מועצת העם

ישיבת הפתיחה

יום ג‘, כה’ ניסן תש"ח, 4.5.48

ד. בן גוריון: רבותי,

בשם מנהלת העם (אני) מקדם בברכה (את) חברי מועצת – העם, אשר הישוב והתנועה הציונית הטילו עליה לטכס עצה איך להדוף את התקפות אויבינו נגד הישוב, נגד תקומת עם ישראל במולדתו, ואיך לארגן ולעצב את עצמאותנו הלאומית במולדת, את הקמת מדינת ישראל.

בראש וראשונה נרכין ראשנו ונעמוד דם לזכר החללים, אשר מסרו נפשם בגבורה ובאמונה על קידוש המולדת וחרות האומה.

מועצת-העם תשלח להורי מגינינו הגבורים וביחוד לאמהותיהם את הוקרת העם היהודי על האבדות היקרות. על הבנים האלה יאמר העם היהודי: אשרי יולדתך. חללים אלה זוהי חוליה חדשה, חוליה של צער, כביר ותפארת בתוך שלשלת ההסטוריה הארוכה בת אלפי שנים. המרתקת את עם ישראל לארצו.

רבותי, הוטלו על המועצה ועל מנהלת העם שני תפקידים: בטחון והקמת המדינה. הבטחון איננו חדש בישוב. מאז קם הישוב החדש בשבעים השנים האחרונות הוטל עליו לדאוג בעצמו לבטחונו. אולם דבר זה נעשה בתוך מסגרת ממשלתית, ידידותית או להיפך, אבל מסגרת ממשלתית קיימת. אשר היתה מחויבת במידה ידועה בשמירת החוק והבטחון של התושבים הבטחון של הישוב קוים כל עשרות השנים האלה ע"י כוחות מתנדבים מקומיים, אשר קבלו אימון אלמנטרי ורכשו להם ציוד פרימטיבי.

שאלת הבטחון שעמה לפנינו במחצית השנה האחרונה שונה בטיבה, במהותה מבעיית הבטחון שעמדה בפני הישוב כל השנים. הפעם הוכרזה עלינו מלחמה. והפעם אין בארץ כוח ממשלתי שהוא רוצה ומוכשר לקיים את החוק ואת הבטחון של תושביו. הממשלה הקיימת, כל עוד היא קיימת, היא עוינת, צוררת ומתפוררת. באותתם כוחות הבטחון אשר טיפחנו והקימונו במשך עשרות שנים לא הספיקו לשעת חירום מסוכנת זו.

הוטל עלינו בתוך סערת המלחמה להקים מעין צבא ובטרם הספקנו לאמן את בנינו ולציידם – נתבעו לצאת למערכה ולעמוד בקרבות כמעט בלתי-פוסקים.

קשה להעריך מה גדולה הכרת התודה שהישוב והעם היהודים חייבים לכוח ההגנה הפריטיטיבי המקומי המתנדב, שהיה קיים כל השנים האלה, בלעדיו לא היינו עומדים עד היום הזה. אולם ההתקפה החדשה, המלחמה אשר הוכשרה ע“י מסטר האיבה של ממשלת המנדט, ע”י הסטה בלתי – פוסקת של תלמידי היטלר וחניכיו בעולם הערבי – לעמוד נגדה לא הספיקו יותר אותם אמצעי ההגנה וכוחות ההגנה שהיו לנו מקודם. ואם כי כמעט לא היתה לנו שהות לגייס במידה מלאה את כוח-האדם ועוד פחות מזה היתה לנו שהות לאמן אותם לעמוד במערכה בתנאים החדשים, הרי המערכה ההולכת ומסתיימת בשני שלביה הראשונים לאחר חמשה החדשים האלה, יש בה לא מעט כדי לעודד אותנו. למרות מיעוט מספרנו ולמרות מיעוט התכונה שלנו לא הפסדנו עד עכשיו אף נקודה אחת והאויב לא הצליח לחדור אף לישוב אחד. לעומת זה כמאה ישובים ערביים נעזבו ע"י תושביהם. למעלה ממאה וחמשים אלף ערבים היו מוכנים לעזוב את ישוביהם ולנדוד או לפנים הארץ או לארצות השכנות.

אמרתי שאנחנו עומדים אולי בגמר שני השלבים הראשונים של המערכת: השלב הראשון כאשר כחות הבטחון שלנו עמדו בפני כנופיות ארצישראליות בדרכים ובעיקר בערים. השלב ההוא נסתיים בנצחון מלא שלנו. הישובים העירוניים שלנו נשארו שלמים, אפילו ירושלים, זו סבלה יותר מכל ישוב עברי אחר, ואשר עליה נתכה כל חמת התוקפים ואשר שם מראשית ההתקפה, מראשית דצמבר, כחות ממשלתיים הפריעו להגנה היהודית להגן על ישובינו ועד אסון, הזוועה של שיך-ג’יראח, שבו הפריע שוב הצבא הבריטי למגינים עבריים להציל את שיירות הרופאי האחיות והמלומדים שנסעו לעבודת הרפואה והמדע ב“הדסה” ובאוניברסיטה. למרות כל ההתקפות המרות האלה והמלחמה של הממשלה וכוחות הצבא, גם מצבנו בירושלים, אם כי היא סבלה רבות וקשות, הוא עכשיו, במובן הפוליטי והישובי, הרבה יותר חזק ואיתן משהיה במשך כל השנים האחרונות. קני הפורעים הולכים ונהרסים אחד-אחד ע"י כוחותינו, וגם האיים היהודיים בתוך הישובים הערביים הנתקפים יום-יום ולילה-לילה, כמו ימין משה, מקור-חיים, לא נעזבו, ואני בטוח – לא ייעזבו.

ולא ניתן סימן יותר עמוק לקשר בל-יינתק של היהודי עם ארצו, בין שהוא בכפר ובין שהוא בעיר, מאשר ניתן במערכה הזאת. ההסטוריה עכשיו הוכיחה מי באמת קשור לארץ הזאת ובשביל מי הארץ הזאת אינה אלא לוקסוס, הוא יכול בנקל לוותר עליה, אם הוא עומד במבחן. עד עכשיו אף נקודה אחת, הרחוקה ביותר והחלשה ביותר והמבודדת ביותר, לא נעזבה. וערים שלמות כשבריה וחיפה נעזבו בקלות כזו אחרי המפלה הראשונה, כשלא ארבה להם לערבים שום סכנה של חרבן ושל טבח. זה גילוי בולט ביותר מיהו העם הקשור קשר עמוק בארץ הזאת.

אולם עלינו לדעת שעוד טרם פיתחנו. אנחנו רק חוגרים. ואל נתהלל. המערכה טרם נסתיימה. אולי אנו עומדים ערב השלב המסוכן ביותר, לא רק של כוחות פורעים מקומיים ולא רק של כנופיות מזוינות מן הארצות השכנות, אלא אנו עומדים אולי בפני פלישת כחות צבאיים סדירים של מדינות ערב. לפי שעה אנו עדים לפלישה מוזרה מאד, לפלישה של הצבא הבריטי. לאחר ההכרזות החוזרות ונשנות על דבר תהליך ביטול המנדט, שהוא יגיע בעוד 12–11 יום, ועל-דבר תאריך הפינוי המוחלט ע"י הצבא, אנו עדים לזרימה תמוהה של כחות צבאיים בריטיים מצוידים בכל כלי המשחית, אפילו כאלה שלא היו עד עכשיו בארץ.

לא ידוע אם נפל פחד כח ההגנה העברית עליהם או יש צורך לעודד את רוחן של הכנופיות הכושלות, או יש להכשיר את הקרקע ע"י החלשת הישוב כוח ההגנה היהודית בפלישת צבאות ערביים. הימים הקרובים יגידו. עלינו להתכונן לרע ביותר.

אמנם, למרות ההתפארויות והאיומים הבלתי פוסקים של שליטים ערביים, יש כמה וכמה סימנים של היסוסים. אנחנו יודעים כי כמה מדינות שכנות אינן במצב כ"כ איתן שהן יכולות להרשות לעצמן להוציא את צבאותיהן. יען כי משטרם רעוע, נשען על מיעוט קטן, אשר השתלט בעזרת זרים; יש שמה ניגודים בין מיעוטים, וספק אם באמת הן תוכלנה לשלוח את צבאותיהן לארץ. אולם, אין לנו שום רשות לסמוך על ספקולציות פוליטיות אלו; גם לא על ניגודים שקיימים – והם קיימים – בין השליטים של הארצות השונות ובין היריבים השונים הפרטנדנטים לשלטון. גם על אלה אין לנו לסמוך. אנו חייבים לסמוך, כשאנחנו עומדים בפרק הבטחון, רק על כוחנו אנו ועל אבינו שבשמים.

העולם המאורגן באומות המאוחדות התחייב על סידור ידוע, התחייב על ביצוע הסידור הזה. ואנחנו יודעים להעריך מה שקרה שמה, גם אם יש פה ושם נסיגה, גם אם הדברים לא יוצאים לפועל. העם היהודי לא שכח את חסד 33 המדינות, אשר בסוף נובמבר בשנה הקודמת הכירו, אחרי אלפי שנה, בזכות העם היהודי לעצמאות ממלכתית ולמעמד שוה לכל עם אחר. אבל גם אז לא יכולנו לסמוך על החלטות אלו ועל המצפון האנושי אשר התגלה אז (והוא התגלה אז, ואנחנו מאמינים שהו עוד קיים ולא נגנז ולא יגנז!) עלינו קודם כל לדעת להשען על כוחנו אנו.

נשארו רק ימים ספורים עד יום ביטול המנדט, אם כי איש מאתנו לא יכול להגיד בבטחה, על אף ההכרזות וגם החוקים בפרלמנט הבריטי, שאמנם ב-15 במאי יתם המנדט הבריטי והשלטון הזה יסיר את ידו המועלת מעל ארצנו. אבל אם יאריכו את השלטון, ויש חשש כזה, יאריכו אותו לא למעננו ולא למען שלומנו. ועלינו להתכונן במלוא המרץ, במלוא המהירות, במלוא היכולת שלנו. עלינו לגייס בימים הקרובים ביותר עוד אלפי בחורים גם לנשק וגם למשק. והזמן קצר.

כי אנחנו עמדנו בפני חלל ריק. אמנם, חלל ריק רק מצד אחד. השלטון המתפורר, אשר אולי סוף סוף יתבטל בקרוב, כפי שאנו מקוים, יצור חלל ריק מצד אחד – מצד התחיבות כלפי התושבים, מצד אחריות כלפי העולם. אולם, גם עם התבטלות השלטון הזה, החלל לא ימלא, כי מצד השלטון על הארץ עוד ישאר משהו. כבר מוכנות ההצהרות והפקודות של הצבא, אשר עם ביטול המנדט הוא מכריז על שלטונו הבלתי מוגבל והבלתי מותנה וללא כל אחריות. אמנם, רק על אותם חלקי הארץ הנחוצים לפינוי, אבל הוא יקבע את חלקי הארץ הנחוצים לפינוי והוא יקבע מה הם התנאים הדרושים לבטחון הצבא.

נחוץ שלא תהיה לנו שום אשליה. עם ביטול פורמלי של המנדט, הארץ הזאת תעמוד לזמן בלתי מסוים (הם אומרים: עד ה-1 באוגוסט. והמאמין התמים יאמין) במצב של שלטון צבאי אבסולוטיסטי.

אולם, יוצר חלל – חלל של התחיבויות כלפי התושבים וחלל של שירותים. אין אנחנו יודעים מה יהיה גורל העצרת החדשה שאמריקה כינסה עכשיו, לאחר שנסוגה מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית. אבל תהיינה התוצאות מה שתהיינה, עלינו לקיים את הישוב, עלינו לקיים את כל השירותים, עלינו לקיים תנאים שהארץ הזאת תוכל לקלוט אלפים ורבבות של עולים ושאפשר יהיה להקים ישובים חדשים, לפתח את החקלאות ואת התעשיה שלנו בטמפו יותר גדול מאשר עד עכשיו. ואם תהיה לנו סמכות או לא תהיה לנו סמכות – עלינו להכין שלטון יהודי.

מועצת העם ומנהלת העם – זה לא פרלמנט וזאת לא ממשלה. יקום, ואנחנו מאמינים בקרוב, פרלמנט חפשי במדינת ישראל, על יסוד בחירות דימוקרטיות של כל אזרחיה – של כל אזרחיה היהודים וגם של כל אותם האזרחים הערבים אשר ירצו להשאר בתוכה. ותקום אז גם ממשלה נבחרת, אחראית לפני הדימוקרטיה של מדינת ישראל.

מנהלת העם ומועצת העם – זוהי מפקדה לשעת–חירום, לעמוד בשער ולמנוע את התוהו ובוהו שממשלת המנדט בזדון הטילה על הארץ, בניגוד להכרזת האומות המאוחדות.

וכמפקדה של שעת חירום, אולי, לא נוכל לקיים את כל מצוות הדימוקרטיה, לא נוכל לקיים גם הרבה מצוות חשובות ויקרות אחרות. כי הפעם אנחנו, קודם כל, מצווים על מצוה אחת עליונה – להלחם על קיומנו ועל חרותנו הלאומית. והמלחמה הזאת חייבת לשעבד לעצמה את כל שאר הצרכים וגם את כל שאר המצוות. ברגע שהמנהלה תצליח לסיים את הקונפליקט הזה – תקום דמוקרטיה חפשית מלאה ונאמנה במדינת ישראל החפשית.

המערכה שאנחנו עומדים בה אינה מערכה צבאית בלבד. אנחנו עומדים בפני מערכה פוליטית קשה. ספק אם האויב האמתי הוא זה שמתגלה במערכה הצבאית או זה שאנחנו יכולים לראות אותו רק במערכה הפוליטית. אני חושב, כי כשם שעד עכשיו הצלחנו במערכה הצבאית שלנו, כך עד עכשיו הצליח האויב במערכה הפוליטית. החלטות האומות המאוחדות לא התבטלו עדיין, אבל הן התערערו ערעור רב.

נקרא כנס מיוחד לעיין מחדש בבעית ארץ–ישראל. עצם הקריאה לכינוס החדש הזה – יש בה כבר משום ערעור של ההחלטות הקודמות. מופיעה, כידוע לכם, הצעה חדשה של נאמנות. הישוב והתנועה הציונית דחו את הצעת הנאמנות. לפי הידיעות שיש בידינו עד עכשיו, אין אולי למציעים החדשים סיכויים רבים לרעיונם החדש, ובמקום נאמנות – מופיעה לאחרונה הצעה בשם יפה ומושך, אבל כוזב ומשלה, של שביתת-נשק.

אתם יודעים שבירושלים הוקמה ועדה של 3 קונסולים, בשם מועצת הבטחון בראשות הקונסול הבלגי, ושני חבריה האחרים הם הקטנסול הצרפתי והאמריקני לנהל מו“מ בין היהודים והערבים. יתכן שתבוא הנה שליחות מיוחדת של האומות המאוחדות לנהל מו”מ עם שביתת-נשק.

אנחנו לא התחלנו במלחמה הזאת ולא אלינו צריכה להיות מופנית כל תביעה על הפסקת אש. ברגע שהופנתה אלינו הצעה כזאת, והדבר הזה נעשה לפני שבועות אחדים ע"י הנציב, אמרנו: ברגע שהערבים מפסיקים את האש שלהם בכל הארץ – האש מצדנו נפסקת.

אולם, בהצעת שביתת–נשק לא מתכוונים להפסקת שפיכות הדמים בארץ, של אחד מאתנו היה מקבל זאת בשמחה וברצון. בהצעה הזאת רוצים להקפיא את המצב הנוכחי בישוב. גם מבחינת מעמדו של הישוב. לשתק את פעולתו לקראת עצמאותו ולקראת הקמת מדינתו, ולהקפיא את הישוב במובן אחר, חמור ורציני – לכבול את העליה. ואין ספק שמועצת העם הצטרף איש אחד לעמדה של הועד הפועל הציוני, לעמדה של הנהלת הסוכנות לפניו ולעמדה של הועד הלאומי – לדחות כל תנאי לשביתת נשק הכרוך בהשתקת פעולתנו לקראת עצמאות. או לכבילת העליה היהודית. אנחנו גם לא ניתן יד לשביתת נשק מוסוית שתכבול את ידי כוחות הבטחון היהודיים ותאפשר לארצות השכנות להפליש לארץ כוחות מזויינים שיתקפו אותנו לעת מצוא. ואנחנו דרשנו – ואנחנו עומדים על הדרישה הזאת – שתנאי לשביתת נשק הוא: (א) שום תנאי פוליטי לצמצום או להגבלת העליה ולצמצום ושיתוק פעולתנו בבנין המדינה. (ב) הרחקת הכנופיות המזויינות הזרות ומניעת פלישתן לארץ. בתנאים אלה ייבחנו אנשי שביתת הנשק, אם השלום לקראת פניהם או מזימה.

אנחנו אולי עומדים בשלב חריף ומסוכן יותר של המערכת הצבאית. ומכאן אנחנו רוצים להגיד לעם הערבי ולשליטי ערב, שהם נוכחו לדעת בכל ההתקפות שנערכו נגדנו במשך הרבה עשרות שנים וגם בחדשים האלה. ששום טירור, שום מעשה אלמות ושום איומים לא ירתיעו את היהודים לבנות את ארצם הנשמה ולא ירתיעו את הגולים בתפוצות לחזור למולדתם. כמו תמיד גם עכשיו פנינו לשלום. אנחנו רוצים רק לבנות את הנשמות. אין אנחנו רוצים, ואין לנו צורך לקחת מה שיצרו אחרים. בעצמנו יצרנו וניצור גם להבא, באדמות שוממות, מעזובה – מקורות קיום ופרנסה בכפר ובעיר. וכשם שהפרחנו את אותם חלקי הארץ שיישבנו. כוחנו אתנו להפריח את הארץ כולה, ואנחנו מוכנים לעבוד שכם אחד עם עמי ערב העצמאיים והחפשיים בהפרחת המזרח הקרוב. אנחנו לא נזוז מהמולדת הזאת, די לנו כבר בפיזורים! העליה היהודית וההתישבות היהודית תצטמצם בתחומי המולדת היהודית ההיסטורית, אבל אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם עמי המזרח להפרחת כל המזרח הקרוב. להעלות את רמת החיים של המוניו, להגביר את השלום בארצות האלה, ולעשות את המזרח הקרוב למה שהיה בימים קדומים, מהזמנים הגדולים של תרבות ויצירה אנושית גדולה.

אבל אם רוצים להכריע אותנו בכוח, ואם גם האומות המאוחדות, או חלק מהאומות המאוחדות, יירתעו מהכוח הזה, כאשר אחדות מהן כבר נרתעו, ינסו לגזול מאתנו את עצמאותנו וזכותנו כעם עומד ברשות עצמו, כחבר שוה זכויות במשפחת האומות המאוחדות, כחבר שוה זכויות של העמים השמיים במזרח התיכון. אבל מי שינסה לגזול מאתנו זאת בכוח, ואם גם הגדולים והאדירים באומות המאוחדות הגיעו לידי מסקנה שבעיית ארץ-ישראל לא תפתר על-ידי דיון בין-לאומי, ע"י שיקולי צדק ומעשיות, כאשר נעשה הדבר בעצרת בנובמבר בשנה החולפת, אלא שהכוח יכריע – נגייס את מלוא כוחתנו ונפעיל אותו, והוא יכריעו.

רבותי, לצערנו הרב לא יכלו כמה חברים ממועצת העם השוכנים בירושלים להגיע הנה. מזג האויר לא איפשר לטייסים שלנו להטיס אותם, ועדיין הדרך מירושלים לתל–אביב אינה פתוחה אלא באויר, אנחנו מקוים שזה לא יארך, אולם היום לא יכלו להגיע הנה, וגם חלק לא קטן ממנהלת העם לא יכול להגיע הנה ולא יכול להשתתף בישיבות המוקדמות. שבהן היינו צריכים לסדר את הסדורים הפנימיים וגם להביא את ההצעות, החוקים והפקודות השונות, בפני מועצת העם. משום כך, לצערנו, היינו מוכרחים להגיע לידי מסקנה, שהמשך הישיבה יידחה עד מחר בערב. אנו מקוים שמזג האויר יאפשר להטיס מחר הנה את שנים–עשר החברים היושבים בירושלים, ונוכל לקיים מחר בבוקר ישיבת מנהלת העם. המשך מועצת העם יתקיים מחר בערב בשעה שמונה במקום הזה.

בזאת אני סוגר את ישיבת הפתיחה.

– הישיבה ננעלה –