האומה היהודית היא יחידה במינה בהיסטוריה, וארץ זו היא יחידה במינה בעולם, אם לא בעולם כולו, הרי לפחות באותו חלק של העולם שבו נמצא העם היהודי זה אלפיים שנה: בעולם הנצרות והאיסלם. לסין ולהודו אין מגע עם ירושלים, והם כמחצית המין האנושי. אבל למחצית השניה – וזה עולם התפוצות של ישראל – יש זיקה לארץ ולבירתה ירושלים השלמה. אם יש לעם ולארץ נשמה – הרי ירושלים נשמתה של ארץ–ישראל ושל העם היהודי.

אנו יודעים מה היא ירושלים לנו – מאז דוד המלך ועד היום. אין אף עיר בעולם, אפילו לא אתונה ורומא, שמילאה זמן כה רב תפקיד כה גדול בחיי עם, כאשר מילאה ירושלים בחיי העם היהודי. אבל דבר שנפל בירושלים היהודית לפני פחות מאלפיים שנה הפך להיות נקודת–מוקד דתית למאות מיליוני אנשים, לכל העמים יורשי התרבות היוונית-הרומאית, שבתוכם חיינו, והנחשול שיצא מירושלים שטף כל העמים שעמדו עד ימינו אלה בראש העולם – ורק העם היהודי עמד בפני נחשול זה ולא נגרף בזרמו; עמד נגדו בקשיות–עורף, אם כי שילם מחיר יקר בעד עמידתו. וכשזינק במאה השביעית כוח חדש ממדבריות ערב והתפשט במהירות עצומה על כל סביבותיו היה שוב הַעם היהודי היחיד שעמד בפני הנחשול הרוחני החדש ולא נכנע לו, יהודים רבים לא עצרו כוח לעמוד – וענפים רבים נשרו, מכל שבטי ישראל הפרובים בחצי האי ערב במאה השביעית נשאר רק השבט התימני, כל שאר השבטים נשמדו או נשתמדו, אבל הגזע היהודי נשאר קיים ועומד.

אין העם היהודי מהעמים הכי ותיקים בעולם. מצרים, אשור, בבל, סין ועוד קדמו לישראל. הם גם קדמו לעם היהודי במדעים. בדבר אחד שונה העם היהודי מכל שאר העמים: הלאומיות והאמונה של ישראל קשורות זו בזו, מראשיתו של עמנו עד היום. צרפתי, גרמני, יפאני, ערבי וכל עם אחר אינו מוכרח להיות בן אותה האמונה. גרמני יכול להיות קאתולי או פרוטסטנטי, כמו כן אנגלי וצרפתי. יפאני יכול להיות שינטואיסט או בודהיסט או נוצרי. ערבי יכול להיות מוסלמי או נוצרי. יהודי אינו יכול להיות בן אמונה אחרת ולהיות גם יהודי. יהודי יכול להיות אתיאסט, אבל אם הוא מקבל אמונה נוצרית או מוסלמית – אינו עוד יהודי.

אין זאת אומרת, שבחיי העם היהודי לא חלו שינויים. יוצאי מצרים ונודדי המדבר היו שונים מכובשי כנען ומיישביה. העם המפולג לשבטים בימים השופטים היה שונה מהעם שנתאחד תחת שלטון שלושת המלכים הראשונים; ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחר מות שלמה והקים מלכות יהודה ומלכות ישראל; ויש הבדל רב בין העם בימים המלכים הראשונים ביהודה ובישראל לבין העם מתקופת המלך עוזיהו וירבעם בן – יואש. שני המלכים שבימיהם הופיעו נביאי הכתב הגדולים; עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה.

העם היהודי בכל התקופות שמניתי לא היה דומה כלל לעם שחזר לירושלים משבותו בימי זרובבל, עזרא ונחמיה וייסוד הבית השני. ויש הבדל רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת היוונים ושלטון החשמונאים, ואחר כך תקופת ההורדוסים והרומאים, ועדיין אין אנחנו עומדים בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה, הארץ וירושלים. לאחר חורבן בית שני באו המרידות הגדולות שנסתיימו בתבוסה ויותר מאלף ושמונה מאות שנים של נכר ונדודים; דורות של גזירות ורדיפות, שמד והשתמדות בארצות הנצרות והאיסלם, נדידה מארץ לארץ, משלטון לשלטון, הסתגלות מוכרחת ומתחדשת מעידן לעידן, לתנאי חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות ושונות בכל ארצות הפזורה בכל חמשת חלקי תבל. ובכל הגלגולים והתלאות הממושכים והמרובים האלה שטרם באו לקיצם נשתמר ה“אני” הרצוף של עמנו, לא פחות משנשתמר האני הלאומי של עמים יציבים וצמודים כל ימיהם לארצם.

מהו, איפוא, פשר התופעה המופלאה הזאת, שאין לה דוגמא בהיסטוריה האנושית? הזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים של ישראל, לירושלים, וללשון העברית, שבה נתחבר ספר הספרים, אלה הם המעיינות העמוקים והנאמנים, מהם שאבו פזורי ישראל את הכוח המוסרי והנפשי בגולה לעמוד מאות שנים בכל קשיי הנכר ולהתקיים עד בוא הגאולה הלאומית.

מדינת ישראל חודשה בארץ שישבו בה ערבים זה אלף וארבע מאות שנה, והיא מוקפת מדרום, ממזרח ומצפון ארצות מדינות ערביות, הארץ עצמה היתה מדולדלת והרוסה, ורמת חייה היתה נמוכה מזו הקיימת בארצות שבהן נכחו קיבוצי היהודים ששבו לארץ–ישראל לחדש קיומה העברי. עוד בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, מנתה הארץ פחות מששים אלף יהודים, כלומר פחות מעשרה אחוזים של תושבי הארץ הבלתי–יהודים, ובארץ זו קמה לפני 25 שנים מדינה עברית והיא הולכת וגדלה בישובה היהודי.

תקומת עם ישראל בארצו ועצמאותו הפנימית יש עליה עוררין, לא רק מות אינטרסים פוליטיים, טריטוריאליים ואסטרטגיים, אלא גם מתוך גורמים רוחניים, אידיאיים. יש כוחות שאינם יכולים להשלים בנקל עם תקומתנו ועצמאותנו, קיומנו החופשי והעצמאי א בעולם. היה לנו מעמד הר–סיני – היו גם לאחרים “מעמדים” ומאחורי אלה מרוכזים כוחות אדירים, וסביבם יש מאבק רוחני, מחשבתי, ירושלים היא אחת מנקודות המוקד על מאבק זה, הניטש מאז החלטת או"ם מ–29 בנובמבר 1947. וכשם שלא ויתר העם היהודי במשך אלפי שנה על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקומתו לשוב לציון ולירושלים – למרות רדיפות שלא היו דוגמתן בהיסטוריה – לא ויתרת ישראל על ירושלים, העיר שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו.

תקומה של ירושלים בעברנו הרחוק, בתקופת קוממיותנו הממלכתית, כמרכז הפוליטי והרוחני של העם וסמל ייחודו וייעודו ההיסטורי; השרידים היקרים מהעבר הגדול העומדים על תילם בעיר זו; חריתת השם הקדוש והנערץ של ירושלים בלב האומה שהלכה בגולה ושבועת האמונים לעיר קדשנו שדור אחרי דור חזר עליה, בכל הנדודים, מעל נהרות בבל לפני יותר מאלפיים שנה ועד ימינו אלה על כל הנהרות שבעולם; הנסיונות המתמידים במשך כל ימי הגולה לשוב לעיר זו על אף כל התלאות והצרות שפגשו את מתוכני ירושלים מכיבוש הרוסאים ועד שלטון התורקים; הישוב היהודי המושרש בעיר זו מכמה דורות – כל אלה עשו את ירושלים לנקודת המוקד של האהבה, הגעגועים, השאיפות והתקווה של העם היהודי.

דויד המלך בחר לבירתו את אחד המקומות הקשים ביותר בארץ. שבי–ציון בדורותינו לא דאגו לקשרים ארציים, קשרי שטח מיושב עם עיר הבירה. קרה נס ונשתמר הרוב היהודי בירושלים, והרוב הלך וגדל בימינו, אך לא די ברוב יהודי בתוך העיר. ההאחזות השלישית של עם ישראל במולדתו הלכה בדרך הפוכה מזו של ההאחזות הראשונה והשניה; לא ממזרח למערב אלא ממערב למזרח, ולא מהמדבר לים, אלא מהים למדבר. משלושת חלקי הארץ: ההר, השפלה והעמק – נאחזנו תחילה בעמק ורק מעט מאד ובמאוחר בשפלה וכמעט לא כלום בהר, חוץ מירושלים שמשכה אליה ישוב יהודי בכל הדורות ומכל הארצות ומשיכה זו הפכה במאה שנים את ירושלים לעיר עברית, לעיר בעלת רוב יהודי גדול וגדל, הרבה שני לפני צמיחת סיכויינו לרוב בארץ כולה.

דרך האחזותנו זו במולדת בדורותינו אנו, הביאה לידי כך שירושלים היהודית נשארה מנותקת ממרכזי התישבותנו בכפר ובעיר, כי בעיקר נאחזנו בעמק החוף בעמק יזרעאל ובעמקי הירדן מצפון לכנרת ומדרום לה. בימים כתיקנם הסכנה לירושלים היהודית לא היתה בולטת, ונסיעה של שעה בין ירושלים לתל–אביב לא נחשבה בעינינו, כל זמן שהיתה בטוחה. אולם כשפרצה מלחמת השחרור ואויבינו בארץ ובארצות השכנות קמו עלינו לכלותנו – נחשפה סכנת המוות שנשקפה לירושלים. מכל המהלומות הכבדות שירדו על ישובינו במשך המלחמה נטלה ירושלים בלבד תשעה קבין. עם פלישת צבאות ערב הופנה כל זעם האויב לעבר בירת ישראל.

המערכה על ירושלים היתה מערכת הגבורה הטראגית והמפוארת ביותר מאז הוכרחנו לעמוד בשער בפני אויבינו המרובים. כמעט מהרגע הראשון הועמדה ירושלים במרכז המערכה על תקומת ישראל והיתה נקודת–המוקד של מלחמת שחרורנו. גם תעלולי האויב ואכזריות וגם סבל הישוב וגבורתו הגיעו בעיר זו לשיאם. בימים שעברו בין ההכרזה על המדינה לבין ההפוגה הראשונה ב–11 ביוני עמדו יהודי ירושלים בגבורה עילאית בפני התקפות רצח, מצור, רעב, צמא, הפגזות והפצצות. המוות ארב לכל איש ואשה, לכל ילד וזקן, ברחוב ובבית. בעקיפין ובמישרין היתה ירושלים המטרה הראשית לצבאות הפלישה של מדינות ערב. לערבים היה חשבון נכון; הכנעת ירושלים היהודית, כיבושה או החרבתה יתנו מכה אנושה, ואולי מכת–מוות, לכל הישוב היהודי וישברו את רצון היהודים ויכלתם לעמוד מול התוקפנות הערבית. ואמנם אילו איבדנו אז את ירושלים עלול היה הדבר להיות מכת–מוות לישוב היהודי כולו.

פעמים בתולדות עמנו נעקרנו בירושלים – רק לאחר שנוצחנו במלחמת–דמים אכזרית ע“י כוחות מרובים וחזקים משלנו – כוחות בבל ורומא. במלחמת הקוממיות ובמלחמת ששת הימים ידע הנוער הלוחם שלנו לחרף נפשו על בירת קדשנו לא פחות משעשו זאת אבותינו בימי הבית הראשון והשני. אין ספק שהשטח החשוב והיקר ביותר מן השטחים שגבורת צה”ל החזירה לרשותנו במלחמת ששת הימים היא ירושלים העתיקה וסביבותיה, שעיני כל העולם ועיני יהדות העולם במיוחד צופות אליה.

כשכוחות הלגיון הערבי הירדני התגברו בשנת 1948 על מיעוט הישוב היהודי לא השאירו בה אף יהודי אחד; בתי הכנסיות היהודיים נהרסו ונחרבו, כל הגברים היהודים הוצאו כשבויי מלחמה והנשים והילדים שנשארו בחיים הוצאו מחוץ לירושלים העתיקה ונשלחו לירושלים המערבית. אפילו הזכות שהובטחה בהסכם שביתת הנשק עם ממשלת ירדן לתת לכל יהודי גישה חפשית למקומות הקדושים בירושלים ובסביבותיה הופרה כל הימים על ידי ממשלת ירדן. לישוב היהודי בארץ לא ניתנה דריסת רגל למקומות הקדושים הישראליים, ושוב לא הורשה יהודי לגשת לכותל המערבי ולשום מקום אחר בירושלים, עד שצה"ל גאל עיר זו, פתח שעריה לרווחה לכל אחד, יהודי ולא יהודי, וסלל את הדרך לחיים בצוותא של יהודים וערבים בירושלים האחת. ישראל נשארה נאמנה לרוח התפילה של שלמה המלך. יש מקום בירושלים לקדשי עמים אחרים ויש כבוד בלבנו לקדשי הזולת.

צה“ל גאל את ירושלים העתיקה ופתח את שעריה, אבל לא שינה מציאותה וחווייתה האנושית של העיר וסביבותיה. יש רק דרך אחת להבטיח למעשה ולנצח נצחים את יהודיתה וישראליותה של ירושלים הגדולה והשלמה – לא על ידי הרחקת התושבים הלא–יהודים אלא ע”י הבאת אלפים ורבבות משפחות יהודיות. רק מפעל התיישבות בתוך העיר העתיקה וסביבותיה יחזיר לעולמים את ירושלים לעם שיצר בעיר זו ערכים בני אלמוות ועשה עיר זו למשוש תבל גם בחורבנה ודלותה ויגדיל שמה וכבודה מתוך הפרחתה והעלאתה למרכז רוחני ומדעי, מהגדולים והחשובים בעולמנו המתחדש והמתעלה, ותתקיים אולי בימינו הנבואה: מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. רק עובדה מחדשת ומשלימה וניצחת זו תביא לידי הבטחה סופית ובלתי מעורערת את מפעלו הגואל של צבאנו המפואר במלחמת ששת הימים, ויחדל הוויכוח המתנהל מאד ה–29 בנובמבר 1947 על אפיה, דמותה ומשטרה של ירושלים, בירת הנצח של עם–עולם, מימי דוד המלך ועד סוף כל הדורות.