(בּאסיפת-העם בּתל-אביב אוֹר לב' בּאָב על מגרש בּית-העם)¹

אסיפה זוֹ היא הראשוֹנה המכריזה על “אוֹצר הישוּב” כּעל מוֹסד הצוֹמח מתוֹך לחץ וּמַשבּר, ואשר עתידוֹת גדוֹלים צפוּנים לוֹ. בּינינוּ, כּאן על הבּמה וּבקהל השוֹמעים, יֶשנם רבּים אשר זכוּ להיוֹת בּראשוֹנים להקמת מפעלים חדשים. ורבּים מאִתנוּ עוֹד זוֹכרים את הימים שהמוּשׂגים: חקלאוּת עברית, בּנק ציוֹני, אוּניברסיטה עברית, ציבּוּר עברי, ועל הכּל – עבוֹדה עברית, היוּ עדיין מוּשׂגים ערטילָאיים, חסרי-גוּף וחסרי-דמוּת. חַכמי המציאוּת “ידעוּ”, כּי אי אפשר להם להתגשם. ואנוּ זכינוּ לחיוֹת בּדוֹר, ההוֹלך ועוֹשׂה את ההזיוֹת למציאוּת.

“אוֹצר הישוּב” הנהוּ יליד המַשבּר. והוּא רוֹצה למצוֹא רוָחה מן המַשבּר לא על ידי מפעל הקלה לשעה, לא על ידי מעשׂה-חסד פילַנטרוֹפּי, כּי אם על ידי מפעל לדוֹרוֹת. היתכן? אוֹמרים לנוּ: השעה הקשה אינה כּשרה לכך. אוּלם איני מכּיר מפעל חשוּב בּתנוּעתנוּ, שהוּקם מתוֹך הרוָחה. יצירוֹתינוּ הגדוֹלוֹת הוּקמוּ מתוֹך יסוּרים ולחץ. רשת בּתי-הספר העברים הוּקמה מתוֹך בּגידתה של “עזרה”² וחוֹסר כּל תנאי קיוּם. עליוֹתינוּ הגדוֹלוֹת הן פּרי הפּוּרענוּיוֹת.

אילוּ היה הישוּב העברי בּארץ מאוּרגן בּאמת, ולא רק למַראית עין, כּשמבּפנים התפּוֹררוּת והתנַכּרוּת, כּי אז היתה המלחמה בּמַשבּר אחרת לגמרי, כּי אז לא היוּ רוֹאים את המשבּר כּענין “פּרטי” של הפּוֹעלים בּלבד. לכל היוֹתר גם של מחוּסרי-פּרנסה. לוּ היה הישוּב מסוּגל לראוֹת את הנוֹלד, היה רוֹאה את הסכּנוֹת האיוּמוֹת הנשקפוֹת מתוֹך המַשבּר לישוּב כּוּלוֹ – את הסכּנוֹת המדיניוֹת ואת הסכּנה החמוּרה מכּל הסכּנוֹת: את האַכזבה של העם היוֹשב בּארץ וּבגוֹלה. אילוּ היוּ מבינים להניא את המשבּר בּראשיתוֹ, היה הדבר עוֹלה גם בּמעט אמצעים: הגלגל היה מוֹסיף להתנוֹעע. עכשיו הדבר חמוּר הרבּה יוֹתר.

ואם סוֹף סוֹף מצא הישוּב אוֹן בּנפשוֹ להכריז על מפעל כּספּי משלוֹ – הרי זה מראה לא רק על רצוֹן טוֹב, כּי אם גם על מידה ידוּעה של בּגרוּת מדינית ואזרחית.

מימי הכּנסיה בּזכרוֹן-יעקב³, לפני כ"ג שנה, הוֹלכים ונעשׂים נסיוֹנוֹת לאַרגן את הישוּב. ולמרוֹת השבחים המקוּבּלים לכשרוֹן ההנהלה העצמית בּקרבּנוּ, לא פּסוּ במשך השנים הללוּ, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּמצדדים שוֹנים, חוֹתרים וּמַשׂטינים. טרם רכש לוֹ הישוּב כּוֹח מַמלכתי כּל-שהוּא. “אוֹצר הישוּב”, הרוֹצה לתת בּידי אִרגוּננוּ הלאוּמי בּנק ממש, הנהוּ בּמוּבן זה צעד ניכּר להגבּרת כּוֹחנוּ. הוּא יפתח שערים חדשים לפני האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ. הוּא ישמש מבצר-עוֹז למוֹסדוֹתינוּ המוּניציפּליים – העיריוֹת, ועדי הערים, המוֹשבוֹת, השכוּנוֹת. הוּא יאַפשר להם להוֹציא לפּוֹעל, על יסוֹד של אַשראי בּריא, שוּרה של עבוֹדוֹת חשוּבוֹת, ועל ידי זה יגרוֹם לא רק להעסקת רבּים ממחוּסרי-עבוֹדה וּלפרנסת חוּגים רבּים ממחוּסרי-פּרנסה, כּי אם להגבּרת כּוֹחוֹ הכּלכּלי של הישוּב כּוּלוֹ.

הרשאים אנוּ להאמין בּהתפּתחוּת העתידה של המוֹסד, התלוּי בּראשיתוֹ בּהתנדבוּת וּבהתלהבוּת עממית? בּענין זה יש לנוּ הוֹכחוֹת מסוּימוֹת מנסיוֹן הישוּב: דוקא המוֹסדוֹת הכּספּיים שהוּקמוּ בּכוֹח האינציאַטיבה הארץ-ישׂראלית והנשענים בּסדריהם וּבהנהלתם על הכּוֹחוֹת הפּנימיים בּישוּב, – “הלוָאה וחסכוֹן”, “קוּפּת-עם”, ואחרוֹן אחרוֹן בּנק הפּוֹעלים – הם שנמצאים בּמצב של התפּתחוּת מַתמידה, בּשעה שגדוֹלים ועשירים מהם עוֹמדים בּמצב של קפּאוֹן. בּנק הפּוֹעלים, שהיה לפנים מעֵין הזיה, סיים את שנתוֹ האחרוֹנה בּרוַח של 5300 לי“מ, וּמשמש גוֹרם חשוּב לביצוּר ציבּוּר העוֹבדים. ו”אוֹצר הישוּב", שיהיה גם נחלתוֹ של הישוּב, ישמש ודאי גם גוֹרם חשוּב לביסוּס אִרגוּננוּ הלאוּמי.

יש כּבר “תרעוּמוֹת” על “אוֹצר הישוּב”. מוֹצאים בּוֹ פּגימוֹת: ההצעה בּאה מצד הפּוֹעלים; הועד הלאוּמי הוּא שבוּי בּידי השׂמאל; והמוּם העיקרי – “אוֹצר הישוּב” יפעל לטוֹבת הפּוֹעלים. התשוּבוֹת הן קצרוֹת: לא אַשמת הפּוֹעלים היא, שאחרים לא דאגוּ להציע שוּם פּעוּלה של ממש כּנגד המַשבּר. ואשר ל“שלטוֹן השׂמאל”, כּביכוֹל, בּועד הלאוּמי, הרי לפי שעה השׂמאל משקיע בּתוֹכוֹ כּוֹחוֹת יוֹתר משהוּא מקבּל. והטענה, שהפּוֹעלים יֵהָנו מעבוֹדת “אוֹצר הישוּב” נראית לי כּטענה הפּוֹסלת את תקציב החינוּך בּאשר הוּא מוּצא לטוֹבת המוֹרים. כּל מפעל כּספּי רציני בּארץ ודאי שהוּא צריך קוֹדם כּל להמציא עבוֹדה לעוֹבדים. אין אנוּ מעלימים את הדבר: על ידי מתן קרדיט לגָזוֹז לא נבנה את המשק הארץ-ישׂראלי. מי שחַש משהוּ בּמציאוּת האיוּמה כּיוֹם בּארץ, מי שצוֹפה קצת לעתידוֹת טוֹבים יוֹתר – יבוֹא ויטה שכם למפעל, יעשׂה את שלוֹ וִיעַשׂה אחרים, ויֵדע כּי חדשים אלה, הראשוֹנים, הנם חדשי יצירה של מוֹסד היסטוֹרי.