¹

הסערה מסביב לתזכּיר של “ועדת המשׂכּוֹרוֹת”², שנפלה בּעוֹלמנוּ דוקא ערב הועידה (ועידה זוֹ המתכּנסת בּימים שכּמוֹתם לא ידענוּ לקוֹשי, ושהלב כּל כּך חרד לקראתה!) מעוֹררת אוֹתי לוֹמר כּמה מלים. אוֹדה, חוֹששני להלָך-רוּחוֹת “בּיקָרתי” זה העוֹבר על גדוֹתיו. חוֹששני, שמא יוֹתר משהוּא בּא לטהר הוּא עשׂוּי לעַכֵּר, ויוֹתר משהוּא בּא לבצר עלוּל הוּא למטמט, ויוֹתר משהוּא בּא לדרוֹש צדק עלוּל הוּא לסַלף ולחטוֹא נגד אנשים חיים. וּלפיכך אני נוֹטל לי רשוּת הדיבּוּר בּידיעה מראש, כּי לרבּים יהיוּ דברַי לא לרצוֹן.

הוַעדה שנתמַנתה על ידי מוֹעצת ההסתדרוּת, לבקר את מצב המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ, עשׂתה — בּאָמנה — מעשׂה רב, מעשׂה בּלתי-שכיח לא רק בּכל החוּגים הסוֹבבים אוֹתנוּ, כּי אם גם אצלנוּ. ואילוּ היוּ גם חוּגים אחרים מסוּגלים לעשׂוֹת מעשׂה כּזה, כּי אז היינוּ רשאים להאמין כּי יעלה בּידינוּ לטהר את האויר בּארץ וּבציוֹנוּת. הוַעדה העבירה תחת שבט הבּיקוֹרת את כּל מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים, מאוֹת עוֹבדים, קטנים וּגדוֹלים, נבחרים וּממוּנים, בּדקה את משׂכּוֹרוֹתיהם וחשבּוֹנוֹתיהם, הכּירה לדעת את מצב הענינים בּנדוֹן זה בּכל מוֹסד וּמוֹסד, וּפירסמה בּרבּים את מַסקנוֹתיה הכּלליוֹת, וגם קיבּלה על עצמה — מטעם הועד הפּוֹעל — להיכּנס בּשיפּוּט מיוּחד “לבירוּר וּלהחלטה” בּכל אוֹתם המקרים שתראה צוֹרך. מי שמבין קצת בּטיב עבוֹדה אשר כּזאת, שאינה מן הנעימוֹת והקלוֹת, שהיא כּרוּכה לפרקים בּפגיעה בּנימוּסים מקוּבּלים, ושיֵש בּה לפעמים משוּם “דיני-נפשוֹת”, ושהיא בּאה להחמיר בּכמה ענינים אשר בּני-אדם אחרים אינם נוֹהגים בּהם חוּמרוֹת יתירוֹת — הוּא יבין את כּל קשיה של עבוֹדת וַעדה זוֹ ואת כּל חשיבוּתה לקביעת נוֹרמוֹת יציבוֹת בּחיינוּ, להנחת ה“הלכה” החברתית, וידע מה הערך החינוּכי של הפּרסוּם הציבּורי הזה: כּאן, בּארץ, אין אנוּ רגילים לא למציאוּתה של בּיקוֹרת כּזאת, הבּאה מבּפנים, מתוֹך הציבּוּר, לפי התעוֹררוּתוֹ שלוֹ, ולא לפרסוּם גָלוּי של דברים מעין אלה. כּמה דרשנוּ זאת, למשל, מאת ההנהלה הציוֹנית ולא השׂגנוּ עד היוֹם, למרוֹת ההבטחוֹת ולמרוֹת קיוּמן של ועדוֹת שנתמַנוּ לשם כּך. וכאן בּאה ההסתדרוּת, זוֹ אשר כּל העינים לטוּשוֹת אליה, אשר כּל מיני שפטים נכוֹנוּ לה מפּי מאַהביה השוֹנים ושוֹחרי טוֹבתה, זוֹ היוֹדעת נאמנה כּי כּל קיסם שלה יתגלגל ויהיה לקוֹרה בּפי כּל מחפּשׂ מוּמים — והיא לא חששה לכל העיווּתים והסילוּפים הצפוּיים לה וקמה וגילתה את מצב הדברים כּהוָיתו על פּגימוֹתיו, מבּלי לחוּס על עצמה ועל מוֹסדוֹתיה, מבּלי לראוֹת אפילוּ צוֹרך להבליט את כּל הצדדים החיוּביים הרבּים — שהם הדבר המוּבן מאליו — וציינה והדגישה את כּל הליקוּיים והנליזוֹת.

בּשעה שהועידה השניה של ההסתדרוּת הנהיגה את שיטת “דרגת-המשׂכּוֹרת” בּמוֹסדוֹתינוּ, היה בּרוּר כי חידוּש נוֹעז זה, הדוֹרש בּהכרח החיים גמישוּת ידוּעה, עיבּוּד כּללים ויוֹצאים מן הכּלל, טעוּן גם בּחינה יסוֹדית בּחיי המעשה וגם פּיקוּח מדוּקדק. ומאז נבחרוּ כּמה ועדוֹת מיוּחדוֹת לשם זה. אלא שעם הקשיים הראשוֹנים שנתגלוּ לפניהן היוּ נרתעוֹת אחוֹר. מרגע ש“הדרגה” חדלה להיוֹת פוֹרמוּלה של החלטה, כּי אם דבר הנוֹגע לפרט אנוֹשי פּלוֹני-אלמוֹני — נעשׂה הטיפּוּל בּה, בּיחסי חברתנוּ הדקים, קשה בּיוֹתר. והנה סוֹף סוֹף בּאה ועדה אשר בּיצעה את עבוֹדתה בּהיקף רחב וּבהקפּדה רבּה. האם לא צריך היה הקהל שלנוּ, שנתגלתה לפניו התמוּנה עם כּל קויה הבּריאים ועם נקוּדוֹתיה החוֹלוֹת, לרכּז את כּל תשׂוּמת-לבּוֹ בּביקוֹרת התנאים והסיבּוֹת וּבבקשת התיקוּן הנמרץ? והנה בּמקוֹם זה פּרצוּ הקוֹלוֹת מכּל עֵבר: מדוּע בּחרה הועדה בּלשוֹן כּללית? מדוּע סתמה ולא פּירשה שמוֹת? מדוּע דיבּרה על מוֹסדוֹת ולא על אישים? הוֹציאוּ אלינוּ את האנשים החַטאים ונדעם!

יוֹדע אני כּי כּל פּצע הנגרם לציבּוּר בּימים קשים אלה מכאיב יוֹתר מאשר בּימים כּתיקוּנם, ואף על פּי כן קוֹבלָני על זה, שתשׂוּמת-לב הציבּוּר נפנית מן הפּצע שנגלה וּמשאלת ריפּוּיוֹ, ומתכּנסת לתוֹך אפיק של התמרמרוּת אישית, של חיפּוּשׂ חוֹטאים, של בּקשת שׂעירים לעזאזל. וּברי לי שהלָך-רוּח זה מַחטיא את המטרה, מטרתנוּ האחת: הנחת יחסי חברה טהוֹרים.

זכוּת היא, לדעתי, לועדה והבנה נכוֹנה בּתפקידה, שבּבוֹאה לבדוֹק בּדיקה רצינית בּפּעם הראשוֹנה את מצב הדברים, לא הפנתה את חוּדה של הבּיקוֹרת כּלפּי היחידים, אלא כּלפּי המוֹסדוֹת וּמנהלוֹתיהם, ועוֹד יוֹתר כּלפּי עצם המצב וּשאלוֹתיו. אין לי כּל נטיה לדוּן וּללַמד זכוּת בּשאלה זוֹ, אוּלם כּלוּם עיקר הוּא לגבּי דידן פּרט זה אוֹ אחר שעבד כּמה שנים בּמוֹסד ונתחייב לפניו בּסכוּם כּסף, אוֹ שקיבּל משׂכּוֹרת נוֹספת, מוּצדקת אוֹ בּלתי-מוּצדקת? הרי העיקר הוּא מצבם הכּללי, המשקי והתרבּוּתי של מוֹסדוֹתינוּ, הלא העיקר הוּא שמוֹסדוֹתינוּ העניים (והעניים גם בּשעה שהם מגלגלים בּאלפים וּרבבוֹת!) והזקוּקים תמיד לעזרת הציבּוּר, ושלעוֹלם אינם יכוֹלים לספּק את צרכיו הצוֹדקים של הציבּוּר, יכלוּ לאחוֹז בּשיטה כּזאת המיַקרת את הסכוּם הכּללי של עבוֹדתם בּמאוֹת לירוֹת, אוֹ שהם משקיעים כּספים בּהלוָאוֹת לקצת עוֹבדים, בּשעה שלַשאָר הם עוֹמדים בּחוֹבם. הלא עיקר החטא הוּא בּזה, שהמוֹסד מתנהל כּכה שמתוֹך דאגה יתירה למצב עוֹבדיו האחראים וּמתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת הוּא מעמידם בנסיוֹן, שאינם יכוֹלים אחר כּך להמיש את צוָארם ממנוּ, וּבזה הוּא מטיל אסוֹן עליהם ואסוֹן על עצמוֹ. את העוֹבדים הוּא עוֹשׂה מעין “עבד לוֹוה” לציבּוּר, הרשאי לבוֹא אליהם כּנוֹשה וּכמאשים וּכמַגזים על אחת שבע, וּמן ההסתדרוּת כּוּלה הוּא גוֹזל את האֵמוּן שהנהוּ יסוֹד מוּסד לכל קיוּמה ועבוֹדתה.

אכן, יש כּאן חטאת הציבּוּר. אוּלי החטא הכּבד בּיוֹתר: אי-ידיעה. עכשיו נוֹדע הדבר כּי לא ידענוּ, אנחנוּ החברים הנמצאים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים בּהסתדרוּת, בּמוֹעצוֹת וכוּ', ועל אחת כּמה וכמה הציבּוּר הרחב, לא ידענוּ, כּי ההזנחה הקלה בּדברים האלה מעלה שַבֶּשְתָּא, שבּדרך הטבע היא עוֹלה ועוֹלה. וּלפיכך אין לחפּשׂ קרבּנוֹת. ויש לדאוֹג קוֹדם לידיעה, לפיקוּח, לבחינת המצב מפּעם לפעם. וּמי שאינוֹ מבקש לשפּוֹך את מרירוּת לבּוֹ על ראשי חבריו, מי שאינוֹ רוֹצה להפוֹך את עבוֹדת הבּיקוֹרת לענין של נקם, הוּא ימצא סיפּוּק בּעוֹז הרוּח של ההסתדרוּת לדרוֹש בּיקוֹרת וּלקיים את הבּיקוֹרת, והוּא גם יכּיר שעצם עבוֹדת הועדה וּפרסוּמה — הנם תריס חשוּב בּפני הליקוּיים. את השאר צריכה לעשׂוֹת הועידה על ידי שוּרה של תיקוּנים משקיים ואִרגוּניים.

סיון תרפ"ז.