רקע
ברל כצנלסון
קַתֶדרַת המריבה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

לאחר השמוּעוֹת הרבּוֹת הנמסרוֹת מפּה לאוֹזן על המחלוֹקת הקשה המנַסרת בּחלל האוּניברסיטה בּגלל שאלת הקַתֶדרַה לאידיש2, לאחר שסוֹפרים זריזים המשמשים שוֹפרוֹת למי שהוּא זרקוּ את הנבוּאה בּעתוֹנוּת חוּץ-לארץ על “מלחמה מרה אשר כּמוֹה לא היתה מימוֹת “עזרה”3 – קראנוּ את גילוּי-הדעת של ד”ר י.ל. מַגנס (“דבר”, גליוֹן 795), המוֹסר את ההחלטוֹת שנתקבּלוּ פּה אחד לאמוֹר, הענין “סוּדר” בּשלוֹם. ההחלטוֹת הללוּ פּוֹתחוֹת לנוּ אשנב קטן להבחין בּעדוֹ את הבדלי התפיסה העיקריים שבּין ה“פּה האחד” של מַגֶנצא לבין זה של ירוּשלים: ישיבת מַגנצא4 רוֹאה את לימוּד כּל השפוֹת והדיאַלקטים של העם היהוּדי כּתנאי הכרחי להבנה שלמה של עם ישׂראל, וּלפיכך היא מקדמת בּברכה את האפשרוּת של יצירת קתדרה לאידיש, לספרוּת וּלפוֹלקלוֹר שלה, להיסטוֹריה החברתית והרוּחנית של עם ישׂראל האצוּרה בּתעוּדוֹת הכּתוּבוֹת אידיש, ואילוּ ישיבת ירוּשלים5 מצאה, כּי קתדרה זוֹ עדיין לא הגיעה שעתה בּטרם שנתיסדוּ ארבּע הקתדראוֹת הקוֹדמוֹת לפי הסדר: עברית, תנ"ך, היסטוֹריה וּפילוֹסוֹפיה.

החלטה סתוּמה זוֹ של ישיבת ירוּשלים, הנמנעת מקביעת עמדה בּרוּרה לעצם השאלה שהוּחלט עליה בּמַגנצא, נמנעת גם מלפרש בּדברים בּרוּרים למעשׂה. מה כּוָנתה: אם להחיש וּלהמריץ את הקמת המכוֹן למדעי היהדוּת – למען יהיה ראוּי לשמוֹ ולמקוֹמוֹ וּלמען יחדל להיוֹת כּלי-קיבּוּל של פּירוּרי-תוֹרה ושיעוּרי אַקראי הניתנים על ידי מַרצים-תיירים, המוֹאילים לבלוֹת בּארצנוּ שנה תמימה, – וּלהכניס בּתוֹך הלימוּדים גם את “השׂפוֹת והדיאַלקטים”, אוֹ שלא בּאה החלטה זוֹ אלא בּ“לשוֹן נקיה”, המכסה על הדחיה שבּרצוֹן לעידן ועידנים והמלבּישה מחלצוֹת את העוּבדה המרה, כּי אכן יש לגבּי האוּניברסיטה שלנוּ לימוּדים “פּסוּלים” ו“חיצוֹניים”.

ודאי שהשלוֹם הוּא “כּלי מחזיק בּרכה”, ודאי שארבע הקתדראוֹת העיקריוֹת (שאך עתה, לאחר כּמה שנוֹת-קיוּם המכוֹן, נזכּרוּ בּראשוֹניוּתן!) קוֹדמוֹת לקתדרה אחרת. אלא שלמקרא ההחלטה הירוּשלמית מתעוֹרר ספק, אם היא בּאה מתוֹך בּחינה אקדמאית טהוֹרה של “מוּקדם וּמאוּחר בּתוֹרה” בּלבד. ועוֹד יוֹתר, מתעוֹרר ספק אם שלוֹם זה שהוּשׂג בּפנים הישיבה הוּא שלוֹם-אמת. לאמוֹר, אם הוּא הוֹלם את האמת הפּנימית שלנוּ. איני שוֹאל לשלוֹם בּינינוּ ובין אוֹיבינוּ בּנפש. אני שוֹאל לשלוֹם בּמחננוּ, מחנה אנשים עברים בּתכלית הוָיתם.

וּכאדם עברי בּישׂראל, המעוּרה בּקרקע המוֹלדת הגשמית והרוּחנית כּאחת, הנני רוֹאה את עצמי נעלב עד עוֹמק הנפש מכּל ה“מסחר” הזה והעמידה על המיקח מסביב לקתדרה בּאידיש. מחרדת-שוא זוֹ בּפני איזוֹ דיסציפּלינה מדעית שהיא אשר בּגללה יבוּלע, חלילה, לעברית. מן הנטיה הזאת “לדחוֹת” וּלהקים חַיִץ בּין מוֹסדוֹת המחקר שלנוּ וּבין איזה ענף שהוּא מהתרבּוּת הישׂראלית המסוֹעפת. ולפיכך אני רוֹאה את עצמי נאלץ לפגוֹע בּהרמוֹניה שהוּשׂגה בּירוּשלים, ולוֹמר את אשר עם לבּי.

וּראשית, סָמֵי מכּל ויכּוּח אשר כּזה את ענין “השלימוּת” העברית וה“חצאיוּת”, את “הנאמנוּת” ו“הפּשרנוּת” את “הקנאוּת” ו“הפּסיחה על שתי הסעיפּים”. אל נא תהי התחַסדוּת עברית בּינינוּ. שׂבענוּ התחסדוּת עד למחנק. צחוֹק מכאיב לב עוֹשׂה לנוּ הגוֹרל בּהעלוֹתוֹ על הבּמה כּאן, אצלנוּ, העברים אשר בּעבריוּתם יחיוּ והחוֹתרים יוֹם יוֹם להרחיב את שטח הקרקע אשר מתחת לרגליה, את “שאלת הלשוֹנוֹת” כּביכוֹל. וּצחוֹק השׂטן הוּא, אם בּמקוֹם עבוֹדה תמה וּמכוּונת למטרה, שכּל אחד מאִתנוּ חייב בּה לעשׂוֹתה כּפי כּוֹחוֹתיו, בּאה אצלנוּ הבּדיקה בּציציוֹת: מי כּשר וּמי פּסוּל, מי לוֹהט בּאש קוֹדש וּמי מים בּעוֹרקיו, מי “מוַתר” וּמי עוֹמד כּסלע איתן. אַל נא יבוֹאוּ האנשים האלה עם מַדחוּמם למדוֹד את הטמפּרטוּרה העברית שלנוּ. נשאיר את המשפּט לדוֹרוֹת הבּאים אשר יוּכלוּ לסכּם את פעוּלוֹת אנשי דוֹרנוּ. הנה אני, למשל, נוֹטה לחשוֹב כּי מבּחינת האינטרסים של ה“אידישיזם המַסקני” (שיש מיעצים לנוּ ללמוֹד מדרכיו) מסוּכּן “פּשרן” כּבּיאליק יוֹתר מכּמה מנינים של “קנאים” אחרים. “בּיאליק זוֹהי הסכּנה” – אמר לי בּתקוּפת צ’רנוֹביץ6 אחד האידישאים הותיקים. והוּא הבין את ענינוֹ שלוֹ. ולא פּחוֹת “מסוּכּן” מבּחינה זוֹ היה בּרנר, שדחה בּהחלט כּל אוֹתה תוֹרת הקנאוּת הבּאה מבּית-מדרשה של “עברית אוֹ רוּסית”, שידע להוֹקיר כּל גילוּי של תרבּוּת בּאידיש, וּבחייו שלוֹ נתן מוֹפת לרבּים של “עבד לעברית אנכי עד נצח, כּל חוּשַי בּי לה לצמיתוּת מכרתי”.

וסָמי מכאן גם כּונוֹת רמיה של דיפּלוֹמַטיה כּוֹזבת. יש לנוּ פּוֹליטיקה אחת: בּרצוֹננוּ לכבּוֹש את עם ישׂראל בּשביל ארצוֹ וּלשוֹנוֹ. “פּוֹליטיקה” זוֹ – זהוּ כּל דבר הציוֹנוּת. אוּלם היא פּוֹליטיקה של אמת. לא נבוֹא לקבּוֹע איזוֹ עמדה שהיא למען “התרצוֹת” בּזה אל מצבּיאי האידישיזם. אנוּ רוֹצים להרבּוֹת בּגשרי-תרבּוּת בּין חלקי היהדוּת השוֹנים, אנוּ חייבים להגבּיר את ההפראה ההדדית בּין חטיבוֹת התרבּוּת השוֹנוֹת שבּאוּמה – אוּלם לא נצא לגשוֹר גשרים על פּני תהוֹמוֹת, אשר אין לגַשרם. וּלפיכך נלמד להבחין בּין אידיש כּאחד הלבוּשים של ההוָיה הישׂראלית, כּאכסניה היסטוֹרית לרחשי עם וּלנכסי תרבּוּת, וּבין אידישיזם כּהשקפת-עוֹלם לאוּמית, כּאידיאה, כּפוּלחן. עם האידישיזם, ולא רק עם זה הרוֹדף והמציק בּגָלוּי, אלא גם עם זה השׂוֹטם בּסתר, הנכוֹן להוֹדוֹת בּעברית שבּעבר וכּוֹפר בּערכי התרבּוּת העברית החיה – אתוֹ אין שלוֹם ולא יהיה שלוֹם. וּבבוֹאנוּ להבּיע את יחסינוּ החיוּביים לחזיוֹן פּלוֹני אוֹ אלמוֹני שבּתרבּוּת אידיש, נעשׂה זאת לא מתוֹך רצוֹן לשלוֹם עם האידישיזם אלא מתוֹך צרכינוּ אנוּ, מתוֹך אי-רצוֹן להתעלם משוּם גילוּי יצירה לאוּמי, מתוֹך חתירה לגילוּי גנזי נכסים, להאָרת ההוָיה הישׂראלית המפוּזרת ומפוֹרצת, להעלָאַת ניצוֹצוֹת.

וּמתוֹך יחס זה עלינוּ לדוּן גם בּשאלת הקתדרה. האם היא בּאה לשם נחת-רוּח ליהוּדי האמריקאי התוֹרם, אם היא בּאה כּ“ויתוּר” למי שהוּא, אוֹ שיש בּה צוֹרך לנוּ לעצמנוּ, לגוּפוֹ של ענייננוּ, לאוֹתה העבוֹדה התרבּוּתית והמחקרית אשר האוּניברסיטה שלנוּ נוֹעדה לעשׂוֹת.

והשאלה היא, אם האוּניברסיטה שלנוּ בּאה לעוֹלם כּדי לעסוֹק רק בּחקר העָבר הרחוֹק, בּימי-קדוּמים בּלבד, אוֹ גם בּחיי הדוֹרוֹת המאוּחרים, ואם בּחוּגי עניניה נכנסים גם מדעי ההוֹוה. ואם כּן נשאלת השאלה: האפשר ללמוֹד את קוֹרוֹת עמנוּ בּמשך המאוֹת האחרוֹנוֹת מבּלי עזרת האידיש? האפשר ללמוֹד את הפוֹלקלוֹר הישראלי, את החסידוּת, את ההשׂכּלה, את חיבּת-ציוֹן ואת כּל הבּא אחריהם, מבּלי לגלוֹת את כּל החוֹמר הגנוּז והמשוּקע בּאידיש? האוּמנם תבוֹא חכמת ישראל שבּירוּשלים ותמחק מתוֹך חקר נפש העם את השירה היהוּדית ואת הבּדיחה היהוּדית? האוּמנם אפשר ללמוֹד את מאוֹרעוֹת חיי תרבּוּתנוּ בּמאה האחרוֹנה מבּלי להכּיר את פּעוּלתם של מנדל לֶפין7, אברהם בֶּר גוֹטלוֹבּר8, אייזיק מאיר דיק9, אברהם גוֹלדפַדן10 בּ“מחציתם” שבּאידיש? האפשר שבּאוּניברסיטה העברית יהיוּ כּל הפּינוֹת הללוּ ורבּוֹת כּמוֹתן אסוּרוֹת בּהנאה? האפשר שחקר האֶלֶמנטים העבריים שנשתמרוּ בּאידיש, חייהם וּתמוּרוֹתיהם בּמשך הדוֹרוֹת, מחקר שיש לוֹ חשיבוּת מיוּחדת לעברית המדוּבּרת – ישאר למחקר בּידי אחרים, בּידי אוֹיבי העברית, שלהם יהיה “מוּתר” לטפל בּזה?

ידעתי כּי יש בּינינוּ עדיין “משׂכּילים” בּעלי השקפוֹת של ימי מתוּשלח, אשר אינם יכוֹלים להעלוֹת על דעתם כּי “ז’רגוֹן שאין לוֹ דקדוּק” יכוֹל לעלוֹת על שוּלחן פּרוֹפסוֹרים, וכי יש כּאן בּכלל משהוּ הראוּי ללימוּד וּלחקירה. אוּלם סוֹפר עברי ותיק ותלמיד-חכם כּאליעזר שוּלמן11 לא כּן חשב: הוּא מסר כּמה שנוֹת חיים לחקר “שׂפת יהוּדית-אשכּנזית וספרוּתה”. וּגדוֹלי חכמת ישראל, הָחֵל מצוּנץ12 וּמשטיינשניידר13 ועד דויד קוֹיפמן14 ותלמידיהם, חשבוּ אחרת. יאמרוּ: התנגדוּת לקתדרה אינה בּאה אלא מתוֹך חשש לאידיאוֹלוֹגיה המלַוה בּימינוּ את האידיש, וּמניעת הקמת הקתדרה היא סייג בפני אידיאוֹלוֹגיה זוֹ. ויש לוֹמר: ראשית, אידיאוֹלוֹגיה זוֹ לא תיבּנה מן הלימוּד כּאן. אדרבּא, כּאן המקוֹם היחיד, שהלימוּדים השוֹנים הכּרוּכים בּאידיש יהיוּ נקיים מתעתוּעי טנדנציוֹת זרוֹת. דוקא האַתמוֹספירה העברית-ההיסטוֹרית וההסתייעוּת בּכל ענפי המחקר הישׂראלי עלוּלים להעמיד כּאן את הלימוּדים הללוּ בּאוֹר המדע האמיתי. ולא לחינם שׂמחוּ להחלטת הקתדרה עתוֹנים עברים ציוֹנים ויהוּדים סתם, הרוֹצים לאחד את הקצווֹת, בּשעה שהאידישיסטים “האמיתיים” לא שׂמחוּ כּלל ל“נצחוֹן” זה. אדרבּא, הם מצפּים בּכליוֹן-עינים, שיגזרוּ כאן כּלָיה על הקתדרה, כּי גזירה זוֹ תיצק מים על גלגלי טחנתם.

ושנית –

לא מתוֹך “החרמת” לימוּדי האידיש תינטל האידיאוֹלוֹגיה הכּרוּכה בּה, אלא מתוֹך הצגת האידיש בּמקוֹמה הנכוֹן המגיע לה בּקוֹרוֹת עמנוּ. בּצדק קבעה ישיבת מַגנצא את חשיבוּת לימוּדם של “כל השׂפוֹת והדיאלקטים אשר העם היהוּדי השתמש בּהם בּדיבּוּר וּבכתב”. והצגה זוֹ שוֹללת מראש כּל אפשרוּת של “התחרוּת” כּביכוֹל בּעברית. אַל נבוּז לשאר הלשוֹנוֹת, שעמנוּ אימץ וטיפּח ושיקע בּהן מרוּחוֹ. אדרבּא, יקוּמוּ אחינוּ הספרדים וירבּיצוּ אצלנוּ את תוֹרת הלשוֹן השפַּניוֹלית ויחקרוּ את הספרוּת שנוֹלדה על בּרכיה ואת הפוֹלקלוֹר האצוּר בּה, וכן יֵעָשׂה ללשוֹנוֹת אחינוּ מתימן, מפּרס, מבּוּכָרה, מכּוּרדיסתן, מקַוקז. ויקוּם לתפארת כּאן בּירוּשלים בּנין המחקר של חיי שבטי ישראל וּתפוּצוֹתיהם. האין ירוּשלים המקוֹם הנוֹעד לכך? האין ארצנוּ ארץ הבּחירה לכך? הלא כּאן מתכּנסים נפוּצוֹת גָלוּיוֹתינוּ מכּל קצוי תבל, הלא כּאן צרוּרים שׂרידים מַאליפים של הפוֹלקלוֹר הישׂראלי, של הדיאַלקטים היהוּדיים, של השירה והמעשׂיה היהוּדיוֹת, של קבּלוֹת וּמסוֹרוֹת שבּעל-פּה, גנזי שׂרידי התנוּעוֹת והכּיתוֹת. האוּמנם תבוּז להם האוּניברסיטה העברית ותפקירם לאחרים, אשר יבוֹאוּ סוֹף סוֹף הנה ללקט כּאן את שיירי התרבּוּת המתגוֹללים כּאן לרגלינוּ ואין מאַסף?

אַל נא נלמד למעשי המקוּלקלים שבּמתנגדינוּ. לא תהיה תפארתנוּ כּל דרך זוֹ. לא מה שיאה להם יאה לנוּ. אַל נמַעט את דמוּת תרבּוּתנוּ בּשל פּחדי שוא. לא מתוֹך ידיעת האידיש וספרוּתה אוֹרבת לנוּ כּאן הסכּנה לתרבּוּתנוּ, ולא מיתר עממיוּת, אלא ממקוֹם אחר לגמרי: מהסתגלוּת לתרבּוּת השליטים, מנֶכר למעינוֹת החיים העממיים.

ולא מתוֹך חוּלשה כּל-שהיא בּאה הדרישה של פּתיחת לבּנוּ כּאן לקראת מַעינוֹת העממיוּת היהוּדית. אדרבּא. יש לי הכּרה גמוּרה כּי אנוּ עוֹמדים ערב התעוֹררוּת עברית תרבּוּתית מחוּדשת בּתוֹך תפוּצוֹתינוּ. ולא התעוֹררוּת של סרק, למלחמה של “עברית אוֹ רוּסית”, אשר העברית יוֹצאת ממנה תמיד בּשן ועין, אלא התעוֹררוּת של ממש, של חיים עבריים פּעילים. חמישים אלף אבּירינוּ הצעירים, אנשי “החלוּץ” וּתנוּעת הנוֹער, אשר נזעקוּ לדגל ארץ-ישׂראל העוֹבדת העברית, עדים לכך. אם אך נדע לזיין אוֹתם בּחוֹמר וּברוּח, אם לא נַשלה אוֹתם בּדברי שקר, והיה זה לנוּ המנוֹף להשבת לב העם לשפתוֹ. אנוּ עוֹמדים בּגוֹלה לפני חילוּף משמרוֹת. בּעל-הבּית שבּגוֹלה חדל להיוֹת משען התרבּוּת העברית. וּכשם שארץ-ישׂראל מצאה לה – על יד המוֹרה והסוֹפר – את הנוֹשא העממי לעברית בּפּוֹעל, כּך עתידה הגוֹלה למצוֹא לה את חיל הכּיבּוּש העברי בּנוֹער החלוּצי. ולא מתוֹך בּיטוּל וּבוּז לנכסי העממיוּת היהוּדית ידבּק הנוֹער בּעברית, כּי אם מתוֹך אהבה טהוֹרה וּשלמה וּמתוֹך המוֹפת החי של ארץ-ישׂראל. ועתיד זה, הצוֹפה לנוּ, מטיל חוֹבוֹת. אַל נלמד לדרכּי המקוּלקלים שבּמתנגדינוּ.

טבת תרפ"ח.


  1. “דבר”, גליוֹן 797, י“ח בּטבת תרפ”ח, 11.1.1928.  ↩

  2. המוֹציא לאוֹר של העתוֹן “טאָג” בּאמריקה, שפּירא, תרם מאה אלף דוֹלר להקמת קתדרה לחקר שׂפת אידיש בּאוּניברסיטה העברית בּירוּשלים.  ↩

  3. עיין למעלה, עמוּד 387.  ↩

  4. ישיבת הנהלת המכוֹן למדעי היהדוּת של האוּניברסיטה העברית בּירוּשלים שנתקיימה במגנצא (היא מַאינץ) בּסוֹף שנת 1927.  ↩

  5. ישיבת ירוּשלים. ישיבת חבר המוֹרים והועדה הארץ–ישׂראלית של האוּניברסיטה, שנתקיימה בּירוּשלים.  ↩

  6. על שם הועידה לשאלוֹת התרבּוּת והשׂפה היהוּדית (“ועידת הלשוֹן”) בּנשׂיאוּתוֹ של נתן בּירנבּוֹים, שהתכּנסה בּצ'רנוֹביץ בּשנת 1908 בּהשתתפוּת סוֹפרים, משוֹררים ועסקנים יהוּדים. ועידה זוֹ הכריזה על אידיש כּשׂפה הלאוּמית של עם ישׂראל.  ↩

  7. מנדל לֶפין (לוין). 1826–1749. מחשוּבי הסוֹפרים בּתקוּפת ההשׂכּלה בּגליציה. בּן זמנוֹ של מנדלסוֹן. היה מהראשוֹנים שבּין המשׂכּילים שהתחילוּ לכתוֹב אידיש.  ↩

  8. אברהם בֶּר גוֹטלוֹבּר. 1899–1811. משוֹרר וסוֹפר עברי מתקוּפת ההשׂכּלה בּרוּסיה. כּתב שירים גם בּאידיש.  ↩

  9. אייזיק מאיר דיק. 1893–1807. מראשֹוני המשׂכּילים בּוילנה. התחיל כּסוֹפר עברי ועבר לאידיש. כּתב מאוֹת סיפּוּרים וּמחזוֹת בּאידיש.  ↩

  10. אברהם גוֹלדפַדן. 1908–1840. דרמטוּרג וּמשוֹרר עממי. יוֹצר התיאטרוֹן היהוּדי. מחזוֹתיו בּאידיש, שבּעצמוֹ התאים להם מנגינוֹת, הוּצגוּ בּעם בּמשך שנים רבּוֹת, בּיניהם: “בּר–כּוֹכבא”, “שוּלמית” ואחרים מוּצגים עד היוֹם. בשנת 1865 פּירסם קוֹבץ שירים עבריים: “ציצים וּפרחים”.  ↩

  11. אליעזר שוּלמן. 1904–1837. סוֹפר עברי.  ↩

  12. צוּנץ (ליאוֹפּוֹלד), יוֹם–טוֹב ליפּמן. 1886–1794. מאבוֹת חכמת ישׂראל בּגרמניה. אחד מאנשי המדע היהוּדים בּמערב אירוֹפּה, שהתמסר לחקירת אידיש.  ↩

  13. שטיינשניידר, משה. 1907–1816. גדוֹל הבּיבּיליוֹגרפים העבריים. עסק גם בּחקר אידיש וספרוּתה. חיבּוּריו בּמקצוֹע זה: “ספרוּת יהוּדית–גרמנית” ועוֹד.  ↩

  14. דויד קוֹפמן. 1899–1852. חוֹקר בּחכמת ישׂראל. פּירסם את “זכרוֹנוֹת גליקל מהאמלן” בּאידיש.  ↩

המלצות קוראים
תגיות