¹

(תל-אביב, י“ח בּחשוָן תרפ”ז)

אינני חוֹשש, כּי מישהוּ יקנא בּגוֹרל אשר נפל הערב בּחלקי – להרצוֹת על המצב כּיוֹם בּארץ. הייתי מסכּים לשליחוּת זוֹ בּלב יוֹתר קל, אילוּ ידעתי תרוּפה להקלת המצוּקה, אוֹ אילוּ היה לפּחוֹת בּכוֹחי להחריד בּזעקת-שבר את השאננים, לא רק מרחוֹק, כּי אם גם בּקרבּנוּ. אוּלם כּזאת אין אִתי, והלוַאי שועידתנוּ כּוּלה תסייע להפעלת הישוּב, לפקיחת עיניו וּלחידוּש הכּוֹחוֹת בּעם העברי ליציאה מן המצוּקה. תפקידי אני לפתוֹח בּשׂיחה גלוּית-לב על הנעשׂה אִתנוּ כּיוֹם בּארץ. לא אַעמיד פּנים כּאיש-כּלכּלה, אם גם אשתמש בּמספּרים. אדבּר מתוֹך נסיוֹן מפעלנוּ. אם בּירוּרינוּ יסַייעוּ להתגבּרוּת פּנימית, לגיבּוש הכּוֹח הדרוּש להחזיק מעמד בּארץ, תהיה זאת הזכוּת הכי-גדוֹלה לועידת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּמצב הנוֹכחי.

מתיאוּר המצב עצמוֹ בּגילוּייו השוֹנים אני רוֹאה את עצמי פּטוּר. הנאספים כּאן, צירים ושוֹמעים, יוֹדעים זאת מבּשׂרם. די לנקוֹב את המספּר של לשכוֹת-העבוֹדה – 6000 מחוּסרי-עבוֹדה. בּציבּוּרנוּ הקטן מספּר זה, אשר בּוֹ תלויים עוֹד כּמה וכמה נפשוֹת – וּמאחוֹרי חוֹסר-העבוֹדה עוֹמד מחנה שני של “חוֹסר-מִחיה” – הוּא הרבּה מאד. והדבר העוֹשׂה את חוֹסר-העבוֹדה ליוֹתר מאסוֹן סוֹציאלי רגיל הוּא, כּי כּרוּכים בּו עוֹד שני חזיוֹנוֹת – פּחיתת עליה ויציאה.

אגב, שלוֹשת החזיוֹנוֹת האלה – חוֹסר-עבוֹדה, עליה ויציאה, – הוֹלכים אצלנוּ מאז בּד בּבד. בּראשית תרפ"ד, אך התגבּרוּ התקווֹת לעבוֹדה, גָברה גם העליה, וּבאוֹתוֹ חוֹדש שהחל ניכּר המַשבּר החלה גם העליה להיחָלש. המַשבּר פּוֹגע איפוֹא לא רק בּחלקי הישוּב הנגוּעים, אלא בּמפעל הציוֹני כּוּלוֹ. וחוֹבתנוּ ללמוֹד וּלהכּיר מנַיִן בּא עלינוּ המַשבּר בּארץ: אם משוּם שהמשק הארצי הגיע עד משבּר, אוֹ מסיבּוֹת התלוּיוֹת בּשוּק העוֹלמי, אוֹ אוּלי אינוֹ אלא פּרי סיטוּאַציה פּנימית בּתנוּעתנוּ.

יֶשנה מחלה, המשוּתפת אצלנוּ לחוּגי הפּוֹעלים הנקראים “שׂמאל” עם חוּגים אחרים אשר מחוּץ לציבּוּר הפּוֹעלים, והיא הנטיה לעשׂוֹת את המפעל הציוֹני, הקשה מאד, ל“קל”. ואם אין להם היכוֹלת להקילוֹ בּמעשׂה הרי הם מקילים אוֹתוֹ בּתיאוֹריה. בּעלי תיאוֹריוֹת אלוּ שׂמחים לקראת כּל הזדמנוּת לבאר את חזיוֹנוֹת חיינוּ לא מתוֹך הסתכּלוּת בּנעשׂה בּתוֹכנוּ, אלא על ידי חוּקים שמחוּצה לנוּ. ונוֹשׂאי שיטוֹת אלוּ משני הקצווֹת ניסוּ לבאר בּאוֹפן פּחוֹת אוֹ יוֹתר שוה את החזיוֹן של העליה הרביעית.

ציוֹנים טוֹבים וּכשרים התחילוּ רוֹאים את המפעל הציוֹני כּוּלוֹ כּהעברת הגוֹלה היהוּדית על קרבּה ועל כּרעיה לארץ-ישׂראל. את שאיפתנוּ לקרקע דוקא ואת כּל היצירה המשקית של הפּוֹעל, שתפשׂה עד כּה מקוֹם בּכּוֹתל המזרחי של הציוֹנוּת, ראוּ חוּגים אלה כּמתנגדוֹת למציאוּת ול“טבע” היהוּדי. הלָך-רוּח זה נתלה בּעליה הגדוֹלה ונתן את אוֹתוֹתיו בּהסתדרוּת הציוֹנית והביא לידי מה שהביא.

גם בּקצווֹת ידוּעים של תנוּעת-הפּוֹעלים בּאה בּקשר עם העליה העממית, שכּה ציפּינוּ לה, ההשלָיה העצמית. הנה נמצאה הדרך הקלה בּניגוּד לדרך הקשה והחמוּרה של יצירת משק עצמי, של צבירת הוֹן לאוּמי, דברים בּל ידעוּם פּוֹעלי העוֹלם, לא כּתוּבים בּשוּם ספר, ושהפּוֹעל צריך היה ליצרם בּעצמוֹ וּלהרכּיבם בּתנוּעה הציוֹנית לפרקים גם בּעל כּרחה. למה המאמצים והקוֹשי, אם אפשר לסמוֹך על עליה זוֹ, שתיצוֹר בּעצמה את הרכוּש ואת המשק ותניח לפּוֹעל לחיוֹת, “כּכל העמים”, אוֹתם החיים הקלים והנוֹחים, שאליהם מתגעגעוֹת מפלגוֹת ידוּעוֹת אצלנוּ.

אוּלם בּינתים נפלה איזוֹ טעוּת קטנה בּחשבּוֹן.

העליה הגדוֹלה אשר כּמוֹה עוֹד לא ראינוּ ואשר לה חיכּינוּ צפה וּבאה, אף על פּי שזמן מוּעט לפני בּוֹאה הוֹכיחוּ אֶקוֹנוֹמיסטים רציניים בּהוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, כּי אינה אפשרית. כּכל העליוֹת לארץ-ישׂראל, בּאה גם זוֹ לא מתוֹך כּוֹח-הקליטה שנתגלה בּארץ אלא מתוֹך כּוֹח הדחיפה הפּנימית והלחץ החיצוֹני, הפּוֹעלים בּחיי העם. ארץ-ישׂראל לא היתה מוּכנה לקלוֹט אוֹתנוּ לפני עשׂרים שנה ולא היתה מוּכנה לקלוֹט את העליה הגדוֹלה לפני שנתים. משטר מדיני וּתנאים משקיים מַתאימים טרם היוּ בּארץ-ישׂראל. אלה עוֹדם צריכים להיוָצר. אנוּ צריכים לבנוֹת לנוּ את המקלט בּארץ-ישׂראל על צחיח סלע וּבעמל נמלים, כּשם שההוֹלַנדים בּנוּ את ארצם על גלי הים. אוּלם גל העליה שבּא לארץ-ישׂראל היה סחוּף ודווּי. לא מתישבים בּוֹני ארצוֹת. כּוֹחוֹת היצירה המשקית וכוֹחוֹת ההסתגלוּת לפעוּלה פּרוֹדוּקטיבית היוּ כּאן פּחוּתים, וכוֹח מַדריך וּמחנך, אשר לא יֵחַת וידע להציג דרישוֹת, להעמיד את היחיד לרשוּת בּנין הציבּוּר, לא נמצא. העוֹמדים על יד ההגה, חכמי-הכּספים של ההסתדרוּת הציוֹנית, נהנוּ ש“העגלה הוֹלכת בּעצמה”, וּכשבּאה הירידה ידעוּ אך לדחוֹף את העגלה בּמדרוֹן.

בּמשך השנתים בּאוּ 50.000 נפש, החלה “התישבוּת” ללא חקלאוּת וּללא תעשׂיה. גם הקריאה לתעשׂיה הנשמעת עתה כּהַמצאה של חוּגים ידוּעים בּאה כּבר אחרי הָחֵל המַשבּר, אוּלם כּל זמן שאפשר היה להיבּנוֹת משׂכר-דירה, מקניית מגרש וּמכירתוֹ, לא היה “חשבּון” לטפּל גם בּתעשׂיה. גם המסחר הממשי – סחר החוּץ – לא נתרחב בּהרבּה. התישבוּת זאת אשר בּה חיינוּ שנתים ואשר שׂמחנוּ כּוּלנוּ לקראתה, מתוֹך תקוה כּי סוֹף סוֹף תפרוֹץ לה דרך, נתקיימה אך על חשבּוֹן העליה, האוֹבּיֶקט היחידי שממנוּ אפשר היה להתפּרנס גם בּלי חקלאוּת, בּלי תעשׂיה וּבלי מסחר.

בּראשית שנת 1924 הוקמוּ בּתל-אביב בּלבד בּנינים בּסכוּם של 408000 לירוֹת מצריוֹת, בּשנת 1925 – בּ-1,465000 לירוֹת. אין עיני צרה בּבנין. ארץ בּלתי בּנוּיה אנוּסה להקדיש חלק הגוּן מתקציבה, גם בּמשקים החקלאיים, לבניה. אוּלם השקעה זוֹ בּבנינים פּי 6–5 מאשר בּכל ענפי המלאכה והתעשׂיה הביאה לידי כּך, שדי היה עיכּוּב כּל-שהוּא בּבּוּלמוֹס הבּוּרסאי – בּוּרסה של עליה – למען תיעצר בּמהלכה כּל המכוֹנה.

בּמשך כּל הזמן של העליה וההתישבוּת הזאת היוּ בּארץ-ישׂראל גם אפשרוּיוֹת של השקעוֹת יוֹתר פּוֹריוֹת, היוּ אפשרוּיוֹת גם ליצירת משק קפּיטליסטי מַכניס בּענפי חקלאוּת וגם בּתעשׂיה. רק הספסרוּת הקרקעית וחלוֹם בּנין ארץ-ישׂראל על יסוֹד ניצוּל העליה בּלבד עמדוּ למִפגָע לכל יצירה ישוּבית רצינית. בּתקוּפה זוֹ נפגשנוּ בּנקוּדת-שיתוּף אחת – אנוּ, זקני הפּוֹעלים, עם אנשי ריבנוּ, אשר עמדנוּ אִתם בּמערכה בּעניני עבוֹדה בּכל זמן היוֹתנוּ בּארץ, עם זקני האִכּרים. את שנינוּ איחד החוּש לקרקע, המנוֹף העיקרי בּבנין ארצנוּ. אבל מי היה שוֹמע אז, בּימי המחוֹל של “בּנין סטיכי” זוֹל, לדברי אנשים, המכוּנים גם כּיוֹם בּעתוֹנוּת הציוֹנוּת הרשמית “אנשי תיאוֹריה ודוֹגמה”?

לא אטפּל עתה בּניתוּח, מי וָמי שימש גוֹרם ראשוֹן להתחלת המַשבּר. חשוּב לנוּ כּרגע להכּיר כּי המשבּר נהפך ממַשבּר כּלכּלי של חוּג מסוּים למשבּר ציוֹני, אשר קשה להירָפא ממנוּ. אוּלם המשבּר הציוֹני אינוֹ הכרחי. הפּסיכוֹזה של המשבּר והפַּניקה המנוּפּחת בּעזרת כּמה חוּגים ציוֹניים הן שמַגבּירוֹת את המשבּר עצמוֹ. יש איפוֹא צוֹרך לבדוֹק בּאיזוֹ מידה הֶחֱלָה מַשבּר זה של העליה הרביעית את כּל המשק הארץ-ישׂראלי, הנשארוּ בּוֹ עוֹד מקוֹמוֹת בּלתי-נגוּעים?

אני מרגיש את עצמי פּטוּר מלדבּר על המשק הערבי, אשר חוּקי הכּלכּלה שלנוּ אינם חלים עליו. יש לנוּ בּארץ-ישׂראל שני מַעגלי-כּלכּלה שאינם נוֹגעים כּמעט אחד בּשני, והם מחוּבּרים בּיניהם אך על ידי מַסְתֵּם אחד המוֹציא מן המשק היהוּדי אל הערבי. אוּלם הסתוּם בּפני אפשרוּת של הכנסה מן המשק הערבי אל היהוּדי. אוּלם יש לנוּ בארץ-ישׂראל משק ארצי כּללי, שכּוּלנוּ מעוּנינים בּוֹ ושעל פּיו יש לָמוֹד את התפּתחוּת הארץ. רבּים בּינינוּ המתלוֹננים על הפּסיביוּת של מַאזן המשק הזה, אוּלם פּסיביוּת של המַאזן אינה תמיד ראָיה למצב ירוּד של המשק. המַאזן, למשל, של העם העברי בּארץ-ישׂראל מוּכרח להיוֹת פּסיבי, כּי הוּא צריך לקנוֹת קרקע ולעשׂוֹת השקעוֹת גדוֹלוֹת. פּסיביוּת כּזאת שיצירה בּעקֵבה היא הכרח חיוּבי. מחריד הוּא אם המַאזן הפּסיבי בּּא מתוֹך שמוֹציאים מן הארץ מיליוֹנים לצרכי תלבּוֹשת ואוֹכל מבּלי ליצוֹר דבר בּמקוֹמם. למען קבּל מוּשׂג מן ההתפּתחוּת הכּלכּלית האמיתית של הארץ יש צוֹרך להתעכּב בּאוֹפן מיוֹחד על ניתוּח האֶכּספּוֹרט. הנה בּשנת 1922 הגיע האֶכּספּוֹרט של ארץ-ישׂראל ל-1,070,000 לירות, בּ-1923 – ל-1,140,000, בּ-1924 – ל-1,200,000 וּב-25 – ל-1,290,000. לפנינוּ גידוּל מַתמיד ושיטתי. ישנם גם סימנים מוּבהקים להתפּתחוּת התעשׂיה בּארץ. בּ-1922 הוּצאוּ פּרוֹדוּקטים מעוּבּדים מן הארץ בּסכוּם של 165,000 לירוֹת, בּ-1923 – 260,000, בּ-1924 – 280,000 וּב-1925 – 300,000 לירוֹת. מספּרים אלה מראים, כּי המשק הארצי שלנוּ, אף כּי אינוֹ מתפּתח בּמהירוּת הדרוּשה והאפשרית, מפּאַת חוֹסר התנאים הפּוֹליטיים והמשקיים, הרי הוּא

נמצא בּכל אוֹפן בּמצב של התבּססוּת והתקדמוּת מַתמידה.

אם נפנה למשק היהוּדי נראה, כּי המשבּר האיוֹם והנוֹרא של ארץ-ישׂראל והציוֹנוּת הנוֹ בּעצם אך מַשבּר של שתי ערים – תל-אביב ועפוּלה. חלשים הם סימני המשבּר בּירושלים, וגם בּחיפה אין חריפוּתם ניכּרת. ואם נעזוֹב את השטח העירוֹני נראה, כּי בּכּפר עוֹד לא היה אוּלי זמן כּזה של גידוּל הרכוּש וההכנסוֹת כּתקוּפת-מַשבּר זוֹ. אילוּ היוּ מנבּאים לאנשי-מעשׂה ציוֹנים לפני שנים אחדוֹת הכנסה שנתית בּפתח-תקוה של רבע מיליוֹן פוּנט, היוּ בּודאי מקבּלים זאת בּאוֹתוֹ הלגלוּג ל“בטלנוּת”, שמקבּלים את אמוּנתנוּ בּפּרוֹדוּקטיביוּת המשק שלנוּ. החקלאוּת הקפּיטליסטית נבנתה דוקא מחוּרבּנה של העיר, לפי האִמרה הישנה: “לא נבנתה צוֹר אלא מחוּרבּנה של ירוּשלים”. כּיוֹם מגיע שטח מטעי הפּרדס שלנוּ ל-12000 דוּנם מתוֹך השטח הכּללי של 30000 דוּנם. ושטח זה הוֹלך וגדֵל משנה לשנה. בּשנתים האחרוֹנוֹת ניטעוּ 4500 דוּנם, זאת אוֹמרת, יוֹתר משליש השטח אשר בּידינוּ. השנה עוֹמדים להינטע עוֹד 6000 דוּנם, ואם לא יִקרוּ עיכּוּבים יגדל שוּב בּשנה זוֹ הענף המכניס העיקרי של החקלאוּת העברית בּ-50 אחוּזים. מחוּץ למטעים יש עוֹד פּינוֹת בּחקלאוּת, שיש בּהן הצלחה והתבּצרות, אם גם אִטית יוֹתר. כּשנסגרוּ לפני העליה הקפּיטליסטית פּתחי המסחר והספסרוּת בּמגרשי תל-אביב, נפתח להם השער לפעוּלה וּלהשקעה פּרוֹדוּקטיבית וּבטוּחה יוֹתר בּחקלאוּת.

אוּלם לא נכוֹן, כּי המשבּר הוֹביש בּעיר את מקוֹרוֹת התעשׂיה ושלל את אפשרוּת התפּתחוּתם של מפעלים חדשים. הנה היתה זה עתה תערוּכה של תוֹצרת הארץ. חוֹתם המשבּר טבוּע עליה, כּמוּבן, אוּלם השתתפוּ בּה 98 מפעלים, מהם 34 חדשים – ילידי שנת המשבּר. 35 אחוּז של מפעלים אלה התפּתחוּ איפוֹא דוקא בּשנת-מצוּקה זוֹ. מַחלקת המסחר והתעשׂיה של ההנהלה הציוֹנית עוֹשׂה מפּעם לפעם ספירוֹת, וּלפי מספּריה היוּ בּיוּלי 1925 – 547 מפעלי חרוֹשת וּמלאכה, בּהם 4792 עוֹבדים והוֹן של 1,600,000 לי“מ. בּיוּלי שנה זוֹ, בּעצם שנת המשבּר, נמצא מספּר המפעלים (לאחר שלפי הוֹדעת בּעל הספירה הוּא הוֹציא כּ-60 מפעלים זעירים מתוֹך הספירה) גדוֹל בּ-45, מספּר הפּוֹעלים גדוֹל בּאלף איש וההוֹן המוּשקע – בּ-200,000 לי”מ. וגם בּמקוֹם הנגוּע בּיוֹתר, בּתל-אביב, ישנה אף בּשנת-משבּר זוֹ התפּתחוּת החרוֹשת. רוֹב התעשׂיה כּאן משתמשת להנעתה בּכוֹח החשמל, ויש למדוֹד את התפּתחוּתה בּמידת השימוּש בּחשמל לצרכי תעשׂיה. והנה בּחדשי ינוּאר-יוּלי 1925 הוּצאוּ למטה מ-400,000 קילוֹוַט, וּבאוֹתם החדשים ב-1926 – שנת-המשבּר האיוּמה – 462,000 קילוֹוַט, וזה לאחר שמפעל גדוֹל כּ“סיליקט” חדל לעבוֹד. הרי שיֶשנה עדיין גם בּתל-אביב יצירה משקית ואינציאַטיבה הנלחמת על קיוּמה נגד כּל המפריעים. וצריך לציין שבּשנה זוֹ נתבּצר ענף האריג, שאנוּ עוֹמדים עדיין בּראשיתוֹ ותוֹלים בּו תקווֹת. כּדאי להזכּיר את מפעלי “לוֹדזיה”, קַרַסוֹ וּ“מנוֹר”², וגם את המאמצים בּפיתוּח ענף צמר-הגפן. כּל זה מראה על כּוֹח-יצירה משקי ועל מקוֹמוֹת פּתוּחים – אם גם לא בּטוּחים עדיין – ליצירת נכסים.

לנוּ ביחוּד כּדאי להתעכּב על עוֹד הוֹפעה אחת בּעיר. דוקא שנת-המַשבּר נתנה דוּגמאוֹת של יצירוֹת משקיוֹת חשוּבוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים העירוֹנית. יצירתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּעיר – אבן זוֹ מאסוּ הבּוֹנים, אשר לא העמַדנוּה מעוֹלם בּמדרגה אחת עם יצירתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּחקלאוּת – יצירה זוֹ גדלה השנה כּמעט בּאוֹפן סטיכי. בּשנה שעברה היוּ בכל הארץ 22 מפעלים קוֹאוֹפּרטיביים שלנוּ, כּיוֹם קיימים 76 המעסיקים 879 פּוֹעלים. לא כּוּלם, אמנם, מפעלים חדשים. יש בּזה ריאוֹרגָניזציה של כּמה מפעלים שנהפּכוּ לקוֹאוֹפּרטיבים, ואשר בּעליהם בּאוּ דרך הקואוֹפּרטיב להסתדרוּת. עוֹד בּשנה שעברה ראיתי קוֹאוֹפּרטיב אחד שעוֹבדיו יהוּדים עם כּל סימני המעמד הבּינוֹני:³ בּעלי זקן וּבני גיל בּינוֹני – והם אמרוּ לי: “לא מן הפּוֹעלים סתם אנחנוּ. היינוּ בּעלי-מלאכה ואוּמנים. אוּלם נוֹכחנוּ, כּי טוֹב לנוּ בּעבוֹדה משוּתפת והתאַחַדנוּ ונכנסנוּ להסתדרוּת”. השנה גדל מספּר הקוֹאוֹפּרטיבים מסוּג זה. ורָבתה ההתכּנסות וההתבּצרות סביב המעמד העוֹבד. זהוּ חזיוֹן המראה על הדרך להצלת אנשים בּשביל עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. ויש בּהוֹפעוֹת אלה, כּמו גם בּהוֹפעה של תחילת האִרגוּן הקוֹאוֹפּרטיבי של הנֶהָגים בּהסתדרוּת – אלמנט שאינוֹ נוֹח בּיוֹתר לאִרגוּן וּלקוֹאוֹפּרציה – לא אך נצחוֹן מוּסרי, אלא גם נצחוֹן משקי על דרכּנוּ.

עלי לעמוֹד בּיחוּד על עוֹד שתי עוּבדוֹת, שיש בּהן כּדי להשפּיע השפּעה מַכרעת על התפּתחוּת התעשׂיה. ראשית, מימוּנוֹ של מפעל רוּטנבּרג. מפעל זה שנלחם זה כּמה שנים בּמאמצים חלוּציים, אשר אינם מצוּיים בּמפעלי תעשׂיה אחרים, בּקשיוּת-עורף וּבגבוּרה המקרבוֹת אוֹתוֹ בּיחוּד לתנוּעת הפּוֹעלים, נגד כּל הסכּנוֹת היהוּדיוֹת והבּלתי-יהוּדיוֹת, למפעל זה הוּשׂג דוקא בּשנת-המשבּר מילוּי הסכוּם 950,000 לי"מ, שהנוֹ קרוֹב לחצי ממה שהוּשקע עד עתה בּתעשיה בּארץ. הגשמת המפעל חשוּבה לא רק מצד עצמה, אלא בּזה שהיא תבטיח תנאים נוֹחים יוֹתר להתפּתחוּת התעשׂיה בּכלל. העוּבדה השניה הם השינוּיים שחָלוּ השנה בּתנאי המכס. שינוּיים אלה יכוֹלים להיוֹת גוֹרם מכריע לטוֹבה בּגוֹרלן של כּמה תעשׂיוֹת. על כּל פּנים, אין להתעלם משינוּיים חשוּבים אלה לשם קיוּם מצוַת אוֹפּוֹזיציוֹניוּת גרידא. בּכלל מַפריזים אצלנוּ בּענין מכס המגן. יש צוֹעקים ודוֹרשים מתוֹך חוֹסר כּל הבחָנה בּתנאי הכּלכּלה של הארץ מכסי הגנה בּכלל, בּשעה שלארצנוּ שאלת החיים היא שחרוּר ממס האֶכּספּוֹרט וחוֹפש ההכנסה של הדרוּש לנוּ מחוּץ-לארץ.

אם נעשׂה איפוֹא את חשבּוֹן השנה בּחקלאוּת וּבתעשׂיה ונסקוֹר יחד עם זה את הדבר אשר קרה לנוּ, את הסבל שבּוֹ מתענה הפּוֹעל, את רפיוֹן הרוּח שתקף גם את החלקים הטוֹבים בּמחננוֹ, את היאוּש והאכזבה בּחוּגי הציוֹנוּת וּמחוּצה להם, ואם נזכּוֹר יחד עם זה, שכּל זה בְּשֶל פּינה חלשה אחת שלא ידענוּ לרַפּאוֹתה ויצרנוּ על ידי כּך משבּר פּסיכוֹלוֹגי מַחפּיר וּמסוּכּן הרבּה יוֹתר ממה שנקרא המשבּר של העליה הרביעית, כּי אז נבין את חטאֵנוּ למצב בּארץ ובּציוֹנוּת. אין מחזה נלעג ואין פּשע גדוֹל מזה של אוֹתם האנשים, שהגוֹרל מסר לידיהם את ההגה של המפעל הכּלכּלי של הציוֹנוּת והם עמדוּ בּחיבּוּק ידים, שׂמחים לכל מפעל תלוּש בּזמן הגאוּת ואוֹבדי-עצוֹת בּימי השפל, מבּלי להניד יד לעזרה וּמבּלי להבין גם שהגיעה שעתם לפַנוֹת את מקוֹמם, אם אין להם דרך. היה זמן בּראשית המשבּר שאפשר היה עוֹד לעכּב את העגלה היוֹרדת בּמדרוֹן בּאמצעים לא גדוֹלים, אוּלם אז ענוּ מחזיקי המַפתח של הכּלכּלה הציוֹנית על דרישוֹתינוּ בּ… חשבּוֹנוֹת עם הפּוֹעל העברי. עתה קשה המצב יוֹתר ואם גם אין בּידינוּ תרוּפה מהירה והצלה, חוֹבתנוּ לבדוֹק מה נַעשָׂה וּמה אפשר וצריך היה להיעָשׂוֹת ולא נַעשָׂה.

לא ארבּה דברים על הממשלה והעיריוֹת. הממשלה בּארץ-ישׂראל פּטוּרה, כּידוּע, מכּל חוֹבה כּלפּי האוּכלוֹסין וּביחוּד כּלפּי האוּכלוֹסין העברים. בּידי הממשלה היה להצילנוּ בּנקל מן המַשבּר. יש לה תכניוֹת בּשביל המדינה, גם צוֹרך ריאַלי בּמפעלים כּבּירים, אשר אילוּ נעשׂוּ אך התחלוֹת להם והיינוּ ניצוֹלים מחוֹסר העבוֹדה. רגילים אצלנוּ להילָחם בּממשלה בּשטח הזכוּיוֹת המדיניוֹת. מבּחינת ההגנה על כּבוֹדנוּ ודגלנוּ זה גם נכוֹן, אוּלם מבּחינת צרכינוּ הריאַליים יש לנוּ מלחמה חשוּבה מזוֹ, שבּה אנוּ שוּתפים עם כּל תוֹשבי הארץ ושגוֹרלנוּ תלוּי בּתוֹצאוֹתיה לא פּחוֹת מאשר בּזכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת. אם הממשלה, בּעלת המַנדט, האַחראית להתפּתחוּת הארץ, לא בּנתה כּאן אלא כּבישים איסטרטגיים, אם היא לא בּנתה את הנמל, שהנוֹ תנאי בּעל ערך מכריע להתישבוּת ולמשיכת קפּיטלים לארץ, אם לא תיקנה גם את התיקוּנים האלמנטריים בּחוֹפים לשמוֹר על הסחוֹרוֹת מקלקוּלים והפסדים עצוּמים, הרי זה עוֹלה בּיוֹקר רב לכל תוֹשבי הארץ. תעשׂיית דפוּס, למשל, היתה יכוֹלה להיוֹת בּת ערך בּארץ. אך לא רק שיש כּאן מכס על הנייר, אלא משלוֹח-נייר אחד שנרטב בּגלל תנאי הפּריקה הגרוּעים עוֹלה יוֹתר מסכוּם המכס שמשלמים בּמשך השנה. ואילוּ דאגה הממשלה האנגלית לצרכים אלה אף בּחלק ממה שהיא דוֹאגת לתשלוּם תכוּף של החוֹב העוֹתוֹמַני והחוֹב לאנגליה⁴, כּי אז היתה יכוֹלה להבטיח בּעבוֹדה את כּוּלנוּ וגם לקיים את הטמפּוֹ של העליה. והוּא הדין בּעיריוֹת. בּמידה שנַעשׂית בּהן עבוֹדה, חלקנוּ מקוּפּח בּה. התקציב של העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה הוּא כּ-100,000 לי"מ. תקציב העיריוֹת עוֹלה גם הוּא לסכוּם כּזה, וּבכל אֵלוּ אין כּמעט דריסת רגל ליהוּדי. וההסכּם בּירוּשלים⁵, שכּבר התריעוּ עליו, לא נתקיים. ואם הוּחלט כּבר על בּנין כּביש בין המוֹשבוֹת העבריוֹת – וזה חשוּב לנוּ לא אך מפּאַת העבוֹדה, אלא גם בּתוֹר גוֹרם כּלכּלי לעצמוֹ, – הרי הוֹלך הדבר ונדחה משנה לשנה.

לא אַשחית עוֹד דברים על המפעלים התלוּיים בּכוֹחוֹת חיצוֹניים, אבל היוּ גם תכניוֹת, ולא של חסד וּצדקה, אשר היה בּכוֹח מוֹסדוֹתינוּ הפּנימיים הציוֹניים להגשימן. בּתחילת המַשבּר בּאנוּ בּהצעוֹת מפעלים פּרוֹדוּקטיביים בּטוּחים לא פּחוֹת מכּל אוֹתם המפעלים של היָזמה הפּרטית, שהבּנקים השקיעוּ בּהם כּמה וכמה כּספים. ואילוּ היה די מרץ ורצוֹן, אפשר היה לשבּוֹר את המַשבּר בּראשיתוֹ, אוּלם אז לא היה לנוּ שוֹמע, ואלה שבּידם היוּ המפעלים הכּספיים של הציוֹנוּת עמדוֹ לנוּ כּזרים. אלה היוּ אנשי חוּץ שלא התלכּדוּ עם המפעל הציוֹני והיוּ רחוֹקים לוֹ. אוּלם גם הישוּב עצמוֹ לא גילה כּוֹחוֹת של הרגשה, הקשבה והבנה מעשׂית למצב בּארץ. כּל מפעל וכל אינציאַטיבה הוּמתוּ על ידי קפאוֹנוֹ של הישוּב, וכל הצעה הכי-כּשרה וּתמימה שבּאה מצדנוּ להקלת המַשבּר נפגשה כּמפעל מעמדי, כּ“טריפה”. המפעל של “אוֹצר הישוּב” אשר הגוּהוּ אנשי תנוּעת העבוֹדה כּמוֹצא מן המָשבּר וּכמנוֹף לאִרגוּנוֹ הלאוּמי גם יחד נתקבּל כּאמצעי מעמדי, מפּני שהוּא נוֹבע מצרכי העוֹבד הסוֹבל. יחס זה של כּל אלה אשר עליהם היה מוּטל וּבידם היה להגשים את דבר “אוֹצר הישוּב” מוֹכיח על תפיסתם האַל-מעמדית של הלוֹחמים כּביכוֹל נגד ה“מַעמדיוּת”.

אוּלם בּזמן זה נמצאוּ חוּגים בּישוּב אשר מצאוּ את מקוֹם התוֹרפה ואת דרך המלחמה הנכוֹנה. הם בּאוּ להציל את העיר מן הבּוֹלשֶביוּת ההוֹרסת והכריזוּ מלחמה על עיריית תל-אביב. לא אגע כּאן בּהשפּעתה וּבתכנה המוּסרי של מלחמה קדוֹשה זוֹ. אבל היא קיצצה גם את האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת והוֹרידה מתוֹך אַמבּיציה מעמדית את הניבוֹ של העיר כּוּלה. זוֹ היתה עזרת הישוּב בּמַשבּר.

חוֹבה עלינוּ לעמוֹד גם על הפּעוּלוֹת שנעשׂוּ על ידי הכּוֹחוֹת המעטים בּישוּב, בּציוֹנוּת וּבתנוּעת הפּוֹעלים לסתוֹם את הפּרצה כּאשר יכלוּ. לא אדבּר על מחלקת העבוֹדה, שמַעשׂיה ועזרתה החַיה כּלוּלים בּכל אשר נעשׂה. לא אדבּר גם על “סוֹלל בּוֹנה”, העוֹמד בּשנים טוֹבוֹת ועוֹד יוֹתר בּימי המצוּקה כּחוֹמה בּצוּרה לעבוֹדה. אעמוֹד בּמקצת על פּעוּלוֹתיה של עיריית תל-אביב שהוּכתרה בּשם “עיריית הפּוֹעלים”, ואשר אחד מראשיה טרח להסיר מעליו את הכּתם הזה. עיריה זוֹ, הנתוּנה במצוּקה קשה, אשר מבּפנים קמים עליה לקַפּד את פּתיל חייה, ידעה למרוֹת הקטנת הכנסוֹתיה וַהֲרָעַת המצב, שבּאוּ לא רק בּעקב המצב הכּלכּלי הכּללי הקשה, לעשׂוֹת פּעוּלוֹת חשוּבוֹת להצלת המצב. יוֹם יוֹם מעסיקה העיריה 300 איש. היא הכפּילה את תקציב העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שלה, ולא מעשׂים פילַנטרוֹפּיים לשם החזקת הפּוֹעל נעשׂים בּאמצעים אלה, אלא נעשׂית העבוֹדה הנחוּצה להחזקת העיר וּפיתוּחה. העיריה בּנתה את כּביש הצפוֹן, העתיד לשמש גוֹרם להתישבוּת חדשה⁶, היא בּנתה בּתי-ספר והֵקלה את חיי העוֹבדים בעיר על ידי בּיטול שׂכר-הלימוּד.

וטוֹב שנדע להעריך את כּל כּוֹחוֹת היצירה אשר רוּכּזוּ בארץ ואת אשר פּעלה ההסתדרוּת למרוֹת כּל חוּלשתה והמכּוֹת אשר הוּכּתה, ולמרוֹת אשר לא כּל חלקי ציבּוּר הפּוֹעלים חדוּרים עדיין רצוֹן גמוּר ליצירה. וּכדאי שיֵדעוּ, כּי עוֹד בּראשית תרפ“ג – לפני 4 שנים – היוּ בּכל המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל 500 פּוֹעלים עברים. בּתרפ”ד, לפני תקוּפת הטבּק ולפני היוָסד חבוּרת “מַעבר”⁷, עלה המספּר ל-850, בּנובמבּר 1925 – ל-2575 וּבספּטמבּר שנה זוֹ ל-5313. גם בּשנה זוֹ של המַשבּר הכניסה איפוֹא ההסתדרוּת החקלאית מן העיר וּמהעליה החדשה 2000 איש לעבוֹדה חקלאית.

מפעלנוּ בּמוֹשבה אינוֹ אידיליה בּשביל הפּוֹעל. שׂכר העבוֹדה אינוֹ נוֹתן כּל אפשרוּת של קיוּם. הוּא מגיע בּמקרה הכי-טוֹב לשבעה-עשׂר וחצי גרוּש בּאוֹפן בּינוֹני. גם חוֹסר-העבוֹדה הנוֹ תוֹפעה רגילה וּמגיע ל-25 אחוּזים.

רבּים מסַפּרים נפלאוֹת על תקוּפת כּיבּוּש העבוֹדה לְשֶעָבָר ועל האידיאַליוּת של הפּוֹעל מאוֹתם הימים לעוּמת הפּוֹעל של ימינוּ. עלי להעיד, כּי בּתנוּעת הפּוֹעלים וּבתנוּעת כּיבּוּש העבוֹדה של עכשיו לא רק ספוּנים כּוֹחוֹת נפש כּבּירים, אלא גם דרכיה ותוֹצאוֹתיה מכוּוָנוֹת הרבּה יוֹתר למטרה. וגם מצד התפיסה מסוּגל הפּוֹעל עם הסתדרוּתוֹ המעמדית לכבּוֹש יוֹתר עבוֹדה בּמוֹשבה מאשר הפּוֹעל האידיאַלי והאידילי לפני 20 שנה, אשר שטח החיכּוּכים שלוֹ עם האכּר היה הרבּה יוֹתר גדוֹל מזה של הפּוֹעל המאַרגן את חייו בּקיבּוּציו וּבהסתדרוּתוֹ ונפגש עם האִכּר אך בּעבוֹדה. הפּוֹעל של ימינוּ הוּא אשר חידש את פּני המוֹשבה. הבּניה והעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שהיוּ בּמוֹשבוֹת כּמעט אך בּידי ערבים, נעשׂוֹת עתה כּמעט אך בּעבוֹדה עברית. החדירה למוֹשבה נעשׂית כּיוֹם על ידי הפּוֹעל העברי המעמדי בּמאמצי כּוֹחוֹ וּמוֹחוֹ בּלבד. אפילו את העזרה המינימַלית של הַשרָשת הפּוֹעל בּמוֹשבה, המצאַת קרקע וּמגרש, אשר יָקֵלוּ על התנאים הבּלתי-אנוֹשיים בּהם חי הפּוֹעל, יכוֹלנוּ לכבּוֹש לנוּ אך מתוֹך מלחמה. בּזבּוּז כּזה של כּוֹחוֹת אנוֹשים, הַפקרת הצבא שלנוּ לחיים ללא מעט קרקע, בּלי קוֹרה וּבלי לחם, חוֹסר דאגה כּזה לעוֹבד לא יִתכן בּשוּם ציבּוּר הדוֹאג לקיוּמוֹ.

יצירתנוּ בּמוֹשבה לא היתה אך משקית. היא היתה לתנוּעה מחַנכת וּמַדריכה. הוֹדוֹת לה גָדלה התנוּעה הקיבּוּצית בּארץ, וניתנה דחיפה לגידוּל קיבּוּצים גם בּחוּץ-לארץ. ועתה פּוֹגשים בּמקוֹם הפּוֹעל הבּוֹדד – המדוּכּא וּמר-הנפש, הבּוֹרח מן המוֹשבה אחרי עבוֹדה מנַונת של כּמה שנים – פּינוֹת של חיים קיבּוּציים, קִני יצירה, מחשבה ואַחריוּת לגוֹרל התנוּעה, תאי התכּוֹננוּת להתישבוּת וּלחיים משוּתפים. ויוֹתר משיֵש לזקוֹף תנוּעה זוֹ לחשבּוֹן המוֹסדוֹת, יש לזקפה על ההתאַמצוּת העצמית הסטיכית של התנוּעה.

כּאן עלי להזכּיר עוֹד יצירה משקית אחת, שנבוֹני הכּלכּלה לא חָזוּה מראש – יצירת הפּוֹעלת בּארץ. כּמה דיבּרוּ ציוֹנים ואנשים טוֹבים על הצוֹרך בּחינוּך האשה העוֹבדת, על זה שהחקלאוּת העברית לא תיבָּנה בּלי עזרת האשה, אוּלם הדברים לא נשׂאוּ פּרי עד שקַמְתְּ, הפּוֹעלת בּארץ-ישׂראל. וּכשבּמשק הכּללי היה צר המקוֹם לעבוֹדה וּלהכשרה לעוֹבדת הוּקמוּ משקי פּוֹעלוֹת, שהחלוּ להיאָבק על קיוּמם עוֹד לפני המלחמה⁸ ושהגיעוּ עתה למדרגה גבוֹהה וּמעוֹררת כּבוֹד לא רק בּעינינוּ. עתה, בּשנת המשבּר, ניתנה דחיפה חדשה ליצירה זוֹ. המצב החמוּר של העוֹבדת גרר אחריו יצירה חדשה – חבוּרת הפּוֹעלוֹת בּעיר. עוּבדה היא, כּי אחרי הטָפוֹת של שנים על הספּקה עצמית, על חקלאוּת אינטנסיבית, על הצוֹרך לשַווֹת פּנים אחרוֹת לעיר, לא נַעשָׂה בּכל אלה דבר עד שבּאה האינציאַטיבה של הפּוֹעלים, ועתה נוֹצר בּצפוֹן תל-אביב משק פּוֹעלוֹת בּן 35 עוֹבדוֹת, אשר הוֹן ההשקעה בּוֹ הוּא 20 לירה לנפש עוֹבדת. העוּבדה שבּזמן זה אפשר בּהשקעה כּה זעוּמה להעסיק אנשים בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית מוֹכיחה על אפשרוּיוֹת רבּוֹת לעבוֹדה הצפוּנוֹת גם כּיוֹם בּארץ-ישׂראל.

דיבּרתי את דברַי לא רק כּדי לעוֹרר בּעצמנוּ את ההכּרה, שעשׂינוּ לכבוֹד התנוּעה וּלגוֹרלה, אם כּי רוֹצה אני בּהכּרה מעמדית זוֹ בּתוֹכנוּ, שנדע להעריך את מעשׂינוּ, אוּלם כּיוַנתי את דברַי למען נדע, כּי כּשם שהיצירה הישוּבית שלנוּ הנָה פּרי הרצוֹן המאוּרגן של האוּמה, כּך גם ההרס והחוּרבּן הנם פּרי של הלָך-רוּח ושל אי-רצוֹן. בּעינינוּ ראינוּ הרס בּתי-חרוֹשת שבּא לא מתוֹך תנאים אוֹבּיֶקטיביים אלא מתוֹך ספּקוּלציה וקַפּריזים וחוֹסר אחריוּת לגוֹרל הארץ. תנוּעת הפּוֹעלים הנָה היחידה הנוֹשׂאת בּכל היקפוֹ את הרעיוֹן של בּנין הארץ וּמרגישה את האחריוּת לוֹ. היא טרם גילתה את כּל כּוֹחוֹתיה הפּוֹטֶנציאַליים. גם מתוֹכה אך חלק הוּא הנמצא בּחפירוֹת ההגנה ונכוֹן לשבּוֹר את הקיר ולצאת למרחב. אילוּ יכוֹלנוּ למלא את כּל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּח זו של חלוּציוּת, כּי אז היינוּ מגיעים לגדוֹלוֹת!

מלחמת הפּוֹעל בּמַשבּר התבּטאה לא רק בּיצירה המשקית, אלא גם בּמידה גדוֹלה בּעזרת חברים סוֹלידרית שנתרכּזה בּמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת. אמצעינוּ קטנים הם, כּמוּבן, והאפּרט האִרגוּני שלנוּ אינוֹ משוּכלל ואינוֹ מַקיף את הציבּוּר שלנוּ כּוּלוֹ, אוּלם ההתאמצוּת הפּנימית של “גיוּס ימי עבוֹדה” שנתנוּ בּתל-אביב בּלבד כּ-3000 לי"מ, וקוֹדם כּל החילוּפין בּעבוֹדה, – למוֹרת רוּח לרוֹב חכמי הכּלכּלה שלנוּ – הם שאִיפשרוּ לנוּ להחזיק מעמד כּל-שהוּא. הפּיקחים אינם רוֹאים, כּנראה, איזוֹ פַּניקה היתה משׂתררת גם בּרחוֹב הפּוֹעלים אילמלא דרך חמוּרה זוֹ של עזרה הדדית. יש שאנוּ שוֹמעים כּיוֹם גם מתוֹך מחננוּ הצעוֹת-חכמה מעין אֵלוּ: “להסיר מעל הפּוֹעל העוֹבד את העוֹל הקשה, העוֹשׂה אוֹתוֹ, גם בּשעה שיש לוֹ עבוֹדה, למחוּסר-עבוֹדה למחצה, להציל את החלק האחד לפּחוֹת”. הצעוֹת אלוּ עם כּל מעשׂיוּתן משוּללוֹת הן אוֹתוֹ שׂכל מעשׂי שבּוֹ מחוּננת תנוּעת הפּוֹעלים, היוֹדעת כּי שוּם דבר לא יבָּנה על התכּחשוּת הֲדָדית ועל המנוּסה מן הסבל המשוּתף והעזרה ההדדית. אילוּ דבקה גם בּנוּ שיטת ההתכּחשוּת הזאת השׂוֹררת בּחוּגים האחרים היתה הפּניקה משׂתררת גם בּתוֹכנוּ והוֹרסת את כּל תנוּעתנוּ.

ראוּי לציין גם את מאמצי החדירה לשוּק העבוֹדה הערבי. פּלוּגת גדוּד העבוֹדה בּתל-אביב הצליחה לחדוֹר לבניה בּיפוֹ. קוֹאוֹפּרטיבים שוֹנים מצליחים לרכּוֹש שוּק לתוֹצרתם בּערים ערביוֹת. גם הגַמָלוּת העברית (שבּזמן “הפּריחה” היתה נתוּנה להתחָרוּת “העליה החמישית”⁹, זוֹ שֶעַתָּה, עם הפסקת העליה, נסתלקה אף היא מן השוּק), מנסה את מזלה בּעבוֹדוֹת יפוֹ. הדברים מענינים לא משוּם חשיבוּת תוֹצאוֹתיהם הכּלכּליוֹת, אלא משוּם שהם מעידים על מאמצי ציבּוּר הפּוֹעלים וּמלחמת קיוּמוֹ.

לא הייתי רוֹצה שיראוּ בּדברַי נסיוֹן לתאר את המצב בּצבעים בּהירים. אַל יבוֹאוֹ להסתייע בּי חלקי הישוּב השאננים למען הַשְקֵט את מצפּוּנם. המשבּר הוּא בּלי ספק כּבד, ונוֹסף על כָּבדוֹ הכּלכּלי הנהוּ יוֹצר מצב פּסיכוֹלוֹגי בּארץ וּבחוּץ-לארץ העלוּל לסכּן את כּל עבוֹדתנוּ. אוּלם לפי הכּרתי העמוּקה אין זה מַשבּר אוֹרגַני של משקנוּ בּארץ-ישׂראל, אלא פּרי מצב תנוּעתנוּ. כּי לא נתמַעטוּ ולא דללוּ מקוֹרוֹת המִחיָה בּארץ-ישׂראל, ולא הוּקטנה האפשרוּת ליצרם. ואיני גם אוֹמר בּזה, כּי מקוֹרוֹת המחיה הקיימים בּארץ מספּיקים לנוּ, כּי מספּיקים הם לעליה הנדרשת, אבל הנסיוֹן של המשבּר מוֹסיף להוֹכיח לי, כּי אין בּכוֹח הגידוּל הסטיכי וההוֹן הפּרטי שיבוֹא “מאליו” ליצוֹר את מקוֹרוֹת המחיה החסרים. אילוּ היה לנוּ מנוֹף כּלכּלי ציבּוּרי שידע לכוֹנן את הרכוּש הפּרטי וּלהפכוֹ לנכסי צאן בּרזל, לא היוּ הכּספים שנכנסוּ לארץ שבים כּלעוּמת שבּאוּ והיוּ משמשים כּוֹח מַפרה. לעינינוּ הם היוּ לפרקים גם לכוֹח מַפריע. יש להכּיר, כּי בּוּלמוֹס הבּניה והספסרוּת הקרקעית, אשר בּשעתוֹ ראוּ בּוֹ רבּים גוֹרם חשוּב ליצירת נכסים בּארץ, היה לפרקים גם גוֹרם לעיכּוּב התעשׂיה בארץ. הרוָחים הקלים בּבנין בּתים וּמקח וּממכּר בּמגרשים עמדוּ לשׂטן לתעשׂיה הדוֹרשת עמל והרחוֹקה מרוָחים קלים. וּמצד שני יוֹקר החיים, הקרקע והדירה שימש גם הוּא מַעצוֹר קשה לתעשׂיה בּתל-אביב. היוּ גם מקרים סימפּטוֹמַטיים שבּעלי תעשׂיה פּנוּ מתל-אביב ליפוֹ בּגלל יוֹקר הקרקע. והעיריה – לא זוֹ של הפּוֹעלים כּי אם זוֹ שבּראשה עמדוּ חוּגים שהתיַמרוּ להגן על המעמד הבּינוֹני ושגוֹללוּ עלינוּ אַשמה כּי אנוּ “גירשנוּ” את דֶלפינֶר – לא עשׂתה דבר להקלת התעשׂיה. דוּבּר על הַקְצָאַת שטח ל“מרכּז תעשׂיה”, כּמו כן על מכוֹן חשמלי מרכּזי שיחכּיר מקוֹמוֹת-עבוֹדה לבעלי מלאכה ותעשׂיה זעירה – וכל זה נשאר מָעַל. האידיאוֹלוֹגים של ההוֹן הפּרטי והגידוּל הסטיכי לא הראוּ כּל כּשרוֹן להכשרת התנאים בּארץ לתעשׂיה. נתגלה, כּי מעמדנוּ “הבּינוֹני” מסוּגל בּמידה מוּעטה מאד ליצירת משק. כּי הבּוּרז’וּאזיה שלנוּ היא בּוּרז’וּאַזיה של ממוֹן וּבּוּרסה, אבל לא יוֹצרת חרוֹשת. אוּלם לא רק כּוֹח היצירה הגדוֹל של המעמד הבּינוֹני מוּטל בּספק, גם האמוּנה בּרכוּשוֹ שהוּא יביא לארץ יש בּה משוּם אילוּזיה. מאחרי אוּגַנדה התחילוּ מדבּרים אצלנוּ על ההוֹן הפּרטי, ואילוּזיה זוֹ נתבּדתה כּבר לא פּעם. מתוֹך נסיוֹן של עשׂרים שנה קל להוֹכיח, כּי אלינוּ לא בּא הרכוּש של המעמד הבּינוֹני, אלא מעמד בּינוֹני בּלי רכוּש. בּעל ההוֹן אינוֹ בּא אלינוּ כּל זמן שרכוּשוֹ אִתוֹ. ראינוּ זאת בּציוֹנוּת הרוּסית האמידה. היא לא הלכה לארץ-ישׂראל כּל עוֹד לא נשמט הקרקע מתחתיה בּרוּסיה וכל עוֹד היוּ לה אמצעים לעשׂוֹת מה בּארץ-ישׂראל. ואוֹתוֹ דבר חוֹזר ונשנה בּפּוֹלין וּבגרמניה: גם שם פּנוּ לארץ-ישׂראל אך אחרי המשבּר הכּלכּלי הגדוֹל, שהרס את קיוּמוֹ של המעמד הבּינוֹני ונטל מידוֹ את אמצעיו. אנוּ יוֹדעים אך מקרים בּוֹדדים בּארץ-ישׂראל של חלוּצים בּעלי רכוּש. הגירת המעמד הבּינוֹני בּדרך כּלל מתחילה כּשהוּא חדֵל להיוֹת בּינוֹני ונשארים לוֹ אך השם והפּרֶטֶנסיוֹת. לא קל, כּמוּבן, להשלים עם העוּבדה שהרכוּש הפּרטי היהוּדי נידוֹן להישאר בּגוֹלה, אוּלם עוּבדה היא, כּי הרכוּש כּל עוֹד אינוֹ נדחף ממקוֹמוֹ אינוֹ זז, וּכשהוּא זז הרי הוּא בּוֹחר לוֹ את מקוֹמוֹ לא מבּחינת האידיאלים הלאוּמיים שלנוּ. אלינוּ בּאים בּעלי הרכוּש רק לאחר קַטַסטרוֹפה. גדוֹל הוּא הכּוֹח החלוּצי, אוּלם שליטתוֹ חלה, כּנראה, אך על מחוּסרי רכוּש, כּשהוּא נתקל בּבעלי רכוּש פּג כּוֹחוֹ. ואם אין אנוּ רוֹצים להשלים עם המצב, להתיאש מקיבּוּץ גלוּיוֹתינוּ, לוַתר על הציוֹנוּת המרַכּזת המוֹנים, כּי אז אין לנוּ דרך אחרת אלא הַגבָּרת דרכּנוּ מאז – דרך ההוֹן הלאוּמי, המפעל החלוּצי, הרצוֹן הקוֹלקטיבי היוֹצר וגילוּי הכּוֹחוֹת הפּנימיים של העם, אשר יִיצרוּ גם את המכשירים הנאוֹתים לניצוּל כּוֹחוֹת ההוֹן, היהוּדי והלא-יהוּדי, לשם הגשמת הציוֹנוּת.

ואשר לתוֹכן של פּעוּלתנוּ ההתישבוּתית צריכה תנוּעת הפּוֹעלים לברר לעצמה את היחס לענפים העיקריים של משק האוּמה: לחקלאוּת, למלאכה ולתעשׂיה. בּחוּגים ידוּעים, הדוֹגלים בּשם התעשׂיה ועוֹשׂים להם ממנה קרנים, רוֹוַחַת דעה, כּי הפּוֹעלים אינם מעריכים את התעשׂיה ושׂמים מכשוֹלים להתפּתחוּתה, כּשם שמקוּבּל בּחוּגים חקלאיים ידוּעים, כּי הפּוֹעלים מפריעים לאינטֶנסיפיקציה של המשק. גם זה וגם זה אינם אלא לזוּת שפתים, בּשוֹגג או בּמזיד. כּשם שעוֹד הרבּה שנים לפני “מתן” תוֹרת האינטנסיביוּת טיפּלוּ פּוֹעלים בּמאמצים רבּים בּחיפּוּשׂ דרכים לחקלאוּת אינטנסיבית, כּן רבּות גילוּ הפּוֹעלים בּזמנים שוֹנים הבנה ורצוֹן ליצירת מלאכה וחרוֹשת. יש שתנוּעת הפּוֹעלים מתכּנסת ומתרכּזת בּתקוּפה ידוּעה בּמפעלים ידוּעים, אוּלם תמיד ידעה תנוּעת הפּוֹעלים להתיחס בּחיוּב לכל מפעל פּרוֹדוּקטיבי. וּזכוּת מיוּחדת היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שידעה עוֹד בּועידתה הראשוֹנה לשׂים לב למצב הירוּד של הפּוֹעל העירוֹני וּלהכריז על יצירה משקית קוֹאוֹפּרטיבית בּעיר וּלאיחוּד הפּוֹעל בּכּפר וּבעיר. נלחמנוּ ונילָחם נגד כּל אילוּזיה של בּניית ארץ בּאויר בּאמצעוּת ספסרוּת ונוֹסיף להכריז על אמוּנתנוּ, כּי אין יסוֹד להתישבוּת בּארץ-ישׂראל בּלי חקלאוּת בּיסוֹדה ואין תקוה לעם העברי בּארץ בּלעדי השתרשוֹ בּחקלאוּת, אוּלם יחד עם זה אין תקוה לרוֹב עברי בּארץ, אם החקלאוּת אינה תלוּיה בּתעשׂיה המנצלת את כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּארץ. מצד תנוּעת הפּוֹעלים היוּ מאמצים ונסיוֹנוֹת רבּים וּמהם גם מוּצלחים, אוּלם בּעיני הממוּנים על פּיתוּח התעשׂיה בּהנהלה הציוֹנית אין מפעל תעשׂיה קרוּי “תעשׂיה” אם הוּא נעשׂה על ידינוּ. בּחקלאוּת התקדמנוּ והצלחנוּ להיעשׂוֹת בּה גוֹרם הכרחי, הנוֹשׂא והנשׂוּא של ההתישבוּת שאין להדיחוֹ, אוּלם בּעוֹלם התעשׂיה והמלאכה סבוּרים, כּי די, ואוּלי עוֹד יוֹתר מדי, אם בּתעשׂיה תינתן לנוּ דריסת רגל בּתוֹר פּוֹעלים שׂכירים. אוּלם אנוּ צריכים לקבּל עלינוּ תפקיד חלוּצי גם כּאן. בּלעדי עזרת ההוֹן הלאוּמי והקוֹנטרוֹלה הלאוּמית לא תיעָשׂה גם העבוֹדה החלוּצית האינדוּסטריאַלית.

אי-ההשלמה עם המצב, ההשתחררוּת מהאילוּזיוֹת של הוֹן פּרטי ועליה סטיכית, אלה מחייבוֹת לא רק רביזיה אידיאוֹלוֹגית אלא גם מעשׂית. זה מחייב אַקטיביוּת יוֹתר גדוֹלה בּציוֹנוּת. הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי לא היה, כּמוּבן, מעוֹלם גוֹרם פּסיבי בּציוֹנוּת. אוּלם מידת האַקטיביוּת שלנוּ אינה מספּיקה כּיוֹם, אנוּ יִחַדנוּ לנוּ פּינוֹת של פּעוּלה בּציוֹנוּת, השלמנוּ עם המצב הירוּד, עם חוֹסר הנהלה משקית אחראית וחוֹסר פּעוּלה בּפינוֹת אחרוֹת. אנוּ נתַנוּ לדברים רבּים בּציוֹנוּת ללכת בּאשר ילכוּ ולא קיבּלנוּ על עצמנוּ להכניס לכל הציוֹנוּת את ערכי העבוֹדה המוּסריים והסוֹציאליים, כּאשר עשׂינוּ בּכמה מפעלים בּארץ.

המגמה להגבּיר את היצירה המשקית ואת כּוֹח הפּוֹעלים בּציוֹנוּת אינה צריכה לטשטש את אָפיֵנוּ ההסתדרוּתי וּלהוֹריד את דגלנוּ המעמדי – לא לטשטש אוֹתוֹ ולא להתחמק הימנוּ, כּאשר נעשׂה סביבנוּ לפרקים, כּי אם לגלוֹת את כּל תכנוֹ וחיוּניוֹתוֹ. העיריה הנאמנה לעניני הפּוֹעלים אינה צריכה להסתלק משֵם-הגנאי “מַעמדית” – אגב, “מעמד” הוּא שם-גנאי רק לפּוֹעלים, אוּלם לא ל“מעמד הבּינוֹני” – כּי אם להתגאוֹת בּזה שהנאמנוּת לפּוֹעל היא היא הנאמנוּת לעיר, לאוּכלוֹסים, לציוֹנוּת. בּימינוּ אמנם גזרוּ בּשם המדע, כּי בּארץ-ישׂראל בּניגוּד לאוּמוֹת העוֹלם אין כּלל מציאוּת מעמדית אלא מחשבה מעמדית. וּבפני גזירת המדע מי יעמוֹד? כּלוּם אפשר בּאמת שלאַלפי מחוּסרי-עבוֹדה תהיה הרגשה של מעמד מדוּכּא, מנוּצל ומחוּסר אפשרוּת העבוֹדה והקיוּם – בּשעה שבּאי-כּוֹחוֹ יוֹשבים בּפינַנץ-וירטשאפטסראט? כּלוּם אפשר שלפוֹעל מקוּפּח זכוּת הבּחירה לעיריה תהיה הרגשה של מציאוּת מעמדית ושל קיפּוּח פּוֹליטי-מעמדי, בּשעה שלפי המדע אין לנוּ, החיים בּמשטר קוֹלוֹניאלי וּבארץ של שני לאוּמים, כּל מקוֹם למלחמה מעמדית פּוֹליטית? כּלוּם יש לחשוֹב, כּי מלחמתנוּ בּתוֹך הבּנין הלאוּמי המשוּתף על דרך הציוֹנוּת, על הקרקע הלאוּמי והמשק הלאוּמי, היא חלילה מלחמת-מעמד? המדע אוֹמר: לא. אוּלם ספק הוּא, אם הפּוֹעל החי, בּשׂר-ודם, ירכּין ראשוֹ בּפני מדע זה, המדבּיק עליו שלט וּמכריז: אין אתה מעמד כּלל. “המדע” הזה מעניֵן לא מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, כּי אם מפּאת הנטיה הפּנימית הספוּנה בּוֹ להחלשת כּוֹחוֹ ואִרגוּנוֹ של הפּוֹעל. אין ספק, אילמלא הרגשת האחריוּת לגוֹרל האוּמה והרצוֹן ליצירה לאוּמית לא היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל מה שהנָה כּיוֹם ואוּלי לא היתה קיימת כּלל. אוּלם יחד עם זה, אילמלא הסוֹלידריוּת וההתלכּדוּת המעמדית לא היה מתגלה אוֹתוֹ כּוֹח היצירה שנתלה בּתנוּעתנוּ בּכל ענפי החיים. כּל טשטוּש של הוָיתנוּ החלוּצית הלאוּמית עלוּל לעשׂוֹתנוּ לא רק לחוֹטאים לגוֹרל האוּמה, אלא גם להחליש אוֹתנוּ עצמנוּ, לעשׂוֹתנוּ לסחוּפי זרם. וכל טשטוּש מציאוּתנוּ המעמדית עם כּוֹח אִרגוּנה וסוֹלידריוּתה, יחליש לא רק את אִרגוּננוּ וכוֹחנוּ, אלא גם את יצירתנוּ הלאוּמית.

מלבד מסקנוֹת כּלליוֹת מחוּיבת ועידתנוּ להסיק מסקנוֹת לעניני השעה, ולקבּוֹע דרכי פּעוּלה וסיסמאוֹת שיעזרוּ להוֹציאנוּ מן המשבּר. יש לנוּ בּזה חוֹבוֹת כּלפּי חוּץ וּכלפּי פְּנים. יש להגבּיר את התביעוֹת, הדרישוֹת וההתקפוֹת כּלפּי אלה, אשר בּידיהם להקל את המשבּר. המלחמה בּהתנכּרות הממשלה צריכה כּאן לתפּוֹס מקוֹם לא בּין האחרוֹנוֹת. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת לא ריכּזנוּ מתוֹכנוּ בּמידה מַספּקת כּוֹחוֹת למלחמה על זכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת והכּלכּליוֹת. אם מתוֹך שאין בּממשלה שוֹמע לנוּ השתקענוּ בּקוִיֶטיזם פּוֹליטי¹⁰, אוֹ משוּם התרכּזוּתנוּ בּיצירה משקית הננוּ מזלזלים לעתים בּפעוּלה הפּוֹליטית הדרוּשה, אוֹ משוּם לגלוּג על ההכרזוֹת הקואזי-פּוֹליטיוֹת הבּאוֹת מצדדים ידוּעים לא לשם מלחמה ריאַלית, אלא למען ירָשמוּ בּעתוֹנוּת חוּץ, – על כּל פּנים פּעוּלתנוּ המדינית אינה מספּיקה. הכרחי סוֹף סוֹף להוֹציא וּלרכּז כּוֹחוֹת פּעוּלה כּלפּי הממשלה, שדבר לא נעשׂה בּה בּלי לחץ. תוֹלדוֹת כּביש יפוֹ–פּתח-תקוה, שחלק ממנוּ יֵעָשׂה אוּלי סוֹף סוֹף על ידי “סוֹלל בּוֹנה”, המלחמה הממוּשכת שנדרשה כּדי שכּביש זה יעבוֹר על קרקע יהוּדי ויעָשׂה בּעבוֹדה עברית, זוֹהי תעוּדה בּוֹלטת להתנַכּרוּת הממשלה לעניניהם וּזכוּתם הטבעית של תוֹשביה, לתביעוֹת הפּוֹעל העברי המאוּרגן בּפרט. תנוּעתנו מוּכרחה למצוֹא דרכי השפּעה ולחץ בּלתי פּוֹסקים לחייב את הממשלה להשתתף בּמלחמה נגד המשבּר. דבר זה אינוֹ אך מעִנינה של תנוּעת הפּוֹעלים. העזרה המינימַלית, שהממשלה חייבת ויכוֹלה לתת, היתה יכוֹלה להפסיק את המשבּר וּלחדש את מחזוֹר החיים הכּלכּליים. ממשלה שאינה אנטי-יהוּדית היתה בּלי ספק מרגישה את התוֹעלת והחוֹבה של הפסקת המשבּר וקידוּם החיים הכּלכּליים.

הפּעוּלה השניה שלנוּ צריכה להיוֹת הגבּרת התביעוֹת והדרישוֹת כּלפּי הישוּב בּארץ-ישׂראל, שהשאַרנוּהוּ קוֹפא על שמריו ורוֹאה בּאָבדן קיוּמוֹ. דיבּרנוּ, אמנם, הרבּה על חוֹבת הישוּב, גם הכרזנוּ על מפעל – על “אוֹצר הישוּב”, מכשיר לשעה וּלדוֹרוֹת, אוּלם בּמקוֹם מעשׂה החל הויכּוּח אם הכּלי הוּא לשעה אוֹ לדוֹרוֹת, ואנוּ, מתוֹך חשש, שמא התערבוּתנוּ האַקטיבית תקלקל למפעל ותרחיק מאִתוֹ את החוֹששים לחוֹתם “מעמדי”, ויתרנוּ על כּבוֹדנוּ, העמַדנוּ את עצמנוּ מן הצד, וגוֹאל לא קם. עתה בּמידה שהמצב הוֹלך וּמַחמיר והחרב מוּנחת על הצואר מוּטל עלינוּ להניע את “אוֹצר הישוּב” לפעוּלה. אין להשלים עם זה שמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ תגייס בּמשך שבעה חדשים 3000 לירוֹת וּשאר הציבּוּר יהיה פּטוּר, ואם בּוֹחלים אנוּ בּאמצעי דֶמוֹנסטרַציה ידוּעים שאינם מכוּונים לבנין וּלהצלה אלא להַסערת הרוּחוֹת, הרי אין להשלים עם השקט והפּסיביוּת הפּוֹשעת של הישוּב בּארץ-ישׂראל.

אנוּ צריכים גם לחדש עתה שוּב את המאמצים שהתחלנוּ בּהם לגבּי ההסתדרוּת הציוֹנית. איני רוֹצה כּי יתקבּל הרוֹשם מדברַי, שאנוּ מַקיפים בּקו שחוֹר אחד את כּל החוּגים הציוֹניים. בּ“שׂמאליוּת” מסוּג זה אין לנוּ להשתעשע. בּציוֹנוּת, בּהסתדרוּת וּבהנהלה של היוֹם ישנם שני זרמים שלא תָחמוּ אוּלי בּעצמם תחוּמים מסוּימים בּיניהם. ישנוֹ החוּג הציוֹני הנוֹשׂא בּאמת את החזוֹן הציוֹני ונאלץ, אם בּלבב שלם אוֹ לא, להישען על כּוֹחוֹת היצירה בארץ. רוּפּין, וייצמן וּגרינבּוֹים מוּכרחים בּתפיסתם וּבפעוּלתם המעשׂית להיאָחז בּרעיוֹנוֹת העבוֹדה והיצירה שהִתוָה ציבּוּר הפּוֹעלים. כּשהוּצעה קרן היסוֹד אוּלי לא ידעוּ כּי פּוֹעלים פּשוּטים בּתוֹכנוּ הקדימוּ את הרעיוֹן על הוֹן לאוּמי, וּכשמדבּרים על הלוָאה לאוּמית אוּלי אין יוֹדעים כּי תכניוֹת אֵלוּ הוּגוּ וטוּפחוּ זה מזמן בּקרב אלה שאין השפּעתם על המכשירים הפינַנסיים והמדיניים ניכּרת. העיקר הוּא שאנשי הרעיוֹן והיצירה בּציוֹנוּת הוֹלכים בּדרכּנוּ, דרך ההוֹן הלאוּמי והעבוֹדה החלוּצית. לעוּמת זה יש בּציוֹנוּת חוּגים אחרים. מוּמחיוּתם אמנם לא נתבּטאה בּהקמת מפעלים כּלכּליים אוֹ בּהגבּרת כּוֹח הציוֹנוּת בּאיזוֹ דרך אחרת, בּהגבּרת התעמוּלה וכדוֹמה. כּל אשר נוֹצר בּציוֹנוּת – הקוֹלוֹניאַל-בּנק, קרן הקימת, קרן-היסוֹד – על ידי חוֹלמי החלוֹמוֹת נוֹצר; חכמי הכּלכּלה חָכמתם נתבּטאה אך בּנטיעת זרוּת למפעל הציוֹני בּתוֹך המוֹסדוֹת הציוֹניים הקיימים. עלינוּ לחזק את החוּגים העוֹשׂים את שליחוּתם, להגבּיר את הלחץ ואת הפּעוּלה של ציבּוּר הפּוֹעלים וּלהשליט את תכניוֹתינוּ ורעיוֹנוֹתינוּ בּעבוֹדה הציוֹנית כּוּלה, כּי אין דרך אחרת לציוֹנוּת.

אעבוֹר עתה לפעוּלתנוּ הפּנימית המתחלקת לשני ראשים, לעבוֹדה כּלכּלית וחינוּכית אִרגוּנית. עלינוּ להכּיר, כּי כּל תכנית שנציע לא תתגשם אם לא נתיצב ראשוֹנים בּמערכה. עלינוּ מוּטל לשבּוֹר את המשבּר בּמפעלי חידוּש.

ההתישבוּת החדשה. אם גם תתגשם בּהיקף יוֹתר קטן משהוּכרז, יש בּה כּדי לעוֹדד.

המשׂרד הקבּלני. הוּא נוֹצר לגדוֹלוֹת וערכּוֹ יכוֹל להיוֹת עצוּם גם להכשרת מעמד פּוֹעלים חקלאי וגם ליצירת המשק החקלאי בּארץ. עלינוּ לטפּח מוֹסד זה ולרכּוֹש לוֹ את אֵמוּן הקהל ועזרת הציבּוּר הציוֹני, להעמיד לרשוּתוֹ אמצעים ואנשים ולעשוֹתוֹ לאַב-המוֹן-פּעוּלוֹת.

העברת חברים מן העיר לכּפר. לא יציאה של מוּעטים, בּוֹדדים, כּי אם תנוּעה רצינית, מכּה גלים, קיבּוּצית, כּמוֹ לפני שלוֹש שנים בּהיוָסד “מעבר”. יש בּקרבּנוּ אוֹפּטימיסטים המאמינים בּאפשרוּת העברת 5000 פּוֹעל נוֹספים למוֹשבוֹת, ויש שוֹללים כּל אפשרוּת של הוֹספת פּוֹעלים. יסוֹד ישנוֹ לכל חשבּוֹן. גם לחשבּוֹנוֹ של סמילַנסקי לפני שנה, שאין כּל אפשרוּת להרבּוֹת פּוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת, היה יסוֹד, וּבכל זאת נכנסוּ לתוֹכן בּמשך השנה 2000 פּוֹעל. ויש יסוֹד גמוּר להניח, כּי בּמאמצים הדרוּשים מצדנוּ נכניס גם השנה 2000 פּוֹעל מן התנוּעה שתקוּם בּעיר וּמן העליה החלוּצית.

מפעל שהצליח מתחילתוֹ ושיש להמשיכוֹ בּיתר תוֹקף הוּא: חבוּרוֹת הפּוֹעלוֹת. לשם “תערוּכה” ותעמוּלה יכוֹלים אוּלי להסתפּק בּחבוּרוֹת הקיימוֹת, אוּלם השאלה בּשבילנוּ היא איך להילָחם בּחוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלת. האמצעים הכּלליים אינם מספּיקים לכך. יחד עם זה נוֹכחנוּ, כּי אִרגוּן הפּוֹעלת לחבוּרה וּלמשק הצליח יוֹתר מאִרגוּנים אחרים. הנסיוֹנוֹת האחרוֹנים וההצלחה לאַפשר בּהשקעוֹת קטנוֹת קיוּם פּרוֹדוּקטיבי מחייבים את ההסתדרוּת לאזוֹר כּוֹח וּלהחליט לבַעֵר אחרי חוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלת על ידי יצירת החבוּרוֹת. בּועידת הפּוֹעלוֹת שמענוּ מלגלגוֹת מתוֹך יאוּש וספק ליצירתנוּ המשקית. שמענוּ את התיאוֹריה על הבּנין שיֵעָשׂה מאליו ועל הפּרוֹבּלימה של ה“איחוּד” והועד האנגלוֹ-רוּסי בּתוֹר הפּרוֹבּלימה העיקרית של תנוּעתנוּ. שמענוּ חברוֹת שספגוּ לתוֹכן בּיטוּל, לעג למאמצי הדוֹר הישן, אוּלם המאמצים המשקיים עוּטרוּ בהצלחה שלא קיוינוּ לה. ואם אפשר כּיוֹם בּהשקעה של עשׂרים, ואפילוּ חמישים לירוֹת, למנוֹע פּוֹעלת מחוֹסר-עבוֹדה ולהכניסהּ ליצירה פּרוֹדוּקטיבית בּסביבה תרבּוּתית מחנכת – הרי חוֹבתה של תנוּעתנוּ לעשׂוֹת זאת.

המצב הנוֹכחי מחייבנוּ לרכּז תשׂוּמת-לב מיוּחדת לקוֹאוֹפּרציה העירוֹנית היצרנית. אין כּיוֹם תקוה לרכּז את פּעוּלתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּמפעל תעשׂייתי גדוֹל. בּן-גוּריוֹן דיבּר לפני שלוֹש שנים על חוֹבתנוּ להיוֹת לחלוּץ התעשׂיה¹¹, אוּלם הדברים טרם לבשוּ עוֹר וּבשׂר, ואין אני מעיז לחדש את החלוֹם בּרגע זה. אוּלם קיים בּארץ הענף הטרַדיציוֹני היהוּדי – המלאכה – ההוֹלך ונחרב בּתחוּמי הגוֹלה וּמבקש לוֹ תיקוּן בּארץ-ישׂראל בּעזרת הקוֹאוֹפּרציה. פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה הזאת נדרש מאִתנוּ הן מצד הפּיתוּח של ענף משקי זה והן מצד ריכּוּז האלמנטים, העלוּלים להתמזג עם תנוּעת הפּוֹעלים ולהיוֹת לברכה לארץ. לפי הידיעוֹת שאספתי השקיעוּ חברי הקוֹאוֹפּרטיבים עצמם בּמפעליהם 20,000 לי“מ. התוֹצרת החָדשית שלהם מגיעה ל-14,900 לי”י. וּלמדרגה כּזוֹ הגיעה הקוֹאוֹפּרציה בּלי עזרה כּספּית, אך על ידי העזרה המוּסרית והאִרגוּנית של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים. כּוֹח חיוּני זה שגילתה הקוֹאוֹפּרציה היַצרנית מחייב לסיוּע יוֹתר ממשי, וזה מחייב לוֹמר לאדוֹנים העוֹמדים בראש מחלקת התעשׂיה בּהנהלה הציוֹנית, כּי מפעל תעשׂיה לא הפסיד זכוּתוֹ לעזרת ההנהלה הציוֹנית מפּני שהוּא מפעל קוֹאוֹפּרטיבי, אוֹ מפּני שהוּא מקוּשר בּ“חברת-העוֹבדים”. לוּ פּירטתי את הטבלה של העזרה שהוּגשה למפעלי תעשׂיה שוֹנים היה מתבּלט, כּי כּל יחסה החיוּבי של מחלקת התעשׂיה של ההנהלה הציוֹנית לתעשׂיה גז ונעלם, כּשהמפעל הוּא של פּוֹעלים.

אלה הם המפעלים הכּלכּליים העיקריים שצריך לאחוֹז בּהם ולעשׂוֹתם לנקוּדת-מוֹצא של יצירה משקית בּזמן המַשבּר. אוּלם, לא פּחות מזה הכרחי לשבּור את המַשבּר הפּסיכוֹלוֹגי. הדבר לא יֵעָשׂה אם לא יקוּם חוּג היוֹדע דרכּוֹ וּמאמין בּה. אם לא יקוּם חוּג כּזה – והיתה התנוּעה בּנוֹפלים. ישנם אמנם יחידים בּציוֹנוּת כּבּירי אמוּנה וּבטחוֹן, שאינם נכנעים להלָך-הרוּח של עִכָּרוֹן, סגריר וחוֹסר תקוה המשתלט כּיוֹם בּמחנה. ישנם יחידים שאינם מוֹרידים את הדגל, אוּלם לא די בּיחידים ולוּ גם מנהיגים, דרוּש חוּג שלם, שישׂא את האמוּנה בּרמה, שיקרא: לבצָרוֹן! וחוּג שלם כּזה יכוֹל להיוֹת אך ציבּוּר הפּוֹעלים בארץ-ישׂראל. לשם כּך צריכה תנוּעת הפּוֹעלים לטאטא מתוֹכה את כּל הנסיוֹנוֹת של ליקוידציה למעשׂה ולהלכה, הנעשׂים באמתלאוֹת שוֹנוֹת, אם תחת מַסוה של מלחמת-מצוה בּמפלגה אוֹ מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה של הסתלקוּת המעמד מן הפּעוּלה והמחשבה הציוֹנית לשם צרכי עוֹלם. על ידי פּעוּלה פּנימית מוּגבּרת צריך להציל את תנוּעתנוּ מסכּנת מַיִט וכשלוֹן. זאת צריכה לעשׂוֹת ועידת “אחדוּת-העבוֹדה”, זה צריך להיעָשׂוֹת בּהכנוֹת לועידה הכּללית של ההסתדרוּת וּלהסתיים על ידה.

¹

לא תשוּבה למתוַכּחים, אלא מילוּאים.

בּצדק אמר ד. כּהן כּי לא גמרתי את דברי. גם הפּעם לא אגע בּכל הכּרוּך בּשאלוֹת אֵלוּ. בּמפלגוֹת יהוּדיוֹת בּחוּץ-לארץ רגילים בּדרך כּלל לפתוֹר כּמה שאלוֹת בּדרך ספּקוּלטיבית על יסוֹד היקשים הגיוֹניים בּלבד, אוּלם כּאן, בּמקוֹם שהשאלוֹת מוּצגוֹת על ידי המציאוּת וכל פּתרוֹן נוֹגע מיד בּבּשׂר החי, מחוּיבת מידת זהירוּת רבּה. וּלפיכך לא אוֹמַר כּי “אין לי פּנַאי להוֹכיח”. אוֹדה כּי רבּים הדברים שאיני יוֹדע להוֹכיח.

ללמוֹד אנוּ צריכים

את מפעלנוּ הישוּבי בּארץ מלַוה חזיוֹן אחד, המשפּיע לרעה על כּל עבוֹדתנוּ הכּלכּלית וּמשמש מעצוֹר קשה בּכל פעוּלתנוּ: עבוֹדתנוּ נעשׂית לא בּתנאים של לימוּד ועיוּן. עשׂרוֹת שנים אנוּ עוֹשׂים בּעבוֹדת ההתישבוּת, עשׂרים שנה מוֹנה כּבר תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, וכל מה שעשׂינוּ ועוֹשׂים נעשׂה מתוֹך גישוּשים בּלבד, כּמעט בּלי עזרת המדע וּביקוֹרת המדע, מבּלי להשתמש אפילוּ בּמכשירים רַציוֹנליים לאגירת הנסיוֹן ולבדיקתוֹ. בּעבוֹדתנוּ ובסדרי חיינוּ, בּכל מה שאנוּ יוֹצרים, קוֹנים ואוֹכלים, אנוּ חוֹטאים ושוֹגים יוֹם יוֹם, והננוּ משלמים בּיוֹקר רב מזה שהיוּ עוֹלים לנוּ מוֹסדוֹת חקירה רציניים. אחרי עשׂרוֹת שנוֹת חקלאוּת עברית בּארץ אנוּ מתוַכּחים עדיין על

השאלוֹת הכי-פּשוּטוֹת וראשוֹניוֹת: אם כּדאית היא מַחלבה אוֹ לא? פּתרוֹן השאלוֹת הוֹלך ומשתנה חליפוֹת לפי מצב-רוּח, בּוּלמוֹס, מוֹדָה; ולָאו דוקא על יסוֹד מסקנוֹת מבוֹררוֹת. מפעלנוּ מחייב הקמת וַעדה לכלכּלה של ההסתדרוּת, אשר תקיף את כּל ענפי הפּעוּלה הכּלכּלית שלנוּ, וּליד ועדה זוֹ דרוּש מוֹסד למחקר, אשר ישקוֹד על לימוּד שאלוֹתינוּ וחקירת מציאוּתנוּ. אם אנוּ חוֹשבים בּרצינוּת על הפּעוּלה המסוֹעפת שלנוּ, על המשׂרד הקבּלני החקלאי שהקימוֹנוּ עתה, על “סוֹלל בּוֹנה”, על “המשבּיר”, אין אנוּ צריכים לפתוֹר את שאלוֹתיהם מתוֹך סברה בּלבד, אלא מתוֹך ידיעה. חוֹמר נסיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ יוֹצא לבטלה. השאלה, למשל, על “הַפרָדה” בּ“משבּיר”² עוֹררה אצלנו ויכּוּחים רבּים. יש מסתמכים על הנסיוֹן בּעוֹלם כּוּלוֹ, ויש סוֹברים כּי אין התנאים אצלנוּ בּארץ וּבתנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ דוֹמים לאלה שבּמקוֹמותֹ אחרים. אך כּלוּם רשאים אנוּ לפתוֹר שאלה זוֹ אך על יסוֹד סימפּטיה אוֹ אַנטיפּטיה? אני מקוה, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תגש, אחרי הועידה, ליצירת סמינר ללימוּד שאלוֹתינוּ החברתיוֹת והכּלכּליוֹת, וּבוֹ אוּלי תימָצא האפשרוּת לברר, בּעבוֹדה משוּתפת, אֵילוּ שאלוֹת.

הוֹזלה, העיר והשוּק

עתה אפנה לשאלוֹת אחרוֹת שנתעוֹררוּ בּויכּוּח. למרוֹת הצוּרה הפּרדוֹכּסלית שלֶבקוֹביץ³ מלבּיש בּה את דבריו, יש לשׂים לב לגרעיני האמת שבּהם, קוֹדם כּל שאלת ההוֹזלה. אם גם נקבּל את דברי אוֹסטרוֹבסקי שהצעוֹת לבקוֹביץ בּמשק עין-חרוֹד מוֹכיחוֹת כּי אין הוּא צוֹדק, על כּל פּנים בּיסוֹד הדברים צוֹדק לבקוֹביץ. ההכּרה שאנוּ מוּכרחים לחפּשׂ דרכים להוֹזיל את ההתישבוּת — הכרחית לנוּ, כּל עוֹד לא עלה בּידינוּ להוֹזיל את ההתישבוּת מן הסכוּמים ההכרחיים כּיוֹם — לא נגיע להתישבוּת המוֹנית. אם עבוֹדוֹת הבּנין וחמרי הבּנין מוּכרחים לעלוֹת כּמוֹ שהם עוֹלים כּיוֹם, הרי יש בּזה מעצוֹר קשה להתפּתחוּת המשק וּלניצוּל פּרוֹדוּקטיבי של ההשקעוֹת. יוֹקר ההשקעוֹת מעכּב לא רק את החקלאוּת, הוּא מחריב גם את התעשׂיה שלנוּ, דוּגמה — בּית-החרוֹשת “סיליקט” וּמפעלי תעשׂיה אחרים. העוֹשר הגדוֹל המוּשקע בּהם שמוּר לרעתם. עם מציאוּת זוֹ אסוּר לנוּ להשלים ויש לחפּשׂ תיקוּנים גם בּדרך השכלוּל המשקי והטכני.

היסוֹד השני בּדברי לבקוֹביץ הוּא שלילת העיר. הוא נראה כּמגוּחך, וּבצוּרה זוֹ שהוּא ניתן על ידי לבקוֹביץ לא יוּכל להפרוֹת את פּעוּלתנוּ, אבל יש בּוֹ גרעין חשוּב להתישבוּתנוּ. אגב, לבקוֹביץ אינוֹ בּוֹדד בּרעיוֹן זה. בּין חכמי הסוֹציוֹלוֹגיה יש גם סוֹציאַליסטים, גם אַנַרכיסטים החוֹשבים כּי העיר אינה אלא בּת-חלוֹף והטכניקה המתפּתחת עם נצחוֹן המגמה הסוֹציאַליסטית בּמשק עתידים להביא בּזה שינוּיים עצוּמים. לא רק בּשירוֹ של בּיאליק: “ינַסר לוֹ כּלבבוֹ”⁴, אלא גם בּספרי קרוֹפּוֹטקין נשמעה הנבוּאה על חוּרבּן הכּרך. דרך יצירת מרכּזי תעשׂיה חדשים וּנטיעת המלאכה והחרוֹשת בּמקוֹמוֹת המַתאימים בּכּפר, עלוּלים להביא לידי עליית הכּפר והעברת מרכּזי התרבּוּת מן העיר. אוּלם לבקוֹביץ פּוֹתר את שאלוֹת החיים בּדרך ההגיוֹן בּלבד והוּא חוֹשב, כּי אפשר להתחיל הכּל מבּראשית, כּאילוּ אנוּ בּוֹנים הכּל על שטח פּנוּי. הלָך מחשבה זה יכוֹל להיוֹת פּוֹרה מבּחינה עיוּנית, אבל תנוּעה סוֹציאלית ריאַלית רגילה למציאוּת הקיימת; היא יכוֹלה לשנוֹת, לחדש, אוּלם אינה יכוֹלה בּכּל להתחיל מבּראשית. ההתעלמוּת מן המציאוּת והשאלה למה לנוּ שכוּנת עוֹבדים על יד העיר ולמה לנוּ עוֹבדים בּעיר לא תַפרה את עבוֹדתנוּ. דרכּנוּ היא דרך הניצוּל של כּל אפשרוּת חדירה לכל סדק שהיהוּדי יוּכל דרכּוֹ לעבוֹר לארץ-ישׂראל ולעבוֹד בּה. בּניגוּד לאלה שֶקל להם להסתלק מן העליה ומריבּוּיה על ידי הפּוֹעל השׂכיר חוֹבתנוּ היא להקים לפוֹעל זה על יד העיר עמדוֹת עצמאיוֹת, מבצרים של חיים קיבּוציים ומשקיים, שיקָרבוּ את העיר למַה שהיא צריכה להיוֹת על ידי פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה, הקמת שכוּנת עוֹבדים, יצירת קבוּצוֹת יַרקניוֹת וכדוֹמה. ועוֹד לוֹ ללבקוֹביץ השקפה, שהיא בּעינַי משוּבּשת בּהחלט: שלִילת השוּק. השאיפה להימנע מן השוּק החיצוֹני יש בּה טעוּת גדוֹלה. לשחרוּר עצמנוּ מניצוּל השוּק לא נגיע על ידי זה שנברח ממנוּ, כּי אנוּ נישָאר בּכל זאת זקוּקים לוֹ, והוּא יקח מאִתנוּ כּל נתח טוֹב. הדרך לשחרוּר מניצוּל השוּק היא דרך פּיתוּח הענפים, לימוּד השוּק ואִרגוּן הממכּר. ענפי ההספּקה העצמית בּמשקינוּ כּיוֹם יוּכלוּ לכל היוֹתר לשלם את העבוֹדה המוּשקעת בּהם, אוּלם לתשלוּם דמי ההשקעה והאַמוֹרטיזציה מוּכרחים אנוּ לחפּשׂ ענפים מיוּחדים של הכנסה. ולכן אנוּ פּוֹנים למטעי תפּוּחי-זהב, ענבי אָכלה, בּננוֹת וירקוֹת, לאוֹתם הענפים שהם ענפי שוּק. החקלאוּת, בּחלקיה שיצאוּ מן המיצר, רָוַח לה לא הוֹדוֹת לפלחה ולהספקה העצמית, אלא הוֹדוֹת לענפי האֶכּספּוֹרט. ענף הירקוֹת יקבּל רק אז ערך ניכּר בּמשק, אם נדע לטפּח אוֹתוֹ לא רק בּ“משק בּית”, אלא כּענף של ממכּר לשוק בּארץ-ישׂראל וּבחוּץ-לארץ.

אין אני בּא לשלוֹל את הערך המוּסרי וההיסטוֹרי של השאיפה להספּקה עצמית בּתוֹר מרידה בתפיסה הפּרדסנית, ששלטה בּארץ בּראשית בּוֹאנוּ. השאיפה להספּקה עצמית יש לה ערך רב וצידוּק גמוּר אם היא מוּסבת על המשק הארצי בּכל היקפוֹ. כּאן ההספּקה העצמית הנָה הבטחה ממקרי אסוֹן בּשוּק העוֹלמי, אוּלם אם מוֹרידים את רעיוֹן ההספּקה העצמית של המשק הכּללי לכך שכּל תא ותא משקי יהיה בּנוּי על הספּקה עצמית, הרי אנוּ פּוֹרטים לקטנוֹת את הרעיוֹן הנכוֹן. כּל תא משקי מצַוה לחתוֹר למַכּסימוּם של ניצוּל השוּק ושל “רוַח”. תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה צריכה להכניס לתפיסתה הישוּבית את שאיפת האינטֶנסיפיקציה. וּמכּאן השאיפה לא רק למטעים וּלמשקי-שלחין, אלא גם לשכוּנת העוֹבדים וּל“גרעין חקלאי”.⁵ עוֹד לפני 16–15 שנים חיתה בּראשית פּעוּלתנוּ המשקית בּקרבּנוּ השאיפה המעשׂית להוֹציא את מִחיתנו מחֶלקה מינימלית עד כּמה שאפשר. הנהגנוּ במשקינוּ ענבי אָכלה, בּננוֹת וירקוֹת, מבּלי שתהיה לשירוּתנוּ עזרת מוֹסדוֹת מַתאימים. “המשבּיר” היה הראשוֹן שניסה בּאֶכּספּוֹרט של ירקוֹת. יש להצטער שאין בּתוֹכנוּ קנאים להמשיך פּעולה זוֹ.

מ.ש. דרש תשוּבה: איזוּ תעשׂיוֹת נפַתח בּארץ-ישׂראל? השאלה היא צוֹדקת, אוּלם אינה מוּפנה לועידת “אחדוּת-העבוֹדה”. אנוּ לא למדנוּ עדיין בּשאלה זוֹ וגם ארץ-ישׂראל כּוּלה עדיין אינה למוּדה בּה. אנוּ עוֹמדים בּתעשׂיה בּראשית תקוּפה חלוּצית-גישוּשית, כּאשר עמדנו בּחקלאוּת לפני עשׂרים שנה, וּמספּר חלוּצי התעשׂיה נער יִספּרם. ואני חוֹשב, כּי גם בּתעשׂיה אין לנוּ לסמוֹך שתיעָשׂה על ידי אחרים, ועלינוּ הוּטל לסלוֹל את הדרך בּמלאכה וּבחרוֹשת, כּאשר סללנוּה בּחקלאוּת.

תוֹ­צרת הארץ ואֶכּספּוֹרט

ענין תוֹצרת הארץ לא זכה עדיין לתשׂוּמת-לב רצינית בּהסתדרוּת. לא יכוֹלנוּ לגשת לשאלה זוֹ בּמליצוֹת שדוּפוֹת, לרפּא את המחלה בּהטפה פַּתיטית. גם לא נַשלה את עצמנוּ, כּי מספּיק הוּא שהממשלה תקבּל את ההצעה הרביזיוֹניסטית בּדבר מכסי מגן למען תתפּתח תעשׂיה בּארץ. להתפּתחוּת התעשׂיה נחוּצים תנאים מוּקדמים וקוֹדם כּל שוּק, וּבארץ-ישׂראל אין לגבּי כּמה תעשׂיוֹת אפילוּ שוּק של 3/4 המיליוֹן היוֹשבים בּה, אלא אך של 175,000 היהוּדים. על שוּק כּזה לא תיבּנה תעשׂיה אפילוּ בּעזרת מכסי מגן, העלוּלים רק ליַקר את החיים וּמחירי העבוֹדה. על יסוֹד תוֹצרת הארץ, על יסוֹד השוּק הפּנימי לא תוּכל להתפּתח תעשׂיה, אלא רק מלאכה וקוֹאוֹפּרציה יצרנית. נזדמנתי עם בּעל בּית-חרוֹשת לנעלים ציוֹני, אשר רצה להקים בּית-חרוֹשת בּארץ-ישׂראל. והנה הוּא עשׂה חשבּוֹן שבּכדי להתחָרוֹת כּאן עם הנעלים המוּבאוֹת מוינה דרוּש לוֹ שוּק של 2000 זוּגוֹת נעלים ליוֹם. לשם כּך דרוּש להנעיל לא רק את הפּלחים, אלא את כל הבּדוים. לתעשׂיה דרוּש שוּק שאיננוּ, והעלוּל להתפּתח אך לאט לאט על ידי מאמצים יצרניים וצרכּניים כּאחד. התעשׂיה כּיוֹם קשוּרה עם אֶכּספּוֹרט, עם חדירה לשוּק חוּץ. דבר זה הוּא קשה, אבל הוּא יוֹתר קל מאשר ליצוֹר שוּק מאַיִן. תסתכּלוּ בּתעשׂיה הגדוֹלה עד כּמה שהיא קיימת ותראוּ שהיא בּנויה כּמעט כּולה על אֶכּספּוֹרט. אפילוּ “נשר”, “שמן”, הטחנוֹת הגדוֹלוֹת, תעשׂיית הדפוּס, דֶלפינֶר, “לוֹדזיה” וכוּ' בּנוּיים על תקוַת האֶכּספּוֹרט. ויש שלוֹשה גוֹרמים המבטיחים תעשׂיה של אֶכּספּוֹרט בּארץ-ישׂראל: א) חמרים גָלמיים הנמצאים בּארץ-ישׂראל, כּמוֹ האוֹצרוֹת הטבעיים של ים המלח. אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת אֵלוּ עוֹד טרם נחקרוּ ואין לעשׂוֹת עליהן דיסקוֹנטה בּשוּק, אוּלם ערכּן לציוֹנוּת וּלתקוַת הקליטה של הארץ הוּא בּכל זאת לא קטן; ב) המצב הגיאוֹגרפי של ארץ-ישׂראל, ו-ג) הרצוֹן החלוּצי של העם העברי הנזקק להקים תעשׂיה בּארץ, אין להסיק מזה כּי אני מזלזל בּערך המלחמה על השוּק המקוֹמי. אמרתי שמַאזן פּסיבי כּשהוּא לעצמוֹ אינוֹ הוֹפעה מסוּכּנת, אם פּסיביוּת המאזן בּאה לרגל השקעוֹת בּקרקע וּבתעשׂיה, אוּלם אין זאת אוֹמרת שהמַאזן הפּסיבי של ארץ-ישׂראל אינוֹ מסוּכּן. אנוּ הוֹצאנוּ החוּצה יוֹתר ממיליוֹן לירוֹת להלבּשה לשנה. שנת העליה הגדוֹלה הוֹסיפה על מאזן השימוּש בּצרכי אוֹכל מן החוּץ עוֹד חצי מיליוֹן. בּטבלת האימפּוֹרט יש למצוֹא דברים מחרידים. בּשנה שלפני העליה הכניסוּ לארץ גמלים בסכוּם 160,000 לי“מ. מה ערכּם עתה לאחרי בּהלת הבּנין הלא ידוּע. קמח הכניסוּ בסכוּם 240,000 לי”מ. פּירוֹת — 82,000 לי“מ, גבינה — 16,000 לי”מ. זה מוֹכיח על חלי מצבנוּ ודלוּת כּוֹח יצירתנוּ, ויש להילָחם כּנגד זה על סיגוּל חקלאוּתנוּ לשוּק המקוֹמי ויצירת תעשׂיה חקלאית מַתאימה. מלבד תפּוּחי-זהב עוֹד טרם טוּפּחוּ ענפי החקלאוּת כּראוּי וּמלבד קוֹאוֹפּרטיבים בּוֹדדים, אשר החדירוּ את תוֹצרתנוּ גם לשוּק הערבי, עוֹד טרם עשׂינוּ הרבּה לפיתוּח תוֹצרת הארץ, אבל מלחמה למען תוֹצרת הארץ סתם לא תוּכל לקחת את לבּוֹ של הפּוֹעל. תוֹצרת הארץ אינה מוֹנעת גם את הניצוּל וגם לא עבוֹדה זוֹלה. הפּוֹעל יִלָחם על תוֹצרת הארץ אשר בּה שוֹלטים עבוֹדה מאוּרגנת וּתנאי עבוֹדה נוֹרמַליים. וציבּור הפּוֹעלים יש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת הרבּה בּזה.

המִפקד האחרוֹן הראה, כּי אנוּ מוֹנים 32,000 נפש עוֹבד, ואם להוֹסיף את הנפשוֹת התלוּיוֹת בּהם, הרי אנוּ כּ-50,000 נפש, 1/3 מכּל הישוּב, וכל עליה רצינית עוֹד תגדיל את משקלנוּ היחסי. יחד עם זה הננוּ הציבּוּר היחידי המאוּרגן והמרוּכּז. שיטת הכּספים וההספּקה שלנוּ עוֹשׂה אוֹתנוּ לגוֹרם חשוּב מאד ברֶגוּלַציה של תוֹצרת הארץ. ואם נהיה אדישים לתפקיד שאנוּ יכוֹלים וצריכים למלא בּזה נחטא לענין וּלעצמנוּ. בּאמריקה, אשר שם אין לאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת המעוּף המדיני והמעַמדי שלנוּ, הצליחוּ בּכל זאת היוּניוֹנים לקבל קוֹנטרוֹלה ידוּעה על התוֹצרת, והם קוֹבעים על ידי תו מיוּחד הנקרא Union label את הסחוֹרוֹת אשר הם מַציעים לפּוֹעלים להשתמש בּהן. וההֶרגל להשתמש דוקא בּסחוֹרוֹת אלוּ — ולא בּסחוֹרוֹת הנוֹצרוֹת בּתנאי “הזָעה” — נכנס לאט לאט לדמוֹ ולבשׂרוֹ של הפּוֹעל. בּשביל ארצנוּ יכוֹלה דּוגמה זוֹ להיוֹת פּוֹריה מאד. ההסתדרוּת צריכה להוֹציא תו מיוּחד — “תו הלשכּה” — וּלהדבּיק תו זה על כּל סחוֹרה מתוֹצרת של בּית-מלאכה אוֹ בּית-חרוֹשת המשתמש בּעבוֹדה מאוּרגנת. ואם יתמזג רעיוֹן תוֹצרת הארץ עם רעיוֹן העבוֹדה המאוּרגנת יוּכל זה להיוֹת לברכה לשניהם יחד.

מלאכה וחרוֹשת קוֹאוֹפרטיבית

אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּהשפּעתנוּ על התוֹצרת אך בּתוֹר צרכּנים. עלינוּ להוֹפיע כּיַצרנים מאוּרגנים קוֹדם כּל בּמקצוֹע המלאכה על ידי טיפּוּח הקוֹאוֹפּרציה, על ידי לימוּד התנאים והמקוֹמוֹת הנאוֹתים להתפּתחוּתה. לזה דרוּש הוֹן, אבל קוֹדם לזה — אנשים. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת צריך להקים מרכּז לחרוֹשת הקוֹאוֹפּרטיבית. בּעניני הצוּרה הארגוּנית ויסוֹדוֹת הקוֹאוֹפּרציה קיימים, כּידוּע, חילוּקי דעוֹת בּתוֹכנוּ, לכן אַל נמהר לקבּוֹע את הצוּרוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, אלא נשתדל ללמוֹד וּלהדריך וניצוֹר את המוֹסד שיהיה לאב-המוֹן-קוֹאוֹפּרטיבים.

הַכְּפָרָה!

עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת. צָדַק נטע⁶ כּי דרוּשים לכך כּוֹחוֹת גדוֹלים, וכי הכּוֹחוֹת הנוֹספים לנוּ אינם הוֹלכים למוֹשבוֹת. הדבר דוֹרש תיקוּן, אוּלם התיקוּן לא יֵעָשׂה אלא בּכוֹח גדוֹל. לשם כּך צריך להקים תנוּעה רצינית. הפּוֹעל העירוֹני העלוּב כּיוֹם בּעיר צריך לשחרר את עצמוֹ קוֹדם כּל על ידי אמצעים פּנימיים. כּבוֹדוֹ של הפּוֹעל מחַייב לצאת מן העיר, שאינה פּרוֹדוּקטיבית כּיוֹם ולעבוֹר למקוֹם ששם יוּכל להיוֹת פּרוֹדוּקטיבי יוֹתר. לזה צריכים להתמסר לא רק נגוּעי חוֹסר-העבוֹדה, כּי אם גם כּוֹחוֹת אִרגוּניים וציבּוּריים, בּלעדי זה לא תוּקם התנוּעה הראוּיה. יש, כּמוּבן, הרבּה גוֹרמים המוֹשכים להישאר בּעיר למרוֹת רוֹע המצב, וכמה חברים שהצענוּ להם ללכת למוֹשבוֹת התעקשוּ דוקא להישאר בּעיר, קרוֹבים למרכּז, ולא הבינוּ כּי לפתח-תקוה נשקף בקרוֹב עתיד יוֹתר חשוּב מזה שֶלְתל-אביב. ההשקאה הקרוֹבה, שינוּי הדרך של מסילת-הבּרזל, הכּביש החדש, יפַתחוּ בּה גם אפשרוּיוֹת של תעשׂיה. ועלינוּ לא לפגר. אין כּונתי להטיף מוּסר, אוּלם אין לעבוֹר בּשתיקה על הנקוּדה הכּוֹאבת, ויש לוֹמר לכמה חברים אַקטיביים הבּאים מחוּץ-לארץ, כּי אם יהיה להם הרצוֹן ללכת דוקא למוֹסדוֹת יתחנכוּ לפקידוּת, ולא יהיוּ לאנשי התנוּעה. וכל מי שרוֹצה להידָבֵק בּתנוּעה ולינוֹק משרשיה צריך ללכת עם התנוּעה ואל מקוֹרוֹת יצירתה. ההליכה לכּפר לא צריכה, אגב, להיוֹת דוקא של חקלאים בּלבד. אנוּ צריכים לבוֹא אל המוֹשבה גם כּזוֹרעי התעשׂיה. פּתח-תקוה וחדרה עלוּלוֹת להיוֹת למרכּזי תעשׂיה. אין אני יוֹדע אם חבוּרת “מעבר” הצליחה בּהתחלה של הכנסת עבוֹדת האריג לחבוּרה, אוּלם יש מקוֹם בחבוּרוֹת וּבקבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת לטיפּוח תעשׂיה זוֹ.

ישוּבי עוֹבדים בּאֵזוֹר המטעים

מהַלכת עכשיו הצעה “להצלת המצב”, והחידוּש שהיא מביאה אתה כּי בּהוֹן לאוּמי נַגדל פרדסים בּשביל פּרטים. ואני איני מבין למה ליַשב בּהוֹן הלאוּמי את הפּוֹעל דוקא בּמקוֹם פּלחה חרבה ולמסוֹר את החקלאוּת האינטנסיבית המכניסה לבעלי הוֹן על חשבּוֹן ההוֹן הלאוּמי? בּמידה שיבוֹאוּ בּעלי הוֹן ויטעוּ בּכספּם, בּמידה שתיוָצרנה חבוּרוֹת אַקציוֹנריוֹת למטעים, נשׂמח לכל גידוּל רכוּשנוּ בּארץ ואפשרוּת-עבוֹדה, ונצטרך לדאוֹג להבטחת העבוֹדה שלנוּ אצלם. אוּלם ההצעה שההוֹן הלאוּמי ישָקע בּמפעלים פּרטיים (חידוּש אגודת הנטעים"⁷, אשר בּלעה, אגב, לא מעט מן ההוֹן הלאוּמי), הצעה זוֹ לא צריכה להתקבּל על ידינוּ. אַדרבּא, צריכים לדרוֹש הקמת ישוּבי-עוֹבדים בּאזוֹר-המטעים. זוֹהי פּינה הראוּיה, כּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים המיַשבים, והקרן הקימת בּראשם, יַפנוּ אליה את תשׂוּמת לבּם. הצעתוֹ של יהוֹשע חַנקין להקים שטח-מטעים גדוֹל, בּתוֹר מקוֹם הכנסה קבוּע לקרנוֹתינוּ, היתה מתקבּלת הרבּה יוֹתר על ידינוּ, אילמלא היתה קשוּרה בצוּרת עבוֹדה אדמיניסטרטיבית.

מה קוֹדם לְמַה?

וּמשאלוֹת של ימי שלוֹם לשאלוֹת המרוֹת של המַשבּר. אחת השאלוֹת היא יחסנוּ לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אנוּ השתחררנוּ מהיחס אל עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת כּאֶל עבוֹדה “מיוּתרת”. כּל מדינה מחוּיבת להשקיע כּספים בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, אוּלם אנוּ הננוּ עם דל וּמחוּסר אמצעים, ואנוּ מחוּיבים למדוֹד כּל הוֹצאה והוֹצאה לא רק מנקוּדת-מבּט זוֹ עד כּמה היא מעסיקה פּוֹעלים, אלא גם עד כּמה היא יוֹצרת נכסים וּמשמשת גוֹרם להתישבוּת. יש להבחין בּין העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת. יש כּביש ויש כּביש. הנה בּנּו בּתל-אביב שני כּבישים: כּביש הצפון, אשר דיזנגוֹף ויֶתר בּעלי-הבּתים התנגדוּ לוֹ, וּכביש “גאוּלה”, למשל, אשר בּעלי-הבּתים שׂמחוּ לוֹ. מבּחינת הספּקת עבוֹדה חשוּבים גם שני הכּבישים. אוּלם מבּחינת המשק הלאוּמי — כּביש “גאוּלה”, העוֹבר בּרחוֹב שבּתיו נבנוּ כּבר והעשׂוּי אך להנעים את ההליכה בּרחוֹב זה וּלהרים בּוֹ את שׂכר הדירה, כּביש זה נכנס בּגדר של קוֹמפוֹרט, אוּלם כּביש הצפוֹן הנהוּ מפעל ישוּבי, כּי הוּא פּוֹתח פּתח לבנין, להקמת שכוּנוֹת חדשוֹת. כּביש זה קוֹדם איפוֹא מבּחינת המשק הלאוּמי. וקוֹדמים לכל כּביש בּעיר — התיעוּל וההשבּחה על אדמת הקרן הקימת. קוֹדמת יצירת חבוּרת פּוֹעלוֹת וכל השקעה יוֹצרת וכל מכשיר ישוּבי המקַדם את מפעלנוּ.

חוֹדש של משׂכּוֹרת

הסיסמה אשר נשמעה כּאן, “חוֹדש של משׂכּוֹרת”, היא ראשית דרישה להשתתפוּת החוּגים האחרים בּעוֹל המשבּר. ידעתי עד מה קשה הדבר, יוֹתר קל לדרוֹש 100,000 לי“מ הלוָאה נוֹספת מקרן-היסוֹד מאשר הוֹרדת משׂכּוֹרת כּל-שהיא. מנסיוֹננוּ למדנוּ, כּי אין דבר הנתקל כּל כּך בּהתנגדוּת כּדבר הנוֹגע בּכּיס. אוּלם זה חשוּב בּעינַי מאד ואני עוֹד מרחיק ללכת: אין כּאן שאלה של חוֹדש משׂכּוֹרת בּלבד. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה לנהל מלחמה שיטתית על הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. אַל נא יסיקוּ מזה, כּי אם נהיה מוּכרחים לשלם למוּמחים מן החוּץ בּיוֹקר נימנע מזה ונזיק לעבוֹדה. זאת לא נעשׂה. אוּלם בּתוֹר שיטה ישוּבית של תנוּעה הבּנוּיה על התנדבוּת לא נוּכל לקבּל את שיטת המשׂכּוֹרת הנהוּגה כיום, שהיא פּוֹסלת את ההסתדרוּת הציוֹנית וחוֹתכת את שרשיה. אין ליצוֹר בּהוֹן לאוּמי וארגוּן לאוּמי שכבוֹת עליוֹנוֹת בּתוֹכנוּ. מלחמה זוֹ על הוֹרדת המשׂכּוֹרת היא מן הקשוֹת בּיוֹתר. עוֹד בּקוֹנגרס הי”ג הצענוּ בּוַעדת התקציב לקבּוֹע משׂכּוֹרת מַכּסימלית בּסך 40 לי"מ, — בּעצם, הצעה לא רדיקלית בּיוֹתר — אוּלם ההצעה נדחתה על ידי טוֹבי הציוֹנים בּכל מיני עיכּובים ואמתלאוֹת של יצירת ועדוֹת לברר את השאלה. בּלי לחץ הציבּוּר לא יֵעָשׂה הדבר.

“אוֹצר הישוּב”

נכוֹנה בּענין זה היא הצעת פרוּמקין, כּי כּסף החוֹדש יוּקדש ל“אוֹצר הישוּב”. אנוּ התרגלנוּ לראוֹת בּחוֹסר פּעוּלתם של המפעלים הכּלליים בּארץ, עד שהוֹלך וּמשתרש בּנוּ אי-אֵמוּן למוסדוֹת כּאלה, אוּלם חוֹבתנוּ להכּיר כּי מכשירים חשוּבים לעבוֹדתנוּ הישוּבית יכוֹלים להיוֹת אך מפעלים לאוּמיים מרכּזיים. מוֹסדוֹתינוּ העצמיים נחוּצים וחשוּבים בּתוֹר פֶרמֶנטים גוֹרמי תסיסה בּעלי איניציאַטיבה, אוּלם לא כּממַלאי מקוֹם המוֹסד הלאוּמי. לפיכך עלינוּ לטפּח חיבּה ויחס למוֹסדוֹת הכּלליים. אין גם מבּלעדינו נוֹשׂאים אחרים למוֹסדוֹת אלה. הפּוֹעל הוּא היחיד הנלחם על כּשרוֹן הפּעוּלה של מוֹסדוֹת אלה, על זכוּת התקציב של המוֹסדוֹת העירוֹניים בּתל-אביב, פּתח-תקוה ועפוּלה, על הרעיוֹן של מִלוה לאוּמי וכוּ'. ועתה, תחת לחץ המשבּר, הגיע תוֹרוֹ של “אוֹצר הישוּב”, שיהיה המוֹסד הכּספּי של האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, וכספּוֹ יהיה קוֹדש לפיתוּח העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת ונכסי הציבּור. עלינוּ להעמיד לרשוּתוֹ עוֹבדים, אשר יצליחוּ ליצוֹר את האַתמוֹספירה הדרוּשה להקמת המפעל. יש חוֹשבים, כּי צוּרתוֹ של

“אוֹצר הישוּב” — מוֹסד של מניוֹת — הוּא משגה, ואילוּ יצרנוּ קרן נדבוֹת היתה מדבּרת יוֹתר אל הלב וּמצליחה יוֹתר, אוּלם האמת היא, כּי בּחוּגי הישוּב שׂוֹרר קפּאוֹן כּזה, אשר שוּם מפעל לא יצליח טרם שיתיכוּהוּ. היכן הם מפעלי הפילַנטרוֹפּיה בּזמן קשה זה? הישוּב הארץ-ישׂראלי גילה מידה כּזוֹ של התנַכּרוּת, שאינה רגילה בּשוּם ציבּוּר יהוּדי.

חברת השקעוֹת במוֹסדוֹת הפּוֹעלים

מתבּררת עכשיו אצלנוּ ההצעה בּדבר יצירת “חברת ההשקעוֹת” למוֹסדוֹת ההסתדרוּת, מוֹסד אשר יוּכל לשתף את כּספּי ידידינוּ בּחוּץ-לארץ בּמפעלינוּ. יש אצלנוּ שוּרה שלמה של מפעלים בּטוּחים, ויש לחפשׂ צוּרה של השקעוֹת מן החוּץ בּתוֹכם. שאלה זוֹ של משיכת רכוּש לעבוֹדתנוּ אינה מן הקלוֹת. דיבּר על זה אתמוֹל ליבינשטיין דברים נכוֹנים, אוּלם היתה לי הרגשה שהוּא עוֹשׂה חשבּוֹן עם הפּוֹעל, אבל בּלי “בּעל-הבּית”. יש הבדל בעשׂיית התכניוֹת המשקיוֹת בּין מצב שיש אוֹצר פּנוּי לרשוּתנוּ ואנוּ צריכים להוֹכיח בּהגיוֹן את ההכרח וההצלחה של מפעלנוּ, לבין מצב שאנוּ תלוּיים בּהוֹן חיצוֹני, לאוּמי וּפרטי, ודרוּש עמל רב מאד כּדי להניע הוֹן זה. יש חוֹשבים שמספּיק להוֹכיח את הרֶנטַבּיליוּת והסוֹלידיוּת של איזה מפעל שלנוּ כּדי למשוֹך אליו הוֹן, אוּלם עלינוּ להביא בּחשבּוֹן גם זאת כּי אין הקפּיטל מעריך את הפּוֹעל וּמפעליו. אני יוֹדע ציוֹני חשוּב וּבעל כּספים אשר התענין בּמפעלנוּ, אבל נזהר בּכל זאת מאד מלהשקיע בּהם איזה כּסף, וּכשהגיע הדבר לידי כּך שחברה פּרטית חצי ספסרית, מאלה שצמחוּ בּימי הבּוּלמוֹס, עם משׂכּוֹרוֹת גבוֹהוֹת וכל המעלוֹת, כּרעה לנפּוֹל, מיהר לבוֹא לעזרתה וּלהשקיע בּה כּסף בּהרבּה פּחוֹת בּטחוֹנוֹת וּזהירוּת המתגלים בּשעה שמנהלים משׂא-וּמתן אִתנוּ. ישנוֹ אֵמוּן של רכוּש פּרטי לרכוּש פּרטי, למשטר הקיים דוקא, וּנחוּצה הצלחה ועבוֹדה חינוּכית רבּה כּדי לרכּוֹש השקעה מסחרית של הוֹן פּרטי בּמפעלינוּ.

המשק וההסתדרוּת

בּהַפשטה צדק ליבינשטיין גם בּהאשימוֹ את תנוּעת הפּוֹעלים בּתוֹר שוּתפת למשבּר. אוּלם למעשׂה, הרי כּל תנוּעה אינה בּת-עוֹנשין אלא על דברים שהיה בּכוֹחה לעשׂוֹתם ולא עשׂתה. אוּלם צריך גם להכּיר בּתנאים הכּלכּליים והמוּסריים, שבּהם עוֹבדת תנוּעת הפּוֹעלים. שוֹאלים מדוּע לא הוּקם המשׂרד הקבּלני לפני כּמה שנים; אפשר לשאוֹל עוֹד למה אין “ניר” פּוֹעלת ולמה עוֹבר זמן כּה רב עד התגשם כּמה וכמה החלטוֹת שלנוּ. התשוּבה היא, כּי גם תנוּעתנוּ לא בּגרה עוֹד לכמה מפעלים. ההסתדרוּת מתקדמת בּצעדי צב. גידוּלה החיצוֹני, אמנם, אינוֹ כּל כּך קטן בּיחס לעליה. גדלנוּ מ-4000 חברי ההסתדרוּת ל- 23000, אוּלם הגידוּל הרעיוֹני וההתלכּדוּת הפּנימית הם אִיטיים וּבעלי נסיגוֹת. הנה לעינינוּ פּסק מיצירתוֹ המשקית, וגם נסוֹג אחוֹר, קיבּוּץ חשוּב כּגדוּד-העבוֹדה אשר הציג לעצמוֹ מראשיתוֹ תפקידים כּה חלוּציים בּתנוּעתנוּ. הנה עמדה בּיצירתה תנוּעתנוּ בּעיר ואין לנוּ תקוה ליצירה כּלכּלית חשוּבה, אלא אם נתגבּר מתוֹך פּעוּלה חינוּכית על העמידה הזאת. מכּאן שפּעוּלתנוּ הכּלכּלית תלוּיה בּכוֹח ארגוּננוּ וחינוּכנוּ. אילוּ לא הקמנוּ את ההסתדרוּת לא היה קם בּנוּ הכּוֹח להקים את המוֹסדוֹת והמפעלים שיצרנוּ, וּבמצב של העמידה בּהסתדרוּת לא היה בּנוּ הכּוֹח להחיוֹת את המסגרת של “חברת העוֹבדים”.

עם יצירת ההסתדרוּת התגבּרנוּ על המסגרת המפלגתית, אוּלם אחרי זה לא בּלבד שחזרנוּ למלחמת מפלגוֹת מחוּסרת תוֹכן, אלא שקם עוֹד ציבּוּר גדוֹל בּלתי-מפלגתי, שאינוֹ רוֹצה להיוֹת הנוֹשׂא האחראי של מעשׂי ההסתדרוּת. פּסיביוּת זוֹ, השתמטוּת זוֹ מחיים אַקטיביים בּחברת העוֹבדים היא העוֹשׂה את המצב בּהסתדרוּת לקשה יוֹתר משעוֹשׂה זאת כּל מלחמה מפלגתית.

בּכל הויכּוח הכּלכּלי חשתי את החרדה המיוּחדת לפּרוֹדוּקטיביוּת התוֹצרת. חרדה זוֹ היא בּעינַי מרוֹם ההכּרה המעמדית. היא נמצאת רק אצל מעמד הרוֹאה את עצמוֹ אחראי לגוֹרל האוּמה וּלמשק האוּמה. וזהוּ המשַוה אוֹפי מיוּחד לכל תנוּעתנוּ. ואם בּכל התנוּעוֹת נוֹפלת האחריוּת של התנוּעה בּזמן רגיל על ועד מרכּזי ואך בּמוֹמנטים יוֹצאים מהכּלל מוֹפיע ההמוֹן עצמוֹ, הנה אצלנוּ כּל אדם בּמקוֹמוֹ חש, שהוּא קשר את גוֹרלוֹ עם גוֹרל המפעל. זהוּ המשַוה ערך מיוּחד ליחיד בתנוּעתנוּ, וזהוּ היסוֹד החינוּכי שבּה. אוּלם אין להסתפּק בּחרדה על התוֹצרת בּלבד. יצירת משקנוּ תלוּיה בּמצבם ההסתדרוּתי והרוּחני של כּל הפּוֹעלים. והשקידה על התוֹצרת צריכה להיוֹת מלוּוָה גם בּחרדה לשלימוּתוֹ, לאַחדוּתוֹ וּלכשרוֹן-יצירתוֹ של כּלל-הפּוֹעלים.

¹

(מתוך נאוּם בּ“עדן”)

מזג-האויר הזה; רוּחוֹת, עננים ושמים הכּוֹלאים את הגשם, וּבתוֹך זה אוּלם קטן שבּוֹ מצטוֹפף קוֹמץ אנשים, יכוֹלים לשמש סמל למצבה של ההסתדרוּת כּיוֹם הזה. אם לא נַעצוֹם את העינים ולא נירָתע בּיוֹם-חג זה מהגדיר את מצבה של הסתדרוּתנוּ, של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית, נכּיר ונדע, כּי בּמצוֹר אנחנוּ. וּבמצוֹר אנוּ נתוּנים רוֹב ימינוּ. יש, אמנם, ימים וגם לנוּ משׂחקת השמש וגלים חדשים מתדפּקים אל חוֹפנוּ, אוּלם מרובּים מהם ימי הבּדידוּת, בּדידוּת בּתוֹך העם, בּדידוּת בּתוֹך המעמד וגם בּתוֹך הציוֹנוּת ואפילוּ בּארץ-ישׂראל עצמה. ויש שהפּוֹעל התל-אביבי רוֹאה את עצמוֹ בּוֹדד אף בּתוֹך ציבּורוֹ. ויהיה נא לנוּ האוֹמץ לראוֹת את המצב הנכוֹן.

אנוּ נמצאים עתה שני ימים אחר נצחוֹן, נצחוֹננוּ בּבּחירוֹת בּתל-אביב. אוּלם אין לנוּ אפילוּ פּנאי לחוֹג את הנצחוֹן. עלינוּ להכין עצמנוּ למלחמוֹת חדשוֹת, לחַשל את כּוֹחוֹתינוּ לקראת המציאוּת, המביאה לנוּ יוֹם יוֹם תקלוֹת חדשוֹת ואַכזבוֹת חדשוֹת. ואם יש לפעמים שנשכּח את בּדידוּתנוּ, ונרצה לראוֹת את מצבנוּ קל יוֹתר ונוֹח יוֹתר, ונאמין שההמוֹנים כּבר בּאוּ אלינוּ, הרי בּאוֹת מיד האכזבוֹת וּמַנחילוֹת מהלוּמוֹת קשוֹת לתפיסה כּזוֹ. וּכנגד הסימפּטיה קִצרת-הימים שעוֹרר המפעל הארץ-ישׂראלי בּאה הַעמדת קְרים לעוּמת ציוֹן, והגבּרת המגמוֹת האַנטי-ציוֹניוֹת בּכל החזיתוֹת, גם בּין הנוֹטַבּלים וגם בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

גם בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית פּנימה הננוּ צפוּיים מדי פּעם לאַכזבוֹת קשוֹת. כּמעט לפני כּל קוֹנגרס קמים עלינוּ חכמים, מבקרים ויוֹעצים טוֹבים, וּמַתחילה מלחמה נגד התישבוּתנוּ הבּלתי-מעשׂית, נגד “תקציבינוּ” הבּלתי-פּרוֹדוּקטיביים, נגד “שלטוֹננוּ” הסוֹגר כּביכוֹל את שערי הארץ בּפני אחרים. אך זה נתגלה לכאוֹרה כּשלוֹן העליה הרביעית, ונדמה היה, כּי הפּעם נראה לעין כּל, שלא יתכן יִשוּב ללא קרקע וּללא חרוֹשת, וכי לא יִכּוֹן בּנין לאוּמי לא על יסוֹד של עבוֹדה, ושהאמיתוֹת הפּשוּטוֹת הללוּ יֵחַרתוּ הפּעם על לוּחוֹת הציוֹנוּת ללא הימָחק. אבל האידיאוֹלוֹגיה האנטי-פּוֹעלית התחכּמה גם כּאן והרי היא חוֹזרת וטוֹענת, כּי אילמלא הפּוֹעלים ש“הפריעוּ” לעליה הרביעית, לא היתה זוֹ נכשלת ולא היה בּא המַשבּר בארץ. והנה בּמקוֹם להוֹציא לקח מן המשבּר של עכשיו, תחת לרפּא את הסבל — מתכּוֹננת עתה נגדנו בּפּוֹלין וּבאמריקה התקפה מחוּדשת, האוֹמרת לרוֹפף את התנוּעה היחידה המעשׂית, העוֹמדת בּקשרי מלחמת-ההגשמה הציוֹנית.

כּל זה בּא ללַמדנוּ, כּי בּמצב זה כּיבּוּשינוּ עדיין אינם כּיבּוּשים בּטוּחים וּמבוּצרים. וזאת אנוּ לְמֵדים גם ממצב התנוּעה המתרכּזת מסביב להסתדרוּת, תנוּעה הנזוֹנה לכאוֹרה ממציאוּת הארץ, אשר צמחה על בּרכּי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, גדלה על הספרוּת והרוֹמַנטיקה הארץ-ישׂראלית. הנה ירדוּ עתה גלי התנוּעה לא רק בּארץ של הרדיפוֹת, הדיכּוי והשׂטנוֹת נגדנוּ, אלא גם בּכמה ארצוֹת אחרוֹת, וזה אוֹמר לנוּ, כּי מפעלה של ההסתדרוּת, מפעלה החינוּכי והאִרגוּני, טרם שָלַם, טרם נסתיים.

וּמה שמכאיב בּיוֹתר זהוּ מצבנוּ הפּנימי בּשעה קשה זוֹ. אם עדיין חלשים הננוּ כּדי להשליט את רוּחנוּ בּציוֹנוּת, כּדי להנחיל את האמיתוֹת שקנינוּ לנוּ בּעמל ויסוּרים לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה, נוּכל עוֹד למצוֹא נוֹחם בּמעט הכּיבּוּשים אשר כּבשנוּ וּבמעט הנצחוֹנוֹת אשר נָחַלנוּ, אוּלם אם לתוֹך תנוּעתנוּ חוֹדרת חוּלשת-המוֹחין וּפוֹרצת אַנדרלמוּסיה שׂכלית וּמוּסרית, המַטה מן הדרך, המעקמת את התפיסה המציאוּתית, המחַקה " חיקוּי של התבּטלוּת" תנוּעוֹת-חוּץ וצוּרוֹת-חוּץ מבּלי היכוֹלת למַזג את מציאוּתנוּ עם הרעיוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית, הרי זה מוֹכיח, כּי לא הספּיקה עבוֹדתנוּ החינוּכית בּארץ וכי לא הספּקנוּ להתבּצר, עד שחלקים מאִתנו, ולוּ הצעירים והרכּים בּיוֹתר, יעצרוּ מעמד בּפני כּל רוּחוֹת מנַשבוֹת.

ואילוּ היתה ועדת התרבּוּת שוֹמעת לי לא היתה מסדרת עתה בּיוֹם חג ההסתדרוּת אסיפוֹת חגיגיוֹת בּלבד, אלא היתה מַקדישה את חוֹדש ההסבּרה לויכּוּח הגדוֹל והקשה, ויכּוּח “לחיים ולמות”, על מַהוּת ההסתדרוּת; אסיפוֹתינוּ עתה היוּ צריכוֹת להיוֹת למלחמת-אחים גדוֹלה, לבירוּרים יסוֹדיים: הלָנוּ אם לצרינוּ. דרוּש לנוּ עכשיו מעשׂה של גדעוֹן, כּי הסכּנה לנוּ עתה אינה בּקיצוּר החזית אלא בּחוֹסר בּיצוּרה.

ואפשר כּי אני אחזוֹר על דברים נוֹשנים, שכּבר אמַרנוּם, אוּלם יש עתה צוֹרך לחזוֹר על דברים אֶלמנטריים שהם אבני-היסוֹד בּתנוּעתנוּ: הסתדרוּתנוּ מה היא? הסתדרוּת מקצוֹעית רגילה, אשר יש לָמוֹד אוֹתה בּאַמַת-המידה של כּל אגוּדה מקצוֹעית רגילה, אוֹ היא הנָה דבר-מה יוֹתר מזה? השׂמאל, הרוֹכב על גבּי המהפּכה הסוֹציאלית והרוֹאה את עצמוֹ כּנוֹשׂא הרבוֹלוּציוֹניוּת בּחיינוּ, רוֹצה לעשׂוֹת את הסתדרוּתנוּ למקצוֹעית גרידא, והוּא מגיש לנוּ את השי של “איחוּד”² מקצוֹעי וּפירוּד הסתדרוּתנוּ כּתרוּפה לכל נגעינוּ. תפיסה זוֹ — מלבד שאינה הוֹלמת את מציאוּתנוּ, מלבד מה שיש בּה השתמטוּת מן הקשיים האמיתיים שבּדרכּנוּ, אשר יש בּה הסחת הדעת מעֵין זוֹ של חוֹלה רציני המתאמץ להשכּיח מעצמוֹ את מכאוֹביו, מלבד כּל זה — הנה האידיאוֹלוֹגיה הזאת המרימה על נס את המקצוֹעיוּת ורוֹאה את הכּוֹח המחַדש והמַהפּכני אשר ישנה את סדר החיים בּאִרגוּן המקצוֹעי גרידא, תפיסה זוֹ היא פּרימיטיבית וריאַקציוֹנית, וּזמנה עבר כּבר בּכל העוֹלם. תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם הוֹלכוֹת וּמשתחררוֹת מהתפיסה הזאת, מראִיית חזוּת הכּל בארגוּן המקצוֹעי וּבתפקידים של המלחמה המקצוֹעית, המצוּמצמת. זוֹהי דרגה אשר כּל תנוּעה עברה אוֹתה בּטרם הגיעה להכּרה המעמדית השלמה, בּטרם קלטה את האידיאַלים הסוֹציאליים המַקיפים. בּתקוּפתנו גוֹברת בּכל העוֹלם המגמה לעשׂוֹת את הפּוֹעל לאַחראי לגוֹרל האוּמה. להכינוֹ לקראת השלטוֹן ולקראת הנהגת המדינה. הפּוֹעל זוֹקף את קוֹמתוֹ בּאנגליה, אוֹסטריה, בּלגיה וּבעוֹד כּמה ארצוֹת, והוּא נלחם לא רק על הטבת תנאי חייו, אלא על זכוּתוֹ לעצב את כּל החיים, הלאוּמיים והמדיניים. ואצלנוּ, אשר מתחילת היוֹתנוּ לא המלחמה על שׂכר וּשמוֹנה שעוֹת-עבוֹדה קבעה את הפּרצוּף של תנוּעתנוּ, אלא האידיאה של השחרוּר הלאוּמי, המשוּלבת ואינה יכוֹלה להיוֹת מנוּתקת מהשחרוּר האנוֹשי, אצלנוּ כּל נסיוֹן להסב את לב הפּוֹעל מאַחריוּתוֹ הלאוּמית הוא נסיוֹן ריאַקציוֹני להסב את גלגל תנוּעתנוּ אחוֹרנית. אמת פּשוּטה זוֹ, שהפּוֹעל בּארץ נשׂא אוֹתה בּקרבּוֹ בּיוֹדעים וּבלי יוֹדעים וחָקק אוֹתה בּכל צוּרוֹת חייו ואִרגוּנוֹ, הוֹלכת ונשכּחת עתה בחוּגים ידוּעים בּתוֹכנוּ מתוֹך קריאת בּרוֹשוּרוֹת, מתוֹך הַטְיַת אוֹזן אחת לנעשׂה בּארץ אחת וּמתוֹך אטימת האזנים לנעשׂה בּעוֹלמנוּ אנוּ וּבעוֹלם כּוּלוֹ. חוֹבתנוּ אנוּ בּתשוּבה על זה היא לפרוֹשׂ את דגלנוּ וּלהרים על נס את שאיפתנוּ להיוֹת משַחררי האוּמה וּמבַשׂרי גאוּלתה. עלינוּ לרכּז את היסוֹדוֹת החלוּציים אשר בּעם ולא לזוּז מהאמת של תנוּעתנוּ כּל-שהוּא. וּככל שאנוּ גדֵלים, הן בּתוֹר פּוֹעלים שׂכירים והן בּיצירתנוּ המשקית העצמית, כּן יִגדל, יתגבּר ויתרחב התוֹכן הגנוּז של תנוּעתנוּ.

ואין אני חוֹשש להטיף בּשעה זוֹ לפוּלחן ההסתדרוּת. איני חוֹשש לאלה שיבוֹאוּ בּטרוּניה כּאילוּ אנוּ משעבּדים את היחיד וּמרכּיבים עליו שלטוֹנם של מוֹסדוֹת. בּתנוּעתנוּ, כּבכל תנוּעה בּעלת שאיפה והיקף ממלכתי השוֹאפת להגבּרת הקיבּוּציוּת בּמוּבן הטוֹב והמַקיף של המלה הזאת, אין דבר יוֹתר מסוּכּן מאשר אַנַרכיה, מאשר התפּוֹררוּת לאבק-אדם ולאבק-מחשבה. סוֹדה של כּל תנוּעת שחרוּר גדוֹלה וגוֹאלת הוא בּזה שהיא מוֹבילה מן ההתפּוֹררוּת אל ההתלַכּדוּת, מן הפּרט הנפרד אל הפּרט החי כּחלק של האוֹרגַניזם החברתי. ואילוּ היתה ההסתדרוּת הציוֹנית כּולה לא גוּף רוֹפף הבּנוּי על ה“שוֹקל”, אלא כּוֹח יוֹתר מרוּכּז וּמלוּכּד, כּי אז היה אוּלי מצב הציוֹנוּת אחר כּיוֹם, ואילוּ להיפך היינוּ אנחנוּ הוֹלכים בּדרך ההתפּוֹררוּת וה“אינדיבידוּאַליוּת” כּביכוֹל שבּה הוֹלך המעמד הבּינוֹני, בּדרך אשר כּמה יפי-רוּח בּתוֹכנוּ כּמֵהים לה, כּי אז היה מעמדנוּ, מעמד כּל הישוּב העברי בּארץ, וכל משקלה של יצירתנוּ אחר גם הוּא. הֵינֶה ראה את גדוּלתוֹ של משה רבּנוּ בּזה שכּבש את עבדי מצרים ועשׂה אוֹתם לעם ישׂראל. גאוֹניוּתוֹ של הרצל היא שעשׂתה אוֹתנוּ מחָדש לעם, וּגאוֹניוּתה של ההסתדרוּת שלנוּ היא בּזה, שהיא עוֹשׂה מפּירוּרי גָלוּיוֹת מכּל קצווֹת תבל, משכבוֹת תרבּוּתיוֹת וכלכּליוֹת בּעלוֹת יחסים ואידיאוֹלוֹגיוֹת שוֹנוֹת עם-עוֹבד מאוּחד. שוּם אִרגוּנים לאוּמיים אוֹ מעמדיים אחרים לא הבינוּ לעשׂות את אשר עשׂתה ההסתדרוּת, ללכּד שבטים וּגזעים שוֹנים לאוּמה עוֹבדת אחת. זוֹהי האידיאה של ההסתדרוּת. ואידיאה זוֹ שפּעמה בּנוּ מיוֹם בּוֹאנוּ לארץ אנוּ צריכים להחזיק בּה, לחַזקה וּלטַפּחה בּיחוּד בּשעה קשה זוֹ.

תנוּעתנוּ, כּכל תנוּעת שחרוּר בּהתגַשמוּתה, צפוּיה בּהכרח לשוּרת מַשבּרים, לירידוֹת אחרי עליוֹת. לא רק התנוּעה הציוֹנית, כּל תנוּעה סוֹציאלית אוֹ לאוּמית רצינית, כּיון שהיא מגיעה לסטַדיה זוֹ נקלעת בּכף-הקלע. די לזכּוֹר את רוּסיה בּ-1905 ולסקוֹר את המצב בּאירוֹפּה בּשנים האחרוֹנוֹת למען היוָכח בּזה. תנוּעוֹת המסתפּקוֹת בּהטפה גרידא יכוֹלוֹת לזרוֹם על מי-מנוּחוֹת עשׂרוֹת שנים. כּך חיתה הסוֹציאַל-דמוֹקרטיה הגרמנית עשׂרוֹת שנים וגידלה לאט לאט את כּוֹחה, כּך חיתה גם חיבּת-ציוֹן בּמשך שנים, אוּלם מצב זה אפשרי אך בּתקוּפת ההטפה, בּטרם הגיעה התנוּעה למדרגת ההגשמה. משהגיעה למוֹמנט הפַטַלי הזה אין עוֹד לימָנע ממַשבּרים. כּל חטא, אוֹרגַני אוֹ מקרי, ענשוֹ בּצדוֹ, וכל שגיאה גוֹררת אחריה כּשלוֹן. בּתקוּפה כּזוֹ טבעי הוּא שגם בּפנים מתרבּים קטַני-האמוּנה, ואז התנוּעה זקוּקה בּיחוּד לבדוֹק ולדעת היכן הנקוּדוֹת הזקוּקוֹת לבצָרוֹן.

תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל משלמת בּיוֹקר לא רק בּעד כּל כּשלוֹן וּשגיאה שלה, אלא גם בּעד שגיאוֹתיה של האוּמה כּוּלה. כּל פּרצה וכל עזיבה בּרחבי העם כּוּלוֹ מתנקמת בּנוּ וּבתנוּעתנוּ. חוֹבתנוּ אנוּ בּשעה כּזוֹ היא לבצר וּלגבּש את עצמנוּ למען נוּכל לעמוֹד בּפני כּל הרוּחוֹת. אין ההסתדרוּת יכוֹלה לעשׂוֹת נחת-רוּח ל“ימין” הרוֹצה לקיים את ההסתדרוּת על ידי צמצוּם התוֹכן ודלדוּל הפּעוּלה. ולא ל“שׂמאל” הרוֹצה להרחיב, כּביכוֹל, את המסגרת על חשבּוֹן יסוֹדוֹתיה ותכנה של ההסתדרוּת. תפקיד השעה הוּא בּצרוֹן התנוּעה והעמקתה, מלחמה בּהתפּוֹררוּת, בּאבק האדם ובאבק המחשבה בּתוֹכנוּ. אם נבין זאת יקוּם בּנו הכּוֹח לחדש ולחזק את תנוּעתנוּ, להניע מחָדש את גלגלי הציוֹנוּת ולהביא לארץ תקוּפה של מפעלים שיהיוּ גדוֹלים ממפעלינוּ כּיוֹם, בּמידה שמפעלי העליה השלישית היוּ גדוֹלים מאלה של העליה השניה.

כּסליו תרפ"ז.

¹

בּגליון 218 של ה“עמעס” כּוֹתב דוד בּרגלסוֹן:

“בּלב הקרקעוֹת היהוּדיוֹת שבּקרים נמצאוֹת 4–3 קוֹמוּנוֹת יהוּדיוֹת מסוּדרוֹת להפליא מלאוֹת חיוּת, צליל שמוֹתיהן — מוּזר הוּא לכל ההגירה היהוּדית: “משמר”, “תל-חי”, “מַעין”. חבריהן מוּזרים-משוּנים: כּאילו מכּאן, ואף על פּי כן לא מכּאן. “חלוּצים” הם. הם עוֹמדים בּרגל אחת בּקרים וּבשניה בּארץ-ישׂראל. בּ”תל-חי" עוֹבדים כּל 110 חברי הקוֹמוּנה הצעירים בּמסירותּ רבּה וּבחריצוּת כּנמלים. מדי שנה, אחרי הדיש, מסדרים הם את ערימוֹת השחת הכי-גבוֹהוֹת שבּכל הסביבה. את פּסגוֹת הערימוֹת הללוּ רוֹאים ממרחק של עשׂר וֶרסטָאוֹת² על פּני מערוֹמי הערבה. ועוֹד יוֹתר מאשר בּמרחק של י"ב ורסטאוֹת, על פּני כּל השטח הרחב של הקרקעוֹת הנוֹעדוֹת להתישבוּת יהוּדית, מוּרגש הרמז המַטיף-אֵלם מעל הערימוֹת הגבוֹהוֹת:

— זכרוּ, יהוּדים! בּרגל אחת — כּאן, וּבשניה — בּארץ-ישׂראל!

— יהוּדים, אל תשכּחוּ!

— אַל נא תַשלוּ את עצמכם, יהוּדים.

ואני הבּטתי אל פּסגוֹת הערימוֹת הללוּ כּשקרבתי אליהן. הבּטתי אליהן כּשיצאתי משם. והרגש אשר עוֹררוּ בּי שתי הפּעמים היה אחד: הם רוֹצים לכבּוֹש את נפשי. ואוֹתוֹ הרגש הבּרוּר, אוֹ הבּלתי-בּרוּר, — כּכה הבינוֹתי — הן צריכוֹת לעוֹרר אצל כּל מהגר, הרוֹאה אוֹתן מרחוֹק אוֹ מקרוֹב!

— זכר לחוּרבּן!"

וּבּרגלסוֹן מסַיים:

“הקוֹלקטיבים “משמר”, “תל-חי” וּ”מעין“. כּלוּם אני היחיד, אשר הכּרתי בּהם את ה”מגן-דויד“, הרוֹמז לכל ההגירה אשר מסביב?”

אכן, עין רוֹאה לדויד בּרגלסוֹן:³ פּסגוֹת ערימוֹת השחת של קבוּצוֹת החלוּץ רוֹמזוֹת לוֹ, הוּא יוֹדע את כּוֹחן, את כּוֹחן על פּני שטח הערבה הקרימאית, וגם מעֵבר לה. יוֹדע — ולבּוֹ אכוּל קנאה. והוּא גם יוֹדע — אל מי לפנוֹת לעזרה…

ולנוּ — הרי זוֹ דרישת-שלוֹם יקרה שנמסרה לנוּ שלא במתכּוון על ידי “מלאך רע”, שעל כּרחוֹ הוּא מעיד לזכוּתנוּ וכוֹחנוּ, ואפילוּ בּשעה שממסירת-הדברים נוֹדף ריח מיוּחד, ריח של…“מסירה” לפי תוּמה.

זה לעוּמת זה

וּבשעה שבּרגלסוֹן, המתבּוֹנן להתישבוּת הקרימאית, מציין את דבר הימָצא כּוֹח חלוּצי המכוון את פּניו כּלפי ארץ-ישׂראל, בּא לַצקי-בּרֶתוֹלדי⁴ החוֹקר את שאלת המפעל החקלאי היהוּדי בּרוּסיה, וּמגלה את הצד השני של המַטבּע: את היעָדרוֹ של כּוֹח נוער חלוּצי, שיהא נוֹשׂא וּמַגשים את הרעיוֹן “הקרימאי”. בּמאמריו בּ“פרימאָרגן” הריגאי, הכּתוּבים מתוֹך יחס חיוּבי ובראִיית החקלאוּת היהוּדית בּרוּסיה מתוֹך תפיסה היסטוֹרית, מציין לַצקי-בּרתוֹלדי את העדרוֹ המוּחלט של הנוֹער הקוֹמוּניסטי היהוּדי בּמפעל ההתישבוּתי:

“כּל המכּיר את תוֹלדוֹת תנוּעוֹת ההתישבוּת היהוּדיוֹת, יוֹדע יפה מה רב היה בּתוֹכן תפקידוֹ של היסוֹד האידיאַליסטי, ושל הנוֹער בּפרט. המסייר את המוֹשבוֹת היהוּדיוֹת בּארגנטינה יפגוֹש בּשׂדוֹתיהן את הירוּשה של תקוּפת ההשׂכּלה האידיאַליסטית. שמה עבר לא רק העמֵל ההמוֹני. ליוה אוֹתוֹ גם האינטליגנט הפּטרבּוּרגי, המשׂכּיל, האידיאַליסט בּעל החלוֹמוֹת אשר צָר את צוּרת הישוּבים, יצר את התנוּעה הקוֹאוֹפּרטיבית, ריפּא מיאוּש שבּקלוּת-דעת, נלחם כּנגד רוּח המסחר והרדיפה אחרי “תכלית” וסייע להשתרשוּת עמוּקה בּקרקע. וּמה היה גוֹרלוֹ של ישוּב ארץ-ישׂראל בּלי ה”בּיל“וּיים” של שנוֹת השמוֹנים וּבלי החלוּצים של ימינוּ? בּרוּסיה, בּתנוּעה היהוּדית לחקלאוּת, חסר היסוֹד “החלוּצי”. הנוֹער היהוּדי הקוֹמוּניסטי רחַק מעל ההמוֹן היהוּדי וּמבקש את אָשרוֹ אֵי-שם בּמרחק. נוֹער זה שקוּע בּפּוֹליטיקה ואינוֹ חש כּל התלהבוּת לפעוּלה פּרוֹדוּקטיבית ישוּבית. וגדוֹל הנזק."

שוֹנים הם לכאוֹרה בּרגלסוֹן וּבּרתוֹלדי בּפּספּוֹרטים הפּוֹליטיים שלהם תכלית שינוּי, וּבבית-המדרש החלוּצי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לא למדוּ, ואף על פּי כן גם בּרגלסון בּקנאתוֹ וגם בּרתוֹלדי בּעיוּנוֹ — שניהם לדבר אחד נתכּוונוּ. חוֹששים הם לגוֹרל מפעל התישבוּת יהוּדית, אשר אין לרשוּתוֹ שפעת כּוֹחוֹת חלוּציים. יוֹדעים הם, כּי “גדוֹל הנזק”. ואצלנוּ שנתבּרכנוּ בּמקוֹר חלוּציוּת חיה, אשר אינוֹ דוֹלל, גם בּשעה שסוֹתמים בּפניו את כּל המוֹצאים, אצלנוּ המבזבּזים והוֹרסים את האנרגיה החלוּצית, אצלנוּ — הוּכרזה סוֹף סוֹף מלחמת הקוֹדש על התפיסה החלוּצית, ה“אוּטוֹפּית” וה“נַאיבית”. גם אצלנוּ מַרבּים קנאה וּמעמיקים עיוּן. “מקנא” בּעל-הבּית ונוֹשׂא דגלוֹ בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק בּפוֹעל החלוּץ, אשר עָצַם בּמאד מאד ותימָלא הארץ אוֹתוֹ ואשר נטל לעצמוֹ את כּל הגדוּלה: את העמק ואת העיריה, את התוֹר בּלשכּה ואת החילוּפין בּעבוֹדה, את “אוֹצר הישוּב” והעיקר — את התקציבים, אשר בּהם שמן חלקוֹ. וגם “עיוּן” אינוֹ חסר אצלנוּ. יוֹצאי “השוֹמר הצעיר” ונוֹשׂאי-כּליו של טרוּמפּלדוֹר, שנלאוּ נשׂוֹא את כּוֹבד “האוּטוֹפּיה” החלוּצית — נפקחו עיניהם וַיִוָכחוּ, כּי “תקוּפת החלוּץ כּבר נסתיימה” אצלנוּ, וכי אין לנוּ מעתה אלא לדפּוֹק את סוּסינוּ בּדרך-המלך הכּבוּשה.

וּבכן כּדי להרגיע את בּרתוֹלדי ואת בּרגלסוֹן, כּדי לרפּא אוֹתם מהתפיסה החלוּצית-הפּרימיטיבית, אין טוֹב מאשר להביאם אלינוּ וּלהשמיעם לקח מפּי האידיאוֹלוֹגים של מעמדנוּ הבּינוֹני וּמפּי האֶכּס-חלוּצים שהציצוּ ונפגעוּ.

כּסליו תרפ"ז.

¹

יוֹתר מ-17.000 איש הצבּיעוּ בּבּחירוֹת לועידה השלישית של ההסתדרוּת — זוֹהי התוֹצאה שלהן החשוּבה בּיוֹתר! אין עֵדוּת חזקה יוֹתר על כּוֹחה של ההסתדרוּת ועל השרשים אשר העמיקה לשלוֹח בּלבּוֹ של כּל פּוֹעל. ילַגלגוּ להם המלגלגים, כּנפשם שָׂבעם, על “ארץ הבּחירה”² ועל ריבּוּי התקהלוּתנוּ. לנוּ, העוֹמדים בּמערכת החיים הכּבדה, היה הפּעם מִפקד, מפקד לכּוחוֹת הנתוּנים בּמצוֹר. הנעדר איש? העוֹד אמיצה הרוּח? הנאמן המחנה? העוֹמד הוּא הָכֵן? והתשוּבה היתה — 17.200 איש הינם חברים בּפוֹעַל, בּוֹחרים בּהסתדרוּת, חרדים לגוֹרלה, רוֹאים בּה את גוֹרלם. הרבּוֹת הן הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם, אשר בּהן אחוּז הבּוֹחרים בּפוֹעַל דוֹמה לזה שלנוּ? היש עוֹד גוּף ציבּוּרי אחד, בּתוֹך כּל התנוּעה הארץ-ישׂראלית למַעמדוֹתיה ולזרמיה, — ואוּלי גם בּתוֹך העם היהוּדי — המוּרכּב משבעה-עשׂר אלף איש, הפּוֹעלים בּצַותא, ואשר חייהם אחוּזים וּדבוּקים בּמפעלם?

הבּחירוֹת הוֹכיחוּ, ראשית כּל, כּי חלוֹם ההסתדרוּת הכּללית לא חלוֹם-שוא הוּא. היא בּיתוֹ של הפּוֹעל, מקלטוֹ וּמשׂגַבּוֹ. גם בצוּרתה כּיוֹם — על ליקוּייה ורפיוֹנוֹתיה, על חוֹסר כּוֹחה להיוֹת את אשר היא צריכה ועתידה להיוֹת — רוֹאה בּה הפּוֹעל את כּוֹחוֹ, את חיי רוּחוֹ, את יוֹמוֹ ואת עתידוֹ. כּי עם ריבּוּיוֹ הגדוֹל של מספּר העוֹבדים בּארץ לא חוּלל מוּשׂג ההסתדרוּת, לא נוּטש; כּי היה לעצם מעצמוֹ של הפּוֹעל בּארץ. וּבימים קשים אלה, בּימי מצוֹר וּמֵיצַר, לא נתפּזרוּ האנשים איש לעברוֹ, כּי אם התלקטוּ מחדש, ואוּלי בּיתר עוֹז ואוֹמץ, בּצל קוֹרתם הכּללית. וזוֹהי נחמה גדוֹלה בּצוֹק עתים אלה והבטחה גדוֹלה לעתיד לבוֹא. הבטחה על הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּבית-חיינוּ, בּהסתדרוּת, כּי לא יכַזבוּ. כּי אין לך ערוּבּה נאמנה יוֹתר לעתידה של תנוּעה, מאשר שלימוּתם ונאמנוּתם של הכּוֹחוֹת הנוֹבעים מבּפנים.

וּבחינה שניה למפקד זה: בּאיזוֹ מידה שלם לבּם של המוֹני הפּוֹעלים בּארץ עם הרעיוֹן אשר הביאָם הנה, עם המפעל אשר לשמוֹ בּאוּ. זה שנים על שנים מנַסרוֹת בּחלל עוֹלמנוּ הברוֹת הקרוּיוֹת “שׂמאליוֹת”, הברוֹת של כּפירה וָמַעל. מתלבּשוֹת הן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וגם נזוֹנוֹת ממקוֹרוֹת שוֹנים: יש שהן בּאוֹת בּשליחוּת של סוֹכנוּיוֹת-חוּץ, אשר דבר אין להן עם חיינוּ, מפעלינוּ ויסוּרינוּ, ואנוּ — פּוֹעלי ארץ-ישׂראל — בּאים בּשבילן בּחשבּוֹן רק בּמידה שאנוּ עלוּלים להמציא בּשׂר-תוֹתחים וחוֹמר מַתסיס אחרים; יש שהן נוֹלדוֹת בּמוֹחוֹת תאֵבי-פּלפּוּל וּנזוֹנוֹת מקלוּת-הדעת של צוּרבוֹת דְרַבָּנָן המחפּשׂים חדשוֹת לבּקרים ונתפּשׂים בּכל קוּרי תיאוֹריה וגירסה אחרוֹנה; ויש גם שהן נזוֹנוֹת — כּנַחשוֹלי היציאה והיאוּש, אשר לא פּסקוּ בּארץ מראשית העליה — מִמרי החיים וקָשיָם, מנטל חוֹסר-העבוֹדה, מן האַכזבה המרה בּטֶמפּוֹ של הַמחָשת מפעלנוּ, מן המעל של ה“חוֹרים והסגנים”, מהאדישוּת וההתנכּרוּת של תוֹפסי השלטוֹן לחֶבלי העליה וההתישבוּת. מפּעם לפעם נשמעים קוֹלוֹת אלה בּרמה, ועם כּל עקה ועם כּל פּוֹרענוּת וּמַשבּר נשמעת תרוּעת-הנצחוֹן של ה“כּוֹבשים” הללוּ הסוֹתמים את הגוֹלל על אמוּנתוּ ומפעלנוּ. וּלכל אלה עוֹד לא היוּ לכאוֹרה ימים טוֹבים כּימינוּ אלה: גדישוּת סאַת הסבל של העוֹבד בּארץ, רפיוֹן הרוּח בּציוֹנוּת “הכּללית”, מטמוּט הרוּח בּתוֹך קיבּוּצים חלוּציים אחדים — כּל אלה כּתוּמם בּאוּ והבטיחוּ לעכבּרי ספינתנוּ המטוֹרפת: הגיעה שעתכם! והנה בּא המִפקד הרציני ושׂם לאַל את כּל הספּקוּלציה הזאת על המַשבּר ועל העיכּרוֹן הפּוֹליטי ועל רפיוֹן רוּחוֹ של הפּוֹעל בּארץ: השׂמאל כּוּלוֹ — על חלקיו האַנטי-ציוֹניים בּפירוּש וּבהסתר ועל חלקיו הנבוּכים בּאַ-צִיוֹנוּתם — קיבּל בּסך-הכּל כּאלף קוֹל, כּלוֹמר, לא יוֹתר מאשר קיבּלה אֶשתקד ה“פרקציה” לבדה בּבּחירוֹת לאסיפת הנבחרים. וּבתוֹך זה 300 קוֹל מנבוּכי הגדוּד והקיבּוצים, המתלבּטים עדיין בּין ציוֹנוּת לאנטי-ציוֹנוּת.

אין להעמיד את “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים בּשוּרה אחת עם השׂמאל הפרקציוֹני ועם אגפּי ה“איחוּד” לגוֹניהם. מלחמתם הפּעם בּליקוידציה הציוֹנית הרימה את ערכּם בּעיני הפּוֹעל, אוּלם זרוּתם לעברית, עקָרוּתם הישוּבית, התנכּרוּתם למפעל החלוּצי וּלבקשת דרכי ההגשמה הציוֹנית — כּל אלה גרמוּ לכך, שלמַדרגה של מפלגה בּעלת השפעה בּחיי הפּוֹעל בּארץ לא הגיעוּ, עם כּל רצוֹנם להיבּנות מרגש המרי והאוֹפּוֹזיציוֹניוּת של הפּוֹעל לכּוֹחוֹת המנַהלים את ההסתדרוּת. תקווֹתיהם מהבּחירוֹת הפּעם לא נתקיימוּ.

אם נצרף את האחוּזים שקיבּלוּ הרשימוֹת החיוּביוֹת השוֹנוֹת (“אחדוּת-העבוֹדה”— 53.5 אחוּזים, “הפּוֹעל הצעיר” — 26.5; קיבּוצים — 4, בּלתי מפלגתיים — 1.5) ניוָכח כּי הרוֹב העצוּם והמכריע של ציבּור הפּוֹעלים — 85.5 אחוּזים — הכריז בּאלָפיו וּבהצבּעה אישית, בּשיקוּל-דעת של כּל יחיד ויחיד: דרכּנוּ היא הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ; בּה נוֹסיף ללכת ונַגבּיר צעדינוּ.

ועוֹד דבר אשר התגלה בּבהירוּת בּבחירוֹת אלה, דבר אשר כּמוֹהוּ לא ראינוּ זה כּמה; ההתגַבּשוּת הפּנימית, הקוֹנסוֹלידַציה הציבּוּרית-הפּוֹליטית בּמחנה הפּוֹעלים. לאן נעלמוּ הפּעם כּל הרשימוֹת הסַסגוֹניוֹת, ה“מקוֹמיוֹת”, העדתיוֹת, המקצוֹעיוֹת וכיוֹצא בּהן, כּל אוֹתן הרשימוֹת הצפוֹת ערב בּחירוֹת. ה“דוֹאגוֹת” לחבר הבּלתי-מפלגתי שבּהסתדרוּת? ולא רק רשימות אֵלוּ, כּי אם גם כּמה רשימוֹת “מפלגתיוֹת”. הנה אך זה זכינוּ לשמוֹע “פּרוֹגרמה” שלמה ומתוּקנת מפּי ה“עמלנים”³, אשר התכּוונוּ להפוֹך על פּיה את קערת ההסתדרוּת. ועתה — אפילוּ לא העיזוּ להוֹפיע בּבּחירוֹת ולעמוֹד לדין הציבּוּר. והרביזיוֹניסטים — הם אָזרוּ אמנם כּוֹח ויצאוּ. אוּלם “מפלגת פּוֹעלים” זוֹ, היוֹדעת לגלוֹת בּכל הזדמנוּת את איבתה לפּוֹעל — וּמי כּבאי-כּוֹחם בּעיריה להוֹכיח זאת — ושאינה מסתלקת יחד עם זה גם מן התקוה לאסוֹף כּביצים עזוּבוֹת את כּל נמוּשוֹת הפּוֹעלים בּסינרה — קיבּלה מן הפּוֹעלים את התשוּבה הראוּיה לה. כּמו כן לא הצליח הפּעם גם הנסיוֹן, ההוֹלך וחוֹזר מבּחירוֹת לבחירוֹת, לזכּוֹת בּקוֹלוֹתיהם של הבּלתי-מפלגתיים לא על יסוֹ­­ד עמדה בּרוּרה, מסוּימת וּמחַייבת, השוֹנה משל המפלגוֹת הקיימוֹת, אלא על יסוֹד של בּלתי-מפלגתיוּת גרידא. אוֹת וּמוֹפת הוּא לחזיוֹן חיוּבי, החוֹזר בּחיי תנוּעתנוּ מתקוּפה לתקוּפה: התגבּשוּת רעיוֹנית וציבּוּרית. אם כּי ציבּוּרנוּ בּכלל, והציבּור הבּלתי-מפלגתי בּפרט, מלא טינה על המפלגוֹת הקיימוֹת, בּצדק ושלא בּצדק, ונוֹהג להטיל עליהן את האַחריוּת לכמה וכמה ליקוּיים בּחיינוּ, הרי בּהגיע שעת-מבחן אין הוּא מוֹסר את קוֹלוֹ ליצוּרים קיקיוֹניים, מחוּסרי עָבר ומחוּסרי כּוֹח לשׂאת בּאחריוּת. והוּא פּוֹנה לאוֹתן הפוֹרמַציוֹת הציבּוּריוֹת אשר בּהן נתגבּש הנסיוֹן הציבּוּרי-פּוֹליטי של התנוּעה כּוּלה. האין לראוֹת בהתגבּשוּת זוֹ שלב לאִרגוּן מדיני מַקיף יוֹתר ונַעלה יוֹתר, למפלגת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית העתידה להקיף את כּל רחבי התנוּעה, הנאמנה ליעוּד החלוּצי של כּלל- העוֹבדים בּארץ?

ועתה — רק עתה אחרי הבּחירוֹת, יש לשוּב וּלדבּר על עצם הועידה. לא כּדַבּר מתוֹך סערת המלחמה, ולא מתוֹך בּיקוֹרת המבקשת להיבּנוֹת על גילוּי-מוּמים, כּי אם מתוֹך עצם הרצוֹן לתקן, לחזק ולהגבּיר. הֶרכּבה של הועידה פּוֹטר אוֹתה מהוֹציא לבטלה את כּוֹחה בּמלחמה עם אלה, הבּאים אל בּמת ההסתדרוּת כּדי לנצלה לשם פּוּלמוּס ופרסוּם דברי בּלע, כּדי “לדבּר מעל ראש הועידה” החוּצה. וּלפיכך, האפשרוּת והחוֹבה כּי הועידה תתרכּז הפּעם בחידוּש היצירה וּבתיקוּן הקיים. והאפשרות יֶשנה: לשני הגוּפים העיקריים המהַוים את רוֹב בּנינה של ההסתדרוּת נוֹסף הפּעם גוּש הקיבּוצים, אשר התגבּר ועמד בּפני נחשוֹל הליקוידציה, ואשר יש לראוֹתוֹ כּיוֹצא בּשלוֹם מכּוּר- המַצרף וּכשלב להתגבּשוּת החלוּצית-סוֹציאליסטית בּארץ. כּל אלה יחד צריכים מעתה להעמיס על עצמם את עבוֹדת הבּירוּר וההכנה הרצינית של הועידה. אילוּ היה הדוֹר נמצא זכּאי והיוּ בּירוּרים אלה מביאים ממילא לחידוּש אותו הענין, אשר בּעצם אינוֹ יוֹרד מעל סדר היוֹם שלנוּ — ההתמַזגוּת הרעיוֹנית והפּוֹליטית של רוֹב מנינה ורוֹב בּנינה של תנוּעת הפּוֹעלים. אוּלם אם גם אין השעה ראוּיה לכך — הרי צריכים בּירוּרים אלה להבטיח, כּי הועידה השלישית לא תבוּזבּז לקטנוֹת.

שבט תרפ"ז.

¹

(לי.ח. רבניצקי)

סוֹפר נכבּד,

מבּלי שאמַצה הפּעם את עוֹמק כּונוֹתיך, אם בּאמת לשם קבּלת תשוּבה שאַלת, אוֹ שהתשוּבה ידוּעה לך מראש, אלא שכּאן מצאת לך צוּרה ספרוּתית נאה להתריע “בּאָזני העם אשר על החוֹמה” על קלוֹן עתוֹן הפּוֹעלים, אשר לא יצא “להרעיש את עוֹלם הפּוֹעלים על השערוּריה הגדוֹלה בּקרב המחנה” — הריני נכוֹן לענוֹת לך גלוּיוֹת וּברוּרוֹת.

והַרשֵני, סוֹפר נכבּד, לפתוֹח גם אני בּתמיהה. תָמֵהַ אני עליך, אדוֹני, שהנה בּמשך השנים אשר אתה חי אִתנוּ בּארץ ניתנוּ לך כּמה הזדמנוּיוֹת לגלוֹת בּרבּים את חוֹם-נפשך “וּלהתריע על הקלקלה” שבּחיינוּ — ולא השתמשת בּהן עד הֵנה (זוּלת מה שיצאת, כּמדוּמה, פּעם מגדרך ואמרת “יִישר כּוֹח” ל“דוֹאר היוֹם” על שיסוּייו כּנגד ד"ר רוּפּין, זה שנכתם עווֹנוֹ בּהעריכוֹ לחיוּב את מפעל הפּוֹעל בּארץ). לפי הרגשתי אני, למשל, הוֹלכים ונעשׂים “בּארצנוּ וּלעינינוּ” מעשׂים אשר לגבּיהם אי אפשר לוֹ “לאדם מישׂראל, בּעל רגש אדם ולב עברי, להתאפּק שלא לעוֹרר זעקת שבר”. ואתה, סוֹפר נכבּד, אוֹ שלא חַשת בּהם אוֹ שחַשת והתאַפּקת דוקא!

וּכדי שלא תחשדני בּאמירה בּעלמא, תרשני למנוֹת לפניך מקצת מן המקצת מן המעשׂים, אשר עליהם יש לאמוֹר בּלשוֹנך “וגדוֹל הכּאב של בּושה וּכלימה”:

הנה קּרה לעינינוּ וּלעיניך, שאנשים הגוּנים, לא ריקים וּפוֹחזים חלילה, אלא בּעלי-בּתים חשוּבים " בּקרב ישׂראל בּארץ-ישׂראל" הגיעוּ לידי הכּרה — צוֹדקת אוֹ מדוּמה — כּי “הרוֹב” אשר יש לפּוֹעלים בּעיריית תל-אביב, רוֹב נבחר וחוּקי, יש בּוֹ משוּם חשש סכּנה לכיסם, לשׂכר דירוֹתיהם אוֹ לכבוֹדם וּלהשפּעתם בּציבּוּר, והאנשים האלה חם לבּם בּקרבּם, וּבמצוּקת נפשם כּי גדוֹלה המטירוּ — אמנם לא אבנים בּחלוֹנוֹת — אלא כּתבי פּלסטר ודילָטוֹריה, סחבוּ את נבחרי הציבּוּר העברי לערכּאוֹת, שיסוּ והסיתוּ, הרקיחוּ עיר וּמְתים, סייעוּ כּכל אשר יכלוּ להחמיר עלינוּ את המַשבּר, ואוֹתוֹ שלטוֹן עצמי, אשר בּוֹ התפּארנוּ, השפּילוּ עד דַכָּא, עשׂו כּל אשר יכלוּ בּעזרת ערכּאוֹת וריצה למוֹשלים כּדי לקפּח זכוּיוֹת של יהוּדים-אזרחים-ציוֹנים מבּני העיר, אשר לא חֲנָנָם ה' בּנכסים. ולא די להם בּכל אלה, ויחרימוּ את הבּחירוֹת לעיר העברית, ויכּוּ את שלטוֹננוּ העצמי חרם — ואתה, סוֹפר נכבּד, אחד “המוֹרים והמַדריכים” של הציבּוּר הזה, לא יצאת “בּעוֹז על הבּמה”, “ולא גערת בּנזיפה בּאנשי חיל אלה”, המכניסים לתוֹך חיינו הציבּוּריים ערכּאוֹת, הֶפקרוּת ואַלָמוּת וַחֲרָמוֹת, “בּחרת בּדרך השתיקה שאינה יפה כּלל”, והראית בּעליל לקהל, ולציבּוּר הפּוֹעלים בּתוֹכוֹ, כּי לֵית דין ולֵית דיין בּקרב הישוּב, וכי לשוא הטיפוּ סוֹפרים בּישׂראל, שנים על שנים, למשמעת לאוּמית, להנהגה עצמית עממית, וּבבוֹא שעת-נסיוֹן חיזקוּ כּמה סוֹפרים אלה, אם בּדבּוּרם ואם בּשתיקתם, ידי פּוֹרצי-גָדר.

ושבתי וראיתי. הנה זה כּמה וכמה חדשים, שאלפי משפּחוֹת יהוּדיוֹת נמַקוֹת בּאין עבוֹדה וּמחיה; אלפי יהוּדים אשר בּאוּ לארץ, כּמוֹך וכמוֹני ממש, לחוֹנן עפרוֹתיה, ויאמינוּ בּתוּמתם לחוֹננה וּלכוֹננה בּעמל כּפיהם, והנה לעמלם זה אין דוֹרש וּלעָניָם אין שוֹעה, וכוֹחוֹתיהם הוֹלכים וכָלים, והם וּנשיהם ותינוֹקוֹתיהם עטוּפי רעב, והיאוּש כּוֹסס, והנֶכֶר אשר מסביב עוֹשׂה שַמוֹת. וּבת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת הלבבוֹת אשר בּכאן לכל תפוּצוֹת הגוֹלה ומחריבה שם כּל חלקה טוֹבה, וּמכבּה כּל ניצוֹץ של אמוּנה. ואנשים מישׂראל “בּעלי רגש אדם ולב עברי”, עוֹמדים על דם רעיהם, וכל הנעשׂה מסביב בּא לא להקל, לא לחזק ידים כּוֹשלוֹת, לא להציל מכּלָיה את הרכוּש היקר בּיוֹתר שיש כּיוֹם לעמנוּ, את נפשוֹת בּניו-בּוֹניו, האוּדים המוּצלים מאת החוּרבּן הגדוֹל, אלא להכבּיד, למרר, ליָאש. ואתה סוֹפר נכבּד, “כּוֹבש הפּעם את יצרך הטוֹב, התוֹבע בּתוֹקף להתעוֹרר וּלעוֹרר את דעת הקהל”, והנך מבּיט וּמחריש.

וּכשבּתוך האויר הזה של התנכּרוּת והַקשחת לב, של איש לבצעוֹ, קרא הועד הלאוּמי — רמז-מעט זה לקיבּוּץ יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי בּארץ — להתגבּרוּת, להתנדבוּת מעט, אפילו לא למסי-חוֹבה, כּאשר בּכל מדינה תרבּותית, אלא רק ל“אוֹצר הישוּב”, שצריך היה להעיד עדוּת כּל-שהיא על שמץ רצוֹן לשׂאת בּמצוּקת הרבּים — כּלוּם לא פּגש בּקיר אטוּם, בּלעג ובקלס, כּלוּם לא נתגלתה התהוֹם האיוּמה של קהוּת ונֶכֶר? ואתה, סוֹפר נכבּד, שקטת בּמכוֹנך ולא יצאת לשאוֹל בּשער בּת-רבּים" “אוֹי, מה היה לנוּ, לקראת איזוֹ תהוֹם אנוּ הוֹלכים?”

וּראה נא גם ראה, אדוֹני. שנים על שנים הטיפה חיבּת-ציוֹן לעבוֹדת האדמה, לעבוֹדה כּשרה על קרקע המוֹלדת, עד שסוֹף סוֹף נשתזרוּ המוּשׂגים הללוּ בּאריג הנפשי של הדוֹר, עד שבּא סוֹף סוֹף הדוֹר אשר קיבּל על עצמוֹ שליחוּת זוֹ (שאתה, סוֹפר נכבּד, הטפת לה בּין שאר חוֹבבי ציוֹן, מבּלי שהדבר חִייב בּשעתוֹ את מישהוּ לשינוּי חיים ממש), והנה קמוּ לעיניך נערים וּנערות מישׂראל, אשר מאת חיבּת-ציוֹן היתה להם זאת לא לענין מן השׂפה ולחוּץ וילכוּ בּעשׂרוֹתיהם, בּמאוֹתיהם ולאחרוֹנה גם בּאַלפיהם למלא מצוָה זוֹ ולָגוֹל חרפּה מעל המוֹשבה העברית, אשר כּוֹחה וּפריחתה על ניצוּל בּני עם זר. וּבלכתם להיכּבש בּעבוֹדת המוֹשבה, והנה הם נדוֹנים לרעב-תדיר, ללא כּסוּת וּללא מעוֹן, לשׂכר-עבוֹדה שאינוֹ מספּיק לאכילה כּדי כּוֹח עבוֹדה, וּלרַע מכּל זה, לימים של בּטלה, עלבּוֹן ודֵרָאוֹן. והכּוֹחוֹת הללוּ, אשר דוֹרוֹת על דוֹרוֹת טיפּחוּם ויביאוּם עד הלוֹם ויצווּ להם את החיים ואת העבוֹדה על אדמתנוּ, אלה אשר מהם תקוה לחקלָאוּתנוּ בּעתיד, הוֹלכים וכָלים לעינינוּ, ואתה, אדוֹני, הסוֹפר והחוֹבב ציוֹן, לא “נשמע קוֹלך בּדברי תוֹכחת מגוּלה יוֹצאים מלב אוֹהב וכוֹאב”.

והנה, קיים בקרבתך ציבּור של אלפים, וּלרבבוֹת יגיע, והוּא מאמין בּתוֹם לבּוֹ, כּי בּעבוֹדה תִכּוֹן ארץ-ישׂראל, וכי ארגוּנוֹ והתלכּדוּתוֹ וּמשמַעתוֹ הפּנימית של כּלל-העוֹבדים הם תנאי ראשוֹן לשחרוּר, ליצירה, הם תריס בּפני פּוּרענוּיוֹת, כּשלוֹנוֹת והתנַונוּת. וּבכוֹח הארגוּן הלך ציבּור זה ויצר קוֹדם כּל את עצמוֹ לחיי עבוֹדה, כּבש דרכים לא ידָעוּן ראשוֹנים, יצר משקים וּמפעלים, הקים גם מבצרי תרבּות, הביא אלפים וּרבבוֹת תחת כּנפי השׂפה והספרוּת העברית, הרים את דגל התקוּמה למרחוֹק, וכינס מסביבוֹ רבבוֹת נוֹער יהוּדי בּכל התפוּצוֹת, הָכֵן לעבוֹדת העם. והנה בּארגוּן זה, מקלטוֹ וּמשׂגבּוֹ של הפּוֹעל, מקוֹר בּטחוֹן וישע, מתנקשים “בּאכזריוּת חימה” בּעלי-בּתים, חנוַנים והסתדרוּיוֹת ציבּוּריוֹת מכוּבּדוֹת, האוֹסרוֹת עליו מלחמה עד חרמה, וההתנַקשוּיוֹת הללוּ, אשר כּל תקוה אין להן להכריע את הפּוֹעל, בּאשר יוֹדע הוּא, הפּוֹעל, כּי בּנפשוֹ הוּא הדבר והוּא נוֹתן עליו את נפשוֹ ממש, בּאשר יוֹדע הוּא, כּי ארגוּן זה הוּא אישוֹן-עינוֹ וּמבּלעדיו אין לוֹ כּל תקוּמה בּארץ, וּככל אשר יִרבּו היסוּרים, אשר הוּא מקבּל על ארגוּן זה, כּן תרבּה מסירוּת נפשוֹ, — ההתנַקשוּיוֹת הללוּ אינן מביאוֹת בּכנפיהן לא בּצע ולא כּבוד לגוֹרמיהן, אלא ממיטוֹת עלינוּ, על כּוּלנוּ, שערוּריוֹת וחילוּל השם, מהלוּמוֹת וּפרעוֹת, מאסרים וּכבלים, הפרעוֹת שביתה וגידוּלי בּגד וָמַעל, ועל כּוּלם —רוֹגז לבב. ועל כּל אלה, אדוֹני הסוֹפר, עוֹבר אתה “בּשתיקה גמוּרה, כּאילו זהוּ אינצידנט קל-ערך מאד, שאינוֹ כּדאי כּלל לאבּד עליו טיפּת דיוֹ ואפשר לבטלוֹ בּתנוּפה קלה ולעבוֹר בּמנוחה שלמה לסדר היוֹם”.

והנה אך זה, בּימים האחרוֹנים, נִהְיְתָה לעינינוּ “שערוּריה גדוֹלה ונוֹראה בּקרב ישׂראל לעין השמש בּארץ-ישׂראל”: פּוֹעלות יהוּדיוֹת הוּכּוּ “בּאכזריוּת חימה” ממש בידי שוֹטרי הממשלה. והשוֹטרים הוּזמנוּ מטעם פּקידי “הנדיב הידוּע”², והמַהלוּמוֹת חוּלקוּ בעווֹן שלא הסכּימו בּנוֹת סוֹררוֹת אלוּ להפחתת משׂכּוּרתן המַרעיבה. וההפחתה חלה בּענף פּרנסה, המעשיר בּכל הארץ את בּעליו, בּמשק אשר שׂכר-פּקיד שקוּל בּוֹ כּנגד שׂכרן של עשׂרוֹת פּוֹעלוֹת — ואתה, אדוֹני הסוֹפר, “שהשערוּריה ודאי נגעה עד עוֹמק לבּך”, “הסתפּקת בּזה שמלַאכתך נעשׂתה על ידי אחרים, בּעתוֹנים החשוּדים על פּרוֹליטריוּת ולא ניסית ללמד בּעלי-אגרוֹף בּינה”, כּי “לא זוֹ הדרך” לשוֹטרים בּארץ-ישׂראל להכּוֹת פּוֹעלוֹת יהוּדיוֹת, וכי לא לשם כּך קיימים פּקידיו של הנדיב שיִרצוּ בּמחנוֹת שׂכירים מבּני בּניו של ישמעאל וכי “לא הוּתרה הרצוּעה” וכי “בּני-עוֹנשין הם על מעשׂי פּרעוֹת”. וּבשעה שלמרוֹת תנאי הסכּם השלוֹם שבּין הפּוֹעלים וּבין הפּקידוּת, הוּבלוּ ששה פּוֹעלים מפּוֹעלי זכרוֹן-יעקב, כּבוּלים בּשלשלאוֹת-בּרזל לבית-הסוֹהר, לא זכוּ הם וחבריהם לשמוֹע מפּיך את תביעת עלבּוֹנם, כּאשר זכוּ הזגוּגיוֹת המנוּפּצוֹת.

בּמה זכוּ איפוֹא הזגוּגיוֹת של הדר-הכּרמל, כּי להן, אדוֹני הסוֹפר, חרדת את כּל החרדה הגדוֹלה הזאת?

זוֹ­הי התמיהה שאני שרוּי בּה. בּתמיהה זוֹ תמצא אוּלי את המַפתח לשאלה, מדוּע נמנעתי אני וחברי “מהרעיש את עוֹלם הפּוֹעלים”. ראה ראינוּ את החזית הגדוֹלה והארוּכּה, הָחֵל מן השוֹטר המזוּין ועד הבּעל בּעמיו, ועד המוּמחה לשׂכירת מפירי-שביתה ועד הסוֹפר בּישׂראל, וכוּלם, כּוּלם דבר אין להם עם הגוּלגוֹלת המנוּפּצת ועם החיים המנוּפּצים. ורק על הזגוּגיוֹת המנוּפּצוֹת נתגלגלוּ רחמיהם — ואדע, כי יש להן לזגוּגיוֹת מי שיתבּע את עלבּוֹנן ואינן זקוּקוֹת לי וּלשכּמותי.

אגב —

השאלת פּעם את נפשך, אדוֹני הסוֹפר: “לשכּה” זוֹ שבּשֶלה כּל הסערה, המחלקת את יוֹם העבוֹדה הזעוּם וּבוֹצעת את הפּת האחת לשנים וּליוֹתר, “לשכּה” זוֹ שאליה פּוֹנה כּל מחוּסר-עבוֹדה וכל קשה-יוֹם, — מכּמה מקרים של נפץ (נפץ זגוּגיוֹת ונפץ גוּלגלוֹת) הצילה היא אוֹתנוּ, כּוּלנוּ בּארץ? אילוּ שאלת זאת, היית אוּלי מבין את פּשר המרירוּת המתפּרצת בּשעה שלא רק קבּלנים ומּפירי-שביתה, אלא עסקני ציבּוּר מכוּבּדים וראשי מוֹסדוֹת ציוֹנים מתנכּלים אל לשכּה זוֹ להבקיעה.

ואל נא תראֵני, אדוֹני, כּאדם הרוֹאה כּאן שאלה של זגוּגיוֹת בּלבד. אפשר שענין הזגוּגיוֹת חשוּב לי ולחברַי הרבּה יוֹתר מאשר לרבּים מהמַתריעים על הקלקלה. בּעינַי אין זאת שאלת קדוּשת הקנין הפּרטי. זה בּעינַי הרבּה יוֹתר מאשר הלָאו של “בּל-תשחית”, לָאו מוּסרי חשוּב מאד מאד, לכל הרוֹאה בּרכוּש את עמל-האדם ואת נכס-הציבּוּר. ידוֹע ידעתי כּי זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת אינן אלא צוּרה של סדרי חברה ויחסי-אדם בּתוֹכנוּ. ידעתי גם ידעתי, כּי כּל אַלָמוּת וכל מעשׂה-הפקרוּת מתנקמים בּחיי החברה עשׂרת מוֹנים, כּי בּחיינוּ אנוּ לא יתכן מפעל היצירה בּאויר של אַלָמוּת כּל-שהיא, וגם זאת ידעתי: בּעד זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת ישלם תדיר, קוֹדם כּל, הפּוֹעל בּעוֹרוֹ וּבנפשוֹ. ונזקם של פּוֹעלי חיפה גדוֹל הרבּה יוֹתר מהפסדוֹ של בּעל-הבּית הניזוֹק בּזגוּגיוֹתיו. כּי אין אויב מסוּכּן יוֹתר לפּוֹעל מאשר זה המַדריך אוֹתוֹ בּדרך האַלָמוּת והפּריצוּת, בּין אם הוּא בּא מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא, לשם דחיקת הקץ כּביכוֹל, בּין אם הוּא בּא מסטרא דִימִינָא, לטמוֹן לוֹ מוֹקש וּלהעמיד בּנסיוֹן את כּל סבלוֹ. כּי חרב-פּיפיוֹת היא האַלָמוּת אשר האוֹחז בּה לא יִנָקה. ואין אסוֹן גדוֹל לפּוֹעל מאשר להפסיד את האנָך ההיסטוֹרי אשר בּוֹ הוּא אוֹחז וּבעזרתוֹ הוא כּוֹבש את כּיבּוּשיו הנאמנים. כּן, אדוֹני. זוֹהי ההכּרה המלַוה את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, והיא שעמדה לה לעמוֹד בּהרבּה נסיוֹנוֹת וּפורענוּיוֹת, והיא שגרמה לכך, שמקרה חיפה, שאתם מרעישים עליו את העוֹלם וּמנַפּחים אוֹתוֹ בּכל לשוֹן של הפלגה, מקרה שהנהוּ ממעשׂים בּכל יוֹם בּעוֹלם היהוּדי הקטן וּבעוֹלם הגדוֹל, הנהוּ אצלנוּ מקרה יוֹצא מגדר הרגיל. מגדר הרגיל.³

אוּלם מן ההכּרה הזאת של דרך התנוּעה, מן המלחמה הבּלתי-פּוֹסקת בּכל מיני נְליזוֹת וּסטיוֹת המסַכּנוֹת קוֹדם כּל את הפּוֹעל ואת מלחמתוֹ, ועד האיצטלה של מוֹכיח וּמַטיף מוּסר, ועד הצטרפוּת למקהלה היפה, השׂשׂה לכל מקוֹם תוֹרפה המתגלה בּמחנה העבוֹדה, הרוֹאה את הקיסם בּעיני הפּוֹעל ואינה רוֹאה את הקוֹרוֹת שבּעיני ציבּוּרה היא — רחוֹקה מאד הדרך.

ועוֹד מלים אחדוֹת, אשר בּהן אוּלי אסַכּן כּל קשר בּיני וּבין חברה מהוּגנת. אתה, אדוֹני, רחצת בּנקיוֹן כּפּיך, בשפכך את שצף קצפּך על מעשׂי הבַּרבַּרים, וּבי וּבחברַי אתה רוֹאה את הקרוֹבים אל החלל. מאתנוּ אתה דוֹרש עֶגלה ערוּפה. יהי כּן. אני לא ארחץ בּנקיוֹן כּפּי. וּבלשוֹן הכּתוּב אוֹמַר: לא טוֹב אנכי מאַחַי ואַחיוֹתי, המוּכּים והכּבוּלים בּשלשלָאוֹת. ואין לי הבּטחוֹן הגמוּר, כּי הייתי טוֹב מהם אילוּ נמצאתי עתה בּמצבם. זה כּמה שנים שלא טעמתי טעם רעב, ורָחקתי גם מטעם “משגיח” וּ“פקיד”, ויוֹם המחרת אינוֹ תלוּי לי מנגד, וּלפיכך אחשׂוֹך דברי הטפה וּמוּסר לימים טוֹבים יוֹתר.

שבט תרפ"ז.

¹

מר רבניצקי,

מתוֹך מכתבך השני למדתי לדעת, לצערי, כּי בּמידה כּזאת לא הצלחתי להביא את דברַי בּלבּך, עד שבּאמת נשאר “עצם הענין סתוּם ומעוּרפּל”. יתר על כּן, נתתי לך מקוֹם לראוֹת את דברַי כּ“תביעה שכּנגד” לשם “פּוּלמוֹס”. ואני, שָׂהדי בּמעמקים, לא לפוּלמוֹס התכּוַנתי, אלא לדבר אחר לגמרי: חפצתי כּי תשוּבתי תהיה בּרורה וּגלוּיה, מבּלי הַעלָמה כּל-שהיא, מבּלי תת מקוֹם למי שהוּא לטעוֹת בּעֶמדתי, בּין אם תִישַר בעיניו בּין אם תּרַע. ואם בּחרתי לי בּחלק מן הדברים צוּרה של שאלוֹת, הרי לא היה זה מצדי אלא שימוּש דידַקטי, כּדי להציג בּבּהירוּת האפשרית את תמוּנת חיינוּ הציבּוּריים, אשר ממנה, לדעתי, למרירוּת וליאוּש וּלאַלָמוּת תוֹצאוֹת, וּכדי לתת לך את האפשרוּת להעמיד אוֹתי על יחסך אתה לענין הנדוֹן.

אוּלם אם גם בּי הקוֹלר תלוּי, ואני הוּא שלא השׂכּלתי להסבּיר, הרי על כּל פּנים התאמצתי להבין את שאלתך וּלהשיב עליה כּכל יכלתי, לא התעלמתי ממנה והיתה לי רשוּת לקווֹת, כּי אם יהיה רצוֹן מלפניך ליטוֹל רשוּת הדיבּוּר וּלהעסיק את תשׂוּמת-לב הקוֹרא, כּי אז לא תמנע מאִתנוּ את תשוּבתך הגלוּיה לשאלוֹת אשר נשאלת. ואתה, אדוֹני, לא מצאת, כּנראה, בּכל דברַי שמץ-מה הראוי לעיוּן, לתשוּבה, ועל אחת כּמה הוֹדאה בּמקצת. חמקת לך מתשוּבה כּל-שהיא ל“עצם-הענין” והנך מסתפּק בּזה שאתה מגלה פּגָם קשה בדברַי, “מעין אחיזת-עינים”: נתתיך בּעיני הקוֹרא הפּשוּט לאדם שאינוֹ מתערב בּשאלות היוֹם, ואתה מעמיד אוֹתי על טעוּתי, כּי בּמשך השנים שאתה בּארץ כּתבת רבּוֹת “בּשמך אוֹ בּכינוּיך הספרוּתי” “בּשאלוֹת היוֹם העוֹמדוֹת על הפּרק”. בּי אדוֹני! האם לשתיקתך בּכלל חרדתי חרדה? אוֹ כּלוּם לכתיבתך שאלתי? והרי אני שאלתי לעמדתך בּשאלוֹת מסוּימוֹת, בּאוֹתן השאלוֹת המרוֹת, השוֹתתוֹת, “שאין לבטלן בּתנוּפה קלה ולעבוֹר לסדר היוֹם”? כּלוּם לא כּדאי היה שתאיר עינינוּ בּפתרוֹן השאלוֹת החמוּרוֹת, “המפרידוֹת בּין אחים” מתוֹך אוֹתה ההשקפה האחת והנכוֹנה “שיֶשנוֹ עם אחד וכל ישׂראל חברים”, כּדבריך?

ואתה, אדוֹני, כּאילוּ מתוֹך הסחת-דעת גמוּרה מן הענינים שעליהם נשאלת, מוֹסיף לקיים את מצוַת “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך”, מבּלי שתחשוֹב, כּי יש גם חוֹבה שאינה כּתובה “שמוֹע תשמע לדברי עמיתך”, והרי אתה חוֹזר שוּב על כּל דברי ההפרזה הבּלתי יפה בּענין הדר-הכּרמל, מַגזים לאין ערוֹך על גוֹדל הענין, מתעלם מגוֹרמיו (אפילוּ מזה שלהתפּרצוּת קָדם איוּם של הבאַת שוֹטרים לעזרת מפירי-השביתה), מסרס את דרישוֹת הפּוֹעלים (לדרישה שהעבוֹדה תחוּלק למחוּסרי-העבוֹדה לפי תוֹר צוֹדק, קוֹרא אתה “סערה על שניתנה עבוֹדה לפוֹעלים עברים רעבים סתם”) ושוֹכח לגמרי, כּי במשך שנה זוֹ היינוּ לא פּעם עדים לכך שעסקני פּוֹעלים הוּכּוּ וחוּבּלוּ בּגוּפם (החבר לובּיאניקר, החבר קיציס) מבּלי ש“החרדים לגוֹרל הישוּב נפגעוּ בּעוֹמק לבּם”, וכי אך זה קראנוּ, שבּנס-ציוֹנה עשׂה פּקיד יהוּדי לפוֹעל בּמַגלב ואיש לא פּצה פּה.

האין אני רשאי להסיק מכּאן, אדוֹני, כּי אתה וּשכּמוֹתך הנוֹטים להעמיד את התוֹרה כּולה על אחת, על “ודַל לא תֶהְדַר בְּריבוֹ”, ורוֹאים בּזה את תמצית השויוֹן האנוֹשי, עלוּלים מאד מאד להדוֹר, אחרים, לא דלים, בּריבם?

ושוּב אתה, אדוֹני, טוֹרח לעוֹרר בּי את האמוּנה, כּי אין אני חשוּד על מעשׂי-אַלָמוּת. כּלוּם זוֹהי השאלה? והלא השאלה היא, לדידי, אם “השׂבע אשר לא יבין לנפש הרעֵב”, אם זכּאי הוא לדוּן את חברוֹ הרעֵב, ועוֹד בּכל חוֹמר הדין. ואַל נא תתנני, אדוֹני, לדוֹרש “פּריבילגיה” למי שהוּא בּניפּוּץ שמשוֹת. הנה היינוּ עדים, כּי יהוּדים, לא פּוֹעלים, יוֹרדים עתה לפּוֹלין וּמנַפּצים שם שמשוֹת², לא בּבתים פּרטיים, אלא בתנוּעה הציוֹנית, ועסקנים כּשרים בּאים וּמלמדים עליהם זכוּת, כּי אין אדם נתפּס על צער חוּרבּנוֹ, ואוֹמרים לכוּלנוּ: “אַל תדוּן”. ואכן, בּמקוֹם שיש פּוּרענוּת לא נאמַר “הוֹכח תוכיח” אלא “עזוֹב תעזוֹב”. וּכשאין כּוֹח לעזוֹב, אזי — האדם בּעת ההיא יִדוֹם.

וּבמקוֹם תשוּבה בּחרת לך, אדוֹני, לבדוֹק את כל פּרשת חטאינוּ, שלי ושל חברַי, וַתפקדוּ עלינוּ את עווֹן “הנוֹער העוֹבד” ואת עווֹן ה“אתה בּחרתנוּ”. לכאוֹרה אתה מדבּר אמנם על שפע החזיוֹנוֹת השליליים הראוּיים להצלָפה, על “ימין” ועל “שׂמאל”, אוּלם, כּנראה, קרוֹב השׂמאל יוֹתר אל לבּך, וּלפיכך אינך חוֹשׂך שבטך ממנוּ. ועוֹד נראה, שאחדוּת-האוּמה וחבֵרוּת בּניה נפגעת יוֹתר “משיטתנוּ” הרעה מאשר, למשל, מן הצֶנז³ הנדרש בּתוֹר תריס בּפני “העצם החשוּב מעצמי-העם”⁴ על ידי העתוֹן⁵, אשר שמך מתנוֹסס הדר על עמוּדיו, בּין שאר חברי המערכת, אוֹ מן הוֹרדת שׂכר הפּוֹעלת העברית למַטה מכּל קיוּם אנוֹשי, אוֹ ממסירת פּוֹעלים עברים לידי משטרה על חטא של שביתה.

וּלפיכך הייתי בּעצם פּטוּר מכּל בּירוּר, הנהפּך, מאוֹנס, לויכּוּח. אלא שאוֹתם סירוּסי הדברים בּענין הנוֹער העוֹבד וּבמַהוּת הארגוּן שלנוּ, — סירוּסים שאנוּ רגילים לשמוֹע אוֹתם בּשׂיחוֹת יוֹשבי-קרנוֹת אוֹ בּעתוֹנים, שאינם חלילה “שׂוֹנאים וּשׂמחים לאיד הפּוֹעלים”, אלא שיש להם הנאה פּוּרתא מהרעלת האויר על ידי דברי-בֶּלע ואַבני-קֶלע — כּיון שנשמעוּ מעל עמוּדי “דבר”, מפּי סוֹפר נשׂוּא-פּנים, אין להשאירם מבּלי הסבּרה כּל-שהיא למי שאינוֹ מתכּוון דוקא למרוֹד בּאמת.

מכּה אתה “על חטא”, אדוֹני, אשר לא “הִתרעת על קלקלה” של הנוֹער העוֹבד, אוּלם אין אתה מרגיש כּל מוּסר-כּלָיוֹת, כּנראה, בּשעה שאתה עוֹמד וּמכריז, כּי “השתדלוּ מנהיגיו וּמדריכיו למחוֹת כּל סימן וכל זכר של לאוּמיוּת”, כּדי “שתסתלק השכינה הלאוּמית מעל פּני הנוֹער שלנוּ ושיִתקרב בּפסיעוֹת גסוֹת אל הקוֹמסוֹמוֹל”.

הראית, אדוֹני, חוֹבה לעצמך להכּיר מקרוֹב את הנוֹער העוֹבד ואת מַדריכיו בּטרם יצאת להוֹציא שם רע של קוֹמסוֹמוֹל על ילדי ישׂראל בּארץ-ישׂראל? החשבת רגע על כּבוֹד המלה העברית הנדפּסת בּאוֹתיוֹת אַשוּריוֹת, בּטרם הוֹצאת מעֵטך שחוֹר על גבּי לבן דברים אשר כּל היוֹדע יצחַק להם וינוּד לסוֹפר העברי, נשׂוּא-הפּנים, הנזוֹן וּמזין את הציבּוּר בּדיבּוֹת הוֹלכי-רכיל? הטרחת לסוּר אל בּתי-הספר של הנוֹער העוֹבד, להרצאוֹתיו, לאסיפוֹתיו, לקבוּצוֹתיו החקלאיוֹת, בּטרם הוֹצאת את פּסק-דינך? הטרחת לכל הפּחוֹת לקרוֹא את הדין-וחשבּוֹן של ועידת הנוֹער וידעת בּאיזה ענינים ושאלוֹת טיפּלה ועידתוֹ, וּמה אמרה בּשאלוֹת התרבּוּת, החינוּך החלוּצי, הפּעוּלה החקלאית? ואם הספּיקה לך השמוּעה בּדבר חטא “הדגל וההימנוֹן”, שהגיעה אליך, השאלת גם לדברי ה“מאַשרים-המַתעים” בּשאלה זוֹ בּטרם בּאת להעריך את מפעלם?

ועוֹד אַרשה לי לשאוֹל אוֹתך: כּלוּם משוּם ששמעת על הדגל וההימנוֹן, רק משוּם כּך הוּא (הנוֹער העוֹבד) לצנינים בּעיניך?

לא, אדוֹני, כּל עוֹד היוּ ילדי ישׂראל משׂחקים בּפוּטבּוֹל וּבצוֹפים וּבמַכּבּי, היה הענין — אם קרוֹב ללבּך ואם רחוֹק — כּשר מבּחינה לאוּמית. כּל עוֹד ילדי ישׂראל מתגוֹללים בּרחוֹבוֹת, מסתוֹפפים מסביב לסינֶמה, מתַגרים בּשוָקים, סוֹחרים אֱלֵי סימטאוֹת, צפוּיים לכל מכמַני המזרח — והכּל הוֹלך למישרים. אין אתה חרד לראוֹ­ת ולדעת מה יֵעָשׂה בּילד העברי בּארץ-ישׂראל. אוּלם מכּיון שנפלה הברה “הנוֹער העוֹבד” — ואתה, “החרד לגוֹרל הישוב”, חרדת את החרדה הגדוֹלה.

מבין אני לרֵעך, אדוֹני, אילוּ היוּ ילדי ארץ-ישׂראל “פּרחי-ציוֹן”⁶, למשל, ושָקט ורָגע לבבך. אוּלם הֶחָשבת על זה כּיצד קרה כּדבר הרע הזה שילדי ציוֹן אינם “פּרחי-ציוֹן” ענוּגים ורכּים, אלא נוֹער עוֹבד דוקא? האוּמנם לא מצאת בּיאוּר אחר מאשר השפּעתם הרעה של “המאַשרים המַתעים”? האוּמנם הנך סוֹבר בּתוֹם לבּך, כּי נוֹער עוֹבד אינוֹ מציאוּת אלא אַמצאה של “מַפרידים בּין אחים”?

ואוּלי תוּכל, אדוֹני, לבאר לי כּיצד קרה הדבר, שאנשים כּמוֹך, בּעלי “רגש אדם ולב עברי” “בּקרב ישׂראל בּארץ-ישׂראל” לא חרדוּ כּלל למחוֹת דמעה מעל פּני ילדה משרתת-נעלבת, מעל פּני ילד עזוּב בּרחוֹב, מעל פּני “מחוּסר עבוֹדה” פּעוּט? איך זה עצמתם עיניכם מראוֹת בּרע, כּי מתחת לכל התפארת הלאוּמית, על היכלי תרבּותה וּמוּסרה, קיים עוֹד “מרתף” לאוּמי, מרתף אָפל וטחוּב, העלוּל לפוֹצץ וּלקעקע את כּל הבּירה? האוּמנם, אתה וחבריך, הדוֹגלים כּל ימיכם בּשם המוּסר היהוּדי והלאוּמיוּת העברית, היוֹדעים וּמַטיפים כּי יש עם אחד, וכי כּל ישׂראל חברים, האוּמנם אינכם חשים כּל פּגיעה בּדבר, ש“בּני האבוֹת”, בּני אברהם, יצחק ויעקב, נדוֹנים לחיי השפּלה ורקב, לבערוּת וּלאַנאַלפבֵּיתיוּת, למחסוֹר וּלהפקרוּת? וּמדוּע המתנתם אתם עד שיבוֹאוּ ה“מאַשרים המַתעים” ויבקשוּ לתקן את פּגימת חיינוּ, שנעלמה מעיניכם וּממַצפּוּנכם?

ואם באמוּנה אתה סוֹבר, אדוֹני, כּי אנוּ מוַתרים על השכינה הלאוּמית הרי אתה טוֹעה מרה. אפשר זהוּ המקוֹמם כּנגדנוּ בּיוֹתר, אם גם בּלא יוֹדעים, שאין אנוּ מאמינים כּי עתידה השכינה לשרוֹת דוקא על אלה היוֹשבים ועטרוֹתיהם בּראשיהם ונהנים בּעוֹלם הזה. אוּלי זהוּ חטאנוּ שאנוּ מאמינים כּי אין ידים יוֹתר נאמנוֹת לשכינת האוּמה מאשר ידי-העבוֹדה. ואף על פּי שת“ק מאוֹת פּרסה על ת”ק מאוֹת פּרסה רגזה הארץ והוּבאש ריחוֹ של “הנוֹער העוֹבד”, הריני מעיז להעיד לפניך, אדוֹני, קֳבָל-עם, כּאדם אשר אינוֹ חוֹשב את התרבּוּת העברית בּימינוּ כּנחלת בּעלי-בּתים הגוּנים דוקא, ואשר יש לוֹ כּל “היצר הרע” שהפּוֹעל העברי יהיה הנהנה מנכסי תרבּוּתנוּ וגם יוֹצרם לעתיד לבוֹא, כּי נוֹער עוֹבד זה, המנוֹאָץ והמשוּקץ בּפי גדוֹלים וטוֹבים, הנהוּ — למרוֹת דלוּתוֹ וּפּגימוֹתיו ובָסרוֹ — אחד המפעלים התרבּוּתיים היוֹתר יפים שהקימוֹנוּ בּארץ, ועוֹד יוֹתר: הייתי מאַחל לשאר הסתדרוּיוֹת הנוֹער בּארץ שיהיה בּהם מאוֹתוֹ התוֹכן המוּסרי בּאמת, הלאוּמי בּאמת והאנוֹשי בּאמת, — מבּלי ריקנוּת וּצביעוּת וּפּטריוֹטיוּת מזוּיפת, וקַריֶריזם וליבַנטיניוּת — שיש בּנוֹער העוֹבד.

אוּלם לא רק את “הנוֹער העוֹבד” ידעת להעריך כּהלכה, כּי אם ידעת להגדיר את עצם ה“שיטה” שלנוּ: "אתם מפרידים בּין אחים, שזוֹ דרכּכם להשפּיע על המחנה בּכל דרכי השפּעה להבּיט מגבוה וּבעיני בּוּז על העוֹמדים “מחוּץ”, “אתם קרוּיים אדם, אתם יחידי סגוּלה” וכוּ' וכוּ‘. “ולא רק בּין אחים, כּי אם גם בּין חברים” אנוּ מפרידים, והראָיה: חיפה, שבּה התנגדנוּ “לפּוֹעלים עברים רעבים סתם”. וּכדי להבדיל בּין חוֹשך לאוֹר, אתה מבטיח אוֹתי כּי “מתנגדים ושׂוֹנאים” לפּוֹעלים אין “אפילוּ בּתוֹך בּני הימין הקיצוֹנים”, בּאשר “אנוּ — כּלוֹמר, לא הפּוֹעלים — אין לנוּ יחסנים וּבני “אתה בחרתנוּ” בּתוֹך העם, כּוּלנוּ” וכוּ’.

לא אָדוּן אִתך, אדוֹני, איזה חוּגים בּארץ לקוּיים יוֹתר בּמחלת השׂנאה המַעמדית. כּשאני לעצמי, סוֹבר אני כּי שׂנאה מעמדית אינה אלא חזיוֹן חברתי ירוּד, נחלת מַעמדוֹת טרוּפים, וכי ההכּרה המעמדית נזוֹנה לא מן השׂנאה אלא מראִיית העתיד ההיסטוֹרי, והיא המעלה את הרגש האלמנטרי של ניגוּד-מעמדוֹת למדרגה של יצירה ושינוּי משטר חיים. וּבזה אני מבאר, מדוּע יוֹדעים הפּוֹעלים להעריך בּחיוּב כּל חזיוֹן בּעל ערך הנעשׂה מחוּץ להם, ומעוֹלם לא ראינוּ שפּוֹעלים בּארץ יגַנוּ בּשׂנאה פּתיחת בּית-חרוֹשת אוֹ מפעל משקי ותרבּוּתי של זוּלתם, בּשעה שאין לך אף מפעל אחד של הפּוֹעלים, בּכל ענף חיים שהוא, הָחֵל מדגַניה והעמק וגמוֹר בּ“נוֹער העוֹבד”, שלא היה מצד פּלוֹני אוֹ אלמוֹני למטרה לחצי הבּיטוּל, הדיבּוֹת והשיסוּי. אוּלם נכוֹן אני להאמין לעֵדוּתך, אדוֹני, בּדבר חוֹסר השׂנאה המעמדית בּחוּגי הימין. ודאי הנך בּר-סמך להעיד עליהם. נכוֹן אני להאמין, כּי הרצוֹן, למשל, לגזוֹל מן הפּוֹעל את זכוּת הבּחירה שלוֹ אינוֹ כּלל מחמת שׂנאה מעמדית, חלילה, אלא מתוֹך הכּרה לאוּמית, של כּל ישׂראל חברים, שתיפָּגם, חלילה, אם גם הפּוֹעל, מחוּסר הרכוּש, יהיה בּר-בּחירה. אפשר. אוּלם יש דבר-מה שהוּא מסוּכּן לא פּחוֹת מאשר שׂנאה מעמדית, והוּא — הסַנורים המעמדיים אשר “היֶצר הרע” המעמדי מכּה בּהם את קרבּנוֹתיו, הקהוּת והעיוָרוֹן המתגלים אצלנוּ לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת מצד אנשים הדוֹגלים בּשם אחדוּת-האוּמה דוקא. ולא קל להבחין, היכן העיוָרוֹן והקהוּת והיכן השׂנאה המסוּתרת. וּכש“לשכּת-העבוֹדה” מתלבּטת, לא על קיוּמה היא, כּי אם על קיוּם כּל העוֹבדים ומחוּסרי-העבוֹדה, נוֹשׂאת בּכל המצוּקה, אינה סוֹגרת דלתה בּפני שוּם איש, מחַלקת את הפּת לכל הנצרכים, וּממלאה בּזה תפקיד עצוּם וחוֹבה גדוֹלה של החברה כּוּלה, וסוֹפר עסקן ציבּוּרי בּישׂראל אינוֹ רוֹאה ואינוֹ מבין זאת וטוֹען על “אבן ואבן” ועל דחיקת רגליהם של “פּוֹעלים עברים רעבים סתם” — האין זאת קהוּת מַעמדית, אשר טח לבּה מהבין את הנעשׂה סביבה? אוֹ כּשציוֹנים טוֹבים, אשר כּל ימיהם הטיפוּ לאִרגוּן, לאיחוּד, אשר כּל ימיהם ידעוּ מה ערך יש וכמה מן האמת יש בּטענוֹת ה“נרדפים” על-ידי הארגוּן הלאוּמי, הָחל מ“הפּלס”⁷ וכַלֵה בּ“אגוּדת ישׂראל”, וּכשהדבר מגיע לידי ארגוּן הפּוֹעלים רוֹאוֹת בּוֹ עיניהם רק חמס, והם עוֹמדים לימין ה“נרדפים” כּביכוֹל וּמגינים על ה“חוֹפש” של מפירי-שביתה וּמסייעים לכל נרגָנוּת וחַתרנוּת — הרי גם זוֹ אינה, כּמוּבן, שׂנאה מעמדית. וּכשאנשים מישׂראל, אשר עברוּ בּעצמם בּימי חייהם את מדוֹרוֹת ההשׂכּלה, חיבּת-ציוֹן, אחד-העמיוּת וציוֹנוּת, ויוֹדעים שכּל תנוּעה חדשה מרימה יד בשוֹמרי החוֹמוֹת, מביאה “חרב לעוֹלם”, מַטיפה לחסידיה כּי הם “השׂאוֹר שבּעיסה”, ואלה בּהגיעם לזקנה הם מרימים זעקה על ה“אתה בחַרתנו” של הפּוֹעלים דוקא (ה“אתה בחרתנוּ” של “בּני-משה” היה כּשר!) על ה“התפּלגוּת” וה“התבּדלוּת”, ואינם רוֹאים את המציאוּת המַעמדית המפַלגת, אשר הם נתוּנים בּה, ותוֹלים את הקוֹלר בּאנשים המכּירים בּמציאוּת הזאת וחוֹתרים דרכּה להגשמת המטרה ההיסטוֹרית: אוּמה אחת, בּלתי-מעמדית, אוּמה וּבת-חוֹרין, אשר המלים “כּל ישׂראל חברים” לא ישָמעוּ לגַבֶּיה כּצחוֹק מכאיב-לב; כּשאנשים אשר רוֹממוּת האוּמה בּגרוֹנם וחרב הרכוּש הפּרטי בּידם בּוֹכים על ה“פּריבילגיוֹת” המעמדיוֹת של הפּוֹעל; אוֹ כּשאנשים שאינם רוֹאים שוּם התבּדלוּת בּקיוּם בּתי-ספר לילדי האמידים (גימנסיוֹת, בּתי-ספר לנגינה וכוּ') וצוֹעקים “התבּדלוּת” לכל נסיוֹן של בּית-ספר אשר בּוֹ יחַנך העוֹבד את בּנוֹ על פּי דרכּוֹ — האין כּל זה מצטרף ל“אַתמוֹספירה” של קהוּת, עיוָרוֹן וּצביעוּת מעמדית, אשר אילוּ היתה התנוּעה הצעירה רפת-אוֹנים היתה ודאי נחנקת בּה. וּמשגָברה והכּירה בּכוֹחה וּבזכוּתה אין לה אלא “לדרוֹך עוֹז ולפסוֹח על החללים”, כּמצוַת המשוֹרר?

ואַל נא יתקבּל הרוֹשם מדברי, כּי אני בּא להצדיק את כּל מעשׂינוּ, כּי רוֹצה אני לוֹמר, שאין בּנו משגה וסלף. אֵי תנוּעה ציבּוּרית, אשר דרכּה רפוּדה לה ללא משגה וּללא תקלה? אֵי תנוּעה, אשר לא עברה עליה תקוּפת-בּוֹסר, אשר גליה לא העלוּ קצף? אוּלם לא על פּרט זה אוֹ אחר, ששגינוּ בּוֹ אוֹ נשגה בּוֹ, אנוּ דנים עתה, אלא על העיקר. כּלוּם צדקה ההשׂכּלה אוֹ הציוֹנוּת בּכּל? אוּלם הצדק ההיסטוֹרי היה עמן, ויד ההיסטוֹריה העברית היא המַנחה את תנוּעת העבוֹדה. ולא אשמתנוּ היא, אם עוֹד ישנם לְקוּיי הראִיה. שאינם רוֹאים בּהוֹלך וּבא, וּממוּסר היהדוּת נשאר להם הפּסוּק האחד, “כּי לא יֶחדל אביוֹן מקרב הארץ”⁸, ושוֹכחים כּי יש יהדוּת, אשר הכריזה “משוֹד עניים מאנקת אביוֹנים עתה אקוּם יאמר ה'”⁹, וכי עוֹד בּימי נחמיה בּן חֲכַלְיָה ידעוּ בּני “העם האחד” אשר עלוּ ליַשב את הארץ, כּי “כּבשׂר אַחינוּ בּשׂרנוּ, כּבניהם בּנינוּ”¹⁰. וּשליחה של ההיסטוֹריה העברית, נחמיה בּן חכליה, ידע לריב על ה“אִרגוּן” ועל עניני העוֹבד עם החוֹרים והסגָנים. עמוֹ היה אמנם עזרא הסוֹפר, אוּלם כּלוּם לא היוּ סוֹפרים גם עם החוֹרים והסגנים?

¹

בּויכּוּח המר והנמהר המתנהל עתה לעיני כל הישוּב, לעיני ממשלת הארץ וּבעזרת משטַרתה, על ידי שני הצדדים: מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּטוֹן הרע שלה, בּ“רַגזנוּת וּבעצבּנוּת חוֹלנית”, בּ“הסתלקוּת” וּבחוֹסר-אחריוּת; וראשי הציוֹנוּת והישוּב (המעוּטפים פּסידוֹנים של “ועדת הבּנין”), בּשתיקה היפה שלהם וּבנשיאת אחריוּת גמוּרה, ציבּוּרית וּמדינית — בּויכּוּח הזה (כּמוֹ בּכמה ויכּוּחים אחרים) יש גם צד שלישי, הלא הוּא: מר מ.ג., עוֹרך “הארץ”. וּסגוּלה מיוּחדת לוֹ למ.ג. שדעתוֹ היא תמיד שלישית. בּחינת “הכּתוּב השלישי”. אין הוּא נתפּס לרַתחנוּת וּל“נַצחנוּת” של אלה ושל אלה, אינוֹ נוֹטה “לצדדין”, אלא הוֹלך לבטח דרכּוֹ, שוֹקל את הדברים וּבוֹחן אוֹתם בּמתינוּת וּבאוֹבּיֶקטיביוּת מתוֹך קריטריוֹן לאוּמי נעלה; שוֹקד על בּקשת דרכי הסכּם בּין הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּישוּב ומבקש למנוֹע את הציבּוּר מזעזוּעים. ואחרי הזעזוּעים, היתירים בּהחלט, שבּאוּ עלינוּ השבוּע בּגלל השאלה הארוּרה של הלשכּה והעבוֹדה המאוּרגנת, עלה על דעתי: ודאי בּא זה עלינוּ משוּם שלא שמענוּ לדעה השלישית, הנייטרלית, האוֹבּיֶקטיבית. ותקף עלַי יִצרי לרדת לסוֹף דעתוֹ של מ.ג., כּלוֹמר, לדעת סוֹף סוֹף מַהי דעה זוֹ, העלוּלה לשמוֹר אוֹתנוּ מִלֶכד. החלטתי איפוֹא לחדוֹר לפנַי ולִפנים של קצת מאמרים שנכתבוּ בּשאלה זוֹ (רק בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים בּלבד), סידרתי אוֹתם על הסדר הכרוֹנוֹלוֹגי, וזאת אשר העליתי:

בּי' בּשבט היתה הדעה השלישית:

“מבּחינת התוֹעלת המעשׂית שגיאה גסה היא לחַדש בּשעה זוֹ את המלחמה החריפה והמרירה של שלטוֹן-יחיד של לשכוֹת-העבוֹדה אשר על יד מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת. ודאי ששוּם אדם בּר-דעת, שלא נתפּס לשׂנאה סמוּיה לפּוֹעל, לא יכפּוֹר בּעיקר הצוֹרך לסדר את שוּק העבוֹדה וכוּ' — ואוּלם וכוּ' — והעיקר: הן בּצוֹק העתים האלה נתמוֹטט למעשׂה בּמידת-מה האִרגוּן המוּצק של ציבּוּר העוֹבדים — אנוּ יכוֹלים להצטער על זה, אבל המציאוּת לא תשתנה על ידי כּך — וּמן הפּוֹעלים עצמם התחילוּ חוֹטאים כּנגד אוֹתוֹ עיקר של שלטוֹן לשכוֹת-העבוֹדה של הפּוֹעלים בּשוּק. בּמצב זה הרי זוֹ שגיאה טכסיסית לבוֹא כּלפי חוּץ בּדרישה מוּחלטת, שבִּפְנים התחילוּ מזלזלים בּה. בּתנאי השעה הקשים ראוּי להם למנהיגי הפּוֹעלים להבחין בּין הרצוּי והמצוּי וּלהימנע מנַסוֹת כּוֹחוֹ של פּרינציפּיוֹן יפה בּמלחמה שתוֹצאוֹתיה מוּטלוֹת בּספק — — השעה אינה מוּכשרת כּלל וּכלל לפוּלמוֹס מַעמדוֹת”.

הָא למדנוּ, כּי “הפּרינציפּיוֹן היפה” של “שלטוֹן-יחיד של לשכּת-העבוֹדה” אינוֹ אלא “פּוּלמוֹס מַעמדוֹת”, ש“אין השעה מוּכשרה לוֹ”, וּמדוּע אינה מוּכשרת? בּעיקר מחמת צוֹק העתים האלה, שבּגללן נתמוֹטט ארגוּנוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים.

כּזאת היתה הדעה השלישית בּסוֹפוֹ של פּוּלמוּס בּנין בּית-הספר בּחיפה.

ועתה נַאזין לדעה שלישית זוֹ, כּפי שהיא הוֹלכת וּמתגַלית לפנינוּ, כּפעם בּפעם, בּפוּלמוֹס בּנין הסמינר, מתחילתוֹ ועד היוֹם.

בּכ"ג בּאדר א' מצַטט מ.ג. קטעים מתוֹך מכתבה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים (אגב, מכתב שבּשוּם מקוֹם, כּמדוּמה, לא נתפּרסם בּדפוּס ורק מ.ג. זכה לראוֹתוֹ) המעידים על רוֹע סגנוֹנה. והראָיה, בּמכתבם של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, כּפי שצוּטט אצל מ.ג., נאמר: “אין ציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל גם למסוֹר את גוֹרל חלוּקת העבוֹדה בּימים קשים כּאלה בּידי קבּלן מַנצל, אשר רק לבצעוֹ שאיפתוֹ”. לצוֹרך הויכּוּח עם מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים מַעניק לה מ.ג. גם דרישה שלא דרשה כּלל: “יש לוֹ לצד השני פּרינציפּיוֹן משלוֹ. זהוּ הפּרינציפּיוֹן של התחרוּת חפשית” (מי הוּא זה הצד השני? המוֹסדוֹת הלאוּמיים? וּמי זה קבע בּהם את הפּרינציפּיוֹן הזה, ואימתי?), “זכּאי ציבּוּר הפּוֹעלים לפסוֹל עיקר זה מבּחינה חברתית וּמוּסרית. זכּאי הוּא גם לשאוֹף לכך, שיגדל כּוֹחוֹ וּמשקלוֹ, ויחסי הכּוֹחוֹת בּתוֹך החברה ינחילוּ נצחוֹן לפּרינציפּים שלוֹ וּתבוּסה לאלה של אחרים. אלא שבּאוֹפן כּזה אין כּאן שאלה של צדק ויוֹשר” (מדוּע?), “אלא של כּוֹח ורצוֹן בּלבד. כּלוּם סוֹברים עסקני הפּוֹעלים, שיש להם זכוּת ואפשרוּת לדרוֹש מאת הציבּוּר את בּיטוּלוֹ הגמוּר של עיקר ההתחרוּת החפשית? כּלוּם סוֹברים הם שיש ליצוֹר בּדרך מלאכוּתית מוֹנוֹפּוֹלין בּשוּק בּשביל מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, שיש להעמיד, למשל, את “סוֹלל-בּוֹנה” מחוּץ להתחרוּת בּכל תנאי וּפנים” וכוּ' וכוּ'.

אוֹדה,משהגעתי לפּיסקה זוֹ עמדתי תוֹהה וּמשתוֹמם: כּלוּם זוֹהי מן המידה של פּוּבּליציסט רציני, הרוֹצה לגלוֹת את קלוֹן-סגנוֹנם של עסקני ציבּוּר — ויהא שעסקנים אלה אינם אלא חברי מוֹעצת פּוֹעלים עירוֹנית — שייחס להם דרישה שלא דרשוּ כּלל בּפּוּלמוֹס הזה ויַפנה את הויכּוּח לצד הדרישה שלא נדרשה? אוֹ שסוֹפר כּמ.ג. עלוּל אף הוּא לבלבּל את הדרישה של קבּלת פּוֹעלים על ידי הלשכּה עם “בּיטוּל ההתחרוּת החפשית” והַעדָפת “סוֹלל-בּוֹנה” דוקא, כּשם שזה רגיל בּפי בּעלי-בּתים הגוּנים? אוֹ שמא בּא הפּוּלמוֹס לחוֹבת דרישה שלא נדרשה, כּדי שהדעה השלישית תוּכל אחר כּך לוֹמר משהוּ גם לזכוּת דרישה שנדרשה?

וּמכּיון שהגעתי לכך, אוֹדה, כּי מאד הייתי משתוֹקק לדעת, מַהי בּעצם דעתוֹ של מ.ג. עצמוֹ (לא רק של “הצד השני”) בּענין “ההתחרוּת החפשית”. הסבוּר הוּא, מתוֹך השקפה לאוּמית טהוֹרה, כּי בּפני מוֹסדוֹת המדינה העברית ישתווּ יחד הקבּלן הפּרטי (אניח לה למלה “מנַצל”, שאינה לפי טעמוֹ של מ.ג.) והמוֹסד הקוֹאוֹפּרטיבי של העוֹבדים עצמם? הסוֹבר הוּא, כּי מסירת עבוֹדוֹת לפי התחרוּת של הקבּלנים היא השיטה ההוֹגנת יוֹתר את עניניהם ואת כּבוֹדם של מוֹסדוֹת לאוּמיים, המבטיחה בּיוֹתר את זוֹל העבוֹדה ואת טיבה? אוֹ שדעתוֹ היא כּדעת אוֹתם העסקנים הנכבּדים הנאמנים לפּרינציפּ של התחרוּת חפשית רק לגבּי “סוֹלל-בּוֹנה”, אוּלם לא גילוּ מעוֹלם נאמנוּת זוֹ בּשעה שהיוּ מוֹסרים עבוֹדוֹת לאוּמיוֹת ל“הבּוֹנה” אוֹ ל“רענַניה” עליהם השלוֹם²?

ועתה נשמע מה הפּעם בּפי הדעה השלישית על הדרישה שנדרשה בּאמת מצד מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים: “כּל מה שטוֹען ציבּוּר הפּוֹעלים בּנוֹגע לעצם העיקר של עבוֹדה מאוּרגנת ושל חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין ציבּוּר מחוּסרי-העבוֹדה הוּא אמת וצדק. מתוֹך השקפתנוּ הפּרינציפּיוֹנית, המחַייבת רֶגוּלַציה ציבּוּרית-לאוּמית של עניני העבוֹדה, אין אנוּ יכוֹלים להסכּים בּשוּם אוֹפן ל”חירוּת של אַנַרכיה" — — כּל זמן שאין לנו לשכוֹת-עבוֹדה נייטרליוֹת אוֹ משוּתפוֹת, הרי לשכוֹת-העבוֹדה של הסתדרוּת העוֹבדים ממלאוֹת תפקיד ציבּוּרי חשוּב, וּמי שפּוֹגע בּהן בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פּתח לאַנַרכיה".

אלא מַאי —

“אלא שעם זה אין להתעלם וכוּ' — — כּל עוֹד שאין לצד השני השפּעה בּלשכוֹת-העבוֹדה, אין אַחריוּתן עליו, אין חשיבוּתן שלמה ואין “שלטוֹנן” מוּבטח”.

וּבכן — מה לעשׂוֹת סוֹף סוֹף? מַהי המַסקנה מכּל האמוּר לעֵיל, שמצד אחד “כּל מי שפּוֹגע בּלשכּה בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פּתח לאנרכיה”, ומאידך “אין חשיבוּתה שלמה ואין שלטוֹנה מוּבטח”? מסקנה אחרוֹנה, מסקנה למעשׂה, אוֹתה נמנעת הדעה השלישית להסיק. בּמקוֹם זה אנוּ שוֹמעים דברים על “הדוֹגמה המַעמדית של קצת ממנהיגי הפּוֹעלים” והזכּרת חטאם של אלה שלא חפצוּ בּקביעת בּוֹררוּת-חוֹבה בּאסיפת הנבחרים (ואין מ.ג. טוֹרח, כּמוּבן לשאוֹל את עצמוֹ, האם בּאה ההצעה של בּוֹררוֹת-חוֹבה אחרי שהוּבטחה גם חוּקת-עבוֹדה, אוֹ מחוּץ לכל זה, ואף אינוֹ שוֹאל את עצמוֹ: מה פּעלה ההחלטה שנתקבּלה בּדבר בּוֹררוּת-חוֹבה בּכפר?).

וּבכן, אוּתה דעה שלישית, אשר לימדה בּי' בשבט, כּי “בּתנאי שעה קשים אלה שגיאה גסה היא להגן על פּרינציפּיוֹן יפה” זה של עבוֹדה מאוּרגנת, היא שמצאה בּכ“ג בּאדר א‘, כּי "כּל מה שטוֹען ציבּוּר הפּוֹעלים בּנוֹגע לעצם העיקר של עבוֹדה מאוּרגנת וכוּ’ הוּא אמת וצדק”, וכי “מי שפּוֹגע בּהן — בּלשכוֹת-העבוֹדה של ההסתדרוּת — בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פתח לאַנַרכיה”. וּלמעשׂה? למעשׂה אין הדעה השלישית מחַייבת שוּם דעה בּרוּרה, כּיצד סוֹף סוֹף צריך לנהוֹג הפּעם, בּמקרה זה המוּמש בּידים. והרי היא מסיימת בּדברים טוֹבים על “עבוֹדה משוּתפת, ואחריוּת משוּתפת לתעוּדוֹת החיים המשוּתפוֹת שלנוּ בּמוֹלדת”.

כּזאת היתה הדעה השלישית ערב התגַלַע הריב המַמאיר.

וּביוֹם ה‘, ו’ בּאדר ב', כּשמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים הוֹדיעה להנהלה הציוֹנית, שאחרי החלטת וַעדת הבּנין, המַכריזה מלחמה על הלשכּה, אין לה למוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים אלא להסתלק מחלוּקת הסיוּע, אוֹמרת הדעה השלישית:

“אין להכחיש, כּי עצם טענתה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּדבר חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה בּין הזקוּקים לה היא חשוּבה מאד. והרי אין לפי שעה לשכּת-עבוֹדה אחרת מלבד זוֹ של מוֹעצת הפּוֹעלים. אנוּ יוֹדעים את כּל הליקוּיים, הפּרינציפּיוֹנים והמעשׂיים, שבּשיטה הקיימת וכוּ', ואוּלם המַסקנה ההגיוֹנית ממצב זה היא לא האַנַרכיה שבּ”התחָרוּת חפשית" של פּוֹעלים בּשוּק ולא בּיטוּל עצם הפּרינציפּיוֹן של חלוּקה צוֹדקת, שהיא על כּל פּנים בּשעה זוֹ דרישה אנוֹשית מוּסרית הכרחית. המַסקנה האפשרית היחידה היא: א) מאמצים ציבּוּריים תכוּפים ונאמנים לריאוֹרגניזציה של לשכוֹת-העבוֹדה הקיימוֹת על יסוֹד שיתוּף העבוֹדה והאַחריוּת; ב) עד לאוֹתה ריאוֹרגַניזציה — שמירת הקיים; ג) בּכל מקרה של מסירת עבוֹדה לקבּלן פּרטי — סידוּר מיוּחד, בּדרך ההסכּם והבּירוּר, של חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין הפּוֹעלים מכּל החוּגים והסוּגים".

בּיום ה' קרה מה שהיה מוּכרח לקרוֹת, כּשנשׂיאי העדה מזלזלים בּרֵיש-גַלי בּעָניָם, בּסבלם, בּיצירתם ובאמוּנתם של אלפי בּני-אדם הנתוּנים בּמצוּקה. קרה האסוֹן. את פּריוֹ המדיני נאכל כּוּלנוּ. הנדע לתקן אוֹתוֹ, עד כּמה שהוּא עוֹד ניתן לתקנה? וכאן בּאה הדעה השלישית. היא אינה רוֹאה כּל צוֹרך לחקוֹר, מי הוּא זה אשר היה נכוֹן לקבּל את הרֶצֶפּט הטוֹב, המוּצע על ידיה בּיוֹם ה' (שיתוּף נוֹתני-העבוֹדה בּלשכּה, שמירת הקיים וּקביעת הסכּם בּדבר חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת על ידי הלשכּה בּין כּל החוּגים והסוּגים של הפּוֹעלים), ושוֹפכת את שצף-קצפּה על מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, “שהיתה צריכה לדעת מראש את הדברים האלה ועל כּל פּנים לחשוֹש להם” (כּנראה, שראשי הועד הלאוּמי, ההנהלה הציוֹנית והקרן הקימת לא היוּ צריכים לראוֹת מראש את הדברים ולא היוּ צריכים לחשוֹש להם). “אלא שבּמקוֹם הכּרת האחריוּת והדעה הצלוּלה” (הנדרשת, כּנראה, ממוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים ולא מאת אוּסישקין, יֶלין וקיש) בּאה סערת הרוּח של גבּוֹרי מלחמה, וּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים (ולא “וַעדת הבּנין”) עשׂתה שלא מדעת את שליחוּתם של גִבּוֹרי ההרס וּמבקשי המהוּמוֹת משׂמאל".

הדעה השלישית יוֹדעת הפּעם, כּי “המלחמה בּלשכּת-העבוֹדה מצד מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים המרכּזיים קיימת לפי שעה רק בּדמיוֹנם של עסקני המוֹעצה” (אם כּי אך לפני ימים מספּר שמענו מפוֹרש מפּיה כּי יש “צד שני” וּלצד זה יש “פּרינציפּיוֹן משלוֹ” — “התחרוּת חפשית”), ולא רק זה. היא שמגנה כּל כּך את טוֹן האִיוּמים יוֹדעת הפּעם גם לאיים, כּי “אם תוֹסיף המוֹעצה ללכת בּדרך שבּחרה בּה וכוּ' לא נתפּלא אם בּין החוּגים המתוּנים והאַחראים תתעוֹרר בּאמת נטיה למלחמה בּמוֹסד שאחריוּתוֹ על מנהיגים כּאלה”.

וּבכן, המצב בּרוּר למַדי: מצד אחד “רדיקליוּת סמוּיה וקלת-דעת”, “רגזנוּת ועצבּנוּת חוֹלנית”, “דמַגוֹגיה זוֹלה”, “אִיוּמים ואוּלטימַטוּמים”, ו“ריח שוּק”. מצד שני — אין המלחמה בּלשכּת-העבוֹדה קיימת אלא “בּדמיוֹנם של עסקני המוֹעצה”. אוּלם למחרת השבּת, בּט' בּאדר ב', אנוּ שוֹמעים שוּב את הדעה השלישית:

“כּל זמן שלא ימָצא פּתרוֹן לעיקר השאלה בּדבר חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה לא יחדל אבק-שׂריפה מִן האויר הסוֹבב אוֹתנוּ. אין מקוֹם בּשעה טרוּפה זוֹ לעיקר הליבּרלי הפּשוּט והמַסקני של התחרוּת חפשית וחירוּת פּעוּלה. עיקר זה פּירוּשוֹ בּתנאים האלה: חוֹפש של הפקרוּת, אַנַרכיה, ספינה מטוֹרפת ללא קבַרניט וּללא הגה, פּירוּשוֹ: סבלוֹת-רעב, מרירוּת, מהלוּמוֹת; אין להניח כּי חלק מן הפּוֹעלים יעבדוּ ששה ימים בּשבוּע וחבריהם יִרעבו ללחם ויתנַוונו בּגוּף וּברוּח מאין אף עבוֹדת יוֹם אחד”.

וּלהלן — " למעשׂה רוֹצים שני הצדדים ליקוֹב את ההר בּדיניהם, למעשׂה נגררים שניהם אחרי נטיוֹת לבּם אוֹ אחרי הדוֹקטרינוֹת החביבוֹת שלהם" (הצד השלישי, כּמוּבן, אינוֹ הוֹלך אחרי נטיוֹת לבּוֹ וגם לא אחרי הדוֹקטרינוֹת החביבוֹת עליו) — — “הללוּ רוֹצים לשבּוֹר את “שלטוֹן” הפּוֹעלים וּלקיים את “חוֹפש-הפּעוּלה” שלהם, ואין הם מביאים בּחשבּוֹן את רצוֹנם של המוֹני הפּוֹעלים, שלעוֹלם לא יוַתרוּ על העיקר של “זכוּת-העבוֹדה”, שהוּא מעיקרי השקפת-עוֹלמם, וּלעוֹלם לא יסתלקוּ מזכוּתם לחיוֹת ולעבוֹד בּארץ זוֹ ולא למוּת בּה בּבטלה וּברעב אוֹ לעזבה בּבוֹשת-פּנים. אין הם מביאים בּחשבּוֹן, שרצוֹן זה שכּנגד לא יכּנע לעוֹלם לרצוֹנם הם, והנסיוֹן לדכּאוֹ וּלשברוֹ יביא רק מהוּמוֹת וזעזוּעים לכל הישוּב כּוּלוֹ וּלמפעלנוּ בּארץ. ואף הפּוֹעלים האוֹמרים לקיים את עיקר הרגוּלציה בּחלוּקת-העבוֹדה בּדרך הפּשוּטה של כּפיה” — — " מסיחים את דעתם מן הרצוֹנוֹת שכּנגד" וכוּ' וכוּ'. (רצוֹנוֹת של מי? של ההנהלה הציוֹנית, של הועד הלאוּמי, של הקרן הקימת?).

הגעתי איפוֹא בּחקר הדעה השלישית עד היוֹם הזה שאנוּ עוֹמדים בּוֹ. והמדוּבר אינוֹ בּאיזוֹ שאלה מוּפשטת, “העוֹמדת בּרוּמוֹ של עוֹלם” בּכלל, הניתנת לכל מיני עקיפי מחשבה ולשוֹן והסוֹבלת מ"ט פּנים, הלא מ.ג. עצמוֹ יוֹדע, כּי כּאן שאלה של חלוּקה צוֹדקת של פּת-לחם לאלפים, שכּאן שאלת הריסה של מה שנראה לאלפי אנשים מבצרם, מגינם וגם מקדשם. הלא כּאן שאלה של מתן פּרס, מטעם מוֹסדוֹת לאוּמיים, לכל מסתלק מן האִרגוּן, לכל חוֹתר תחתיו. והלא האנשים אשר קיבּלוּ על עצמם לזעזע את הציבּוּר אינם סוֹף סוֹף קפּיטליסטים פּרטיים העוֹשׂים כּכל אשר יעלה על רוּחם, כּי אם נבחרי הציבּוּר, וּבתוֹכוֹ גם ציבּוּר זה, הנלחם על זכוּת קיוּמוֹ וארגוּנוֹ? אוּלם פּוּבּליציסט רציני כּמ.ג. העוֹמד על המצפּה, לא ראה כּלל צוֹרך להזהיר — אם לא מבּחינה אנוֹשית הרי לפחוֹת מבחינה לאוּמית-מדינית — את העסקנים הותיקים, שוַדאי אינם פּזיזים ונרגזים וּמבוֹהלים, וחס להם לעמוֹד על פּרֶסטיז’ה שלהם, — אלה העסקנים אשר חיץ עבה של לשכּת-העבוֹדה חוֹצץ בּיניהם וּבין מצוּקת ההמוֹנים — שהם, הותיקים, הנבוֹנים, האחראים, לא ינהגוּ קלוּת-ראש בּעמדות ציבּוּריוֹת המבוּצרוֹת בּלבּוֹת אנשים, ולא יגרמוּ לארץ, מתוֹך “דוֹקטרינוֹת החביבוֹת עליהם”, זעזוּעים יתרים, נוֹסף על המצב המזעזע כּשהוּא לעצמוֹ.

כּל עוֹד לא הכּה הרעם, עד לאחר השעה האחרוֹנה, היה לוֹ פּנאי למ.ג. להסבּיר וּלפרש את אי-ההגיוֹן שבּדרישת הפּוֹעלים וּלהטיל עליהם את החוֹבה הקוֹדמת לכל חוֹבה: לדבּר בּטוֹן מנוּמס וּבסגנוֹן טוֹב. הפּוּבּליציסטיקה, זוֹ אשר “לא נתפּסה לשׂנאה סמוּיה לפּוֹעל”, שכחה, שכּל מי שהיכוֹלת בּידוֹ למנוֹע רוֹגז וּמצוּקה ואינוֹ מוֹנע, ועוֹד גוֹרם להרבּוֹתם — עתיד ליתן את הדין.

אגב, על הסגנוֹן. מי כּמ.ג. רגיל לדרוֹש “מנהגי כּבוֹד ונימוּס ואמת אוֹבּיֶקטיבית חמוּרה אף בּיחס למתנגד”. אוּלם דוקא מתוֹך עיוּן בּעמדוֹתיה של “הדעה השלישית” הוּראיתי לדעת, כּי הכּבוֹד והנימוּס חוֹבה הם רק לגבּי הראוּיים לכך, אוּלם לא לגבּי אלה אשר מבּלי כּל מוּסר-כּליוֹת אפשר להאשימם בּדמַגוֹגיה, בּמוֹרך-לב להיוֹת בּלתי-פּוֹפּוּלָריים וכוּ' וכוּ'.

לפני זמן לא רב היה מעשׂה וּמ.ג. יצא לויכּוּח עם חבר לעט ממחנה הפּוֹעלים. וכאן פּסק מ.ג. את פּסוּקוֹ, כּי הסוֹפר ההוּא פּטוּר “אף מהדרישה האֶלמנטרית של אמת עוּבדתית”. וּכשלאחר ימים מוּעטים נצטרך מ.ג, הדוֹרש “מנהגי כּבוֹד ונימוּס ואמת אוֹבּיֶקטיבית חמוּרה אף בּיחס למתנגד”, לתקן את רוֹשם הדברים, לא ראה צוּרה נאה למען כּפר פּני חברוֹ מאשר בּהסבּרה — כּי לא נתכּוון לעלבּוֹן אישי. חלילה לוֹ מזה. אדרבּא. אין הוּא כּלל מפוּקפּק בּיַשרנוּתוֹ האישית, אלא שזוֹהי “קלקלה כּללית” של עתוֹנוּת הפּוֹעלים, שבּר-הפּלוּגתא שלוֹ, אדם הגוּן בּעצם, נתפּס לה.

וּכלוּם אחרי יחס קוֹלגיאַלי כּזה לאדם, ולוּ גם בּן-אוּמנוּת שאינוֹ “מן החברה”, יש עוֹד לנהוֹג כּבוֹד בּעסקני פּוֹעלים, שהם מטבע בּרייתם חשוּדים על דמַגוֹגיה זוֹלה ועל רדיפה אחרי “השוּק”, ועל נַצחָנוּת וקלוּת-דעת? כּלוּם חייב מ.ג. לנהוֹג קצת כּבוֹד בּתכניוֹת הפּוֹעלים למלחמה בּמַשבּר, אשר יש בּהן, כּידוּע, “נטיה לצד אחד” (הדעה השלישית, שאינה נוֹטה לצד אחד, פּטוּרה, כּמוּבן, מלוֹמַר לנוּ לאיזה צד רוֹצה היא להפנוֹת את תכניוֹת העזרה, מחוּץ לצד העבוֹדה הפּרוֹדוּקטיבית), וּכלוּם יש לנהוֹג זהירוּת כּל-שהיא בּפרט בּכבוֹדם של עסקני מוֹעצת פּוֹעלים עירוֹנית, שהיא, אליבּא דכוּלי עלמא, “מחוּץ למחנה”? כּלוּם חייב מ.ג., היוֹדע לפרקים לציין את אדישוּתוֹ של הישוּב, להעריך וּלהוֹקיר את עסקנוּתם של אלה, העוֹמדים ראשוֹנה בּכל מערכת הסבל והמצוּקה, השוֹמרים עלינוּ, על כּולנוּ, מהתחוֹללוּת השוֹאה, המעכּבים אוֹתם בּעמלם, לפעמים גם בּגוּפם, ושאינם זוֹכים אפילוּ לקבּל “השתתפוּת בּצער”, כּאשר יקבּל כּל אדם מן החברה ההגוּנה, כּשיפּוֹל לקרבּן הציבּוּר?

­­­עתיד ליתן את הדין.ולת בידו למנוע רוגז ומצוקה ואינו מונע, ועוד גורם להרבותם ובה\\\\\שים, ולא יגרמו לארץ מתוך חרי ציבור. לנו בארתאסיפה פּוּמבּית של פּוֹעלים לבירוּר המצב ולמניעת ניצוּלוֹ על ידי כּוֹחוֹת ההרס “אינה דרך” לדעת מ.ג., אוּלם דרכּם של השוֹקטים בּמכוֹנם ואוֹטמים אוֹזן היא דרך.

“הבּענוּ את יחסנוּ לטכסיסיה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּלי מַשׂוֹא-פּנים ולא נמנענוּ גם מלקבּוֹל על חוֹסר אינסטינקט והֶעְדֵר כּשרוֹן של ארגוּן וּבירוּר עניני מן הצד האחר” — כּכה מעריך מ.ג. עצמוֹ את עמדתוֹ.

אוּלם מתי זה קָבל מ.ג., עד מאמרוֹ האחרוֹן, על “חוֹסר אינסטינקט והעדר כּשרוֹן” וכוּ' של אוֹתוֹ הצד החשוּב, שאפילוּ עתה אינוֹ פּוֹרש בּשמוֹ? ועצם ההקבּלה של “הבּעת יחס בּלי מַשׂוֹא-פּנים” ושל “לא נמנענוּ מלקבּוֹל” — שבּאה לפי תוּמה — כּמה היא יוֹצאת ללמד על מַהוּתה של הדעה השלישית. האין גם סגנוֹן זה, הממַצה את כּל עוֹמק הדין עם מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, וּמסתפּק — לאחר מעשׂה — בּרמיזה דקה כּלפּי “חוֹסר אינסטינקט והעדר כּשרוֹן” של אחרים — מסגוּלוֹתיה העיקריוֹת של הדעה השלישית?

אדר ב' תרפ"ז

¹

ועידוֹתינוּ הקוֹדמוֹת, גם אֵלוּ שקדמוּ ליצירת ההסתדרוּת הכּללית, ראוּ בּמרכּז עניניהן את האִרגוּן הפּנימי, החדירה למקצוֹעוֹת עבוֹדה ואת שאלוֹת הקמת המשק העצמי של העוֹבד (התישבוּת). מתוֹך הוָיתוֹ ויצירתוֹ רכש לוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים, קמעה קמעה, נסיון מַקיף, משקי וחברתי, המשמש עתה בּסיס חשוּב לכל המפעל הישוּבי היהוּדי בּארץ. החלטוֹתיהן של ועידוֹת הפּוֹעלים, מיוֹם היוָסד ההסתדרוּת החקלאית, לפני שש-עשׂרה שנה², מציינוֹת את התחנוֹת העיקריוֹת בּדרך התהווּת מעמד-עוֹבד בּארץ וּמשק-עבוֹדה לאוּמי.

הרבּה פּחוֹת מזה נדוֹנוּ בּועידוֹתנוּ שאלוֹת הפּוֹעל בּתעשׂיה, היחסים בּין הפּוֹעל וּבין נוֹתן-העבוֹדה הפּרטי. רק רישוּמים מוּעטים מאלה נמסרוּ לנוּ בּהחלטוֹת ועידוֹת ההסתדרוּת. הסיבּה פּשוּטה למַדי. חלקה של התעשׂיה בּארץ היה כּל כּך דל, הפּחד מפּני הפּוֹעל המאוּרגן וההתנַכּרוּת לוֹ וּלהסתדרוּתוֹ שׂררוּ בּחוּגי המשק הפּרטי בּמידה כּזאת, שההחלטוֹת בּנדוֹן זה לא היוּ צפוּיוֹת לשוּם תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת חיוּביוֹת. לפיכך לא יִפּלא הדבר, שועידוֹתינוּ, עמוּסוֹת הענינים החיוּניים, לא ראוּ לעצמן צוֹרך ממשי לטפּל בּשאלוֹת אֵלוּ, והן היוּ “נפתרוֹת” בּכל מקרה, לפי הסתדרוּת אוֹ הסתבּכוּת הענינים בּשעת מעשׂה. אין כּל ספק, כּי גם ועידתנוּ זאת לא תהיה פּטוּרה מטפּל, וּבעיוּן רב, בּשאלוֹתינוּ האִרגוּניוֹת והמשקיוֹת-הפּנימיוֹת. אין כּל ספק, שהדאגה הרצינית להבראַת משק-העבוֹדה, העברתוֹ תחת שבט הבּיקוֹרת החמוּרה ובקשת תיקוּנים אמיצים ואפילוּ נוֹעזים על פּני כּל השטח של פּעוּלתנוּ האִרגוּנית והמשקית — חייבוֹת לתפּוֹס הפּעם מקוֹם ניכּר בּעבוֹדת ועידתנוּ. אוּלם רצוֹני כּאן להעיר, כּי מחוּץ לכל אלה צריכה ועידתנוּ להקדיש הפּעם תשׂוּמת-לב מיוּחדת לכל קוֹמפּלֶכּס השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּהתפּתחוּת המשק הפּרטי בּארץ. רוֹאה אני צוֹרך מיוּחד שהועידה תברר לעצמה, לציריה ולעסקני ההסתדרוּת בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת וּבמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת, ותכריז בּפומבּי כּלפּי החוּץ (חוּץ זה שרוֹצה להכּיר את מגַמוֹת ההסתדרוּת כּהוַיתן מבּלי סירוּס וזיוּף), מַהי עמדת ההסתדרוּת לגבּי המשק הפּרטי הפּרוֹדוּקטיבי, היוֹצר עמדוֹת כּלכּליוֹת בּארץ (להבדיל מן “המשק” הספּקוּלַטיבי והסרסוּרי, ההוֹרס את אפשרוּת קיוּמנוּ הכּלכּלי, אשר לוֹ מתנגדת ההסתדרוּת תכלית ניגוּד), וּמַהי הדרך בּה תלך להבטחת עניניו וּזכוּיוֹתיו של הפּוֹעל המאוּרגן בּמשק הפּרטי וליצירת יחסים מסוּדרים בּין הפּוֹעלים והבּעלים.

אפשר מאד ששעה זוֹ­­ אינה נוֹחה כּלל לבירוּר יסוֹדי ושקוּל. השעה שעת מלחמה בּפּוֹעל מכּל צד. הבּערוּת הקטנוּנית של נוֹתני-עבוֹדה פּרוֹבינציאַליים, אשר עצם המוּשׂג “פּוֹעל מאוּרגן” הוּא להם לחָגא (הם חוֹלמים, כּנראה, להקים משק קפּיטליסטי בּארץ בּלי מעמד פּוֹעלים!); ההשׂתערוּת על הפּוֹעל, הבּאה לא רק להוֹריד את שׂכר עבוֹדתוֹ הזעוּם, כּי אם גם לעשוֹק אוֹתוֹ מכּל כּיבּוּשיו האֶלֶמֶנטריים; התנהגוּתם של “פּרנסים” לאוּמיים, אשר אחרי עשׂרים שנוֹת קיוּם של תנוּעת הפּוֹעלים המאוּרגנת בּארץ טרם הוֹאילוּ להוֹדוֹת בּמציאוּתה וּבהכרחיוּתה והנם מצטרפים לקבּלנים הנלחמים בּשׂכר הפּוֹעלים וּבארגוּנוֹ; העלילוֹת והדיבּוֹת הניתכוֹת על הפּוֹעל, והמהַלכוֹת פַּניקה על כּל אדם חדש הבּא מן החוּץ; הנטיה להציג את הפּוֹעלים כּ“אוֹיבי התעשׂיה” — כּל האַתמוֹספירה הזאת, המתחדדת מעל לראשנוּ עתה בּארץ, אינה עשׂוּיה לאַפשר בּירוּר רציני של הענינים.

ואף על פּי כן, אַל נראה את עצמנוּ פּטוּרים מבּירוּר זה ואפילוּ בּשעה זוֹ. כּלוּם לא פּגשוּ “פּני הישוּב” את ראשית מצעדינוּ בּארץ, בּעיר וּבכּפר, בּ“חרָמוֹת” ממש?³ כּלוּם אין אתנוּ ההכּרה, כּי שליחים אנוּ למפעל הגדוֹל של יצירת משק עברי אֵיתן ושל הבראת חייהם הכּלכּליים של ההמוֹנים היהוּדים? כּלוּם לא ראינוּ בּמשך עשׂרים שנה, כּי כּוֹח היצירה של הפּוֹעל גוֹבר וּמפלס לוֹ דרך גם מבּין אי-הבנה, שׂטנה וקטרוּג? הפּוֹעל בּארץ כּה מעוּנין חיוּנית בפיתוּח המשק הארצי, בּגידוּלוֹ, בּרנטבּיליוּתוֹ, בּהתפּשטוּתוֹ וּבכיבּוּשיו — שגם בּשעה שהוּא נתקף ונרדף אינוֹ יכוֹל שלא לכַוון את מַעיניו להרחבת הבּסיס המשקי הזה, ליצירת תנאי עבוֹדה אנוֹשיים ולקביעת יחסים מסוּדרים בּינוֹ וּבין נוֹתן-העבוֹדה הריאַלי, אשר ימנעוּ כּל חיכּוכים מיוּתרים וישמרוּ על האֶנרגיה הקוֹלקטיבית שלא תבוּזבּז לריק.

חזיוֹנוֹת פּתוֹלוֹגיים שוֹנים מלַוים את התהווּת המשק היהוּדי הפּרטי בּארץ, וּמפּניהם צריכה תנוּעת הפּוֹעלים להגן על עצמה, לשם עצמה וּלשם המשק. הנה לפנינוּ אוֹתוֹ הטיפּוּס העלוּב של בּעל-בּית, אשר יוֹתר מאשר יש אתוֹ יכוֹלת קפּיטליסטית, יש לוֹ “התיאבוֹן” הקפּיטליסטי, זה שאינוֹ מתאר לוֹ שוּם בּנין של משק, אלא על יסוֹד אוֹתן צוּרוֹת הניצוּל והשעבּוּד שהוּא הכּירן בּפּינוֹת הנידחוֹת שמהן הוא בּא, זה אשר בּשׂנאתוֹ וּפחדוֹ מפּני הפּוֹעל הנהוּ מרעיל את האויר בּארץ וּבחוּץ-לארץ; סוּג זה, היוֹדע לתבּוֹע את תביעוֹתיו מאת ההוֹן הלאוּמי, המנצל לטוֹבתוֹ בּכל הזדמנוּת את המאמצים הציבּוּריים של הישוּב ושל המוֹסדוֹת הלאוּמיים, ואינוֹ מקבּל על עצמוֹ שוּם מרוּת של האינסטנציוּת הציבּוּריוֹת, וּמפתח בּארץ יחסי הפקר וזלזוּל בּאדם וּבחברה. והנה גם בקרב ציבּוּר הפּוֹעלים מזדמן לפרקים אוֹתוֹ סוּג של “פּוֹעל” יוֹצא-דוֹפן אשר לא הכּה שרשים בּארץ, לא למד להבין את תנאיה, והנהוּ ממשיך כּאן את המסוֹרת הכּלכּלית העלוּבה שהביא אתוֹ מבּית-מדרשוֹ בּתחוּם-המוֹשב. הוּא נגרר אחרי כּל תרוּעת מלחמה, מבּלי שיֵדע לחַשב את שׂכרה ואת הפסדה, מבּלי שיֵדע להבחין בּין ענינים חיוּניים וּבין תעתוּעי שוא, אשר הפּוֹעל מִשׂחק להם. אוּלם בּשעה שהפּוֹעל מסוּג זה מוֹצא כּאן בּארץ הסתדרוּת חזקה, בּעלת מסוֹרת וּבעלת הכּרה משקית וציבּוּרית, המחנכת אוֹתוֹ והחזקה למדי לעמוֹד בּפני כּל מיני השפּעוֹת תלוּשוֹת, נמצא בּעל-הבּית מן הסוּג הנזכּר “חפשי” לעצמוֹ, חפשי לסבּך את היחסים וּלחדד את המצבים, לרעת המשק והעוֹבדים וּלהרעלת האַתמוֹספירה הציבּוּרית כּאחד.

וּלפיכך צריכה הועידה להגבּיר את ההכּרה בּלבבוֹת, כּי התהווּת משק פּרטי בּריא בּארץ מחייבת כּתנאי עיקרי, מצד אחד, מציאוּת נוֹתן-עבוֹדה, המוֹדה בּפּוֹעל המאוּרגן והנכוֹן לפתוֹר ענינים בּדרך של משׂא-וּמתן קוֹלקטיבי עם הסתדרוּת הפּוֹעלים, וּמצד שני, תנוּעת פּוֹעלים חזקה, בּעלת הכּרה משקית, השוֹאפת לגידוּלוֹ וּלהצלחתוֹ של המשק הארצי והיוֹדעת להגן על עניני העוֹבד וּשאיפוֹתיו בּתחוּמי היכוֹלת האוֹבּיֶקטיבית של התפּתחוּת המשק בּארץ.

מבּחינה זוֹ תצטרך הועידה להעמיד בּבהירוּת גמוּרה את שאלת לשכּת העבוֹדה, תפקידה ואִרגוּנה. והיא גם תצטרך לדרוֹש מאת המוֹסדוֹת הישוּביים והלאוּמיים, וּבעיקר מאת האינסטנציה העליוֹנה — הקוֹנגרס הציוֹני — קביעת יחס בּרוּר וּמסוּים לעבוֹדה מאוּרגנת.

כּמוֹ כן תצטרך, לדעתי, הועידה לדוּן יסוֹדית בּשאלת תוֹצרת הארץ, לברר את מידת יכלתוֹ של הפּוֹעל המאוּרגן לסייע לתוֹצרת זוֹ, בּתוֹר צרכּן, על יסוֹד הבטחת עניניו הצוֹדקים של הפּוֹעל בּתוֹר יצרן.

אוּלם בּמרכּז הענין צריכה, לדעתי, לעמוֹד שאלת החוֹזה הקוֹלקטיבי, שאלת קביעת הסכּם מסוּים בּין ההסתדרוּת וּבין אוֹתם נוֹתני-העבוֹדה, המוֹדים בּערכּה של ההסתדרוּת, והרוֹצים לסדר את עבוֹדתם מתוֹך יחסי הבנה הדדית עם ציבּוּר הפּוֹעלים. מעין אוֹתם החוֹזים הנהוּגים בּכמה ארצוֹת, שקיימת שם תנוּעה מקצוֹעית מפוּתחת.

וּכדי שלא יגלוּ בּדברַי אלה פּנים שלא כּהלכה, הריני מכניס את הצעתי זוֹ לועידה בּצוּרה מנוּסחת:

מתוֹך הכּרה יסוֹדית, כּי העליה וההתישבוּת והעבוֹדה העברית מעוּנינוֹת כּאחת בּפיתוּח כּל האפשרוּיוֹת הכּלכּליות של הארץ, בּהקמת משק פּרוֹדוּקטיבי נוֹשא את עצמוֹ, הרינוּ רוֹאים צוֹרך חיוּני בּהסכּם קבוּע בּין הסתדרוּת העוֹבדים וּבין מפעלי התעשׂיה, למניעת סכסוּכים כּלכּליים שיש בּהם בּזבּוּז הוֹן וּביטוּל עבוֹדה והפסד למשק ולפּוֹעל כּאחד.

אנוּ מַציעים לכל בּעלי החרוֹשת, המכּירים בּחשיבוּתם של יחסים מסוּדרים בּינם וּבין הפּוֹעלים, לכרוֹת חוֹזה את הסתדרוּת העוֹבדים העברים הכּללית בּארץ-ישראל ולקבּוֹע בּוֹ את הסעיפים העיקריים של היחסים ההדדיים:

1. נוֹתני-העבוֹדה הכּוֹרתים חוֹזה עם ההסתדרוּת משתתפים בּלשכּת העבוֹדה. הפּוֹעלים מתקבּלים על ידי הלשכּה. הלשכּה רוֹשמת את כּל הפּוֹעלים בּין שהם חברים להסתדרוּת וּבין שאינם חברים לה, מבּלי שׂים פּדוּת בּחלוּקת העבוֹדה בּיניהם.

2. בּכל ענף עבוֹדה נקבּע שכר מינימַלי המתבּסס על: 1) דרגת חיים של פּוֹעל אירוֹפּי; 2) היכוֹלת הכּלכּלית של ענף התעשׂיה הנדוֹן בּארץ.

3. יוֹם עבוֹדה של 8 שעוֹת.

4. תשלוּם קבוּע של הפּוֹעל וּבעל העסק לקוּפּת-חוֹלים.

5. בּכל מקוֹם עבוֹדה נבחר ועד פּוֹעלים מקוֹמי המשמש בּאוּת-כּוֹח פּוֹעלי המקוֹם כּלפּי המנהלה.

6. הפּוֹעל הנשלח על ידי הלשכּה עוֹבד זמן קצוּב בּתוֹרת נסיוֹן, והוּא נחשב כּפוֹעל קבוּע לאחר שהוּא נשאר לעבוֹד אחרי גמר תקוּפת הנסיוֹן.

7. פּוֹעל קבוּע אינוֹ מפוּטר אלא על פּי סיבּה מַספּקת.

8. נקבּעת דרגת פּיצוּיים לפוֹעלים קבוּעים מפוּטרים, לפי אריכוּת ימי עבוֹדתם.

9. כּל סכסוּך שבּין הבּעלים והפּוֹעלים המשתתפים בּחוֹזה נמסר לבוֹררוּת.

ציינתי כּאן רק את הקוים הכּלליים וּבצוּרה ראשוֹנית. הועידה תמצא ודאי את הנוּסח ההוֹלם בּיוֹתר, ועוֹד תשאיר כּמה פּרטים למשׂא-וּמתן קוֹנקרטי עם הצד השני. הועידה לא תטיל, כּמוּבן, את רעיוֹן החוֹזה הקוֹלקטיבי על אלה שלא ירצוּ בּכך, אלה הבּעלים, המאמינים בּתוֹעלת של יחסים אַנַרכיים בּינם וּבין הפּוֹעלים, יוֹסיפוּ ללכת בּדרכּם הם. אוּלם אין לי כּל ספק, שבּמידה שבּארץ יתפּתחוּ מפעלי משק רציניים, בּה בּמידה יִרבּה מספּרם של אלה אשר יכּירוּ בּהסתדרוּת ויתקשרוּ אִתה.

איני מַשלה את נפשי, כּי הצעה זוֹ תתקבּל בּרצוֹן מכּל צד. ודאי ימָצאוּ בּין הפּוֹעלים, אשר יראוּ בּזה “יוּניוֹניזם צר”, “שעבּוּד הפּוֹעל”, “מכירת עניניו” וכוּ‘. וּמצד שני ודאי יקראוּ לזה כּל השמוֹת המהלכים אימים: בּוֹלשביזם, דיקטטוּרה וכוּ’. אוּלם תקותי, כּי ההסתדרוּת תעשׂה את שלה. בּנסיוֹנה הרב וּבחכמת-החיים שלה, וּמתוֹך ראִיית האפקים הרחבים לעליית עוֹבדים. מתוֹך הכּרה, כּי עניני הפּוֹעל ועניני המשק הארצי עוֹלים בּקנה אחד — תדע ההסתדרוּת ללכת בדרכּה שלה, שהיא דרך בּנין האדם העוֹבד והמשק כּאחד.

אדר ב' תרפ"ז

¹

הסערה מסביב לתזכּיר של “ועדת המשׂכּוֹרוֹת”², שנפלה בּעוֹלמנוּ דוקא ערב הועידה (ועידה זוֹ המתכּנסת בּימים שכּמוֹתם לא ידענוּ לקוֹשי, ושהלב כּל כּך חרד לקראתה!) מעוֹררת אוֹתי לוֹמר כּמה מלים. אוֹדה, חוֹששני להלָך-רוּחוֹת “בּיקָרתי” זה העוֹבר על גדוֹתיו. חוֹששני, שמא יוֹתר משהוּא בּא לטהר הוּא עשׂוּי לעַכֵּר, ויוֹתר משהוּא בּא לבצר עלוּל הוּא למטמט, ויוֹתר משהוּא בּא לדרוֹש צדק עלוּל הוּא לסַלף ולחטוֹא נגד אנשים חיים. וּלפיכך אני נוֹטל לי רשוּת הדיבּוּר בּידיעה מראש, כּי לרבּים יהיוּ דברַי לא לרצוֹן.

הוַעדה שנתמַנתה על ידי מוֹעצת ההסתדרוּת, לבקר את מצב המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ, עשׂתה — בּאָמנה — מעשׂה רב, מעשׂה בּלתי-שכיח לא רק בּכל החוּגים הסוֹבבים אוֹתנוּ, כּי אם גם אצלנוּ. ואילוּ היוּ גם חוּגים אחרים מסוּגלים לעשׂוֹת מעשׂה כּזה, כּי אז היינוּ רשאים להאמין כּי יעלה בּידינוּ לטהר את האויר בּארץ וּבציוֹנוּת. הוַעדה העבירה תחת שבט הבּיקוֹרת את כּל מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים, מאוֹת עוֹבדים, קטנים וּגדוֹלים, נבחרים וּממוּנים, בּדקה את משׂכּוֹרוֹתיהם וחשבּוֹנוֹתיהם, הכּירה לדעת את מצב הענינים בּנדוֹן זה בּכל מוֹסד וּמוֹסד, וּפירסמה בּרבּים את מַסקנוֹתיה הכּלליוֹת, וגם קיבּלה על עצמה — מטעם הועד הפּוֹעל — להיכּנס בּשיפּוּט מיוּחד “לבירוּר וּלהחלטה” בּכל אוֹתם המקרים שתראה צוֹרך. מי שמבין קצת בּטיב עבוֹדה אשר כּזאת, שאינה מן הנעימוֹת והקלוֹת, שהיא כּרוּכה לפרקים בּפגיעה בּנימוּסים מקוּבּלים, ושיֵש בּה לפעמים משוּם “דיני-נפשוֹת”, ושהיא בּאה להחמיר בּכמה ענינים אשר בּני-אדם אחרים אינם נוֹהגים בּהם חוּמרוֹת יתירוֹת — הוּא יבין את כּל קשיה של עבוֹדת וַעדה זוֹ ואת כּל חשיבוּתה לקביעת נוֹרמוֹת יציבוֹת בּחיינוּ, להנחת ה“הלכה” החברתית, וידע מה הערך החינוּכי של הפּרסוּם הציבּורי הזה: כּאן, בּארץ, אין אנוּ רגילים לא למציאוּתה של בּיקוֹרת כּזאת, הבּאה מבּפנים, מתוֹך הציבּוּר, לפי התעוֹררוּתוֹ שלוֹ, ולא לפרסוּם גָלוּי של דברים מעין אלה. כּמה דרשנוּ זאת, למשל, מאת ההנהלה הציוֹנית ולא השׂגנוּ עד היוֹם, למרוֹת ההבטחוֹת ולמרוֹת קיוּמן של ועדוֹת שנתמַנוּ לשם כּך. וכאן בּאה ההסתדרוּת, זוֹ אשר כּל העינים לטוּשוֹת אליה, אשר כּל מיני שפטים נכוֹנוּ לה מפּי מאַהביה השוֹנים ושוֹחרי טוֹבתה, זוֹ היוֹדעת נאמנה כּי כּל קיסם שלה יתגלגל ויהיה לקוֹרה בּפי כּל מחפּשׂ מוּמים — והיא לא חששה לכל העיווּתים והסילוּפים הצפוּיים לה וקמה וגילתה את מצב הדברים כּהוָיתו על פּגימוֹתיו, מבּלי לחוּס על עצמה ועל מוֹסדוֹתיה, מבּלי לראוֹת אפילוּ צוֹרך להבליט את כּל הצדדים החיוּביים הרבּים — שהם הדבר המוּבן מאליו — וציינה והדגישה את כּל הליקוּיים והנליזוֹת.

בּשעה שהועידה השניה של ההסתדרוּת הנהיגה את שיטת “דרגת-המשׂכּוֹרת” בּמוֹסדוֹתינוּ, היה בּרוּר כי חידוּש נוֹעז זה, הדוֹרש בּהכרח החיים גמישוּת ידוּעה, עיבּוּד כּללים ויוֹצאים מן הכּלל, טעוּן גם בּחינה יסוֹדית בּחיי המעשה וגם פּיקוּח מדוּקדק. ומאז נבחרוּ כּמה ועדוֹת מיוּחדוֹת לשם זה. אלא שעם הקשיים הראשוֹנים שנתגלוּ לפניהן היוּ נרתעוֹת אחוֹר. מרגע ש“הדרגה” חדלה להיוֹת פוֹרמוּלה של החלטה, כּי אם דבר הנוֹגע לפרט אנוֹשי פּלוֹני-אלמוֹני — נעשׂה הטיפּוּל בּה, בּיחסי חברתנוּ הדקים, קשה בּיוֹתר. והנה סוֹף סוֹף בּאה ועדה אשר בּיצעה את עבוֹדתה בּהיקף רחב וּבהקפּדה רבּה. האם לא צריך היה הקהל שלנוּ, שנתגלתה לפניו התמוּנה עם כּל קויה הבּריאים ועם נקוּדוֹתיה החוֹלוֹת, לרכּז את כּל תשׂוּמת-לבּוֹ בּביקוֹרת התנאים והסיבּוֹת וּבבקשת התיקוּן הנמרץ? והנה בּמקוֹם זה פּרצוּ הקוֹלוֹת מכּל עֵבר: מדוּע בּחרה הועדה בּלשוֹן כּללית? מדוּע סתמה ולא פּירשה שמוֹת? מדוּע דיבּרה על מוֹסדוֹת ולא על אישים? הוֹציאוּ אלינוּ את האנשים החַטאים ונדעם!

יוֹדע אני כּי כּל פּצע הנגרם לציבּוּר בּימים קשים אלה מכאיב יוֹתר מאשר בּימים כּתיקוּנם, ואף על פּי כן קוֹבלָני על זה, שתשׂוּמת-לב הציבּוּר נפנית מן הפּצע שנגלה וּמשאלת ריפּוּיוֹ, ומתכּנסת לתוֹך אפיק של התמרמרוּת אישית, של חיפּוּשׂ חוֹטאים, של בּקשת שׂעירים לעזאזל. וּברי לי שהלָך-רוּח זה מַחטיא את המטרה, מטרתנוּ האחת: הנחת יחסי חברה טהוֹרים.

זכוּת היא, לדעתי, לועדה והבנה נכוֹנה בּתפקידה, שבּבוֹאה לבדוֹק בּדיקה רצינית בּפּעם הראשוֹנה את מצב הדברים, לא הפנתה את חוּדה של הבּיקוֹרת כּלפּי היחידים, אלא כּלפּי המוֹסדוֹת וּמנהלוֹתיהם, ועוֹד יוֹתר כּלפּי עצם המצב וּשאלוֹתיו. אין לי כּל נטיה לדוּן וּללַמד זכוּת בּשאלה זוֹ, אוּלם כּלוּם עיקר הוּא לגבּי דידן פּרט זה אוֹ אחר שעבד כּמה שנים בּמוֹסד ונתחייב לפניו בּסכוּם כּסף, אוֹ שקיבּל משׂכּוֹרת נוֹספת, מוּצדקת אוֹ בּלתי-מוּצדקת? הרי העיקר הוּא מצבם הכּללי, המשקי והתרבּוּתי של מוֹסדוֹתינוּ, הלא העיקר הוּא שמוֹסדוֹתינוּ העניים (והעניים גם בּשעה שהם מגלגלים בּאלפים וּרבבוֹת!) והזקוּקים תמיד לעזרת הציבּוּר, ושלעוֹלם אינם יכוֹלים לספּק את צרכיו הצוֹדקים של הציבּוּר, יכלוּ לאחוֹז בּשיטה כּזאת המיַקרת את הסכוּם הכּללי של עבוֹדתם בּמאוֹת לירוֹת, אוֹ שהם משקיעים כּספים בּהלוָאוֹת לקצת עוֹבדים, בּשעה שלַשאָר הם עוֹמדים בּחוֹבם. הלא עיקר החטא הוּא בּזה, שהמוֹסד מתנהל כּכה שמתוֹך דאגה יתירה למצב עוֹבדיו האחראים וּמתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת הוּא מעמידם בנסיוֹן, שאינם יכוֹלים אחר כּך להמיש את צוָארם ממנוּ, וּבזה הוּא מטיל אסוֹן עליהם ואסוֹן על עצמוֹ. את העוֹבדים הוּא עוֹשׂה מעין “עבד לוֹוה” לציבּוּר, הרשאי לבוֹא אליהם כּנוֹשה וּכמאשים וּכמַגזים על אחת שבע, וּמן ההסתדרוּת כּוּלה הוּא גוֹזל את האֵמוּן שהנהוּ יסוֹד מוּסד לכל קיוּמה ועבוֹדתה.

אכן, יש כּאן חטאת הציבּוּר. אוּלי החטא הכּבד בּיוֹתר: אי-ידיעה. עכשיו נוֹדע הדבר כּי לא ידענוּ, אנחנוּ החברים הנמצאים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים בּהסתדרוּת, בּמוֹעצוֹת וכוּ', ועל אחת כּמה וכמה הציבּוּר הרחב, לא ידענוּ, כּי ההזנחה הקלה בּדברים האלה מעלה שַבֶּשְתָּא, שבּדרך הטבע היא עוֹלה ועוֹלה. וּלפיכך אין לחפּשׂ קרבּנוֹת. ויש לדאוֹג קוֹדם לידיעה, לפיקוּח, לבחינת המצב מפּעם לפעם. וּמי שאינוֹ מבקש לשפּוֹך את מרירוּת לבּוֹ על ראשי חבריו, מי שאינוֹ רוֹצה להפוֹך את עבוֹדת הבּיקוֹרת לענין של נקם, הוּא ימצא סיפּוּק בּעוֹז הרוּח של ההסתדרוּת לדרוֹש בּיקוֹרת וּלקיים את הבּיקוֹרת, והוּא גם יכּיר שעצם עבוֹדת הועדה וּפרסוּמה — הנם תריס חשוּב בּפני הליקוּיים. את השאר צריכה לעשׂוֹת הועידה על ידי שוּרה של תיקוּנים משקיים ואִרגוּניים.

סיון תרפ"ז.

¹

עוֹד לא חרד הלב כּל כּך לשוּם ועידה, כּאשר הוּא חרד הפּעם. כּוֹבד בּלתי-רגיל רוֹבץ הפּעם על כּתפיהם של מאתים ואחד הציר, המתכּנסים הערב לפתיחת הועידה בּבית-העם שבּתל-אביב. לא רק אלה הפּוֹעלים והפּוֹעלוֹת, הנוֹהרים עתה הנה בשיירוֹת מכּל פּינוֹת הארץ, מלַוים את שליחיהם בּציפּיה וּבתביעה. מאחוֹריהם עוֹד שלוֹש רבבוֹת, בּין המוּשרשים עמוֹק בּמשקים הישנים והחדשים וּבין הנמַקים בּעוֹני וּברעב וּבבטלה מפרכת וּמַכלימה, בּין האיתנים בּרוּחם ושוֹמרים על גחלת לבּם ויוֹדעים את ערכּה ואת כּוֹחה בּכל שעת צרה וּמצוּקה וּבין המסכּנים, המתנַדנדים כּעלה נידף לפני רוּח — כּל אלה נוֹשׂאים את עיניהם לועידה, מצפּים למַה שתביא, וּמתפּללים על שליחיהם, שלא ימעלוּ בּשליחוּתם, וששׂר התנוּעה יאיר להם פּניו ויַנחֵם בּדרך היצירה.

ולא רק כּל אלה, העוֹמדים אתנוּ כּאן בּמערכה. היקף הועידה גדוֹל הוּא, בּעצם, הרבּה יוֹתר. כּל הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה, בּקצוי תבל, מן הנער והנערה העוֹבדים בּהכשרה בּביצוֹת פּוֹלֶסיה, בּכפרי גרמניה וּבמַטעי קַליפוֹרניה, ועד שבוּיי ציוֹן ונאמניה שבּפּוֹליט-איזוֹלַטוֹרים² בּירכּתי סיבּיר. וגם כּל היחידים, הבּוֹדדים, העוֹמדים פּזוּרים בּמערכה של מפעלנוּ הארץ-ישׂראלי, וכל מי שנפשוֹ קשוּרה בּארץ-ישׂראל, בּין שהוּא מבין לנוּ וּבין שהוּא עוֹין אוֹתנוּ, עוֹמד עתה וצוֹפה: מה תביא ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, התוֹסיף גם היא כּשלוֹן לכּשלוֹנוֹת הרבּים, אוֹ שאִתה תתחיל ההתגבּרוּת והעליה חזרה לראש ההר?

מיוֹם היוֹת ועידוֹתינוּ, רבּוֹת-הענין ורבּוֹת-המעשׂה, עוֹד לא היתה לנוּ ועידה אשר כּזאת. המצוּקה אוֹכלת בּכל פּה, בּגוּף וּברוּח. המאמצים להיגָאל ממנה נוּפּצוּ אל סלע המציאוּת הישׂראלית האוּמללה, האפקים נתערפּלוּ, חלוֹם הגאוּלה הוּשׂם בּסַד, אמוּנת הנעוּרים הקלה והעליזה הוּעמדה בּנסיוֹן, החזית הצעירה נתמַטמטה. שְכוֹל וגַלמוֹד סביבנוּ. וגם הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה וּלהגשמה אישית, זה שנבחן בּכמה בּחינוֹת חמוּרוֹת, זה שהיה רגיל בּכל פּוּרענוּת להתקדם וּלהתבּצר ולוּ גם מתוֹך אבידוֹת מרוֹת — אף זה עוֹד לא נוּסה בּנסיוֹן אשר כּזה, נסיוֹן אשר מי יודע מתי יקיץ עליו הקץ, נסיוֹן המכּה אוֹתנוּ בּסַנורים לבלי ראוֹת את הגָדל והצוֹמח בּינתים. גדל המחנה וּפי שבעה גדֵלוֹת האבידוֹת, וּפי שבעה נדרש עתה מאִתנוּ, לבל נתרסק וּלבל נתנפּץ בּנסיוֹן זה שהגוֹרל ההיסטוֹרי מינה לנוּ.

וּלמַרבּה העקה בּא הרפיוֹן, אִי-האמוּנה בּנוּ בּעצמנוּ, בּכוֹחנוּ וּבערכּנוּ המוּסרי, בּכשרוֹן-המעשׂה שלנוּ, אִי-האֵמוּן של האחד לזוּלתוֹ, אָבדן נכסים, נכסי חוֹמר ורוּח, שיצרנוּ בּעמל כּפּינוּ וּבמוֹח עצמוֹתינוּ. והנַחשוֹל של קטנוּת האמוּנה והשפּלת עצמנוּ עוֹמד לגרוֹף אוֹתנוּ, עם כּל היקר בּנוּ.

וּבימים אשר כּאלה נקראת הועידה. נקראת בּלי תקוה שבּידה להביא הצלה מהירה. אחרי כּל מאמצינוּ הרבּים שנפרטוּ לפרוּטוֹת, אחרי הבּזבּוּז האיוֹם הזה בכוֹחוֹת אדם מעוּלים ויקרי-המציאוּת בּכל ההיסטוֹריה שלנוּ, אין לנוּ לקווֹת, כּי בּידי הועידה להביא בּבת אחת את ההצלה היחידה והאמיתית, שאליה כָּלֶה כּל לב: את העבוֹדה. אוּלם גם בּאין תקוה זוֹ, מצַוה עלינוּ ראִיה בּרוּרה של המצב להזדיין, לזיין את המחנה הניגף שלנוּ בּאמוּנה איתנה, בּקשיוּת עוֹרף, בּהכּרת כּוֹחוֹ. אַל יֵהָפך הנגף האַרעי הזה לתבוּסה לדוֹרוֹת. כּל עוֹד מאמין המחנה בּאמיתוֹ, בּוֹטח בּעצמוֹ, מכּיר בּערכּוֹ — תקוה לנצחוֹן ממנוּ.

וּלפיכך רבּה העבוֹדה על הועידה הזאת. שמוֹר תשמוֹר על הגחלת, גחלת תקות העם היחידה, גחלת התנוּעה הכי-יפה, הכי-אנוֹשית, הכי-מוּסרית, בּקוֹרוֹת אלפי שנוֹת חיי עמנוּ, התנוּעה העוֹשׂה אוֹתנוּ, את כּנסת ישׂראל העוֹבדת, הצעירה — לעם חי בּלאוּמים; התנוּעה הקרוּיה לטהר אוֹתנוּ, את גוּפנוּ ואת רוּחנוּ, מכּל שפלוּת ושעבּוּד, מכּל תלישוּת והתחַפּשׂוּת, לזרוֹת מאִתנוּ כּל בּוּז וּביטוּל, ולכבּוֹש לנוּ, מחָדש, מקוֹם כּבוֹד תחת השמש. תדליק הועידה את אבוּקת האמוּנה והבּטחוֹן, תפקח את העינים לראוֹת את האוֹפק ההיסטוֹרי, מעֵבר לערפל בּן-חלוֹף; תחדד את האוֹזן להקשיב לרחש הצמיחה, ותטע בּנוּ את ההכּרה, כּי לא בּחוּלשה ולא בּמוֹרך ולא בּפסיחה על סעיפּים ולא בּבריחה מן המערכה — פּתרוֹן חיים לכאב עתיק-יוֹמין, לפרפּוּרי עם החי על פּי תהוֹם; לא בּאלה מרגוֹע לנשמת אוּמה המבקשת מקלט, הבראה לגוּף מעוּנה ודווּי. אין לנו, לחֵפץ-חיים שבּנוּ, כּל דרך מלבד דרך האמוּנה.

ואמוּנת-אמת לא תלך ערירה, בּלי מעשׂים, בּלי מעשׂים טוֹבים. וכאן — קוֹדמת לַכּל ראִיית המצב כּהוָיתוֹ. בּיקוֹרת חמוּרה לכל טעוּיוֹתינוּ וחטאינוּ, מבּלי הַעלָמה והתעלמוּת. החלוּ בּזה לפני הועידה. והועידה צריכה להשלים. חשׂוֹף כּל מוּם, עד היסוֹד. גלוֹת כּל משגה. אוּלם נדע להבחין בּין מראה נגעים לבין חיפּוּשׂ חטאים. אל תיהפך הבּיקוֹרת להתכּבּדוּת בּקלוֹן הזוּלת, כּביכוֹל, אַל יֵהָפכוּ הדברים להתפּארוּת בּנוּסח של “הלא אמרתי!” אַל יִרבּוּ אצלנוּ החכמים הרוֹאים, כּביכוֹל, את הנוֹלד לאחר זמן. ידוּעים הדברים. רבּים החשבּוֹנוֹת, רבּים היצרים ורבּוֹת הפּניוֹת האוֹרבוֹת לַפּתח. אוּלם חוּמרת מצבנוּ אינה מַתירה לנוּ להתמכּר לספּוֹרט נַערוּתי זה, אם אין בּרצוֹננוּ לבזבּז לריק את הנפש אשר עשׂינוּ ואת הרכוּש אשר רכשנוּ לנוּ.

וגם זאת. אַל תיהפך בּיקוֹרת העבר להיוֹת לדֶפיטיזם. אַל נראה תבוּסה בּמקוֹם שאיננה. ואם הבּיקוֹרת תגלה הכרח של התכּווצוּת והצטמצמוּת עד שנגַבּר חֲיָלים — אַל יהיוּ הדברים לפּרינציפּ, לאידיאה. בּשעוֹת קשוֹת אפשר שיהיה הכרח להתכּווץ, אפילוּ להרכּין קוֹמה, ואזי חוֹבה לעשׂוֹת זאת בּעוֹד מועד. אוּלם אין לעשׂוֹת מהרכּנת קוֹמה — דגל. את דגלנוּ, דגל כּנסת ישׂראל העוֹבדת על אדמתה, אַל נכנוֹף.

ועידוֹתינו בּכללן אינן ועידוֹת מיכניוֹת. הן אינן מסתפּקוֹת רק בּפרסוּם בּרבּים מה שהוּכן מראש ועוּבּד בּלַבּוֹרטוֹריוֹת החשאיוֹת של המפלגוֹת והעסקנים. ועידוֹתינוּ היוּ תמיד מחַדשוֹת ויוֹצרוֹת. הן מביאוֹת לידי גילוּי את הגנוּז עמוֹק עמוֹק בּחדרי לבּה של התנוּעה. וּלפיכך אין בּינינוּ חכם ונביא אשר יֵדע היוֹם מה תביא אִתה הועידה. הכּל תלוּי בּהשראה, בּרוּח אשר תִשרה על המתכּנסים. ואם נזכּה לרוּח טוֹהר ואוֹמן — תהא ועידת-נסיוֹן זוֹ, שאנוּ הוֹלכים אליה כּאל יוֹם-הדין, בּלב קרוּע וּמוּרתח — לועידת בּצרוֹן. התלכּדוּת, אמוּנה, אֵמוּן חברים, בּצרוֹן הרוּח והמפעל — ויצאנוּ מן הערפל האוֹפף אוֹתנוּ לקראת יוֹם בּהיר.

תמוּז תרפ"ז.