¹

(בּויכּוּח עם רוֹבּרט וֶלטש)

“ויכּוּח רציני בּשאלה זוֹ (שאלת החיים הרצינית בּיוֹתר של הציוֹנוּת) רצוּי תמיד”, אוֹמר בּצדק רוֹבּרט ולטש, ונתן לנוּ איפוֹא דוּגמה של ויכּוּח רציני. ראשית כּל, הציג אוֹתי לפני קוֹראי “דבר” כּאדם המוֹסר השקפוֹת זוּלתוֹ בּצוּרה מסוֹרסת, בּציטטוֹת לא מלאוֹת המבּיעוֹת את היפּוּכה הגמוּר של כּוָנת הדברים, מטיל דוֹפי בּמקוֹם אַרגוּמנטציה, מֵקל יוֹתר מדי בּערך כּוֹחם השוֹפט ורמתם של קוֹראי “דבר”. מוּבן מאליו, כּי הוּא, רוֹבּרט ולטש, לא יסָחף חלילה, אחרי “סגנוֹנוֹ של החבר בּ. כּצנלסוֹן”. זוֹהי הפּתיחה וזהוּ הסיוּם של הויכּוּח הרציני כּפי שהוּא מתנהל על ידי עתוֹנאי תרבּוּתי, שהוּא מתוּן וּמנוּמס בּשעה שיש לוֹ עסק עם בּני-מינוֹ, מכוּבּדים כּמוֹהוּ, וּפטוּר מתכוּנוֹת אלוּ לגבּי בּני-אדם שכּמוֹתנוּ, אנשי “ההתנַוונוּת הדמַגוֹגית”. פּטוּר אפילוּ לטרוֹח וּלהביא את הציטטוֹת (בּלשוֹן רבּים! ואני בּסך הכּל לא מסרתי מדבריו אלא כּי החלטת הועד הפּוֹעל הציוֹני בּעניני עליה קרוּיה בּפיו “תעוּדה קוּריוֹזית”, וכי מסקנתוֹ היא בּלשוֹנוֹ: “כּל אדם נבוֹן בּרוּר לוֹ מאליו, כּי אין ההנהלה יכוֹלה לנהוֹג על פּי החלטוֹת כּאלה”), כּדי להוֹכיח מה רב הסירוּס שסירסתי בּמסירת הדברים. האשיב על הדברים הללוּ? אני מצדי מוּכן להציע לוֶלטש, שכּדי להוֹכיח כּי הוּא איננוּ “מטיל דוֹפי בּמקוֹם אַרגוּמנטציה” יפרסם מחדש את הקטע ההוּא שלוֹ (יוּכל להוֹסיף גם את דבריו בּעניני עליה שקדמוּ לכך) ויציג לעוּמתוֹ את שוּרוֹתי שלי, ויוָכחוּ הקוֹראים מה גדוֹל כּשרוֹן הסירוּס שלי.

לאחר הכרקטריסטיקה של סגנוֹני ואוֹפן הציטוּט שלי מה עוֹד נשאר בּויכּוּח הרציני? הרשאים אנוּ לקווֹת כּי בּרשימה הקרוּיה “לשאלת חידוּש העליה” נשמע סוֹף סוֹף את דעתוֹ הבּרוּרה של הכּוֹתב בּשאלה זוֹ, דעה שלא תשתמע לכל מיני פּנים: בּעד חידוּש העליה כּיוֹם אוֹ נגד? ההגיעה כּבר השעה לחידוּש העליה אוֹ לָאו? ואם לאו – מדוּע לא הגיעה וּמתי תגיע? בּמקוֹם בּירוּר רציני של שאלה זוֹ, הפּשוּטה והמצוּמצמת והקוֹנקרטית, שהיא היא התוֹבעת את פּתרוֹנה, ושבּה ואך בּה עסק הועד הפּוֹעל הציוֹני; בּמקוֹם בּירוּר אשר יעמיד אוֹתנוּ על טעוּיוֹתינוּ בּחשבּוֹנוֹתינוּ וּבהערכת המצב וצוֹרך הארץ (וצוֹרך התנוּעה!) ואפשרוּת הקליטה כּיוֹם, בּמקוֹם בּירוּר אשר יאמר לנוּ היכן מקוֹמוֹ של ולטש – אם בּין מחייבי חידוּש העליה אוֹ בּין שוֹלליו; בּמקוֹם זה בּחר לוֹ הכּוֹתב ללמד אוֹתנוּ פּרק, כּי “חידוּש העליה תלוּי בּתנאים מוּקדמים אשר יאַפשרוּ” וכוּ' וכוּ' וּלהטיף לנוּ אמרים בּגנוּת “אוֹנאה עצמית” ו“דיקלוּם”. מה ערכּוֹ של דיקלוּם זה לגבּי רצינוּת השאלה?

“ההגיוֹן שבּציוֹנוּת קיים עם קיוּם העליה ונוֹפל עם הפסקתה”, “כּוּלנוּ נכספים לרגע של חידוּש העליה” – דברים נחמדים. צרִי לנפש. וּלמעשׂה מה לעשׂוֹת, מוֹרינוּ ורבּוֹתינוּ? מהי התשוּבה לדוֹפקים בּשער אשר יתנוּ אנשים המתנגדים לדיקלוּם וּלאוֹנאה עצמית? מה ההוֹראה המעשׂית שאתם נוֹתנים לממוּנים על המפעל? מה האוֹת אשר יוּתן לתנוּעה כּוּלה? הרשאים פּוּבּליציסטים רציניים להתחבּא מאחוֹרי מלים נאוֹת ולא לנקוֹט עמדה מפוֹרשת, עמדה של ממש, בּשאלת חיים ליחיד ולכּלל?

וּבמקוֹם תשוּבה מעשׂית בּא ניתוּח של שיטוֹת, העשׂוּי לשמש בּסיס לתשוּבה. הנה כּיצד מגדיר ולטש, הרוֹצה “בּהעמדת הדברים על אמיתוּתם”, את שתי השיטוֹת: “יש אוֹמרים כּי חידוּש העליה יבוֹא על ידי מתן סרטיפיקטים חדשים לעוֹלים מחוּסרי-אמצעים” ו“יש סוֹברים כּי רק על ידי יצירת תנאי התישבוּת אמיתית בּארץ, על ידי הספּקת הכּספים הנחוּצים להקלטת האנשים בּארץ יש מקוֹם לעליה”. מה עוֹשׂים בּעלי השיטה הראשוֹנה? הם “תוֹקעים בּשוֹפר הנצחוֹן” וכוּ'. מה עוֹשׂים בּעלי השיטה השניה? הם שוֹקדים על “בּיסוּס המצב בּארץ ויצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל”. האין זאת דוּגמה מוֹפתית לויכּוּח רציני, בּניגוּד “להתנַוונוּת הדמַגוֹגית של חיינוּ הפּוֹליטיים” שבּה לוֹקים האחרים? עכשיו הוּראינוּ לדעת כּי מי שדוֹרש מתן סרטיפיקטים לעוֹלים מחוּסרי-אמצעים איננוּ בּעד “ריכּוּז הכּוֹחוֹת בּשתי הנקוּדוֹת האלוּ: בּיסוּס המצב בּארץ ויצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל”. אבל הלא אפשר כּי מתוֹך הצעת הניגוּד בּצוּרה זוֹ ימָצא אדם בּעל הגיוֹן שיסיק: שמע מינֵיה שאלה היוֹדעים להעריך כּל כּך את “יצירת תנאי ההתישבוּת בּארץ” אינם מחשיבים בּיוֹתר את הסרטיפיקטים העלוּבים. מי ישמוֹר עלינוּ מפּני סירוּס זה?

אבל נניח להגדרה המדוּיקת של שתי השיטוֹת. השאלה בּמקוֹמה עוֹמדת: הלחַדש את העליה אוֹ לא? הטענה: “אין זה נכוֹן, כּי אנכי התנגדתי פּעם לעליה” יש לה אוּלי ערך בּיוֹגרפי, אוּלם המשמשת היא גם תשוּבה, כּיוֹם, בּשעה זוֹ? כּאן מתחילה ההתפּתלוּת:

“האֶכּסקוּטיבה הציוֹנית אחראית לכל אדם, העוֹלה לארץ על פי סרטיפיקט, אחריוּת חָמרית. בּרגע אשר הכנסוֹת ההנהלה הציוֹנית הנן, בּעקב המצב אשר נוֹצר בּאמריקה, כּה בּלתי בּטוּחוֹת, כּאשר הן היוֹם הזה, הרי זה מוּבן מאליו כּי אין ההנהלה הציוֹנית מוּתרת בּקפיצה גדוֹלה כּזאת. – – איזה טעם יש איפוֹא בּמצב זה להחלטת הועד הפּוֹעל המחייבת את ההנהלה הציוֹנית לחַלק כּך וכך סרטיפיקטים, מבּלי להגיד יחד עם זה מאין תמצא את הכּסף הנחוּץ להחזיק את האנשים האלה בּארץ ולמנוֹע בּעד יציאתם בּזמן קרוֹב?”

כּלוּם יש לפרש דברים אלה כּהתנגדוּת לחידוּש העליה? חס וחלילה. מי פּתי ויכריז עכשיו, כּאשר הכריזוּ לפנים, “סטוֹפּ אֶמיגריישן”? דרוּשה רק “מידת זהירוּת יתירה בּחלוּקת הסרטיפיקטים” (ואם מידת זהירוּת זוֹ מצד “המוֹסדוֹת האחראיים” הביאה לא לידי בּחירת עוֹלים המסוּגלים גם בּתנאים קשים להשריש בּארץ, אלא לידי בּיטוּל רצוֹן הקוֹנגרס והחלטתוֹ ולידי סגירה מוּחלטת של שערי הארץ – מה בּכך?). דרוּש רק שהועד הפּוֹעל הציוֹני ילמד, כּי אין לוֹ להחליט על עליה מבּלי שיגיד יחד עם זה מאין תמצא ההנהלה הציוֹנית את הכּסף לכך. זהוּ איפוֹא הפּירוּש הריאַלי של “יצירת תנאים לקליטה”? ואם הועד הפּוֹעל בּא וּמחליט בּדבר עליה לא על יסוֹד הכנסוֹתיה של אמריקה, אלא על יסוֹד המצב בּישוּב, הרי זוֹ “תעוּדה קוּריוֹזית”. ואם בּא “מרכּז העבוֹדה” ותוֹבע עליה מבוּססת על המצב בּשוּק העבוֹדה בּארץ, ואם בּאה ועדת ההנהלה הציוֹנית וּבוֹדקת את המספּרים, ואם בּאה ועדת הועד הפּוֹעל הציוֹני וחוֹזרת וּמעיינת – האם יש בּזה כּדי להניח את דעתוֹ של ולטש? ושמא בּכל זאת יטיל הדבר חוֹבוֹת חדשים על הקוּפּה הציוֹנית ויעמיד בּסכּנה את איזוּן הקוּפּה? (הוֹי, הוֹי, מחר יוּקע קלוֹני בּרבּים שאינני יוֹדע את ערך איזוּן הקוּפּה!) כּלוּם חייב הוּא להשיב על השאלה: מי יעבוֹד בּמשק המטעים החדש, בּידי מי תיעשׂה עבוֹדת הנמל? לא. מעסיקה אוֹתוֹ שאלה חשוּבה מזוֹ, שאלת הפּרלַמנטריזם שלנוּ: כּלוּם זה מענינוֹ וסמכוּתוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני להחליט בּשאלוֹת כּאֵלוּ? כּלוּם אין הפּקיד הממוּנה על כּך בּהנהלה הציוֹנית מוּמחה וּמוּסמך יוֹתר מן הועד הפּוֹעל הציוֹני? וההחלטה למה היא בּאה? אוֹ שתבוֹא על כּך הסכּמת הפּקיד – והרי ההחלטה מיוּתרת, ואם לא תבוא – הרי היא מזיקה. כּי ההטפה הזאת שהועד הפּוֹעל אינוֹ אלא מוֹשב של דילֶטנטים, שמצוה להוֹציא מידיהם את עניני התקציב ואת עניני העליה ועוֹד ועוֹד (חוֹששני לצטט מפּני פּחד “סירוּסים”), היתה כּבר ליסוֹד מוּסד בּהשקפה הפּרלמנטריסטית של הציוֹנים הנבוֹנים, הרחוֹקים מאוֹנאה עצמית: אין חכמה ואין תבוּנה אלא בּפּקידוּת שבּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים!

“כּוּלנוּ נכספים לחידוּש העליה”. ודאי. אוּלם נדבּר גלוּיוֹת. האם רק לכך אנוּ “כּוּלנוּ נכספים”? האם לא נכספים כּוּלנוּ גם למשק חי וּבריא ונוֹשׂא את עצמוֹ בּארץ? והנה אנוּ כּאן נכספים ונכספים וגם טוֹרחים ועמלים וטרם הגענוּ לנכסף, לאחר כּל הצעדים בּדרך אליו, ואף על פּי כן רוֹאה רוֹבּרט ולטש את עצמוֹ נוֹעד להטיף מעל דוּכנוֹ, זה כּמה שנים, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל את חוֹבת המשקיוּת. סימן שמשקיוּתנוּ לקוּיה בּעיניו. סימן שהוּא יוֹדע דרכים אחרוֹת, טוֹבוֹת משלנוּ, אל השׂגת המשקיוּת הנכספת.

“כּוּלנוּ” נכספים ליחסי שלוֹם וצדק בּקרב אוּכלוֹסי ארץ-ישׂראל. אני גם מעיז לחשוֹב שעבוֹדתנוּ אנוּ מוֹבילה לידי כּך. ואף על פּי כן, אין דעתוֹ של ולטש נוֹחה מאתנוּ, והוּא ראה לעצמוֹ צוֹרך לא פּעם להוֹקיע את “השוֹביניזם” שלנוּ, הרי שאין אנוּ נאמנים עליו בּכגוֹן דָא. המאוּחד אני עם ולטש בּהערכת הפּרלמנט? חלילה, לדידֵיה זוֹהי דרגה לשלוֹם וּלצדק. לדידי זהוּ בּתנאים הקיימים כּלי חתירה תחת השלוֹם ותחת הצדק. המאוּחד ולטש אִתי בּהערכת אִרגוּן הפּוֹעל הערבי ותפקידנוּ בּזה²? מסוּפּקני. מה יוֹשיענוּ איפוֹא “כּוּלנוּ” זה?

כּוּלנוּ רוֹצים בּהגשמת הציוֹנוּת. אבל מה פּירוּשה של הגשמה זוֹ? בּזה אנוּ מחוּלקים למַדי. בּשבילי אין הגשמת הציוֹנוּת אלא בּעצמאוּת מדינית ממש וּבקיבּוּץ גָלוּיוֹת ממש. מהי הגשמת הציוֹנוּת של ולטש – לא אטוֹל עלי לנַסח. חוֹששני שיצעק: סירוּס (מתי כּבר ידוּבּר אצלנוּ בּעיקרי-העיקרים בּגילוּי-לב?).

כּוּלנוּ רוֹצים בּמשטר ציוֹני רב-פּעלים וּבעל-יכוֹלת. אוּלם יש מחוּלקים בּשאלה, כּיצד מגיעים לידי משטר זה. יש סבוּרים כּי אפשר לקנוֹתוֹ בּהרחקת הפּוֹעל מעליו (ולוּ גם לטוֹבת הפּוֹעל וּלטוֹבת הכּלל) ויש סבוּרים כּי משטר ציוֹני רב-פּעלים וּבר-יכוֹלת בּאמת אפשרי רק בּשיתוּפוֹ הנאמן (הנאמן דוקא ולא הכּוֹזב) של הפּוֹעל.

כּוּלנוּ רוֹצים בּהרחבת המפעל הארץ-ישׂראלי, אוּלם יש מאמינים בּאפשרוּת הרחבה על חשבּוֹן עיקרינוּ הלאוּמיים והחברתיים (מי שמוּכן למכּוֹר אוֹתם בּשׂמחה וּמי בּצער), ויש מאמינים כּי מבּלי טיפּוּח היסוֹדוֹת הרעיוֹניים והנפשיים שבּתנוּעתנוּ כּל הרחבה והמפעל עצמוֹ נבוֹל יבּוֹלוּ.

כּוּלנוּ מוֹדים כּי מצב תנוּעתנוּ חמוּר. אוּלם יש מי שרוֹאה את כּשלוֹנוֹתינוּ וחוּלשוֹתינוּ מתוֹכם, מבּפנים, ויש מי שרוֹאה אוֹתם מתוֹך מוּמחיוּת של תיירים. וּמתוֹך כּשלוֹנוֹתינוּ גוּפא יש מי שנוֹחל נסיוֹן וּמוֹצא דרכי המשך והתגבּרוּת, ויש מי שמוֹציא מהם פּחד, אָבדן דרך וּנסיגה.

האפשר לנוּ, אם רוֹצים אנוּ בּבירוּר ענינים רציני, להסתפּק בּ“כוּלנוּ” זה מבּלי להעריך את כּוֹח הרצוֹן, את כּוֹח העמידה בּמצוֹר ואת דרכי הפּעוּלה לאן הן מוֹבילוֹת?

וּמה יוֹעיל לנוּ “כּוּלנוּ” זה בּעניני עליה? ולטש מוֹדיע חגיגית, כּי מעוֹלם לא נלחם בּעליה. אוּלם הגם דרש עליה בּשעה שהעוֹמדים בּחזית שיועוּ לעליה? הידע הוּא, החרד למשקיוּת, לעשׂוֹת את חשבּוֹן “המשק הציוֹני” ולדרוֹש את העליה בּרגע האחרוֹן, לפחוֹת? ולטש מספּר לנוּ כּי הציוֹנים רוֹאים בּדאגה עמוּקה את ריבּוּי היציאה על העליה, גם בּרוּכים יהיוּ. אבל ההביאה כּלליוּת הדאגה גם לכלליוּת האמצעים? הנה בּטרם החלה היציאה טענוּ אנשי ההסתדרוּת, כּי יש לשבּוֹר את המַשבּר לפני גְאוֹתוֹ. אנשי-המעשׂה, אשר לימינם עמד ולטש, מגיאוֹרג הלפּרין ועד סאקר, טענוּ כּי הדבר הוּא בּגדר הנמנע. ההצעוֹת המעשׂיוֹת של ההסתדרוּת נתקבּלוּ בּשעתן כּהזיוֹת. פּנוּ ל“סיוּע”. גלוּיי-הלב ואוֹבדי-הדרך ניסוּ לבקש את המוֹצא גם בּיציאה מן הארץ (שוּב יאמרוּ: סירוּס!). וּבכן, לכאוֹרה, הנחוֹת משוּתפוֹת, דאגה משוּתפת – וּמסקנוֹת כּל כּך שוֹנוֹת. האין רשוּת לבני-אדם, שאינם רוֹאים תוֹעלת בּטשטוּש, להסיק מתוֹך השוֹני שבּמסקנוֹת, כּי גם בּהנחוֹת עצמן, של “כּוּלנוּ”, לא הכּל כּל כּך משוּתף? מה התרעוּמוֹת וּמה העלבּוֹן אם אנוּ רוֹצים לחדוֹר אל המניעים הפּנימיים החברתיים שבּדעוֹת השוֹנוֹת?

אגב. ולטש נעלב על ראוֹתי בּהכרזת-מלחמה זוֹ נגד החלטת הועד הפּוֹעל (מלחמה מעין זוֹ הוּכרזה גם בּענין התקציב) “נאמנוּת לכוֹחוֹת עליוֹנים”. מה העלבּוֹן? הרבּים הם המקרים שה“יוּדישה רוּנדשוֹי” העיזה למרוֹת את פּי הכּוֹחוֹת השליטים? ולטש מנסה לנַחש למי אני מכוון ושוֹאל: אוּלי סאקר? אוּלם למה דוקא סאקר? ואני כּבר קראתי את מאמרוֹ של ולטש, אחרי ישיבת הועד הפּוֹעל, העוֹזב לפי שעה את סאקר לאנחוֹת. והוּא, סאקר עצמוֹ, לא נבחר אלא כּכלי ארעי בּידי אלה אשר ולטש הוּא להם לפה. וּמדוּע צריך לראוֹת בּ“כוֹחוֹת” רמז דוקא לפרט פּלוֹני אוֹ אלמוֹני? “כּוֹחוֹת”, אשר החלטוֹת התנוּעה אינן חוֹבה עליהם, רבּים אצלנוּ. אוּלם למעלה מהם כּוֹחוֹת עליוֹנים בּאמת, שלהוָתנוּ הם חזקים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מאשר פּלוֹני ואלמוֹני. כּוֹחוֹת אלה הם: הפּחד והרתיעה מפּני המכשוֹלים. אכן, לא רק הרצוֹן, גם הפּחד הוּא אבי רעיוֹנוֹת.

תשרי תרפ"ט.

¹

לא הספרים אשר בּהם סחר היוּ יקרי‑המציאוּת. אלה היוּ דוקא ספרים מצוּיים, “ספרי שׂפת‑עבר” חדשים, שקוֹראיהם – קוֹנים על אחת כּמה – אינם מצוּיים בּיוֹתר בּאוֹתוֹ כּרַך יהוּדי גדוֹל שבּניוּ‑יוֹרק. אלא הוּא עצמוֹ היה יקר‑המציאוּת. עכשיו, לאחר פּטירתוֹ, חלף שמוֹ על פּני עתוֹני היהוּדים בּאמריקה: מַכּס שפּירא (מה הדמוּת אשר תשוַוּ לכם לפי השם “מַכּס”? אוּלם כּך הוּא מנהג המקוֹם: מַכּס, וּביהוּדית: מַכּס’ל. וגם יהוּדי אשר ספק אם היה לוֹ בּעוֹלמוֹ דבר‑מה מחוּץ לספר העברי, אף הוּא לא נספּד בּשמוֹ העברי: מיכאל).

בּמה זכה האיש? לא משוּם גדוּלת סחרוֹ ועסקיו. אַדרבּא, בּין קטני‑ארץ היה. אוּלם העזבוֹן אשר הוֹריש הפנה אליו את הלבבוֹת. את הוֹנוֹ הקדיש לעניני תרבּוּת עברית: 500 דוֹלר לאוּניברסיטה בּירוּשלים ו- 5000 ל“**עבוֹדה תרבּוּתית עברית”** סתם. יש להניח כּי זה היה כּל הוֹנוֹ אשר צבר בּמשך שנים רבּוֹת. ערירי הלך. ויוֹדעיו תמהוּ לא רק לטיב העזבוֹן, אלא גם לעצם הִימָצא סכוּם כּזה בּידי אדם שכּמוֹתוֹ.

ונזכּר אני בּאדם קטן זה, שהיה מהלך בּאיסט‑בּרוֹדויי, תחת בּית‑שחיוֹ חבילת ספרים עברים, מטה בּינתים אוֹזן לשׂיחת תלמידי‑חכמים, וּמבקש בּמחבוֹאים את הקוֹרא העברי, את הקוֹנה העברי, את העשׂוּי להיוֹת קוֹנה עברי. ואַל נא ישׂא עלי חטא, אם לא אפריז בּשבחוֹ לאחר פּטירתוֹ. נוֹשׂא‑כּלים נאמן זה של הספרוּת העברית לא הרהיב את העין בּיפי תארוֹ וּבברק הליכוֹתיו. בּין גדוֹלי ה“חוֹבבים” וה“עסקנים” וה“מֶצֶנַטים”, “שׂרי המַשקים” והיוֹשבים ראשוֹנה בּבּנקטי ניוּ‑יוֹרק – לא היה חלקוֹ. אוּלם לא זה, כּנראה, היה העיקר. העיקר היה קוֹנה הספר העברי, אחריו היה רוֹדף, מדבּר על לבּוֹ, מפתה, מגרה בּוֹ את היצר לספר חדש: גלגוּל של פּאקענטרעגער² היה האיש. מחיתוֹ היתה על הספר העברי. אוּלם לא מחית הגוּף בּלבד, אלא דרך חיים וּפעוּלה. הוּא, האבּיר המסכּן, בּחר בּדרך זוֹ להערוֹת בּה את שפעת אַהדתוֹ ל“שׂפה היחידה, השׂרידה היחידה”, אוֹתה עבד באמוּנה כּכל אשר הספּיקו לוֹ כּוֹחוֹתיו. ואוֹתה זכר גם עם בּוֹא חליפתוֹ.

הרבּה דרכים למסירוּת ולאהבה, ואשרי האיש אשר חוֹנן בּאחת מהן.

הוֹד שבּגבוּרה

“מאוֹרַע‑אַש”³ בּמוֹסקבה היה מעשׂה‑גבוּרה מיוּחד בּמינוֹ. הסוֹפרים הרוּסים בּססס“ר רגילים בּכך, כּי יקוּמוּ מתוֹכם אנשים אשר יתקוֹממוּ נגד הממוּנים על טהרת הכּשרוּת – לא נגד עצם הכּשרוּת – בּספרוּת הסוֹביטית ויִפרקוּ בּמידת‑מה את עוּלם מעל צואריהם. אוּלם כּי יקוּם סוֹפר יהוּדי ויפרוֹץ פּרץ בּמנהג המקוּבּל ויסרב לספּוֹג את המלקוֹת המגיעוֹת לוֹ מידי משה ליטבַקוֹב⁴ החופ”ק⁵ קרֶמל⁶, כּכל אשר ימנה – כּזאת לא נשמעה מיוֹם היוֹת שלטוֹן היֶבסקציה בּגיטוֹ היהוּדי.

וּמוּבן מאליו, כּי מיד לאחר המאוֹרע רבּוּ הסוֹפרים היהוּדים המתפרצים – בּחוּץ‑לארץ, כּמוּבן – כּנגד שלטוֹן‑האימים. התחילוּ משמיעים ברֵיש‑גלֵי מה שקוֹדם לא היוּ מעיזים לגלוֹת אלא בּחדרי‑חדרים. עיקר המרד פּרץ, כמוּבן, נגד האיש ליטבקוֹב. התחילוּ מסַפּרים מי ומי הוּא אדם זה, הממוּנה על כּשרוּתה של הספרוּת היהוּדית: מלמד קפּדן, יבש כּלוּלב, צֶנֶא מלא אֶרס, אדם אשר מטבע בּרייתוֹ נוֹעד להיוֹת בּעל‑חרמוֹת בישׂראל. אוּלם לא בּליטבקוֹב בּלבד התחילוּ מדבּרים סרה, לא נמנעוּ גם מקטרוּג על החוּג הספרוּתי כּוּלוֹ שבּמוֹסקבה, עד שבּא נחמן מייזל⁷ (בּ“מאַמענט”) וגילה בּרבּים, כּי הסוֹפרים בּרוּך גלַזמַן, לייויק⁸, משה נַדיר, מנחם⁹ – כּל אלה סוֹפרים שנכנסוּ ל“פּרדס” – שבוּ מרוּגזים וּמזוּעזעים נגד הכּנוּפיה הספרוּתית בּמוֹסקבה. וּלבסוֹף בּאה ידיעה (בּ“מאַרגן‑זשוּרנאל” הניוּ‑יוֹרקי) כּי “מלמעלה”, מן הקרמל גוּפוֹ, נזפוּ בּוֹ בּליטבקוֹב, אשר “הפריז על המידה”. וּבנאוּמוֹ בּפּריס בּישׂר שלוֹם אַש עצמוֹ, כּי בּקרוֹב ישתנוֹ פּני הדברים לטוֹבה, וגוֹרלם של הסוֹפרים היהוּדים לא יֵרע מגוֹרל חבריהם הרוּסים.

אוּלם עד שישתנוּ סדרי עוֹלם בּיהדוּת הקרֶמלָאית, נוֹהג שם העוֹלם כּמנהגוֹ. וּלמען הכּיר את העוֹלם הזה אין צוֹרך לנוּע על מקטרגים שבּחוּץ‑לארץ. דיינוּ אם נציץ בּפרי הארץ:

ה“שטעֶרן” החַרקוֹבי נזף בּמשוֹרר פּרץ מַרקיש, אשר חטא בּמשלוֹח פּוֹאימה – שנדפּסה בססס“ר – להדפּיסה בּ”ליטערארישע בּלעטער" שבּוַרשה ¹⁰. המשוֹרר, שזאת לא הפּעם הראשוֹנה לוֹ לקבּל נזיפה ולחזוֹר בּתשוּבה, פּירסם את תשוּבתוֹ – תַרתי מַשמע – בּ“שטערן” מ-14 בּיוּני, וזוֹ לשוֹנה:

“בּתשוּבה לנזיפה שנזפה בּי קבוּצת צעירים (“שטערן”, מספּר 116) הריני מוֹדיע: בּפּרינציפּ אין מקוֹם לשתי דעוֹת על השתתפוּתנוּ בּעתוֹנוּת הבּוּרגנוּת הפּעוּטה של חוּץ‑לארץ. בּרוּר כּי לא. אוּלם את הפּוֹאימה “לא לדאוֹג” שלחתי להדפּיס מחָדש בּחוּץ‑לארץ לשם תעמוּלה סוֹביטית אמנוּתית. אפשר שגם תעמוּלה אמנוּתית אינה מַצדיקה את השתתפוּתוֹ של סוֹפר סוֹביטי בּעתוֹן בּוּרגני‑פּעוּט של חוּץ‑לארץ” ועל החתוּם: פּ. מַרקיש.

אכן, לא לחינם נתבּע הסוֹפר היהוּדי שבּססס"ר יוֹם יוֹם – מכּל השוֹפרוֹת – ליצוֹר את “שירת התקוּפה”, את שירת “העבוֹדה והמרד”!

ואבדתם בּגוֹיים

מתיאוּרוֹ של המסַפּר היהוּדי בּרוּך גלַזמַן, בּגליוֹן “חנוּכּת הבּית” של ה“אידישע צייטוּנג” האַרגנטינאית. הוּא, הסוֹפר היהוּדי מאמריקה, חוֹזר מבּיקוּרוֹ בּרוּסיה. בּיקר בּאוֹדיסה, בּמוּזיאוּם של מנדלי, וּבדרך הוּא שוֹהה בּפּריס, בּקפה.

“על יד שוּלחני: א) הצוֹעני “הרוֹמני” השחוֹר קוֹנראד בּרקוֹביסי – מסַפּר אמריקאי וּמחַבּר סצֶנַריוּמים, המפוּרסם עתה בּכל העוֹלם כּוֹלוֹ, בּססס”ר וּביפּאן, בּאמריקה וּבאנגליה; ב) פּייטן אמריקאי שאינוֹ מדפּיס את שיריו – מוּבן, משוּם ששירתוֹ עמוּקה ונעלה משתהיה לפי טוּב טעמם הווּלגרי של העוֹרכים; ג) אשתוֹ של פּייטן זה.

בּרקוֹביסי מכּירי מאז – מאוֹתם הימים, “לפנים”, כּשהיה כּוֹתב עדיין אידיש – מספּר על גדוּלוֹתיו עתה, על נצחוֹנוֹתיו בּספרוּת וּבפילם, על הוילה הנהדרה אשר רכש לוֹ סמוּך לפּריס. בּמרירוּת הוּא מזכּיר את השנים ההן, כּשהיה עוֹבד בּעשׂרה דוֹלר לשבוּע בּ“שבוּעוֹנוֹ של מילר” בּניוּ‑יוֹרק, כּשהסוֹפרים היהוּדים לא הוֹדוּ בּוֹ ולא חשבוּהוּ בּסוֹפרים. “הוּא רוֹצה להצליף את עצמוֹ יפה יפה כּשהוּא נזכר בּאוֹתן השנים שאיבּד לשוא בּגלל האידיש”. הוּא מרחם עלי, בּאמת וּבתמים, על אשר אני “מתעקש” וכוֹתב אידיש דוקא, שׂפה השרוּיה עכשיו בּאמריקה בּחבלי גסיסתה. הוּא, קוֹנרד בּרקוֹביסי, בּטוּח בּזה.

וּכשהפּייטן האמריקאי שוֹמע, כּי אני כּוֹתב אידיש, הרי הוּא מתחיל להתענין בּי:

– הרי גם הוּא יהוּדי, וגם בּמשפּחתוֹ שלוֹ היה לפנים סוֹפר יהוּדי. אוֹמרים אפילוּ שבּין יהוּדים הוּא מפוּרסם מאד. אַבּרמוֹביץ היה שמוֹ¹¹. דוֹד אוֹ אבי‑דוֹד.

רק עכשיו אני עוֹמד על הדמיוֹן העצוּם של קלַסתר הפּנים.

– הוּא מכּיר בּודאי בּמהוּת יצירוֹתיו של… דוֹדוֹ? – דוֹחף אוֹתי משהוּ לסקרנוּת מסוּכּנת.

• לא – משיב לי בּן‑ארצי, הפּייטן האמריקאי, – הלא אני מבין אידיש כּל כּך מעט.

אוּלם אשתוֹ, הצרפתית החיננית והאצילית (נוֹצריה), אשר שמעה, כּנראה, עוֹד מקוֹדם בּדבר היחוּס הגדוֹל של בּעלה, פּוֹנה אלי בּתנוּעת‑חן עגבנית‑מתרעמת:

– אַח, מוֹסיֶה, בּעלי מרוּשל כּל כּך ועקשן… כּמה פּעמים, סבוּר אדוֹני, כּבר בּיקשתיו שישׂיג בּאיזה מקוֹם את תמוּנתו של מוֹסיה אַבּרמוֹביץ למען נתלנה בסטוּדיה שלנוּ?"

אב תרפ"ח.

¹

מדוּע זה אחרי כּל “ועידה עברית” אני מקיץ ונפשי ריקה? האוּמנם אי אפשר להם לכּינוּסים הללוּ מבּלי שינחילוּ לעברי המצפּה להם – מַפּח‑נפש? היוֹדעים מכַנסי הועידוֹת כּי עוֹד לא ספוּ‑תמוּ קוֹראים עברים, השוֹמרים עדיין אמוּנים ל“נוֹשאי הדגל” וּמאזינים בּתוֹם לבּם למה שהוֹלך ונִשְנֶה משנה לשנה בּמאמרים הרבּים הנכתבים לפני הועידוֹת, אלה המאמרים שבּהם “מתכּוֹננים” לועידה, עוֹשׂים “חשבּוֹן‑הנפש”, מַעלים את הויכּוּח על “צמצוּם והרחבה”, מַתוים דרכים וּמציינים פּעוּלוֹת וּמעשׂים העוֹמדים להיעשׂוֹת בועידה ומיד לאחריה? היוֹדעים הם פּרנסי העברית, כּי הקוֹראים הללוּ, שאינם נוֹסעים בּעצמם לועידוֹת, כּמהים לקוֹרטוֹב של בּשׂוֹרה טוֹבה, לידיעה כּל‑שהיא על מעשׂים טוֹבים, ועם כּל היוֹתם רבּי‑אמוּנה וּמסתפּקים גם בּמוּעט שבּמוּעט, אינם מעלים על הדעת כּי יש להסתפק גם בּאפס? האוּמנם מן הנכוֹן הוּא להרגיל את העברים הנפוֹצים והנידחים, והמיַחלים והמאמינים, לתמרוֹני‑שוא, שלאחריהם אוֹמרים: להד"ם²?

אוֹ אפשר זוֹהי תעוּדתן של הועידוֹת הללוּ מהאג תרס“ז ועד בּזיל תרפ”ז³ – ללַמדך, לבל תבטח בּועידוֹת וּבאוֹתה עסקנוּת עברית הדוֹגלת בּועידוֹת והשוֹקטת על ועידוֹתיה?

קראתי בּ“הדוֹאר” את הדין‑וחשבּוֹן של “ועידת ההסתדרוּת העברית” בּפּטרסוֹן. הועידה העשׂירית.

עתה הוּנח לי. עתה ידעתי: כּי ד"ר מ. ז. רייזין⁴, “ראש הועד המכין” פתח בּברכה לבבית; כּי אֵבּ. גוֹלדבּרג⁵, נשׂיא ההסתדרוּת העברית, נאם נאוּם פּתיחה; כּי צבי שרפשטין⁶ נאם על מצב התרבּוּת העברית בּעוֹלם; כּי מנחם ריבּוֹלוֹב⁷ הרצה על “הדוֹאר”, כּי ק. וייטמַן⁸ קוֹנן על מצב החינוּך העברי בּאמריקה; כּי המבקרים בּיקרוּ והנשׂיא השיב, וכי נבחר ועד פּוֹעל עם נשׂיא וּסגן נשׂיא ועם גזבּר ועם ראש הועד הפּוֹעל. עתה ידעתי: גלגל העברית בּאמריקה לא עמד, חלילה. הוּא מתנוֹעע כּתמוֹל שלשוֹם.

בּינתים הצצתי גם לאוֹתוֹ פּרק בּלתי‑חגיגי של דין‑וחשבּוֹן המזכּיר. ממנוּ למדתי, כּי “להסתדרוּת העברית יש בּארץ הזאת 1074 חברים. מהם 425 תוֹמכים בּעבוֹדה על ידי תשלוּם מס‑חברים. 649 לא שילמוּ את מסם במשך השנים האחרוֹנוֹת”.

כּוּלי האי! וּמה היה לויכּוּח הגדוֹל על “הרחבה וצמצוּם” שהתנהל בּועידה שעברה? “ההחלטה שנתקבּלה בּועידה האחרוֹנה (הקרוּיה הצעת וייטמן) להרחיב את חוּג העבוֹדה על ידי התאמצוּת לשתף בּה כּוֹחוֹת חדשים – – לא הוּצאה לפּוֹעל מפּני חוֹסר אמצעים כּספּיים”.

וּלהלן חשבּוֹן של רוַח והפסד בּפּעוּלוֹת:

“הועד למען “הדוֹאר” מילא מה שהחסירה ההסתדרוּת הציוֹנית. בּמשך הזמן הזה נוֹספוּ 1024 חוֹתמים חדשים ל”הדוֹאר“. – – האבידוֹת שאבדוּ לנוּ השנה: הסטוּדיה הדרמטית “קדם” וּבית‑המדרש “תרבּוּת”, שתמכנוּ בּהם, והעתוֹן לבני‑הנעוּרים “בּן‑הדוֹר” שהוֹצאנוּ”.

וּמשירדתי לסֵיפא של קְרָא, להחלטוֹת הועידה, טבלתי בּשפע של בּרכוֹת: ל“דביר” לחוּד ול“שטיבּל” לחוּד, ושוּב ל“שטיבּל” ול“אמנוּת” וּל“מצפּה” יחד, וּלכל בּעלי היוֹבלוֹת למיניהם – משוֹררים וּמלוּמדים ועסקנים, איש לא נעדר – וּלכל מַאן דעסקיִנן בּתרבּוּת עברית, וּלעוֹרכוֹ של “הדוֹאר” וּלסוֹפריו וּלעסקני הועד למענוֹ. בּין כּל אלה מצאתי גם החלטה למעשׂה, וזוֹ לשוֹנה: “הועידה מכּירה בּערכוֹ הרב של “הדוֹאר” – – וּמיַפה את כּוֹחוֹ של הועד הבּא לצאת בּקוֹל קוֹרא אל הקהל העברי בּדרישה להכפּיל את מספּר חוֹתמי “הדוֹאר” עד עשׂרת אלפים וּלהתחיל בּתעמוּלה הדרוּשה לשם כּך”.

כּוֹחה של אמריקה! רז זה שידעוּהוּ רק מַרשל וחבריו בּאחוּזת לוֹרד מֶלצ’ט, מי גילהו לאֵבּ. גוֹלדבּרג ולחבריו בּפּטרסוֹן?

אכן, גלגל העברית בּועידוֹת מתנוֹעע. כּתמוֹל שלשוֹם. ריקם.

אין לך אלא להשתוֹמם לכוֹחם של אנשים: לגלגל ועידה אחרי ועידה, לבחוֹר וּלהיבּחר, לבקר וּלהתבּקר, להיקהל ולהינשׂא, לשֹאת את “דגל” התרבּוּת העברית בּרמה. האוּמנם כּוֹח אבנים כּוֹחם?

וּמבּלי כּל “רשעוּת”. מי יאמר לנוּ: אם כּל ההתקהלוּת העברית הזאת – הרחוֹקה כּל כּך מיצירה עברית של ממש, הנעשׂית בּפינוֹת שוֹנוֹת של כּדוּר הארץ, – אוֹת היא לנאמנוּת קשת‑עוֹרף, שאינה נסוֹגה גם מפּני נקישה בּצחיח סלע, ושאינה עוֹזבת את המערכה בּשוּם תנאים וּבשוּם פּנים? אוֹ שלפנינוּ כּת חנוּטה וּמאוּבּנת, מעין ה“ליגים” הנפוֹצים בּארצוֹת הבּרית, אשר ניחא לה בּקפאוֹנה, בּתנוּמתה, בּצרמוֹניוֹתיה, וּביוֹתר מזה אין לה צוֹרך כּלל וּכלל?

כּיצד מנַמקים

חוֹששני, שהויכּוּח הגדוֹל והסוֹער בּעניני האַספּוֹרט שלנוּ, המעסיק עד עתה את עמוּדי ג' וד' בּעתוֹנוּתנוּ, הוֹלך וחוֹרג ממסגרוֹתיו וּמתקרב גם אל העמוּדים הראשוֹנים, ועוֹד מעט יכבּוֹש גם את הפּוּבליציסטיקה הכּבדה ועד “על הפּרק” וּ“דבר היוֹם” יגיע.

חוֹששני ולא שׂמֵחָני. מדוּע? משוּם שכּל עוֹד לא יצא הויכּוּח מתחוּמיו המצוּמצמים, הפּרוֹבינציאַליים בּמקצת – כּשיוֹסף יקוּתיאלי⁹ מעוֹרר ישֵנים בּקריאת: הצילוּ את המוֹלדת! וש. סאמט לעוּמתוֹ מחנן קוֹלוֹ וּמשיב אמרים בּנחת – עוֹד היה מקוֹם ותקוה כּל‑שהיא, ששאלוֹת האִרגוּן והֶאתיקה שבּאַספּוֹרט (עניני נימוּסים, מנהגים ויחסים הדדיים, הרחוֹקים כּל כּך מאִתנוּ – החיצוֹניים – והתוֹפסים מקוֹם ניכּר כּל כּך בּחיי חוּגי נוֹער רחבים) ימצאוּ סוֹף סוֹף את “בּירוּרן העניני” – ירשה לי מר מ. ג. להשתמש בּמבטאוֹ – מתוֹך כּוֹחוֹת פּנימיים, החיים בּתוֹך הענינים הללוּ. אוּלם מרגע שהענין יעבוֹר לידיה של הפּוּבּליציסטיקה הכּבדה, הרי בּרוּר שתעלה על השוּלחן כּל הפֹרוֹבּלימַטיקה הגדוֹלה: “אוּמה וּמעמד”, “אחדוּת והתבּדלוּת” ושכּמוֹתם דברים לוֹקחים לב ועֵט וּממציאים חוֹמר מאמרי בּל יכזב. ממילא יצא מזה הבּירוּר העניני וידיו על ראשוֹ.

את ההתחלה לכך כּבר עשׂה גוֹג וּמגוֹג בּ“הארץ” (גליוֹן 2727).

כּי הנה גוֹג וּמגוֹג חדל את מתק מדבּרוֹ על אדירי עוֹלם ועל מסתרי חדרי ההנהלה הציוֹנית וַילך לנוּע על מערכוֹת המלחמה שבּין “המכּבי” ו“הפּוֹעל”.

ואני חלילה לי מהידחף ומהיסחף בּסערת המלחמה. אך להציץ אמרתי – מה העזרה הפּוּבּליציסטית המוּגשת לצדדים הנלחמים וּמה שנינוּתם של החצים הנזרקים מאַשפּתוֹ של גוֹג וּמגוֹג. לא השליתי, חלילה, את נפשי המפלגתית בּתקוה, כּי לבּוֹ הבּלתי‑מפלגתי והלאוּמי של גוֹג וּמגוֹג יט חסד ל“הפּוֹעל” דוקא. אוּלם חוּלשה יש בּידי: גם בּידעי נאמנה כּי בּבני בּריתי קוֹלע רוֹבה‑הקשת, איני יכוֹל להבליג שלא להסתכּל: כּיצד וּמהיכן הוּא קוֹלע.

הצצתי וזאת אשר ראיתי: שני נימוּקים לוֹ, לגוֹג וּמגוֹג, כּנגד קיוּמוֹ של “הפּוֹעל”.

נימוּק א': אנגליה (לא תאמינוּ בּכוֹח הנבוּאה שבּי, אוּלם נכוֹן אני להישבע בּנקיטת חפץ, כּי ידעתי מראש שגוֹג וּמגוֹג יביא עלינוּ את אנגליה).

“בּאנגליה – ארץ של תנוּעת פּוֹעלים כּבּירה – לא הגיעוּ לידי מדרגה כּזוֹ, שהפּוֹעלים יאַרגנוּ קבוּצוֹת מיוּחדוֹת של משׂחקים בּכדוּר‑רגל”

נימוּק נכבּד בּלי כּל ספק. והייתי מציע את הנימוּק הזה לשירוּתם של כּל עמוּדי הפּוּבּליציסטיקה הוַיינשטיינית‑וַיינשאלית‑ראזסבֵיטית¹⁰, שאינה יכוֹלה להירָגע על קיוּם “אוֹהל” של פּוֹעלים, וקוּפּת‑חוֹלים של פּוֹעלים, וּוַעדת תרבּוּת של פּוֹעלים, וּמרכּז חקלאי של פּוֹעלים וכוּ' וכוּ' – חוּץ, כּמוּבן, מאִרגוּני הנוֹער הרביזיוֹניסטי.

אוּלם יש לוֹ לגוֹג וּמגוֹג נימוּק שני, כּבד מן הראשוֹן:

“מעמד הפּוֹעלים” (בּמרכאוֹת, כּמוּבן) שלנוּ, שעוֹד אתמוֹל התקיים חלק הגוּן ממנוּ מכּספּי “הסיוּע” מן הקוּפה הלאוּמית" –

וּמעמד פּוֹעלים בּמרכאוֹת זה הוּא הוּא שמַתיר לעצמוֹ הסתדרוּת של אַספּוֹרט לעצמוֹ! שוֹמוּ שמים!

אַרגוּמנט מאיר עינים, הלא כן? ולמה יניחוֹ גוֹג וּמגוֹג לנימוּק זה רק בּמקצוֹע הספּוֹרט, מדוּע לא יעבירהוּ לכל שאר המקצוֹעוֹת? מעמד פּוֹעלים, שיש עליו כּתם זה של סיוּע – עוֹד יתנשׂא לחַווֹת דעה, לקיים מוֹסדוֹת עצמיים, “להתבּדל”, ויוֹתר מכּל זה – להבּיע אי‑אֵמוּן לסַאקר! “מקבּל סיוּע”, דע את מקוֹמך!

ואוּלי נדוּן גם על עמדוֹתיהם של הגוֹג וּמגוֹגים מבּחינת מקוֹרוֹת ההכנסה ש“עוֹד אתמוֹל התקיימוּ” עליהם?

ושיננא זה, המלַמדנוּ בּראיוֹת מאנגליה, לא זכר בּרגע זה, כּי אף על פּי שחלק הגוּן ממעמד הפּוֹעלים (בּלי מרכאוֹת!) בּאנגליה “התקיים עוֹד אתמוֹל” וּמתקיים גם היוֹם “מכּספּי הסיוּע מן הקוּפּה הלאוּמית”, לא יעיז שם שוּם גוֹג וּמגוֹג ושוּם עוֹג מלך הבּשן ללמוֹד מן הסיוּע למחוּסרי‑עבוֹדה על זכוּת האִרגוּן החברתי.

אַשריך, בּת‑אנגליה, שגוֹג וּמגוֹג אינוֹ מוֹרה הלכה אצלך. שאילמלי כן ודאי היה פּוֹסק, כּי מעמד פּוֹעלים אשר “חלק הגוּן ממנוּ מתקיים מכּספי הסיוּע”, ושאינוֹ זכּאי לפיכך להסתדרוּת של ספּוֹרט משלוֹ – ודאי שאינוֹ ראוּי לצירי פּרלמנט משלוֹ וצריך להסתפּק בצירים משל אחרים, בּעלי אחוּזוֹת וּפַבּריקַנטים שאינם מתפּרנסים מכּספי סיוע כּלל וּכלל. ושמעמד פּוֹעלים אשר כּזה עוֹד יתחצף עד כּדי לחתוֹר דוקא למיניסטריוֹן משלוֹ, “מעמדי”, את זאת אין הדעת סוֹבלת כּלל וּכלל.

אב תרפ"ח.

¹

היכן נשאלה שאלה זוֹ? לא בּאמריקה, אשר בּית‑הספר היהוּדי שם חוֹשב לעצמוֹ לזכוּת גדוֹלה כּשהוּא מלמד את הילד קצת קריאה בּאידיש בּצדה של אנגלית השוֹלטת, ולא בּארץ‑ישׂראל, אשר כּבשוּה העברים. השאלה נשאלת בּססס"ר, בּמדינה אשר שׂפת‑אידיש זכתה בּה לנצחוֹנוֹת פּוֹליטיים כּבּירים בּאדמיניסטרציה וּבמשפּט, ונוֹשׂאי‑הדגל שלה אוֹחזים בּידיהם את רסן כּל הציבּוּריוּת והפּעוּלה התרבּוּתית‑החוּקית. ואף על פּי שהשאלה נשאלת בּבית‑מדרשם של אוֹכלי‑עברית מוּשבּעים, של בּני היֶבסקציה – הריני מַאזין לה בּהקשבה גמוּרה. יוֹדע אני כּי לא גוֹרלה של העתוֹנוּת היֶבסקציוֹנית הוֹלך ונחתך כּאן, אלא יחסוֹ של דוֹר בּא בּיהדות הרוּסית למלה היהוּדית, קשריו לאוֹת היהוּדית, לאוֹתוֹ המוּעט שנשתייר לוֹ, לאחר שגזרו כּלַיה על העברית. ראוּיים הדברים שישָמעוּ.

מנהג המדינה הוּא בּססס“ר, ששאלה שהוּתרה להישאל, הרי היא נשאלת בּפרהסיה, בּרוֹב עם, בּשיתוּף כּמה שוֹאלים וּמשיבים. וגם שאלה זוֹ, שאינה יוֹרדת זה כּמה שבוּעוֹת מעל דפּי ה”יוּנגע גווארדיע" (עתוֹנוֹ הרשמי של הנוֹער הקוֹמוּניסטי היהוּדי בּאוּקראינה), מתנהלת בּרוֹב‑עם וּברוֹב‑ענין. לא מאמרי ויכּוּח סתם, אלא כּוֹתרת גדוֹלה: “דיספּוּט ספרוּתי” עם נטילת רשוּת‑הדיבּוּר “בּגליוֹן זה” ו“לשבוּע הבּא”, עם נשׂיאוּת בּת חמישה (בּראשה עוֹמד מיכל לויטאן, אדם ש“לפנים” היה חוֹזר בּעיירוֹת וקוֹרא הרצאוֹת נגד אוּגַנדה) – והמשתתפים רבּים: פּוֹעלים, סַפרנים, עסקני הקוֹמסוֹמוֹל. והויכּוּח חי. ואגב הויכּוּח ושגרוֹת הלשוֹן השוֹנוֹת שהוּא מעלה, צפים ועוֹלים גוּשי‑הוַי, “חתיכוֹת” חיים.

בּעצם העוּבדה שהשאלה מציינת אוֹתה בּצוּרה החלטית, אין איש כּוֹפר. אדרבּא, מכּמה מקוֹמוֹת מחַזקים וּמאַשרים אוֹתה:

“כּי הנוֹער שלנוּ אינוֹ קוֹרא את הספרוּת היהוּדית – עוּבדה היא”.

“הנוֹער אצלנוּ קוֹרא רוּסית. אוֹי ואבוֹי לקריאה זוֹ”.

“בּמוֹסדוֹת החינוּך היהוּדיים, בּבתי‑הספר, בּקלוּבּים – אין חוֹתמים על הספרוּת היהוּדית החדשה”.

“אצלנוּ, בּבית‑הספר המקצוֹעי לעבוֹדת‑עוֹר, לוֹמדים 106 בּחוּרים, העבוֹדה כּוּלה מתנהלת באידיש, וּבספריה קוֹראים בּלטריסטיקה יהוּדית רק אנשים ספוּרים, ארבּעה‑חמישה. בּשאר בּתי‑הספר אין המצב טוֹב מזה”.

“תלמידים ותלמידוֹת, חניכי בּית‑ספר יהוּדי, חוֹתמים בּספריוֹת רוּסיוֹת וקוֹראים אך ורק רוּסית”.

ועוֹד ועוֹד. רק סַפרן אחד מציין שאיפה גדוֹלה בּנוֹער לדעת את השׂפה היהוּדית ואת ספרוּתה. אוּלם אוֹפּטימיסט זה מציין כּי –

“חלק גדוֹל מן הנוֹער אינוֹ יוֹדע אידיש. וזהוּ אחד הקשיים הגדוֹלים בּיוֹתר. חלק גדוֹל מן הנוֹער, המתענין מאד בּספרוּת אידיש, נאלץ לקרוֹא תרגוּמים מאידיש. ואלה קוֹראים לא רק את הקלַסיקים ואת הצעירים אלא גם את יוּשקביץ², אייזמן, סבירסקי ודוֹמיהם בּבטחוֹן כּי זוֹהי ספרוּת יהוּדית ממש”.

וכאן מתחיל חקר הסיבּוֹת. רבּים תוֹלים את אי‑הקריאה בּסיבּה זוֹ: אי‑ידיעה:

“אני יוֹדע מקרים, שנוֹער יהוּדי המתחנך במוֹסדוֹת יהוּדיים אינוֹ יוֹדע לקרוֹא אידיש. אשמים, כּרגיל, המוֹרים שאינם שוֹקדים על האידיש” (קיוֹב).

"מתוֹך עבוֹדתי בּקלוּבּ, המכיל 600 נערים עוֹבדים, רוּבּם יהוּדים, בּאנוּ לדעה קוֹלקטיבית זוֹ:

הרוֹב הגדוֹל של הנוֹער היהוּדי אינוֹ אַלפא‑בּיתי בּאידיש. לא רק ספרוּת אידיש אינוֹ קוֹרא, אלא בּכלל מַמעיט הוא לקרוֹא אידיש. אך לפעמים רחוֹקוֹת יעיין בּן הנוֹער בּעתוֹן יהוּדי" (ויניצה).

“כּיצד יוּכל הנוֹער לקרוֹא ספרוּת אידיש, אם קשה לוֹ “ללעוֹס” שוּרוֹת אחדוֹת. כּי עם‑הארצי הוּא. ילמד הנוֹער קוֹדם לקרוֹא” (חַרקוֹב).

אחרים תוֹלים את אי‑הקריאה ביחסוֹ של הנוֹער, יחס של בּוז וּביטוּל, לשׂפה:

“הם מדבּרים רוּסית רצוּצה, מאַנסים את לשוֹנם בּכל מיני עינוּיים. אבל אידיש, חלילה! כּלוּם זה נאה לקרוֹא ספרים יהוּדיים?”

“חלק גדוֹל מן הנוֹער אינוֹ יכוֹל עדיין להשתחרר מן הרוּסיפיקַציה אשר המשטר הישן אָכף עלינוּ. בּכמה מקוֹמוֹת עבוֹדה, שפּוֹעלים יהוּדים רבּים עוֹבדים שם, אין מתחשבים כּלל עם שׂפת אידיש”.

אוּלם גם יחס זה יש לוֹ בּיאוּרים מלבד “חוֹסר‑ההכּרה” ו“המשטר הישן”. יש גם “תכלית” בּעוֹלם ו“התכלית” לא פּסקה גם בּמשטר החדש:

"חלק גדוֹל מן הנוֹער העוֹבד היהוּדי, השוֹאף להתקבּל לבית‑ספר בּינוֹני אוֹ גבוֹה, בּטוּח כּי כּכל אשר יֵיטיב לדעת את הספרוּיוֹת הרוּסית והאוּקראינית כן יֵקל לוֹ בּבּחינוֹת. “בּאידיש – אוֹמר הוּא – לא ארחיק לכת”.

ואחד מנסה לנַתח את הענין ניתוּח כּלכּלי‑סוֹציוֹלוגי:

"אין לדבּר על הנוֹער בּכללוֹ. יש לראוֹת בּוֹ שני סוּגים:

1. שוּליוֹת של בּעלי‑מלאכה, נוֹער חקלאי ועיירתי;

2. הנוֹער העוֹבד בּבתי‑חרוֹשת גדוֹלים.

הראשוֹנים הם פּחוֹת אוֹ יוֹתר “אידישיזירט”, מדבּרים אידיש, האגוּדוֹת מתנהלוֹת בּאידיש. מדוּע אינם קוֹראים? מסיבּה פּשוּטה – אינם יוֹדעים קרוֹא.

בּיש יוֹתר הוּא ענינוֹ של הסוּג השני, העוֹבד בּין רוּסים. הם משתדלים להתרוֹסס… דיבּרתי עם חבר העוֹבד בּבית‑חרוֹשת, מדוּע אינוֹ קוֹרא ספרוּת אידיש. ה“יאט” מדבּר אידיש ויוֹדע לקרוֹא, והוּא השיב לי:

“מה תסכּון לי האידיש! אינה נותנת לי ולא כּלוּם. אני עוֹבד בּין רוּסִים, מדבּר רוּסית, הוֹלך לי אל הקלוּבּ שלי. יש שאני “מוֹפיע” בּאסיפוֹת בּרוּסית. אידיש לא תחסר לי. 18 שעוֹת בּמעת‑לעת אני מצוּי בּין רוּסים”.

והכּוֹתב מסיים:

“עם הסוּג הזה אבוּד הענין. טענוֹתיו צוֹדקוֹת”.

ויש מבקשים את הסיבּוֹת מחוּץ לקוֹרא:

“הספר הבּלטריסטי היהוּדי יקר עד כּדי שגעוֹן. בּמחיר ספר יהוּדי אתה יכוֹל לקנוֹת שני ספרים רוּסים אוֹ אוּקראינים”.

“הספרים יקרים. ונער עוֹבד המשׂתכּר כּל כּך מעט, יבחר לוֹ להזמין זוּג מכנסים מאשר לקנוֹת ספר בּשני רוּבּל וחצי”.

ועוֹד יוֹתר מאשר על יוֹקר הספר קוֹבלים על העבוֹדה שבּספריוֹת, על רשלנוּת הסַפרנים, על חוֹסר הפּעוּלה בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, בּתאי המפלגה וכוּ'.

“בּספריוֹת, בּחדרי‑הקריאה, בּקלוּבּים – כּוֹתבים מסמילָה – לא תמצאוּ יוֹתר משתי עשׂרוֹת ספרים. ואוּלי פּחוֹת מזה. עד שלא יבָּקע הקרח, היחס הקר והרשלני לספר היהוּדי בּספריה, לא יִיטב המצב. כּלוּם יכוֹל הנוֹער לקנוֹת ספרים בּכספּוֹ?”

“קוֹראי הספריה הם… העכבּרים, כּי הספרים נוֹשנים, ושוּם אדם אינוֹ רוֹצה לקרוֹא בּהם”.

“על מַדפי הספריה שלנוּ מתגוֹללים: “המַניפסט הקוֹמוּניסטי”, “כּיצד מגרשים את הפּרה לעדר”. ויש קרן של מאה רוּבּל לספריוֹת הקלוּבּ של הקוּסטארים, אוּלם הכּסף מוּנח בּ”הלוָאה וחסכוֹן".

"אין קוֹראים –

משוּם שאת הספר היהוּדי אין רוֹאים בּעיירה. הביאוּ לנוּ בּימים האלה ספרים בּעשׂרים רוּבּל – ונחטפוּ מן הידים".

“הספריוֹת אשמוֹת הרבּה. אינן יוֹדעוֹת להגיש את הספר והז’וּרנאל היהוּדי, ולעשׂוֹת לוֹ פּרסוּם. צריך לאַלף מחָדש את הפֶּרסונַל הטכני של הספריוֹת היהוּדיוֹת, ללַמדוֹ קוֹדם כּל לכתוֹב ולקרוֹא אידיש(!)” – סימן הקריאה בּמקוֹר.

“האידסֶקציוֹת שעל יד הנוֹער הקוֹמוּניסטי אשמוֹת”.

“התאים” של הנוֹער הקוֹמוּניסטי אשמים".

“היכן הן הצוּרוֹת האהוּבוֹת מלפנים: משפּטים ספרוּתיים, דיקלוּמים בּמַקהלה, הקראוֹת בּקוֹל וכוּ', אינן עתה בּשוּם קלוּבּ. וּמדוּע יקרא הנוֹער: האם “מלאך” הוּא לדעת, כּי ספר פּלוֹני מענין ויפה?”

עד כּאן הטענוֹת והתביעוֹת אל הקוֹרא, אל הסַפרן, אל העסקן. אוּלם לא מעטים הם התוֹלים את הקוֹלר בּספרוּת עצמה, כּלוֹמר, בּספרוּת‑אידיש שבּארץ הסוֹביטים, שהיא בּלבד נתוּנה לקוֹרא. וכאן בּאוֹת ההערכוֹת של הקוֹראים ותביעוֹתיהם. יש שהדברים נאמרים בּנוּסחאוֹת השגוּרוֹת בּססס"ר, בּתביעת תבן לעפָרַיִם דוקא (הצוֹרך האמיתי לראוֹת את הסוֹפר כּמוֹרה‑דרך, אוֹ כּחבר בּדרך, מתנַוון בתוֹך שגרה זוֹ והוֹפך לדרישה, כּעם קבּלת זוּג נעלים: מדוּע לא עשׂית לי לפי מידתי?) ויש שהטעם הפּשוּט, הפּרטי והעממי, מתפּרץ מתוֹך כּל השגרה וּמגלה את אמיתוֹ.

האחד אוֹמר:

“לוֹקח אני שיר או סיפּוּר של סוֹפר יהוּדי חדש, וּלעתים קרוֹבוֹת איני מבין מה הוּא רוֹצה. המלים הן “תרגוּם”. המשפּטים נפתלים, שלא כּלשוֹן בּני‑אדם, הכּל מעוּרפּל כּל כּך ורחוֹק כּל כּך מחיינוּ – שאתה מסלק בּרוֹגז את הספר הצדה. יש שנדמה לך כּי הסוֹפר עוֹשׂה זאת בּמתכּוון, שלא יבינוּ מה רצוֹנוֹ לוֹמר. ורוֹצה אני לוֹמר לכם כּי אין אני “יאט” חסר‑הכּרה, מוֹצא אני את ידי ורגלי בּכל המאוֹרעוֹת המדיניים, מבין יפה ספר פּוֹליטי, ויש שאני מנסה את כּוֹחי אפילוּ בקריאה קשה של פּרק ב”קאפּיטאל". והריני שוֹאל אתכם: מה יאמרו יאטים כּאלה שטרם הגיעוּ לכך? ואחר כּך אתם בּאים וקוֹבלים שהנוֹער אינוֹ קוֹרא ספר אידישי?

מדוּע זה כּכה? כּשאתה קוֹרא את סוֹפרינו מלפני המהפּכה – מנדלי, שלוֹם עליכם, פּרץ, אַש, בּרגלסוֹן, וגם קטנים מהם – אתה רוֹאה לפניך דמוּיוֹת, הניצבוֹת כּמוֹ חיוֹת. כּמה מהן נכנסוּ לתוֹך השימוּש יוֹם‑יוֹם. קח לך את מנדלי, והרי לך: האישוֹן הקטן, פישקה החיגר, בּנימין השלישי, וכמה אחרים החרוּתים בּזכּרוֹן. אפילוּ השם מנדלי מוֹכר‑ספרים כּמה הוא שוה! קח לך את שלוֹם עליכם והרי לך: מנחם מנדל, טוֹביה החוֹלב, סטֶמפֶּניוּ, יוֹסילי סוֹלוֹביי, מוֹטל בּן פּייסי החזן, – – ואצל סוֹפרינוּ החדשים אין לך דמוּיוֹת כּאלה שתוּכל לזכרן".

והשני יש לוֹ טענוֹת אחרוֹת לגמרי:

“הספרוּת לנוֹער אינה מעשׂה‑שעשוּעים, אלא גוֹרם מאַרגן. הנוֹער מבקש בּספרוּת מלחמת מעמדוֹת, בּניה סוֹציאליסטית, אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית‑רבוֹלוּציוֹנית. זהוּ הקוֹרא החדש – – יש לנוּ סוֹפרים גדוֹלים, בּעלי כּשרוֹן, אבל הפּסיכוֹ‑אידיאוֹלוֹגיה שלהם קרוּצה מחוֹמר אחר. לפיכך זר כּל כּך ה”נסתר"³ לקוֹרא החדש, משוּם שהוּא, הנסתר, מוֹשך את חוּט יצירתוֹ למן… המאה תשע‑עשׂרה. יש לנוּ שוּרה שלמה של בּני‑לוָיה⁴, שהם צעירים יוֹתר, משתתפים בּבּניה התרבּוּתית, מנסים לספּק את הצרכים החדשים של הפּוֹעל‑הקוֹרא, אך קרוֹבוֹת יוֹצא אצלם הדבר בּלי כּנוּת, אוֹ, כּמוֹ שאוֹמרים, “יין מכוֹער בּכלי מפוֹאר”.

וּשלישי אוֹמר בּפשטוּת:

“בּיצירוֹת שהוֹפיעוּ בּזמן האחרוֹן השׂפה מסוּלסלת, מתוּחה ונקראת בּקוֹשי”.

וּרביעי:

“שׂפת השירים היא כּל כּך קשה – – המשוֹררים של קבוּצוֹת הנוער סבוּרים, כּנראה, שכּל כּמה ששיריהם קשים יוֹתר, בּלתי‑מוּבנים יוֹתר, גדוֹל יוֹתר כּשרוֹנם”.

וחמישי מעיד:

“יש חלק בּנוֹער המתענין בּספרוּת יהוּדית, אוּלם בּעיקר בּישנה. את הספרוּת הסוֹביטית הוא מַמעיט לקרוֹא מחמת שתי סיבּוֹת: בּספרוּת זוֹ עדיין תוֹפסת השירה מקוֹם רב, ושירה מענינת בּכלל אך מעט את הנוֹער העוֹבד. נוֹסף לזה, שירה זוֹ בּלתי‑מוּבנה לוֹ בּהחלט. גם המשוֹררים הפּוֹפּוּלריים ביוֹתר – פֶפֶר וחאריק⁵ – מוּבנים לוֹ לנוֹער העוֹבד רק למחצה. את הפּרוֹזה אינוֹ קוֹרא, משוּם שאינה פּוֹפּוּלרית, ואם הוּא פּוֹתח ספר חדש – אינוֹ מבין בּוֹ”.

יש עוֹד מציינים, כּי את “הפּרוֹזה הישנה חוֹטפים”, אוּלם החדשה “משעממת”:

“אתה לוֹקח ספר ואינך יכוֹל להגיע עד סוֹפוֹ”. קוֹבלים על חוֹסר הוּמוֹר, תוֹבעים “שהספרים יהיוּ יוֹתר מענינים, מוֹשכים את הלב, עליזים”!

בניגוּד לאלה שאינם חדלים לתבּוֹע מן הספרוּת היפה את “מלחמת‑המעמדוֹת”, יש מלגלגים על זה שהסוֹפרים

"עוֹדם עסוּקים בּמלחמת‑האזרחים, עוֹדם מהלכים אֵי‑שם מאוּבּקים על “דרכים דמוּמוֹת”.

“עדיין כּוֹתבים על “דרכים נפתלים”, אדם ורוֹבה”, “פּטירתוֹ של החבר ווֹליה” – אין חשק לקרוֹא זאת. שׂבענוּ אוֹתם בספרוּת הרוּסית".

רבּים מבקרים את לשוֹן הסוֹפרים, מציינים שיבּוּשים, שימוּשים זרים וכוּ'.

קוֹדם כּל צריך לדרוֹש מסוֹפרינוּ, שהם עצמם ידעוּ לכתוֹב אידיש".

הויכּוּח טרם נגמר.

אב תרפ"ח.

¹

בּעצם הימים שלעתוֹנוּתנוּ חדרו הידיעוֹת על מעשׂי תקפּה וּגבוּרתה של הדֶלֶגַציה מטעם “הסתדרוּת יהוּדי פּוֹלין שבּאמריקה” אל היהדוּת הפּוֹלנית – הפּרסוּם הרב, התלהבוּת העתוֹנוּת היהוּדית, קבּלוֹת‑הפּנים והמוֹעצוֹת והתכניוֹת הרחבוֹת, והעיקר – ההתיצבוּת לפני מוֹשלים, וּבסוֹפה (לאחר צאתה) הנפת השוֹט של שלוֹם אַש – בּעצם הימים האלה נתגלגל וּבא לידי בּית אחד מתוֹך פּזמוֹן יהוּדי, “יצירת רוּח העם” של התקוּפה האחרוֹנה.

כּי עוֹד ימים רבּים לפני בּוֹא דלגציה זוֹ דוקא, הוּשר מעל אחת הבּמוֹת בּוַרשה:

אמעריקאנער שיקען הילף –

א געזוּנד אין זייער טאטען;

נאר צוּ וואס, איך פרעג אייך,

שיקען זיי זייערע דעלעגאטען?

פּזמוֹן זה, ודאי אחד מרבּים שנתחבּר בּתפוּצוֹת ישׂראל על “מַכּת הדלגטים”, כּשם שבּשעתם נתחבּרוּ הפּזמוֹנוֹת על ה“בּהלות” ועל “הלקיחה לצבא” ועל ה“אַקציזניקים”². אוּלם חשיבוּת יתירה נוֹדעת לפזמוֹן זה, שהגיע לידינוּ לא דרך איזה מדוֹר לליצנוּת בּעתוֹנוּת הוַרשאית, אלא שנתגלגל וּבא אלינוּ דרך ירחוֹן רציני (“שבילי החינוּך”) מתוֹך ועידה רצינית בּאמריקה גוּפה, החרוּז מצא לוֹ שוֹמע: בּקהל, שהקשיב לאשר הוּשר מעל אוֹתה בּמה בּוַרשה, ישב רב מוֹדרני אחד מאוֹתם רבּני אמריקה המבקרים עכשיו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל על מנת למסוֹר אחר כּך את רשמיהם בּעדוֹתיהם וּבועידוֹתיהם. ואכן, בּועידת הרבּנים מ“בּית שֶכטר”³, שהתקיימה השנה בּלוֹנג‑בּראנט שבּארצוֹת הבּרית ושבּה נקראוּ הרצאוֹת על היהוּדים בּפּריס, וינה, וַרשה, ציטט הרב השוֹמע את החרוּז הנזכּר, בּמקוֹרוֹ, וּבאידיש, וכנראה ששוֹמעיו הבינוּ לוֹ…

וּבכן, החרוּז הליצני, הקל והזוֹל, עשׂה איזוֹ שליחוּת. ודאי, מ“מסירת רשמים” עד לשינוּי ממשי כּלשהוּ עוֹד רב המרחק. אוּלם טוֹב שאנשי אמריקה “הנוֹתנת” יכּירוּ מה הדמוּת בּה הם מתגלים לאנשי היהדוּת “המקבּלת”, כּביכוֹל.

ואם לא מהר יגיעוּ הדברים לאזני אנשי הפֶדֶריישנ’ס⁴ ואמַרכּלי ה“ג’וֹינט” – יגיעוּ לכל הפּחוֹת לידי המשׂכּילים שבּעם היהוּדי יוֹשב אמריקה, אלה שהגיעוּ כּבר למדרגה של שילוּב פּזמוֹן עממי בּהרצאוֹתיהם.

______

בּספרוּתנוּ התיאוּרית טרם מצא לוֹ ה“דלגט” הגוֹאל את גוֹאלוֹ. לא סיפּוּר‑התוּלים, לא קוֹמדיה. ואיזה חוֹמר יקר ספוּן כּאן לקוֹמדיה לאוּמית ממש! הלא כּל ה“סוֹכנים” של שלוֹם עליכם עם מנחם מנדל יחד הם “כּפרת שׂרוֹך נעלוֹ” של הדלגט. והמתאבּקים בּעפר רגליו וּמציצים לתוֹך עיניו של הדלגט, כּלוּם אינם מַקיפים את כּל המחנה מקצהוּ ועד קצהוּ: פּוֹלין ורוֹמניה, ארץ‑ישׂראל וססס"ר, עתוֹנאים ועסקנים, רבּנים ויֶבסקציה, עברים ואידישאים? כּלוּם אין כּאן מקוֹם לאֶפּוֹפּיאה לאוּמית ממש, בּחינת “הנשמוֹת המתוֹת”, בּחינת “עמק הבּכא” של ימינוּ?

אם קוֹם יקוּם לנוּ בּיוֹם מן הימים האמן בּן‑הדוֹר, אשר יתן לנוּ את קלסתר פּניו של הדלגט, “ההוֹלך להוֹשיע את עמוֹ” – בּאירוֹפּה או בּארץ‑ישׂראל, הצלה פילַנטרוֹפּית, אוֹ קוֹמוּניסטית, אוֹ ציוֹנית, היינוּ הך – והיתה דמוּת זוֹ לנוּ, לספרוּתנוּ ולחיינוּ, מה שהיתה דמוּתוֹ של חליסטאקוֹב⁵ לספרוּת ולחיים הרוּסיים, מימוֹת גוֹגוֹל ועד היוֹם.

בּוֹאה, בּוֹאה, האמָן!

הקיימת ארץ‑ישׂראל בּגיאוֹגרפיה הישׂראלית?

חברת “אָרט” התחילה מוֹציאה בּבּרלין, בּעריכתוֹ של בּן‑אדיר⁶, דוּ‑ירחוֹן חדש בּשם “וירטשאפט אוּן לעבּען”. תפקידוֹ של הז’וּרנאל הוּא “לסייע למחקר האוֹבּיֶקטיבי של המציאוּת הסוֹציאלית‑הכּלכּלית היהוּדית, לצבּוֹר את החוֹמר המגוּון על מצב השכבוֹת העוֹבדוֹת הרחבוֹת, לתת תיאוּר אוֹבּיֶקטיבי של הפּרוֹצסים והחזיוֹנוֹת המתגלים בּספרוּת הכּלכּלה היהוּדית בּארצוֹת שוֹנוֹת” וכוּ' וכוּ'.

המערכת מבקשת את עזרתם של הסוֹפרים ואנשי‑המעשׂה, שבּהם היא מעריכה בּיוֹתר את “החוּש הבּריא למציאוּת החיה”. היא יוֹדעת כּי “בּתנאי הפּיזוּר והתפוּצה היהוּדית אפשר יהיה להקים את התמוּנה הכּללית של חיינוּ הכּלכּליים והתפּתחוּתם רק בּכוֹחוֹת מאוּחדים”.

החוֹברת הראשוֹנה עוֹשׂה רוֹשם נאה. הכּלכּלה היהוּדית לא נתבּרכה בּחקירה יתירה (אף על פּי שנוּצלה למדי לשם פּלפּוּל וחַקרנוּת), וכל פּינה שהוּקצתה לה ראוּיה לברכה וּלעיוּן. מקצת נחמה יש גם בּזה, שהוֹצאה מעין זוֹ מעידה כּי משהוּ נשתנה בּעוֹלמה של האינטליגנציה היהוּדית, העממית כּביכוֹל. הלא אך לפני שנים אחדוֹת אפשר היה לקרוֹא מאמרים כּאלה רק בּרוּסית בּ“ווֹסחוֹד”⁷, בּקבציה של יק"א ועוֹד. ורק עם התפּוֹררוּתה של היהדוּת הרוּסית למדינוֹת וּלשפוֹת שוֹנוֹת, בּאה ממילא בּשביל הוֹצאוֹת כּאֵלוּ האידיש בּמקוֹם הרוּסית (הדברים אמוּרים בּארצוֹת שמחוּץ לרוּסיה. בּרוּסיה עצמה נעשׂה – למרוֹת הכּל וּלאחר הכּל – עיקר העבוֹדה גם בּחכמת ישׂראל וגם בחקר‑ההוֹוה היהוּדי – בּרוּסית; עיין: “יֶברייסקי קרֶסטיאנין”, “יֶברייסקאיה סטארינה”, “יֶברייסקאיה לֶטוֹפּיס”, “יֶברייסקי וֶסטניק”, “ווֹפּרוֹסי בּיוֹלוֹגיִי אי פַּתוֹלוֹגיִי יֶברייֶב”). חזיוֹן חשוּב וּמענין זה של העברת כּמה ענפים של מחקר היהדוּת – בּעבר וּבהוֹוה – משׂפוֹת לוֹעזיוֹת לעברית וּלאידיש, ראוּי הוּא לתשׂוּמת‑לב מיוּחדת.

ואני, הארץ‑ישׂראלי, אַל יחָשב לי לחטא וּלצרוּת‑עין, אם בּכל מקוֹם אשר אני פּוֹנה הריני מבקש לראוֹת: היש ארץ‑ישׂראל בּמקוֹם הזה? מן הנסיוֹן ידעתי, כּי בּכל מקוֹם שהדגל האַנטי‑ציוֹני מתנוֹסס בּפוּמבּי לשם מגיע בּהתמדה שֵמע ארץ‑ישׂראל. מסוֹרסת, משוּבּשת, מעוּקמת, אוּלם תוֹפסת מקוֹם ניכּר למדי. אין מתעלמים ממנה, חלילה. אוּלם תחת זה, בּכל אלה ההוֹצאוֹת השוֹנוֹת המוּקדשוֹת להגירה, לקוֹאוֹפּרציה, לסטטיסטיקה וּלכל שאר ענינים כּלל‑ישׂראליים, והמתנהלוֹת על ידי החוּגים ה“בּלתי‑מפלגתיים”, ה“עממיים” וּשאר הכּוֹחוֹת הפּרוֹגרסיביים שבּציבּוּריות היהוּדית – שם אין ארץ‑ישׂראל קיימת כּלל וּכלל.

וגם בּחוֹברת זוֹ אשר לפנַי אין, כּמוּבן, זכר לארץ‑ישׂראל, אף על פּי שעתוֹן המכריז בּשער, כּי סימן התקוּפה הוּא “ההכרח ההיסטוֹרי לבנוֹת מחָדש בּאוֹפן רדיקלי את הסטרוּקטוּרה הסוֹציאל‑כּלכּלית של חלקים גדוֹלים מן האוּכלוֹסים היהוּדים” והמתענין “בּספֵירוֹת הכּלכּלה היהוּדית בּארצוֹת שוֹנוֹת” לא יכוֹל היה, כּמדוּמה, למחוֹק את ארץ‑ישׂראל ממַפּת‑הגיאוֹגרפיה הישׂראלית. אפשר לא הייתי רשאי להיוֹת “פּחז כּמים” וּלהוֹציא משפּט על חוֹברת אחת וראשוֹנה וללמוֹד הפּעם גזירה שוה מנסיוֹן העבר בהוֹצאוֹת שוֹנוֹת בּני מוֹצא קרוֹב. אפשר. אוּלם גרמוּ לכך שוּרוֹת אחדוֹת של חוֹברת זוֹ עצמה.

בּחוברת זוֹ יש מדוֹר אחד “מן העתוֹנוּת היהוּדית” וּבעל מדוֹר זה, החוֹתם א. ר., מַקדים שוּרוֹת אחדוֹת, בּהן הוּא מציין כּי העתוֹנוּת היהוּדית בּדרך כּלל מקדישה אך מעט מאד תשׂוּמת‑לב למציאוּת הכּלכּלית היהוּדית.

“יש שתדפדף חבילוֹת שלמוֹת של עתוֹנים, עד שתמצא שם מאמר, אוֹ לפחוֹת רשימה, המטפּלת בּענינים כּלכּליים קוֹנקרטיים, ואשר תוּכל לשאוֹב ממנה חוֹמר כּל‑שהוּא על המצב הכּלכּלי של היהוּדים”.

כּזאת היא העתוֹנוּת הישׂראלית כּוּלה. אוּלם יש גם יוֹצא מן הכּלל, והוּא – “העתוֹנוּת היהוּדית בּרוּסיה הסוֹביטית, המשקפת בּמידה ידוּעה את החיים הכּלכּליים של האוּכלוֹסין היהוּדים”.

ואם גם בּשעת כּתיבה זוֹ לא זכר כּוֹתב הדברים, ולא זכר עוֹרך החוֹברת, כּי יש ארץ בּעוֹלם וארץ‑ישׂראל שמה וּבה יש עתוֹנים יהוּדים (אמנם לא בּשׂפת אידיש, אלא בּשׂפת‑עבר), אשר בּהם אין צוֹרך “לדפדף חבילוֹת שלמוֹת”, כּדי למצוֹא פּרקים על עניני כּלכּלה, חקלאוּת, תעשׂיה, התישבוּת וּמצב‑עבוֹדה, ושבּהם ממלאים “ענינים כּלכּליים קוֹנקרטיים” עמוּדים שלמים וחוֹדרים גם אל הפּוּבליציסטיקה ואל הפיליטוֹן ואל מדוֹר אחר, וכי בּארץ זוֹ יש עתוֹנים וּקבצים מיוּחדים לעניני כּלכּלה – אם כּל זה נעלם מהיקף ידיעתוֹ של הממוּנה על מדוֹר העתוֹנוּת ונגוֹז מזכרוֹנוֹ של העוֹרך עצמוֹ, האין זה מעלה על דעתך, כּי אכן יש ויש חוּגים אשר ארץ‑ישׂראל מחוּקה ממַפּת‑הגיאוֹגרפיה שלהם?

מאוֹתוֹת הזמן

בּאה לידי סקירה של מבקר גרמני על קבצי שירה חדשים, גרמניים, מוּבן. מבקר ידיד משבּח את המוֹציא‑לאוֹר שיש לוֹ אוֹמץ להוֹציא בּימינוּ קבצי ליריקה, מציין לטוֹבה כּמה מעלוֹת של המשוֹררים המבוּקרים. ואוּלם הוּא מסיים כּלאחר‑יד בּדברים אלה:

“וּבכן, עוֹד יש לנוּ שירה לירית בּשפע; אוּלם היא הוֹלכת ונעשׂית יוֹתר ויוֹתר פּרטית; אין מדפּיס לה, וּמי שמדפּיס אינוֹ יוֹדע אוֹתה, ומי שיוֹדע אינוֹ קוֹרא בּה, וּמי שקוֹרא בּרוּבּוֹ אינוֹ מבין בּה”.

סַדנא דאַרעא. הלא כן? למרוֹת המרחק הרב בּין עוֹשר לעוֹני. והאין יש אשר גם אצלנוּ תתפּרץ מן הלב הוֹדאה כּבוּשה מעין זוֹ, תתפּרץ בּחשאי מבּלי שיעלוּה על דל‑העט?

אלוּל תרפ"ח.