¹

“המפקדה הראשית של בּרית טרוּמפּלדוֹר” גילתה אוֹמץ-לב להפליא. את הידיעוֹת הנמסרוֹת מפּי עֵדי-ראִיה² היא מכנה בּשם “שמוּעוֹת זדוֹן שנפוֹצוּ בּכוָנוֹת מפלגתיוֹת”. היא רוֹחצת בּנקיוֹן כּפּיה: “לבט”ר אין כּל שייכוּת להתנגשוּת זוֹ" (לשוֹן נקיה!) וכל זה “מבּלי להיכּנס להערכת עצם המקרה”. אכן, אוֹמץ-לב הראוּי למפקדים!

כּך היה גם אחרי האחד בּמאי³. המפקדה שהרחיקה את הכחשתה… לחוּץ-לארץ דוקא (בּאמתלה, כּי עתוֹני הארץ אינם נאמנים עליה), לא ראתה גם אז צוֹרך להשמיע כּיצד היא מַעריכה “את עצם המקרה”.

מה נאמר להסתדרוּת “חינוּכית” זוֹ המסתפּקת בּהכחשה דיפּלוֹמַטית מן הנוּסח הידוּע, שאינה תוֹבעת לדין את “מפיצי-השמוּעוֹת”, שאינה טוֹרחת לָגוֹל את האַשמה מעל חבריה (והרי גם לאחר הכחשתה של “המפקדה” עוֹד יש “חיילים” הנתבּעים לדין!), וּלעצם השאלה, שהיא שאלה עיקרית וראשוֹנית בּכל חינוּך ציבּוּרי, היא נמנעת מקבוֹע את יחסה? מה זאת, פּחדנוּת, צביעוּת אוֹ שתיהן יחד?

ועדת-חקירה בּלתי-מפלגתית אשר תחקוֹר את הענין כּוּלוֹ, לאמיתוֹ, ותבדוֹק את השמוּעוֹת אם הן שמוּעוֹת זדוֹן אוֹ ידיעוֹת אמת, ותמצא את החייבים ואת הגוֹרמים – זהוּ הדבר הדרוּש כּרגע ולא הכחשוֹת-שוא.

אנוּ עוֹמדים בּראשית מדיניוּתנוּ, וגם מדינתנוּ המתהווה יש בּה ויהיוּ בּה ניגוּדים, ניגוּדי אִינטרסים, ניגוּדי השקפוֹת ואידיאַלים. כּיצד נחיה בּתוֹך הניגוּדים הללוּ, אם על ידי רגימת אבנים וניפּוּץ ראשים אוֹ בּדרך אחרת? החוּליגנים של א' בּמאי ושׂמחת-תוֹרה נתנוּ תשוּבתם. החוּגים הקרוֹבים לחלל שוֹתקים. הישתוֹק גם הציבּוּר כּוּלוֹ? סימני שתיקה מכוֹערת, זיוּף וטשטוּש ניכּרים כּבר. “דוֹאר היוֹם”, המוּשבּע ועוֹמד לקחת תחת חסוּתוֹ כּל מעשׂה-בּריוֹנוּת נגד פּוֹעלים, ניסה כּבר להפריח כּל מיני בּדוּתוֹת על “חגיגת יוֹבל כ”ה בּאידיש" ועל “נסיוֹן לפזר את האסיפה בּדרך… של שלוֹם”, ועל “פּוֹעלי-ציוֹן” שאצלם הכּוּ יוֹסי את יוֹסי. ואפילוּ “הארץ”, המתקוֹמם נגד מעשׂי-אַלָמוּת, לא בּוֹש לראוֹת את הענין כּ“קבּלת פּנים לזרוּבּבל” ועל זה “וּמתוֹך מהוּמה נוּפּצוּ שמשוֹת”. וּמ. ג. מדבּר על מאוֹרע שאֵירע "בּקלוּבּ “פּוֹעלי ציוֹן” (האם גם להתקפה של פּוֹרעים על קלוּבּ ציוֹנים כּלליים יקָרא מאוֹרע שאירע בּקלוּבּ הציוֹנים?) ועל “התנגשוּת בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים וּבין חבוּרת הצעירים הלאוּמיים”.

לא לשם פּוּלמוֹס עתוֹנאי צוּינוּ הדברים הללוּ. הענין הוּא רציני וחמוּר הרבּה מזה. תנוּעת הפּוֹעלים היא למוּדת-נסיוֹן. היא מכּירה את הצפעוֹני בּעוֹדוֹ בּביצתוֹ. היא מכּירה את ציבּוּריוּתם של המתחילים בּמעשׂי-קוּנדסים וּמסיימים בּרציחוֹת פּוֹליטיוֹת ותרבּוּתיוֹת. הפּוֹעל בּארץ חזק דיוֹ להחניק את השוֹרש הפּוֹרה ראש ולַענה בּעוֹדנוּ בּאִבּוֹ. השאלה היא: אם רוֹצים אנוּ כּאן בּמלחמת-אזרחים? אין השאלה מוּפנה לגבּוֹרי האגרוֹף דוקא, הרוֹצים ורוֹצים בּהתגַלעוּת “כּוֹחם”, השאלה מוּפנה לעוֹמדים על גבּם, לאנשי-ההשפּעה, לדעת-הציבּוּר. מעשׂי-החוּליגניוּת של מחַללי שם גבּוֹרינוּ וּמַבאישי ריח ארצנוּ וּמפעלנוּ עלוּלים לשמש “פֶּטֶר מים”. כּוֹחם של החוּליגנים מאז ומעוֹלם הוּא בּחוֹסר עוֹמדים בּפניהם. לָאו עַכְבּרא גנב. יש חוּגים המחליקים על כּרֵסם וּשׂמחים, כּי מלאכתם נעשׂית על ידי אחרים, ויש שאינם רוֹחשים כּלל סימפּטיה למעשׂי-אַלָמוּת, אוּלם אינם שוֹכחים כּי כּאן סוֹף סוֹף “בּנינוּ”, “לאוּמיים”, “קנאים” העוֹשׂים רק מעשׂי-קוּנדסים, ושם – זרים, זעוּמי-נפש, “שׂמאליים”. אַל יתכּסוּ איפוֹא בּטלית של שתיקה והשתמטוּת. יִראוּ לאן הדברים מוֹבילים.

וגם הנוֹער בּארץ, לאגוּדוֹתיו, לחוּגיו, לזרמיו, חייב תשוּבה. הוּא צריך לגַלוֹת לאָן פּניו. אם חלקוֹ בּחוּליגניוּת השׂמה לאַל את מאמצי בּנייתנוּ התרבּוּתית כּאן, אוֹ יקוּם בּוֹ העוֹז להסיר בּרֵיש גַלי את הכּתם אשר הכתימוּ אוֹתוֹ וּלהוֹכיח למעשׂה, כּי לא חלק ונחלה לאלה בּתנוּעת הנוֹער העברי בּארץ.

ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹמד כּרגע וּמצפּה לראוֹת כּיצד יגיב הישוּב על ההתנקשוּת המחפּירה בּחייו הציבּוּריים. מתשוּבה זוֹ הוּא יצטרך להסיק את מַסקנוֹתיו.

תשרי תרפ"ט.