ברל כצנלסון
בימי שפל ומשבר
בתוך: כרך ג'

1

זוֹהי תמצית התביעה של ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, אשר הוּבּעה אתמוֹל בּדברים פּשוּטים ואמיתיים בּישיבה הגדוֹלה והמרוּכּזת של הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים וּשליחי המוֹסדוֹת וּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים עם נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, ד“ר וייצמן, ועם שׂר-הכּספים שלה, ד”ר הלפּרין. מפּי בּאי-כּוֹח המוֹעצוֹת העירוֹניוֹת, הפּוֹעלוֹת והפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת, נשמעה זעקת השבר של אלפי הסוֹבלים והנאנקים בּסתר אָהלם, הזעקה הכּבוּשה והחנוֹקה. לא אִיוּמים של מי שהוּא על פּי אַדריסה של מי שהוּא הוּשמעוּ כּאן. נשמעה אימת המצב עצמוֹ, המאַיים לסכּן את כּיבּוּשינוּ, את עמדוֹתינוּ הכּלכּליוֹת והמדיניוֹת בּארץ וגם את עמדוֹתינוּ בּתוֹך העם העברי. החיילים הפּשוּטים של המפעל הארץ-ישׂראלי, אלה העוֹמדים תדיר בּמערכת החיים, הקוֹלטים לתוֹך בּשׂרם את החצים הנקלעים, אלה נוֹכחוּ שזוֹהי השעה האחרוֹנה לשׂים קץ למצב הרפיוֹן שתקף את מכוֹנת הישוּב שלנוּ וּלמצב הכּניעה אשר תקף את התנוּעה כּוּלה בּפני גלי המשבּר, אשר פּשט עלינוּ, קוֹדם כּל, מבּחוּץ. לעוֹמדים בִּפְנים יש הכּרה בּרוּרה, כּי משבּר זה אינוֹ משבּר פּנימי, אינוֹ משבּר של חקלאוּת, אינוֹ משבּר של התנוּעה החלוּצית, וגם אינוֹ משבּר של החיים הכּלכּליים של הארץ עצמה. זהוּ המשבּר של תפוּצוֹת הגוֹלה הנחרבוֹת, אשר מן הנמנע שלא יטיל את ידוֹ הכּבדה על חיי הישוּב ועל תנוּעת הבּנין; כּשם שהמלחמה העוֹלמית בּשעתה והריסוֹת היהדוּת אחרי המלחמה חתכוּ למשך שנים את גוֹרל עבוֹדתנוּ כּאן. אין לנוּ סכּנה גדוֹלה יוֹתר מאשר ההשלָמה עם המשבּר, ההשלמה עם העמידה.

כּל עמידה בּמצבנוּ אנוּ עלוּלה להחזיר את הגלגל אחוֹרנית וּלרסק את אברינוּ במדרוֹן.

אוּלם לא רק דברי זעקה נשמעוּ בישיבה זוֹ. בּעיקר הוּקדשוּ הדברים מצד בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים לעניני פּרוֹזה יבשה, לתכניוֹת וּלהצעוֹת, כּיצד לשבּוֹר את המשבּר, כּיצד להניע את מכוֹנת העבוֹדה והחיים הכּלכּליים. תכניוֹת, מִספּרים. והחשוּב בּכל הדבר, והבּא ללַמד על המצב עצמוֹ ועל בּגרוּתה וכוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים, שכּל הדרישוֹת וההצעוֹת היוּ מכוּוָנוֹת לא ל“קצבוֹת” שוֹנוֹת, בּנוֹת-יוֹמן, העלוּלוֹת להקל את מצב נגוּעי המשבּר, לא להעמסוֹת על התקציב הרגיל של ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם לאפשרוּיוֹת שוֹנוֹת של אַשראי פּרוֹדוּקטיבי, בּריא מבּחינה כּלכּלית. ההצעוֹת עצמן נתוּנוֹת, כּמוּבן, לעיוּן ולבדיקה, לביקוֹרת וּלניתוּח, אוּלם בּרוּר הדבר, כּי כּאן לפנינוּ לא הצעוֹת מלָאכוּתיוֹת, אַמצאוֹת של בּעלי פּרוֹיֶקטים, אלא הצעוֹת הצריכוֹת לגוּפוֹ של דבר, לגוּפוֹ של בּנין משק הארץ. אַשראי איפּוֹתיקאי לשכוּנוֹת הצפוֹן2, אַשראי לשם עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת מוֹעילוֹת לעיריית תל-אביב, אשראי למפעל הענקי של ג’ידרוֹ3, אשראי לקרן הקימת למטרוֹת של יִבּוּש הקרקעוֹת והשבּחָתן, משׂרד קבּלני לעבוֹדה בּמוֹשבוֹת, בּנינים בּמשקים החקלאיים, החָשת המפעל של רוּטנבּרג, החשת בּניני האוּניברסיטה והמוֹסדוֹת הלאוּמיים בּירוּשלים – כּל אלה הנם מפעלים, היוֹצאים מגדר “תמיכה למחוּסרי-עבוֹדה”. כּל אלה יש להם בּסיס משקי בּריא.

הדרישוֹת נשמעוּ מצד הפּוֹעלים. אוּלם תביעת העבוֹדה אינה כּרגע תביעת מעמד אחד בּלבד. מעָקת המצב נאנקים חוּגים רחבים בּיוֹתר, וכל אלה – לעבוֹדה ולשינוּיים שיבוֹאוּ בּעקב העבוֹדה עיניהם נשוּאוֹת.

והשאלה אינה רק שאלת בּחינת התכניוֹת וּבקשת האמצעים בּלבד. השאלה היא: הטֶמפּוֹ אשר בּוֹ תיעָשׂה המלאכה, מידת העֵרוּת והזריזוּת אשר בּה יגשוּ להתחלת הדבר. אם העבוֹדוֹת אשר תיעשׂינה תתפּזרנה טיפּוֹת-טיפּוֹת – ואבד להן אוֹתוֹ הערך של הצלה, של הוֹצאת עגלתנוּ למרחב.

לא פּעם בּא וייצמן לארץ וּמצא אוֹתה בּמצב לא חוֹגג, כּי אם במצוּקה קשה, וידיו לא רפוּ. הוּא גילה את כּוֹחוֹ בּזה, שצלל בּלי פּחד לתוֹך המצוּקה בּה אנוּ חיים, למד לדעת מַהוּ העיקר אשר עליו להתמכּר לוֹ, ורתם את עצמוֹ בּעוֹל-השעה. לזאת מחכּה ממנוּ ציבּוּר העוֹבדים גם הפּעם. תּירָתם המפקדה הציוֹנית העליוֹנה בּעגלה הכּבדה הזאת של הישוּב העוֹבד והמבקש עבוֹדה – ותזוּז העגלה ממקוֹמה. עת לעשׂוֹת!


ניסן תרפ"ו.


  1. “דבר”, גליוֹן 267, ל‘ בּניסן תרפ“ו, 14.4.1926. דבר היוֹם. החתימה: ב.כ. ”ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה", ב’ עמוּד 199.  ↩

  2. [בּתל–אביב]  ↩

  3. ג'ידרו – היא אדמת מפרץ חיפה, אשר נגאלה בּשנת 1924 על ידי חברת “מפרץ חיפה” ונרכּשה ממנה על ידי הקרן הקימת לישראל בּתכנית רחבה להתישבוּת חקלאית, לפיתוּח תעשׂייתי וּלשיכּוּן עממי.  ↩

1

ישיבת הועד הלאוּמי המתכּנסת הערב בּתל-אביב עוֹמדת לסיים פּרק חשוּב בעבוֹדתוֹ: התזכּיר והמשלחת לחֶבֶר הלאוּמים2. בּישיבתוֹ הקוֹדמת, בּירוּשלים, גָבר הועד הלאוּמי על השמוּעוֹת ועל הדעוֹת מרַפּות-הידים, והחליט לא לעמוֹד בּאמצע הדרך וּלהביא את התזכּיר לידי גמר. על מעשׂה זה של הועד הלאוּמי יש לברך. הלוַאי והיה אִתוֹ רוּחוֹ זה כּל הימים. גם אלה אשר לא יראוּ את התזכּיר כּתכלית השלימוּת, גם אלה אשר יטילוּ עליו עווֹן חָסֵר או יָתֵר צריכים לשׂמוֹח על המעשׂה המַכריע אשר עשׂה הועד הלאוּמי בּהוֹציאוֹ את הישוּב הארץ-ישׂראלי אל בּמת החיים המדיניים הבּין-לאומיים.

ומיד לאחר גמר פּרק זה – שׂוּמה על הועד הלאוּמי להתחיל בּפרק חדש, חשוּב הרבּה יוֹתר. תבוּסוֹתינוּ המדיניוֹת בּזמן האחרוֹן3 – והן הן שגרמוּ גם לכל ענין התזכּיר – הסיחוּ את תשׂוּמת-לב הועד הלאוּמי מענין המאַיים בּתבוּסה מסוּכּנת הרבּה יוֹתר – ממַשבּרנוּ הכּלכּלי. זה הוֹלך וּפוֹשט ועוֹשׂה בּנוּ שַמוֹת, ואנוּ כּאילוּ אין אנוּ רוֹאים את גוֹדל הסכּנה הנטוּיה עלינוּ. עדיין, כּנראה, יש חוּגים רחבים בּציבּוּר, הרוֹאים את המַשבּר אך כּענינוֹ של חלק מן הישוּב, ולא כּשוֹאה המתחוֹללת על ראש הישוּב כּוּלוֹ, ולא רק על הישוּב, כי אם על התנוּעה הארץ-ישׂראלית כּוּלה. והאַזהרוֹת הבּוֹדדוֹת הנשמעוֹת מתוֹכנוּ – כּאילוּ צוֹללוֹת בּחלל ריק.

מה קרה לישוּב? הלא עוֹדנוּ זוֹכרים אוֹתוֹ בּימים של מַשבּרים, פּוּרענוּיות ודכּאוֹן גדוֹלים הרבּה יוֹתר מאשר אלה היוֹם. הרי ידע הישוּב, בּימי המלחמה, בּעוֹדוֹ דל-אמצעים וּמעוּט-אוּכלוֹסין, לעשׂוֹת בּמוֹ ידיו וּבאמצעיו מעשׂי הצלה כּבּירים. הלא נמצאוּ אז גם אנשים ואפילוּ אמצעים. מדוּע זה עוֹמד הישוּב עכשיו תָּקוּף רפיוֹן וחוֹסר-יֶשע? מדוּע זה הננוּ מרכּינים עכשיו את ראשינוּ ואיננוּ רוֹאים כּל ישוּעה אלא מחוּץ-לארץ?

הכרח מוּחלט הוּא להוֹציא את הישוּב מקפאוֹנוֹ וּמדכאוֹנוֹ. וזאת על הועד הלאוּמי לעשׂוֹת. אם שוא דברי אלה המתיחסים בּביטוּל לעצם קיוּם הוַעד הלאוּמי – הרי זוֹהי שעתוֹ: לעמוֹד בּראש מפעל ההצלה של הישוּב, להזעיק את האנשים וּלגייס את האמצעים. השאלה הכי-יוֹקדת של הישוּב צריכה לעמוֹד בּראש עניניו של הועד הלאוּמי.

יש ויש עוֹד אפשרוּת לגייס אמצעים הגוּנים בּתוֹך הישוּב. מחַשבי חשבּוֹנוֹת רואים אפשרוּת להזיז בּמידה ניכּרת את חיינוּ הכּלכּליים וּלהעביר מעלינוּ את רוֹע המַשבּר וחריפוּתוֹ, אם יהיוּ בּידינוּ 60–50 אלף לי"מ4. סכוּם זה אינוֹ למעלה מיכלתוֹ של הישוּב עצמוֹ. אין זה כּלל בּגדר הנמנע, שבּמצב-רוּח של התעַלוּת, של הרגשת אחריוּת השעה, של התגבּרוּת ציבּוּרית, יגייס הציבּוּר מתוֹכוֹ את האמצעים האלה. והסכוּמים נדרשים הפּעם לא למעשׂה חסד, לא למלא צרוֹר נקוּב, לא לקרן אבוּדה, לא להשקעה שאינה חוֹזרת. הם נדרשים להלוָאוֹת בּטוּחוֹת, להשקעוֹת חוֹזרוֹת, למפעלים אשר הקרן ואפילוּ הריבּית שמוּרוֹת להם.

מפעל ההצלה וגיוּס האמצעים צריך ללבּוֹש צוּרה של יצירת מוֹסד כּספּי של הישוּב למטרוֹת אַשראי וּביצוּר החיים הכּלכּליים. הצוּרה ההוֹלמת תימָצא. ואם יֵעָשׂה הדבר והיתה זאת לא רק הצלה פּוּרְתָּא לשעה, אשר תמַלט אוֹתנוּ מן המצוּקה האוֹכלת בּנוּ וּמן האימה המרחפת עלינוּ. הדבר עלוּל להיוֹת למפעל בּן-קְיָמָא, שיהיה בּוֹ כּדי לבצר את כּוֹחוֹ הכּלכּלי של הישוּב, לחזק את אִרגוּננוּ הלאוּמי, להרים את קרננוּ בּעיני עצמנוּ וּבעיני אחרים.

מפעל כּלכּלי זה, המוּקם בּשעת-מַשבּר על ידי הישוּב עצמוֹ, בּאמצעיו, והעוֹמד בּרשוּתוֹ – ישמש אוֹת וּמוֹפת לכּוֹח הכּבּיר הצפוּן בּישוּב הארץ-ישׂראלי. ועם צמיחתוֹ עתיד הוּא להיוֹת למכשיר המוֹשך אליו כּספים מן החוּץ והמשחרר אוֹתנוּ משלטוֹנם של אפּוֹטרוֹפּסים וּממוּנים.

אם ידע הועד הלאוּמי לעשׂוֹת בּשעה זוֹ את המוּטל עליו, כּי אז יֵצא מעַז מתוֹק. השעה הקשה תשמש לועד הלאוּמי גוֹרם לעלוֹת על דרך היצירה הכּלכּלית-ישוּבית. והועד הלאוּמי לא יכבּוֹש לוֹ מקוֹם בּחיי הארץ כּל עוֹד לא ימצא לוֹ מסילוֹת ליצירה ישוּבית. הכּתר של “רֶפּרֶזֶנטַציה לאוּמית” בּלבד אינוֹ מספּיק, אם אין עמוֹ התבּצרוּת בּשוֹרש חיי הישוּב.

יבין זאת הועד הלאוּמי, יחיש את השעה. אַל ידחה ואַל ישהה. ואז עשׂה יעשׂה וגם יכוֹל יוּכל.


סיון תרפ"ו.


  1. “דבר”, גליוֹן 302, י“ג בּניסן תרפ”ו, 26.5.1926. דבר היוֹם. החתימה: ב. כ.  ↩

  2. תּזכיר הועד הלאוּמי לישיבת ועדת המַנדטים של חבר הלאוּמים, שנתקיימה בּגֶנף בּיוּני 1926. חברי המשלחת היוּ: ח. ארלוֹזוֹרוֹב, מ. דיזנגוֹף והרב מ. עוּזיאל. בּישיבת הועד הלאוּמי בּ–11 בּמאי 1926 נמצאוּ מערערים על תוֹכן התזכּיר והוּצע לדחוֹתוֹ עד למוֹשב הבּא של ועדת המנדטים.  ↩

  3. מכווּן להגבּלוֹת העליה, ליצירת חיל הסְפָר בּלי שיתוּף היהוּדים ולחלוּקת אדמוֹת הממשלה בּעמק בּית–שאן לערבים, בּה בּשעה שדרישוֹת היהוּדים לאדמוֹת ממשלה נדחוּ.  ↩

  4. [לירוֹת מצריוֹת]  ↩

1

אנסה לציין את אשר הוּשׂג וּבאיזוֹ מידה הוּשׂג, וגם את אשר טרם הוּשׂג.

לא התחלנוּ מבּראשית. “דבר” היה אך שלב חדש בּעתוֹנוּתנוּ. קָדמה לוֹ מסוֹרת חיה ומחַייבת. בּעצם שעת חירוּם ואָבדן נעץ “המעוֹרר” קנה2 ואמר לספרוּת העברית: בּדמַיִך חיי! ואחרי שנתבּרר, כּי ה“אחרוֹנים על החוֹמה”3 הנם ראשוֹנים למפעל החלוּצי, נתבּשׂרה העברית עם הגליוֹנוֹת הראשוֹנים של “הפּוֹעל הצעיר”, “אחדוּת” ו“קוּנטרס”4, כּי קוֹרא חדש יוָלד לה, וגם סוֹפרוֹ אִתוֹ וּמתוֹכוֹ יבוֹא. נוֹלדה ספרוּת עבוֹדה בּארץ, אשר אמיתה קרקעית, חיוּנית, עצמית. וגם קשת-עוֹרף: “אף על פּי כן”. חידוּשוֹ של “דבר” היה שנוֹעז להוֹציא את דבר הפּוֹעל מן העוּגה הצרה של העתוֹנוּת השבוּעוֹנית המפלַגתית ולהביאוֹ אל ציבּוּר הפּוֹעלים הגדוֹל, ולא רק אליו, כּי אם גם מחוּץ לתחוּמיו. דבר הפּוֹעל היה לדבר עם.

כּאן יש לציין כּיבּוּש חשוּב: בּעצם שנַת מצוּקה, אשר הטבּיעה את חוֹתמה על כּל חיי ההסתדרוּת וצימצמה את כּל האפשרוּיוֹת, חדר “דבר” לצריפיהם וּלאָהליהם של כּמה אלפי קוֹראים. חָדר גם לחוּץ-לארץ בּמידה ניכּרת. חדר גם לאוֹתה ארץ, שבּה הוּא היחיד המביא את בּשׂוֹרת המלה העברית החפשית וּבשׂוֹרת ארץ-ישׂראל העוֹבדת. כּדי לדעת את מספּר קוֹראי “דבר” יש להכפּיל את מספּר מנוּייו פּי כּמה. לאלפים מהם היה “דבר” לחם חוּקם, מאוֹת רבּוֹת של קוֹראים השתתפוּ בּעתוֹנם בּכתיבה, בּהמצאת חוֹמר, בהַפְנָיַת תשׂוּמת-לב המערכת.

כּעתוֹן פּוֹעלים טבעי היה ל“דבר” לשַנוֹת מן המַטבּע של העתוֹנוּת היוֹמית הכּללית. “אבן מאסוּ הבּוֹנים” בּז’וּרנַליסטיקה העברית היתה לוֹ לראש-פּינה. יארכוּ הדברים אילוּ אמרנוּ למנוֹת את כּל אוֹתם חזיוֹנוֹת החיים אשר לגבּיהם ניהל “דבר” בּלי מוֹרך את מלחמת הפּוֹעל על תביעוֹתיו ועל דרכּוֹ בּפני הממשלה, בּחיים המוּניציפּליים, בּהתישבוּת, בּציוֹנוּת, בּאִרגוּן הישוּב. מאוֹרעוֹת חיינוּ השנה – הקוֹנגרס הציוֹני, אסיפת הנבחרים, עניני עיריית תל-אביב, חוֹסר-העבוֹדה, הועידה החקלאית, ועידת הפּוֹעלוֹת – מצאוּ להם הפּעם אוֹפן הסבּרה וּמסירת דברים אחר מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת בּעתוֹנוּת היוֹמית: מַראית עינוֹ של האדם העוֹבד.

לא הסתפּקנוּ בּהיוֹתנוּ עתוֹן מדיני בּלבד. לא חפצנוּ להישאר על שטח החיים. רצוֹננוּ היה לחדוֹר לתוֹך שאלוֹת ההוָיה של ציבּורנוּ וּלהאירן וּלסייע לפתרוֹנן: שאלוֹתינוּ המשקיוֹת, בּחקלאוּת וּבקוֹאוֹפּרציה העירוֹנית, האשה העוֹבדת, המשפּחה בּקיבּוּץ, בּתי-תינוֹקוֹת וּמגרשי-משׂחק בעיר, הזנת העוֹבד, ההוַי התרבּוּתי, ילדים עוֹבדים – כּאלה וכיוֹצא בּהן משאלוֹת הוָי העבוֹדה.

אוּלם בּזה הספּקנוּ לנגוֹע אך בּקצה המַטה. קרקע בּתוּלה היא. והעוֹבדים מוּעטים. וּשאלוֹת אֵלו הלא רק העוֹמדים בּמערכוֹת החיים עלוּלים לחַדש בּהן וּלמַצוֹת את מידת עוּמקן. עדיין אנוּ עוֹמדים כּאן בּראשית.

את ענף האינפוֹרמַציה היוֹמית התאמצנוּ לעבּד מתוֹך ניפּוּי ושיקוּל וּברירת החוֹמר לפי צרכיו התרבּוּתיים והחברתיים של האדם העוֹבד. הרחבנוּ קשרים עם ארצוֹת שוֹנוֹת. בּאמריקה, בּרוּסיה וּבפּוֹלין נמצאוּ לעזרתנוּ חברים יחידים שעֶזרתם, אשר לא תסוּלא, סייעה לנוּ הרבּה בּמילוּי תפקידנוּ. ועדיין יש צוֹרך רב בּהרחבת הקשרים וּבגילוּי עוֹזרים בּארצוֹת חדשוֹת.

אין אנוּ מסתפּקים גם בּשירוּת האינפוֹרמַציה הפּנימית שלנוּ בּארץ. נקוּדוֹתינוּ החקלאיוֹת לא המציאוּ את ידיעוֹתיהן בּמידה הרצוּיה. נאלצנוּ להוֹסיף על בּאי-כּוֹחנוּ הקבוּעים (שבּערים וּבמקצת מן המוֹשבוֹת) גם סוֹפרים-נוֹדדים. אוּלם בּלי עזרה תכוּפה וערה מן המקוֹמוֹת לא ישתקפוּ חייהם ויצירתם החרישית.

הרבּה פּחוֹת מאשר בּאינפוֹרמַציה השׂגנוּ בּענף ההשׂכּלה. חֶפצֵנוּ: לתת את העוֹלם בּלב הקוֹרא; לעשׂוֹת את העתוֹן למכשיר של הפצת ידיעוֹת רחבוֹת; לרַווֹת את צמאוֹנוֹ של הקוֹרא; לזַיינוֹ בּהכּרת הטבע והמדע וּבידיעוֹת שימוּשיוֹת. הכּוֹחוֹת המצוּמצמים של העוֹבדים בּתוֹך המערכת, העמוּסים משׂא לעייפה, לא הספּיקוּ לכך. התנאים החמריים שבּהם מתלבּט “דבר” מנעוּ ממנוּ את האפשרוּת להרבּוֹת את מספּר עוֹבדיו, והעזרה, המבוּקשת מן החוּץ, לא ניתנה בּמידה הדרוּשה, וגם הכּוֹחוֹת הספרוּתיים-מדעיים העוֹמדים בּתוֹך תחוּמי תנוּעת הפּוֹעלים לא נַענוּ אלא בּמידה מצוּמצמת. והיוּ הדברים האלה, הנאמרים כּאן, למַזכּרת עווֹן למי שיש לוֹ והוּא בּבחינת “מוֹנע בָּר”, וגם להזמנה לאנשי-המדע בּאשר הם, כּי יבוֹאוּ לשתף את עצמם בּפעוּלתנוּ.

ראינוּ לנוּ חוֹבה לטפּח את המדוֹר הספרוּתי. ראינוּ את השממה האיוּמה של ספרוּתנוּ בּגוֹלה. ידענוּ את עֶרגת הקוֹרא אשר אִתנוּ לדבר שירה חיה. ואמוּנה לנוּ, כּי קרקע תנוּעתנוּ השוֹפעת חיים ונוֹער, מן הנמנע שלא תצמיח. כּל אלה הניעוּ אוֹתנוּ בּכל דחקוּתנוּ וּמיעוּט אמצעינוּ, להעמיס על עצמנוּ את ה“מוּסף”5. השקענוּ בּוֹ מאמצים רבּים מתוֹך תקוה, כּי בּוֹ יתגלוּ וימצאוּ להם מקלט כּוֹחוֹת יצירתנוּ הצעירה, וכי בּהיוֹתוֹ חוֹדר לכל פּינה, גם למרוּחקת בּיוֹתר, גם למקוֹם שאין הספר מגיע, יביא לשם קוֹרטוֹב של שירה נאמנה ויעזוֹר לטפּח בּכל מקוֹם את היחס הנפשי החי לחזיוֹנוֹת החיוּניים בּספרוּת וּבאמנוּת.

החיים הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שאלוֹת ההסתדרוּת, בּיקוֹרת דרכּה, בּדיקת עבוֹדת המוֹסדוֹת – מצאוּ מקוֹם בּ“דבר”, אוּלי גם מקוֹם רב בּהתחשב עם דוֹחק השטח ועם תנאיו של עתוֹן יוֹמי. אוּלם אין ספק, כּי מקוֹם זה אינוֹ מספּיק די הצוֹרך הגדוֹל והעמוֹק של תנוּעתנוּ, אשר אינה יכוֹלה להסתפּק בּמכתבי-חברים בּלבד. אפשר יש צוֹרך בּמדוֹר מיוּחד לכך. אוּלם התחלה נעשׂתה: שנת קיוּמוֹ של “דבר” נתנה לנוּ את האפשרוּת להקשיב לויכּוּחי חברים, השייכים לאגַפּים שוֹנים, והנפגשים יחד בּצל קוֹרה אחת, קוֹרת ההסתדרוּת, בּאויר של הקשבה לדברי הזוּלת, של סַבלנוּת, על בּמה רחבה וּפתוּחה, שאין בּה מאוֹתוֹ אויר הקנאוּת המיוּחד והאָפיָני לפּוּלמוֹס הקנטרני של “מחנוֹת” יריבים. שנה זוֹ הגבּירה בּנוּ את ההכּרה, כּי זוֹהי הדרך להתגַבּשוּתה וּלהתלכּדוּתה וּלהבהרת דרכּה של התנוּעה, דרך העתוֹן הנוֹתן את “האפשרוּת המלאה של בּיטוּי לנתיבוֹת השוֹנוֹת הרוֹוחוֹת בּהסתדרוּת וגם למהַלכים בּצדי דרכים וגם לדעוֹת יחיד”, מבּלי שהעתוֹן יהיה “חסר-פּרצוּף, חסַר מגמה מסוּימת”, כּכּתוּב בּגליוֹן הראשוֹן של “דבר”.

אין ספק, כּי דוקא מבּחינה זוֹ תִרבּה הבּיקוֹרת. מפּעם לפעם נשמעוֹת הַאשָמוֹת ונעשׂים גם נסיוֹנוֹת להבאיש את ריח המערכת. מערכת שהיא מַקפּידה על טיב החוֹמר שהיא מפרסמת, טבעי הוּא שנמצאים עליה הרבּה מערערים וּמתרעמים. וּבפרט מערכת שאינה קנין פּרטי של מוֹ“ל6 בּעל-עסק, כּי אם קנין רוּחני וחמרי של ציבּוּר הפּוֹעלים הרחב. ועוֹבדי “דבר” מקשיבים אמנם לבּיקוֹרת הזאת רב קשב, ויוֹדעים כּי רבּה בּה הבּרכה. ועם כּל זאת אינם רוֹאים חוֹבה לעצמם להרכּין ראש בּפני כּל תלוּנה ותרעוֹמת, מבּלי לבחוֹן עד כּמה יש בּה מן הצדק. לא תמיד יוֹדעת הבּיקוֹרת את הדבר לאשוּרוֹ, לא תמיד היא רוֹצה לדעת את התנאים בּהם אנוֹ פּוֹעלים, לא תמיד היא ישרת-כּוָנוֹת. וּמבּלי לדוּן הפּעם בּעצם השאלה, אם צדקה ההסתדרוּת בּהחליטה שלא להרכּיב את המערכת על יסוֹד של צירוּפים מפלגתיים, כּי אם למסוֹר את העבוֹדה לידי עוֹרך יחיד המסדר את העבוֹדה והאַחראי בּפני ההסתדרוּת כּוּלה, אני רוֹאה את עצמי זכּאי להצהיר, כּי בּבחינה זוֹ, יוֹתר מאשר בּאיזוֹ בּחינה אחרת, מילאנוּ את חוֹבנוּ להסתדרוּת ולעתוֹן בּאמוּנה. ועלי לציין, כּי מידת השתתפוּתם של הזרמים השוֹנים על עמוּדי “דבר” היתה תלוּיה הרבּה יוֹתר בּמידת רצוֹנם הטוֹב לגלוֹת את עמדתם בּציבּוּר וּלהשתתף בּבּמה הכּללית, מאשר בּ”קשי ידה" של המערכת המַחמירה. לא ויתרנוּ אמנם על מציאוּתוֹ של “סל המערכת” וּלגבּי ספרוּת של קנטוּר ונרגָנוּת נהגנוּ חסכוֹן רב והגדלנוּ על ידי זה את מספּר הבּלתי-מרוּצים, אוּלם כּכה הבינוֹנוּ את חוֹבתנוּ: עתוֹן בּן-חוֹרין האַחראי בּפני ציבּוּר בּעל משקל וּבעל תפקיד חברתי גדוֹל אי אפשר שלא יקפּיד על הטעם, על ההגיוֹן, על הטוֹן החבֵרי, עם כּל החוֹפש האידיאוֹלוֹגי הרחב שהוּא נותן למשתתפיו.

יִטעה מי שיראה בּמַה שנאמר כּאן אוֹת לשׂביעת-רצוֹן וּלהסתפּקוּת. יש סיפּוּק, אוּלם אין הסתפּקוּת בּמַה שהוּשׂג עד הֵנה. קוֹמץ האנשים, אשר לא הריח מעוֹדוֹ ריח של מלאכת-עתוֹנאים, ואשר העמיס על עצמוֹ בּמצוַת ההסתדרוּת עבוֹדה שהיא למעלה מכּוֹחוֹתיו, הנתוּן בּתנאים חמריים קשים שאינם מאַפשרים מילוּי כּמה משאלוֹת חיוּניוֹת, המנהל מלחמה קשה לא רק על הַרחָבה, כּי אם גם על עצם הקיוּם – אינוֹ רוֹאה עדיין את עצמוֹ בּמצב של עמידה. יוֹדע הוּא מה עמוֹק התוֹכן וּמה רבּים הצרכים אשר עתוֹן הפּוֹעלים צריך למַצוֹתם וּלהבּיעם. והוּא חוֹתר בּמאמצי כּוֹחוֹ לתקן, לשפּר, להרחיב, להָקֵל, לקלוֹט יוֹתר מן החיים ולכרוֹת אוֹזן למתיַצר. יוֹדע הוּא, כּי מוֹריו הגדוֹלים של הפּוֹעל בּארץ, אשר ליווּ אוֹתוֹ בּראשית ימיו, לוּקחוּ ממנוֹ, והוּא מחכּה ליוֹם אשר בּוֹ יתגלוּ הכּוֹחוֹת הספרוּתיים והרעיוֹניים הגדוֹלים, אשר לפניהם הוּא מפַנה את הדרך.

וּכשם שסוּפּר כּאן בּמקצת על הרעה, על התנאים החמריים הקשים בּהם נעשׂית עבוֹדת “דבר”, כּכה החוֹבה לברך על הטוֹבה, על התנאים האנוֹשיים הטוֹבים, אשר אילמלא הם, היה עמלנוּ הקשה – קשה לבלתי נשׂוֹא. אויר האֵמוּן והרֵעוּת וההתמַכּרוּת המוּחלטת, שבּוֹ נעשׂית עבוֹדת המערכת, מסירוּתה של ההנהלה המשקית, טיב היחסים שבּין עוֹבדי הדפוּס והמערכת, עזרתם הנאמנה של עוֹבדי סניפינוּ ועוֹזרינוּ בּעבוֹדוֹת השוֹנוֹת, כּל אלה יחד הם שאימצוּ את הידים להתגבּר על התלָאוֹת וּלהגיע עד הלוֹם. ועל כּל אלה – אלפי הנימים ההוֹלכוֹת ונרקמוֹת בּין המערכת וּבין הקוֹראים, המביאוֹת אִתן גם את הסיפּוּק וגם את התביעה הגדוֹלה.


סיון תרפ"ו.

  1. “דבר”, גליוֹן 307, י“ט בּסיון תרפ”ו, 1.6.1926.  ↩

  2. לאחר מהפּכת 1905 בּרוּסיה, שהיתה מלוּוה גל של פּרעוֹת בּיהוּדים והביאה עמה שיתוּק בּספרוּת העברית בּרוּסיה, החל להוֹפיע בּלוֹנדוֹן הירחוֹן “המעוֹרר”, על ידי י. ח. בּרנר, אשר היה כּפרץ נעוּרים והתחדשוּת בּימים ההם וריכּז את מיטב הכּוֹחוֹת בּספרוּת העברית. התמיד בּשנוֹת 1907–1906.  ↩

  3. מכוּון למימרה של י. ח. בּרנר בּסיוּם מאמרוֹ “מפּנקסוֹ של סוֹפר עברי” בּ“המעוֹרר”, חוֹברת א'. החוֹמה – חוֹמת הספרוּת והתרבּוּת העברית, שנדוֹנה לשיתוּק וּלקפּאוֹן בּרוּסיה שלאחר ימי המהפּכה בּשנוֹת 1906–1905. עיין: כּל כּתבי י. ח. בּרנר, כּרך ששי, עמוּד 47.  ↩

  4. הפּוֹעל הצעיר” – עתוֹנה של מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” בּארץ משנת תרס“ז עד תר”ץ, ואחרי כן – של “מפלגת פּוֹעלי ארץ–ישׂראל”. “האחדוּת” היה עתוֹנה של מפלגת “פּוֹעלי–ציוֹן” בארץ בּשנוֹת תר“ע–תרע”ה. “קוּנטרס” יצא לאוֹר על ידי התאחדוּת ציוֹנית סוֹציאליסטית של פּוֹעלי ארץ–ישׂראל “אחדוּת–העבוֹדה” בּשנוֹת תרע“ט–תרפ”ט. שלוֹשת העתוֹנים הוֹפיעוּ בּראשוֹנה אחת לחוֹדש ואחר כּך היוּ לשבוּעוֹנים.  ↩

  5. תוֹספת ספרוּתית ל“דבר”, שהוֹפיעה בּתמידוּת בּערבי שבּתוֹת וּמוֹעדים, מערב ראש–השנה תרפ“ו ועד סוֹף תרצ”ט.  ↩

  6. [מוֹציא–לאוֹר]  ↩

(בּאסיפת-העם בּתל-אביב אוֹר לב' בּאָב על מגרש בּית-העם)1

אסיפה זוֹ היא הראשוֹנה המכריזה על “אוֹצר הישוּב” כּעל מוֹסד הצוֹמח מתוֹך לחץ וּמַשבּר, ואשר עתידוֹת גדוֹלים צפוּנים לוֹ. בּינינוּ, כּאן על הבּמה וּבקהל השוֹמעים, יֶשנם רבּים אשר זכוּ להיוֹת בּראשוֹנים להקמת מפעלים חדשים. ורבּים מאִתנוּ עוֹד זוֹכרים את הימים שהמוּשׂגים: חקלאוּת עברית, בּנק ציוֹני, אוּניברסיטה עברית, ציבּוּר עברי, ועל הכּל – עבוֹדה עברית, היוּ עדיין מוּשׂגים ערטילָאיים, חסרי-גוּף וחסרי-דמוּת. חַכמי המציאוּת “ידעוּ”, כּי אי אפשר להם להתגשם. ואנוּ זכינוּ לחיוֹת בּדוֹר, ההוֹלך ועוֹשׂה את ההזיוֹת למציאוּת.

“אוֹצר הישוּב” הנהוּ יליד המַשבּר. והוּא רוֹצה למצוֹא רוָחה מן המַשבּר לא על ידי מפעל הקלה לשעה, לא על ידי מעשׂה-חסד פילַנטרוֹפּי, כּי אם על ידי מפעל לדוֹרוֹת. היתכן? אוֹמרים לנוּ: השעה הקשה אינה כּשרה לכך. אוּלם איני מכּיר מפעל חשוּב בּתנוּעתנוּ, שהוּקם מתוֹך הרוָחה. יצירוֹתינוּ הגדוֹלוֹת הוּקמוּ מתוֹך יסוּרים ולחץ. רשת בּתי-הספר העברים הוּקמה מתוֹך בּגידתה של “עזרה”2 וחוֹסר כּל תנאי קיוּם. עליוֹתינוּ הגדוֹלוֹת הן פּרי הפּוּרענוּיוֹת.

אילוּ היה הישוּב העברי בּארץ מאוּרגן בּאמת, ולא רק למַראית עין, כּשמבּפנים התפּוֹררוּת והתנַכּרוּת, כּי אז היתה המלחמה בּמַשבּר אחרת לגמרי, כּי אז לא היוּ רוֹאים את המשבּר כּענין “פּרטי” של הפּוֹעלים בּלבד. לכל היוֹתר גם של מחוּסרי-פּרנסה. לוּ היה הישוּב מסוּגל לראוֹת את הנוֹלד, היה רוֹאה את הסכּנוֹת האיוּמוֹת הנשקפוֹת מתוֹך המַשבּר לישוּב כּוּלוֹ – את הסכּנוֹת המדיניוֹת ואת הסכּנה החמוּרה מכּל הסכּנוֹת: את האַכזבה של העם היוֹשב בּארץ וּבגוֹלה. אילוּ היוּ מבינים להניא את המשבּר בּראשיתוֹ, היה הדבר עוֹלה גם בּמעט אמצעים: הגלגל היה מוֹסיף להתנוֹעע. עכשיו הדבר חמוּר הרבּה יוֹתר.

ואם סוֹף סוֹף מצא הישוּב אוֹן בּנפשוֹ להכריז על מפעל כּספּי משלוֹ – הרי זה מראה לא רק על רצוֹן טוֹב, כּי אם גם על מידה ידוּעה של בּגרוּת מדינית ואזרחית.

מימי הכּנסיה בּזכרוֹן-יעקב3, לפני כ"ג שנה, הוֹלכים ונעשׂים נסיוֹנוֹת לאַרגן את הישוּב. ולמרוֹת השבחים המקוּבּלים לכשרוֹן ההנהלה העצמית בּקרבּנוּ, לא פּסוּ במשך השנים הללוּ, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּמצדדים שוֹנים, חוֹתרים וּמַשׂטינים. טרם רכש לוֹ הישוּב כּוֹח מַמלכתי כּל-שהוּא. “אוֹצר הישוּב”, הרוֹצה לתת בּידי אִרגוּננוּ הלאוּמי בּנק ממש, הנהוּ בּמוּבן זה צעד ניכּר להגבּרת כּוֹחנוּ. הוּא יפתח שערים חדשים לפני האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ. הוּא ישמש מבצר-עוֹז למוֹסדוֹתינוּ המוּניציפּליים – העיריוֹת, ועדי הערים, המוֹשבוֹת, השכוּנוֹת. הוּא יאַפשר להם להוֹציא לפּוֹעל, על יסוֹד של אַשראי בּריא, שוּרה של עבוֹדוֹת חשוּבוֹת, ועל ידי זה יגרוֹם לא רק להעסקת רבּים ממחוּסרי-עבוֹדה וּלפרנסת חוּגים רבּים ממחוּסרי-פּרנסה, כּי אם להגבּרת כּוֹחוֹ הכּלכּלי של הישוּב כּוּלוֹ.

הרשאים אנוּ להאמין בּהתפּתחוּת העתידה של המוֹסד, התלוּי בּראשיתוֹ בּהתנדבוּת וּבהתלהבוּת עממית? בּענין זה יש לנוּ הוֹכחוֹת מסוּימוֹת מנסיוֹן הישוּב: דוקא המוֹסדוֹת הכּספּיים שהוּקמוּ בּכוֹח האינציאַטיבה הארץ-ישׂראלית והנשענים בּסדריהם וּבהנהלתם על הכּוֹחוֹת הפּנימיים בּישוּב, – “הלוָאה וחסכוֹן”, “קוּפּת-עם”, ואחרוֹן אחרוֹן בּנק הפּוֹעלים – הם שנמצאים בּמצב של התפּתחוּת מַתמידה, בּשעה שגדוֹלים ועשירים מהם עוֹמדים בּמצב של קפּאוֹן. בּנק הפּוֹעלים, שהיה לפנים מעֵין הזיה, סיים את שנתוֹ האחרוֹנה בּרוַח של 5300 לי“מ, וּמשמש גוֹרם חשוּב לביצוּר ציבּוּר העוֹבדים. ו”אוֹצר הישוּב", שיהיה גם נחלתוֹ של הישוּב, ישמש ודאי גם גוֹרם חשוּב לביסוּס אִרגוּננוּ הלאוּמי.

יש כּבר “תרעוּמוֹת” על “אוֹצר הישוּב”. מוֹצאים בּוֹ פּגימוֹת: ההצעה בּאה מצד הפּוֹעלים; הועד הלאוּמי הוּא שבוּי בּידי השׂמאל; והמוּם העיקרי – “אוֹצר הישוּב” יפעל לטוֹבת הפּוֹעלים. התשוּבוֹת הן קצרוֹת: לא אַשמת הפּוֹעלים היא, שאחרים לא דאגוּ להציע שוּם פּעוּלה של ממש כּנגד המַשבּר. ואשר ל“שלטוֹן השׂמאל”, כּביכוֹל, בּועד הלאוּמי, הרי לפי שעה השׂמאל משקיע בּתוֹכוֹ כּוֹחוֹת יוֹתר משהוּא מקבּל. והטענה, שהפּוֹעלים יֵהָנו מעבוֹדת “אוֹצר הישוּב” נראית לי כּטענה הפּוֹסלת את תקציב החינוּך בּאשר הוּא מוּצא לטוֹבת המוֹרים. כּל מפעל כּספּי רציני בּארץ ודאי שהוּא צריך קוֹדם כּל להמציא עבוֹדה לעוֹבדים. אין אנוּ מעלימים את הדבר: על ידי מתן קרדיט לגָזוֹז לא נבנה את המשק הארץ-ישׂראלי. מי שחַש משהוּ בּמציאוּת האיוּמה כּיוֹם בּארץ, מי שצוֹפה קצת לעתידוֹת טוֹבים יוֹתר – יבוֹא ויטה שכם למפעל, יעשׂה את שלוֹ וִיעַשׂה אחרים, ויֵדע כּי חדשים אלה, הראשוֹנים, הנם חדשי יצירה של מוֹסד היסטוֹרי.


אב תרפ"ו

  1. נאוּם. “דבר”, גליוֹן 344, ג' בּאב תרפ"ו, 14.7.1926.  ↩

  2. חברת “עזרה” – “Hilfsverein der Deutschen Juden” – חברה יהוּדית בּגרמניה לפעוּלה בּין היהוּדים בּארצוֹת המזרח. נוֹסדה בּבּרלין בּשנת 1901. קיימה בּארץ–ישׂראל בּתי–ספר וּבית–מדרש למוֹרים. בּשנת 1912 יסדה בּחיפה בּשיתוּף עם גוֹרמים אחרים את התכניוֹן, ועם פּתיחת הלימוּדים בּוֹ בּשנת 1914 אמרה להנהיג גרמנית כּשׂפת–לימוּדים בּמקוּם עברית. סערת התנגדוּת לכך פּרצה בּין התלמידים והמוֹרים, וכן מצד ההסתדרוּת הציוֹנית והישוּב בּכללוֹ. לאחר זה התעצם פּיתוּח רשת בּתי–הספר על ידי ההסתדרוּת הציוֹנית.  ↩

  3. זוֹ היתה אסיפה ישוּבית אשר כּוּנסה בּאלוּל תרס"ג בּיזמתוֹ והשתתפוּתוֹ של מ. אוּסישקין, בּה נעשׂה נסיוֹן לארגוּן הישוּב והוּנח היסוֹד להסתדרוּת המוֹרים.  ↩

1

בּעצם הימים הקשים, כּשנדרש אימוּץ כּל הכּוֹחוֹת להחזיק מעמד בּפני המצוּקה והרפיוֹן אשר אפָפוּנוּ, הגיעוּ אלינוּ ידיעוֹת מחרידוֹת ממשקי הגליל העליוֹן. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, מתוֹך שחָס על כּבוֹדם ועל שלוֹמם של אנשי המקוֹם, לא ראה אפשרוּת למסוֹר לציבּוּר את השתלשלוּת המאוֹרעוֹת, כּפי שנתחַוורוּ לוֹ, והסתפּק בּמינוּי ועדת-חקירה בּעלת סמכוּת רחבה, המוֹרכּבת מאנשים מְהֵימָנִים, מתוֹך חוּגים שוֹנים וּמקוֹמוֹת שוֹנים, וּמסר להם את הנהלת החקירה המלאה. אוּלי תגלה הוַעדה את המסך מעל פּני הדברים.

לפי שעה מצטיירים לפנינוּ הדברים כּך: בּין שני המשקים השכנים, כּפר-גלעדי?2 ותל-חי, שׂררוּ מכּמה זמן יחסים קשים. לאחר הצטרפוּת תל-חי לגדוּד3, החליט הגדוּד לאַחד את שני המשקים. החלטה זוֹ גרמה לסכסוּכים קשים בּתוֹך תל-חי. כּל הנסיוֹנוֹת להכניס שלוֹם בִּפְנים לא הצליחוּ. הלכוּ לשם ועדוֹת על ועדוֹת: מאת חֶבֶר הקבוּצוֹת, מאת המרכּז החקלאי, מאת הועד הפּוֹעל. כּשלא נמצאה שוּם דרך לפשרה, לא נשאר לועד הפּוֹעל, כּי אם להחליט, בּידי מי מחַברי תל-חי צריך המשק להישאר. מתוֹך עיוּן בּמצב המשפּחוֹת וּבתנאים הישוּביים והחברתיים, פּתר הועד הפּוֹעל את השאלה, פּה אחד, לטוֹבת המיעוּט (אשר בּתוֹכוֹ נמצאים מיַסדי המשק ו“זקני” המקוֹם, ואשר בּוֹ רב מספּר הטף). בּתשוּבה על החלטה זוֹ נוֹסד “ועד מאוּחד”, המוּרכּב מחברי הרוֹב ומחַברי כּפר-גלעדי, אשר הוֹדיע, כּי אינוֹ נשמע להחלטוֹת ההסתדרוּת וניסה בּכוֹחוֹ הוּא וּבתמיכת פּקידי פּיק“א להגשים את ה”איחוּד“. כּל מאמצי שליחיו של הועד הפּוֹעל לא הוֹעילוּ להשפּיע על “הועד המאוּחד”, כּי יקבּל את מרוּת ההסתדרוּת, והועד הפּוֹעל בּראוֹתוֹ את מלחמת-האחים המתחוֹללת בּמקוֹם עם כּל התוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה, וּברצוֹתוֹ למנוֹע בּעדה לא ראה לפניו דרך אחרת, אלא להיכּנע בּפני הכּוֹח הגוּפני שנמצא בּרשוּתוֹ של “הועד המאוּחד” וציוה על חברי המיעוּט, כּי יעזבוּ את המקוֹם. אוּלם הכנעה בּפני כּוֹח חיצוֹני אין פּירוּשה הַשְלָמָה. ההסתדרוּת לא השלימה וּלעוֹלם לא תשלים עם מציאוּת חברים בּתוֹכה הפּוֹתרים את שאֵלוֹתיהם לא בּהחלטוֹת מוֹסדוֹת מוּסמכים של ההסתדרוּת, כּי אם בּכוֹח הזרוֹע אוֹ בּכוֹח ה”יחסים" העוֹמדים לשירוּתם. והתוֹצאה היתה ניתוּח חמוּר, אשר כּמוֹה לא ידעה ההסתדרוּת – הוֹצאת חברים, תקיפי המקום, מתוֹך ההסתדרוּת.

המאוֹרע מַדהים וּמזעזע. ודאי, על החלטת הועד הפּוֹעל אפשר גם לערער. יש גבוֹה מעל גבוֹה. יש מוֹעצת ההסתדרוּת, יש ועידה כּללית. בּמצבים מיוּחדים אפשר להקים גם אינסטנציה מיוּחדת לבירוּר ענין מסוּבּך. יש כּמה דרכים כּשרוֹת לויכּוּח עם המוֹסדוֹת המנהלים את ההסתדרוּת. מה שאֵירע בּצפוֹן היה לא ויכּוּח, לא בּיקוֹרת, לא ערעוּר אלא – נעיצת חרב בּהסתדרוּת עצמה.

“הועד המאוּחד” הוֹדיע, כּי הוּא פּוֹעל על דעת עצמוֹ, מבּלי כּל הוֹראוֹת מצד מַזכּירוּת הגדוּד. עכשיו בּאה מזכּירוּת הגדוּד בּ“הוֹדעה” פּוּלמוֹסית-פיליטוֹנית וסיבּכה את עצמה לתוֹך הענין.

האוּמנם רוֹצה מזכּירוּת הגדוּד להכריז את עצמה – ואוּלי גם את הגדוּד כּוּלוֹ – סוֹלידרית עם כּפר-גלעדי ואַחראית לכל מעשׂיו?

האוּמנם זהוּ רצוֹנם של חברי הגדוּד, מימין וּמשׂמאל להיוֹת שוּתפים למעשׂה הפּרצה בּהסתדרוּת, מבּלי שניתנה להם האפשרוּת להכּיר את הענינים וּלבדקם?

על עצם יחסוֹ לדבר אין הגדוּד מוֹדיע לפי שעה כּלוּם. המַצדיק הוּא את מעשׂי חבריו? המקבּל הוּא אַחריוּת להם? ההוֹדעה כּוּלה היא רק תַבלין פּילוֹסוֹפי-אירוֹני, אם ישנם שני מוּשׂגים של “כּוֹח ואַלָמוּת”, “אם הפּריבילגיה של אַלָמוּת שייכת רק להחלטוֹת הגדוּד אוֹ שיש להחלטת ההסתדרוּת4 פּריבילגיה מיוּחדת של לא כּוֹח ולא אַלָמוּת”.

האוּמנם אין מזכּירוּת הגדוּד יוֹדעת להבחין בּין “כּוֹח” הניתן בּתוֹקף החלטת הציבּוּר ונבחריו וּבין “אַלָמוּת” הנרכּשת בּאמצעים אחרים וּמתנקשת בּתוֹקף זה?

מזכּירוּת הגדוּד יוֹדעת, לכאוֹרה, להדגיש, כּי “הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הוּא מוֹסד גבוֹה יוֹתר מאשר משקי הגליל העליוֹן וּגדוּד העבוֹדה יחד”, אוּלם מכּאן היא מַסיקה רק אחת, כּי על הועד הפּוֹעל להיזהר בּלשוֹנוֹ, ולא לקרוֹא אַלָמוּת ונישוּל למַה שאֵירע בּצפוֹן. אוּלם אינה יוֹדעת להסיק את המַסקנה הפּשוּטה אשר הגדוּד, לכאוֹרה, כּל כּך רגיל בּה, כּי מוֹסד אשר הוּא “גבוֹה יוֹתר” – החלטתוֹ חוֹבה, והמתקלס בּוֹ מתקלס בּהסתדרוּת.

כּן, בּשעוֹת מצוּקה לישוּב צפים ועוֹלים למעלה כּוֹחוֹת ההרס המתחבּאים בּימים כּתיקוּנם. עדים אנוּ למעשׂי בּעלי-הבּתים בּתל-אביב5, עדים אף ל“בּרית” הכּרוּתה בּין החרדים והאַליאַנסיסטים בּחיפה כּנגד העברית. עדים אנוּ ל“קוּבלנוֹת” המוּגשוֹת ל“מראת-א-שַרק”6, עדים היינוּ להתנפּלוּת בּבית-הפּוּעלים, עדים אנוּ לתעמוּלת יציאה מַחפּירה.

האוּמנם נראה בּהתמוֹטט החזית ולא נתעַשת?

האוּמנם נבּיט בּשקט בּבַלַע את אשר בָּנינוּ בּכל שנוֹת עבוֹדתנוּ? הנראה בּהיוֹת כּוֹחוֹ המוּסרי-החברתי של ציבּוּר הפּוּעלים למרמס – ונַשלים?


אב תרפ"ו.

  1. “דבר”, גליוֹן 366, ל' בּאב תרפ"ו, 10.8.1926. דבר היוֹם. החתימה: ב. כ.  ↩

  2. עיין למעלה עמוּד 22; ועיין “דבר”, גליוֹן 380, ט“ז בּאלוּל תרפ”ו, 26.8.1926.  ↩

  3. לגדוּד העבוֹדה על שם יוֹסף טרוּמפּלדוֹר. עיין כּרך ב', עמוּד 317.  ↩

  4. במקור: הההסתדרות, הערת פב"י.  ↩

  5. שהגישוּ למשפּט תביעה נגד עיריית תל–אביב על מתן זכוּת בּחירה לבני משפּחה ודיירים, שלא נתחייבוּ בּתשלוּם מסים. ראש העיריה נדרש להוֹכיח, “מדוּע אין לתת פּקוּדה האוֹסרת על העיריה להמשיך את פּעוּלוֹתיה, אם היא נבחרה על ידי בוֹחרים שחלק מהם אינם משלמים מסים”.  ↩

  6. בּאחד הגליוֹנוֹת של העתוֹן הערבי הזה נתפּרסמה תלוּנה, חתוּמה על ידי עוֹלה חדש אחד בּשמוֹ וּבשם עוֹד שלוֹשה עוֹלים, כּנגד מחלקת העליה של ההנהלה הציוֹנית על שאינה נוֹתנת להם עבוֹדה, כּלכּלה ודירה (כּעבוֹר כּמה ימים הוֹדיעוּ השלוֹשה שלא מילאוּ את ידי הכּוֹתב לפרסם את התלוּנה בּעתוֹן ערבי).  ↩

1

הפּוֹעלים יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים: אם לא רבּה העֵרוּת בּישוּב לסבל ולמצוּקה של אלפי המשפּחוֹת הנדוֹנוֹת בּרעב וּבחוֹסר כּל; אם לא רבּה הערוּת מצד הישוּב לגזילת הזכוּיוֹת הדלוֹת של פּוֹעלי הרכּבת למנוּחה בּיוֹם חג; אם גם העתוֹנוּת ההגוּנה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על העוּבדה, שהפירמה “זינגר” דוֹאגת לגוֹרל עוֹבדיה, לבל יהיה חלקם עם הבּוֹלשביקים הקרוּיים “הסתדרוּת”; אם אין ערוּת בּציבּוֹר אפילוֹ למעשׂה של שלילת זכוּיוֹת אֶלמנטריוֹת2 של נשוֹתיו וּבניו ואלפי שכניו ודייריו על ידי יהוּדים “טוֹבים” וּלאוּמיים וציוֹנים, בּסיוּעם של ערכּאוֹת זרים – אם בּכל מקרים אלה רוֹאים אנוּ סביבנוּ אזנים חֵרשוֹת ולב עָרֵל, הרי בּדבר אחד אנוּ יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים בּערוּת גמוּרה וּמוּחלטת: אך יתגלה מקוֹם תוֹרפה בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, בּהסתדרוּתוֹ אוֹ בּאחד ממשקיו – והמצפּים לאֵיד לא יחמיצוּ את השעה, כּעיִט יעוּטוּ על השלל.

ואוֹתם חוּגי הישוּב, אשר העתוֹן “הישוּב”3 הוּא להם לפֶה, הם הם אשר חוּש ריחם וכשרוֹן גבוּרתם מתגלים בּכל חריפוּתם בּכל מקרה שצליל המוּשׂג “רכוּש” מתהפּך בּמחנה. אחת היא, אם נראית להם תקוה לרכוּש אוֹ סכּנה לרכוּש, אמיתית, מדוּמה אוֹ גם מזוּיפת.

וגם את ריח התוֹרפה שבּגליל העליוֹן הריח “הישוֹב”, הריח – “וַיחַד”: נתגלתה “מעַרבָּלָה” “שעניני הגדוּד ועניני ההסתדרוּת מעוֹרבים בּה”. וכאן מקוֹם, כּמוּבן, להשתתפוּת עמוּקה בּדאגה, בּחרדה לגוֹרל המלוה הלאוּמי, היקר כּל כּך ללבּו של “הישוּב”, והנתוּן עכשיו בּסכּנה. וּמקוֹם גם לרמז, לרמז דק ושקוּף:

בּאיטליה תפסוּ קוֹמוּניסטים בּית-חרוֹשת – ונזדעזעה כּל המדינה. “כּאן תפסה קבוּצת יחידים את רכוּש הלאוֹם” – ואנוּ מחרישים?

תפסוּ “**רכוּש זרים, רכוּש הלאוֹם, רכוּש ההסתדרוּת הציוֹנית וּרכוּש פּיק”א. ושוּם דבר אינוֹ מַבעית אוֹתם**".

“הישוּב” עוֹשׂה איפוֹא את חוֹבתוֹ. הוּא מזהיר את הישוּב בּלי מֵרכָאוֹת לבל ישתוֹק חס וחלילה, כּי “סכּנה רבּה כּרוכה בּה”, בּשתיקתוֹ.

נַרגיע איפוֹא קצת את רוּחוֹ הלוֹהט של “הישוּב”.

תנוּח עליו דעתוֹ. הפּרינציפּ הקדוֹש של “הרכוּש” לא נפגע חס ושלוֹם בּגליל העליוֹן. פּקידוּת פּיק“א ודאי שאינה מתאַבּלת על שנתבּטלה קבוּצה אחת שם. וּ”קבוּצת יחידים“, “שתפסה את רכוּש הלאוֹם”, לא הִמְרְתָה בּזה חס ושלוֹם את פּי פּקידי פּיק”א, הממוּנים על רכוּש זה. וּמבּחינת הרכוּש אין בּכל ענין זה של “האיחוּד” בּגליל העליוֹן שוּם מעשׂה-עבירה על היוֹשר והמוּסר של אנשי “הישוּב”. אמנם, “איחוּד” זה יצא לפּוֹעל כנגד החלטה מפוֹרשת של מוֹעצת ההסתדרוּת. לדידֵנוּ, הרי זה פּשע כּבד. אוּלם כּלוּם על זאת יֶחרד לבּוֹ של “הישוּב”? אוֹ שהוּא, המגן התמידי על “חוֹפש” ועל “סבלנוּת” (חוֹפש הניצוּל וסבלנוּת למפירי שביתה) בּפני “העריצוּת” של ההסתדרוּת, מימי הכנסת השוֹטרים האירלַנדים להכּוֹת בּפוֹעלי תל-אביב ועד “נצחוֹן” בּעלי-הבּתים על נשוֹתיהם וּבניהם וֹשאר הבּוֹחרים – מצא כּאן מקוֹם-תוֹרפה לנעוֹץ את מַקוֹרוֹ?

יהא לבּוֹ של “הישוּב” שקט. ציבּוּר הפּוֹעלים אינוֹ זקוּק ולא יזדקק לעזרתוֹ. אם דוֹאג “הישוּב” לגדוֹר “פּרצוֹת” – יסתכּל סביבוֹ, בּקרב קְהָלוֹ ותוֹמכיו, וימצאן למַכבּיר. תנוּעת הפּוֹעלים, רבּת העוֹני והסבל, רבּת העם ורבּת השאלוֹת הקשוֹת, תמצא בּקרבּה די אוֹן לפתוֹר את שאלוֹתיה וּלבצר את סמכוּתה המוּסרית. “וַעדת הבּירוּר” שמינה הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת כּבר התחילה בּעבוֹדתה, ואם גם לא תֵקַל עבוֹדתה – נקוה, כּי תלוּוה בּאֵמוּן גמוּר של הציבּוּר. ל“אינטרוֶנציה” מן החוּץ אין אנוּ זקוּקים. ציבּוּר הפּוֹעלים לא יתן את עצמוֹ להיוֹת לשלל לשיני העיט.


אלוּל תרפ"ו.

  1. “דבר”, גליוֹן 370, ה' בּאלוּל תרפ"ו, 15.8.1926. דבר היוֹם. החתימה: ב. כ.  ↩

  2. מכוּון לנצחוֹן בּעלי–הבּתים בּתל–אביב בּמשפּט הממשלה בּ–30 בּיוּלי 1926, בּוֹ נשללה זכוּת הבּחירה בּתל–אביב מדיירים וּמנשיהם וּבניהם של משלמי המסים.  ↩

  3. שבוּעוֹן, הוֹפיע בּתל–אביב בּשנוֹת 1926–1924 בּעריכת י. ד. בּר–דרוֹרא. שימש כּלי–מבטא לחוּגי האזרחים בּישוּב.  ↩

1

הערב מתכּנסת בּירוּשלים ועידת הסתדרוּת המוֹרים. ועידה “גדוֹלה”: תכנית לחמישה ימים. סדר יוֹם ענֵף ורב-ענינים. כּאן שאלוֹת פּדגוֹגיוֹת ואִרגוּניוֹת, הרצאוֹת מַדעיוֹת וּשאלוֹת חברתיוֹת עיקריוֹת, הקוֹבעוֹת את דמוּתה התרבּוּתית והחברתית של הסתדרוּת המוֹרים. הועידה החשוּבה לא זכתה ששאלוֹתיה העיקריוֹת תתבּררנה בּמידה מַספּיקה מעל עמוּדי העתוֹנוּת וּבפּוּמבּיוּת הראוּיה להן. יֵאָמרוּ כּאן אך מלים אחדוֹת בּקשר עם השאלוֹת הללוּ.

היוּ ימים וּועידוֹת המוֹרים בּארץ היוּ מאוֹרע רב-חשיבוּת, לא רק למוֹרה עצמוֹ, כּי אם לכל הציבּוּר התרבּוּתי שבּארץ. אז הקיפה ההסתדרוּת כּמעט את כּל הכּוֹחוֹת המתקדמים בּעבוֹדת התרבּוּת והחינוּך. סדר יוֹמה היה דל הרבּה יוֹתר מכּפי שהוּא היוֹם, אוּלם הוּא הקיף כּמעט את כּל הפּעוּלה לחינוּך ולהפצת השׂכּלה שהיתה אז בּארץ. מאז נשתנוּ הענינים. היצירה התרבּוּתית בּארץ רָחבה והתעַנפה. כּוֹחוֹת יצירה חשוּבים בּיקשוּ וּמצאוּ להם בּיטוּי בּצוּרוֹת חדשוֹת וּבמפעלים חדשים לא שיערוּם הקוֹדמים. צמחה ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים2 עם מפעליה. נבטוּ כּמה התחלוֹת פּרטיוֹת בּמקצוֹע בּית-הספר והתרבּוּת העממית, אשר צר היה להם המקוֹם בּתחוּמים הקיימים. והסתדרוּת המוֹרים, עם התבַּצרוּתה האִרגוּנית והחָמרית, אינה מקיפה כּיוֹם את ההתפּתחוּת הזאת. היא הפכה להיוֹת כּעין “אִרגוּן מוֹרים העוֹבדים אצל נוֹתן-עבוֹדה אחד” – ההנהלה הציוֹנית. וגם בּהצעת התקנוֹת החדשוֹת המוּבאוֹת לועידה משתמר האוֹפי הזה.

שאלתה העיקרית, איפוֹא, של הועידה – שאלה שאינה כּתוּבה בּסדר-היוֹם – היא, אם תרצה ואם תוּכל הסתדרוּת המוֹרים להיוֹת להסתדרוּת כּללית המאַחדת את כּל עוֹבדי החינוּך והשׂכּלת העם בּארץ?

וּשאלה זאת היא שמבצבּצת מתוֹך הסעיפים: “לשאלת המוֹרים, מחוּסרי-העבוֹדה” ו“היחס שבּין הסתדרוּת המוֹרים והסתדרוּת העוֹבדים”. בּאוֹפן ההצגה והפּתרוֹן של שתי אלה תתבּטא רמתה התרבּוּתית והחברתית של הסתדרוּת המוֹרים כּיוֹם ואָפיה בּימים הבּאים. שתיהן הנן כּוּר מבחן לציבּוּר המוֹרים: בּאיזוֹ מידה חיה בּקרבּוֹ האֶתיקה החברתית, שהיא יסוֹד מוּסד לכלל העוֹבדים בּמידה שהוּא מתעלה וּמתגבּש לכוֹח חברתי-תרבּוּתי; כּיצד הוּא רוֹאה את מקוֹמוֹ בּקרב הכּלל החלוּצי שבּארץ.

ועידת המוֹרים תפתוֹר את השאלוֹת בּהתאם להרכּב הכּוֹחוֹת שבּתוֹכה כּיוֹם, למדרגת הכּרתם הלאוּמית והחברתית. אין מי שהוּא מאִתנוּ רוֹצה בּ“החלטוֹת יפוֹת”, שלא תהיינה נוֹבעוֹת מתוֹך הכּרתם הנאמנה של חברי הועידה.

ציבּוּר העוֹבדים נוֹשׂא בּקרבּוֹ את ההכּרה העמוּקה של אחדוּת כּל העוֹבדים הישרים, העוֹבדים בּחוֹמר וּברוּח. הוּא נוֹשׂא את נפשוֹ להגשמת האיחוּד הזה בּחיים ממש, לא רק בּועידוֹת וּבהחלטוֹת, אוּלם הוּא גם יוֹדע שהדרך אינה קצרה כּל כּך. רגיל הוּא לראוֹת את האינטליגנציה העוֹבדת – מלבד יחידי-סגוּלה – בּמקוֹם להיוֹת חלוּצה העוֹברת לפני המחנה כּמפַגרת דוקא בּדרך זוֹ של איחוּד העוֹבדים. ורוֹאה הוּא בּצער, כּי אם בּכמה וכמה ארצוֹת, בּמקוֹם שמבּחינת הרמה התרבּוּתית רוֹבצת תהוֹם בּין עמֵלי הגוּף והרוּח, כּבר הגיעוּ שם הסתדרוּיוֹת המוֹרים להצטרפוּת גמוּרה להסתדרוּיוֹת העוֹבדים הכּלליוֹת, הרי אצלנוּ, שממַקבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, שהאינטליגנציה שלנוּ אינה מבּני אצילים והפּוֹעל שלנוּ רחוֹק רחוֹק מהיוֹת “עם-הארץ” – דוקא כּאן אֵחרוּ פּעמי האיחוּד. אוּלָם עם כּל שאיפתנוּ לאיחוּד אמיתי, הרי חוֹששים אנוּ יוֹתר מאשר לַכּל לאיחוּד מזוּיף, למיקח טעוּת, לעיטוּף דברים בּאיצטלה זרה. משאַלתנוּ היחידה היא, כּי השאלוֹת תוּצגנה בּלי לב ולב, בּגָלוּי וּבאוֹמץ, לכל מלוֹא קוֹמתן. שהדברים יהיוּ בּרוּרים. בּרוּרים לצירי הועידה, לכל מוֹרה בּאשר הוּא, וגם לנוּ, לכלל העוֹבדים, המלַוה את הועידה בּהתענינוּת וּבברכה.


אלול תרפ"ו.

  1. “דבר”, גליוֹן 382, י“ט בּאלוּל תרפ”ו, 29.8.1926. דבר היוֹם. החתימה: ב. כ.  ↩

  2. בּשנת תרע“ה נבחרה בּועידת פּוֹעלי הגליל בּכנרת ועדת תרבּוּת לפוֹעלי הגליל, ושנה אחרי כן נבחרה בּועידת פּוֹעלי יהוּדה בּפתח–תקוה ועדת תרבּוּת לפוֹעלי יהוּדה. עיקר תפקידן של הועדוֹת האלה היה הנחלת השׂפה העברית לפּוֹעל והרחבת חוּג השׂכּלתוֹ. עבוֹדה זו נתרחבה ונתבּססה עם היוָסד ההסתדרוּת הכּללית על ידי ועדת התרבּוּת המרכּזית שלה, אשר בּמשך שנים פּיתחה פּעוּלה ענֵפה בּעיר וּבכּפר בּעזרת הקצבוֹת מאת ההנהלה הציוֹנית והכנסוֹת ממקוֹרות עצמיים. ועדת התרבּוּת המרכּזית קיימה שיעוּרי ערב, ספריוֹת, חדרי–קריאה, יסדה את רשת מוֹסדוֹת החינוּך של ציבּוּר הפּוֹעלים וּבתי–הספר לנוֹער העוֹבד, הוֹציאה ספרים, נתנה יד ליצירת ה”אוֹהל“ והיתה מכשיר רב–ערך להפצת הדיבּוּר העברי בּישוּב וּלגיבּוּש דמוּתוֹ העברית. עיין ”מסילה“, הוֹצאת ועדת התרבּוּת, ירוּשלים תרפ”ד, עמוּד 273; תוֹספת מיוּחדת ל“פנקס”, סיון תרפ"ה.  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.