¹

“ועדת-התיווּך” שנבחרה בּמסיבּת עסקנים הקרוֹבים לאִכּרים בּמשׂרד פּיק"א דרשה (בּיוֹם ד' שעבר) אַרכּה של שבעה-עשׂרה ימים למען “תינתן האפשרוּת לועד החקלאי להוֹכיח בּמעשׂים את כּנוּת החלטוֹתיו”. האפשרוּת ניתנה, הזמן עוֹבר. הקטיף נמשך כּמשפּטוֹ. בּישיבת הועד הלאוּמי (בּיוֹם א' זה) נמסרה מוֹדעה, “כּי לבאי-כּוֹח הועד הלאוּמי יש רוֹשם, כּי הפּעם תוּשׂגנה תוֹצאוֹת של ממש”.

וּלמחרתוֹ –

בּאוֹתוֹ המשׂרד של פּיק"א נתכנסה שוּב ישיבה של בּאי-כּוֹח האִכּרים מכּל מוֹשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן, ושם הוּחלט –

לקיים את ההבטחוֹת שניתנוּ לוַעדת-התיווּך? לחתוֹם על זכרוֹן הדברים שנערך בּוַעדת המשׂא-וּמתן של הועד הלאוּמי?

חלילה וחס.

שם הוּחלט, כּי “ענין הכּנסת פּוֹעלים יהוּדים לקטיף היא שאלה שאינה שייכת דוקא למוֹשבה פּתח-תקוה, אלא שהיא שאלה כּללית הנוֹגעת לכל המוֹשבוֹת”.

אמת וצדק. והמַסקנה ההגיוֹנית הישרה מכּאן, כּי “הדבר תלוּי בּסוֹחרים” – “ואין לקבּוֹע בּוֹ מראש מספּרים ואחוּזים”!

ושוּב הוּחלט “לפרסם גילוּי-דעת לישוּב העברי וּלהוֹקיע לעיני הישוּב את האשמים בּמאוֹרעוֹת הללוּ”. גם זוֹהי מצוַת-עשׂה שהזמן גרָמהּ. אלא מדוּע בּחרוּ להם המחליטים לשוֹן-הסתר, ואינם אוֹמרים מיד מי הם האשמים? הפּוֹעלים, ההסתדרוּת אוֹ…. הסוֹפרים העברים וד"ר גליקסוֹן? האוּמנם יש עוֹד לחדש משהוּ בּנדוֹן זה, אחרי גילוּי-הדעת המפוּרסם של הועד החקלאי?

והאחרוֹן הכבּיד. הוּחלט: “לערוֹך תזכּיר וּלבקש ראיוֹן מאת הנציב העליוֹן לשם בּירוּר המצב בּכלל והמאוֹרעוֹת בּפתח-תקוה בּפרט”.

על מה ידבּרוּ “בּאי-כּוֹח האכּרים” עם הממשלה?

מה דוֹרשים הפּוֹעלים מן הממשלה – ידוּע: עבוֹדה לעוֹבד היהוּדי.

מה ידרוֹש האֶפנדי היהוּדי מן הממשלה? עזרת המשטרה בּפתח-תקוה אינה מספּיקה, כּנראה. עזרה זוֹ לא שינתה לטוֹבה את דעת הקהל היהוּדי, ויש אוֹמרים כּי אפילוּ בּחוּגים הגבוֹהים של הממשלה אין הדעה כּדעת הקצין מר מילר. שמוּעה מהלכת, כּי הנציב הזקן יש לוֹ דעה משלוֹ על הפּוֹעל היהוּדי, והיא שוֹנה מדעתם על האֶפנדים היהוּדים, וּבכן צריך “לעבּד” את דעת הנציב.

כּיצד יבוֹרר בּתזכּיר “המצב בּכלל ומאוֹרעוֹת פּתח-תקוה בּפרט”?

בּסוֹדם של הנאספים הנכבּדים לא עמדנוּ, עצם הידיעה נמסרה לנוּ לא על ידי אלה, “המבאישים את ריח אִכּרינוּ החלוּצים”. אלא על ידי שוֹפרוֹ של הועד החקלאי, על ידי “דוֹאר היוֹם”. אוּלם על מגמתוֹ של התזכּיר לנציב אפשר לעמוֹד מתוֹכן הדברים שמוֹשל יפוֹ מסר מפּי האִכּרים:

“האִכּרים טוענים, שהפּוֹעלים היהוּדים אינם כּלל פּוֹעלי המקוֹם, הם הוּכנסוּ לפּתח-תקוה על ידי ההנהלה הציוֹנית מתוֹך כּונוֹתיה המיוּחדוֹת. וּמדרכּה של ההנהלה הציוֹנית להוֹשיב בּמקוֹם שיש בּו צוֹרך בּעשׂרה אנשים – מאתים איש, ואי אפשר לדרוֹש מהאִכּרים שהם ידאגוּ לאנשים אלה ויכלכּלוּ אוֹתם. מלבד זאת, פּוֹעלים אלה המאוּרגנים בּהסתדרוּת עלוּלים להרוֹס וּלהחריב את פּתח-תקוה כּשם שהם הרסוּ את כּל שאר המפעלים בּארץ, כּגוֹן “סוֹלל-בּוֹנה”. ענף תפּוּחי-הזהב הוּא הענף היחיד שנשאר לפליטה, והוּא נוֹשׂא עצמוֹ וּמתפּתח ויוּכל להתקיים אך ורק הוֹדוֹת לעבוֹדה זוֹלה וּבלתי-מאוּרגנת”.

יקָרא איפוֹא לדברים בּשמם: כּתב-מַלשינוּת על הפּוֹעל העברי, על הסתדרוּתוֹ ועל ההסתדרוּת הציוֹנית – זהוּ “בּירוּר המצב”. דרישת עבוֹדה זולה וּבלתי-מאוּרגנת – זוֹהי התשוּבה לדרישוֹת הפּוֹעל והישוּב.

טבת תרפ"ח.