רקע
יוסף מיוחס
הרצאה באספת האזכרה למלאת עשרים שנה לפטירת המחבר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: משפחת המחבר, דפוס "הספר"; תרצ"ד

 

1. זכרונות

אין לך נושא בעל שני הפכים כאותו הנושא הקרוי “אני”. – יש בני אדם בעולם, שה“אני” הפרטי שלהם הוא תמצית חייהם, והוא עילת כל העילות בכל מעשיהם ונטיותיהם. כסבורים הם, שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל הפרט שלהם, ובשביל תועלתם העצמית. אנשים אלה, כמובן, הם אסון גדול לעולם, ואוי ואבוי לו לעולם אלמלי היה כולו מבוסס על יסודות רעועים של טפוסים אלה, אלא שלאשרו של עולמנו ולאשרה של כל האנושיות כולה, עוד “הפך” לנושא זה, והוא – אותו סוג של בני אדם הסוברים “כלל תחלה” ושה“אני” שלהם לא נברא לכתחלה אלא לטובתו של אותו הכלל או של אותו חלק ממנו, שאליו הם מתמסרים בכל נפשם ובכל מאודם, ולא עוד אלא שבאותה מדה שהם מתמסרים לכלל משא-נפשם הם מזניחים את הפרט שלהם, ואת ה“אני” שלהם עד שהוא משתכח מלבם ואפילו מתנוון והולך. אמנם מעטים הם בני-עליה אלה ביחס אל הראשונים, אבל הם הם יסודו של עולם, מלח העולם, והם הם בוניו ומכונניו, ולאנשים כאלה התכוון בודאי ר' יוחנן באמרו: “תלמדי חכמים נקראין בנאין, משום שעוסקים בבנינו של עולם כל ימיהם, וכתיב אל תקרי בניך, אלא בוניך”

ור' י. מ. פינס היה שייך לסוג האחרון של בני האדם, לסוג הסובר: כלל תחלה; ותכונה מצוינה זו של אהבת הכלל לא היתה לו למנוח רק קנין עצמי, כלומר: היא לא באה לו רק מתוך התאמצות עצמית לסגלה לו על ידי כוונה והרגל, אלא נפלה לו בירושה מאבותיו, שעד כמה ששמעתי וגם נוכחתי לדעת, גם הם היו טובים ומיטיבים לכל, לרבות משפחת אשתו של המנוח, שהיתה נצר למשפחת ר' שמריהו לוריא הידוע. – ואני, כשאני לעצמי, יכול אני להעיד, ואפשר שעדותי כשרה בנידון זה, שלמן היום שהיה לי הכבוד והאושר שיאמצני המנוח כבן לו, היינו משנת תר"ן, לא שמעתיו מעולם מטפל בעניני עצמו, ובתקון מצבו החמרי הפרטי שהיה לו מה לתקן, ולא עוד אלא גם כשהייתי מנסה, בשעות קשות, להשיא השיחה לענין חמריותו, ודאגת ימי זקנתו, רחפה תמיד בת-צחוק קלה על שפתיו, ותהי תשובתו:

– כלך לך, בני! פרשה זו של דאגת פרנסה לעצמי ודאגת עתידי לא תפסה מעולם מקום חשוב בספר ימי חיי, ידאג לו מי שבראני והוא כל יכול, אני צריך לדאג לאחרים, סובר אני כר' אליעזר הגדול בשעתו, שהיה אומר: כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר “מה אוכל מחר?” אינו אלא מקטני אמנה.

ואחריתו החמרית של המנוח, הידועה בלי ספק כמונו לרבים, מעידה כמאה עדים על אמתת דברי, הוא לא השאיר אחריו גנים ופרדסים משלו, ואף לא בית ענו וקטן השאיר, אף על פי שכל ימיו בארץ היה עסוק ברכישת קרקעות, וביסוד מושבות, ובבעיות של נטיעות ובנין שכונות וכו'. בכל אלה עסק, ובמסירות רבה, רק לטובתם של אחרים, ויש שגם הקדיש למטרה הנ"ל חלק הגון מרכושו, שהביא עמו בבואו לארץ. להנחלת אחרים דאג ולא להנחלתו עצמו או בניו, והדברים גלויים וידועים, וכל הבקי כמונו – בניו וחתניו – בענין קנית “פתח-תקוה” יודע מזה ולא כאן המקום להוכחות.

ולבל אהיה מוחזק בדאי בעיני עצמי, עלי להודות שרק פעם אחת שמעתי שהמנוח התאונן על מצבו החמרי הירוד, אבל גם הפעם לא לשם תועלת עצמו נתכוון, אלא לשם תכלית אצילה ונשגבה, שהיתה קרובה ללבו מאד.

זה היה באחד מערבי הקיץ של שנת תרס“ד, הוא התאכסן בביתי, כי אשתו היתה בחו”ל, ואז עסק המנוח בחבור ספר “הכח” הידוע, וכשובי הביתה מעבודתי, מצאתיו כפוף על שולחן-הכתיבה, וכראותו אותי הושיט לי בחבה גלויה – כדרכו – דפים אחדים כתובים בעפרון – כי כך היה דרכו של המנוח לכתוב כל מה שכתב בעפרון, למען הקל עליו את מלאכת התקון ע"י “מוחק” בשעת הצורך. – ואמר לי:

– קרא, בני, מה שכתבתי היום, והגד לי דעתך עליו.

קראתי את הדפים. וממילא מובן שלא היה לי מה להעיר ומה לשנות בסגנונו המלוטש שבעתים, והמגובש שבעים ושבעה, ואז נתגלגלה השיחה בינינו על דרכי הסגנון העברי בכלל, ועל השקפתו עליהם בפרט, השקפה שנמסרה על ידו בהקדמתו המצוינה לאותו ספר “הכח” עצמו, הקובעת ברכה לעצמה, והמשמשת – לפי דעתי – תשובה מספקת ופתרון הגיוני לכל המתקשים עד היום בבעיה חמורה זו של דרכי הסגנון אצלנו, באיזה מהם לבחור: אם בסגנון התנ"ך, המשנה, או האגדה, או בתערובת שלשתם. ובמרוץ-שיחתנו קרא המנוח ואמר:

– אני מצטער מאד, בני, על ימי עשרי הטובים שעברו ואינם.

ובהעמידי לו פנים של “תמה” וכמי שדורש באורים להערתו, הוסיף תוך כדי דבור.

אבל היודע אתה למה? – משום שאלמלי הייתי עשיר, כי אז הייתי מקים על חשבוני בירושלים מעין סנהדריה של סופרים מובהקים, ככל1 אשר היו “גדולינו” נוהגים, ביחוד בתקופת הזהב ההסטורית הידועה של עמנו – היא תקופת ספרד – למען השיב לשפת-קדשנו את כבודה הראשון, כלומר: את סגנונה העברי האמתי הבהיר והמדויק, ואת צמצומה היסודי בדרך ההבעה.

ושנים אלה: הסגנון המדויק וצמצום ההבעה לא היו נתונים לו, למנוח, לישון במנוחה, ומדי קראו דבר מה שהיה כתוב “בסגנון מימי”, סגנון של “גרגיר אחד של אורז המתבשל בתוך יורה מלאה של מים” היה מצטער מאד, וכמעט שהיה מתרגז.

הצמצום – היה י. מ. פינס אומר, צריך להיות סיגולו המיוחד של העברי, כל מה שהעברי אומר או כותב צריך להיות טבוע במטבע של “מועט המחזיק את המרובה” ולא להיפך, ובמקום שאפשר לו להביע איזה רעיון על ידי דבור אחד, אסור לו להשתמש בשנים.

העומק בסגנון – לפי דבריו של המנוח – זהו עיקר העיקרים, וכל כך למה? משום שהמנוח היה רגיל להביט על הסגנון שלנו מתוך האספקלריה המאירה של דיקנות סגנונם של המשנה והתלמוד שאפילו " האכין והרקין" יש להם ערך ומשקל. – הרוחב בסגנון – לפי השקפתו של המנוח – הוא חקוי הבא ברובו מן החוץ, וצריך להלחם בו בכל תוקף, כי “באתרא דליעול ירקא, ליעול בשרא וכוורא”.

המנוח דבר מעט. וכתב פחות ממעט – ביחס לכשרונו הגדול ולרוחו הכביר – וזה משום שאהב את הצמצום.

– והצמצום – היה פינס אומר – מיגע את המוח ואי אפשר לו לאדם להמשיך בו זמן רב, העיקר – מה שאומרים, ולא כמה שאומרים.

ואיך התבטא פעם ח. נ. ביאליק על מעוט כתיבתו של פינס? – הוא אמר: “המנוח י. מ. פינס אף על פי שלא הרבה דברים בספרותנו, הנה דמותו לא ניתנה להיטשטש ודבריו לא ניתנו להבטל אפילו באלף”

ושוב פעם שמעתיו אומר, כמסיח לפי תומו ובודאי בלי שום כוונה להתגנדרות ולהתפארות שהיה רחוק מהן מאד מאד:

– דוק בני בספרי “ילדי רוחי” ותמצא, שכל מה שאמרתי שם בשורות אחדות ביחס לתקון עולמנו היהודי, לבנין ארצנו, עמנו ולשוננו, משמש חומר כתיבה לכל אותם המאמרים הרחבים מני ים שבעתונותנו זה שנים אחדות, ומי יודע עד מתי עוד?

ואותו ביאליק עצמו, מה אמר בהספדו על י. מ. פינס בפטירתו לפני עשרים שנה בנוגע לעבודתו הספרותית של י. מ. פינס בכללותה והשפעתו על אחרים?

עבודתו של הסופר פינס – אמר ח. נ. ביאליק – והשפעתו נחלקות לשתים. עבודת פובליציסטן הוגה-דעות, ועבודת אמן הלשון והסגנון, ובתוך שני תחומים אלה, עבודתו מצוינת משל חבריו (ההדגשה בשלש המלים האחרונות היא של ביאליק עצמו), חותם מיוחד, חותם פינסי טבוע עליה. ועין בוחנת תמצא את עקבות השפעתה החשאית והצנועה בכל הספרות שלאחר כך. – השפעתו של פינס גם במקצוע הדעות וגם במקצוע תחית הלשון מובלעת ועומדת כבר בספרותנו. ואין לנו אלא לבדוק אחריה ולעמוד עליה". – ועוד אמר: – “בבחינה ידועה דומה שהקדים פינס את זמנו, ועל הרבה מרעיונותיו לא עמדה ספרותנו אלא לאחר עשרים שנה, ובשעה שרעשה קמת האביב בשדה סמולנסקין, כבר הבשילו שבליו הבודדות של פינס גרעינים ממוחיים שעשו קמח לבסוף, בתקופת אחד העם”.

ובהזכירי את שמו של אחד העם, אֹמר, דרך אגב, שבאחת היה המנוח מקנא קנאה של היתר – קנאת סופרים – באחד העם, בזה שלפי דעתו של המנוח היה אחד העם אמן-ההבעה יותר ממנו.

– אחד העם – אמר לי המנוח פעם, – יודע יותר ממני לתת בטוי לרעיונותיו בשפה יותר פשוטה ונוחה, ועל כן גם יותר מובנה משפתי, ובזה, – אני מודה – אני מקנא בו.

וגם אלה דברי ביאליק:

– “בעבודתו הספרותית של י. מ. פינס, יש עוד צד שראוי לעמוד עליו בפרטות, אבל הפעם אומר בקיצור, שהמנוח היה אחד ממחוללי התנועה של תחית הלשון העברית לשם דבור, תנועה זו בכלל מתחילה מן החבורה הירושלמית, ודוקא מן האורתודוכסים שבה כגון: י. מ. פינס ויעבץ. גם לתוך תנועה זו הכניס י. מ. פינס את העקרון של התפתחות. הוא היה אומר: כדי להחיות את הלשון העברית, צריך לבקש את כל כלי המחשבה אשר נוצרו כבר על ידי האומה הישראלית, צריך לתפוש את רוח הלשון, הצורה והמשקל, אלה הם היסודות שהתווה המנוח, והם הם שנעשו אחר כך לכוחות פועלים בספרותנו, ונצחו את דעותיו של בן-יהודה.”

אבל, אם היה המנוח נוהג צמצום יותר מדאי בדבור ובכתב, לא כך היתה מידתו ביחס לקריאה, לעיון ולמחקר, שם לא קבע לו כל תחומים, – את הכל צריך לקרא ולדעת, ועל הכל צריך לשאול ולהתודע – היה המנוח קורא תמיד – הידיעות תחומיהן מעורים זה בזה, ומעורבים זה בתוך זה, וכל אחת מהן היא בבחינת שופעת ומושפעת, היא יונקת מחברתה והיא מיניקה את חברתה.

ולכן קרא את הכל, והתענין בכל, דבר לא נעלם ממנו בתורה, בהלכה ובאגדה, וכמו כן בספרות העברית והכללית. ומפליא היה לראות, עד כמה היה כל מה שקרא מסודר בקופסת מוחו הגדול בסדר מתמיה. גם במלי דעלמא היה המנוח תמיד סקרן, ועל הכל שאל: מי זה? ומה זה? ומדת השתמשותו של כל אדם שבא בגבולו בשתי שאלות האלה היתה לו לקנה מדה למדוד על פיה את התפתחותו. וכך היה אומר תמיד:

– כל מי שרגיל להסתכל בכל דבר בעין בוחנת – וביחוד הילדים – והוא מצוי תדיר אצל מלות-השאלה: מי, ומה? – תקוה גדולה נשקפת הימנו, כי שאלות המיהות והמהות, שני עמודי האור האלה צריכים ללוות את כל אדם בדרכו – דרך החיים.

ולרגלי תכונתו הסקרנית היה המנוח בבחינת קנקן ישן מלא ישן, חדש וחדיש, כי מוחו לא ויתר על שום דבר, והוא ספג וגם שימר את הכל.

אמנם, אני הולך ומזדקן – אמר לי פעם בצחוק – אבל מוחי נשאר תמיד חדש עמדי, והוא עלול לספוג את הכל, ולמיין את הכל.

ואכן עד רגעו האחרון, היתה דעתו של המנוח צלולה עליו, לא כהתה עינו – עין השכל והתבונה – ולא נס ליחו – ליח התורה והחכמה, הוא היה מסוגם של תלמידי החכמים הללו ש“כל זמן שמזקינים, דעתם מתישבת עליהם”, ועל כן אין פלא אם היה ביתו של המנוח עד יומו האחרון פתוח לרווחה בפני כל שואל עצה ודורש תבונה. וכאלה – אמנם – היו רבים ומכל הסוגים, – פינס היה כל ימיו פנס אמתי שלאורו נהנו רבים, והוא היה גם מורה מצוין להלכה ולמעשה, כי הרי הוא הורה שנים לא מעטות בסמינריון של חברת ה“עזרה” בשעתה, ודיו היה לו למי ששוחח עמו אפילו שיחת חולין בכדי להכיר את ערכו הגדול. אשמע בנחמה אם לא שמעתי רבים מתלמידי החכמים המצוינים, שבמותו הביעו את צערם הגדול על טרדותיהם שמנעו מהם את העונג לבקר את פינס בחייו לעתים יותר תכופות.

– כל רגע של ישיבה בחברתו של חכם זה – אמרו אלה – היה מסב לנו תענוג, והנאה רוחנית של אמת. גם שיחות-חולין שלו היו תמיד מלאות תוכן וענין.

וגם זאת מתכונותיו התרומיות של פינס שהוא לא ידע שנאה לשום אדם, לרבות רודפיו ומשנאיו. – איני עלול מטבעי לשנוא אדם בלבי, – הגיד לי פעם בהתוכחנו על אדם אחד, שלא הצטיין הרבה באהבתו למנוח – כלום מחויב כל אדם לחשוב כמוני? הרי כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שוים ביניהם כך אין דעתם שוה, וכבר אמרו חז"ל: בשלשה דברים אדם משתנה מחברו, בקול במראה ובדעת, – והוסיף: יש בני אדם, שמדרכם לברר את הפסולת מתוך הבר שבתכונות-חבריהם והם בבחינת משמרת המוציאה את היין וקולטת את השמרים, ואנכי זה דרכי מאז לברר את הבר מתוך הפסולת שבתכונות חברי, אנכי אוהב להיות בבחינת נפה, הקולטת את הסולת ומוציאה את הקמח. ולכן איני בא לעולם בטרוניה על שום אדם בשביל דעותיו, אני מגיד בהתגלות-לב לכל הבא בגבולי את אשר אני צריך להגיד לו בעד או כנגד, וחסל.

ובדבריו אלה התכוון פינס לא רק ביחס אל בני הישוב החדש, שהיו מתקרבים אליו מאד, כי אם גם ביחס לבני הישוב הישן, שהיה הוא מתקרב גם אליהם. הוא ידע להעריך את הטוב אצל כל אדם בלי הזדקקו יותר מדי לדעותיו ולהשקפותיו הפרטיות עד שלא נתכונו למרד באמת, כי על האמת לא ויתר המנוח, ועד-שמיעה הייתי פעם בשוחחו עם אחד מאלה החשובים שבמתקרבים אליו מהמשכילים, אשר פינס עזר לו הרבה בחומר וברוח, בהתאוננו באזניו למה התעלם מן האמת בענין ידוע וגם התכוון למרוד בה? וכשקבל מהלז תשובה, שהטעם הוא משום “שהוא הולך אחר התקיף” – ענה לו פינס בנזיפה מרה:

– צר לי עליך מאד, וצר לי עלי שטעיתי בך עד עתה, אני רק האמת נגד עיני תמיד, כי אין תקיף אצלי אלא האמת.

ומאז התיחס אל האיש בזהירות יתירה.

על אודות נדיבות לבו ועדנת-נפשו של פינס ושל בני ביתו, ואהבת כולם להכניס אורחים בביתם ולשמשם ככל מה שת"ח ותיקים משמשים את אורחיהם, – אני חושב למותר לדבר, פרק זה יהיה היותר ארוך שבפרקי-ספר תולדות חייו של המנוח לכשיערך – ואני מקוה שיערך בקרב הימים, ויחד עמו עוד פרק אחד היסטורי ביותר, ומענין ביותר – הוא הפרק של הרדיפות שסבל המנוח מאת מתנגדיו שהשתמשו בכל מיני דרכים ואפילו בהיותר אכזריות ומכוערות על לא עוול בכפו – על שפתח בית-כנסת חדש בשכונה חדשה. – פרק אחרון זה ביחוד כדאי הוא לפרסום ובודאי תגיע השעה גם לכך.

 

ב. דעות

אם קשה לעמוד על רגל אחת על תכונותיו של י. מ. פינס אשר הרבה יותר ממה שהשמעתי כאן יש עוד להשמיע, על אחת כמה וכמה שאי אפשר לעשות זאת ביחס לדעותיו ולפעולתו הספרותית. לנתח את דעותיו ואת פעולתו הספרותית של י. מ. פינס לא דבר קל הוא, והמלאכה לא לשעה ולא לשעתים, ואף לא ליום ולא ליומים. אסתפק עכשיו בהגידי רק שהמנוח היה אישיות מוצקת מאד, ובעל דעות עצמיות וקבועות, שכל הרוחות שבעולם לא עצרו כח להזיזו מהן, לא, חלילה, מתוך עקשנות בלבד, אלא מתוך נצוח עמוק וחדירה מקיפה בענין שדן בו. דעותיו והשקפותיו של המנוח הן ברובן מצד פרסומן בבחינת נטפי גשם פנינים המפוזרים בארבע רוחות שמי ספרותנו והן חסרות רק רכוז וכנוס, המנוח – כאמור – לא כתב הרבה ענינים מקיפים שלמים, אלא בכל בקעה ספרותית, שמנה וטובה שמצא לו בדרך קריאתו, שם זרע את זרעו, הפנינה היותר יקרה שנשארה לנו מאת המנוח ביחס לדעותיו ולהשקפותיו על חיי העם והדת, ושבערכה הכמותי וביחוד האיכותי משמשת גולת כותרת לכל מה שכתב, הוא בלי שום ספק ספרו “ילדי רוחי” שעליו אמר ח. נ. ביאליק – כי הוא ספר קטן אבל חשוב מאוד, ולפי דעתו הוא הספר, שבו הובעה תמצית דעותיו של המנוח, ועל ידו הביא המנוח מהפכה יסודית ביחוד בשתים: א) באותה ההשקפה המוטעית שהיתה רווחת באותה תקופה שבה נכתב הספר, אצל הסופרים “המתַקְנים” במרכאות, שהיו סבורים שקלקול חיינו בא בעקב קלקול דתנו, ואם תתוקן הדת יתוקנו ממילא גם החיים. ובא האיש האחד – כך כנהו ביאליק – פינס שמו, ועמד וקרא: מוחלפת השיטה! תקנו את החיים ותתוקן הדת. – ב) י. מ. פינס הביא מהפכה גם באותה השקפה ביחס לתעודתו של ישראל בעמים “שהמתקנים” המפורסמים, כביכול, במערב אמרו: כי ציר בגויים שולח ישראל להיות לאור להם ללמדם את הלמודים הצרופים… וזה – כמובן – בכדי להצדיק את גלותו ואת פזורו בין אותם העמים, ופינס קרא: “לא! ולא!” האומה הישראלית לא שולחה כציר ללמד לגויים למודים צרופים, וגם מעולם לא בררו לה את תעודת משלחתה בארץ, כי זו ממדת ההשגחה לפעול פעולתה בכל היקום בעקיפין, באופן שהמשפיעים והמושפעים לא ידעו איש את תעודתו, וכוונת ההשגחה תֵעשה מאליה… היהדות היא – לדעתו של י. מ. פינס – אחד משאר מעשי-בראשית ובריאת הטבע, והיא דומה לשמש זו הזורחת בלי דעת שקרניה תפיצנה ברכה לחיים, והיא גם באה לעולם לא בשביל אחרים כי אם לצורך נושאיה בלבד בתור צורות וכלים בשביל רוחם הפנימי המיוחד להם… ועל כן תוצאתה של השקפה בריאה זו היא – כמובן – הגאולה המחויבת והכנוס הלאומי. ועל כן התמרמר פינס מאד על כל אלה שהביטו תמיד לצדדים בכדי לכוון את פעולותיהם ביהדות לפי טעמם של אחרים, והוא קורא בכעס גלוי ואומר: “עד מתי לא ידע ישראל כבוד בנפשו פנימה?!”

 

ג. מעוט הכתיבה

מעוט הכתיבה של י. מ. פינס ופזור-רוחו, בכתיבתו שאכן יש להצטער על שניהם מאד, היו תוצאות הכרחיות משתי סבות אופיניות שציינו אותו, והן: א) אהבתו לבלוע יותר מאשר לפלוט. הוא סבר, שכל העוסק בעשית ספרים הרבה, איידי דטריד למיפלט לא בלע. – ב) וסיבה זו היא העיקרית. הוא צמצומו בסגנונו, כאמור. הכתיבה לא נחשבה בעיני י. מ. פינס, למלאכת-חולין, שכל עיקרה אינו בא אלא לשם השכר החמרי, או “למען יפוצו המעינות חוצה”, הוא חשב את הכתיבה ל“דבר קדוש”, שאסור לאדם למשמש בו בכל עת ובכל שעה בידים עסקניות, ומתוך “דעת קלה”, אלא הוא נזקק לפרישות יתירה ולהשראת רוח יתירה, ומשום כך לא כתב מעולם אלא בשעה שנחה עליו רוח-הקודש לכך, ובשעה שבאמת היה לו מה לתת, ובאופן זה – ממילא – לא הוציא מתחת ידו אלא דבר מתוקן ומנופה בשבע נפות. הוא כתב ותקן, ותקן וכתב, וחזר וכתב, וחזר ותקן פעמים לא מעטות, וכל כך למה? בכדי שלא תמצא חלילה מלה מיותרת במה שכתב, או אפילו אות אחת ללא צורך.

– אותיות האלף-בית – היה רגיל פינס לאמור – חשובות אצלי כפנינים יקרות ובעלות ערך רב, שאסור לבזבזן על נקלה, ולנהוג בהן קלות-ראש חלילה. אלא הן זקוקות לשיבוץ אמנותי ממש כאותן אבני-המשכית הזקוקות ליד מיוחדת של אמן משכיל לסדרן זו על יד זו להיותן לאחת מבלי ריוח ביניהן.

ואף על פי כן, גם במיעוט שכתב המנוח, יש משום “אכול ושבוע” והוא נבלע – לפי דברי ביאליק – “בשלשלת המחשבה העברית, שנמשכה אחריו על ידי סופרים אחרים”, וכל מי שרוצה לתהות על קנקנו של מיעוט חשוב ובעל ערך ומשקל זה, ילך ויבדוק ברשימתו הביבליוגרפית על פינס של אותו חכם צעיר וחשוב – הוא מר זכריהו פישמן ז"ל שטרח ואסף אותה וגם הקצה לה מקום חשוב בספרו שבכתובים בין יתר הרשימות שאסף על חכמי ישראל וסופריו.

עלי להוסיף שרשימה זו שנמסרה לידי ע“י אשת המנוח פישמן ז”ל צריך להשלים אותה ולהכניס בה עוד הרבה מכל מה שטרם נדפס ושישנו אתנו בכתובים, שאנחנו מקוים שבקרוב יופיע על ידנו כאמור, כגון: מכתביו של פינס ליעבץ גיסו במשך שלושים וחמש שנה, ומכתביו של פינס ז“ל לועד “מזכרת משה מונטפיורי” בלונדון משנת תרל”ח היא שנת בואו לארץ ישראל הכוללים שיטה שלמה של בעיות ישוביות, ועוד רבות כאלה מדברי ספרות אוריגינליים ומתורגמים, ויש להצטער מאד על אותן מאות המכתבים “על אדות א”י וישובה" שלוקטו וסודרו אחרי מותו של המנוח על ידי אחיו מר פישל פינס ז"ל מרוזנוי שאבדו – כנראה – בימי המלחמה העולמית האחרונה כבוא האויב לעיר מגורו של זה האחרון.

כלל העולה, על פעולתו הספרותית של פינס נוכל להמליץ – ובצדק – את מאמר התלמוד2:

"למה ר' בון דומה? למלך שהיה לו כרם, ושכר עליו פועלים והיה שם פועל אחד מתכשר במלאכתו יותר מכלם, כיון שראהו המלך כשר במלאכתו יותר מדאי, אחז בידו והתחיל מטייל עמו ארוכות וקצרות, לעתות ערב באו הפועלים ליטול שכרם ובא אותו פועל ליטול שכר עמהם, ונתן לו המלך שכרו כמותם, התחילו הפועלים מצרים, אמרו לו: אדוננו המלך! אנו שיגענו כל היום וזה שלא יגע אלא שתים שלש שעות ביום, והוא נוטל שכרו כמותנו? – אמר להם המלך: מה אתם מֵצֵרים? יגע זה בשתים או בשלש שעות מה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. – כך יגע ר' בון בר חייא לעשרים ושמונה שנה מה שלא יגע תלמיד ותיק למאה שנה.

 

ד. יחסו של פינס למה שכתבו אחרים

ואחרי שלא הכמות של הכתיבה היתה העיקר אצל המנוח אלא האיכות, משום כך, על אותו היסוד היהודי של “ואהבת לרעך כמוך” עסק המנוח יותר בתקונים של דברי חבריו הסופרים מאשר עסק בשלו, ועדים לזה יכולים להיות רבים מסופרי א“י החיים אתנו כיום, הוא היה מעיר להם שהלבוש הסגנוני שבו הם מלבישים את רעיונותיהם צריך להיות מחותך בדיוק נמרץ לפי מדתם של הרעיונות מבלי “סרחים עודפים” ללא צורך, ועל כן הוא גם השתדל להתאים את המלבוש לרעיונות חבריו, וגם עשה זאת בצורה כל כך נוחה ומחוכמת שנתנה ספוק מלא לשני הצדדים, לו ולחבריו, וכך נהג המנוח לא רק ב”מאמרים" אלא גם בספרים שלמים.

 

ה. מעשים

סעיף זה של “מעשי-פינס” היה צריך להיות לכתחילה היותר ארוך בהרצאתי זו, אלא שדווקא משום כך הוא היותר קצר. הוא היה צריך להיות ארוך משום שהוא קשור עם פעולות מעשיות בישוב, ועם הסטוריה של מוסדות וחברות, מושבות ואנשים וכו' בתקופה של שלושים וחמש שנים מהיותר מענינות. היינו: מיום בואו של המנוח לארץ בשנת תרל“ח ועד יום פטירתו בז' באדר תרע”ג. אבל אסתפק הפעם להגיד בקצרה בכללות רק זאת שחמש ושלשים השנים של ישיבת המנוח בא“י היו שלשלת ארוכה של מעשים טובים לתועלת הצבור בכל עת ובכל שעה. בכל עיר ובכל מושבה ששם ישב המנוח מעט או הרבה שם זרע את זרע עבודתו הברוכה לטובת הכלל. הוא התחיל בעבודתו זאת בירושלים שאליה שולח כציר נאמן מטעם ועד “מזכרת משה מונטיפיורי בלונדון” לתיקון המצב, ואחר עבר ליפו, ול”יְהוּדִיָה" שעל יד “פתח תקוה”, ומשם חזר לירושלים שבה קבע דירתו עד יום מותו.

פעולותיו היו רבות ושונות. בירושלים התחיל ביסוד השכונות “אוהל משה” ו“מזכרת משה” לזכרו של “משה מונטיפיורי ז”ל" על יסוד של הלואות בתשלומים ארוכים של חמש עשרה שנה, וזה: א) בכדי להוציא את בני ירושלים של אז כמה שאפשר יותר מתוך הדירות החשוכות והמסוכנות לבריאות של העיר העתיקה ולהושיבם בדירות מרווחות מתאימות לחוקי הבריאות, – ב) בכדי להציל ע“י כך ממונם של ישראל שהיה הולך לטמיון לכיסיהם של הזרים שכל בתי העיר היו שייכים להם, וריכז אותו בידי אחינו שנהיו מאז ל”חַסְכָנִים" ובעלי אחוזות קטנות להנאתם הם ולבניהם אחריהם; ודרך זו של בנין שכונות בהלואות לזמנים ארוכים בירושלים נתפתחה מאז ע“י אותה חברה עצמה בשפורים ובשכלולים מודרניים, וגם שמשה דוגמה לחברות אחרות שאחזו גם הן באותה שטה, להיות לברכה. – המנוח היה המיסד של בית היתומים הפרנקפורטי שהתנהל במשך שנים ע”י אותו האיש הגדול הוא וילהלם הרצברג, מחבר הספר הידוע בשם – “מכתבי משפחה” שהמנוח תרגם חלק הגון ממנו לעברית. – הוא הקים בתים לתימנים שאז התחילה עליתם לארץ (בש' תרמ"ב) בשכונת “משכנות” ובכפר “השלוח” יחד עם חבריו בעבודה בנידון זה ה“ה: כמוהרי”ד פרומקין מו“ל “החבצלת” ונסים בכר מנהל ביה”ס לחכי"ח אז, והוא יסד את אותו המוסד החשוב והיחיד במינו עד היום הוא “בית חולי הרוח” מוסד חברת “עזרת נשים”, אשר כשהוא לעצמו דיו להנציח שמו של המנוח ושם אשתו, ולהשאיר זכרם לברכה לדורות.

המנוח יסד גם ביפו שלפני ארבעים שנה ויותר חברה של “עזרת נשים”, וגם שם טפל בבית החולים “שער ציון” באותה המסירות שהיתה מיוחדת לו, ומלבד זה היה גם אחד מן המיסדים והקונים את “פתח תקוה” והקריב לכך קרבנות לא מעטים ברוח ואפילו בחמר – י. מ. פינס הוא שקנה את “גדרה” במסירות נפש ממש, וקרב את בניה-בוניה ודאג להם ולצרכיהם כאשר ידאג אב לבנו יחידו – ומי טפל ב“מוצא” אשר בקרבת ירושלים להקימה ולסעדה עד כמה שאפשר אם לא פינס ביחוד? – והיש צורך להוסיף שלא היתה אגודה, או חברה או מוסד של חסד או של מדע שהמנוח לא לקח חלק פעיל בו, ולא עבד לטובתו במרץ, כגון אגודת ב“ב, ועד הלשון, בית הספרים הלאומי ומדרש אברבנל, ואפילו ביקו”ח ומושב זקנים ועוד כאלה. כי אכן גם בישוב הישן ובמוסדותיו טפל פינס באהבה רבה, כי הישוב כולו, ישן וחדש וחָדִיש, היה אצל פינס בבחינת “בן שעשועים”, ואהבתו אליו ואל כל העוסקים בבנינו ובקדמתו מלאה את כל חדרי לבו הטהור. המושגים “ישן וחדש” ביחס לישוב, היו אצל פינס רק מושגים של “זמן” ושל “מוקדם ומאוחר” דווקא, – יבוא הטוב מכל מקום – היה אומר – ובלבד שיבוא. גם הישנים וגם החדשים עלולים לשגות, גם בשמש ישנם כתמים. אבל מי משגיח בהם? העיקר קרני האורה היוצאות הימנה והנותנות חיים לעולם. יעבוד כל אחד לפי רוחו וטעמו, וילך לו איש איש בשם השקפותיו ואידיאותיו, ובלבד שכונת כולם בנין ולא הרס.

 

חתימה

אהבתו של פינס לא"י היתה באמת דומה לאהבתו של ר' יהודה הלוי בשעתו, אהבה עד כדי מסירות נפש, עד כדי סבל ויסורים, ואם יש מי שמפקפק בזה יבוא “שירו” הקטן והיפה ויוכיח.

חוּשׁוּ אַחִים חוּשׁוּ נָרִימָה פְעָמֵינוּ.

טוּשׁוּ אַחִים טוּשׁוּ לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ.

*

ואכן הוא דיבר וקיים, והוא חש, והוא טש והוא עלה לארץ, ובתקופה היותר קשה מכל הבחינות, והוא עלה להשתקע בה, לעבדה ולקדמה, והוא ידע שהישיבה בארץ ישראל בתקופת עליתו בשנת תרל“ח עוד לפני שנות השמונים שמהן אנחנו נוהגים להתחיל במנין שנות “הישוב החדש” דורשת קרבנות, והוא לא פקפק והקריב, והיה לו לפינס מה להקריב. הוא גם לא חת ולא זע מפני כל היסורים הגדולים אשר אפפוהו מכל עבר כידוּע, וביחוד מצדה של כתה ידועה ושל רבנית ידועה, אלא אדרבה! באותה מדה שנתרבו יסוריו ומכאוביו, באותה מדה רבה גם אהבתו, התקשרותו והתמסרותו לארץ משאת-נפשו, ממש כאותו אב שבאותה מדה שהוא סובל יסורים מבנו יחידו הולך בנו זה ומתחבב עליו יותר ויותר, וכ”כ למה? משום שחבתו של פינס לא"י היתה ביסודה “אהבה שאינה תלויה בדבר” ועל כן כשבטל “הדבר” לא בטלה “האהבה” אלא אדרבה!

מה אתה סח? היתה תשובת המנוח אלי כאומר לנזף בי כשכתבתי אליו לחו“ל ששמה נסע זמן קצר לפני מותו לשם החלמה, שישתדל לשהות שם עד כמה שאפשר יותר, בהבטיחי אותו שא”י לא תזוז ממקומה, – כלום חושב אתה שאֵעָנה לך ואני יודע יותר ממך את מצב בריאותי הרופפת – אטו בשביל למות בגולה הייתי תושב א"י במשך יותר משלשים ושלש שנה. והתעניתי בה בכל מיני ענויים ויסורים של אהבה? – כלך לך ולא תוסף דבר אלי והרבות אלי בעצות, כי לא אובה ולא אשמע לך.

בא"י – הוסיף המנוח להעיר – הייתי כל אותן השנים, ובעבורה ולטובתה הקרבתי מה שיכלתי, ועכשיו שלצערי הגדול לא נשאר לי עוד מה להקריב, אקריב את נפשי. “ואבחר לנפש להשתפך במקום אשר רוח אלהים שפוכה על בחיריו”

ואסיים בדברי ביאליק בהספדו על המנוח לפני עשרים שנה:

“האיש הזה משכמו ומעלה גבוה הוא מהרבה גדולים וסופרים אחרים שתפסו מקום במקצועות שלו, והרי תהיה כפית טובה מצדנו אם לא נודה כי מושפעים אנו הרבה ממנו. – הספרות העברית נשתנתה הרבה, כמה דברים קבלו כבר צורה אחרת, והוא כבר נחשב על דור הזקנים, וכשראינו זקן זה הולך מאתנו, פרצה אנחה כבדה מלבנו. פעמים שומר זקן אחד מן המשפחה על עולם שלם בבית. הנה הארון העתיק המלא ספרים עתיקים, אף על פי שבבית עומד כבר גם ארון חדש לספרים חדשים; הנה הוא ה”מזרח" שעל הקיר, אף על פי שגם תמונות אחרות תלויות לנגדו, משל הזקן הם, מידו בא חן מיוחד זה לבית כולו".

יוסף בר"נ מיֻחס.


  1. במקור נדפס בטעות: “כבל”. (הערת פב"י)  ↩

  2. 34  ↩

המלצות קוראים
תגיות