¹

משפּט “הדיבּוּק”. דין-וחשבּוֹן סטנוֹגרפי ממוֹשבי בּית-הדין הפּוּמבּיים על מגרש בּית-העם בּתל-אביב, בּימים כ“ד בּסיון וז' בּתמוּז תרפ”ו. הוֹצאת המחלקה לספרוּת יפה וּלביקוֹרת שבּאגוּדת הסוֹפרים והספרוּת העברית. תל-אביב, תרפ"ו (102 עמודים).

קנא קינאוּ סו­פרים בּישׂראל, בּאַרעא דישׂראל, ל“בּיטוּי העברי המקוֹרי”, ש“גוֹדרים את עלייתוֹ הבּימתית”; ראה ראוּ בּצערם של מחזוֹתינוּ המקוֹריים, שבּהם מתגלמים “הלבטים הנפשיים והפּרוֹבּלימוֹת החיוּניוֹת, הקשוּרים עם המציאוּת הארץ-ישׂראלית, ונוֹעם רגש ההוָיה וּכאבי שׂגשׂוּג של אנוֹשיוּת עברית מחוּדשת”, והנה הם – המחזוֹת הללוּ – הוֹלכים ונדחקים מעל בּימתנוּ מפּני דבר “שכּיבּוּשוֹ קל(!) והוּא מרַשל את עלייתוֹ האמנוּתית של ההמוֹן הישׂראלי”; גם חרדוּ לסכּנה, שהנה מלבּישים את “התרבּוּת העברית קפּוֹטה ארוּכּה” וּמחדשים עלינוּ “את העוָיה היהוּדית העיקרית שכּבר השתחררנוּ ממנה”, “צוּרוֹת חיים בּלוֹת וּבטלוֹת” – ונמנוּ וגמרוּ לנהוֹג בּנוּ מנהג מוֹסקבה וּוַרשה: להוֹשיב כּסאוֹת לַמשפּט, להזמין קטיגוֹריה לבוּשת-שחוֹרים וסַניגוֹריה טוֹבת-לב, להעיד בּנוּ עדים, הכּל כּמשפּט, וּלהכריז מלחמת-הקוֹדש על "הדיבּוּק, דיבּוּק זה שנכנס בּטוֹבי אמנינוּ וּמשַׂחקינוּ, וּבנוּ – הקהל.

ואנחנוּ, הקהל, המתכּנס זה שש שנים וּממלא את האוּלמים בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק, בּמוֹסקבה וּבתל-אביב, בּוינה וּבפּריס, בּוילנה וּבשיקגוֹ, נהרנוּ גם הפּעם בּאלָפּינוּ לשֵמע “הדיבּוּק”, לשמוֹע מה יֶאַמר בּוֹ. אוּלי יסבּירוּ לנוּ משוֹררינוּ וסוֹפרינוּ את המית נפשנוּ, אולי יֶדעוּ הם, היוֹדעים לקרוֹא בּשמוֹת, לבאר לנוּ את עצמנוּ, לקרוֹא בּשם לאוֹתה מסכת יחסי-הנפש, ההוֹלכת ונרקמת בּינינוּ וּבין “הדיבּוּק” יוֹצרוֹ וּמשַׂחקיו.

אחד אחד עלוּ על הבּמה סוֹפרינוּ וּמשוֹררינוּ.

ושמענוּ:

– מלאכת-מוֹח מלָאכוּתית.

– נפשוֹת ערטילָאוֹת.

– בּרוּאים מיכניים.

– רקמה מזוּיפת.

– אֶכּסוֹטיקה נבוּבה.

– שוּנד המעוּטף בּטלית ותפילין.

– טלָאֵי מעשׂים וצירוּפים מלָאכוּתיים, מגוּבּבים יחד, מעשׂי-אוֹנס, על פּי שרירוּת רצוֹנוֹ של המחבּר.

ושוּב:

– זיוּף, שצריך להילָחם נגדוֹ.

– יצירה שבּיזבּזה חוֹמר עממי והוֹרידה אוֹתוֹ.

– מבּחינה בּימתית גרוּע עוֹד יוֹתר מאשר מבּחינה ספרוּתית.

והאחרוֹן הכבּיד:

– תפישה גוֹיית.

ושמענו גם את העֵדים. העדים היוּ לא בּשׂר-ודם פּשוּטים, כּי אם משוֹררים, ממיטב שירתנוּ הצעירה. אוּלם אילוּ היוּ עדים סתם נוֹהגים מנהג עדוּת זה בּמשפּט פּשוּט של בּשׂר-ודם פּשוּט, מה שם היינוּ קוֹראים לעדים אשר כּאלה? מכּל דברי העדוּת המשוֹררית, שדיבּרה “בּשם עוּבדוֹת” סחטתי שתים:

א) משוֹרר אחד העיד, כּי סגר את הספר “מבּלי לקבּל כל הד מן העיירה”, וכי “להעלוֹת את הטיפּוּסים האלה, שאנחנוּ במשך חצי יוֹבל שנים שוֹאפים להשתחרר מהם – אסוּר בּהחלט”.

ב) משוֹרר שני יוֹדע וָעֵד, כּי “בּמסיבּת אנשים אמר בּיאליק דברים אשר מהם אפשר להסיק בּפירוּש, כּי יחסוֹ אל “הדיבּוּק” הוּא שלילי בּהחלט”.

וגם אני הייתי בּקהל. ואף אני העידוֹתי, אמנם לא בּקוֹל, ולא מעל הבּמה. שׂפתי נעוּ וקוֹלי לא נשמע. שמעתי כֹי ה“להטים” ו“האֶפֶקטים השטחיים” מעוורים את עיני, שמעתי כּי ר' עזריאל, אהוּב נפשי “הוּא גוֹלם”, בּאשר “ארבּעים שנה הוּא יוֹשב על כּסא הרבּנות ואינוֹ יוֹדע, וּפתאוֹם נוֹדע לוֹ כּבר”: שמעתי כּי חנן הוּא “אַנדרוֹגינוֹס” (והראָיה כּי נתנו “לוֹ שני תפקידים ואין מלאך אחד” וכוּ', כּידוּע), כּי לאה כּל דבריה “אמרים בּנַליים”, וכי אי אפשר שתעוֹרר בּנוּ השתתפוּת בּצערה, בּאשר “מכּיון שנכנס בּה דיבּוּק, הרי זהוּ דבר שלמעלה מן הטבע, ואי אפשר להשתתף בּצערוֹ של דבר שהוּא למעלה מן הטבע”. נדרשתי בּתוֹקף לתת מַענה: אם “הדיבּוּק הוּא יצירה ריאַלית אוֹ יצירה מסתוֹרית”, בּאשר “אי אפשר לפסוֹח בּין השתים”; שמעתי את כּל אלה – ולא קמה בּי הרוּח לקוּם על רגלי וּלהעיד את עדוּתי הדלה.

האם רבּוֹת היה לי להעיד? לא, רק דברים מעטים מאד: כּי מדי ראוֹתי את “הדיבּוק” הוּא מַרעיד את כּל מעמקי נפשי, כּי יחד אני עם חנן ועם לאה בּאהבתם וּבצרתם, כּי הלכתי אל מוֹריס שוַארץ², ואל הוילנאים³ ואל התא“י⁴ ונפשי לא רָותה, ועוֹדני מצפּה, וכי אם יקוּם עוֹד משׂחק יחידי או קיבּוּצי וינסה לגַלם את “הדיבּוּק”, אלך אחריו ולא אַרפּנוּ. ועוֹד, כּי לפי עניוּת דעתי, לא התיאטרוֹן היהוּדי קיים את “הדיבּוק”, כּי אם כּיוֹם הזה “הדיבּוּק”, הדרמה העברית היחידה בּימינוּ (עד אשר יקוּם א. שטיינמן ו“יוֹכיח לנוּ” – כּהבטחתוֹ – כּי יש ויש דרמה עברית מקוֹרית), הוּא המקיים כּיוֹם את התיאטרוֹן הישׂראלי – זאת, ורק זאת היה לי להעיד, כּל השאר שהמה בּי בּאוֹתוֹ הערב על תיאטרוֹן ועל דרמה, על קפּוֹטה ארוכּה ועל בּטלנים, ועל ר' עזריאל, ועל ספרוּת וסוֹפרים – לא הייתי על כּל פּנים מכניס לתוֹך ה”עדוּת" שלי.

ואוּלם עם כּל חפצי לא רשמתי את עצמי להעיד. הטוֹב עשׂיתי? אפשר כּי לא רע. בּאשר גם אלה שנרשמוּ “מן הקהל” לא זכוּ אף הם להיקָרא אל הבּמה. ואַלדוּבּי המסכּן, היחיד “מן העם” שזכה ל“יעמוֹד” – מה מר היה גוֹרלוֹ, בין סוֹפרים וּמשוֹררים. אכן, הוֹרה שטיינמן: “חכמים אסוּר להם לנחוֹל מפּלה”.

לא זכיתי איפוֹא, כּי “יוּחַקוּ בּספר מלָי”. נחמה אחת לי, כּי לא יחיד אני בּצרה זוֹ. יחד אתי נעוּ ודאי עוֹד לבּוֹתיהם ושׂפתוֹתיהם של הרבּים. מזמן איני זוֹכר “אסיפת-עם” סוֹאנת והוֹמה כּזאת. הלבבוֹת הכּוּ גלים ממש. יחד עם כּל הקהל סאנתי ורגַשתי לשמע פּסק-הדין, יחד עם הסניגוֹרים תבעתי ערעוּר. אוּלם כּל זה – לא “העיקר”, ודאי, אוּלם גם לא “טפל” – ניטל מן הספר הנדפּס שלפנינוּ, המסיים בּפסק-הדין הרשמי.

וָאוֹמַר בּלבּי: אם לי לא עלה להעיד את עדוּתי, ואם לי חסר האוֹמץ להוֹרוֹת הלכה בּפני דיינים-סוֹפרים, הבה ואעיד לי עד נאמן אשר תקותי כּי “בּתפיסה גוֹיית” וּבהליכה אחרי “אֶפֶקטים שטחיים” לא יחשדוּ בּוֹ, יבוֹא הוּא ויגן על ספרוּתנוּ ותרבּוּתנוּ.

ועֵדי זה אך לתוּמוֹ הוּא מספּר:

"לא בּספר חסידים הזָיתי, כּתבתיו אני בּימי נעוּרַי, אנוּ קוֹראים דברים כּאלה, ואף לא בּסיפּוּרי החסידים האויריים של פּלוֹני ואלמוֹני. כּוֹח שירי חזק יצר את אלה. משוּלח אחד בּין הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּאוֹתוֹ חזיוֹן מַשמיעם בּאזנינוּ, מַשמיעם לנוּ מתוֹך המעשׂים והמוֹן החיים גוּפם. אין לנו כּאן דבר עם משוֹרר מסתוֹרי, שלוֹ דרך מיוּחדה לביטוּי צרכי לבּוֹ וּלגעגוּעי נפשוֹ, כּי אם שירה מסתוֹרית ואף ריאַלית לפנינוּ, שירה שוֹאבת פּרקיה מנבכי העוֹלם. מֶטֶרלינק והדוֹמים לוֹ עוֹשׂים רוֹשם ידוּע על ידי קיצוּרי דברים והבלעת אמרים. בּני-אדם של משוֹררים אלה מלאים הם אוֹ נראים כּמלאים על כּל גדוֹתיהם צער וּפחד משנה. הם מתדַמים לאילמים וּמדבּרים אף בּרמז… השמש בּוער בּחוּץ וּבחדרים שׂוֹרר אוֹפל מלָאכותי… אבל אַנ-סקי⁵ אינוֹ כּן. אַדרבּא, הוּא מרבּה דברים וּמרבּה אף מרבּה לארוֹג. הוּא בּוֹנה יסוֹד על גבּי יסוֹד ושׂם אבן על אבן. נכנסים אנוּ להיכל, והנה חדרים רבּים נפתחים לכל עבר. מאוּלם אחד אנוּ בּאים אל השני, וּמזה לאחר ושוּב לאחר; וּבכל אשר נפנה הנה עוֹמדים כּלים מכּלים שוֹנים, שוּלחנוֹת וכסאוֹת וארוֹנוֹת ועמוּדים לא יחסרוּ. אבל הריבּוי הזה אינוֹ מַפריע את הקוֹרא כּלל. אדרבּא, הוּא נמשך אחרי החזיוֹן כּמו בּחבלי-הקסם; והוּא מהרהר וחוֹזר וּמהרהר, אף אם לא ימָנה בּין אלה שרגילים בּכך. – –

כּה משׂיח הצדיק ר' עזריאל בּאחת ממערכוֹת החזיוֹן, בּעת שהחסידים, חסידים ממש מן החיים ולא מן הספר, סוֹבבים את השוּלחן. – – ולשׂיחוֹת הללוּ הנה פּה גלמים, עצמוֹת וּבשׂר ממש. – –

בּיחס שבּין חנן ולאה, גבּוֹרי החזיוֹן, יחס לוֹפת שני צירי העוֹלם – החיים והמות, נתן לנוּ אַנ-סקי שיר השירים תוּגי, צבעיו וּשפתוֹ לקוּחים מעוֹלם הקבּלה והחסידוּת ותקפּוֹ חוֹדר לכל לב.

מתפּוֹצץ העוֹלם להרבּה רסיסים, ואתה קם וּמאסף שוּב הכּל, מחַבּר חלק אל חלק, שבר אל שבר, והנך יוֹשב שוּב בּמרחב – אבל העקה מדבּרת גם פּה בּאלפי פּיוֹת".

ושֵם העֵד אשר אִתי: מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי. והדברים הלא הם כּתוּבים על “שׂדה ספר” (חלק ג', “בּין שני עוֹלמוֹת”, עמוּדים מ“ב–מ”ה). יקחם הקוֹרא המעיין משם.

אלול תרפ"ו

¹

בּי"ב בּאלוּל מלאוּ מאה שנה להוּלדתוֹ של אדם, שהיה הראשוֹן למפעל ההתישבוּתי בּארץ. בּעצם הרעיוֹן הציוֹני, בּחלוֹם המחוּדש של גאוּלה מדינית-ארצית, קָדמוּ לוֹ לנטר ראשוֹני ההוֹגים וההוֹזים: צבי הירש קַלישר, משה הֶס, יהוּדה אַלקלעי², נתן פרידלַנד. אוּלם כּל אלה, אבּירי-החזוֹן, לא זכוּ לראוֹת בּעיניהם מעשׂה של ממש, עד שבּא נטר, הראשוֹן למפעל הציוֹני המוֹדרני, ואחד הראשוֹנים ליצירת חיים פּוֹליטיים לכלל האוּמה הישׂראלית.

קרל נטר היה חבר לאוֹתה קבוּצת צעירים קטנה, אשר יצרה בּשנת תר“ך (1860) את ה”אַליאַנס“. כּשם שקשה לנוּ לצייר בּימינוּ את אנשי ה”אַליאַנס" כּחֶבר צעירים, כּך גם קשה לנוּ, המכּירים את ה“אַליאַנס” של היוֹם, לשער מה עמוּקים היוּ הגוֹרמים הנפשיים שהביאוּ ליצירתה, וּמה היוּ המַאוַיים הלאוּמיים החבוּיים בּלב יוֹצריה. “כּל ישׂראל חברים”! זוֹ היתה הסיסמה שהוּטלה לאויר העוֹלם בּעצם מאמצי ה“אֶמַנסיפּציה”. וּמכּל עברים חדרוּ לקראתה לבבוֹת. בּפּעם הראשוֹנה בּהיסטוֹריה הישׂראלית הוּקם איגוּד לאוּמי – מעל לתחוּמי ארצוֹת ומדינוֹת – להגנת זכוּיוֹת ישׂראל בּכל מקוֹם שהם נרדפים. והסתדרוּת לשם כּך, בּרֵיש גלֵי, בּשעה שיש כּל הסכּנה כּי הצוֹררים יראוּ בּזה הוֹכחה מוּבהקת ל“קשר” הכּל-ישׂראלי, בּשעה שצריך יוֹם יוֹם להוֹכיח את הפּטריוֹטיוּת והנאמנוּת לארץ-המוֹלדת – כּמה גבוּרה מוּסרית וכמה כּוֹח לאוּמי היה צפוּן בּזה.

בּתוֹך החֶבר הזה, אשר עבר דרך מהפּכת (1848)³, ואשר עלילת-דמשׂק ⁴(1840) וּמאוֹרע מוֹרטרה⁵ (ילד יהוּדי שנגזל על ידי הכּנסיה הקתוֹלית בּשנת 1858) עיצבוּ את הרגשתוֹ היהוּדית, היה קרל נטר הרוּח החיה. אדוֹלף כּרֶמיֶה⁶ הישיש, איש המדינה היהוּדי-הצרפתי, שיוָה עליו מהוֹדוֹ, אוּלם איש-הפּעלים היה עכשיו נטר. נסיעוֹת ההשתדלוּת לקוּשטא, לבּרלין, למַדריד⁷, הטיפּוּל בּמהגרים היהוּדים בּבּרוֹדי⁸ – אלה נפלוּ בּחלקוֹ. בּכל אלה התגלוּ הניצנים של העסקנוּת היהוּדית הלאוּמית, אשר לא ידעוּה הדוֹרוֹת הקוֹדמים. וּבתוֹך כּל אלה כּבר בּיצבּצה ההכּרה, כּי “אך על ידי עבוֹדת האדמה יוָשע ישׂראל”. וכי יש צוֹרך להכין בּארץ-ישׂראל “מקוֹם מחסה וּמפלט לאַחינוּ, אשר היוֹם אוֹ מחר יברחוּ בּהמוֹנים ממקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם משׂנאת הגוֹיים שכניהם” (הדברים נכתבו בּשנת 1869!).

וגם כּאן, לגבּי “ישוּב ארץ-ישׂראל”, מלה שנאמרה לפניו, הרי הוּא הוֹלך בּדרכים חדשוֹת. לא מעשׂי חסד וּצדקה בּירוּשלים לוֹקחים את לבּוֹ. ואפילוּ לא ההתחלוֹת הישוּביוֹת הדלוֹת של מוֹנטיפיוֹרי. הוּא מזהיר את חבריו מפּני השגיאוֹת אשר עשׂה מוֹנטיפיוֹרי, ש“שכח כּי בּיוֹם אחד לא ישוּב העם אשר רחק מן האדמה זה כּאלפּיִם שנה להיוֹת לגוֹי עוֹבד-אדמה החי על אֵתוֹ ועל מחרשתוֹ”. וּמכּאן – הצוֹרך בּבית-הספר חקלאי, אשר יחנך ויכשיר את הדוֹר הצעיר. ואין זאת בּשבילוֹ הצעה סתם, שצצה בּמוֹח: “לא אחשוֹב את תפקידי לנגמר אלא בּיוֹם שאראה את מפעלי מצליח והבטחתי לציוֹן מתגשמת”. ואם כּי בּית-הספר כּולוֹ צריך להכיל בּסך הכּל שלוֹשים תלמיד, אשר יתקבּלו בּמשך שלוֹש שנים (עשׂרה תלמידים לשנה), אין זה מעשה קטנוֹת. הוּא רוֹאה את גוֹדל העתיד הנשקף:

“אם אך תשמיעוּ – הוּא כּוֹתב ל”אֵליאַנס" – קוֹל שוֹפר גדוֹל לכל ישׂראל המפוּזרים על פּני האדמה, ונוֹכחתם כּי את אשר אנחנוּ חוֹלמים היוֹם – יראה למחר פּתרוֹנוֹ".

והדברים אצלוֹ אינם בּגדר מליצה נאה. הוּא לוֹהט למפעל. הוּא פּוֹעל בּמהירוּת וּבמתיחוּת. נוֹסע לקוּשטא, דוֹפק על פּתחי הוזירים, משתמש בּהמלצוֹת הקוֹנסוּלים וּמשׂיג “פירמאן” (מאמר שׂוּלטן) המזכּה אוֹתוֹ בּשטח קרקע, הדרוּש להקמת בּית-הספר. הוּא אץ לארץ, מחפּשׂ ובוֹרר לוֹ את סביבת יפוֹ. כּאן הוּא נוֹעץ קנה להתישבוּת היהוּדית. הוּא קוֹבע מראש את הסכוּם אשר ידָרש: 100.000 פרנקים. וּבטרם יהיוּ האמצעים הדרוּשים הוּא מתחיל לעבוֹד. הסכוּמים אינם מספּיקים – אין הוּא נוֹפל בּרוּחוֹ. הוּא רוֹכש את לב “אדירי” ה“אַליאַנס”: גוֹלדשמיד⁹, בּרוֹן הירש¹⁰. משקיע סכוּם גדוֹל מהוֹנוֹ. וחי חיי “חלוּץ”: אוֹהל, מערה. מארבּע בּבּוֹקר על רגליו. מפקח על העבוֹדה, מנהל עניני המשק, בּא בּדברים עם הערבים השכנים (עד היוֹם נקרא מקוה-ישׂראל בּפי הערבים בּשם “נטר”), שוֹמר, עוֹמד בּפני התנפּלוּת של ערבים, משתדל אצל הרָשוּת. וּמבּפנים אין נחת: האשמוֹת בּאֶפּיקוֹרסוּת מצד חרדי ירוּשלים, חשד בּמיסיוֹנריוּת. והוּא – חוֹלם להביא “רב” למקוה: את ר' צבי הירש קלישר. אינוֹ מסתפּק בּבית-הספר וחוֹלם על עתיד חניכיו, מכין תכניוֹת להתישבוּת וּמבשׂר כּי יש אפשרוּת לקנוֹת קרקעוֹת אצל הממשלה. ויוֹצא וחוֹזר. בּאמצע – משקיע את עצמוֹ בּעניני המוֹני המהגרים היהוּדים, פּליטי הפּרעוֹת, הרצים לאמריקה, וּבדאגה ליהדוּת הרוּסית. ושוּב חוֹזר לארץ בּפּעם החמישית. כּאן פּגישה עם הבּיל“וּיים, הכּוֹתבים לפּינסקר, כּי כּ”ברק נוֹגה בּין ערפילי חוֹשך" היה להם נטר. אוּלם לא זכתה הפּגישה שתהיה הרת-תוֹצאוֹת לתנוּעה החלוּצה: בּאמצע בּא המות לנטר וחברי בּיל"וּ כּרוּ לוֹ קבר.

אלה הם קצוֹת הדברים הידוּעים לנוּ על פּרשת חייו של נטר. מעטים הם, אוּלם גרעיניים. הוּא שיקע את נפשוֹ בּמעשׂיו ולא טרח לפתוֹר לדוֹרוֹת את חידת חייו. ואפשר כּי מכתביו השמוּרים בּגנזי מקוה-ישׂראל מכילים עוֹד דברים מענינים וחשוּבים, אשר יעזרוּ לנוּ להבין את האדם המוּפלא ואת הלָך-הרוּח של אוֹתם היחידים שקָדמוּ לתנוּעה הציוֹנית. אמנם הבטיח פּעם יהודה גרָזוֹבסקי (בּרשימתוֹ הבּיוֹגרפית בּ“לוּח אחיאסף” תרנ"ה) לשוּב ולתת לנוּ בּיוֹגרפיה מפוֹרטת של יסוֹד החוֹמר האַרכיוֹני שבּמקוה-ישׂראל. אוּלם ההבטחה לא נתקיימה. השנה הוֹציא אמנם בּית-הספר שבּמקוה-ישׂראל, שזכה בּינתים להתנער וּלהתקרב לתפקיד שיָעד לוֹ נטר, חוֹברת בּיוֹגרפית של נטר (כּתוּבה על ידי י. יערי-פּוֹלסקין וערוּכה על ידי ש. הֵלל’ס), אוּלם עוֹדנוּ מצפּים לבּיוֹגרף הנאמן, אשר ישׂכּיל לחדוֹר לעוֹלם ההוּא ולחשׂוֹף לנו את אוֹצרוֹתיו.

אלול תרפ"ו

¹²

(בּמוֹעצת “אחדוּת-העבוֹדה” לעניני הקבוּצה, כ“ג בּאדר א' תרפ”ז)

בּעצם מפקפּק אני, אם כּדאי לי לקחת רשוּת-דיבּוּר בּשאלה זוֹ. שמעתי דברי הוֹכחה לחבר אחד, שאיננוּ מבין כּבר את הענין, משוּם שהוּא נמצא מחוּץ למשק זה ארבּע שנים. אחר אינוֹ מבין, משוּם שהוּא רק שנה אחת בּמשק. אם כּכה – אף אני פּסוּל. דברים כּאלה מעידים מַהי הגישה לויכּוּח. אני גם רוֹגז – כּדברי לֶבקוֹביץ. ולא משוּם קנאוּת, ולא מפּני שאני חוֹשב כּי יש צוּרת-משק אחת ויחידה – בּעינַי גם קבוּצה קטנה אינה פּסוּלה, וכן גם המוֹשב. אוּלם אני שרוּי בּצער קשה משוּם שאני רוֹאה בּחוּש כּי אין כּאן ויכּוּח חברי-עיוּני על שאלוֹת התנוּעה הקבוּצתית, אלא – מַצעידים את עין-חרוֹּד לחוּרבּן. כּוּלנוּ הננוּ מלוּמדי-נסיוֹן, וּמוּתר לנוּ כּבר לדעת לאן ענינים אלה מביאים. וּכשאני רוֹאה שאפשר לדגוֹל בּשם “משק” וּמתוֹך מלחמת-קנאוּת להחריב משק – אני נזכּר בּאוֹתוֹ חבר צמחוֹני, אשר למען הצמחוֹניוּת היה נכוֹן לרצוֹח נפש. ואצלנוּ כּאילוּ שוֹכחים כּי משק מוּרכּב מאנשים חיים ולא רק מאינבֶנטר וּמתכניוֹת.

מה בּצע בּויכּוּח? כּלוּם עוֹד נמצאים הדברים בּגדר של שיקוּל-הדעוּת וּבירוּר השאלוֹת? המצב מזכּיר את הריב הידוּע מתקוּפת ההשׂכּלה, כּשעמדוּ יהוּדי מינסק וצעקוּ: “שקוֹלס ניֶ ז’ילַיֶם!”³ (בּתי ספר איננוּ רוֹצים!). בּירוּרים לא יעזרוּ. לא בּאתי לשאלה זוֹ כּחסיד של הקיבּוּץ הארצי. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת דיבּרתי לא פּעם קשוֹת, אם לא על הקיבּוּץ הארצי, הרי אל הקיבּוּץ הארצי: כּשחשבתי כּי תוֹרוֹת שוֹנוֹת אשר הקיבּוּץ “מפַתח” הן בּלתי-בּריאוֹת וּמוּגזמוֹת – וגם את המגמוֹת הבּריאוֹת מפתחים בּוֹ בּיד חזקה, בּטֶמפּוֹ מוּגזם, בּלי התאמה עם התפּתחוּת חיי הקיבּוּץ – אמרתי זאת; מאידך, כּל זמן שחשבתי, כּי בּאוֹפּוֹזיציה המשקית בּעין-חרוֹד ישנם גרעינים בּריאים, הגינוֹתי על כּל דרישה הבּאה להבטיח את עניני המשק ולשמוֹר על אוֹטוֹנוֹמיוּתוֹ. אוּלם מוּכרח אני לוֹמר את האמת: זה מזמן נעקרה מלבּי האמוּנה שהדוֹגלים בּשם המשק שוֹמרים על המשק. כּשם שאמרתי קשוֹת לאנשי הקיבּוּץ, שגילוּ אי-הבנה ואי-התחשבוּת מספּיקה בּהתפּתחות המקוֹם, והם היוּ הראשוֹנים שגרמוּ קוֹשי רב, כּשם שהערכתי את ההתעוֹררוּת החיוּבית שבּאה להשרוֹת שלוֹם כּל-שהוּא, בּשעה שבּאתי לקבּוֹע את “הסטאטוּס קבוֹ” – כּך אני רוֹאה, לצערי, איך היצרים של חוּרבּן והרס התעוֹררוּ מחָדש, וכאן לפנינוּ לא מלחמה של שתי דעוֹת מסוּימוֹת ואפילוּ לא שני אינטרסים שוֹנים, אלא מלחמה של “צדדים”, אשר בּה הנַצחנוּת והנצחוֹן הם העיקר, ולא עצם הענין. אם יוֹמַיִם לפני המוֹעצה בּשאלת הקיבּוּץ, שנקבּעה בּעיקר על פּי דרישת מתנגדי הקיבּוּץ, פּוֹנים למוֹסדוֹת ההסתדרוּת לשלוֹח וַעדה – הרי שאין מה לברר.

לפני שנה היה בּעין-חרוֹד מצב של הבנת חוֹמר הסכּנה, ואילוּ ניתן להתקיים לסטאטוּס קבוֹ⁴ שנקבּע אז, היוּ הענינים מתבּררים ממילא, והתפּתחוּת הדברים היתה מוֹרה את הדרך. אז הגדרנוּ את המצב בּסיָגי בּרזל, והכּל הוֹדוּ כּי סידוּר זה חשוּב הוּא מאד לגוֹרל המקוֹם, אוּלם, כּנראה, קצרה הרוּח לראוֹת שהדברים מתנהלים בּשקט וּבסדר. החלטוֹת “הבּוֹררוּת” לא נתקיימוּ. המזכּירוּת בּוּטלה. קם חבר אַחראי והוֹדיע שנחוּצה אסיפה כּללית, ולא פּנה אפילו לאוֹתוֹ חבר שנבחר מטעם המשק ל“בוֹרר”. באַתמוֹספירה זוֹ איני רוֹאה כּל פּתרוֹן. וטוֹב שתבוֹא וַעדה של ההסתדרוּת ותשב שם חוֹדש ימים ואולי תחליט שהקיבּוּץ הוּא חזיוֹן חיוּבי אוֹ שלילי. אבל מה יהיה אם תבוֹא הועדה ותפסוֹק, חלילה, שהקיבּוּץ אינוֹ מזיק למשק?

וּבכן על שאלת עין-חרוֹד אין לנוּ מה לדבּר, ואנוּ יכוֹלים לעבוֹר לשאלת התנוּעה הקיבּוּצית. עיקרי התנוּעה הוּכרזוּ לנוּ תמיד בּהתלהבוּת רבּה וּבהגזמה. כּשהכריז לבקוֹביץ על הזוֹל, בּהתפּארוּת וּבטחוֹן מוּחלט, שהקבוּצה הגדוֹלה היא היא בּיטוּי הזוֹל – לא האמנתי בּזה. רגיל אני בּכּלל הישן “אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח”. עוֹד בּועידת עין-חרוֹד טענוּ, כּי אנו בּעד קבוּצה גדוֹלה לא משוּם שאנוּ קוֹמוּניסטים, אלא משוּם שזוֹהי הצוּרה הזוֹלה והיא הפּוֹתרת את שאלת קליטת העליה. לא לפי טעמי הם הדברים. והוּא הדבר כּשאני שוֹמע, כּי הקיבּוּץ הוּא הבּיטוּי היחיד לחלוּציוּת. השאיפוֹת לזוֹל, לחלוּציוּת, הן נחלת כּל התנוּעה. כּמוּבן. יש לכל אחד זכוּת לחשוֹב, כּי הצוּרה שלוֹ מכוּונת לתכלית יוֹתר. אבל אי אפשר לאַשר צוּרה ידוּעה בּתוֹר הפּוֹתרת את כּל השאלוֹת בּרגע זה. משגה זה גרם להרבּה תוֹצאוֹת רעוֹת. הצד התיאוֹרטי של כּל תנוּעתנוּ חלש בּיוֹתר, “מקוֹצר רוּח ועבוֹדה קשה”, והוּא הדין לגבּי הקיבּוּץ הארצי.

אבל את יחסי לקיבּוּץ הארצי אני קוֹבע על יסוֹד הוָיתוֹ. ואין אני קוֹבע את יחסי לשוּם צוּרה ארעית אצלנוּ בּאוֹפן אַבּסוֹלוּטי. דוּגמה – המפלגה. איני חוֹשב כּלל את האִרגוּן המפלגתי לצוּרה העליוֹנה של אִרגוּן. זוֹהי צוּרה שיש בּה ליקוּיים יסוֹדיים. אוֹתוֹ הרצוֹן שהיה בּ“אחדוּת-העבוֹדה” לחפּשׂ צוּרה יוֹתר מַקיפה ועשירה של אִרגוּן – אני מבקשוֹ עוֹד היוֹם, ואפשר שגם ענין הקיבּוּץ בּא מתוֹך בּיקוּש זה. ואף על פּי כן אני מקבּל את “אחדוּת-העבוֹדה”, מבּלי שאחייב את מציאוּתן של שאר המפלגוֹת, וּב“אחדוּת-העבוֹדה” אני מרכּין ראש לפני הכרח המציאוּת וּמקבּל עלי את דינם של כּמה ליקוּיים.

ואוֹתוֹ דבר לגבּי הקיבּוּץ הארצי. לי היה יסוֹד להתיחס בּזהירוּת יתירה, בּפרט אחרי מה שלמדנוּ עוֹד לפני ארבּע שנים מן העקלקלוֹת והנליזוֹת שבּחיי הגדוּד. היוּ לי חששוֹת רבּים. אוּלם כּשאני שוֹמע טענוֹת מצד אנשי המשק, כּי שלא מדעתם הכניסוּ אוֹתם לקיבּוּץ, הריני חייב להעיד כּי מיד אחרי ההתפּלגוּת בּתל-יוֹסף, כּשמשק עין-חרוֹד התאחד עם חבוּרת העמק, ישבנוּ יבנאלי ואני, וצִיַנוּ מתוֹך אי שׂביעת-רצוֹן, כּי ההחלטוֹת של עין-חרוֹד בּאוּ לחדש את “הקיבּוּץ הארצי”.

את יחסי לקיבּוּץ ארצי אני אקבּע, בּכל מקרה, לפי תכנוֹ. הוּא יכוֹל להיוֹת שלילי בּהחלט וחיוּבי בּהחלט. אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה של הגדוּד, שראתה בּקיבּוּץ את המטרה העליוֹנה, אשר שיעבּדה את המשק ואת החיים הפוֹליטיים לגדוּד – זוֹהי אידיאוֹלוֹגיה שלילית וּמסוּכּנת מאד. אוּלם אני מחייב קיבּוּץ בּתוֹר מכשיר של ההסתדרוּת, ואקבּע את יחסי אליו על פּי מַהוּתוֹ, תכנוֹ, מפעלוֹ וּקשריו ולא על פּי דברים אחרים. וכל איש מאִתנוּ, אם טוֹב יחסוֹ לאנשי עין-חרוֹד אוֹ לא, שעינים לוֹ בּהסתדרוּת לראוֹת, עליו להכּיר כּי קיבּוּץ עין-חרוֹד הוּא כּרגע המקוֹם היוֹתר חי בּתנוּעה הקיבּוּצית. בּזאת צריכים להוֹדוֹת גם אנשי הקבוּצוֹת הקטנוֹת וגם כּל אלה שיש להם ספיקוֹת לגבי הקבוּצה. דברים אחדים ששמעתי הערב הזכּירוּני את ה“נוּסח” של “הפּוֹעל הצעיר” בּדבּרוֹ אִתנוּ בּימי יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה”. לבקוֹביץ לא ראה מעוֹלם את הקבוּצה כּתנוּעה, אלא כּמכשיר לבנין משק. אבל אָשרוֹ של לבקוֹביץ היה שאנחנוּ לא הבּטנו כּך על הדברים. כּדי שיקוּם המפעל נחוּצה היתה תנוּעה, אַתמוֹספירה, חינוּך הדוֹר. אוּלם האַתמוֹספירה עתה בּעין-חרוֹד אינה מסוּגלה ליצוֹר משהוּ. חזיוֹן זה שלבקוֹביץ עוֹמד וּמקים חַיִץ בּינוֹ וּבין התנוּעה הצעירה, זהוּ חזיוֹן טרגי למַדי. וחבל שלבקוֹביץ אינוֹ רוֹאה את הדבר הזה.

ישנם חזיוֹנוֹת של התאבַּנוּת בּחיים. הדבר קרה לאנשים חשוּבים מאד. בּימי יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה” היינוּ עדים לכך. והנלחמים בּקיבּוּץ אינם רוֹאים אפילוּ כּי לא את הקיבּוּץ הם מסַכּנים, אלא את הקבוּצה הגדוֹלה – היא הנתוּנה עתה בּסכּנה יוֹתר מאשר איזוֹ צוּרה שהיא.

הקבוּצה הקטנה הוֹכיחה את עצמה. התנוּעה הקיבּוּצית הוֹכיחה את עצמה. אבל מה שקרה בּתל-יוֹסף וּמה שעוֹמדים להמיט על עין-חרוֹד זוֹהי סתימת הגוֹלל על המשק הגדוֹל. ואם יש למשק הגדוֹל תקוה – הרי זה לא מן הקבוּצוֹת הקיימוֹת, אלא מהתנוּעה הצעירה. והנסיוֹן להעמיד חַיִץ בּין המשק הגדוֹל וּבין התנוּעה הקיבּוּצית הצעירה הוּא הקוֹבע את הגוֹרל – לא של התנוּעה, אלא של המשק הגדוֹל. לדעתי, קיבּוּץ עין-חרוֹד אינוֹ יוֹנק עוֹד מעין-חרוֹד ואינוֹ תלוּי דוקא בּעין-חרוֹד. בּשביל התנוּעה הקיבּוּצית אין הדבר כּל כּך טרגי כּמו שהוּא טרגי בּשביל משק עין-חרוֹד וּבשביל אנשי עין-חרוֹד.

לא הייתי רוֹצה להשתמש בּנוּסחתוֹ של ש. מאִירוֹב בּנוֹגע לאִרגוּן מפלגתי. אוּלם בּתוֹכן הדברים – קלע הוּא למטרה. הנה לעינינוּ קיבּוּץ ארצי של “הפּוֹעל הצעיר” – אלה הם הארגוּנים א‘, ב’, ג‘, ד’ שמסביב לנהלל. אִרגוּן-המוֹשבים הקיים רשמית אין קיוּמוֹ מוּרגש, אבל יש תנוּעה של מוּעמדים למוֹשבים, המתחנכים בּעבוֹדה, כּגוֹן אִרגוּני יזרעאל⁵. אנוּ רוֹאים איפוֹא פּיתוּח ידוּע של חזיוֹן זה, ואין טבעי מזה – התאַרגנוּת על יסוֹד רצוֹן פּוֹעל משוּתף. שיתוּף כּזה אינוֹ בּין הקבוּצוֹת הקיימוֹת. הן חשוּבוֹת מאד, חלוּציוּתן אינה מוּטלת בּספק, אבל שוּתפוּת הרצוֹן ההסתדרותי היא בּהן חלשה מאד. כּוּלנוּ רוֹצים להשקיע 100% של מרץ בּהסתדרוּת, ואין אנוּ עוֹשׂים זאת משוּם שאנוּ נפגשים שם בּכוֹחוֹת ניגוּדיים, וחלק מהמרץ יוֹצא לבטלה, ואת החלק הזה של מרצנוּ אנוּ משקיעים בּמפלגה. היה רצוֹן לעשׂוֹת את התנוּעה הקיבּוּצית לכוֹח פּוֹעל, ולא הצלחנוּ. ואם אין בּזה הכרח בּשביל דגניה, גבע, בּית-אַלפא, הנה בּשביל התנוּעה הצעירה יש הכרח בּזה. לא “בּקוּפּה המרכּזית” שבּה דָגַל הגדוּד בּשעתוֹ, אני רוֹאה את המרכּז, אלא בּאחדוּת התנוּעה, בּהלָך-הרוּח המשוּתף, בּהדרכה – כּל אלה הם הכרח, ואוֹתם נתנה תנוּעת הקיבּוּץ הארצי, כּשם שנתנה זאת נהלל על ידי אִרגוּניה. וּמי שחוֹשב בּרצינוּת לא רק על עצמוֹ, וּמי שרוֹאה את התפּתחוּת הדברים בּארץ וּבחוּץ-לארץ מוּכרח להוֹדוֹת, כּי אין זה פּרי תוֹרת מישהוּ, אלא זוֹהי דרך להתגבּשוּת העליה הצעירה, ואין הוּא יכוֹל לפסוֹל את הפּעוּלה הזאת משוּם שלוֹ בּעצמוֹ אין צוֹרך בּה.

בעין-חרו­ֹד דיבּרתי בּכמה הזדמנוּיוֹת על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לקיבּוּץ הארצי. סכּנוֹת אלוּ אוֹרבוֹת לתנוּעה הקיבּוצית בּכללה וגם ל“אחדוּת-העבוֹדה”. גם “אחדוּת-העבוֹדה” אינה מוּבטחת בּאחריוּת מפּני דיגַרַדציה, על אחת כּמה וכמה תנוּעת הקיבּוּץ הארצי, העוֹבדת בּחוֹמר אנוֹשי הכי-רך, וּלעוּמת זה – השַלטת בּאדם בּמידה כּזוֹ. אוּלי זכוּת גדוֹלה היא, וּזכוּת ל“אחדוּת-העבוֹדה” – אם כּי אנשי הקיבּוּץ עצמם אינם רגילים לזַכּוֹת את “אחדוּת-העבוֹדה”, אלא רק לחייב – זכוּת היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שיש בּקיבּוּץ התפּתחוּת חיוּבית. כּל זמן שהקיבּוּצים שלנוּ היו סגוּרים, ארבה להם הסכּנה של התנַוונוּת, של “אתה בחרתנוּ”, יוֹתר מעכשיו, כּשחלק גדוֹל של התנוּעה הקיבּוּצית עוֹמד להצטרף אליהם. שאלה זוֹ חשוּבה מאד ל“אחדוּת-העבוֹדה”, מצד ההכרח, מצד הצוֹרך הגדוֹל בּתנוּעה הקיבּוּצית, הצפוּיה לכל כּך הרבּה מכשוֹלים.

אוּלם מי יכחיש שהאֶנרגיה המקוּבּצת שבּקיבּוּץ עזרה, הצילה? איך אפשר מתוֹך אַנטיפּטיה, חששוֹת וחשדים להתיחס כּך לדברים?

עלינוּ החוֹבה לדאוֹג לא רק לעין-חרוֹד, אלא לתנוּעה כּוּלה. ואם עד עכשיו נמנעה “אחדוּת-העבוֹדה” מלאמוֹר דבר בּרוּר בּנוגע לקיבּוּץ הארצי, מתוֹך זהירוּת ואי-רצוֹן לקבּוֹע יחס מסוּים לצוּרת אִרגוּן צעירה, הנה נדמה לי, כּי עכשיו, בּמצב זה בּארץ, כּשהקיבּוּץ הארצי הוּא בּעל פּרצוּף מסוּים וּמפעלים מסוּימים, והתנוּעה הקיבּוּצית מחוּצה לוֹ עוֹמדת מאוּכזבת אוֹ מסוּגרת בּתוֹך עצמה, ותוֹך כּדי המלחמוֹת הללוּ שאינן מרימוֹת את רוּחנוּ, – בּמצב זה צריכה “אחדוּת-העבוֹדה” לקבּוֹע את יחסה החיוּבי המוּחלט לחזיוֹן זה של הקיבּוּץ הארצי וּלחייב שיתוּף מַכּסימלי של כּוֹחוֹת בּיצירה זוֹ.

¹

עלה לארץ חברנו יהוּדה קוֹפמן². לא רבּים כּאן היוֹדעים אוֹתוֹ. הוּא, שבּחר לוֹ להיוֹת מהלך בּמשך שנים מעיר לעיר וּלהדליק “נר תוֹרה” בּפינוֹת נידחוֹת – לא הִרבּה לעסוֹק בּתוֹרה שבּכתב. אוּלם שם, בּמקוֹם שהוּא לָמַד ולימד, ידעוּהוּ רבּים, לא רק אנשי התוֹרה והמדע, כּי אם גם בּחוּגים רחבים של בּני עם צמא לדבר תוֹרה. בּיד נדיבה, בּלב אוֹהב, בּתפיסה צלוּלה וּבדעה רחבה זרע בּכל אשר הלך את זרע הדעת ואת האהבה הנאמנה לקניני הרוּח של עם ואדם. בּארץ אשר יצָאָהּ – רבּים המרגישים בּחסרוֹנוֹ וּמצטערים, ואנוּ נשׂמח, כּי נוֹסף אלינוּ עוֹד חבר, אשר לבוֹאוֹ ציפּינוּ ואשר משיתוּף חייו אִתנוּ תקוה לנדבּכים חדשים בּמפעלנוּ. יהוּדה קוֹפמן ימצא כּאן קרקע פּוֹרה גם לעבוֹדתוֹ הספרוּתית המדעית, גם לעבוֹדתוֹ ההסבּרתית-חינוּכית. ואנוּ תקוה, כּי העבוֹדה התרבּוּתית אשר תיעשׂה כּאן ותתמזג עם העליה ויצירת חיי-עבוֹדה וּמשק לאוּמי, תוֹציא את שלוּחוֹתיה למרחקים, וּתגַדל כּוֹחוֹת-תרבּוּת יוֹצרים וּבוֹנים בּארץ וּבתפוּצוֹת.

כּסליו תרפ"ז.

¹

זה כּארבּע עשׂרות שנים עוֹמד ל. מוֹצקין בּמערכוֹת הראשוֹנוֹת של התנוּעה הלאוּמית, כּאחד מעוֹבדיה-שליחיה הנאמנים, הנאוֹרים והתרבּוּתיים בּיוֹתר. עוֹד בּהיוֹתוֹ על ספסל הלימוּדים וּמצטיין בּכשרוֹנוֹת וּבידיעוֹת, וּמוֹריו מנַבּאים לוֹ גדוֹלוֹת, הנהוּ הוֹלך שבי אחרי רעיוֹן התקוּמה העברית. יחד עם נחמן סירקין, אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, שמריה לוין², חיים וייצמן, הנהוּ מהַוה את קבוּצת הסטוּדנטים הציוֹנים הראשוֹנה בּבּרלין, בּראשית שנוֹת התשעים, הנלחמת על ימין ועל שׂמאל, שאינה מוֹצאת את סיפּוּקה בּחיבּת-ציוֹן הבּעל-בּיתית וּמקַדשת מלחמה על האינטליגנציה היהוּדית הקוֹסמוֹפּוֹליטית והרוּסיפיקַטוֹרית. עם הוֹפעתוֹ של הרצל מצטרף מוֹצקין לציוֹנוּת המדינית. וכאן הוּא תוֹפס מקוֹם בּין ראשי האוֹפּוֹזיציה, זוֹ שנתכּנסה אחר כּך לתוֹך “הפרקציה הדמוֹקרטית” ושתכנה החברתי היה מטוּשטש למדי. מוֹצקין עצמוֹ, שחיפּשׂ כּל הימים משען חברתי לשאיפוֹת הציוֹניוֹת הפּרוֹגרסיביוֹת, מבּלי שימצאהוּ, נשאר נאמן לעצמוֹ ולתפישתוֹ העממית-רדיקלית.

מאחר הפּוֹגרוֹם בּקישינוֹב התמכּר מוֹצקין לאִרגוּן דעת-קהל בּאירוֹפּה וּבאמריקה למלחמה על זכוּיוֹת היהוּדים. בּעבוֹדה זוֹ השקיע עמל עשׂרוֹת שנים וּמיטב כּוֹחוֹתיו. פּרי עבוֹדתוֹ זוֹ היה ספרוֹ הגדוֹל, בּן שני כּרכים, “על הפּוֹגרוֹמים”, התעמוּלה הגדוֹלה בּימי בּייליס, אִרגוּן “ועד המשלחוֹת היהוּדיוֹת בּפּריס”, אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד, והנסיוֹנוֹת השוֹנים להקים מפעלי סיוּע על יסוֹד עממי. לשם מפעל הגנה ואִרגון זה שָׂבע נדוּדים, הלך מארץ לארץ, בּיזבּז כּוֹחוֹתיו בּלי רחמים, מנע מעצמוֹ אפשרוּת של חיים וּפעוּלה פּוֹריה בּארץ. בּשנים האחרוֹנוֹת ראינוּ את מוֹצקין כּיוֹשב-ראש ותיק וּמנוּסה, המנהל את סירת הקוֹנגרסים הציוֹניים דרך כּל אבני-נגף. נקַוה לראוֹתוֹ בּארץ כּשהוּא רוֹאה הכּל בּעין בּהירה וּבוֹחנת ואזנוֹ קשוּבה לחבלי היצירה.

ניסן תרפ"ז.

¹

(לנשף הסוֹפר ז. י. אנכי)

ז. י. אנכי², אחרי ששיקע את עצמוֹ באַרעא דישׂראל, חזר ונתן לנוּ את ר' אבּא שלוֹ – זה שהיה לכתחילה כּתוּב בּלשוֹן שחציה עברית וחציה עברי-טייטש – כּשהוּא כּתוּב כּוּלוֹ בּלשוֹן-הקוֹדש. ולא הסתפּק בּזה, והרי והוּא חוֹזר ונוֹתן לנוּ שוּב את ר' אבּא שבּכתב בּלשוֹן הדיבּוּר ממש. הרי זה ענין הראוּי לראִיה ולשמיעה וּלציוּן.

ר' אבּא, קוֹבץ קטן זה, צקוּן שׂיח של יהוּדי זקן, אינוֹ ספר מן הרגילים. כּאן ניתנה לנוּ דמוּת, אחת הדמוּיוֹת אשר על פּיהן אנוּ מכּירים את כּנסת ישׂראל, מעֵין טוֹביה החוֹלב³. דמוּת-אבוֹת, שהיא סימן לבנים, דמוּת יקרה, שאתה הוֹפך והוֹפך בּה, וחוֹזר אליה והוֹגה בּה.

וּדמוּת זוֹ של ר' אבּא אינוֹ דבר שבּספרוּת בּלבד. לא המעשׂה כּאן עיקר. לא ה“מה”, אלא ה“אֵיך”. ההטעמה, האינטוֹנַציה, התנוּעה, הגניחה והחיוּך – הם הם המהווים את הדמוּת הזאת, אשר “זר לא יבין” לה.

וּלשם כּך, לשם יצירת דמוּת זוֹ בּשלימוּתה, כּשחיצוֹניוּתה הוֹלמת את פּנימיוּתה, נזדמן לוֹ לסוֹפר ז. י. אנכי זיווּג מן השמים – ז. י. אנכי המַקריא. אמן בּחסד עליוֹן. הוּא הוּא ר' אבּא עצמוֹ, בּכל שוֹרש נשמתוֹ, לכל פּרטיו ודקדוּקיו. וכאן, בּצירוּף זה של הנשמה והלבוּש – סוֹד גדוּלתוֹ של ר' אבּא.

ימים על ימים היה ז. י. אנכי הוֹלך וּמחַזר על פּני כּרכּים ועיירוֹת, בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, וּמגלה את ר' אבּא לעוֹלם, והיה זיווֹ של ר' אבּא הוֹלך אתוֹ, והיוּ לבבוֹת נדלקים מגִצוֹ. והיוּ זקנים מכּירים בּו- את הדיוֹקן החביב שידעוּהוּ והכּירוּהוּ, בּעוֹד הם היוּ מתחממים לאוֹר אוֹתם החיים אשר עברוּ ללא שוּב, נאנחים וּמתגעגעים. והיוּ צעירים רוֹאים וּתמהים וּלמֵדים: היה היוּ יהוּדים!

ורק מקוֹם אחד לא זכה עדיין לשמוֹע ולראוֹת את ר' אבּא שבּעל-פּה. כּי נדוֹר נדר ר' אבּא, בהעלוֹתוֹ את גוּפוֹ ואת נפשוֹ לארץ-ישׂראל: לא אפתח פּי עד אשר אדע להשׂיח להם לילדים בּלשוֹן-הקוֹדש.

ועתה הנה נתמלא מבוּקשוֹ-מבוּקשנוּ: נשמע את ר' אבּא מיוּדענוּ, בּלשוֹן-הקוֹדש ממש. לכאוֹרה, תמוּה הדבר: כּיצד יחליף ר' אבּא את לבוּשוֹ, שבּוֹ הוּא רגיל לצאת ולבוֹא לפני הבּריוֹת, וכיצד יתחיל לעת זקנה ללַמד את פּיו עברית, כּדרך הנערים. ואף על פּי כן שׂמחים אנוּ לראוֹת את ר' אבּא בּגלגוּל חדש זה וּנקוה, שזקנתוֹ לא תבייש את ילדוּתוֹ.

אייר תרפ"ז.

¹

קבּלת-הפּנים העממית הנלבּבה לשלוֹם אַש² וּלפּרץ הירשבּיין³ מצד הקהל בּן כּמה אלפים שנתכּנס בּבית-העם לחגיגת האחד במאי, סעוּדת החברים שנערכה אמש, בּהצלחה רבּה וּבחגיגיוּת אמיתית, מטעם אגוּדת הסוֹפרים – שתי הפּגישוֹת הללוּ של ארץ-ישראל העברית עם אוֹרחיה, בּוֹני הספרוּת באידיש, מצטרפוֹת יחד למאוֹרע תרבּוּתי בּלתי-שכיח, אשר ערכּוֹ האמיתי יוֹצא מעבר לתחוּמי האסיפוֹת הללוּ.

רחשי החיבּה וההוֹקרה אשר גילה הקהל העברי-העממי הגדוֹל לאמני ישראל על יצירתם הלאוּמית, מבּלי לשאוֹל לדעוֹתיהם ולאמוּנוֹתיהם, מבּלי לדרוֹש לריב הלשוֹנוֹת האוֹכל בּנוּ בּגוֹלה; בּגרוּתוֹ של הקהל וּבטחוֹנוֹ הגמוּר בּכוֹחה וּבאיתנוּתה של העברית בּחיינוּ, אשר אינה עשוּיה להיפּגע חלילה על ידי דיבּוּר של אוֹרח בּשפה המדוּבּרת בּפיו; האַחוָה והידידוּת האמיתית אשר בּה נפגשוּ יחד סוֹפרי ישראל, הנמצאים לכאוֹרה בּשני מחנוֹת “צוֹררים”, כּמה מבטל כּל זה את הבּדוּתה המבישה, הנפוֹצה, לדאבוֹננוּ, בּגוֹלה, על צרוֹת לבּוֹ של הישוּב הארץ-ישׂראלי, על זרוּתוֹ לכל דבר יצירה ישׂראלית שמחוּץ לתחוּמיו, על קנאתוֹ הזוֹעמת לעברית שמתבּטאת כּאילוּ בּאיבה וּבבוּז לאידיש ולתרבּוּתה.

ודברי הידידוּת וההוֹקרה של הסוֹפרים האוֹרחים אל הקהל הארץ-ישראלי; וידוּיוֹ של אַש על “הנחת” אשר הוּא חש בּהזדמנוֹ לאסיפת פּוֹעלים עברים בּארץ-ישראל; הכּרתוֹ כּי “על אצבּעוֹת הידים העוֹבדוֹת הללוּ שוֹרה כּבוֹד האוּמה”; דיבּוּרוֹ העברי של אַש והוֹדָיָתוֹ, כּי הוּא, אשר לא האמין בּחיוּניוּתוֹ של הדיבּוּר העברי, חש כּאן בּארץ-ישראל את הטבעיוּת הגמוּרה וההכרחיוּת של דיבּוּר זה כּאן; ידיעתוֹ הבּרוּרה כּי אנשים אשר בּאוּ מן הגוֹלה מתוֹך מערכוֹת עבוֹדת התרבּוּת בּאידיש עוֹשים כּאן את עבוֹדת העברית; זעקתוֹ מקרב לב כּי לא נתנכּר ולא נהיה בּשוּם אוֹפן לשתי אוּמוֹת, והכרזתוֹ כּי דוֹחה הוּא כּל נסיוֹן של חתירה תחת התרבּוּת העברית הנוֹצרת כּאן – מה רחוֹק זה מן האויר של ניצוּח וקטרוּג הממלא עכשיו את עוֹלמנוּ בּמרכּזי הגוֹלה, והבּא כּאילוּ לכסוֹת בּרוֹב רעש והמוּלה על שברנוּ הגדוֹל.

בּנאוּמיהם רבּי-הענין של בּיאליק ושל אַש הוֹעלתה הפּגישה הספרוּתית לגוֹבה בּלתי-רגיל בּמסיבּוֹת מעין אלוּ. שוּם אבק של ניצוּח, של “התחרוּת”. אהבת ארץ-ישׂראל, אהבת התרבּוּת לשמה וּכאב תרבּוּתנוּ וחיינוּ דיבּרוּ מתוֹך גרוֹנם. הפּעם היה בּיאליק המנחם, ואַש – הכּוֹאב. מפּיהם דיבּרה ההכּרה, כּי ממחצבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וכי ממקוֹר אחד אנוּ יוֹנקים, כּי בּפני סכּנת הכּלָיה והשמד האוֹרבים לנוּ – מתגבּר החוּש הקדוּם של עמידה על נפשנוּ, של שמירת הגחלת, וכי כל אחד מאִתנוּ העוֹמד בּנאמנוּת על משמרתוֹ, שנצטוה לעמוֹד עליה מפּי גוֹרלוֹ, עוֹשה בּזה בּאמוּנה את שליחוּת שׂר האוּמה.

הרוּח אשר שׂררה בּשתי הפגישוֹת הללוּ – תעשׂה ודאי את שליחוּתה. אין הכּוָנה לוֹמר שלוֹם שלוֹם ואין שלוֹם. אין הכּוָנה לרפּא את שברנוּ על נקַלָה. אין הכּוַנה לטשטש את הבדלי התפיסוֹת, כּל עוֹד הם קיימים. אוּלם הכּוָנה הטהוֹרה שנתגלתה הפּעם היא: לחשוֹף את הכּוֹח הגנוּז, המאַחד, המלמד להוֹקיר וּלהבין. אנוּ, החוֹזים את עבריוּתנוּ מבּשׂרנוּ, החשים את עָצמתה, את שרשיוּתה, את חיוּניוּתה בּתוֹכנוּ, אנוּ הרוֹאים יוֹם יוֹם בּפלאוֹתיה והמאמינים בּגדוֹלוֹת הספוּנוֹת בּה, והמאמינים כּי כל זרמי היצירה הישׂראלית הנאמנה מוֹבילים לציוֹן – אנוּ נקַדם בּברכה כּל צעד לקרב את הלבבוֹת וּלהשכּין יחסי תרבּוּת וכבוֹד בּין אחים העוֹמדים איש על משמרתוֹ.

אייר תרפ"ז.

¹

ההסתדרוּת העברית בּאמריקה הכריזה על “שבוּע וחוֹדש עברי”. בּתי-ספר רבּים והסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת משתתפים בּתעמוּלה. “התאחדוּת צעירי-ציוֹן” פּירסמה חוֹזר לחבריה לעוֹררם לעבוֹדה למען “השבוּע העברי”. “סניף בּרוּכוֹב של צעירי-פּוֹעלי-ציוֹן” משתתף אף הוּא בּעבוֹדת השבוּע, הוּא מינה לשם כּך ועד מיוּחד וקרא לאסיפה מיוּחדת, אשר בּה הרצה החבר א. לוין על התנוּעה העברית בּאמריקה ועתידה, והמשוֹרר מ. פיינשטיין – על השירה העברית הצעירה. “אחדוּת צעירי ארץ-ישראל” (?) עוֹרכת קוֹנצרט לכבוֹד “השבוּע”. “השוֹמר הצעיר” שבּניוּ-יוֹרק הבטיח עזרתוֹ לכל עבוֹדה עברית. עד כּמה רב ערכּן של כּל ההבטחוֹת הללוּ – העבוֹדה תגיד.

העתוֹנוּת בּאידיש, בניוּ-יוֹרק ובערי-השׂדה, נענתה בחמימוּת רבּה לקוֹל ההסתדרוּת העברית. ה“טאג” הניוּ-יוֹרקי, המסדר נשפי-רדיוֹ משלוֹ, הכניס לכבוֹד “השבוּע” בּתכנית נשף-הרדיוֹ שני נאוּמים של חיים גרינבּרג, בּעברית וּבאידיש, על חשיבוּתה של הלשוֹן העברית, וּבֶּרתה לַלצ’וּק, המשׂחקת העברית הצעירה, הטעימה משירי-עם של ח.נ בּיאליק: “לא בּיוֹם ולא בּלילה” וּ“מנהג חדש בּא למדינה”. ד“ר ש. מַרגוֹשס, עוֹרך ה”טאג“, פּירסם מאמרים מיוּחדים בּאידיש וּבמדוֹר האנגלי על ערך העברית. אוּלם הגדיל ה”טאג" לעשׂוֹת, שליוֹם ו' אייר הקדיש עמוּד שלם בּעברית לכבוֹד “השבוּע”. מעשה כּזה מצד עתוֹן, הנחשב לעתוֹנה של האינטליגנציה היהוּדית, ושעל עוֹזריו הקרוֹבים נמנים אידישיסטים מוּבהקים וקנאים – אינוֹ צריך להשלוֹת את מי שהוּא, כּי כּבר בּאוּ ימים טוֹבים לעברית, אוּלם הוּא אוֹת בּשׂוֹרה לשינוּי מזג-האויר. השתתפוּ בּעמוּד העברי: ד“ר ש. מרגוֹשס, ר. בּריינין, ד”ר א. קוֹרַלניק, ש. רוֹזנפלד וא. מ. רוּבּין. ואפילוּ תמוּנתוֹ של בּן-יהוּדה בּאה בּוֹ.

בּריינין בּמאמרוֹ “אליעזר בּן-יהוּדה והרחבת הלשוֹן העברית” הוֹלך ומפליג בּשבחוֹ של בּן-יהוּדה, ש “החל לבקש דיוּק בלשוֹננוּ”, עד שהוּא מסיים בּהכרזה: “לוּלא בּן-יהוּדה, אין אני יוֹדע איך היינוּ כּוֹתבים כּיוֹם עברית”.

ד"ר ש. מרגוֹשס דוֹרש “הרחבת הגבוּלים”: “כּל זמן שהדיבּוּר העברי הוּא אבן-השתיה של כּל המפעל העברי בּאמריקה, אי אפשר לקווֹת שהעם יטה אוֹזן. – – התעמוּלה העברית בּמוּבן הרחב טרם התחילה. התנוּעה העברית היתה השתקנית היוֹתר גדוֹלה. ואם לפעמים הרימה את קוֹלה והיוּ השוֹמעים אך אלה שכּבר אין להם צוֹרך בּהטפה. – – המטרה: התרכּזוּת העם מסביב לתרבּוּת העברית, אם גם דרכים שוֹנוֹת מוֹבילוֹת אליה מפּינוֹת שוֹנוֹת”.

ש. רוֹזנפלד מגלה טפח מן המצב העגוּם של התנוּעה העברית: “אם נחפּוֹץ לברוֹא יש, נחדל מקרוֹא את האַיִן בּשם יש (ואנחנוּ קוֹראים!)” – על כּל עוּרבא פּרח ספרוּתי אנוּ קוֹראים: “גם זוֹ לטוֹבה”, וכל אוֹנאַת ציבּוּר אנוּ מצדיקים בּ“גם זוֹ לטוֹבה”. וכל בּיקוֹרת נגד מעשׂיהם של גָרי החוּרבה אסוּרה, מסוּכּנת, כּוֹרה שוּחה, חס ושלוֹם, תחת קיוּמה של התרבּוּת העברית בּאמריקה, “וכל המרשה לעצמוֹ מלה נגד הסטאטוּס קבוֹ משתיקים אוֹתוֹ”. והוּא דוֹרש מִלְתָא זוּטְרְתָא: “חברה חיה, ממשית”, אשר כּי “יפנוּ אליה – וּמצאוּה, וכי ידבּרוּ אליה – תענה. וּמה שתוּכל לעשוֹת בּשביל מוֹסדוֹת עבריים בּארצוֹת אחרוֹת – תעשׂה, עשׂיה ממש; וכי תבטיח – תקיים. וכי תאמר להפיץ ספרים עבריים – תפיצם, וּמחירם תשיב לבעליהם, בּדיוּק וּבעתוֹ”. “הלא מעט הוּא!”

וא. מ. רוּבּין מתַנה את צערם ועלבּוֹנם של הקוֹראים-המשׂכּילים מן “הדוֹר הישן”, אשר הלשוֹן העברית החדשה “היא בּעיניהם לשוֹן עילגים” ו“הספרוּת החדשה היא להם כּשׂחוֹק ילדים” ו“עוּלי-הימים בּוֹז יבוּזוּ להם”. ולבּם דוה: “הם החזיקוּ את שפתנוּ, בּנוּ את ספרוּתנוּ ויעשׂוּ נפשוֹת לרעיוֹן הלאוּמי, ועתה הם עזוּבים לנפשם ללא ספר וּללא ספרוּת”. וקוֹראים אלה אשר לפנים היתה העברית משׂוֹשׂ-לבּם “אמרוּ נוֹאש”. הם אינם קוֹראים עברית, ממאנים לנגוֹע בּספר עברי – – וּמַשׂטמתם העצוּמה, אשר תקנן בּלבּם לשפת-עֵבר החדשה, היא שגרמה להם אפילוּ למנוֹע מילדיהם כּל חינוּך עברי. הכּוֹתב עצמוֹ אינוֹ מעיז להאשים את “מנהלי ספרוּתנוּ”, אוּלם מלשוֹנוֹ ניכּר, שאף הוּא הנהוּ אחד מבּני הדוֹר ההוּא, התוֹלה את הקוֹלר בּ“מנהיגי הספרוּת” אשר שכחוּ את חסד-נעוּריו של הקוֹרא הישן. ואינוֹ רוֹאה כּי הענין חמוּר מזה: ההוָיה הישׂראלית הסחוּפה היא היא שגרמה לספרוּתנוּ שתהא משַכּלת מפּעם לפעם שכבוֹת שכבוֹת של קוֹראים. וּכשהם חוֹזרים אחר כּך אליה, הריהם בּחינת חוֹני המְעַגֵל, ו“דוֹרם נגלה” מהם, סוֹפריהם האהוּבים הלכוּ ואינם, ואת לשוֹן הדוֹר הצעיר, שצמח בּינתים ועלה למערכה, לא יבינוּ.

“הדוֹאר”² מציין בּ“קוֹרת-רוּח מיוּחדת” “את העמדה החדשה שתפס ה”טאג" ביחס לעבוֹדה העברית". “אנוּ מאמינים בּלב שלם – מוֹסיף “הדוֹאר” – כּי יחסי ידידוּת והבנה בּין העתוֹנוּת העברית וּבין העתוֹנוּת היהוּדית-הלאוּמית יכוֹלים לסייע הרבּה לעמדה התרבּוּתית של כּל הישוּב היהוּדי בּאמריקה. התנוּעה הציוֹנית לא היתה מגיעה למדרגתה אילמלא העתוֹנוּת היהוּדית. – – לפיכך אנוּ מקדמים בּברכה את היחס החדש, הטוֹב והישר, לעברית שנתגלה בּזמן האחרוֹן בּעתוֹנוּת היהוּדית – – מאמינים אנחנוּ, כּי זוֹ רק התחלה טוֹבה וההמשך הטוֹב יבוֹא”.

סיון תרפ"ז

¹ (על יהוּדה ליבּ בּרגר) לנשמת י. ל. בּרגר

טוֹב שנמצא מי שיזכּיר לנוּ כּי הנה הגיע יוֹם-השנה העשׂירי לפטירתוֹ של יהוּדה ליבּ בּרגר, זה שנספּה בּלא עת – כּבן חמישים – בּין שאר חללי המלחמה בּארץ-ישׂראל, ואשר מקוֹם קברוֹ העזוּב בּבּירוּת הסוּרית אינוֹ ידוּע, כּשם שלא ידוּע מה גוֹרל עזבוֹנוֹ הספרוּתי, שבּוֹ שיקע עמל שנים רבּוֹת. השוֹמעים ישמעוּ עתה כּי היה זה תלמיד-חכם, בּקי בּחדרי התוֹרה, מלקט ספרוּתי שקדן וּבעל תכניוֹת ספרוּתיוֹת גדוֹלוֹת.

לא בּזה אדוּן. הגוֹרל המוּזר של עזבוֹנוֹ הספרוּתי – אף זה קרבּן המלחמה – אינוֹ פּוֹתח לנוּ פּתח להעריך את כּוֹח בּעליו, לדעת מה היה בּוֹ מן הרצוֹן וּמה מן היכוֹלת, בּאיזוֹ מידה היה חלקוֹ בּין מתכּני התכניוֹת הספרוּתיוֹת וּבאיזוֹ מידה – בּין הזוֹכים לקיימן.

אוֹדה ואֵבוֹש, שמבּחינה זוֹ ידעתיו אך מעט. ידעתיו כּסַיפא ולא כּסַפרא. אמנם, גם בּזה היה שוֹנה מבּני גילוֹ העסקנים: ראיתיו כּאיש הספר, כּמוֹקיר ורחים נכסי רוּח, אוּלם על אלה לא דיבּר. איש הספר היה – “בּאהלוֹ”. לאחר ימים, משנוֹדע לי דבר תוֹרנוּתוֹ וחלוֹמוֹתיו הספרוּתיים אשר טיפח בּרשוּת-היחיד שלוֹ – הבינוֹתי כּי בּסַיפא זה, איש הבּמה והפּעילוּת הציבּוּרית, היה נוֹסף לכל זה גם משהוּ ממידת לָמ“ד וָ”ו.

דמוּתוֹ של י. ל. בּרגר המלַוה אוֹתי אינה זוֹ שעוֹלה עתה מתוֹך מאמרי האַזכּרה, דמוּת תוֹרנית של בּעל “מאוֹר היהדוּת”, אלא דמוּת חילוֹנית בּהחלט, דמוּת לוֹחם – “בּרגר הציוֹני”, “בּרגר מפּינסק”, דמוּת ציוֹנית בּלתי-שכיחה, בּאשר לא דבק בּוֹ מאוּם מאוֹתוֹ נוֹפך הקלישוּת, הקריקטוּריוּת, משהוּ מאוֹתם עוֹנג-רֶפֶרַט ושׂמחת-דֶלֶגַט, שהיוּ בּאוֹתם הימים מנת חלקם של עסקנים ציוֹנים. הציוֹנוּת שלוֹ היתה דבר-מה רציני, רציני בּיוֹתר.

חי חי בּזכרוֹני הנאוּם הראשוֹן הבּרגרי ששמעתי, ואני אז נער בּן י“ג. לא תוֹכן הנאוּם, אלא האויר שהִשרה הנוֹאם: עוֹמד לפניך אדם לבוּש פּידז’אק פּשוּט, גזוּז ראש עד היסוֹד, צרוּד-גרוֹן (נצטרד בּנאוּם שקדם לזה), וכוֹס המים שעל השוּלחן לפניו עוֹמדת לא בּכדִי, היא דרוּשה לוֹ בּאמת. הוּא מדבּר, ואתה רוֹאה וחש שהוּא רוֹצה דבר-מה, דבר-מה הבּרוּר לוֹ מאד, ורוֹצה הוּא בּאמת, בּכל כּוֹחוֹ, ורוֹצה הוּא לא להנאוֹת אוֹתך בּדבריו, אלא – שגם אתה תרצה כמוֹהוּ. וכמה שוֹנה היה דרך נאוּמוֹ מכּל אלה ששמעתי לפניו: לא הניגוּן המתוֹק של המַטיף הציוֹני המתוּבּל בּפסוּקים שוֹבי-לב ולא צחוּת הדיבּוּר הרוּסי של “האוּפּוֹלנוֹמוֹצֶ’ני”² המדוּפּלם, טוֹב-הלב ויפה-הנימוּסים, ולא החריפוּת של הסניגוֹר המוּשבּע, המוֹכיח בּרוּרוֹת כּי הלאוּמיוּת וה”פּרוֹגרס" אינם מתנגדים זה לזה. כּאן היה דבר-מה אחר: פּשטוּת עד כּדי חוֹסר כּל התחכּמוּת, ורצוֹן ממש, מראשית גילוּיי הרצוֹן בּציוֹנוּת.

לא אקפּח, חלילה, את זכוּתם של כּל אלה, לא אשכּח להם חסד-נעוּרים, אם כּי ברבוֹת הימים נתמעטה והוּעמה דמוּתם: כּוּלם, כּוּלם הזינוּ את הנפש, עילוּ אוֹתה, קסמוּ לה. וּפעל כּאן לא רק קסם הרעיוֹן הגוֹאל, המרחיב את הלב, הנוֹשא על כּנפים. לא רק זה. היוּ כּאן גם להטים קטנים: המלה הנאה, המלוּטשת, הקוֹלעת; הקל-וחוֹמר החריף, הגזירה-שוה המוּצלחת, היַדענוּת הרבּה המַפליאה וּמעיקה בּכל כּבדה. הה, האם לא היוּ כּל אלה אנשי-פּלא, אנשי-חידוֹת, כּל אחד משכמוֹ ומעלה גבוֹה מעל שאר בּני-תמוּתה? אוּלם מכּל אלה דוקא אדם זה, מעוּט הזוֹהר וההברקה, הוּא שחָד לי את חידתוֹ יוֹתר מאחרים. אוֹתוֹ ראיתי כּשליח, כּשליחוֹ של הרצל, כּשליחה של הציוֹנוּת המדינית. בּוֹ הרגשתי את הגבּוֹר.

וּמה בּיקשה הנפש אז גבּוֹר בּישראל, גבּוֹר חי, שאפשר לראוֹתוֹ מקרוֹב וּלמשש את מציאוּתוֹ בּידים. היוּ לנוּ לילינבּלוּם, סמוֹלנסקין, שמוּאל מן “הדת והחיים”, ישראל בּרנשטיין; משהוּ קלטה האוֹזן על הוָיתוֹ של ליבּרמן – אך כּל אלה היוּ גבּוֹרי ספרות, גבּוֹרי עָבר. מן החוּץ, מאויר הספרוּת הרוּסית, נָשַמְתָּ מלוֹא ריאוֹתיך את אויר הגבוּרה של האינטליגנציה הרבוּלוֹציוֹנית הרוּסית בּכל זוֹהר יפעתה ופשטוּתה העממית. וכאן, בּרחוֹבנוּ אנוּ – כּמה בּיקשה הנפש את הגבּוֹר! ולשוא. מי היה כּאן? האַברך הסמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ וּמַלוה- בּריבּית וּמתרברב בּשייכוּתוֹ הסוֹדית ל“בּני-משה”, אוֹ סוֹחר-העצים הצעיר, המשתעשע בּשיחוֹת ספרוּתיוֹת על “המליץ”, נהנה ממשוּבתם החצוּפה של “הצעירים” וּמשתדל להיוֹת רצוּי למקוֹם ולבּריוֹת וללכת בּ“שביל-הזהב”, אוֹ “הסיוֹניסט” (הציוֹני) החדש שצץ בּינתים, והוּא מגוּלח למִשעִי ועוֹסק עם גברוֹת עדינוֹת בּסידוּר נשף-חנוּכּה, ואגב מבטיח לעצמוֹ מַהלכים בּין הגדוֹלים, משׂרה ושידוּך הגוּן. וּכשחלמת מרחוֹק את חלוֹם הסוֹפר העברי, אשר בּשלוֹ וּמשלוֹ בּא, לכאוֹרה, כּל רוֹב ענין זה, ואך אִינה לך גוֹרלך פּגישה מקרוֹב, והנה מפּח-נפש: הזה גבּוֹר אִיוִינוּהוּ?

וּבין כּל אלה מה שוֹנה היה הוּא. טיפּוּס אדם חדש ברחוֹבנוּ, שכּוּלוֹ – על פּשטוּתוֹ, פּרוֹזאיוּתוֹ, “מתנַגדוּתוֹ”, להט בּאש ה“ענין”. והתקיפוּת הפּנימית! אדם שאינוֹ גביר ואינוֹ דוֹקטוֹר – ואף על פּי כן נוֹסע הוּא לקוֹנגרסים, ויש לוֹ בּכל שאלה דעה משלוֹ – ”תַנָא הוּא וּפָליג“. וציוֹנוּתוֹ אינה כּלל הציוֹנוּת ה”אוּפּוֹלנוֹמוֹצֶ’נית" בּלבד, של שקל ושל “צירקוּלַר” ושל “אגוּדה” ושל “דיסקוּסיה”. הלא זהוּ בּרגר “הפּינסקאי” שאגָדת החדר החדש “המתוּקן” והתנ"ך החדש, “המקוּצר” – מלַוה אוֹתוֹ.

לא רבּים אתנוּ היוֹדעים מהוּ לתנוּעתנוּ, לתנוּעתנוּ כּיוֹם, אוֹתוֹ המפעל החשאי והקטן של חידוּש פּני החינוּך העברי בּכמה עיירוֹת בּליטה וּברוּסיה הלבנה. אוֹתם “החדרים המתוּקנים” שלא זכוּ בּשעתם גם בּעיני “לאוּמיים” טוֹבים, שאת ה“תו” שלהם היוּ מחליפים בּ“סמך” לגנאי, שמכּל צד ניבאוּ להם גידוּל עמי-הארצוֹת בּישראל – הם הם שהקימוּ מבצרים חדשים לאהבת הספר העברי, לאהבת ארץ-ישׂראל, לחזוֹן חלוּצי.

מי הם הגבּוֹרים הנעלמים אשר עשׂוּ את העבוֹדה הזאת? איש לא מנה אוֹתם ואיש לא הציג להם יד ושם. בּהם מלמדים פּשוּטים, יהוּדים כּשרים ויראי-שמים, מלאי אהבת ישׂראל ולבּם יוֹצא ל“חָדש”; בּהם מדקדקים החרדים לכל דָגֵש וּלכל נסוֹג-אחוֹר וּמקפּידים – ראשוֹנים אחרי כּמה דוֹרוֹת – על קריאה מדוּקדקת בּהבחנת הנע והנח וּבשמירת המלעֵיל והמִלְרַע; בּהם אוֹהבי “צחוֹת” וּמתרפּקים על “השׂפה היפה, השׂרידה היחידה” כּעל דמוּת אשה אהוּבה; ובהם אנשים “מעוֹלם-המעשׂה” הכּבוּלים בּשרשראוֹת לעניני פּרקמַטיה וּדאגוֹת פּרנסה, אוּלם לבּם נתוּן כּוּלוֹ לאחת: לשמירת הגחלת לבל תדעך, הם הם אשר חיבּת-ציוֹן והתרבּוּת העברית היוּ להם לא דבר שׂפתים, אלא נשמת אפּם. בּין אלה היחידים והמיוּחדים היה גם “בּרגר הפּינסקאי”.

והימים הטוֹבים לא ארכוּ. יֵצר הגאוּלה שניעוֹר בּכוֹח איתנים דרש מעשׂה גוֹאל. והמעשׂה לא בּא. ועם חוֹסר המעשׂה, הישר, הקוֹלע אל המטרה, בּאוּ הקוּשיוֹת המרוֹת, אשר כּפשׂע בּיניהן ובין הכּפירה. סר קסמם של אנשי-המעלה. אמיתוֹתיהם הקלוֹת, הנוֹחוֹת, הוַדאיוֹת לא הספּיקוּ הפּעם. מתק פּיהם לא הניח את הדעת. והלב כּמסוֹס נוֹסס. הזמן הסוֹער צנף את כּוּלנוּ צניפה גדוֹלה. ונפש הנוֹער, התוֹעה בּדרכי החיים, נקלעת בּכף-הקלע. וּבאחת הדרכים, בּאחת התחנוֹת, פּגשתי שוּב, מרחוֹק, בּרעי הקשיש, ואראה כּי גם לוֹ לא טוֹב. הדיבּר לא היה בּפינוּ. לא בּיטלתי אוֹתוֹ כּאשר בּיטלתי את שאר הגדוֹלים ההוֹלכים וּמתנדפים והוּא לא לעג לי, כּאשר לעגוּ אחרים, חכמים וטוֹבים, לנער ההפכפך והכּוֹשל.

וּלאחר שנים, אחרי סוּפוֹת, נדוּדים ואבידוֹת קשוֹת – נפגשנוּ שוּב. כּאן. אוּלם האֵלם לא עזָבָנוּ. אני פּוֹעל בּמוֹשבה, דבֵק בּקרקע ושוֹתה ממנה לרוָיה, רוֹאה את עוֹלמי כּולוֹ בּתוֹך קוֹמץ העוֹבדים, זר ונכרי לכל מה שמחוּצה לוֹ. והוּא – מבקש אחיזה בּדמוּת סוֹחר בּמַנוּפקטוּרה בּרחוב בּוֹסטרוֹס שבּיפוֹ העיר ונוֹשׂא את נפשוֹ לתכניוֹת ספרוּתיוֹת.

ושוּב פּגישה: ליד מיטתוֹ של יהוֹשע בּרזלי, החוֹלה והכּוֹאב, הבּוֹדד ונעזב מאת בּני-גילוֹ, והזקוּק לסעד וּלקוֹרטוֹב של חמימוּת. ואלה אינם נמצאים אלא אצל “אנשים חדשים”.

וּבטרם נפלה המחיצה, שעלתה בּינינוּ בּמשך השנים, והנה הידיעה: בּרגר בּין מגוֹרשי יפוֹ, נחבּל בּגוּפוֹ, הוּבל לבּירוּת.

תמוּז תרפ"ז.

¹

לאחר השמוּעוֹת הרבּוֹת הנמסרוֹת מפּה לאוֹזן על המחלוֹקת הקשה המנַסרת בּחלל האוּניברסיטה בּגלל שאלת הקַתֶדרַה לאידיש², לאחר שסוֹפרים זריזים המשמשים שוֹפרוֹת למי שהוּא זרקוּ את הנבוּאה בּעתוֹנוּת חוּץ-לארץ על “מלחמה מרה אשר כּמוֹה לא היתה מימוֹת “עזרה”³ – קראנוּ את גילוּי-הדעת של ד”ר י.ל. מַגנס (“דבר”, גליוֹן 795), המוֹסר את ההחלטוֹת שנתקבּלוּ פּה אחד לאמוֹר, הענין “סוּדר” בּשלוֹם. ההחלטוֹת הללוּ פּוֹתחוֹת לנוּ אשנב קטן להבחין בּעדוֹ את הבדלי התפיסה העיקריים שבּין ה“פּה האחד” של מַגֶנצא לבין זה של ירוּשלים: ישיבת מַגנצא⁴ רוֹאה את לימוּד כּל השפוֹת והדיאַלקטים של העם היהוּדי כּתנאי הכרחי להבנה שלמה של עם ישׂראל, וּלפיכך היא מקדמת בּברכה את האפשרוּת של יצירת קתדרה לאידיש, לספרוּת וּלפוֹלקלוֹר שלה, להיסטוֹריה החברתית והרוּחנית של עם ישׂראל האצוּרה בּתעוּדוֹת הכּתוּבוֹת אידיש, ואילוּ ישיבת ירוּשלים⁵ מצאה, כּי קתדרה זוֹ עדיין לא הגיעה שעתה בּטרם שנתיסדוּ ארבּע הקתדראוֹת הקוֹדמוֹת לפי הסדר: עברית, תנ"ך, היסטוֹריה וּפילוֹסוֹפיה.

החלטה סתוּמה זוֹ של ישיבת ירוּשלים, הנמנעת מקביעת עמדה בּרוּרה לעצם השאלה שהוּחלט עליה בּמַגנצא, נמנעת גם מלפרש בּדברים בּרוּרים למעשׂה. מה כּוָנתה: אם להחיש וּלהמריץ את הקמת המכוֹן למדעי היהדוּת – למען יהיה ראוּי לשמוֹ ולמקוֹמוֹ וּלמען יחדל להיוֹת כּלי-קיבּוּל של פּירוּרי-תוֹרה ושיעוּרי אַקראי הניתנים על ידי מַרצים-תיירים, המוֹאילים לבלוֹת בּארצנוּ שנה תמימה, – וּלהכניס בּתוֹך הלימוּדים גם את “השׂפוֹת והדיאַלקטים”, אוֹ שלא בּאה החלטה זוֹ אלא בּ“לשוֹן נקיה”, המכסה על הדחיה שבּרצוֹן לעידן ועידנים והמלבּישה מחלצוֹת את העוּבדה המרה, כּי אכן יש לגבּי האוּניברסיטה שלנוּ לימוּדים “פּסוּלים” ו“חיצוֹניים”.

ודאי שהשלוֹם הוּא “כּלי מחזיק בּרכה”, ודאי שארבע הקתדראוֹת העיקריוֹת (שאך עתה, לאחר כּמה שנוֹת-קיוּם המכוֹן, נזכּרוּ בּראשוֹניוּתן!) קוֹדמוֹת לקתדרה אחרת. אלא שלמקרא ההחלטה הירוּשלמית מתעוֹרר ספק, אם היא בּאה מתוֹך בּחינה אקדמאית טהוֹרה של “מוּקדם וּמאוּחר בּתוֹרה” בּלבד. ועוֹד יוֹתר, מתעוֹרר ספק אם שלוֹם זה שהוּשׂג בּפנים הישיבה הוּא שלוֹם-אמת. לאמוֹר, אם הוּא הוֹלם את האמת הפּנימית שלנוּ. איני שוֹאל לשלוֹם בּינינוּ ובין אוֹיבינוּ בּנפש. אני שוֹאל לשלוֹם בּמחננוּ, מחנה אנשים עברים בּתכלית הוָיתם.

וּכאדם עברי בּישׂראל, המעוּרה בּקרקע המוֹלדת הגשמית והרוּחנית כּאחת, הנני רוֹאה את עצמי נעלב עד עוֹמק הנפש מכּל ה“מסחר” הזה והעמידה על המיקח מסביב לקתדרה בּאידיש. מחרדת-שוא זוֹ בּפני איזוֹ דיסציפּלינה מדעית שהיא אשר בּגללה יבוּלע, חלילה, לעברית. מן הנטיה הזאת “לדחוֹת” וּלהקים חַיִץ בּין מוֹסדוֹת המחקר שלנוּ וּבין איזה ענף שהוּא מהתרבּוּת הישׂראלית המסוֹעפת. ולפיכך אני רוֹאה את עצמי נאלץ לפגוֹע בּהרמוֹניה שהוּשׂגה בּירוּשלים, ולוֹמר את אשר עם לבּי.

וּראשית, סָמֵי מכּל ויכּוּח אשר כּזה את ענין “השלימוּת” העברית וה“חצאיוּת”, את “הנאמנוּת” ו“הפּשרנוּת” את “הקנאוּת” ו“הפּסיחה על שתי הסעיפּים”. אל נא תהי התחַסדוּת עברית בּינינוּ. שׂבענוּ התחסדוּת עד למחנק. צחוֹק מכאיב לב עוֹשׂה לנוּ הגוֹרל בּהעלוֹתוֹ על הבּמה כּאן, אצלנוּ, העברים אשר בּעבריוּתם יחיוּ והחוֹתרים יוֹם יוֹם להרחיב את שטח הקרקע אשר מתחת לרגליה, את “שאלת הלשוֹנוֹת” כּביכוֹל. וּצחוֹק השׂטן הוּא, אם בּמקוֹם עבוֹדה תמה וּמכוּונת למטרה, שכּל אחד מאִתנוּ חייב בּה לעשׂוֹתה כּפי כּוֹחוֹתיו, בּאה אצלנוּ הבּדיקה בּציציוֹת: מי כּשר וּמי פּסוּל, מי לוֹהט בּאש קוֹדש וּמי מים בּעוֹרקיו, מי “מוַתר” וּמי עוֹמד כּסלע איתן. אַל נא יבוֹאוּ האנשים האלה עם מַדחוּמם למדוֹד את הטמפּרטוּרה העברית שלנוּ. נשאיר את המשפּט לדוֹרוֹת הבּאים אשר יוּכלוּ לסכּם את פעוּלוֹת אנשי דוֹרנוּ. הנה אני, למשל, נוֹטה לחשוֹב כּי מבּחינת האינטרסים של ה“אידישיזם המַסקני” (שיש מיעצים לנוּ ללמוֹד מדרכיו) מסוּכּן “פּשרן” כּבּיאליק יוֹתר מכּמה מנינים של “קנאים” אחרים. “בּיאליק זוֹהי הסכּנה” – אמר לי בּתקוּפת צ’רנוֹביץ⁶ אחד האידישאים הותיקים. והוּא הבין את ענינוֹ שלוֹ. ולא פּחוֹת “מסוּכּן” מבּחינה זוֹ היה בּרנר, שדחה בּהחלט כּל אוֹתה תוֹרת הקנאוּת הבּאה מבּית-מדרשה של “עברית אוֹ רוּסית”, שידע להוֹקיר כּל גילוּי של תרבּוּת בּאידיש, וּבחייו שלוֹ נתן מוֹפת לרבּים של “עבד לעברית אנכי עד נצח, כּל חוּשַי בּי לה לצמיתוּת מכרתי”.

וסָמי מכאן גם כּונוֹת רמיה של דיפּלוֹמַטיה כּוֹזבת. יש לנוּ פּוֹליטיקה אחת: בּרצוֹננוּ לכבּוֹש את עם ישׂראל בּשביל ארצוֹ וּלשוֹנוֹ. “פּוֹליטיקה” זוֹ – זהוּ כּל דבר הציוֹנוּת. אוּלם היא פּוֹליטיקה של אמת. לא נבוֹא לקבּוֹע איזוֹ עמדה שהיא למען “התרצוֹת” בּזה אל מצבּיאי האידישיזם. אנוּ רוֹצים להרבּוֹת בּגשרי-תרבּוּת בּין חלקי היהדוּת השוֹנים, אנוּ חייבים להגבּיר את ההפראה ההדדית בּין חטיבוֹת התרבּוּת השוֹנוֹת שבּאוּמה – אוּלם לא נצא לגשוֹר גשרים על פּני תהוֹמוֹת, אשר אין לגַשרם. וּלפיכך נלמד להבחין בּין אידיש כּאחד הלבוּשים של ההוָיה הישׂראלית, כּאכסניה היסטוֹרית לרחשי עם וּלנכסי תרבּוּת, וּבין אידישיזם כּהשקפת-עוֹלם לאוּמית, כּאידיאה, כּפוּלחן. עם האידישיזם, ולא רק עם זה הרוֹדף והמציק בּגָלוּי, אלא גם עם זה השׂוֹטם בּסתר, הנכוֹן להוֹדוֹת בּעברית שבּעבר וכּוֹפר בּערכי התרבּוּת העברית החיה – אתוֹ אין שלוֹם ולא יהיה שלוֹם. וּבבוֹאנוּ להבּיע את יחסינוּ החיוּביים לחזיוֹן פּלוֹני אוֹ אלמוֹני שבּתרבּוּת אידיש, נעשׂה זאת לא מתוֹך רצוֹן לשלוֹם עם האידישיזם אלא מתוֹך צרכינוּ אנוּ, מתוֹך אי-רצוֹן להתעלם משוּם גילוּי יצירה לאוּמי, מתוֹך חתירה לגילוּי גנזי נכסים, להאָרת ההוָיה הישׂראלית המפוּזרת ומפוֹרצת, להעלָאַת ניצוֹצוֹת.

וּמתוֹך יחס זה עלינוּ לדוּן גם בּשאלת הקתדרה. האם היא בּאה לשם נחת-רוּח ליהוּדי האמריקאי התוֹרם, אם היא בּאה כּ“ויתוּר” למי שהוּא, אוֹ שיש בּה צוֹרך לנוּ לעצמנוּ, לגוּפוֹ של ענייננוּ, לאוֹתה העבוֹדה התרבּוּתית והמחקרית אשר האוּניברסיטה שלנוּ נוֹעדה לעשׂוֹת.

והשאלה היא, אם האוּניברסיטה שלנוּ בּאה לעוֹלם כּדי לעסוֹק רק בּחקר העָבר הרחוֹק, בּימי-קדוּמים בּלבד, אוֹ גם בּחיי הדוֹרוֹת המאוּחרים, ואם בּחוּגי עניניה נכנסים גם מדעי ההוֹוה. ואם כּן נשאלת השאלה: האפשר ללמוֹד את קוֹרוֹת עמנוּ בּמשך המאוֹת האחרוֹנוֹת מבּלי עזרת האידיש? האפשר ללמוֹד את הפוֹלקלוֹר הישראלי, את החסידוּת, את ההשׂכּלה, את חיבּת-ציוֹן ואת כּל הבּא אחריהם, מבּלי לגלוֹת את כּל החוֹמר הגנוּז והמשוּקע בּאידיש? האוּמנם תבוֹא חכמת ישראל שבּירוּשלים ותמחק מתוֹך חקר נפש העם את השירה היהוּדית ואת הבּדיחה היהוּדית? האוּמנם אפשר ללמוֹד את מאוֹרעוֹת חיי תרבּוּתנוּ בּמאה האחרוֹנה מבּלי להכּיר את פּעוּלתם של מנדל לֶפין⁷, אברהם בֶּר גוֹטלוֹבּר⁸, אייזיק מאיר דיק⁹, אברהם גוֹלדפַדן¹⁰ בּ“מחציתם” שבּאידיש? האפשר שבּאוּניברסיטה העברית יהיוּ כּל הפּינוֹת הללוּ ורבּוֹת כּמוֹתן אסוּרוֹת בּהנאה? האפשר שחקר האֶלֶמנטים העבריים שנשתמרוּ בּאידיש, חייהם וּתמוּרוֹתיהם בּמשך הדוֹרוֹת, מחקר שיש לוֹ חשיבוּת מיוּחדת לעברית המדוּבּרת – ישאר למחקר בּידי אחרים, בּידי אוֹיבי העברית, שלהם יהיה “מוּתר” לטפל בּזה?

ידעתי כּי יש בּינינוּ עדיין “משׂכּילים” בּעלי השקפוֹת של ימי מתוּשלח, אשר אינם יכוֹלים להעלוֹת על דעתם כּי “ז’רגוֹן שאין לוֹ דקדוּק” יכוֹל לעלוֹת על שוּלחן פּרוֹפסוֹרים, וכי יש כּאן בּכלל משהוּ הראוּי ללימוּד וּלחקירה. אוּלם סוֹפר עברי ותיק ותלמיד-חכם כּאליעזר שוּלמן¹¹ לא כּן חשב: הוּא מסר כּמה שנוֹת חיים לחקר “שׂפת יהוּדית-אשכּנזית וספרוּתה”. וּגדוֹלי חכמת ישראל, הָחֵל מצוּנץ¹² וּמשטיינשניידר¹³ ועד דויד קוֹיפמן¹⁴ ותלמידיהם, חשבוּ אחרת. יאמרוּ: התנגדוּת לקתדרה אינה בּאה אלא מתוֹך חשש לאידיאוֹלוֹגיה המלַוה בּימינוּ את האידיש, וּמניעת הקמת הקתדרה היא סייג בפני אידיאוֹלוֹגיה זוֹ. ויש לוֹמר: ראשית, אידיאוֹלוֹגיה זוֹ לא תיבּנה מן הלימוּד כּאן. אדרבּא, כּאן המקוֹם היחיד, שהלימוּדים השוֹנים הכּרוּכים בּאידיש יהיוּ נקיים מתעתוּעי טנדנציוֹת זרוֹת. דוקא האַתמוֹספירה העברית-ההיסטוֹרית וההסתייעוּת בּכל ענפי המחקר הישׂראלי עלוּלים להעמיד כּאן את הלימוּדים הללוּ בּאוֹר המדע האמיתי. ולא לחינם שׂמחוּ להחלטת הקתדרה עתוֹנים עברים ציוֹנים ויהוּדים סתם, הרוֹצים לאחד את הקצווֹת, בּשעה שהאידישיסטים “האמיתיים” לא שׂמחוּ כּלל ל“נצחוֹן” זה. אדרבּא, הם מצפּים בּכליוֹן-עינים, שיגזרוּ כאן כּלָיה על הקתדרה, כּי גזירה זוֹ תיצק מים על גלגלי טחנתם.

ושנית –

לא מתוֹך “החרמת” לימוּדי האידיש תינטל האידיאוֹלוֹגיה הכּרוּכה בּה, אלא מתוֹך הצגת האידיש בּמקוֹמה הנכוֹן המגיע לה בּקוֹרוֹת עמנוּ. בּצדק קבעה ישיבת מַגנצא את חשיבוּת לימוּדם של “כל השׂפוֹת והדיאלקטים אשר העם היהוּדי השתמש בּהם בּדיבּוּר וּבכתב”. והצגה זוֹ שוֹללת מראש כּל אפשרוּת של “התחרוּת” כּביכוֹל בּעברית. אַל נבוּז לשאר הלשוֹנוֹת, שעמנוּ אימץ וטיפּח ושיקע בּהן מרוּחוֹ. אדרבּא, יקוּמוּ אחינוּ הספרדים וירבּיצוּ אצלנוּ את תוֹרת הלשוֹן השפַּניוֹלית ויחקרוּ את הספרוּת שנוֹלדה על בּרכיה ואת הפוֹלקלוֹר האצוּר בּה, וכן יֵעָשׂה ללשוֹנוֹת אחינוּ מתימן, מפּרס, מבּוּכָרה, מכּוּרדיסתן, מקַוקז. ויקוּם לתפארת כּאן בּירוּשלים בּנין המחקר של חיי שבטי ישראל וּתפוּצוֹתיהם. האין ירוּשלים המקוֹם הנוֹעד לכך? האין ארצנוּ ארץ הבּחירה לכך? הלא כּאן מתכּנסים נפוּצוֹת גָלוּיוֹתינוּ מכּל קצוי תבל, הלא כּאן צרוּרים שׂרידים מַאליפים של הפוֹלקלוֹר הישׂראלי, של הדיאַלקטים היהוּדיים, של השירה והמעשׂיה היהוּדיוֹת, של קבּלוֹת וּמסוֹרוֹת שבּעל-פּה, גנזי שׂרידי התנוּעוֹת והכּיתוֹת. האוּמנם תבוּז להם האוּניברסיטה העברית ותפקירם לאחרים, אשר יבוֹאוּ סוֹף סוֹף הנה ללקט כּאן את שיירי התרבּוּת המתגוֹללים כּאן לרגלינוּ ואין מאַסף?

אַל נא נלמד למעשי המקוּלקלים שבּמתנגדינוּ. לא תהיה תפארתנוּ כּל דרך זוֹ. לא מה שיאה להם יאה לנוּ. אַל נמַעט את דמוּת תרבּוּתנוּ בּשל פּחדי שוא. לא מתוֹך ידיעת האידיש וספרוּתה אוֹרבת לנוּ כּאן הסכּנה לתרבּוּתנוּ, ולא מיתר עממיוּת, אלא ממקוֹם אחר לגמרי: מהסתגלוּת לתרבּוּת השליטים, מנֶכר למעינוֹת החיים העממיים.

ולא מתוֹך חוּלשה כּל-שהיא בּאה הדרישה של פּתיחת לבּנוּ כּאן לקראת מַעינוֹת העממיוּת היהוּדית. אדרבּא. יש לי הכּרה גמוּרה כּי אנוּ עוֹמדים ערב התעוֹררוּת עברית תרבּוּתית מחוּדשת בּתוֹך תפוּצוֹתינוּ. ולא התעוֹררוּת של סרק, למלחמה של “עברית אוֹ רוּסית”, אשר העברית יוֹצאת ממנה תמיד בּשן ועין, אלא התעוֹררוּת של ממש, של חיים עבריים פּעילים. חמישים אלף אבּירינוּ הצעירים, אנשי “החלוּץ” וּתנוּעת הנוֹער, אשר נזעקוּ לדגל ארץ-ישׂראל העוֹבדת העברית, עדים לכך. אם אך נדע לזיין אוֹתם בּחוֹמר וּברוּח, אם לא נַשלה אוֹתם בּדברי שקר, והיה זה לנוּ המנוֹף להשבת לב העם לשפתוֹ. אנוּ עוֹמדים בּגוֹלה לפני חילוּף משמרוֹת. בּעל-הבּית שבּגוֹלה חדל להיוֹת משען התרבּוּת העברית. וּכשם שארץ-ישׂראל מצאה לה – על יד המוֹרה והסוֹפר – את הנוֹשא העממי לעברית בּפּוֹעל, כּך עתידה הגוֹלה למצוֹא לה את חיל הכּיבּוּש העברי בּנוֹער החלוּצי. ולא מתוֹך בּיטוּל וּבוּז לנכסי העממיוּת היהוּדית ידבּק הנוֹער בּעברית, כּי אם מתוֹך אהבה טהוֹרה וּשלמה וּמתוֹך המוֹפת החי של ארץ-ישׂראל. ועתיד זה, הצוֹפה לנוּ, מטיל חוֹבוֹת. אַל נלמד לדרכּי המקוּלקלים שבּמתנגדינוּ.

טבת תרפ"ח.

¹

הטלגרף מוֹדיע על התכּנס בּוַרשה ועידה למען ארץ-ישראל העוֹבדת, בּהשתתפוּת ארבּע מאוֹת ציר, בּרוֹב חגיגיוּת וּברוּח רוֹממה. ועידה זוֹ שחלה זמן קצר לאחר חגיגוֹת “החלוּץ” מעידה על ההתנַערוּת העוֹברת בּמחנה. פּוֹעלי ארץ-ישׂראל יכוֹלים לציין בּהכּרת-רצוֹן, כּי לא מקרה הוּא שהראשוֹנים להתנַערוּת וּלהתחזקוּת בּשכבוֹת הציוֹנוּת שבּגוֹלה הם החוּגים המתלקטים מסביב לארץ-ישראל העוֹבדת.

אוּלם הידיעה הטלגרפית הראשוֹנה אשר הגיעתנוּ אוֹמרת כּי לגביע השׂמחה הוּצק גם נטף-רעל: “בּשעת הבּרכה של “תרבּוּת” היוּ הפרעוֹת”. הידיעה בּ“הארץ” מספּרת על “התנגדוּתם של “פּוֹעלי ציוֹן” לנאוּמים בּעברית”. לא נשאל כאן מי וָמי הם “פּוֹעלי ציוֹן” אלה שהתנגדוּ לנאוּמים בּעברית– שאלה זוֹ ודאי טעוּנה בּירוּר, אוּלם בּמקוֹם אחר. עצם החזיוֹן של הפגנת-איבה לעברית בּועידה למען ארץ-ישׂראל העוֹבדת², אין הסתדרוּת העוֹבדים, המכנסת את הועידה והמשַגרת אליה את שליחיה, רשאית להתעלם ממנוּ ולעבוֹר עליו לסדר היוֹם.

הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, המַזעיקה את כּל נאמניה וידידיה בּגוֹלה, איננה בּוֹדקת בּדעוֹתיהם: הבּעת ההכּרה והנאמנוּת למפעל-העבוֹדה בּארץ – מספּיקה לה. ארץ-ישראל אינה רוֹאה את עצמה כּחלק העוֹמד מחוּץ ליהדוּת העוֹלמית, וארץ-ישׂראל אינה מוַתרת על זכוּת השפּעתה וחוֹבת השפּעתה בּעיצוּב חיי העם ותרבּוּתוֹ בּכל פזוּריו, אוּלם לשם כּך אינה גוֹזרת גזירוֹת, אלא מַמשיכה את דרך יצירתה, בּאמוּנה שלמה כּי יצירה זוֹ תפלס לעצמה דרך והשפּעה בּחיי העם. אין עיננוּ צרה גם בּאלה ההוֹלכים אתנוּ לא את כּל הדרך, אלא מקצתה. וּבמידה שהם עוֹבדים בּגוֹלה עבוֹדת תרבּוּת ויצירה – גם שלא כּרוּחנוּ – אנוּ יוֹדעים להעריך את מפעלם. אוּלם ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לעוֹלם לא ירכּין את ראשוֹ בּפני גילוּיי איבה ללשוֹן חייו ויצירתוֹ וּלאוֹתה העבוֹדה התרבּוּתית בּגוֹלה, המכשירה את הדוֹר לתקוּמה לאוּמית שלמה.

והפּעם צף נחשוֹל האיבה לא בּמחנה שוֹנאי ציוֹן, בּוֹזי תרבּוּתה ורוֹדפי יצירתה, אלא בּמחנה ארץ-ישׂראל העוֹבדת. לא על זכוּת הציבּוּר שלהם הפגינוּ הם – זכוּת זוֹ לא מנע מהם איש – אלא זכוּת הציבּוּר של אחרים, שלנוּ, של העברים, שללוּ הם. לא זכוּת להטיף לדעוֹתיהם הם תבעוּ, אלא את הזכוּת לסתוֹם את פּיוֹת אחרים. אין לך עדוּת יוֹתר טוֹבה על היחס לתרבּוּת-עם וּלנכסי-רוּח של עם, ועל עצם הדרכים של מלחמת התרבּוּת, מאשר הפגָנה זוֹ מצד אנשים אשר ודאי יראוּ את עצמם נעלבים מאד אם ישווּ אוֹתם לאנשי היֶבסקציה.

אוּלם לא לשם הערכה נאמרים הדברים הללוּ, כּי אם לשם תביעה: אין דרכּנוּ לרדוֹף אחרי אוֹיבי העברית למען הילָחם בּהם. דרכּנוּ היא לא דרך הפּוּלמוֹס, אלא דרך היצירה. ועשׂרים וחמש שנוֹת היצירה התרבּוּתית של הישוּב העוֹבד בּארץ, יצירתוֹ של הסוֹפר העברי, יצירתה של הבּמה העברית לכל גילוּייה וּמאמציה, בּית-הספר העברי ועד לעתוֹן-הילדים העברי בּכּפר – כּל אלה עדים לכיבּוּשיה וּלנצחוֹנוֹתיה של העברית החיה. אם לאוֹיבי העברית ניחא בּהפגנוֹת איבה וּברדיפוֹת, ילכוּ בּשם אלוֹהיהם. אוּלם כּשההפגנוֹת הללוּ נעשוֹת בּין כּתלי ועידת ארץ-ישׂראל העוֹבדת, לעיני שליחי ההסתדרוּת, לעיני מאוֹת צירים הנאמנים בּכּל עם הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּשאנשים הבּאים לברך את מפעל הפּוֹעל בּארץ – מקללים אוֹתוֹ, כּי אז חוֹבתה של הסתדרוּת העוֹבדים העברית בּארץ-ישׂראל לאמוֹר לעוֹשׂי השערוּריה: לא לנוּ אתם, כּי אם לצרינוּ.

ניסן תרפ"ח.

ל“במוֹעצת “החלוּץ” בּדנציג”

כּהמשך למדוֹר “עם הנוֹער” בּכרך זה, המכיל דברי בּרל לנוֹער העוֹבד וּל“החלוּץ”, ניתנת בּזה הרצאתוֹ במועצת הבּחרוּת הסוֹציאליסטית בּא' בּטבת תרפ"ח, שלא פּוּרסמה עד כּה.

לשאלוֹת הכּיווּן החינוּכי בּעבוֹדתנוּ

צמיחת דוֹרוֹת צעירים חשוּבה בּשביל כּל תנוּעה, בּשביל כּל אוּמה. וחשיבוּת מיוּחדת לה בּשביל התנוּעה הסוֹציאליסטית, שבּאה לחדש את פּני העוֹלם, כּי לה אוֹרבת יוֹתר סכּנת ההתאַבּנוּת, העמידה והפיליסטריוּת – הסכּנה להיוֹת דוֹר המסתפּק בּמַה שיש לוֹ מבּלי היוֹתוֹ ממשיך את דבר התנוּעה. שאלת ההתחדשוּת הבּלתי‑פּוֹסקת של התנוּעה עצמה ושל נאמנוּת התנוּעה למטרתה, למען לא יֵעָשׂוּ האמצעים למטרה, היא יסוֹדית וקוֹבעת. בּעצם אוֹרבת לכל תנוּעה הסכּנה הזאת של הסתפּקוּת בּמַה שהשׂיגה וּבאִרגוּן שהקימה, עד כּדי שהדברים הללוּ בּוֹלעים את התוֹכן, והתוֹכן משתכּח ונעלם. אנוּ רוֹאים את הדבר הזה בּציוֹנוּת, בּסוֹפם של בּיל"וּ ושל המתישבים הראשוֹנים. הם תפסוּ את הרעיוֹן המַכּסימַלי בּמעמקיו, ואף על פּי כן בּמעשׂה, בּיצירוֹת החיים וּבמכשוֹליהם נשתכּחוּ הדברים. וצריך היה שיבוֹא דוֹר חדש ויחדש את הרעיוֹן.

לעתים קרוֹבוֹת משתַמש אני בּיחס לתנוּעה לא רק בּמוּשׂגים פּסיכוֹלוֹגיים, אלא גם בּיוֹלוֹגיים, כּמוֹ זקנה וּצעירוּת, וכוָנתי לא בּנוֹגע לאנשים אלא לגבּי עצם התנוּעה: התנוּעה צריכה להחליף מפּעם לפעם את לבוּשה ולמצוֹא לעצמה בּיטוּי חדש. בּמוּבן זה שאלת הדוֹרוֹת הצעירים היא בּשביל התנוּעה הסוֹציאליסטית וּבשביל כּל תנוּעת הפּוֹעלים שאלה רצינית מאד. אין אנוּ צריכים לחשוֹש מפּני אפּיקוֹרסוּת ועלינוּ להבּיע את דעתנוּ מתוֹך הסתכּלוּת בּמצב תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. התנוּעה הסוֹציאליסטית כּבר קיימת בּעוֹלם כּ‑100 שנה; עברוּ כּבר שמוֹנים שנה מאז פּוּרסם המַניפֶסט הקוֹמוּניסטי, וששים שנה מיסוּד האינטרנַציוֹנל הראשוֹן, ויש כּבר נסיוֹן היסטוֹרי גדוֹל מאד. בּמשך הזמן הזה ראינוּ תנוּעוֹת מזדקנוֹת. ראינוּ תנוּעוֹת שהתחילוּ כּרבוֹלוּציוֹניוֹת ונעשׂוּ אוֹפּוֹרטוּניסטיוֹת; ראינוּ דוֹרוֹת שלמים שהתחילוּ בּדגל של מרד וּבמרוּצת הזמן הכניסוּ לתוֹך חייהן צוּרה של “מֶשצ’אנסטווֹ”¹ אינטליגנטית. כּמדוּמני שדוקא התנוּעוֹת הרבוֹלוּציוֹניוֹת הן הן שסוֹבלוֹת בּעיקר מהמחלה הזאת. לאחר שהן עוֹלוֹת לאיזה גוֹבה הן מתאַבּנוֹת וּמפסידוֹת את הכּוֹח הרבוֹלוּציוֹני שהניע אוֹתן. ראינוּ את זה גם בּתנוּעה הציוֹנית וגם בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּאירוֹפּה. ראינוּ שיש הכרח לתנוּעה לחפּשׂ לא רק המשך סתם, כּי אם גם דוֹר צעיר, אשר יסַמל ויגשים את ההתחדשוּת הבּלתי‑פּוֹסקת של התנוּעה.

בּמוּבן זה אני רוֹאה הכרח בּבּחרוּת הסוֹציאליסטית, בּין אם היא טוֹבה כּיוֹם וּבין אם לא. רוֹאה אני צוֹרך בּזה שתנוּעת הפּוֹעלים תתן את דעתה לאפשרות של צמיחת דוֹר שני לה, בּין אם הדוֹר הקוֹדם בּארץ התעייף וּבין אם לא התעייף. דוֹר שני זה צריך להמשיך לא בּכל המקוּבּל, אלא עליו לקלוֹט את המסוֹרת הטוֹבה של התנוּעה שהיא יצרה בּארץ‑ישראל, שלא הסתפּקה רק בּמלים אלא דרשה מעשׂים ושאפה תמיד גם לחדש את המחשבה. כּיוֹם הבּחרוּת איננה כּזאת, אבל אין דבר זה מביאני לידי יאוּש. אני יוֹדע שלא קל לתנוּעה למצוֹא את עצמה. ראיתי את הנוֹער העוֹבד בּימיו הראשוֹנים, כּשמַראהוּ היה עגוּם מאד, וקל היה להינבא שממנוּ לא יֵצא מאוּמה. אוּלם הגרעין נזרע ונשׂא פּרי, וגם נמצא חֶבר האנשים המסוּר לפעוּלה זוֹ. הנוֹער העוֹבד הוא בּעיני אחד החזיוֹנוֹת החשוּבים בּיוֹתר בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אם כּי גם אצלוֹ ישנם דברים שלא צריכים היוּ להיוֹת.

אתם מתאוֹננים על המפלגה שאיננה עוֹזרת. זה מראה על חוֹסר כּוֹח פּנימי אצלכם. אפשר לשאוֹל את הבּחרוּת הסוֹציאליסטית ואת הנוֹער העוֹבד: וּמי עוֹזר למפלגה? וּמי עוֹזר להסתדרוּת? יש לנוּ כּמה וכמה גוּפים וּמוֹסדוֹת, וכל גוּף וכל מוֹסד מתאוֹנן שמי שהוּא איננוּ עוֹזר לוֹ. גם אלה שאנחנוּ רוֹאים בּהם מקוֹר של עזרה גדולה זקוקים לעזרה. גם לתנוּעה שלנוּ צרכים גדוֹלים ויש לה מחסוֹר בּכוֹחוֹת פּנימיים – לא רק מחסוֹר בּאמצעים וּבאִרגוּן. וּבמחסוֹר זה נפגשים גם הקיבּוּץ וגם המפלגה; וּכשאני שוֹמע שהבּחרוּת טוֹענת שמי שהוּא לא עזר לה, הריני נוֹכח שעדיין לא תפסה את הפּרוֹבּלימה כּראוּי ולא ניגשה למקוֹר הקוֹשי שלה. אני מאמין בּבּחרוּת, אני רוֹאה בּה צוֹרך והכרח – הכרח פּשוּט מאד. תנוּעה שיש בּה אנשים מגיל של שלוֹשים‑ארבּעים, שנסיוֹנם גדוֹל וחייהם נכנסוּ בּמַסלוּל ידוּע של יצירה – כּניסה למסלוּל ידוּע של יצירה אינה עדיין חניטה, זוֹהי דרך קבוּעה – צריכה לתת מנסיוֹנה לאנשים שמתחילים לחיוֹת בּתנוּעה. אבל הוֹאיל ואין צרכי חייהם שוים, גם אם המסגרוֹת שווֹת, יש צוֹרך בּתאים מיוֹחדים. הגענוּ למצב שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ‑ישׂראל מכילה אנשים מגיל שש‑עשׂרה ועד חמישים שנה, ויש צוֹרך לבנוֹת בּתוֹכה תאים מיוּחדים כּאלה. ואם התאים כּיוֹם אינם טוֹבים, צריכים לחפּשׂ דרך לתיקוּנם.

דבר אחד אגיד, כּי הניגוּד בּין הבּחרוּת והמפלגה, ששמעתי עליו כּאן, מסוּפּקני אם ישנוֹ בּאמת. בּתנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה יש לפעמים ניגוּד בּין התנוּעה הסוֹציאליסטית הצעירה – תנוּעת הנוֹער – וּבין המפלגה‑האֵם. היה יסוֹד נפשי לניגוּד הזה. הוּא היה טמוּן קוֹדם כּל בּחזיוֹן של הבדלי החיים. להאָרת המצב הזה אזכּיר דוּגמה קטנה. צ’יצֶ’רין מספּר על עוּבדה מענינת מהזמן שעסקוּ בּיצירת תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטי: הפּוֹעל בּבּרלין, בּוינה וּבמרכּזים אחרים היה חי בּימים ההם את חייו הציבּוריים בּמסבּאוֹת. והיה שכיח שבּעלי המסבּאוֹת היוּ המנהיגים של המפלגוֹת הישנוֹת בּמקוֹמוֹת שוֹנים. מלחמת תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטי בּאַלכּוֹהוֹל יצרה התנגשוּת בּין האינטרסים של מנהיגי המפלגוֹת המקוֹמיוֹת וּבין האידיאוֹלוֹגים של הנוֹער. כּאן הגילוּי הזה מוּבלט בּצוּרה גסה מאד של אינטרסים, בּצוּרה שהיא אוּלי קַריקַטוּרית, אבל בּעצם הדבר מי שמכּיר, בּלי כּל אידיאַליזציה, את הטיפּוּס הרגיל של הפּוֹעל המאוּרגן בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – ולאו דוקא את הפּוֹעל האידיאַליסטי – אשר סיגל הרבּה מאד גם את האגוּדה המקצוֹעית וגם את הסוֹציאליזם למידת תרבּוּתוֹ, וּמי שמכּיר את המידה של הבּעל‑בּיתיוּת הפּרוֹליטרית השלטת בּמידה ידוּעה גם כּיוֹם בּמפלגוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם, יבין שאם יש מפלגוֹת הפּוֹחדות מכּל מיני גילוּיים רבוֹלוּציוֹניים וּמפּני צרכים תרבּוּתיים גדוֹלים, הרי יש מקוֹם לניגוּד בּין המפלגה הקשישה וּבין הדוֹר הצעיר. אצלנוּ, לדעתי, אין מקוֹם, בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי, לניגוּד כּזה בּין הדוֹר הראשוֹן וּבין הדוֹר השני והשלישי, – משוּם שהפּוֹעל בארץ‑ישׂראל, על פּי מציאוּתוֹ ואָפיוֹ האישי, על פּי תנאי הארץ וּמהוּת חייו, התחיל כּרבוֹלוּציוֹנר והוּא ממשיך כּרבוֹלוּציוֹנר. אם נסלק את קליפּוֹת הדברים ונסתכּל למהוּת החזיוֹנוֹת, נוּכל להגיד שהפּוֹעל העברי בּארץ‑ישׂראל כּיוֹם הוּא אחד החזיוֹנוֹת הרבוֹלוּציוֹניים בּיוֹתר בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם. הדבר הזה חשוּב לא רק כּדי שנכבּד את עצמנוּ, – גם לזאת יש חשיבוּת – אלא כּדי שנדע מה חסר לנוּ. לא רק הפּוֹעל השׂכיר בּעיר וּבמוֹשבה, כּי אם גם הפּוֹעל בּקבוּצה וּבמוֹשב עוֹדנוּ נמצא בּמצב של חתירה בּלתי‑פּוֹסקת. עדיין אין הוּא בּמצב של אדם שהסתדר וּבא אל המנוּחה. אוּלי עוֹד עשׂרוֹת שנים לא נגיע לזה. המציאוּת המיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ההכרח שישנוֹ בּמשק הארץ‑ישׂראלי ליצוֹר בּלי הפסק, כּי בּחָדלך לרגע ליצוֹר אין לך כּבר זכות קיוּם, וההכּרה כּי בּרצוֹתך למצוֹא אחיזה לרגליך בּארץ, עליך לכבּוֹש, – גוֹרמים לכך שתנוּעת הפּוֹעלים העברית בּארץ‑ישׂראל תשׂא תמיד אוֹפי רבלוּציוֹני ותהיה צעירה, צעירה לא בּגיל; גם בּגיל צעיר יכוֹלה להיות זקנה. יש יאוּש של צעירים שבּא כּאילוּ בּתוֹר חכמה גדוֹלה מאד. גם זה סימן של זקנה גדוֹלה. אין תנוּעת הפּוֹעלים העברית יכוֹלה להרשוֹת לעצמה מצב של בּיטוּל, של לעג לאילוּזיוֹת ושל כּפירה; אם תלך בּדרך זוֹ עלוּל הדבר להתנקם בּה וּממילא תתגלגל בּמדרוֹן. אנחנוּ שׂמחים איפוֹא לכל חזיוֹן המכריח אוֹתנוּ להתיצב בּמערכוֹת חדשוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל, שלא צפוּיה לה מלחמה בּין הדוֹרוֹת השוֹנים כּי אם הבנה הדדית גדוֹלה והמשך המסוֹרת, זקוּקה בּכל זאת להתחדשוּת מַתמדת וּלנסיוֹנוֹת חדשים ונוֹעזים.

הבּחרות הסוֹציאליסטית היא חלק מן הדוֹר הצעיר בּארץ, כּשם שהמפלגה הסוֹציאליסטית היא חלק של מעמד הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל. וּכשם שאין להבדיל את מפלגת הפּוֹעלים ממעמד הפּוֹעלים בּארץ, כּכה גם אין להבדיל את הבּחרוּת מכּל הנוֹער היהוּדי בּארץ וּבעוֹלם. אוֹתן הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לכל הנוֹער היהוּדי אוֹרבוֹת גם לבּחרוּת הסוֹציאליסטית.

מאילוּ פּינוֹת אוֹרבוֹת הסכּנוֹת? יש קוֹדם כּל סכּנוֹת אחדוֹת שהן פּרי המציאוּת הארץ‑ישׂראלית כּוּלה. יש סכּנה של ארץ קטנה, עניה בּחוֹמר, אשר שאלת המחיה לבניה היא שאלה קשה מאד; ארץ אשר בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי – אם תסיחוּ את דעתכם רגע מן הציוֹנוּת – איננה ארץ של עליה, כּי אם ארץ של יציאה, ארץ אשר בּמשך חמישים שנה, מזמן שהתחילה העליה היהוּדית החדשה אליה – לא פּסקה גם יציאה ממנה. אבוֹת בּאוּ לארץ והבּנים עזבוּ. השאלה הזאת עוֹד לא נפתרה, והיא עוֹמדת עוֹד כּרגע בּארץ. מה עוֹשׂוֹת הגימנַסיוֹת שלנוּ? האם אין הן יוֹצרוֹת אֶכּספּוֹרט בּשביל חוּץ‑לארץ? מי שמכּיר קצת את הגוֹלה, מי שיסע לאמריקה ימצא שם בּכל עיר ועיר אֶכּספּוֹרט של הישיבוֹת מהארץ: רבּנים, רעוערענדס, משוּלחים וכיוֹצא בּהם. כּכה עשׂתה ירוּשלים שהתקיימה על ה“חלוּקה”, כּכה עשׂתה ראשוֹן‑לציוֹן החלוּצית המוֹדרנית. אוּלי חלק של הישוּב, החלק העשיר, בּעלי הפּרדסים, יצר קיוּם לבניו בּארץ, ואוּלי הוּקטנה על ידי כּך היציאה מן המוֹשבה לזמן‑מה. אבל כּשאנוּ מבּיטים על הישוּב הצעיר בּירוּשלים וּבתל‑אביב, – כּלוּם נמצא הוּא בּמצב כּלכּלי יוֹתר בּטוּח מאשר הישוּב היהוּדי בּוַרשה וּבלוֹדז?

השאלה הכּלכּלית הרצינית של ארץ‑ישׂראל קשוּרה, כּמוּבן, גם בּשאלוֹת תרבּוּתיוֹת. אי‑היכוֹלת להסתגל לארץ העניה, לעבוֹר ממצב של ישוּב עירוֹני, אוירי, לישוּב חקלאי, אוֹ אפילוּ לישוּב עירוֹני תעשׂייתי; הקוֹשי של המַעבר לחיים אחרים, מחוֹסר תנאים כּלכּליים נוֹחים בּארץ; הנטיה לעבוֹדוֹת קלוֹת וּלפרנסוֹת קלוֹת; הרצוֹן לתרבּוּת, להשׂכּלה, אשר בּמשטר הקיים הוּא מתבּטא בּפּרוֹפֶסיוֹת האינטליגנטיוֹת, – כּל אלה הן סכּנוֹת העלוּלוֹת להביא לידי דיכּוּי את ההתעוֹררוּת הלאוּמית. אנחנוּ בּאנוּ הנה כּנוֹשׂאי התחיה הלאוּמית. בּלי ספק היה זה אחד הגוֹרמים העמוּקים שהביאָנוּ ארצה. פָּעם בּנוֹ רצוֹן לחיים אנוֹשיים עמוּקים, הרצוֹן לחיוֹת בּתוֹך עצמנוּ כּמוֹ שהננוּ. ואמנם, נוֹצרה בּארץ‑ישׂראל תרבּוּת לאוּמית עצמית, אף כּי אני מוֹצא אוֹתה לא בּמקוֹמוֹת שרגילים לחַפּשׂ אוֹתה: לא בּמכוֹן למדעי היהדוּת, כּי אם בּמקוֹמוֹת אחרים. אני רוֹאה אוֹתה בּעיקר בּתנוּעת הפּעלים ואוּלי בּעוֹד אילוּ פּינוֹת בּארץ. מי שרוֹאה את ארץ‑ישׂראל הנמצאת כּרגע בּשעבּוּדה הפּוֹליטי ודלוּתה הכּלכּלית, והזקוּקה כּל כּך לכלכּלה מחוּץ‑לארץ וליהדוּת בּחוּץ‑לארץ, יבין כּי היא נתוּנה בּסכּנה של התבּוֹללוּת עצוּמה יוֹתר מאשר נמצאה בּה העיירה היהוּדית לפני עשׂרוֹת שנים. אנוּ רוֹאים איך הסכּנוֹת הללוּ מתקרבוֹת לארץ‑ישׂראל בּצעדים מהירים. אם האריסטוֹקרטיה כּאן (חברי ההנהלה הציוֹנית בּארץ‑ישׂראל, למשל), שוֹלחת את בּניה לא רק לאוּניברסיטאוֹת בּחוּץ‑לארץ, – את זאת עוֹשׂים אלפי אנשים, את זאת עוֹשׂים גם הרבּה חלוּצים, – כּי אם גם לבתי‑ספר תיכוֹניים בּאנגליה, הרי הדבר הזה מציין משהוּ. החזיוֹן הזה של התבּוֹללוּת, שהיא פּרי מציאוּת כּלכּלית וּפרי הסתגלוּת לאוּמה העשירה השלטת בּארץ, בּאשר בּידיה השוּק וּבידיה המשׂרוֹת, – כּרוּך בּסכּנה גדוֹלה של קַריֶריזם אישי העוֹמד בּניגוּד גמוּר לכל תנוּעה של שחרוּר וּלכל תנוּעה של התעוֹררוּת לאוּמית. קריֶריזם זה מפַתח את ההכּרה בּלב היחיד שדי לוֹ לדאוֹג רק לעצמוֹ ושעתידוֹ ותכליתוֹ לא בּמסירוּת לכּלל ולא בּחיי חברה מתוּקנים אוֹ בּפיתוּח חוּשיו המוּסריים, כּי אם בּהסתגלוּת ידוּעה לתנאים ידוּעים. הדבר הזה, אשר עשׂה שמוֹת בּיהדוּת בּשנים האחרוֹנוֹת, שעשׂה את האינטליגנציה היהוּדית, בּהתנַכּרוּתה לחיי העם, לאחד החזיוֹנוֹת המעציבים בּיוֹתר בּיהדוּת, ולאינטליגנציה עצמה גרם דלדוּל נפשי אנוֹשי, מתגלה כּסכּנה גדוֹלה גם לארץ‑ישׂראל. הסכּנה גדֵלה והוֹלכת בֹמידה שהעליה קטנה והישוּב קטן ואין בּוֹ כּוֹח פּנימי ליצוֹר בּארץ אוירה של תרבּוּת וּתנאים סוֹציאליים הוֹגנים. אין זה מקרה שבּמשך עשׂרוֹת שנים היוּ בּאים לארץ צעירים כּאידיאַליסטים וחלוּצים, ואנחנוּ עכשיו נבהלים ונדהמים לראוֹת את בּניהם, הדוֹר השני, בּירידתם התרבּוּתית לעוּמת הוֹריהם. רוֹאים אנוּ שעם הדוֹר הראשוֹן, זקני הישוּב, יש לנוּ עדיין איזוֹ לשוֹן משוּתפת, ואילוּ הדוֹר השני שבּא אחריהם: “בּני‑בּנימין”, עוֹרכי‑דין, אוֹ הרוֹפאים הצעירים שקראנוּ להם לפני המלחמה “הסטוּדנטים של בּירוּת”, נתן את הטיפּוּס של אנשי “דוֹאר היוֹם”. הלא הדברים האלה מפּילים חרדה. עתה גם אצלנוּ, בּעיר וגם בּכּפר וּבקיבּוּץ, מתחילים לגדוֹל ילדים, ואנחנוּ מתחילים לשאוֹל מה יהא גוֹרלם.

לתנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטית בּארץ יש חזית קשה, והשאלה המתעוֹררת היא: איך תכשיר את עצמה לחזית הזאת, איך תסתגל ותזדיין לקראתה? לתנוּעת הנוֹער שלנוּ אוֹרבוֹת גם סכּנוֹת מבּפנים. אם הנוֹער בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יש לוֹ צוֹרך למרוֹד בּמפלגה, הרי תנוּעת הנוֹער המפלגתי שלנוּ אין לציין אוֹתה כּמַרדנית, אלא כּצייתנית, כּנשמעת. היא משתדלת לשמוֹע. היא תמיד שוֹמרת על תוֹרת המסוֹרת של המפלגה ותמיד שוֹמרת ללכת בּעקבוֹת הקשישים, הגדוֹלים. יש קצת סכּנה בּזה שהנוֹער ירצה לעשׂוֹת לעצמוֹ, בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי וּבמוּבן הפּוֹליטי, חיים נוֹחים. הוּא ירצה לנצל את הבַּגַז' שיצרה התנוּעה שקדמה לוֹ, על התוֹרה שבּכתב שלה ועל המוּשׂגים המקוּבּלים שלה. אם הנוֹער ילך בּדרך הזאת, ויש לוֹ הנטיה ללכת בּדרך הזאת, הוּא לא יהיה מסוּגל להילָחם בּחזית הקשה של ארץ‑ישׂראל. אנסה לברר את כּוָנת דברי. דיבּרתי קוֹדם על החזית הארץ‑ישׂראלית הקשה. לעוּמת המציאוּת הכּלכּלית הזעוּמה, וּלעוּמת הקַריֶריזם והאֶמיגרנטיוּת מארץ‑ישׂראל, צריך להעמיד יצירה חלוּצית. אוּלם נדמה לי שאיננוּ יכוֹלים להסתפּק רק בּמפעל חלוּצי, אנוּ זקוּקים גם למחשבה חלוּצית. בּאוֹתוֹ זמן שסירקין עמד להכריז על ציוֹנוּת סוֹציאליסטית היה צריך לעשׂוֹת עבוֹדה רבוֹלוּציוֹנית בּמוּבן המחשבתי. לעוּמת התפיסה שכּל שאלת היהוּדים היא רק שאלה של זכוּיוֹת, כּאילוּ שאלת הזכוּת לפּספּוֹרט והזכוּת לעבוֹר ממקוֹם למקוֹם, צריך היה להעמיד את השאלה הלאוּמית לכל עמקה, לא רק את השאלה התרבּוּתית, הפּוֹליטית, אלא גם הכּלכּלית. דבר זה לא היה מוּבן לשוּם סוֹציאליסט. כּל סוֹציאליסט ידע שיש כּלכּלוֹת שוֹנוֹת לפי הארצוֹת, אבל לא ידע שיש כּלכּלוֹת שוֹנוֹת לפי השוֹני הלאוּמי. והרי עוֹד לפני שלוֹשים שנה היתה הקוֹאוֹפּרציה בּבחינת טריפה ועל קוֹנסטרוּקטיביוּת חשבוּ רק בּוֹדדים, ואם בּא אז מישהוּ לדבּר על הצוֹרך לישב את ארץ‑ישׂראל על ידי בּנין משק ועבוֹדה, הרי אפשר להבין באיזוֹ מידה היוּ המחשבוֹת האלה רבוֹלוּציוניוֹת. את זאת עשׂה לא רק סירקין. את הדבר הזה עשׂה כּל אחד מאתנוּ, כּקטנים כּגדוֹלים, כּל התנוּעה הציוֹנית‑סוֹציאליסטית, כּל תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּזמנה, כּוּלם היוּ מוּכשרים להשׂיג זאת, שלא בּהתאמה לתפיסה הסוֹציאליסטית המקוּבּלת, שהיוּ לה מַהלכים בּין הסוֹציאליסטים היהוּדים והלא‑יהוּדים, וּמבּלי להתחשב אם יכניסוּ אוֹתם לאינטרנַציוֹנל אוֹ לא יכניסוּ. קוֹדם כּל דאגנוּ לעבוֹדה עצמית גדוֹלה, לרביזיה גדוֹלה. כּכה עשׂתה תנוּעתנוּ בּחוּץ‑לארץ בּימי נעוּריה, בּזמן שיצרה את הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, ואוֹתוֹ הדבר עשׂתה גם התנוּעה שלנוּ בּארץ בּיוֹדעים וּבלא‑יוֹדעים, בּעצם מתוֹך אינסטינקטים וּמתוֹך הצוֹרך לא להבּיט אחוֹרנית, אם מישהוּ עשׂה כּבר את זה אוֹ לא. אפשר היה להשתמש בּמחשבה הסוֹציאליסטית האירוֹפּית רק בּתוֹר מכשיר, בּתוֹר מֶתוֹד, אבל לא בּתוֹר בַּגַז'. אנוּ יכוֹלים להראוֹת עכשיו על כּמה מוּשׂגים שהיוּ בּמשך השנים זרים לא רק בּשביל הסוֹציאליזם הזר, כּי אם גם בּשביל המפלגוֹת שלנוּ בּחוץ‑לארץ. הנה, למשל, המוּשׂג חלוּץ. בּמשך שנים רבּוֹת היה הרעיוֹן של הגשמה אישית נחשב אצלם לאֶפּיקוֹרסוּת. ועכשיו אוֹטוֹ בּוֹיאֶר אוֹמר לנוֹער הסוֹציאליסטי, שזכוּתוֹ היא שהם דוֹר ההגשמה של הסוֹציאליזם. וכך גם עם המוּשׂג קבוּצה. יכוֹלתי להביא שוּרה של מוּשׂגים כּאלה, שהם פּרי המחשבה העצמית, המאוּמצת, פּרי המחשבה של פּלוּגה אחת של תנוּעת הפּוֹעלים, שידעה שאיננה צריכה לסמוֹך על אחרים ועליה לחַדש בּעצמה.

והנה, כּדי שהנוֹער בּארץ יוּכל לפתוֹר את השאלוֹת העוֹמדוֹת בּפני התנוּעה כּוּלה וּבפני הנוֹער, יש צוֹרך בּשבילוֹ בּמחשבה רבוֹלוּציוֹנית. אינני אוֹמר לבטל את האידיאוֹלוֹגיה שנוֹצרה על ידי “פּוֹעלי‑ציוֹן” ועל ידי התנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית; גם בּאידיאוֹלוֹגיה זוֹ צריך להשתמש, אבל המשתמש בּה צריך לעשׂוֹת זאת כּאדם חפשי, לא כּמי שקיבּל תוֹרה מן המוּכן ורוֹאה את עצמוֹ מוּכרח להסתגל אליה. אסבּיר זאת על ידי חידוּד קוֹלע שאמר סוֹפר פּיקח אחד על ההבדל בּין אנגליה וגרמניה בּכיבּוּש מוֹשבוֹת. ידוּע ששתי הארצוֹת שאפוּ תמיד לכיבּוּשים חדשים. השיטה של גרמניה היתה, בּזמן שהיא חפצה לכבּוֹש איזוֹ מוֹשבה, לקחת את המוֹשבה ולשׂים אותה בּכּיס. והיוֹת והכּיס יש לו מידה ידוּעה, היה נקרע לפעמים. אנגליה כּשהיא כּוֹבשת מוֹשבה היא תוֹפרת כּיס מסביב למוֹשבה. וככה גם הענין של דחיקת תנוּעה חיה וּצעירה לתוֹך כּיס עשׂוּי מראש: אוֹ שהוּא צריך לצמצם את דמוּת התנוּעה אוֹ שהכּיס סוֹפוֹ להיקָרע. וּכשאני מתבּוֹנן למצב הבּחרוּת שלנוּ ולמתהווה בּה, הרי נדמה לי שאין קל לה מטיפּוּח סוֹציאליזם מוּפשט: ליצוֹר חוּגים ולקרוֹא אִתם ספרים על הסוֹציאליזם. אמנם בּזה היא אוּלי תעשׂה עבוֹדה תרבּוּתית ידוּעה, אוּלם היא לא תצדיק את מטרתה. יש הכרח לחנך את הפּוֹעל וּלטפּח בּוֹ הכּרה מעמדית, אבל הכּרה מעמדית גם היא אינה דבר מוּפשט. אוֹתה מטַפּחים על ידי עֵרוּת האינסטינקטים המעמדיים, הלוֹחמים. יש צוֹרך להתאים את כּל השאלוֹת וּלהצמיח מחָדש את מחשבת התנוּעה שלנוּ מתוֹך מציאוּתנוּ. בּמלחמה הגדוֹלה נגד הקריֶריזם על הבּחרוּת לאַרגן קבוּצוֹת תלמידים, שבּמקום לצאת לאירוֹפּה ילכוּ לעבוֹד כּאן ויטפּלוּ בּהבהרת הפּרוֹבּלימוֹת של העבוֹדה הגוּפנית. אינני רוֹצה להקטין את ערך העבוֹדה האידיאוֹלוֹגית ואת ערך העבוֹדה התרבּוּתית. יש צוֹרך גם בּעבוֹדה זוֹ. אם הדוֹר שלנוּ פּוֹתר את שאלוֹת האידיאוֹלוֹגיה אגב יצירה, הנה דוקא בּשביל הנוֹער חשוּבה עבוֹדה אידיאוֹלוֹגית. אוּלם גם זוֹ צריכה להיוֹת פּרוֹדוּקט חיוּני של חיי הנוֹער, פּרי התנגשוּתוֹ עם המציאוּת הארץ‑ישׂראלית: עם נוֹתן‑העבוֹדה, עם בּית‑הספר עם האינטליגנציה ועם ההוֹרים. ואם יגיעוּ לעֵדוֹת המזרח הרי יש שם מציאוּת מיוּחדת. תמצית השאלה היא למצוֹא בּכל מציאוּת אם זוֹ של מוֹשבה ואם זוֹ של בּית‑ספר, אוֹתוֹ המפעל הרבוֹלוּציוֹני הדרוּש. לא אֶכּנס בּשאלת ערכּוֹ החלוּצי של הקיבּוּץ. אני חוֹשב כּי לא די בּהליכה לקיבּוּץ. יש כּמה שאלוֹת חברתיוֹת, שהנוֹער מסוּגל בּיוֹתר לפתוֹר אוֹתן. טוֹב היה לוּ החברים מהבּחרוּת היוּ מציגים מטרה לעצמם לא רק ללכת לקיבּוּץ, אלא לבוֹא שמה וּלהגיד שאין דעתם נוֹחה מהקיים והם רוֹצים דבר‑מה טוֹב ממנוּ. אנשים שעוֹמדים בּאמצע המפעל אינם יכוֹלים להתחיל הכּל מחָדש, אוּלם תנוּעה צעירה יכוֹלה להתחיל את כּל אוֹתם הדברים מחָדש בּאוֹפן יוֹתר טוֹב.

וכמה הערוֹת למהוּת החינוּך של תנוּעתנוּ. יש חשיבוּת רבּה מאד לזה, שהחינוּך הסוֹציאליסטי בּתוֹך הבּחרוּת יהיה בּיקרתי יוֹתר, שלא תהא בּוֹ דוֹגמַטיוּת – לא חשוּב איזוֹ דוֹגמַטיוּת; חשוּב שהבּחרוּת תעיז תמיד לשאוֹל. אם אראה, שבּבּחרוּת נתעוֹררוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת בּיחס לציוֹנוּת וּביחס להגשמת הציוֹנוּת, לא איבּהל. אני איבּהל אם אראה אצלם מוּשׂגים קבוּעים וּלקוּחים בּהקפה, משוּם שאז אהיה בּטוּח כּי הדוֹר שיבוֹא אחרינוּ לא ישׂא בּעוֹל מפעלנוּ. בּרוּכוֹב היה מוֹח מחַדש, מקוֹרי, אוּלי אחד המוֹחוֹת העצמיים בּיוֹתר של האינטליגנציה היהוּדית בּתקוּפה האחרוֹנה, והוּא הקים לוֹ הרבּה תלמידים (לסירקין כּמעט שלא היוּ תלמידים, – אמנם היוּ לוֹ תלמידים רבּים שמילאוּ את מצווֹתיו, אבל למעשׂה בּאוֹפן אישי לא היוּ לוֹ תלמידים), אבל היה זה אוּלי אסוֹנוֹ שהיוּ לוֹ תלמידים רבּים ולא היה לוֹ אף תלמיד מבקר שאמר: עד כּאן אני ממשיך את תוֹרת רבּי וּמכּאן ואילך אני הוֹלך בּדרכּי. אלוֹהים בּירך את בּרוּכוֹב בּתלמידים דוֹגמַטיים, חסרי כּל כּשרוֹן של עיכּוּל וחסרי כּל כּשרוֹן של מחשבה, וזה גרם לכך שתנוּעה שלמה, שדָגלה בּשם בּרוּכוֹב, השתמשה רק בּקליפּה של תוֹרתוֹ ולא ידעה להמשיך את העבוֹדה שבּה התחיל, ולא ידעה להמשיך וּלעבּד את כּל הרעיוֹנוֹת בּשבילי היצירה. ולכן גם לא היוּ תלמידים לתלמידיו. גם בּתנוּעה הסוֹציאליסטית נפגשים אנוּ מפּעם לפּעם בּאנשים הדוֹגלים בּשם מַרכּס ואינם יוֹדעים להשתמש בּוֹ בּשביל יצירה רבוֹלוּציוֹנית.

נדמה לי שבּתנוּעתנוּ אנוּ יש צוֹרך להבחין בּיחס לחינוּך סוֹציאליסטי בּשאלוֹת עיקריוֹת אחדוֹת. אמרתי שאוֹטוֹ בּוֹיֶאר קרא לנוֹער: דוֹר ההגשמה של הסוֹציאליזם. וּמזמן המלחמה ואחריה נתגלוּ ניגוּדים גדוֹלים מאד בּסוֹציאליזם, ואת הניגוּדים האלה אין לטשטש. אין לטשטש ניגוּדים אידיאוֹלוֹגיים ואֶתיים יסוֹדיים. אבל חוֹשבני כי הניגוּדים האלה אינם על פּי הקו המקוּבּל של מַרכּסיזם ורביזיוֹניזם, ואוּלי גם לא תמיד לפי הקו המקוּבּל המבדיל בּין סוֹציאליזם וקוֹמוּניזם. לי נדמה כּי בּדוֹר ההגשמה, בּקשר עם הפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפני הסוֹציאליזם, יש חוֹבה להבחין בּאוֹפן יסוֹדי בּין הסוֹציאליזם של היצרנים וּבין הסוֹציאליזם של הצרכּנים, – בּין הסוֹציאליזם אשר נקוּדת‑המוֹצא שלוֹ היא חזית התוֹצרת הלאוּמית וּבין הסוֹציאליזם אשר נקוּדת‑המוֹצא שלוֹ היא חזית חלוּקת התוֹצרת, ההספּקה. כּל זמן ששאלוֹת הסוֹציאליזם לא עמדוּ בּאוֹפן רציני, לא הרגישוּ אנשים כּל כּך בּדבר, ואז גם אפשר היה לטשטש את הדברים האלה. התעמוּלה הסוֹציאליסטית בּמשך הרבּה שנים היתה מתנהלת לרוֹב לא מתוֹך תפיסה של יצרנים, כּי אם מתוֹך תפיסה של צרכּנים. מה זאת אוֹמרת תפיסה של צרכּן? הצרכּן, בּין שהוּא עוֹבד וּבין שאיננוּ עוֹבד, בּין שהוּא “לוּמפנפּרוליטאריער” וּבין שהוּא בּוּרגני, הרי הוּא רגיש מאד לשאלת השויוֹן בּחלוּקת התוֹצרת. הוּא איננוּ מתעמק בּשאלה איך נוֹצרה התוֹצרת, ואיננוּ מתעמק בּפּרוֹבּלימה של רכוּש האוּמה, של רכוש החברה ושל קיוּם החברה. הוּא מרגיש היטב את כּל העוול בּחלוּקת התוֹצרת. זה מעוֹרר בּוֹ את רגש המַרדוּת והוּא שוֹאף לתקן את הדבר, ולא מעסיקה אוֹתוֹ הפּרוֹבּלימה של היצרן, שהוּא ממוּנה כּיוֹם על יצירתה ועל המשכיוּתה של התוֹצרת. אם נתבּוֹנן לכמה רבוֹלוּציוֹת בּאירוֹפּה בּזמן האחרוֹן, נראה שבּשנים הראשוֹנוֹת הגוֹרם העיקרי להן היה לא כּוֹחוֹ של היצרן, כּי אם סבלוֹתיו של הצרכּן. וגם כּמה סידוּרים שהוּנהגוּ וכמה סיסמאוֹת שהוּכרזוּ היוּ לא של היצרן, כּי אם של הצרכּן. אוּלם בּמידה שסוֹציאליזם התקרב להגשמה הרי מתבּרר, שבּסיוּע הצרכּן בּלבד אי אפשר להקים את המשטר החדש. מי שמתבּוֹנן להתפּתחוּתה של רוּסיה הסוֹביטית מהתקוּפה הראשוֹנה של הקוֹמוּניזם הצבאי ועד לעבוֹדה הקוֹנסטרוּקטיבית הגדוֹלה הנעשׂית שם – יראה כּיצד, בּמקוֹם הסטיכיה הצרכּנית של איש‑הצבא שחזר מהמלחמה כּמוֹרד ולא ראה לפניו שוּם פּרוֹבּלימוֹת של תוֹצרת, מלבד המרידה של הצרכּן, בּאה התפיסה האחרת לגמרי. הרבּה ליקוּיים של הסוּציאליזם האירוֹפי נבעוּ מזה שהוּא, בּחלקיו הגדוֹלים, לא הרחיק לכת מהפּרוֹבּלימה של הצרכּן. וּמכּאן, לדעתי, גם זלזוּל בּפּרוֹבּלימוֹת התרבּוּת וחינוּך המעמד, וכן הזלזוּל בּפּרוֹבּלימוֹת הקוֹאוֹפּרציה. כּל אלה היוּ גילוּיים שוֹנים של התפיסה הצרכּנית בּסוֹציאליזם. אנחנוּ, כּאן בּארץ, מתוֹך המציאוּת המיוּחדת וּמתוֹך שבּאנוּ הנה בּציוֹנוּת שלנוּ, לא כּצרכּנים אלא כּיצרנים (הציוֹנוּת כּוּלה תנוּעה של יצרנים, אם כּי הציוֹנים לא חשבוּ על זה, והעסיק אוֹתם יוֹתר ענין המרכּז הרוּחני אוֹ המעשׂה הפּוֹליטי והדיפּלוֹמַטי; אבל בּרגע שנוֹטלים מן הציוֹנוּת את היסוֹד היצרני שלה, נוֹטלים ממנה את הכּל), הרי הציוֹנוּת גרמה לסוֹציאליזם שלנוּ שיהא מן הרגע הראשוֹן יצרני. בּאחד ממאמריו של בּרוּכוֹב יש ניתוּח של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּמשך תקוּפה מסוּימת; ממנוּ אפשר להיוָכח כּי תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית כּוּלה תפיסתה לא היתה סוֹציאליזם של יצרן, אלא סוֹציאליזם של הדלוּת היהוּדית, המתקוֹממת, הרוֹצה לישר את קוֹמתה, סוֹציאליזם של הצרכּן. אבל הסוֹצאליזם שלנוּ בּארץ‑ישׂראל היה יצרני ולא היה יכוֹל להיוֹת אחר. כּל סוֹציאליזם כּאן, מבּלי שילוה אוֹתוֹ היצרן, היה מגוּחך. הוּא היה מוּכרח להביא לידי פרַקציוֹניוּת. פרקציה היא לא רק זוֹ של היוֹם, גם לפני עשׂרים שנה היוּ חזיוֹנוֹת כּאלה, כּמוֹ הקבוּצה הרוֹסטוֹבית. היוּ פרקציוֹת שלא הגיעוּ להבנה, כּי אצלנוּ היצרן הוּא ההוֹלך ראשוֹנה בּהגשמת הסוֹציאליזם.

לפעמים יש וחברים שלנוּ, מתוֹך נאמנוּת לגוֹלה, שוֹאלים: למה מתרחקים מן המפלגוֹת בּגוֹלה ואינם מסתמכים על הפּוֹעלים כּי אם על הנוֹער. כּבר דיבּרתי על זה בּמוֹעצת “אחדוּת‑העבוֹדה” בּשאלת האיחוּד. אני חוֹשב שכּל סוֹציאליסט רציני יש לוֹ אוֹריֶנטציה על הנוֹער, אבל כּאן יש חזיוֹן הרבּה יוֹתר עמוֹק:

כּל החזיוֹן של “החלוּץ” הוּא בּן‑לוָיה הכרחי לאוֹתה הקטיגוֹריה של הסוֹציאליזם היצרני. תנוּעת הנוֹער בּארץ כּשהיא ניגשת להטפה סוֹציאליסטית, מהדין שבּענין זה תהיה לה נקוּדת‑מוֹצא בּריאה. אני חוֹשב את החזיוֹן של החלוּציוּת (אשר רבּים מחברינוּ, הדוֹגלים בּמוּשׂגים ה“פּוֹעלי‑ציוֹניים” המסרתיים, חוֹשבים אוֹתוֹ לחזיוֹן לא לגמרי כּשר, הוֹאיל וּלפי הבנתם תנוּעת הפּוֹעלים לידתה בּתוֹך פּוֹעלים בּני פּוֹעלים, וּבחזיוֹן “החלוּץ” יש, לפי דעתם, משוּם “מינדערוערדיגקייט”) לאחד החזיוֹנוֹת החשוּבים בּיוֹתר לא רק לגבּי הפּרוֹבּלימוֹת ההיסטוֹריוֹת של ארצנוּ, כּי אם גם לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים הכּללית. אין כּל ספק כּי תנוּעת הפּוֹעלים הצעירה בּאירוֹפה, אם בּאמת תתפּתח לתנוּעה רצינית, לתנוּעה רבוֹלוּציוֹנית ממש, לא תסתפּק בּעיסוּק בּעיוּנים, כּי אם יקוּם בּה זרם של נוֹער שירצה להיוֹת חלוּץ, וגם שם תצטרך להתהווֹת תנוּעה של אינטליגנציה ההוֹלכת לעבוֹד, שתרצה לעשׂוֹת גם את בּן הפּקיד וגם את בּן הבּוּרגני האינטליגנטי לפּוֹעלים ולתת להם לבנוֹת מפעל חלוּצי סוֹציאליסטי. אחרי שהדבר הזה יקוּבּל ויכּנס לתוֹך הלכּסיקוֹן הסוֹציאליסטי, אז אלה מחברינוּ שעדיין המצפּוּן שלהם אינוֹ שקט, “יכשירוּ” גם את החלוּציוּת שלנוּ, וגם המפלגוֹת שלנוּ בּחוּץ‑לארץ, שהן מתקשוֹת כּל כּך בּעיכּוּל המוּשׂג הזה, יבינוּ שתנוּעת הנוֹער המפלגתית אין לה כּל פּרספּקטיבה אם היא תלך בּדרך של עכשיו. תנוּעוֹת “החלוּץ הצעיר” ו“השוֹמר הצעיר” יש בּהן מפעל רבוֹלוּציוֹני, יש בּהן רוֹמַנטיקה, מה שחסר בּמפלגוֹת שלנוּ. המפלגוֹת שלנוּ בּחוּץ‑לארץ הן מפלגוֹת של “מתנגדים”, שמשנתם הֲלָכָה חנוּטה, לא מחוּשבת מחדש ואינה ערה למדי.

כּל זמן שהנוֹער ימשיך בּדרך הזאת ולא יבין לעשׂוֹת את הסוֹציאליזם למפעל משחרר – לא יהיה לגוֹרם חשוּב בּחיינוּ. הצגת השאלוֹת של הסוֹציאליזם היצרני חשוּבה לנוּ גם מתוֹך זה שיש כּמה וכמה חזיוֹנוֹת, שאוּלי חברינו העוֹבדים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה רוֹאים אוֹתם כּחזיוֹנוֹת שליליים; אי אפשר היה שבּבּיאליסטוֹק וּבבּוּרוּיסק נקבּל חינוּך סוֹציאליסטי אחר ממה שקיבּלנוּ, אבל החינוּך הסוֹציאליסטי הזה אינוֹ מספּיק לנוּ. יש וּבאים חברי “פּוֹעלי‑ציוֹן” הנה וּבוֹכים על המרחק שבּיניהם וּבינינוּ, בּאשר הנה שם, בּגוֹלה, ניהלוּ שביתוֹת, הקימוּ אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת, וכאן מה? הארץ אינה מבינה אוֹתם. יש אֶתיקה מיוּחדת הקשוּרה עם היחס הממשי לעבוֹדה, החסר אצל הסוֹציאליסטים שלנוּ בּתחוּם המוֹשב. יש גם דברים אלמנטריים. הסוֹציאליזם הצרכּני – תפיסתוֹ מכילה את היסוֹד של בּזבּזנוּת, הוּא איננוּ בּעל משק. הסוֹציאליזם של היצרן הוּא בּעל יחס של קמצנוּת, של חרדה על הרכוּש הקיבּוּצי ועל הרכוּש הלאוּמי. בּגוֹלה לא חינכוּ אוֹתנוּ לכך, כּשם שאוֹתוֹ הפּוֹעל בּרוּסיה שהצטיין כּרבוֹלוּציוֹנר, כּבוֹנה בַּריקדוֹת, עד 1917, לא הוּכשר להיוֹת, בּבוֹא היוֹם, בּוֹנה‑משק מעוּלה. כּל חינוּכוֹ לא נתן לוֹ את ההכשרה להקים משקים, ולא היה מסוּגל להיקלט בּמשק החדש, למרוֹת היוֹתוֹ בּעל זכוּיוֹת כּיתר החברים, והמפלגה העדיפה לפעמים להיפּטר ממנוּ. בּאוֹתם החזיוֹנוֹת נפגשים אנחנוּ גם אצלנוּ. קיימת הפּרוֹבּלימה, איך תנוּעת הנוֹער תגַדל אנשים בּשביל המשק הנבנה, בּשביל יחסי החברים בּוֹ. יש פּרוֹבּלימוֹת שהסוֹציאליזם המקוּבּל לא יוּכל לפתוֹר אוֹתן. הוּא יכוֹל היה להשאיר אחריו כּמה וכמה פּרוֹבּלימוֹת ללא פּתרוֹן. הוּא יכוֹל להתכּחש לאוֹפי העיקרי של הסוֹציאליזם, שהוּא ההוּמַניזם. הסוֹציאליזם הוא הבּיטוּי העליוֹן של ההוּמַניזם, בּין אם נגיד שהוּא מתקיים קרוֹב לשלוֹשת אלפים שנה, אם זה היה בּיון, בּתקוּפת הרֶנֶסַנס, אוֹ בּמקוֹם אחר וּבתקוּפה אחרת, וּבין אם נגיד שהוּא מתקיים פּחוֹת, אבל ההוּמֹניזם הוּא בּיטוּי שלא הוּבלט עד כּה וחוֹשבים כּי בּסוֹציאליזם הוּא יתגלה בּמלוֹאוֹ. בּמשך עשׂרוֹת שנים הרשה הסוֹציאַליזם לעצמוֹ להתנכּר לפּרוֹבלימוֹת הללוּ, והנה כּשבּאה תקוּפת ההגשמה הרי הדבר הזה מתגלה.

וּמלים אחדוֹת בּדבר השאלוֹת של ארץ‑ישׂראל קפּיטליסטית וסוֹציאַליסטית. אני חוֹשב את כּל הדבר הזה למַטעה, לדבר הבּא מתוֹך רצוֹן של אנשים ליצוֹר סכֵימוֹת ידוּעוֹת, המנּוגדוֹת זוֹ לזוֹ. כּשאין אוֹפק ואין מעוּף אפשר להעמיד סכימה עשירה מוּל סכימה דלה ממנה. אבל כּל התפיסה הזאת, שדוֹגליה הראשוֹנים היוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” השׂמאליים, ואחר כּך אֶלקינד, שהציגה את ההתפּתחוּת הקפּיטליסטית בּארץ בּניגוּד לאוּטוֹפּיה של “אחדוּת‑העבוֹדה”, הרוֹצה לבנוֹת משק עוֹבד בּארץ, אינה בּהתאמה להסתכּלוּת בּמציאוּת של ארץ‑ישׂראל. אין בּה ראִיה בּהירה בּמה שנעשׂה בּארץ, ואין בּה, לדעתי, שוּם הבנה של הסוֹציאליזם בּעוֹלם. בּאיזוֹ תקוּפה נמצאת עכשיו אירוֹפּה? בּתקוּפת הסוֹציאליזם או הקפּיטליזם? אירוֹפּה נמצאת אוּלי כּבר שנים בּתקוּפה של שינוּי‑מצב נמרץ מאד. השינוּיים הסוֹציאַליים והכּלכּליים מתהווים בּקצב מהיר. הרי בּמשך מאוֹת השנים של מעבר מפיאוֹדליזם לקפּיטליזם היוּ הפיאוֹדליזם והקפּיטליזם חיים בּצוותא, ואי אפשר לציין מתי נפרד הפיאוֹדליזם מן העוֹלם וּמתי הוֹפיע המשטר הקפּיטליסטי. אין תאריכים כּאלה קיימים. יש תאריך לגילוּי מכוֹנה, זוֹ אוֹ אחרת, יש תאריך למהפּכוֹת, אבל אין תאריך מתי נפטר המשטר הפיאוֹדלי מן העוֹלם, ואוּלי עוֹד לא הלך מן העוֹלם גם עתה; וכן גם קשה לדבּר על אוֹדוֹת התאריך בּוֹ נכנס המשטר הקפּיטליסטי לעוֹלם. הוּא נכנס לעוֹלם בּמשך מאוֹת בּשנים. וּבהתבּוֹננוּ עכשיו אל הנעשׂה בּאירוֹפּה, הרי החזיוֹן הזה של התגוֹששוּת חזקה בּין הקפּיטליזם והסוֹציאליזם נראה לנוּ בּכּל, הוּא נראה לנוּ בּשטח החיים הפּוֹליטיים, הוּא נראה לנוּ בּשטח הכּלכּלה, הוּא נראה לנוּ בּשטח החיים התרבּוּתיים. אבל מה טיבה של עיריית וינה? זה לא סוֹציאליזם ולא קפּיטליזם. וּמה זאת רוּסיה? זאת תערוֹבת של קפּיטליזם ושל סוֹציאליזם. נמצאים כּאן לפנינוּ יסוֹדוֹת רציניים מאד של משטרים שוֹנים. מה החזיוֹן של הקוֹאוֹפּרציה לצוּרוֹתיה בּעוֹלם? מה החזיוֹן של התגבּשוּת ההוֹן של הפּוֹעל בּשנים האחרוֹנוֹת? מה החזיוֹן של חוּקוֹת העבוֹדה הקיימוֹת זה עשׂרוֹת שנים? מה החזיוֹן של רפוֹרמוֹת שוֹנוֹת זה עשׂרוֹת בּשנים, בּין אם נתלה בּהן תקווֹת וּבין אם לא? והרי יש גם רפוֹרמוֹת חשוּבוֹת מאד! כּל הדברים הגדוֹלים, גם קוֹאוֹפּרציה וגם משקים של פּוֹעלים וגם בּנקים של פּוֹעלים, אלה אינם סוֹציאליזם, אבל הם תאים של סוֹציאליזם. כּל מפעלי הפּוֹעלים, גם האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, גם הבּנקים עוֹשׂים אוֹפּרציוֹת קפּיטליסטיוֹת. אבל הם יסוֹדוֹת של המשטר החדש. והתגוֹששוּת של משטרים כּאלה, הצריכים לחדוֹר לכל ענפי החיים, היא התגוֹששוּת גדוֹלה וּממוּשכת מאד. והנה כּשבּאים לשאלת ארץ‑ישׂראל ואוֹמרים, כּי בּארץ‑ישׂראל ההתפּתחוּת בּודאי תהיה קפּיטליסטית, הרי בּזה בּלבד יש כּבר חוֹסר הבנת התקוּפה. אנשי “פּוֹעלי‑ציוֹן” שׂמאל סבוּרים כּי בּקבעם שהתפּתחוּתה של ארץ‑ישׂראל תהיה קפּיטליסטית, הם משמיעים בּזה רעיוֹן רבוֹלוּציוֹני, אבל בּעצם הדבר, מתוֹך תפיסה כּללית סוֹציאליסטית, הם אוֹמרים דברים ריאַקציוֹניים עד מאד. היה מי שהסבּיר, מדוּע תמיד היוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” נגד הקבוּצה ועכשיו הם בּעדה, הוֹאיל וכל עוֹד שבּעוֹלם היה קפּיטליזם בּלבד היתה הקבוּצה דבר ריאַקציוֹני, אוּלם עכשיו, לאחר שבּרוּסיה יש משטר סוֹביטי והוּא מתקרב לארץ‑ישׂראל – הקבוּצה מוּתרת. אוּלם הנה אנחנו לא חיכּינו למשטר הסוֹביטי והתחלנוּ בּיצירת הקבוּצה עוֹד בּהיוֹת המשטר הקפּיטליסטי בּעולם כּוּלוֹ. הקביעה שבּארץ‑ישׂראל המשק יהיה קפּיטליסטי וצריך להיוֹת קפּיטליסטי והוּא העיקר, מגלה חוֹסר הבנה של כּל התקוּפה הנוֹכחית בּעוֹלם. זוֹהי תקוּפה בּה הפּוֹעל חדל להיוֹת שׂכיר‑יוֹם, אלמנט פּסיבי ונשׂוּא של המציאוּת הכּלכּלית, כּי אם הוּא נעשׂה אוֹבּיֶקטיבי, לא רק בּמוּבן של שאלת שׂכר‑עבוֹדה וּשאלת הבּחירוֹת, כּי אם גם בּמוּבן זה שלכל ענפי החיים הפּוֹעל כּבר בּא בּיצירה שלוֹ: בּיצירה קוֹאוֹפּרטיבית, משקית, בּגילדוֹת, בּבּנקים שלוֹ, וּבודאי אם תזדמן לוֹ אפשרוּת של התישבוּת, הוּא לא יחמיצנה וגם כּאן הוא יכבּוֹש לוֹ את עמדוֹתיו. כּל זה אמוּר מתוֹך תפיסה מעמדית בּלבד. אצלנוּ יש עוֹד גוֹרמים אחרים לגמרי, אוּלי אוֹתם הגוֹרמים בּלבוּשם העברי. ההוֹן היהוּדי יש לוֹ שתי תכוּנוֹת חשוּבוֹת: התכוּנה הראשוֹנה היא שאיננוּ יצרני, הוּא יוֹתר צרכּני אוֹ ספֶקוּלציוֹני. מצד שני יש לוֹ עוֹד תכוּנה – הוּא איננוּ בּא לארץ; אוֹ יוֹתר נכוֹן, הוּא בּא לארץ רק אחרי הקטסטרוֹפה ההוֹרסת אוֹתוֹ, וּכשהוּא מגיע לארץ הרי הוּא מגלה מעט מאד כּוֹחוֹת יצירה. הוּא יכוֹל לנצל כּמה וכמה עמדוֹת שאנחנוּ כּוֹבשים: לאחר ש“סוֹלל‑בּוֹנה” יצר את החציבה היהוּדית, את הסיתוּת היהוּדי ואת הבּנין היהוּדי, אפשר שהקבּלן ילך אפילוּ לרבּת‑עמוֹן ויעשׂה שם את המלאכוֹת האלוּ, אבל בּדרך כּלל ההוֹן היהוּדי לא הראה בּארץ‑ישׂראל עד כּה אלא כּוֹח כּיבּוּש קטן מאד, ולא רק מתוֹך שאין לוֹ אימפּוּלסים של כּיבּוּש, אלא גם מתוֹך שהכּיבּוּש איננוּ מבטיח לוֹ רוָחים גדוֹלים. עדיין אין תנאים לכך. וּבמוּבן זה כּל מי שיתלה את ההתפּתחוּת של ארץ‑ישׂראל בּאוֹתם הגוֹרמים האוֹבּיֶקטיביים הסטיכיים של הקפּיטל המבקש לוֹ שוּק, הרי הוּא עוֹשׂה את כּל הציוֹנוּת פּלסתר והוא תוֹלה את כּל הגשמתה בּזה אם הרכוּש ימצא שוּק בּארץ. ואם כּך הוּא הדבר, מתעוֹררת השאלה: אם בּארץ יש מקוֹם לרכוּש, מדוּע צריך לבוֹא דוקא הרכוּש היהוּדי? מדוּע לא יבוֹא הרכוּש האינטרנַציוֹנלי? לעוּמת זה אלה שדרשוּ את ההוֹן הלאוּמי בּתוֹר יסוֹד, בּתוֹר יוֹצר נכסים, לא יוַתרוּ על ההוֹן היהוּדי הפּרטי, ואפילוּ על עזרת ההוֹן האינטרנציוֹנלי. אבל מעוֹלם לא העמדנוּ את הציוֹנוּת על כּך ולא רצינוּ לעשׂוֹתה תלוּיה בּזה, אם יבוֹא ההוֹן הפּרטי ואם ישנם התנאים בּשבילוֹ. ארבּעים שנה עוֹבדת הציוֹנוּת בּארץ – האם היא עבדה כּאן משוּם שההוֹן היהוּדי בּיקש לוֹ את השוּק הארץ‑ישׂראל? לא. כּל אחד יבין שההוֹן מבקש לוֹ שוָקים לא בּארץ‑ישׂראל. בּא לארץ הפּרוֹליטריוֹן והפּרוֹליטריוֹן‑למחצה, שחיפּשׂ קיוּם לעצמוֹ, שהביא איזה אמצעים, אבל לא הביא הוֹן שיש בּיכלתוֹ לישב ארץ חדשה. בּמידה שהציוֹנוּת גדֵלה והעליה גדלה והתנאים בּארץ משתנים, נפתחוֹת אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר לקפּיטל.

בּאתי לארץ לפני עשׂרים שנה וּכבר אז קראתי בּפּרוֹגרמה אחת שמצאה קפּיטליזציה בּרַמלָה (האֶפנדים בּרמלה התחילוּ לפנוֹת לחקלאוּת אינטנסיבית), והיא היא שתיצוֹר בּסיס כּלכּלי בּטוּח בּשביל הפּוֹעל היהוּדי. בּמשך עשׂרים שנה מנבּאים לנוּ, כּי כּל מה שאנוּ עוֹשׂים הוּא לשוא, הגדוֹלוֹת תבוֹאנה מחר‑מחרתים. ואנחנוּ יוֹדעים את הגדוֹלוֹת שבּאוּ ואנחנוּ גם יוֹדעים כּי בּמידה שבּאוּ – הרי הדבר מוּטל בּספק אם בּאוֹ בּאמת מכּוֹחוֹ של הוֹן פּרטי אוֹ היתה כּאן יד היזמה הלאוּמית. לוּ היוּ לוֹמדים בּאוֹפן רציני מתוֹך המציאוּת הכּלכּלית בּארץ, מה נתן ההוֹן הלאוּמי לבנין הארץ – מאז ימי חיבּת‑ציוֹן, כּשהסכוּמים היוּ מצטבּרים מפּרוּטוֹת, ועד יצירת קרן‑היסוֹד, כּשההוֹן הלאוּמי נתעלה למדרגה גבוֹהה יוֹתר אבל עדיין מחפשׂ את גילוּייו ולא מצא את הדרך להלוָאות לאוּמיוֹת (ואני בּטוּח שימצא אוֹתה בּזמן הקרוֹב) – אילוּ היוּ עוֹשׂים ניתוּח כּל המפעלים כּאן, גם של המפעלים הקפּיטליסטיים (הפּרדסנוּת), היוּ רוֹאים בּאיזוֹ מידה משתתף ההוֹן הלאוּמי בּיצירה המשקית של ארץ‑ישׂראל וּבאיזוֹ מידה הוּא משפּיע עליה. נקח את מפעל רוּטנבּרג: על פּי ארגוּנוֹ, על פּי הנהלת שלטוֹנוֹ, זה מפעל קפּיטליסטי, אבל על פּי הכּוֹחוֹת היוֹצרים אוֹתוֹ, הכּוֹחוֹת שהשׂיגוּ את הזכּיוֹן ואת הכּספים – אין זה מפעל של ההוֹן הפּרטי אלא של הלאוֹם, של ההוֹן הלאוּמי. ואם תאמרוּ: ההוֹן הפּרטי יצר את תל‑אביב, הרי תשנוּ את דעתכם לאחר שתבדקוּ מה היה חלקה של הקרן הקימת בּיצירה העירוֹנית הזאת. והנה הבּנק האיפּוֹתיקאי – אמנם הוּא יוֹצר בּארץ קנין פּרטי, משק פּרטי ולא משק לאוּמי. אבל צאוּ וּראוּ כּמה וכמה גוֹרמים לאוּמיים השתתפוּ בּיצירתוֹ.

וּמשוּם כּך אני חוֹשב שאנחנוּ צריכים, מבּלי לעצוֹם את העינים בּפני המציאוּת של ארץ‑ישׂראל (“אחדוּת‑העבוֹדה” אף פּעם לא התעלמה מראיית מציאוּת זוֹ, היא ניגשה בּשעתה ליצוֹר את מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת, את האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, ולא תיארנוּ לעצמנוּ כּי ארץ‑ישׂראל תהיה מחר‑מחרתים אי סציאליסטי), להעריך נכוֹנה מה ערכּוֹ וּמקוֹמוֹ של ההוֹן הלאוּמי. יוֹדעים אנוּ את החשיבוּת של ניצוּל כּל כּוֹח משקי בּארץ. חפצנוּ להגבּיר את המרץ העצמי של הפּוֹעל וּמשוּם כּך יצרנוּ את בּנק הפּוֹעלים והתחלנוּ בּמגבּיוֹת ההסתדרוּת, אבל אנחנוּ גם גרמנוּ להפנית תשׂוּמת‑לבּה של הציוֹנוּת להוֹן הלאוּמי: גרמנוּ להעמדת הקרן הקימת בּמרכּז הענינים, גרמנוּ ליצירתה של קרן‑היסוֹד. גם ציוֹנים מחוּגים אחרים מבינים שיש צוֹרך בּהוֹן לאוּמי. אוּסישקין לא רצה בּהוֹן לאוּמי, הוּא לא רצה בּאידיאוֹלוֹגיה של הקרן הקימת, הוּא רצה בּ“אחוּזוֹת”, אוּלם מתוֹך שהחברוֹת הפּרטיוֹת לא פּתרו את שאלוֹת הציוֹנוּת, הגיע לידי הקרן הקימת. לוייצמן אין האידיאוֹלוֹגיה של קרן‑היסוֹד ואין לוֹ האידיאוֹלוֹגיה של הוֹן לאוּמי, אבל מתוֹך המציאוּת הסטיכית הלאוּמית בּא לידי הכּרת ההכרח בּהוֹן הלאוּמי. גם ז’בּוֹטינסקי הוּא בּעד הוֹן לאוּמי, אבל הוּא רוֹאה בּוֹ רק מכשיר למען פּלס את הדרך בּאמצעוּתוֹ להוֹן הפּרטי. אוּלם לגבּינוּ חשוּב ההוֹן הלאוּמי בּשביל להכשיר את הקרקע לעבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית. בּאידיאוֹלוֹגיה של זלזוּל בּהוֹן הלאוּמי אין משוּם ראִיה של המציאוּת שלנוּ, ואין משוּם הבנה של המציאוּת בּעוֹלם, יש בּזה רק משוּם הנמכת המרץ שלנוּ, החלשת הכּוֹח שלנוּ והסתמכוּת על תקווֹת שאינן תלוּיוֹת בּנוּ. אם ההוֹן הפּרטי ימצא שכּדאי לוֹ לפעוֹל בּים המלח, בּפרדסנוּת, הוּא יעשׂה את הדבר הזה גם מבּלעדינוּ.

אשוּב לעבוֹדה החינוּכית של הבּחרוּת הסוֹציאליסטית, וּבעצם לא רק של הבּחרוּת הסוֹציאליסטית אלא של כּל תנוּעת נוֹער. פּה הדגישוּ את המוֹמנט של ספּוֹרט בּעבוֹדתנוּ החינוּכית. החינוּך שלנוּ צריך לעבוֹר מהשיטה הסכוֹלַסטית ליסוֹדוֹת אחרים: לפיתוּח החוּשים, לרכישת יכוֹלת טכנית וכל אוֹתן התכוּנוֹת שהיוּ פּעם ירוּשה של אצילים בּלבד. בּחיים של בּטלה הם מצאוּ להם כּמה קוֹרקטיבים חינוּכיים בּצוּרה שלהם, כּגוֹן הציד, שהיה מביאָם לידי קרבה אל הטבע. האדם שלנוּ, העמוּס כּל כּך הרבּה סבל תרבּוּתי – סבל כּרך, סבל עצבים וסבל הגלוּת – חשוּב בּשבילוֹ להכניס לחינוּך כּמה יסוֹדוֹת של פּיתוּח החוּשים. עד כּמה שידוּע לי הנוֹער המפלגתי שלנוּ משאיר את הדבר הזה בּשביל הנוֹער הצוֹפי וּבשביל “השוֹמר הצעיר”. אין זה מקרה בּלבד שהנוֹער הצוֹפי ו“השוֹמר הצעיר” מוֹשכים אליהם את הנוֹער. יש ערך חינוּכי לעבוֹדתם. לי נדמה שהיסוֹד הזה של טיפּוּח הגוּף, של חינוּך העין, של הכּרת המוֹלדת, של ההתנגשוּת עם הטבע (לא רק בּעבוֹדה) ושל רכישת מדעים טכניים, הוּא חשוּב מאד בּעבוֹדתנוּ החינוּכית. אי אפשר לעשׂוֹת את הבּחרוּת למין ישיבה שילמדוּ בּה רק מדעים סוֹציאליסטיים, אלא יש לעשׂוֹתה לתנוּעה שתקיף את חיי האדם הצעיר ותתן לוֹ את האפשרוּת לחיוֹתם לכל רחבּם.

ועוֹד הערה אחת. בּדוֹר הסוֹציאליסטי הזה יש הזנחה גדוֹלה בּחינוּך ההוּמַניסטי. אחר היה חינוּכם הסוֹציאליסטי של הדוֹרוֹת הקוֹדמים. מה היתה השׂכּלתם הספרוּתית של מַרכּס ושל לַסַל, וּמה היה מקוֹר יניקתם? הם לא התחילוּ בּמדעי הכּלכּלה. מרכּז התרבּוּת בּשבילם היוּ הֵינֶה וּבֶּרנֶה, אשר בּשביל הדוֹר ההוּא היוּ מקוֹר בּלתי‑פּוֹסק של התעוֹררוּת המחשבה. הסוֹציאליזם שלהם והפּעוּלוֹת הפּוֹליטיוֹת שלהם היוּ פּרי התרבּוּת הרוּחנית של זמנם. אם תתבּוֹננוּ לנפש הסוֹציאליסט הרוּסי תמצאוּ בּיסוֹדוֹ את טוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹיֶבסקי. קל מאד למצוֹא בּרוּסיה איזה קוֹמוּניסט שאפילוּ לא קרא אוֹתם, אבל אי אפשר היה לתאר בּשעתוֹ אף אחד ממנהיגי הסוֹציאליזם בּרוּסיה שלא היה מיוֹרשיו של טוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹיבסקי. אצל היהוּדים היה הקשר בּין הסוֹציאליזם והספרוּת היפה בּמידה קטנה מאד. הסוֹציאליזם היהוּדי, שמצא בּיטוּי בּ“בּוּנד” בּעיקר, היה דל מאד בּתכנוֹ הספרוּתי היהוּדי. רק הוֹדוֹת להתקרבוּתוֹ של י. ל. פּרץ לתנוּעה והוֹדוֹת לחזיוֹן האידישיזם, שנוּצל למטרוֹת פּוֹליטיוֹת, בּאה הזדווגוּת, בּמקצת, של הספרוּת היהוּדית עם התנוּעה הפּוֹליטית, אבל כּל זה רק בּמידה זעוּמה. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל שוֹנה גם בּזה מן הגוֹלה. אם נחטט בּלבּוֹ של כּל אחד ואחד מאתנוּ נמצא שהספרוּת היהוּדית ללשוֹנוֹתיה וּלגילוּייה השוֹנים נתנה לנוּ כּוֹחוֹת הרבּה לעמוֹד בּפני כּמה משבּרים בּגוֹלה, כּאשר לא היתה כּל פּרספּקטיבה לבּאות. היא העשירה את חיינוּ וּבה מצאנוּ מַפתחוֹת לכמה שאלוֹת שהתחבּטנוּ בּהן. אני מתבּוֹנן אל מה שלוֹמדים אצלנוּ בּחוּגים שוֹנים של מפלגוֹת. אין רע בּכל מה שלוֹמדים, אם רק עוֹשׂים את זאת כּאנשים חפשים ולא כּמצות אנשים מלוּמדה. אבל כּשאני רוֹאה שאין אצלנוּ קוּרס ללימוּד כּתבי בּרנר – הריני מֵצֵר על כּך. מי עוֹד אצלנוּ כּמוֹהוּ אמן גדוֹל, הוֹגה‑דעוֹת גדוֹל ורבוֹלוּציוֹנר? הוּא הבין אוּלי בּאוֹפן העמוֹק בּיוֹתר את הפּרוֹבּלימה הכּלכּלית של היהדוּת לכל עמקה וכן את הפּרוֹבּלימה החלוּצית.

הדברים אמוּרים לא רק לגבּי אוֹתה הספרוּת הקשוּרה בּאוֹפן ישר לתנוּעה שלנוּ, אלא לגבּי חינוּך ספרוּתי בּמוּבן רחב. ואין לחפּשׂ את הקשר הישר בּין הסוֹפר וּבין הפּרוֹגרמה. אינני יוֹדע אם יש קשר ישר בּין רַבּינדרַנַת טַגוֹר וֹבין ההתקוֹממוּת בּהוֹדוֹ. אוּלי קשה למצוֹא קשר ישר בּין פּוּשקין וּבין הדקַבּריסטים. אוּלי הרבּה סוֹציאליסטים רוּסים אינם יוֹדעים שיש קשר בּינם וּבין דוֹסטוֹיֶבסקי. אבל כּך דרכּה של תרבּוּת שהיא פּוֹעלת בּהרבּה צינוֹרוֹת סמוּיים מן העין וּבהרבּה צינוֹרוֹת עקיפים. כּכל שתנוּעה סוֹציאליסטית רבוֹלוּציוֹנית חסרה מאוֹצרוֹת התרבּוּת של הדוֹרוֹת שקדמוּ לה כּן היא מצמצמת את אָפקה, וּמראש היא גוֹזרת כּלָיה על יכוֹלת יצירתה. וּמשוּם זה אני מַפנה את תשׂוּמת‑לבּכם לכך, שתנוּעתנוּ בּארץ, וּתנוּעת הנוֹער הקשוּרה בּה, צריכה לעוֹרר את הנוֹער לשאוֹף למלא מה שלא ניתן לוֹ בּגוֹלה, מה שלא נתנוּ לוֹ בּית‑הספר והוֹריו וּמה שלא נתן לוֹ הדוֹר האחרוֹן הדל מאד בּמוּבן התרבּוּתי. אין להסתפּק בּשימוּש וניצוּל אוֹצרוֹת התרבּוּת הסוֹציאליסטית הרשמית, כּי אם יש לנצל גם אוֹצרוֹת התרבּוּת ההוּמַניסטית. הדבר הזה הנהוּ, לדעתי, הכרח בּשביל התנוּעה, למען תהיה מה שהיא צריכה להיוֹת.

¹

הנבוֹא גם אנחנוּ להוֹסיף את הנוֹפך שלנוּ על עתרת התשבּחוֹת והקילוּסים וההסכּמוֹת הניתכים ללא-רַחם על ראש חברי “הבּימה” בכּל מקוֹם חנוֹתם? לא, אַל נַלאה אוֹתם בּדברי הלל. הלא עצמנוּ וּבשׂרנוּ הם. הלא בּני המשפחה הם. אחים – בּנדוּדיהם וּבשליחוּתם אשר הם עוֹשׂים בּאמוּנה – לשבט הצעיר והדל בּישׂראל הנאחז בּצפרניו בּאדמת מכוֹרתוֹ והחוֹצב את תרבּוּתוֹ מתוֹך סלעוֹ. עוֹדם נעים ונדים, טרם מצאוּ מנוֹח לכף-רגלם, אפשר שגם אינם יוֹדעים אֶל-נכוֹן, אם בּאמת בוֹא בּאוּ הבּיתה, אם גם לא אל המנוּחה, הרי אל הנחלה, אל פּיסת-הקרקע, אשר עליה תיכּוֹן היצירה. האם לא מוּטב לנוּ, שבּמקוֹם “מי שבּירך” מסוּלסל לאחים שעלוּ לגדוּלה בּעוֹלם הגדוֹל, נעזוֹר להם לרחוֹץ את אבק-הדרך משׂלמוֹתיהם ונאמר להם, לאחים עטוּרי הזֵרים ועייפי-נדוֹד: שבוּ והיאָחזוּ בּתוֹכנוּ.

אכן, רבּים המקוֹמוֹת בּהם מוּקטר לשמה של “הבּימה”. אך אנוּ כּאן, אם נַקטיר ואם לא נַקטיר – נצרכים לה. בּפשטוּת. רבּים בּעוֹלם הגדוֹל הוֹלכים שבי אחרי זָרוּתה המוּפלאה. לנוּ – יקרה שבעתים קרבתה. רינת נפשנוּ שהיא מַעלה. עוֹלמנוּ אנוּ שהיא מגלה וּמקרבת לנוּ. לרבּים, מאוּמוֹת העוֹלם וּמשלנוּ שהיוּ לבני אוּמוֹת העוֹלם, היא קוֹסמת כּתעלוּמה, כּחידה, כּחזוֹן-מסתוֹרין. לנוּ – אין “הבּימה” חידה יוֹתר משאר חידוֹת הגבוּרה והיצירה והתקוּמה וההתחַדשוּת, הנגלוֹת לעינינוּ והחיוֹת בּנפשנוּ וּבדמנוּ. ממפעלוֹת הבּיל“וּיים ועד עמידתם של נאמני “תל-חי” שבּרוּסיה, מ”אהבת-ציוֹן" שבּקוֹבנה ועד הרינה העברית החיה שבּבתי-הילדים בּארץ, מאהרן ליבּרמן והֶסיה הלפמן² ועד הנער החוֹרש את חרישוֹ והנערה העוֹבדת בּאמוּנה את משקה – האין זוֹ רקמת-תעלוּמה אחת, האין אלה מוֹפתים שהיוּ לנוּ לטבע? האין “הבּימה” המוֹסקבאית צרוּרה בּצרוֹר המוֹפתים החיים הללוּ? אוֹ כּלוּם אפשר למצוֹא מַפתח לחידת “הבּימה”, מבּלי לראוֹת את יניקתה מתוֹך פּקעת-מסתוֹרין זוֹ?

ולא כּלֶכת אל מקדש אמנוּת “אֶכּסוֹטית” אנוּ הוֹלכים אל “הבּימה”. לא שׂבעי אמנוּת, לא מדוּשני תיאַטראוֹת, לא מפוּטמי אֶסתֶטיוּת המבקשים בּסנוֹבּיוּתם תפנוּקי בּימה חדשים לבּקרים – אנוּ. לא. רעבים אנוּ ואת לחם האמנוּת, התמימה והרצינית, כּרצינוּת חיינוּ וּמפעלנוּ, אנוּ מבקשים. וּגדוֹלה הדרישה וּקצרה היד. וּבעוֹד אנוּ חוֹשבים כּי לימים רחוֹקים חזוֹן האמנוּת העברית, והנה קוֹל מבשׂר (אגב, יזָכר כּאן לטוֹבה שמוֹ של מכּס פיין³, אחד הראשוֹנים שבּישרוּ זאת ליהדוּת בּגוֹלה): בּמוֹסקבה קמה להקת “הבּימה” – חלוּצי האמנוּת התיאַטרוֹנית העברית. והם עוֹבדים ליצירתם בּאמוּנה וּבטהרה. אכן, שלחה ארץ-ישׂראל היוֹצרת את שלוּחוֹתיה למרחוֹק.

מאז עברוּ שנים. מעטוֹת, אוּלם רבּוֹת הן לנַפתוּלי היצירה וּתלָאוֹתיה. שמוֹ של התיאטרוֹן הקטן יצא למרחקים והיה לסמל. גדוֹלים היוּ הנצחוֹנוֹת, וקשוֹת היוּ האבידוֹת. וַכטַנגוֹב⁴ המוֹרה לוּקח, אֶנגֶל⁵, השוּתף הגדוֹל ליצירה, אשר חידש פּה אִתנוּ את נעוּריו, איננוּ. היוּ עזיבוֹת, היוּ פּיתוּיים וּפסיחוֹת על הסעיפּים. ויהי אשר יהיה גוֹרל אנשי “הבּימה”, לעוֹלם לא ישָכח להם חסד בּראשיתה, לֶכתה לאוֹר הגוֹאל של האמנוּת העברית העתידה לבוֹא. אוּלם אנוּ, החיים כּאן והצמאים לאמנוּת-אמת, רוֹצים לראוֹת את “הבּימה” לא רק כּמפעל אגָדי בּעבר, אלא כּמפעל אמנוּתי בּהוֹוה, שאינוֹ מסיים את תפקידוֹ, אלא הוֹלך וממשיך. ואם רבּוּ עד הֵנה תלאוֹתיה ופזוּריה, אם שתוּ עליה מסביב סכּנוֹת – תבוֹא הסביבה של ארץ-ישׂראל החיה, העוֹבדת והיוֹצרת, הרעבה ללחם, לקרקע וּלרוּח – ותוֹשיט ידה ל“הבּימה” ויחוּשל רצוֹן היצירה בּיתר עוֹז.

כּל מפעל יצירה שלנוּ מוּקף אוֹיבים בּנפש. ולא רק אוֹיבים גלוּיים, הנראים לעין בּשר. ולא רק אוֹיב מחוּץ. יש שיגיח גם אוֹיב מבּית. ואין אוֹיב כּרפיוֹן, כּעייפוּת. וּכעמוֹד על נפשנוּ בּפני מרַצחים, כּכה אנוּ חייבים לעמוֹד על נפש יצירתנוּ בּפני שליחי השׂטן האוֹרבים לה לבלעה. הכנעה בּפני האוֹיב משמידה לא את היצירה בּלבד אלא גם את היוֹצר. דוּגמאוֹת חיינוּ בּספרוּת, בּציבּוּריוּת, וגם “הבּימה” גוּפה, מאַשרוֹת זאת. אין להסתפּק בּזכוּת עבר בּלבד. יש צוֹרך בּמעשי בּצרוֹן וכיבּוּש חדשים יוֹם יוֹם. להתחזקוּת אנוּ זקוּקים כּוּלנוּ, ואף “הבּימה” בּכלל. וחיזוּק צריכה “הבּימה” למצוֹא בּקרבּנוּ. בּכל מקוֹם ימָצאוּ ל“הבּימה” מעריצים, כּאן – עם, ואם עם קטן ועני, ואם זרי פּרחיו דלים.

אַל יהיה בּיתנוּ להם מלוֹן-אוֹרחים, אלא בּית-קבע. גם אם עוֹד יצטרכוּ לצאת ולשוּב מפּעם לפעם. יתערוּ וישתרשוּ בּינינוּ, וּאַל תבייש בּגרוּתם את ילדוּתם.

ניסן תרפ"ח.

¹

אתמוֹל ישבתי ארבּע שעוֹת על ספסל הנאשמים. מעת הייתי לעוֹרך בּישראל לא זוֹ לי הפּעם הראשוֹנה. אכן, מקצוֹע העריכה – ועריכה של עתוֹן פּועלים בּפרט – מביא לא פּעם עדי ספסל זה. וּביחוּד כּשהעוֹרך אינוֹ בּוֹחר לוֹ להתחבּא מאחוֹרי גבּוֹ של איזה “קַדיש שָׂכיר”.

עד הנה הייתי רגיל בּכך, שעל ספסל הנאשמים מוֹשיבה אוֹתי הממשלה. אם היוּ פּרעוֹת בּארץ, אם הוּכּוּ אוֹ נדוֹנוּ פּוֹעלים – בּחינת פּרס-חינם היה נוֹסף לזה גם משפּט על ענייני עריכה. הפּעם הוֹשיבני על ספסל הנאשמים אדם פּרטי – פבּריקנט ארץ-ישׂראלי. בּידיעה כרוֹניקאית בּ“דבר” על סכסוּך בּבית-החרוֹשת מצאוּ הבּעלים עלבּוֹן לעצמם, והם לא הסתפּקוּ בּזה שהמערכת – אשר לא היה בּידה לברר את כּל פּרטי הענין – ניאוֹתה להוֹדיע כּי הדברים שסוּפּרוּ בּכרוֹניקה לא היוּ מדוּיקים. בּעלי הפירמה, הדוֹאגים לשמה הטוֹב, החליטוּ להוֹכיח את צדקתם לעיני הקהל על ידי המשפּט הממשלתי, והיה הדבר ל“אוֹת לבני-מֶרי”.

לא מן הנמנע שבּעלי הפירמה החשוּבה ינַצחוּ בּדין ועוֹרך העתוֹן ימָצא אשם. ולא חשוּב כּלל שבּעת חקירת הדין הוֹדוּ בּעלי-הדין עצמם בּכמה דברים שסוּפּרוּ בּאוֹתה כרוֹניקה. לא חשוּב כּלל שמפּי הבּעלים עצמם הוּברר, כּי הם לא הוֹאילוּ להיכּנס בּמשׂא-וּמתן עם האגוּדה שפּנתה אליהם, כּי הם הזמינוּ משטרה, כּי אחד מהם “הצבּיע” לפי דבריו למשטרה על שני פּוֹעלים, כּי פּוֹעלים נאסרוּ (וּמהם יצאוּ ארבּעה זכּאים ואחד נדוֹן לששה-עשׂר יוֹם), כּי הם הגישוּ תביעה כּספּית נגד הפּוֹעל הנאסר. לשם נצחוֹן בּמשפּט אפשר כּל זה לא חשוּב. הלא כּבר למדנוּ מפּי השוֹפט בּמשפּט פוֹעלי פּתח-תקוה, כּי מלבד צדק יש גם חוֹק פוֹרמלי בּעוֹלם. ועתוֹן פּוֹעלים צריך שיהיה מוּכן לכך, שבּמקרה של סתירה כּזאת ידע לשׂאת את ענשוֹ.

לשם מה אני מספּר זאת? לשם השוָאה עם ספסל נאשמים אחר. הנה, יש שבּאים וּמוֹשיבים אוֹתך בּחוֹזק-יד על הספסל, אפשר גם שיחייבוּ ויקנסוּ, ואף על פּי כן – אתה צדיק בּעיניך. יוֹדע אתה, כּי אם גם החוֹק הפוֹרמַלי הוּא כּנגדך הרי יש דבר-מה חשוּב לאין ערוֹך ממנוּ, שאתה נאמן לוֹ. ואם בּגללוֹ גוֹזלים את זמנך, מבטלים אוֹתך מעבוֹדתך, סוֹחבים אוֹתך לבית-המשפּט וּמטילים ענשים – צריך אתה לקבּל את הדין, מבּלי שתכּיר כּי פּגמת בּשליחוּתך.

אוּלם יש ספסל נאשמים אחר, אשר שוּם אדם זוּלתך אין בּכּוֹחוֹ להוֹשיבך עליו. ואם אין תוֹבע, אין קטיגוֹר ואין דיין, – הרי אתה עצמך התוֹבע והקטיגוֹר והדיין.

והקשה בּכל זה – שאתה מבקש לעצמך פּסק-דין – ואינך מוֹצאוֹ. להתריע על הקלקלה שגרמת – לא תוֹעיל אלא תזיק. אם גרמת לאדם שפיכת-דמים, אם הלבּנת פּני חבר, אם גרמת מכשוֹל לכוֹשל – מה בּצע לוֹ בּדברי-התנצלוּת לאחר מעשׂה? כּלוּם כּאבך מכסה על הדבר?

ואך לפני ימים אחדים נכשל עתוֹננוּ כּשלוֹן מר בּמדוֹר הכרוֹניקה הירוּשלמית.

מקרה אסוֹן אנוֹשי, המסַמר את השׂערוֹת והתוֹבע את עזרת הציבּוּר להגנת המעוּנה, נמסר בּצוּרה שיש בּה לא תביעת עַוָל למשפּט אלא קרירוּת והתנכּרוּת לאיד-אדם. ואם עוֹד יש ללַמד זכוּת כּל-שהיא על מוֹסר הידיעה, שכּונתוֹ אמנם היתה רצוּיה, הרי מה הצדקה יש לעוֹרך העתוֹן, אשר המשגה הקשה נעלם מעיניו?

המרה בּשגיאוֹת היא זוֹ שאינה ניתנת לתיקוּן. ורק מי שיוֹדע שמץ מזה, מה רבּים הכּשלוֹנוֹת האוֹרבים שעה שעה לפתח עתוֹן יוֹמי – הוּא יבין כּי יש אשר בּכל פּקיחוּת העין לא תימָלט מן הפּחת.

לא לשם צידוּק נאמרוּ הדברים הללוּ, אלא לשם שיתוּפם של אלה הכּוֹאבים יחד אִתי על שגגה שיצאה מיד מערכת עתוֹנם.

אייר תרפ"ח.