רקע
ברל כצנלסון
ועידת הנסיוֹן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

עוֹד לא חרד הלב כּל כּך לשוּם ועידה, כּאשר הוּא חרד הפּעם. כּוֹבד בּלתי-רגיל רוֹבץ הפּעם על כּתפיהם של מאתים ואחד הציר, המתכּנסים הערב לפתיחת הועידה בּבית-העם שבּתל-אביב. לא רק אלה הפּוֹעלים והפּוֹעלוֹת, הנוֹהרים עתה הנה בשיירוֹת מכּל פּינוֹת הארץ, מלַוים את שליחיהם בּציפּיה וּבתביעה. מאחוֹריהם עוֹד שלוֹש רבבוֹת, בּין המוּשרשים עמוֹק בּמשקים הישנים והחדשים וּבין הנמַקים בּעוֹני וּברעב וּבבטלה מפרכת וּמַכלימה, בּין האיתנים בּרוּחם ושוֹמרים על גחלת לבּם ויוֹדעים את ערכּה ואת כּוֹחה בּכל שעת צרה וּמצוּקה וּבין המסכּנים, המתנַדנדים כּעלה נידף לפני רוּח — כּל אלה נוֹשׂאים את עיניהם לועידה, מצפּים למַה שתביא, וּמתפּללים על שליחיהם, שלא ימעלוּ בּשליחוּתם, וששׂר התנוּעה יאיר להם פּניו ויַנחֵם בּדרך היצירה.

ולא רק כּל אלה, העוֹמדים אתנוּ כּאן בּמערכה. היקף הועידה גדוֹל הוּא, בּעצם, הרבּה יוֹתר. כּל הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה, בּקצוי תבל, מן הנער והנערה העוֹבדים בּהכשרה בּביצוֹת פּוֹלֶסיה, בּכפרי גרמניה וּבמַטעי קַליפוֹרניה, ועד שבוּיי ציוֹן ונאמניה שבּפּוֹליט-איזוֹלַטוֹרים2 בּירכּתי סיבּיר. וגם כּל היחידים, הבּוֹדדים, העוֹמדים פּזוּרים בּמערכה של מפעלנוּ הארץ-ישׂראלי, וכל מי שנפשוֹ קשוּרה בּארץ-ישׂראל, בּין שהוּא מבין לנוּ וּבין שהוּא עוֹין אוֹתנוּ, עוֹמד עתה וצוֹפה: מה תביא ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, התוֹסיף גם היא כּשלוֹן לכּשלוֹנוֹת הרבּים, אוֹ שאִתה תתחיל ההתגבּרוּת והעליה חזרה לראש ההר?

מיוֹם היוֹת ועידוֹתינוּ, רבּוֹת-הענין ורבּוֹת-המעשׂה, עוֹד לא היתה לנוּ ועידה אשר כּזאת. המצוּקה אוֹכלת בּכל פּה, בּגוּף וּברוּח. המאמצים להיגָאל ממנה נוּפּצוּ אל סלע המציאוּת הישׂראלית האוּמללה, האפקים נתערפּלוּ, חלוֹם הגאוּלה הוּשׂם בּסַד, אמוּנת הנעוּרים הקלה והעליזה הוּעמדה בּנסיוֹן, החזית הצעירה נתמַטמטה. שְכוֹל וגַלמוֹד סביבנוּ. וגם הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה וּלהגשמה אישית, זה שנבחן בּכמה בּחינוֹת חמוּרוֹת, זה שהיה רגיל בּכל פּוּרענוּת להתקדם וּלהתבּצר ולוּ גם מתוֹך אבידוֹת מרוֹת — אף זה עוֹד לא נוּסה בּנסיוֹן אשר כּזה, נסיוֹן אשר מי יודע מתי יקיץ עליו הקץ, נסיוֹן המכּה אוֹתנוּ בּסַנורים לבלי ראוֹת את הגָדל והצוֹמח בּינתים. גדל המחנה וּפי שבעה גדֵלוֹת האבידוֹת, וּפי שבעה נדרש עתה מאִתנוּ, לבל נתרסק וּלבל נתנפּץ בּנסיוֹן זה שהגוֹרל ההיסטוֹרי מינה לנוּ.

וּלמַרבּה העקה בּא הרפיוֹן, אִי-האמוּנה בּנוּ בּעצמנוּ, בּכוֹחנוּ וּבערכּנוּ המוּסרי, בּכשרוֹן-המעשׂה שלנוּ, אִי-האֵמוּן של האחד לזוּלתוֹ, אָבדן נכסים, נכסי חוֹמר ורוּח, שיצרנוּ בּעמל כּפּינוּ וּבמוֹח עצמוֹתינוּ. והנַחשוֹל של קטנוּת האמוּנה והשפּלת עצמנוּ עוֹמד לגרוֹף אוֹתנוּ, עם כּל היקר בּנוּ.

וּבימים אשר כּאלה נקראת הועידה. נקראת בּלי תקוה שבּידה להביא הצלה מהירה. אחרי כּל מאמצינוּ הרבּים שנפרטוּ לפרוּטוֹת, אחרי הבּזבּוּז האיוֹם הזה בכוֹחוֹת אדם מעוּלים ויקרי-המציאוּת בּכל ההיסטוֹריה שלנוּ, אין לנוּ לקווֹת, כּי בּידי הועידה להביא בּבת אחת את ההצלה היחידה והאמיתית, שאליה כָּלֶה כּל לב: את העבוֹדה. אוּלם גם בּאין תקוה זוֹ, מצַוה עלינוּ ראִיה בּרוּרה של המצב להזדיין, לזיין את המחנה הניגף שלנוּ בּאמוּנה איתנה, בּקשיוּת עוֹרף, בּהכּרת כּוֹחוֹ. אַל יֵהָפך הנגף האַרעי הזה לתבוּסה לדוֹרוֹת. כּל עוֹד מאמין המחנה בּאמיתוֹ, בּוֹטח בּעצמוֹ, מכּיר בּערכּוֹ — תקוה לנצחוֹן ממנוּ.

וּלפיכך רבּה העבוֹדה על הועידה הזאת. שמוֹר תשמוֹר על הגחלת, גחלת תקות העם היחידה, גחלת התנוּעה הכי-יפה, הכי-אנוֹשית, הכי-מוּסרית, בּקוֹרוֹת אלפי שנוֹת חיי עמנוּ, התנוּעה העוֹשׂה אוֹתנוּ, את כּנסת ישׂראל העוֹבדת, הצעירה — לעם חי בּלאוּמים; התנוּעה הקרוּיה לטהר אוֹתנוּ, את גוּפנוּ ואת רוּחנוּ, מכּל שפלוּת ושעבּוּד, מכּל תלישוּת והתחַפּשׂוּת, לזרוֹת מאִתנוּ כּל בּוּז וּביטוּל, ולכבּוֹש לנוּ, מחָדש, מקוֹם כּבוֹד תחת השמש. תדליק הועידה את אבוּקת האמוּנה והבּטחוֹן, תפקח את העינים לראוֹת את האוֹפק ההיסטוֹרי, מעֵבר לערפל בּן-חלוֹף; תחדד את האוֹזן להקשיב לרחש הצמיחה, ותטע בּנוּ את ההכּרה, כּי לא בּחוּלשה ולא בּמוֹרך ולא בּפסיחה על סעיפּים ולא בּבריחה מן המערכה — פּתרוֹן חיים לכאב עתיק-יוֹמין, לפרפּוּרי עם החי על פּי תהוֹם; לא בּאלה מרגוֹע לנשמת אוּמה המבקשת מקלט, הבראה לגוּף מעוּנה ודווּי. אין לנו, לחֵפץ-חיים שבּנוּ, כּל דרך מלבד דרך האמוּנה.

ואמוּנת-אמת לא תלך ערירה, בּלי מעשׂים, בּלי מעשׂים טוֹבים. וכאן — קוֹדמת לַכּל ראִיית המצב כּהוָיתוֹ. בּיקוֹרת חמוּרה לכל טעוּיוֹתינוּ וחטאינוּ, מבּלי הַעלָמה והתעלמוּת. החלוּ בּזה לפני הועידה. והועידה צריכה להשלים. חשׂוֹף כּל מוּם, עד היסוֹד. גלוֹת כּל משגה. אוּלם נדע להבחין בּין מראה נגעים לבין חיפּוּשׂ חטאים. אל תיהפך הבּיקוֹרת להתכּבּדוּת בּקלוֹן הזוּלת, כּביכוֹל, אַל יֵהָפכוּ הדברים להתפּארוּת בּנוּסח של “הלא אמרתי!” אַל יִרבּוּ אצלנוּ החכמים הרוֹאים, כּביכוֹל, את הנוֹלד לאחר זמן. ידוּעים הדברים. רבּים החשבּוֹנוֹת, רבּים היצרים ורבּוֹת הפּניוֹת האוֹרבוֹת לַפּתח. אוּלם חוּמרת מצבנוּ אינה מַתירה לנוּ להתמכּר לספּוֹרט נַערוּתי זה, אם אין בּרצוֹננוּ לבזבּז לריק את הנפש אשר עשׂינוּ ואת הרכוּש אשר רכשנוּ לנוּ.

וגם זאת. אַל תיהפך בּיקוֹרת העבר להיוֹת לדֶפיטיזם. אַל נראה תבוּסה בּמקוֹם שאיננה. ואם הבּיקוֹרת תגלה הכרח של התכּווצוּת והצטמצמוּת עד שנגַבּר חֲיָלים — אַל יהיוּ הדברים לפּרינציפּ, לאידיאה. בּשעוֹת קשוֹת אפשר שיהיה הכרח להתכּווץ, אפילוּ להרכּין קוֹמה, ואזי חוֹבה לעשׂוֹת זאת בּעוֹד מועד. אוּלם אין לעשׂוֹת מהרכּנת קוֹמה — דגל. את דגלנוּ, דגל כּנסת ישׂראל העוֹבדת על אדמתה, אַל נכנוֹף.

ועידוֹתינו בּכללן אינן ועידוֹת מיכניוֹת. הן אינן מסתפּקוֹת רק בּפרסוּם בּרבּים מה שהוּכן מראש ועוּבּד בּלַבּוֹרטוֹריוֹת החשאיוֹת של המפלגוֹת והעסקנים. ועידוֹתינוּ היוּ תמיד מחַדשוֹת ויוֹצרוֹת. הן מביאוֹת לידי גילוּי את הגנוּז עמוֹק עמוֹק בּחדרי לבּה של התנוּעה. וּלפיכך אין בּינינוּ חכם ונביא אשר יֵדע היוֹם מה תביא אִתה הועידה. הכּל תלוּי בּהשראה, בּרוּח אשר תִשרה על המתכּנסים. ואם נזכּה לרוּח טוֹהר ואוֹמן — תהא ועידת-נסיוֹן זוֹ, שאנוּ הוֹלכים אליה כּאל יוֹם-הדין, בּלב קרוּע וּמוּרתח — לועידת בּצרוֹן. התלכּדוּת, אמוּנה, אֵמוּן חברים, בּצרוֹן הרוּח והמפעל — ויצאנוּ מן הערפל האוֹפף אוֹתנוּ לקראת יוֹם בּהיר.


תמוּז תרפ"ז.


  1. “דבר”, גליוֹן 640, ה' בּתמוּז תרפ"ז, 5.7.1927. דבר היוֹם. החתימה: ב.כ.  ↩

  2. בּתי–סוֹהר מיוּחדים בּרוּסיה הסוֹביטית לנדוֹנים פּוֹליטיים (סוֹציאל–דמוֹקרטים, סוֹציאל–רבוֹלוּציוֹנרים, אנרכיסטים, נאמני ציוֹן ואחרים). הרדיפוֹת על הציוֹנים לזרמיהם החלוּ כּבר בּשנת 1919 וגברוּ והלכוּ.  ↩

המלצות קוראים
תגיות