם ישראל נחרתו בנשמת האומה שמות כאלה, אשר לא יישכחו לעולם ועד. שמות של אנשים, ערים, ספרים – כל אלה נכסי האומה. רק לפני שבועות מספר הזכרנו את הרמב”ם – גם הוא נכס לאומי. והיום רוצה אני לדבר עמכם על שם אחר, על נכס אחר, לא על איש, כי אם על מקום המקודש בלב האומה, אשר שנותיו אלפי שנים, ואשר נטבע בנשמת אומתנו לעולם ועד, מזהיר ומתרומם משנה לשנה, מיום ליום.

מיום שהתחיל המיתוס העברי משתלב בנשמה היהודית, קשורה ירושלים בתולדות העם. לפי המסורת נצטווה אבי האומה אברהם אבינו להביא קרבן את בנו יחידו את יצחק, לאלהי העולם בהר המוריה, בירושלים. האומה הישראלית מתחילה, איפוא, למנות את ההיסטוריה שלה מירושלים, מהר המוריה. מעט יותר מאוחר, בימי יעקב, הוא חולם שוב במקום זה את החלום בו הוא רואה מלאכים עולים ויורדים בסולם שראשו מגיע השמימה. כך קושרת המסורת של האומה את תולדותיה מהרגע הראשון עם העיר אשר זכינו לגור בה. לא אגולל לפניכם הערב את ההיסטוריה של ירושלים. הרצאה לא תספיק לזה. ספרים רבים נכתבו על הנושא ואם תקראו בהם יידרשו לכך חדשים ושנים. ברצוני לדבר על ירושלים בתולדותינו בתקופה האחרונה.

לפני שבועיים קרא לפניכם אחד מיקירי ירושלים, מר דוד ילין, הרצאה על ירושלים שלפני ששים שנה ובשפתו העברית הנפלאה ספר לכם בפשטות אידילית מה היו החיים פה בתקופה ההיא, הקטנות של החיים, הדלות שלהם, הפשטות שלהם, ההגבלה אשר בהם, המעוף הפעוט. הבטתי אז בפני השומעים וראיתי כעין חיוך של אדם מבוגר המסתכל בפני ילד קטן, הנאיביים, הפשוטים, עם החכמה הילדותית הרשומה עליהם. בחיוך זה קראתי: אכן, מה הם – אותו הדור שלפני 60 שנה – בהשואה אלינו היוצרים ובונים בקנה-מדה גדול כל כך. וחושבני שמחובתי להגיד לכם, שהיחס של השומעים ההם – וזה יחסם של רבבות ציונים בעולם – אינו צודק. כי אין זו אמת. אותו הדור, אותו הישוב הישן, נקרא בשם נפלא “שומרי החומות”. שומרי החומות, פירושו קבוצת אנשים שלקחה על עצמה תפקיד לשמור על משהו יקר וקדוש לאומה. – לא על הצורה אני מדבר, אלא על התוכן, כשם שאת הבאים כיום לירושלים הייתי קורא “כובשי החומות”. הם, לפני שלושים שנה, לא באו למלחמה, לבנין, למהפכה; הם באו בכדי לשמור על אותה הגחלת שקשרה את הדור שלהם לדורות שקדמו להם. הם שמרו על החומות לא בנשק ולא בהגנה עצמית, אלא בדמעות, בתפילות, בצום – הנשק של הימים ההם. אולם כוונתם היתה לשמור על החומות. ומי יודע, לולא אותו הקומץ של שומרי-החומות מדור דור, אולי לא היתה הגחלת הזאת מתלקחת בתקופת הציונות בכדי לכבוש את החומות. הם מילאו תפקיד היסטורי מהמדרגה העליונה, שאין אנו מסוגלים עוד להעריך אותו, וחטא נחטא לדור ההוא – עם כל התמימות שבו – אם לא נכיר באותה הזכות הגדולה. ועוד ראיתי עוולה ביחסם של השומעים לפני שבועיים, – עוולה הרווחת בעולם היהודי בכללו: היחס אל חלק חשוב זה של האומה הישראלית, הנקרא בשם יהדות המזרח, הספרדים. הרי תפקידם ההיסטורי היה לסלול לראשונה את הדרכים לשיבת הבנים לגבולם, ומהם אנו שואבים את מקור חיותנו עד היום. רק שתי דוגמאות אביא: הזכרתי את יובל הרמב“ם אשר חגגנו רק לפני חודש ימים. ואם קראתם רק חלק ממה שכתבו עליו, עליכם לעמוד בהדרת כבוד לפני הספרדים, שנתנו לנו אישיות כזאת. ולצדו הרמב”ן – רבנו משה בן נחמן, שהיה ספרדי גם הוא, הראשון שבא הנה והניח פה את היסוד לישוב החדש. ומצטרף אליהם המשורר הנצחי ר' יהודה הלוי, שגם הוא מקורו ביהדות הספרדית. ואם נתרופפו וירדו בימינו הכוחות הצפונים ביהדות זו, – אין אנו רשאים לשנות משום כך את יחסנו לעדות הללו שמלאו תפקיד היסטורי בעל ערך נצחי.

אחרי ההקדמה הזאת, רוצה אני לעבור לתוכן הרצאתי.

אם כל העולם מתרכז בשביל עם ישראל במלה “ארץ-ישראל”, הרי כל ארץ-ישראל – משמעה “ירושלים”. דורות על דורות, בליל הסדר, חג חרותנו, ובתפילת “נעילה” של יום כפור, בחג הלאומי הגדול ביותר ובחג הדתי הנשגב ביותר, קורא היהודי בכל קצוי תבל “לשנה הבאה בירושלים”. והמלה ירושלים מגלמת בתוכה את כל ארץ-ישראל. ואמנם הבין העם שזהו מרכזה של האומה. כי אם תשקיפו על תולדות עם ישראל בארץ-ישראל, תראו שכל הערים ההיסטוריות הקיימות עד היום, כמו יפו, טבריה, צפת, חברון – תפקידן היה לשעה. הן התרוממו ועלו בתקופה ידועה ואחר-כך ירדו מן הפרק. חברון, למשל, קשורה בקברי האבות, ומאוחר יותר בתחילת תקופת דוד. יפו ידועה בכתבי הקודש רק בקשר לבריחת יונה הנביא. אחרי-כן היא צפה ועולה בהיסטוריה בימי כבוש המכבים. טבריה נבנתה בימי נצחון הרומאים לכבודו של המלך טיבריוס ותפסה מקום רק אחרי החורבן בתקופת המשנה. צפת נתפרסמה בתקופת הקבלה בעיקר הודות לגולי ספרד שהתישבו בה, וגם היא ירדה מעל הפרק במהרה; חיפה אינה נזכרת בתנ"ך כלל – רק הכרמל קשור בתולדות חייו של אליהו. אולם ירושלים קשורה בכל ההיסטוריה הלאומית, בכל היצירה המדינית והתרבותית שלנו, בכל הטוב והרע שבה. תוציאו את ירושלים ולא ישאר מארץ-ישראל מאומה. אפשר לגזור גליל מסוים מן הארץ, והארץ תשאר ותוסיף להתקיים, אבל את ירושלים לא תוכלו להוציא. כי שמרה האומה על הקדושה הזאת, על הנכס הזה. כל חלומותיה של האומה על ביאת המשיח, ירושלים עיקר בהם.

וכן גם בתנועת שיבת-ציון שקדמה לתקופת חיבת-ציון. שלושה היו מתווי דרכיה: ר' צבי קלישר מטורן, ר' יהודה חי אלקלעי מזמלין, ומשה הס מבון, שני רבנים וסוציאליסט שתחית האומה אחדה אותם. הם היו רחוקים זה מזה, אבל לא עמדה לפניהם השאלה לאיזו ארץ ללכת. הבעיה הטריטוריאלית שהעסיקה את פינסקר, את הרצל ואחרים לא היתה קיימת אצל הראשונים. והדבר מובן. אם אנו נקראים לשוב לביתנו – הרי אנו שבים אל ארצנו. ואם אנו שבים אל ארצנו, הרי אנו שבים אל עירנו. ומענין מאד שדוקא משה הס, שבא אלינו מעולם אחר והיה חפשי בדעותיו – דווקא הוא מדבר על ירושלים מבחינת קדושתה הלאומית והדתית והוא מגיע לקיצוניות כזאת שבספרו “רומא וירושלים” הוא חולם על בנין בית המקדש והקרבת קרבנות בו. הרגש המיסתי של האיש הזה – כי גם בהיותו סוציאליסט היה מיסתיקן – הוא שגילה לו את האמת הברורה, כי שיבה לארץ פירושה שיבה למרכזה.

שנים אחדות לפני פינסקר והתחלת חיבת-ציון, באו שני אנשים שהיו גם הם מהמבשרים, והחליטו להתישב בארץ-ישראל כשהם רוקמים חלום של תנועת בנין הארץ. שונים היו זה מזה לפי חנוכם והשקפת עולמם, אך שניהם פנו לירושלים. האחד היה יחיאל מיכל פינס, תלמיד חכם, שעזב חיי עושר ברוסיה ובא לארץ ישראל כדי לעבוד עבודה צבורית ולסייע לבנין הארץ. הוא בא ישר לירושלים, אשר בה חי, פעל ומת. השני היה צעיר חילוני, מעולם המשכילים, קרוב לסוציאליסטים ברוסיה, ושמו היה אליעזר פרלמן. גם הוא בא ישר לירושלים וכאן שינה את שמו לאליעזר בן-יהודה, והשקיע את עצמו בתחית השפה העברית. גם הוא הבין כי עליו ללכת לירושלים, פה לחם את מלחמתו ופה גם נקבר.

והנה התחילה תנועת חיבת-ציון. העם נמשך לארץ-ישראל, אך מנהיגיו לא תפסו לכתחילה את עומק משיכתה של נשמת האומה למולדת. פינסקר במחברתו, אשר בנתוח סבות הגלות והפתרון המדיני עולה אפילו על הנאום הנפלא של מכס נורדוי בקונגרס הראשון, האיש הגדול הזה, ששמו יעמוד לנצח, בעל התפיסה הבהירה וההגיון הברור – פינסקר סר מהדרך, ובבואו להגיד: ובכן יהודים, לכו! לא אמר: לארץ-ישראל תלכו. הוא דבר על יצירת מדינה משלנו. איפה? יבוא קונגרס יהודי ויחליט. פה רואים כבר את השבר שנתהווה באומה בתקופה מסוימת של חיי היהודים בגולה. שיבת האומה לארצה, לא היה עוד דבר אינסטינקטיבי, המשך ההיסטוריה, כי אם איזו יצירה חדשה, מותאמת לתקופה חדשה. בני הדור החדש החלו לחקור ולדרוש והגיעו לתשובה: מדינה, אבל איפה? על כך יש להתיעץ. לילינבלום, שהיה קשור בנשמת האומה, גם הוא כתב אז חוברת משלו. תשובתו היתה ברורה: לכו לארץ-ישראל. אבל גם אצלו היתה פגימה היסטורית. הוא פנה לעבר ארץ-ישראל אבל לא הכיר בערכה של ירושלים. במהדורה הראשונה של חוברתו הוא מתווכח כנגד תנועת ההגירה לאמריקה ומביא הוכחות רבות לטובת ארץ-ישראל. אבל הוא מוסיף ואומר: בירושלים יש משהו המפריע לנו והוא קבר הנוצרי, שזה יעכב את היהודים מלשוב לארץ-ישראל. אבל מזה אפשר להמנע. אנחנו נוותר על ירושלים. לנו נחוצה ארץ-ישראל. ואז נמצא איש אחד שכתב ללילינבלום כי העם לא יוותר על ירושלים לעולם וארץ-ישראל בלי ירושלים לא תוכל להתקיים. אם ישאלו את העם במה הוא רוצה: בארץ-ישראל בלי ירושלים או בירושלים בלי ארץ-ישראל, היה בלי ספק בוחר בירושלים. לילינבלום עצמו הרגיש בשגיאה הזאת ובמהדורה השניה של החוברת השמיט את המשפט הזה.

דבר אחר קרה לפינסקר. בסיומה של חוברתו הוא אומר, כי הקונגרס היהודי יחליט לאן ללכת. מיד לאחר הופעת החוברת נבחר לראש חובבי-ציון. אז פנו אליו כי יסכים לכך, שבמהדורה הבאה של החוברת ידובר לא על ארץ סתם אלא על ארץ-ישראל. על זה ענה: אם אזכה להיות בקונגרס שידון בשאלה זו, אצביע בעד ארץ-ישראל, אבל להחליט בדבר צריכה האומה ולא איש פרטי. אצלו נבע הענין מהשכל ולא מהרגש ועל-ידי זה בא לידי מסקנה כי האומה חייבת לדון ולהחליט בדבר. ואין הדבר כן. כל דיון בשאלה מביא להחלטה של הגירה לאמריקה. שם ארץ החופש – פה ארץ משועבדת; שם ארץ רחבת-ידים – פה ארץ קטנה; שם ארץ בלי סבוכים פוליטיים – פה ארץ מלאה סבוכים כרמון. אך האומה לא עשתה חשבון. לא עלי להחליט איזו ארץ יפה לי יותר. זאת היא שלי וזאת אינה שלי.

זו היתה תשובה שברגש. ומבחינה כזאת יש לדון גם בירושלים. כי בימים ההם היתה ירושלים בלי כבישים, בלי אוטובוסים, מנותקת 60 ק“מ מחוף הים, ובה ישב ישוב יהודי חרד, שעמד במלחמה נגד העולים החדשים. וביפו יריבתה היה חופש ומרחב. ואף-על-פי-כן, כשיסד מר לבונטין, אחד ממיסדי ראשון-לציון, ועד לעבודה ישובית שמקום עבודתו היה ביפו, כתב אליו יחיאל מיכל פינס מירושלים: “לבונטין, את הועד הזה תכנס בירושלים, כי מהרגע הראשון עלינו להבטיח את זכותנו על עיר זו”. במשך עשרות שנים היתה כל העבודה של חיבת-ציון ושל הציונות מרוכזת ביפו, אחר-כך בתל-אביב, וירושלים הוזנחה. עד היכן הגיעו הדברים תראו מעובדה אחת, לא גדולה, אבל אפיינית: לפני 45 שנה בא מביאליסטוק ד”ר חזנוביץ שהתמסר ליצירת בית ספרים לאומי בארץ-ישראל. הוא בא לאסיפה הראשונה של חובבי ציון באודיסה, – שגם אני השתתפתי בה – בהצעה ליצור את הספריה הזאת. סדרו אסיפה מצומצמת, שבה השתתפו המשכילים מבין משתתפי האסיפה הראשונה, ובה מסר חזנוביץ דו"ח על תכניתו והציג את השאלה: איפה תיוסד הספריה הזאת? כולם ענו פה אחד: ביפו. אבל אחד מהצעירים באספה זאת התנגד באמרו, כי אנחנו מיסדים את הספריה לדורות הבאים, כדי ליצור מרכז תרבותי משלנו, ולפיכך עלינו להקים את בית-הספרים מלכתחילה בירושלים. הדברים השפיעו על המשתתפים והוחלט ליסד את הספריה בירושלים. אבל אפייני הדבר, שאפילו את הגדולים שבנו צריך היה לעורר ולהזכיר להם על קיום ירושלים.

וירושלים התחילה להתעורר לאט לאט. רואה אני צורך לחזור ולהדגיש את הזכויות הגדולות של עדות המזרח. במשך הרבה שנים לא פנה הנה הישוב האשכנזי. האינטליגנציה התרכזה ביפו, ורק יהודי המזרח התרכזו בירושלים, כי בשבילם ארץ-ישראל וירושלים היו בגדר מושג אחד. בפעם הראשונה תפסה ירושלים מקום בתנועה הציונית למעשה בקונגרס הי“א, שנה לפני המלחמה, כשהובאה ההצעה על יסוד האוניברסיטה. אז נתקבלה החלטה, בלי ויכוחים, שמוסד זה צריך לקום בירושלים. אגב, הפרופ' שפירא ז”ל כתב במאמרו ב“המליץ” לפני 48 שנים כי עלינו ליצור אוניברסיטה בארץ-ישראל, בירושלים או באחת המושבות, אבל בקונגרס הי"א לא היה זה בגדר שאלה וההצעה על ירושלים נתקבלה פה אחד. שנים רבות אחר-כך משנפתחה האוניברסיטה ראינו מה ערכה של ירושלים. מכל קצוות עולם באו אנשי שם ומלומדים לברך את בית-הספר הגבוה שלנו, שהיו בו אז רק בנין ישן, שלושה פרופיסורים וכמה מנינים תלמידים. ושאלתי אז את אחד ממתנגדי ירושלים: אילו יסדנו את האוניברסיטה במקום אחר בארץ, התוכל להעלות על הדעת שכל הגדולים האלה היו באים לחג זה? הרי בכל שנה נפתחות אוניברסיטות בעולם ואין מקימים מסביבם רעש כזה? ובכן מה היה פה? ירושלים הביאה אותם הנה, ולא אנחנו. ירושלים נחלה את הכבוד הזה ולא אנו. את הנימוק הזה הבין.

ועוד דבר: כשכבש אלנבי את הארץ, נכנס לבאר-שבע, לעזה, לתל-אביב, לרמלה. ואם קראתם אז בעתונים את הידיעות על המלחמה הייתם מוצאים את הידיעות האלו באותיות זעירות בקצה העתון. אולם באותו יום שאלנבי נכנס לירושלים – שבמובן האסטרטגי אולי לא היתה חשובה כל כך – בשרו את הדבר לכל העולם בטלגרמות מיוחדות, וכל הפעמונים שבכנסיות הנוצרים צלצלו לכבוד המאורע הזה.

גם לאחר הצהרת בלפור, כשהגיעו ימי המעשים הגדולים, היו שחשבו כי מקום ההנהלה המרכזית של ההסתדרות הציונית צריך להיות בתל-אביב ולא בירושלים. אך ההגיון ההיסטורי הכריע את הכף. יש להודות, כי להתפתחותה של עיר זו עזרה גם הממשלה האנגלית, היודעת להעריך יפה את ירושלים ההיסטורית, וזהו שהחל למשוך גם את היהודים הנה. הישוב היהודי בירושלים הולך וגדל. חשיבותה המדינית – המדינית והתרבותית, אם גם לא הכלכלית – של העיר הזאת נעשתה ברורה בשביל כל העם היהודי וגם בשביל הציונים.

אנו נמצאים כעת במדה ידועה בדרך לכבוש ירושלים. זמן “שומרי החומות” עבר, ובא זמן “כובשי החומות”. מוטל על דורנו לכבוש את ירושלים, שתהיה עיר יהודית בתושביה וברוחה – כי עכשיו רק הכמות שבה יהודית, יען כי פועלים בה כוחות גדולים באיכות, שאינם משלנו.

במה נוכל לכבד את ירושלים? ראש העיריה, שהוא מסמל את העיר, שעיר זו מסמלת את הארץ והארץ את המדינה – הוא צריך להיות שלנו. וזה אחד התפקידים המדיניים הדחופים ביותר. אם באים אנשים מהעולם הזר לבקר בירושלים, ופוגש אותם אדם בלי תרבוש אדום לראשו, המדבר אתם בשפת אבותינו, יכיר וידע שהעיר שייכת לנו. כל המקומות החשובים בעיר צריכים להכבש על ידינו. התרבות הירושלמית צריכה להיות יהודית, עברית, וזה תפקיד האוניברסיטה שלנו. המרכז התרבותי שלנו צריך למלא תפקידו כסורבונה בפריז, ו“אל אזהר” בקהיר. באוניברסיטה צריכים ללמוד 10,000 סטודנטים, ואז תסמל ירושלים את התרבות העברית. צורת הרחוב, צורת החיים שברחוב גם היא צריכה להיות עברית. כל המכניס לרחוב צורה לא עברית, שפה לא עברית, חוטא לא רק לתרבותנו אלא גם למדיניות שלנו. פעם כתבתי, והמנוח ביאליק התרעם עלי על כך: גדול ערכו המדיני של שלט עברי ברחוב, אפילו הוא כתוב בעברית משובשת, מהטוב בשירי ביאליק המונח בארון הספרים. איני מקוה, ואיני רוצה שבירושלים יהיו מיליון יהודים. דייני שנהיה שמונים או תשעים למאה מתושבי ירושלים בכמות, אבל נהווה את הגורם המכריע באיכות. כל התרבות, החיים, היופי, – הכל צריך להיות פה יהודי.

ואתם יהודי גרמניה החדשים, שבאתם לירושלים והתישבתם בה, ועל-ידי זה בלבד תקנתם במקצת את הפגימה של יהודי רוסיה ופולניה שהתפזרו ברובם במקומות אחרים בארץ, עליכם מוטל עתה להביא הנה רבים וטובים מאחיכם יוצאי גרמניה. עליכם מוטל לשמור לבל תחטאו לתרבות העברית, הדרושה לירושלים עוד יותר מאשר לתל-אביב. אתם בעלי הכשרון לסדר, למשמעת ולמעשיות – תנהיגו כל זה בעבודתכם ובחייכם בירושלים, ואז תהיה זכותכם גדולה מאד.

הרצאה בחוג עולי גרמניה בירושלים,

י' באייר תרצ"ה.

בימים אלה, כשהפרובלימה של קיום האומה הישראלית עומדת בכל חריפותה לא רק לפני שבעה עשר מיליון היהודים בכל תפוצות הגולה, כי אם לפני כל אומות העולם, ובזמן שגם כאן, בארץ-ישראל, בנקודה המרכזית של חיי האומה, אנו נתקלים בהתנקשות המתכוונת לפגוע בכל שאיפותינו – בימים אלה בודאי שכדאי וכדאי להקדיש יום אחד לסיכום ולחשבון-הנפש, שנדע ונכיר את כוחותינו ואת הגורמים העיקריים של קיומנו בעבר ותקומתנו הלאומית. והנה השתדלו מסדרי התערוכה להעביר לפנינו בצורה מוחשית את הגורמים האלה, אותם כוחות היצירה, שבהם אנו בונים את יסודות בניננו הלאומי. על שלשה דברים עומד עולמנו הלאומי, ובהם תלויה כל תקותנו לבוא הגאולה השלמה: על הנוער היהודי, על הקרקע היהודי, על האמונה היהודית.

העבירו לפנינו בתערוכה את העבודה החלוצית של הנוער היהודי בארץ, זה שמאחוריו עומדים רבבות מבני הנוער בארצות הגולה. הנוער מצטיין בכל הכוחות הדרושים לבנין וליצירה: התלהבות, מסירות וחלוציות. הוא המקשר את העבר של האומה עם עתידה; בו אנו רואים את ההמשך הטבעי של עברנו הגדול, ובו קשורה תקותנו הגדולה לבנין הארץ והאומה. בזאת תבחן כל תנועה לאומית אצל כל אומה ולשון, בכל הדורות ובכל הזמנים ובכל הארצות: אם הנוער נתן את כוחותיו לתנועה, היתה זו מתפתחת והולכת מחיל אל חיל; ואם התנועה לא הצליחה למשוך אחריה את בני הנעורים, סופה שהיתה מתנוונת ויורדת מעל הפרק.

וכך גם היה אצלנו. מן היום הראשון של תנועת “שיבת בנים לגבולם” נתן לה הנוער היהודי את מיטב חילו ומרצו. התנועה החלה באותה הקבוצה הקטנה במספרה, אך גדולה ונצחית בערכה, שנקראת בשם ביל“ו. והיום עמד לפניכם זקן הבילו”ים בארץ, בן 76, וספר לכם על אותם הימים ועל שאיפות בני דורו שנושאיהם היו הבילו“ים. אחר-כך הצטרפו לתנועה אנשים ממעמדות שונים ובגילים שונים והמשיכו לבנות וליצור, אבל את הגרעין הראשון של תנועת חיבת ציון יצר הנוער והוא היה הנושא העיקרי של יצירה זו עד שבא בעקבותיו הנוער של התקופה השניה. כי כך דרכה של כל תנועה גדולה: בתקופת היצירה והבנין מצטרפים אליה אנשים משכבות שונות, אנשים בגיל עמידה, עשירי נסיון או עתירי נכסים, אולם ההתעוררות הראשונה של התנועה, הדחיפה למעשים חדשים, האמונה וההתמסרות – מאת הנוער הן באות. מן היום הראשון של יצירתנו החדשה היתה עיקר דאגתנו נתונה לשאלה: אם יהיה לנו נוער, אם יהיה לנו המשך, טמפרמנט, מרץ, עוז, התמסרות. והיום ניתנה לנו ההזדמנות לראות מה שידענו מכבר: מציאות של נוער לאלפים ולרבבות ההולך ומגשים את שאיפותינו. תנועת הבילו”ים לא נשארה בלי המשך: אחריהם באו אלפים בימי התקופה השניה, באו רבבות בזמן של תנועת “החלוץ” אחרי המלחמה, ויש בטחון גמור – אנחנו רואים זאת בחוש – שבזמן הקרוב ביותר תקיף תנועתנו מאות אלפים בני נוער בארץ ובחו"ל. וטוב, שבאי-כח הנוער הפגינו כאן את כוחות-היצירה של הנוער דוקא בימים קשים כאלה, למען נהיה בטוחים שיש שכר לפעולתנו, שיש לנו כוחות צעירים שאנו יכולים לסמוך עליהם ולהמשיך במפעלנו הגדול.

הגורם השני בתנועה של תחית האומה הוא קרקע תחת הרגלים, קרקע המולדת, המולדת העתיקה, המקודשת, המולדת של האבות והבנים. ואת הגורם הזה הראה לנו הביתן של ההתישבות הלאומית, שהיא קשורה כולה בקרקע המולדת. קרקע זהו האלמנט שבלעדיו לא תתכן שום תנועה לאומית שבעולם. ואם גם התנועה תקיף מיליונים של נוער לא תוכל ליצור דבר ממשי וקיים – אם לא יהיה קרקע תחת רגלי החלוצים הבונים, אם הנוער לא ירגיש את רגבי הקרקע של מולדתו. השיבה לארץ-ישראל אין פירושה שיבה לארץ מופשטת, או שיבה לארץ של מעלה – אלא שיבה למקום מוחשי, לארץ-אבות השוממה שיש לבנותה מחדש. הרבה כוחות והרבה גורמים דרושים למפעל הבנין – אבל קודם כל קרקע. אם יש לו לעובד קרקע הדרוש לעבודה ולמחיה, הריהו מרגיש שהעבודה היא באמת שלו ולא של אחרים. אם יהיה לנו קרקע, יוכל הנוער וכל חלקי העם אתו, להלחם לתקומת האומה; אם הקרקע יהיה ברשותנו, תוכל האומה הישראלית לעמוד ולהגן על עצמה כדי לבוא לשחרור גמור ולגאולה שלמה. אך אם הקרקע לא ימצא תחת רגלי האומה, קרקע ממש של שדה וגן, הקרקע המעובד ושעומד להיות מעובד ולתת תוצרת חקלאית יסודית – הרי כל תערוכות שבעולם וכל עיריות שבעולם וכל אוניברסיטאות שתבנינה בארץ וכל מיני יצירות, בשמים ובארץ, לא יתנו את אשר חסר לנו. שחרור מלא של האומה יבוא רק אם היא תעמוד בשתי רגליה על הקרקע שלנו.

וביתן ההתישבות הלאומית נתן אמנם דוגמא שיש לנו התחלה זו. אפשר להגיד שב-54 השנים של חיבת ציון וב-39 השנים של התנועה הציונית וב-19 שנה של הצהרת בלפור רכשנו באמת רכוש גדול וחשוב: קרקע תחת רגלי האומה. אולם עם זה מגולל ביתן ההתישבות הלאומית כתב אשמה נגד עם חכם ונבון בן שבעה-עשר מיליון בכל ארצות העולם בכלל, ובארץ ישראל בפרט, על שהאלמנט השני בתחית האומה כל כך לקוי אצלנו.

כאשר בקרתי עכשיו בביתן הזה אמרתי למסדריו: הלקוי הגדול הוא שלא נתנו מפות נכונות על כל אותם הקרקעות שאינם שייכים לנו. זהו הרושם הכללי שקבלתי מבקור זה: רגש של שמחה על כל מה שרכשנו, אולם חזק ממנו רגש הפחד והחרדה למה שאין לנו עדיין. כאשר ראיתי את הנוער, שמח לבי שמחה שלמה ללא כל פחד. ראיתי את הנוער לאלפיו ולרבבותיו, וחזקה בי התקוה, שיבואו מיליונים בעקבותיהם. בביתן התישבותנו ראיתי אמנם את היצירות הנפלאות שעליהם דברו היום מאירוביץ וברץ, אולם בו בזמן נתמלא לבי חרדה גדולה, לא פחד מפני המאורעות המדיניים או מפני פרעות מבחוץ, כי אם פחד פנימי: הנה עם ישראל שנותק מעל הקרקע זה אלפים שנה – והוא לא תפס עד היום בכל רמ"ח אבריו את החשיבות המכרעת, היסודית, של יסוד הקרקע, לא הבין שזהו יסוד כל היסודות במפעל הבנין ושלמענו צריך להקדיש את כל המאמצים. ואני מציע גם לכם שתבקרו בביתן הזה ושתסתכלו במוצגיו מתוך רגש זה המעורב בשמחה ובחרדה גם יחד: תבינו שיש לנו הרבה ויש לנו רשות להתגאות באותם ההישגים שיצרנו על קרקע האומה – ועם זה תצאו מביתן התישבותנו בלב מלא פחד וחרדה לגורל עבודתנו. מפני שגאולת הקרקע מתקדמת בקצב חלש כל כך – ולא רק באשמת אחרים כי אם בראש וראשונה באשמת האומה עצמה.

ויש עוד יסוד שלישי, שבלעדיו גם נוער וגם קרקע לא יביאו את הגאולה השלמה, והוא יסוד האמונה, אי-הרציונליזם המושרש בדורות, האמונה בסוף הנצחון של הגאולה השלמה, של שיבת בנים לגבולם, של ביאת המשיח גואל העם. האמונה הזאת היא שנתנה לאומה העברית כוח להתקיים במשך אלפים שנות הגולה בתוך ים של צרות ורדיפות, והיא שהגבירה את תקוותיה ולא נתנה מקום ליאוש ולרפיון-ידים. כל הקדושים שלנו, מבר-כוכבא ועד האינקויזיציה, כל הפרעות שבעולם, מנוסעי הצלב וגזרת ת"ח ועד ימינו אלה – כולם הגבירו וחיזקו את האמונה, שהמשיח בוא יבוא ויגאל את האומה הישראלית, למעם תשוב לארצה ותבנה את ביתה. והאמונה הזאת, האי-רציונלית, המיסתית, היא שהביאה אותנו לבנין הבית השלישי.

וטוב עשו מסדרי התערוכה, שנתנו לנו היום את הצגת המחזה “היהודי הנצחי”. מחזה זה מעביר לפני עינינו את האגדה הידועה – והיא אינה אגדה בלבד, כי אם אמונה עמוקה – שביום שנחרב בית המקדש נולד המשיח. באותו יום שחרב עלינו עולמנו המזהיר והיהודים נאלצו באש ובחרב לעזוב את הארץ, בו ביום נולד המשיח שעתיד לבוא ולגאול את האומה. המשיח, בשמו הנפלא מנחם – כי הוא נועד להיות מנחם האומה, גואלה ובונה – אינו מתגלה מיד. כמה מכשולים ומלחמות קשות עומדים לפניו ולפני האומה כולה עד שתגיע שעתו להתגלות לעיני כל ולפעול. מיד אחרי שנולד הוא נישא ברוחות רעות ונעלם, והאם האומללה המסמלת את האומה העברית נודדת מעיר לעיר ומארץ לארץ ומחפשת את בנה גואלה ואין היא יכולה למצוא אותו. כך מסתיים המחזה. אבל המשיח נולד וקיים, וכל טובי האומה מאמינים בו ומתוך אמונה זו הם שואבים את כוח שאיפתם לשחרור ולגאולה, ובאמונה זו הם מחוללים נפלאות של מעשי גבורה להגשמת חזון התחיה.

אגדה נפלאה זו מעוררת בנו כמה זכרונות לאומיים שנרקמו על רקע זה, והחשובים שבהם קשורים ביום ל“ג בעומר. ל”ג בעומר מעלה לפנינו את זכרו של האיש שיש בו משום סמל מזהיר לשני היסודות האלה הקובעים את עתידנו הלאומי, הלא הוא עקיבא בן יוסף, שחכמי התלמוד השוו אותו למשה רבנו. התלמוד מעיד: “לולא ניתנה התורה על-ידי משה רבנו, היתה ניתנת ע”י רבי עקיבא". סוד גדלותו הוא בזה, שהוא היה כמשה רבנו גם מורה העם וגם מנהיג העומד בראש מלחמתו הלאומית. כל שאר גדולי ישראל נחלקו אם למנהיגים ואם למורים, ורק שני אלה הצטיינו כמנהיגים וכמורים גם יחד. עקיבא בן יוסף הוא שהצטרף מיד לדגל המרד נגד רומא והוא שמסר לרשותו של המרד את הרכוש היקר ביותר של האומה – את אלפי תלמידיו.

“ואראך מתבוססת בדמיך – ואומר לך בדמיך חיי”… חז"ל אומרים: כאשר שבו המרגלים הראשונים ואמרו למשה מה שאמרו ובדבריהם אלה הביאו את העם לידי יאוש ובכיה – אותו יום ערב תשעה באב היה. יצאה בת קול ואמרה: הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות. מיסתיקה והיסטוריה… בתשעה באב נשרף בית המקדש הראשון, נשרף גם הבית השני וביום תשעה באב נפלה ביתר ונהרג בר-כוכבא. וביום זה היה גרוש ספרד. ההיסטוריה התאחדה עם המסורת והמיסתיקה. האסונות הגדולים ביותר שעברו על עמנו בזמן האחרון התחילו במלחמה האחרונה. מאז נשפכו נהרי נחלי דם יהודי בכל החזיתות, ואחרי-כן באו עלינו צרות ורדיפות, מהפכות ופרעות, ושוב נשפך בלי סוף דמם של ישראל. כל הצרות שבאו אלינו מאז ועד עתה, כל נחשולו הרדיפות והשנאה בגרמניה ובארצות אחרות, כולם באו מאותו יום שהוכרזה בו המלחמה העולמית – וזה קרה שוב בתשעה באב.

מיסתיקה והיסטוריה, היסטוריה ומיסטיקה – מה חזק יותר? ואילו המלחמה הנוראה הזאת הביאה לנו גם את הצהרת בלפור. נמצא שבאותו יום בו חרבה האומה שנית, נולד באמת משיח נושא תקוות חדשות. ואני הייתי רוצה שאחינו מכל חלקי העם, זקנים וצעירים, בעלי מחשבות והשקפות שונות, יבינו שמקור קיומנו ותקותנו הוא באותו הרגש ההיסטורי הכרוך באי-הרציונליזם של האמונה.

אף התפתחות התנועה החדשה לתחית האומה מוכיחה זאת. כל המלחמה שהיתה לנו לפני שלשים שנה בעד ארץ-ישראל ונגד כל טריטוריות אחרות, היתה בעצם מלחמה אי-רציונלית. ראינו את כל הקשיים שאנו נתקלים בהם בבנין ארצנו, את כל השאלות החמורות שעמדנו לפניהם ללא פתרון, מבחינה פוליטית, כלכלית, רוחנית. ואילו היינו נגשים אז לפתרון השאלות באופן רציונלי – מי יודע אם לא היינו נעשים כולנו לטריטוריאליסטים. אבל גבר בלבנו כח האמונה שהיה חזק יותר מכל חשבונות ריאליים. הכוח הזה היה תקוות האומה ואמונתה הנצחית, וידענו שאם יש אמונה, תבוא גם הגשמת שאיפותיו של עמנו.

וזאת אנו רואים גם ביחסה של האומה למפעלנו בארץ. נחשול של פרעות ורדיפות עבר על עמנו בכל הזמנים ובארצות שונות, והן עוררו הד פחות או יותר חזק בכל התפוצות, אבל נשמת האומה הישראלית לא נזדעזעה; שלחו מעט נדבות, פה ושם באה גם מחאה – ובזה נגמר הכל. אולם הרושם של המאורעות בשנים 1921, 1929 וכיום היה אחר לגמרי. כל העם היהודי כאב את כאבנו, נשמת האומה נזדעזעה והגבירה את מאמציה למען בנין הארץ. מפני שכל תקוות האומה באשר היא אומה קשורות מדורות אל הארץ הזאת. ומתוך תקוות אלה של האומה ואמונתה בסוף נצחונה אנו שואבים כוח להתגבר על כל המכשולים ולהמשיך את עבודתנו.

אין אומה בעולם ואין שלטון בעולם שיוכל להחזיק מעמד בארץ הזאת, אם לא תהא מיושבת על-ידי בני ישראל. רק לנו ידועה המיסתיקה של הארץ הזאת. מסלעי המדבר יכול היה משה להוציא מים, ועל הסלעים האלה יכלה האומה העברית ליצור ערכי תרבות ורוח בשביל כל העולם כולו. ואנו רק אנו נוכל שוב להחיות את הארץ ולבנותה, שתהיה לתפארת לנו ולכל העולם.

אם בעבודתנו הגדולה לתחית האומה והארץ נביא בחשבון את שלושת הגורמים שתארתי לפניכם, לא ירחקו הימים ונוכל להגשים את שאיפות האומה בשלמות ונזכה לראות במהרה בימינו את המשיח האמתי, הנאמן.

נאום בערב פתיחת הביתן של ההתישבות הלאומית

ביריד המזרח בתל-אביב, ל“ג בעומר תרצ”ו.

בקשו ממני לנהל את האספה והריני חושב זאת לכבוד בשבילי. תמיד השתתפתי בכל לבי בתנועה של תחית השפה והתרבות העברית, ושאיפותיה של תנועה זו חשובות ויקרות לי כל-כך שאני רואה את כל המסייע לעבודתה כזוכה בזכות גדולה.

השאיפה לתחית השפה, לאמור: השאיפה להפוך את השפה העברית הספרותית מלשון הכתב ללשון הדיבור החיה – נולדה כמעט עם לידתה של התנועה לתחית האומה ובנין הארץ. ואין זה מקרה שבזמן אחד התחילו הוגים את שני הרעיונות האלה גם יחד. לפני שבעים שנה בערך פרסם משה הס את הספר הראשון, הקלסי, של תנועתנו הלאומית “רומא וירושלים”. באותו זמן ישב בפריס יוסף הלוי, ששימש פרופיסור בסורבונה, וחלם על תחית השפה העברית ותרבותה. גם בזמן מאוחר יותר היה אליעזר בן-יהודה, שמאמרו הראשון ב“השחר” היה מוקדש לבנין הארץ, אחד הראשונים שעמלו למען תחית הלשון העברית כלשון הדבור לצרכי יום-יום. אמרתי “אחד מן הראשונים”, כיון שעוד לפניו באו לארץ ר' יחיאל מיכל פינס ואחרים שעסקו בבנין הארץ ובו בזמן עמלו גם למען תחית השפה. תחית הארץ ותחית השפה שלובות, איפוא, זו בזו. והדבר מובן מעצמו: תחית האומה במולדתה הנבנית מחדש לא תתכן בלי אחוד כל חלקי האומה על-ידי שפתו החיה, ומן הצד השני אין תחית השפה יכולה להתגשם אלא כשיבנה על תלו ביתנו הלאומי בארצנו ההיסטורית.

בתולדות עמנו בתפוצות היו כמה תקופות, שלא השתמשו בהן בשפה העברית אפילו לצרכי ספרות ותרבות. מורנו הגדול הרמב"ם כתב את ספרו “מורה נבוכים” דוקא בשפה הערבית. וגם בתקופה האחרונה יצרו תלמידי חכמים מהאסכולה הגרמנית את הספרות המדעית של חכמת ישראל – דוקא בגרמנית. כי תחית התרבות העברית ותחית השפה כלשוננו הלאומית אינן יכולות להתגשם בלי תחית האומה והארץ, בלי קרקע תחת הרגלים. בגולה אין קיום ממשי לכל תכנית בת קיימא להחיאת התרבות העברית. את הקשר הנצחי בין הארץ והשפה הכירו, כמו תמיד, קודם כל שונאינו ומתנגדינו. שונאי ציון שלנו ברוסיה הם גם שונאים מושבעים של השפה העברית. והצדק אתם: אין להפריד בין שני הדברים. האומה העברית או שתתקיים בארצה ובשפתה, או שחלילה תלך ותתנוון בלי ארץ ובלי לשון.

מתוך כך מובן, שעם ראשית העבודה המעשית של תנועת “חיבת ציון”, התמסרו עסקניה הראשונים, ביחוד בירושלים, לתפקיד הגדול של תחית השפה, בדבור ובספרות. ועד חובבי ציון באודיסה, שהיה לי הכבוד לשמש נשיאו במשך שנים רבות הבין, למן היום הראשון של יצירת ועד הלשון בירושלים, את חשיבותו של המוסד הזה ותמך בו, כמובן, באמצעים דלים, לפי קנה-המדה של הימים ההם. ועד חובבי ציון הוא שלקח עליו אחרי-כן את התפקיד לעמוד לימינם של מוסדות החנוך בארץ ולארגן את צבור המורים, ואף תמך בהם עד תקופת המלחמה, עד שנוסדה הרשת העברית של בתי-הספר בארץ בפיקוחה של ההנהלה הציונית.

הריני חושב לחובה להזכיר כאן את שמו של אדם שאיחד את שתי השאיפות הגדולות – תחית התרבות העברית וגאולת הארץ בשביל האומה – ר' יצחק ליב גולדברג ז"ל. הוא היה מראשוני חובבי ציון, שמסרו את כוחם ומאודם לבנין הארץ ולגאולתה. והוא היה גם מן הראשונים שתמכו בועד הלשון כל ימי חייו. ואף במותו לא שכח את שתי השאיפות הללו: בצוואתו מסר מחצית רכושו לקרן הקימת לישראל לשם גאולת הקרקע, ואת ההכנסה מהונו זה הקדיש לעניני תרבות בארץ, בראש ובראשונה לועד הלשון. תשמש דוגמה זו מופת לרבים מאתנו, שיעשו כמעשיו ויזכרו את שתי שאיפותינו הגדולות, בחייהם ובמותם.

בנין הארץ ובנין השפה – חד הוא. הארץ תבנה על-ידי עבודה ישובית, והשפה תבנה על-ידי מוסדות החנוך ועבודה מדעית. ולכל החברים שהתמסרו לעבודה מדעית זו בתוך המוסד של ועד הלשון אני קורא: לכו בדרככם זו והמשיכו בעבודתכם בלי לאות וללא הפסק. את עבודת האומה כולה אתם עובדים, וההצלחה מובטחת לכם.

ירושלים, ד' חוה“מ פסח תרצ”ז

בהציע לי ועדת הבחירות לקרוא הרצאה על תפקיד הרבנות בזמן הזה, הססתי אם יש לי הרשות לכך. אין אני רב וגם לא בן אב, והרי פה אנחנו יושבים בין האריות ובין הרבנים המזוינים בידיעות מכל ספרותנו העתיקה במדה גדולה ביותר. מה אוכל אני להגיד לכם? בכל זאת קבלתי עלי את התפקיד הזה, ודוקא מפני שלא רב אנכי ולא בן רב. לו נחוץ היה לבחור ברב ראשי בשביל הרבנים, מובן שאני וכל 28 החברים שנמצאים פה מקרב הבוחרים החילוניים לא היינו משתתפים בבחירות וגם לא היינו מחוים את דעתנו. אבל בוחרים ברב ראשי לישוב של 400,000 יהודים היושבים בארץ-ישראל – כן ירבו – ואחוז הרבנים ביניהם קטן מאד ובוחרים את הרב על העדות השונות בישוב בכלל ובירושלים בפרט על פרצופיהם, צורותיהם והשקפותיהם. אם כך מחויבים נציגי אותו הצבור הגדול להגיד מה הוא חושב ומה הוא רוצה. ולכן לקחתי על עצמי את התפקיד הזה.

צריך אני להוסיף, שלפני זמן מה השתתפתי באולם זה בישיבה אחרת של בוחרים. הבעתי אז את דעתי שנחוץ לדחות את הבחירות לפי שעה. תפקיד זה של הרבנות הראשית חשיבותו מרובה לגבי הישוב וכל העם היהודי בגלות – באשר סוף סוף אנו עומדים כבר על סף אותו הזמן המאושר שארץ-ישראל תהא לסמל ליהדות בעולם כולו. מן הראוי איפוא שהישוב ובמדה ידועה גם העם מחוץ לארץ-ישראל יתענינו בשאלה זו, בתפקידים של הרבנות הראשית וגם במועמדים ובכל צורות החיים הדתיים והלאומיים שלנו.

לצערנו הגדול נוצרה כאן תהום בין היהדות החרדית והרבנות מזה והישוב החילוני מזה. נחוץ היה לענין גם את החלק השני של הישוב, הגדול ביותר בכמותו, בפרובלימה של הרבנות הראשית. לזה נחוץ זמן. מלבד זה מרוכזת כיום כל המחשבה של העם היהודי – ושל הישוב בודאי ובודאי – לא באולם זה, כי אם באולם אחר. במלון “פלס”, ששם יושבים שופטים לא יהודים¹ בכדי לשפוט את עתידנו. לא קבלו את הצעתנו ואנו יושבים עכשיו פה לדון על הבחירה.

ועוד דבר אמרתי אז: בוחרים ברב ראשי שני – יחיה הראשון לאורך ימים – בשביל היהדות הארצישראלית, וערכה של הבחירה גדול לגבי היהדות העולמית. והנה אחרי הסתלקותו של הרב קוק זצ"ל עברה כבר יותר משנה וישנם רק שני מועמדים. מה הסבה? האמנם אין בעולם היהודי הגדול עשרות גדולי תורה שיכולים להופיע כמועמדים לתפקיד הזה? אם זאת היא האמת חלילה, גדול עלבונה של התורה. ואם ישנם גדולי התורה אלא שאינם רוצים ללכת לארץ-ישראל, לירושלים, גדול עלבונה של הארץ, עלבונה של ירושלים. אולי חוששים ללכת לירושלים, למקום הזה שהוא מלא יסורים, התנגשויות, מלחמות שהשפילו את כבודה של ירושלים במשך דורות. אני מבין זאת ומשום כך התענינתי בבחירות האלה והסכמתי לדבר פה.

ועוד הקדמה קטנה. אחר הצהרים תהיינה הבחירות בדלתים סגורות. התעמולה שהתנהלה עד היום מסביב לענין זה אינה מוסיפה כבוד לאותו התפקיד של רב ראשי שצריך לשבת על הכסא הזה. כאשר נכנסתי לחצר וראיתי צעירים עומדים ומחלקים פתקאות שונות כמו שעושים בבחירות לכל מיני מוסדות חילוניים, כאב לבי על כך. מתוך רגשי-קודש צריך להכנס למקום הזה. אבל על דבר אחד אני מזהיר את כולכם, את הבוחרים ואת הקהל: מי שיגש אל הקלפי להטיל את הפתקא שלו יעשה זאת לפי מצפונו, לפי מה שאלקים יתן בלבבו, ויצביע באופן חפשי בעד מי שיצביע. אבל כולנו, שבעים איש, שזכינו להיות בוחרים, צריכים להתחייב התחייבות מוסרית כלפי העולם היהודי, שאחרי מעשה הבחירות לא יהיה הרב הנבחר רבה של כת זו או אחרת, אלא של כל ירושלים ושל כל ארץ-ישראל. אם, חלילה וחס, אין רגש כזה לכל בוחר ובוחר, מוטב שנתפזר עכשיו ולא נעשה אחר-כך את ירושלים ואת ארץ-ישראל לחרפה ולכלימה. למדו מאחותנו הצעירה, מתל-אביב. שם היו בחירות לרב ראשי לפני שנה. גם שם היו כמה מועמדים, אבל ברגע שנבחר הרב עמיאל נגמר הענין והוא רבה של תל-אביב כולה ואין פרץ ואין צווחה. אל תחללו את שמה של ירושלים! ועכשיו אל הענין.

למי נחוץ רב בכלל ולמי נחוץ רב ראשי? שלשה חלקים הם בעם היהודי וגם בישוב שלנו. הראשון: החרדים, תלמידי החכמים, בעלי התורה והתריסין. כל אלה נהנים מרב גדול, אבל הכרח ברב אין להם, מפני שכל אחד ואחד מהם דרכו ברורה לפניו. זאת היא דרך המסורת, דרך התורה והמצוות, מ“בראשית” עד אחרון המפרשים. התלמיד-חכם שקוע בחייו המסורתיים. הוא מאושר בחייו, באשר בשבילו הכל ברור. הוא אמנם נהנה מן הרב. אבל הרב אינו צריך ללמד אותו, באשר הוא יודע בעצמו את הכל. תהלה לאל יש בירושלים שלנו עשרות ועשרות רבנים, גדולי תורה, ולמה נחוץ להוסיף להם עוד אחד? אמנם כשבא עוד רב גדול אחד, יהיו החרדים נהנים ממנו, אבל נחיצות נפשית ברב גדול, רבו של הישוב, והכרח מעשי בו אין לחרדים. יש עוד ציבור אחד שלו לא נחוץ רב. זהו אותו החלק שנתן כבר מזמן גט פטורין לכל העבר שלנו ולכל צורות החיים שלנו, לכל האמונה הגדולה שלנו. לאסוננו הגדול החלק הזה הוא גדול וחזק למדי בישוב שלנו.

אבל יש חלק גדול בישוב, שהוא עומד על פרשת הדרכים, שכל שאלות החיים אינן ברורות לו כפי שהן ברורות מצד אחד לחרדים האמתיים ומצד שני לאפיקורסים הקיצוניים. להם אין הדרך ברורה. הם מחפשים את דרך החיים ואת צורת החיים. עם כל רצונם אינם יכולים לקבל בשלמותה את הצורה הקדומה, את המסורת העתיקה מימים ימימה – זהו ענין של רגש ושל מחשבה – אבל הם אינם יכולים להסכים לאותה צורת החיים שנותנת להלכה ולמעשה כתב כריתות לכל העבר הדתי שלנו. הלך מחשבתם הוא זה: עם ישראל חי הרבה והרבה דורות בלי ארץ-ישראל, הוא שאף לארץ-ישראל, אבל חי בלעדיה; הרבה והרבה דורות חי העם העברי בלי השפה העברית המדוברת, הוא שאף לשוב אליה, אבל חי בלעדיה. אבל לא היה אף רגע בחיי האומה הישראלית שחיתה בלי אלקי ישראל. ומשום שיש להם לאנשים האלה ההרגשה העמוקה הזאת, לכן הם אומרים: תנו לנו מנהיג רוחני היודע את העולם, היודע את העבר ואת ההווה שלנו ושיש לו גם השקפות מסוימות על העתיד שלנו, ילמד אותנו, ידריך אותנו. אדם שידריך אותי, את ילדי, את הדור שלי, שלא ילכו לאותה הקיצוניות המביאה גם למיתה לאומית וגם למיתה דתית. לנו נחוץ רב. ואני אחד מאלה הדורשים רב כזה. העולם הגדול אינו סגור בפנה אחת, ובפרט בעם ישראל שהוא מפוזר ומפורד בכל חלקי העולם. העם שעבר במשך דורות רבים צורות שונות של חיים ועבר על צרות רבות, הוא צריך לחזק את הכוחות הדתיים והרוחניים שלו מדי דור ודור ובכל מקום על בסיס העבר אבל במכשירים חדשים ומחודשים. הנה לפנינו באולם זה תמונת הרמב"ם. הוא שהבין איך מאחדים את “היד החזקה” עם “מורה נבוכים”. גם הוא סבל בדורו. הוא נרדף על-ידי גדולים שעם כל גדלותם לא הבינו את הדרך העתיקה המחודשת. אבל דברי ימי הדורות שבאו אחריהם הראו שלולא קם משה השני מי יודע איפה היה ישראל היום.

ובשביל כך אין אני חושב כלל וכלל שרב ראשי בארץ-ישראל מחויב לטפל בכל הענינים המקומיים הפעוטים, – יעמדו לצדו סגנים ויהיו לו בית-דין ועוזרים לכל העבודות האלה, – אולם הוא צריך להיות בראש וראשונה המנהיג הרוחני הדתי של האומה בשלמותה. הוא אינו צריך חלילה וחס להיות – אם יהיו לו הכשרונות האלה – מנהיג מדיני. לא ולא. באשר כוחו של הרב הוא בזה שהוא עומד על בסיס המסורת והדת בכל צורותיהן. הרב עמיאל דבר על השלום. כן, שלום זהו דבר גדול. אבל אצלנו כתוב: “האמת והשלום אהבו”, האמת קודמת לשלום. שלום בלי אמת איננו שלום. וכדי שהאיש הזה יוכל להלחם על האמת המוחלטת, אין הוא צריך להיות מנהיג פוליטי או מנהיג בחיים החילוניים. שם תמיד נוהגים בפשרות, שם מוכרחות להיות פשרות, שם לפעמים גם האמת מוכרחה להיות לקויה. אין זה מקומו של המנהיג הרוחני. הוא אינו צריך להיות המנהיג הפוליטי. אבל הוא צריך להיות המצפון של האומה, שהמנהיגים הפוליטיים יתחשבו במצפון הזה בכל דבר שהם עושים וחושבים לעשות. אם המצפון היהודי המסורתי של החיים ושל עתיד האומה יתרכז באיש הזה והוא יסמל אותו, יהיו המנהיגים החילוניים מוכרחים לשאול אותו, מה אומרים האורים והתומים האלה, מה אומר המצפון הדתי-הרוחני שלנו.

אבל כדי שהרב הראשי יתפוס את המקום הזה שתארתיו כאן הוא צריך יהיה להבין את שפתם של כל חלקי האומה. אני מתכוון לשפת הנפש של העם, שפת ההשקפות, הדעות המהלכות בעולם הגדול. גם כדי לבטל אותן, נחוץ לדעת אותן. ידועה הדרישה “ודע מה שתשיב לאפיקורס” – בכדי להשיב לו, צריך לדעת מה הוא אומר וצריך להיות מזוין במכשירים הדרושים.

ובשביל כך אם הרב הראשי יהיה המנהיג הרוחני שלנו, בתחילה בארצנו ואחר-כך ממילא בכל העולם היהודי הגדול, שלשה דברים עיקריים צריכים להיות באיש הזה. הדבר הראשון: תורה. הוא צריך להיות תלמיד חכם ממדרגה גדולה. אם היום יעמידו לפנינו מועמדים אחדים, מעולם לא הייתי בוחר באותו המועמד שהוא מזוין בכל המכשירים האחרים וגם גדול בתורה, אבל פחות גדול מן השני, באשר הסמכות שלו לא תהיה אז מלאה, אם לא יגידו שזהו התלמיד חכם הגדול ביותר במחננו אנו. אין זאת אומרת שלא יוכלו גם אז להיות גדולים ממנו, אבל במחננו אנו הוא צריך להיות הגדול. דבר שני: שהיחס שלו אל קדשי ישראל, אל המסורת של ישראל יהיה נובע לא רק מן הראש, כי אם בעיקר מן הלב, שהוא כולו יהיה חדור באותה ההרגשה, שכל אורח החיים המסורתי שלנו וכל המצוות הממלאות את חיינו הם באמת קודש, מרכז של חיינו אנו. אם אין בו הרגשה פנימית עמוקה זו, אם זהו אצלו רק דבר שבחיצוניות שהוא ממלא למען תפקידו, הרי האיש הזה פסול בעיני. והדבר השלישי: אין זה צריך להיות איש, שבשעה שהוא יוצא מד' האמות שלו הוא בטל ואינו תופס את כל העולם הגדול, לא רק את היהודי, כי אם גם את העולם הלא-יהודי, על כל לקוייו וחסרונותיו. אם יש בו דברים שהם לטובתנו, אנחנו קולטים אותם, ואם יש בהם דברים לרעתנו, אנחנו צריכים להלחם בהם בכלי הזין שנלחמים בהם האחרים. נגד תותח אי אפשר לנצח בחרב פשוטה. לעומת התותח המכוון נגדנו עלינו גם להיות מזוינים בתותח שלנו.

אני יודע מאות צעירים, הבאים הנה חדורים בהשקפות דתיות וחרדיות – בפרט מעולי גרמניה שהגיעו ארצה בזמן האחרון – והם הולכים כאן ותועים. (מעטים מאד צעירים כאלה ברוסיה, גם בפולין הוקטן מספרם). והנה פה הצעירים האלה הולכים ומתרחקים מאתנו. לא מצאנו את המוסד, את המרכז, שיוכל לחזק את ידם. לא הבינו כאן את שפתם, והם לא הבינו שפת אחרים. במשך השנה האחרונה נשמעו מכל הצדדים תהלות ותשבחות למנוח הרב קוק זצ“ל. אבל לא שכחתי מה היה, לא שכחתי איזה יסורים סבל מימין ומשמאל, איך נעלב ע”י חלק ידוע של חרדים מפני טעמים פוליטיים ואיך הותקף על-ידי חלק גדול של הנוער, שהיה כרוך אחרי נשמתו הגדולה. לא שכחנו זאת. נחוץ להגיד את האמת ונחוץ לקום ולהציל את המצב. וזה אפשרי רק אם אנחנו כולנו כאיש אחד נתאחד אחרי הבחירות מסביב לרב שיבחר.

לכן יש לחפש, עד כמה שאפשר בדורנו אנו, באותה המהירות שבה נערכות בחירות אלה, את האיש שיוכל לקשר את העבר הגדול, הקדוש והטהור שלנו עם עולם חדש ההולך ומתהווה ושאנחנו מוכרחים לקלוט אותו, לקלוט וליהד.

אני מביא את דעתי לפניכם לא בשמי, כי אם בשם אותם רבבות הצעירים והצעירות – ואף בשם אלה שאינם צעירים – שעומדים ומחכים לתשובה, מהו האילן הגדול שעליו ניתלה כדי לצאת מתוך הסכנה הזאת. ואני מקוה, שאתם הבוחרים, בכל רגש האחריות שלכם, תשכחו לרגע שאתם נמצאים היום באותה ירושלים המושפלת ותעמדו ברגע הבחירות בירושלים המשוחררת, בירושלים כלילת יופי, ירושלים של העתיד, מלאת התקוות לשחרור האומה ורוחה ותצביעו לפי צו מצפונכם ואחרי הבחירות נשמח כולנו ברבנו הגדול שיבחר.

באסיפת הבחירה למועצת הרבנות, י“ז כסלו תרצ”ו

(מכתב לועידת הקרן הקימת באמריקה)

כותב אני את מכתבי זה ימים אחדים לפני ראש-השנה. ואם גם ברכותי, לכם ולכל היהדות האמריקאית, תגענה לידיכם באיחור זמן – יהי רצון שתחולנה על ראשיכם כאילו קבלתם אותן במועדן.

ימי ראש השנה אצל היהודים תוכן אחר ומהות אחרת להם מאשר אצל אומות-העולם. אצל אומות העולם ראש השנה אינו אלא חג פשוט כשאר החגים והמועדים. ואילו אצלנו מוקדש יום זה לחשבון הנפש, של היחיד ושל הצבור, של הפרט ושל האומה. ואם בכל הזמנים ובשנים כתקונן ערך מיוחד נודע ליום של חשבון הנפש, על אחת כמה וכמה הפעם, בשנה זו, שכמותה לא היתה לאומה הישראלית מאז חורבן עצמאותה וגלותה מארצה. ולא רק פיזור עמנו בימי צרה אלה אין אתה מוצא דוגמתו בתקופות הקודמות, אלא גם סבלנו הגיע עכשיו לשיאו. לא הקרבנות בלבד, ברבבות ואולי גם במאות-אלפים, אלא המצוקה הרוחנית – עברו כל גבול. המבוכה הרוחנית והאידיאולוגית, שרבים מבני עמנו נתונים בה, נעשתה איומה ונוראה. ולאסוננו הגדול חסרה לו, לדורנו זה, אותה המשענת הנפשית שהיתה לאבותינו: אמונתם העמוקה באלהי ישראל.

איה הפתרון? היכן עוגן ההצלה?

התשובה על כך ניתנת בשתי התפילות, שמיליוני יהודים בכל קצוי תבל ישמיעו אותן בימים הנוראים הממשמשים ובאים, בראש-השנה וביום-הכפורים. התפילה הראשונה “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”! והשניה: “תן כבוד לעמך… שמחה לארצך!”.

לתפילה הראשונה יהמו הלבבות לא רק של כל היהודים בעולם, כי אם גם של מיליוני לא-יהודים, שוחרי צדק ושוחרי חירות בכל קצוי תבל, ובראש ובראשונה של האומות הדוברות אנגלית. כי כיום הזה אנו עומדים במלחמה למען הסיסמה הזאת – להעביר ממשלת זדון מן הארץ. למן המנהיג של האומה הבריטית והעומד בראש הלוחמים, וינסטון צ’רצ’יל, ועד החייל הפשוט שעומד על משמרתו בפינה רחוקה בעולם – הכל מתפללים, ערב ובוקר, בכל נוסח ובכל לשון, למען הנצחון: להעביר ממשלת זדון מן הארץ. ורבבות יהודים, עצמנו ובשרנו, בכל חלקי העולם, ובזמן האחרון גם בארצנו, מתגייסים למלחמה העולמית הזאת. כי אין קיום, חלילה, לאומה הישראלית, אם לא תעבור ממשלת זדון מן הארץ.

וגם התפילה השניה מביעה תקוה להגשמת אידיאל לא רק למען העם היהודי בלבד. כי עד אשר לא ירום כבודה של האומה הישראלית ולא תתמלא שמחת חירותה בארץ האבות – לא יהא מלא וטהור כבודן של אומות העולם ולא תהא שלמה שמחתן בבוא יום הנצחון. וגם אחרי שתעבור ממשלת הזדון מן הארץ, לא ישקוט העולם, אם מיליוני המדוכאים והנודדים היהודים לא ימצאו מקלט בטוח בביתם הלאומי ולא ירימו את כבוד האומה ע"י תקומתה בארץ האבות.

ובימי חשבון הנפש עלינו לזכור ולהתוודות על חטאינו. חכמי התלמוד מדברים על שני מיני עבירות: עבירות שבין אדם למקום ועבירות שבין אדם לחברו. אבל יש עוד חטא שלישי – החטא נגד האומה.

אין אני יודע, אם חטאנו נגד המקום גדול כל כך. הנה אלפיים שנה הורגנו על קידוש השם – ולא שכחנו את אלהי ישראל! אינני חושב, שיש עוד אומה בעולם, אשר סבלה בעד אלוהיה אלפיים שנה ולא עזבה אותו! גם החטאים שבין אדם לחברו – אין אני סבור, שהם גדולים ורבים אצלנו. אינני חושב, כי היחס של אדם מישראל לחברו, או נכונותו למעשי צדקה או נטיתו לרחמים על רעהו וקרובו – גרועים אצלנו מאשר אצל אומות העולם. לא לחנם כינו אותנו הקדמונים בשם “רחמנים בני רחמנים”. אנשי צדקה ופילנטרופים בקנה-מדה גדול היו בתוכנו מאז ומתמיד. די להזכיר את שמו של הברון הירש ביהדות אירופה או ביהדות האמריקאית, את שמותיהם של יעקב שיף או רוזנוולד. לא! גם החטא הזה אינו גדול ונורא אצלנו.

אולם רובץ עלינו חטא גדול באמת, ובו נעוץ מקור כל סבלנו הנורא: החטא נגד האומה. על כלל ישראל בתורת גוף שלם ומיוחד חשבנו רק מעט מן המעט במשך כל הדורות. הרבה אישים גדולים וחשובים קמו לנו במשך הדורות, שתפסו עמדות גדולות וחשובות ביותר בחיי העולם, במדיניות, בכספים, בחברה ובכלכלה – אך כמה מהם חשבו על טובת כלל ישראל כאומה גדולה, ולא בקנה-מדה של מעשי צדקה ורחמים בלבד? אולי האיש היחידי מגדולי הכספים שלנו, שעשה מעשים גדולים למען האומה כולה – היה הברון אדמונד רוטשילד ז"ל.

ומחמת קוצר-ראיה זה אצל רבים מבני עמנו, מחמת קוצר ההבנה הנכונה וקלישות ההרגשה הלאומית, שכל עם בעולם מצטיין בהן – גולה ונודדת אומתנו זה אלפיים שנה ללא מנוחה ונחלה וללא חיים טבעיים, והיא עומדת כיום על עברי פי פחת.

עברו ששים שנה מאז התחילה עבודת הבנין בארצנו על ידי יחידי סגולה, ועל אף כל שאיפותינו ותקוותינו לקיבוץ גלויות בארץ הזאת לא הצלחנו לרכז כאן אלא חצי מיליון בלבד. מפני שרק מעטים בתוכנו נתנו את לבם וידם למפעל הגדול של עמם. והנה תגמר המלחמה – ונקוה שתסתיים בנצחונם של העמים שוחרי החופש והצדק ובמפלתם הגמורה של היטלר וסיעתו. והיהודים מה יקבלו? אולי ישיגו עוד פעם זכויות בכל הארצות, אבל מצבם לא ישתנה על ידי כך ולא כלום. מאות אלפי יהודים ניתקו ממקומות מושבותיהם ונטלטלו ונתפזרו על שבעה ימים, והם תועים במדבר כצאן בלי רועה. כיצד יפתרו את השאלה הזאת? רק בהחלטות על גבי הנייר? אחרי המלחמה תעמוד הפרובלימה הזאת בכל מוראה ופרצופה האיום, בצורה יותר חריפה מאשר עכשיו בעת המלחמה.

לא! הפתרון היחיד, הנצחי והסופי הוא: קיבוץ גלויות בארץ אבות! הן הכל צריכים להסכים לכך, בראותם כי עכשיו, כשאפלה אופפת אותנו מסביב, נשאר לנו רק שביב של אורה, רק עוד סדק קטן, שדרכו חודרים קוי אור ותקוה לתוך העולם היהודי – הארץ הקדושה על גדות הירדן. מבלעדיה – אפלה וחשכה בכל העולם.

האם עמדתם פעם על ההבדל הפסיכולוגי בין הארץ הקטנה הזאת לבין שאר הארצות? בכל מקום שבעולם, כאשר נזדעזע בו מצב היהודים והתחילו הרדיפות והלחץ והסבל, לא היתה בלבו של כל אחד אלא מחשבה אחת: לברוח מארץ המצוקה ולהציל את נפשו. וכאן, בארצנו, אתה רואה את ההיפך מזה: דוקא בימי הזעזועים שנמשכו שנים, וגם כיום כשארצנו נכנסה לעצם מוראותיה של המלחמה, לא ימצא איש בקרב הישוב שיחשוב על בריחה ועזיבת המערכה. להיפך: כולנו מאוחדים ברצון אחד – להחזיק מעמד ולשמור על העמדות!

ועוד: כאשר היהודים מתחילים בורחים מארץ אחת, הרי היהודים בארץ אחרת, ששורר בה שקט ארעי ומנוחה זמנית, מרגישים בחובתם לבוא לעזרת אחיהם האומללים: בכסף ובכל שיידרש – אך לא בהכנת מקלט בטוח למענם, ומעטים ימצאו, שיראו חובה לעצמם להזמין אליהם את אחיהם הפליטים, שאף הם יבואו אל המנוחה ואל הנחלה. ואף אם יעשו כן, לא יהיה זה מתוך הכרה פנימית, כי אם תחת לחץ הצבור ודעת הקהל. ואילו כאן, בארצנו, חושבים כל בני הישוב על הצלת קרוביהם ומכריהם בארצות הרשע בגולה ע"י עזרה ממשית: להשיג רשיונות-עליה לארץ.

הבדל פסיכולוגי זה נובע מתוך ההכרה, שהגשמת השאיפות המובעות בתפילה “תן כבוד לעמך… שמחה לארצך” היא שתפתור בזמן מן הזמנים את שאלת היהודים. כי שתי השאיפות הללו קשורות ונעוצות זו בזו, כמו גוף ונפש: אין ולא יהיה כבוד לעמנו, אם לא תהיה תקוה לשמחה של חירות בארצנו; ולא תוכל להתגשם השמחה של בנין ארצנו, אם יהודי העולם לא ירגישו בצורך להרים את כבוד האומה ולשתף עצמם במפעל הגדול של תקומתה בארץ אבות.

אמונתנו רבה ותקוותנו חזקה, כי לא רק העם היהודי כי אם גם כל אומות העולם הנאורות, ובראשן בריטניה הגדולה, יבינו שזהו מן השמים, מצוה טובה ופתרון יחיד למען הצדק והיושר, ומתוך כך יגישו לנו את עזרתם המלאה להגשמת שאיפותינו, בקנה-מדה אחר מאשר עד כה, כראוי להגשמת אידיאל נעלה ומרומם.

השנה הראשונה של המלחמה לא עברה על הישוב היהודי ללא מאמצי בנין ויצירה חדשים. על אף כל הקשיים הכלכליים, שנצליח סוף סוף להתגבר עליהם, המשכנו במפעלנו להרחיב את הישוב ולהגבירו. הקרן הקימת הצליחה, בתנאים הקשים ביותר, לגאול 43,000 דונם באזורים שונים. פעולות אלו נעשו באופן חוקי גם אחרי הספר הלבן. ואף יש לנו תכניות גדולות וחשובות למדי לשנה הבאה, לגאולת שטחי אדמה בכמה אזורי הארץ, שעליהן דנים כבר במשרדי הממשלה. במשך השנה גדל גם מספר הישובים שעל אדמת הקרן הקימת: נוסדה מצודת אוסישקין ג' בצפון, “נגבה” בדרום ו“מצובה” בגליל העליון, ועוד כמה נקודות קטנות יותר. גם הישובים הקיימים גדלו ונתרחבו, הן במספר המתישבים והן בתוצרת משקיהם. התעשיה מרחיבה את מפעליה, ואם גם נתבטלו כעת כמה שווקים של תוצרתנו בחוץ-לארץ, הרי גבר הביקוש בשוק הפנימי וגם בכמה מן הארצות השכנות לארצנו. גם מספר התושבים היהודים בארץ גדל במנין, אם על ידי עליה לפי רשיונות מסוגים שונים ואם על ידי רבוי טבעי. בתי-הספר מכל המינים, וביחוד האוניברסיטה והתכניון, מלאים תלמידים ומורים. כמובן, יש הרבה מחוסרי-עבודה, יש הרבה קשיים במסחר, במקצועות חפשיים, הכנסות הקרנות הלאומיות נתמעטו. אבל הישוב עומד על משמרתו ומחזיק מעמד. גם משבר הבנקים שבא עם המלחמה פג תקפו בהרבה, ונקוה כי בקרוב יתחדשו תנאים תקינים.

ההתקפות של אוירוני האויב על תל-אביב וחיפה, שגרמו לכמה קרבנות בנפש בין אזרחים שלוים ושקטים, לא זעזעו את הישוב. קבלנו את ההפצצות הפליליות האלה במנוחה, כשם שתושבי לונדון ואנגליה נושאים את ההתקפות של האויב יום ולילה. כי גם בתוכנו פועם הרגש של האנגלים המגינים על ארצם. גם אנו מגינים על ארצנו, גם אנו לא נפול ברוחנו גם אם ירבו מעשי הזוועה של האויב. דעו, כי אלה שעומדים ליד ההגה של מפעלנו ממשיכים בעבודה, לא רק בקצב הרגיל, כי אם ביתר אינטנסיביות וביתר מהירות. כי כולנו מרגישים, שאין לדחות אף ליום אחד את אשר ניתן לעשות עכשיו. כולנו יודעים ומבינים, כי בעת שיתחיל הדיון, עם סיום המלחמה, על עתידנו, עלינו להופיע לפני כס האומות במאזן בריא ועשיר, עד כמה שאפשר, בחומר וברוח.

אוסיף עוד, שהיחסים בין היהודים והערבים נשתפרו בהרבה. והטעם מובן ופשוט. כולנו יודעים, שתושבי ארץ אחת אנו, והננו מרגישים, שיש לנו אינטרסים משותפים לעתות מלחמה בהגנה על הארץ הזאת. ודבר זה מקל מאד על החיים ועל העבודה בימים אלה.

ואסיים את מכתבי זה בברכה: יהי רצון שישרה בועידתכם רוח של הבנה נכונה והרגשה מעמיקה, למען תדעו את התפקיד שעליכם למלא כיום בהיסטוריה של עם ישראל. אם בשביל כל יהודי הגולה ארץ-ישראל היא הכוכב המזהיר היחיד של תקות העם, הרי בשביל ארץ-ישראל אתם, יהודי אמריקה, הכוכב המזהיר הבא מיהדות הגולה. הבה ניתן יד ליד ושכם אל שכם, אנחנו ואתם, החזית הארצישראלית של האומה והעורף של היהדות האמריקאית – ותהא משכורתכם שלמה מעם צור ישראל וגואלו. והפרק שיכתב פעם בספר דברי הימים של עם ישראל על התקופה הזאת – ואולי היא עתידה להיות היפה והמזהירה בתולדותינו – ירים על נס את השיתוף המלא של אנשי החזית ואנשי העורף גם יחד למען מפעלנו הגדול, שיתן כבוד לעמנו ושמחה לארצנו.

ירושלים, כ“ג באלול ת”ש

יושב-ראש הכינוס הכריז בסוף דבריו, שתתקיים מכאן תהלוכה לקברו של מורי ורבי י. ל. פינסקר ז"ל. זכרון זה של מורי הדגול מחייב אותי ללכת בדרכיו, הציוניות והצבוריות, ולהזהר בדברי שאני עומד להשמיע בפניכם. אכן זוכר אני, כמה היה הוא, האיש הנפלא הזה, זהיר בכל דיבור שיצא מפיו, אם באספות ובכינוסים ואם במסיבת חברים. אחריות זו לכל פליטת פה למדתי ממנו, אם כי לא קל יהיה לי הפעם לשמור על הזהירות הזאת בכל חומר הדין.

ידידי גרינבוים הזכיר את נאומי בכינוס שבבן-שמן – “קול האדמה”, או כפי שהוא קרא לו “שירת האדמה”. מאז נשתנו הזמנים, לצערנו, ואנו חיים כיום בתנאי חירום של מלחמה איומה. אם אפשר היה לשיר אז, לפני שתים-עשרה שנה, הרי תבינו, שעתה אין השעה כשרה לכך…

בכל הכינוסים, בכפר-ילדים לפני ארבע-עשרה שנה, בבן-שמן, בכינוס השני, על הר-הצופים, בכינוס השלישי, וגם היום, כשנתאספנו שוב לכינוס הרביעי על הר-הצופים – בכל הכינוסים האלה אתם מטפלים בשאלה אחת: חינוך הדור, חינוך הילדים והנוער, כדי לטפח בלבם קשר לא-ינותק לאידיאל של גאולת המולדת. פרובלימה זו של בנין עם וארץ לא הגיעה עדיין לידי פתרון, אם כי לא פסקו המאמצים מצדנו וחיפושי הדרכים לכך, ולא עוד אלא שהיא נעשתה בימים אלה חמורה ומסובכת יותר. הפרובלימה הזאת מיוחדת היא לעם ישראל בלבד, ואין למצוא אותה, בצורה חריפה זו, אצל שום אומה בעולם, תרבותית או לא תרבותית, בין אם היא חיה בתנאים של אושר מדיני וכלכלי, ובין אם היא חיה בתנאי לחץ ומצוקה. אצל אומות העולם יש שקיימת השאלה של שחרור ארצן, אבל לעולם לא תמצא אצלן את השאלה של גאולת ארצן. זוהי בעיה יהודית מובהקת. ובה כרוכה עוד תופעה המיוחדת אך ורק לנו. שאר אומות העולם הן עצמן יוצרות את מהלך ההיסטוריה שלהן, ואילו אצלנו עד היום הזה, – ולא רק בתפוצות אלא, לבשתנו, גם בארץ-ישראל – רוב רובה של ההיסטוריה שלנו נעשית ע"י אחרים, ואנו עצמנו יוצרים אולי רק חלק מצער ממנה.

עוד לפני מאה שנים בערך היתה הפרובלימה היהודית פשוטה במידה יחסית. במשך כל הדורות, מימי רבן יוחנן בן זכאי ועד תחילת התנועה של חיבת ציון, הצטיין כל יהודי באמונתו העמוקה בגאולת ישראל, ואמונה זו היא שעמדה במרכז חינוכו של הדור וכל שאר הדברים לא היו אלא טפלים לעיקר זה. כל יהודי האמין אמונה שלמה בגאולה על-ידי הגואל, ואילו הוא עצמו לא היה צריך לעשות ולא כלום למען הגאולה. הוא עצמו לא היה צריך אלא לחכות לבוא הגאולה, לכשתבוא שעת רצון מלפני הגואל. אולם בדורותינו האחרונים שוב לא היה ענין זה פשוט כל עיקר. חלק מן העם היהודי, חלק חשוב למדי, אם לא בכמות הרי באיכות, התחיל כופר בגאולה, ולא רצה בה. ביניהם נמצאו כאלה, וביחוד מן העוסקים בחכמת היהדות, שנתנו ביטוי מפורש לכפירתם זו: הם עמדו ומחקו מתוך סידור התפילות שלנו, הרווי דם ודמע של העם מדורי דורות, את כל שאיפותינו לגאולה, ואלה שלא הלכו בדרכם אלא נשארו נאמנים לסידור התפילות הקודם, היו אומרים את התפילות, פעם או פעמים בשנה, ללא כוונה וללא ביטוי נפשי, מפני שלבם נשאר ריק ולא נזדעזע לתוכן התפילות ולמשמעותן. וגם אותו חלק, שהחזיק באמונתו בתקוות הגאולה ובגואל, קבלה אמונתם צורה כזאת, שחשבו לאיסור גמור לעשות צעד כל שהוא לסייע לגואל במעשה הגאולה.

כזה היה הלך הרוחות בקרב עמנו, כשהתחילה תסיסה פה ושם, במקומות שונים ובחוגים שונים – אצל רב אדוק כמו הרב קלישר, אצל סוציאליסטן מובהק כמו משה הס, אצל אנשים שהיו מתבוללים רוב ימי חייהם, כמו פינסקר ובמאוחר יותר הרצל. הללו התחילו הוגים רעיונות של גאולה ממשית. תסיסה זו הביאה לידי תנועה מאורגנת, בצורות שונות, הפועלת זה כשבעים שנה – ותקופה של שבעים שנה מהי בזמננו אנו, כשמדינות הולכות ונחרבות במשך חודש אחד? – לשם הגשמת הגאולה ע"י מעשים של ממש, על-ידי פעולות מוחשיות. תוצאת המאמצים האלה היא, שלעומת מיליונים של אחינו הפזורים בכל הארצות נמצא רק קיבוץ יהודי לא גדול בארצנו, ובתוך הקיבוץ הזה יש שוב רק קומץ קטן שמאמין אמונה שלמה במטרותינו ובתפקידינו, והוא שממשיך את קו העבודה למען שאיפותינו ההיסטוריות. הללו לפעמים שרים ולפעמים בוכים, הם שרים בפרהסיא ובוכים במסתרים…

תפקידנו הקשה והאחראי נעשה חמור שבעתים על-ידי המאורעות שחלו בעולם בתקופה האחרונה. בשמונה השנים האחרונות נזדעזע העולם כולו. חלה בו מהפכה רוחנית, שלא ראינו דוגמתה זה דורות רבים. אולי לא היתה כמוה זה אלפיים שנה, מאז באו שני יהודים לרומי והפכו בה את הקערה על פיה. דוגמא של מהפכה עמוקה ומכרעת כזאת בחיים האנושיים אין בכל ההיסטוריה של העולם. ולא למלחמה של הימים האחרונים, למלחמה בטנקים ובאוירונים, אני מתכוון. זו אינה אלא תוצאה חיצונית של המהפכה הרוחנית שקדמה למלחמה. רבים חלליה של המלחמה, אבל במלחמה הקודמת נהרגו בזמן קצר מיליונים, הרבה יותר מאשר במלחמה זו שאנו עדים לה כיום. יותר חשובים השינויים הנוראים שהתחוללו בחיי הרוח ובערכי המוסר של העולם. בא שינוי שאיש לא פילל לו בתפיסת העולם. הרעיונות הקודמים של הומאניטאריות, של שווי זכויות לכל אדם, של זכות קיום לכל אומה ולשון – כל הרעיונות הללו, שנחשבו כנכסי צאן ברזל של האנושיות, פשטו את הרגל. לפני כן האמין כל העולם הנאור, במשך כמה וכמה דורות, שהמוסר האנושי הולך יד ביד עם התפתחות המדע, הפילוסופיה והאמנות. על אמונה זו עמד העולם התרבותי שלפני היטלר. הכל האמינו, כמו באכסיומה מתימטית, שההומאניטאריות תלך ותתפשט בין כל האומות, עם הקידמה האנושית במדע ובכל ענפי התרבות, ושהיחסים בין איש לחברו ובין אומה לאומה ילכו וישתפרו, עד שכל העמים יחיו בשלום ובשלוה והעולם יתוקן במלכות שדי. והנה ראינו לפתע פתאום, כי כל ההשקפה הזאת נהרסה ונשברה ולא נשאר בה אף יסוד איתן אחד. השתלטה בעולם תפיסה אנטי-הומאניטארית, תפיסה אנטי-מוסרית, המבטלת במחי-יד אחד כל אותם העיקרים של חופש ושוויון, שהעולם דוגל בהם מאות בשנים. ותפיסה זו יצאה מאותה הארץ, שתפסה קודם את המקום הראשון במדע, באמנות, בשירה, בספרות, בכל ענפי הקידמה האנושית. והרי לא יתכן לחשוב, שבא איש אחד, בלתי ידוע, מווינה והוא שחולל את המהפכה הזאת בתוך גרמניה, זו שסימלה במשך דורות את המדע האנושי ואת צורות החיים המוסריים והתרבותיים, ונתנה לעולם יצירות בנות-קיימא לא רק בפילוסופיה ובטכניקה אלא אפילו במוסיקה, האמנות הקרובה ביותר לנשמת האדם. היתכן, שמהפכה זו נתחוללה פתאום? בודאי לא פתאום, אלא שלא הרגשנו בשינוי המתקרב ובא בהיסטוריה האנושית – עד שנתעוררנו יום אחד, והנה אותה גרמניה נעשתה שוב ארץ פראית מן התקופה הפריהיסטורית. וכך נתגלה, שרעיונות ההומאניטאריות, המוסר והקידמה, החופש והשוויון, וכל האידיאלים התרבותיים – כל אלה הדברים הם לחוד; ואילו הערצת הכוח העיוור והתוקפנות, שעבוד עמים בזדון ואלימות – הם שוב ענין לחוד.

ולא מקרה הוא, שבמרכז המהפכה הרוחנית הזאת הועמדה השנאה הגלויה ליהודים. אפשר היה לחשוב, שעם ישראל לא היה מעולם חזק ועצום כל כך כמו בזמננו… שהרי כל העולם, ולא רק גרמניה, מתחיל את המהפכה בהשקפותיו הרוחניות – במלחמה נגד עמנו הקטן, המפוזר והמפורד. אולם זוהי בעצם תופעה נורמאלית בהחלט. שכן אם יש זכות קיום לעם ישראל – ועצם העובדה, שהוא חי עד היום הזה, מוכיחה את זכותו זו – הרי זה מתוך שהוא מסמל אותן ההשקפות, שהמהפכה בגרמניה רוצה להעבירן מן העולם. והמלחמה נמשכת, ומי יודע כמה זמן תמשך המהפכה הנפשית, הרוחנית, בתוך אומות העולם ביחסן אל האידיאלים והערכים של הדור שעבר בכלל, ואל עם ישראל בפרט. ואנו מאמינים, שעם ישראל, הנרדף כיום באכזריות שלא היתה כדוגמתה מימי טיטוס הרומאי, יראה גם במלחמה זו את כוחו הרוחני וגבורתו הנפשית, כמו במשך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו, וימשיך להתקיים על אף נחשול הגזירות הנוראות והרדיפות האיומות שבאו עליו.

וסמל לכך תשמש העובדה, שהנה נתאספנו באולם זה, על הר-הצופים, כדי לדון לא רק על המלחמה בהשקפותיו של היטלר – והרי מלחמה זו עומדת כיום במרכז העולם – אלא גם אל האידיאלים שלנו לתחית העם והארץ. והרי יש בזה משום פלא, שאנחנו יושבים כאן, במקום שעמד בו לפני 1900 שנה יוסף בן מתתיהו וטען להכנעה לרומי, ואנו מדברים עכשיו על המשך המלחמה באותה רומי, שכן ברלין היא למעשה יורשתה של רומי מימי טיטוס. אני רואה בזה משום סמל מעודד, שסוף הנצחון לבוא לידינו גם במלחמה זו. ואולי לשם קיומו של סמל זה גרמו הנסיבות החיצוניות, שהכינוס נדחה והוא עבר מנהלל לירושלים. תחילה התנגדתי לכך, משום שחשבתי, כי כינוס של מורים למען הקהק"ל מקומו על אדמת הלאום הנגאלת – בכפר, שלשם תחיתו אנו עמלים בראש ובראשונה. אולם כבר אמר פעם ביאליק, שההבדל בין עם ישראל לבין אומות העולם הוא בזה, שכוחן של האומות גדול בשטח, ואילו אנו כוחנו בזמן. ולפי מימרא זו, שהיא כולה אמת היסטורית, טוב בדיעבד, שהכינוס עבר מנהלל לירושלים. אם נשקול את נהלל וירושלים במידת הזמן, נמצא שנהלל נוסדה לפני עשרים שנה, ואילו ירושלים קיימת בעולם זה ארבעת אלפים שנה.

ומתוך השקפה זו אני שב לעצם הנושא העומד במרכז דיוננו בכינוס הזה: גאולת העם והארץ. עלי להודות בפה מלא, כי אין אני חסיד הביטוי “ציונות”, כשם שלא הייתי חסיד הנוסח “חיבת ציון”. ציונות – זמנה ארבעים שנה, ו“חיבת ציון” קודמת לה אולי בשלושים שנה. אבל תנועתנו היא תנועת הגאולה – וזמנה אלפיים שנה, מיום שנחרב בית מקדשנו והעם גלה מעל אדמתו. הנוסח “ציונות” חלו בו במשך הזמן כמה פגימות. הרי הקונגרס הציוני עצמו החליט בשעתו להכניס לתוך הסוכנות היהודית גם לא-ציונים. ואם זה אפשר – תכנו של המושג “ציונות” מהו? לפני זמן מה דנו במחננו אפילו על האפשרות להוציא את ירושלים מתוך שאיפותינו הציוניות – והרי זו ממש ציונות בלי ציון. לא כן הדבר, אם ננקוט בנוסח “גאולה”. זהו רעיון כביר ושלם, ששום פגימה של טריטוריאליות, שום ויתור על ציון וירושלים לא יוכל לו.

והוא הדין בעצם המגמה המשמשת יסוד לכינוס זה – חינוך הדור. אם אנו רוצים, שהילדים והנוער ימלאו בזמן מן הזמנים את מקומנו במלחמה למען גאולת העם והארץ, הרי אין לך דבר גדול ויקר, שיש בו לעורר התלהבות בלב הילד, שהילד יוכל לתפסו תוך הרגשה נפשית עמוקה, ולא על-ידי פלפולים תיאורטיים – כמו הסיסמא “גאולת המולדת”. כל הקנינים הלאומיים האחרים – אולי הילד אינו מרגיש בהעדרם, גם כשהוא נמצא בגולה. אבל אם תדברו אליו בשם הרעיון של גאולת המולדת ההיסטורית – את הרעיון הזה יבין ובנפשו יתעורר ניצוץ של התלהבות, מפני שבהעדר הקנין הלאומי הזה מרגיש כל ילד מישראל יפה יפה.

זה מזמן הייתי שואל את עצמי: מה היה כוחו של ה“חדר”? הרי כל מבנהו המהותי היה אנטי-פידגוגי; צורתו החיצונית לא היה בה כדי למשוך את לב הילד; חלוקת הלימודים ואופן ההוראה לא התאימו כלל לחוקי הפידגוגיה והדידקטיקה המודרנית; המורה, או ה“מלמד”, בודאי לא קרא בספריו של פסטלוצי… ואף על פי כן, כמה גדול היה כוח ההשפעה של ה“חדר” ו“המלמד” על הילד בישראל!

ואין בכוונתי, כמובן, להציע למורים לשוב ל“חדר” הקודם בצורתו החיצונית ובדרכי ההוראה שלו. אך אם נשאל את עצמנו, מהו מקור הכוח שהצטיין בו ה“חדר” הישן, הרי התשובה היא, לדעתי: כל מה שהורה ה“מלמד”, – ואם גם ניתן הדבר בצורה בלתי נכונה מבחינת הפידגוגיה והדידקטיקה – היה קדוש בעיניו, ואותו רגש הקדושה שפעם בלב ה“מלמד” עבר גם אל לבו של התלמיד. אם פועם גם בנפשכם רגש של קדושה לרעיון הגאולה, מובטח לכם שהדור הבא של חניכיכם יעמוד במחננו. ואם רגש הקדושה פג מלבכם, חלילה, לא יהיה כל ערך לתעודות המורה שהוא מקבל באוניברסיטה של ירושלים או באוניברסיטה של קמברידג' – הילד לא ילך אתנו ולא יצטרף לשורותינו.

מתוך השקפה זו אני גורס: עבודה בבית-הספר למען רעיון הגאולה, גאולת המולדת וגאולת העם. עם כל היותי קשור בלבי ובנפשי אל פעולות הקרן הקימת, חושבני שעבודה זו עצמה אינה מספיקה בשביל נפשו של הילד. רק רעיון הגאולה בכל היקפו הוא שצריך לעמוד במרכזו של החינוך. רעיון זה אין שני לו ואין למעלה הימנו. צדק מוסינזון באמרו, שעבודתו של התלמיד בבית הספר למען הקרן הקימת אינה ענין של איסוף כספים גרידא. עיקר התפקיד הוא לרכוש את נפש הילד, שיבין את שאיפות האומה לשם בנין המולדת, והעבודה המעשית שהילד עוסק בה אינה באה אלא כדי להרגילו במצוות לאומיות, למען ידע וירגיש שהוא עצמו ממלא חובה משלו למען העם והארץ. אבל הסיסמא הגדולה באוירה של בית-הספר צריכה להקיף את רעיון הגאולה בכל תכנו ומהותו, ואין לפרטה לפרוטות. הפטיש הגדול המכה על ראשנו ודוחפנו למאמצי הגאולה, צריך להכות גם על ראש הילד ועל נפשו, ואסור לנו לפרוט את הפטיש הגדול לכמה פטישים קטנים. רעיון הגאולה בכל פשטותו וגדלו הוא שיוכל להלהיב את נפש הילד, שירכז את כל כוחותיו הנפשיים למען הגשמתו, ולא סעיפי העבודה השונים, שהם רק מחלישים את עוזו ועצמתו של הפטיש הגדול. ולא זהו תפקידו של בית-הספר, שיטפל בכל פרטי החובות שעל הילד יהיה למלא בהגיעו לגיל הבגרות, כי אם עליו לעורר בלב הילד רגש של קדושה לעצם התפקיד היחיד המוטל על דורנו: תפקיד הגאולה. בזה יהא כוחו של בית הספר גדול.

הנה עומדים אתם לדון עכשיו בענין לימוד הציונות בבית-הספר. יודע אני, כי הרעיון והיוזמה לכך יצאו, במידה ידועה, מתוך כתלי הקרן הקימת. אבל עלי להגיד, כי מתעוררים בי חששות, שמא הגשמת הענין הנכבד הזה לא תיעשה באותה הזהירות וההקפדה הדרושות בשביל לימוד זה. אם ילמדו בבית הספר את תולדות הציונות בלבד, זו שמתחילה רק לפני 60–70 שנה, הרי יהיה בזה משום קיצוץ כנפיה של תנועתנו. ואם נדבר על הגאולה לכל היקפה, החל משריפת הבית השני, ונעמוד על השאיפות לגאולה בכל הזמנים ובכל הכיוונים ונחנך את הילד, שיבין כי הציונות אינה אלא המשך לשאיפות אלו – הרי יש לחשוש, שמא השם “לימוד הציונות” יצמצם את היקפו של הנושא הגדול הזה.

ועוד שאלה חשובה, שעמד עליה גם ד"ר מוסינזון: אם ילמדו את תורת הציונות כרעיון אחד, עיקרי ויסודי, בלי שים לב לפילוגים ולזרמים השוררים בה כיום, כי אז יקבל הלמוד את ערכו המלא. אבל אם, חלילה, גם בלימוד זה יתפוס את המקום הראשון לא הרעיון היסודי, המאחד את עם ישראל, כי אם הפילוג וההתפוררות לפכים קטנים, הרי גדול החשש, שיבואו כל מיני סוכנים של מפלגות שונות ויתחילו להציע את סחורתם האידיאולוגית גם בבית הספר. כיצד נהיה אז בטוחים, שהרעיון הציוני ישאר בטהרתו, כסלע אחד, החל מאבן השתיה ועד הבנין האחרון בארץ? והרי כל התכניות וההחלטות שנחליט עליהן כאן אין להן ערך אלא להלכה. ערך ממשי יש רק לדבריו של המורה, האיש החי שיוטל עליו להוציא לפועל את הלימוד.

ואני חוזר ואומר: רעיון הגאולה הוא שצריך למלא את כל חדרי לבו של הצעיר בישראל, ואסור לנו לעשות רעיון זה שיגרא בלבד. יש להתיחס אל הרעיון הגדול הזה בכבוד, בהערצה של קדושת הזמן, מתוך ריחוק מקום, בחינת “של נעליך…”. ודוקא אצלנו רבה החולשה לטשטש את קדושת הזמן והחובה של עמידה בריחוק מקום. יש דברים שבקדושה, שאסור להשתמש בהם לשם השואה כל שהיא, אלא יש לעמוד בפניהם ב“ריחוק מקום”, שלא לפגוע חלילה בקדושתם הנצחית. סיפור אחד אספר לכם מנסיון חיי: כאן בירושלים גר איש שיש לו זכויות גדולות בתנועתנו, והוא אחד מן הראשונים, וגם ידידי הטוב. כשביקרתי בירושלים בפעם הראשונה – והיה זה בתשעה באב – לקחנו, אני וידידי זה, שני חמורים לרכב מסביב לחומה. באנו לפני הר המוריה ועמדנו בעמק יהושפט. נזכרתי, היכן אנו עומדים ומה היה כאן בעבר. נתגברו עלי רגשותי. אמרתי: יש לרדת מן החמור, איני יכול לעמוד כאן במנוחה. והנה ענה לי ידידי, הראציונאליסטן: מה אתה מתפעל, רואה אתה לפניך הר של אשפה, ולא יותר… עזבתיו לנפשו, ומאותו יום לא נפגשנו יותר. אכן יש דברים, ששמם, או יותר נכון תכנם המהותי, ישאר קדוש לעולם, גם אם צורתם החיצונית נשתנתה.

ועל יחס זה אל קדושת העבר עלינו לשמור גם בתקופת עבודתנו כיום. היה זמן שאמרנו: אין לנו שיור רק התורה הזאת. רוב רובו של עם ישראל חשב את הסיסמא הזאת לבסיס חייו, והיא ששמרה עליהם ועל קיומם בכל שנות הגלות. אחרי כן באה התקופה של דור המשכילים, והם נתנו גט פטורין למימרא הזאת, אבל לא כפרו, חלילה, בכל קיומנו הלאומי. כקנין האומה היחיד נשארה להם הלשון העברית, ולה קראו “השרידה היחידה”. הם הכריזו על הסיסמא: אין לנו שיור רק הלשון הזאת. אחרי כן התחילה תקופה של מאמצי הגאולה. באנו לארץ הזאת, כדי לעבדה ולהחיותה. גאלנו את עמקיה והריה ויצרנו עליהם ישובים חדשים. נאחזנו באדמה בכל כוחנו, ואנו אומרים: אין לנו שיור רק האדמה הזאת. יש בתוכנו, שמצרפים לכך את השיור הראשון, ויש שבוחרים בשיור השני. אבל אני חושב: אם אנו עומדים כיום במלחמה עזה וקשה עם כל העולם בעד קיומנו הלאומי ואנו רוצים בנצחוננו, הרי נצחון זה יבוא רק אם נשמור על החוט המשולש של כל הסיסמאות הללו ביחד: התורה, הלשון והאדמה. חוט משולש זה לא ינתק לעולם, כל חוט לחוד עלול להנתק.

בכל העולם כולו אין לנו אחיזה ממשית אלא בארץ הזאת. האחיזה היא באדמת ארצנו. זהו היסוד שנוכל לשמור על החוט המשולש של קיומנו הלאומי. החזית שלנו – הוא הישוב המונה חצי מיליון נפש, וישוב זה הוא רוב בנינו של עם ישראל. כאן הוא ההבדל המהותי בינינו לבין הלא-ציונים, אפילו אם הם מתענינים בגורלה של ארץ-ישראל: הם רוצים בהצלת הפרט בישראל, ואנו מאמצינו נתונים להצלת האומה. וכך גם באחיזתנו בקרקע של ארצנו. 84% של הישוב מטפלים בעסקים עירוניים, ורק 16% בתוכנו אינם נרתעים מפני הקשיים של ההתישבות על הקרקע, והם נאחזים בו בכל נימי נפשם ומקדישים לו את מיטב כוחם וזיעת אפם. אבל כשם שהישוב של חצי מיליון בארץ הוא רוב בנינה של האומה, לעומת רוב מנינה הנמצא בתפוצות – כן מהוים 16 האחוזים הנאחזים בקרקע רוב בנינו של הישוב, לעומת רוב מנינו היושב בערים.

בנוגע לאחיזה בקרקע אלינו לסטות מן המימרא של ביאליק: כאן השטח הוא הכל. לצערנו, אין לנו היכולת להתפשט יותר ולתפוס את כל השטח הדרוש לנו. אני ועוד חברים בדירקטוריון של הקרן הקימת נלחמים תמיד – נלחמים, משום שלא הכל מסכימים להשקפתנו – למען העיקרון, שברכישת קרקע יש להעדיף קודם כל את כמות השטח. אם ניתנת האפשרות לקנות דונם אחד של אדמה חקלאית אינטנסיבית, שאפשר לישב עליה יותר אנשים, ולעומת זה אתה יכול לרכוש באותם הדמים שני דונמים אדמה הנעבדת עיבוד אכסטנסיבי בלבד, ועל כן אין לישב עליה אלא פחות מתישבים – הרי אני טוען לאפשרות השניה. כי השטח הוא הגורם המכריע. לקח זה למדנו בשנים האחרונות. נוכחנו לדעת, כמה מסוכן מצבנו, כשאנו מצומצמים בשטח. כאשר באו ארצה הועדות השונות כדי לבחון את כוחנו ומשקלנו, לא הביאו בחשבון את מספר היהודים היושבים בתל-אביב, כי אם את השטח החקלאי הנמצא ברשותנו, ואת האנשים היושבים על הקרקע. ואם החליטו לכבול את ידינו ולצמצם את אפשרות התפשטותנו בארץ – באה המכה העיקרית בענין רכישת הקרקע. הם מבינים, מה משמעו וכוחו של השטח. מתוך כך ראינו צורך לתפוס, עד כמה שאפשר, יותר שטחים, אם גם מבחינת השימוש בהם נתחלקו הדעות. בשנים האחרונות הקדשנו מאמצינו לרכישת קרקעות על הגבולות, לא הגבולות ההיסטוריים של ארצנו, כי אם הגבולות של השטח המנדטורי. המצודות, חניתה ומצובה בצפון, עין-גב במזרח, הישובים בעמק בית שאן ממעוז ועד טירת צבי, נגבה וכפר-מנחם בנגב – כל אלה נוסדו בשנים האחרונות, כשרצינו להציל את השטחים המסוכנים על הגבולות.

בתקופה של שבע השנים האחרונות, מאז נפגשנו בכינוס השלישי, יכולה הקרן הקימת לציין כמה הישגים חשובים. השקענו הרבה מאמצים כדי לחזק את מעמדנו בארץ. במשך התקופה הזאת חלו המאורעות, ואנו ידענו לעמוד בגבורה ובכבוד נגד כל המזימות של אויבינו. המגינים, המוסדות, המתישבים – כולם עמדו על המשמר, והודות למאמציהם לא נחרבה ולא נעזבה אף נקודה ישובית אחת. שנת 1929 השאירה לנו חרפה לאומית גדולה: עזיבת חברון, העיר הראשונה בהיסטוריה שלנו – ואילו שבע השנים האחרונות הנחילו לנו רק כבוד והגבירו את עמדתנו.

אנו ממשיכים בעבודתנו ורוכשים קרקע בכל הצורות האפשריות, אם רק עומדים לרשותנו האמצעים הדרושים. גם אחותנו הצעירה, קרן-היסוד, עושה מאמצים גדולים וממשיכה בפעולותיה – אם לא כדי לבנות ישובים חדשים, הרי לפחות כדי להחזיק קבוצות קטנות של מתישבים על הקרקע הנגאל, להאחז בארץ ולהרחיב את עמדותינו. זה כל מה שניתן לנו לעשות בתנאי החירום שאנו נתונים בהם. ואמונתנו רבה, כי על אף כל ההפרעות, החיצוניות והפנימיות, הולך ונוצר כאן כוח, שיוכל לשמור על עמדתו, שיכה שרשים עמוקים וילך ויתפתח, ועל כל צרה מדינית אשר לא תבוא אנו נשאר בארץ הזאת לעולם.

התחלתי את דברי בפינסקר ז“ל, ובסוף הרצאתי אני רוצה לציין מה סימל איש זה בשבילי ובשביל בני דורי. לא תכניותיו חשובות, ולא האמצעים הכספיים שעמדו לרשותו, ולא עבודתו המדינית או האירגונית – לא זהו העיקר, אם כי כל העבודות הללו נעשו גם אז, כמו בימינו, אמנם בקנה-מידה אחר. חשיבותו ההיסטורית של פינסקר היא בזה, שבפעם הראשונה שמענו מפיו את הסיסמא: הגנה על כבוד ישראל. עד ה”אוטואמנציפציה“, מימי כיבוש ירושלים ע”י רומי, לא נשמעו בתוכנו דברים אלה. הוא, פינסקר, היה הראשון שהכריז: כבוד ישראל דורש שחרור לאומי. אני זוכר את ההתלהבות, שתקפה את הנוער בימים ההם, כשיצאה הסיסמא הזאת לתוך העולם היהודי. אחרי כן נשמעו אותם הדברים בצורות שונות ובנוסחאות שונות. אבל בפעם הראשונה ניתנה לנו הסיסמא בכל טהרתה וגדלותה על-ידי פינסקר ז"ל. על הסיסמא הזאת עלינו לשמור ולמסרה לבנינו ולבני בנינו.

הגעתי לסוף דברי. לא שמעתם ממני שירה, שאולי חכיתם לה. וגם מה שאמרתי לכם איננו חדש כל עיקר, אבל הייתי רוצה שדברי יחדרו אל לבבכם. אם נעמוד על בסיסנו ההיסטורי האמתי, על הבסיס של אבן השתיה, על סלעי אמונתנו העמוקה, שנזכה לגאולת הארץ ולגאולת ישראל; אם נביט על העתיד מתוך הפרספקטיבה של העבר, ולא זה של השנים האחרונות כי אם של דורי דורות; אם נשמור על החוט המשולש של קיומנו הלאומי – התורה היחידה, הלשון העברית ואדמת המולדת – ועל בסיס זה נמשיך לבנות את שאיפותינו ונדע למסרן לילדינו, הרי הנצחון יהיה אתנו. אין אני יודע, מה יהיה פרצופו של העולם אחרי המלחמה. אבל יודע אני, כי פרצופנו שלנו יהיה פרצוף יהודי – אם נעמוד על הבסיס ההיסטורי. ואם נזוז ממנו, חלילה, פרצופנו לא יהיה פרצוף יהודי וחיינו לא יהיו חיים יהודיים.

ברוח זו עליכם להמשיך את עבודתכם. זכרו נא את האמת שבאה לידי ביטוי בדברי ימינו הארוכים: הכל עלול להשתנות בתנאי חייו של עם ישראל, הצורות הפוליטיות, מקומות מושבותיו, מקורות חייו הכלכליים, לשון דיבורו ותרבותו בתפוצות – דבר אחד ישאר מיוחד לו לעולם ועד: הגאולה, התקוה לגאולה והאמונה בהגשמתה. אם רוצים אתם, שהדור שיבוא אחרינו יהיה דור יהודי בכל המובנים, הכניסו בנפשותיהם את האמונה הנצחית בתקות הגאולה, והם ימצאו את הדרך להגשמתה. האמינו! האמינו אתם עצמכם ומסרו את האמונה לחניכיכם, ובכוח האמונה הזאת יגשימו את שאיפותינו: הגאולה בוא תבוא ועם ישראל יהיה עם חפשי בארצו ההיסטורית.

בועידת המורים למען הקהק"ל

על הר הצופים, ניסן תש"א

תקופה של ששים שנה מפרידה ביניכם וביני. עברו ששים שנה מאז הייתי אני בגיל שלכם. ותקופה של ששים שנה בזמנים אלה היא הרבה יותר ארוכה. בהיסטוריה של כל אומות העולם, וביחוד בהיסטוריה של עמנו, פרק זמן זה מקופלים בו מאורעות לא של ששים שנה, כי אם של מאות ואולי גם של אלף שנה. והנה בא איש “מלפני המבול” ורוצה להפגש עם הניצנים החדשים העולים בחיינו – הנבין איש את אחיו? היקום בינינו איזה מגע נפשי? נדמה לי, כי אני אוכל להבין אתכם. אני קורא את הספרות שאתם מוציאים לאור, אני יודע מכל ההתרחשויות והחויות שבחייכם, ובמידה ידועה מכיר אני את חייכם. אתם – את חיי שלי אינכם מכירים כלל. ובתנאים אלה, הנבין איש את אחיו, או לא? האם כדאית מסיבה זו, או להיפך – עוד תגרום להרחיק אותנו איש מאחיו?

על אף חששות אלה נעניתי ובאתי להפגש אתכם. והנה אנו יושבים במסיבה אחת. אתם, הצעירים, ואני – זקן התנועה. כי לצערי הרב, כמעט כל אלה שהתחלתי לעבוד יחד אתם את עבודת תנועתנו, שוב אינם בחיים כיום הזה. והרשו לי שאדרוש מפיכם תשובה על כמה שאלות.

השאלה הראשונה – מה זה נוער? האם הוא מסמן גיל, השקפת עולם, טמפרמנט, או ידיעת החיים? הייתי רוצה מאד לקבל מכם תשובה ברורה. אם נוער משמעו גיל – באיזו שנה מתחיל גיל זה ומתי הוא מסתיים? אם נוער מסמל השקפת עולם – האם בקרב הנוער שלנו כיום קיימת ופועלת רק השקפת עולם אחת? אם טמפרמנט – הריני מעיד עלי, שמכיר אני זקנים לפי גילם, אבל בטמפרמנט שלהם הם צעירים הרבה יותר מכמה וכמה מבין ה“נוער”. ובכן מושג זה של “נוער” טעון ביאור. ואל נא נשחק במלים, שאין אנחנו יודעים את תכנן כראוי.

השאלה השניה היא שאלה גיאוגרפית. העם היהודי הוא, מצד אחד, עם כובש עולמות, כי אין נקודה בעולם שלא ימצאו שם יהודים; ומן הצד השני – אין בעולם נקודה, שהיהודים יהיו קשורים לה באמת, שיכו בה שרשים לעולם ועד. בארץ-ישראל אנחנו שואפים לכך, אבל עוד לא אסתייעא מילתא. ואם אנחנו מדברים על תנועת נוער, הרי נשאלת השאלה: לאיזה נוער אנו מתכוונים מבחינה גיאוגרפית? האם הנוער היהודי באמריקה החפשית הוא אותו הנוער היהודי אשר בגרמניה הנאצית? והנוער אשר בגרמניה הנאצית, שהוא משועבד בכל המובנים, האם הוא הנוער שברוסיה הסובייטית, אשר שם הוא חפשי בגופו ועבד ברוחו? האם הנוער בארצות אלה, בארצות הגולה בכלל, הוא הוא הנוער אשר בארץ-ישראל; או שיש לו רצון ושאיפה מיוחדים רק לו, שאינם מצויים אצל הנוער בארצות אחרות? והרי שיטת ההסברה שנשתמש בה בדברנו עם הנוער בארץ-ישראל, לא תוכל להיות אותה השיטה בה נשתמש כלפי הנוער במוסקבה; והשיטה שנשתמש בה בדברנו עם הנוער במוסקבה – לא נוכל להשתמש בה בשביל העבודה בקרב הנוער בניו-יורק, וכו'. עם איזה נוער אני מדבר? עם נוער אבסטראקטי או עם נוער ריאלי היודע מיהו ומהו? באנדרלמוסיה זו השוררת במוחו של הנוער הגר בארץ-ישראל – לא של הנוער הארצישראלי ממש – רעיונות אלה לא תמיד ברורים כל צרכם, כפי שהדבר הוא אצל כל נוער נורמלי שבעולם, הקשור אל ארץ, אל שפה, אל עבר והוא מהוה חטיבה אחת. אצלנו הכל עדיין בבחינת נשמות ערטילאיות, אחת השקפתה נוטה לצד אחד של העולם, והשניה השקפתה פונה לצד השני של העולם; אחת מביטה תמיד למטה, אל החומר, והשניה מביטה תמיד רק למעלה, אל הרוח, מבלי שיהיו לה שרשים בקרקע. על איזה נוער, במובן גיאוגרפי, אפשר לדבר כאן?

ועוד שאלה. מהו הנוער במובן שלכם? האם הוא הפרוזדור לקראת העתיד, או החיים עצמם, של ההווה? האם אתם רואים את עצמכם כאלמנט המוכן כבר לחיים, המנהל את החיים והיוצר אותם – האם אתם כאלה? או אולי אתם נמצאים עוד בבית הספר של החיים, אתם עומדים עוד בפרוזדור ומתכוננים רק להכנס אל אותו טרקלין, טרקלין החיים, שתהיו המנהיגים והיוצרים בו? איך אתם כולכם מבינים את עצמכם? והאם אתם רואים בי איש, שלקח חלק בחיים ויצר אותם בצורה זו או אחרת, והנה הוא עומד כבר על הסף כדי למסור את הנהגת החיים האלה לאחרים, ואתם רוצים לשמוע מפיו דברים של מורה דרך, של איש בעל נסיון במשך יובל שנים ויותר? או שאתם רואים בי רק דמות ארכיאולוגית של העבר, איש אשר בשבילכם הוא רק חלק של ההיסטוריה, אבל לא חלק של ההווה?

אילו הייתם יכולים לתת לי תשובה על כל השאלות הללו, היה לי ברור יותר מה עלי להגיד לכם. אבל את תשובותיכם נשמע אחר כך, כי אתם הרי באתם לשאול אותי ואני הקדמתי ושאלתי אתכם. הפכתי את הסדרה.

אין אני יודע, אם הצלחתי בחיי במובן הצבורי או לא הצלחתי, אם משכתי אחרי אנשים צעירים וזקנים בדרך נכונה או בדרך לא נכונה. יבואו אחרים וידונו על כך. אבל דבר אחד שמתי לי לחוק מן היום הראשון של כניסתי לחיים הצבוריים: לדבר ברורות, לא לומר דברים דו-משמעיים. מה שאני יודע – אני אומר בבהירות, ואם איני יודע – אני שותק. תמיד שנאתי תכלית שנאה משחק במלים, בפראזות סתם, בריטוריקה שאין לה תוכן. כשאני רוצה לעמוד על טיבו של איש שאני רואה אותו בפעם הראשונה – לא השקפותיו חשובות לי. על השקפות אפשר להתווכח, אפשר להסכים או לא להסכים להן. אבל קודם כל אני שם לב לצורת הדיבור של האיש הזה: אם הוא אחראי לדבריו או לא, אם הוא יודע את אשר ידבר או לא, אם הוא מבין כל מלה היוצאת מפיו, או שהוא משתמש רק בפראזות, בהברקות חד-פעמיות, שאחריהן שוב משתלט החושך.

שמעתי שיש לכם עשרים ושלש הסתדרויות נוער. לא אבוא לתת לכם ברכה: עד מאה ועשרים… הסתדרויות. כדי שתתקיימנה עשרים ושלש הסתדרויות, הרי צריכות להיות לכל הפחות 23 השקפות שונות: ואם נביא בחשבון, שבכל הסתדרות מתוכחים החברים ביניהם לבין עצמם על השקפותיהם, כלומר, שגם בתוך הסתדרות אחת אין עוד הסכמה מלאה – הרי יש להניח, שמספר ההשקפות הוא גדול עוד יותר, פי שנים או שלשה. ואני, בעניי, שואל את עצמי: מנין בא לנו כל העושר הזה, השפע של השקפות עולם? כיצד קרה, שהחיים שלנו, הדלים, האומללים, נעשו עשירים כל כך בשפע של השקפות עולם? אשמח מאד ללמוד משהו גם אצלכם. מכל מלמדי השכלתי – אפילו מן הנוער.

*

אמרתי בראשית דברי, כי מפרידה ביני וביניכם תקופה של ששים שנה. לפני ששים שנה הייתי גם אני אחד מן היושבים על כסאות הצעירים, וכמוני רבים אשר שמותיהם ישארו בהיסטוריה של תנועתנו. היינו אז דלים ועניים, אבל דבר אחד איחד את כולנו: השקפה משותפת. דיברנו על פרטים, התווכחנו על פרטים, אבל בעיקר העיקרים, בהשקפת עולמנו, היינו כולנו גוש אחד. מה קרה, איפוא, במשך ששים שנה אלה, שהשקפת עולם זו נתפצלה ונסתעפה לכמה וכמה סעיפים וסעיפי סעיפים? מנין בא השפע הזה בידיעות, במדע, בחכמה, בנסיון החיים, עד שהאנשים אינם יכולים להסכים איש לרעהו? אמנם יש כיום הרבה דברים שאתם יודעים, ואילו אנחנו, בזמן שהיינו צעירים, לא ידענו ולא שמענו עליהם. אבל המסקנא שאתם רוצים להסיק מעובדה זו אינה נכונה. אפשר למצוא כיום תלמיד המחלקה הששית או השביעית של הגמנסיה, והוא יודע מתימטיקה הרבה יותר משידע אבקלידס בדורו. בכל זאת אין אני חושב שניתן להסיק מכאן מסקנא, כי תלמיד זה בכשרונותיו, בתפיסת העולם המתימטית שלו גדול יותר מאבקלידס. והוא הדין בשטחים אחרים של החיים. ידיעות שהאיש רוכש לעצמו מן החוץ אינן נותנות לו עדיין תעודת סמכות לשלוט ולהשפיע על ידן על האחרים. אדם כזה יכול להיות רק סרסור לידיעות – וחשוב מאד למסור לאחרים ידיעות – אבל לא יותר מזה. רק היוצר הוא הוא המנהיג הרוחני, כי כל מה שהוא יודע ונותן דלה ושאב מתוך נפשו, מתוך פנימיותו, ולא זה שקיבל בקלות ידיעות מאת אחרים ואף לא הספיק לעכל אותן כראוי.

כל ימי חיי הארוכים – תהלה לאל –הייתי קרוב לכוחות צעירים, לא אל ה“נוער”, כי מלה זו, כפי שהסברתי, אין אני יודע מה תכנה; אבל הייתי קרוב אל הצעירים – אל הצעירים בנשמתם, אל הצעירים לפי הטמפרמנט שלהם. וכשאני מעביר בזכרוני את הצעירים האלה, שפגשתי במשך חיי בארצות שונות, בזמנים שונים ובנסיבות שונות, יכול אני להגיד, כי לא היה קיר אטום ביני וביניהם. אני אהבתי והערכתי כל יצירה של כוחות צעירים; והם, כמדומני, אהבו והעריכו אותי כבעל נסיון בחיים, כאיש שהיה לו המרץ להוציא אל הפועל מחשבות ומעשים מסויימים. וגם במומנטים של חילוקי דעות בקטגוריות, בצורות שונות – לא היה חיץ שהפריד ביני וביניהם. כזה היה תמיד יחסי אל הצעירים, ויחסם הם אלי.

משנכנסו הבולשביקים לאודיסה – ואני עזבתי את העיר חודש ימים קודם לכן – בא אחד המנהיגים שלהם, מן הדור הצעיר, ושאלתו הראשונה היתה: איפה אוסישקין? כאשר אמרו לו, שעזבתי את אודיסה, ענה: חבל מאד, הייתי יורה בו, ואחר כך הייתי הולך אחרי מטתו מתוך כבוד והערצה. הבינותי היטב מה שאמר אותו בולשביק: מתוך שראה בי מתנגד קיצוני להשקפת עולמות, חשב לנחוץ להעבירני מן העולם; אבל עם זאת היה מחלק לי את הכבוד האחרון מתוך הערכה גדולה…

את היחס ההדדי הזה אין אני מוצא, לצערי, כאן בארץ-ישראל. מה קרה איפוא בארץ-ישראל בשנים האחרונות? האם נעשיתי אני יותר זקן ואתם פחות צעירים? יתכן. אבל אין בינינו מגע נפשי – איננו. בודאי אתם עובדים הרבה למען הקרן הקיימת, ובודאי גם לכם יקרה הלשון העברית – כל אותם הדברים היקרים לי. אלה הם מעשים, אולם אין בהם עדיין כדי לתת לי סיפוק גמור. יחס נפשי, אותו הרטט הפנימי של נפשות קרובות הנפגשות יחד – אין אצלנו. ואילו רק זה בלבד היה מבדיל ביני וביניכם, היה הדבר מכאיב לי, אבל לא הייתי רואה בו סכנה. אולם מה שאני רואה בו סכנה ומה שמפחיד אותי ביותר הוא, שאין אני מרגיש את הקשר הנפשי ביניכם לבין העבר שלנו. ואם כך הוא הדבר, הרי הסכנה גדולה באמת, כי במקום שיש תלישות מן העבר, אין מקום ליצירה איזו שהיא. אם השורש לא חדר עמוק עמוק לתוך הקרקע, לא רק שאין פירות, אין גם פרחים. והרי אנו רוצים, שאתם, הנוער, תתנו כיום פרחים, למען תוכלו לתת, לכשתגיעו לשנות העמידה, גם פירות. אבל אם פרחים לא יהיו, אין תקוה גם לפירות. ופרחים – אם השורש אינו נעוץ ומעורה עמוק עמוק בקרקע – אין דבר כזה לא בעולם הצמחים ולא בעולם החיים.

*

ניקח את בני ארץ-ישראל – האם אפשר כבר לדבר על צעירים, או – אם להשתמש בטרמינולוגיה שלכם – על נוער, כמו אצל כל אומות העולם? מהו ההבדל מבחינה זו בין היהודים לבין שאר אומות העולם? בכל ארץ, מחוץ לארץ-ישראל, צומת השאלות המענינות את הנוער היא: מה הדרך שיבחר בה כדי להתפתח, ללמוד, להתכונן לחיים, לרכוש לעצמו השקפת עולם. אבל אין הוא עומד לפני השאלה, אם עליו לאהוב את הארץ שהוא יושב בה, אם עליו לקשור את עתידו אל הארץ הזאת, אם עליו לדעת את העבר שלו, אם עליו לשלוט בשפתו ולדעת את ספרותו. כל השאלות הללו אינן מצויות אצל הנוער של אומות העולם. השאלה של שיבה אל ארצו אינה קיימת בשביל הנוער הזה, שהרי הוא יושב כבר בארצו. אין אצלו שאלה של השלטת הלשון, הצרפתית או האנגלית, שהרי הדבר מובן כל כך מעצמו, עד שאין מדברים ואין חושבים על כך. אין אצלו שאלה של גאולת הקרקע, שהרי הקרקע הוא שלו. כל השאלות האלה אינן קיימות. אבל הנוער היהודי אינו יכול להסתפק בכל אותן השאלות, המעסיקות את הנוער של העם שהוא יושב בתוכו. בפני הנוער היהודי היושב בכל ארץ אחרת, מלבד ארץ-ישראל, עומדות שאלות אחרות לגמרי: אם הוא צרפתי או יהודי, אם הוא אנגלי או יהודי; אם עליו להתקשר לעולם ועד אל הארץ בה הוא גר, או שהוא צריך לחלום על הגירה מן הארץ הזאת אל ארץ אחרת, ארץ עתיקה שהיתה לפנים ארצו; אם הוא צריך להיות קשור בכל חושיו, בכל נפשו והכרתו, אל הספרות של אותה ארץ בה הוא גר; או, אם גם ספרות זו יפה מאד, קיימת עוד בשבילו ספרות אחרת, שפה אחרת, השקפת עולם מיוחדת, מסורת אחרת, הווי שונה לגמרי. הצעיר היהודי הזה נתון במצב קשה לאין ערוך מאשר הצעיר הנוצרי או המושלמי היושב בארצו.

והנה קויתי, חשבתי ושאפתי, שההתפתחות הרוחנית של הנוער בארצנו תלך בדרך הנורמלית של התפתחות הנוער הלא-יהודי בארצו הוא, כלומר: בדרך אורגנית, מתוך ההכרה שהמולדת היא שלו, השפה שלו והקרקע שלו. לצערי, עלי לציין, שהד מן החיים הגלותיים נשאר גם פה. הרצל אמר פעם, כי כל יהודי הבא לארץ אחרת מביא אתו חידקים של אנטישמיות. ואני אומר: כל יהודי שבא לארץ-ישראל מביא אתו חידקים של הגלות והעבדות הגלותית. אין זה פשוט כל כך, כנראה, להשתחרר לגמרי – לא במלים, כי אם בהרגשה אמתית – מסבל הירושה של העבדות הגלותית. חז"ל אמרו: אוירא דארץ-ישראל מחכים. בן-יהודה אמר: השפה העברית מבריאה. גם זה וגם זה אמת. אבל “רפואה” זו אינה פועלת כל כך מהר.

זכורני, כיצד ישבנו אני ושני חברי – שניהם כבר אינם בין החיים – תלמיד הגימנסיה צ’לינוב ואח“כ ד”ר צ’לינוב – תלמיד הגמנסיה חיסין ואח“כ ד”ר חיסין – ואני תלמיד הגמנסיה ואח"כ מהנדס. ישבנו שלשתנו ויסדנו את הקבוצה הראשונה, שחפצה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ-ישראל. היה זה בעיר מוסקבה. השאלה הראשונה שעמדה על סדר היום בישיבתנו היתה: איזה משטר הוא הטוב ביותר שיינתן למדינה היהודית בארץ-ישראל? היינו שלשה ראשים של שלש מפלגות, ודעותינו נתחלקו. אחד חיוה את דעתו בעד מושל אבסולוטי ודוקא ממשפחת דוד המלך, השני היה בעד ריפובליקה, והשלישי רצה מונארכיה קונסטיטוציונית. ערבים רבים הקדשנו לויכוח זה. כפי שאתם רואים, היה חזוננו גדול ומקיף למדי. ועיקר העיקרים בו היתה האמונה העמוקה בהגשמתה הריאלית של המדינה העברית. בזה לא היינו מסופקים אף לרגע. השאלה היתה רק, מה תהיה הצורה הקונסטיטוציונית של המדינה הזאת. אותה האמונה שקיננה עמוק בלבנו, היא שהביאה אותנו לידי כך, שנקדיש את כל חיינו להגשמת חזוננו. והמעט שנוצר – וזה שימש בכל זאת בסיס לאותה יצירה, שכולנו שואפים ומקוים לה – נוצר הודות לכוח האמונה של שלשתנו ושל מאות ואחרי כן של אלפים רבים שהאמינו כמונו.

האם קיימת כיום אמונה כזאת בלב הנוער היהודי? תופעות רבות בחיינו כאילו באות להוכיח שאין כאן המצב כשורה. אין אני רוצה לומר, חלילה, שבקרב חלק ידוע של הנוער אין בכלל אמונה בשאיפותינו. אבל מוכרח אני לשאול את עצמי: האם אצל כולם, בכל האירגונים, מדן ועד באר-שבע, קיימת ופועלת אותה האמונה העמוקה בסוף הנצחון שלנו, שציינה את תנועתנו ואנשיה בראשית ימיה? האם יש לי הבטחון, שברק תעתועים של שאיפה חדשה לא יבוא ויסחף פתאום את המאמינים אל קצוות רחוקות והפוכות? פעם יכולתי להיות בטוח כל צרכי, כי כולנו היינו מאוחדים ברעיון אחד. כיום שוב אין לי בטחון זה. האנשים נמצאים כיום כאילו בין שני צירים, בין ציר צפוני וציר דרומי, כל כוח מושך אל צירו, ואותו אובייקט, שהצירים מושכים אותו, כל אחד לצידו הוא – מסתובב; ובזמן שמסתובבים, בזמן של אי-מנוחה – אין גם יצירה. בשביל אפשרות של יצירה דרושה יציבות, דרושה עמדה מאוששת, דרוש בטחון שמקורו ברגש של קרקע מוצק תחת הרגלים. אויר אין ביכלתו לתת רגש זה. ובתקופה של אוירונים – יש “אוירון” גם במוח.

בנעורינו, ואחר כך בימי העמידה והזקנה שלנו, היה ברור לכולנו דבר אחד: זה וזה אנחנו רוצים, בזה אנו מאמינים ולמענו אנו יכולים וצריכים להביא כל קרבן שיידרש מאתנו. התמונה היתה בשבילנו בהירה, לא מעורפלת, לא מכוסה צעיפים של פראזות. במשך ששים השנים האחרונות נתחוללו בעולם הגדול מהפכות כבירות: רוחניות, מעשיות, מדיניות, מדעיות. באו הופעות, אשר מעולם לא חשבנו שהן בגדר האפשרות. אין אני מתכוון ליצירות הטכניות הגדולות; הללו אמנם מפליאות כשהן לעצמן, אבל אין בהן רוח ונשמה. אני מתכוון לעמדות מתימטיות, לעמדות פיסיות, שנחשבו שנים על שנים כאלפא-ביתא של המדע, ובמשך ששים השנים האחרונות נהפכו על פיהן. אי אפשר כיום להגיד, כי שתים כפול שתים הן ארבע – יתכן שהן חמש. אגב, מענין הדבר, שבכל המהפכות העולמיות האלה – מחוללן העיקרי והראשי היה יהודי. בהיותי בניו-יורק נתקלתי בדבר שהפליא אותי מאד. ראיתי כנסיה נוצרית פרוטסטנטית, ועל מגדלה מתנוססים חמשה פסלים עם הכתובת: המהפכנים הנצחיים. פסלים אלה היו של משה רבנו, של ישו הנוצרי, להבדיל, של ברוך שפינוזה, של קרל מארכס ושל אלברט איינשטיין. משה רבנו – כמהפכן בשאלות המוסריות של העולם; ישו הנוצרי – כמהפכן במטפיסיקה העולמית; ברוך שפינוזה – כמהפכן בפילוסופיה; קרל מארכס – כמהפכן בשאלות החברה, ואלברט איינשטיין – המהפכן האחרון, המופלא, במדע. יתכן שאף בזה מתבטאת רוחו של העם היהודי.

בתקופה זו של איינשטיין – איני אומר בתקופת מארכס, פרשה זו כבר נגמרה – אנחנו צריכים עוד יותר להבין ולדעת מה שחסר לנו, למען לא נרד כולנו, כל האומה שלנו, חלילה, מעל במת ההיסטוריה. הדבר היחידי החסר לנו היא ההכרה העצמית. אצל כל אומות העולם, האיש החי בפרובינציה, בעיר השדה, מקבל תמיד את האפנה החדשה מאת המרכז באיחור זמן, כאשר חדלה בעצם להיות חדשה ושם, במרכז, כבר שכחו עליה – כך גם עם ישראל, עם כל כשרונותיו, הוא בעצם ה“פרובינציאלי” הגדול של העולם. הוא מקבל תמיד באיחור זמן דברים שאחרים כבר שכחו עליהם. והסיבה לכך היא, לדעתי, שאצל העם היהודי, מטעמים היסטוריים שונים, אין ההכרה העצמית מפותחת כראוי. מה שבא מאת ה“פריץ”, הגוי, השלטון של היום – זה חשוב וקדוש. מה שבא ממני, שאני עבד וחלש – היה זמן שהיהודי היה עבד מבחינה גשמית, אבל מימי ההתבוללות נעשה עבד גם מבחינה רוחנית – אינו נחשב במאומה. ההכרה העצמית והביקורת העצמית אנחנו משתמשים בהן בשביל פילוגים בין יהודי ליהודי, אבל לא בין היהודי לבין הגוי. בין היהודים כל אחד מרים ראש ואומר: “אני”, אבל בין הגויים אומר היהודי: “גם אני”. והציונות – בטוי זה אינו מוצלח, אבל הוא נשאר כבר בטרמינולוגיה שלנו – הרי תפקידה העיקרי, היסודי, הפרימיטיבי והאמיתי הוא: לשחרר את הנשמה היהודית מן העבדות הגלותית ולהחיות בה את הרגש של ההכרה העצמית. בזה הצליחה הציונות עד היום רק מעט, מפני שלא כל כך במהרה אפשר להשתחרר מסבל של אלפיים שנות גלות.

יש דבר המדאיג אותי מאד מכל מה שראיתי בארץ-ישראל במשך ששים שנה אלה, ועלי להגיד מהו. כמה כוחות, כוחות ממדרגה ראשונה, של האינטליגנציה היהודית נכנסו במשך הזמן הזה לארץ! 300 סופרים נמצאים בתל-אביב עצמה, שסוף סוף אין היא אלא עיר קטנה לפי מושגים אירופאיים. יש לנו בארץ נוער אידיאליסטי, שעקר הרים וסלעים, שהתמסר לבנין חלוצי ונלחם עם כל הנגעים שישנם בארץ, הן מידי שמים והן מידי אדם; יש לנו גדולי תורה, ציירים, מוסיקאים – כל הרכוש הרוחני הזה התרכז כאן בארצנו הקטנה. והנה עברו ששים שנה – מה יצרה הארץ במשך הזמן הזה מבחינה רוחנית? שהרי “המוציא לחם מן הארץ” – עם “ברוך” או בלי “ברוך” – אין זו עדיין יצירה רוחנית. איפה הם גדולי התורה, שנתנה ארץ-ישראל במשך השנים האלה? אינם! כאשר צריך היה למנות רב ראשי בארץ-ישראל הזמינו אותו מחוץ לארץ. איפה הם גדולי הסופרים, שנתנה ארץ-ישראל במשך ששים שנה? אינם! ביאליק מת – והשכינה של השירה העברית נסתלקה. והרי ביאליק היה יליד וולין, ולא יליד ארץ-ישראל. ואלה הגדולים שישנם עדיין – האם הם מן הניצנים ומן הפרחים של ארץ-ישראל? איפה הם הציירים הגדולים, שטבע נפלא זה של ארץ-ישראל נתן לנו? איפה הם המוסיקאים שלנו? המעטים שהיו ושישנם, כגון אנגל, שור ואחרים – כולם באו מחוץ לארץ. איפה ראשל שלנו? אותם אמני המשחק הגדולים שלנו? רובינה בת יחידה זו – גם היא באה מברזין. איפה היא היצירה הגדולה של ארץ-ישראל הרוחנית? אין פירות ואין פרחים, באשר אין שרשים!

בודאי תשאלו אותי: ובכן, אתה מתיאש? אענה כל זה: לא! האנשים שהחלו לפני ששים שנה בעבודת התחיה והבנין לא זזו מהשקפתם, שהצלת האומה היהודית היא בארצנו, ולא באוגנדה, ולא בחלוקת הארץ. אלא שבשביל הקליטה בארץ, כדי להכות בה שרשים, נחוץ עוד גורם אחד – זמן. זמן של ששים שנה אינו מספיק, כנראה, כדי לתקן מה שקלקלו אלפיים שנות גלות. והזמן הוא ברשותנו.

ביאליק אמר פעם דבר נפלא (מימרא שלא נדפסה בספר אבל שמעתיה מפיו): ההבדל בינינו ובין אומות העולם הוא בזה, שהם חושבים בשטחים גיאוגרפיים ואנחנו חושבים בשטחים של זמן. הפסוק הידוע, “אלף שנים כיום אתמול”, אם גם התכוון לאלקי ישראל, נוגע גם לעם ישראל כולו – כמובן, בקנה-מידה אחר. אומות העולם תופסות שטחים ורבבות קילומטרים בחודש אחד. אנחנו – עד היום לא הספקנו לגאול ארץ-ישראל קטנה זו, וגם אותה רצו לחלק.

לפני שלש-עשרה שנה ביקרתי בקנדה. זוהי ארץ גדולה הרבה יותר מארצות הברית, והיא תופסת שטח של סיביר, ואולי יותר מזה. בקנדה זו נסעתי ברכבת מהירה ימים שלמים כדי להגיע מעיר אחת לשניה. בנאום שנשאתי באחת הערים על הקרן הקיימת אמרתי: כשנסעתי על פני ארצכם חשבתי, כמה מאושרים אנו, שמשה רבנו נתן ליהודים את ארץ-ישראל ולא את קנדה. כי מה היתה עושה הקרן הקיימת, אילו היתה צריכה לגאול את קנדה? אבל בשטח הזמן – אנחנו החזקים, ולא אומות העולם. ואמונתנו חזקה, שכוח הזמן יהיה כוחו של עם ישראל. ואני מאמין, שהשרשים החסרים לנו כיום, או שהם קטנים עדיין, ילכו ויגדלו, ילכו ויעמיקו, וכל דיאלקטיקה שבעולם, נכונה או בלתי נכונה, לא תזיזם ולא תעקרם. ואנחנו מצדנו, אם ניתן לשרשים אלה גם קרקע מתחתם – וזהו תפקידנו העיקרי בעבודתנו המעשית כאן – עתידים הם להביא גם פרחים וגם פירות.

הייתי מאושר, אילו יכולתי לבוא אליכם כשתעמדו בגיל שלי, ולא מפני שהייתי רוצה לחיות כל כך הרבה שנים. יודע אני, שזהו דבר שבדמיון, אשר כל בעלי הדמיון שבעולם לא יוכלו לחשבו לריאליות. אלא הייתי רוצה להיות אתכם אז, כדי לראות ולהיווכח, אם אמנם צדקתי או שגיתי בדיאגנוזה ובפרוגנוזה שלי. והפרוגנוזה שלי היא: היצירה הנפלאה, שאנו שואפים אליה ומצפים לה, יצירה בכל השטחים: בפילוסופיה, בדת, בתורת החברה, במדע, במוסיקה, באמנות – יצירה זו בוא תבוא. והיא לא תהיה העויה, חיקוי, גלגול של יצירות זרות, כי אם תהיה כולה יצירה שלנו, של עמנו, של נשמתנו הלאומית. הניצוץ הזה, שאני רואה לפני בעיני רוחי, יתעורר לתחיה. ואז, כאשר אתם תהיו בגילי ותדברו עם הנוער שיהיה בימים ההם, תוכלו להגיד להם, שהנבואה אשר שמעתם בנעוריכם נתקיימה.

דברים בפגישה עם נוער

ב' בטבת תש"א

זה מכבר חפצתי להפגש עם העולם החדשים מארבע כנפות אירופה. אני מדגיש: אירופה; כי מארצות לא-אירופיות לא באו אלינו בשנה האחרונה – לצערנו ולשמחתנו. לצערנו – שלא באו; לשמחתנו – שלא היו מוכרחים לצאת מארצותיהם. אבל מכל ארצות אירופה, חוץ מאותה ארץ רבת אוכלוסים יהודים, רוסיה, שמשם היו רוצים לבוא, אבל אינם יכולים לצאת, – בין ממרכזה וממערבה של אירופה ובין ממזרחה, באו אלינו בזמן האחרון הרבה אנשים. באו עולים, באו מעפילים, באו פליטים, באו גם עוברי דרך לאיזו ארץ אחרת. ולכל הסוגים האלה אני אומר – וחושבני שיש לי רשות לומר להם זאת, לא רק בשם הקרן הקימת או בשם ההסתדרות הציונית, אלא גם בשם כל הישוב: ברוכים הבאים! ברוכים העולים; ברוכים המעפילים; וגם ברוכים הפליטים! אני וכל הישוב עמי חושבים ומקווים, שמיום שדרכתם על אדמת ארצנו, אינכם עוד עולים ואינכם פליטים ומעפילים, אלא בני הישוב הארצישראלי. מהממשלה האנגלית תקבלו את תעודות-האזרחות הארצישראלית כעבור שנתים; בשבילנו, בשביל הישוב, אתם כבר אזרחים שלנו.

על שיבת ציון יש לנו מאמרי חז“ל, ויש פסוקים בתנ”ך. בתנ"ך כתוב, שבני ישראל יבואו לארץ-ישראל על כנפי נשרים ומלכים ורוזנים מאומות העולם יביאו אותם בכבוד לארצם (“והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה”. ישעיה מ“ט כ”ב). האגדה התלמודית אומרת, שאת בני ישראל יביאו לארץ-ישראל בשלשלאות של ברזל; זאת אומרת, יאסרו וייסרו אותם ויכריחום לשוב לארץ-ישראל…

בין העולים שבאו לארץ-ישראל בזמנים שונים, בששים השנים האחרונות, היו כאלה שבאו בלי “שלשלאות של ברזל”, אלא רק מתוך הרגש הפנימי היהודי. אבל מתוך העולים שבאו אלינו אחרי המלחמה הקודמת, בעשרים השנים הללו, הרוב המכריע בא “בשלשלאות של ברזל”.

והנה הכל עבר, הכל כבר מאחוריכם ואתם מתחילים בחיים חדשים. לכל איש וכל אשה הבאים לארץ קשה עד מאד להסתגל לחיים החדשים, לצורות החדשות של החיים. וביותר קשה הדבר לאנשים שבאו בזמן האחרון, אחרי שעבר עליהם גיהנום בארצות שמשם באו. רובם באו אלינו כשהם מיוגעים ורצוצים בגוף וברוח, ומטה לחמם שבור. והם באו בזמן שגם בארץ מרחף פחד גדול מעל ראשינו. מי יודע אם זהו מקום המנוחה לזמן רב? כל העולם הוא עכשיו הר געש, ומי יודע אם הסערה לא תגיע גם לגבולות ארצנו. לא באתם לארץ בזמן של מנוחה שלמה, בזמן של בטחון גמור בעתידה של הארץ לזמנים הקרובים!

באתם לארץ שתנאי החיים בה שונים לגמרי מתנאי החיים בארצות אירופה. ראשית – האקלים. הנה אני חי בארץ יותר מעשרים שנה ואני מתגעגע לשלג, שראיתיו כל ימי ישיבתי ברוסיה; אחרים מתגעגעים לירק שלא תראוהו בארץ בשפע. שנוי האקלים וההסתגלות לתנאים חדשים הם בשביל אנשים בשנות העמידה לא מהדברים הקלים והפשוטים ביותר.

ועוד דבר אחד יקשה עליכם: – ההסתגלות לשפה. אינני בטוח שכל המסובים מבינים אותי. והעובדה עצמה שיש חלק השומע ואינו מבין מראה לכם, כמה קשה פה. אתם יודעים, שהנכם חייבים להסתגל לשפה הזאת, ולא רק מטעמים מעשיים, אלא גם מטעמים רוחניים, לאומיים – וההסתגלות הזאת אינה קלה. יכול לבוא רגע שאתם לא תבינו את ילדיכם הקטנים והם לא יבינו אתכם. אין זה פשוט ואין זה קל.

ואחרון אחרון כבד: – ההסתגלות לעבודה היום יומית, לצורות החיים הכלכליים. ברובם הגדול צריכים הבאים לשנות את אורח-החיים שלהם. אתם כולכם עירוניים, וחלק מכם מוכרח יהיה ליהפך מאנשי עיר לאנשי כפר. וגם אלה שימצאו את מחייתם בעיר, רבים מהם יצטרכו בלי ספק לשנות את מקצועם.

אני מדגיש וחוזר ומדגיש את הקשיים, ואין ברצוני להסתירם. ובשכר כל זה מה אתם מקבלים פה? אתם מקבלים פה דבר שלא תקבלוהו בכל העולם. באשר אין יהודי יכול לקבל אותו בכל העולם זולת ארץ-ישראל. אתם לא תקבלו פה, כפי שכבר אמרתי, בטחון גמור, כי איננו יודעים איך תתפתח המלחמה. אנו מקווים שהאסון יעבור ולא יגע בנו, אבל בטחון גמור אין. וכן אי-אפשר להבטיח לכם פה עשירות – אפשר להבטיח לכם את ההיפך; באשר אין כאן מקורות לעשירות. כל אלה שבאו צריכים להיות שבעי רצון אם יהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. אבל תקבלו, כפי שאמרתי, דבר אחד שלא היה לכם עד היום הזה בשום מקום ולא יהיה ליהודים בכל מקום אחר בעולם – רגש המולדת.

יש דברים שאינם נתפסים על-ידי הגדרות במלים. לסומא לא תבארו בשום באורים מה זאת שמש, מה זה ירח וכוכבים, מה זה צבעים. הוא ישמע, ילמד בעל פה את הבאורים ויוכל לחזור עליהם, אבל לאמיתו של דבר לא ידע מה הם הדברים האלה. יש הרבה דברים שאפשר להבינם רק לאחרי שאתה חי אותם, מרגישים כשהם עוברים עליך. ליהודים חסר רגש המולדת בכל ארצות תבל. הוא לא היה להם שם מעולם. לא רק באותן הארצות שגורשתם משם, אלא גם בארצות שהיהודים עדיין יושבים בהן לבטח ואומרים, שהם מרגישים מולדת מהי – אין להם רגש זה. המקום היחיד בעולם, בו היה, הווה ויהיה אותו הרגש, הרגש שאני יושב במולדתי – זוהי ארצנו.

רגש זה הוא הגמול על כל הקשיים שבשינוי חייכם, הרגש, שבקרב אחי אני יושב, בארצי אני יושב, במקום העבר הגדול של אומה גדולה, אשר בגללו רודפים אותנו, במקום העתיד של האומה הזאת. לזה התפללנו במשך דורות. התקווה הזאת היא שחשלה אותנו לגוף לאומי מיוחד, התקווה לשוב לארץ הקטנה הזאת, עם הסלעים שבה ועם לבטי החיים שבה. ואם הארץ הזאת תתן לכם את אשר אמרתי, ואם אתם תסתגלו ותדעו להרגיש את הדופק של המולדת הזאת בנפשכם – יהיו כל הקשיים באפס בשבילכם. תרשו לי להשוות את הדבר הזה עם התופעה הנצחית של הרגשת האם, כשהיא שומעת את דופק החיים הראשון של העובר בקרבה. עם כל הקשיים הצפויים לה, עם כל הכאבים שלה, אין אושר יותר גדול בשבילה מההרגשה הראשונה הזאת. וכך גם אתם, כל חלקי האומה השבים ארצה: באותו הרגע שתרגישו (אני מקווה שרובכם מרגישים זאת כבר עכשיו) את הדופק של החיים ההולכים ונבראים בארץ הזאת, את הדופק של העובר הנוצר בקרב האומה הנצחית בצורתה החדשה החפשית, – באותו רגע לא יהיה עוד שום ערך לכל הקשיים שיהיו לכם בחיים הכלכליים, ובחיים התרבותיים, ומצד האקלים. כי אהבת המולדת תכסה על הכל.

ואין לי אלא לברך את כולכם יחד ואת כל אחד בפרט, הנמצאים כאן ואשר מחוץ לאולם הזה, שההרגשה האמיתית, הנצחית, של מולדת תבוא אליכם בזמן הקרוב ביותר.

מצווים אנו על אהבת הגר. מה רצה המחוקק להגיד בצו זה “ואהבת את הגר”? גר איננו רק זה שמתגייר ומקבל את הדת היהודית. איש הבא לתוך אוירה אחרת, שונה מזו שהיה נמצא בה קודם, גם הוא גר ומצווים אנו לאהוב אותו, כדי לאפשר לו להסתגל יותר מהר ויותר קל לסביבה החדשה.

מה אנו יכולים לתת לכם כדי להקל עליכם את ההסתגלות לחיים החדשים? אני יודע שיש הרבה התרגזות והרבה תלונות בין החברים שבאו על היחס אליהם, לא אגיד מצד כל הישוב אבל מצד חלק גדול של הישוב, ובפרט מצד אלה, העומדים בראשו ובראש המוסדות הלאומיים השונים. מתאוננים שלא חיכו לפגישה כזו; אומרים שציפו להתעניינות יותר גדולה, לטיפול יותר מסור ויותר רחב, לעזרה יותר ממשית. אני יודע זאת, ואין לי שום רצון להגן על מישהו מהישוב ומהעומדים בראשו, ואפילו לא על עצמי. ידעתי את נפש הגר, את כל העובר עליו. חשבתם, שכאשר תכנסו לארץ יפתח לפניכם גן-עדן, והישוב הוא כולו מלאכים. אין הדבר כך, ואיננו יכול להיות כך. אך לעומת זאת אינני חושב, שבישוב אין אהבה ואין מסירות ואין קשר נפשי לכל יהודי העולה ארצה, וגם לזה שאיננו עולה. אוכיח לכם זאת בשתי דוגמאות:

קיבוצי היהדות בכל העולם, כל כמה שחייהם עודם כתיקונם, כשמגיעות אליהם ידיעות על צרות ורדיפות העוברות על חלק אחר של היהדות, חשים לעזרת אחיהם. העזרה היא בכסף וגם באינטרוונציות פוליטיות. אבל בדבר אחד אינם רוצים – וזה בכל המקומות, ללא יוצא מן הכלל! – שאותם היהודים האומללים יבואו אליהם לארצם. ואילו היהדות הארץ-ישראלית עושה את ההיפך מזה – היא איננה מחישה עזרה כספית, איננה ממהרת באינטרוונציות פוליטיות, באשר אין לה כוח לכך, אבל בדבר אחד היא רוצה – שהיהודים האומללים האלה יבואו אליה. זהו ההבדל.

אילו היה הישוב היהודי, חצי מיליון היהודים היושבים בארץ, רוצה כיום לשבת בשלוה, בשקט ובמנוחה מבחינת יחסם של הערבים והממשלה, היה זה בשבילו הדבר הפשוט ביותר: היה צריך רק להסכים להפסקת העליה. ואוסיף עוד דבר: אילו הסכים הישוב להפסקת העליה, לא היה צריך לשלוח שד“רים לחו”ל לאסוף כספים; כי בשביל להחזיק את הישוב כמו שהוא, ללא עליה מבחוץ, היה מספיק מה שיש. ואם עמד הישוב במערכה ארבע שנים רצופות, שנות המאורעות, ולא השלים; ואם הוא נלחם כל הזמן וממשיך במלחמה עד היום נגד הנסיון לקבוע את נפשה של העליה, הרי אין זה אלא בשביל דבר אחד: בשביל שאין הוא רוצה להשאר כמו שהוא עתה חצי מיליון יהודים; הוא רוצה שאחיו מכל קצוות העולם יבואו אליו ויחיו אתו פה בארץ הזאת. ואם הוא שולח שד“רים לחו”ל לאסוף כספים, אין זה אלא כדי לקנות קרקע בשביל הבאים, וליצור אמצעים להתישבותם פה ולהקל את הסתגלותם הכלכלית.

זהו ההבדל. זהו היחס של הישוב היהודי בארץ-ישראל אל העולם היהודי בגלות: – הוא מחכה לבואם של כל היהודים! וההבדל הזה שבינינו, בני הישוב, לבין חלקי היהדות בגלות, בא לא מפני שאנחנו יהודים יותר טובים מהם, אלא מפני טעם פשוט: כי ישוב יהודי, באיזה חלק תבל שהוא, חשיבותו היא לעצמו, ליושביו, ואין הוא דואג לכלל האומה. אין לפניו הפרובלימה של האומה הישראלית, אלא הפרובלימה של אותו הישוב היהודי במקום הזה. ואילו חצי מיליון היהודים בני הישוב בארץ-ישראל מרגישים ומבינים, שאם יישארו רק חצי מיליון, לא יהיה לישוב זה כל ערך. ערכו של הישוב הוא בזה, שאנו רואים את חצי המיליון כאן כחזית, כחלוץ העובר לפני כל האומה הישראלית בכל קצוות העולם, האומה שצריכה לשוב לארץ-ישראל. רק אז יש לחצי מיליון זה ערך גדול. רק אז אנו מרגישים, שאם היהודים הנמצאים בחו“ל 15 מיליון, הם רוב מניינה של האומה, הרי חצי המיליון הזה של הישוב בא”י הוא רוב בניינה של האומה.

האמינו לי: כאשר תשבו זמן ידוע בארץ ותהיו בניה האמיתיים תבינו גם אתם את היחס הזה, ותרגישו את הרגש הזה. וההתמרמרות שלכם תהיה לנחלת העבר. אנחנו היושבים כאן מזמן מאושרים, שיכולנו לקבל אתכם. אנחנו מאושרים, שאתם, חלק קטן מעמנו, נצלתם ובאתם אלינו, ביחוד כשכל גלות וגלות מתפוצותינו שממנה באתם הכניסה את חלקה בבנין הארץ ובבנין התנועה הציונית. אינני יודע בדיוק מאילו ארצות באתם אתם, וכל הנמצאים כאן. שאלתי את איש לווייתי באילו שפות מדברים באולם הזה, והוא קרא לי בשפה ההונגרית. נמצא פה, איפוא, חלק מיהודי הונגריה, ואני נזכרתי שהונגריה נתנה לנו את הרצל ואת נורדוי. תרומה זו לתנועה הציונית חשובה כל-כך עד כי בגללה אפשר למחול גם על השפה ההונגרית. בן לווייתי הזכיר לי להלן את השפה הרומנית. אני מרוסיה; וברוסיה, בזמן הצאריזם, היתה צנזורה קפדנית, וכשרצו לכתוב על צרותיהם ואסונותיהם של היהודים ברוסיה, היו כותבים תמיד “רומניה” במקום רוסיה. מאז אני יודע, שברומניה יש צרות. אך גם רומניה נתנה לנו הרבה. פותח הקונגרס הראשון, זקן הצירים, היה הציר מרומניה – ד"ר ליפה. ההימנון שלנו “התקוה” נכתב ביאסי, ברומניה. הרומנים הם שיסדו בשנת 1882 את המושבות זכרון יעקב וראש פנה. איש המדע הארץ-ישראלי הראשון, אהרן אהרנסון, היה יליד רומניה. כן, גם רומניה נתנה לנו את חלקה.

בן לווייתי אמר לי: מדברים פה גם פולנית. על פולין אין לי מה להוסיף. 3–4 מיליונים אלה, אם לחשוב גם את גליציה, הלא הם, אחרי היהדות הרוסית, הבסיס של התנועה הציונית, בעיקר בעשרים השנים האחרונות. רובם הגדול של העולים מפולין באו. רובם הגדול של החלוצים מפולין באו. תנועת “השומר הצעיר” פולנית היא; תנועת “המזרחי” פולנית היא – שני הקצוות. אכן, זכויות גדולות לפולין, חוץ מזה שמדברים פה פולנית…

ואחרון אחרון, – אינני יודע אם חביב או לא, אבל הוא עומד עכשיו במרכז, – זהו ה“ייקה” הגרמני. קשה הוא האלמנט הזה, קשה מאד. אבל זוהי לפעמים מעלה גדולה – אנשים שיכולים לעמוד על דעתם, אנשים קונסטרוקטיביים, אנשים בעלי משמעת. כל זה חשוב – אם הוא משמש למטרה שלנו. והעבר של היהדות הגרמנית! הרצל ונורדוי נולדו בהונגריה, אבל ההסתדרות הציונית נוצרה בגרמניה. שם היה כוחה הארגוני.

אחינו יכולים לשנוא את היטלר, כמו שנחוץ לשנוא אותו, אבל איננו צריכים לשנוא את השפה הגרמנית. לא זו בלבד שבשפה הגרמנית כתבו גטה, קנט ולסינג. אל נשכח שהספרים העיקריים שלנו, שעליהם התחנך דור ציוני שלם, – “רומי וירושלים” של הס, “אוטואמנציפציה” של פינסקר ו“יודנשטאט” של הרצל – נכתבו בגרמנית.

ויש עוד יהדות צ’כוסלובקית. לפני חדשים מספר קראתי הרצאה מזכרונותי על צ’כוסלובקיה ודברתי עליה הרבה. בטוח אני שאם יושבים פה אנשים מצ’כוסלובקיה, שמעו מה שאמרתי להערכתה החיובית של יהדות זו, מה שנתנה לנו, לימדה אותנו ולמדה אצלנו. יהודים צ’כוסלובקיים תופסים מקום חשוב וגדול בתנועה של בנין הארץ, בתנועה החלוצית.

אני רוצה לדבר גם על אותו החלק של היהדות שנמצא במיעוט בתוך כלל ישראל, החלק הנקרא ספרדים. אני אומר: “נקראים ספרדים”, שכן נוהגים לזקוף את כל עדות המזרח על חשבון הספרדים, את הבוכרים, את הקורדים ואת התימנים והבגדדים – ואין זה נכון. הספרדים ממש אינם אלא קומץ קטן, אבל לפני 45 שנים יסדו הם את המושבה הר טוב, ולפני עשר שנים את המושבה בית-חנן, ועכשיו יסדו את המושבה צור משה. הקומץ הקטן הזה יוצר, והולך ויוצר, והקשר הנפשי שלו אל ארץ-ישראל הוא אולי יותר חזק מזה של היהדות האשכנזית הגדולה. עכשיו הם עומדים ביוון במערכה גדולה – נותנים כבוד גם ליוונים וגם ליהודים ביוון. אבל אני מתפלל ומקווה, שבמהרה, עוד בימינו אנו, יוכלו לבוא ולהגן על ארצנו-ארצם.

על היהדות הצרפתית אין לי מה להגיד, יען כי גדלותה היא בעבר. היצירה הגדולה של קרל נטר, של כרמיה, בימים עברו היא: – ייסודה של מקוה-ישראל; היצירה הנצחית של הברון רוטשילד. וחוץ מאלה אין לי מה להגיד מבחינה חיובית על יהדות צרפת.

הקומץ הקטן של יהודי איטליה, שאינם רוצים שיקראו להם ספרדים, היו מאושרים עד לפני שנים אחדות. הייתי פעם ביום הכפורים בפלורנציה וחשבתי שכל בתי-הכנסת שבעיר הזאת הם בתי כנסת של יהודים ספרדים. והנה התברר לי, שבפלורנציה, שישבו בה כעשרת אלפים יהודים, היו ארבע נוסחאות: ספרדי, אשכנזי, איטלקי, פולני; לכל אחת מהעדות יש בית כנסת משלה, ארגון קהלתי משלה וצורת חיים משלה. היהודים האיטלקים אומרים, שהם חיים באיטליה מאז חורבן הבית השני ואינם מכירים ב“טירונים” הספרדים – כמו שאמר מישהו מהם. אכן, יהודי איטליה תפסו מקום במדינה האיטלקית במדה שאין לה דוגמה בכל העולם. היהודי לוצטי היה ראש הממשלה של איטליה. מיניסטר הצבא שלה היה יהודי. כל האוניברסיטאות היו מלאות פרופיסורים יהודים. ופתאום הראו להם, שאין זו מולדתם. ועכשיו אנו רואים, כי הטובים שבהם באים ארצה ואנחנו נהנים מהם מאד בכל המובנים. הם כבר תפסו מקום במדע שלנו. באוניברסיטה שלנו יש ארבעה פרופיסורים מבני היהדות האיטלקית – לפתולוגיה, לפיסיקה, למקרא ולפסיכולוגיה. הם החלו לעסוק גם בתעשיה ומייצרים את תוצרתם בצורה המתאימה למדי לתנאי ארץ-ישראל. גם בחקלאות יש להם התחלה. מעניין לציין שדווקא יהודי איטליה, שנמצאו במצב של התבוללות קיצונית נורמלית (אני אומר “נורמלית”, באשר לא היה להם שום לחץ אחר), קבלו את הציונות בצורה הדתית, וכ-90% מאלה מהם שבאו לארץ-ישראל, על כשרונותיהם וגווניהם התרבותיים, יש להם השקפה דתית.

לכל חלק ביהדות, ובראש וראשונה לחלק הגדול ביותר במספר והחשוב בבנין הארץ, היהדות הרוסית, יש חסרונות משלו. אבל כשיש להורים הרבה ילדים, הרי האב, ובעיקר האם, אוהבים את כל הילדים, על כל חסרונותיהם. ביניהם לבין עצמם ידברו על החסרונות של בניהם, אבל אם ישמעו מישהו אחר מדבר כך, בשום אופן לא יסכימו לדבריו. אנחנו, בני הישוב, יכולים לדבר בינינו גלויות, לא נכסה על המעלות והחסרונות; אבל חלילה למישהו מהחוץ לדבר עליהם.

אינני יודע אם כולכם מבינים את השפה העברית, את שפתי אני. אני חשבתי לחובתי לדבר עמכם בשפת אומתנו ההולכת ונבנית. כשם שאי-אפשר לתחיית האומה בלי קרקע משֶלָה, כך אי-אפשר לה לחיות בלי שפה אחת בפי בניה, שפת האבות ושפת הבנים.

אני מקוה להיות מעכשיו במגע יותר קרוב עמכם. על כל פנים הייתי רוצה בזה, והשאר תלוי בכם. כפי שידוע לכם אני יושב בירושלים ולתל-אביב אני בא רק לישיבות, לשעות ספורות. אתם ברובכם תושבי תל-אביב. אבל אם תזדמנו לירושלים, תוכלו תמיד להכנס אלי, לשוחח אתי, אם יש לכם איזה דבר ממשי ואם אין. חלומותיו של כל אדם הם דבר ממשי, ולי יש סבלנות להתעניין ולשמוע. מה שאוכל – אעשה; ואם לא אוכל – תסלחו לי על כך.

חג הפורים כבר עבר ומתקרב חג הפסח. פורים הוא חג הגלות. ריווח והצלה שעמדו לעם על ידי אשה – אין בזה הרבה מן הכבוד והגדולה. החג האמיתי שלנו, חג החירות, הוא חג הפסח, חג יציאת מצרים, חג מפלתו של פרעה, חג האביב, חג של חיים חדשים לגמרי, ולא לחנם מונים בתורה את מספר החדשים מראש חודש ניסן, אם כי ראש השנה הוא חודש תשרי; כי ניסן הוא החודש בו התחיל עם ישראל לחיות כאומה; בחודש זה קבלו את החירות. תחוגו את חג הפסח הראשון שלכם בארץ בשמחה פנימית ובחדווה, ותזכו כולכם, ואולי גם אני יחד אתכם, לחוג את הפסח, כאשר נשיג את מטרתנו, ונהיה עם יושב בארצו ושולט בעצמו; עם שיכול להגיד: יצאתי פעם ממצרים, עכשיו יצאתי מכל ארצות-מצרים המרובות שבעולם.

במסיבה לכבוד עסקני הקהק"ל מחוץ-לארץ.

תל-אביב, אדר תש"א.