א. לאומיותם של הסוציאליסטים    🔗

אין שום ספק, שבין כל ההסתדרויות הסוציאליסטיות של כל העולם ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית היא התופסת את המקום הראשון. ולא משום זה בלבד שהיא עולה על כל הסתדרויות אחרות כמותה במספר חבריה אלא גם בגין מבנה הפנימי, המקנה לה כוח חברתי עצום ותכופות אפילו כוח משמר את המדינה. בימים האחרונים אירע כמה פעמים, שממשלה פלונית או אלמונית צריכה היתה להשען, עם תיקון תקנות חברתיות, על הפועל המאורגן בניגוד אל היסודות השמרניים והפיאודליים של העמים. ביחוד אירעו דברים כאלה בגרמניה, בה החוקה החברתית-הריפורמית הגיעה למדרגה גבוהה של התקדמות.

עד פרוץ המלחמה היתה הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית ראש המדברים, המרובה במספרה, המאורגנת על הצד היותר טוב, החזקה ביותר לפי חלקה שתפסה בבתי-המחוקקים של הקיסרות הגרמנית; אף היא הקנתה לעולם את האידיאלים הנעלים והעמוקים ביותר של תורת הסוציאלדימוקרטיה. ולפיכך אין מן התימה, שעיני כל הסתדרויות הפועלים של כל העולם כולו נשואות היו לגרמניה. אפילו הטריידיוניוניסטים השמרנים הנוקשים של אנגליה התחילו לחקות בכמה דברים את הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. הם פשוט למדו ממנה וראו בה את מנהיגה האמתי של מלחמת-המעמדות העולמית.

קשה לנבא ולאמר, מה יהיו לאחר תום המלחמה פני הדברים של הזיקות הבינלאומיות אשר בין הסתדרויות הפועלים השונות בארצות השונות. יש רואי שחורות המנבאים ואומרים שהמלחמה המרה והנואשת לחיים או למות, המשתוללת עכשיו כמעט בין כל עמי אירופה, תהרוס ללא רחם את האחדות של הסתדרויות הפועלים של האומות השונות. בפנים כל ארץ ועם תמשך מלחמת-המעמדות, ואילו לגבי חוץ תשרור רוח לאומונית צרה. לשון אחר: מלחמת-המעמדות תאבד את אופיה הבינלאומי ותתגלגל בקרבות פנים-לאומיים שונים.

אני מאמין, שלא תתקיים נבואתם של רואי השחורות. היא לא תתקיים משום שסותרת היא את ההתפתחות האנושית הכללית, משום שמנוגדת היא לכל התהליך כולו שעבר על האנושיות בדורות האחרונים, תהליך שלא ינתק ולא יקרע אפילו בגזירת המלחמה שלא היתה כמותה.

וכשאנו מתבוננים יפה בתהליך זה אנו למדים, שמגמתו העיקרית היא לא לאומנית אלא לאומית. לצערנו מתחלפים עליהם על בני אדם בחיים המדיניים וכן בעתונות שני המושגים האלה, לא היו אלא שמות נרדפים לענין אחד, ואילו על צד האמת הם מוציאים זה את זה. השקפת העולם הלאומונית מביאה לתאוות-השררה, להתבדלות על חשבונם של אחרים, ובקיצור – לטירוף-הגדלות הלאומי. השקפת-העולם הלאומית מביאה לידי הכרת זכויותיה של כל אומה להגדרה עצמית ולעמידה ברשות עצמה. חיי המעשה של הלאומנות מביאים אל האימפריאליסמוס, חיי המעשה הלאומיים – אל בינלאויות המושתתת על אשיות משפטיות.

ומגוחכת היא אמירה זו שאומרים: לא באה המלחמה העולמית אלא בגין המגמה הלאומית של האומות השליטות. אדרבה, סבתה של המלחמה העולמית היא לא המגמה הלאומית אלא הזרם הלאומוני, או טירוף-הגדלות של האומות שפרשו את כנפיהן על פני מחציתו של העולם ואמרו לכבוד בתאבונם לא ידע שׂבעה את מחציתו השניה.

יש לקוות שדוקא מלחמת-עולם זו תגרום לכך, שהמלוכות הלאומניות יוותרו ויתור עולם על חלום השררה על העולם כולו, שישובו לעצמותן ויעמדו על האמת, שמלבדן יש עוד עמים אחרים הרוצים לחיות בעולמו של הקב"ה, ולחיות בכבוד ולא בלחץ עולם של כובשי-עולם. להבות המלחמה והדם השפוך “יחזירום בתשובה” ועל משואותיה של הרוח הלאומנית יקום ויתרומם היכלה של הרוח הלאומית הטהורה, האנושית.

ואפילו עכשיו כשהתותחים לא נדמו עדיין ובני אדם נופלים כשבלים מאחורי הקוצר, אפילו עכשיו כבר מתרשמים והולכים קויה של ההתפתחות העתידה לבוא. ושוב אנו שומעים קולותיה של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, המבשרים את בואה של המגמה החדשה. הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית הביעה את דעתה נגד כל רעיון ובן רעיו של כיבושים-סיפוחים. הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית לא איבדה את עשתונותיה ואינה צועקת בקול על חורבנם של היחסים הבינלאומיים לאחר המלחמה, כדרך שעושים רבים מחבריהם בשאר המדינות הנלחמות. אמנם נבקעו בה בקיעות בסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בגלל היחס אל המלחמה, ברם אפשר לראות, שמיד לאחר המלחמה שוב תוכל לקום כאחדות מלוכדת, ואפשר ומחוזקת יתר חיזוק מבפנים ומחוזקת בהשפעה מרובה כלפי חוץ.

ומפני מה? – משום שהסוציאלדימוקרטיה הגרמנית קבלה עוד לפני שנים רבות את העיקרון הלאומי, ופרשה מן הקוסמופוליטיסמוס הסתום, המטושטש, המדבר גבוהה גבוהה, שאף בשניו הטובות ביותר לא פרח ושגשג אלא במוחותיהם של בעלי-הלכה ומעולם לא הכה שרשים במציאות של ממש. עוד לפני שנים רבות עמד מנהיגה האמתי של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, אוגוסט בֶּבֶּל, והתיר להם לסוציאלדימוקרטים הפולנים לאחד ולמזג את מערכת-רוחם הסוציאלדימוקרטית עם פעולתם לטובת הקמתם של חיי לאום עומדים ברשות עצמם לפולין. גדולה מכן! לא רק שהתיר להם אלא גם עמד ואמר, שבבחינת סוציאלדימוקרטים הם חייבים ליטול חלק בתנועה הלאומית-העממית שלהם. ואין לזלזל באמירה מפורשת ומוחלטת כזו היוצאת מפי מנהיג סוציאלדימוקרטי מפורסם בעולם בימים שהמושגים מבולבלים היו והבריות היו מערבים עריבה אחת את הלאומיות של ה“נוֹבאיה וורימיא” (הזמן החדש) למשל ואת לאומיותם של העמים המדוכאים ומשועבדים, בימים שהתואר “לאומי” היה כמעט פסול, פגול בחברה הסוציאליסטית.

ברצוני להראות על מקבילות אחדות בהתפתחותן של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית והסוציאלדימוקרטיה היהודית ולהוכיח, שאף הסוציאלדימוקרטיה שלנו עוברת עליה אותה התפתחות גופה שעברה על הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית, אלא באיחור של עשרות שנים, כנהוג.

ב. המאבק בין הכהן ובין הנביא    🔗

מתחילתה לא היה כוחה של תורת הסוציאלדימוקרטיה – הוא המרכסיסמוס – בערכה המדעי המדויק, לא בביסוסה העיוני, אלא בעיקר בלהט הגדול, שנשאה בחובה, זה כוח המושך העצום למדוכאים, למשועבדים, להמונות המנוצלים באכזריות מכאן, וללבות הרגישים ליושר ולצדק מכאן. לא המטריאליסמוס ההיסטורי, בחינת משתיתה של השקפת-עולם חדשה, לא “עודף-הערך” של פירות העבודה והסברם של המשברים הכלכליים – לא הם שפעלו את פעולתם המאגית על המונות הפועלים, שלא היה בידם למצוא את ידם ואת רגלם בבעיות מסובכות כאלה. ואפילו סיעות המשכילים, שקבלו עליהן את תורת המרכסיסמוס, אף הן לא נתנו את דעתן בעיקר על אבות-הנחותיו העיוניות. ההמונות נגעה בהם אש הקודש, שלפפה תורה זו מתחילתה ועד סופה. הניצוצות המהבהבים שניתזו ממנה הלהיבו את הרוחות, ליבו את הלהט, ודומה היה – מניח דת חדשה עומד כנפח ענק ובידו הפטיש החזק המכה על לב החברה האנושית.

ולא לחנם נבהלו מפניה, מפני התורה החדשה, משרתי הכנסיה השלטת ושמשיה, יותר משנבהלו אחרים. לא לחנם עמדו הכמרים של כל הדתות הנוצריות ונלחמו בה בתורת הסוציאלדימוקרטיה בהתלהבות יתירה ובשנאה ובשטנה מרובה על הקפיטליסטים והפיאודלים. האחרונים לא התיחסו בתחילתם אלא ברגש של בוז לחמומי-המוח הסוציאלדימוקרטים, ואילו הכמרים חשו בחוש-הריח שלהם – אגב חוש זה מפותח הוא אצלם ביותר – שכאן ממשמשת ובאה סכנה חדשה לקיומם ולהשפעתם על חיי החברה. ולא היתה טעות בידם, שכן המרכסיסמוס נשא בחובו באמת גרעינים וסימנים של דת חדשה ונתכוון המרכסיסמוס כנגד הכנסיה השלטת. ברצוני להסביר את דברי יתר הסבר. המרכסיסמוס לפי מה שהוא אין לו כלום לשאלות דת ואמונה, ענינו לא האלהות, לא העולם ולא האדם, אלא החברה האנושית, ולכלאורה לא היה מטיל על חסידיו שום חובה של השקפת-עולם דתית שהיא. מאמין מובהק, אדוק של המרכסיסמוס מכאן יכול שיהיה מאמין אדוק באלהים מכאן או חפשי בדעותיו ובחיי האמונה ולא יסתבך בסתירות פנימיות אל נפשו. ואף על פי כן מכוון היה המרכסיסמוס נגד הכנסיה הנוצרית, לא משום ששנא את אלהי הנוצרים, אלא משום שראה בכהנים הנוצרים על שליחותם המיוחדת עיכוב קשה ביותר להתקדמות החברתית, משום שם נוהגים בה באמונה מצד אחד כבכלי וסם-משכר להרדים את ההמונות שנתקהו ונטמטמו בעבודה קשה, שלא יחושו הללו בכאבם ובצרתם, ומן הצד השני מרדימים את העשירים והשבעים, שלבם לא יהיה נוקפם על העבירות שהם עוברים.

מבחינה מסוימת אפשר להשוות את המאבק שבין המרכסיסמוס והכנסיה בעשרות השנים הראשונות להתפתחותו אל המאבק העתיק שבין הנביא והכהן. אומר הכהן לכפר בקטורת ולבונה ובדם שוורים וכבשים על חטאים קלים וקשים, על עבירות קלות וחמורות. הנביא לא ביקש לשכך ולהרגיע, אלא אדרבה רוצה היה, שהמצפון האנושי יתלבט וילך וילחם תמיד נגד כל עבירה וכל עוול. לפיכך מחה הנביא בחזקה ובהתלהבות עולם כנגד הדם המשכר של רוב זבחים.

ואף המרכסיסמוס, המכוון כנגד ההשקפות והדעות של החברה האנושית בזמן החדש, נבזק בו ניצוץ מרוח-המחאה הגדולה, שמימות הדורות המופלגים לא נתן לו למצפון האנושי להרדם, ניצוץ מאותו הלהט הגדול, שנתלקח תחילה על הר סיני ומשם נתפשט על פני מקומות אחרים והאיר אותם בזהרו של הר סיני. ומופלא היה לראות, כיצד יהודי אחד הוריד מעל כסאו יהודי אחר, ומבלי שנתכוון לתפוס את מקומו של זה, את המקודש במשך אלפים שנים כמעט, הרי היה למתחרו הגדול של הראשון, תמונותיהם של קרל מרכס ופרדיננד לסל תפסו את מקומן של התמונות הקדושות, אחד כאבי התורה ומניחה, והשני כשליח-מבשר, בדירות הקטנות והצרות של הפועלים, והללו הכניסו לתוכן אור וחום.

היתה תורת מרכס ל“התגלות” חדשה לפועלים, לתורה חדשה, וככל תורה אף תורה זו עברה עליה תקופת הסער והדחף. ובתקופה זו של סער ודחף הסתערו שליחי המרכסיסמוס על הכנסיה במרירות זו, שבה תוקפת כל אמונה חדשה את האמונה הישנה. הם שקדו ועמלו להבזות בעיני ההמונות את כל מוסדות הכנסיה, לעשות אותם ללעג ולקלס, להוקיע את זיופם עד שהגיעו אל אלהי הנצרות ממש, ולא נתנו את דעתם כלל על נפש העם. הם שאפו לבטל את הנצרות ולבנות על חרבותיה את המרכסיסמוס בחינת אמונה פרוליטרית בניגוד אל הדת השלטת של העשירים. אם נתת תהום עמוקה בין העבודה וההון, מצוה לפסול כל אמונה, השקודה לגשר גשרים בין נותני העבודה ובין מקבלי העבודה. קרע זה בדין שיתרחב וילך ויגיע עד שערי שמים, עד האלהות כביכול.

ועם האמונה יצאה הגזירה גם על הרגש הלאומי של ההמונות. מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה טעו ביחסם אל הרגש הלאומי העממי אותה טעות גופה שטעו בזיקתם לדברי אמונה. אף את הרגש הלאומי דנו דין תולדה של הסדר החברתי הקיים, ומשעמדו להתמרד על הסדר הקיים ולהעמיד סדר חדש במקומו, דין שייעקר כל דבר הכרוך בסדר הישן. מתוך ראייה שטחית התבוננו וראו, שהאמונה נתמכת על ידי האדונים, והם שבונים את בתי היראה, מפרנסים את כמריה ומטיפיה, והכנסיה משמשת את ההון. כך ראו ראייה שטחית, שהעשירים שטופים בלאומיות ומסייעים ידי הלאומיות הרשמית – וודאי שזו וזו פסולות הן ומצוה להכריז עליהן מלחמה עד חרמה.

ברם לא העמיקו בנפש האנושית ולא הרהרו כלום: שמא מתרחש ברשות האמונה והלאומיות משהו בדומה לזה שמתרחש ברשות הכלכלה? שמא תקף תהליך הקפיטליסמוס גם את האמונה והלאומיות של החברה ובדומה לרשות הכלכלה שבה מתרכז והולך ההון בידי חבורה קטנה אף ברשויות אלה מתרכז והולך כל מה שנוצר על ידי העם והוא הוא אוצרו הרוחני? שמא האמונה וכן ההרגשה הלאומית הן משהו, השופע ממעמקי נפש העם, מעורה בה עמוק עמוק וכרוך בה לעולמי עולמים, ודוקא מטעם זה גופו עמדו העשירים ונאחזו בשני היסודות האלה ואמרו לרתום אותם בעגלה שלהם, כדי שתתגבר השפעתם על ההמונות?

זמן רב עבר על המנהיגים עד שנפקחו עיניהם לראות, שמסוכן הוא הדבר ממש ללחום את מלחמת-התרבות באותם דרכים וכלי זין, שנשתמשו בהם בתקופת הסער והדחף של הסוציאלדימוקרטיה. סופם שנוכחו, שהמרכסיסמוס תפס רק לשעה קלה את מקומה של אמונת-עם, לימים נעשה למה שהיה מתחילת בריאתו – תורה מדינית-חברתית, המכוונת כנגד שאיפותיהם של המונות העובדים ברשות מלחמתם הכלכלית. לא פחות מכן, אבל לא יותר מכן.

צעד אחרי צעד עמדו ופרשו מן המלחמה הרשמית באמונה באשר היא אמונה. וצעד אחרי צעד עמדו וחזרו אל הלאומיות, שבלעדיה אין עם בריא יכול להתקיים אפילו יום אחד. עוד ימים רבים, רבים לפני המלחמה ראו מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה חובה לעצמם להכריז בקול ברייכסטאג הגרמני, שאת אהבת-אמת למולדת יש למצוא לא אצל העשירים אלא אצל הפועלים. הם, הפועלים, בעיקר שבנו בזיעתם ובדמם את המדינה, והם יגנו עליה בגופם בשעת סכנה. בחוגים האזרחיים השתוממו לשמוע את הנאומים הפטריוטיים של מנהיגי הסוציאלדימוקרטיה. אולם הם נאמו נאומים כמותם של אלה לא כדי למצוא חן בעיני הממשלה או בעיני המעמדות האזרחיים, אלא משום שבנאומים באלה הם הביעו את מערכות-הלב האמתיות של המונות העובדים.

הפועל לא שינה מהלך-נפשו ורוחו, נשתנו תפיסתם ותכסיסם של המנהיגים.

משהו בדומה לכך נתרחש גם אצלנו, בהתפתחותנו החברתית, אבל אנו מרובים היו יסורינו מתקופת סער ודחף זו מיסורי אחרים, שכן תקופה זו טבועה היתה בחותם-הגלות הכעור, ככל דבר שמתרחש והולך בחיינו הגלותיים.

ג. היקיצה הלאומית של הפועל היהודי    🔗

בדברי שלמעלה עמדתי על צורותיה של מלחמת-התרבות שנלחמה הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, בעשרות השנים האחרונות להתפתחותה, בכנסיה ובלאומיות העממית. אף שקוד הייתי להוכיח, שתורת הסוציאלדימוקרטיה שהוכנסה בלבבות המונות העובדים, אף היא נצטבעה עד מהרה במעין צבע דתי. לא עברו ימים מרובים והעיקרים הסוציאלדימוקרטיים נתגלגלו ב“אני מאמין” פרוליטרי, והמרכסיסמוס נדחק לתוך סעיפים של “שלחן-ערוך” מתוקן. ולהמונות, ששעתם אינה מזומנת להם ודעתם לא נתכשרה לתלמודם של חבורים מדעיים, נוצר מעין סדר-מצוות מרכסיסטי, מין “קיצור שלחן-ערוך”, תופעה בדומה לזו שאנו מוצאים בהשתלשלותה של כל אמונה כמעט. ברצוני לרמוז עוד על נקודה אחת ויחידה, המעידה כמאה עדים, עד כמה ראו ההמונות בסוציאלדימוקרטיה תורה חדשה, ואף שימוש הלשון הדתי נתקבל על הבריות בנתינתו למרכסיסמוס. מרכס פילוסוף היה, מניח תפיסה היסטורית חדשה, הוא הגיע, או סבור היה שהגיע לתא-בראשית של היחסים החברתיים, וכבר אמרתי למעלה, לא היה עיסוקו בשאלות תיאולוגיות. ואף על פי כן יחידי היה מבין הוגי-הדעות הפילוסופיים, שזכה להעמיד תלמידים אורתודוכסיים (שלומי אמוני מרכס). מי תיקן את המונח אורתודוכס בנתינתו למרכסיסמוס? סבור אני, שאפילו נאמר, שאחד המשכילים נשתמש תחילה בכנוי זה, סימן לדבר הוא למערכות-הרוחות, שהיו רווחות בין ההמונות. אלמלי לא בא הסכם ההמונות על ביטוי מופלא זה לא היה הכנוי “אורתודוכסיה מרכסיסטית” קונה שביתה בספרות הסוציאלדימוקרטית.

בעולמו של ישראל קבלה מלחמת-תרבות זו צורה מכוערת יותר ואופי מציק יותר מאשר בגרמניה או בשאר ארצות.

בגרמניה גופה לא פגעה מלחמת-תרבות זו בחיי ישראל אף במשהו. אין כמעט פועלים יהודים בגרמניה. והמשכילים מישראל שנספחו על בית ההסתדרות הסוציאל-דימוקרטית נבלעו בקרב ההמונות. הם נכנסו אל ההסתדרות כמו הגרמנים, בלי ענינים מיוחדים; שלא מרצון ושלא מדעת ודאי הכניסו לתוך המערכות הסוציאל-דימוקרטיות נימה יהודית מיוחדת משלהם, אולם דבר זה אינו מעניננו כאן.

מגרמניה פשטה הסוציאלדימוקרטיות לרוסיה, וחלק הגון של בני הנוער מישראל נספח מיד עליה, בהתלהבות ובקנאות כדרכם של בני הנוער, ומכל שכן נוער מזרחי נלהב בהתלהבותם וברדיפתם אחרי רעיון חדש. אבל גם בני הנוער היהודי מרוסיה לא נצטרפו אל התנועה החדשה בחינת נוער יהודי אלא בחינת חלק של הנוער הרוסי הכללי. הם לא קבלו על עצמם את מלחמת-התרבות, משום ששללו בכלל את היהדות. ואפילו כשהלכו אל הפועל היהודי לא נתנו את דעתם אלא במעט על מצבו המיוחד של הפועל מישראל בעולם. הם לא תפסו ולא ראו, שהחברה היהודית בעלת מבנה משלה היא בגין המצב הכלכלי והמדיני, שנתייחד לעם ישראל בקרב העמים השליטים. לא רק שלא העמיקו בבעית ישראל אלא גם כפרו בעצם קיומה של בעיה זו, נתכחשו לערכה. שאלת ישראל – אין היא אלא מקרה בלבד, תולדה של משטר-ממלכה מסוים. עם עקירתו של משטר זה יתישבו מאליהן שאלת ישראל וכיוצא בה.

ורק עם רבוי מספרם של פועלים יהודים, רק עם קומן של תעשיות חדשות שנוצרו בידי יהודים ובהן מצאו פועלים יהודים עבודה (לא היתה להם לפועלי ישראל עד היום הזה דריסת רגל לבתי חרושת רוסיים), נתברר לו למשכיל היהודי הסוציאל-דימוקרט שאין אתה בא להמונות ישראל ב“שלחן-ערוך” מתוקן ומזומן, שכמה דברים טעונים תיקון ושינוי, שיהיו נאים יותר לצרכי הפועל היהודי ולטיבו.

ה“בונד”, ההסתדרות הסוציאלדימוקרטית הראשונה בישראל, בא לעולם מאנסה של המציאות, מכפיה מלמטה. לידתו של ה“בונד” היא אחד השלבים החשובים ביותר בדרך התפתחותו של הפועל היהודי. עם שהעמיד הנהגה משלו התחיל להשתחרר מן השעבוד הפנימי, שהיה מכניס עד כאן לתוך הסתדרויות הפועלים גופן. לצערנו שרויים היו מנהיגי ה“בונד”, מכל מקום ב- 8–6 השנים הראשונות של קימתו, במסורת הסוציאלדימוקרטית הישנה. כנינים ונכדים לזקנים, ששמרו על השולחן ערוך לכל מצוותיו וחוקותיו, הרי הם שליחיו המובהקים של המרכסיסמוס על מגמתו האורתודוכסית הקיצונית, ואת מלחמת-התרבות נלחמו עוד ביתר מרירות מאשר הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בשעתה. זו היתה מלחמת השמד המכוונת כנגד אמונת ישראל על כל קניני מורשה שלה וכנגד הלאומיות היהודית כאחד. וירשם הדבר לזכרון עולם בדברי ימי ישראל: הסוציאלדימוקרטיה היהודית נלחמה בתנועת-השחרור היהודית, שבאה על ביויה בציונות, במרירות לא פחותה ובשטנה לא מועטת מזו שנלחמה בה הבורגנות העשירה המתבוללת על משרתיה ומשרתי משרתיה.

אולם במשך הזמן מצווה היה ה“בונד” לשנות מן התכנית שלו בענין הלאומיות, ואף הפעם מאנסו של מטה. קורטוב הלאומיות, שה“בונד” הכניס לתוך תכניתו לא בא כטל מן השמים אלא כמי מעינות מלמטה, מתוך דרישותיהם של המונות הפועלים היהודים. ועד היום הזה גדול הוא, גדול מאוד, המרווח בין הלאומיות לפי התכנית של הסוציאלדימוקרטיה היהודית ובין מערכות-הרוח של ההמונות היהודיים. ההמונות היהודיים לאומיים הם לפי הלך-רוחם ולבם פתוח לשאיפות הלאומיות הנעלות. אולם המנהיגים לא התירו אלא את הלאומיות הפושרת, משול לרב ליברלי המתיר בשעת הדחק אכילת קטניות ודגים מלוחים בפסח.

ההבדל הגדול בין מערכות-הרוח של ההמונות ובין השקפת-העולם של המנהיגים הסוציאלדימוקרטיים היהודים הביא לעולם הסתדרות יהודית חדשה, היא מפלגת “פועלי-ציון”, שנועדה לתפוס במשך הזמן את מקומה של הנהגה אמתית ומקיפה המונות הפועלים מישראל. צעירה היא מפלגה זו לימים, לא היה בידה להתגבר בימי קיומה המועטים על ההשפעה השלילית של אחותה הבכירה ממנה, ששקדה להדריך המונות ישראל שלא ברוח הלאומיות. אום גידולה והתפתחותה בטוחים לעתיד לבוא, משום שנאה היא לרוח העם, משום שלא נטלה את יסודותיה העיוניים בהקפה ובשאילה מידי אחרים, לא חיקתה אחרים בגידולה והתהוותה, משום שהיא באה אל שאר המפלגות כשוה לזכות, אף על פי שאינה שוה לכוח, זה שבא על ביטויו במספר, אבל חזקה במשקלה הסגולי, באמיתותה הפנימית.

הרבינו לחקות אחרים והתכחשנו לטבענו של עצמנו. בשעת מעשה זה, שהגרמני, הצרפתי וכיו“ב אפילו יטיף לקוסמופוליטיסמוס קיצוני, אין סכנה מרובה בכך לקיומו הלאומי של עמם. הגרמני, הצרפתי וכיו”ב אין לו פשוט מקום לברוח. ואפילו ירצה בכל לבו, בתוך עמו הוא יושב, מדבר בלשונו, מגדל את ילדיו ברוח עמו, ומסייע בבנינה של תרבות עמו הכללית. ואילו אצלנו יש מקום לבריחה, והנוער שלנו רץ אף רץ, נטע כרמי זרים, ריווה אדמה זרה בזיעתו ובדמו ונטר כרמי זרים.

הנוער בהול היה בריצתו, והמנהיגים מחאו כף והריעו “הידד”, עד שבא המשבר, המשבר הנורא, עד שנפקחו עינינו לראות, שחורבננו הפנימי אפשר ומרובה הוא וגדולה סכנתו לקיומנו מכל הרדיפות שאנו נרדפים בידי שונאינו.

וקול קורא ומזהיר התחיל מנסר והולך בחללו של עולם ישראל, קורא להרהורים ולתשובה את עצמנו.

והפועל היהודי אזנו לא תהיה אטומה לקול זה. על כרחו שייענה.

17–12 באוקטובר 1916