רקע
ברל כצנלסון
בּפני הנחשוֹל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

(גם זה מכתב חבר)

אם המערכת לא הסתפּקה בּנאוּמי החברים שבּאוּ בּ“תוֹספת”2 והוֹסיפה עליהם עוֹד קבוּצת מכתבי חברים – יוּתר נא גם מכתב זה, שאינוֹ מדבּר “בּשם”, ואינוֹ אלא דעת יחיד.

אנוּ הוֹלכים וּמתקרבים לידי הכּרה מרה. ימים רבּים האמַנוּ בּתוֹם לבּנוּ, כּי כּל מי שבּא בּברית העבוֹדה וחיי העבוֹדה בּארץ נקי הוּא ממילא מכּל פַּסלנוּת וּמחוּסן בּהחלט בּפני המוּמים המכוֹערים, אשר מכּל בּעלי החיים בּחרוּ להם למשכּן את גוּפוֹ של האדם: תּאות-הבּצע, ניצוּל הזוּלת, יצר המעילה והגניבה, שימוּש להנאתוֹ בּמצוּקת חברוֹ. אמוּנה תמימה זוֹ, ששלטה בּנוּ ועל פּיה ניהלנוּ את פּעוּלתנוּ כּמה שנים, הוֹלכת וּנמוֹגה. מאכזבוֹת מרוֹת לא שמרה אוֹתנוּ גם בּמשך כּל השנים שעברוּ. זקני הדוֹר אינם צריכים לאַמץ את זכרוֹנם בּיוֹתר, כּדי להיזכר בּמעשׂיוֹת שוֹנוֹת בּ“אֶקוֹנוֹמים” של מטבּחים, בּ“מקוֹרבים” בּתוֹך מפלגוֹת, וּבכל מיני כּפּוֹת-מבשלים ציבּוּריוֹת. כּל מקרה-כּשלוֹן כּזה כּשהיה מתגלה היה גוֹרם בּשעתוֹ מַפּח-נפש לחוּגים הקרוֹבים לחלל, שראוּ את עצמם מרוּמים וּנתוּנים לקלס על ידי אנשים שנראוּ עד הרגע האחרוֹן כּמהימנים. רגש מר זה אינוֹ שוֹנה בּיסוֹדוֹ מן הרגש המלַוה חוּג רבוֹלוּציוֹנרים, בּהכּירם כּי בּתוֹכם נמצא מרַגל שהתעלל בּאמוּנם. אוּלם כּל המקרים הללוּ בּחיי ציבּוּרנוּ, שלא היוּ כּל כּך מעטים, לא היוּ מוּצאים מתחוּמיהם הצרים, המקוֹמיים, לא היוּ מוּבאים לדעת קהל הפּוֹעלים הרחב, וּלהוָתנוּ גם לא גרמוּ שנַפנה אליהם תשׂוּמת-לב ונלמד מהם לקח. בּתמימוּת יתירה עָצַמנוּ בּפניהם את עינינוּ. אוּלם בּמידה שתנוּעתנוּ גדלה ורחבה, בּמידה שנתרבּוּ המוֹני נוֹשאיה ועניניה פּרצוּ בּארץ – גברוּ ועצמוּ גם המכּוֹת שאמוּנתנוּ התמימה הוֹלכת וּמַנחילה לנוּ כּפעם בּפעם, בּהכשילה אוֹתנוּ בּבני-אדם שאינם מהוּגנים, ורע מזה, בּמי שהיוּ בּני-אדם מהוּגנים ונעשׂוּ בּני-אדם מגוּנים, וכל מכּה וּמכּה כּזאת עוֹקרת משהוּ מלבּך והוֹרסת את יחסיך האנוֹשיים לסוֹבבים אוֹתך.

כּלוּם אפשר להבּיע את כּל עצמת מרירוּתם של הדברים העלוּלים להביא לידי יאוּש מכּל יחסי חברה מתוּקנים ולידי הסתלקוּת מכּל אמוּנה בּפעוּלה ציבּוּרית ישרת-לב?

מכּאן לא רחוֹק לבריחה גמוּרה מכּל חיי חברה פּעילים. אוּלם אם איננוּ רוֹצים לוַתר על יצירה ציבּוּרית ועל חיי כּלל השוֹאף לתיקוּן, לא נבקש את המַרגוֹע הנפשי בּבריחה מהם וּמהמוֹנם, וּמהטוּמאה האוֹרבת להם. לא נתחמק. נכּיר את האמת המרה כּמוֹ שהיא ונוֹציא ממנה לקח: עלינוּ ללמוֹד מעתה להקים את מפעלינוּ לא רק על יסוֹד של אֵמוּן חברים החלטי, הפּוֹטר מכּל פּיקוּח וּבדיקה, אלא על יסוֹד סדרים מתוּקנים, אשר יהיוּ כּתריס בּפני הנטיוֹת להָרַע. כּי יוֹתר מאשר הכּוֹשל כּוֹשל בְּשל לקוּתוֹ הפּרטית, מַכשילה אוֹתוֹ המסוֹרת הפּרוּעה שבּה גדלנוּ ושממנה עלינוּ להשתחרר אם חפֵצי חיי-חברה בּריאים אנוּ. המעבר הזה מ“אגדה” רכּה ונוֹחה ל“הלכה” יבשה וחמוּרה אינוֹ קל אבל הכרחי. וּברוּך השם כּי זעֵיר שם זעֵיר שם ניכּר אצלנוּ מַעבר זה לטוֹבה. אוּלם בּדרך כּלל נדמה לי, פּוֹנה אצלנוּ המרץ הציבּוּרי לא לדרך-חוּלין זוֹ של הבראה, שאין עמה זוֹהר ואין עמה התרגשוּת, אלא לדרך-עצָבים, המביאה את חיינוּ הציבּוּריים לידי חַרַקירי3. לא עֶגלה ערוּפה אנוּ מביאים על פּשעינוּ, אלא את עצמנוּ אנוּ עוֹרפים.

מדי פּעם, בּהיגָלוֹת איזה “מכשוֹל” בּחיי ההסתדרוּת ונסערוּ הרוּחוֹת והקיפה הסערה את הציבּוּר מקצהוּ ועד קצהוּ. ולסערה זוֹ, כּמו לכל “נחשוֹל מוּסרי” העוֹבר מפּעם לפעם על איזוֹ חברה (הדוּגמאוֹת ידוּעוֹת בּכל הספירוֹת של המוּסר האישי והמדיני, מבּריטניה רבּתי ועד ססס"ר), הגיוֹן משלה וחוּקי-מוּסר משלה: אין לה כּל חפץ בּמשפּט אנוֹשי רגיל, בּצדק אנוֹשי פּשוּט, אינה מטפּלת בּקביעת העוּבדוֹת, אינה דוֹאגת לדיוּק מסירתן, אינה מַקפּידה על הגדרת החטא ועל ציוּן הפּוֹשעים, אינה מבקשת להבדיל את החַפּים מעל החייבים, אינה מבקשת להטיל את העוֹנש על האשמים דוקא, כּנהוּג בּכל חברה פּשוּטה לא מתוּקנת, לא חסוּדה ולא נשׂוּאה על כּנפי סערה מוּסרית. אין לה ענין להבחין בּין שוֹגג וּמזיד, בּין תם למוּעד, בּין חוֹטא לחשוּד בּעלמא, בּין פּוֹשע לחסר-יכוֹלת, ועוֹד יוֹתר – בּין פּוֹשע לקרבּן הפּשע. כּ“אֶכּספּדיציה של עוֹנשין” אין לה פּנאי ואין לה צוֹרך להעניש את החוֹטא בלבד. היא צריכה “לבער את הרע”, והרי היא “מטהרת” את האויר על ידי ריבּוּי החשוּדים והנקנסים. הסערה דוֹרשת את קרבּנוֹתיה ויהי מה. ואך ימָצא הקרבּן לתלוֹת בּוֹ את הקוֹלר, לשַקצוֹ וּלכלוֹת בּוֹ את החימה – והיוֹשר והצדק יַשבוּ לכּסא!

נחשוֹל כּזה עוֹבר עתה על ציבּוּרנוּ הכּוֹאב והנַענה והזקוּק למישהוּ שיתלה בּוֹ את הקוֹלר לכל פּוּרענוּיוֹתינוּ ויכלה בּוֹ את חמתוֹ. הקרבּן אצלנוּ נתוּן מראש, תמיד יש לוֹ שם קיבּוּצי: “הפּקיד”, “העסקן”, “המַזכּירוּת”, “ההסתדרוּת”. ההסתדרוּת לא בּמוּבן הציבּוּר המהַוה אוֹתה, אלא כּקבוּצת אנשים האחראית מראש לכל כּשלוֹן. את החוֹטא האינדיבידוּאַלי אין איש מבקש אצלנוּ. עליו, כּידוּע, “אין מתעכּבים”. אין גוֹרסים אצלנוּ חטאת יחיד וגם לא חטאת ציבּוּר, ציבּוּר ממש. יש רק חטאת מוֹסד.

רבּים המסַייעים לנַחשוֹל זה, מכּל צד: כּל פּקיד שסרח וכל פּקיד שמעל בּשליחוּתוֹ וּבחוֹבתוֹ לציבּוּר, כּל מי שזכה להתקרב לקערת הציבּוּר והשתמש בּקרבה זוֹ “ללקק עצם”. כּל אלה אינם נוֹשׂאים את עווֹנם, אלא מַשׂיאים אוֹתוֹ על ה“פּקיד” הסתמי, על המוֹסד, על העסקן בעלמא. מַגבּירים את הנחשוֹל כּל אלה, אשר בּהֶפקרא ניחא להם, האוֹמרים להיבּנוֹת מכּל אֵיד וּמכּל תקלה. נאחזים בּוֹ כּל אלה השׂשׂים לגלגל את קלקלת הציבּוּר על זוּלתם. אוּלם לא רק אלה. יוֹתר מכּל אלה מסייעים אנשים בּעלי כּוַנוֹת טוֹבוֹת בּהחלט, חסרי כּוֹח הבחנה של אמת בּאנשים וּבמעשׂים. אלה כּיון שרוּמוּ פּעם אוֹ פּעמַים, מתחילים לראוֹת את עצמם כּאנשי-אמת יחידים וחוֹשדים את כּל העוֹלם בּמרמה וּתככים.

חזק הנחשוֹל. אוּלם בּכנפיו לא מַרפּא, לא הבראה, לא בּיעוּר הרע, אלא – אפלה.

עוֹד מעט ואיש לא יכּיר את חברוֹ, איש לא יאמין בּמפעל חייו, איש לא יבחין בּין טהוֹר לטמא.

היש להוֹעיל בּדברים המוּפנים כּנגד הנחשוֹל? אפשר שאין בּהם כּל תוֹעלת.

ואף על פּי כן איני פּטוּר מחוֹבת הרצאת טענוֹתי:

א) אוֹהבים לדבּר אצלנוּ על “כּיסוּי” ועל “השתקה”. השׂמוּ לב פּעם המדבּרים: מי הם ואיזה הם הבּנקים, החברוֹת, המוֹסדוֹת הציבּוּריים, ההסתדרוּיוֹת (גם ההסתדרוּת הציוֹנית וגם מפלגוֹת הפּוֹעלים – כּן, מפלגוֹת הפּוֹעלים בּארץ וּבחוּץ-לארץ – בּכלל זה) אשר העיזוּ לפרסם בּפרהסיה דינים-וחשבּוֹנוֹת של וַעדוֹת-בּיקוֹרת, כּאשר עוֹשׂה זאת הסתדרוּתנוּ אנוּ?

ב) הסבוּרים אצלנוּ, כּי היוֹשר האנוֹשי הפּשוּט, הראשוֹני, מַתיר לערבּב בּחַדא מַחתא מעשׂי-פּשע עם מעשׂים שיש בּהם קוֹצר-יד? אוֹ אפשר סבוּרים אצלנוּ, כּי התוֹעלת הציבּוּרית היא המחייבת לסוּר מן היוֹשר הפּשוּט וּלהכתים את החבר הנבחר בּכל מעשׂה-חטא של מי שעבד עמוֹ וּבפקוּדתוֹ? ואם כּן – מדוּע לא הציע איש להטיל על חברי ההנהלה הציוֹנית את האחריוּת למעשׂי אוֹתוֹ שַמש ההנהלה הציוֹנית שמעל בּכספּי החוֹלים הכרוֹניים? וּמדוּע לא הוּצע להטיל את האחריוּת לעניני הסיוּע על חברנוּ שהיה בּשעתוֹ מנהל מחלקת העבוֹדה?

ג) מדוּע ערים כּל כּך חברינוּ לכל מעשׂה-כּשלוֹן, וּמדוּע הם כּל כּך בּלתי-ערים לכל מעשׂה הבּא להקדים ולמנוֹע את הכּשלוֹן? שמעתי על אסיפה רבּתי בּנהלל בּענין הסיוּע. ההרבּוּ שם גם לדוּן על עניני הסיוּע והפּוּרענוּיוֹת הספוּנוֹת בּוֹ גם לפני היגַלוֹת הכּשלוֹן? כּמה פּעמים הוּזמנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת על ידי מוֹסדוֹתינוּ – “המַשבּיר”, קוּפּת-חוֹלים ועוֹד – אסיפוֹת לביקוֹרת וּלבירוּר ענינים. הרַבּוּ גם רבּוּ הבּאים לאסיפוֹת הללוּ?

מה פּשר הערוּת המשוּנה הזאת?

ד) מדוּע יֵצא הקצף תמיד על המוֹסד ועוֹבדיו, ו“הציבּוּר” תמיד נקי? האם אין מַפּלוֹת וכשלוֹנוֹת אשר לכוּלנוּ ממש יד בּהם? האם בּכשלוֹנוֹ של מפעל יש יד לעוֹבדיו המשׂרדיים בּלבד, ולא להמוֹני חברים השוּתפים בּוֹ? האם בּמקרה הסיוּע נתגלתה רק עזוּבה סידוּרית בּמזכּירוּת ולא עזוּבה מוּסרית של ציבּוּרים שלמים?

ה) לכל מעוּוַת רוֹאים אצלנוּ רק פּתרוֹן אחד: רדוּ! הס כּל זֵכר לעמל, למסירוּת-אמת, לכיבּוּשים, להגנה נאמנה, לעמידה בּפּרץ. כּן, ודאי רשאי הציבּוּר להחליף את עוֹבדיו בּטוֹבים בּעיניו. אוּלם הכּרה עצמית זוֹ של התוֹבעים עצמם, כּי הם הם הישרים, החרוּצים, המוּבטחים מכּל שגיאה וכשלוֹן – הכּרה עצמית זו מנַיִן היא וּמה ערכּה?

ידעתי כּי בּכל דברַי אלה איני אלא מַחשיד את עצמי. מי שאינוֹ צוֹעק יחד עם המַקהלה “תפסוּ”, מעלה עליו את החשד שהוּא עצמוֹ שוּתף לחטאים. ואף על פּי כן מעיז אני לוֹמר:

נחשוֹל זה, כּכל נחשוֹל מוּסרי, חשוּד עלי. איני רוֹאה בּוֹ את דרך התיקוּן, אלא את בּקשת הקרבּן. בּהבאת קרבּנוֹת אין מרפּאים, אלא מוֹסיפים חטא על פּשע. וּבקרבּנוֹת ציבּוּר אין מתקנים את הצריך תיקוּן, אלא מהרסים את אָשיוֹתיה המוּסריוֹת של החברה.

אב תרפ"ח.


  1. “דבר”, גליוֹן 977, כ“ח בּאב תרפ”ח, 14.8.1928. החתימה: אסיר–תקוה.  ↩

  2. תוֹספת מיוּחדת ל“דבר” מיוֹם ג' בּאב תרפ"ח, המכילה את פּרשת הבּיקוֹרת על הטיפּוּל בּחלוּקת הסיוּע למחוּסרי–העבוֹדה בּמוֹעצת פּוֹעלי תל–אביב.  ↩

  3. [איבּוּד לדעת]  ↩

המלצות קוראים
תגיות