רקע
ברל כצנלסון
אזכּרה שנתאַחרה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1 (על יהוּדה ליבּ בּרגר) לנשמת י. ל. בּרגר

טוֹב שנמצא מי שיזכּיר לנוּ כּי הנה הגיע יוֹם-השנה העשׂירי לפטירתוֹ של יהוּדה ליבּ בּרגר, זה שנספּה בּלא עת – כּבן חמישים – בּין שאר חללי המלחמה בּארץ-ישׂראל, ואשר מקוֹם קברוֹ העזוּב בּבּירוּת הסוּרית אינוֹ ידוּע, כּשם שלא ידוּע מה גוֹרל עזבוֹנוֹ הספרוּתי, שבּוֹ שיקע עמל שנים רבּוֹת. השוֹמעים ישמעוּ עתה כּי היה זה תלמיד-חכם, בּקי בּחדרי התוֹרה, מלקט ספרוּתי שקדן וּבעל תכניוֹת ספרוּתיוֹת גדוֹלוֹת.

לא בּזה אדוּן. הגוֹרל המוּזר של עזבוֹנוֹ הספרוּתי – אף זה קרבּן המלחמה – אינוֹ פּוֹתח לנוּ פּתח להעריך את כּוֹח בּעליו, לדעת מה היה בּוֹ מן הרצוֹן וּמה מן היכוֹלת, בּאיזוֹ מידה היה חלקוֹ בּין מתכּני התכניוֹת הספרוּתיוֹת וּבאיזוֹ מידה – בּין הזוֹכים לקיימן.

אוֹדה ואֵבוֹש, שמבּחינה זוֹ ידעתיו אך מעט. ידעתיו כּסַיפא ולא כּסַפרא. אמנם, גם בּזה היה שוֹנה מבּני גילוֹ העסקנים: ראיתיו כּאיש הספר, כּמוֹקיר ורחים נכסי רוּח, אוּלם על אלה לא דיבּר. איש הספר היה – “בּאהלוֹ”. לאחר ימים, משנוֹדע לי דבר תוֹרנוּתוֹ וחלוֹמוֹתיו הספרוּתיים אשר טיפח בּרשוּת-היחיד שלוֹ – הבינוֹתי כּי בּסַיפא זה, איש הבּמה והפּעילוּת הציבּוּרית, היה נוֹסף לכל זה גם משהוּ ממידת לָמ“ד וָ”ו.

דמוּתוֹ של י. ל. בּרגר המלַוה אוֹתי אינה זוֹ שעוֹלה עתה מתוֹך מאמרי האַזכּרה, דמוּת תוֹרנית של בּעל “מאוֹר היהדוּת”, אלא דמוּת חילוֹנית בּהחלט, דמוּת לוֹחם – “בּרגר הציוֹני”, “בּרגר מפּינסק”, דמוּת ציוֹנית בּלתי-שכיחה, בּאשר לא דבק בּוֹ מאוּם מאוֹתוֹ נוֹפך הקלישוּת, הקריקטוּריוּת, משהוּ מאוֹתם עוֹנג-רֶפֶרַט ושׂמחת-דֶלֶגַט, שהיוּ בּאוֹתם הימים מנת חלקם של עסקנים ציוֹנים. הציוֹנוּת שלוֹ היתה דבר-מה רציני, רציני בּיוֹתר.

חי חי בּזכרוֹני הנאוּם הראשוֹן הבּרגרי ששמעתי, ואני אז נער בּן י“ג. לא תוֹכן הנאוּם, אלא האויר שהִשרה הנוֹאם: עוֹמד לפניך אדם לבוּש פּידז’אק פּשוּט, גזוּז ראש עד היסוֹד, צרוּד-גרוֹן (נצטרד בּנאוּם שקדם לזה), וכוֹס המים שעל השוּלחן לפניו עוֹמדת לא בּכדִי, היא דרוּשה לוֹ בּאמת. הוּא מדבּר, ואתה רוֹאה וחש שהוּא רוֹצה דבר-מה, דבר-מה הבּרוּר לוֹ מאד, ורוֹצה הוּא בּאמת, בּכל כּוֹחוֹ, ורוֹצה הוּא לא להנאוֹת אוֹתך בּדבריו, אלא – שגם אתה תרצה כמוֹהוּ. וכמה שוֹנה היה דרך נאוּמוֹ מכּל אלה ששמעתי לפניו: לא הניגוּן המתוֹק של המַטיף הציוֹני המתוּבּל בּפסוּקים שוֹבי-לב ולא צחוּת הדיבּוּר הרוּסי של “האוּפּוֹלנוֹמוֹצֶ’ני”2 המדוּפּלם, טוֹב-הלב ויפה-הנימוּסים, ולא החריפוּת של הסניגוֹר המוּשבּע, המוֹכיח בּרוּרוֹת כּי הלאוּמיוּת וה”פּרוֹגרס" אינם מתנגדים זה לזה. כּאן היה דבר-מה אחר: פּשטוּת עד כּדי חוֹסר כּל התחכּמוּת, ורצוֹן ממש, מראשית גילוּיי הרצוֹן בּציוֹנוּת.

לא אקפּח, חלילה, את זכוּתם של כּל אלה, לא אשכּח להם חסד-נעוּרים, אם כּי ברבוֹת הימים נתמעטה והוּעמה דמוּתם: כּוּלם, כּוּלם הזינוּ את הנפש, עילוּ אוֹתה, קסמוּ לה. וּפעל כּאן לא רק קסם הרעיוֹן הגוֹאל, המרחיב את הלב, הנוֹשא על כּנפים. לא רק זה. היוּ כּאן גם להטים קטנים: המלה הנאה, המלוּטשת, הקוֹלעת; הקל-וחוֹמר החריף, הגזירה-שוה המוּצלחת, היַדענוּת הרבּה המַפליאה וּמעיקה בּכל כּבדה. הה, האם לא היוּ כּל אלה אנשי-פּלא, אנשי-חידוֹת, כּל אחד משכמוֹ ומעלה גבוֹה מעל שאר בּני-תמוּתה? אוּלם מכּל אלה דוקא אדם זה, מעוּט הזוֹהר וההברקה, הוּא שחָד לי את חידתוֹ יוֹתר מאחרים. אוֹתוֹ ראיתי כּשליח, כּשליחוֹ של הרצל, כּשליחה של הציוֹנוּת המדינית. בּוֹ הרגשתי את הגבּוֹר.

וּמה בּיקשה הנפש אז גבּוֹר בּישראל, גבּוֹר חי, שאפשר לראוֹתוֹ מקרוֹב וּלמשש את מציאוּתוֹ בּידים. היוּ לנוּ לילינבּלוּם, סמוֹלנסקין, שמוּאל מן “הדת והחיים”, ישראל בּרנשטיין; משהוּ קלטה האוֹזן על הוָיתוֹ של ליבּרמן – אך כּל אלה היוּ גבּוֹרי ספרות, גבּוֹרי עָבר. מן החוּץ, מאויר הספרוּת הרוּסית, נָשַמְתָּ מלוֹא ריאוֹתיך את אויר הגבוּרה של האינטליגנציה הרבוּלוֹציוֹנית הרוּסית בּכל זוֹהר יפעתה ופשטוּתה העממית. וכאן, בּרחוֹבנוּ אנוּ – כּמה בּיקשה הנפש את הגבּוֹר! ולשוא. מי היה כּאן? האַברך הסמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ וּמַלוה- בּריבּית וּמתרברב בּשייכוּתוֹ הסוֹדית ל“בּני-משה”, אוֹ סוֹחר-העצים הצעיר, המשתעשע בּשיחוֹת ספרוּתיוֹת על “המליץ”, נהנה ממשוּבתם החצוּפה של “הצעירים” וּמשתדל להיוֹת רצוּי למקוֹם ולבּריוֹת וללכת בּ“שביל-הזהב”, אוֹ “הסיוֹניסט” (הציוֹני) החדש שצץ בּינתים, והוּא מגוּלח למִשעִי ועוֹסק עם גברוֹת עדינוֹת בּסידוּר נשף-חנוּכּה, ואגב מבטיח לעצמוֹ מַהלכים בּין הגדוֹלים, משׂרה ושידוּך הגוּן. וּכשחלמת מרחוֹק את חלוֹם הסוֹפר העברי, אשר בּשלוֹ וּמשלוֹ בּא, לכאוֹרה, כּל רוֹב ענין זה, ואך אִינה לך גוֹרלך פּגישה מקרוֹב, והנה מפּח-נפש: הזה גבּוֹר אִיוִינוּהוּ?

וּבין כּל אלה מה שוֹנה היה הוּא. טיפּוּס אדם חדש ברחוֹבנוּ, שכּוּלוֹ – על פּשטוּתוֹ, פּרוֹזאיוּתוֹ, “מתנַגדוּתוֹ”, להט בּאש ה“ענין”. והתקיפוּת הפּנימית! אדם שאינוֹ גביר ואינוֹ דוֹקטוֹר – ואף על פּי כן נוֹסע הוּא לקוֹנגרסים, ויש לוֹ בּכל שאלה דעה משלוֹ – ”תַנָא הוּא וּפָליג“. וציוֹנוּתוֹ אינה כּלל הציוֹנוּת ה”אוּפּוֹלנוֹמוֹצֶ’נית" בּלבד, של שקל ושל “צירקוּלַר” ושל “אגוּדה” ושל “דיסקוּסיה”. הלא זהוּ בּרגר “הפּינסקאי” שאגָדת החדר החדש “המתוּקן” והתנ"ך החדש, “המקוּצר” – מלַוה אוֹתוֹ.

לא רבּים אתנוּ היוֹדעים מהוּ לתנוּעתנוּ, לתנוּעתנוּ כּיוֹם, אוֹתוֹ המפעל החשאי והקטן של חידוּש פּני החינוּך העברי בּכמה עיירוֹת בּליטה וּברוּסיה הלבנה. אוֹתם “החדרים המתוּקנים” שלא זכוּ בּשעתם גם בּעיני “לאוּמיים” טוֹבים, שאת ה“תו” שלהם היוּ מחליפים בּ“סמך” לגנאי, שמכּל צד ניבאוּ להם גידוּל עמי-הארצוֹת בּישראל – הם הם שהקימוּ מבצרים חדשים לאהבת הספר העברי, לאהבת ארץ-ישׂראל, לחזוֹן חלוּצי.

מי הם הגבּוֹרים הנעלמים אשר עשׂוּ את העבוֹדה הזאת? איש לא מנה אוֹתם ואיש לא הציג להם יד ושם. בּהם מלמדים פּשוּטים, יהוּדים כּשרים ויראי-שמים, מלאי אהבת ישׂראל ולבּם יוֹצא ל“חָדש”; בּהם מדקדקים החרדים לכל דָגֵש וּלכל נסוֹג-אחוֹר וּמקפּידים – ראשוֹנים אחרי כּמה דוֹרוֹת – על קריאה מדוּקדקת בּהבחנת הנע והנח וּבשמירת המלעֵיל והמִלְרַע; בּהם אוֹהבי “צחוֹת” וּמתרפּקים על “השׂפה היפה, השׂרידה היחידה” כּעל דמוּת אשה אהוּבה; ובהם אנשים “מעוֹלם-המעשׂה” הכּבוּלים בּשרשראוֹת לעניני פּרקמַטיה וּדאגוֹת פּרנסה, אוּלם לבּם נתוּן כּוּלוֹ לאחת: לשמירת הגחלת לבל תדעך, הם הם אשר חיבּת-ציוֹן והתרבּוּת העברית היוּ להם לא דבר שׂפתים, אלא נשמת אפּם. בּין אלה היחידים והמיוּחדים היה גם “בּרגר הפּינסקאי”.

והימים הטוֹבים לא ארכוּ. יֵצר הגאוּלה שניעוֹר בּכוֹח איתנים דרש מעשׂה גוֹאל. והמעשׂה לא בּא. ועם חוֹסר המעשׂה, הישר, הקוֹלע אל המטרה, בּאוּ הקוּשיוֹת המרוֹת, אשר כּפשׂע בּיניהן ובין הכּפירה. סר קסמם של אנשי-המעלה. אמיתוֹתיהם הקלוֹת, הנוֹחוֹת, הוַדאיוֹת לא הספּיקוּ הפּעם. מתק פּיהם לא הניח את הדעת. והלב כּמסוֹס נוֹסס. הזמן הסוֹער צנף את כּוּלנוּ צניפה גדוֹלה. ונפש הנוֹער, התוֹעה בּדרכי החיים, נקלעת בּכף-הקלע. וּבאחת הדרכים, בּאחת התחנוֹת, פּגשתי שוּב, מרחוֹק, בּרעי הקשיש, ואראה כּי גם לוֹ לא טוֹב. הדיבּר לא היה בּפינוּ. לא בּיטלתי אוֹתוֹ כּאשר בּיטלתי את שאר הגדוֹלים ההוֹלכים וּמתנדפים והוּא לא לעג לי, כּאשר לעגוּ אחרים, חכמים וטוֹבים, לנער ההפכפך והכּוֹשל.

וּלאחר שנים, אחרי סוּפוֹת, נדוּדים ואבידוֹת קשוֹת – נפגשנוּ שוּב. כּאן. אוּלם האֵלם לא עזָבָנוּ. אני פּוֹעל בּמוֹשבה, דבֵק בּקרקע ושוֹתה ממנה לרוָיה, רוֹאה את עוֹלמי כּולוֹ בּתוֹך קוֹמץ העוֹבדים, זר ונכרי לכל מה שמחוּצה לוֹ. והוּא – מבקש אחיזה בּדמוּת סוֹחר בּמַנוּפקטוּרה בּרחוב בּוֹסטרוֹס שבּיפוֹ העיר ונוֹשׂא את נפשוֹ לתכניוֹת ספרוּתיוֹת.

ושוּב פּגישה: ליד מיטתוֹ של יהוֹשע בּרזלי, החוֹלה והכּוֹאב, הבּוֹדד ונעזב מאת בּני-גילוֹ, והזקוּק לסעד וּלקוֹרטוֹב של חמימוּת. ואלה אינם נמצאים אלא אצל “אנשים חדשים”.

וּבטרם נפלה המחיצה, שעלתה בּינינוּ בּמשך השנים, והנה הידיעה: בּרגר בּין מגוֹרשי יפוֹ, נחבּל בּגוּפוֹ, הוּבל לבּירוּת.

תמוּז תרפ"ז.


  1. מוּסף ל“דבר”, גליוֹן 661, כ“ט בּתמוּז תרפ”ז, 29.7.1927. החתימה: ב. כ.  ↩

  2. המוּרשה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות