(דברי אזכרה)

מעטים זוכרים את היום ההיסטורי הגדול בחול-המועד סוכות תרמ"ב, כאשר שליח של חובבי-ציון ברוסיה ושליח של ראשון-לציון נפגשו עם האיש הזה ודברו אתו על עתידנו ועל תקוותינו. זוכר אני, ולא אשכח זאת לעולם, שביום סגריר אחד בחודש זה ישבתי בחדרי במוסקבה ועל ידי ישב עוד צעיר אחד, יחיאל צ’לינוב, והנה נכנס נושא-המכתבים והביא מכתב מאודיסה מר' משה לייב לילינבלום, ובו שורות אחדות: “בשורה גדולה יש לי בשבילכם. נמצא אחד בפאריס, שרוצה בעילום שמו, והוא נענה לדרישות של ראשון-לציון והבטיח להתעניין ולתת את העזרה הראשונה. מהידיעות שיש לנו מהרב ר' צדוק כהן בפאריס יש לנו לקוות מן האיש הצעיר הזה לגדולות”. לא ידענו מי הוא, אבל שנינו שישבנו בחדר זה הרגשנו שהשמש זרחה לכל תנועתנו. ומאותו היום ואילך הלך אור שמש זו ורב עד ששקע שלשום.

אני שואל תמיד את עצמי: מנין באה הנשמה הגדולה הזאת אלינו? איך נמצא לנו האיש, שהיה בודד כמעט כל ימי חייו, שעמד במערכה נגד כל הגלים וכל הכוחות שהתנקשו בתנועתנו ובמפעלנו ואף על פי כן נשאר באמונתו עד יומו האחרון? חידה היא בשבילנו, חידה לעולם. איש שנולד בפאריס, פאריס של אותו זמן, פאריס של חופש גמור ושווי-זכויות ליהודים, פאריס שהיתה שקועה בתענוגות החיים שגם היהודים נהנו מהם, פאריס, שבה ישבה “הסנהדרין” שהחליטה שאין אומה ישראלית בעולם ורק דת ישראלית, פאריס שהסיסמה שלה היתה “פאריס זוהי ירושלים שלנו”. הוא נתחנך בסביבה שכולה תענוגות, עושר וכבוד. מה היה לאיש הזה וליהדות הדלה, הרצוצה, העניה והשבורה? מעולם לא נפגש אתה, לא ראה אותה ולא נשא בסבלה. כשהתחיל בעבודת בנין הארץ נתקל בהתנגדות בכל מקום שפנה. משפחתו הקרובה אליו, הסביבה שהיה קשור אתה קשר חברתי, ה“אליאנס איזראעליט” וכו' – כולם התנגדו לשאיפתו זו. ואפילו קרל נטר בעצמו שבנה את מקוה ישראל וזכה למות ולהקבר בה, כשטפל בגולי רוסיה שנמלטו ללמברג שלח אותם לאמריקה ובשום אופן לא רצה לשלוח אותם לארץ-ישראל. ה“אליאנס” טפחה בארץ-ישראל את השפה הצרפתית. הברון התנגד לכך ובהכנסו לעבודה היה מוכרח להלחם לא רק בסביבה הקרובה לו שבצרפת, אלא גם עם הפקידות שלו, שגם היא לא האמינה בכל העבודה שהוא מטפל וטורח בה. הוא היה בודד.

גם הרצל נכנס כולו לעבודת הבנין. אבל הרצל מצא את מפעלם של חובבי-ציון שהתחיל 16 שנה לפניו. הרצל גם ראה את צרת היהודים בעיניו, הוא ראה והרגיש באנטישמיות – כפי שהוא מספר לנו – עוד מזמן היותו בזלצבורג, מזמן היותו סטודנט. הוא ראה בחיים את ענין דרייפוס. ובהכנסו לעבודה, לא נשאר בודד. מאות ואלפים מעריצים התרכזו מסביבו, הרימו אותו לנס והכתירו אותו בכתר מנהיג נערץ, ראש לקונגרסים. ובכל זאת אחרי שמונה שנים נתפס ליאוש ולבו נשבר. אולם האיש הזה, הברון רוטשילד, לא נפגש עם איש זולת עם אלה שהיו באים לדרוש ממנו כסף.

ולו היה נותן את כל הכסף, שהוציא על בנין הארץ במשך שנים רבות, את מאות מיליונים הפרנקים, בצ’יק אחד, כי אז לא היה זה מעשה גבורה גדול כל-כך. הברון הירש עשה כדבר הזה. אבל הברון רוטשילד נתן את כספו בהתמדה, במשך 52 שנה, מדי יום ביומו היה נותן כסף ומקבל מכתבים שהאנשים שקבלו את כספו רוטנים כנגדו, וכאשר הוכנסה בקונגרס הראשון הצעה לשלוח לו טלגרמה של ברכה, לא זכתה להתקבל, כי לא ראו בו ציוני מדיני. זהו חטא שלא ישכח לעולם. זו מסירות לעם וזה שכרה! הנה אות התודה של האומה שניתן לו! ולאחר שנים, כאשר ראה שבעצמו לא יכול לשלוט על המושבות, החליט למסור את השלטון לכוח צבורי אחר – ליק“א, אבל רק את השלטון מסר. הוא המשיך לתת כסף, ואת הדעה מסר לאחרים. איפה תמצאו עוד מישהו בעולם, שיסכים לתת רק את הכסף וביחד עם זה יסתלק מהשלטון? וכדבר הזה עשה הברון רוטשילד בזמן שמסר את העבודה ליק”א. חידה היא, חידה שאין להבינה. כל העסקים הגדולים שלו עמדו אצלו במדרגה שניה ועניני ארץ-ישראל למעלה מהם. זאת יספר לכם כל מי שהיה לו אתו שיח ושיג, כי יותר קל היה למי שהוא להפגש עם הברון בעניני ארץ-ישראל מאשר עם קטן הפקידים שלו לרגלי עסקיו הפרטיים.

ועוד דבר: האיש הזה לא רק הבין את התקווה של האומה והאמין שסוף הנצחון לבוא, אלא גם ידע והכיר מי הם האלמנטים שעליהם מושתתת התנועה, שבלעדיהם אין תקוה לכל הבנין. הוא הבין זאת לא מספרים ולא ממאמרים ולא מהרצאות ולא מקונגרסים, שלא השתתף בהם מעולם, כי הוא היה סגור בחדרו. הוא הבין זאת באופן אינטואיטיבי; האמין בכוחה הפרימיטיבי של האומה.

ארבעה קנינים קדושים של האומה, שלחם להם בכל מקום ובכל הזדמנות ופגישה, היו קרובים ללבו. בראש ובראשונה קדושת הדת; היא לא היתה בשבילו “פריוואטזאכע”. בכל מקום ומקום שהיה בא, היה מזכיר ומדגיש שעם ישראל בלי דת אין לו תקומה בעולם, אין מקום בארץ-ישראל למושבות, שאינן בונות לעצמן, יחד עם יתר בתי צבור, גם בתי כנסיות.

שניה לקדושה היתה לו – הקרקע. הוא הבין, שהקרקע תחת הרגלים, הקרקע לחקלאות, היא ראשית ואחרית לתקומת האומה. ואם תתבוננו לכל פעולותיו במשך 52 שנה, תמצאו שהבסיס לכל הכוחות שהשקיע בארץ היתה הקרקע, הקרקע והקרקע. כמה אגדות מספרים עליו, שמדי בואו לארץ-ישראל היה נוטל מפה ואומר: “את זה נחוץ לגאול ואת זה צריך לגאול”. ומי יודע, אם לא היה חלק גדול מהשאיפות שלו מתקיים בעין אילו היו לו עוזרים אחרים, הוא הבין את חשיבות הקרקע. היה מקרה שרצו לעשות חליפין בקרקע, והוא התנגד לכך ואמר: אותה האדמה שנמצאת כבר ברשותי, לא תוכל לעבור ללא-יהודי לעולם ועד, ולא עשה את החליפין אם כי זה היה מתאים בשעה ההיא מן הבחינה המעשית. הוא הבין, שלא סתם קרקע נחוצה לעם, אלא הקרקע שבארץ ישראל. והרי האיש הזה היה נדבן לכל מעשי צדקה שבכל העולם, לבני ברית ולשאינם בני ברית, אבל מעולם לא נדב אף פרוטה אחת בשביל מפעל התישבות מחוץ לארץ-ישראל. בשעה שהברון הירש סידר התישבות בארגנטינה, בגליציה, בקנדה, ברוסיה ובכמה מקומות אחרים, היה לו רצון למשוך לעבודתו גם את הברון רוטשילד, אבל הוא אמר: התישבות וקרקע רק בארץ-ישראל ולא בשום מקום אחר. את הקדושה הזאת הבין: קרקע, וקרקע בארץ-ישראל.

וקנין לאומי שלישי קדוש היה לו: העבודה העברית. בכל פעם שהיה בא לארץ והיה רואה את מאות ואלפים הערבים העובדים במושבות העבריות, לא היה שבע רצון ולפעמים גם הביע את דעתו המתנגדת בחריפות. הוא רצה שהאיש היושב על הקרקע יעבד אותה. תמיד רצה בשלום עם הערבים. הוא דבר תמיד עם ראשי הציונות על כך, שצריך למצוא דרך לפשרה אתם, שאי-אפשר להמצא במצב של מלחמה אתם, אבל מעולם לא חשב לעשות פשרה על חשבון העבודה העברית.

והקנין הרביעי שהיה קדוש לו היתה השפה העברית. באותן השנים, שגדולי האומה בספרות ישראל לא האמינו בתחית השפה העברית כשפה מדוברת, היה הוא, חניך הצרפתית, חסיד האליאנס, נלחם בארץ-ישראל נגד הצרפתית ובעד השפה העברית.

וכשאני סוקר את מאורעות כל חמשים השנים האלה שעברו עלינו, ואני נזכר בכל הגדולים שהיו לנו בתקופה זו, אינני רואה מישהו שהשיג ותפס את ערך הקדושות האלו גם יחד, ולא רק חלק מהם, בשלמות כזו כמו שתפס והשיג אותן הברון רוטשילד.

כשהתחיל בעבודה, מה ראה? פרצו מריבות, קובלנות וגם מרידות בפקידות במושבות. ואני יודע את סבת המרידות האלה והגורמים להן. בודאי היה בהן צדק. אבל הלא אתם צריכים להבין גם את מצב-רוחו של האיש, שהיה רחוק מן המקום ומן המעשים וחשב כי מה שהוא עושה, ומה שהפקידים שלו עושים בשמו, מכוון רק לטובת הכלל. וכיצד אפשר למרוד נגד איש, שהוא גם נותן את כל האמצעים לעבודה? כך יכול ורשאי היה לחשוב. ואיך היה איש אחר מתייחס לענין הזה? האם לא היה זורק את הגט ופורש ברוגז? פה יושב משה סמילנסקי. ודאי יזכור כשהיינו במשלחת הידועה אצל הברון, כמה דברים חריפים ומרים היה עליו לשמוע מפי אנשים שבאו מארץ-ישראל ומרוסיה. וכל זה באו להגיד לו אחרי שנים רבות של מסירות ועבודה. והוא גם התרגז ואמר: יש לי ענינים ועסקים בכל העולם, ובכל מקום אני יודע מה לעשות, ורק בארץ-ישראל אומרים לי כי אינני יודע מה לעשות? והתשובה על כל הטענות ועל כל המרירות היתה: המשך העבודה, הגברת העבודה וגם שיפור העבודה. אם גם בגלוי לא הודה במה שאמרו לו, אבל באופן אינסטינקטיבי שיפר ושינה הרבה דברים לטובה. אין כמוהו בכל התנועה שלנו בשלמותו, במסירותו, באהבתו, בהערצתו את האומה ואת כבוד האומה.

יש דבר שלא אוכל לספר באספה גדולה. אבל רוצה אנכי להזכיר שיחה אחת שהיתה לי מיד אחרי המלחמה בפאריס ושנמשכה כשעתיים. דברנו שם על הענין של המנדט. איך הבין את המצב ואיך ראה את התפתחות הענינים, איך תיכן תכניות על העבודה ועל הצורה של העבודה שלנו! ציוני מדיני היה במלוא מובן המלה. ולו שרשים בעבר: מסורת של תרבות עברית. כל זה מאוחד היה באיש אחד, בבנימין בן יעקב רוטשילד.

אינני חושב, שיש דבר-מה שנוכל לעשות לזכרו. כל מה שנעשה, יהיה כל-כך פעוט לעומת גדולתה של אישיות זו. לזכרו של האיש הדגול הזה: נקיים נא אחדות מלאה ושלימה בינינו לא על הנייר בלבד, כי אם בחיים, בהרגשות, ביחסים בין 300,000 היהודים היושבים כאן בארץ. אם לזה נשאף ואם זאת נמלא, תהיה זו המצבה הכי יקרה, גדולה ונצחית למנוח. בחייו הרבה לשאוף לכך. הוא איננו, ולא יבוא איש במקומו, כי נשמות כאלו ניתנות לנו רק פעם בהרבה והרבה דורות. אבל זכר מעשיו, הוא שיוסיף לנו כוח. מעלמא דקשוט ישגיח עלינו ואנחנו נצא מפה בהרגשה גמורה, שהדבר היחידי באמת שנוכל לעשות לזכר נשמתו הגדולה הוא איחוד כל האומה בארצנו.

כ“ו מרחשון תרצ”ה