¹

בּעצם ימי פּתח-תקוה – פּרשת הדברים, אגב, טרם נסתיימה, אם כּי מַצפּוּנוֹ של “הישוּב” כּבר נרגע, כּנראה – חרד החבר ה. ייבין חרדה גדוֹלה: בּמאמרי על פּתח-תקוה נגלתה לוֹ “התנפּלוּת” על “אנשי-הרוּח” ויצא בּשער לתבּוֹע את עלבּוֹנם.

למען האמת חייב אני להוֹדוֹת, כּי לא את אנשי-הרוּח בּלבד הזכּרתי בּין הרוֹאים ושוֹקטים בּבלַע הרעב והיאוּש את כּוֹחוֹת נעוּרינוּ, אלא את מי שהוּא עוֹד: גם את “טוֹבי הישוּב”, גם את “העוֹמדים בּראשי המוֹסדוֹת” ואפילוּ את כּל אלה החכמים והנבוֹנים, הבּוֹגרים והמיוּשבים, רבּי התרבּוּת וההכּרה הלאוּמית היכוֹלים להשלים עם סדר-ישוּב זה. מה איפוֹא אעשׂה אם יקוּם מחר אחד, והוּא חכם ונבוֹן, ויראה את עצמוֹ נפגע, ויתבּע ממני את עלבּוֹן חבריו, וגם יתנני לבוֹזה-חכמה? והלא כּבר העידוּ עלי חכמי “כּתוּבים”² (המצטיינים, כּידוּע, בּעריכתם הנקיה והדקה), כּי אני “רוֹאה צוֹרך להכתים בּפרהסיה” את אנשי-הרוּח “ולהקים חַיִץ בּיניהם וּבין הפּוֹעל העברי”!

אגב, שלוֹם אַש לא נמנע מהבּיע פּוּמבּית את צערוֹ על אשר לא שלוֹם אַש אלא שלוֹם שוארצבּוֹרד³ עשׂה את מעשׂהוּ. החבר ייבין, כּמדוּמני, הציג את מעשׂהוּ של שוארצבּוֹרד לעוּמת כּמה דוֹרוֹת של רבּנים וּגדוֹלים בּישׂראל, ואף אלה, כּמדוּמה, היוּ “אנשי-רוּח”; אוּלם להציג את מפעל הפּוֹעל בּפתח-תקוה לעוּמת עמדתם של אנשי-הרוּח בּנדוֹן זה – חטא הוּא, כּנראה, אשר לא יִנָקה.

החבר ייבין יוֹדע, כּי “התנפּלוּתי” על אנשי-הרוּח אינה מקרית – והראָיה: מכתבי אשתקד למר רבינצקי! ואני, הנתבּע, נסכּלתי לחשוֹב, כּי מה שהתרחש בּפתח-תקוה וּשתיקתם של גדוֹלים וטוֹבים לפני התחוֹלל המאוֹרעוֹת וּבשעתם – כּי כּל זה מעיד בּמשהוּ על צדקת דברי בּאוֹתוֹ מכתב. עכשיו הנני רוֹאה, כּי החבר ייבין, כּרבּים וכן טוֹבים, ראה אף הוּא את עצמוֹ נפגע מתשוּבתי ההיא – ואני לא ידעתי. אכן, “סוֹלידריוּת מעמדית” זוֹ של “אנשי-הרוּח” נוֹגעת בּאמת עד הלב.

וּכדי לגלוֹת את כּל עיווּת הדין שאני נוֹהג בּמעמד-אנשי-הרוּח, אין החבר ייבין טוֹרח להוֹכיח לי, כּי “מעמד” כּזה איננוּ בּמציאוּת כּלל, וכי אין אנשי-הרוּח ערבים זה בּזה, וכי כּל איש את עווֹנוֹ ואת צדקתוֹ ישׂא. אדרבּא, הוּא טוֹען, כּי ענין פּתח-תקוה הוּא “לאמיתוֹ של דבר כּאב כּולנוּ” (כּל “אנשי-הרוּח בּכללם”?) והוּא קוֹרא עלי בּשמוֹת: בּיאליק, בּרנר, גרינבּרג!

ואני מֵעז ושוֹאל: חרישת-פּלאים משוּלשת זוֹ – החוֹזרת ונשנית מפּי נוֹשׂאי-כּלים שוֹנים ונעשׂית לשגרה חסרת-טעם – על מה היא בּאה ללמד? מה, למשל, בּא להוֹכיח שמוֹ של בּיאליק בּמקרה זה? אכן, בּיאליק הוּא “חוֹזה התנוּעה הלאוּמית” כּסמיכתוֹ של ייבין. ודאי שעבוֹדתוֹ וקשיוּת ערפּוֹ של החלוּץ בּארץ יוֹנקוֹת ממעינוֹת תרבּוּתנוּ העברית, וּבתוֹכה מחזוֹנוֹ של בּיאליק, מתוּמתם של “בּשׂדה” ושל “תחזקנה” וּממריָם של “דבר” ושל “אכן חציר העם”. יתר על כּן, דוקא בּחוּגי הפּוֹעלים יוֹדעים להעריך – אוּלי יוֹתר מאשר בּחוּגי המדע והספרוּת הרשמיים – את יקר-ערכּה של העבוֹדה הנאמנה, אשר המשוֹרר עוֹבד בּחצבוֹ בּמכרוֹת הגנוּזים של ספרוּתנוּ. ועבוֹדה “שחוֹרה” זוֹ, שאינה יוֹדעת ליאוּת יקרה וּקרוֹבה מאד מאד ללבּוֹ של חלוּץ, העוֹבד בּחוֹמר וּבלבנים והחש, כּי עבוֹדת-הפּרך של גדוֹל הדוֹר מצטרפת לשפעת המאמצים החלוּציים, בּני-בּלי-שם, שלנוּ בּארץ, בּכל ענפי היצירה, בּחוֹמר וּברוּח. אוּלם כּלום אין אנוּ עדים לכך, כּי רוּחוֹ של היוֹצר עשירה בּמקוֹם זה וענייה בּמקוֹם אחר? כּלוּם עשׂוּי זכרם של “שירי הזעם” להשכּיח את שתיקתוֹ של המשוֹרר (לאו דוקא הפּיוּטית, אלא האנוֹשית) למראה כּל הנעשׂה בּנוּ כּאן? כּלוּם אין שתיקה זוֹ מגבּירה את רגש הבּדידוּת של הפּוֹעל, אשר מתהוֹם הגוֹלה הוּא בּא ואת תהוֹם הגלוּת הוּא רוֹאה כּאן, והוּא, קוֹראה ויוֹרשה של הספרוּת העברית, החוֹצב מלבּוֹ את ה“אף על פּי כּן”, רוֹאה ויוֹדע כּי אֵילי הספרוּת החיים, לכאוֹרה, אתוֹ כּאן מתעלמים ממנוּ וּמסבלוֹתיו ואת טעם מלחמתוֹ לא ידעוּ?

וּלשם מה צריך היה להחריד את י. ח. בּרנר מעוֹלם-האמת? כּלוּם אין החזיוֹן בּרנר מחייב את אנשי-הרוּח? כּלוּם בּאה הויתוֹ של בּרנר לכפּר על שאננוּתם ועל קהוּתם של כּמה “חברים לעט”? אַל נא ישמש צלוֹ של בּרנר לכסוּת-עינים למתלבּשים בּתגא של “רוּח”.

ולזכוּתוֹ של מעמד-אנשי-הרוּח מציג ה. ייבין את א.צ. גרינבּרג “איש החזוֹן הלוֹהט, שעוֹד לפני שלוֹש שנים הזהיר על האסוֹן המתרחש וֹבא, אלא שלשברנוּ הגדוֹל מצא אזנים אטוּמוֹת והרעה בּאה ונהיתה”. לא אעמיק שאלה, מה היתה העצה היעוּצה שהשׂיאנוּ החבר א.צ. גרינבּרג כּדברי ייבין, לפני ג' שנים וּמצא לוֹ אזנים אטוּמוֹת, וגם לא אשאל בּאיזוֹ מידה הקדימה “אַזהרה” זוֹ מלפני ג' שנים את מלחמת כּיבּוּש העבוֹדה של פּוֹעלי פּתח-תקוה, המתנהלת זה כּחצי יוֹבל שנים. אוּלם האין מן האירוֹניה בּשימוּש זה בּשמוֹ של א.צ. גרינבּרג לשם תביעת עלבּוֹנם של אנשי-הרוּח מידי? הלא דיוֹ הדפוּס טרם נתיבּשה מזוֹ ההכרזה “כלפּי תשעים ותשעה”⁴; האוּמנם בּאה זוֹ להעיד על קרבתוֹ הנפשית היתרה של א.צ. גרינבּרג לאנשי-הרוּח זוּלת “האחוּז” האחד?

למען הסיר לזוּת שׂפתים אוֹדה ואתוַדה, כּי בּשעה שנשׂאתי את שם “אנשי-הרוּח” על שׂפתי לא נתכּוַנתי לאלה “המעוֹרים בּתנוּעה זוֹ – של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – בּכל חייהם”, וגם שאלתי את עצמי אם אלה קרוּיים רשמית אנשי-רוּח אוֹ שאינם קרוּיים, אם הם משתתפים בּעתוֹן של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אוֹ שאינם משתתפים, כּשם שאיני נוֹהג לשאוֹל, אם יש למישהוּ סמיכוּת רשמית על שייכוּתוֹ לתנוּעה זוֹ, שבּה מעוּרים חייו. ראיתי את עצמי רשאי לסמוֹך על טוּב טעמם ועל כּנות-תחוּשתם של כּל אלה, אחים למרי וּלמאמצים, כּי לא יראוּ את עצמם נפגעים על ידי, בּאשר הם “מעוֹרים בּתנוּעה זוֹ בּכל חייהם”.

אוּלם למי שהוּא נתכּוַנתי. ואם לא היוּ דברַי בּרוּרים דיים – אפרש. נתכּוַנתי לרבּים: גם לאלה המתרברבים בּאיצטלה של “אנשי-רוּח” – ותוֹבעים בּכל הזדמנוּת – בּפה מלא אוֹ בּחצי הפּה – שׂכר וכבוֹד כּ“אנשי-רוּח” ותוֹבעים בּכל הזדמנוּת – בּפה מלא אוֹ בּחצי פּה – שׂכר וכבוֹד כּ“אנשי-רוּח ממש”; גם לאלה הרצים אחרי מרכּבת הפּוֹעל בּשעת חדוה וּנכוֹנים לבעוֹט בּה וּלידוֹת בּה אבנים עם נשיבת רוּחוֹת אחרוֹת, אוֹ בּהתבּרר להם כּי תנוּעת הפּוֹעלים לא תמיד נכוֹנה לשמש הדוֹם להם; גם להמוֹן הגדוֹל מבּין עוֹבדי עבוֹדה רוּחנית, אינטליגנציה בּלַע“ז, הרוֹאה את עצמה נעלה על המוֹן-האדם-סתם בּגלל היוֹתה עסוּקה בּמלאכות נקיוֹת וקלוֹת וּבגלל היוֹתה מפוּטמת בּהוָיוֹת-התרבּוּת, מבּלי שתדע להבחין “בּין ימינה לשׂמאלה” וּמבּלי שתדע לשׂאת בּחוֹבוֹת הגדוֹלים אשר התרבּוּת וההשכּלה מטילוֹת על אבּיריהן הנאמנים; וגם לאלה אשר בּהיוֹתם, לכאוֹרה, “בּני-בּרית” לציבּוּר העוֹבד, מסתפּקים בּ”רחישת אַהדה" וּב“הכּרה אידיאוֹלוֹגית” ואינם חיים בּלב ונפש את חייו ואת חבלי קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ של האדם העוֹבד.

אוּלם נתכּוַנתי לא רק לבני-בּלי-שם, לעדרי-ציבּוּר. נתכּוַנתי לשכבה הדקה והעליוֹנה היוֹשבת על “ספסל המזרח” כּאן. איני יוֹדע, אם בּאמת כּל אלה “ניהלם אֵלָם על מימי מנוּחוֹת וּנאוֹת דשא דשן”, כּמאמר שמעוֹנוֹביץ, אוּלם בּרוּר, כּי בּמלחמה אשר העבוֹדה העברית נלחמת כּיוֹם על נפשה, מלחמה אשר בּה ספוּן גוֹרל עמנוּ בּארצנוּ, נפקד מקוֹמם.

צָדַק החבר ייבין. לא היתה בּדברי פּליטת קוּלמוֹס מקרית, אלא הכּרה מרה. ונחמתי היא, כּי לא תמיד בּוֹחרת ההשגחה הלאוּמית לשליחוּתה בּאנשי-השם דוקא, וכי השליחוּת ההיסטוֹרית של דוֹרנוּ נעשׂית בּמידה מרוּבּה על ידי בּני-בּלי-שם בּאוֹתה המערכה האכזרית, שבּה עוֹמד הפּוֹעל בּפתח-תקוה.

ואם יש בּהכרזה זוֹ כּדי פּגיעה בּכבוֹדם של אנשי-הרוּח, כּי אז אַל נא ימָנעוּ מלנטוֹע בּמעשׂיהם הכּרה אחרת בּלבּנוּ.

אגב.

החבר ייבין בּחפצוֹ להוֹכיח את מידת כּפיית-הטוֹבה שבּי לא נמנע מהוֹקיע קלוֹני, כּי שׂמתי בּכלַי מטוֹבי בּיטוּייהם של בּיאליק ושל א.צ. גרינבּרג, וּלמען לא יֶחסר המזג של “השלישיה” מצא, כּי “משפּטי בּנויים בּמתכּוֹנת משפּטיו של בּרנר”. כּיד בּקיאוּתוֹ הטוֹבה עליו היה יכוֹל החבר ייבין להוֹכיח לא רק “כּי הלחישה על המכּה” (שעוד בּ“סנהדרין” חייבוּ בּגללה בּנטילת חלק לעוֹלם הבּא) היא… של בּיאליק, אלא שגם “דבר” הוּא משלוֹ, ולא רק “חיילים רעבים” הם משל א.צ. גרינבּרג אלא ודאי גם “ארץ-ישׂראל העוֹבדת”; ואילוּ היה החבר ייבין מוֹסיף לבקש היה ודאי מוֹצא שׂרידי השפּעה של עוֹד “אנשי-רוּח”, של ירמיהוּ ושל משה רבּנוּ, וּוַדאי היה גם אוֹתם זוֹקף לחוֹבתי ולזכוּתוֹ של “מעמד-אנשי-הרוּח”.

טבת תרפ"ח.