¹

אפנדים יהוּדים, קצין בּריטי ושוֹטרים ערבים חָברוּ יחד בּיום שישי בּּפרדסי המוֹשבה בּפתח-תקוה לקדש אוֹתה שוּב בּדם ישׂראל. לפני שש שנים רָותה אדמת פּתח-תקוה את דם בּניה-מגינה מידי פּראים פּוֹרעים. השנה, בּשנת היוֹבל לאם המוֹשבוֹת, רותה אדמתה את דם בּניה וּבנוֹתיה החוֹרגים, חלוּצי ישׂראל אשר לא נחלה ולא רכוּש ולא זכוּת להם בּמוֹשבה.

המילה אֶפנדים בּאה לא רק לשם סימוּן פּרצוּפם החברתי והלאוּמי של אלה אשר שילחוּ בּפּוֹעלים היהוּדים הדוֹרשים עבוֹדה את השוֹטרים הערבים, כּי אם גם למען האמת ההיסטוֹרית, למען גוֹל את החרפּה מעל מוֹשבה יהוּדית שלמה: עברוּ השנים, שקוֹמץ בּעלי פּרדסים עשירים הסתירוּ מאחריהם את המוֹשבה כּוּלה. התרגשוּתם של האוּכלוֹסים בּיוֹם ששי זה, הבּכיוֹת שבּרחוֹב בּשעת לוית האסירים והפּצוּעים, התרסוֹת שבּבית-הכּנסת כּלפּי הנכבּדים, הסתוֹפפוּת ההמוֹנים בּכל יוֹם השבּת בּרחוֹבוֹת, בּשעה שאיש מ“פּני” פּתח-תקוה לא הוֹציא ראשוֹ החוּצה, כּל אלה מוֹכיחים מה רחוּקה פּתח-תקוה של עכשיו, המאוּכלסת, ההמוֹנית, הנזוֹנה בּחלקה הגדוֹל מן העוֹבד היהוּדי, מה רחוּקה היא הפּעם מהיוֹת שוּתפת לזדוֹנם של קוֹמץ אֶפנדים.

בּרוּך השם, חללים ממש לא נפלוּ, היוּ “אך” מוּכּים וּפצוּעים. ועוֹד יוֹתר מוּכּוֹת וּפצוּעוֹת. וכשתי עשׂרוֹת אסירים. מה פּשעם של אלה? על מה הם נלחמוּ?

עסקנים חנפנים ועתוֹנאים מכוּרים יסבּירוּ לנוּ, כּי לא זעקת רעב ודלדוּל כּוֹחוֹת כּאן, כּי אם דבר-מה אחר: “נסירה”, נסירתה של ההסתדרוּת, רחמנא ליצלן, שאינה נוֹתנת מרגוֹע, שהבאישה את שמם הטוֹב של בּעלי הנחלאוֹת היהוּדים. יהי כּן, נסכּים לעֵטי-הרמִיה. נסכּים להם למכתבי השקר, אשר עינים להם ולא יראוּ את הרעב המכלה, את הדלדוּל המנַוון. לא מתוֹך רעב וסבל וצוֹרך אנוֹשי בּעבוֹדה וּבקיוּם הפּוֹעלים בּשער ונתנוּ הפּוֹעלוֹת את גוָן למשיסה? יהי שכּן, לא מתוֹך זה בּלבד. נוֹדה בּגלוּי ולא נבוֹש, אדרבּא, גם נתבּרך בּזה, כּי דבר-מה נעלה מזה, נעלה עשׂרת מוֹנים מאוֹתם המוּשׂגים האנוֹשיים והלאוּמיים של מחפּשׂי המוּמים אצל הפּוֹעלים, כּבש את לבּוֹת בּני ישׂראל אלה וציוֹה עליהם את חבלי-גוֹרלם ואת שׂשׂוֹן יסוּריהם, שהם נוֹשׂאים בּאהבה וּבגאוֹן.

מהוּ הדבר הזה? יקָרא נא בּמלים הפּשוּטוֹת והנוֹשנוּת: כּבוֹד האוּמה! כּי אכן, העוֹמדים בּפּרץ בּפתח-תקוה ונוֹתנים את גוָם למכּים הם הם המצילים כּיוֹם את כּבוֹד האוּמה בּארץ תקותה. אם כּל אלה הקרוּיים “טוֹבי הישוּב”, אם העוֹמדים בּראשי המוֹסדוֹת, אשר עליהם הדאגה והאחריוּת לענייני הישוּב, אם כּל אנשי-הרוּח אשר רוֹממוּת עניני האוּמה הנַעלים על שׂפתוֹתיהם – אם כּל אלה יכוֹלים לראוֹת ולשקוֹט בּבלע כּוֹחוֹת נעוּרינוּ, השׂרידים הנאמנים, האוּדים המוּצלים מאש החוּרבּן והטמיעה, בּבלע הרעב והיאוּש כּוֹחוֹת עבוֹדה ויצירה ואמוּנה וּמסירוּת-נפש; אם כּל אלה החכמים והנבוֹנים, הבּוֹגרים והמיוּשבים רבּי התרבּוּת וההכּרה הלאוּמית יכוֹלים להשלים עם סדר ישוּב זה, אשר בּוֹ עוֹמדת התנוּעה כּוּלה על סף הכּלָיה והחוּרבּן, משתעבּדת לזרים על פּת לחם², מוֹציאה את כּספי התנדבוּת העם אל צרוֹר נקוּב כּדי לפרנס את צבאוֹתיה בּקצבה מרעיבה וּבבטלה מנַוונת, בּאוֹתה שעה שלעינינוּ גדֵל ופוֹרח אוֹתוֹ המשק היהוּדי, אשר בּעמל חמישים שנה, בּנדבוֹת וּבתרוּמוֹת וּבחסדי אחים טוּפּח ונוּשׂא על גבּי התנוּעה והוּבא עד הלוֹם, עד שבּכוֹחוֹ לשמש מקלט לידיים עוֹבדוֹת וּביסוּס לקיוּם של אלפים; ו“אדוֹני” המשק הזה, אשר הוֹעלוּ להיוֹת אֶפַנדים בּישׂראל, מתקלסים בּנוּ וּבמצוּקוֹתינוּ (“יעלה לי חמש מאות לירוֹת, תחרב ארץ-ישׂראל, ואוֹתי לא יכריחוּ לעבוֹדה עברית”) – הרי צריך סוֹף סוֹף שיקוּם מי שהוּא אשר את השקט הזה לא יֵדע, ואת הפּחד מפּני מה שיאמרוּ (“בּאוּ אלה להשׂתרר בּנחלוֹתינוּ”) יִזרה הלאה, ויגלה לעיני כּל את פּצעי תנוּעתנוּ המתבּוֹססת בּדם וּמגוֹללת בּרפש. ואם לא על ידי גבוּרה שבּאַלָמוּת מנַצחת יֵעשׂה הדבר תבוֹא הגבוּרה שבּמסירוּת-נפש מנוּצחת ותצילנוּ מכּלימתנוּ. ואם לא ראשי המוֹסדוֹת הלאוּמיים המסתפּקים בּלחישה על המכּה וּב“דיפּלוֹמַטיה” יהוּדית פּנימית יֵחלצוּ למלחמת-מצווה – יוּבּע הכּאב והמרי על ידי החלוּצה והחלוּץ, המביאים אתם את קיבתם הריקה ואת נפשם הכּוֹאבת.

האפנדים היהוּדים עשׂוּ את שלהם. הם רמזוּ לקצין הבּריטי: הרכוּש בּסכּנה! והקצין הּבריטי חש לעזרה. ואף הוּא עשׂה את שלוֹ: חידש את מעשׂיו שבּימי “נוּר”³, שבּימי “זכרוֹן-יעקב”⁴. אכן, כּשרוֹן מיוּחד יש להם לאנשי השלטוֹן הבּריטי בּארץ. בּמשא-וּמתן עם שליחי הציבּוּר – מוֹשלים נאוֹרים, יוֹדעים להראוֹת סימני דאגה והשתתפוּת, לדבּר בּאדיבוּת כּג’נטלמנים שבּידיהם הוּפקד גוֹרל המדינה. אוּלם בּרגע הדרוּש מתגלים ג’נטלמנים אחרים. ואלה יוֹדעים להכּוֹת הכּה וּפצוֹע בּחוֹרוֹת ישׂראל, ואלה יוֹדעים “לכבּוֹש” את פּוֹעלי ישׂראל, וכמוּבן לא על ידי שוֹטרים יהוּדים, חלילה, אלא על ידי שוֹטרים ערבים הממלאים את חוֹבתם בּחריצוּת יתירה בּהריחם ריח פּוֹגרוֹם.

יוֹם-זכּרוֹן יהיה יוֹם ששי זה. לא רק כּכתם-קלוֹן על פּני המשטרה הארץ-ישׂראלית והאפנדים היהוּדים. יוֹם-זכּרוֹן גם לפּוֹעל היהוּדי. לא יֵבוֹש הפּוֹעל בּיוֹם זה. ולא תבוֹש הנערה העברית בּגבוּרתה ואוֹמץ-רוּחה. לא תבוֹש התנוּעה בּנאמנוּתם וּבמסירוּתם של חייליה הרעבים. וּכשיקוּמוּ יהוּדים רכּי-לב, הרגישים לכל חשש של מעשׂי-אַלָמוּת (הנעשׂים על ידי הפּוֹעלים, ולא למעשׂי-אַלמוּת ממש הנעשׂים בּפּוֹעלים!) ויפיחוּ קריה על הניירוֹת שנקרעוּ בּבית ועד המוֹשבה לאחר הפּוֹגרוֹם, ולא יעלוּ, כּמוּבן, על לב את מַדוי המוּכּים והפּצוּעים והאסוּרים – נצחק להם בּפניהם: הידעוּ מה היה עוֹלה להם לאלה שגרמוּ לפוּגרוֹם הזה, מפּני חמת המוֹן המוֹשבה, אילמלא הגנתה וּמשמעתה של מוֹעצת פּוֹעלי פּתח-תקוה?

מקנא אני בּחלקכם, אַחי ואַחיוֹתי הפּצוּעים והאסוּרים. זכוּת גדוֹלה זכיתם. אתם נלחמתם על הדבר היוֹתר יפה והיוֹתר קדוֹש לנוּ כּאן, על זכוּת העבוֹדה. וּזכיתם לכך, שמלחמתכם תהיה לא בּיחידוּת וּבבדידוּת, וּבתחנוּני-שוא, כּאשר היינוּ “נלחמים” אנחנוּ שקדמנוּ לכם, זכיתם להילחם בּצוותא. בּציבּוּר. בּתמיכה מוּסרית של אלפי תוֹשבים וחברים. אין אתם בּוֹדדים בּמערכה, כּאשר היינוּ אנחנוּ לפני עשׂרים שנה, וכאשר הייתם אתם, המחדשים את כּיבּוּש העבוֹדה לפני חמש שנים. בּדיבּוֹת וּבמהלוּמוֹת וּבמאסרים לא יוּכלוּ לכם. ולא יפחידוּכם. אין כּניעה בּמלחמה היסטוֹרית זוֹ. המוֹשבה העברית אוֹ שתתקיים על עבוֹדה עברית אוֹ שתחדל להתקיים בּעיני העם העברי.

כּסליו תרפ"ח

¹

(נאוּם בּאסיפה פּוּמבּית בּירוּשלים)

לא נצא ידי חוֹבתנוּ, בּתַנוֹתנוּ את דבר חברינוּ המוּכּים והפּצוּעים והנאסרים. חוֹבתנוּ לדעת ברוּר מה קרה, מה ערך המאוֹרע? הנחַלנוּ מפּלה אוֹ נצחוֹן? העשׂינוּ משגה אוֹ מעשׂה רב? הלהמשיך אוֹ לחדוֹל? על שאלוֹת אלוּ צריכים להשיב לא רק הפּוֹעלים בּפתח-תקוה, אלא ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ כּוּלוֹ.

מעשׂה פּתח-תקוה הוּא מאוֹתם המאוֹרעוֹת המכריעים, שלאוֹרם מתגלים מחדש בּבהירוּת מוּחלטת חזיוֹנוֹת חיינוּ והכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ותפקידם ההיסטוֹרי.

שלוֹשה גוֹרמים היוּ בּמאוֹרעוֹת: הפּוֹעל העברי, הפּרדסן, הממשלה. כּיצד פּעלוּ כּאן שלוֹשת הגוֹרמים הללוּ?

כּל אחד מהם עשׂה את שליחוּתוֹ בּנאמנוּת, נאמן ל“טבעוֹ” וּלהגיוֹנוֹ הפּנימי, וכל אחד מהם בּא ללמדנוּ: מה מקוֹמוֹ ותפקידוֹ בּתנוּעת התישבוּתנוּ בּארץ.

מה עשה הפּוֹעל בּפתח-תקוה? מעשׂה רב, אשר כּמוֹהוּ לא היה עדיין בּקוֹרוֹת “כּיבּוּש העבוֹדה”.

בּשנת תרפ"ח בּעצם הדכּאוֹן הקשה השפוּך על הארץ, ועל חלקים רבּים, עייפים ומעוּנים, בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, זכינוּ למערכה גדוֹלה, למערכת-כּבוֹד, שהוֹכיחה כּי כּוֹחוֹ של הפּוֹעל לא עזבוֹ, כּי כּאז כּן עתה הוּא עוֹמד בּנאמנוּתוֹ, בּחזיתוֹ. השנה שנת יוֹבל. לא רק חמישים שנה לראשית המפעל החקלאי שלנוּ בּארץ, למפעל החלוּצי הגדוֹל של יהוּדי ירוּשלים בּשעתוֹ – יסוּד פּתח-תקוה. השנה גם חצי יוֹבל לראשית “העליה השנייה”, אשר חידשה את תביעת העבוֹדה העברית ואת מלחמתה הנוֹאשת. הפּוֹעל שבּא לארץ מצא את העבוֹדה העברית עזוּבה וּמיוּתמת, כּמעט מחוּקה מספר הישוּב. חיבּת-ציוֹן, אשר פּתחה בּמפעלים החלוּציים של פּתח-תקוה וּגדרה מתוֹך שאיפה לעבוֹדה ממש ולעליית המוֹני יהוּדים – שכחה את חלוֹמוֹת נעוּריה. לוֹחמי העבוֹדה העברית בּתקוּפה הראשוֹנה היוּ בּוֹדדים: מיכאל הלפּרן, יהוֹשע בּרזלי וּזאב יעבּץ – הסוֹפר התמים והחרד, שיצא בּעוֹז-רוּח לתבּוֹע את עלבּוֹן העבוֹדה העברית מידי פּקידי הבּרוֹן. ורק עם העליה השניה החל רעיוֹן העבוֹדה העברית להיוֹת לכוֹח ציבּוּרי. העליה השניה היא היא שהכריזה, כּי התישבוּת יהוּדית בּלי עבוֹדה יהוּדית עושה פּלסתר את כּל עניין הציוֹנוּת, מבּחינה מוּסרית וכלכּלית כּאחת.

כּיצד נלחם הפּוֹעל בּמוֹשבה על זכוּת-קיוּמוֹ ועבוֹדתוֹ בּמשך עשׂרים וחמש השנים הללוּ? מה היה כּוֹחוֹ? מה היה נשקוֹ בּמלחמה זוֹ? העזרה לוֹ הממשלה? ההבינה לוֹ התנוּעה הציוֹנית? ההבינוּ לוֹ הקוֹנגרסים? בּודדים, חסרי ישע, זרים וּבלתי-מוּבנים גם לתנוּעה שעל בּרכּיה גדלנוּ, זרים למוֹסדוֹת (בּיניהם המוֹסד הכּספּי הרשמי של התנוּעה הציוֹנית, אפּ"ק, אשר התנכּר כּל ימיו, והנהוּ מתנכּר גם כּיוֹם, לעבוֹדה העברית), חסרי כּל כּוֹח-עזר משקי וכל כּוֹח ציבּוּרי רציני מסַייע, ניהלנוּ בּמתי-מעט את מלחמתנוּ על זכוּת-העבוֹדה. וּכמוֹ כּל היחידים-המבשׂרים, ההוֹלכים ראשוֹנים בּקרָב היסטוֹרי. נחלנוּ מפּלוֹת. המאמצים והכּיבּוּשים לא היוּ בּני-קיימא. אחריהם הייתה בּאה מפּעם לפעם עזיבת המערכה. עזבוּ לא רק אלה שנוֹאשוּ מן הארץ, אוֹ שנשארוּ בּארץ וּמצאוּ מקלט וּמחיה מחוּץ לעבוֹדה. עזבוּ גם אלה אשר החליטוּ בּרוֹב כּוֹח לא להעלוֹת יוֹתר את חייהם על הגרדוֹם של קיוּם-לא-קיוּם בּמוֹשבה והשקיעוּ את כּוֹחוֹתיהם בּ“יצירת ישוּב עוֹבד”, בּיצירת משק-העבוֹדה העוֹמד בּרשוּתה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים.

אוּלם גם בּשעה שתנוּעת הפּוֹעלים השקיעה את מיטב כּוֹחוֹתיה בּפתרוֹן חדש ונוֹעז, בּיצירת משקי-העבוֹדה העצמאים, ידעה כּי אינה מוַתרת ואינה רשאית לוַתר על מקוֹם העבוֹדה בּמשק הפּרטי. ועם צמיחת העלייה נתחדשוּ המאמצים בּיתר שׂאת. אחרי שנים של אכזבוֹת וּתבוּסוֹת וקרבּנוֹת-נפש רבּים של "חיילים נעלמים " התחיל שוּב – למרוֹת הפּרספּקטיבה הנעלמה, למרוֹת הכוֹחוֹת “המוֹשכים” אל “הכּרך” הארץ-ישׂראלי – זרם חדש של “כּיבּוּש” המוֹשבה. מה היה כּוֹחוֹ של זרם זה, מה היוּ הכוֹחוֹת המסייעים לוֹ? אמנם מאחריו כּבר עמד ציבּוּר פּוֹעלים חזק הרבּה יוֹתר מלשעבר, אמנם רעיוֹן העבוֹדה נתקבּל “להלכה” בּדעת הציבּוּר, אמנם בּקוֹנגרסים הציוֹניים נתקבּלוּ כּבר כּמה החלטוֹת, שלא לסייע למפעלים המתכּחשים לעבוֹדה עברית. אבל כּל זה היה רק להלכה. למעשׂה נשאר כּיבּוּש העבוֹדה ענינם של הכּוֹבשים בּלבד. לא המוֹסדוֹת הציוֹניים, לא הכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּישוּב, לא גילוּ עזרה רצינית למפעל זה, וּלבשתנוּ עלינוּ להוֹדוֹת כּי הסתדרוּתנוּ אף היא לא הקדישה למפעל המוֹשבה את הכוֹחוֹת הנדרשים. בּן-חוֹרג היה הפּוֹעל החקלאי בּתנוּעתנוּ. אוּלם חוּש עמוֹק וּבריא מאד ניהל את הפּוֹעל בּמוֹשבה, הנאבק על קיוּמוֹ ועל עתידוֹ. הוּא ידע כּי העבוֹדה ניתנת לוֹ בּמידה זעוּמה וכי שׂכר-העבוֹדה אינוֹ מספּיק גם להחזקת הגוּף בּמידה הדרוּשה לשם עבוֹדה מפרכת זוֹ. הוּא ידע כּי קיוּם אנוֹשי מינימאלי אינוֹ ניתן לוֹ בּמוֹשבה, הוּא ידע כּי התחרוּת של בֶּדוי חוֹרן, של בּאר-שבע, ואוּלי גם של מצרים – צפוּיה לוֹ תמיד, אבל הוּא גם חש, כּי עם גידוּל מספּרוֹ בּמוֹשבה יִגדל כּוֹחוֹ. וּמתוֹך אמוּנה זוֹ נאבקוּ היחידים והקיבּוּצים והחבוּרוֹת על קיוּמם, ונשׂאוּ בּדוּמיה את חבלי הקיוּם בּמוֹשבה.

וּמאוֹרעוֹת תרפ“ח הצדיקוּ אמוּנה זוֹ. זוֹ הפּעם הראשוֹנה ששאלת העבוֹדה העברית הוּצגה על סדר החיים של הארץ בּרוֹב-עם. המשמרוֹת המוּכּים של פּוֹעלי פּתח-תקוה הינם מפעל מדיני רב-ערך, לא רק בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים בּלבד, כּי אם בּשביל הציוֹנוּת כּוּלה. שאלת קיוּמוֹ של העוֹבד העברי בּמשק העברי – שאלה זוֹ אשר בּלי פּתרוֹנה החיוּבי אין עליה ואין התישבוּת עברית ואין תקוה לציוֹנוּת – הוּצאה על ידיהם ממחבוֹאיה והוּצגה, חד וחריף, לעיני הישוּב, הממשלה, והוּבאה עד לבית-הנבחרים בּלוֹנדוֹן. זוֹהי זכוּתן הגדוֹלה של אוֹתן המשמרוֹת, אשר רבּים ניבּאוּ להן כּי רעה נגד פּניהן. מי שיִרצה לאטוֹם את אזניו ולעצוֹם את עיניו – לא יוּכל. את זאת השׂיגוּ! בּאיזה אמצעים? אוֹמרים לנוּ: אך לא בּ”כוֹח"! כּן, הפּוֹעל בּמוֹשבה עשה זאת בּכוֹח. מה הכּוֹח הזה? לא כּוֹח של התקפה ושל התנפּלוּת. אלא כּוֹח-עקידה. הדרך שבּה הוֹלכים רבוֹלוּציוֹנרים מתוֹך אימפּוּלס חזק, בּשעה שאין כּוֹחם אִתם לשנוֹת את המצב. הנוֹתן את עצמוֹ לעקידה מציג את העוֹקד בּנסיוֹן. הוּא נוֹתן לוֹ גם את האפשרוּת לא להבעיר אש בּקָרבּן. חברינוּ האסוּרים והמוּכּים אוּלי לא ראוּ שוּם בּטחוֹן כּי המשמרוֹת ינחילוּ להם נצחוֹן, אוּלם הם הלכוּ בּדרך זוֹ מתוֹך הכרח פּנימי, אשר גם הפּעם לא הכזיב. רוֹאה אני את מפעל פּתח-תקוה כּמעשׂה החשוּב בּיוֹתר שעשׂתה תנוּעתנוּ בּתקוּפה האחרוֹנה, מעשׂה הבּא להאיר, להיוֹת לנס וּלדגל. גם אנשים רחוֹקים, צדדיים ואדישים שמעוּ מעתה: על מה אנוּ נלחמים. לא סיוּע, לא לחם לרעבים, אלא הבראת הציוֹנוּת והצלתה.

מה עשׂוּ הגוֹרמים האחרים? הגוֹרמים השליטים בּמשק, בּרכוּש, בּכּוֹח הגוּפני, בּמשטרה? לפני הפּוֹעל יש רק בּרירה אחת. לאלה הלא יש, לכאוֹרה, כּמה בּרירוֹת. אבל אם נדוּן לפי התנהגוּתם, הרי שגם להם אין, כּנראה. “בּחירה חוֹפשית”. הם פּעלוּ כּאילוּ על פּי חוּקים קבוּעים מראש.

הממשלה, זוֹ הדוֹגלת לפני העוֹלם החיצוֹני בּמטרוֹת נאוֹרוֹת, זוֹ שמכריזה כּי היא בּאה לארץ-ישׂראל בּמטרה של נטיעת תרבּוּת, של הגנת הארץ, כּלום לא ניתנה לה כּאן ההזדמנוּת להוֹפיע בּנסיוֹן זה כּממשלה נבוֹנה הטוֹרחת למנוֹע סכסוּכים, העוֹמדת לימין החלש התוֹבע את זכוּתוֹ? אך היא עשׂתה את ההיפך. חוֹששת היא, כּנראה, שמא אין הפּוֹעל בּארץ מחוּנך בּמידה מספּיקה למלחמה פּוֹליטית, שמא הוּא נוֹטה יוֹתר לעבוֹדת-שלוֹם, וּכדי לעקוֹר מלבּוֹ את האילוּזיוֹת של אפשרוּת עבוֹדה משוּתפת עם הממשלה ולנטוֹע בּוֹ את ההכּרה כּי אין לפּוֹעל כּל דרך אחרת מאשר דרך המלחמה בּממשלה – החליטה לשלח בּפּוֹעל היהוּדי את בּא-כּוֹחה – את השוֹטר הערבי ואַלוֹתיו. אם כּזה הוּא תפקידה של הממשלה: לעורר בּקרב הפּוֹעל את הכּרת הוָיתוֹ המעמדית ואת רגש המרי וההתקוֹממוּת – הרי עשׂתה זאת הממשלה בּשלימוּת. היא חזרה כּאן על מעשׂיה בּ“נוּר” אשתקד, ושוּב גרמה לציבּוּר שיתלכּד מסביב למעוּנים ולנרדפים. וגם שיעוּר מדיני טוֹב נתנה לפּוֹעל. בּנציבוּת הקוֹדמת נתן לנוּ השלטוֹן את הרבּרט סמוּאל מצד זה ואת רוֹנַלד סטוֹרס² מצד זה. ועכשיו חזר הענין. אתם יוֹדעים כּמה מסַפּרים בּקהל על הטוֹבוֹת שהנציב הזקן³ רוֹחש לפּוֹעלים בּארץ. הוּא גם מצדיק את מלחמתם בּפתח-תקוה. אבל יחד עם כּל הטוֹבוֹת הללוּ נדחק הפּוֹעל היהוּדי מן העיריוֹת וּמן הרכּבת – שלטוֹנוֹ של מר הוֹלמס⁴, – וּבפקידוּת הארץ דוֹאגים למעשׂה לפתוֹר את שאלת חוֹסר-העבוֹדה של… האינטיליגנט האנגלי. וגם בּתל-אביב חוֹזרת אוֹתה התמוּנה: מוֹשל נאוֹר⁵ המֵצֵר בּצער מחוּסרי-העבוֹדה והיוֹדע לדבּר יפה עם מנהיגי הפּוֹעלים וּלהבטיח להם כּמה הבטחוֹת; וּלמעשׂה – שוֹלחים לשם את מר מילר⁶ ושוֹטריו.

יבוֹא איפוֹא השיעוּר המר, המגלה את אֳפי השלטוֹן בּארץ בּכל דוּ-פּרצוּפיוּתוֹ ויעקוֹר אילוּזיוֹת-שוא, ויביא אתוֹ לא פּחד והכנעה, אלא המשכת המלחמה.

ו“הועד החקלאי” אף הוּא מילא שליחוּת. אין לערבּב את הועד החקלאי עם מוֹשבת פּתח-תקוה. הועד החקלאי זהוּ יציר השנים האחרוֹנוֹת, וּבוֹ נתמזגוּ שׂרידי הפּקידוּת הבּרוֹנית עם האֶפֶנדיוּת היהוּדית המוֹדרנית. זהוּ גוּף פּוֹליטי, אשר עיניו לא רק לבצעוֹ. הוּא דוֹאג דאגת-מחר: פּן יִרבּה, חלילה, הפּוֹעל היהוּדי ויגבּר כּוֹחוֹ. הוּא רוֹצה מראש להבטיח את עצמוֹ מפּני סכּנת בּחירוֹת כּלליוֹת בּמוֹשבה, מפני סכּנת מסים צוֹדקים, חלילה. זוֹהי הרכוּשנוּת הערוּמה, אשר לא תתבּוֹשש. לא לשוא אמר מר פּסקל לועדת-התיווּך, כּי “אינוֹ מפחד מפּני שוּם דבר”. ולא לשוא רבּה כּל כּך התרעוֹמת בּחוּגים הללוּ על דויד שמעוֹנוֹביץ⁷, אשר הוֹקיע בּשירוֹ את קלסתר פּניהם המוּסרי. זהוּ, אגב, הכּוֹח השחוֹר בּארץ, ולא האוֹרתוֹדוֹכּסיה. זהוּ החוּג ה“תקיף”, המבקש על פּי טבעוֹ את קרבת השליטים, המסתגל לשׂפת השלטוֹן, והנוֹשׂא של ההתבּוֹללוּת בּארץ. הוּא יעמוֹד כּצר לכל דמוֹקרטיזציה. לכל זכוּת בּחירה עממית, לכל חלוּקת מסים צוֹדקת. וחוּג זה גם ימצא את תוֹמכיו וּמגיניו בּין ציוֹני אנגליה ואמריקה. וּוַעד זה נהג גם כּאן על פּי ה“הכרח הפּנימי” שלוֹ. לכאוֹרה, מה יהלוֹך מהם, מן הפּרדסנים היהוּדים שמכרוּ את יבוּלם. אילוּ היוּ הם “מסייעים” בּעצה טוֹבה לסוֹחר הערבי? אפשר היה הסוֹחר שוֹמע לוֹ, אפשר לא היה שוֹמע. והפּרדסן על כּל פּנים לא היה מפסיד. אוּלם הועד החקלאי על פּי “טבעוֹ” לא היה יכוֹל ללכת בּדרך-שלוֹם זוֹ. כּי יוֹתר מאשר הוּא חרד לפרוּטתוֹ הוּא מלא פּחד מפּני הפּוֹעל היהוּדי. וכל כּך אָפייני הדבר, שאת הפּוֹעל הבּלתי-יהוּדי אינוֹ מפחד. וּלפיכך הוּא לא יֵרתע מפּני כּל וּבלבד… לשׂים קץ ל“שלטוֹן הפּוֹעל” בּמוֹשבה. וכך הוּא הלך וחידד את העניינים עד הכניסוֹ את השוֹטר הערבי למוֹשבה ועד הביאוּ את השלטוֹן העצמי של המוֹשבה העברית לידי פּירוּק.

וגם הציבּוּר כּוּלוֹ שמסביב למאוֹרעוֹת נתן לנוּ לקח. לכאוֹרה, יש מסביבנוּ יהוּדים לאוּמיים, מוֹסדוֹת לאוּמיים, וכל אלה חוֹששים למַעמדיוּתנוּ המַעבירה אוֹתנוּ על הדעה הלאוּמית השלמה, ואלה התעוֹררוּ עכשיו. אוּלם מה עגוּמה התעוֹררוּת זוֹ. האוּמנם אין כּוֹחם של כּל אלה אלא בּפּה? האוּמנם בּאוּ כּוּלם ללמדנוּ כּי גם להתקדמוּת הציוֹנוּת אין לנוּ לקווֹת מאחרים אלא מעצמנוּ? איני אוֹמר זאת כּדי לטפּח בּנוּ את ה“אתה בּחרתנוּ”, אלא נסיוֹננוּ המר בּארץ מיוֹם בּוֹאנוּ מלמד אוֹתנוּ, כּי ה“ישוּב”, כּלוֹמר, הבּעל-בּית הציוֹני, האינטליגנט הציוֹני מתעוֹררים תמיד רק “אחרי שהרעם הכּה”, ואז הוּא משתדל לישר הֲדוּרים וּלתווך, אבל אין בּלבּוֹ ההכּרה הבּוֹערת והמַמריצה לפעוּלוֹת שיש בּלב הפּוֹעל, אשר סוֹד קיוּמוֹ הפּרטי נעוּץ בּהגשמת הציוֹנוּת.

והשאלה היא: מה להבּא? יש סבוּרים, כּי הענין נגמר: חברינוּ בּמאסר, הקטיף נמשך כּמשפּטוֹ, סוֹחרים ערבים מגינים על “הרכוּש היהוּדי” מפני הפּוֹעל היהוּדי. “הבטחוֹת” לסדר פּוֹעלים יהוּדים ניתנוֹת כּמשפּט – והכּל כּמנהגוֹ נוֹהג. מי שהוּא יראה בּזה, כּי הנה הענין נגמר. אוּלם העניין לא נגמר. את המערכה לא נעזוֹב בּאמצע. ידעוּ זאת פּרדסני פּתח-תקוה, ידע הציבּוּר ותדע הממשלה כּי בּמלחמה זוֹ על זכוּת העבוֹדה לא נדע הכנעה. אוֹ שהשאלה תיפּתר בּחיוּב אוֹ שהפּוֹעלים ירימוּ את נס המלחמה ולא יַרפּוּ. אם איננוּ רוֹצים בּיציאָה וּבכלָיה – כּי אז עלינוּ לבצר את קיוּמנוּ בּעבוֹדה. ואם הפּתרוֹן החיוּבי לא יוּתן – תבוֹאנה משמרוֹת חדשוֹת, וּבמקוֹם האסירים היוֹם יבוֹאוּ חברים אחרים. הענין חדל להיוֹת עניין של פּוֹעל בּוֹדד ואכּר בּוֹדד. בּתוֹקף המאוֹרעוֹת, בּתוֹקף הלחץ הציבּוּרי, בּתוֹקף הטמטוּם של אוֹיבי הפּוֹעלים ורשעוּתם של השלטוֹנוֹת הוּבא הדבר לבמה ציבּוּרית רחבה. וחוֹבתנוּ היא לא להחמיץ את ההזדמנוּת הניתנת לנוּ על ידי המאוֹרעוֹת: עלינוּ לעשׂוֹת את מפעל הפּוֹעל למפעל העם, לעשׂוֹת את תנוּעתנוּ לחוּט-השדרה של התנוּעה העממית כּולה, ללקט אל תחת דגל הפּוֹעל המוֹנים גדוֹלים, אלה שחיים סביב הפּוֹעל, שעתידם ועתיד בּניהם להיוֹת בּמחנה העבוֹדה.

טבת תרפ"ח.

¹

“ועדת-התיווּך” שנבחרה בּמסיבּת עסקנים הקרוֹבים לאִכּרים בּמשׂרד פּיק"א דרשה (בּיוֹם ד' שעבר) אַרכּה של שבעה-עשׂרה ימים למען “תינתן האפשרוּת לועד החקלאי להוֹכיח בּמעשׂים את כּנוּת החלטוֹתיו”. האפשרוּת ניתנה, הזמן עוֹבר. הקטיף נמשך כּמשפּטוֹ. בּישיבת הועד הלאוּמי (בּיוֹם א' זה) נמסרה מוֹדעה, “כּי לבאי-כּוֹח הועד הלאוּמי יש רוֹשם, כּי הפּעם תוּשׂגנה תוֹצאוֹת של ממש”.

וּלמחרתוֹ –

בּאוֹתוֹ המשׂרד של פּיק"א נתכנסה שוּב ישיבה של בּאי-כּוֹח האִכּרים מכּל מוֹשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן, ושם הוּחלט –

לקיים את ההבטחוֹת שניתנוּ לוַעדת-התיווּך? לחתוֹם על זכרוֹן הדברים שנערך בּוַעדת המשׂא-וּמתן של הועד הלאוּמי?

חלילה וחס.

שם הוּחלט, כּי “ענין הכּנסת פּוֹעלים יהוּדים לקטיף היא שאלה שאינה שייכת דוקא למוֹשבה פּתח-תקוה, אלא שהיא שאלה כּללית הנוֹגעת לכל המוֹשבוֹת”.

אמת וצדק. והמַסקנה ההגיוֹנית הישרה מכּאן, כּי “הדבר תלוּי בּסוֹחרים” – “ואין לקבּוֹע בּוֹ מראש מספּרים ואחוּזים”!

ושוּב הוּחלט “לפרסם גילוּי-דעת לישוּב העברי וּלהוֹקיע לעיני הישוּב את האשמים בּמאוֹרעוֹת הללוּ”. גם זוֹהי מצוַת-עשׂה שהזמן גרָמהּ. אלא מדוּע בּחרוּ להם המחליטים לשוֹן-הסתר, ואינם אוֹמרים מיד מי הם האשמים? הפּוֹעלים, ההסתדרוּת אוֹ…. הסוֹפרים העברים וד"ר גליקסוֹן? האוּמנם יש עוֹד לחדש משהוּ בּנדוֹן זה, אחרי גילוּי-הדעת המפוּרסם של הועד החקלאי?

והאחרוֹן הכבּיד. הוּחלט: “לערוֹך תזכּיר וּלבקש ראיוֹן מאת הנציב העליוֹן לשם בּירוּר המצב בּכלל והמאוֹרעוֹת בּפתח-תקוה בּפרט”.

על מה ידבּרוּ “בּאי-כּוֹח האכּרים” עם הממשלה?

מה דוֹרשים הפּוֹעלים מן הממשלה – ידוּע: עבוֹדה לעוֹבד היהוּדי.

מה ידרוֹש האֶפנדי היהוּדי מן הממשלה? עזרת המשטרה בּפתח-תקוה אינה מספּיקה, כּנראה. עזרה זוֹ לא שינתה לטוֹבה את דעת הקהל היהוּדי, ויש אוֹמרים כּי אפילוּ בּחוּגים הגבוֹהים של הממשלה אין הדעה כּדעת הקצין מר מילר. שמוּעה מהלכת, כּי הנציב הזקן יש לוֹ דעה משלוֹ על הפּוֹעל היהוּדי, והיא שוֹנה מדעתם על האֶפנדים היהוּדים, וּבכן צריך “לעבּד” את דעת הנציב.

כּיצד יבוֹרר בּתזכּיר “המצב בּכלל ומאוֹרעוֹת פּתח-תקוה בּפרט”?

בּסוֹדם של הנאספים הנכבּדים לא עמדנוּ, עצם הידיעה נמסרה לנוּ לא על ידי אלה, “המבאישים את ריח אִכּרינוּ החלוּצים”. אלא על ידי שוֹפרוֹ של הועד החקלאי, על ידי “דוֹאר היוֹם”. אוּלם על מגמתוֹ של התזכּיר לנציב אפשר לעמוֹד מתוֹכן הדברים שמוֹשל יפוֹ מסר מפּי האִכּרים:

“האִכּרים טוענים, שהפּוֹעלים היהוּדים אינם כּלל פּוֹעלי המקוֹם, הם הוּכנסוּ לפּתח-תקוה על ידי ההנהלה הציוֹנית מתוֹך כּונוֹתיה המיוּחדוֹת. וּמדרכּה של ההנהלה הציוֹנית להוֹשיב בּמקוֹם שיש בּו צוֹרך בּעשׂרה אנשים – מאתים איש, ואי אפשר לדרוֹש מהאִכּרים שהם ידאגוּ לאנשים אלה ויכלכּלוּ אוֹתם. מלבד זאת, פּוֹעלים אלה המאוּרגנים בּהסתדרוּת עלוּלים להרוֹס וּלהחריב את פּתח-תקוה כּשם שהם הרסוּ את כּל שאר המפעלים בּארץ, כּגוֹן “סוֹלל-בּוֹנה”. ענף תפּוּחי-הזהב הוּא הענף היחיד שנשאר לפליטה, והוּא נוֹשׂא עצמוֹ וּמתפּתח ויוּכל להתקיים אך ורק הוֹדוֹת לעבוֹדה זוֹלה וּבלתי-מאוּרגנת”.

יקָרא איפוֹא לדברים בּשמם: כּתב-מַלשינוּת על הפּוֹעל העברי, על הסתדרוּתוֹ ועל ההסתדרוּת הציוֹנית – זהוּ “בּירוּר המצב”. דרישת עבוֹדה זולה וּבלתי-מאוּרגנת – זוֹהי התשוּבה לדרישוֹת הפּוֹעל והישוּב.

טבת תרפ"ח.

¹

בּעצם ימי פּתח-תקוה – פּרשת הדברים, אגב, טרם נסתיימה, אם כּי מַצפּוּנוֹ של “הישוּב” כּבר נרגע, כּנראה – חרד החבר ה. ייבין חרדה גדוֹלה: בּמאמרי על פּתח-תקוה נגלתה לוֹ “התנפּלוּת” על “אנשי-הרוּח” ויצא בּשער לתבּוֹע את עלבּוֹנם.

למען האמת חייב אני להוֹדוֹת, כּי לא את אנשי-הרוּח בּלבד הזכּרתי בּין הרוֹאים ושוֹקטים בּבלַע הרעב והיאוּש את כּוֹחוֹת נעוּרינוּ, אלא את מי שהוּא עוֹד: גם את “טוֹבי הישוּב”, גם את “העוֹמדים בּראשי המוֹסדוֹת” ואפילוּ את כּל אלה החכמים והנבוֹנים, הבּוֹגרים והמיוּשבים, רבּי התרבּוּת וההכּרה הלאוּמית היכוֹלים להשלים עם סדר-ישוּב זה. מה איפוֹא אעשׂה אם יקוּם מחר אחד, והוּא חכם ונבוֹן, ויראה את עצמוֹ נפגע, ויתבּע ממני את עלבּוֹן חבריו, וגם יתנני לבוֹזה-חכמה? והלא כּבר העידוּ עלי חכמי “כּתוּבים”² (המצטיינים, כּידוּע, בּעריכתם הנקיה והדקה), כּי אני “רוֹאה צוֹרך להכתים בּפרהסיה” את אנשי-הרוּח “ולהקים חַיִץ בּיניהם וּבין הפּוֹעל העברי”!

אגב, שלוֹם אַש לא נמנע מהבּיע פּוּמבּית את צערוֹ על אשר לא שלוֹם אַש אלא שלוֹם שוארצבּוֹרד³ עשׂה את מעשׂהוּ. החבר ייבין, כּמדוּמני, הציג את מעשׂהוּ של שוארצבּוֹרד לעוּמת כּמה דוֹרוֹת של רבּנים וּגדוֹלים בּישׂראל, ואף אלה, כּמדוּמה, היוּ “אנשי-רוּח”; אוּלם להציג את מפעל הפּוֹעל בּפתח-תקוה לעוּמת עמדתם של אנשי-הרוּח בּנדוֹן זה – חטא הוּא, כּנראה, אשר לא יִנָקה.

החבר ייבין יוֹדע, כּי “התנפּלוּתי” על אנשי-הרוּח אינה מקרית – והראָיה: מכתבי אשתקד למר רבינצקי! ואני, הנתבּע, נסכּלתי לחשוֹב, כּי מה שהתרחש בּפתח-תקוה וּשתיקתם של גדוֹלים וטוֹבים לפני התחוֹלל המאוֹרעוֹת וּבשעתם – כּי כּל זה מעיד בּמשהוּ על צדקת דברי בּאוֹתוֹ מכתב. עכשיו הנני רוֹאה, כּי החבר ייבין, כּרבּים וכן טוֹבים, ראה אף הוּא את עצמוֹ נפגע מתשוּבתי ההיא – ואני לא ידעתי. אכן, “סוֹלידריוּת מעמדית” זוֹ של “אנשי-הרוּח” נוֹגעת בּאמת עד הלב.

וּכדי לגלוֹת את כּל עיווּת הדין שאני נוֹהג בּמעמד-אנשי-הרוּח, אין החבר ייבין טוֹרח להוֹכיח לי, כּי “מעמד” כּזה איננוּ בּמציאוּת כּלל, וכי אין אנשי-הרוּח ערבים זה בּזה, וכי כּל איש את עווֹנוֹ ואת צדקתוֹ ישׂא. אדרבּא, הוּא טוֹען, כּי ענין פּתח-תקוה הוּא “לאמיתוֹ של דבר כּאב כּולנוּ” (כּל “אנשי-הרוּח בּכללם”?) והוּא קוֹרא עלי בּשמוֹת: בּיאליק, בּרנר, גרינבּרג!

ואני מֵעז ושוֹאל: חרישת-פּלאים משוּלשת זוֹ – החוֹזרת ונשנית מפּי נוֹשׂאי-כּלים שוֹנים ונעשׂית לשגרה חסרת-טעם – על מה היא בּאה ללמד? מה, למשל, בּא להוֹכיח שמוֹ של בּיאליק בּמקרה זה? אכן, בּיאליק הוּא “חוֹזה התנוּעה הלאוּמית” כּסמיכתוֹ של ייבין. ודאי שעבוֹדתוֹ וקשיוּת ערפּוֹ של החלוּץ בּארץ יוֹנקוֹת ממעינוֹת תרבּוּתנוּ העברית, וּבתוֹכה מחזוֹנוֹ של בּיאליק, מתוּמתם של “בּשׂדה” ושל “תחזקנה” וּממריָם של “דבר” ושל “אכן חציר העם”. יתר על כּן, דוקא בּחוּגי הפּוֹעלים יוֹדעים להעריך – אוּלי יוֹתר מאשר בּחוּגי המדע והספרוּת הרשמיים – את יקר-ערכּה של העבוֹדה הנאמנה, אשר המשוֹרר עוֹבד בּחצבוֹ בּמכרוֹת הגנוּזים של ספרוּתנוּ. ועבוֹדה “שחוֹרה” זוֹ, שאינה יוֹדעת ליאוּת יקרה וּקרוֹבה מאד מאד ללבּוֹ של חלוּץ, העוֹבד בּחוֹמר וּבלבנים והחש, כּי עבוֹדת-הפּרך של גדוֹל הדוֹר מצטרפת לשפעת המאמצים החלוּציים, בּני-בּלי-שם, שלנוּ בּארץ, בּכל ענפי היצירה, בּחוֹמר וּברוּח. אוּלם כּלום אין אנוּ עדים לכך, כּי רוּחוֹ של היוֹצר עשירה בּמקוֹם זה וענייה בּמקוֹם אחר? כּלוּם עשׂוּי זכרם של “שירי הזעם” להשכּיח את שתיקתוֹ של המשוֹרר (לאו דוקא הפּיוּטית, אלא האנוֹשית) למראה כּל הנעשׂה בּנוּ כּאן? כּלוּם אין שתיקה זוֹ מגבּירה את רגש הבּדידוּת של הפּוֹעל, אשר מתהוֹם הגוֹלה הוּא בּא ואת תהוֹם הגלוּת הוּא רוֹאה כּאן, והוּא, קוֹראה ויוֹרשה של הספרוּת העברית, החוֹצב מלבּוֹ את ה“אף על פּי כּן”, רוֹאה ויוֹדע כּי אֵילי הספרוּת החיים, לכאוֹרה, אתוֹ כּאן מתעלמים ממנוּ וּמסבלוֹתיו ואת טעם מלחמתוֹ לא ידעוּ?

וּלשם מה צריך היה להחריד את י. ח. בּרנר מעוֹלם-האמת? כּלוּם אין החזיוֹן בּרנר מחייב את אנשי-הרוּח? כּלוּם בּאה הויתוֹ של בּרנר לכפּר על שאננוּתם ועל קהוּתם של כּמה “חברים לעט”? אַל נא ישמש צלוֹ של בּרנר לכסוּת-עינים למתלבּשים בּתגא של “רוּח”.

ולזכוּתוֹ של מעמד-אנשי-הרוּח מציג ה. ייבין את א.צ. גרינבּרג “איש החזוֹן הלוֹהט, שעוֹד לפני שלוֹש שנים הזהיר על האסוֹן המתרחש וֹבא, אלא שלשברנוּ הגדוֹל מצא אזנים אטוּמוֹת והרעה בּאה ונהיתה”. לא אעמיק שאלה, מה היתה העצה היעוּצה שהשׂיאנוּ החבר א.צ. גרינבּרג כּדברי ייבין, לפני ג' שנים וּמצא לוֹ אזנים אטוּמוֹת, וגם לא אשאל בּאיזוֹ מידה הקדימה “אַזהרה” זוֹ מלפני ג' שנים את מלחמת כּיבּוּש העבוֹדה של פּוֹעלי פּתח-תקוה, המתנהלת זה כּחצי יוֹבל שנים. אוּלם האין מן האירוֹניה בּשימוּש זה בּשמוֹ של א.צ. גרינבּרג לשם תביעת עלבּוֹנם של אנשי-הרוּח מידי? הלא דיוֹ הדפוּס טרם נתיבּשה מזוֹ ההכרזה “כלפּי תשעים ותשעה”⁴; האוּמנם בּאה זוֹ להעיד על קרבתוֹ הנפשית היתרה של א.צ. גרינבּרג לאנשי-הרוּח זוּלת “האחוּז” האחד?

למען הסיר לזוּת שׂפתים אוֹדה ואתוַדה, כּי בּשעה שנשׂאתי את שם “אנשי-הרוּח” על שׂפתי לא נתכּוַנתי לאלה “המעוֹרים בּתנוּעה זוֹ – של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – בּכל חייהם”, וגם שאלתי את עצמי אם אלה קרוּיים רשמית אנשי-רוּח אוֹ שאינם קרוּיים, אם הם משתתפים בּעתוֹן של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אוֹ שאינם משתתפים, כּשם שאיני נוֹהג לשאוֹל, אם יש למישהוּ סמיכוּת רשמית על שייכוּתוֹ לתנוּעה זוֹ, שבּה מעוּרים חייו. ראיתי את עצמי רשאי לסמוֹך על טוּב טעמם ועל כּנות-תחוּשתם של כּל אלה, אחים למרי וּלמאמצים, כּי לא יראוּ את עצמם נפגעים על ידי, בּאשר הם “מעוֹרים בּתנוּעה זוֹ בּכל חייהם”.

אוּלם למי שהוּא נתכּוַנתי. ואם לא היוּ דברַי בּרוּרים דיים – אפרש. נתכּוַנתי לרבּים: גם לאלה המתרברבים בּאיצטלה של “אנשי-רוּח” – ותוֹבעים בּכל הזדמנוּת – בּפה מלא אוֹ בּחצי הפּה – שׂכר וכבוֹד כּ“אנשי-רוּח” ותוֹבעים בּכל הזדמנוּת – בּפה מלא אוֹ בּחצי פּה – שׂכר וכבוֹד כּ“אנשי-רוּח ממש”; גם לאלה הרצים אחרי מרכּבת הפּוֹעל בּשעת חדוה וּנכוֹנים לבעוֹט בּה וּלידוֹת בּה אבנים עם נשיבת רוּחוֹת אחרוֹת, אוֹ בּהתבּרר להם כּי תנוּעת הפּוֹעלים לא תמיד נכוֹנה לשמש הדוֹם להם; גם להמוֹן הגדוֹל מבּין עוֹבדי עבוֹדה רוּחנית, אינטליגנציה בּלַע“ז, הרוֹאה את עצמה נעלה על המוֹן-האדם-סתם בּגלל היוֹתה עסוּקה בּמלאכות נקיוֹת וקלוֹת וּבגלל היוֹתה מפוּטמת בּהוָיוֹת-התרבּוּת, מבּלי שתדע להבחין “בּין ימינה לשׂמאלה” וּמבּלי שתדע לשׂאת בּחוֹבוֹת הגדוֹלים אשר התרבּוּת וההשכּלה מטילוֹת על אבּיריהן הנאמנים; וגם לאלה אשר בּהיוֹתם, לכאוֹרה, “בּני-בּרית” לציבּוּר העוֹבד, מסתפּקים בּ”רחישת אַהדה" וּב“הכּרה אידיאוֹלוֹגית” ואינם חיים בּלב ונפש את חייו ואת חבלי קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ של האדם העוֹבד.

אוּלם נתכּוַנתי לא רק לבני-בּלי-שם, לעדרי-ציבּוּר. נתכּוַנתי לשכבה הדקה והעליוֹנה היוֹשבת על “ספסל המזרח” כּאן. איני יוֹדע, אם בּאמת כּל אלה “ניהלם אֵלָם על מימי מנוּחוֹת וּנאוֹת דשא דשן”, כּמאמר שמעוֹנוֹביץ, אוּלם בּרוּר, כּי בּמלחמה אשר העבוֹדה העברית נלחמת כּיוֹם על נפשה, מלחמה אשר בּה ספוּן גוֹרל עמנוּ בּארצנוּ, נפקד מקוֹמם.

צָדַק החבר ייבין. לא היתה בּדברי פּליטת קוּלמוֹס מקרית, אלא הכּרה מרה. ונחמתי היא, כּי לא תמיד בּוֹחרת ההשגחה הלאוּמית לשליחוּתה בּאנשי-השם דוקא, וכי השליחוּת ההיסטוֹרית של דוֹרנוּ נעשׂית בּמידה מרוּבּה על ידי בּני-בּלי-שם בּאוֹתה המערכה האכזרית, שבּה עוֹמד הפּוֹעל בּפתח-תקוה.

ואם יש בּהכרזה זוֹ כּדי פּגיעה בּכבוֹדם של אנשי-הרוּח, כּי אז אַל נא ימָנעוּ מלנטוֹע בּמעשׂיהם הכּרה אחרת בּלבּנוּ.

אגב.

החבר ייבין בּחפצוֹ להוֹכיח את מידת כּפיית-הטוֹבה שבּי לא נמנע מהוֹקיע קלוֹני, כּי שׂמתי בּכלַי מטוֹבי בּיטוּייהם של בּיאליק ושל א.צ. גרינבּרג, וּלמען לא יֶחסר המזג של “השלישיה” מצא, כּי “משפּטי בּנויים בּמתכּוֹנת משפּטיו של בּרנר”. כּיד בּקיאוּתוֹ הטוֹבה עליו היה יכוֹל החבר ייבין להוֹכיח לא רק “כּי הלחישה על המכּה” (שעוד בּ“סנהדרין” חייבוּ בּגללה בּנטילת חלק לעוֹלם הבּא) היא… של בּיאליק, אלא שגם “דבר” הוּא משלוֹ, ולא רק “חיילים רעבים” הם משל א.צ. גרינבּרג אלא ודאי גם “ארץ-ישׂראל העוֹבדת”; ואילוּ היה החבר ייבין מוֹסיף לבקש היה ודאי מוֹצא שׂרידי השפּעה של עוֹד “אנשי-רוּח”, של ירמיהוּ ושל משה רבּנוּ, וּוַדאי היה גם אוֹתם זוֹקף לחוֹבתי ולזכוּתוֹ של “מעמד-אנשי-הרוּח”.

טבת תרפ"ח.

¹

“דעת-הקהל” נרגעה, “הישוּב” שב אל מנוּחתוֹ. הממשלה כּיפּרה בּדברי חלָקוֹת על רשעוּת שוֹטריה. “המשפּט” הראה עצמוֹ על הגוֹבה: הוּא גם הצדיק את דרישוֹת הפּוֹעלים וגם הרשיע מנהיגיהם. הכּל כּמשפּט. הוּא גם לימד את הציבּוּר להבחין בּין “החוֹק המוּסרי” ו“החוֹק הפוֹרמַלי” (חכמי דת ודין יֵהנוּ!) ואחרי הניפוֹ שבט-מוּסר על אידלסוֹן נתן לוֹ את ההזדמנוּת ליהנוֹת לילה נוֹסף מ“הכּנסת-אוֹרחים” של ארמוֹן הצדק בּיפוֹ. העסקנים עשׂוּ את שלהם: לא “זעזוּעים”, חלילה, אלא “השפּעה”. הועד הלאוּמי התכּנס סוֹף סוֹף. בּחר בּוַעדה. גדוֹלי העסקנים ניאוֹתוּ סוֹף סוֹף להיכּנס לתוֹכה. הועדה נסעה, בּיקרה, ניהלה משׂא-וּמתן, קיבּלה “רוֹשם”, קיבּלה גם “הבטחוֹת”. סוֹף סוֹף זכינוּ גם לחתימה על זכרוֹן הדברים.

לא לשוא איפוֹא חלה ורָגַש הישוּב כּולוּ! לא לשוא איפוֹא היא ההשפּעה המוּסרית, דעת-הקהל! לא לחינם התחננוּ העסקנים המכוּבּדים אל הפּוֹעלים: אך בּל נא תפריעוּ בּזעזוּעיכם וּבהתרגשוּתכם. אַל פּחז. תעזבוּ את “נשקכם” ותיוָכחוּ – כּי לא בּחַיל ולא בּכוֹח! לא לשוא היוּ השתדלוּיוֹתיהם הפּרטיוֹת של טוֹבי העסקנים, מאמציהם של המוֹסדוֹת וּרצוֹנה הטוֹב של הממשלה!

מִלתא זוּטְרְתא? “זכרוֹן הדברים” נחתם!

והנה חָזרה הוַעדה החדשה שנשלחה מטעם הועד הלאוּמי לסייע לועד החקלאי בּהכנסת הפּוֹעלים לעבוֹדה, והיא מוֹסרת דין-וחשבּוֹן:

“מיוֹם התחלת המשׂא-וּמתן לפני חוֹדש וחצי ועד הרגע האחרוֹן אין שוּם תוֹצאוֹת ממשיוֹת”.

“בּכל הפּרדסים שבּיקרנוּ מצאנוּ בּעבוֹדה אצל הסוֹחרים הערבים רק פּוֹעלים זרים”².

וּבכן: זכרוֹן הדברים נחתם, מַצפּוּנם של האנשים הטוֹבים נרגע ושקט, והפּרדסים והפּרדסנים – כּמנהגם!

וּבכן: הפּוֹעלים “הוֹציאוּ את נשקם”, את “אַלמוּתם” וּ“כפייתם”. הם – נוֹשׂאי האַלָמוּת בּעוֹלמנוּ “המוֹאסים בּתיווּך וּמשׂא-וּמתן ידידוּתי”, כּעדוּתוֹ הנאמנה של מר איזמוֹז’יק – המתינוּ הפּעם (מתוֹך כּלאיהם, מתוֹך פּצעיהם וגם מתוֹך “בּטלה ושעמוּם”) וצפוּ: מה תהיינה תוֹצאוֹתיו המעשׂיוֹת של הלקח הזה, הניתן להם מעל כּל הבּמוֹת המכוּבּדוֹת וּמפּי כּל העסקנים המכוּבּדים השכּם והערב.

ואכן, האם לא ניתנה כּאן הזדמנוּת מצוּינת, הזדמנוּת כּפוּלה: גם לועד החקלאי בּפתח-תקוה, שיוֹכיח בּמעשׂים כּי שווא טָפלוּ עליו אוֹיביו, וכי אם הפּוֹעלים והסתדרוּתם הארוּרה יחדלוּ “להפריע”, כּי אז, אך אז יַראה הוּא מה רב רצוֹנוֹ להכניס עבוֹדה עברית; וגם לעסקנים בּעלי השפּעה, להוֹכיח לפּוֹעלים התוֹעים המאמינים בּ“מלחמה” וּב“זעזוּעים”, כּי דרכּם אינה אלא דרך-כּסל, וכי אין טוֹב ואין מוֹביל למטרה מ“דרך ההשפּעה וּפשרה בּשלוֹם”, וכי לא הפּוֹעל בּתרוּעתוֹ וּבמלחמתוֹ יכבּוֹש את העבוֹדה, כּי אם הם בּהסבּרתם וּבהשפּעתם יכבּשוּה למענוֹ.

והמוֹפת החוֹתך ניתן:

יוֹם יוֹם יוֹצאים לקטיף מאוֹת מאוֹת. מספּרם הוֹלך ורב. בּשעת כּתיבה אוֹמרים לי, כּי מספּרם הגיע כּבר לשמוֹנה מאוֹת. וּמַהוּ מספּר הפּוֹעלים היהוּדים אשר הוּכנסוּ לאחר התחייבוּיוֹת “להבטיח להתאמץ” של הועד החקלאי?

הלא כּה דברי הוַעדה שהלכה בּשליחוּת הועד הלאוּמי:

“לפי דברי הועד החקלאי עצמוֹ הוּכנסוּ אוֹ קיבּלוּ הבטחה לקבּל עבוֹדה 7–8 פּוֹעלים יהוּדיים”.

וּבכן, זוֹהי התשוּבה שנתן הועד החקלאי. תשוּבה לא רק לפּוֹעל, אשר בּעוֹמק לבּוֹ הוּא עוֹד רוֹצה להיאָחז בּשבּוֹלת זוֹ של אמוּנה בּרצינוּת העסקנים, בּכשרוֹן פּעוּלתם והשפּעתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. תשוּבה גם לעסקנים עצמם, תשוּבה להאדוֹנים קלוָריסקי ודיזנגוֹף, לרב אהרוֹנסוֹן וּלמר אוּסישקין. תשוּבה אשר אינה משתמעת לשני פּנים: הצחוֹק והקלס! מה הבל תהבּלוּ, עסקנים וסוֹפרים, “יפטפּט” לוֹ “הישוּב שהשתגע” כּאַוַת נפשוֹ, הבטחוֹת רמיה לא נחשׂוֹך מכּם אם בּאלה חפצתם – אוּלם מדרכּנוּ לא נשנה, לנוּ הפּרדסים וּמי אדוֹן לנוּ.

והשאלה היא, מה יאמרוּ לתשוּבה זוֹ הפּעם העסקנים, המוֹסדוֹת, הישוּב? כּיצד יקבּלוּ יריקה חדשה זוֹ, שבּאה לאחר הזעקה וּלאחר התחנוּנים וּלאחר הציפּיה הממוּשכה למעשׂים הטוֹבים, אשר יסירוּ מעלינוּ את הכּאב והכּלימה?

“כּיצד יקבּלוּ”, לא בּעוֹד עידן ועידנים, אלא היוֹם, היוֹם! לכל היוֹתר מחר.

ואם בּאמת חוֹששים עסקנינוּ, הרשמיים והפּרטיים, היוֹשבים על כּסא רם ונישׂא ודנים אוֹתנוּ המהלכים בּשפל וּמתרגשים וּמזדעזעים וּמזעזעים, אם בּאמת חוֹששים הם לזעזוּעים ולסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּהם, כּי אז אַל נא ידחוּ שוּב את הפּוֹעל המתבּוֹסס בּחוֹסר-עבוֹדה וּבחוֹסר-מחיה בּ“לך ושוּב”, ואַל נא יחתמוּ שוּב – בּפּעם המאה ואחת – על תעוּדת-העניוּת, הבּאה להשתמט וּלהתחמק, ואשר בּעיני הפּוֹעל אין לה מַשמעוּת אחרת אלא זוֹ:

אַל תשׂים יהבך עלינוּ. אין עזרתה בּנוּ. אין עוֹזר ואין גוֹאל ואין “מבטיח” עבוֹדה ליהוּדים מלבדך. ואם לא נפלת כּליל בּרוּחך, ואם לא נוֹאשת מתקווֹת לחיוֹת חיי עבוֹדה וקיוּם בּמוֹלדת, כּי אז לך בּכוֹחך וּבסבלוֹתיך והוֹשעת את עצמך. וגלוּת חרפּה מכּל הישוּב כּוּלוֹ.

טבת תרפ"ח.