דווקא בזמנים קשים אלה, כשכל ידידי התנועה הציונית והיהודים המפוזרים בכל העולם מחפשים אמצעים, מדיניים, כספיים וארגוניים, לעמוד על נפשם ולהגן על מפעל התחיה ועל הישוב העברי בארץ – דוקא עכשיו כדאי לזכור נשכחות מימים שעברו. אם נפנה לעבר נבין, שתנועת התחיה העברית עומדת על שני יסודות נצחיים: אמונה ורצון. אמונה שזמן גאולתנו בא, ורצון להביא את כל הקרבנות הדרושים בשביל מפעל הגאולה.

אנו חיים כעת בדור של רציונליסטים, שאינם מאמינים אלא בדברים ריאליים שהעין רואה אותם ממש; חסר להם, לרציונליסטים אלה, הכוח המיסתי, האמונה באי-רציונליות, בדברים הסמויים מן העין – שהיא היא הכוח המניע העיקרי של תנועות העם והיא שתביא אותנו לידי הנצחון. ומשום כך כדאי לעמוד על השלבים החשובים בתולדות תנועת התחיה של עמנו כדי לגלות את יסודותיה העיקריים.

לפני 54 שנים בא קומץ קטן של אנשים בעלי אמונה ורצון והרים את הדגל של תנועת התחיה. על הדגל כתבו שמות רבים: אוטואמציפציה, בית יעקב לכו ונלכה, אנשי יסוד המעלה, ראשון לציון ועוד. כנחשון שקפץ לתוך נחשולי הים, כן הטיל את עצמו קומץ זה לתוך המדבר הארצי-ישראלי, והעיז להגיד בפומבי שאתחלתא דגאולה באה. היה זה קומץ קטן של אנשים ללא עמדה בחברה, ללא השפעה מדינית וללא כספים ואף מבחינה תרבותית לא יכלו לשמש מורי-דרך לדור. כמה מכשולים עמדו אז לפניהם! לגלוג ואדישות של אחיהם מזה וארץ לא נושבת וממשלה פראית שולטת בה מזה. אך האנשים האלה הצטיינו בכוח עז של אמונה ורצון, ובכוחם זה הניחו את היסודות הראשונים לבנין האומה והמולדת.

עברו שנים אחדות ומפעלם הגיע עד לקצה משבר. הבנין לא התקדם; קריאתם של הראשונים לא מצאה הד בעולם היהודי; הרעב והקדחת אכלו במחנה והפילו חללים; היאוש התחיל מתגבר, וגדל רפיון הידים. הריאליסטים טענו: יש לעזוב את המשחק הזה של בנין האומה; מאין תבוא עזרה? אבל המנהיגים בעלי הרצון והאמונה בכוח האי-רציונליות נלחמו ביאוש שבמחנה, ככלב ויהושע בדורם בקהל הבוכים והמתאוננים, ואמרו: העזרה בוא תבוא. ואמנם היא באה פתאום – ממקום שאיש לא פילל לו. נמצאה נשמה עליונה בגנזי שר האומה העברית, והיא ירדה דוקא למרכז ההתבוללות הקיצונית, לפאריס, ונתגלגלה לתוך איש שלא הכיר מימיו את המוני בית ישראל ולא ראה בסבלם, לא הכיר את הארץ ורחוק היה מכל התנועה של חבת ציון. אדמונד רוטשילד הצעיר לא רק שהציל את הראשונים ומפעלם הקטן, כי אם נתן דחיפה עצומה להרחבת הבנין ולהתקדמותנו בארץ.

עברו שנים אחדות – ושוב התחילה ירידה. התגברו הגזירות של ממשלת תורכיה, התערער משק הענבים והיין, באה לידי פשיטת רגל כל שיטת העבודה של פקידי הברון, שלא היתה להם כל הבנה בתכלית המפעל ולא ניצוץ קטן מנשמתו הגדולה של הברון. ושוב גבר היאוש במחנה של חובבי ציון. רבים מהראשונים התחילו גם הם עוזבים את הארץ. רבים עמדו וקראו מתוך יאוש: מאין תבוא הישועה? אולם בעלי הרצון והאמונה התגברו וקראו: נחזיק מעמד, העזרה בוא תבוא, אם גם תתמהמה. ואמנם באה העזרה, ושוב ממקום שאיש לא קיווה ולא חלם עליו: ממרכז ההתבוללות הקיצונית שבוינה. הופיע הרצל עם סיסמתו “מדינת היהודים” ויצר את ההסתדרות הציונית, את הקונגרס הציוני העולמי.

נזדעזע העולם היהודי ת“ק על ת”ק פרסה, מינכן דחתה את הקונגרס אבל באזל קבלה אותו: קמה התנועה הציונית המדינית, שהצליחה במשך שנים אחדות להטיל סערה של התעוררות ופעולה בים השקט של תפוצות היהודים ולעוררו לגאולה ולבנין. גם הישוב הירוד והמיואש בארץ קם לתחיה. גדלה ההתלהבות, נצטרפו כחות חדשים, המפעל הלך והתקדם.

לא עברו אלא שש שנים, ושוב באה ירידה נוראה: הרצל נתקל בקיר הברזל של ממשלת תורכיה ולא ראה אפשרות של התקדמות למפעלו; בינתים פרצו הפרעות הראשונות בקישינוב ומצבם של יהודי רוסיה הורע. מתוך כך גדל היאוש אצל המנהיג וגם אצל רבים מעוזריו. נעשתה שגיאה היסטורית גורלית, שהלכו לחפש אחרי ארץ אחרת והזניחו את העבודה בארץ אבות. התחילה מלחמת אחים בתוך ההסתדרות הציונית; פתאום בא המוות וניתק את פתיל חייו של המנהיג; היאוש במחנה הלך וגבר. באותו זמן התחילה מתרחבת התנועה הרבולוציוניסטית ברוסיה, ורבים מבין הנוער הציוני עזבו את ההסתדרות הציונית והסתפחו אם לתנועה הטריטוריאליסטית או לתנועה הרבולוציונית. נדמה היה, שאין תקוה ואין בסיס ריאלי לתנועה הציונית; כל העולם, היהודי והלא-יהודי, היה נגדנו. נשארו במחנה בעלי האמונה והרצון, והללו קיוו וחכו לעזרה, והעזרה באה. דוקא משורות הנוער, שיצאו מהם הטריטוריאליסטים והרבולוציונרים, החלו לזרום מחנות מחנות לארץ השוממה, ובסיסמה של כבוש העבודה עוררו תנועה של התחדשות ימי הבילו“יים, הניחו את היסודות לתנועה החלוצית והחיו את הישוב ועבודת הבנין. ה”פועל הצעיר" ו“השומר” – אלה הם הכוכבים המזהירים שהאירו את חשכת היאוש בימים ההם. שבו לתחיה הסיסמאות מימים עברו, ועבודת הבנין הלכה וגברה משנה לשנה. נוצרו נקודות ישוב חדשות והונח היסוד לעיר העברית תל-אביב.

ושוב התחוללה עלינו שואה חדשה: המלחמה העולמית, שהביאה אתה כמעט כלייה על הישוב כולו. התחילה פרשת הגירושים, הרדיפות, המחלות, הרעב. גדל היאוש ורבים ברחו מן הארץ, למצרים ולארצות שונות. רק בעלי האמונה והרצון נשארו על משמרתם. מאין תבוא עזרה – איש לא ידע. אבל היתה האמונה, שהעזרה תבוא, מוכרחה לבוא. ופתאום נתחלפה פרשת ג’אמל פחה בפרשת בלפור. הוכרה הזכות של עם ישראל לשוב ולחדש את נעוריו בארץ האבות – רעיון זה חישמל את העם העברי בכל תפוצותיו, ובני הישוב כבר ראו את עקבות המשיח. הונחה אבן הפנה של האוניברסיטה העברית; בפעם הראשונה הופיעו שליחי עם ישראל על במת העולם לפני ועידת השלום; רינה ושמחה בכל בית יהודי; צצו תכניות גדולות על מיליונים של לירות ועל מאות אלפים עולים.

ובאותו הרגע הנלהב באו הפרעות הראשונות תחת דגל אנגליה בעיר הבירה של עם ישראל – בירושלים. אלה שהעזו להגן על עצמם נשלחו על-ידי השלטון הצבאי לעבודת פרך. רק שבעה קרבנות הביא אז הישוב העברי, בפרעות של שנת 1920, למען שאיפתנו הנצחית. אבל הרושם המדכא היה נורא: יאוש ורפיון-ידים גם בין המנהיגים, אכזבה בכל ההבטחות שניתנו לנו. הדבר היחידי, שהישוב מצא עוז וכח לעשותו, היה: להתאסף בחורבת רבי יהודה החסיד ולשפוך את לבו לפני אלהי ישראל. ושוב בא שנוי פתאומי: ביום הצום והתפלה נתקבלה הידיעה מסן-רימו על הסכמת המעצמות לאשר את המנדט על-יסוד הצהרת בלפור ולמנות את היהודי סיר הרברט סמואל לנציב העליון הראשון של ארץ-ישראל. באותו מעמד, בחורבת רבי יהודה החסיד, עמד הרב הראשי של ארץ-ישראל, הרב קוק ז"ל, וצעק צעקה גדולה ומרה על מצבנו; והוא שציווה להפסיק את הצום ולקרוא את ההלל. הנציב היהודי הגיע לארץ והקריא לפני באי-כח כל העדות את פקודת המלך על המנדט ועל סיוע לבנין הבית הלאומי לעם ישראל, והוא גם אישר את השפה העברית כאחת משלשת הלשונות הרשמיות שבארץ. התחילה העליה בקנה-מדה גדול, ובמחנה הבונים צהלה ושמחה.

עברה רק שנה אחת ובאו הפרעות הגדולות ביפו, במאי 1921. הפעם כבר נפלו עשרות קרבנות, היו אבדות גדולות ברכוש, באה הפסקת העליה, ושוב השתרר יאוש בעולם היהודי ובישוב העברי. אולם כוחות האמונה והרצון, שעד עכשיו היו רק קטנים ודלים, התגברו גם בארץ וגם ביהדות העולמית. כתשובה על הפרעות ועל הפסקת העליה באה גאולת עמק יזרעאל והתחיל הבנין של ישובי העמק, שהם המצודה האמתית של הישוב עד היום הזה. תל-אביב התחילה מתקדמת בצעדים גדולים, התחילה התפתחות התעשיה, החל בנין השרון. תקופה זו נמשכה כשבע שנים. שאלת ארץ-ישראל ובנינה עמדה כבר על הפרק בכל העולם היהודי והתחילו להתענין בה יסודות חשובים ביהדות, שעמדו עד כה מן הצד. קמה הסוכנות היהודית המאוחדת, ובשנת 1929 התאספו בציריך באי-כח הציונים והלא-ציונים ומארשל בראשם לשם יצירת חטיבה אחת ומאוחדת למען בנין הארץ. תקוות גדולות ורבות התחילו פורחות ועוברות מציריך לכל התפוצות.

ימים אחדים אחרי ציריך באו הפרעות הנוראות בפעם השלישית, שעלו לנו ב-165 קרבנות, בהרס גדול של רכוש, בפוליטיקה החדשה של אנגליה, בספר הלבן של לורד פאספילד, ושוב גברו מצד אחד היאוש והאכזבה, אולם מצד שני המשיכו בעלי האמונה והרצון במאמציהם. כתוצאה מזה באה ההתפתחות המזהירה של הארץ, רכישת שני העמקים הגדולים: עמק-זבולון ועמק-חפר, בנין תל-אביב העברית עד כדי ישוב של 150 אלף, גידול הישוב בחיפה עד כדי מחצית האוכלוסין, הרחבת הישוב העברי בירושלים, ביסוס כלכלי של הישובים בכל חלקי הארץ, עליה של 65 אלף יהודים בשנה האחרונה. ארץ-ישראל היתה לתלפיות לכל העם בעולם, – חוץ מעוכרי ישראל, הקומוניסטים ברוסיה ובארצות אחרות, ולצערנו ולבושתנו גם בארץ.

וכאשר הגענו כמעט לשיא של עליה ובנין, באו המאורעות האחרונים שנמשכים כבר חצי שנה. באו עלינו פרעות איומות מצד הליסטים, התנהגות מוזרה מצד הממשלה, שרבים משליחיה מתיחסים אלינו ולמפעלנו בשנאה גלויה. ושוב תקף היאוש חלק מהיהדות בעולם. אני מדגיש ואומר בעולם, מפני שבגאון עלינו לציין, כי בתוך הישוב העברי אין כל סימן של יאוש ורפיון-ידים. שכן בשנים האחרונות הצלחנו להכות שרשים עמוקים במולדת ושוב אין פחד מפני כל רוח מצויה או בלתי-מצויה.

ברגע זה, כשאנו עומדים במלחמה קשה בכל שטחי חיינו במולדת – מלחמה מדינית, כלכלית, תרבותית – ואין יודע מה מחכה לנו בימים הבאים, כדאי להזכיר נשכחות מחמשים השנים שעברו, ללמוד מהן ולשאוב מן העבר כוחות חדשים לעתיד. עלינו לצאת למערכה בסיסמתנו הישנה-החדשה: אמונה ורצון. אמונה באתחלתא דגאולה, ורצון לקרב ולהחיש את הגאולה. והישועה בוא תבוא!

תרצ"ו

(לזכרו של יחיאל צ’לינוב)

זה היה בשנת 1881, בעיר הבירה מוסקבה, ואני אז בן 18, תלמיד הכתה האחרונה בבית-ספר ריאלי. בבית שבסימטת דגטיארני, דירה מול דירה, גרו שתי משפחות יהודיות: צ’לינוב ואוסישקין. ולמשפחת צ’לינוב שלשה בנים, והבן הצעיר היה יחיאל, תלמיד הכתה השביעית בגימנסיה. הוא היה בן-גילי, צעיר ממני בחודש וחצי (שנינו נולדנו באותה שנה: 1863; אני – בר“ח אלול, והוא – בחוה”מ סוכות).

משפחת צ’לינוב עברה לגור במוסקבה קרוב לאותו זמן, בשנת 1876 בערך, מהעיר קרמנצ’וג (פלך פולטבה) אשר על נהר דניפר. אבי המשפחה, זאב צ’לינוב, היה סוחר, ממשפחת חסידים, איש תורני ומשכיל. במדה ידועה כבר סיגל לעצמו במלבושיו ובמנהגיו צורה מודרנית, אירופאית. אם המשפחה, שימה, מוצאה היה משקלוב, ממשפחת מוניסון הידועה, שכולם היו סוחרים גדולים וחסידים קיצוניים, וגם במוסקבה המשיכה לכלכל את חייה לפי החנוך המסורתי שקבלה בבית-הוריה. אולם לילדים ניתן, כנראה בהשפעת האב, חנוך מודרני. הבת הבכירה, סוניה, היתה צעירה אינטליגנטית, ובצד למודי החול שקדה הרבה על למודים עבריים והיתה קרובה לספרות ההשכלה שבתקופה ההיא. במשך הזמן עברה לגור בחו"ל, ורק לפני שנתיים מתה בויסבדן אשר בגרמניה.

משעברה משפחת צ’לינוב למוסקבה נכנסו שני הבנים, בן-ציון ויחיאל, לבתי-ספר כלליים והראשון נתקבל כתלמיד בית-הספר הטכני הגבוה. הוא השתתף אמנם באופן רשמי בתנועות הנוער של הימים ההם, תחילה בתנועה הריבולוציונית של הנוער הרוסי ואחרי כן בתנועה הלאומית היהודית, ואילו למעשה לא הצטיין בחוש צבורי ובשום תנועה לא תפס עמדה ניכרת. לא כן אחיו יחיאל. הוא חונן מילדותו בחוש צבורי מפותח ביותר, שבא לידי ביטוי הן בפעולות קטנות והן בדברים שעמדו אחרי כן ברומו של עולמנו היהודי. עוד בשנים הראשונות, בהיותו תלמיד הגימנסיה, נכנס לפני ולפנים של תנועת הנוער הרוסי. אמנם בקרמנצ’וג למד ב“חדר” עברי, ואילו עתה, במוסקבה, פסק מלהתענין בלמודים אלה וידיעותיו העבריות נעשו קלושות למדי. רק אחרי כן, כשהצטרף בלב ונפש לתנועה הציונית, נתן שוב את דעתו על למודי היהדות ובשקידה רבה השתדל להשלים ולהעמיק את ידיעותיו אלה עד שהתמחה בהן במדה הגונה.

שתי המשפחות היו לא רק שכנות זו לזו לפי דירתן, כי אם גם קרובות לפי מצבן החמרי ועמדתן הסוציאלית וגם לפי צורת חייהן היהודיים. מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו ונתקשרנו זה לזה בקשרי ידידות. עוד לא הספיקה לנו השעה לגמור את כל שיחותינו והויכוחים שבינינו על כמה פרובלימות כלליות – והנה, במחצית השנה הראשונה להכרותנו, פרצו הפרעות של שנת 1881/82 ונולדה התנועה הלאומית שלנו: חיבת ציון. כמעט באותו זמן נצטרפנו שנינו לתנועה זו. אני מדגיש ואומר: כמעט, שכן בשבילי לא היתה כלל שאלה, באיזו משתי התנועות לבחור – בתנועה הרוסית או בחיבת ציון, שהרי אני, אם גם ידעתי את התנועה הריבולוציונית וקראתי את כל הספרות הבלתי-ליגלית, רחוק הייתי ממנה מתוך חוש אינסטינקטיבי. ואילו צ’לינוב צריך היה להלחם זמן ידוע בהשקפותיו הקודמות, בעודו משתתף בתנועה הרוסית – עד שהחליט בנפשו להסתפח לתנועה הלאומית של חיבת ציון. מאז גברה ידידותנו עוד יותר, שכן היינו שנינו חברים נאמנים באותה התנועה.

האסיפה הרשמית הראשונה של חיבת ציון, שאנו שנינו השתתפנו בה, התקיימה באחד בינואר 1882. היתה זו אספת סטודנטים יהודים ממוסקבה, ועל סדר היום עמדה למעשה לא שאלת חיבת ציון בדרך ישרה, כי אם שאלת ההגירה מרוסיה וקביעת המקום בשביל הגירה זו: ארץ-ישראל או אמריקה, באיזו מהן לבחור לשם יסוד מדינה עברית, עצמאית? שנינו עוד לא היינו אז סטודנטים אקדמאיים, ומבחינה פורמלית לא ניתנה לנו הרשות להשתתף באספה. אבל בהשתדלותו ובעזרתו של בן-ציון צ’לינוב, שהוא כסטודנט קבל הזמנה לאספה, הצלחנו גם אנו להכנס לאולם. האספה התקיימה בחשאי, כמובן, ובמסתרים מפני המשטרה, באולם גדול למדי, ברחוב קאריטני ריאד. הצפיפות היתה גדולה. גרונם של הנואמים ניחר מרוב דברים ומרוב עשן. הויכוחים היו סוערים מאד ונמשכו ארבע-חמש שעות. השתתפו בהם סטודנטים של כמה בתי-ספר גבוהים וכן גם סטודנטיות אחדות. כל הויכוחים התנהלו, כמובן, בלשון הרוסית. אנחנו שנינו, כתלמידי בתי-ספר תיכוניים בלבד, לא היתה לנו הזכות להשתתף בויכוחים. עמדנו ליד הפתח והקשבנו. יו"ר האספה היה סטודנט של הפאקולטה המדיצינית, ושמו רפפורט, ששימש אחרי כן במשך שנים רבות רופא בניקוליוב. המתווכחים דנו רק בבחירת המקום להגירה, ואילו עצם השאלה, אם צריך לעזוב את רוסיה ולהגר למקום אחר לשם יסוד מדינה עצמאית – שאלה זו כבר לא עמדה על הפרק. האסיפה לא הגיעה לידי קבלת החלטות על-ידי הצבעה, אולם כל אחד הביע את השקפתו הוא. בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו חובבי ציון נלהבים, וכבר היתה בלבנו החלטה פשוטה וגמורה: ליסד אגודה של צעירים שיעלו לארץ-ישראל להתישב בה.

במשך החדשים הבאים הזנחנו לגמרי את למודינו בבית-הספר, וכל אחד מאתנו הודיע להוריו שבעוד זמן קצר יסע מכאן לארץ-ישראל. לשמע החלטתנו זו השתרר הן בבית הורי והן בבית צ’לינוב מצב-רוח של תשעה-באב ממש: אני הייתי בן יחיד להורי ויחיאל היה הבן החביב ביותר על משפחתו. והרי תבינו את יחסם של ההורים אז להחלטתנו המשונה. הפרובלימה הארץ-ישראלית לא היתה לה בעיני ההורים כל חשיבות כשלעצמה. הם הביטו עליה רק מנקודת-השקפה פרטית: כיצד ישפיע ענין זה על עתיד בניהם? התחילה התנגדות מאורגנת ושיטתית בבית ההורים כדי למנוע בעד הגשמת תכניתנו. אז נתקשרו שתי האמהות קשר חשאי לשם מטרה אחת: להפריע ככל האפשר לפגישת בניהן. כמה פעמים, כשנכנסתי לבית צ’לינוב ושאלתי ליחיאל, קבלתי תשובה שהוא איננו בבית; וכך היה גם כשרצה יחיאל לבקרני. זמן רב לא יכולנו להבין את פשר הדבר – עד שגלינו את הקנוניה שבין האמהות.

אחרי שבועות אחדים הצלחנו למצוא חבר שלישי ולהכניסו לאגודתנו. חיים חיסין היה שמו, ואף הוא היה תלמיד הגימנסיה. לימים יצא שמו לתהילה בכל הישוב העברי כאחד הבילו“יים הראשונים וכרופא מובהק בתל-אביב. לאט לאט נתחברו אלינו עוד צעירים וצעירות משכבות שונות, אך לא היה בינינו אף סטודנט אחד מבית-ספר גבוה. וכן לא היו בתוכנו חברים מבני העשירים. רק אנחנו שנינו, צ’לינוב ואנכי, באנו ממשפחות אמידות. במשך שלושה חדשים גדל מספר חברינו עד ל-25. האספה המיסדת הראשונה נתקיימה בחוה”מ פסח שנת תרמ"ב, בבית נדח בקצה העיר, ברחוב פריאוברז’נסקיה. האסיפה נמשכה כמעט שבוע ימים, יומם ולילה, כמובן בחשאי, מחמת זהירות יתרה מפני עיני המשטרה. הויכוחים העיקריים לא נסבו על שאלות מעשיות: כיצד לאסוף אמצעים לצרכי הנסיעה, לקנית קרקע, להתישבות וכו'. כל זה היה פשוט וברור. השאלה היסודית שהעסיקה אותנו ביותר היתה… צורת המשטר של המדינה העברית העתידה. 25 החברים באגודתנו הקטנה נתפלגו לשלשה מחנות עם שלש מגמות: המחנה הראשון דרש משטר של מלך בעל שלטון אבסולוטי; בראש המחנה הזה עמדתי אנכי. המגמה השניה היתה בעד ריפובליקה חפשית עם נשיא, שייבחר אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה; בראש המפלגה הזאת עמד חיסין. המגמה השלישית דרשה משטר של מונרכיה קונסטיטוציונית; בא-כח מגמה זו היה צ’לינוב.

קוראי הדברים האלה כיום יתיחסו אולי ביחס של לגלוג וביטול לכל האסיפות והויכוחים הללו. אבל לא יהא בזה משום צדק, לדעתי. רק האמונה הנפשית, הפרימיטיבית, בנצחון שאיפותינו, כפי שהובעה בויכוחים הנלהבים של אסיפתנו הראשונה, היא שהספיקה אחרי-כן לתנועה הציונית את מיטב כחותיה, שעלה בידם להצעידנו צעד גדול קדימה ולהביאנו לעמדה, שאנו תופסים כיום בישוב העברי בארץ. גם עכשיו, בהיותי בן 73, אין אני מתחרט כלל על המרץ הרב שהשקעתי אז בכל הויכוחים האלה. בחרדת קודש נזכר אני באותם הימים הגדולים של ראשית תנועתנו ומאמין אנכי באמונה שלמה, כי אותם הויכוחים בעליה הנדחת בקצה העיר מוסקבה לא היו ויכוחי-סרק, כי אם הביאו לידי יצירה ומפעלים גדולים.

סוף סוף נתקבלה בהצבעה דעתו של חיסין על יסוד ריפובליקה, וצ’לינוב ואנכי נשארנו במיעוט. עם תום הויכוחים על דברים העומדים ברומו של עולם, התעורר בתוכנו בכל זאת החוש המעשי והרגשנו שצריך לגשת לפעולה ממשית: לדאוג לאיזה סכום כסף לצרכי הנסיעה. תפקיד זה הוטל עלינו כעל בני משפחות אמידות, שיש להם אי אלה קשרים עם יהודים בעלי כסף. וכאן העמידוני הורי בפני נסיון גדול, וכמדומני שגם צ’לינוב עמד בנסיון כזה. ההורים בשמעם שאנו זקוקים לכסף לצרכי התנועה הסכימו ליתן לנו סכומים גדולים למדי – בתנאי שאנו נסתלק מכל הענין. עמדנו בנסיון, לא קבלנו את הכסף והמשכנו את עבודתנו. ברכושנו הפרטי שעמד לרשותנו עזרנו ליסוד הקרן הדרושה לצרכי הנסיעה. היה ברשותי שעון זהב, שקבלתיו במתנה מהורי לחגיגת הבר-מצוה, וגם תחת ידו של צ’לינוב היה איזה תכשיט יקר. שנינו נתנו את התכשיטים בעבוט ואת הכסף מסרנו לקופה. אחרי זמן רב נסיתי לפדות את השעון, שהיה יקר לי כמתנת זכרון, ושוב לא מצאתיו. בהתאמצות רבה עלה בידינו לאסוף – אני זוכר את הסכום בדיוק גמור – 475 רובל. ואנו בתמימותנו חשבנו, שסכום זה יספיק גם לצרכי נסיעתם של 25 צעירים ממוסקבה לארץ, גם לקנית האדמה וגם ליסוד מושבה.

לא עברו ימים רבים והנה נודע לנו, שבעיר חרקוב נוסדה גם כן אגודה של צעירים המתעתדים לעלות ארצה. בקושי רב עלה בידינו למצוא את כתבתם ולבוא אתם בקשר מכתבים. קבלנו תשובה, שהם שולחים למוסקבה ציר מיוחד כדי לדון אתנו בדבר איחודן של שתי האגודות. בכליון עינים חכינו לבואו של השליח. היה זה צעיר אחד ושמו פאליאוש, בחור יפה מאד, שקבלנו אותו בהתלהבות רבה. הישיבה אתו התקיימה ברחוב לוביאנקא, בבית ששימש אחרי כן מרכז הצ’יקה. ואולי באותו אולם שישבו בו צעירים יהודים וחלמו על בנין האומה והארץ – באולם זה ממש ישבו אחרי-כן חברי היבסקציה והחליטו על אמצעי חורבן והרס שיביאו כלייה על תנועתנו ברוסיה…

פאליאוש זה קבל מאתנו דו“ח על פעולת אגודתנו ועל מצב קופתנו, ולבסוף, אחרי דיון והתעמקות, הוציא את גזר דינו: א. האגודה שלנו תשמש סניף של התנועה בחרקוב ותיקרא בשם “אגודת ביל”ו”; ב. כסף קופתנו צריך לעבור למרכז בחרקוב; ג. אין האמצעים מספיקים כדי כיסוי ההוצאות בשביל כל 25 החברים מאגודת מוסקבה, ועל כן יש לבחור מתוכם 7 חברים בלבד. לשתי הדרישות הראשונות הסכמנו מיד. ואילו הדרישה השלישית הממה אותנו ובאה עלינו כגזר-דין נורא. הכיצד? כולנו חלמנו על ארץ-ישראל, שאפנו לעליה, השתעשענו במשך חדשים בתקוה זו, והנה באה הגזרה כחתף והטילה על הרוב של חברינו, 18 חברים, להשאר בגולה. אבל כל טענותינו לא הועילו ומוכרחים היינו להכנע לפקודתו של פאליאוש. כעבור שבוע התקיימה אצלנו אסיפה לשם בחירת 7 המועמדים המאושרים. יושב-ראש האסיפה היה חיסין. הבחירות היו חשאיות, על ידי מסירת פיתקאות. לפני הבחירות היו נאומים גדולים ונלהבים: מי ומי צריכים להיות החלוצים הראשונים. רוב הנואמים הביעו את דעתם, שחלוצים אלה אינם יכולים להיות לא באי-כח “המונרכיסטים” ולא צעירים “מפונקים”, בני עשירים וכו'… הכוונה היתה ברורה לכולם, ואף אנחנו שנינו, צ’לינוב ואנכי, ידענו במי הכתוב מדבר. הוכרזה הפסקה לסידור הבחירות ואז השתתפתי בפעם הראשונה בתעמולה מסוג זה. מתוך דממה וחרדה נמסרו הפיתקאות והוכרז על מנין הקולות. שנינו, צ’לינוב ואנכי, נכשלנו!

שבעת החברים שנבחרו היו: חיסין; הצעירה פריזר, שהיתה באופן בלתי-רשמי ארושתו של חיסין, לפי מקצועה תופרת; דרובין, לפי מקצועו פנקסן; צללליכין, בעל-מלאכה; אבגוסטובסקי, פנקסן; רוזובסקי (את מקצועו איני זוכר); ועוד אחד, שאת שמו שכחתי. בחודש תמוז תרמ"ב יצאו שבעה אלה לארץ. אחרי חדשים אחדים עזבו את הארץ לבלי שוב אליה אבגוסטובסקי, רוזובסקי ואותו החבר שאת שמו שכחתי. מאלה שנשארו בארץ ידוע חיסין; הוא היה מראשוני האכרים של גדרה, אחרי-כן עזב את הארץ לזמן רב ושב כרופא להשתקע בתל-אביב. דרובין התישב בראשון-לציון וכל ימי חייו לא עזב את מקום עבודתו; הוא היה מן האכרים המשובחים ביותר, מת לפני שנתים בראשון-לציון ובניו הולכים בדרכו וממשיכים בעבודת החקלאות. היחידי שנשאר לחיים ארוכים הוא צלליכין, אחד האכרים החשובים שבראשון-לציון עד היום הזה.

צ’לינוב ואני יצאנו מאולם האסיפה שבורים ורצוצים, מלאי אכזבה ויאוש. אכן, נגזלה מאתנו האפשרות להגשים את שאיפתנו. ואילו בית-ההורים היה שרוי בשמחה ובצהלה גלויה. קשה לדעת, איך היתה מתפתחת דרכנו בציונות אילו באנו אז לארץ. אולי היתה צומחת מזה תועלת לישוב ולציונות, ואולי לא. נסתרות דרכי ההשגחה.

במאורע זה נסתיימה הפרשה הראשונה של עבודתנו המשותפת. שבנו ללימודים בבית-הספר. היה עלינו להשיג את אשר החסרנו במחצית השנה של פעולתנו הציונית הראשונה. ביחוד הוטלה עלי עבודה מאומצת של הכנות לקראת בחינות הגמר בקיץ הבא. אחרי שהתגברנו קצת על היאוש של הימים הראשונים, התחלנו מרגישים שיש צורך לגשת לפעולה ידועה. האגודה נתפזרה בינתים. ועל כן החלטנו להתרכז בעבודה תרבותית. קנינו ספרים על תולדות ישראל, התעמקנו בלמודים העבריים והיינו קוראים קבועים של העתונות העברית. באותו זמן עברה משפחת צ’לינוב לדירה אחרת, ופגישותינו נעשו פחות תכופות. רק ביום השבת – אני לא הייתי מבקר בבית-הספר בשבת לפי רשיון מיוחד שניתן לי לכך – היה צ’לינוב בא מן הגמנסיה הקרובה לדירתנו, כדי לאכול אצלנו ארוחת-צהרים. אמי, ששאפה רוח עם ביטול תכנית נסיעתנו לארץ-ישראל, התקרבה מאד ליחיאל וכבדה אותו כצעיר יהודי טוב ורציני.

בימים ההם היו קיימות האגודות של חובבי ציון, שחבריהן היו מחוגי בעלי-בתים ויהודים אמידים. באגודות האלה לא היה מקום בשבילנו, כמובן. אולם בינתים התחילו האגודות האלה מטפלות באוסף כספים בשביל המתישבים בארץ-ישראל. ואז החלטנו אנחנו, צ’לינוב ואני, להשתתף בעבודה מעשית זו. הלכנו מבית לבית, חלקנו קופסאות ואספנו תרומות לתמיכת המתישבים שמסרנו אותן לועד חובבי-ציון במוסקבה. בראש הועד הזה עמד אז הסוחר והמשכיל הידוע ר' קלונימוס זאב ויסוצקי. ידענו, שכוחותינו שלנו אינם מספיקים לעבודה זו וחפשנו אחרי חברים אחרים, אולם לא הצלחנו בזה. רק אחד, חיים מוניסון, בן-דוד של יחיאל צ’לינוב, הצטרף אלינו. במשך שנה תמימה היינו מתעסקים יחד בעבודה מעשית זו. בעלי-הבתים במוסקבה היו מקבלים אותנו בחיוך של לגלוג, אבל גם בסבר פנים יפות, וכך הצלחנו בכל זאת לאסוף אי אלה סכומים.

בסתיו 1882 נכנסתי לבית-הספר הטכני הגבוה, וכעבור שנה נתקבל צ’לינוב לפאקולטה המדיצינית שבאוניברסיטה במוסקבה. אז באתי בהצעה לפני צ’לינוב, שניסד קבוצה קטנה של סטודנטים לשם עבודה תרבותית: הרצאות וויכוחים בשאלות הזמן, ולמוד הספרות העברית וכו'. ואילו צ’לינוב, אם כי היה לפי טבעו איש הספר וסגנונו הספרותי היה כבר אז נאה מאד, לא נענה להצעתי, כמדומה משני טעמים: א. הוא התחיל מתמסר אז בכל לבו וברצינותו הידועה ללמודי המדיצינה; ב. נפשו שאפה תמיד לגדולות ולא רצה להתעסק בקטנות. אף על פי כן נוסדה האגודה הקטנה בלעדו, והשתתפו בה חברים שונים, שאחרי-כן יצא שמם לתהילה בעולמנו העברי: יעקב מזא"ה, ששימש אחרי-כן רב במוסקבה; יחיאל לבונטין, שנודע אחרי-כן כסופר עברים בשם “חושי הארכי”, ועוד צעירים אחדים. צ’לינוב לא נכנס לאגודה באופן רשמי, אבל היה קרוב לשאיפותיה. בגימנסיה שלמד בה קודם הוציאו התלמידים ירחון ספרותי, שהוא השתתף בו במאמר – הראשון מפרי עטו – שלא נתפרסם עד היום הזה, על תולדות היהודים בספרד. כדאי היה להוציא את המאמר הזה מן הגניזה ולפרסמו. זכורני, שהמאמר עשה בשעתו רושם גדול בתכנו הרציני ובסגנונו היפה. באגודתנו הקטנה הרציתי אני את הרצאתי הראשונה על “מרד המכבים” ואף הרצאה זו לא נתפרסמה בכתובים.

בקיץ 1884 נסעתי לחדשיים ממוסקבה לעיירה קטנה בליטא בענינים משפחתיים. צ’לינוב נשאר במוסקבה. באותו קיץ פרצו הפרעות הגדולות בניז’נינובגורוד, שנהרגו בהן 7 יהודים באכזריות נוראה, ביניהם גם יהודי אחד ממוסקבה, דצ’למן, ששהה שם לרגלי עסקיו. מאורע זה עשה רושם כביר על הצבור היהודי ברוסיה בכלל, אחרי ההפסקה של שנתיים מזמן פרעות 1881/82, וביחוד נזדעזעה מוסקבה היהודית, מכיון שדצ’למן הנ"ל היה מגדולי הסוחרים האמידים בה והיה ידוע לכל בני העיר. דבר זה נתן דחיפה להתפשטות התנועה של חיבת-ציון בחוגים שונים של היהדות ברוסיה. גם בחוגי הנוער האקדמאי גברה ההתענינות באסיפותינו, וכששבתי למוסקבה בא אלי צ’לינוב וספר לי שיש אפשרות ליסד בין הנוער האקדמאי אגודה לשם עבודה תרבותית חנוכית ברוח לאומי-פלשתינאי (כך נקראה תנועתנו בימים ההם), ללמוד היסטוריה עברית, לשון וספרות וכו'. הוא הציע, שאגודתנו הקטנה תצטרף לרעיון זה. מיד נתתי את הסכמתי לכך, ובחודש אוגוסט נתאספנו שבעה צעירים בקייטנה סוקולניקי לשם יסוד האגודה החדשה: צ’לינוב, אני, יחיאל לבונטין, א.ל. מינץ, שהיה לפני זה סטודנט בברלין, שלמה מינץ ששימש אחרי-כן רופא מפורסם בורשה, צונגר, סטודנט של האקדמיה החקלאית במוסקבה, ועוד שביעי שאת שמו שכחתי. נתבררו ראשי-הפרקים של האגודה, שהחלטנו לקרוא לה בשם “בני ציון”. זוהי האגודה המפורסמת, שיצאו לה מוניטין בעולם הציוני ושקנתה לעצמה זכות גדולה בהפצת התנועה של חיבת ציון, ואחרי-כן של הציונות, בכל רחבי רוסיה. היא שהעמידה מנהיגים בעלי משקל בתנועה הציונית של הרצל, ואת שרשי השפעתה אפשר למצוא בתוכנו בצורות שונות עד היום הזה. חמשים ושתים שנה עברו מאז נוסדה האגודה. מחברי האגודה “בני ציון” חיים אתנו כיום רק בודדים, אבל שם האגודה הזאת ישאר לעולם בתולדות התחיה של עם ישראל בארץ-ישראל.

באספה המיסדת של האגודה השתתפו כבר חמשים-ששים חבר, ונבחר ועד בן חמשה חברים: צ’לינוב, אני, מזא"ה, לבונטין ועוד אחד. חלקנו בינינו את התפקידים: צ’לינוב נבחר כיושב-ראש הראשון של האגודה, לבונטין כמזכיר ואני כספרן. בביתי היתה הספריה של אגודת “בני ציון”; זאת היתה אולי הספריה העברית הראשונה במוסקבה, שהרבה שתו ממקורותיה.

עבודתו של צ’לינוב התחילה לחרוג מן המסגרות הצרות של מעשים קטנים ועוברת למפעלים גדולים, בעלי משקל ושם עולם בתולדות האומה. מ“בני-ציון” שבמוסקבה הוא עובר לתנועת חיבת ציון ברוסיה כולה, מחיבת ציון – לתנועה הציונית, מהפעולה ברוסיה – לפעולה בכל העולם העברי – עד שפעולתו נגמרת באקט החשוב ביותר בתנועה הציונית, ע"י השתתפותו בהשגת ההכרזה של בלפור בשני בנובמבר

1. בתחילת שנת 1918 נפטר צ’לינוב מן העולם ועצמותיו טמונות בבית-הקברות שבלונדון עד היום הזה.

אין כאן המקום לדבר על העמדה החשובה, שתפס צ’לינוב בתולדות תנועתנו. הערכה זו היא מתפקידה של עבודה ספרותית גדולה, שהתנועה הציונית מחויבת להתקינה ולפרסמה, לא רק לכבודו של המנוח, כי אם בעיקר כדוגמא ומופת בשביל הדורות הבאים, שתשמש להם נר לעבודה לאומית נעלה ומסורה. בזכרונותי אלה רציתי רק להביא תשורה קטנה לזכרו של חברי הראשון בעבודתנו המשותפת, לספר קצת עובדות, פרימיטיביות וצנועות, מאותם הימים הראשונים, שאולי נשארו חיות רק בזכרוני בלבד.

יש שמעינות קטנים, אבל זכים וטהורים כבדולח, משמשים מקור שופע מים רבים המצטברים במשך הימים לפלגים, לנחלים ולנהרות גדולים, ההופכים ונעשים מרכזי חיים חשובים לרבבות בני-אדם. כן היו המעינות הטהורים של אותם הצעירים, ילדים כמעט, שהתחילו לפכות במקומות שונים ברוסיה הגדולה, ובתוכם גם במוסקבה, ולהפיץ את רעיון התחיה ברבים. במשך הזמן הצטרפו מעינות אלה בדרכים שונות, לפעמים גם בדרכי עקלתון, לתנועה הציונית הגדולה, העולמית, שהלכה והקיפה מיליונים יהודים ונתנה דחיפה למפעל הבנין הכביר, אשר הביא אותנו לעמדתנו כיום, שאנו מונים כבר שליש של אוכלוסי הארץ. ואחד המעינות הללו, מן הטהורים והעשירים ביותר, נבע מתוך נשמתו הגדולה של יחיאל צ’לינוב ז"ל.

(מתוך הספר “יחיאל צ’לינוב”. פרקי חייו ופעולתו –

זכרונות, כתבים, נאומים ומכתבים. תל-אביב, תרצ"ז).

היו בתוכנו שהביעו חששות, אם אפשר לכנס מסיבה חגיגית בזמן הזה, כשכל העולם מתבוסס בדמו ועם ישראל נלחם על קיומו, וגם הישוב בארץ נמצא במצב קשה עד מאד, הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית. והנה אנחנו שכינסנו את המסיבה חשבנו, שלא רק שאנו רשאים אלא גם מחויבים לעשות זאת. דעתנו כי זכרונות של הימים שעברו וציונים של תקופות חדשות בחיי האומה – יש לטפחם במשך דורות על דורות כדי לעורר בלב העם מקורות של אמונה וגבורה הדרושים במלחמתו להמשך קיומו ותקומתו. החג החשוב ביותר בתולדותינו שכולנו חוגגים אותו הוא חג שחרור האומה, זכר ליציאת מצרים. את החג הזה חגונו במשך אלפי שנים: כשהיינו משועבדים ונתונים לשמצה; במרתפים של האינקויזיציה; בתקופת האנוסים של ספרד ובתקופת האנוסים של רוסיה הסובייטית – בכל התנאים ובכל הזמנים. מפני שידענו, שזכר יציאת מצרים נותן כוח ותקווה לעם להמשיך את קיומו ולצפות לגאולה חדשה. אנו חושבים, שגם זכרון יובל החמישים להתחלת העבודה המסודרת למען בנין ארץ-ישראל יש בו כדי להוסיף לתנועתנו, דוקא בימים קשים אלה, אמונה וכוח להמשיך במאמצי הגאולה.

ועוד שאלה אחת נתעוררה: מה הוא המקום המתאים ביותר לחגיגה זו. היו שחשבו כי יש לבחור לשם כך בעיר הבירה שלנו, ירושלים. דעתי היתה, שהמסיבה צריכה להתקיים באותה הסביבה, ששימשה מרכז לעבודתה של תנועת חובבי ציון. כאן, בסביבה זו, ביפו ובתל-אביב ובמושבות הסמוכות לה, נמצאים השרידים האחרונים מאלה שהשתתפו בפעולות חובבי ציון בימיה הראשונים. החלטנו, שדוקא בזמן הזה צריכים בני ירושלים לרדת לתל-אביב. נקוה, שנזכה כולנו לחוג כעבור שבע שנים את יובל הקונגרס הציוני הראשון, ואז נדרוש מכם לעלות לירושלים.

התאספנו לחוג את יובל החמשים ליסוד הרשמי של מרכז חובבי ציון ברוסיה. אמנם התנועה של חבת ציון הקדימה את היסוד הרשמי בעשר שנים – בשנה הבאה תמלאנה ששים שנה להתחלתה. רעיון חבת ציון קיים היה עוד קודם לכן – שאיפתם של יחידים שחלמו את החלום הגדול של קבוץ גלויות. יחידים אלה נמצאו במחנות שונים. היה הרב ר' צבי קלישר ז"ל, וקדם לו רב ספרדי ר' יהודה חי אלקלעי, שכל חייו הגה ועשה למען הרעיון הזה. ומצד שני עמדו אנשים כמו משה הס, קרל נטר, משה מונטיפיורי ואחרים, שאף הם חלמו ועשו, כל אחד כפי דרכו, למען תחית העם והארץ. אבל לא היתה אז שום הסתדרות, ואפילו תנועה לא היתה. היו גם נסיונות הגשמה שקדמו לחבת ציון. היה המעשה הנועז שעשו אחדים מתושבי העיר העתיקה בירושלים, והוא יסוד פתח-תקוה ומוצא. היו המעשים שהתחילו בפאריס והביאו לידי יסוד “מקוה ישראל”. היו פעולותיו של משה מונטיפיורי, שהקים את כרם מונטיפיורי על יד יפו ובנה שכונה חדשה בירושלים. אבל כל זה חל בתקופה שאפשר לכנותה פרי-היסטורית.

עצם התנועה של חבת ציון התחילה עם פרשת הפוגרומים ברוסיה. אסרו-חג של פסח תרמ“א היה הפוגרום הראשון, ומיד התחילו לנבוט הניצנים הראשונים של רעיון חבת ציון. התחילה תקופה של תנועה לאומית ארץ-ישראלית, אבל בלי צורה מאורגנת, ותקופה זו נמשכה עשר שנים. כעבור עשר שנים בא האישור הרשמי של הסתדרות חבת ציון ע”י ממשלת רוסיה. ואז התחילה התקופה של העבודה המעשית בארץ, שנמשכה שבע שנים, עד שבאה היצירה הגדולה של התנועה הציונית וההסתדרות הציונית, ובמשך עשרים ושתים שנה עשה הועד האודיסאי של חובבי ציון את עבודתו באופן מקביל לעבודתה של ההסתדרות הציונית. בינתים נתמזגו הכוחות של שתי ההסתדרויות, עד שבאו הבולשביקים ושמו קץ לעבודתו של הועד האודיסאי. מאז נשארה אך ורק ההסתדרות הציונית. גם לולא בא הגרזן של הבולשביקים, אולי היתה מגיעה השעה שכוחות שתי התנועות יתמזגו יחד, שהרי העיקרים שלהם נלחמו חובבי ציון רובם ככולם נתקבלו על-ידי ההסתדרות הציונית ושוב לא היה מקום לארגון מיוחד.

האסיפה הרשמית באודיסה, שנתכנסה עם קבלת האישור הרשמי, נמשכה רק שעות אחדות והשתתפו בה 120 חברים. אבל קודם לכן התקיימה אסיפה מצומצמת, שישבו בה רק באי-כח הערים השונות, צירים ממש שנבחרו לשם כך, 57 במספרם. הללו היו ראשי ההסתדרות של חובבי ציון. מ-57 החברים נשארו בחיים רק שנים: שלמה ברליאנד בקישינוב, והשני – אנכי. לשאר החברים אני מקדיש הערב את דברי. ביניהם יש להזכיר קודם כל שלשה אישים, שסימלו אז והמשיכו לסמל עד יומם האחרון את התנועה של חובבי ציון, והם פינסקר, לילינבלום, ר' שמואל מוהליבר, כל אחד מהם שימש נציג לשכבה מסוימת ביהדות הרוסית.

יהודה פינסקר, בנו של איש המדע המפורסם שמחה פינסקר, שימש בא-כוח של האינטליגנציה המתבוללת ביהדות הרוסית, שכל תקוותה היתה אז להשתוות בכל צורות החיים לעם הרוסי ולקבל את כל הזכויות של הרוסים ואת תרבותה של רוסיה. הסיסמא היתה אז “רוספיקציה”. כמובן, היו גוונים שונים במחנה הזה. היו כאלה, שאמנם שאפו להתבוללות מבחוץ, אבל נשארו עדיין נאמנים ליהדותם. אף היו גם כאלה שרצו לשכוח את עברם היהודי בכלל ומסרו את כל מרצם וכוחם לעם הרוסי. בעיקר גברה השאיפה הזאת בקרב הנוער האינטליגנטי, שהצטרף לתנועת ה“נארודובולצים”. פינסקר נמנה על מחנה זה. אמנם בילדותו ובצעירותו למד הרבה בבית אביו וספג לתוכו ערכים תרבותיים של היהדות, אבל אחר-כך עבר לעולם אחר. הוא היה אחד מן הסטודנטים היהודיים הראשונים שנתקבלו באוניברסיטה במוסקבה. כל התרבות הרוסית היתה יקרה לו, אם גם היו לו ידיעות בתרבות של העמים האחרים. ואף על פי כן לא ניתק מעולם את הקשרים עם היהודים. הוא גר באודיסה, ששימשה תמיד מרכז חשוב של החיים היהודיים. העבודה הצבורית שלו היתה מוקדשת להתבוללות בקרב העם הרוסי. הוציא שבועון רוסי שהטיף בו לרעיון הרוסיפקציה. היה היושב-ראש הראשון של חברת “מפיצי השכלה” שמטרתה היתה להחדיר לחנוך היהודי את רוח התרבות הרוסית. כך היה עולם מחשבותיו ומעשיו של פינסקר עד שהגיע לגיל ששים שנה.

ופתאום התחוללה על ראשי היהודים ברוסיה אימת הפוגרומים. פינסקר, אינטליגנט, בעל מצפון ער והוגה דעות מעמיק, נזדעזע בכל נפשו הגדולה. הוא נסתגר בחדרו ולא יצא ממנו במשך חדשים עד שהתחוללה בנפשו המהפכה הגדולה: ממתבולל קיצוני הפך לאבי התנועה של חובבי ציון. משעבר בנפשו המשבר הקשה, קרא לאסיפה פומבית של כל חברי “מפיצי השכלה”; כשבאו כל החברים, נכנס פינסקר היו"ר, פתח את הישיבה, הוציא את כרטיס החבר שלו והכריז: “כל מה שעשינו עד היום הזה לא היה אלא טעות. לא זו הדרך!” עמד וקרע את הכרטיס ועזב את האולם. כששב הביתה התחיל לעבוד על מחברתו “אוטואמנסיפציה”. היתה זו חוברת קטנה שנכתבה גרמנית – מיד אחרי כן תורגמה לרוסית, לאידיש ולעברית – שעשתה רושם כביר בכל המחנה של האינטליגנציה היהודית ברוסיה. מחברתו הקטנה של פינסקר נשארה אקטואלית עד היום בניתוח החריף של מצבנו בגויים, בהתרוממות הרוח ובפשטות ההסברה של הרעיון הלאומי: אנו חטיבה לאומית שצריכה לטריטוריה עצמאית כדי לחיות ולהתפתח.

פינסקר הצטרף לתנועת חיבת ציון, ובינתים החלו מעשים חשובים במחננו: קבוצת בני ביל"ו יצאה לארץ, הוחל בהקמת ראשון לציון ומושבות אחרות. התנהל אז ויכוח חריף על השאלה של ארץ ההגירה: אמריקה או ארץ-ישראל. פינסקר נכנס לתנועת חובבי ציון. אם כי במחברתו אין הוא מזכיר בפירוש את השם ארץ-ישראל; בה הוא מדבר על טריטוריה סתם. זכורני: כאשר נתקבלה החוברת “אוטואמנסיפציה” במוסקבה, פנינו אנחנו, חברי “בני ציון”, אליו בהצעה, שאנו רוצים להתקין מהדורה חדשה של החוברת ואנו מבקשים, שיחליף בכל מקום את המלה “טריטוריה” בשם “ארץ-ישראל”. על זה ענה פינסקר: אני בעד ארץ-ישראל, אבל ההחלטה הזאת איננה לא בידי ולא בידכם, כי אם בידי קונגרס יהודי שצריך להכריע. שם אני אצביע בעד ארץ-ישראל.

במשך עשר שנות חייו האחרונות היו כל מעשיו וכל מחשבותיו של פינסקר נתונים לענין ארץ-ישראל. הוא לא היה מנהיג ולא איש מעשה, הוא היה מורה הדור ומצפונו, והוא נעשה למצפון התנועה כולה. הוא היה איש סגור בתוך לבו ונפשו. קשה היה לגשת אליו, ודוקא משום כך השפיע על אחרים ועורר הדרת כבוד, וכולם נשמעו לדבריו ולהשקפותיו. אבל הוא עצמו השתדל תמיד להמצא מחוץ לעבודה הפומבית, הוא לא רצה להיות חבר בועד ולשמש מנהיג רשמי כלפי חוץ – כל הענינים האלה היו לו לזרא. גם באסיפה הרשמית ליסוד ההסתדרות לא השתתף ולא רצה שתיערך לו קבלת פנים כדי להשמיע לפניו דברי תהלה. הוא ישאר לעולם המנהיג הרוחני של תנועת חיבת ציון.

השני בחבורה היה לילינבלום. הוא ייצג את מחנה המשכילים ביהדות הרוסית. סופר משכיל, שחונך על התרבות והספרות העתיקה של עמנו, ואחר-כך התפקר ושאף להתאמת ערכי המסורת אל דרישות החיים החדשים. במשך שנים נלחם בעד תיקונים דתיים נגד הרבנים, ואף נוטה היה לסוציאליזם ולהשקפת עולם חמרנית, מרכסיסטית. הוא נחשב לראש חבורת הסופרים ומנהיגם ושימש מדריך ומורה לנוער, שעמד על פרשת דרכים ולא ידע במה לבחור. ופתאום עברה גם עליו אותה המהפכה הנפשית שעברה על פינסקר. וגם הוא עשה רביזיה בהשקפת עולמו וגילה את הרעיון הלאומי. בודד ויחידי נשאר במחנה הסופרים, כשם שפינסקר נשאר בודד במחנה האינטליגנציה היהודית. רק מעטים נענו לקריאתו, אף מבין הסופרים הגדולים: לא יל“ג ולא מנדלי, לא סלונימסקי ולא סוקולוב. מבין הסופרים הזקנים היה יהל”ל היחיד שהצטרף אליו, ואתו אחדים מן הסופרים הצעירים.

והשלישי בין מנהיגי תנועת חבת ציון היה ר' שמואל מוהליבר. הוא שימש סמל ליהדות השרשית, החרדית, התורנית. הוא לא נתעורר על-ידי הפוגרומים, ולא היה זקוק למלחמה ולמהפכה נפשית. מן הרגע הראשון נכנס בכל מרצו וכוחו לתנועתנו. גם דמות נעלה זו היתה טרגית, כפינסקר וכלילינבלום: בודד נשאר בתוך המחנה. מאלפי הרבנים והיהודים התורנים הלכו אחריו רק מעטים, וגם הם לא הצטיינו באותה ההתמסרות והמרץ וכח ההתמדה, שהיו מתכונותיו המיוחדות של מוהליבר ז"ל.

שלשת אלה מסמלים את תנועת חובבי ציון עד היום הזה. לא תמיד היתה ההרמוניה שרויה ביניהם, אבל היחסים לא יצאו מגדר הנימוס וההתחשבות בצרכי העבודה. כי קודם כל היתה יקרה לכולם עצם התנועה, העבודה המעשית למען ארץ-ישראל.

בין ראשי חבת-ציון יש להזכיר עוד שני אישים: האחד נכנס לועד רק כעבור זמן, והשני חי מחוץ לגבולות רוסיה. הראשון היה אחד-העם, שהצטרף למחננו רק אחרי שנים, אבל מיד תפס בו מקום נכבד. היו חילוקי דעות בין השקפת עולמו ובין השקפותיהם של שלשת המנהיגים. אלה לא הבינו כראוי את חשיבות העבודה התרבותית. דעתם היתה, שקודם כל יש להביא את היהודים לארץ-ישראל. ורק אחר-כך אפשר לטפל בעבודה הרוחנית והתרבותית. אחד-העם חשב אחרת: קודם כל הכשרת הלבבות ואחריו יבוא המעשה. השקפת עולמו המיוחדת, תכונותיו הנפשיות, מלחמתו האמיצה לדעותיו – כל אלה עשו אותו לאישיות מרכזית במחנה חבת-ציון. אמרתי פעם, שבתולדותינו הופיעו זוגות של אישים: משה ואהרן, עזרא ונחמיה, בית שמאי ובית הלל. אישים אלה או שהשלימו זה את זה או שנלחמו זה בזה, אבל פעלו יחד וזכרם נשאר לא בתורת יחידים, כי אם כזוג. כך היה גם בתנועת התחיה בימינו. היו לנו זוגות: פינסקר ולילינבלום, הרצל ונורדוי, ויצמן וסוקולוב. לפעמים פעלו יחד, לפעמים זה בצד זה, אבל כל זוג מסמל שותפות מסוימת. לא כן אחד-העם. הוא נשאר יחידי ולא מצא את בן-זוגו. אבל בהשקפותיו קנה לו אלפי מעריצים עד היום הזה.

השני שאני רוצה להזכירו כאן הוא האיש המופלא מפאריס, שבמשך 55 שנה היה מסמל את העבודה המעשית בארץ-ישראל, הלא הוא הברון רוטשילד, שהתחיל את פעולתו בכינוי היפה “הנדיב הידוע” וגמר בכינוי עוד יותר יפה “אבי הישוב”. נשמתו והתפתחותו של האיש הזה במפעלו למען ארץ-ישראל תשארנה לעולמים חידה סתומה. כי המנהיגים הגדולים שהזכרנו לעיל – התפתחותם הנפשית ברורה לנו. אנו יודעים כיצד הגיעו למחננו. הם היו בתוכנו וראו את הנעשה מסביב, ידעו את צרות ישראל וחשבו על קץ הגאולה. אנו מבינים את מקור ההשראה שהביאה אותם למפעל הגדול. את כוחם שאבו מתוך העבודה המשותפת, מקונגרסים, מנצחונות כעסקנים ומנהיגים, מהתרוממות הרוח ששררה בתוך התנועה. אבל מניין בא-הכח הבלתי-אנושי לברון רוטשילד? הוא ישב סגור בארמונו, לא טיפל במעשי יום יום ואת צרות ישראל לא ידע, שהרי חי כל ימי חייו בסביבה שהיתה מתנגדת התנגדות גמורה לרעיון הלאומי ולארץ-ישראל. מעולם לא השתתף בשום קונגרס, לא שמע מחיאות כפים, ולא היה לו כל קשר לעולם היהודי הגדול. חוץ ממכתבים שאו אליו מבאי-כח המושבות שדברו קשות ותבעו וחזרו ותבעו, או מאת פקידיו ועושי דברו שלא האמינו כל עיקר בעצם התפקיד שהוטל עליהם – כמעט שלא ראה איש מן החוץ ולא דיבר אתו על הרעיון הלאומי ועל המפעל של בנין הארץ. היתה לו נשמה נפלאה, שהיתה נתונה תמיד בחלום על ארץ-ישראל עברית בנויה לתפארת. בכל נימי נפשו היה מסור לארץ-ישראל, וכל לבו ספוג היה אהבה רבה למולדת.

אלה הם האנשים שהניחו את היסוד לתנועת חיבת ציון. אין כאן המקום לדבר עליה בפרוטרוט. ברצוני להתעכב על העיקרים, שלמענם נלחמה התנועה מראשית קיומה, והם שנכנסו לתוך התנועה הציונית ונעשו נכסי צאן ברזל שלה.

העיקר הראשון: קיבוץ גלויות בארץ-ישראל ולא בטריטוריה סתם. עיקרון זה חי היה בדמם של חובבי ציון, והשאלה: אם ארץ-ישראל מתאימה או לא – לא היתה קיימת כלל. ארץ-ישראל היתה בשביל כולנו אקסיומה, שאין להרהר אחריה.

העיקר השני היה: קרקע המולדת. את מרכז הכובד ברעיון התחיה ראינו בשיבה אל הקרקע, בקשר הנצחי של היהודי אל קרקע המולדת ממש.

העיקר השלישי היה: עבודה עצמית. הסיסמה של פינסקר “אוטואמנסיפציה” עמדה לפנינו תמיד. אנחנו בעצמנו צריכים לפעול ולעשות, ואסור לחכות עד לשיפור התנאים. זה היה המקור לחילוקי הדעות שבין הרצל וחובבי ציון בתקופה הראשונה של ההסתדרות הציונית. הרצל רצה קודם בעזרה חיצונית, בתנאים מדיניים, ורק אחר-כך בעבודה הממשית. חובבי ציון דרשו לעבוד בכל התנאים, בהיתר ובאיסור. הויכוח התחיל מיד אחרי הקונגרס ונמשך כמה שנים, בין חניכי האסכולה של חובבי ציון ובין ההשקפה ההרצלאית – עד שניצחה ההשקפה הראשונה, ורק הודות לכך התמזגו שתי התנועות לחטיבה אחת.

העיקר הרביעי היה: תחית הלשון והתרבות העברית. דבר זה בא בעיקר בהשפעתו של אחד-העם, אבל במשך הזמן נעשה חלק בלתי נפרד של תכנית חובבי ציון. מאז התחילה הפעולה המעשית של חובבי ציון ליסוד בתי ספר בארץ. אחרי כן בא רעיון האוניברסיטה, שאדמתה נגאלה תחילה בכספי חובבי ציון ואחר-כך על-ידי י.ל. גולדברג ז“ל. וגם המלחמה בעד הפעולה התרבותית בציונות נעשתה ע”י ויצמן, תלמידו של אחד-העם.

כל אלה העיקרים נעשו במשך הזמן לחלק בלתי נפרד של העבודה הציונית, וכאשר קבלה אותם הציונות המדינית, שוב לא היה מקום לתנועה מיוחדת של חובבי ציון.

אם אנו רואים בתקופתנו האחרונה את המאמצים והקרבנות של חלוצי העם, אל לנו לשכוח כי הבילו“יים של תנועת חובבי ציון הם ששימשו דוגמא ראשונה לחלוצים, הם שהראו בפעם הראשונה מה יכול לעשות קומץ קטן של אנשים שמוכנים להקריב את חייהם למען בנין המולדת. רק מועטים נשארו מאותם החלוצים הראשונים, ונקוה שיזכו עוד לאריכות ימים ושנים. אבל נדע כולנו, שאלה שנים-עשר הראשונים שנכנסו בתרמ”ב לארץ-ישראל הם אבותיהם הרוחניים של כל אותם החלוצים, שבנו אחר-כך את הישובים העבריים מדן ועד באר שבע. אני מברך את מייסדי ראשון-לציון, גדרה, חדרה ושאר המושבות ואומר להם: אתם הקדשתם את חייכם לתנועתנו ולארצנו. קרבנותיכם לא היו לשוא. באתם ארצה ומצאתם בה מדבר שממה, יחידים הייתם במאמציכם – וכעת אתם רואים מאות אלפים ורבבות ממשיכים את עבודתכם, ובארצנו הולכים ונבנים ישובים חדשים, אדמת מולדתנו הולכת ונגאלת, וידי עובדים יהודים מחיים את שממותיה. אני מברך את הזקנים שבתוכנו, שיזכו להתאסף בירושלים אחרי שבע שנים כדי לחוג את יובל החמישים ליסוד ההסתדרות הציונית. ולצעירים נתונה ברכתי, שיזכו לראות בהגשמת מפעלנו הגדול: שחרור מלא לעמנו ולארצנו.

תש"א

לפני חצי יובל שנים נפטר אחד מגדולי הדור שעבר, אחד האבות של התנועה “חבת ציון” ויוצריה, ר' משה לייב בן צבי לילינבלום. שמו לא היה לילינבלום, אלא רעבלסון, אבל מטעמים שונים החליף את שמו ובשמו זה נכנס להיסטוריה שלנו. אמרתי: אחד מיוצרי חבת-ציון, זוהי האמת, אבל לא כל האמת. היו לנו שני לילינבלום. האחד עד התקופה של חבת-ציון והשני למן תחילתה של התקופה הזאת. אנשים שונים היו. באפיים היו אחד, אולם בהשקפותיהם היו נבדלים לגמרי זה מזה, ואולי גם סותרים זה את זה. על לילינבלום הלוחם לתקונים בדת, המתנגד למצוות המעשיות, הדואג לתרבות אירופית, – על לילינבלום זה לא אדבר, מפני טעם פשוט: את זה לא הכרתי. כשהכרתי את האיש הזה היה כבר לילינבלום שני, וכל מה שנוגע לראשון, ידוע לי רק ממה שקראתי בתוך ספריו, אבל לא חייתי את חיי אותה התקופה. ואגיד את האמת: גם לא התעניינתי בלילינבלום הראשון ובכל השאלות של אותו הזמן. כשהתחלתי להתענין בחיי אומתנו ונכנסתי לתוך היכל הספרות העברית, לא היו קיימות עוד השאלות שנתעוררו על-ידי לילינבלום הראשון. אולי נשארו עוד באי-אלו נקודות קטנות בליטה ובפולין סימנים לבעיות הללו, אבל במקום בו ישבתי אז, במוסקבה, לא היתה שאלה זו קיימת יותר. היו שם יהודים חרדים וחפשים, אבל לא היו שיתענינו בבעיות תיקון הדת. רק ב“ווסחוד”, הירחון היהודי-רוסי, מצא פעם דובנוב לנחוץ לגעת בשאלות האלה, אבל כל זה נשכח מהרה.

אני חפץ לצייר לפניכם את תמונת לילינבלום השני. בין הגדולים שלנו – כמו בכל העולם – יש טפוסים שונים: יש אנשים שמהיום הראשון להופעתם על במת ההיסטוריה הצבורית הם תופסים עמדה ומחזיקים בה עד יומם האחרון. הם בבחינת גוש אחד, השקפה אחת. הנה אחד-העם: מיום שיצא אל הצבור, שנים מספר לפני שכתב את “לא זה הדרך”, היה ונשאר אותו אחד-העם שהכרנוהו עד יומו האחרון. ויש אנשים שבעו לעבודה הצבורית – בפרט אצלנו היהודים – בשנות העמידה, והשליכו מאחריהם את עברם השייך לעולם אחר. משום כך לא היה שום ניגוד אידיאולוגי קיים בין שני העולמות שלהם. כאלה היו הרצל ונורדאו. שניהם התחילו את חייהם בתוך עמנו רק מהרגע שיצרו את התנועה של הציונות המדינית, כי לפני כן חיו בעולם אחר לגמרי ובשבילם לא היתה שאלת היהדות קיימת. אבל יש גם טפוס שלישי של אנשים שחיו את חיינו אנו, את חיי האומה, מצעירותם, אולם במשך חייהם שינו את השקפותיהם. לסוג זה שייך פינסקר, ובצורה בולטת עוד יותר – לילינבלום. פינסקר חי גם את שנותיו הראשונות, עוד לפני שכתב את ה“אוטואמנציפציה” שלו, בין היהודים והתענין בפרובלימות היהודיות; במשך זמן ידוע ערך גם את העתון “ציון” בשפה הרוסית, אם כי לעתון זה לא היה שום קשר ל“ציון” שלנו. השקפת עולמו היתה אז רחוקה מאידיאולוגיה לאומית וקרובה יותר להתבוללות. הוא גם עבד למענה. אולם אחר-כך בא משבר בהשקפותיו והוא היה ליוצר ולמנהיג של תנועת חבת-ציון.

עוד יותר בלט הדבר אצל לילינבלום. פינסקר שהקדיש חלק מתקופת יצירתו הראשונה לשאלות היהודים והיהדות, היה בעצמו רחוק משרשי העם. כרופא טרוד כל הימים בעבודת המקצוע, יכול היה להקדיש רק חלק קטן מזמנו לעניני הצבור. אולם לילינבלום היה כולו ספוג רוח בית המדרש הישן. כל דבריו היו ספוגים הלכות מהספרות שלנו. כולו חי בתוך החוג הזה ולא ראה ולא קרא שום דבר מחוץ לאלה, ומתוך כך יצר את השקפת עולמו וגם לחם לה. והנה בא אחרי כן לילינבלום השני ומחק את השקפת-העולם שהוא עצמו יצר וטפח אותה. “איזהו גבור – הכובש את יצרו”. ונדמה שגבורה גדולה יותר צריכה להיות לאדם שמסוגל למחוק ולהרוס כל מה שהיה קדוש לו במשך הרבה שנים. אולם לילינבלום, משבא להכרה כי כל מה שחשב במשך כל השנים הקודמות לא היה אלא משגה – הודה בפומבי על כך, ולא בוש ולא פחד, והתחיל מאז ללכת בדרך החדשה שהחזיק בה עד יומו האחרון.

לילינבלום, אשר גם בחיצוניותו וגם במבטאו הרוסי ובכל צורות חייו היה רחוק כל כך מהנוער שלנו שבאותו הזמן, מתלמידי בתי-הספר הגבוהים, מחיי היהודים באודיסה – דווקא לילינבלום זה היה במשך תקופה ידועה האליל של הנוער הזה. המושג “ציוני” לא היה ידוע לנוער: ברוסית קראו להם “פאלסטינצי”. לילינבלום היה להם כמין אישיות עליונה, שאין חולקים עליה אלא עומדים לפניה ביראת כבוד ומחכים למוצא פיה.

במה לקח את לב הנוער הזה? לא בנאומים, כי לא היה נואם כלל, וחוץ מזה היה לו אותו המום שלקה בו גדול נביאינו משה רבנו ע"ה: הוא היה מגמגם בדבורו; לא בחנופה לנוער, כי לא היתה בו מדה של חנופה. אבל הנוער הרגיש והאמין, כי אם הוא חושב לחפש את האמת והיושר האבסולוטי בבן-אדם, ימצא את הסגולות האלו בלילינבלום. ובזה רכש את לבות הצעירים.

גם חבת-ציון שלו לא היה לה אותו ברק רדיקלי, שתמיד, בכל הדורות, הוא מושך את הנוער. הצעותיו לבנין הארץ פשוטות היו בתכלית הפשטות: קרקע, בנין, עבודה. תמיד התיחס ביתר רצון לאנשים ההולכים לארץ-ישראל לקנות שם קרקע בכספם הפרטי מאשר לחלוצים העולים בלי אמצעים משלהם, כי את הראשונים חשב ליותר מעשיים. כל זה – נדמה – היה צריך להרחיק אותו מהנוער, אבל עובדה היא כי הנוער העריץ את לילינבלום בכל מקום. פינסקר היה רחוק מהנוער, גבוה מעל התנועה. הוא היה המורה, המדריך, שהופיע, הביע את השקפת-עולמו וכבש את הלבבות, ואולם תמיד היה בינו ובין הנוער מרחק גדול מאד, בעוד שלילינבלום היה תמיד בפנים, בתוך השורות. הוא היה איש משלנו, קרוב לנו ובתוכנו ישב.

הכרתי הראשונה את לילינבלום היתה מתוך קריאה בחוברתו “תחית העם היהודי”¹. לפני זה ידעתי על לילינבלום הסופר, אבל לא הרגשתי שום קרבה אליו. אך משעה שקבלתי את החוברת הזאת – על-ידי אחד התלמידים של לילינבלום, ד“ר הימלפארב, שהיה אחר-כך חבר הועד האודיסאי, נעשיתי תלמידו ומעריצו עד יומו האחרון. איני ידוע איזה רושם תעשה החוברת הזאת אם תקראו אותה היום. אחדים מכם נמצאים בתנועה עשרות בשנים וכולכם מכירים את הספרות הציונית הגדולה ואת היצירה הכבירה שקמה והיתה בארץ-ישראל. משום כך קשה לי להגיד איזה רושם תשאיר עליכם החוברת הזאת; אם כי מסרו לי, כי עוד לפני 12 שנה, כשנדפסה בגרמניה, עשתה רושם כביר על קוראיה. אבל אם תביאו בחשבון שלפני 53 שנים לא היתה שאלת ארץ-ישראל קיימת – היו איזה רמזים בעתון “המגיד”, כמה מאמרים של סמולנסקין ב”השחר“, מכתב קטן של בן-יהודה ב”השחר", אבל כל אלה היו דברים מעורפלים – הרי תבינו כי החוברת הזאת עלולה היתה לעורר מהפכה בכל הלך המחשבה של הקורא.

בפרק הראשון מספר שם לילינבלום בצורה פשוטה על המצב של היהודים בעולם. אם תאמרו להשוות את הפרק הזה לנאומו של נורדאו בקונגרס הראשון – בודאי אין הנדון דומה. אין להשוות את יפי הסגנון והפתוס של נורדאו עם פשטות דבריו של לילינבלום, חסרה גם האמנציפציה שמציינת את נאומו של המנהיג הציוני. אבל מי שחושב מחשבה ישרה ובריאה, ימצא אצל לילינבלום ביטוי נאמן ופשוט לדרך ההסברה של תנועתנו. בפרק השני של החוברת אומר לילינבלום, שוב בצורה פשוטה, כי אם אין, מפני הטעמים שהוא מציין, מקום בשבילנו בעולם, יש רק פתרון אחד לשאלתנו: יסוד מדינה יהודית, והיא ארץ-ישראל. בזה התרומם למעלה מפינסקר וגם מהרצל. שהם היו בזמן הראשון רק “יודנשטאטלר” ולא ציונים.

אולם משפט אחד שבחוברת זו – אני מוכרח לציין זאת – זעזע אותי וגרם לי שאפנה במכתבי הראשון אל לילינבלום. בפרק השני, בדברו על ארץ-ישראל שתשוב להיות מדינה יהודית, הוא אומר: רבים יתנגדו לארץ-ישראל מנימוקים שונים, מפני קטנותה וכו'. ועוד קושי אחד ימצאו בה, כי הקבר של ישו הנוצרי נמצא בירושלים ובשביל זה יתנגדו הנוצרים לנו. והוא משיב לכל הספקנים על הפקפוקים שלהם, אולם בנוגע לירושלים הוא אומר: הרי זה כלל לא חשוב, לנו נחוצה ארץ-ישראל ולא ירושלים. דברים אלה עשו עלי רושם קשה. כתבתי לו: “כותב לך צעיר בן 18, שאת שמו לא שמעת, שחושב אותך לרבו ומעריצך וכרוך אחריך, ובכל זאת מעיז אני להגיד שהמשפט הזה אינו במקומו. עם ישראל – כך כתבתי – אומר תמיד “לשנה הבאה בירושלים”, ולא “בארץ-ישראל”. ואם נשאל אותו אם יעדיף את ארץ-ישראל בלי ירושלים על ירושלים בלי ארץ-ישראל, מסופקני אם יבחר בארץ-ישראל בלי ירושלים. בטוח אני שתסלח לי על החוצפה שלי”. לאחר שבוע קבלתי ממנו תשובה: “הצדק אתך, במהדורה הבאה אמחק את הפסוק הזה”. בזה ראיתי את גדולתו של האיש. התמצאו כיום אנשים גדולים בינינו שיסכימו להודות בשגיאה שעשו, וביחוד אם יעיר להם על כך צעיר בן 18? מאז התעלה בעיני עוד יותר.

עברו שנים אחדות. עמדתי במו“מ תמידי אתו, במוסקבה ובאודיסה בשם אגודת הצעירים שלנו “בני-ציון” ואחר כך בשם ה”בעלי-בתים" חובבי-ציון. לראשונה נפגשתי אתו פנים אל פנים בשנת 1887 בדרוזגניק. הוא בא לועידה יחד עם פינסקר, ואז הכרתי את שניהם. בועידה זו היו שני מרכזים – אחד בראשותו של פינסקר והשני בראשותו של הרב מוהליבר. שניהם התנגשו והאובייקט של ההתנגשות היה לילינבלום. פינסקר ולילינבלום – זה מילא מה שזה היה חסר. העולם הציוני התיחס אל פינסקר כאל איזו אישיות עילאית שאין להגיע אליה ולילינבלום היה המתווך ביניהם. הוא היה מזכירו של פינסקר, אולם באמת מסר פינסקר לידיו את כל הנהלת הענינים, כי האמין בו. וחוץ לזה לא היה פינסקר מסוגל לטפל באותם הדברים הקטנים ביותר שלילינבלום היה מטפל בהם. פינסקר לא אהב שאיפות של כבוד. הוא הרגיש עצמו ברע באסיפות, והגיע הדבר לידי כך, שבועידה הראשונה הגדולה באודיסה לא הופיע לגמרי ותמיד צריך היה להשפיע עליו שישב ראש, לפחות באופן רשמי, באיזו אסיפה או כנוס. למעשה היה לילינבלום ראש המדברים.

ואולם לילינבלום היה נתקף מדי פעם בפעם, לא משום שהטילו עליו אשמה, חלילה, אלא משום שלא יכלו להסכים שאותו לילינבלום, שהיה בתקופתו הראשונה ה-enfant terrible של החרדים, עומד על יד ההגה של התנועה. ההתקפות האלו הכריחו אותו לבקש מפינסקר לשחרר אותו מתפקידו, משום שזה יהיה לדבריו לטובת התנועה. אולם פינסקר לא הסכים, באמרו: לא אוכל לעמוד באופן רשמי בראש התנועה ובראש ההסתדרות של חובבי-ציון אם אין לי אמון באיש שמנהל למעשה את העבודה, וחוץ מלילינבלום אין לי איש כזה.

כך היה גם בדרוזגניק. היתה לי אתו שיחה די ארוכה ואינטימית על ההתנגשות בין שני המרכזים, ולילינבלום אמר לי, שהוא מבין יפה את הרב מוהליבר וחבריו. הם לא יכלו להסכים לתנועה כמו שהיא, הם לא יכלו להסכים שאנשים כמו חברי ביל"ו יתישבו בארץ, שהכוחות הצעירים יתגברו על הכוחות הזקנים, ולא יכלו גם להסכים שלילינבלום יעמוד ליד ההגה. שאלתיו אז: לו היה פינסקר מסכים שתלך, האם היה זה לטובת הענין? והוא ענה: הענין הוא בזה שלא רק אני אלך אלא אחרי יעזבו לאט לאט את התנועה אותם היסודות שעליהם תקוותנו. סוף סוף נצחו לילינבלום ופינסקר והוא נשאר בעבודה.

באותו זמן היתה אחת השאלות החריפות שאלת ביל“ו וגדרה. הרב מוהליבר, ברוך פרידנברג, קליבנקר ובעיקר וויסוצקי לאחר שובו מארץ-ישראל, – כל אלה בטלו את בני גדרה לחלוטין. על הבילו”יים אמרו, שהם אנשים בלי אמצעים, בלי ידיעת העבודה, וצריך לפזר אותם בפתח-תקוה ובמקומות אחרים. הרב מוהליבר והרב ברלין עמדו גם על כך, שאין ליצור עוד נקודה חפשית בארץ. לילינבלום ופינסקר לחמו בחירוף נפש לבני ביל“ו ולעזרתם יצא איש אשר לפי כל צורת מחשבתו צריך היה לכאורה להשתייך למחנה שכנגד: יחיאל מיכל פינס, שהיה אב ופטרון של קבוצת “בני ביל”ו” אז. בין פינס ולילינבלום היו בעבר נגודים בנוגע לשאלת הדת, אך בשאלה זו התאחדו בכל זאת והסכימו ליצור את הנקודה, והם הצליחו. גדרה הוקמה – והיא קיימת עד היום.

השקפתו של לילינבלום על העבודה בארץ-ישראל היתה בורגנית קיצונית. הוא נתן ערך רב, בשורה ראשונה, לא למתישבים כי אם לאמצעים הכספיים לבנין הארץ. ההשגות בימים ההם היו אחרות, דרישות הכספים היו אחרות, אבל הגורם הכספי תפס אצלו מקום גדול וחשוב. כבר אמרתי, שלעתים היה מתנגד לחלוצים שחפצו לעלות לארץ. לילינבלום התחנך על השקפת-עולם מטריאליסטית. בצאתו מבית-המדרש הוא קרא את כתבי פיסרב, טשרנישבסקי, דוברולובוב וחבריהם, שהחשיבו בראש וראשונה את הגורם החמרי. חנוך זה הטביע עליו את חותמו לכל ימי חייו. גם בתנועה הציונית היתה שאלתו הראשונה “תכלית”, וכאשר אמרו לו שנתגבר על הקשיים ב“תכנית” אידיאליסטית, לא האמין. שאלתי אותו: אם לא האידיאל, מאין תבוא הגאולה? הלא הכוח הכספי שלנו כל-כך פעוט לעומת האידיאל! והוא ענה לי: אם אנחנו לא נצליח לברר ליהודים מה עליהם לעשות בשביל ארץ-ישראל, האנטישמיים יעשו זאת ויצליחו.

פשוט היה האיש, ופשוטים היו דבריו. מעולם לא הבין הלצות. מספרים עליו, שפעם בא אליו יהודי מעיירה קטנה, עני מרוד, ואמר לו שיש ברצונו לנסוע לארץ-ישראל. שאל אותו לילינבלום אם יש לו אמצעים. ענה היהודי שאין לו. “אם כן מה תעשה שם?” – אהיה עובד אדמה. “איך תעבוד?” “איך וועל אקערן מיטן נאז” ענה היהודי. ולילינבלום שאל אותו בפשטות: “וכמה דונם למשל אתה חושב לחרוש בחטמך?…”

והנה בא לאודיסה צעיר בשם אשר גינצבורג והפך את כל מה שנבנה מסביב ללילינבלום. ברגע הראשון שמח לילינבלום לבואו: צעיר, אינטליגנט, ישר ורוצה לעבוד. חוץ מזה היה גם עשיר, מיוחס, בן לשלשלת חסידים, ולילינבלום היה קרוב אליו. לכתחילה אף נכנס כחבר לאגודת “בני-משה” שנוצרה על ידי אחד-העם. אבל יחסים אלה נמשכו רק זמן קצר. משעה שנתפרסם מאמרו הראשון של אחד-העם “לא זה הדרך”, שבו הוא כופר בכל העבודה המעשית ותובע חנוך לאומי והבנה בשביל האידיאל הגדול – פרצה מלחמה חריפה בין השנים. וכל העולם הציוני נתפלג אז לשני מחנות: תלמידי לילינבלום מזה ותלמידי אחד-העם מזה. מספרים, שפעם בא לועד חובבי-ציון באודיסה איזה יהודי והביא תרומות שאסף בשביל חובבי-ציון והנה הוא רואה ליד החלון יושבים שני אנשים ושותים תה. שאל את המזכיר מי הם וקבל תשובה: לילינבלום ואחד-העם. פרץ האיש בצעקה: גזלנים! הרי כל עיירתנו כמרקחה ומדיינים תמיד ביניהם: מי צדק – לילינבלום או אחד-העם? ואתם כאן יושבים ושותים תה! מה לכם לכתוב ב“המליץ” ולבלבל עלינו את עולמנו – בואו ביניכם פה לידי הסכמה ונגמר!

איני יודע מי היה יוצא מנצח במלחמה זאת אלמלא בא פתאום כוח חדש ששניהם לא ציפו לו ושם קץ למלחמה הנטושה. הרצל הופיע על האופק. ומענין לעמוד על הגבתו של לילינבלום ושל אחד-העם על הרצל. אחד-העם, שכפר כמעט לגמרי בכל עבודה מעשית של חובבי-ציון, חייב היה לכאורה להיות מתומכי ההשקפה של הרצל וצריך היה להתלהב מהרעיון החדש ולקבל את התורה. הרי הוא שדרש להכין את האומה על-ידי חנוך פנימי רוחני – והרצל תבע חנוך מדיני, הצד השווה שבהם ששניהם הכירו בצורך של הכנה מוקדמת לעם. והנה דווקא הם היו שרויים במחלוקת למן היום הראשון. ואילו לילינבלום, שהיה כולו מעשה, שנלחם עם אחד-העם, בודאי שצריך היה להתנגד להרצל, מאחר שהרצל ביטל את העבודה המעשית, – ודווקא הוא נעשה מהיום הראשון חסיד נלהב של הרצל.

בישיבת הועד באודיסה, שדנו בה על השתתפות בקונגרס, היו רק שנים שחייבו את ההצעה ולחמו בעדה, והם: לילינבלום והסופר בן-עמי. איך להבין זאת? בשיחה ארוכה שהיתה לי עם לילינבלום שאלתיו כיצד קרה הדבר, והוא ענה לי: בא איש בעל עמדה בעולם ורצה להכניס את היהדות המערבית לתוך תנועת בנין הארץ, האם לא נענה לו? אלא מה, יש לו איזה פנטסיה פוליטית? אין זה חשוב. סופו ללכת בדרך שאנחנו נבחר בה. לילינבלום הכיר, שגדולת היצירה של הרצל היא כלפי פנים, שנוצרה תנועה של מאות אלפי איש שנצטרפו לרעיון בנין הארץ, ואת דעותיו אלה הביע בועידת ציוני רוסיה במינסק, שאליה בא בפעם הראשונה בשם חובבי-ציון באודיסה, כדי לברך את הועידה.

אחר שנולדה התנועה הציונית המשיך אמנם לילינבלום לעבוד בתורת מזכיר הועד האודיסאי, אבל כוחותיו הרוחניים והגופניים הלכו וירדו לאט לאט. הוא הרגיש שמרכז התנועה עובר מאודיסה לווינה, הוא הרגיש שיש פה המשך לעבודה, אבל עיני העם פונות לווינה, וזה נטל ממנו לאט לאט את אותם הכוחות הרוחניים שהיו לו בימי עבודתו הראשונים. ומחלת הסרטן מצצה את כוחותיו הגופניים.

מענין לציין קו אחד בחייו הפרטיים. במה התפרנס לילינבלום? הוא היה מזכיר של “חברא קדישא” באודיסה, וכאשר הציעו לו שיוותר על משרתו זו ויקדיש את עצמו לעבודה הציונית, לא הסכים. הוא הביט על הדבר מנקודת-מבט מעשית, כרגיל, ונימק את סרובו בזה, שיש לו אשה ובנים ועליו לדאוג להם. בחברה-קדישא הוא בטוח במשרתו ואצלכם – אמר – מי יודע…

הדור של לילינבלום “השני” עבר. רק בודדים מתלמידיו נשארו עוד בחיים. קשה לדעת מה תגיד ההיסטוריה על האיש הזה לאחר מאה או מאתים שנה. קשה לדעת איזה מקום הוא יתפוס בדברי ימי בניינו של ביתנו השלישי, כיצד יזכירוהו בבתי-הספר שלנו, כשנהיה עם חפשי בארץ החפשית שלנו. איני מאמין, שההיסטוריה כולה היא אמת. המזל של האיש קובע את מקומו בהיסטוריה. יש אנשים שהיתה להם זכות גדולה לתפוס מקום ראוי בהיסטוריה ויש שגורלם לא העניק להם זאת. ומי יודע מזלו של לילינבלום מהו ואיזה מקום יתפוס הוא. אולם כל אלה המעטים שנשארו עוד בחיים מהתקופה ההיא, כל הזוכרים את השנים הראשונות של תנועת חבת-ציון – כל אלה מבינים שבלעדי התנועה הזאת לא היה מקום לתנועה הציונית הגדולה, ואילו בא הרצל 16 שנה לפני הזמן שבו הופיע, לא היתה שום אפשרות בשבילו ליצור מסביבו תנועה, וסופו היה כסופו של משה הס בשעתו. ואם התנועה הציונית הגיעה למה שאנו רואים כיום הזה, הרי זה משום שהקרקע הוכשר ע"י שני עמודי התווך של חבת-ציון: פינסקר ולילינבלום.

הדור הצעיר, שמבין עדיין כי יש עבר, ועבר זה הוא שנתן לנו את ההווה ויתן את העתיד, יזכור בהערצה וכבוד את גדול ישראל – ר' משה לייב לילינבלום ז"ל.

דברי אזכרה בירושלים,

י“ד באדר א' תרצ”ה

ספדו ספדיא! זה שבוע ימים מספידים את אחד העם בארץ ובתפוצות. מרצים הרצאות, נואמים נאומים וכל איש משתדל להאיר נקודה אחרת בדמותו של האדם ותורתו. ויש שאנו שואלים את עצמנו מה היה אחד העם אומר לו ישב עכשיו בתוכנו והיה שומע את כל ההספדים, הנאומים וההרצאות האלה? יש מימרא אחת העוברת כחוט השני בכל הנאומים, בצורה זו או אחרת. הכל אומרים: אחד העם נצח. יש מוסיפים ואומרים: אחד העם נצח בכל החזית. חסידי תורתו אומרים זאת בשמחה, מי שלא הסכים לדעותיו אומר זאת בצער, אבל הכל מודים בנצחון.

והנה, לו קם אחד העם מקברו והיה שומע את הנאמר, היה אומר בודאי: לא נכון, אני לא נצחתי.

מהו הדבר שעשה את אשר גינצבורג לאחד-העם? המדע שלו? כבר אמרו כאן שהוא לא היה איש מדע. הוא היה תלמיד חכם – תלמיד חכם גדול למאד, – אבל לא איש מדע במובן הצר של המלה. המעשיות שלו? בעל שכל בהיר היה ובכל ענין מעשי היה כדאי לשמוע את דעתו, אבל לא בזה היה כוחו גדול. ערכו הספרותי? הוא עצמו הכחיש שהיה סופר לשמו. הלא ידעתם איך נעשה לסופר: הכריחו אותו לכתוב מאמר בשאלה אחת והוא המשיך וכתב, המשיך ופיתח את רעיונותיו. מעולם לא ראה את עצמו כסופר פרופיסיונלי. הוא כתב כשהיה לו מה לומר, כשהעסיק אותו רעיון מסוים. אבל מה הם העיקרים, שעל-ידם הפך האיש הזה, הצנום ונמוך הקומה, לענק-הרוח?

שלושה דברים עיקריים בהשקפת עולמו של אשר גינצבורג, הם שעשוהו לאחד-העם.

הראשון בהם: השאיפה לאמת, ללא צמצום וללא הגבלה. מכל הקנינים הרוחניים, המוסריים, שקיימים בעולם העריך את האמת והעלה אותה על פני כל. לא לחנם היה אומר, שעם ישראל יצר את המימרא: חותמו של הקב“ה אמת. האמת המוחלטת היתה יותר חשובה בעיניו מכל התועלת או הנזק שמביאה איזו השקפת עולם. ופעמים רבות, כשהיו אומרים לו: אל תאמר כך, זה יזיק. תשובתו היתה: חותמו של הקב”ה אמת, לא התועלת ולא הנזק שיצאו מדברי הם העיקר. השאלה היא אם זה אמת או שקר. אם אמת היא זו אנחנו מחוייבים לאמרה, אם גם יזיק הדבר, ואם זה שקר, אסור לאמרו אם גם יועיל. תכלית שנאה שנא את כל הדיפלומטיה וכרכורי המדינאות לא רק בחיינו, כי אם גם בחיי כל אומות העולם – כי אין הדיפלומטיה מבוססת ברובה הגדול על האמת. בעיני אחד-העם לא היתה זאת שיטה, כי אם משהו הנובע מרגש פנימי. אתם יודעים כולכם, שהאיש לא היה בעל גאווה, עם כל גדלותו היה עניו – ובזה גדולתו. לא היפלה בין אנשים, והתיחס יחס שווה לכל אדם, גם למי שלא הגיע לקרסוליו בתורה, בחכמה ובמעשים טובים. אבל בהגיע השעה כשהיה צריך להגיד משהו על עצמו הוא לא התכסה באיצטלא של ענווה, אלא אמר גם כאן רק את האמת, אפילו אם אמת זו נראתה כגאווה.

אביא לפניכם שתי עובדות. פעם אחת נפגש עם בר-פלוגתא שלו, עם נורדוי, בפאריס בנוכחות הרבה מחברינו וגם אני בתוכם. דובר, כמובן, על הציונות. נורדוי פנה אליו בשאלה: אחד העם, גם אתה ציוני? על זה ענה: אני הוא הציוני. כהלל בשעתו, סמל הענווה, שמצא לנחוץ לומר פעם: אם אני כאן הכל כאן. – והנה עוד עובדה: אתם יודעים שלפי מוצאו היה אחד העם מבני הצדיקים, החסידים. פעם בא לאודיסה, שנתגורר בה הרב מלאדי, שהיה מתנגד קיצוני לכל העבודה הציונית. שמו של אחד העם כבר יצא בעולם הגדול והצדיק שלח לאחד העם את אחד מהגבאים שלו, לאמור לו, שהוא חפץ להכירו ולבקש ממנו שיבקר אותו. על זה ענה אחד העם: לך, הגד להצדיק הזה: תורה יש לי יותר ממנו וחסידים גם כן יותר, יבוא אלי.

היסוד השני בחייו היתה השנאה הכבושה להתבוללות. ולא מפני תיאוריה ידועה ומפני שהשקפת עולמו היתה אחרת, כי אם מפני הרגשתו הפנימית שההתבוללות היא שקר. המאמר הנצחי שלו “עבדות בתוך חרות” שגרם במדה ידועה למהפכה בהשקפת עולמם של הרבה מראשי היהדות במערב אירופה, מבוסס על כך. התבוללות, באיזו צורה שלא תהא, לעם שעומד גבוה ממנו או לעם שעומד מתחת לנו, היא חיקוי לאומה אחרת, לנמוסים אחרים, לצורת חיים אחרת, זהו שקר. והאומה הקמה לתחיה חייבת ללחום בזה עד חרמה.

והיסוד השלישי: מסורת ושרשים. אצל כל אומה ולשון נמשכים השרשים מיום הולדה עד סוף חייה. אצלנו אין הקשר נפסק מאברהם אבינו עד היום הזה. הגזע לובש צורות שונות, אבל השורש נמשך ואינו ניתק. כל יצירה חדשה לא תיתכן בלי השרשים העתיקים האלה. זאת היא האומה, זאת היא היהדות, זאת היא התורה, זאת היא השקפת העולם, זאת היא הפילוסופיה – זהו הכל. ומשום כך לא היה לאחד העם כל קשר עם הזרמים הצעירים שקמו ביהדות ברוסיה בעשרים השנים האחרונות ושחפצו ליצור משהו חדש מבלי להמשיך את העבר הזה.

כל ההשקפות האלו ממקור אחד נבעו. שונים הם הכוחות הלוחמים על השלטון בעולם: החומר והרוח. המלחמה הזאת נמשכת דורי דורות, ואחד העם היה כולו במחנה הרוח. הוא לא ביטל את החומר כדרך נזיר. הוא הבין שהרוח צריכה ללבוש צורה חומרית ואינה יכולה לרחף בעולם כנשמה ערטילאית. אבל הרוח היוצר גם את הקיום החמרי הזה הוא לדבריו רוח האנושיות העולה למעלה ולא הדרישה החמרית הבהמית.

בהשקפת עולמו היה פעמים רבות בחייו בודד, כשכנופיה קטנה בלבד סובבת אותו. והנה הוא מת. הוא זכה לראות את הסלתא ושמנא של האומה שהתכנסה בארץ ישראל. בודאי ניתח בבירור ובבהירות כדרכו את הקיים בארץ. המצא פה אף חלק מההשקפות ומהשאיפות האלה? לא. כאשר הוא ואנחנו מסתכלים אל הצורות של היצירה ההולכת ונבנית בארץ, הנמצא כי מה שנעשה כאן – ברוחו נעשה? איה האמת המוחלטת בין כל חלקי אומתנו בארץ, ועל אחת כמה וכמה בגולה? הלזה שאף? הלזה קיווה? גם ההתבוללות פשה בקרבנו; כי אפשר להיות לאומי מתבולל, הרודף אחר צורת החיים הזרה. גם בזמן החשמונאים גרו יהודים בארץ-ישראל וגם אז דברו היהודים עברית ובכל זאת היו רבים מביניהם, וביחוד מבני השדרות העליונות, מתבוללים קיצוניים. ואיה היניקה מן השרשים? האפשר, איפוא, להגיד שהוא נצח?

קרה לו לאחד העם מה שקרה לשני גדולים אחרים שלנו, לפינסקר ולהרצל. פינסקר, שהרים הראשון את דגל התחיה והשחרור ובנין האומה בארצה ההיסטורית, ראה בסוף ימיו איך קם פתאום אליל חדש, אליל הישוב של ארגנטינה, מזוין במיליונים של הברון הירש, ראה את ההתלהבות של כל מתנגדי ציון, את הבגידה של רבים שעמדו בין שורות העובדים למען בנין הארץ, ושפנו עורף לארץ-ישראל. שבע מרירות, שבור ורצוץ, עזב פינסקר אותנו והלך לעולם האמת. – הרצל שהרים את דגל ציון במערב אירופה ויצר את היצירה הגדולה, את ההסתדרות הציונית, הרים את קרננו ונתן לנו את אותן התקוות הגדולות, שאיש לא העיז לדבר עליהן לפנים – הרצל נתקל בסוף ימיו במפלצת חדשה, באליל חדש, באוגנדה, עם הטריטוריאליזם, עם הבגידה פה בארץ, עם ברק החופש והדרור בארץ זרה. והוא מת שבור ורצוץ ומיואש. – אחד העם נתקל, דוקא בסוף ימיו, במפלצת השלישית, בקרים, עם המיליונים של הג’וינט, עם הבגידות של רבים מאתנו, עם הבריחה של רבים מהארץ, עם הדכאון והדיבות על הארץ, והוא הלך מאתנו שבור ורצוץ. מהי גזירה זו שנגזרה על גדולי האומה, שהמרירות רודפת אחריהם עד יומם האחרון?

לא, אחד העם לא נצח. הוא לא זכה לראות בהגשמת שאיפתו. אבל נכס גדול השאיר אחריו. יש הפרש בין אנשים קטנים שחושבים את עצמם לגדולים לבין גדולים שאין מכירים בגדולתם. הקטן המתגדל מת עם גדולתו, ואילו על הגדול האמתי נאמר: אין נביא בעירו, אין נביא בדורו. רק אחרי הרבה והרבה דורות הוא המנצח, הוא ישלוט. כך אצל אומות העולם. כך גם אצלנו. משה, מה הוא ראה? את היהודים שהוא הוציאם מעבדות מצרים רוקדים לפני עגל הזהב ואחיו הבכור, שהוא משח אותו לכהן, יוצק את העגל. והנביאים מה ראו? חורבן, התכחשות, עם האוטם אזנו משמוע; אבל אם לא הבינו אותם בדורם לא הלכו בדרכם והם בעיניהם, עיני בני תמותה, לא זכו לראות בנצחונם, סופם שנצחו. רוחם נצחה. התורה שלנו נקראת עד היום תורת משה. ולו קמו מקברם ישעיהו ומיכה והיו שומעים את דבריהם מקובלים בעולם כולו היו רואים את נצחון השקפותיהם.

כך גם אחד העם. אם אנחנו לא זכינו לראות בנצחון המוסרי של תורתו, הדורות הבאים יזכו בזה וילכו לאורו.

ז' שבט תרפ"ו

(דברי אזכרה)

מעטים זוכרים את היום ההיסטורי הגדול בחול-המועד סוכות תרמ"ב, כאשר שליח של חובבי-ציון ברוסיה ושליח של ראשון-לציון נפגשו עם האיש הזה ודברו אתו על עתידנו ועל תקוותינו. זוכר אני, ולא אשכח זאת לעולם, שביום סגריר אחד בחודש זה ישבתי בחדרי במוסקבה ועל ידי ישב עוד צעיר אחד, יחיאל צ’לינוב, והנה נכנס נושא-המכתבים והביא מכתב מאודיסה מר' משה לייב לילינבלום, ובו שורות אחדות: “בשורה גדולה יש לי בשבילכם. נמצא אחד בפאריס, שרוצה בעילום שמו, והוא נענה לדרישות של ראשון-לציון והבטיח להתעניין ולתת את העזרה הראשונה. מהידיעות שיש לנו מהרב ר' צדוק כהן בפאריס יש לנו לקוות מן האיש הצעיר הזה לגדולות”. לא ידענו מי הוא, אבל שנינו שישבנו בחדר זה הרגשנו שהשמש זרחה לכל תנועתנו. ומאותו היום ואילך הלך אור שמש זו ורב עד ששקע שלשום.

אני שואל תמיד את עצמי: מנין באה הנשמה הגדולה הזאת אלינו? איך נמצא לנו האיש, שהיה בודד כמעט כל ימי חייו, שעמד במערכה נגד כל הגלים וכל הכוחות שהתנקשו בתנועתנו ובמפעלנו ואף על פי כן נשאר באמונתו עד יומו האחרון? חידה היא בשבילנו, חידה לעולם. איש שנולד בפאריס, פאריס של אותו זמן, פאריס של חופש גמור ושווי-זכויות ליהודים, פאריס שהיתה שקועה בתענוגות החיים שגם היהודים נהנו מהם, פאריס, שבה ישבה “הסנהדרין” שהחליטה שאין אומה ישראלית בעולם ורק דת ישראלית, פאריס שהסיסמה שלה היתה “פאריס זוהי ירושלים שלנו”. הוא נתחנך בסביבה שכולה תענוגות, עושר וכבוד. מה היה לאיש הזה וליהדות הדלה, הרצוצה, העניה והשבורה? מעולם לא נפגש אתה, לא ראה אותה ולא נשא בסבלה. כשהתחיל בעבודת בנין הארץ נתקל בהתנגדות בכל מקום שפנה. משפחתו הקרובה אליו, הסביבה שהיה קשור אתה קשר חברתי, ה“אליאנס איזראעליט” וכו' – כולם התנגדו לשאיפתו זו. ואפילו קרל נטר בעצמו שבנה את מקוה ישראל וזכה למות ולהקבר בה, כשטפל בגולי רוסיה שנמלטו ללמברג שלח אותם לאמריקה ובשום אופן לא רצה לשלוח אותם לארץ-ישראל. ה“אליאנס” טפחה בארץ-ישראל את השפה הצרפתית. הברון התנגד לכך ובהכנסו לעבודה היה מוכרח להלחם לא רק בסביבה הקרובה לו שבצרפת, אלא גם עם הפקידות שלו, שגם היא לא האמינה בכל העבודה שהוא מטפל וטורח בה. הוא היה בודד.

גם הרצל נכנס כולו לעבודת הבנין. אבל הרצל מצא את מפעלם של חובבי-ציון שהתחיל 16 שנה לפניו. הרצל גם ראה את צרת היהודים בעיניו, הוא ראה והרגיש באנטישמיות – כפי שהוא מספר לנו – עוד מזמן היותו בזלצבורג, מזמן היותו סטודנט. הוא ראה בחיים את ענין דרייפוס. ובהכנסו לעבודה, לא נשאר בודד. מאות ואלפים מעריצים התרכזו מסביבו, הרימו אותו לנס והכתירו אותו בכתר מנהיג נערץ, ראש לקונגרסים. ובכל זאת אחרי שמונה שנים נתפס ליאוש ולבו נשבר. אולם האיש הזה, הברון רוטשילד, לא נפגש עם איש זולת עם אלה שהיו באים לדרוש ממנו כסף.

ולו היה נותן את כל הכסף, שהוציא על בנין הארץ במשך שנים רבות, את מאות מיליונים הפרנקים, בצ’יק אחד, כי אז לא היה זה מעשה גבורה גדול כל-כך. הברון הירש עשה כדבר הזה. אבל הברון רוטשילד נתן את כספו בהתמדה, במשך 52 שנה, מדי יום ביומו היה נותן כסף ומקבל מכתבים שהאנשים שקבלו את כספו רוטנים כנגדו, וכאשר הוכנסה בקונגרס הראשון הצעה לשלוח לו טלגרמה של ברכה, לא זכתה להתקבל, כי לא ראו בו ציוני מדיני. זהו חטא שלא ישכח לעולם. זו מסירות לעם וזה שכרה! הנה אות התודה של האומה שניתן לו! ולאחר שנים, כאשר ראה שבעצמו לא יכול לשלוט על המושבות, החליט למסור את השלטון לכוח צבורי אחר – ליק“א, אבל רק את השלטון מסר. הוא המשיך לתת כסף, ואת הדעה מסר לאחרים. איפה תמצאו עוד מישהו בעולם, שיסכים לתת רק את הכסף וביחד עם זה יסתלק מהשלטון? וכדבר הזה עשה הברון רוטשילד בזמן שמסר את העבודה ליק”א. חידה היא, חידה שאין להבינה. כל העסקים הגדולים שלו עמדו אצלו במדרגה שניה ועניני ארץ-ישראל למעלה מהם. זאת יספר לכם כל מי שהיה לו אתו שיח ושיג, כי יותר קל היה למי שהוא להפגש עם הברון בעניני ארץ-ישראל מאשר עם קטן הפקידים שלו לרגלי עסקיו הפרטיים.

ועוד דבר: האיש הזה לא רק הבין את התקווה של האומה והאמין שסוף הנצחון לבוא, אלא גם ידע והכיר מי הם האלמנטים שעליהם מושתתת התנועה, שבלעדיהם אין תקוה לכל הבנין. הוא הבין זאת לא מספרים ולא ממאמרים ולא מהרצאות ולא מקונגרסים, שלא השתתף בהם מעולם, כי הוא היה סגור בחדרו. הוא הבין זאת באופן אינטואיטיבי; האמין בכוחה הפרימיטיבי של האומה.

ארבעה קנינים קדושים של האומה, שלחם להם בכל מקום ובכל הזדמנות ופגישה, היו קרובים ללבו. בראש ובראשונה קדושת הדת; היא לא היתה בשבילו “פריוואטזאכע”. בכל מקום ומקום שהיה בא, היה מזכיר ומדגיש שעם ישראל בלי דת אין לו תקומה בעולם, אין מקום בארץ-ישראל למושבות, שאינן בונות לעצמן, יחד עם יתר בתי צבור, גם בתי כנסיות.

שניה לקדושה היתה לו – הקרקע. הוא הבין, שהקרקע תחת הרגלים, הקרקע לחקלאות, היא ראשית ואחרית לתקומת האומה. ואם תתבוננו לכל פעולותיו במשך 52 שנה, תמצאו שהבסיס לכל הכוחות שהשקיע בארץ היתה הקרקע, הקרקע והקרקע. כמה אגדות מספרים עליו, שמדי בואו לארץ-ישראל היה נוטל מפה ואומר: “את זה נחוץ לגאול ואת זה צריך לגאול”. ומי יודע, אם לא היה חלק גדול מהשאיפות שלו מתקיים בעין אילו היו לו עוזרים אחרים, הוא הבין את חשיבות הקרקע. היה מקרה שרצו לעשות חליפין בקרקע, והוא התנגד לכך ואמר: אותה האדמה שנמצאת כבר ברשותי, לא תוכל לעבור ללא-יהודי לעולם ועד, ולא עשה את החליפין אם כי זה היה מתאים בשעה ההיא מן הבחינה המעשית. הוא הבין, שלא סתם קרקע נחוצה לעם, אלא הקרקע שבארץ ישראל. והרי האיש הזה היה נדבן לכל מעשי צדקה שבכל העולם, לבני ברית ולשאינם בני ברית, אבל מעולם לא נדב אף פרוטה אחת בשביל מפעל התישבות מחוץ לארץ-ישראל. בשעה שהברון הירש סידר התישבות בארגנטינה, בגליציה, בקנדה, ברוסיה ובכמה מקומות אחרים, היה לו רצון למשוך לעבודתו גם את הברון רוטשילד, אבל הוא אמר: התישבות וקרקע רק בארץ-ישראל ולא בשום מקום אחר. את הקדושה הזאת הבין: קרקע, וקרקע בארץ-ישראל.

וקנין לאומי שלישי קדוש היה לו: העבודה העברית. בכל פעם שהיה בא לארץ והיה רואה את מאות ואלפים הערבים העובדים במושבות העבריות, לא היה שבע רצון ולפעמים גם הביע את דעתו המתנגדת בחריפות. הוא רצה שהאיש היושב על הקרקע יעבד אותה. תמיד רצה בשלום עם הערבים. הוא דבר תמיד עם ראשי הציונות על כך, שצריך למצוא דרך לפשרה אתם, שאי-אפשר להמצא במצב של מלחמה אתם, אבל מעולם לא חשב לעשות פשרה על חשבון העבודה העברית.

והקנין הרביעי שהיה קדוש לו היתה השפה העברית. באותן השנים, שגדולי האומה בספרות ישראל לא האמינו בתחית השפה העברית כשפה מדוברת, היה הוא, חניך הצרפתית, חסיד האליאנס, נלחם בארץ-ישראל נגד הצרפתית ובעד השפה העברית.

וכשאני סוקר את מאורעות כל חמשים השנים האלה שעברו עלינו, ואני נזכר בכל הגדולים שהיו לנו בתקופה זו, אינני רואה מישהו שהשיג ותפס את ערך הקדושות האלו גם יחד, ולא רק חלק מהם, בשלמות כזו כמו שתפס והשיג אותן הברון רוטשילד.

כשהתחיל בעבודה, מה ראה? פרצו מריבות, קובלנות וגם מרידות בפקידות במושבות. ואני יודע את סבת המרידות האלה והגורמים להן. בודאי היה בהן צדק. אבל הלא אתם צריכים להבין גם את מצב-רוחו של האיש, שהיה רחוק מן המקום ומן המעשים וחשב כי מה שהוא עושה, ומה שהפקידים שלו עושים בשמו, מכוון רק לטובת הכלל. וכיצד אפשר למרוד נגד איש, שהוא גם נותן את כל האמצעים לעבודה? כך יכול ורשאי היה לחשוב. ואיך היה איש אחר מתייחס לענין הזה? האם לא היה זורק את הגט ופורש ברוגז? פה יושב משה סמילנסקי. ודאי יזכור כשהיינו במשלחת הידועה אצל הברון, כמה דברים חריפים ומרים היה עליו לשמוע מפי אנשים שבאו מארץ-ישראל ומרוסיה. וכל זה באו להגיד לו אחרי שנים רבות של מסירות ועבודה. והוא גם התרגז ואמר: יש לי ענינים ועסקים בכל העולם, ובכל מקום אני יודע מה לעשות, ורק בארץ-ישראל אומרים לי כי אינני יודע מה לעשות? והתשובה על כל הטענות ועל כל המרירות היתה: המשך העבודה, הגברת העבודה וגם שיפור העבודה. אם גם בגלוי לא הודה במה שאמרו לו, אבל באופן אינסטינקטיבי שיפר ושינה הרבה דברים לטובה. אין כמוהו בכל התנועה שלנו בשלמותו, במסירותו, באהבתו, בהערצתו את האומה ואת כבוד האומה.

יש דבר שלא אוכל לספר באספה גדולה. אבל רוצה אנכי להזכיר שיחה אחת שהיתה לי מיד אחרי המלחמה בפאריס ושנמשכה כשעתיים. דברנו שם על הענין של המנדט. איך הבין את המצב ואיך ראה את התפתחות הענינים, איך תיכן תכניות על העבודה ועל הצורה של העבודה שלנו! ציוני מדיני היה במלוא מובן המלה. ולו שרשים בעבר: מסורת של תרבות עברית. כל זה מאוחד היה באיש אחד, בבנימין בן יעקב רוטשילד.

אינני חושב, שיש דבר-מה שנוכל לעשות לזכרו. כל מה שנעשה, יהיה כל-כך פעוט לעומת גדולתה של אישיות זו. לזכרו של האיש הדגול הזה: נקיים נא אחדות מלאה ושלימה בינינו לא על הנייר בלבד, כי אם בחיים, בהרגשות, ביחסים בין 300,000 היהודים היושבים כאן בארץ. אם לזה נשאף ואם זאת נמלא, תהיה זו המצבה הכי יקרה, גדולה ונצחית למנוח. בחייו הרבה לשאוף לכך. הוא איננו, ולא יבוא איש במקומו, כי נשמות כאלו ניתנות לנו רק פעם בהרבה והרבה דורות. אבל זכר מעשיו, הוא שיוסיף לנו כוח. מעלמא דקשוט ישגיח עלינו ואנחנו נצא מפה בהרגשה גמורה, שהדבר היחידי באמת שנוכל לעשות לזכר נשמתו הגדולה הוא איחוד כל האומה בארצנו.

כ“ו מרחשון תרצ”ה

חכמינו אומרים: בשלשה דברים האדם ניכר, בכיסו, בכוסו ובכעסו. לאמור, יכול אתה לעמוד על אפיו המיוחד של האדם בשעה שהוא יוצא ממסלולו הרגיל, היום-יומי. כלל זה יפה לגבי האדם הרגיל. ואילו איש גדול, מנהיג ועסקן צבורי, ניכר בשלשה דברים אלה: בזמן שהוא עומד על פרשת דרכים ועליו להכריע הכרעה נפשית חמורה; בזמן הצלחה ונצחון גדול; בזמן דכאון ויאוש בעבודתו הצבורית. ויותר מכולם חשוב המומנט השלישי, שאז אתה יכול לתפוס את מלוא שיעור קומתו: אם הוא באמת מנהיג או אינו אלא מונהג, אישיות איתנה ונאמנה לאפיה היסודי, או שהוא נמנה על אותם האנשים שעליהם אומר פתגם גרמני: “ער דענקט צו שיבען אונד ווירד געשאבען” (מתימר הוא לדחוף ואינו אלא נדחף).

היתה לי הזכות להפגש עם הגאון ר' שמואל מוהילבר בשלשה מומנטים כאלה, שיש בהם כדי לציין את אפיו של מנהיג. ואז הכרתי אותו ויכולתי לעמוד על כל גדלו המוסרי. למדתי ממנו דברים שנשארו חקוקים בזכרוני עד היום הזה.

בפעם הראשונה נפגשתי אתו לפני חמשים ואחת שנה, בתמוז תרמ"ז. אמנם את שמו שמעתי כבר שש שנים לפני כן. משנכנסתי לתנועת חבת ציון הגיע אלי שמעו של הרב מראדום (אז טרם ישב בביאליסטוק, אלא שימש ברבנות בעיר ראדום). הוא היה ידוע כאחד מיחידי סגולה בעולם הרבנים, רב וגאון שהתמסר לתנועה הלאומית, ולא הסתפק במתן “הסכמות” בלבד. כעבור שנים אחדות כבר שמע גם הוא את שמי, מתוך חילופי מכתבים שבינינו בעניני חבת ציון. שש שנים עברו עד שנפגשתי עמו פנים אל פנים. שעה זו היתה לי חוויה גדולה.

במסיבה זו נפגשתי עם שני מנהיגים אחרים ממנהיגי חבת ציון: פינסקר ומשה ליב לילינבלום. השלישיה הזאת – פינסקר, לילינבלום ומוהילבר – היא שסימלה אז את תנועת חבת ציון על חוגיה השונים. הראשון, פינסקר, נמנה קודם עם המתבוללים הקיצוניים. מהאינטליגנציה הגבוהה בא לתנועתנו וסימל בה חוג מיוחד. השני, לילינבלום, סימל אותו חוג שבא לתנועה הלאומית מתקופת ההשכלה בספרות העברית החדשה, ואחרי שהתרחק מקניני היהדות המסורתית שב אחרי-כן אל המקור. השלישי, ר' שמואל מוהילבר, סימל את היהדות החרדית, היהדות של בית-הכנסת, הישיבות ותלמודי-תורה, של הגאונים והספרות הרבנית. ואי-אפשר לתאר את התפתחות התנועה על כל גווניה, בלי המנהיגות המשולשת הזאת.

האסיפה הראשונה של תנועת חבת ציון נתקיימה בקאטוביץ, בתחילת תרמ"ה. פינסקר ור' שמואל מוהילבר היו מראשי המדברים בה; לילינבלום לא השתתף באספת קטוביץ. אסיפה זו הביאה לידי יסוד ההסתדרות בשם “מזכרת משה”. וכך התחילה העבודה הצנועה של חובבי ציון. לנשיא ההסתדרות נבחר פינסקר, ומזכירה הראשון שימש לילינבלום. מיד התחילו סכסוכים פנימיים בתוך התנועה. החוגים השונים, שסימלו אותם פינסקר, לילינבלום ומוהילבר, לא התמזגו באופן אורגני; לא היה זה אלא איחוד מכני בלבד.

ואז באה ועידת דרוזגניק. השתתפו בה 36 צירים: 35 מהם אינם עוד בחיים. באו לועידת דרוזגניק כל שלשת המנהיגים האלה. הסתמן אז גם כיוון חדש בתנועה: נוצר חוג של צעירים, ביניהם דיזנגוף, ברמן, יצחק ליב גולדברג, וגם אני נמניתי על חוג זה. במרכז הדיון עמדה השאלה של שיתוף פעולה בין חברי השלישיה. כמעט כל הצירים הכירו שה“שידוך” לא הצליח. בעיקר רבתה המתיחות בין החפשים והחרדים. המתקדמים רצו להיבדל מה“ריאקציה”, מהרבנים.

ויש להבין את המצב המיוחד, שנמצאו בו ר' שמואל מוהילבר וכל הנוהרים אחריו. ההמון הגדול של יהודי רוסיה, קרוב לחמשה מיליונים, בודאי 99% מהעולם החרדי שהיה הרוב המכריע ביהדות, או שהתיחסו לתנועה הלאומית באדישות גמורה או שגילו התנגדות שנבעה מטעמים אידיאולוגיים ומעשיים כאחד. בראש המחנה הזה עמדו גדולי ישראל, בעלי סמכות גדולה, הן מבין החסידים והחב"ד, והן מבין “המתנגדים”. הטעם האידיאולוגי היה: אסור לטפל בישוב הארץ לפני בוא הגואל. הטעם המעשי היה: ענין של שיתוף פעולה עם המתקדמים. כמה ממנהיגי הדת לא התנגדו לעצם האידיאולוגיה של תנועת התחיה אלא לנושאי הרעיון: אסור לבנות יחד עם החפשים. עם המתנגדים מהטעם הראשון קשה היה להתווכח, ועוד יותר קשה – עם החוג השני. אולם החלק הגדול ביותר בין היהדות החרדית היה אדיש בכלל. טענתם היתה: נו, ומה יצא מזה?

בתנאים כאלה קשה מאד היתה עמדתו של ר' שמואל מוהילבר. לא ניתנה לו כל עזרה מצד היהדות החרדית; להפך, מלחמה כבדה היתה לו מפנים ומאחור. העולם החרדי טען: מי הם המנהיגים שלכם? לילינבלום, בעל “חטאת נעורים”, או פינסקר שרק אתמול בא אלינו? ושמא הצעירים שאפילו אלף בית לא ידעו? ואילו היהודים החרדים שהצטרפו יחד אתו לתנועה טענו לפניו: רבנו, אינך יכול לשבת בכפיפה אחת עם פינסקר ולילינבלום. כל זמן שהם מנהיגי התנועה הקהל החרדי לא ילך אתנו!

במסיבות אלה נתכנסה הועידה בדרוזגניק. ונזכר אני באפיזודה קטנה אבל אפיינית. נמצא אז בדרוזגניק רב גדול, שבא לשם לצרכי רפוי. הוא ישב באותו מלון שגם ר' שמואל התאכסן בו, וששימש גם אכסניה לועידה. והנה נתעוררה השאלה: מי משני הרבנים ילך לבקר ולברך את חברו. הראשון טען: באתי לדרוזגניק לפני ר' שמואל. ר' שמואל מוהילבר אמר: אני זקן ממנו. פתאום קם ר' שמואל ויצא מחדרו והלך אל הרב. את ותרנותו זו נימק בדברים אלה: אני צריך לאותו הרב ולתמיכתו, שגם הוא יצטרף לתנועה – ולא להפך.

השאלה העיקרית שעמדה על הפרק בועידת דרוזגניק היתה: פילוג או איחוד. פינסקר רצה לשמור על אחדות התנועה, ועל-כן הציע לבחור את ר' שמואל מוהילבר לנשיא. הוא טען: האדוקים יעזבו את התנועה אם פינסקר יבחר לנשיא, ואילו החפשים לא יעזבו את המחנה אם יבחר ר' שמואל מוהילבר. והנה קם ר' שמואל ואמר: בודאי יותר נוח יהיה לי, אם אנחנו החרדים נעזוב את התנועה; תהיה לי מנוחת הנפש ותחדלנה ההתקפות עלי מצד הרבנים והחרדים. אבל אני לא אפרד מתנועת חבת-ציון. אין אני יכול לקבל את הנשיאות. בשביל עצם העבודה של בנין הארץ דרוש, שפינסקר יעמוד בראש התנועה. אני מציע לבחור בו לנשיא ההסתדרות, ואני וחברי נשאר מלוכדים בתוך המחנה. טובת מפעלנו דורשת זאת, ורק היא תהיה נר לרגלי. היתה זו שעה גדולה מאד, אם כי קטן היה היקפה של התנועה הלאומית בימים ההם. כך ראיתי את מוהילבר בזמן שעמד על פרשת דרכים, לפני הכרעה רבת-אחריות.

והנה המומנט השני. היה זה בשנת תר"ן, אחרי קבלת הרשיון הממשלתי לועד חובבי ציון באודיסה. ההתעוררות היתה גדולה. האסיפה הראשונה באודיסה עברה בהתלהבות רבה. מן הארץ הגיעו ידיעות משמחות: על קנית אדמת חדרה, על התקדמות הישוב. הגאון ר' שמואל מוהילבר השתתף בועידה – האסיפה הליגאלית הראשונה בתולדות חבת ציון ברוסיה – כציר מביאליסטוק (אני באתי כציר ממוסקבה). באסיפה היו כמאה צירים, ומספר המשתתפים בכלל הגיע לכמה מאות. ועידה זו שימשה מעין אסכולה ראשונה לענינים פוליטיים ליהדות הרוסית. שרר בה מצב-רוח של שמחה והתלהבות.

שמחתו של הרב מוהילבר היתה כפולה: הוא התכונן לנסוע לארץ-ישראל, ומיד אחרי האסיפה צריך היה להפליג בים. בימינו אלה הנסיעה לארץ אינה אלא ענין קל ורגיל. אבל אז, בזמן ההוא, היתה כל נסיעה כרוכה בכמה וכמה קשיים. ובאמת לא ביקר בארץ אף איש אחד מגדולי התנועה, פרט לברון רוטשילד ולקלונימוס ויסוצקי. משום כך גדלה אז יותר החוויה של אלה שזכו לעלות ארצה. ואף על פי כן היו באסיפת אודיסה שנים שהתהלכו כצללים: פינסקר ומוהילבר. על סיבת הדבר אצל פינסקר לא אתעכב עכשיו. אולם לגבי הרב מוהילבר הפתיע אותי הדבר מאד ועשה עלי רושם קשה. בשבת בבוקר הלכתי לבקר בביתו. דברנו בגלוי-לב. שאלתי אותו: משום מה אתה עצוב כל כך? אתה הנך אחד מיוצרי התנועה, ודוקא עכשיו, בשעת שמחה לכל חברינו, פניך מפיקים צער רב ותוגה עמוקה! והוא ענה לי: אדרבה, שמחה זו היא דוקא מקור עצבותי. לשמחה מה זו עושה? איזה מיניסטר נתן רשיון, כמה מאות יהודים נוסעים לארץ – ואצלנו כבר ששון ושמחה! דבר זה מוכיח, עד כמה אין מעוף לשאיפותינו. אכן, ותרנים אנחנו וקטני אמונה, ועל כן אנו מסתפקים במועט בשאיפותינו ובדרישותינו!

ראיתי את הרב מוהילבר גם במומנט השלישי, כשהתנועה נמצאה במצב של דכאון ויאוש. היה זה כשנה וחצי אחרי ועידת אודיסה, בחשון תרנ"ב. התקוות התבדו, נחלנו מפלה. מטעם הממשלה התורכית יצא איסור על הכניסה לארץ. מפני הסתבכות פיננסית ירדו לטמיון הרבה כספים. במחנה הציוני שרר מצב רוח של יאוש ורפיון-ידים. התחילה בריחה מההסתדרות של חובבי ציון. טיומקין, שגדלוהו ורוממוהו לפנים, נעשה מטרה לחיצי כל עובר ושב. ואז נתאספו בוורשה השבלים הבודדות. האסיפה נקראה ביזמת ר' שמואל מוהילבר. ישבנו מדוכאים מהמצב הנורא בתנועתנו וטכסנו עצה כיצד להתגבר על המבוכה. ובזמן זה של דכאון ויאוש, היה ר' שמואל אחד המעטים שעמד מוצק ואיתן ולא איבד את בטחונו.

ויש לציין לשבחו של ר' שמואל עוד תכונה אחת. מעולם לא ראיתי איש בר-לבב, שלא שם לב בכלל לשאלת כסף ושכר, לנוחיות בחיים ולעסקנות של שררה על הצבור, כמו ר' שמואל. וגם סגולה זו הוסיפה הרבה לכבודו המוסרי והגבירה את יחס ההערצה שהיו מתיחסים אליו גם מתנגדיו וגם חבריו. מתוך הערצתי העמוקה לאיש זה הדגול מרבבה קראתי את בני, שנולד זמן קצר אחרי פטירתו, על שמו.

ר' שמואל יישאר לנצח בהיסטוריה של עמנו, הודות לאמונה האיתנה בעתיד התנועה, ולא רק בזה שנתן את הגושפנקא שלו, כרב וגאון בישראל, לתנועת חבת ציון – אם גם אין לזלזל בערך הדבר הזה: הודות לכך עבר לצדנו חלק חשוב של היהדות הדתית ובלעדיו לא היינו רוכשים את החוגים האלה בשביל התנועה הלאומית. אכן, נמצאו רבים וכן שלמים שלא נענו לקריאתם של גדולי ישראל, אלא באו אחרי-כן מתוך ההכרח שהטילו עליהם שונאי ישראל. אולם רבים אחרים שנצטרפו לתנועתנו היו נוהגים רק ליתן “הסכמות”. בשביל רבים לא שימשה התנועה אלא כעין הוספה לכתר גדולתם – בשביל ר' שמואל היתה התנועה עצם חייו, ולה הקדיש את מיטב מחשבותיו ורגשותיו. בימים ההם, לפני ארבעים שנה ויותר, עשה מעשה נועז ושלח את נכדו, ד"ר יוסף מוהילבר, למונפליה ללמוד אגרונומיה, שיהיה חקלאי בארץ-ישראל. שום יהודי משכיל, ולא כל שכן רב בישראל, לא היה נוהג כך בימים ההם. והיה בזה משום חידוש גדול, דוגמא למופת והוכחה לעומק השתרשותו הנפשית של ר' שמואל בתנועת התחיה שלנו.

על יחסו הנאמן לעצם הרעיון של תנועתנו, ללא שום משוא פנים או משפט קדום, תעיד התנהגותו עם הופעת הרצל. שימו לב: מי היה אז מוהילבר ומי היה הרצל בתחילת הופעתו. מוהילבר בא כולו מבפנים, מעולם המסורת והיהדות החרדית, ואילו הרצל לא ידע אפילו לחתום את שמו בעברית. הרצל פרסם אז את ספרו “מדינת היהודים”, אולם גם בזה לא היה חידוש גדול – כי תנועת חובבי ציון הכירה את החוברת של פינסקר ואת דברי ר' צבי קלישר. לכאורה לא עלה על הדעת שר' שמואל מוהילבר יוכל ללכת אתו.

גדולי חבת ציון: רוטשילד, אחד-העם, צ’לינוב, עמדו מן הצד. רוטשילד פחד מאד מפני הרעש והפומביות, וחשב שההופעה של הציונות המדינית לפני כל העמים עלולה להעמיד בסכנה את הישוב החדש בארץ-ישראל. נזכר אני בפגישתי עם הברון רוטשילד בשנת 1896. באתי אליו בשם חובבי ציון מרוסיה, ורוטשילד דרש ממני שאשפיע על הרצל כי יחדל מ“רעש” ומפומביות. הנה אני, טען הוא, עשיתי דבר-מה בשביל הישוב, וכל זה בחשאי ובנחת. עניתי לו: רוטשילד יכול לעשות ולפעול בחשאי ואינו זקוק לפומביות. כשירצה לקנות אפילו את כל הארץ, אם בעלי הקרקע יסכימו למכור, אין הוא צריך אלא לחתום על שיק ומיד הקניה יוצאת לפועל. ואילו הציונים, גם בשביל הקניה הקטנה ביותר, אין באפשרותם לחתום על שיקים אלא עליהם לאסוף כספים בין המוני העם. ובלי פומביות והסברה ותעמולה וכיוצא באלה – לא יבואו הכספים. תן לנו את פנקס השיקים שלך – הצעתי לו – ואז אולי נוכל גם אנחנו למעט בתעמולה פומבית. אחד-העם אמנם השתתף בקונגרס הציוני הראשון, אבל מיד אחרי הקונגרס יצא בבקורת עצומה נגד תכניתו של הרצל וכל הימים נשאר מתנגדו הפוליטי החריף ביותר. גם צ’לינוב לא נצטרף לתנועה בתחילתה ולא נסע לקונגרס הציוני הראשון.

ורק שנים ממנהיגי חובבי ציון ענו בחיוב: הגאון ר' שמואל מוהילבר ומשה ליב לילינבלום. לילינבלום התנגד בכמה דברים להרצל, אבל תפס מיד את החידוש בתנועת הציונות המדינית, שהיא עלולה לשמש מנוף כביר גם לחבת ציון ולישוב ארץ-ישראל. ר' שמואל מוהילבר, שהיה כבר חולה ותשוש כוח ולא יכול לנסוע בעצמו, שלח את נכדו ד"ר יוסף מוהילבר לברך את הקונגרס בשמו. הוא, ר' שמואל, לא בקש חשבונות רבים, אלא הרגיש שהרצל עתיד לזעזע את עם ישראל. הישיש צדק באינטואיציה שלו ובחזון רוחו. בכל לבו קרא לחבריו בתנועת חבת ציון ללכת אחרי הרצל. ובזה קנה ר' שמואל מוהילבר את עולמו בתנועה הציונית המדינית.

באסיפת אזכרה, כ“ו סיון תרצ”ח

(לגאולת מפרץ חיפה)

הדבר היה ביום כ“ו באדר תרנ”א (24/3 לפי התאריך המקובל אז ברוסיה, שהוא 5/4 לפי התאריך האירופי הרגיל, בשנת 1891). שיירה קטנה של רוכבים עברה אז את נחל קישון לתור את העמק הגדול המשתרע בין חיפה ועכו. בשיירה הזאת השתתפו: סופר צעיר שבא מאודיסה – גינצברג שמו, מי שנתפרסם אחר-כך כ“אחד-העם” והיה למורה הדור. צעיר שבא ממוסקבה, ואך זה גמר בה את הפקולטה לתורת המשפטים – יעקב מזא“ה שמו, מי שנתפרסם אחר-כך כרב ראשי של העדה היהודית במוסקבה. השלישי היה מהנדס צעיר מעיר ייליסאביטגראד אשר באוקראינה – שמו וולדימיר טיומקין, והוא זה רק בא לארץ לעמוד בראש הועד של חובבי-ציון. הרביעי היה צעיר מליטא – שמו יהושע אייזנשטדט, שנתפרסם אחר-כך כסופר בישראל בשמו “ברזילי”. והחמישי הייתי אני, כותב הטורים האלה, שזה רק גמרתי את למודי במוסקבה כמהנדס וסיירתי בארץ בלוית רעיתי. נספח אלינו אכר אחד מפתח-תקוה, כ”ץ שמו, ללוותנו בדרכנו, כבן-הארץ המכיר את דרכיה וארחותיה השוממים. מטרת השיירה הזאת היתה לתור ולראות את העמק הגדול הזה ולהתחיל במשא-ומתן עם המוכרים, כי אמור אמרנו לרכוש אותו לצרכי ההתישבות העברית.

שממת דורות שררה אז מכל העברים, ובכל העמק הגדול והרחב הזה כמעט שלא נראה איש. רק פה ושם פגשנו באי-אלה אהלים של בדוים נודדים. מסביב השתרעו בצות וחולות, שיחי-מדבר, קוצים ודרדרים. לעין לא ניתן לראות אלא מראה אחד בלבד: הכרמל השומם והחשוף מרחוק, בלי ירק, בלי עץ ועשב, בלי סימן של ישוב; והעיר חיפה עצמה, קטנה ודלה, שקועה ברפש ובזוהמה. ורק שכונה אחת בסביבתה רתקה אליה את מבטנו ביפיה – זו היתה שכונת הגרמנים “כרמל” שהתחילה אז להתפתח.

כל היום ההוא רכבנו באותו עמק ועברנו אותו מדרום לצפון וממערב למזרח. ראינו והסתכלנו יפה-יפה בכל הסביבה, והבינונו כי עתיד מזהיר מחכה לו לימים יבואו: כאן מרכז הארץ וכאן מקום המתאים ביותר לבנין נמל מודרני גדול על שפת הים התיכון; והנה ה“הינטרלאנד” הגדול של עמק יזרעאל – שאף הוא עמד אז בשממתו. עתיד מזהיר גדול – ואולם מה מעציב ונורא היה ההווה שבימים ההם!

בערב שבנו עייפים ויגעים למלון, וכל אותו הלילה עבר עלינו מתוך שיחה ארוכה בדבר רכישת העמק הגדול הזה. למחרת היום, השכם בבוקר, יצאתי לטייל בשכונת הגרמנים “כרמל”. על-יד כרם אחד פגשתי באכר גרמני, שעמד ועדר במעדר שבידו את הגפנים בכרמו. ברכתי אותו לשלום, והוא השיב לי שלום בפנים זועפות.

– “אתה בודאי, – אמר לי – אחד מאותה השיירה שבקרה אתמול בעמק עכו. כפי ששמעתי, אומרים אתם לרכוש אותו”.

– “ומה דעתך אתה על העמק הזה?” – שאלתיו.

הגרמני ענה לי מתוך חיוך: “אין זה בשבילכם! אין זה בשביל היהודים! אתם, היהודים, רגילים אתם תמיד לבוא ולקחת מן המוכן. אין זה מדרככם להביא קרבנות, קרבנות ממש, לשם יצירה ובנין. מחכים אתם, שאחרים יבואו ויקריבו קרבנות, אחרים יעבדו ויבנו, ורק אחר-כך תבואו אתם – ותקנו…”

כמכת-לחי צורבת היו לי הדברים האלה. פני חוורו מעלבון ומצער. אך בשקט גמור עניתי לו: “אם תזכה לחיות עוד הרבה שנים – ותראה, כי טעות גדולה טעית. ואם יש אולי שמץ של אמת בדבריך כלפי היהודים בארצות הגולה – הנה עלילה גמורה טפלת בדבריך על בנין ארצנו העתיקה, שאנו מתחילים שבים אליה לבנותה מחורבנה”.

מלא רוגז וכאב לב עזבתי אותו ושבתי אל המלון. אל חברי. מסרתי להם את תוכן השיחה עם הגרמני. שיחה זו – לא אשכחנה לעולם! ואז, במסבת רעים זו, נשבענו איש לאחיו שבועה נאמנה להקדיש את כל כחותינו למטרתנו הגדולה בכדי להכחיש את דבריו של הגרמני ההוא.

*

מני אז עברו 38 שנים. במשך הזמן הזה עברו ובאו על עמנו כמה וכמה צרות, רדיפות ועלילות. נהרי נחלי דם נשפכו בכמה וכמה מארצות גלותו. ללעג ולקלס היינו בעיני הגויים, ואף שאיפותינו העתיקות, לשוב לארצנו ולבנותה ולחיות חיי אומה נורמלית על אדמת אבותינו – כמה קיתונות של לעג ובוז שפכו עליהן ה“מחוכמים” שבתוכנו! – וכיום, אחרי אשר העמק ההוא, עמק חיפה-עכו, עבר לצמיתות לקנינו של העם העברי, על-ידי המוסד הקרקעי שלו לגאולת הארץ, הקרן הקימת לישראל – כיום הגיעה השעה לעשות סיכום קטן ממה שהשגנו במשך 38 השנים האלה.

חיפה, הקטנה והדלה אז, נעשתה בינתים לעיר גדולה וחשובה בישובנו, ומספר היהודים שבתוכה נתרבה מהזמן ההוא פי עשרים. על הכרמל ובהדר הכרמל, שהיו אז שוממים וחשופים, נבנו כמה וכמה שכונות של היהודים – והשכונות יפות הן! –: “הדר הכרמל”, “יחיאל”, “נחלה” ועוד. ואף ראש הפסגה של הכרמל חלק גדול מאדמתה עבר לידי היהודים, ועליה הולכות ונבנות אחוזות אחוזות. על הכרמל האדום, קן סלעים וטרשים, מתנוססת כיום השכונה “נוה שאנן”. ועל יד שפת הים משתרעת השכונה היפה “בת-גלים”. בחיפה מתרכזת כיום התעשיה הגדולה של הארץ, וכולה נבנתה ע"י היהודים! “נשר”, “שמן”, הטחנות הגדולות, תחנת החשמל של רוטנברג, ועוד ועוד. על הכרמל עומד לתפארה מוסד מדעי גדול, היחיד במינו בכל המזרח, שתפקידו לחנך ולהכין אנשי מעשה בשביל מפעלי התעשיה בארץ-ישראל ובכל ארצות המזרח. הלא הוא התכניון העברי.

והנה ה“הינטרלאנד” הגדול, מהים ועד בית-שאן. ברובו הגדול בידי היהודים הוא נמצא. בחלקו החשוב נגאל על-ידי הקרן הקימת לישראל, ובמקצתו גם על-ידי חברות פרטיות. וכל העמק הזה מכוסה שדות-תבואה, כרמים וירק, צוהל משמחת הבנין ומגיל היצירה. הבצות אשר בו יובשו, וקני מלריה ממארת הפכו למקומות-ישוב בריאים ופוריים. ובעמק חיפה-עכו עצמו התחילו כבר עבודות ההכשרה מצד היהודים ועובדו תכניות, למען הפוך גם את המקום הזה למרכז החיים התעשייתיים בכל הארץ כולה.

וכל המפעלים האלה נעשו בתנאים הקשים ביותר. בימי הגזירות הרעות של ממשלת התורכים שהיו מפריעים לנו בכל עבודת בניננו, בימי הגירוש והחורבן של תקופת המלחמה העולמית. ואף בימינו אלה עד היום הזה לא באה לנו שום עזרה מן החוץ, לא עזרה מדינית ולא עזרה כספית ולא עזרה במחשבה. הכל הכל עשתה האומה העברית עצמה ברוחה, במרצה, בעבודתה ובכספה.

איךָ, הגרמני?! אם הנך עוד בחיים – צא וראה מה יצרנו במשך התקופה הזאת שעברה מאז שיחתנו בשכונתך, יצרנו מתוך קרבנות ומתוך יסורים של בנין ויצירה.

וזאת לך התשובה המלאה, שלא הספקתי לתתה לך אז, בחודש אדר, לפני שלשים ושמונה שנים!

חנוכה, תרפ"ט

הועד המשותף לעניני הנוער, שביזמתו הוקם המכון הזה, בקשני לומר מלים אחדות לפתיחתו. קבלתי עלי את התפקיד הזה, באשר מטרת המכון קרובה לנפשי. דוקא בימים אלה, שלא היו כמותם בתולדות ימי עמנו אולי מימי חורבן הבית השני, החלטנו לפתוח בשעורים האלה. רבים ודאי ישאלו אם זוהי השעה לדברים שבתורה, בזמן שרובצים עלינו תפקידים אחראיים כל כך בארצנו ובכל העולם כולו? תשובתנו היא: בדרכי אבותינו אנו הולכים.

בשעה שהתנהלה המלחמה עם הרומאים בעד שחרור העם, הקדישו המפלגות בישראל, שכולן היו ללא ספק מורכבות פטריוטים נאמנים לעמם ולארצם, את מיטב כוחן למלחמה הפנימית. והנה בימים ההם התאספו חכמים בעלית גג לדון ולתקן תקנות בחיים הדתיים והרוחניים. אז קם גם אחד מגדולי הדור, ר' יוחנן בן זכאי, עזב את העיר, פנה אל כפר בלתי ידוע, אל יבנה, ויסד שם מרכז לתורה. תהיינה הדעות אשר תהיינה על מעשהו של ר' יוחנן בן זכאי ושל החכמים שהתאספו בעליה, ואף אמנם בספרותנו תמצאו הערכות רבות לכך, לחיוב ולשלילה, העובדה עובדה היא: אותם האנשים הצילו את עם ישראל, אם לא בארצו, הרי בארצות גלותו, ונתנו לו תוכן לחייו זה קרוב לאלפיים שנה. גם כיום אנו מוכרחים להמשיך בכיוון הזה. ובה במדה שמצבנו הולך ומחמיר ואבני הנגף שמניחים על דרכנו הולכות וכבדות, בה במדה אנו חייבים להתעמק בבעיותינו, לחפש את דרכי עבודתנו: איך להשיב שה פזורה ישראל מבין העמים לארצנו. עלינו ללמוד את כל הבעיות הללו להלכה כדי להצליח ולפתור אותן למעשה.

הפלוגתא הגדולה בדבר “תורה ומעשים” נפתרה אצלנו לזכות תורה המביאה לידי מעשים, והתורה שתקבלו פה תהיה זו שתקרב אתכם למעשים, אבל למעשים מתוך מחשבה. לאחר שתרכשו פה ידיעות מספיקות ובינה בדברים בכל הצורך תלכו אל הגולה כדי לרכוש את העולם היהודי למען תנועתנו ולמען מפעל הבנין. מה שם התואר הניתן לאנשים הממלאים שליחות זאת? שד“ר. יש חוגים הנוהגים זלזול בתפקיד זה. יש גם עתונים, שבשעה שהם רוצים למעט דמותו של אדם, הם מטיחים כנגדו: זהו רק שד”ר, שד"ר של הציונות או של הקרנות. ואילו אנו מקבלים את השם הזה באהבה, כי הוא קדוש בשבילנו.

מי היה השד"ר? לפני ששים שנה, לפני שהחלה העבודה לבנין הארץ בדרך זו שאנחנו הולכים בה עכשיו, דרך החקלאות, העבודה וגאולת הקרקע, היתה ארץ-ישראל קדושה לעם ישראל לא פחות מאשר עכשיו. גם אז היו חלוצים באים ליישב את הארץ. ההבדל היה רק בזה, שהחלוצים של הימים ההם היו בני 50, 60 או 70 שנה, ועבודתם היתה לא עבודת אדמה ועסקי תעשיה, כי אם בקשת רחמים ותחנונים בערי הקודש. זאת היתה הצורה. ואולם התוכן היה גם אז – לשמור על הגחלת, לשמור על הארץ, שעם ישראל לא שכח אותה, עד שיבוא הגואל. גם אחר כך, בימי “חובבי ציון” בשעה שבנו את המושבות בתנאים קשים כל כך, אמרו: נבנה, נמשיך, ונשמור עד שתבוא מהפכה מדינית ותקום לנו ישועה. גם בזה היה כיוון ידוע: כוחותינו היום מעטים ודלים, אנחנו עושים כל מה שביכלתנו, נתכונן לימים שבהם נזכה לגאולה השלמה. בשביל אותם הזקנים היתה ארץ-ישראל קדושה והם סבלו אז אולי לא פחות מאשר סובלים היום הצעירים שלנו בישובים החקלאיים. קראו את תולדות הישוב היהודי בחברון, בצפת וגם בירושלים בזמנים ידועים ותראו כמה תלאה וסבל עלו בחלקם. מהם היו לבז ולמשסה, מהם שנרצחו, והנשארים בחיים כל חייהם היו מחסור ויסורים. הם לא עזבו את הארץ, לבל ינתק הקשר בין הארץ לבין העם בגולה. וכדי להשפיע על ארצות הגלות שיתמכו בידם למען יוכלו לעמוד ולהתקיים, להחיות נפשם ונפש עולליהם – כי שכר לאדם לא היה במקום הזה, – וכדי להזכיר לעולם היהודי כי יש יהודים בארץ-ישראל המתפללים על יד המקומות הקדושים, ולעוררם שיבואו לעזרה לישוב הזה, שלחו אנשים לכל תפוצות הגולה.

לאנשים האלה קראו בשם שדר“ים. השם הזה יקר היה בזמנו, ונשאר קרוב ללבנו עד היום הזה. ודאי, גם אז לא כל השליחים היו ראויים לשמם, גם אז היו שניצלו את השד”רות לצרכים שאינם אידיאליסטיים כלל. כגון זה יש למצוא בכל התנועות שבעולם וגם בתנועתנו כיום. אבל סמל לדמותו האמתית של השד“ר היו אלה שעמלו בחרדת קודש לשמור על ארץ-ישראל ולסייע לישובה. הקופסה של הקרן הקימת לישראל כיום היא היורשת החוקית של קופסת רבי מאיר בעל הנס. אחד הוא החוט המקשר את כולם, אחד הרעיון המחיה את רוחם והולך לפניהם מאז ועד היום. אלא שבכספי קופסת ר' מאיר בעל הנס תמכו בזקנים המסתופפים בחצרות אלהים ומתפללים על הגאולה, ובכספי הקרן הקימת גואלים את אדמת ארצנו בשביל צעירים שיישבו אותה. הקופסה הכחולה היא היורשת של אותה הקופסה הקודמת. בערב שבת, לפני הדלקת הנרות, היתה כל אם בישראל זורקת פרוטה לקופסה, פרוטה זו שאולי היא היא שחינכה לנו את החלוצים הראשונים שעלו לארץ בימי ביל”ו. מי תקע אותה הקופסה בכל תפוצות הגולה? שוב אותם השד"רים שהיו באים ומאספים את הכסף ומטיפים מוסר לאלה שהסיחו דעתם מן הקופסה ולאלה שלא הכניסו קופסה לביתם כלל.

לפני ששים שנה הובאו לגולה בשורות אחרות, בשורות על גאולת הארץ ובנינה. התחילה תנועת חבת ציון. רוב המנהיגים של ההסתדרות הציונית וגם מנהיגנו המנוח הרצל בשעתו, לא העריכו למדי עד כמה היתה אותה תקופה פרוזדור ויסוד לכל מה שנבנה אחר-כך במשך יותר מארבעים שנה על-ידי ההסתדרות הציונית. והנה, מיד לאחר שהחלה התנועה של חבת ציון נשתנה תפקידו של השד“ר. במקום השד”ר בא המגיד, וזמן-מה אחרי כן המטיף הלאומי. היה זה אותו היהודי מבית המדרש, באותו הלבוש, עם אותה המטפחת הארוכה, עטוף בטלית כשד"ר מן הימים הקדומים, והוא מסתמך על פסוקים ומדרשים, אלא שמעתה לא הטיף עוד לקופסה של ר' מאיר בעל הנס לקיום הזקנים, אלא קרא לעם להצטרף לעבודתן של אגודות חובבי ציון, למען בנין הארץ, יסוד מושבות ועבודת האדמה. – כדאי היה שמישהו יפרסם מחקר על תפקידם של המגידים והמטיפים הלאומיים בתולדות התנועה שלנו, ספר שיספר לדורות את תולדות חייהם ופעלם. הרבה מאד יוכל הדור הצעיר ללמוד ממגלת-ספר שכזו.

אספר על אחדים מהם שעמם עבדתי בימי נעורי.

אחד מהם, הטפוסי ביותר, היה הראשון שהופיע בעולמם של חובבי ציון כמגיד ומשולח, שהגיע לכל קצווי רוסיה. זה היה יהודה ליב יבזרוב, – שנפטר רק לפני שנים אחדות בתל-אביב בגיל קרוב לתשעים שנה. בימים ההם הייתי מזכירה של אגודת חובבי ציון במוסקבה. הצעתי בישיבות הועד של חובבי ציון במוסקבה לשלוח מגיד שיטיף לחיבת ציון. התגובה הראשונה על הצעתי זו היתה שלילית בהחלט. כולם כאחד התנגדו לה. ראשית דבר – הוצאות הדרך. מילא, דמי מאכל ומשתה אין צורך לשלם לו, ישראל רחמנים בני רחמנים ומכניסי אורחים – יהיה סמוך על שולחנם, – אך את דמי הרכבת על כרחך אתה חייב לשלם ולו תהא זו מחלקה שלישית או רביעית; ואין רשות לקחת את הכספים שנותנים לנו בשביל ארץ-ישראל ולהוציאם על דברים שכאלה. כדי לבטל טענה זו ערכתי תקציב והשתדלתי עד כמה שאפשר לקמץ, כדי שלא ידחוהו. משכורת בשביל אשתו ובניו שנשארו בחאסלאביץ הצעתי 10 רובל לחודש, היינו לירה אחת. וגם זה לא במזומנים ממש, כי אם לערוך הגרלה, והוא, השד"ר, יהיה מוכר את כרטיסי ההגרלה וכך יקבל את עשרת הרובלים בשביל משפחתו. אינני זוכר כמה קצבו לו להוצאות הנסיעה (הדבר היה בשנת 1885), על כל פנים, לא קבעו לו נסיעה במחלקה הראשונה בקרון-שינה.

ועדיין לא נסתתמו הטענות. טעם שני להתנגדות היה: אם באים לאסוף כסף לתלמוד תורה, או לישיבת וולוזין, או בשביל “חלוקה”, או לקופסת ר' מאיר בעל הנס, בני ישראל נתבעים ונותנים משהו, אבל בו ברגע שהשד"ר יתחיל לדבר על חובבי ציון, על תורת פינסקר ולילינבלום ועל כל שאר האפיקורסים הללו, יגרשוהו ולא יתנו לו לפצות פה, וכולנו נהיה לחרפה.

הטעם השלישי – שאי אפשר למצוא איש ראוי לדבר, שיהיה מצד אחד יהודי ירא שמים ומצד שני בעל לשון, יודע תורה, ומבין במדה ידועה לדבר גם לפי רוח הזמן, לפי הבנת הנוער והבעלי-בתים שהריחו קצת השכלה. בכל זאת התעקשתי במלחמתי לענין עד שקבלו את הצעתי בתורת נסיון. הזמינו את יבזרוב.

אני זוכר היטב את הרושם הראשון מעבודתו. היינו אז במוסקבה. אין צורך לומר, שאיש מאתנו לא העלה על דעתו שהוא עומד לנאום במוסקבה. הוא התחיל לחזור על העיירות הקטנות. יצא ממוסקבה ל“תחום המושב” דרך סמולנסק. בשבת נתעכב מדרכו בעיירה וויאזמה בפלך סמולנסק, שהישיבה ליהודים היתה אסורה בה. ישבו שם רק ארבעים משפחות מ“חיילי ניקולי”. הוא העיז לשאת דברו בבית הכנסת על חבת ציון ואסף במזומנים 18 רובל, ושלח למוסקבה את הכסף. כדאי לקרוא את המכתב הראשון שלו אלינו (המכתב נמצא בארכיון שלי ששמור באוניברסיטה). האיש יצא מכליו מהתלהבות על רוב הצלחתו. הוא שלח אלינו רשימה של כל המנדבים. התרומה הגדולה ביותר היתה של רובל אחד. הוא בקש ממני שאשלח קבלות לכל אחד ואחד לחוד, לידע ולהודיע שהכסף הגיע למטרתו. הייתי המזכיר של אגודת חובבי ציון, עבדתי בלי עוזרים ובלי כתבים, עד 8–9 בערב הייתי לומד באינסטיטוט הטכני ואחר-כך הייתי יושב וכותב בידי את הקבלות. היתה שם קבלה אחת, שלא אשכחנה לעולם, קבלה על קופיקה אחת. אולי הקופיקה הזאת היא הסימבולית בשביל התפתחות הקופסה של הקהק"ל. אלה הקופיקות, שהיום הם גרושים, סנטים, זהובים, הם הם שגאלו למעננו את חצי מיליון הדונמים של הקרקע. מורגל בפינו מאמר: הזהרו בגוי קטן! ואני מוסיף ואומר: הזהרו בקופיקה קטנה! היא היא היוצרת והגואלת.

המגיד יבזרוב, שהביא אז את ראשית בכוריו, עמד על משמרתו במשך עשרות שנים ונתפרסם פרסום גדול בכל רוסיה. הוא נשא דבריו גם בבית הכנסת בוורשה ובאודיסה וכל האינטליגנציה היתה נוהרת לשמוע אותו. אותו היהודי, שעמד עטוף בטלית בבית הכנסת, הצליח; אותו האיש, בן העיירה הקטנה חאסלאביץ, היה המגיד הציוני הראשון. ההשכלה האירופית היתה זרה לו, אלא שהיה תלמיד חכם והוא מצא את דרכו אל הקהל בהתלהבותו ובאמונתו העמוקה, כי זוהי הדרך ואין אחרת. הוא היה יהודי חרד וירא שמים ושלב את הרגש הדתי ברגש הלאומי. הוא חש והרגיש כי אין דרך להחזיר את הנוער שלנו תחת כנפי האומה אלא על-ידי יצירת מדינה לעם ישראל בארץ-ישראל.

שונה מזה הוא טפוס המגיד הציוני השני שבא אלינו יותר מאוחר, הוא מסליאנסקי, יחיה לאורך ימים. מצאתי את האיש הזה ביקטרינוסלב. בסביבה שבה נמצאתי לא שמעו על חבת ציון. והנה, בשבת הראשונה לאחר שעברתי ליקטרינוסלב אמר לי חותני: “יודע אתה, שמעתי שבבית כנסת אחד קטן יש איזה מטיף, מגיד, שגם הוא מדבר כמוך”. הלכתי לבקש את אותו האיש המדבר כמוני. מצאתיו בקלייזל קטן שהיו בו כחמשים יהודים. שמעתי את הנאום הראשון שלו – אותו הנאום שנעשה מפורסם אחרי-כן – על העצמות היבשות. ראיתי לפני גילוי כוח כביר. והאיש יפה-מראה ויפה-תואר להפליא, בעל צורה והליכותיו נאות. הכרתי שלא מגיד סתם לפני, אלא איש שקנה לו ידיעות רחבות למדי גם בספרותנו החדשה. אחרי שגמר את דרשתו, הזמנתי אלי לשיחה. שאלתיו: מנין אתה? השיב: מפינסק. – ממה אתה מתפרנס? – אני מלמד, מורה. – אתה מצליח? – אני עודני מצליח, אבל התלמידים בודאי לא יצליחו, “זיי וועלן בלייבן גויים”. הזמנתיו לעבודתנו והוא החל סובב-עובר באוקראינה ובקרים. לא מלאני לבי לשלחו לפולין וליטא, כי שם דרוש היה איש ירא שמים, זהיר במצווה קלה כבחמורה, ואילו הוא לא היה מן המחמירים. אבל בשביל אוקראינה וקרים זה היה מספיק. בעלי הבתים והאינטליגנציה עם מיכאל מרגוליס הידוע בנגב רוסיה בראש היו נוהרים לבית הכנסת כל פעם שמסליאנסקי היה עולה על הבימה, ולא פסחו על ערב אחד משלו. הוא עבד באגודת “חובבי ציון” שתים עשרה שנה, עד שהיה מעשה והלשינו עליו לפני הרשות והוא ברח לאמריקה וגם שם תפס מקום גדול. היום הוא בן 83, אבל עוד כוחו אתו והשפעתו עודנה ניכרת שם. ואם אמנם רבות היו ידיעותיו הרי בעיקר צדה לבבות בלהט נפשו ובכוח האמונה הגדולה.

לדור מאוחר יותר של שד“רים ציוניים שייך יצחק ניסנבוים. עכשיו הוא גר בוורשה והוא ראש המזרחי שם. ניסנבוים נכנס לפעולתו בביאליסטוק. הוא קבל כבר חנוך של “חובבי ציון”. היה מזכירו של רבי שמואל מוהילבר ז”ל, ואחר-כך נכנס לעבוד בתור מטיף בועד האודיסאי והצליח בפעולתו.

בימים הרחוקים ההם פעל עוד שליח, שונה לגמרי מאלה השלשה. כשנסעתי בפעם הראשונה לארץ-ישראל לפני 48 שנה פגשתי באניה צעיר אחד בן 20–22. ראיתיו מתהלך על מכסה האניה, ספר גדול בידו והוא לומד ולומד בלי הרף. נגשתי אליו ושאלתיו: מה זה בידך? השיב: מלון תורכי. – מה אתה לומד מתוך המלון? – אני לומד בעל פה את המלון. – למה? – אני נוסע לקושטא, אני חפץ ללמוד שם, להתכונן בשביל ארץ-ישראל, ויש לדעת תורכית. וכיון שאינני יודע כלום, קניתי לי מלון ובאניה אשננו לי! פשטות זו שבה השיב הצעיר על שאלותי עוררתני לשים לבי אליו. הוספתי לשאול: – מנין אתה? – מסטארו-קונסטאנטינוב פלך ווהלין. שמי זאב. הוא דיבר על ארץ-ישראל ועל חובבי ציון בהתלהבות, בטמפרמנט, באמונה והדגיש, כי בנין הארץ הוא ענין למחר, ולא לדורות כפי שלימד אחד-העם. הרגשתי כי לפני איש יוצא מגדר הרגיל. אמרתי לו: שמא תשליך את המלון הימה ואתה תשוב לאודיסה ותכנס אתנו לעבודת תעמולה הנאה לך. השיב: אינני יודע לדבר. אמרתי לו: מה פרוש? אם יש לך טמפרמנט כזה ואמונה כזאת, איך תוכל לאמור שאינך יודע לדבר? הרי הדבור יבוא מאליו! הוא נסע לקושטא וכעבור חודש או חדשיים חזר ונכנס לעבודתנו. כל מקום שבא – אם עיר גדולה ואם עיירה קטנה – גרם למהפכה. זקנים ונערים, צעירים וצעירות, יהודים יראי שמים וחפשים בדעותיהם, נמשכו והלכו אחריו מבית לבית, מבית כנסת לבית כנסת לשמוע את דבריו. הוא הפך עולמות ממש. צעיר זה חי כבר בבעיות העולם החדש. הוא לחם במתבוללים, בסוציאליסטים ובתנועות אחרות. גם הוא נשא דבריו לעם בבית הכנסת, מעל הבימה. השפעתו היתה עצומה כל כך שהתחלתי לחשוש שמא יעבור את גבול הרצוי. והרי היה אצלנו עוד איש ומיכל הלפרן שמו, שהתלהבותו עברה לפעמים את גבול המותר לנו לפי מצבנו. פחדתי שמא ילך גם זאב בדרך זו. מן השמים רחמו עלי – הלשינו על זאב, הוא ברח לאמריקה, ולצערי הגדול ירד ונשכח, נבלע בעולם ה“פוליטישאנס”, ועל כל זה התחיל לתת בכוס עינו, וכך בלה את עולמו ואת חייו.

כך נמשכו הדברים עד הקונגרס הציוני הראשון. מעתה נכנס המטיף הלאומי והמגיד לגלגולו השלישי. על הדור הזה נמנים כמה אנשים מן היושבים פה. להם קראו בשם “המורשים של ההסתדרות הציונית”, וגם עליהם הוטל התפקיד לנסוע מעיר לעיר, לדבר, להטיף, לארגן. הקונגרסים והועידות שלנו התחילו לקבל צורה פרלמנטרית, – למראית עין – עם יושבי ראש ועם סדר-יום, דברים שלפעמים ברם מרובה מתוכם. אולם בזמן הראשון הלהיבה הצורה החיצונית הזאת הרבה מן הפרובינציאלים ברוסיה. וכאשר הצלחנו לקבל רשיון לאסיפת מינסק ולאסיפות בערים אחרות, השפיעה הצורה של הפרלמנט היהודי יותר מן התוכן. עכשיו תש גם כוחה של זו.

חוץ מן העוזרים הרשמיים מצאנו כבר שורה שלמה של צעירים שהקדישו את חייהם לעבודת התעמולה, הארגון ולשליחויות: מאלה אזכיר את שיינקין, את מוסינזון, את בוגרשוב ואת ד"ר בוכמיל המנוח. היו כאלה בכל העולם לעשרות, ואולי למאות. אבל עד המלחמה לא היו אלה ברובם עסקנים פרופסיונליים. הם עשו את עבודתם מתוך התמסרות שלמה לתנועה וקבלו משכורת זעומה; כשם שהמלמד היהודי לא היה מקבל שכר למוד, אלא שכר בטלה, ואינו מצווה על האכילה אלא בכדי שלא ימות ברעב, כך גם הללו. לא מקצוע היה זה בשבילם אלא עבודת הקודש.

אחרי המלחמה התרחבה צורה זו של שליחים בכמותה, אבל באיכות כבר נמצאו פגימות. אותה ההתלהבות, שבלעדיה אין ברכה בעבודה, אותה האמונה הצרופה שבה נשתבחו הרבה מאלה שעבדו בהסתדרות הציונית כאנשי תעמולה וארגון, לא עמד להן כוחן במדה מספקת, אחרי המלחמה. הן נדלדלו הרבה מכפי שהיו אצל רוב אנשינו לפני המלחמה. וכשם שכל הרמה הרוחנית של החיים, הן אצל אומות העולם והן אצל העם היהודי ובתנועה הציונית, הלכה וירדה והחיים פשטו יותר ויותר את צורתם הרוחנית, האידיאליסטית, ולבשו צורה חמרנית, כך ירדה גם הרמה הרוחנית, האידיאליסטית, של כמה וכמה מקרב השד"רים.

מה יהיה להבא? מה יהיו פני השליחים שיבואו במקומם של בני הדור היורד עתה מעל הבמה? אני מאמין, שבשעה שתחלוף מן העולם אותה התקופה של חמרנות גסה שהשתלטה עליו, יתעלה גם טיבם של השד"רים וישובו לאותה המדרגה שממנה התחילו. ולכן אני אומר לכם: כל מי שבא לכאן ובלבו אש קודש ואמונה גדולה – ברוך בואו אלינו, אבל אם יש בכם אולי מי שחושב כי זה יהיה רק מקצועו בחיים ולא תעודת חייו, מובטח לו שלא יצליח.

ועוד דבר ברצוני להוסיף: התפקיד שלכם היום קשה הרבה יותר מתפקידם של השד"רים הראשונים. הפרובלימות שלנו היום בתנועה עצמה מסובכות הרבה יותר מן הפרובלימות שלפני המלחמה. הלא הן אותן השאלות, שהביאו אצלנו התפלגות פנימית לארגונים שונים ולמפלגות שונות ולכיוונים שונים עד שגם בשעורים האלה כבר ישנן שתי נטיות, דתית וחילונית. אילו באנו לקבוע את השעורים לפי המפלגות, היינו צריכים אולי ליסד חמשה או ששה מיני שעורים כאלה. כמה שנים לפני המלחמה מי שבא למקום שבא, לא שאל אלא שאלה אחת: פלוני ציוני או שאינו ציוני. היום אין זה מספיק. היום יצטרך עוד לדעת, פלוני ציוני מי הוא ומה הוא, מה גוונו, מה צבעו. ואולם התשובות על השאלות הללו קשות הרבה יותר מאשר על השאלה הפשוטה הראשונה. מדוע? מפני שאת התשובה על השאלה הראשונה נותנות אלפיים שנות גלות. הפרובלימות האחרות הן עדיין חדשות, רק עשרים-שלשים שנה הן עומדות לפנינו. אולם שנאת אחים לעולם היא חריפה יותר מאשר שנאת זרים. והניגודים האלה הנם קיימים ומן ההכרח לדעת אותם.

ועוד דבר: עבודת בנינה של ארץ-ישראל לפני המלחמה תמכה יתדותיה בתקוה – היהדות החרדית, וגם רבים משאינם חרדים, תלו עיניהם לשמים וקוו לעזרת ה', לעזרת המשיח אשר יבוא ויגאלנו. ואין עלינו אלא לישר לפניו את הדרך; ואחרים חשבו שתבוא לעזרתנו אנגליה או מדינה אחרת, והתשובה המדינית גם היא היתה ברורה מאליה: אנחנו מכינים את הדרך לאותו כוח מחוצה לנו שיבוא לעזרתנו, אם בידי שמים ואם בידי מדינה מן המדינות. היום, לאחר פרסום הספר הלבן, המצב אחר. תקוות החרדים במקומה עומדת. משיח צדקנו לא בגד בנו. אבל אלה, שחזו להם חזון משיח בדברי ההצהרה של המיניסטריון בלונדון, עומדים עכשיו תוהים ובוהים ונבוכים במדבר, באשר המשיח שלהם בגד בהם. הפרובלימה המדינית כיום אי אפשר לעבור עליה בשתיקה מבלי לתת לה תשובה. יש לדעת מה להשיב, לא לאפיקורס, – כי אם לאיש החושב מחשבות. וזה קשה הרבה יותר. אני מקוה שבשעורים פה תמצאו את התשובות האלה. ובראש כל התשובות אזכיר לכם את הכתוב: “אל תבטחו בנדיבים”, על אחת כמה וכמה בנדיבים לא יהודים. זאת: “וחסד לאומים חטאת”.

אין להשוות את השאלות של היום, את דרכי התעמולה והארגון בימינו לאותן שלפני המלחמה, ובפרט בזמנם של חובבי-ציון. כאשר הצלחנו בועד של חובבי-ציון, בשעה שבחרו בי לנשיאו, להביא את הכנסות הועד ל-180,000 רובל לשנה, צלצלו כל הפעמונים של הציונות, והיום, כאשר הכנסות הקהק“ל לשנה מגיעות לסכום של קרוב לחצי מיליון לא”י ניטו, עוברים על זה בשתיקה, והדבר נראה כנורמלי. ובאמת אין זה נורמלי כלל. כי אנו צריכים סכומים גדולים הרבה יותר. הבדל זה שבין 180,000 רובל לפני המלחמה לחצי מיליון פונט כיום הוא ההבדל בין השאלות והבעיות שלפני המלחמה ובין אלו של היום.

כיום אין המקום לפלפול ולפראזות – היום תש כוחם של אלו. על השליח הציוני להביא דברים הנאמרים מתוך הבנה וידיעה עמוקה, ולכן טוב שנכין את השליחים שלנו, שלא ישמעו את השעורים אלא יבלעו אותם, ככתוב: “אכול את המגלה”! עליכם לבלוע את הדברים בנפשכם, ברמ"ח אבריכם, וראשית כל צריך שהמורים עצמם יבינו עד תכליתן את כל השאלות האלה ושתשובתם תהיה תשובה בהירה בלי התחכמות, בלי נפתולי פלפול, ובלי העלים דבר. במקום שהמורה לא ידע להשיב דבר ברור, יאמר “לא ידעתי”, ואל יבקש תשובות דחוקות ודברים הפורחים באויר.

דברי פתיחה במכון לשליחים ציונים.

ירושלים, כ“א בסיון תרצ”ט

יש מחלוקת אם נולד הפרופ' שפירא בא' באלול או בב' בו. בין כך ובין כך מלאו מאה שנים להולדתו. מה שנים – הרי זו תקופה ארוכה. וביחוד אם נזכור מה היו בשבילנו שני היובלות האחרונים, מה הדרך שבה עבר העם העברי למן היום בו נולד האיש הזה בעיירה קטנה בפלך קובנה – ועד מעמד זה בעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל.

הרצל אמר פעם כי הרעיון קודם לכל. ואמנם האיש שאנו מזכירים את שמו כיום היה בעיקרו איש הרעיון. לא איש מעשה היה ולא פעל גדולות. הוא היה חכם, איש-מדע, אבל אנשי-מדע כמוהו מרובים היו בעם היהודי: גדולים במדע, גדולים בתורה. בפעולות לא הצטיין. אין אף מפעל אחד שאפשר לזקוף לזכותו. את האוניברסיטה לא יצר, את הקרן הקימת לא ברא. גדולתו היתה בזה שיצר את הרעיון.

הוא היה הראשון במחננו שקם בו האומץ להגיד, תחילה בעתונות ואחר-כך בקונגרס הציוני הראשון, כי העם היהודי יקום לתחיה אם יהיו לו שני היסודות ליצירה לאומית: קרקע תחת הרגלים ומוסד לתרבות העצמית, העממית המוסרית של האומה הישראלית. הוא שאמר את הדבר. לא יותר. ואף על פי כן משהתחיל הרעיון להתגשם לא שאל העם לשם המגשימים, אנשי המעשה והיוצרים, אלא לשם האדם הראשון שהגה את הרעיון. בזה הנציח את זכרו בלבות עם ישראל.

שתי יצירות קשורות בשמו, אחת בהר ואחת בעמק: האוניברסיטה על ההר והעבודה החקלאית בעמק. בעצם הדבר אין שתי היצירות הללו אלא אחת. זהו רעיון בעל שני פרצופים ותכנו המעמיק: השאיפה לשים קץ לפיזור האומה הישראלית, פיזורה הגשמי ופיזורה הרוחני. כל זמן שהעם היהודי יהיה מפוזר בכל העולם ולא יעמוד בשתי רגליו על קרקע לאומי לא יקום לתחיה. כל זמן שעם ישראל יהיה מפוזר פיזור רוחני בין אומות העולם, ידבר בשבעים לשון ולא בשפתו שלו, יתחנך בעשרות תרבויות ולא בתרבותו שלו – לא יקום לתחיה. כדי לשים קץ לפיזור זה דרושים שני כוחות: הכוח הגשמי – הקרקע, הקרן הקימת לישראל, הכוח התרבותי – האוניברסיטה העברית.

*

שנים הם המעלים היום את זכרו של הפרופ' שפירא: שליח הקרקע ושליח המדע שעל ההר. לו קם היום האיש המופלא הזה מקברו והיה רואה את הנעשה בארץ היה נדהם ממראה עיניו והיה מברך ברכת “שהחיינו”. היה רואה חצי מיליון יהודים בארץ, מיליון וחצי דונמים של קרקע ברשות יהודים. יותר ממאה אלף נפש מעבדים את הקרקע, עיר גדולה בת 160.000 תושבים שכולה יהודית. היה רואה את רשת בתי-הספר העברים, את ירושלים ששני שלישים מתושביה יהודים, את חיפה ואת המושבות שמסביבה. היה רואה על הר-הצופים את המוסד התרבותי הגדול שמספר תלמידיו מגיע ל-1.200 ואנשי מדע מפיצים ממנו תורה וחכמה בכל העולם היהודי. אילו קם היום האיש מקברו היה כחולם. כי לפני ארבעים ושתים שנה, כשנפטר והלך מאתנו, לא היה איש מעז לחלום על הקרן הקימת ועל האוניברסיטה ומכל שכן על הגשמתם הקרובה של שני הרעיונות הללו.

אולי היה לבו מתמלא שמחה, ואולי לא. אפשר ששפירא, בעל השכל המתמטי החריף, היה מתחיל כדרכו לחשב חשבונות והיה אומר: אם דרושות היו לנו ששים שנה כדי ליצור את המעט אשר יצרנו, כמה שנים תעבורנה עד שיווצר רוב גדול של האומה הישראלית בארץ-ישראל? אולי היה טוען כי מעט מזעיר הוא המספר של 1.200 סטודנטים על הר הצופים לעומת הרבבות שמגרשים אותם מכל האוניברסיטאות שבערי הגולה. אולי היה בא לידי מחשבות נוגות על המעט שיש לנו לעומת הדברים הגדולים שדרושים לנו כיום.

האם היה בא לידי יאוש? לא זכיתי לראותו אלא פעם אחת בימי חיי, ודומני שעמדתי על אפיו. הוא היה יהודי חרד במלוא מובן המושג, לא רק משום שהקפיד על המצוות המעשיות עד כדי כך שהניח שני זוגות תפילין, כי אם משום שהיה כולו רווי אמונה. הוא היה מאמין באמונה שלמה בביאת הגואל, בגאולת העם. ואמונתו זו היתה עומדת לו, שהיה בטוח בטחון גמור בתקומת העם היהודי אף-על-פי שהיה רואה שהקצב של עבודת עם ישראל אינו מתאים כל עיקר לצרכי מפעלו. אולם בין החטאים שהיה מונה בעם ישראל בודאי שהיה מעלה על ראש כולם את החטא הגדול של הזנחת הזמן. ואולי היה מגיע לידי רעיון חדש ומוצא את הדרך כיצד להפיח את האמונה בעם העברי בכל הארצות וגם בארץ זו כדי שהקצב של המפעל יתאים לקצב של זמננו, קצב האוירון ולא קצב שיירת הגמלים.

*

הנה עומדים סביבנו ילדים. ברכתי להם: כעבור חמשים שנה יתאספו נא במגרש גדול יותר בשורות צפופות לחוג את חג המאה וחמשים להולדתו של הפרופ' שפירא, ואל יעמדו לנגד עיניהם המכשולים שאני מדבר עליהם כיום. יברכו הם ברכת “שהחיינו” על הגאולה השלימה של אדמת ארץ-ישראל, על התחיה השלימה של השפה העברית והתרבות העברית.

בחנוכת הרחוב על שמו בתל-אביב

ביום המאה להולדתו, כ' באלול ת"ש

זה היה בתמוז תרמ“ז, בדרוזגיניק, פלך גרודנה. כ-50 ציר מערים שונות נתאספו שם לועידה השניה של חובבי-ציון (הועידה הראשונה היתה, כידוע, בקטוביץ בשנת תרמ"ה). ראשי המדברים בועידה היו: ד”ר פינסקר, לילינבלום, הרב ר' שמואל מוהילבר, הציר מווילנה היה ר' שמואל יוסף פין. מכל אותם הצירים, שהשתתפו בועידת דרוזגיניק, נשארו היום בחיים רק ארבעה: מאיר דיזנגוף, ראש העיריה בתל-אביב; יוסף איזנשטדט – בגלות רוסיה; חתן היובל שלנו, ר' יצחק ליב גולדברג, שאף הוא שימש ציר של ווילנה, ואנכי, ציר של מוסקבה. פין היה הזקן בחבורת הווילנאים, וגולדברג היה בא-כחם של הצעירים.

גולדברג, כדרכו, לא השמיע לפנינו כל נאום בועידה; ואולם לפעול פעל – אף זאת כדרכו תמיד – ואנו כולנו הרגשנו במעשיו ובעבודתו בועידה.

דור הולך ודור בא והחכוכים – האישיים והמפלגתיים – לעולם נשארים. וגם ועידת דרוזגניק לא היתה נקיה מהם. התנגשות בין אודיסה, ווארשה וביאליסטוק; התנגשות בין פינסקר ומוהילבר; התנגשות בין הזקנים והצעירים – וכולן לשם שמים. כולם נתכוונו לדבר אחד: לבנין הארץ. בתוך ההתנגשויות האלה היה הצעיר יצחק ליב גולדברג נחפז מפין למוהילבר, ממוהילבר ללילינבלום, מלילינבלום לשפ“ר, משפ”ר לברמן מפטרסבורג – וכל שאיפתו היתה לעשות שלום, לפשר ולאחד, להביא לידי תוצאות מעשיות.

כולנו הרגשנו, ש“זה הקטן גדול יהיה”, שזה הצעיר הצנום והשחור עתיד לתפוס מקום חשוב בבנין האומה והארץ. ותקוה זו, שתלינו ביצחק ליב גולדברג, נתגשמה במלואה. מאז ועד היום, זה 43 שנה, לא פסק אף יום אחד מלעשות את עבודתו, בהצנע לכת ובשקט, מלה בסלע – עבודה בתרי. כזאת היתה מאז ותהיה גם להבא תורת חייו של יצחק ליב גולדברג.

מדרוזגניק, אחרי הועידה, עברתי דרך ווילנה והתאכסנתי אצל גולדברג הצעיר. וזוכרני, כל אותו הלילה לא פסקנו בשיחה, עיבדנו תכניות שונות ובנינו היכלות על אדמת אבות. וברכתי היום שלוחה אליו, שיחיה עוד שנים רבות ויזכה לראות בהגשמת כל אותם חלומות הנוער – כאשר “עתידה ארץ-ישראל להתפשט בכל פלשתינה”.

תר"ץ.

הברכה שהחלטתם לשלוח לציוני רוסיה במלאות עשרים שנה לועידה הציונית בפטרוגרד, ברכה זו היא בודאי דבר בעתו. היה לי הכבוד הגדול להשתתף בנשיאות של הועידה הגדולה – או יותר נכון, של הקונגרס הגדול – לציוני רוסיה בפטרוגרד לפני עשרים שנה. ואני זוכר היטב את הרושם הכביר, שועידה זו עשתה ברוסיה, בקרב היהודים והלא-יהודים, מפני ההפתעה שבה. היו לה לציונות ברוסיה מתנגדים רבים מתוך השקפות אידיאולוגיות דוקא, מתוך יחס אוניברסלי, ליברלי, אל היהדות. כל אלה היו בטוחים, שהתנועה הציונית ברוסיה לפני המהפכה מקורה אך ורק ברדיפות על היהודים ולא תארו לעצמם שגם אם יבוא זמן והרדיפות תחדלנה, גם אז יימצאו אנשים שיחלמו על תחית האומה בארץ-ישראל. כל הויכוח הזה היה רק להלכה, משום שאי-אפשר היה להוכיח עם מי האמת – לא היתה הזדמנות לכך. קשה היה לדעת, אם מתפללים אנחנו בארצות הגולה “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, או שאנחנו מתפללים עכשיו בארץ-ישראל “ומפני חטאינו גלינו לארצנו”.

והנה באה הריבולוציה והוכיחה עם מי הצדק. מהפכה זו בגלגולה הראשון, לפני הבולשביזם, עוררה תקוות גדולות בין היהודים: הם שלא היתה להם הזכות לשמש שוטרים פשוטים, עלו ונעשו סינאטורים בסינאט העליון של המדינה, הועמדו בראש כמה מוסדות חשובים בארץ גדולה זו. השליטים החדשים של הארץ הכריזו בהתלהבות גדולה על מתן זכויות מלאות, פוליטיות, אזרחיות וגם לאומיות לכל התושבים, וביניהם היהודים, ואיש מבין 170 מיליוני התושבים לא העז להתנגד להכרזה חגיגית זו. והנה דוקא בזמן ההוא נתכנסו יותר מ-600 צירים לפטרוגרד מכל קצוות רוסיה הגדולה, מטאשקנט ומערי קאוקאז, מוולאדיווסטוק וגם מחרבין, לועידה הציונית; באו גם אנשי צבא מן החזית שקבלו רשיון מיוחד לכך משלטונות הצבא. קהילות ישראל ברוסיה, בעריה ובעיירותיה, חגגו את נצחון שחרור המדינה והעמים בתוכה, וביחוד שחרורם של 5 מיליון יהודים. ואילו אנחנו התאספנו בפטרוגרד ובמשך שבוע ימים חלמנו חלום אחד: “ושבו בנים לגבולם” – לארץ-ישראל. אכן היתה זו הפתעה לצבור כולו.

כששוחררו היהודים במערב אירופה היתה האמנסיפציה מלווה שכחה מכוונת של עברנו הגדול, ושאיפה להתמזגות שלמה עם העם שבתוכו ישבו. לא כן יהודי רוסיה. ושני טעמים לכך: האחד אי-רציונלי, והשני רציונלי. הטעם האי-רציונלי הוא: קשר נפשי עם מקור האומה, עם העבר והמסורת, עם צורות חיינו העצמאיים, ובמדה ידועה גם עם ערכי תרבותנו. קשר זה חי היה בקרב היהדות הרוסית יותר מאשר בשאר ארצות פזורנו. הטעם הרציונלי היה: אנו למדנו לקח מן האכזבה המרה שנחלה היהדות במערב אחרי השחרור. הם, הראשונים, הלכו שולל אחרי האשליות, ואילו אנחנו ברוסיה כבר ראינו, אם גם לא באותה הצורה הטראגית והאכזרית שנתגלתה בעשרים השנים האחרונות, כי שחרור מדומה זה סופו אכזבה. על כן בחרנו אנחנו בדרך אחרת.

מה גדולות היו התקוות בתקופת הועידה בפטרוגרד! זה היה עוד לפני מתן הצהרת בלפור, אך אנו ידענו שמתנהל משא ומתן בענין זה. היו עוד חילוקי דעות אל איזה מחנה עלינו להצטרף במלחמה העולמית, אם ההסתדרות הציונית צריכה להשאר נייטרלית או עליה לנקוט עמדה פעילה מבחינה פוליטית. חילוקי דעות אלה לא הפריעו לאמונה בגאולה השלמה ששלטה באולם הגדול שבפטרוגרד. איזו תחושה אינסטינקטיבית הגידה לנו, שבוקע ועולה שחר של יום חדש אחרי כל היסורים שעברו עלינו בימים ההם: הצרות והגירושים בימי הצאר, החללים מבני עמנו שנפלו בכל החזיתות. הרגשנו מתוך הרגשה אינטואיטיבית לאומית בריאה, שאלה הם יסורי משיח שיביאו עמהם שחרור מלא, שחרור האומה ובנינה בארץ-ישראל.

לא אבוא עכשיו לספר כל אשר עבר עלינו במשך ימי הועידה ההיא. שמעתי שיושבים כאן אתנו שמונה חברים שהשתתפו בועידה והם בודאי יזכרו את העובדה שאני רוצה לספרה לכם. זה היה במוצאי שבת, ולי היה הכבוד לנהל את הישיבה. באו כמה אורחים לא-יהודים. והנה קבלתי פתקא, שאחד האורחים האלה, גנרל רוסי, מבקש את רשות הדבור. נעניתי לו והוא עלה על הדוכן ואמר כדברים האלה: אדוני היו"ר, אני מבקש ממך תשובה ברורה על השאלה הבאה: “כולנו רואים שאתם תהיו בקרוב השליטים על ארץ-ישראל, לפי צו ההשגחה העליונה, וכולנו, גם אלה שהתיחסו עד עכשיו אליכם ביחס של איבה, מברכים אתכם. אבל בקשה אחת לי אליכם: אתם יודעים שארץ-ישראל קדושה גם לעם הפראבוסלאבי, ומדי שנה בשנה מרבים לבוא שמה עולי-רגל פראבוסלאבים. בשם מיליוני הפראבוסלאבים האלה אני מבקש מכם, שתתיחסו אליהם באדיבות ולא תשיבו להם רעה על הרעה שעשינו אתכם כאן”. על דבריו אלה עניתי לו, מתוך הכרה שזהו אמנם ענין רציני, ואולי תעסיק אותנו שאלה זו בעתיד הקרוב, ואמרתי: “תמסור לכל אלה שרצחו אותנו, גזלו את רכושנו ושפכו את דמנו, כי בשעה הגדולה הזאת של שחרור רוסיה מצד אחד ושחרור ארץ-ישראל ובנין עם ישראל מצד שני, שכחנו הכל ואתם יכולים להרגיש את עצמכם בארצנו כאורחים שמתיחסים אליהם באהדה ובאדיבות”. – על מאורע זה כתבו אחרי-כן בכל העתונים הרוסים ברצינות ובכובד ראש.

*

עברו עשרים שנה ואנחנו עומדים על סף תקופה חדשה בחיינו, אין ספק שהיו לנו אז תקוות גדולות שלא נתמלאו כיום. לא השגנו אף חלק קטן ממה שקוינו בשעתו, הן במספר ישובינו בארץ, הן במספר הדונמים שעברו לרשותנו והן בשטחים אחרים. דבר אחד קבלנו במשך עשרים שנה אלו, שבודאי לא פללנו לו: פרעות זה חמש פעמים. אבל חושבני שזהו רק צד אחד של המטבע, ויש תמיד לראות גם את הצד השני.

לפני עשרים שנה ישבו בארץ כ-50.000 יהודים, ברובם זקנים, חלשים ותשושי-כח. והיום מונה ישובנו פי שמונה ואולי פי תשעה, יותר מארבעים רבוא, ורובם הגדול צעירים ורעננים, כוחות יוצרים. לפני עשרים שנה היה רכושנו הקרקעי פחות ממחצית הרכוש שיש לנו כיום; גם בנקודות החקלאיות של ישובנו בימים ההם אי-אפשר היה להתפאר. הכסף היה משל העם היהודי, אבל זיעת העובדים בהן לא היתה משל יהודים בשלימות. כיום יש לנו נקודות ישוביות פי שלשה במספר, ואת כל הקרקעות האלה מרווה הזיעה היהודית, אם גם לא במאה אחוזים אבל הרבה יותר מששים-שבעים אחוזים. זהו הישג גדול שאין כדוגמתו ואסור לנו להסיח את הדעת ממנו.

לפני עשרים שנה תל-אביב כמעט שלא היתה קיימת בעולם. היה זה פרוור קטן בן 2000 נפש, ואילו כיום היא עולה במספרה – אם גם לא בערכה – על הישוב העברי בירושלים. לפני עשרים שנה היתה חיפה עיר לא-יהודית כמעט כולה, וכיום הרוב הגדול של תושבי חיפה הם יהודים.

לפני עשרים שנה לא היתה אלא התחלה צנועה של התפתחות השפה העברית, מספר קטן של בתי-ספר ­וגני-ילדים שנוצרו לאחר מלחמת השפות עם חברת “עזרה”, אז חלמנו רק על התחלת בנין של בית-ספר גבוה – התכניון. כיום יש לנו רבבות רבבות ילדים, צעירים וצעירות שנקשרו בשפה העברית לעולם ועד. ועל הר-הצופים עומד מוסד עליון, שעובדים ומלמדים בו יותר ממאה אנשי מדע מעולים, שנתכנסו בו 700 סטודנטים יהודים מכל העולם, מוסד העומד בקשרים תרבותיים עם מרכזי מדע חשובים בארצות שונות. והוא הדבר בנוגע לתכניון שעל הר הכרמל.

זהו מה שהשגנו בארץ. ובתנועה הציונית? – אין כיום כמעט מוסד מדיני או פרלמנט בעולם שאין דנים בו בצורה זו או אחרית בשאלת בנין הארץ על-ידי היהודים. מטפלים בשאלה זו אם לטוב ואם לרע, יש לנו ידידים וגם יש מתנגדים. אבל הפרובלימה של תנועת תחיתנו עומדת במרכז הדיון של כמה מדינות מן הגדולות ביותר. מדברים כיום על צורות השלטון בארץ, שאנחנו איננו רוצים בהן, בשעה שלפני עשרים שנה לא היו מעלים על הדעת להזכיר צורה כזאת בשמה המפורש.

זהו הצד השני של המטבע. – אולי זאת היא המטבע של אברהם אבינו, שהיו חרותים עליה זקן וזקנה מזה, בחור ובתולה מזה. אם צדה האחד של המטבע שלנו מחוק, אם אין לנו קשרים ושרשים בעבר, הרי המטבע היא פסולה ולא נוכל לעשות בה כלום. אבל אם הצד השני איננו ונשאר רק הצד הראשון – הזקן והזקנה – אז המטבע פסולה, אין לה שום עתיד ולא נוכל לתקן בה שום דבר.

*

ומה נתן לנו כוח ליצור את כל אשר יצרנו? אתם הנמצאים כאן כולכם צעירים בעיני. אני זוכר את ימיה הראשונים של התנועה לפני חמשים ושש שנים, בימי יסוד האגודה הראשונה של אנשי ביל"ו במוסקבה. מה היה לנו אז וגם אחרי כמה וכמה שנים? – כמה צעירים שעדיין לא גמרו בית-ספר, רבנים אחדים – רובם התנגדו לתנועתנו – כמה סופרים, לא מן המפורסמים ביותר, וכמה בטלנים. זה היה כל הצבא שלנו כאשר התחלנו לעבוד. אנשים מדינאים לא היו אצלנו. פינסקר אמנם הצטיין בהשקפת עולם מדינית, אבל לא היו לו שום קשרים עם העולם המדיני. איש המדינה הראשון שלנו היה הרצל, אבל אחרי מותו עבר זמן רב ולא בא מי שימלא את מקומו. אנשי כספים לא היו לנו. היחיד והמיוחד בהם היה הברון אדמונד רוטשילד, שלא קם כמוהו עד היום הזה. ולמרות עמדתו בעולם הפיננסים לא היה בכוחו למשוך אל התנועה אף איש אחד ממחנה אילי הכספים. מן הרבנים הגדולים עמד במחננו רק ר' שמואל מוהילבר, אולם כל שאר רבני הדור והרבנים שהעם כורע ברך לפניהם, והיהדות החרדית ברובה הגדול, לא הלכו אחרינו. אנשי המדע, הסופרים העולמיים, לא היו אתנו. הראשון, שהתקרב אלינו מבין בעלי השם בעולם היה איינשטיין, אולם הוא בא אלינו כבר בתקופה של ההגשמה המעשית.

במה, איפוא, היה כוחנו? מדוע זכינו אנחנו, אנשי תנועת התחיה, להגיע לביתנו הלאומי, בשעה שאלפים ורבבות ממתנגדינו אבדו כל השפעה בקרב הצבור היהודי? כוחנו היה בשני דברים שבהם כל אומה מנצחת: באמונה וברצון. האמונה שהצדק והאמת אתנו, והרצון להגשים את שאיפת האמת שלנו. חכמה, מדע, תורה, כסף, קשרים פוליטיים – כל זה בא מן החוץ. כסף אפשר היה להרויח, תורה ללמוד ניתנה, קשרים פוליטיים אפשר להשיג – אולם אמונה ורצון הם כוחות עליונים פנימיים, שאין קונים אותם ואין לומדים אותם ואין רוכשים אותם – הם מתנת אלהים ממעל. האמונה והרצון הן שהביאו את הצעירים והקבצנים, את המלמדים והבטלנים הללו לדרך הנצחון שאנו הולכים בה כיום. היתה בנו אמונה חזקה, שאין לעם ישראל בשום מקום בעולם ובשום תנאים שבעולם אפשרות של תחיה חוץ מבארץ-ישראל. ובלבנו פעם רצון חזק ואמונה בכוחותינו אנו, שאנחנו נביא את האומה אל ארצה.

*

וגם היום, כשאנו עומדים על סף תקופה חדשה, כשהשמים מעל לראשנו קודרים ומכוסים עננים ומכל הצדדים באים עלינו לכלותנו, – גם היום יעמדו לנו שני הכוחות הנפשיים: אמונה ורצון. ומי שיזכה לעשות סיכום כעבור מספר שנים יוכל לציין, שעל אף כל ההפרעות האלה התקדמנו שוב התקדמות גדולה. אני מאמין בזה. אילו הייתי מפקפק אף לרגע כי סוף הנצחון לבוא, לא הייתם רואים אותי היום על-יד השולחן הזה.

ומשום שאני מאמין בגאולה השלימה כפי שקבלנו מאבותינו מדורי דורות, משום כך תבינו מה התחולל בנפשי בימים הראשונים של מושבנו, כאשר חששתי כי יש בינינו הפוסח על שתי הסעיפים ומוכן, חלילה, לוותר על חלק מתקוותינו. אני מאושר יחד אתכם כולכם, שנתגברנו על הסכנה הזאת והבענו את רצוננו גלוי ומפורש בפני כל העולם. אנחנו יוצאים מכאן מאוחדים בהשקפה אחת. כולנו ממשיכים את קו עבודתנו בלי כל היסוס ובלי פקפוק בזכותנו המלאה – לא על חלק משאיפתנו, כי אם על הכל. הייתי מאושר כאשר ראיתי את האחדות הזאת בין אלה שכל השקפתם בנויה על העבר ובין חברי “השומר הצעיר” שכל האידיאולוגיה שלו מבוססת על העתיד. הרגש המשותף לשניהם, תהיה צורתו אשר תהיה, הורה להם באיזו דרך ילכו. ועכשיו כל אלה העומדים בראש עבודתנו המדינית, נשיא ההסתדרות הציונית ד“ר ויצמן, בן-גוריון הנוסע ללונדון, שרתוק, ברודצקי וגולדמן ועוד כמה חברים המטפלים בעבודה זו – כולם יכולים להיות בטוחים, שמאחוריהם עומדת ההסתדרות הציונית בשלמותה, אחידה ומאוחדת בנכונותה להגן על שאיפתנו הגדולה בטהרתה. בשם הועד הפועל אני מציע לשלוח טלגרמה של ברכה ועידוד לד”ר ויצמן, לחזקו בעבודתו הקשה.

המושב הזה נגמר בהצלחה, וחלק גדול של הצלחה זו יש לזקוף על חשבון ירושלים. דוקא בימים הקשים האלה ידענו לבחור את המקום הנכון למושבנו. ואני אומר זאת גם לאלה שבאו אלינו ממרחקים וגם לאנשי הישוב שבתוכנו. אגדה יונית יפה ספרה על אנטאוס אשר בכל פעם שכוחותיו נחלשו בקרב נפל אל אדמת המולדת והיו כוחותיו מתחדשים במגע זה. אנחנו נמצאים בירושלים, בעיר הבירה הנצחית של ארץ-ישראל, ומכאן אנחנו שואבים כוחות חדשים כדי לנהל את מלחמתנו להבא.

אתם שחוזרים עכשיו לחו"ל, מסרו לאחינו, ששוקלים ושאינם שוקלים, חרדים וחפשים, שלא יחשבו אף רגע שאנחנו נעזוב את המערכה אף בגיזרה הקטנה ביותר של החזית. יתכן שאנחנו נפול במלחמה זו, ואז יבואו אחרים במקומנו וימשיכו בה. היוצא למלחמה ודגלו בידו, אם הוא נופל במלחמה, בא חברו ומרים את הדגל וממשיך בקרב – וסוף הנצחון לבוא. אבל אוי לו למי שמשמיט את הדגל מידו ומוסרו לאויב – הוא אבוד לעולם. אנחנו לא נשמיט את הדגל. אם אנחנו נפול, יבואו חברינו הצעירים, הדור הבא אחרינו, והם ימשיכו. אבל הדגל ישאר בידינו, בידי האומה.

במושב זה עמדו על הפרק כמה שאלות, שאין אני רוצה להעמיד אותן בשורה אחת עם הפרובלימה העיקרית שהעסיקה אותנו בתחילת המושב. אבל רוצה אני לנגוע בשאלה אחת שהיא עיקר העיקרים בעבודתנו: קרקע והתישבות. כיום אפילו אלה המטיילים ברחוב אלנבי בתל-אביב, שחשבו תמיד כי עיקר בנינה של ארץ-ישראל אינו אלא בערים – כיום גם הם מרגישים, מהו קרקע בשבילנו, איזה ערך יש כיום לחקלאות ולהתישבות. כל חילוקי הדעות שהיו עוד בישיבה האחרונה על “עקיבא” א' וב', על ארגון זה או אחר, נבלעו בתוך הרעב הגדול לקרקע. אני תקוה, שההחלטות שנתקבלו לא תשארנה על הנייר, כי אם יבוא מאמץ של כל כוחותינו, ההנהלה, שתי הקרנות וגם כוחות כספיים אחרים, כדי שנוכל לצעוד קדימה, לכבוש את המדבר ולהחיותו, לפרוץ מזרחה וצפונה, לאותם השטחים שרוצים לגזלם מאתנו.

אנחנו הולכים לקראת הקונגרס. מחכים לנו ימים קשים וחמורים. כי משלשת הכוחות המעונינים בארץ זו – האנגלים, הערבים והיהודים – שני כוחות הם נגדנו, ואת הכוח השלישי עדיין אנו מצווים לרכוש. נשאיר לקבוצת האנשים שתפקידם מרוכז בעבודה הפוליטית את המלחמה בחזית הראשונה והשניה. אולם אנחנו כולנו צריכים להלחם בחזית השלישית. עלינו לצבור כוחות חדשים, כוחות של אמונה ומסירות נפש, של יצירה ורצון להמשיך בעבודה. אנחנו, בני הארץ, עוד נפגש פעמים אחדות בועד הפועל המצומצם. ואלה שלא ישתתפו אתנו בעבודה זו אל נא יתקנאו בנו, כי בחדשים הבאים עד לקונגרס רובצת עלינו אחריות גדולה, ולפעמים נימצא כולנו במצב טראגי ביותר, שנצטרך לקבל החלטות רבות אחריות על כל צעד חדש בעבודתנו. אנחנו מקבלים על עצמנו למלא גם את התפקיד הזה. אין אני יודע מה נביא לקונגרס, אבל תקותי חזקה שהקונגרס לא יהיה הפעם קונגרס של יאוש. הוא יתגבר על המומנט הטראגי שאנו עומדים בו ויפנה בתביעה לעם ישראל להמשיך בעבודתו בלי הפסקה, מבלי שיחלשו רצונו ואמונתו.

*

אנחנו זכינו. הדור שלנו זכה לחיות באחת התקופות היפות והגדולות ביותר של ההיסטוריה היהודית. בתקופתנו נשפך אמנם דמו של העם העברי יותר מאשר בתקופות אחרות בעבר. הפוגרומים ברוסיה הוציאו מן העולם כמה רבבות יהודים. היה זמן שחשבנו, כי שנאת ישראל נפוצה רק בין העמים הרחוקים מן ההתקדמות האנושית, מן המדע והתרבות. והנה היום אנו רואים, שדווקא במדינה שהיתה ידועה כגדולה ביותר במדע ובתרבות, בספרות ובאמנות, דווקא בה נתגלתה כיום השנאה לעם ישראל בצורה נוראה, שלא ידעו אותה גם בימי הבינים. אולם בתקופה זו הראה גם עם ישראל את גדולתו. אמונתו החזקה בשאיפותינו הנצחיות התחילה לקרב אל ההגשמה המעשית. אני מאושר שחי אני בתקופה זו. הדור שיבוא אחרינו, בנינו שיחיו כאזרחים בני-חורין במדינת ארץ-ישראל הגדולה, יספרו על התחלה זו כעל אגדה.

אגמור במלים אחדות שאמרתי פעם לנציב העליון צ’נסלור בעת קבלת-פנים שנערכה לו מטעם היהודים. אמרתי: ברצוני להזכיר שלשה דברים, שכל אחד כשהוא לעצמו הוא קטן לכאורה, אולם באמת ערכו גדול לאין שיעור. הדבר הראשון הוא העם היהודי. לכאורה עם קטן, רק בן 17 מיליונים, ומה ערכו כלפי עמים המונים עשרות ומאות מיליונים כמו רוסיה, סין והודו. והנה עם קטן זה עומד במרכז המחשבה של כל עמי התרבות זה דורי-דורות. אין ספרות בעולם שאינה כותבת על היהודים, בעד וכנגד – על הרוב כנגד. הדבר השני – ארץ-ישראל. מדינה קטנה שמבחינת השטח הגיאוגרפי אין לה שום ערך כלפי כל המדינות הגדולות שבעולם. ובכל-זאת אין ספרות על איזו ארץ בעולם שתהיה עשירה וגדולה כל-כך כמו הספרות על ארץ-ישראל – בכל הזמנים ובכל השפות. כל העולם התרבותי מתענין בשטח קטן זה שנקרא ארץ-ישראל. והדבר השלישי הוא הספר הקטן – התנ“ך. אין אומה ולשון שלא תרגמו את הספר לשפתם, פעם, פעמים ועשר פעמים, ולא הוציאו פירושים על כל מלה של הספר הזה. והנה – אמרתי לצ’נסלור – יתאר לעצמו הוד מעלתו: הכוח הראשון, העם היהודי, שיושב בארץ-ישראל, הכוח השני, ובידו התנ”ך, הכוח השלישי – איזו גבורה נצחית וגדולה מהוים כל הכוחות הללו יחד! יש להזהר מפני גבורה זו!

אני אומר גם לכם, שכולנו צריכים להבין את סוד גבורתנו זו ולשאוב ממנו את כל אמונתו לעתיד. אַל יאוש, אַל פשרה, אַל היסוס! אנחנו נהיה אדוני הארץ כולה.

דברים במושב הועד הפועל הציוני

ירושלים, 27 באפריל 1937.

א: כיצד נרכש המגרש על הר-הצופים

בקונגרס הי“א בוינה, בראש חודש אלול תרע”ג (אוגוסט 1913), הרציתי מטעם הועד הפועל הרצאה מפורטת על יסוד אוניברסיטה בירושלים. לפני זה שוחחתי עם אנשים שונים והשתדלתי להשפיע עליהם, שיתנו תרומות הגונות לשם רכישת מגרש מתאים לבנין האוניברסיטה. במדה ידועה הצלחתי בדבר זה, שכן יכלתי להודיע מעל במת הקונגרס בדבר התרומות הראשונות שהשגתי בסכום של חצי מיליון מארק בערך. בזמן ההוא היה זה סכום גדול למדי. מבין התורמים זוכר אני את השמות האלה: דוד וולפסון – 100.000 מארק; שלמה ברסלבסקי מיקטרינוסלב – 50.000; ד“ר בנדרסקי מקיוב 25.000; בספלוב מאודיסה – 100.000, ועוד תורמים שונים שאיני זוכר את שמם. מלא אחר דברי כמרצה הד”ר חיים ויצמן, וההצעה על-יסוד האוניברסיטה נתקבלה בהתלהבות פה אחד על-ידי הקונגרס. נבחרה ועדה בעלת זכויות רחבות על-מנת לטפל בהגשמת הרעיון. בראש הועדה עמד פרופ' אוטו ורבורג, נשיא ההסתדרות הציונית בימים ההם, ומקום מושבה נקבע בברלין.

זכורני, שאת הרצאתי גמרתי בדברים אלה: “בשנה הבאה, בתשעה באב תרע”ד, יהיה לאומה הישראלית יום זכרון היסטורי, שאין כמוהו אצל כל אומה ולשון: אלפיים וחמש מאות שנה תמלאנה לחורבן בית ראשון – ובאותו יום עלינו להניח את אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה העברית בירושלים“. נבואתי נתקיימה, אולם לא באותה צורה שקויתי לה. באותו יום, בתשעה באב תרע”ד, הכריז וילהלם קיסר את המלחמה העולמית. מלחמה זו הביאה חורבן על העולם היהודי בארצות הגולה, אולם בסופה נתנה לנו את הצהרת בלפור ושגשוג התקוות הגדולות לבנין הארץ.

בישיבה הראשונה של ועדת האוניברסיטה, שהתקיימה בברלין בינואר 1914, השתתפתי גם אני והצעתי לגשת קודם כל לקנית המגרש המתאים בירושלים. כי בלי מגרש אין להתחיל בשום פעולה מעשית, ועל כן קודמת שאלת הקניה לכל פעולה אחרת. הצעתי נתקבלה והוחלט למסור את הטפול בענין זה לבא-כח ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל, ד“ר א. רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, ולבא-כח הועד האודיסאי ל”חובבי ציון“, שהייתי אז נשיאה, הד”ר חיים חיסין ז“ל. עברו חדשים אחדים, והאנשים שהבטיחו תרומות לצרכי האוניברסיטה עכבו ברובם הגדול את התשלומים עד שיתחילו בפעולה ממשית, והנה, בתחילת קיץ 1914 קבלתי מכתב מאת הפרופ' ורבורג, שרופין וחיסין מציעים לקנות מגרש גדול על הר-הצופים מאת איזה לורד אנגלי¹. המגרש גדול למדי בשביל בנין האוניברסיטה. אינני זוכר את מחיר הקרקע, אבל זכורני, שנדרש סכום של 50,000 פר' זהב בתורת דמי-קדימה כדי לחתום על חוזה הקניה. פרופ' ורבורג כתב, שלעת-עתה אין אף פרוטה בשביל הקניה, מן הצורך לאסוף את הכספים, והוא שאל אותי, כמה לפי דעתי אפשר היה לאסוף ברוסיה, והעיקר – תיכף ובמזומנים. כשקבלתי את המכתב, כינסתי בו ביום ישיבה תכופה של ועד חובבי ציון. הראיתי להם את מכתבו של ורבורג ואמרתי: יש קונה עולמו בשעה אחת. אצלנו בקופה נמצא סכום כזה במזומנים. הריני מציע לועד, שירכוש לעצמו את הזכות ההיסטורית, בזה שיתן את הכסף הראשון בשביל הקניה ויאפשר את חתימת החוזה בלי כל דחוי. הצעתי נתקבלה פה אחד, ובאותו יום העברתי טלגרפית 50.000 פר' זהב לד”ר חיסין בתל-אביב לשם רכישת המגרש. ד"ר רופין קבל את הכסף והחוזה נחתם. עד היום הזה הריני מרגיש סיפוק מיוחד, וחושבני שכל חברי הועד מאושרים יחד אתי, שאפשר לזקוף על חשבונם מעשה היסטורי זה.

רק הספקנו לחתום על החוזה – והנה פרצה המלחמה. אנדרלמוסיה גדולה באה לעולם, נשכחה ועדת האוניברסיטה ולא היה כל מקום לאסוף כספים למטרה זו. בעצם ימי המלחמה הגיע המועד לסלק את התשלום השני של הקניה בסך 2.000 לירות שטרלינג. פרופ' ורבורג פנה אז להאג אשר בהולנד, מקום מושבה של הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, שעברה לשם מקלן. דה-לימה, ז’ן פישר ויעקובוס כהן עמדו אז באופן זמני בראש הנהלת הקהק"ל. ההנהלה הסכימה להצעת ורבורג ושלחה את הסכום הדרוש, שסולק למוכר בדיוק למועד הקבוע, שלא יוכל לחזור בו מן המכירה.

עבר עוד זמן ידוע והגיע מועד הפרעון השלישי. חוץ מזה עמד להימכר גם הבית אשר על המגרש – הלא הוא הבית הראשון של האוניברסיטה כיום. לא היתה כל אפשרות להשיג כספים ממקורות צבוריים, ואז בה הציוני המפורסם מוילנה, תושב תל-אביב כיום, ר' יצחק ליב גולדברג – והציל את המצב. הוא תרם סכום גדול, כ-8.000 לירות שטרלינג, וע"י כך הציל את קיום הקניה הקודמת וגם גאל את הבית. וכך קם כל המגרש הזה – יותר מ-100 דונם – והבית אשר עליו לצמיתות לעם ישראל לאחוזה בשביל האוניברסיטה.

אחרי המלחמה נתעוררה השאלה: על שם מי יש לרשום את הרכוש הזה? היו הצעות שונות, אולם הנהלת הקהק“ל, אני כבא-כח ועד חו”צ, והתורם העיקרי גולדברג – כולנו הסכמנו, שהרכוש יעבור לרשותה של הקרן הקימת לישראל. וכן נעשה. הקהק“ל מצדה חתמה על חוזה חכירה עם האוניברסיטה בתנאים מיוחדים: אין הקהק”ל מקבלת שום דמי-חכירה, ואין רשות להנהלת האוניברסיטה להשתמש בזמן מן הזמנים במגרש או בחלקו בשביל מטרות אחרות מבלי הסכמתה של הנהלת הקהק"ל.

בזמן האחרון גדל רכוש קרקעי זה בחלקים שונים שנגאלו ע“י תרומות שונות. מר כדורי משנחאי תרם 10.000 לא”י לקהק“ל לשם הגדלת הרכוש הקרקעי של האוניברסיטה. בחלק מסכום זה נרכש המגרש, שעליו הוקם בנין הספריה הלאומית. מר שלמה למפורט מניו-יורק מסר לקהק”ל חלקת אדמה, מול בית הקברות לחללי המלחמה, לשם סדור גן בוטני של האוניברסיטה. ה' סיימון מדיטרויט מסר אף הוא לקהק"ל חלקת אדמה משלו על הר-הצופים בשביל מטרות שונות של האוניברסיטה.

אלה תולדות גאולת הקרקע על הר-הצופים בשביל המוסד התרבותי העליון של האומה העברית בירושלים.

ב: לחג הר-מצוה של האוניברסיטה

(מתוך מכתב לאגודת שוחרי האוניברסיטה העברית)

חוגגים אתם את חג “בר-מצוה” של האוניברסיטה. אינני מבין אמנם את טעמו של תאריך זה. בחגיגת בר-מצוה רגילים האבות לומר “ברוך שפטרני מענשו של זה”, והיפוכו של דבר כאן, שכן אבות הישוב העברי מתחילים רק עכשיו להתענין באוניברסיטה העברית ולטפל בה. אבל בשנה זו חל חצי יובל אמתי. לפני עשרים וחמש שנים, בחודש אלול, נשמעו ההרצאות הרשמיות הראשונות, שלי ושל הד“ר ויצמן, בקונגרס הציוני הי”א בוינה, על יסוד האוניברסיטה. הצענו שהקונגרס יחליט לגשת להגשמת חלומו הגדול של פרופ' שפירא ז"ל ליסד בית-ספר גבוה בירושלים. ההחלטה נתקבלה בהתלהבות גדולה פה אחד. אותה שעה הכרזתי מעל במת הקונגרס על התרומות הראשונות לטובת המפעל הזה. הסכום הגיע אז לחצי מיליון מארק. מטעם הקונגרס נבחרה ועדה שתטפל בהגשמת הדבר.

זה היה כשנה לפני פרוץ המלחמה. עוד לפני שהתחילה המלחמה הספקנו לחתום על חוזה בדבר קנית חלקת האדמה הראשונה בהר-הצופים שעליה עומדת האוניברסיטה. את הכסף הראשון בשביל קניה זו, בסכום של 50.000 פר' זהב, שלח הועד של חובבי-ציון באודיסה. הסכום השני של 2.000 לירות שטרלינג נשלח כבר בזמן המלחמה על-ידי הקרן הקימת, ואת חלק הארי של התשלום השלישי, כשמונת אלפים לירות שטרלינג, תרם י.ל. גולדברג ז"ל באמצעות הקרן הקימת.

הבסיס הקרקעי להקמת האוניברסיטה הוכן, אבל התחלת הבנין נדחתה עד תום המלחמה. בטכס חגיגי הניח ד“ר ויצמן את אבן-הפנה על הר הצופים, אבל עצם הבנין עוד היה רחוק. רק כאשר בא הד”ר מגנס ארצה, בערך לפני חמש-עשרה שנה, ונכנס ראשו ורובו ליצירת האוניברסיטה וגם הצליח לעניין כחות כספיים באמריקה, עם פליכס ורבורג בראשם, אפשר היה לגשת לפתיחת המוסד הגדול. אז נפתחה רק הפאקולטה למדעי היהדות בצורה צנועה, ורק כעבור שנה נפתחה האוניברסיטה על-ידי הלורד בלפור באותה החגיגה הרשמית, שהרעישה את כל העולם היהודי. עברו הרבה שנים עד שהאוניברסיטה מצאה את דרכה הנכונה. זמן רב העסיק את עולמנו הויכוח העיוני, אם האוניברסיטה צריכה לשמש רק מוסד לחקירה או מוסד להוראה – עד לבסוף נצחו דרישות החיים והאוניברסיטה הפכה למוסד הוראה במלוא מובן המלה, ועם זה היא ממשיכה להקדיש הרבה מקום לעניני מחקר של אנשי מדע אמתיים.

האוניברסיטה הולכת ומתפתחת משנה לשנה. המהפכה בגרמניה לפני חמש שנים גרמה לעליה חשובה של אנשי מדע יהודים. והאוניברסיטה השתמשה בכך וקבלה לרשותה כוחות מדעיים חשובים. תקציבה הולך וגדל. מתרחבים הקרקעות שנרכשו על-ידי הקרן הקימת על הר-הצופים בשביל האוניברסיטה והמוסד הרפואי של “הדסה”, שישמש כהתחלה לפקולטה המדיצינית. ויש גם התחלה ליסוד שכונות בשביל עובדי “הדסה” והאוניברסיטה, שכונת רופאים ושכונת אנשי-מדע. כך עתיד הר-הצופים לשמש “הרובע הלטיני” של ירושלים העברית. האוניברסיטה העברית מונה כיום כשמונה מאות סטודנטים ועוסקים בה יותר ממאה עובדים מדעיים.

אנחנו עומדים, איפוא, לפני התפתחות מהירה וגדולה של מוסדנו התרבותי העליון – בתנאי שינתנו לו האמצעים הדרושים. וכאן אנו נתקלים בעובדה מעציבה, שעם כל חשיבותה הגדולה של האוניברסיטה בימים אלה בשביל עתידנו, אין לראות התענינות גדולה מצד הישוב ושאיפה לעזור להתפתחותה. והרי דוקא עכשיו, כשירושלים עומדת במרכז העיון והדיון של עתידנו המדיני, דוקא עכשיו צריך כל העולם היהודי, ובראש וראשונה הישוב העברי בארץ, להקדיש את מיטב כחותיו לביצור המשכן התרבותי על הר-הצופים.

דרישתנו המדינית על ירושלים הבלתי-מחולקת נשענת על שני דברים: עברנו הגדול והנצחי, שמסמלת אותו העיר העתיקה עם הכותל המערבי במרכזה, שנפש האומה במשך כל הדורות ובכל ארצות פיזוריה קשורה בו לנצח; ונכסי הרוח שלנו, תרבות האומה המחייבת את כל עתידנו, ואותם מסמל הר-הצופים שהאוניברסיטה בנויה עליו. אין ברצוני להשוות את שני הגורמים האלה, שהם מן הדברים שאין להם שיעור. ההבדל ביניהם הוא הבדל של אלפי שנים, הבדל של אלפי הרגשות. אבל הקשר עם העבר הגדול מחייב, שגם התפתחות העתיד תיעשה ברוח העבר. דוקא כיום צריכים אנחנו לרכז את כל הרגשותינו בעיר הבירה בשלימותה, בעיר העתיקה ובעיר התרבותית החדשה.

יודע אני, שיש הרבה והרבה דברי בקורת על האוניברסיטה ותכניותיה, על עבודתה המדעית וגם על עבודתה האדמיניסטרטיבית. כל הליקויים האלה ידועים לי ואינני רוצה להתעלם מהם. אבל כשמשוים את האוניברסיטה העברית עם יצירות גדולות אחרות בארצנו – אין לה לאוניברסיטה להתבייש כלל וכלל. להתפתחות מהירה כזאת במשך 13 שנה לא זכה אף מוסד אחד בארצנו. ככל שהישוב על כל שדרותיו וזרמיו יתענין בהתפתחות האוניברסיטה, כן תגדל האפשרות לישר את ההדורים ולתקן את הטעון תקון.

הישוב צריך להראות את התענינותו באוניברסיטה העברית בשני דרכים: ראשית אני חושב זאת לחטא ולעוון, אם בימים אלה יוצא חלק מהנוער הארצישראלי, שגמר את למודיו בבתי-הספר התיכוניים, ללמוד בחו“ל באותם המקצועות שניתנת להם האפשרות לעסוק בהם בארץ עצמה, באוניברסיטה או בתכניון. בו בזמן שכל צעיר וצעירה הנמצאים בארץ מהוים בשבילנו רכוש גדול, בו בזמן שאנו שואפים שיבואו אלינו בכל הדרכים כוחות צעירים חדשים שיעסקו בכל מקצועות חיינו, הרי כל חניך בית-הספר בארץ שיכול להמשיך את למודיו כאן, ואולי בתנאים לא כל-כך מזהירים, ואיננו רוצה להביא את הקרבן הקטן הזה, יש לראות בזה תעודת-עניות בשביל כוחו של החנוך בבתי-הספר שלנו. אני פונה אל הנוער הארצישראלי, ששום איש מהם לא יהין לעזוב את הארץ אם יוכל למצוא אפשרות ללמוד מקצוע בארץ עצמה. איש לא יתרעם אם ירצה לנסוע לזמן קצר לחו”ל כדי להשתלם במקצועו אחרי שיגמור את למודיו במוסדותינו העליונים. אבל כל צעיר שעוזב את הארץ לשם לימוד באוניברסיטאות בחו"ל משמש תעודה חיה בשביל היהדות בגולה, שבתי-הספר הגבוהים שלנו אינם מותאמים כביכול לצרכי החיים. תקותי חזקה, שהנוער הארצישראלי יבין את החובה הגדולה המוטלת עליו כלפי הארץ ובנינה.

והדבר השני הוא: עזרה כספית בקנה-מדה הגדול ביותר. אין כל זכות לבוא ולהתאונן, שהישוב העברי איננו נותן את חלקו בבנין הארץ. הסכומים הגדולים שנתרמו על-ידי הישוב בשנים האחרונות, בתנאים קשים, בשביל מפעל הבנין בצורותיו השונות: הקרן הקימת, קרן היסוד, עזרה ובצרון, פדיון העבודה, המפדה האזרחי ועוד ועוד מוכיחים, שהישוב יודע למלא את חובתו באמונה. אבל דוקא ביחס לאוניברסיטה יש לציין אדישות ידועה. חמש שנים עברו מאז הכריז משוררנו הגדול ביאליק ז"ל על יסוד האגודה של שוחרי האוניברסיטה העברית, וכמה עלובות הן התוצאות שהושגו עד כה! פחות מאלפיים לירות לשנה נותן כל הישוב בשביל המוסד התרבותי העליון. והרי יש בתוכנו כוחות שהיו יכולים לסייע ויש גם רצון טוב.

חשיבותה של האוניברסיטה הולכת וגוברת משנה לשנה. ארץ אחרי ארץ בתפוצות הגולה הולכת ונשמטת מתחת לרגלינו – מפני המשבר הכללי, ההגבלות, הקשיים בהעברת כספים וכדומה. נשאר רק מספר קטן של ארצות שיכולות לשאת בעול של בנין הארץ בכלל ובנין האוניברסיטה בפרט. בזמנים קשים אלה צריך הישוב להבין, שחובה כפולה ומכופלת מוטלת עליו לקחת בידיו הוא את הטפול בעזרה הגדולה הדרושה בשביל האוניברסיטה. אל תשכחו, שחוץ מהקרקע הניתנת לאוניברסיטה על-ידי הקרן הקימת אין היא מקבלת אף פרוטה מאת הקרנות הלאומיות, ועליה לשלוח אנשי תעמולה לחו"ל כדי לארגן את הסיוע למענה. וכיצד תוכל לעשות זאת בזמן שהישוב העברי בארץ עצמה עושה רק מעט מאד למען האוניברסיטה העברית? ביום חג זה אני פונה לתורמים וביחוד לעסקנים: הסירו את הכתם הזה מעל הישוב העברי! האוניברסיטה צריכה לראות בישוב אחד מהיסודות הכספיים החשובים ביותר לביסוסה והתפתחותה.

גמרתי את ברכותי, ובקשתי שתקבלו אותן בכתב כאילו שמעתם אותן מפי. הסירו יאוש מלבכם. יש כוח כביר השליט על הכל, כח האמונה. האמינו בעתידנו בארץ, בארץ כולה, הבלתי-מחולקת, על גבולותיה ההיסטוריים. יש דברים שאין מושג החלוקה חל עליהם: רעיונות גדולים, אידיאלים נצחיים, מולדת. האמינו בעתידנו, בבירת ארצנו, בירושלים הבלתי-מחולקת. הקריאה מדורי-דורות “לשנה הבאה בירושלים” – ובעוד ימים אחדים תשובו להכריז את הקריאה הזאת בליל הזכרון לשחרור הראשון של האומה – קריאה זו כוללת את כל הבירה, ולא את פרווריה בלבד. האמינו שעל ראש הר-הצופים יתנוסס לגאון ולתפארת אותו המוסד התרבותי העליון שישמש מגדל מאיר לעם ישראל בכל ארצות פיזוריו, – סמל לאחדות האומה, אחדות הלשון ואחדות התרבות. מלוכדים באמונה זו תמצאו כוחות לעבודה, וסוף הנצחון לבוא.

ו' ניסן תרצ"ח

התאספנו כאן בכדי להזכיר את אחד מזקני התנועה, שנפטר אתמול בגיל של 84 שנה. יונה קרמנצקי, או כמו שקוראים לו בגרמניה יוהן קרמנצקי, קשור היה בתנועה הציונית, ולפניה בתנועת חיבת-ציון, מהיום הראשון. יליד אודיסה, הוא עוד זכה לראות את פינסקר ולילינבלום כשיצאו בתביעתם לבנין ארץ-ישראל ותחית האומה. בצעירותו נמנה עם המתבוללים, אבל לקול הקריאה הזאת התלהב ונרתם בכל כוחו לעבודה באגודות חובבי-ציון באודיסה. כעבור שנים מספר נסע לווינה עם אשתו, גם היא ילידת רוסיה. לווינה הגיע הרבה שנים לפני הופעת הרצל, החל בעסקים ובמהירות גדולה, בהיותו צעיר לימים הצליח במעשיו, הודות לעבודתו המתמדת ולידיעותיו הטכניות המרובות (אם כי לא גמר שום בית ספר טכני). במהרה תפס עמדה חשובה בתעשיה האוסטרית והקהל בווינה החל להתחשב בו. במשך כל הזמן הזה לא שכח את הרעיון שהתמסר לו באודיסה.

בפעם הראשונה הכרתיו בווינה ע“י ד”ר נתן בירנבוים בשנת 1889. שמעתי אז מפיו הרבה דברים מענינים ותכניות גדולות. הוא לא התענין מעולם בשאלות רוחניות. איש כלכלה היה ומנקודת מבט זו ראה את מפעלנו בארץ. חוגי חובבי-ציון בווינה, שרובם היו סטודנטים, ראו אותו כאחד משלהם, והוא מצדו הושיט להם עזרה חמרית. כך המשיך בעבודתו במשך שנים, ותמך באנשים שהיה להם קשר לציונות. הנה בא לווינה מהנדס בשם זיידנר, שהגיע אז מייקטרינוסלב וחפש עבודה. הוא היה קרוב קצת לתנועה הציונית, נתתי לו מכתב אל קרמנצקי וזה הכניסו מיד למקום עבודה – הוא זיידנר שעתיד היה להיות מנושאי כליו של הרצל ועכשיו השתקע בארץ. וכמוהו הרבה והרבה צעירים שחפשו עבודה: קרמנצקי היה מקרבם ומסדר אותם בעבודה.

משהופיע הרצל והתחיל מבקש אחר עוזרים, הוגד לו שבעירו ווינה גר איש עשיר, בעל בית-חרושת, קרמנצקי שמו. מאז היה קרמנצקי נושא כליו של הרצל עד יומו האחרון. קופתו של קרמנצקי היתה פתוחה לפני הרצל לכל עבודותיו התעמולתיות והארגוניות. הוא היה מסור להרצל, אם גם השקפת עולמו היתה רחוקה כל-כך מזו של המנהיג. כי הרצל היה עד יומו האחרון בעל השקפות מדיניות, האמין בדיפלומטיה והתיחס לעבודה הכלכלית בארץ-ישראל לפני שיובטחו התנאים המדיניים כלעבודה מיותרת, אף מסוכנת. לא כן קרמנצקי. לא היתה לו קרבה והבנה לענינים הפוליטיים. כולו היה קשור בעבודה המעשית בארץ-ישראל. אף-על-פי-כן התמסר להרצל כלמנהיג, למורה, לרבי, לאב, לידיד וכל מלה שיצאה מפיו של הרצל היתה לקרמנצקי קודש קדשים. קרמנצקי איפשר לכנס את הקונגרס הראשון, לא רק בכספו אלא בידיעותיו הארגוניות. לולא הוא, מסופקני אם היה מופיע ה“וועלט” – המנוף שהביא ליצירת הקונגרס.

ומצבו של קרמנצקי היה קשה. הוא תפס אז מקום חשוב בעולם הכלכלי של ווינה; האנטישמיות הלכה וגדלה, ובהיותו קשור בממשלה היה קשה לו מאד להתבלט בראש תנועה, שעוד לא היה ידוע אז אם אין היא מתנגדת לממשלה האוסטרית. על כל זה התגבר. בקונגרס הראשון לא הופיע בשמו האמתי, אבל השתתף בו כמובן. שם שמע את הצעתו של הפרופ' שפירא ז“ל על יצירת הקרן הקימת לישראל, ומאותו יום עזב את כל הענינים הצבוריים והתמסר כולו ליצירת המוסד הזה. לולא הרמן שפירא והרצל, לא היתה הקהק”ל תופסת את אותו המקום שהיא תופסת כיום, אבל למעשה הגשים את הרעיון הזה קרמנצקי. רעיון הבול וכן ספר-הזהב והקופסה – כל אלה הם רעיונותיו. משנת 1901 עד 1907 היה הוא הקהק“ל והקהק”ל היתה קרמנצקי. הוא היה מבקר יום-יום בטירקנשטראסה 9, למרות היותו כל-כך עסוק. שם היה מבלה שעות שלימות והיה מטפל בכל הענינים הפעוטים שנגעו לקהק“ל. היה כותב בעצמו את הכתבות על המעטפות של המכתבים בענין הקרן הקימת. הרבה זמן חשב שאפשר לנהל את עבודת הקהק”ל ע"י כוחות מתנדבים, אולם מוכרח היה סוף סוף להכנע לחיים וראה שאי-אפשר לבנות את הכל על בסיס של התנדבות.

בשנת 1904 מת הרצל וזה היה בשבילו האסון הפרטי הנורא ביותר. כוחות היצירה שלו תשו. במשך שלוש שנים הוסיף לעמוד בראש הקהק"ל עד שהעבירו את המשרד לקלן, בנשיאותו של בודנהיימר. מאז ירד כוכב זה משמי החיים הצבוריים שלנו.

רצונו היה להשתתף בעבודה המעשית בארץ-ישראל. הוא לקח חלק בקניה של הפרדס הראשון בפתח-תקוה, בבנין בתי-חרושת. אולם מענין שדוקא בעבודתו הפרטית בארץ בשדה הכלכלה לא הצליח לגמרי וכל המפעלים שהתחיל בהם עברו אחר-כך לידים אחרות. במשך הרבה שנים היה ציוני מסור, היה בא לאסיפות בווינה, יצר קלוב של ותיקי הציונות. הוא גם בקר פעמיים בארץ-ישראל לאחר המלחמה. היו לו הרבה תכניות, אבל השנים עשו את שלהן. בפעם האחרונה ראיתיו בווינה. בביתו היתה ישיבת חברי הועד להעברת עצמותיו של הרצל לארץ-ישראל. בשנתו האחרונה היה חולה מאד ואתמול מת.

קרמנצקי הוא הופעה נאה בתולדות הציונות. יהודי פשוט וצנוע שעשה הרבה בשביל הציונות והתנועה שלו. במשך שנתיים היה חבר האכסקוטיבה וגם שם לא התערב בענינים שלא ראה את עצמו מומחה להם, והקדיש את עצמו רק לענינים המעשיים בארץ ובעיקר לקרן הקימת. זכרונות יפים השאיר אחריו נושא כליו זה של הרצל, איש העבודה המעשית.

אזכרה בלשכה הראשית של הקהק"ל

ירושלים, י“ט בחשוון תרצ”ה

הלך מאתנו איש בעל תכונות מקוריות, בעל השקפה מיוחדת בציונות, שהיתה קדושה ויקרה בעיניו והוא ידע לשמור עליה כל ימי חייו. יהודי נאמן, ציוני מסור, חבר טוב ונוח גם למתנגדיו, בעל מדות טובות ומנהגי נימוס עדינים, ועל הכל – איש ישר והולך נכוחה, ישר וטהור לא רק במחשבותיו ובהשקפותיו, כי אם גם בדרכי המלחמה שנלחם להן ובאמצעים שנקט בהם כדי להגיע למטרתו.

הוא היה טפוס נאמן של יהודי הולנדי, במובן הטוב של מושג זה. התכונה המיוחדת ליהודי בארץ זו היא האמונה העמוקה באמת שלו, ההכרה הנאמנה שההשקפה שהוא הגיע אליה היא ורק היא נכונה וצודקת, ושוב אין הוא נוטה לזוז הימנה, או לוותר עליה אף כקוצו של “יוד” למען האנשים הקרובים ביותר ללבו. זכורני, בראשית התנועה הציונית היה במחננו יהודי הולנדי, שהיה כרוך אחרי הרצל כתלמיד נאמן אחרי רבו. הרצל היה בעיניו האישיות היקרה ביותר, והוא גם התיחס אליו בהערצה עמוקה וביראת הכבוד שאין כדוגמתה. ואף על פי כן, כשנתגלו חילוקי-דעות בכמה ענינים קטני-ערך, שהוא, התלמיד, לא הסכים בהם לדעת רבו, מצא לנכון להתפטר ממשרתו החשובה בהסתדרות הציונית ובלבד שלא יוותר על דעתו, אפילו למנהיגו הנערץ. היה זה יעקובוס כהן מהאג. תכונה כזו נתגלתה גם באישיותו של דה-לימה.

הוא נולד ונתחנך בבית יהודים חרדים, וכל ימי חייו נשאר נאמן לבית הזה, לדת ישראל ולכל קדשי האומה, אולי לא בצורה חיצונית ופומבית, אבל בנפשו ובלבו, בכל הרגשותיו העמוקות. כשבא לארץ ושהה בה זמן ידוע, לרגל שליחותו מטעם ההנהלה הציונית, היה מקדיש את רוב זמנו, כל רגע של מנוחה אחרי עבודתו המעשית, כדי לבקר בכל מקום עתיק וקדוש בתולדותינו בארץ הזאת, לחפש ולראות כל מה שיש לו איזה קשר היסטורי אל הנפש היהודית, כל מה שמעורר בלבנו רטט של הוד שבקדושה מימי עברנו הגדול. כל אלה – היה אומר – הם שעושים את ארצנו לארץ-ישראל; ואם אתה נוטל ממנה את המקומות הקדושים הללו – יש לך מדינות אחרות בעולם, ואולי טובות יותר. ברי לי, כי הרגשות נפשיות כאלו מלאו תפקיד גדול בעיצוב אישיותו של דה-לימה, שהיה, לכאורה, רק איש השכל והתבונה, שדגל במדע הטהור ובדיוק ההגיוני בלבד. מכאן יש להסביר את היחס שהתיחסו אליו חבריו בהולנד: מהם שהוקירוהו והעריצוהו על ידיעותיו היסודיות, על מדת השכלתו, על מסירותו לרעיון הציוני, וראו בו חבר טוב ונאמן ומנהיג חשוב; ומהם שנרתעו מפני מדת התקיפות שבו והמלחמה המתמדת שנלחם להשקפותיו. על צד-האמת התאחדו בנפשו כל התכונות האלה להרמוניה שלמה, אלא שאחדים עמדו רק על צד אחד של פרצופו הרוחני ואחרים שוב ראו רק את הצד השני של המטבע.

בהסתדרות הציונית העולמית תפס דה-לימה עמדה בולטת רק משך שנה אחת, בשנת 1921/1920. אמנם היה ציוני שנים רבות קודם לכן, עוד מימי הקונגרס השמיני בהאג בשנת 1907, אבל עמדתו בהסתדרותנו לא נודעה לה אלא חשיבות מקומית בלבד, ושמו לא היה ידוע מחוץ לגבולות הולנד. רבים מאתנו, וגם אני בתוכם, לא שמעו את שמו עד אחרי המלחמה. בודאי נפגשנו בכמה קונגרסים ובועידות ציוניות, אולם לידי היכרות אישית וקשרי-עבודה לא הגיעו הדברים. רק שנה אחת תפס עמדה מרכזית בעולמנו, אולם בזמן קצר זה הנציח את שמו בתולדות ההסתדרות הציונית.

בפעם הראשונה דרך כוכבו של דה-לימה על הבמה הציונית בשנת 1920 בימי הועידה בלונדון. ועידה זו צריכה היתה להחליט על צורת העבודה שתכריע לגבי עתיד מפעלנו בארץ. השתתף בועידה גם ברנדייס, ואף הוא בא ללונדון בהשקפות מסוימות בשאלה זו. שניהם, ברנדייס ודה-לימה התקרבו זה לזה ושניהם פעלו בכיוון אחד, לפי השקפה משותפת. אז התחילו במחננו חילוקי הדעות על עתיד תנועתנו והתפתחות עבודתנו בארץ, שהסעירו את הרוחות בהסתדרות הציונית לזמן רב. עמדו זו מול זו שתי השקפות יסודיות, שלא יכלו להתמזג. הדברים ידועים ולא אאריך בהם כאן, אך חשובים הם להבנת עמדתו ומלחמתו של דה-לימה בהסתדרות הציונית.

בועידה עמדה לדיון, בין השאר, שאלה מרכזית אחת, שהעסיקה את העולם הציוני באותו זמן: גאולת עמק-יזרעאל. גאולת העמק – כמה ויכוחים עורר אז ענין זה בעולמנו הציוני! מה הייתי שמח, אילו ישב כאן אתנו דה-לימה, עשרים שנה לאחר הגשמת המפעל הזה, והיינו מתווכחים אתו על ערך הקניה הזאת לאור המציאות כיום! איתרע מזלנו שדה-לימה לא ראה לעצמו אפשרות לעבוד יחד אתנו, לא בקר יותר בארץ ולא ראה את המפעל ההתישבותי שהוקם על אדמת העמק.

הלשכה הראשית של הקהק“ל היתה אז בהאג, ובראשה עמד דה-לימה. בארץ-ישראל ישב ועד אכסקוטיבי, שהוציא לפועל את עבודות הקהק”ל בארץ. חבריו היו: ד“ר רופין, האגרונום ע. אטינגר ואנכי. והנה הוגשה לנו ההצעה על קנית אדמת-העמק. הועד האכסקוטיבי בארץ-ישראל עשה אז מעשה, שהתנגד לתקנות החוקה של הקהק”ל: אסור היה לו להחליט על הקניה בלי הסכמת ההנהלה הראשית בהאג. יתר על כן: מטעם האכסקוטיבה הציונית בלונדון נשלחה לארץ ועדה “ריאורגניזציונית” – יותר נכון: ועדת בקורת, שהשתתפו בה חברי האכסקוטיבה בזמן ההוא: דה-לימה, יוליוס סימון ורוברט סולד. הועדה הודיעה לנו על מועד בואה לירושלים, ואילו יומים לפני שהגיעה חתמנו על חוזה הקניה של עמק-יזרעאל. ידענו, שגם הועדה הריאורגניזציונית וגם הנהלת הקהק"ל, עם דה-לימה בראשה, מתנגדים לקניה זו. כאשר באו חברי הועדה ושאלו, מדוע מהרנו וחתמנו על החוזה יומים קודם לכן, היו בתוכנו שרצו לבאר להם את הדבר בכמה טעמים. ואז אמרתי בגילוי-לב: עשינו כך, מפני שרצינו לסיים את הדבר לפני בואכם, שלא תוכלו להפריע בביצוע הקניה.

מה היו הטעמים להתנגדותה של הועדה לקנית העמק? עמדו אז לפנינו שתי הצעות: גאולת העמק להתישבות חקלאית, או גאולת אדמה עירונית (של האפטריארך היווני) בירושלים. והיתה כאן התנגשות של שני עיקרים: מצד אחד היה העמק בימים ההם שטח ביצות וקדחת, בלי כספים להתישבות, בלי סיכויים להכנסות עסקיות-מסחריות – הכל נתן טעם לשלילה; ומאידך גיסא קרקע עירוני, שאפשר לבנות עליו מיד כמה שכונות חשובות, שיתרכז בהן ישוב גדול של יהודים בירושלים, והן עתידות להכניס לבעליהן, וגם לקהק“ל, הכנסות חשובות – הרי שכל החיוב היה על צד ההצעה השניה. בעלי ההצעה הזאת רצו לבנות את הקהק”ל, וכן את שאר מוסדותיה של התנועה הציונית, על בסיס בריא ומשקי מבחינת ההכנסות העסקיות. אולם בעלי ההצעה הראשונה ראו את התגשמות חזון הציונות בהתישבות חקלאית, בישוב של אכרים עובדי-אדמה, והם האמינו בעתיד התנועה ובהתנדבות העם, שיעשה את המאמצים ויתן גם את האמצעים הדרושים לבנין העמק.

וכך התחילה המלחמה בין שתי הדעות הללו. כל אחד מאתנו הגן על השקפתו שלו. דה-לימה לא וויתר ולא זז מדעתו כמלוא נימה. הגיעו הדברים לידי כך, שהשתמש בזכות הווטו שלו בתורת דירקטור-מנהל של הקהק“ל והכריז על אי-חוקיותה של הקניה. כל ציוני אמריקה עמדו אז לצדו. אבל האכסקוטיבה הציונית בטלה את הווטו, ודה-לימה התפטר מנשיאותו בקהק”ל. הוא נשאר עקבי ותקיף בדעותיו עד הסוף.

הקונגרס, שנתכנס אחרי קנית העמק דן בהרחבה על כל הענין. הגנתי על המפעל הזה במיטב כוחותי. על ההאשמה בביצוע מעשה אנטי-קונסטיטוציוני אמרתי, שיש רגעים בחיי האומה שמצווים להפר את התורה הקונסטיטוציונית. כדוגמא לכך ישמש תיאודור רוזוולט, שאף הוא עשה כן ברכשו את תעלת פנמה. ובנוגע למלחמתו של דה-לימה אמרתי: עמדו לפנינו שתי ברירות – להפסיד את עמק-יזרעאל או את דה-לימה…

לא רק דה-לימה התפטר מהשתתפותו באכסקוטיבה הציונית: עשו כן גם שני חבריו יוליוס סימון ורוברט סולד. אולם מאושר אני, שיכול אני להגיד כי שני החברים האלה, החיים בתוכנו – יאריכו ימים – באו אחרי-כן לידי הכרה, שקנית העמק היתה נכונה, וסופה מוכיחה על תחילתה. עם דה-לימה שוב לא שוחחתי בשאלה זו. במשך הזמן נפגשתי אתו פעמיים. בפעם האחרונה בקרתי בביתו בהאג לפני שנתיים. שוחחנו על כל השאלות העומדות ברומו של עולמנו הציוני, ורק בשאלת העמק לא נגענו, לא הוא ולא אני, ואינני יודע אם נשאר בדעתו או שראה צורך לשנותה.

גם לאחר שעזב את האכסקוטיבה הציונית, נשאר, כמובן, נאמן לתנועתנו, וביחוד השתתף השתתפות פעילה בכל העבודה הציונית שבהולנד. עניני ארץ-ישראל נשארו קרובים ויקרים ללבו, כמו לכולנו, וכל שליח שהגיע להולנד מארץ-ישראל מצא אצלו אוזן קשבת ותמיכה ממשית כדי להגשים תכניות מעשיות לבנין הארץ. דף מזהיר יהיה הדף שייכתב על דה-לימה ופעולתו הציונית בתקופה זו.

עוד פעם אחת ראיתי את דה-לימה בגדלותו. זה היה לפני שנתיים, אחרי שהקונגרס החליט בשאלת חלוקת הארץ. דה-לימה היה מתנגד קיצוני לתכנית זו ונלחם למען השקפותיו בתוך ההסתדרות הציונית שבהולנד. הרבה חברים תמכו בו, אולם היו גם שהתנגדו להשקפתו הקיצונית. כאשר החליט הקונגרס בציריך לא על עצם החלוקה, כי אם על הדיון עם הממשלה בשאלה זו, הודיע דה-לימה לחבריו שהוא עומד לעזוב את ההסתדרות הציונית. עמדה זו הדהימה את כולנו. באותו זמן באתי להאג ובקרתי בביתו. כמובן, עמד ענין חלוקת הארץ במרכז שיחתנו. דה-לימה ידע, כי אני תמים-דעים אתו בהתנגדותו לרעיון החלוקה. השתדלתי להשפיע עליו, שיחזור בו מהחלטתו לעזוב את ההסתדרות הציונית. אמרתי לו: אסור לך לעשות מעשה נחפז זה, מפני שיש עוד תקווה של ערעור לפני הקונגרס הבא. אם גם קונגרס זה יחליט לקבל את התכנית, יוכלו כל אלה שמתנגדים לכך להחליט שאין מקום בשבילם בהסתדרות, אבל אז אתה לא תהיה יחידי. הזכרתי לו את ענין אוגנדה בקונגרס הששי. גם אז היתה מלחמת דעות חריפה בין קונגרס זה והקונגרס השביעי, גם אז היו שתי השקפות קיצוניות שלא יכלו להתאחד, והנה בא הקונגרס השביעי ותקן את קלקלתו של הקונגרס הששי. על דברי אלה השיב דה-לימה: יקירי, כל ההגיון לצדך, אולם כל האמת שלי על צדי; אסור להשאר בהסתדרות שיכלה לעשות צעד מסוכן כזה. עבר חודש ימים ודה-לימה עזב את ההסתדרות הציונית.

כזה היה האיש דה-לימה כל ימי חייו. משהגיע לידי השקפה מסוימת, שוב לא יכול היה לשנות את דעתו, לא יכול היה לעשות שקר בנפשו, לחפש פשרות וויתורים, לתרץ בכל מיני פלפולים כל שנוי בדעותיו. סיסמתו היתה: יקוב הדין את ההר. עמד על דעתו ונלחם לה, אולם משראה שאין שומעים לו, בחר לשבת בבדידותו ועל השקפותיו לא וויתר. אין מזל לישראל, ואין מזל לתנועה הציונית. וצר מאד, שכוחות גדולים כמו דה-לימה לא מצאו אפשרות לעבוד במחיצתנו ולפתח פעולה ראויה לטובת מפעלנו. אולם בין אם נסכים לדעותיו של דה-לימה ובין אם נתנגד להן – דבר אחד מוכרחים להגיד כל מכיריו, תומכיו ומתנגדיו גם יחד: כל הכבוד וכל ההערצה לאישיות זו!

באסיפת אזכרה, כ“ד באלול ת”ש

א

מחר ימלאו 80 שנה לאחד המעולים בתנועתנו, אחד מגדולי היהדות האמריקאית, לואיס ברנדיס. יימצא מי שיחוג את חגו של לואיס ברנדיס השופט, אולם אנחנו חוגגים, היום את חגו של לואיס ברנדיס היהודי, הציוני.

לואיס ברנדיס, כרבים מגדולי תנועתנו, בא אלינו מעולם זר. הוא לא ינק מן השרשים של היהדות ותרבותה העתיקה, אם גם משפחתו, שמוצאה מבוהמיה, מתיחסת, לפי המסורת שבידי הוריו, על משפחת המהר"ל מפראג. אבל חינוכו שלו באמריקה היה אחר לגמרי, ואל מחננו הגיע בעמדו מעבר לגבול החמשים. אין זה מקרה נדיר בתולדות עמנו. בימים הקדומים ניצבת לפנינו דמותו של משה רבנו, הרועה הנאמן, שגם הוא בא אלינו מעולם נכרי שבו קבל חינוך זר לגמרי. בזמננו אנו היה הרצל דמות וסמל למנהיג יהודי שבא אלינו מרחוק. לא לחינם מתארת הסופרת האנגלית ג’ורג' אליוט את גבור ספורה, דניאל דירונדה, החולם על תנועת השחרור של האומה הישראלית, כיהודי שחזר אל עמו. אבל אם לא היה לו לברנדיס חינוך יהודי וזרים היו לו הקנינים הרוחניים של שפתנו ותרבותנו, אם על פי השקפת-עולמו רחוק היה מדת ישראל, חי ותסס בו, מתחת לסף ההכרה, היהודי הנאמן, והוא היה עצם מעצמנו ובשר מבשרנו.

כי מה מסמל את היהודי ואת השקפת עולמו, חוץ מהצורות החיצוניות הנראות לעין כל? מהי התכונה אשר העמידה את האומה הזאת במרכז ההתענינות של כל העולם דורות על דורות ושהביאה עליה עד היום הזה צרות ורדיפות, שנאה ואיבה, גזירות וסכנות? – בדמו של היהודי טבועה שאיפה קיצונית לאמת מוחלטת, לצדק מוחלט. כשהיהודי נתקל באי-צדק, על כל צורותיו, בעיוות הדין והאמת, הריהו קם להלחם בתקלות אלו. כאן מקור כל הרדיפות והגזירות על עם ישראל במשך אלפיים שנה. תכונה יסודית זו של עם ישראל היתה וישנה באפיו של ברנדיס. ואם הוא עלה למדרגת שופט עליון באמריקה – מובן שזכה למשרה אחראית זו בגלל ידיעותיו התרבותיות וכשרונותיו האחרים, אבל העיקר הוא שהאומה האמריקאית הכירה באיש הזה את השאיפה לאמת מוחלטת, לצדק מוחלט. אנו, העם היהודי, נתנו את האיש הזה לאמריקה כמתנת-תודה בעד החיים החפשים והנורמליים שהיהדות באמריקה זכתה בהם באין מפריע. בזמן האחרון הגשנו לעם האמריקאי עוד שי כזה, את היהודי קרדוזו, שגם הוא נכנס כשופט עליון לאריאופגוס הגדול הזה.

ברנדיס מיזג באפיו את התכונה הרוחנית הזאת של עם ישראל עם התכונות של האמריקאים הראשונים, אלה שעזבו את אנגליה מפני רדיפות דתיות והלכו ליסד עולם חדש באמריקה. הפוריטניזם האנגלי של המיסדים הראשונים, שלאט לאט הוא הולך ומיטשטש באמריקה ונשארים ממנו אולי רק שרידים מעטים, פוריטניזם זה הטביע את חותמו על כל צורות החיים של ברנדיס. הוא חונך בבוסטון, עיר זו שחיה בה עד היום הזה המסורת האצילה של העבר היפה של יוצרי ארצות הברית יותר מאשר בשאר ערי אמריקה.

לא אספר על 55 השנים הראשונות של ברנדיס. יספרו על כך אנשים היודעים תקופה זו בחיי ברנדיס יותר ממני. בשבילנו חשובה יותר התקופה השניה. לפני חצי יובל שנים נתגלה פתאום ברנדיס, שכל היהדות האמריקאית ידעה את שמו אבל לא ראתה אותו, כיהודי המתענין ביהדות ובגורל האומה הישראלית. ביום בהיר אחד נפלה ההכרה, שברנדיס זה, האיש הלוחם בעד הצדק והיושר בכל המדינות של ארצות-הברית, מתענין בתנועה הציונית. כיצד קרה הדבר? אינני יודע בדיוק. שני אנשים זוקפים לזכותם את ההישג הזה, וגאים על כך שבהשפעתם נכנס ברנדיס אל התנועה. האחד הוא יעקב די-האז, ואני עצמי שמעתי מברנדיס בהזדמנות הראשונה שנפגשתי בו – זה היה בפריז בשנת 1919 – שדי-האז שימש לו מורה בציונות. השני הוא המנוח שמריהו לוין; כששב מאמריקה עוד לפני המלחמה, סיפר גדולות על הפגישה שהיתה לו עם ברנדיס, על השיחות הרבות אתו בעניני הציונות ותחית העם ועל שובו של האיש החשוב הזה מן העולם הגדול האמריקאי לעולמנו הקטן והמצומצם. מובן שלא רק שני האנשים האלה השפיעו עליו. השפיעה עליו בודאי כל הסביבה של התבוללות, שנפשו הנקיה לא יכלה שלא לראות את מומיה ותקלותיה. בלי שום ספק קרא וקבל ידיעות על הסבל והרדיפות שהתחוללו על יהודים בארצות שונות באירופה. אבל שני האנשים האלה יש להם הזכות הגדולה, שהם רשאים לרשום לזכותם את הנכס האנושי הזה: לואיס ברנדיס הציוני.

ואף על פי כן טעון הדבר הסבר פסיכולוגי. בגיל כזה, באוירה של החיים היהודיים באמריקה, בתוך חיים עשירים של עם חפשי, של שוויון אזרחים גמור שהיהודים נהנים ממנו, התחיל ברנדיס למצוא ענין בשאלת היהודים ובפתרונה הלאומי. מה השפיע עליו? אני חושב, שהגורם העיקרי בנפשו היתה שאיפתו לאמת מוחלטת ולצדק מוחלט. הרבה והרבה אנשים חשובים מקרב אחינו בכל הארצות, וביחוד באמריקה ובמערב אירופה, והם כולם אוהבי ישראל ועושים טובות לישראל, לא נצטרפו עדיין לתנועה הציונית. הפחיד אותם, ומפחידה גם כיום, קודם כל הפטריוטיזם הלוקאלי. למה להכנס לעובי הקורה, להתעמק ולחשוב על חיים חדשים המתהווים אי שם בארץ קטנה שבאסיה – בזמן שיש לפניהם במדינתם היקף גדול של עבודה? זו היא קטנות של השקפה צרה. אבל לא כל אחד מסוגל להקיף במחשבתו אפקים גדולים. אין אדם רואה כרגיל אלא מה שנעשה כנגד עיניו, בעירו, בסביבתו, ויותר אין הוא רוצה ואין הוא יכול לראות. קיים גם פחד, שלא יחשדו בו, חלילה, שאין הוא צרפתי במאה אחוזים, או אנגלי או אמריקני אמתי. אף בשעה שהוא קשור בנפשו לעם ישראל ומרגיש חיבה לעברנו הגדול ולשאיפת התחיה של עם ישראל בארץ-ישראל, אף בשעה שהוא חש ביופי המיוחד של התנועה לשחרור אומה עתיקה – הרי הוא מפחד ומשתדל לתרץ את הדבר בתיאוריות ובטענות שונות, אבל אינו מצטרף לתנועה. לא כן איש כברנדיס, שבכל ימי חייו הוא מחפש רק אמת וצדק; ברגע שהרגיש שכאן, בתנועה זו, יש אמת וצדק, לא נרתע ואמר בגלוי: כל לבי נתון לתנועה. אומץ-רוח כזה מצטיין בו רק איש גדול, בעל שאר-רוח ומעוף, כמו ליאון פינסקר בשנת 1882, שהיה עומד ומטיף להתבוללות של העם היהודי בין הרוסים כל ימי חייו, אולם משהכיר באמת החדשה, לא חת ולא נרתע, בא לאסיפה של מחנה המתבוללים ואמר: הנה הכרטיס שלי כיושב-ראש החברה “מפיצי השכלה”, אני קורע את הכרטיס הזה. כל חיי עד עכשיו לא היו אלא שגיאה אחת. הלך לביתו וכתב את ה“אוטואמנסיפציה”. כך יכולים לעשות רק אנשים גדולים.

ברנדיס אמנם לא היה צריך למחוק את העבר שלו, כפינסקר בשעתו, אבל משעה שהרגיש בחובה המוטלת עליו הסיק את המסקנה מכאן ונצטרף לתנועה. מי מאתנו אינו יודע, מה פעוטה היתה התנועה הציונית באמריקה לפני חצי יובל שנים? מי השגיח אז בעולם הגדול, בכרך ניו-יורק, באותם שלשה וחצי ה“מלמדים” שחשבו את עצמם לציונים, או ביחידי הסגולה, כמו סטיפן וייז וחבריו? גם עכשיו אין כל יחס מספרי בין התנועה הציונית באמריקה לבין חמשת מיליון היהודים אשר בארצות הברית, ואף-על-פי-כן חדרו לעולם החדש הדים מכל מה שהתרחש בעולמנו היהודי: הצהרת בלפור, המלחמה בעד זכויותינו בארץ עם ממשלת ארץ-ישראל ועם הערבים. אולם מה היה אז? לא כלום. לרדת אל אחיו, כמשה רבנו בשעתו, מאותה העמדה הגבוהה שברנדיס תפס כבר אז בעולם האמריקאי – זו היתה גבורה ממש.

הוא הצטרף אל התנועה הציונית כשנה-שנתים לפני המלחמה העולמית. כל פעולתנו באמריקה היתה אז מצומצמת, וממילא לא ניתנה לו האפשרות להראות את גודל כשרונותיו. אבל כשבאה תקופת המלחמה הועמדה אמריקה, בהכרח הדברים, במרכז תנועתנו. אירופה לא יכלה לבוא לעזרת ארץ-ישראל, כי היתה הרוסה כולה. מאמריקה צריכה היתה לבוא ההצלה לישוב, יסוד לפעולות בעתיד. אז נוסד ועד מיוחד שברנדיס שימש לו יושב ראש. הוא ריכז סביבו עוזרים רבים – אחד הגדולים שבהם היה שמריהו לוין שנמצא אז באמריקה – ופתח בפעולה כבירה, שהצילה את הישוב בזמן המלחמה. לפני ימים אחדים דברתי על יד השולחן הזה על בעיות תנועתנו, והדגשתי שכל חיינו נתונים במזל של נסים. גם אז קרה נס שדוקא בזמן המלחמה שהלכה והרסה כל מה שבנינו, הופיע פתאום כוח גדול כברנדיס, שהרים את התנועה בתנופה חדשה ושמר על הישוב מכליה.

ב

לא אבוא להרחיב את הדבור על מעשיו וזכויותיו של ברנדיס, על חלקו בכל מה שהשגנו, על עבודתו המדינית בזמן המשא ומתן עם האנגלים בדבר הצהרת בלפור, על הישגיו מבחינה מעשית, כספית, לטובת הציונות ובנין הארץ. ברצוני לעמוד על מאורע אחד בחייו ובפעולתו הציונית של ברנדיס, אשר כל אחד מכם חושב עליו, בלי ספק – על הפילוג שחל בהסתדרות הציונית בשנת 1921 בין ברנדיס ובין ראשי התנועה. אמנם היה לי חלק בפילוג זה. אף-על-פי-כן חושבני, שיש לי היכולת לדבר על כך באופן אובייקטיבי.

ברנדיס היה אז גבור התנועה, היחס אליו מצד ויצמן וסוקולוב שעמדו בראש התנועה ופעולתה המדינית, היה יחס חיובי בהחלט – ופתאום נתגלה הקרע במחננו. מה קרה? – היה זה אחרי המלחמה, אחרי הצהרת בלפור וועידת השלום בפאריס, אחרי אישור זכויותינו בסן-רימו. אז ביקר ברנדיס, האיש בעל המחשבות העמוקות, בארץ-ישראל. זה היה ביקורו הראשון – ולצערנו, היחידי עד היום – בארץ אשר למענה לחם. ובצאתו מכאן הביא עמו תכנית מקיפה של עבודת הבנין לעתיד. המנהיגים שעמדו על יד ההגה של התנועה, מיום הולדתה וצמיחתה עד התקופה החדשה, לא יכלו להסכים לתכניתו של ברנדיס. בטוי, לא מוצלח לדעתי, נתחדש אז: יש הפרש גדול בין הפרוגרמה של פינסק ובין הפרוגרמה של וואשינגטון. אולם לא כאן היה ההבדל. מעבר מזה עמדה תכנית-פעולה של אנשים, שבמשך ארבעים שנה הספיקו לעמוד על שרשי התנועה להלכה ולמעשה והיו מעורים בחייה של האומה הישראלית ומעבר מזה עמד איש בעל מחשבות גדולות, בעל שאיפות גדולות ומסירות רבה, שמחשבותיו ותכניותיו באו לו מתוך השקפת-עולם שלא שאב אותה מן המקור הראשון, וגם לא נתנסה עדיין בהגשמתה למעשה.

לא אתעכב על כל פרטי תכניתו. ברצוני לעמוד רק על סעיף אחד, שהיה ראש ועיקר בה: הוא בא לידי מסקנא, שעבודתנו המדינית כבר נגמרה. השגנו את המנדט. על הר הצופים יושב יהודי כנציב עליון – ובכן הכל כשורה, ושוב אין עוד לפנינו שום תפקידים מדיניים. אנחנו ידענו ואמרנו, שהמצב אינו כן. עברה שנה מיום הכבוש, וכבר הספקנו לראות את צפרניהם של אלה שנקראו לבצע את המנדט. היום, כשישבתי באולמו של הנציב העליון הרביעי, הרגשתי שוב ביתר תוקף, שאמנם עבודתנו המדינית לא רק שלא נגמרה, אלא שהיא עומדת עתה בתחילתה.

נזכר אני בשיחה אחת עם ברנדיס בשאלה אחרת. לועידה הציונית בלונדון הבאנו תקציב ובו מספרים גדולים ורבים. ביניהם סכום חשוב למדי לצרכי החינוך. הוא תמך בכל כוחו בשני תפקידים שלפי דעתו עלינו למלא אותם מכספי הצבור: רכישת קרקע על ידי הקהק"ל והבראת הישוב והעם על ידי “הדסה”. הגשמת שני הדברים האלה מוטלת, לפי דעתו, על הצבור כולו ועל חשבונו, אולם שאר הדברים יש להגשימם בצורה אחרת, על-ידי היזמה הפרטית. כל אדם בישוב אחראי לחינוך הילדים – תפקיד זה יש למסרו לרשות היחיד. באותה הישיבה בועידת לונדון התנגדתי להצעתו, שאמרה למחוק מן התקציב את סעיף החינוך. ברנדיס הזמין אותי לחדר אחר כדי להשפיע עלי שלא אתנגד לדעתו. הוא טען: כיצד אפשר להוציא סכומים גדולים כל-כך לחינוך בזמן שאין לנו עוד התישבות, בזמן שהעליה קטנה כל-כך? ואני השיבותי לו: אם תבוא ותדרוש מאת היהודי הציוני, שילך למקום שיש בו קדחת או סכנת נפשות, אבל ישוב ארץ-ישראל דורש זאת ממנו – הוא ילך. אבל אם תגיד לו: לך למקום שלא תמצא בו מורה בשביל ילדיך – לא ילך. הוא שאלני: היתכן? אמרתי לו: יתכן; לך לאחד הישובים החדשים של חלוצים, ותראה שהם רעבים ללחם אבל אם הפרוטה מצויה קונים בה ספר או עתון. על זה ענה לי: אם כך הוא הדבר, אין זו אלא היפרטרופיה של שאיפות תרבותיות-רוחניות. זאת היא מחלה שיש להלחם בה. על זה עניתי: אמנם זוהי מחלה, אבל מחלה כרונית היא הנמשכת זה 3000 שנה, ואת המחלה הזאת לא ירפאו גם רופאי “הדסה”. וכך נסתימה שיחתנו.

ברנדיס התנגד בכל תוקף ליצירתה של קרן היסוד. דעתו היתה, שאם אמנם אנו מצווים לדאוג לקרקע מכספי הצבור, פעולת הבנין על הקרקע צריכה להתכסות ממקורות אחרים ע"י מוסדות פיננסיים, הלוואות של בנקים, ולא בצורה של תרומות-עם הנאספות לצורך זה. החיים הוכיחו, שאלמלי נוצרה קרן היסוד לא היה חלילה יד ושם לרוב רובו של הישוב החקלאי בארץ.

מצד שני היו בתכניתו כמה סעיפים נכונים ומעשיים ביותר. הוא לא היה איש התיאוריה בלבד, כי אם גם איש המעשה. הוא עמד ודרש, שיווצרו בארץ מוסדות פיננסיים המיוסדים על העיקר של היזמה הפרטית. כל המוסדות האמריקאיים האלה, שנוסדו בארץ ב-15 השנים האחרונות, הבנקים ושאר החברות שהון אמריקאי מרוכז בהם בכל צורה שהיא – יוצרם ומחוללם היה ברנדיס. אנחנו, בני ירושלים, מכירים לו תודה על כך, שהוא הראשון שהבין את ערכה הגדול של ירושלים בשביל עתיד עמדתנו בארץ. העבודה של הבנקים האפותיקאיים שלו התחילה קודם כל בירושלים, ומי יודע אם היינו מגיעים בירושלים למצבנו כיום לולא עזרת המוסדות מיסודו של ברנדיס. על כל פנים ממקורות צבוריים אחרים לא ראינו את העזרה הזאת.

בתקופה ההיא של מלחמת הדעות והפילוג במחננו שבאמריקה היו “ידידים” משני הצדדים שהשתדלו להפוך את הפילוג האידיאולוגי והפרוגרמתי לפילוג אישי, אולם הדברים נשתכחו, תהלה לאל! הראשון שהשתדל לשכוח את הריב הפרוגרמתי היה ברנדיס. וכיצד התנהג האיש הזה, איזה גובה מוסרי ומדת תום וענוות נפש גילה ברנדיס במלחמתו! תבינו נא: איש כברנדיס, שופט בבית הדין העליון באמריקה, נכבד ונשוא פנים – והנה באים יהודים מרוסיה ומפולין, נלחמים בו ומוציאים אותו מן ההנהגה העליונה בהסתדרותנו. כיצד היה מגיב על כך איש אחר במקומו, שאינו עומד על רמה רוחנית גבוהה כמוהו? – היה עוזב את התנועה מתוך התרגזות והתמרמרות. ברנדיס עשה אחרת. הרי הוא בכלל, לפי טיבו ואפיו, אדם שנסגר בד' אמות של חדר-עבודתו, חבוי בתוך מקלט פעולתו האישית והנפשית. אבל מאותו החדר הקטן שבוואשינגטון, שבקרתי בו לפני מספר שנים, הוא צופה על כל העולם ובקי בכל הענינים, הגדולים והקטנים, שבארץ ובתנועה. הוא עמד תמיד במו"מ – אם לא ישר, הרי בעקיפין – עם כל הגורמים שבמפעלנו. ולא רק שלא סירב אף פעם להיענות לדרישות מצדדים שונים לעזרה מדינית, ולפעמים גם לעזרה אחרת, כי אם הראה תמיד גם יזמה אישית משלו לעשות הכל לשם התקדמות עבודתנו. בזה גילה את כוחו הרוחני הגדול. ומחובתנו להכיר בזה ולהוקיר את מעשיו בימים אלה.

התקופה ההיא של מלחמת הדעות – והיתה זו מלחמה לשם שמים – עברה. עכשיו ברנדיס עומד אתנו בכל החזית של עבודתנו מתוך שיתוף פעולה גמור ובעזרה מלאה. הוא בן שמונים והגיע לגבורות, – אמנם לגבורה רוחנית הגיע עוד קודם לכן – צלול בדעתו ולא נס ליחו, ומאמין בכל לבו הגדול בעתיד עמו על אף כל הקשיים והמכשולים, משום שהוא מאמין באמת המוחלטת ובצדק המוחלט. אני מברך אותו, בשם כולכם, שאם בשנות הגבורה האלה הוא רואה עננים כבדים על שמי ארץ-ישראל, מולדתנו העתיקה והמתחדשת – יזכה לחיות ולראות בהבקע שמש של תחיה שלמה על עם ישראל בארץ-ישראל!

במסיבת יובל בסוכנות היהודית

ירושלים, 12 בנובמבר 1935

חולם היה שיינקין, אחד מאותם החולמים הגדולים שקמו לנו בתקופת התחיה הלאומית. בכל פעם הגה ורחש לבו “פנטסיה” חדשה בעבודת הישוב, וכמקובל היו רבים מהאנשים “המעשיים” אשר במחננו מתיחסים לפנטסיות אלה יחס של ביטול וספקנות יתרה. המציאות הוכיחה, שהצדק היה אתו ולא את המפקפקים. מה שהיה חלום ופנטסיה בימים ההם, נתגשם ונעשה דבר ריאלי בתקופתנו.

אציין דברים אחדים, מן הגלויים ביותר. שיינקין בא ב“פנטסיה”, שיש ליסד ביפו קהלה אחת, מאוחדת, של עדת האשכנזים והספרדים. מי שהכיר את מצב הישוב ביפו בזמן ההוא, מלפני חצי יובל שנים ויותר, מוכרח היה להטיל ספק באפשרות הגשמתה של ההצעה הזאת. כל-כך רחוקות היו שתי העדות הללו זו מזו, ואף על פי כן הצליח שיינקין בדבר זה שאיש לא האמין בו. במרצו ובמעשיו הניח יסוד לאחוד שתי העדות וכיום קיימת בתל-אביב קהלה מאוחדת, שיכולה לשמש דוגמא ומופת לשאר הקהלות העבריות אשר בארץ.

שיינקין היה הראשון הנענה להצעת מטמן-כהן על יסוד הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, מקודם ביפו ואחרי-כן בתל-אביב. הוא שנסע לרוסיה ועבר בה מעיר לעיר ואסף את האמצעים הראשונים להחזקת המוסד הזה. בימים ההם התיחסו רבים בספק לפנטסיה זו של מטמן-כהן ושיינקין. אולם כיום שוב אין חולקים, שהגימנסיה “הרצליה” היא יסוד מוסד לחנוך העברי בארץ.

שיינקין בא בזמנו בהצעה ליצור מרכז של בעלי-מלאכה ביפו ובתל-אביב. וגם הצעה זו נחשבה אז כבלתי-ריאלית לחלוטין, וכשנגש במרצו הידוע להגשמת הדבר, לא היה כמעט איש שעזר על-ידו. אולם לבסוף נצח שיינקין. בעלי-המלאכה התאחדו, וכיום יש ברשותם מרכז גדול של בנינים ומוסדות בלב תל-אביב, ולזכרו של שיינקין קראו רחוב גדול במרכז זה על שמו. אלפי בעלי-מלאכה מאוחדים מסביב למרכזם זה.

שיינקין הציע בשעתו הצעה פנטסטית: לבנות עיר מיוחדת על חולות ראשון-לציון. הצעה זו, כשאר הצעותיו, עוררה לא רק ספקנות כי אם לעג של ביטול מצד אנשי המעשה. והנה כיום החולות הללו הולכים ונעשים מקום של בנין והתפתחות – מרכז ישובי ותעשיתי חדש.

בכל המקרים האלה, – ואין אלו אלא דוגמאות מעטות מהרבה – הכחישה המציאות את דעתם של אנשי המעשה ואילו הפנטסיות של שיינקין נצחו. זה כוחה של האמונה, אמונה ללא מיצרים בתחית האומה העברית בארצה. כי במה נצח? – במסירותו הגדולה ללא ליאות לעם ישראל, לארץ ישראל ולתרבות ישראל. והיא שהביאה אותו לידי כך, שלטובת האידיאל שלו הקריב את חייו ואת חיי משפחתו. כל ימיו לא ידע חיים אחרים זולת עבודתו הצבורית. ברוחו זה היה משפיע תמיד על כל בני סביבתו, ביחוד על הנוער, ברוסיה ובארץ-ישראל. האופטימיזם שלו לא ידע כל מכשול ומעצור. ובאופטימיזם זה “הרעיל” כל מי שבא אתו במגע.

שיינקין הוא אחד מאותם היחידים המעטים, שכל פעולה ומעשה בחייהם נתקלים בבקורת חריפה, ורק כשהם נפרדים מאתנו והולכים לעולמם, עולם האמת, מתחילים להכיר ולהוקיר את ערכם המיוחד. היו אצלנו אנשים כאלה: ישראל בלקינד, יהושע אייזנשטט, בוריס שץ, ואחרון אחרון – מנחם שיינקין. וכולם, שכל חייהם הקדישו לארץ-ישראל, מתו בנכר. ועל-כן רצויה עבודתכם, שאספתם בספר מיוחד את כתביו של בעל החלומות הזה. כדאי גם היום, שרבים מאתנו, וביחוד הנוער, יעיינו ויקראו בהם – ויכירו לדעת, שכל מה שהיה בשעתו חלום או “פנטסיה” בעלמא נתגשם והיה למציאות חיה. והלואי, שגם בימינו אלה ילכו ויתרבו במחננו חולמים-מעפילים מטפוסו של מנחם שיינקין.

מתוך מכתב לעורך כתביו

כ“ה בחשון תרצ”ה

קשה לדבר על איש הקרוב אל נפשך ביותר, שהיה חבר טוב וידיד נאמן כמעט 40 שנים תמימות – לדבר עליו כעל מי שהיה ואיננו עוד. גליקסון ז"ל נמנה על אותם האנשים, שעליהם אפשר להגיד “הפוך בו והפוך בו”, כי תמיד תגלה באישיותו ובאפיו קוים חדשים שלא עמדת עליהם עד היום.

נפגשתי עם גליקסון לפני 35 שנים, בשנת 1904, בברן. היה זה בזמן פולמוס אוגנדה, ואני נסעתי למרכזים שונים במערב אירופה לארגן את המלחמה נגד אוגנדה. באתי גם לברן, שבה התרכז מיטב הנוער הציוני שבא מן המזרח להתחנך על ברכי המדע במערב אירופה. ברן התחילה אז מתחרה במרכז הנוער הציוני אשר בברלין ולרשת את מקומה. נשמרה אצלי תמונה של קבוצת הצעירים שביליתי בחברתם בברן, וביניהם גם גליקסון, שהכרתיו אז בפעם הראשונה. בקבוצה זו נמצאו רבים, שכבר נעדרים ממחננו כיום: ד“ר חיסין ז”ל, ד“ר רבינסון, ששימש אח”כ מזכירו של דוד וולפסון, ועוד. ורבים מקבוצה זו – יבדלו לחיים ארוכים – חיים עוד בינינו: ד“ר מוסינזון, ד”ר בוגרשוב, הסופר א.מ. ברכיהו, ד"ר רבין, יצחק ווילקנסקי, ועוד. בתוך הקבוצה הזאת נמצא גם גליקסון הסטודנט. לא אגיד שנתחנך בתוכם, כי היה כבר אז מושלם למדי בהשקפותיו וגם בידיעותיו העמוקות בתורת היהדות. אבל כאן מצא צבור של חברים שהבינו לשאיפותיו הלאומיות והתחיל עושה את צעדיו הראשונים בעבודה המעשית של התנועה הציונית.

צעיר זה – הוא היה אז בן 25 – בא מסובלקי, אחד ממרכזי התורה החשובים אשר בליטה, שהיתה מפורסמת כולה כאכסניה של תורה ושל השכלה. מתוך המרכזים שבליטה: וולזין, מיר, סלובודקה, סובלקי ועוד, יצאו אותם הטפוסים של “המתמיד” שעליו שר ביאליק. מתמיד טפוסי כזה היה גם גליקסון, שהצטיין בעמקותו, בחריפותו והתמדתו. עוד בסובלקי נכנס לעולם ההשכלה, או יותר נכון, לעולם המדע האירופי. אני מדגיש: המדע ולא השכלה, כי המלה “השכלה” יש לה אצלנו כיוון היסטורי מסויים – תנועה של מרד נגד שלטון הרוח והדת בעמנו. ואילו גליקסון לא עבר את דרך ההשכלה במובן של מלחמה ומרד. הוא התחיל פשוט ללמוד, בצד תורת היהדות, גם למודי חוץ של אומות העולם, וביחוד הקדיש את זמנו למדעים ההומניסטיים, הפילוסופיים וההיסטוריים. ובלי שום התנגדות פנימית וללא התלבטויות מצא בלבו ובנפשו הרמוניה שלמה בין שני העולמות האלה.

צנוע היה כל ימי חייו, וביחוד אז בברן, בטרם נתפרסם בעולם הציוני. מפני כך לא יכולנו להתקרב יותר בפגישה הראשונה בברן, ביחוד מפני ששהיתי שם זמן קצר. אבל את שמו ידעתי, ושמעתי מאת חבריו כי נמצא ביניהם צעיר בעל כשרונות מצויינים, שבנפשו כרוכות תורה וחכמה יחד, כי בין כל הצעירים שבקבוצה היו רק מעטים שהצטיינו בידיעת התורה באותה עמקות ובאותו היקף, כמו גליקסון. אחרי שנתיים וחצי, כשנבחרתי לנשיא הועד של חובבי-ציון באודיסה והתחלתי חושב על הרחבת פעולות הועד, שיטפל לא רק בענינים כספיים וישוביים, כי אם גם בעניני חנוך ותרבות במובן “הכשרת הלבבות”, לפי הסיסמה של אחד-העם, ולשם כך צריך היה להכניס עוד עובד לועד, הזמנתי לעבודה זו את גליקסון. הוא בא לאודיסה, ובמשך הרבה שנים לא זזה ידי מידו וידו מידי. להלכה שימש מזכיר הועד, אבל למעשה היה אחד הגלגלים המניעים בפעולותיו.

כאשר בא גליקסון לאודיסה מצא לפניו שני אנשים, ששמם הדגול הלך לפניהם במחננו, אבל לא היתה ביניהם הסכמה לגבי שיטת העבודה: לילינבלום ואחד-העם. כל אחד מהם היתה לו השקפת-עולם משלו: הראשון טען אך ורק לעבודה מעשית בתנועתנו; השני דרש עבודה רוחנית בלבד. הניגוד בין שתי ההשקפות הללו היה הציר הרוחני, שמסביבו התנהלו כל הויכוחים של הנוער אשר במחננו. ואלו היו בעיות החיים שלהם. וגליקסון, הצעיר והצנוע, עמד בין שני הרים אלה וצריך היה, כמו שאומרים בגרמנית “פארבע בקעקן” – “להודות על צבעו” ולקבוע, לאיזה צד הוא שייך. והנה, כשם שהצליח גליקסון בברן למצוא מזיגה נאה ושלימה בין היהדות והמדע – כן הצליח גם פה לפשר ולאַחד בין ההשקפות המעשיות של לילינבלום וההשקפות הרוחניות של אחד-העם. הוא הרגיש עצמו קרוב לשניהם, ושניהם היו קרובים אליו. וכך מצא את הדרך הנכונה בין שתי הקצוות – את הסינתיזה.

כי אמנם היה גליקסון, בכל תכונות נפשו ואישיותו המיוחדת, איש הסינתיזה. וסינתיזה אין פירושה, כפי שרגילים לחשוב אצלנו, פשרנות רוחנית. סינתיזה משמעה: למצוא את הטוב והמושלם בכל הדעות וליצור מהם אחדות חדשה, צרופה ומצורפת. זו היתה השקפתו הפילוסופית של גליקסון, ובדרך זו הלך כל ימי חייו.

באודיסה כבר התחיל גליקסון יוצא מד' אמות של חדרו ונעשה יותר ויותר מפורסם בעולמנו אנו, ואחר-כך בציונות כולה, ברוסיה וגם מחוצה לה. המכתבים שהיה כותב בשם הועד למאות אנשים, אגודות וחברות, ברוסיה ואחר-כך גם בחוץ-לארץ, היו לא מכתבים ביורוקרטיים הרגילים בכל מוסד; כל מכתב היה מאמר עתונאי ממש, באותו נוסח שהכרנוהו כולנו בזמן עבודתו בארץ, נוסח ההסברה. הסברה – זוהי התכונה שהיתה חביבה עליו ביותר, והיא גם התאימה ביותר לאפיו. מעולם לא רצה ולא היה יכול לשמש פוסק לאחרים. פוסק היה רק לעצמו. לאחרים נתן את הכל בהסברה מפורטת לכל הצדדים, לחיוב ולשלילה, ועל יסוד ההסברה צריך היה כל איש לפסוק ולהכריע לעצמו, כשם שגליקסון פסק והכריע בשביל עצמו. בכך נבדל גם מלילינבלום ומאחד-העם. לילינבלום דרש שהכל יקבלו את פסק דינו. עוד יותר קפדן היה אחד-העם: הוא היה פוסק “כפול שמונה” ורצה להטיל את דעתו על האחרים.

איזו שיטה נכונה יותר בחיים, בתנועה עממית – זו של לילינבלום ואחד-העם או זו של גליקסון? ארשה לעצמי להשיב על שאלה זו: בזמנים שקטים ונורמליים נכונה שיטתו של גליקסון; אולם בשעת חירום, בימי מלחמה והגנה, צריכה לשלוט השקפתם של אחד-העם ולילינבלום: יש להכריח את העם לקבל פסק הדין של ההנהגה המוסכמת.

לא עברו ימים מרובים וגליקסון התחיל מופיע גם כסופר. מאמרו הראשון נתפרסם, כמדומני, ב“הזמן” שיצא לאור בווילנה. אולם עבודתו הספרותית העיקרית התחילה ב“העולם”, העתון הרשמי של התנועה הציונית. “העולם” העברי יצא קודם בקלן, אחרי כן בברלין, כעבור זמן-מה בווילנה, ולבסוף הגיע לאודיסה. עורך העתון היה דרויאנוב ז“ל, ידידו הגדול של גליקסון. דרויאנוב הכריח ממש את גליקסון, הצנוע והנחבא אל הכלים, לעסוק בעבודה ספרותית ולפרסם מאמרים ב”העולם“. כשחלה דרויאנוב והוצרך לנסוע לברלין להתרפא מילא גליקסון את מקומו ב”העולם". זו היתה ראשית דרכו כסופר וכעורך. ואסכולה זו של אודיסה בימים ההם, בית אולפנם של לילינבלום, אחד-העם וביאליק, לא היה, כנראה, מן הגרועים. כעבור שנים מספר נעשה גליקסון מפורסם בעולמנו, אהוב וחביב על חבריו, שבחרו בו כציר לקונגרס הציוני.

כך עברו עליו כעשר שנים, עד שפרצה המלחמה. עם פרוץ המלחמה נסגרה מיד כל העתונות העברית באודיסה. גם פעולת הועד של חובבי ציון נאסרה מטעם השלטונות, ומצבו של הועד בכלל נעשה חמור מאד. אז עבר גליקסון למרכז החדש של יהודי רוסיה שצץ ועלה בזמן המלחמה, למוסקבה הבירה. שם היה כבר אחד מראשי המדברים בספרות העברית. הוא הוציא לאור עתון יומי בעברית: “העם”. זמן מה אחרי המהפכה הבולשביסטית עלה ארצה.

השקפת עולמו של גליקסון – שאנחנו, בני הארץ, יכולנו ללמוד אותה יום יום, במשך עשרים שנה, מעל דפי הגליונות של “הארץ”, שהוא היה לא רק העורך שלו כי אם הרוח החיה שבו – יש לציינה כסינתיזה שלימה וצרופה של שלשה ערכים קדושים: דת, מולדת ולשון. במשך ששים השנים האחרונות פעלו בתוכנו הרבה מגדולי האומה, אבל בין המאות והאלפים האלה היו רק מעטים, שידעו ללכד את שלשת הערכים הללו להרמוניה שלמה, כזו ששלטה בנפשו של גליקסון. היו רבים שחסר להם הרגש של קדושת הדת; אחרים לא עמדו כראוי על קדושת הארץ; ואחרים שוב – זר היה להם הרגש של קדושת השפה. דרושה רחבות נפשית גדולה כדי להכיל את שלש הקדושות האלו גם יחד, כחוט משולש שעובר בכל דרך החיים והעבודה. גליקסון היה מן המעטים שהצטיינו ברחבות נפשית כזאת.

הוא היה יהודי דתי ומאמין, ולא ראה את הדת כעין פוליטיקה, אלא היה מצוין ברגש רליגיוזי עמוק, בהבנה היסטורית של ערך הדת, תפקידה בעבר וערכה לעתיד. הוא לא נמנה לא עם “אגודת ישראל” ולא עם “המזרחי”, אבל גם בתוך שתי האגודות האלו לא תמצאו רבים, שנפשם תהא מלאה הרגשה דתית עמוקה כל כך. על יחסו אל הארץ אין צורך להרבות במלים. הוא יצא מבית-מדרשה של תנועת חובבי ציון ונכנס לפני ולפנים לתוך הטרקלין של הציונות. התנגד נגוד גמור לתנועה הטיריטוריאליסטית האוגנדיסטית, היה ממתנגדי חלוקת הארץ בזמן האחרון. הוא הבין, מה ערכה של הארץ כמולדת האומה הישראלית בעבר ומה ערכה כבית לאומי כיום ובעתיד. על אהבתו לשפה ולספרות העברית אין צורך לעמוד במיוחד. בה התמזגה נפשו, בה היו קשורים כל חייו וכל פעולתו. בשלשת אלה היה כוחו, בתכונות אלו היה האיש מושלם במלוא מובן המלה. הנאום האחרון שלו אשר שמעתי מפיו היה בצפת, בכנוסה של הקרן הקימת. הוא דיבר על צפת, על ערכה בהיסטוריה של היהודים ועל תקוותינו הקשורות בעיר זו. ובנאום הקצר והנפלא הזה – חבל שהעתונאים שלנו שכחו להעלות את הדברים על הכתב – השתקפו שלש תכונותיו הנפשיות: הרגש הרליגיוזי האמתי שנתגלה ביחס לצפת, עיר הקבלה; לשונו העשירה וסגנונו הנפלא; והקשר אל צפת, לא רק אל צפת העליונה, כי אם אל צפת הקרקעית, – ושלשת הדברים האלה שימשו מזיגה נאה ומצויינת בנאומו הקצר, האחרון, בשירת הברבור שלו.

ויש להוסיף שגליקסון היה גם איש המדע. לא אוכל לדון על הפרובלימות הפילוסופיות, שטיפל בהן. אבל מי שמכיר את הבעיות האלו מעריך את היקף ידיעותיו העמוקות ואת כשרונו המיוחד להסביר את הדברים הפילוסופיים לאחרים. גליקסון השאיר תרגום של תולדות הפילוסופיה לווינדלבנד וכתב גם מחקר מדעי על הרמב"ם. יש להצטער, שהוצרך להקדיש את רוב זמנו לעבודה הספרותית היום-יומית, הפובליציסטית. הרבה הפסדנו מתוך שלא ניתן לו לעסוק יותר בעבודותיו המדעיות כפי שרצה בזאת תמיד.

ועכשיו הלך האיש ואיננו עוד אתנו. באנדרלמוסיה הרוחנית השוררת בימים אלה בארצנו אנו מרגישים בהעדרו כפליים. אילו היה נמצא בתוכנו, אולי לא היה פוסק אבל בודאי היה נותן לנו את ההסברה היסודית, שהיתה מאפשרת לנו את ההכרעה שאנו זקוקים לה כל כך.

רבים יכתבו על האיש הזה. אך חובה אחת מוטלת עלינו; כדי לשמור על זכרו של גליקסון לדור הבא, ולהביא את תורתו לדור הזה, אני מציע להוציא את כתביו שיכילו קובץ של דבריו החשובים ביותר והראויים לזכרון דורות. בחייו יצאו שני כרכים מכתביו, וכפי ששמעתי נמכרו כולם. אולם לפי דעתם של יודעי דבר יש להוסיף עליהם עוד שלושה-ארבעה כרכים של מאמריו המובחרים. שוחרי האוניברסיטה העברית, הם שצריכים לקחת על עצמם את הגשמת המפעל הזה. הרי הוא שימש עמוד התווך, גם בתל-אביב ובזמן האחרון גם בירושלים, של אגודת שוחרי האוניברסיטה. גם המפלגה אשר השתייך אליה, התאחדות הציונים הכלליים, שהוא היה המורה שלהם ומנהיגם הרוחני, והוא גם שיצר את האידיאולוגיה המיוחדת של מפלגה זו – גם היא חייבת לעשות לכבודו, ולא רק לכבודו כי אם גם למען כל חבריה, כדי לתת מהלכים לרעיונותיו ולהשתתף בהוצאת ספריו. והגוף השלישי שצריך לטפל במפעל זה היא מערכת “הארץ”, אשר במשך חמש-עשרה שנה נתן לה את כוחו ואונו. זה יהיה מפעל צנוע לזכרו של גליקסון, שאנחנו, ידידיו, חבריו ותלמידיו, חייבים בו.

בחיינו ובתנועתנו אנו מונים הרבה אנשים חשובים וגדולים, מלאי ידיעות והבנה, מרץ והתמסרות לאומית – אין אנו דלים ועניים כל כך, כפי שרגילים אנו לפעמים להתאונן. אבל חסרים אנו, לצערנו הגדול, אנשים טהורים ושלמים בעבודתם, חברים אמתיים ונאמנים שאפשר להישען עליהם. ואחד מהמעטים האלה היה חברנו גליקסון ז"ל. משום כך יהיה העדרו מורגש כל כך. את עבודתו יוכלו, אולי, לעשות אחרים, אבל תמיד יחסר לנו גליקסון החבר הנאמן והמסור, האישיות האהובה והחביבה על כולנו. יהא זכרו ברוך!

נאום זכרון באסיפה הכללית של שוחרי

האוניברסיטה העברית בירושלים, תרצ"ט

(מדברי אזכרה לליליאן פריימן ז"ל)

“רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה”. פסוק זה ממשלי שלמה ניתן למשלו, לדעתי, בשלימות על אותה אשה, שלזכרה ולכבודה נתאספנו היום – ליליאן פריימן ז"ל. תוכה היה כברה: יפה בחיצוניותה ויפה בפנימיותה – נפש נאה בגוף נאה. אם תשאלוני: במה היתה אשה זו מפורסמת כל כך, מה הסגולה המיוחדת שהצטיינה בה, במה רכשה לה את הלבבות של כל אלה שעבדו במחיצתה והכירו אותה מקרוב – אין בפי אלא תשובה אחת: סגולה יקרה היתה לה, שלפי דברי אחד הקדמונים היא “הדרך הטובה שידבק בה האדם”: לב טוב. כמה וכמה עסקנים ועסקניות בדורנו מצטיינים בכשרונות שונים במידה הרבה יותר גדולה, אבל היא עלתה על כולם בלבה הטוב.

אכן היה לה לב טוב ומלא רחמים ואהבה לבריות. היא אהבה את הרחוק ואת הקרוב; היא אהבה את הזר ואת בן משפחתה; היא אהבה כל איש ואשה שהיו זקוקים לעזרה ולחמלה. היא אהבה כל נדכא ואומלל וכל מי שדרש עזרה ונוחם. ומכאן מלבה הטוב, מקור אהבתה הגדולה וקשריה הנפשיים אל האומה הישראלית. היא הכירה והרגישה, שאומה זו היא האומה האומללה ביותר בתבל, ולפיכך חייב כל איש ואשה, ובפרט בן העם ובת העם הזה, למסור את כל נפשו, את כל מרצו ואהבתו לעם האומלל הזה. היא אהבה את ארץ-ישראל עוד לפני שביקרה בארץ, ומקור אהבתה שימשה לה ההרגשה הנפשית, שארץ קטנה זו עתידה להציל את העם האומלל מסבלו הנמשך זה אלפיים שנה. היא התקשרה בכל לבה אל התנועה הציונית, מפני שחשה ביופי שבתנועה הזאת, באידיאל הגדול המפעם בתוכה, במטרתה הנעלה – לרפא את הפצעים ההיסטוריים של העם האומלל. מתוך הרגשה נפשית זו התקשרה אל התנועה, אל האומה, אל הארץ.

כשאני חושב על האשה היקרה הזאת עולה על זכרוני הטיפוס של הסבתות שלנו, הטיפוס של נשים צדקניות. היא היתה אשה צדקנית במלוא מובן המלה, אמנם בלבוש מודרני של ימינו אלה, אבל בתוך תוכה נשארה הדמות מדורות שעברו – אשה צדקנית, עוסקת בצרכי צבור באמונה, מתוך פשטות וצניעות, מוסרת כל לבה לעבודה הצבורית, בלי שום מחשבות זרות, בלי שום פניות אישיות. ומשום כך היתה עבודתה של האשה הנפלאה הזאת לסמל יקר בתנועתנו.

לפני שלוש-עשרה שנה באתי לקנדה והבאתי לקיבוץ היהודי בה – קיבוץ לא גדול המונה בסך-הכל כמאה וחמשים אלף נפש – הצעה בעלת מעוף וקנה-מידה גדול מאד, לפחות לפי מושגינו באותו הזמן: לגאול את 40,000 הדונמים של וואדי-חווארית הערבית על מנת להפוך אותו לעמק-חפר היהודי. אז גרתי בביתה של הגב' פריימן במשך חודש ימים. למן הרגע הראשון שנכנסתי לבית זה הרגשתי, שאין אני כאן אורח סתם, ואף לא אורח נכבד, אלא בן-בית ממש. בעלת-הבית היא שעוררה בי את הרגש הזה, מפני שכל הבא אל ביתה היה מרגיש עצמו כבן-בית. מצאתי בבית זה פשטות שמשכה את הלב: פשטות ביחסים, פשטות בסידורים, פשטות בכל צורות החיים, אם גם היתה זו צורה מודרנית נאה. בשיחותי עם הגב' פריימן לא היתה לנו לשון משותפת. היא דברה רק אנגלית, שפה שאין אני נזקק לה, והלשון היחידה שהיתה למליץ בינינו היתה אידיש רצוצה ושבורה שדיברה בה בקושי. ואף על פי כן הרגשנו מיד, שאנו מבינים איש את רעהו, באשר שנינו שואפים למטרה אחת. עם הרבה עסקנים ועסקניות דיברתי בחיי, בלשונות ברורות למדי, ולא היתה בינינו אותה ההבנה כמו בשיחותי עם האשה הזאת, תוך כדי דיבור בלשון אידיש רצוצה.

ואם אנו רואים כיום את היצירה הגדולה הזאת, אחד ההישגים החשובים ביותר בארצנו, את עמק-חפר, על שמונה-עשר הישובים אשר בו, וביניהם אחד הנקרא בשם “חבצלת השרון” – חבצלת-ליליאן על שם המנוחה – הרי יצירה זו היא במידה מרובה תוצאת עבודתה המסורה של האשה הזאת במשך כמה שנים. מן הרגע הראשון כשדרשתי ממנה להשפיע על בעלה, על קרוביה, על כל הסביבה, על כל ההסתדרות הציונית בקנדה, שיקבלו את הצעתי, שלכאורה נראתה כאוטופיה שאין להעלותה על הדעת – לא נחה האשה, והיא כבר אז היתה חולנית – עבדה, השפיעה ואירגנה, עד שהשלימה את מפעלה ויהודי קנדה הטילו על עצמם לגאול את אדמת עמק-חפר. היא אמרה לי: או שתסע מכאן בנצחון גמור, או שלא אשאר בחיים. דברים אלה לא נאמרו לתפארת המליצה בלבד, ולא מתוך ג’יסטה נאה בעלמא. מעולם לא השתקעה בויכוחים יתרים ובפלפולי סרק שאין אתם מעשים. בשמעה הצעה חדשה, תפסה מיד אם טוב הדבר או לא. ואם ההצעה נראתה בעיניה, באה תיכף החלטתה הפנימית: כדאי שאקדיש את כוחותי לדבר זה, ומיד התחילה עובדת למענו בכל מסירותה הנאמנה.

לצערנו הרב לא זכתה לראות את פרי עמלה – עמק-חפר בבנינו. כשביקרה בארץ בפעם הראשונה, בתחילת 1927, עוד לא חשבו על גאולת וואדי-חווארית. ואחרי כן חלמה לבוא שנית אל הארץ, כדי לראות את מעשה היצירה הגדול, שהשתתפה בהגשמתו, לראות את הישובים הפורחים בעמק-חפר ולנטוע שם יער. אבל לא זכתה לכך. אז כבר נתגברה מחלתה עד כדי כך, שהרופאים לא הרשו לה לנסוע מביתה מרחק גדול כזה. רק בתה באה, והיא נטעה את העצים הראשונים בחורשה אשר בעמק-חפר.

הגב' פריימן השתתפה גם בכמה מפעלים אחרים למען ארץ-ישראל. הגב' חנה מיזל בודאי תספר לכם על היצירה השניה, שחלק גדול ממנה נתגשם בעזרתה של הגב' פריימן המנוחה – בית הספר לצעירות בנהלל. היא גם עסקה הרבה בעבודה ציונית תרבותית בין הנשים בקנדה, ועמדה בראש הסתדרות “הדסה” בארץ זו, עוד לפני שנצטרפה רשמית לויצ“ו. “הדסה” בקנדה קיבלה את השפעתה הרוחנית מאחותה הגדולה והחשובה, היא “הדסה” האמריקאית. הגב' פריימן היתה במידה ידועה תלמידתה הרוחנית של אותה המורה הגדולה שיסדה את “הדסה” באמריקה. וגם לאחר שהסתדרות הנשים בקנדה נצטרפה לויצ”ו השאירה לעצמה את השם העברי שלה – “הדסה”.

לפני 55 שנים ירדה נשמה גדולה וטהורה לערבות קנדה, הרחוקה ממרכזי היהדות החשובים – שכנתה אמריקה אף היא נעשתה למרכז יהודי רק בשלושים השנים האחרונות, – והארץ גדולה ורחבת-ידים והקיבוץ היהודי מפוזר בה על פני שטחה הגדול. אין איש יודע מאין שאבה נפש יפה זו את גדלותה ועשרה הרוחני, את מסירותה ונאמנותה אל העבודה הצבורית, אל קדשי האומה ושאיפותיה. וכל ימי חייה, גם בשנים האחרונות כשלא יכלה עוד לרדת ממטתה, היו נפשה ומחשבותיה קשורות בתקוות עמנו.

ב' חשון תש"א

נעניתי להזמנתכם לבוא ולספר על זכרונותי מצ’כוסלובקיה, גם מפני עצם הנושא וגם מפני שהשקפת עולמם של ציוני צ’כוסלובקיה אינה רחוקה כל כך מהשקפת העולם שלי. האמת ניתנה להיאמר, כי מיום שהכרתי את יהודי צ’כוסלובקיה בכלל, ואת ציוני צ’כוסלובקיה בפרט, ראיתי בהם טיפוס נכבד ורציני בשורותינו. ואף זאת יאָמר לזכותם, כי במשך עשרים השנה שעבדנו יחד אין אני זוכר אף מקרה אחד, שציוני צ’כוסלובקיה יבטיחו דבר ולא יקיימוהו. ודבר זה אי-אפשר לאמרו, לצערי, ביחס לכל יהודי הגולה. אני מעריך מאד כל מי ששומר את מוצא שפתיו, ועוד יותר כל ציבור ציוני שמטיל על עצמו חובה ויודע למלאה באמונה. מבחינה נפשית אני רואה את עצמי קרוב אליכם, ועל כן נעניתי ברצון לבקשתכם. חשבתי: מי יודע, אולי תתן לכם מסיבה זו משהו, ואולי תתן גם לי משהו ותעורר זכרונות מן הימים הטובים שעברו.

לפני שנים אחדות, במלאות לי שבעים שנה, קבלתי מארצות שונות כמה וכמה ברכות ומכתבים. אבל ביחוד נחרת בלבי דבר בואה של משלחת מיוחדת, עם הד"ר רופאייזן בראשה, שהביאה לי אלבום גדול עם חתימותיהם של אלפי יהודים מצ’כוסלובקיה. מתנה זו נגעה עד לבי, משום שהבינותי, כי אלה לא היו חתימות סתם כי אם בטוי ליחס נפשי מסוים. וכשאני חושב עכשיו על אלפי החותמים האלה, שהיו חיים אז בארץ של חופש וצדק, מתוך מנוחה ושלוה, במצב כלכלי טוב, ואני נזכר באיזה מצב הם נתונים כעת, עולים בזכרוני דברי התפילה של “ונתנה תוקף”: “מי יחיה ומי ימות, מי ברעב ומי בצמא”… אני מבקש מאת הנאספים לקום ולכבד את זכרם של אלה שנעדרו מתוך מחננו.

א

והנה אנו יושבים כעת בתוך קומץ קטן מאותה היהדות הטובה והנאמנה, זה שהצליח לבוא ארצה ולהשתקע בעיר הבירה שלנו, בירושלים. ועלי לספר לפניכם על זכרונותי מאותה המדינה, שכל כך הרבה גלגולים עברו עליה בתקופה היסטורית קצרה: תחילה היתה חלק של אוסטריה הגדולה, אחר-כך הפכה למדינה עצמאית, כעבור שנים מספר בא האויב האכזרי וביתר אותה למדינה צ’כית לחוד ולמדינה סלובקית לחוד, וגם זה לא נמשך זמן רב. מיד בא שלטון הפרוטקטוראט, ועכשיו נאבקת צ’כיה על חירותה ועל תקומתה לתחיה.

אתחיל את זכרונותי מימים רחוקים, זמן רב לפני המלחמה הקודמת, כשהייתי עוד תלמיד בית הספר בעיר מוסקבה. המושג “האומה הצ’כית” היה מלווה תמיד בשבילי איזה גוון של מיסתורין, בלתי מובן לנפשו של הנוער שהתחנך בתרבות הרוסית: גם זו אומה סלאבית, כמו הרוסים, ואף-על-פי-כן שונה ברוחה מן העם הרוסי. איש לא ידע ואיש לא הבין את נשמתו של העם הצ’כי, שהיתה נעולה בכמה מפתחות. ידענו שזהו עם תרבותי ואף-על-פי-כן שלטה בארצו התרבות הגרמנית, ואילו התרבות העצמית של הצ’כים היתה נדרסת ומשועבדת לה. בימי נעורי משכה את לבי ההיסטוריה של העם הצ’כי. לא נלאיתי מלקרוא את סיפורי הגבורה על לוחמיו. יאן הוס, ז’יז’יקה – כל אלה הוסיפו לאומה זו גוון בלתי ריאלי, מסתורי. הצ’כים שראינו אותם ברוסיה היו כמעט כולם מורים, רובם מורים ללשונות קלאסיות. גם בבית הספר שלמדתי בו היה מורה צ’כי, שהיה ידוע כדייקן וקפדן, איש שתובע הרבה מתלמידיו אבל מקפיד על היושר והצדק. הכל כבדוהו, אבל לא אהבוהו. כזה היה הרושם הראשון בנשמתו של הנוער על העם הצ’כי. מוסקבה ופראג היו ערים שונות זו מזו, העמים היו שני סניפים של משפחות הסלאבים שנבדלו זה מזה תכלית שינוי. שהרי הרוסים על שבטיהם השונים, וכן הסרבים והבולגרים – פרצופם הרוחני עוצב לפי דוגמת ביזאנץ; ואילו הפולנים, הצ’כים והסלובקאים ינקו את השפעתם מרומא.

ואשר ליהודים שגרו בארץ הזאת – קיבוץ לא גדול ביותר – לא היו קיימים בימים ההם קשרים ביניהם לבין הקיבוץ הגדול של יהודי רוסיה. גם מבחינה זו היתה צ’כיה עטופה מסתורין: המהר“ל מפראג וכל האגדות הקשורות באישיות מסתורית זו, הגשר בפראג עם פסל של יהודי או לא-יהודי ועליו חרות השם המפורש; בראטיסלבה, או פרשבורג, שהזכירה את החת”ם סופר – כל אלה נצטרפו לתמונה מיוחדת במינה.

ב

לראשונה ביקרתי בצ’כיה בשנת 1889. באתי אז אל פרנצסבאד בענינים משפחתיים. מהעיר עצמה לא נשאר בלבי אלא זכרון קלוש, כי שהיתי בה שעות אחדות ועברתי לדרכי. אך באותה שנה עצמה בקרתי בבאד רייגהרץ על יד ברסלוי, ושם הכרתי יהודי צ’כי, רזק שמו. מיד לאחר שהתודעתי אליו התחלתי לדבר על חיבת ציון כדי למשוך אותו לתנועתנו. הוא הקשיב לדברי אבל לא הבין לרוחי. “למה נטפלת אלי – אמר – ומה אתה מבקש ממני?”… רק בשנת 1897, אחרי הקונגרס הראשון, קבלתי מכתב מפראג מאותו יהודי. הוא כתב לי, שקרא את הדו"ח של הקונגרס ובין המשתתפים נתקל גם בשמי, ואז נזכר בשיחה שהיתה בינינו לפני שמונה שנים והוא שמח מאד להודיעני, כי עכשיו הוא מבין טוב יותר את אשר בקשתי ממנו.

בפעם השניה ביקרתי שוב בפרנצסבאד בשנת 1896. נתאכסנתי במלון יהודי. בעל הבית היה שמו קרויז או קרויזה. את האמת אגיד, כי מצאתי שם הרבה יהודים פולניים, רוסיים, גרמניים, – אבל יהודי צ’כי ביניהם לא מצאתי. לא ידעתי, כי בין האורחים הרוסים ששהו אותה שעה בפרנצסבאד היה גם ראש היהדות הרוסית בימים ההם, יהודי טוב ונאמן אבל מתנגד חריף לתנועת חיבת ציון. בערב תשעה באב, בשבתי במסעדה, נגש אלי איש ושאל אם אני אוסישקין. כשעניתי לו בחיוב, השיב: אני בארון גינזבורג – המתנגד הגדול שלך. כך התוודענו איש אל אחיו וכל אותו היום התווכחנו על חיבת ציון, כמובן שלא הצלחנו לשנות איש את דעת רעהו. לפנות ערב אמרתי לו: “רואה אני, בארון גינזבורג, שלא נוכל לבנות את הארץ ביחד, אבל שמא נוכל לבכּוֹת יחד את חורבן הארץ?” וכך הלכנו שנינו לשמוע אל הקינות בבית הכנסת שבפרנצסבאד.

אלה הם זכרונותי המעטים מלפני המלחמה. אבל אחרי המלחמה ביקרתי תכופות בצ’כיה. בפעם הראשונה נסעתי לקארלסבאד בשנת 1921. לא היה שם אף מכר אחד משלי. כשבאתי נכנסתי למלון “אולימפיק”. בעל המלון הכניסני לחדר, שמצאתי בו רק מעט אור ואויר. אמרתי לו, שאין אני מרוצה מחדר זה. ועל זה שאל בתמיהה: כלום אינך יודע מי היה גר בחדר הזה? מיד הובילני אל הכותל והראה לי כתובת המעידה, כי בשנה זו וזו ישב בחדר זה קרל מרכס. אמרתי לו: “כעת אני מבין, מדוע אין בחדר זה לא אור ולא אויר”… לקחתי לי חדר אחר. זו היתה פגישתי הראשונה עם קארלסבאד. לימים קרה לי מקרה דומה לזה ברוטרדאם שבהולנד. הציונים הכינו לי חדר במלון והוא אולם גדול ומרווח עם הרבה אור ואויר. אמרתי לבעל המלון, שהחדר גדול מדי בשבילי ושאוכל להסתפק בחדר אחר. ושוב באה השאלה בתמיהה: “כולם אינך יודע מי היה גר בחדר הזה?” הוברר, שכאן ישב בשעתו תומאס מאסאריק, ובחדר זה התקיימה הישיבה הראשונה של מדינאי צ’כוסלובקיה אחרי המלחמה ושם נקבעו פרקי הקונסטיטוציה למדינה… ובחדר זה נשארתי. זה לעומת זה עשה האלוקים.

מאז הייתי מבקר בקרלסבאד כמעט בכל קיץ וקיץ. היו לי שם שני רופאים: ד“ר קוהנר, היושב עתה בחיפה, שדאג לבריאות גופי, והרב ד”ר ציגלר, הנמצא עתה בין הנאספים באולם זה. הוא דאג לשלומי הרוחני. שכן עמו החלפתי דעות בענינים העומדים ברומו של עולמנו. בכל ליל שבת הייתי רגיל לבקר בבית הכנסת לשמוע את דרשותיו של הרב הד"ר ציגלר.

זכרונות יקרים קשורים בעיר קרלסבאד. ליד הנחל, במקום המכונה “פרונדשאפטסהעהע”, ישב מנהיגנו הגדול הרצל וחלם את חלומותיו על גאולת העם ותקומתו. מדי עברי על יד המקום הזה הייתי מהרהר בהרצל ובמפעלו. אולי יגיע הזמן, כאשר נגשים את שאיפתנו, ונקים במקום הזה מצבת זכרון למנהיג הגדול.

אכן בעיר זו היתה קבועה טבלא לזכר מאורע לאומי שלנו: הקונגרס הציוני שנתקיים כאן פעמיים, בשנת 1921 ובשנת 1923. הטבלא כתובה עברית ונקבעה על יד שאר הטבלאות ההיסטוריות של קרלסבאד. מי יודע מה עלה לה לטבלא זו כעת. בודאי יד הנאצים פגעה בה לרעה. אבל בימים ההם נתקבלנו בקרלסבאד בכבוד גדול, והטבלא העידה על היחס של העיר ליהודים, שארצות אחרות לא פנקו אותם. כל מי שבא לקרלסבאד בימי שבתי בה הייתי נוהג להוליכו אל המקומות היקרים הללו: מקום יחודו של הרצל עם רעיונותיו וטבלת הקונגרס.

ג

שני הקונגרסים שנתקיימו בקרלסבאד קשים היו. הקונגרס של 1921 שנערך ב“שיצנהויז” היה הקונגרס הראשון אחרי המלחמה, בו הושיבוני על ספסל הנאשמים – בעד קניית עמק יזרעאל. היו לי ימים של מלחמה כבדה ורבות עמלתי כדי להגן על עצמי בעד מעשה “נורא” זה. אבל השקפתי נצחה וקניית העמק נתאשרה. עוד יותר כבדה היתה המערכה בקונגרס של 1923. בימים ההם מלאו לי ששים שנה, ובישיבת לפני הצהרים השמיעו לכבודי נאומים והמטירו עלי תלי תלים של ברכות – ובו ביום אחרי הצהרים החליטו המברכים להוציאני מתוך האכסקוטיבה. כך דרכם של גובראין יהודאין. התנהלה אז בקונגרס מלחמה חריפה, עקרונית, ביני לבין וייצמן. המדובר היה ביחסה של ממשלת ארץ-ישראל למפעלנו. וייצמן רצה לנהל את העבודה מתוך הסתגלות לרוחם של האנגלים, ואני דרשתי מלחמה גלויה נגד הממשלה ודרכי הפרעתה בעבודתנו. במשך הקונגרס הוברר לכולם, כי אין אפשרות של עבודה משותפת: אחד מאתנו צריך לפנות את מקומו. באותו יום באה אלי משלחת, עם הרב ד“ר צבי פרץ חיות מווינה בראש, וטענה לפני: אנו מוקירים אותך מאד, עבודתך יקרה לנו וכו', אבל אין תקוה שתיבחר ועל כן מוטב שתתפטר בעצמך. עניתי להם, שאמנם אף אני יודע כי לא אבחר, אבל אין אני רוצה ליטול מן הקונגרס את האחריות; ידעו, לשם מה ולמה בוחרים בזה ולא באחר. וכך נסתיים הקונגרס. יו”ר הועדה המתמדת, רוברט שטריקר, בא וקרא את השמות בנשימה אחת, כמו שרגילים לקרוא את עשרת בני המן במגילה, כאילו הרגיש בעצמו שמשהו אינו בסדר, מכיון ששמי נשמט מן הרשימה. מיד עזבו כל תומכי את האולם לאות מחאה. גם אלה שלא בחרו בי נשתמטו והלכו להם בראש מורד. רק אני נשארתי עד הסוף. הבחירות נתקיימו בשלוש שעות אחרי חצות. היה זה לילה של סערה וגשם וקור. שבתי יחידי לבית מלוני ואיש לא ליווני. הרהרתי ביחסם של בני אדם ובמה שעלול להשתנות במשך יום אחד.

באתי הביתה, טבלתי באמבטי וטיילתי ביער כל אותו הלילה. בבוקר באתי להשתתף בישיבת הועד הפועל. הופעתי עשתה רושם על כל מתנגדי. הם חשבו כי אתבודד בפינתי ולא אקח יותר חלק בעבודה הציונית. – כיום נשאר בלבי מכל זה רק זכרון יפה, ללא שמץ של כאב וצער.

כאמור, הערצתי תמיד בציוני צ’כוסלובקיה את הרצינות ואת הדייקנות בכל מעשיהם ובמילוי חובתם. נוכחתי בזאת באחד מביקורי בקרלסבאד, שחל עם הבחירות לקונגרס. מובן מעצמו, שכל ציוני בצ’כוסלובקיה, ללא יוצא מן הכלל, ראה חובה לעצמו ללכת לקלפי ולהשתתף בבחירות. יו“ר ועדת הבחירות היה הד”ר קוהנר. בתקנות נאמר, שכל בוחר צריך להביא אתו את תעודת השקל או להוכיח, ששמו נרשם בין השוקלים בארץ הזאת. והנה קרה ששכחתי להביא אתי לקרלסבאד את השקל שקניתי בירושלים. וכשהלכתי לבחירות, לא רצה הד"ר קוהנר, שהכירני יפה יפה, לקבל את קולי. הוא הסביר לי, שאמנם מאמין הוא שקניתי את השקל בירושלים, אבל כיון שאין התעודה בידי וגם שמי לא נרשם ברשימת השוקלים של צ’כוסלובקיה, אין הוא יכול לעשות דבר נגד התקנות. לבסוף יעצתי לו, שיקבל את קולי על תנאי וישאל במרכז הציוני שבפראג, אם לצרף את קולי לקלפי או לא. וכך עשה, ורק לאחר שנתקבלה תשובה חיובית מפראג צורף קולי רשמית לקלפי.

מימי קרלסבאד זכור לי נאום אחד של הד“ר ציגלר, שעשה עלי רושם ושהתווכחנו אחרי-כן על תכנו. היה זה בשנה השניה לממשלת היטלר בגרמניה. בצ’כוסלובקיה נמצאו אז הרבה פליטים מגרמניה. והרב ד”ר ציגלר, כיהודי טוב וכרועה נאמן של בני עדתו, נאם בבית הכנסת למען המגבית שנערכה לטובת הפליטים. במלים נרגשות תיאר את כל האסון שקרה ליהדות העשירה והתרבותית בגרמניה הרשעה, והוסיף: “אנו היושבים כאן, בצ’כוסלובקיה, על הסלעים החזקים של היושר והצדק והאמת, אנו צריכים להרגיש בכל לב את האסון הזה שבא על אחינו בגרמניה ולהגיש לה את עזרתנו המלאה”. אחרי הנאום נגשתי אליו ושאלתיו: “האם בטוח אתה כל כך ביושר ובצדק שישלטו כאן לאורך ימים?” על זה ענה בתמיהה: “בארצו של מאסאריק?” – זמן רב נשאר בזכרוני ויכוח זה. והנה עברה עתה הכוס גם על ארץ זו. בבנין היפה של “מושב זקנים”, שהקים ד"ר ציגלר בקרלסבאד, יושבת כעת הגסטאפו…

במשך הזמן הכרתי הרבה ציונים מצ’כוסלובקיה, שתפסו מקום חשוב בתנועתנו: המנוח ברתולד פייבל, ל. הרמן, ה. ברגמן, האחים וולטש ועוד. הכיוון הפאציפיסטי, המינימליסטי, בתנועתנו יצא מבית מדרשם של ציוני צ’כוסלובקיה, ומרכזה של אסכולה זו היה בפראג. שני דברים היו מתמיהים אותי בפרשה זו: החוג, שממנו באו הפאציפיסטים האלה, התרכז באגודה ששמה “בר כוכבא”. בר כוכבא ופאציפזם – היש לך שני ניגודים גדולים מזה? ועוד דבר: שמו של העתון שהגן על השקפה זו היה “זעלבסטוועהר”. זהו ביטוי חזק יותר מביטויו של פינסקר “אוטואמנציפציה”. שהרי “זעלבסטוועהר” משמעו הגנה ומלחמה, ולא פאציפיזם. כך אתה מוצא לפרקים שם שאינו מתאים לתכנו ותוכן שאינו מתאים לשמו…

פסל של הקיסר פראנץ יוסף מאוסטריה עמד בקרלסבאד, ומשהוקמה המדינה הצ’יכית נהרס ופסל של בטהובן הועמד במקומו. בודאי גדול היה בטהובן וראוי לפסלו. אבל נדמה לי שלא היה זה מעשה נאה להרוס פסל ולהקים אחר במקומו. מי שיש לו רגש היסטורי אינו הורס זכרונות שיש בהם ביטוי לרוחה של תקופה היסטורית מסוימת. זכורני, כשבקרתי ברומא בפעם הראשונה וראיתי את קשת הנצחון של טיטוס הרהרתי בלבי: אם תגיע השעה, שאנו נהיה שליטים בארץ-ישראל ונמצא ביחסים טובים עם איטליה, נבקש ממנה להעביר לידינו את קשת הנצחון על מנת להעמידה בירושלים. תעמוד מצבה זו אצלנו לזכר הימים המרים שעברו עלינו בתולדותינו.

ד

המרכז הגדול השני של יהודי צ’כוסלובקיה היתה עיר הבירה פראג. בקרתי בה כמה פעמים. כאן נמצא המרכז הארצי של ההסתדרות הציונית בצ’כוסלובקיה. כאן גם התקיים הקונגרס בשנת 1935. הרבה יש ללמוד מתולדות העיר הזאת. מבחינה ציונית מצאתי בה אישור חותך לערך המכריע של הכפר בכל מדינה שבעולם. על שאלה: מי השולט האמיתי במדינה, הכפר או העיר – נותנת פראג את התשובה הנכונה: הכפר. במשך מאות שנים היתה צ’כוסלובקיה משועבדת לכובש הגרמני, ולא עוד אלא פשה בה התבוללות בכל שטחי החיים. האצילים נעשו גרמנים, העיר היתה גרמנית; בפראג שלטה התרבות הגרמנית, באוניברסיטה, בתיאטרון, במסחר ובתעשיה. רק בכפר ישב הצ’כי, דיבר בלשונו, שמר על מנהגיו ומסורתו – והוא שניצח. התחילה תנועת השיחרור, שמוצאה מן הכפר, התפתחה והלכה עד שבאה שעת מהפכה בהיסטוריה – והשלטון הגרמני נעלם. ניצח הכפר הצ’כי את העיר המתבוללת. דבר זה צריך לשמש גם לנו לקח שלא נזלזל, חלילה, בחשיבות הכפר העברי בתנועת תחיתנו. כך אצלנו וכך אצל כל האומות בעולם: העירוני נודד, הכפרי נשאר יושב על אדמתו, והוא השומר על אפייה של המדינה.

ועוד דבר אחד אנו יכולים ללמוד מצ’כוסלובקיה: כוחה של הפרוטה הקטנה. ה“מאטיצה” הצ’כית חוללה מהפכה לאומית, רוחנית ותרבותית בתוך העם הצ’כי, והכל בכוחה של התרומה הקטנה והקבועה. כוחה של זו אינו רק בכמות, בצירוף פרוטה לפרוטה עד שנוצר סכום גדול, כי אם בעיקר באיכות, ברגש הלאומי שהיא מעוררת בעם. שיטה זו הכנסנו גם לעבודת הקהק"ל: הבול, הקופסה וכו'. אף כאן כוחם של אלה לא רק כאמצעי לאסוף כספים, כי אם כסמל רוחני, כמקור של עידוד וגעגועים. ואף זאת עלינו ללמוד מהצ’כים: גם במצב החמור ביותר אין הם מתיאשים, אלא ממשיכים לקוות, לשאוף ולפעול. כמה מאות שנים עברו עליהם בשיעבוד, והם לא פסקו מלקוות ולא רפו ידיהם, ואמונתם עמדה להם עד שבא הנצחון.

יופי נאצל נסוך על פראג ועל עתיקות היהודים שבה: בית הכנסת העתיק “אלטניישול”, בית הקברות היהודי על קברותיו העתיקים, המוזיאון היהודי הקטן, ועוד. זכורני, בשבתי בביתו של הד"ר ח. ברודי הראה לי מתוך חלון ביתו קיר של בית סמוך ובו אבן גדולה עם כתובת עברית מימים קדומים. בכל זיז וקיר יכולת למצוא זכרונות יקרים וקדושים. כי חוץ מכמה ערי איטליה, פראג היא אחת הקהלות העתיקות ביותר של אירופה. בפראג העמדתי לעצמי את השאלה: מצד אחד יש לנו קהלה עתיקה כזאת עם מסורת נפלאה וזכרונות של קדושה, ומצד שני אתה מוצא בה התבוללות קיצונית שבקיצונית – כיצד אפשר לתרץ את הנגוד הזה? ימים רבים ישבתי על מדוכה זו ופתרון לחידה לא מצאתי. רק על כך עמדתי, שקיים הבדל רב בין ההתבוללות הצ’כית לבין זו שבגרמניה. שם סגלה לעצמה ההתבוללות אידיאולוגיה מיוחדת, עיונית, שיטה רציונלית, ואילו בצ’כיה היתה זו התבוללות סתם, בלי חכמות וחקירות. כנראה שכוחם של אחינו לא עמד בהם לעצור את הזרם. אבל התבוללות זו שטחית היתה, ולכן, כשירד עליהם האסון של מלכות היטלר הרשעה, קל היה ליהודים המתבוללים בצ’כיה, יותר מאשר לאחיהם בגרמניה, לשוב למקור מחצבתם ולערכי היהדות.

אמרתי כבר, כי הקיבוץ הקטן בצ’כיה יכול לקבל תעודת כבוד בעד מילוי התחייבויותיו כלפי ההסתדרות הציונית ובנין הארץ, והישגיו עולים על אלה של שאר הארצות. לגאולת הקרקע קבלנו מהם במשך עשרים שנה בערך 210.000 לא“י. הסכום הזה לא נאסף במקרה, אלא הוא פרי התפתחות שיטתית משנה לשנה: בחמש השנים הראשונות 30.000 לא”י; בתקופה השניה – 40.000 לא“י; בתקופה השלישית – 60.000 לא”י, ובתקופה הרביעית – 80.000 לא"י.

יש להזכיר, כי ההלואה הראשונה של הקהק“ל בחוץ לארץ נתקבלה בפראג, ובמשך 24 שעות. המדובר היה על אדמת שטה, היא בית השיטה היום. היתה סכנה שמוסד מסוים שאינו מידידינו ירצה לקנותה. נסעתי לפראג, ושם התקיימה אסיפה קטנה במרתף של קפה “צנטרל”. השתתפו בה כעשרים איש. דרשתי מהם 20.000 לא”י, הם הבטיחו. שאלתי: האם עלי לראות בזה הבטחה סתם או כסף ממש? ועל זה ענו: אנו צ’כוסלובקים. ואמנם הכסף ניתן בזמן קצר, והקרקע שנגאל בשטה יש לזקפו לזכותם של יהודי צ’כוסלובקיה. גם בשטח ההתישבות עשו רבות: הם יסדו את חפצי בה, את שריד, את כפר מאסאריק, נטעו יערות, הרבו חוות הכשרה בגולה וגילו מדה רבה של רוח חלוצית.

ה

עולם אחר לגמרי יש למצוא בסלובקיה. היהודי בסלובקיה הוא שומר דת ומסורת נבדל לגמרי מהיהודי המתבולל בפראג. ביקרתי בבראטיסלאבה והופתעתי מקבלת הפנים. על יד התחנה חיכה ראש העיר, כומר קתולי שבירך אותי בלשון הסלובאקית. אני כמובן עניתי בעברית. כשהגענו למלון ראיתי והנה מתנוסס עליו דגל עברי. הגעתי לשם ביום ו'. לפנות ערב רציתי ללכת לבית הכנסת. הציונים בבראטיסלאבה רצו להביאני ל“טמפל” מודרני, אבל אני בכרתי להתפלל בבית הכנסת של החת"ם סופר. הם חששו לכבודי ויעצו לי שלא ללכת, כדי שלא אתקל בהתנגדותם של האדוקים הקיצוניים. אף על פי כן הלכתי, ונתקבלתי שם בכבוד גדול. אכן, היהדות הסלובקית היא אדוקה במידה קיצונית. יש לזכור שרוב חברי אגודת-ישראל אשר בארץ יוצאי סלובקיה הם. המנוח הרב זוננפלד, קיצוני שבקיצונים, אף הוא בא מסלובקיה. אבל איזה איש גדול היה, איזה רגש יהודי עמוק תסס בקרבו!

ישבתי בברטיסלבה ימים אחדים, שנראים כעת בעיני כחלום. אי אפשר היה אז לשער, שיבוא יום וגם היהדות הזאת תשתה מכוס התרעלה של הנאצים.

ו

צ’כוסלובקיה מהוללת בשמו של מיסדה ומנהיגה תומאס מאסאריק. את שמו שמעתי לפני הרבה שנים בקשר למשפט הילזנר, שהוא היה סניגורו. דבר זה לא הפליאני הרבה, מפני שגם ברוסיה נמצאו חסידי אומות העולם, שעמדו לימין היהודים בעת צרתם. אבל מאסאריק זכה לכהונה הגדולה ביותר בארצו כשהתחיל לכהן כנשיא הריפובליקה הצ’כית. ציוני צ’כוסלובקיה היו מרבים לספר עליו, על מידת ישרו וסגולותיו הטובות. לפני שנים אחדות ביקר בארץ-ישראל. התחיל את ביקורו בירושלים, ואחרי כן נסע לבית-אלפא. בדגניה נפגשתי אתו ונסענו יחד עד לירושלים. אז הכרתי אותו מקרוב. הוא היה איש התרבות המערבית: פילוסוף עמקן, סוציאליסט, הוגה דעות חשוב, אך בנסעי אתו מדגניה לירושלים יכולתי לעמוד על כוחה של הדת והשפעתה אף על אישים מסוגו של מאסאריק. כשעברנו את כפר כנה, פנה אלי מאסאריק בבקשה שאראה לו את המנזר, שבו אירע לישו הנוצרי הנס של המשתה. עשיתי כרצונו, אבל הרגשתי שמקומי אינו כאן. כשנכנסנו למנזר, מסרתיו לידי כומר והוא נכנס עמו מיד בשיחה ארוכה על הנסים והנפלאות שקרו פה. עמדתי מן הצד והסתכלתי בו, והנה עיניו נוצצו מרוב התרגשות ואמונה. הרגשתי שוב, שאני מפריע לו בשתיקתי, אבל לא יכולתי אחרת, כי לבי לא היה שלם עם כל הביקור הזה.

אחרי זמן רב שבנו למכונית. מדגניה עד כפר כנה הרבינו לשוחח על שאלות שונות, ואילו עכשיו ישבנו ושתקנו. שנינו הרגשנו מחנק בלב. הוא הבין שיחס אחר לי לכל אותם הערכים שהוא התלהב מהם כל כך. כאשר עברנו ליד נצרת, שוב הביע את רצונו לראות את הנגריה שעבד בה ישו בימי נעוריו. עמדנו על יד הככר המרכזית, קראנו למורה דרך וזה הוביל אותו אל הנגריה. לא ידעתי מה לעשות: להשאר באוטו לא רציתי מפני כבודו של מאסאריק, ושוב החלטתי בעל כרחי ללכת אתו. הוא נכנס למקום שנכנס ונשאר שם שעה שלימה והקשיב בהתלהבות רבה לכל דבריו של מורה הדרך. כאשר נכנסנו למכונית שוב לא דברנו אף מלה אחת במשך כל הנסיעה הארוכה מנצרת ועד ירושלים.

כך נוכחתי, שיש מומנטים גם בחייו של פילוסוף והוגה דעות כמאסאריק שהוא שוכח את כל דרכי מחשבותיו, ונשאר בו רק המקור שינק עם חלב אמו.

לכבודו של מאסאריק הוקמו בארץ הרבה מצבות זכרון: יער מאסאריק, כפר מאסאריק ועוד. אבל בלב היהודים יישאר שמו כדמות היפה ביותר של חסידי אומות העולם שקמו לנו בזמן האחרון. ובבוא הזמן, שכולנו מצפים לו, שצ’כוסלובקיה תתנער שוב משיעבודה ותקום לתחיה, אנו מקוים, שרוחו של מיסד המדינה הצ’כוסלובקית תהיה שורה שוב על אותה הארץ, כמו בימי כהונתו.

ואתם, אחי היושבים בציון ובירושלים, – ואני יודע שבודאי עברה עליכם פרשה ארוכה של לבטים וחבלי הסתגלות לתנאי הארץ הזאת – דעו, כי כאן עכשיו מקומכם הקבוע, אם כי קשורים אתם בקשרי נפש עמוקים אל המדינה שבה ישבתם שנים כל כך רבות וחייתם חיי שלוה ומנוחה. כאן מולדתכם האמתית, וכאן עליכם לחיות ולבנות יחד אתנו את המולדת הישנה. אני מאחל לכם, שתצליחו להשתרש בארץ בלי קשיים חמריים ובלי מכשולים רוחניים, ותזכו לראות אלפים ורבבות מאחיכם יושבים בציון בין שאר שבי הגולה.

הרצאה בהתאחדות עולי צ’כוסלובקיה

ירושלים, ח' בכסלו תש"א