¹

בּעצם הימים שלעתוֹנוּתנוּ חדרו הידיעוֹת על מעשׂי תקפּה וּגבוּרתה של הדֶלֶגַציה מטעם “הסתדרוּת יהוּדי פּוֹלין שבּאמריקה” אל היהדוּת הפּוֹלנית – הפּרסוּם הרב, התלהבוּת העתוֹנוּת היהוּדית, קבּלוֹת‑הפּנים והמוֹעצוֹת והתכניוֹת הרחבוֹת, והעיקר – ההתיצבוּת לפני מוֹשלים, וּבסוֹפה (לאחר צאתה) הנפת השוֹט של שלוֹם אַש – בּעצם הימים האלה נתגלגל וּבא לידי בּית אחד מתוֹך פּזמוֹן יהוּדי, “יצירת רוּח העם” של התקוּפה האחרוֹנה.

כּי עוֹד ימים רבּים לפני בּוֹא דלגציה זוֹ דוקא, הוּשר מעל אחת הבּמוֹת בּוַרשה:

אמעריקאנער שיקען הילף –

א געזוּנד אין זייער טאטען;

נאר צוּ וואס, איך פרעג אייך,

שיקען זיי זייערע דעלעגאטען?

פּזמוֹן זה, ודאי אחד מרבּים שנתחבּר בּתפוּצוֹת ישׂראל על “מַכּת הדלגטים”, כּשם שבּשעתם נתחבּרוּ הפּזמוֹנוֹת על ה“בּהלות” ועל “הלקיחה לצבא” ועל ה“אַקציזניקים”². אוּלם חשיבוּת יתירה נוֹדעת לפזמוֹן זה, שהגיע לידינוּ לא דרך איזה מדוֹר לליצנוּת בּעתוֹנוּת הוַרשאית, אלא שנתגלגל וּבא אלינוּ דרך ירחוֹן רציני (“שבילי החינוּך”) מתוֹך ועידה רצינית בּאמריקה גוּפה, החרוּז מצא לוֹ שוֹמע: בּקהל, שהקשיב לאשר הוּשר מעל אוֹתה בּמה בּוַרשה, ישב רב מוֹדרני אחד מאוֹתם רבּני אמריקה המבקרים עכשיו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל על מנת למסוֹר אחר כּך את רשמיהם בּעדוֹתיהם וּבועידוֹתיהם. ואכן, בּועידת הרבּנים מ“בּית שֶכטר”³, שהתקיימה השנה בּלוֹנג‑בּראנט שבּארצוֹת הבּרית ושבּה נקראוּ הרצאוֹת על היהוּדים בּפּריס, וינה, וַרשה, ציטט הרב השוֹמע את החרוּז הנזכּר, בּמקוֹרוֹ, וּבאידיש, וכנראה ששוֹמעיו הבינוּ לוֹ…

וּבכן, החרוּז הליצני, הקל והזוֹל, עשׂה איזוֹ שליחוּת. ודאי, מ“מסירת רשמים” עד לשינוּי ממשי כּלשהוּ עוֹד רב המרחק. אוּלם טוֹב שאנשי אמריקה “הנוֹתנת” יכּירוּ מה הדמוּת בּה הם מתגלים לאנשי היהדוּת “המקבּלת”, כּביכוֹל.

ואם לא מהר יגיעוּ הדברים לאזני אנשי הפֶדֶריישנ’ס⁴ ואמַרכּלי ה“ג’וֹינט” – יגיעוּ לכל הפּחוֹת לידי המשׂכּילים שבּעם היהוּדי יוֹשב אמריקה, אלה שהגיעוּ כּבר למדרגה של שילוּב פּזמוֹן עממי בּהרצאוֹתיהם.

______

בּספרוּתנוּ התיאוּרית טרם מצא לוֹ ה“דלגט” הגוֹאל את גוֹאלוֹ. לא סיפּוּר‑התוּלים, לא קוֹמדיה. ואיזה חוֹמר יקר ספוּן כּאן לקוֹמדיה לאוּמית ממש! הלא כּל ה“סוֹכנים” של שלוֹם עליכם עם מנחם מנדל יחד הם “כּפרת שׂרוֹך נעלוֹ” של הדלגט. והמתאבּקים בּעפר רגליו וּמציצים לתוֹך עיניו של הדלגט, כּלוּם אינם מַקיפים את כּל המחנה מקצהוּ ועד קצהוּ: פּוֹלין ורוֹמניה, ארץ‑ישׂראל וססס"ר, עתוֹנאים ועסקנים, רבּנים ויֶבסקציה, עברים ואידישאים? כּלוּם אין כּאן מקוֹם לאֶפּוֹפּיאה לאוּמית ממש, בּחינת “הנשמוֹת המתוֹת”, בּחינת “עמק הבּכא” של ימינוּ?

אם קוֹם יקוּם לנוּ בּיוֹם מן הימים האמן בּן‑הדוֹר, אשר יתן לנוּ את קלסתר פּניו של הדלגט, “ההוֹלך להוֹשיע את עמוֹ” – בּאירוֹפּה או בּארץ‑ישׂראל, הצלה פילַנטרוֹפּית, אוֹ קוֹמוּניסטית, אוֹ ציוֹנית, היינוּ הך – והיתה דמוּת זוֹ לנוּ, לספרוּתנוּ ולחיינוּ, מה שהיתה דמוּתוֹ של חליסטאקוֹב⁵ לספרוּת ולחיים הרוּסיים, מימוֹת גוֹגוֹל ועד היוֹם.

בּוֹאה, בּוֹאה, האמָן!

הקיימת ארץ‑ישׂראל בּגיאוֹגרפיה הישׂראלית?    🔗

חברת “אָרט” התחילה מוֹציאה בּבּרלין, בּעריכתוֹ של בּן‑אדיר⁶, דוּ‑ירחוֹן חדש בּשם “וירטשאפט אוּן לעבּען”. תפקידוֹ של הז’וּרנאל הוּא “לסייע למחקר האוֹבּיֶקטיבי של המציאוּת הסוֹציאלית‑הכּלכּלית היהוּדית, לצבּוֹר את החוֹמר המגוּון על מצב השכבוֹת העוֹבדוֹת הרחבוֹת, לתת תיאוּר אוֹבּיֶקטיבי של הפּרוֹצסים והחזיוֹנוֹת המתגלים בּספרוּת הכּלכּלה היהוּדית בּארצוֹת שוֹנוֹת” וכוּ' וכוּ'.

המערכת מבקשת את עזרתם של הסוֹפרים ואנשי‑המעשׂה, שבּהם היא מעריכה בּיוֹתר את “החוּש הבּריא למציאוּת החיה”. היא יוֹדעת כּי “בּתנאי הפּיזוּר והתפוּצה היהוּדית אפשר יהיה להקים את התמוּנה הכּללית של חיינוּ הכּלכּליים והתפּתחוּתם רק בּכוֹחוֹת מאוּחדים”.

החוֹברת הראשוֹנה עוֹשׂה רוֹשם נאה. הכּלכּלה היהוּדית לא נתבּרכה בּחקירה יתירה (אף על פּי שנוּצלה למדי לשם פּלפּוּל וחַקרנוּת), וכל פּינה שהוּקצתה לה ראוּיה לברכה וּלעיוּן. מקצת נחמה יש גם בּזה, שהוֹצאה מעין זוֹ מעידה כּי משהוּ נשתנה בּעוֹלמה של האינטליגנציה היהוּדית, העממית כּביכוֹל. הלא אך לפני שנים אחדוֹת אפשר היה לקרוֹא מאמרים כּאלה רק בּרוּסית בּ“ווֹסחוֹד”⁷, בּקבציה של יק"א ועוֹד. ורק עם התפּוֹררוּתה של היהדוּת הרוּסית למדינוֹת וּלשפוֹת שוֹנוֹת, בּאה ממילא בּשביל הוֹצאוֹת כּאֵלוּ האידיש בּמקוֹם הרוּסית (הדברים אמוּרים בּארצוֹת שמחוּץ לרוּסיה. בּרוּסיה עצמה נעשׂה – למרוֹת הכּל וּלאחר הכּל – עיקר העבוֹדה גם בּחכמת ישׂראל וגם בחקר‑ההוֹוה היהוּדי – בּרוּסית; עיין: “יֶברייסקי קרֶסטיאנין”, “יֶברייסקאיה סטארינה”, “יֶברייסקאיה לֶטוֹפּיס”, “יֶברייסקי וֶסטניק”, “ווֹפּרוֹסי בּיוֹלוֹגיִי אי פַּתוֹלוֹגיִי יֶברייֶב”). חזיוֹן חשוּב וּמענין זה של העברת כּמה ענפים של מחקר היהדוּת – בּעבר וּבהוֹוה – משׂפוֹת לוֹעזיוֹת לעברית וּלאידיש, ראוּי הוּא לתשׂוּמת‑לב מיוּחדת.

ואני, הארץ‑ישׂראלי, אַל יחָשב לי לחטא וּלצרוּת‑עין, אם בּכל מקוֹם אשר אני פּוֹנה הריני מבקש לראוֹת: היש ארץ‑ישׂראל בּמקוֹם הזה? מן הנסיוֹן ידעתי, כּי בּכל מקוֹם שהדגל האַנטי‑ציוֹני מתנוֹסס בּפוּמבּי לשם מגיע בּהתמדה שֵמע ארץ‑ישׂראל. מסוֹרסת, משוּבּשת, מעוּקמת, אוּלם תוֹפסת מקוֹם ניכּר למדי. אין מתעלמים ממנה, חלילה. אוּלם תחת זה, בּכל אלה ההוֹצאוֹת השוֹנוֹת המוּקדשוֹת להגירה, לקוֹאוֹפּרציה, לסטטיסטיקה וּלכל שאר ענינים כּלל‑ישׂראליים, והמתנהלוֹת על ידי החוּגים ה“בּלתי‑מפלגתיים”, ה“עממיים” וּשאר הכּוֹחוֹת הפּרוֹגרסיביים שבּציבּוּריות היהוּדית – שם אין ארץ‑ישׂראל קיימת כּלל וּכלל.

וגם בּחוֹברת זוֹ אשר לפנַי אין, כּמוּבן, זכר לארץ‑ישׂראל, אף על פּי שעתוֹן המכריז בּשער, כּי סימן התקוּפה הוּא “ההכרח ההיסטוֹרי לבנוֹת מחָדש בּאוֹפן רדיקלי את הסטרוּקטוּרה הסוֹציאל‑כּלכּלית של חלקים גדוֹלים מן האוּכלוֹסים היהוּדים” והמתענין “בּספֵירוֹת הכּלכּלה היהוּדית בּארצוֹת שוֹנוֹת” לא יכוֹל היה, כּמדוּמה, למחוֹק את ארץ‑ישׂראל ממַפּת‑הגיאוֹגרפיה הישׂראלית. אפשר לא הייתי רשאי להיוֹת “פּחז כּמים” וּלהוֹציא משפּט על חוֹברת אחת וראשוֹנה וללמוֹד הפּעם גזירה שוה מנסיוֹן העבר בהוֹצאוֹת שוֹנוֹת בּני מוֹצא קרוֹב. אפשר. אוּלם גרמוּ לכך שוּרוֹת אחדוֹת של חוֹברת זוֹ עצמה.

בּחוברת זוֹ יש מדוֹר אחד “מן העתוֹנוּת היהוּדית” וּבעל מדוֹר זה, החוֹתם א. ר., מַקדים שוּרוֹת אחדוֹת, בּהן הוּא מציין כּי העתוֹנוּת היהוּדית בּדרך כּלל מקדישה אך מעט מאד תשׂוּמת‑לב למציאוּת הכּלכּלית היהוּדית.

“יש שתדפדף חבילוֹת שלמוֹת של עתוֹנים, עד שתמצא שם מאמר, אוֹ לפחוֹת רשימה, המטפּלת בּענינים כּלכּליים קוֹנקרטיים, ואשר תוּכל לשאוֹב ממנה חוֹמר כּל‑שהוּא על המצב הכּלכּלי של היהוּדים”.

כּזאת היא העתוֹנוּת הישׂראלית כּוּלה. אוּלם יש גם יוֹצא מן הכּלל, והוּא – “העתוֹנוּת היהוּדית בּרוּסיה הסוֹביטית, המשקפת בּמידה ידוּעה את החיים הכּלכּליים של האוּכלוֹסין היהוּדים”.

ואם גם בּשעת כּתיבה זוֹ לא זכר כּוֹתב הדברים, ולא זכר עוֹרך החוֹברת, כּי יש ארץ בּעוֹלם וארץ‑ישׂראל שמה וּבה יש עתוֹנים יהוּדים (אמנם לא בּשׂפת אידיש, אלא בּשׂפת‑עבר), אשר בּהם אין צוֹרך “לדפדף חבילוֹת שלמוֹת”, כּדי למצוֹא פּרקים על עניני כּלכּלה, חקלאוּת, תעשׂיה, התישבוּת וּמצב‑עבוֹדה, ושבּהם ממלאים “ענינים כּלכּליים קוֹנקרטיים” עמוּדים שלמים וחוֹדרים גם אל הפּוּבליציסטיקה ואל הפיליטוֹן ואל מדוֹר אחר, וכי בּארץ זוֹ יש עתוֹנים וּקבצים מיוּחדים לעניני כּלכּלה – אם כּל זה נעלם מהיקף ידיעתוֹ של הממוּנה על מדוֹר העתוֹנוּת ונגוֹז מזכרוֹנוֹ של העוֹרך עצמוֹ, האין זה מעלה על דעתך, כּי אכן יש ויש חוּגים אשר ארץ‑ישׂראל מחוּקה ממַפּת‑הגיאוֹגרפיה שלהם?

מאוֹתוֹת הזמן    🔗

בּאה לידי סקירה של מבקר גרמני על קבצי שירה חדשים, גרמניים, מוּבן. מבקר ידיד משבּח את המוֹציא‑לאוֹר שיש לוֹ אוֹמץ להוֹציא בּימינוּ קבצי ליריקה, מציין לטוֹבה כּמה מעלוֹת של המשוֹררים המבוּקרים. ואוּלם הוּא מסיים כּלאחר‑יד בּדברים אלה:

“וּבכן, עוֹד יש לנוּ שירה לירית בּשפע; אוּלם היא הוֹלכת ונעשׂית יוֹתר ויוֹתר פּרטית; אין מדפּיס לה, וּמי שמדפּיס אינוֹ יוֹדע אוֹתה, ומי שיוֹדע אינוֹ קוֹרא בּה, וּמי שקוֹרא בּרוּבּוֹ אינוֹ מבין בּה”.

סַדנא דאַרעא. הלא כן? למרוֹת המרחק הרב בּין עוֹשר לעוֹני. והאין יש אשר גם אצלנוּ תתפּרץ מן הלב הוֹדאה כּבוּשה מעין זוֹ, תתפּרץ בּחשאי מבּלי שיעלוּה על דל‑העט?

אלוּל תרפ"ח.