ילדי רוחי
מחברת ראשונה: ריב עמי
או
הגבלת מצב ישראל בעמים ותעודתו הכללית בחברת האדם לסתום פיות דוברי שקר
ממני
יחיאל מיכל פינס
וְסוֹפְרַי רֹומְמוּ יְמִין רוֹמֵמָה,
כִּי לַיָי הַמִלְחָמָה (יוצר לשבש"פ).
נדפס בפעם הראשונה במגנצא בדפוס יחיאל בריל שנת תרל“ב לפ”ק.
ועתה יוצא במהדורה שניה ע“י משפחת המחבר המנוח ז”ל ירושלם תרצ"ד דפוס “הספר”.
לכבוד
החברה הנכבדה השוקדת על תקנת ישראל ותובעת עלבונו
בכל מקום שהוא, שמה נאה לה והיא נאה לשמה,
חברת חברים כל ישראל ישצ"ו
ולכבוד
היחידים המיוחדים, מן ההשגחה נועדים, להיות פטרונים ליהודים,
מנחמי נדודים, ומצילי שדודים, הלא המה השרים, להם שם
בשלשה הנכבדים
משה מונטיפיורי, מר יצחק כרמיו, ומר יוסף גינצבורג
יצא כברק חציהם, וה' צבאות יגן עליהם!
ילדי רוחי אלה להם מוגשים
למנחה, ביראת הכבוד, מאת
המחבר.
אדונים נכבדים.
אחב"י אינם כפויי טובה! לבם של כל ישראל ירחש לכם תודה וברכה פעמים בכל יום, כי באותיות אש שלהבת-יה חקוק על לוח לבבם טרחכם משאכם וריבכם אשר תשאו בעדם באומץ לב ובסבלנות שאין כמוה מצויה אלא בלב מלא רחמים ואהבה של אם ענוגה ורוחמת.
מחברתי זו, בנוצת כנף חלושה תאמר לחקות מעין פעולתכם הגדולה והנכבדה. גם היא יצאה לריב ריב עמנו מיד מחרפיו. רוח העוז החי בכם נאצל במדה מקוטנת גם עלי – והתנבאתי. בלב מלא אהבה ורחמים לעמי הריקותי על הגליון מחשבותי ורגשותי. ולמי הנה אלה? הלא מקודשות הנה לכם מאליהן בטרם נוצרו בלבי; אבל גם המוקדש מצֻוה לתת הגה לחפץ הטוב של המקדיש. הנני מגיש לפניכם אדוני, את מחברתי זו לאות על רגשי הכרת התודה הרוחשת בלבבי לכם ולפעולתכם.
עבד נרצע ואוהב עמו ישראל
**המחבר. **
§ א. ההתערבות 🔗
נָתַתִּי תּוֹרָתִי בְקִרְבָּם, וְעָל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה
וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם
(ירמיהו ל“א י”ג)
“מן התורה אנחנו מורשים, ומן החובה והתועלת אנו זקוקים להתלכד עם הגוי שאנו שרויים בתוכו לחטיבה אחת, ולסגל לנו את מדותיו, תכונותיו ועניניו, לחוש ולעשות כמוהו. נטישתנו את התכונה הלאומית הפרטית, והתבוללותנו בגוי אחר לכל דבר, לא תפריע אותנו מלכת בחוקי דת משה בכל פרטיה – בעוד אשר חנותנו בדד ברוחנו הלאומי עושה מחיצה של שנאה כבושה ושאט נפש בינינו ובין העמים זולתנו. ומלבד מה שבהפרדנו לכנסיה בפני עצמה, אין אנו יוצאים ידי חובתנו לכנסיה הכוללת של המדינה – הנה גם סוגר עלינו הדרך להשגת זכות אזרח, עד שנהיה נקראים צרפתים, או אשכנזים, או רוסים בני דת משה, כי בלעדי זאת כגרים נחשבנו שאין למו כל טענה”. זו היא השפה השגורה בפי מנדינו, השמחים למצוא תואנה להדיחנו מבלי ליהנות לאור הזכיות האנושיות; וגם רבים מאוהבינו התפתו לחלקת דבריהם, מבלי שית לב כי כולם מאפע, ואך עילה מצאו לטהר זדון רוחם.
ברשות הדת, הנם דורשים מידינו עזיבת תכונתנו הלאומית, מבלי נטות ממעוז דת ישראל. ומה מאד שמענו לעצתם, לולא כי המשפט הזה סותר ראשו לסופו. מטרת דת ישראל היא: חבורו הלאומי. ואם נקל הוא לכל בן דת זולתנו להמיר לאום בלאום מבלי שימיר אלהיו, (מפאת כי תכלית דתו היא להישיר את האדם הפרטי, ולאשֵר נפשו בקיומה מחוץ לגוף), מן הנמנע הוא לאיש הישראלי, הנאמן עם תורתו ודתו; כי דת ישראל היא כתורת מדינה משולבה בחיים, וקובעת ומגבלת יחוסי פרטי האומה קצתם אל קצתם, ומגמתה להקים גוי כולו כאיש אחד חברים וברית עם לאור עולם. בפרקים הבאים (ברצות ה') לא נחדל מלבאר, כפי קוצר דעתנו האנושית מגמת פני ההשגחה, בהקימה את הגוי הזה ובשמרה אותו כאישון מכל התוך וכליון: אך עתה די לנו לאשר ולקיים את המעשה כמו שהוא, אשר יעידו עליו החוקים והמשפטים עצמם, שתכליתם גלויה ונכרת: לקבץ את הלאום ולצרף את הבריות. ועדים כל החוזים והנביאים והחכמים, המתנבאים בסגנון אחד, לאשר ולקיים את קיומנו הלאומי כתכלית לתורה וכונה לבריאה, והעד היותר נאמן, היא ההוכחה הקלוטה ברוח העם ותקותם להגאל.
מוני העקרים קבעו את תקות משיח המקרית והמוגבלה בתולדות הסתעפות היסטורית (עי' ח“ס יו”ר שנ"ו), במספר האמונות, הגודרות1 את הדת הישראלית – והיא באמת איננה אלא פעולה מסתעפת ותולדה נמשכת מאמונה כוללת, מקפת בכל הזמנים, מובטחה לנו מהתורה והנבואה, וגם נטועה בדעת העם וחיה בקרבו בידיעה מבוררת, והיא: שהקב“ה חפץ בקיומנו הלאומי וחיי עולם נטע בתוכנו, בתתו שמו בקרבנו ע”פ התורה והברית, אשר כרת עמנו, להעמיד שם ישראל כימי שמים על הארץ, והאומה הישראלית כירח תכון לפניו, לתקן עולם במלכות שדי. והנה בכל פעם שגברו המועקות והתלאות בישראל, ויאמרו להכחיד את ישראל מהיות לגוי, התלהבו הרוחות בתקות הגאולה, אשר תעודדם מחדש, גם בגלות החל הזה, בהיותנו נפזרים בגוי מבלי כל חבור גשמי או רוחני, מן ההכרח, כי יבואו הימים אשר חוצפא יסגא ויפרעו כל הסדרים ויותרו כל הקשרים, וישראל יאמר להשתקע בגוים; וע“כ היא ג”כ מן ההכרח, שתחיש לנו ישועה ממרום, ויתגלה מלך המשיח לקבץ נדחינו מחדש, ולחדש רוחנו ולאומיותנו.
כל אלה יעידו למדי, עד כמה משולבה הלאומיות בדת, עד כי אם בטלה לה האחת אין מקום לשניה לעשות משטרה. כי הגזע ישורש והעלים ייבשו, חלפו החיים ותרקב הגויה, אבל האם צר לב האדם להשכין בקרבו שתי הרגשות יחד? המן הנמנע הוא ליהודי לסגל לו לאומיות אחרת, נוספת על לאומיותו הטבעית והמקורית? אמנם כן, מן הנמנע הוא! כי הלאומיות היא עצמות האומה, והתלכדות שתי עצמיות בעצם, הוא משפט סותר את עצמו, אך לא בגלל זה יחדל היהודי להיות אזרח הארץ גם במלוא רגשותיו. נאמן עלינו הדיין, כי עיני כל ישראל ולבם כלים ומצפים ליום אשר התלכדות ילדי הימים יסבבו להעיר אהבה בלבם לארץ מגורתם אהבה הרגשית – אך לא ראי כל ההרגשות שוות; לא ראי אהבת האזרח לארצו כראי אהבת בן הלאום לעמו: הראשונה היא אהבת עצמית ופנימית, בלתי תלויה בדבר, והאחרונה היא עצמית ומקרית, הבאה לו בכח הכרת הטובה. האזרח דורש שלום ארצו ואגודת חברתו, מבלי שית לב לכל היקר לאומה מצד רגש ההערצה (פּיטעט), ובן הלאום מחזיק במעוז זכיות עוברות ובטלות מפאת שזקנת לאומיותו חופפת עליהן. אושר הארץ והכרת הטובה יגיעו לאזרח להתקרב באהבה ללאומיות השוררת, בשיעור שיקריב דמו, הונו וחמודותיו למענה; אך לא על כן שב הוא להתחשב כבן ללאומיות הזאת, כמו שלא יעלה על לבבנו לחשוב, כי האוהב הנאמן, המבכר טובת רעהו על טובת עצמו, נתבטל ממציאותו כלל לגבי חברו, וכמו איננו בעולם. אהבת האזרח לארצו, בתור היותו אזרח לבד, עזה ונאמנה מאד; אך נופלת תחת יד השנוי והתמורה, בהמיר סבותיה, ובטח לא בנו האשמה, אם יש מתאוננים עלינו, כי לא גמלה עדן אהבתנו לארץ מגורותינו.
אבל האם לא חויבנו להפשיט לאומיותנו מעלינו מכח הכרת הטובה לעמים שאנחנו שרויים בתוכם, ומכח תועלת נפשנו? לא! אין אחת מכל הסבות הללו דורשת מידנו לפגוע ביד רצח בלאומיותנו ולהכחידנה מן הארץ. חובת הכרת הטובה איננה מתיחסת לעם עצמו, כ“א לממשלה, שהיא מקרית לו; ואם אנחנו חוסים היום תחת דגל צרפת, למחר יבואו פרוסים בגבולה לרשת את הארץ וסוככים באברתם עלינו – הלא זאת החובה בעצמה מחובבת אותנו להכיר טובה לפרוסיה, ולהיות פרוסים גמורים, כאשר הכרנוה עד היום לצרפת, והיינו צרפתים גמורים. אך האם היינו איפוא מעולם צרפתים גמורים, אם בין לילה יהפך לבבנו לפרוסים? הלזה יקרא רגש לאומי, אשר ינוד כקנה לכל רוח, ואם גם אמרנו לשמור אמונים ללאומיות שבחרנו לנו פעם אחת, מבלי נעזבנה עד עולם, היתכן כי נחדל מהיות מחויבים בהכרת טובה? האם חק עולם יפעל רק לשעה? או היתכן, כי מירך סבה תצא תולדה, אשר תקום על אמה להכותה נפש? ואם באמת אך פעם אחת עלינו להכיר טובה, במה איפוא נכף ונקדם לאלהי מרום, אשר שמנו לו לעם ונתן לנו תורת אמת והקים לנו צדיקים, שהגינו עלינו מכל לחץ ושעבוד? ומדוע נבגוד בלאומיותנו וברוח אשר החיינו עד היום? זאת ועוד אחרת: בפרוץ הריב בין העם והממשלה ע”ד זכיות לאומיות מיוחדות2, שאין למו ערך טובה מוחלטת, איפה יבחר לו היהודי את מקומו? הלא בעוד שהרגש הלאומי יסתער בקרבנו לעמד לימין העם, חובת הכרת טובה הרי תצונו להיות נאמנים עם הממשלה.
אושר הארץ, דורש מידנו ההפך; כי אין לך דבר המעמיד שלום מדינה על תלה, כמו יסודות לאומים שונים, לבלתי יפגעו אלה באלה לרעה. החליפות בכנסיה יפיחו בה רוח חיים וישמרו עליה לבי תשתקע במונוטוניה וקפאון, המזיק מאד להתפתחות המדעים וחרשת המעשה, כי היסודות המתחלפים, המשתתפים במטרתם ושונים בדרכיהם ומקריהם, ישפיעו אלה על אלה ויקבלו אלה מאלה מה שיעדיף האחד ימעיט השני, והאזור ההוא הוא שיקשרם ויאגדם באהבת אמת. ועתה הגיע בעצמך. אם אבדן שאר כל יסוד לאומי מפסיד לאושר הארץ, הלא כפלים לה בהפסד בהכחד מעל פניה היסוד היהודי, המצוין בסגולותיו המיוחדות, המוסריות והשמושיות, המשלימות חסרון גדול בכללות החברה המדינית.
אך הנמצא שרש דבר אמת בדברי האומרים כי עמידתנו הבודדה מעוררת עלינו קנאת האומות – אשר מפריה המר שבענו ומֵעֵינו חמרמרו – וסוגרת לפנינו שערי הזכיות? חלילה! השנאה השוררת בין עם לעם תפרד לשני ראשים: הראש האחד, סבתו קנאת הדת, והיא בת שאול ותפתה, אשר רבים חללים הפילה גם בגבול לאומיות אחת; כי תסכסך איש באחיו ומשפחה במשפחה. ובמה נוכל להסיר השנאה הזו מעלינו, כל עוד שלא יערה רוח ממרום על גוי ואדם יחד להכחידנה מן הארץ? ואולם הראש השני, שסבתו בהתחלפות התכוננות בין לאומים שונים ונקובה בשם “שנאה לאומית” – אם גם היא לא תביא ברכה, בשררה בזרוע נטויה, אך תוצאותיה לא מסוכנות כ"כ במדה אשר נהיה מוכרחים לעזוב לאומיותנו בשבילה. עינינו הרואות רוסים ואשכנזים כאחים יושבים יחד בחיי החברה והמשפחה, אף כי האהבה השוררת בין כללות הלאומים לא תוכל להיות קו המדה לאהבה נאמנה ופנימית. וכן גם אנחנו בני ישראל אין לנו לפחוד מפני חמת השנאה הלאומית, ואם אך יסיר מקרבנו ה' את המלאך המשחית של שנאת הדת, אז נלך לבטח דרכנו ולא נמעד עוד.
גם שערי הזכיות לא סוגרו לפנינו במשפט וצדק, כי אין הזכיות האזרחיות תלויות בתנאי היות האזרח ההוא בן הארץ ההיא מימי עולם. אם אמנם גרים אנחנו, הלא גם לגרים משפט וצדקה לאכול מטוב הארץ, אשר ישחדו מכחם בעדה שכם אחד עם האזרחים מאז להפריחנה ולהרבות אשרה וכבודה. ומעשים בכל יום כי לפעמים יש עוד יותר שאת לגר מאזרח הארץ, “ויציבא בארעא וגיורא בשמיא”, יען כי הזכיות האלה נערכות ע“פ התועלת, הכשרון והזכיה; ואם אנחנו בני ישראל נמלא את החובה של הכרת טובה במדה הנאותה, נוסף על החובה התוריית של קבלת עול מלכות, והחובה הטבעית של שמירת שלום החברה – כבר מוכשרים אנחנו לקבל הטובות והזכיות ככל יתר אזרחי המדינה, ולנו הצדקה לדרוש כזאת מאת החברה, לא בתורת נדבה וחסד, אך בתורת חקי היושר המחלט, כמאמר חכם מדיני אחד “המשא והמתן ע”ד זכיות היהודים, אשר התרחב והתפשט מאד, יתקבץ לשאלה מרכזית אחת: אם היהודים נקראים “אדם” או כבהמות נחשבו”.
ואחר הדברים האלה, הלא הוכחנו, כי אך למותר ולמחסור ישדלונו בדברים לשגשג הרגשת האזרח בתוכנו, כי מאליה תתפתח, בהיות סבותיה ערוכות בכל, ולא תכון ולא תועיל להשפיל כבודנו הלאומי ולצמצם את מציאותנו לחברה דתית. אנו כמאז כן עתה: לאום מיוחד עומד בפני עצמו; ואם כי הגלה ישראל מארצו וממולדתו ואין לו אלא ד' אמות של תורתו מ"מ כל כלי יוצר עליו לא יוצלח להתיר אגודתנו, כי מקום ארבע אמותיו, שהוא עומד בהן, הוא מועט מחזיק את המרובה, ויהי לו למפלט ומחסה מרוח סועה וסער, הנושב עליו מעברים, עד כי יעבור זעם ויזרח לו השמש מבין העבים. קיום האומה הישראלית כבר שב להיות חק טבעי קבוע וקיים, אשר אין ביד השנוי והתמורה לשנותו, כמאמר הנביא: "אם ימושו ההרים וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי (ירמיה כ'). והדעת הזו, חיה בלב כל איש ישראל וחרותה על לוח לבו באש קדש, וכל יהודי יודע ומרגיש בידיעה פנימית כי לא ימות בעפר גזעו, כאשר כן גם יודע כל בן אדם שנשמתו נצחית, ויש שארית לנפשו לחיי עד. “כי כה אמר ה' נתתי תורתי בקרבכם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם”.
ב. אהבת החקוי ופעולתה הרעה מיום היה ישראל לגוי 🔗
מַה תֵּיטִבִי דַרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה,
לָכֵן גַּם אֶת-הָרָעוֹת לִמַּדְתְּ אֶת דְּרָכָיִךְ.
(ירמיה ב' ל"ג)
אף אמנם בטוחים אנחנו כי לא תקום ולא תהי עצת המטים עקלקלותם להשבית את ישראל מהיות לגוי – בכל זאת יתחמץ לב כל אוהב עמו בקרבו, בראותו כי מרבית בני ציון היקרים שואפים למטרה זו. לא לאחרית פעולותיהם ותולדותיהם יש לדאוג כי לא תצלחנה; אך עליהם נכמרו נחומינו, כי בשטף פעולתם זו נכרו אותות חמדה הנשחתה והנתעבה, הרת עמל ותלאה: מדת ענוה יתרה, וזלזול ערך עצמו, אשר לבשתנו ולבושת חרפת אומתנו, מוכרחים אנחנו להודות, כי נגע ומום לאומי הוא בנו, מורשה מדור לדור. לעלוקה הזאת שתי בנות: חנופה, ואהבת החקוי, מבלי הבחין כמעשי הקוף. שתי המדות האלה החריבו ביתנו ושרפו היכלנו ועדיין הן מרקדות בתוכנו, לכלות שארית כבודנו ולמחות שמנו מספר הלאומים, ומי יודע אם לא הצליחו לולא ה' שהיה לנו.
שתי מדות באדם המניעות אותו להדמות לחברו בעניניו: נטית ההתאחדות וההתקשרות, תוצאותיה מהטבע המדינית אשר לאדם לעשותו לבן החברה הנכנעת תחת ידי חקים ומנהגים כוללים. עפ“י הנטיה הזו יפשט מעליו הגר המתגורר בארץ נכריה כל מנהגי ארצו ודרכיה, ויסגל לו תחתיהן דרכי העם שהוא יושב בקרבו, למען יחיה אתו באחוה ושלוה; שני לה, היא: נטית החקוי המשחתה, שתוצאותיה משפילות הנפש. המחקה, מראה לדעת בסמנים מובהקים, כי תכונה עבדית שוכנת בקרבו, ואיננו תלוי בדעת עצמו. לפי שמות שתי המדות האלה, כבר ידענו גדרן; הראשונה מתגבלת לפעולתה רק על החיים החיצוניים שבפרסום, תחת אשר השניה כנגע נראית מבית ומחוץ, ומכיון שנתן רשות למשחית איננו מבחין בין הזמנים והמקומות. הראשונה נחוצה מאד לגר המוזר בין אחיו; וזו שעמדה ביחוד לאומה הישראלית, הנפזרה בארצות שונות ובין אנשים שונים, להתקים עד היום הזה, אחרי כל ההרפתקאות שעברו עליה, כי ע”י תכונת הכפיפה אשר לה, עברו עליה כל הרוחות והזועות, מבלי לגעת בה לרעה, ושבה תמיד להיות פורחת קוממיות, בזרח עליה השמש מבין העבים. והשניה, אף כי גם לה לפי תוצאותיה מעלת שמירת הקיום, אך אין שמירתה לכלל דבר אחד, המצוין בגבוליו, שיוכל להתקים אצל חברו ע“י התהוות יחס ביניהם, כ”א תשמור פרטי אישים בתוך כלל אחד, ע"י שובם להיות חלקים מהכלל. ולזה לא יכון באמת שם שמירה, כי אם כן, הלא גם ההעדר וההמסה לשמירה יחשבו, באשר הדבר שאינו, לא יפסד ולא יאבד. לפי האמור ראינו, כי החקוי בעצמו מועיל מצד שהוא תולדה מנטית ההתאחדות, ומפסיד אם תוצאותיו מנטית החקוי.
והנה בהיות העם הזה נתון תחת עול מצרים ומופרש מאד מבני הארץ, ע“פ שטת הכתות שחצצה בין אדם לאדם בגבולים נכרים ובמחיצות של ברזל – לא היה מקום לנטית ההתאחדות וגם לנטית החקוי לצאת מכח לפועל, ותשמר עליהם ההגבלה לבלתי יפרדו וילכו תמס. אהבתם ללשונם ומנהגיהם הלאומיים, חברה את האומה כאזור ושמרתה עד עת הגאולה, כעדות חכז”ל: “לא נגאלו ישראל, אלא בשביל שלא שנו את שמם ולא שנו את לשונם”. גם אחרי כן, בהיותם במצבם הטבעי ובטרם התפתחו עַלֵי השכלתם, גם אז היה לבם תמים וטבעי ולא רמו עיניהם ללכת בדרכי העמים אשר סביבותם; ואם אמנם, לא חדלו מחבק חיק גלולים ויהבלו בתועבות הגוים ובשקוצי עבודה זרה, גם בראשית חיותם על אדמתם – אך אין זה מאשר נפתה לכם לחקות את שכניהם, כ“א נסחף נסחפו משטף דעה מושלת, שערבבה מוחם של כל בני אדם, והחשיכה לבותיהם, בטרם מצאה ידם לשקול דעותיהם במאזני השכל. גם העברים ככל הגוים, לא סבל מוחם להבין את מושג האחדות בטהרתו ולהוציא ממנו את הלמודים הנעלים, הנובעים ממקור האור הזה לשמושם; וישמע ישראל אל מעוננים ואל קוסמים ויתן כבוד אלהים לאלילים אלמים. אך למן היום אשר היה לממלכה חשובה ומתוארת, לרגלי המסחר והקנין שהחלו לפרוץ בארץ, תחת שני מושליו המחוכמים, דוד ושלמה, אשר הביאו את העם בברית עם העמים סביבותיו, ושמש האומה הגיעה למעלת הצהרים – החלה מדת החקוי לפעול פעולתה לרע לה. בימים האלה פשטה כנפיה אמונת “צוראסטור” שיסודתה ביסוד אחד קדמון, במלא רוחב הארצות האזיטיות. העמים החלו להעריץ את קדוש ישראל, ויקראו לו אלהים אדירים ואלהא דאלהיא, ותחל תקופת הירידה לאמונת האלילים בכלל. ואם עינינו הרואות כי, למרות כל המסבות ההסטוריות האלה, לא חדל ישראל גם אחרי הזמן ההוא לתת כבוד לפסל חרש – אות היא, כי אך מנטית החקוי נפתה לבו ללמוד דרכי הגוים אשר נכנס אתם במסורת האחוה, ויעגב על מצרים בקסמיה, כשדים עם בעליה וכנען בתזנותיה ובתרמיתה. וכמו שהפסד כל דבר נמצא בכח בסיבת הויתו, והיא סיבת התנועה המניעתו בגלגל חוזר שאין לו סוף, ככה גם בהתחזק הרוח הלאומי בימי מלכות דוד ושלמה ויפרח נץ הצלחתם, כבר החלה התנועה הלאומית, אשר העתיקה את האומה מנקודת הצהרים להשקיענה בים האולת והרפיון, עד כי הֵשחו והשפילו להיות כקופים, לחקות את העמים ומעשיהם בכל דבר, מבלי כל הבחנה. ומה מאד השכילו הנביאים להבין סכנת הנגע ההוא! הנה בן אמוץ הולך ומונה שלש מעלות, שירדו אחורנית ע”י הסבה המקולקלה הזאת של “זלזול ערך עצמו, ואהבת החקוי”: כי נטשת עמך בית יעקב! כי מלאו (יתר על המדה הדרושה בהרוח שיפוח) מקדם, והמה עוננים כפלשתים – כללו של דבר, כי אך “בילדי נכרים ישפיקו” (אך תוצאות ארצות אחרות יפיקו רצון מאתם). והנה אמנם הדבר הזה היה להם למקור עושר, כי ע"י סחרם עם הארצות מעבר לגבולם רכשו להם הון רב “ותמלא ארצו כסף וזהב” אך העושר המופלג היה להם למחתה, כי לרגליו באה גם אהבת התענוגים בשעור מופלג מאד, “ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו”, אשר כל העושר היה לברות לשִניהם, עד שנשארו קרחים מכאן ומכאן, כי מלבד שאבד הונם בענין רע, עוד הוסיפו אהבת התענוגים להרע להם משנה רעה: חיל בני הנעורים היה לה לבז ותרפינה ידיהם מעשות תושיה, ונתמעטו הלבבות וידעך אור התבונה הבריאה, אשר לשכנה תדרש לב עם עז, בגיהו מרחם מעמדו הטבעי. ומה תולדות רפיון כולל כזה? הלא הזיות ואמונות טפלות “ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיהם ישתחוו, וישח אדם וישפל איש וגו'”. כה דבר הנבא בן אמוץ בתום לבבו, ואחריו כל חבל הנביאים משבר רוח יילילו, כי אך זה כל פרי חטאת ישראל בעזבו מקור מים חיים, ויואל הלוך בדרכי העמים לחצוב לו בורות נשברים מאין כל סבה אחרת, מבלעדי אשר הכיר ערך אחרים גדול משלו, כאשר יעידו הכתובים אשר שמנום עטרה לפרק זה. ועד כמה צדקו דבריהם ויחזו נכוחות בנולד – הורה לנו הנסיון בבני הגולה, אשר במשך שבעים שנה שכחו את לשונם וגם את תורתם.
והנה בְהָצר לישראל מאד, ואויביו הציקו לו מכל עבר, אז שם על לבו ויבן למקור הרעה ויגזר אומר לשוב עד המכהו בכל לבו, ויהי לו דבר ה' לאורים, בהכינו מחדש סדרי ממשלתו. האספה הנכבדה של אנשי כנסת הגדולה אִזנה וחִקרה יסדה והגבילה, בארה ותקנה חקים ומשפטים צדיקים ע“פ רוח התורה ולפי חפץ מעמד מדיני מתואר, ויבא כל העם על מקומו בשלום. אך לא ארכו ימי השלוה האלה, ואהבת החקוי, אשר זה הסתתר כרגע, הגיחה ממחבואה מחדש לעשות שמות בארץ, ויראו אותותיה אותות ע”י הכתות השונות אשר הציצו בימים האלה וינפצו את ישראל לרסיסים, ורובן ככולן נשאו עליהן – אם מעט ואם הרבה – חותם דעות יון ורומא; וביחוד ע“י הנטיה העזה, אשר התעוררה בעם בימי הרומים, לסגל להם תכונת הגוי הרודה בם באגרוף ברזל. המושל ושריו וחלק מסוים מן העם אהבו להשפיק בנמוסי הרומים, והקשר ביניהם אמיץ. גדולי העם שלחו בניהם לרומא לנהלם על ברכי החנוך למדע ולמלאכה, והמונם, הלכו לתיאטריות ולשאר מקומות משחק, וכ”ז עשו מאליהם וברצון נפשם מבלי שום אונס ומכריח, או אפילו מסית על ככה, כדרך שהיה הדבר בימי היונים (עי' מונז"ה, שער עם עולם ומועדו) – ושטף מרוצת העם למטרה כזאת היתה מבלי ספק סבת הריסת האומה ואבדן ממשלתה.
האמנם לא יכון לעם להחזיק בקשי עורף במנהגיו ודרכי חייו, אשר המה לו למורשה, לבלתי המירם בטובים ויפים מהם, אשר נולדו על ברכי עם אחר; – אולם חכמינו הראשונים ז“ל, ידעו והכירו את תכונת עמם הנשחתה, כי שכם אחד להם עם הנשים ועם קשי ערפם, קלי הדעת המה ונוחים להתפעל מכל רוח נושבת בנחת, ואוהבים לחקות הדברים כצורתם, מבלי התחקות על מקורם ותכליתם ורוחם הפנימי; כמאמר חכז”ל: “כתוב אחד אומר כמשפטי הגוים וגו' כמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים שבהם לא עשיתם”. לכן כשראו סופרי ישראל ומנהיגיו כי רוח היוני והרומי הולך ומתפשט בישראל, חתרו נגדו בכל עוז ומבלי כל תנאי, ויסדו צו לצו, קו לקו, להרחיק את העם ולהבדילו מן היונים והרומים. למורת רוח הממשלה של אנטיפטר ובניו, שהשתדלה בכל עוז לטעת נטעי זרים על אדמת ישראל. ההרחקה היתרה, אמנם בנתה חיץ מבדיל של חשד ומשטמה כבושה בינו ובין יתר העמים בתחלתה, ותצאנה ממנה תוצאות רבות ורעות, ואולי היתה אחד מהגורמים הראשים לחורבן הארץ – אך הסופרים והמנהיגים לא מצאו למו דרך אחרת וטובה להציל את ישראל מנפילה כללית, ותהיינה להם ההרחקות האלה לסמי מרפא, המכריתים את האברים היותר נכבדים להציל אור החיים. כי עכ“פ עלתה בידם להגן בעד החיים הלאומיים הפנימיים ולשמור את קדשי הדת ואחדות האומה בטהרתה, עד שגם אחרי גלות ישראל והתערבו בגוים לא עזב את קיומו הלאומי עד היום הזה, כי לבבו פונה לתל שהכל פונים אליו, לתורתו ואמונתו, אשר היו ואשר תהיינה לו לעולם כעמוד התוך. ובהתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר לא הניחו אלה לאיש לעשקו שארית מחמדיו. ויהי העם הזה בודד במועדיו, שומר את הברית אשר כרת עם אלהיו ובני ברית אמונתו, עִם שָמרוֹ גם את הברית והחסד לארץ מגוריו ולעם אשר הוא שוכן בקרבו, ועִם החליפו את לשונו ואת בגדיו ודרכי חייו החיצונים עשרת מונים כדרכו. כי אהבת החקוי בתחלת הסתעפותיה היא מתנכֵרה ותשוה לנטית ההתאחדות, זו וזו אינן נוגעות אלא בדברים טפלים, וקשה להבדיל בין העִלות ע”פ עלילותיהן. אכן כשהסתעפו המסובבים להלאה הגיעו לפרשת דרכים, אלה פרשו לחיי עולם, ואלה לחרפות ודראון עולם; אלה מתלמידי אברהם אבינו, רוח נמוכה, עין טובה, אוהב שלום ורודף שלום, ואלה מתלמידי בלעם הרשע, עין גבוהה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה ושפלה. נטית ההתאחדות שמרה קיומנו הלאֻומי, וישראל עודנו גוי אחד גם אחר שפשט צורה ולבש צורה אלף מונים. ונטית החקוי הרבתה חלליה, במותתה בקרבנו כל גאון-לאמי ויקר ערך עצמי, וישראל עודנו עם בזוי ושפל מאד, ותלוי תמיד בדעת אחרים: כי שלחה ידיה בעצמות האומה, ותשם משטרה בחפצי הדת והלאומיות, ותאמר להפיל את האומה הישראלית למשואות, ולשלל ממנה כל צל תושיה ועמידה בפני עצמה.
ג. החנופה ועלילותיה 🔗
ולחנה כנפים ככנפי החסידה: אמר ר'
יוחנן זו חנופה וגסות-הרוח שירדו לבבל.
(קידושין ס"ט)
אם רבה רעת אהבת החקוי, החנופה עוד הרעה ממנה להשפיל ערכנו, ולשחת מוסרנו, ולתתנו לבוז בעיני העמים. החנופה והחציפות, שני הפכים הנה הנוגעים זה בזה בקצותיהם, וכרוכים ירדו מן השמים לשכן בלב נקלה ומשועבד, אשר בזחלו על גרונו לרגלי מי שתקיף ממנו יכביד ערפו להשתרר על החלש ורפה-האונים, ויעיז פניו בחכמה ובזקנה, במכובד ובמקודש. מעשרת הקבים של חנופה שירדו לעולם, תשעה מהם נטלו עזי-הפנים המתחכמים שבארצנו. הנה אך צחוק יעשו לנו בהפריזם שבח ותהלה לאחינו הרוסים לאמר: כי עמם הוא גוי יחיד ומיוחד בעולם, המצטיין בטהרת מושגיו באלהות ובאמונה צרופה3; גוי יחיד ומיוחד בעולם, שהפיץ השכלה ואור הזכויות האנושיות שהופיעו לישראל במושבותיו. כל אלה דברי חנפה שסרחונם נודף, ויהי לזרא גם באף מי שמחניפים לו. אבל צחוק מכאיב לב ומדאיב נפש יעשו לנו השפלים האלה. בהצטבעם בקנאת פטריוטיות מזויפה, ויבואו להוכיח לבני ישראל מומם על פניהם. רבות שמענו מפי מנדינו וגם מפי אוהבינו דברים קשים כגידים המכלימים אותנו על דבר אשר נעדרו מתוכנו אהבת השלום והסדרים ואהבת ההשכלה ודרך ארץ; בכל לב סלחנו למוכיחים אם הפריזו על המדה לגדש מדת-הפחת ולהמעיט את השבח, כי משכום לזה רוח השיר והחפץ לפעול על קוראיהם, אך מה ניחר לב כל אוהב עמו בראותו עד כמה הרשיעו חנפי-לב בלחכם עפר רגלי השלטון וגוי מושלים, להפך אור לחושך ומשפט ללענה, ולדרך לשונם כמו אפעה לירות דבר מר בלב אחיהם להבאיש ריחם במשפטים עקלקלים שאין להם כל שחר.
באחד מגליוני “קול מבשר” הואיל מבקר היסטורי אחד לחקור דברי רעהו האומר: כי היהודים כרוסים גם בשפלותם הנמו עם אחד ומיוחד על ידי קשר-השפה והדת אשר יאגדם. “אין אנו יכולים להשוות שתי האומות הללו בד בבד” – יקרא המבקר כקול איש-המעלה השוקל דבריו במאזנים והיורד לעומקה של הלכה, “הרוסים שוכנים על אדמתם למעלה מאלף שנה (בטח כונתו להוכיח על בריאות הלאומיות והאחדות שתליננה בקרבם) ולא תקיא אותם הארץ גם לעולמים מהטעמים שהביא המחבר (היינו אחדות הדת והשפה). אבל היהודים בעוד שהיה להם מקדש וכהן עובד עבודה, נפלגה האומה לכתות שונות, ומלאה הארץ חמס, ודם רב נשפך בבית ה' לעיני-השכינה כביכול, וגם עד היום אין אמונה אחת ביהודים, כי מהם “מתנגדים” ומהם “חסידים” וכו'. ובנוגע לאחדות השפה, הלא ידוע ידע המחבר כי “יושבי חו”ל” לא ישפיקו בלעגי-שפת יהודי פולניה.
קורא יקר! בטרם נשים לב לדברי המבקר עצמם, עלינו להושיבם על סדור מכונם בסדור הגיוני, כי בהתלהבות המבקר, נשתבש מהלך הגיונו ובעמקי שפה ידבר אלינו. הנה בגזור איש משפט כזה: א' אינו דומה לב' יען שיש לא' סגולה ג' ולב' סגולת ד‘, הלא תשפט קורא יקר כי סגולת ג’ וד' סותרות ושוללות אשה את רעותה, ואם הן מתחלפות הלא תשלים את-המשפט בתמונה כזו: א' יש לו סגולת ג' ואין לו סגולת ד‘, אבל ב’ יש לו סגולת ד' ואין לו סגולת ג', ככה יעשה גם למשפט הקטוע של המבקר. הרוסים שוכנים על אדמתם למעלה מאלף שנה, והיהודים לא ארכו על אדמתם, היהודים נפלגו לכתות שונות, וברוסים לא היה נגף הכתות והמריבות. ועתה בוא וראה כמה מיושר ההגיון ואמתת המעשים יחסר גם בעצם משפטו. מדברי המבקר נלמד, כי הארכת מצב מה בקיומו, הוא עד נאמן על טובו ורוח החיים אשר בקרבו וזה סותר לתורת הנסיון. אם רוב שנים ידברו, הלא גם עם בני ישראל עמדו באושר כבוד מלכותם שמונה מאות ושבע ושמונים שנה, וכל זה לא עמד להם בבוא ארצם במצור וילכו שבי לפני צר, ובאמת כבר הוכיחו החכמים יודעי העתים, כי יש אשר בנין נרקב ונהרס יסמך על ידי סבות חיצוניות, ועוד יעמד ימים רבים מבלי שובו למשואות. גם מלכות ישראל וממשלתו המדינית בהיותה חמרית ובת חלוף, גם עליה עברה הכוס של שלש העתות: הצמיחה, הקיום והבליה, ואולם קיומו הלאומי נעלה על כל תמורות הזמן, נאבק עם משברי העת ודרכיה, ומבלי4 עוזר וסומך יוכל למו, כי רוח פנימי תחיהו, והאומה מתחדשת לבקרים כבוקרן של מלכיות, גלים ומשברים של גויים ולאומים נמהרים ומרים עברו על הקנה הרך הזה ויסחפוהו אתם, והוא – אך ראשו כפוף וגזעו בארץ שורש, המה חלפו עברו, וכמים הזדונים אבדו בים זועף, והוא שב על מקומו לכוף ראשו עם הנחשול השני אשר בסופה ובשערה דרכו ועומד עליו לטבעו.
גם טעה בעל המאמר בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו: הנה מדבריו נלמד, שלא היתה כל מריבה ומשטמה וכתות בעם הרוסים מיום היותם לגוי עד היום הזה. ואולם כל העובר אך בתעופת עין על ספר תולדות ארץ רוסיה, הלא תגלינה לפניו מגלות מגלות כתובות פנים ואחור באש ודם, אך מלחמות ומריבות, פרץ ומהומה מלאו מפה לפה, מרמה תוך והוֹת שלטו שלטת בזדון, קנאה ותחרות משלו בהיכלי המושלים הנשיאים, ותהי חרב איש באחיו, והעם נתן לבז ולמשסה. לא ארכו ימי מנוחה והשקט לרוסים כ"א מימי שבת חוטר מגזע ראמאנאוו לכסא, ושמש הצלחתה של האומה עוד בראשית הנצה. ובכל אלה, לא חדלו בקרבה כתות ופלגות שונות אשר הן לקלון לחברת המין האנושי5. ואם הכתות הללו לא תשאנה עליהן חותם מדיני ולא נאחזו בגלגל ההיסתוריה של האומה, האם אין זה מטיל צל על מצב ההשכלה של הכתות הללו?.
אינני חושד את בעל המאמר, כי כל אלה נעלמו ממנו. כי גם אם בא לכלל כעס ונסתלקה ממנו רוח הקודש, לא היה בא לכלל טעות כזו, אחרי אשר גם הוא בעצמו יזכור כמה פעמים את התלאות הרבות שמצאו את הרוסים, כמו שלא נעלם ממנו כי שפת קדש היא המאחדת אותנו לעם אחד ולא הזארגאן אשר החלפנוהו עשרת מונים לפי רוח המושל שעלה עלינו והשתנה בכל מחוז ומחוז כטבע כל לשון; גם הרוסי הנולד על חוף מסקווא לא יבין שפת רעהו בן ערבות רוסיה הדרומית; הוואליני לא יבין שפת הליטוואי; ובן נאוויגאראד ישחק לגאליצאי – כל אלה ידע המבקר כמוני, ואך בזדון לב עקש הישרה להדאיב רוחנו ולהתעולל בנו, ע“ד אשר לא נסיח דעתנו מירושלים, וזכרונה עוד יעלה על ראש שמחתנו, עד כי הקדשנו ימים מיוחדים לשפוך שיח על קבר כבודנו וקיומנו הלאומי. החונף הזה, לא יבוש להגיד בפומבי לאמר: “היהודי יאמר בלבבו כי אך הוא לבדו שתה ומצה את קבעת כוס התרעלה והתלאות, ע”כ לא יחדל מלבכות. ידמה כי הקינות נמסרו מסיני, ומה גם הסליחות מבלי ספק משה רבנו בעצמו חברן וקבען לתפלת חובה וכו'”. כמה חרבנות עברו על עם הרוסים במשך שתי מאות שנה, ובכל זאת לא קבעו הימים האלה לזכרון בתפלות מיוחדות, ולא יקוננו על תלאות שעברו. האמנם מכבדים המה את גבוריהם אשר הצילו אותם מיד צר, וימי הנס והגאולה נזכרים ונעשים כל שנה, אך לא קבעו לימים האלה חקים מיוחדים ולא קשרום עם הדת וכו‘. – האם אין הדברים האלה חצי מהתלות בלב אחינו בני ישראל, על אשר לא יעשו כמעשה הרוסים, שימי התלאות היו למו לימים טובים הנזכרים והנעשים בכל שנה? אך הרוסים טעמם ונימוקם עמם, כי הושב כבודם על תלו, ממלכתם ערוכה בידם, וארצם תשאם בחיקה. גם עלינו עברו ימים טובים שנהפכו לנו ימי הצומות לששון ולשמחה, ואולם עתה לשמחה מה זו עושה? עיר אבותינו חרבה, וחומותיה שוממות, גולים אנחנו וגרים, בכל מקומות מושבותינו לא יסבלו אותנו כ"א מרגש רחמים, ובחמלת ה’ עלינו. איש כי יחטא ועל כל העדה יצא הקצף. גם היום היינו למשל ולשחוק ולמנוד ראש בלאומים, סיר רחצם אנחנו אשר ישפכו תוכו מרורות לעג והתולים מבלי פחד עונש. מכתבי העתים בפומבי ישליכו עלינו שקוצים, וריקים ופוחזים מרעי קיליסעוו יתנונו לחרפה ולשמצה באין מוחה ופוצה פה נגדם; גרים אנחנו ומסובלים, לא אסף איש אותנו עד היום לחשבנו כבני המדינה באמת – ומה נשמח? וגם אם הוטב מצבנו מעט: חיינו6 ורכושנו בטוחים מיד עושקים כח, ושערי הפרנסות נפתחו לפנינו כמעט כולם – אך אחינו הלא נתונים בצרה ובשביה, אכזרֵי רומניה ומאראקה ימוצו דמם, ומה נשמח? וגם אם יבא יום אשר אור הסבלנות יזהיר בכל העולם, ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם, האם נוכל לשכוח ארצנו ומחמדינו שהיו לנו מימי קדם, מבלי אשר נהיה כבוגדים ברוח הלאומית? גם זו לא נעלמה מעיני בעל המאמר, אך החנופה השיאתו לסבר תועה ודברים שאין להם שחר7.
והנה אם יתחמץ לב אוהב עמו לשמוע מוסר כלמתו מפי פוחזים וריקים, הלא כפלים יֵדע לו לראות בעיניו, כי גם אוהבי עמנו התמימים והישרים בלבותם, נלכדו בשחיתות החנופה, ומבלי דעת יפצעו לבות אחיהם בדברים כמו אלה. החכם אר“ז המו”ל את “המליץ” בהשתדלותו היתרה לעשותנו לרוסים גמורים, הוכיח באחד ממאמריו היקרים בשטף לשון סופר מהיר, עד כמה נחוץ ליהודי רוסיא להתאחד עם אחיהם הרוסים ברגשותיהם, על דבר בני קנדיה במרידתם בשנת 1867 להושיט למו עזרה בצרה. ונותן טעם לדבריו: למען נמצא חן בעיני הרוסים. קורא יקר! האין זה אות נאמן, כי לבו יודע שאין יסוד נאמן לצדקה זו מבלעדי אהבת התהלה? ובאמת, הלא בכלל הוא נגד יסודי היהדות, לתמוך בידי מרד וקושרי קשר, מלבד מה שהיונים צוררים לנו מיום היותנו משועבדים תחת ידיהם, ושנאתם שמורה עד היום, כעדות השר לאיארד בוועד העם באנגליה בשנה ההיא8 – ומדוע נדרוש שלומם וטובתם? הלא אין אנחנו מבני האמונה המלמדת כניעה וענוה יתרה לכלל העם, ומגוי כלו אין לדרוש מדת חסידות, כי “תפשת מרובה לא תפשת”! הלא תגיד לי נכונה, אדוני! אם לא התלוננת בסתר לבבך על אחינו העברים בני צרפת, אלו מלאו את לבבם לשית ידם עם מחזיקי ידי המורדים בפולניה? אם לא בצדק תאמר: אתם עוזרים להקל עול הפולאנים. למען אשר יקל למו להכבידו על אחיכם בני ברית – ומה עשו יהודי צרפת, אלו כן עשו? הלא הראו לאחיהם הנוצרים, כי צרפתי בן דת משה הוגה ומרגיש כמוהם. אולם באמת, גם האשכנזי או האנגלי המתגורר בצרפת עשרות שנים, והשיג תורת אזרח איננו בן הארץ ההיא לגמרי, ולא ימלאנו לבבו להריק חרב נגד עם הורתו מבלי אשר בשם בוגד יקולל חלקו בארץ, איש לא אמון בו – ואנחנו, נתן חרב בידי צוררי אחינו, משום מה? משום שנוצרי רוסיה יחוננוּם? הן גם אחינו הרוסים, לא מפאת שהם נוצרים אזרחים, לא רגש לאומי כולל, כ“א רגש קשר דתי יאגדם, ומה לנו בני דת משה ליונים נוצרים? אם לא טוב עשית, אלו השתמשת בדבריך אלה לעורר לחמלה לבות בני עמנו כי יהיו לעזרה לאחיהם הנאנחים והנאנקים אז תחת עול המערביים והיונים יחד, להושיט למו יד מן המצולה אשר סגרה עליהם פיה ובאו מים עד נפשם? האומנם כי הפעולה הזו לא תמצא לה הֵד תהלה במכה”ע לעמים ויעברו עליה בשתיקה. אך לעומת זה הלא נתענג על הדעת בנפשנו, כי עשינו צדקה אמתית ומפעל טוב בהחלט, אשר תחייבנו לעשותו האהבה לבני עמנו בפרט, וגם אהבת האדם בכלל. כי לא כמקרה היונים ותלאותיהם מידי התוגרמים, מקרה אחינו ותלאותיהם מידי הסרביים והיונים; הראשונים מידם למו כל הרעות בהנותם מזכיות מדיניות, (אשר החלק העשירי מהם, יחשב לנו לגאולה), לא הספיקה נפשם הרחבה, ויבקשו להם גם מלוכה, ועין גבוהה מביאה רעה לעצמה; אולם ישראל עם בזוז ושסוי על לא חמס עשה, על דבר שהעכירו אבותיו את המים במורד הנחל מתחת לשתית הזאבים הרעבים החפצים לרוות מדמו. –
ד. הַסַּנֵּגוֹרִיָּה 🔗
מַה תֵּזְלִי מאֹד לְשַׁנוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ, גַּם
מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִי כַּאֲשֶׁר בֹּשְתְּ מֵאַשּׁוּר.
(ירמיה ב' ל"ו)
מן המשׂטינים והמוכיחים, נפנה נא למליצי יושר וסנגורים. גם מליצינו המגינים עלינו בכח שבפיהם ובעטם, חלילה לנו להתראות ככפויי טובה לבלי הכיר לטוב את עמלם – אבל לא נוכל לכחד. כי גם המה לא געלה נפשם בחנופה, ובלמדם עלינו סנגוריה, לא שמרו את הדרך הנכון לאמת. המה בחרו להם להכחיש מציאות הסגולות הפרטיקולריות בתוכנו, שלא בצדק, ולא ידעתי למה? מדוע מתיראים להציג לפני באי עולם הדברים כהויתם? מה עול מצאו בהתחברותנו הפרטיקולרית כי בושו בה? ידענו כי רבים חפצים בחִתוכה של לאומיותנו בתום לבם, להיותה היא המשימה מעקשים למו בדרך המוביל להשגת האושר הזמני: שם ישראל יעכור זוהר הצלחתם, יען כי לרגליו נשתנו פניהם ככרום פעמים בכל רגע, בבואם בחברת עם הארץ, והשאננות הדברניות תטינה עליהם באצבע לאמר; מה לילוד עבריה בתוכנו? והמה יאמרו לקנות להם ההתרועעות את עם הארץ, במחיר כתבם על קרן השור “אין לנו חלק באלקי ישראל” – עמם לא נדון מאומה, כי דברנו יהיה למו לקלסה; אבל, אתם הנאמנים בבריתכם! מה לכם להונות את העמים לאמר: כבר פשט ישראל את תכונתו הפרטיקולרית מעליו והתבולל בגוים? אמנם אחי! קצרה נפשכם בעמל לשאת אך חרפה ובוז אשר יטפלו עלינו יום יום, כשל כחכם לשום פניכם כחלמיש מול כלמות ורוק. אבל אלו ראינו תועלת מרובה ונאותה בחנופה, האמצעי הנבזה, אשר בחרתם לכם למחסה – החרשנו, כי “אין אדם נתפס על צערו”, ולא יצלח תמיד לבחור לו אמצעים נכבדים להגין על שלותו. אך מה ידאב לבנו בדעתנו, כי באמצעים כאלה, עוד תוסיפו קלון על כבוד בית ישראל המחולל, והצל לא תצילוהו מחרפת חורפיו. והיה לכם לעדות נאמנה: עלילת “הקהל והחברות”, העלילה הזאת הביאה על שפת עם אחד מבני עמנו9 אשר נהפך לנו כקשת רמיה, ויוסף לגבב דברים של תוהו להבאיש ריחנו בעיני הממשלה ועם הרוסים. הוא הציג לפניהם את הפרטיקולריות העברית בתמונה ריבולוציונית השואפת לברוא לה מעמד מדיני תלוי בדעת עצמו, ואת הנהגת ראשי העדה בקהלותיהם ואת החברות לתעודה ולצדקה, כמוכנות ומסודרות להפיץ דעות מרד ואון בין העם למרוד במלכם ולעלות מן הארץ להשתקע על אדמת הקדש ולכונן שמה ממלכה. העלילה הנוראה והמבוהלה הזאת בכל השגעון והשטות הנשקף מתוכה – לא חדלה למצוא לה מסלות בלב השמחים לאידנו, ככל עלילות השוא והכסל לרעת היהודים; האמינו בה, כי נפשם תתאו לטפול עלינו כל עון וכל דופי; והפיצוה בעלי מכתביהם העתיים, כי ישמחו לגרות בנו מדון. אי שמים! מה הרעונו לאלה? מדוע ככה חמתם עלינו נתכה, עד כי יתהוללו? כל באי עולם יודעים, וכל רואה נכוחות הוא יודע, כי אם אמנם עינינו צופיות לחרבות ארצנו שתחיינה מערמת עפר, ותקות רוחֵנו לשוב ולאור באור החיים המדיניים – כל התקווֹת האלה, אינן זולתי תקווֹת והרגשות, אשר תשכונה בעומק הלב, ולא תראנה פעולתן החוצה. לא יעלה על לבבנו לחשוב את ארץ מגורתנו לארץ זרים, כל עוד שלא יעשה ה' חדשה בארץ לשלוח לנו גואל צדק על דרך נפלא למעלה מן הטבע. וכל מגמתנו ומאויינו עתה נכונים, לכונן עמדתנו במקום שהסבות השליכונו לתוכו, ולשמרו ולהועילו עד מקום שידנו מגעת. כבר ראינו עד כמה קשור היהודי לארץ מגורתו, עד כי שמר אהבה גם למצרים כור הברזל, אשר לא קבלתהו אלא לענותו ולהעבידו בפרך, ובכל זאת, לא שת לבו לרגשות הנקמה, ויכיר טובה למצרי “כי גר היה בארצו” (דברים כ"ג ט'). וירמיהו הגבר ראה עני שבט הכשדים בעברתו, ועינו צופיה לתשובת ישראל אל אדמתם לימים מעטים, בכל זאת לא חדל מהורות לעמו לאמר: דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה, כי בשלומה לכם שלום (ירמיהו כ"ט). ואחד מחכמי התלמוד המצוינים דרש בפומבי וגם השתדל בהפצת דעתו: שכל העולה מן הגולה לארץ ישראל עובר בעשה (כתובות ק"י ב'.) והכל מודים שאסור לעלות בחומה ביד חזקה, כי היהודי ישועתו בשמים, וחלילה לו להתערב עם שונים ולחבל מחשבות מרד ומעל. כאשר כן גם תעיד ההיסתוריה, שזה לנו כאלפים שנה אשר נפזרנו בין הגוים, והודחנו מדחי אל דחי, וגברו עלינו התלאות והמצוקות עד להלאות, ובכל אלה, לא התרגזנו מעולם ולא מרינו ולא מרדנו ולא נמצא בנו קשר ומעל. ואם קבל כל העדים הללו העיז איש לטפול עלינו עון מרד וקשר וגם מצא מרעים המטים אוזן לדבריו, ומחליטים אותם ממנו – מה יסכן לנו עוד להצדיק את נפשנו? אך לתוהו והבל כלינו כחנו לשרש מלב הנוצרים המשפטים המעוקלים ביחס אל היהודים; שנאתם אותנו הוליכה את דמיונם שולל, ויברא למו חדשים לבקרים עלילות מהבילות ונמנעות, ויחליטון ויתנו להן קיום ותושיה – ומה איפוא ניגע לבהלה להשבית מדמיון המשוגע את שגעונותיו הקבועים? ועתה הגיעו בעצמכם, אם האמת והברור הנסיוני לא יועילו להעמיד שונאינו על האמת, מה כחכם בימין שקר כי תנצחו? טוב איפה! הניחו להוללים כי יתהוללו ויתגעשו, ואנחנו נלך לבטח דרכנו מבלי שים עליהם לב. כמאמר חכם תלמודי אחד: השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם (גיטין ז'). מדוע נתחפש ונצפין את האמת? למה נתראה? אמת הוא כי עמדתנו בודדה ונפרדת; אֵזור רוחנו יחַשֵק את האומה הישראלית עד שאין כל בריה יכולה להתירו. אך מה הפסד בזה לאומה? האם לא פרח המסחור ולא רבתה הברכה לרגלנו בכל מקום? האם לא הקדשנו דמנו וכספנו בכל פעם שהיו דרושים להציל ארץ מגורנו מאסון? ואם היהודי לפעמים גם הֵרע לארץ במדה ידועה – האם אין איפוא הקולר תלוי בצואר דורשי רעתו, אשר שמו מועקה במתניו ולא הניחוהו להתפתח כראוי? אמת הוא כי שוררת בקרבנו רוח ההתחברות, אשר יעשה את כל העם לחברה גדולה מאד; אמת כי היהודים יתאחדו יחד להיות איש בעזר רעהו; אמת כי יהודי צרפת ואנגליה, מרגישים בתלאות אחיהם שבצפון ויחושו למו לעזרה; אמת כי איש יהודי מגין על אחיו, ויתבע עלבונו מרודפיו ומשנאיו; אמת כי הנהגת הקהלות מסודרת אצלנו, באופן שלא יכבדו המסים והארנוניות על העניים – אך מה עון מצאו בזה? הן כל אלה לא באונס וכפיה נהיו ולא באמצעים של בעלי חברת ישוע; אך הרוח הלאומי השוכן בקרבנו, חבר כל לבבות בנ"י לאחדים – ומי איפוא יוכל לתת דופי בחק האהבה ונטית ההתחברות אשר בטבע? ואי זה הוא חק ונימוס שבעולם, שכחו גדול לצוות על הכח המושך בבריאה לחדל פעולתו? לא! ההתחברות אשר בנו – לא לבד שאיננה מביאה קלקלה בעולם, אלא שתוצאותיה לברכה בקרב הלאומים, ועת שמע נא קורא יקר!
ה. החברה הראשונה שהיתה אצל העברים 🔗
עַם זוּ יָצַרְתִי לִי תְהִלָּתִי יְסַפֵרוּ
(ישעיה מ“ג כ”א)
ראינו מעשה ההשגחה עם בן האדם, כי כאם רחמניה היא דואגת למענו, ותנהלהו בכל צרכיו, בטרם ידע נפשו ועוד נבצר ממנו לעשות תושיה, עודנו מוטל בעריסה, הטילתהו בתוך החברה. ובטרם ידע לבחור בחברה או להרחיקנה, כבר השתרגו עלו עליו הכרחי הצרכים ויצודוהו, ובפקחו עיניו – והנהו בתוך רשת אשר יבצר ממנו, וגם לא יאבה, להמלט ממנה. מה שעשתה ההשגחה לאדם שלא בטובתו, ישוב עתה לבחור בזה בדעתו וברצונו החפשי. עיניו תראינה ולבבו יבין טובת מעמדו הטבעי ותועלתו, יכיר תכלית וכוונת מכוון במסכותיו; ובחֵרות בחירתו ישיש כגבור לרוץ אורח התכלית, ולעזור כביכול להשגחה לבצע מזמתה. אך גם בעמדו ברשות עצמו לא יחדל האדם לקחת תורה מפי ההשגחה, ודרכיה הנם לו לעינים בבחירת אמצעיו. יראה ויתבונן על הליכות עולם, כי על ההסכם וההרמוניה נוסדו. וישית עצות בנפשו להביא את החברה הטבעית בברית אמנה מוסכמת, ויביא חופשתו הפרטית בעול הברית הכללית אשר כוננו ידיו על חוק ומשפט הסוככים על הכלל ועל הפרט. בדרך זה נבנו והתכוננו אומות רבות מסודרות בנימוסי ההנהגה וחקי מוסר ודרך ארץ, ולאט לאט התרוממו מתוך מי התהום גוים ולאומים שונים, ויהיו כאיים רבים תוך ים האנושיות. חבה יתירה נודעת לעם ישראל! כי מלבד קבוצו המדיני בטבע, גם חברתו המוסמכת, מידי ההשגחה כוננה; וה' לבדו כרת עמנו ברית וישימנו לעם כיום הזה, מסודר בכל נימוסי ההנהגה המיוסדים על אדני הצדק וזכות האדם. תורת האומה הזאת כוללת בקרבה כל האידעות הגדולות הנשגבות אשר נלחמו עליהן בני האדם מני היותם ע“פ האדמה, ועוד נצחום מסופק. ומי זה לא יכיר איפוא כוונת ההשגחה בבחרה באומה זו להיותה נושאת דגל תקון העולם ומלכות שדי? בכל זאת לא שולחה כציר בגוים לעמוס עליהם את הלמודים הצרופים בחלקת לשון וכפית חרב, וגם מעולם לא בררו לה את תעודת משלחתה בארץ, כי זו ממדת ההשגחה לפעול פעולתה בכל היקום בעקיפים (אינדירעקטע ווייזע), באופן שהמשפיעים והמושפעים לא ידעו איש את תעודתו, וכוונת ההשגחה תעשה מאליה. השמש יקר הולכת ואל מקומה שואפת זורחת, מבלי דעת כי קרניה יפיצו ברכה וחיים, גם האומה הישראלית תָלַתָּה ההשגחה כגלגל חמה בגובה הרקיע. להפיץ נהרה לכל עברים, ועמים רבים ילכו לאורה בדרך חיים ותוכחת מוסר, מבלי אשר האחת תתגאה בפעולתה, והאחרונים יכירו לה טובה. ואם אמנם ההשגחה לא לעדותנו היא צריכה, בכ”ז לא נחדל מהודות, כי זו דרך ישרה שבחרה לה לפעול בעקיפים על הארת הרוחות. הפעולה ההיא (פעולת עקיפים), שהיא כמו פעולה טבעית, דרושה ביתר שאת לשלמות המלאכה ומונעת כמה קלקולים. כל הפעולות המכֻונות (אונמיטעלבארע), פעולות חיצוניות הנה, ומושכות אחריהן רעות רבות; אבל פעולת עקיפים, היא תעורר את הכח הפנימי לפעול מאליו. יש מושגים רבים הנעלים ונשגבים מבינת אדם שלא נתפתחה, והלמוד אין בו די להקליטם בלב המתלמד, וגם למושגים קלים לא במהרה יכנע האדם, ומה אומות רבות וגוים גדולים ועצומים, ללמדם מפי אחרים. יען רוח היא באנוש כי לא במהרה יתן אמון בדברים אשר לא רוחו הורם, ובפרי מחשבות חברו תמיד ימצא מגרעת – תחת אשר אם יתבטאו המושגים האלה במעשה, עד מהרה ישמעם ויבינם ויוחקו בלב לדורות, וגם יאמין כי פרי מחשבות לבו הם ויחזיק בם. ולכן כוננה ההשגחה את האומה הישראלית כחברה מיוחדת, עולם קטן וזעיר אנפין מעין דוגמה של החברה הכוללת. ספר התורה הוא פנקסה, המצות הן תקנותיה, ותכליתה הנראה היא: להקים אומה על בסיס של הנהגה ישרה וחקים צדיקים; אך תכליתה הנעלמת ומטרת ההשגחה במעשיה, היא, כי האומה הזאת תהי כמשל חי וקים לאומות העולם ולדורות, נפלא נפלא מאד, נפלאה בתכונותיה ונפלאה בכח רוחניותה, יראו גוים ויתפלאו ויעשו כמוה. מה שהיהודי יעשה לאחיו, יעשה כל איש לרעהו, כי החקים שחקקה ההשגחה ליהודים נחלת כל אדם המה.
מזה נוכחנו כי מטרת היהדות, להקים גוי כלו בתור חברה גדולה אשר תעודתה כפולה, לעצמה ולאחרים, ואין אנחנו רשאים לגעת בה בחברה זו לרעה גם באצבע קטנה; כי החברה הזו במציאותה לבד, היא ממלאה את תעודתה ע“פ האדמה. ולכן אמרו חכז”ל: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” “ואעפ”י שחטא ישראל הוא", כי אם חטא לתקנות החברה, מכלל חבר לא יצא, כי קיים תעודתה הכללית באשר לא נבדל מקהל ה' להמיר דתו ועמו, ולא נהפך לעמו כקשת רמיה להשליך עליהם שקוצים ולעקש עליהם הישרה, ולהלשינם אל אדוניהם.
ו. חברת הפרושים 🔗
לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי!
(זכריה ה' ו')
חברת הפרושים או חברת הנבדלים, שהתכוננה בתחלת ימי הבית השני ע"י עזרא וסיעתו – נתפרדה כחלק מאיר מן השמש הכוללת ונוצרה למאור בפני עצמו הנלוה למקורו, ומקיפו תמיד להאיר הלילה ליושביו (גם דרי השמש חליפות העתים למו ומבדילים בין אור לחשך). החברה הזו, על ברכי היהדות נולדה כדבר יפה בעתו ונאות לשעתו. כי בשוב ישראל מבבל לשוב ולכונן ממלכה בארצו, כבר הופיעה נהרה במושגיו ויטהר מכל טומאת גלולים. דבור “אנכי” טמן זרע דעת אל-יחיד בלבו, והגרעין הזה הלך והשתנה לעלוי כל ימי משך שבתו בארצו. מתחת שלג נורא של תלאות ומועקות אשר סבל בגלותו, נתבשל הגרעין כל צרכו, ובזרוח לו שמש האביב של התקופה החדשה, צץ לקראת אורה, ויעל וישגשג לשמחת לב כורמיו ויוגביו (הסופרים למודי ה'), אשר לא נלאו לסקל כרם ה' צבאות ולגדור פרצותיו. אבל לא על מושגים צרופים לבד יחיה גבר, ורוח ראשי האומה לא נחה עוד, בטרם נשלמה כוונת נותן התורה ביחס אל מעשה המצות. המעשה הוא הסימבול להאידעה, הוא הפתילה לשלהבת הדעת, ואך באמצעותו יוכל האדם להנות לאורה של תורה, בעוד שהאור הנאצל כאור שבעת ימי בראשית גנוז ומכוסה, וברית כרותה לעין שלא תשורנו באצילותו, והנה המעשה הזה, אשר באמצעיתו רצתה ההשגחה לשלב את האידעות הגדולות בחיים ולתת למו קיום ותושיה, בו נתרשלו עוד ההמון מאד, ויזנחו רבים מחקי האלהים ותורותיו, אשר המה כחשוקים לאומה. רבים מעמי הארץ הושיבו נשים נכריות, ויחללו המועדות, ויקבעו את המעשר והתרומה (שהוא המס המצער לחפץ השכלת העם וחנוכו, ולחפץ ישיבת בתי דינים בכל עיר, ולחפץ עבודת ה‘. כי כפי הנראה, שלש אלה נמצאו בתחילה בידי הכהנים והלוים ובלעדם לא רבו דורשי ה’ בישראל) – את זו ראו חכמי הדור בשעתם, ויועצו יחד להשבית הרעה באמצעים שלמדו מפי ההשגחה עצמה “לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח”.
לא בחיל ולא בכח יצא היהודי למלחמה מעולם; לא בחיל ולא בכח הכריע ונצח את אויביו מבית ומבחוץ – אך ברוח, ברוח השכל וידוע, ברוח חסד ורחמים, ברוח סובל וארך רוח, עשה ויוכל ופנה לו דרך למגמתו. וגם לא בחיל ולא בכח וכפיה השתדלו ראשי הגולה להקליט את המעשה בחיי העם; כי נבונו דים לדעת, שאין קונין את הלב בדרכים שהגויה נקנית בהם. ולכן נועצו גם המה להשתמש בפעולות עקיפים, ויכוננו למו חברה מיוחדת כתבנית היהדות, ויכרתו אמנה לקים עליהם את התקנות המפורטות למטה ככתוב בנחמיה ט':
א) לשום לב ולהשתדל בשמירת חקי התורה בכללם;
ב) להבדל מן הגוים והכותים לבלתי התבולל בהם בתערובות החתון;
ג) לשמור את השבת לקדשו;
ד) לשמור את השמיטה לבלתי יגוש איש באחיו, ויכבשו לעבד עולם;
ה) לשמור קדשי בני ישראל, לתת שלישית השקל לצרכי בדק הבית וקיץ המזבח;
ו) לשמור להביא את המעשר והתרומה לאוצר בית ה' כתורה.
שש התקנות הללו, מגמתן לבצר את קיומנו הלאומי ורוחניותה של האומה, בחדוש כח המצות אשר יסודן בחרות השתוות ותועלת העם. החתון המעורב, הוא יסוד ושרש לפלוגות משפחה וריב בית. יאמרו המלגלגים מה שיאמרו, על אפם ועל חמתם הכתה האמונה שרשיה בלב כל איש, ואי אפשר שגם בלב היותר טפוש ושקוע בכפירה, שלא יתעורר בקרבו שעה אחת חרטה ומכשול-לב, בראותו בניו ויוצאי חלציו מחבקים חיק אמונה נכריה. ואם בלב טפוש כך, על אחת כמה וכמה שאין התערובת נאה לאיש ואשה אשר לב שניהם נאמן לאלהיו, ויבכר את דתו ע“פ כל אחיותיה. והחובה על כל כנסיה השוררת בשם השלום והאחוה לבלי תת ידים לחתון כזה אשר פריו ריב ומצה מדון ותגרה. אף כי האומה הישראלית חובתה כפולה ומכופלת להשמר בטהרתה ולהבדיל מתוכה כל ערב וסיגים, להיותה מיועדת להתקים תמיד בעינה וצורתה באומה שלמה, אחוזה בתכונתה המקורית ונהוגה בנימוסיה וחקיה. ואם תסיר את הַחיץ המבדיל בינה ובין או”ה, מהנקל לה להתבולל ביניהם עד כי ישתקע לעולמים, והתורה מה תהא עליה? אם באמת שלוחים אנחנו במלאכות ההשגחה להאיר לארץ ולדרים עליה במושגים צרופים ואידעות נשגבות וצודקות – ביתר שאת חויבנו לשמור קיומנו הלאומי בטהרתו. כי היתכן איפא שאנשים נפרדים מבלי כל חבור רוחני המתנהגים ע“פ הנהגה ידועה בביתם וכל היום עוסקים בפרקמטיא, מהם תצא אורה על פני חלד? אם לא שנאמר כי הדרשנים והמטיפים המה בית ישראל, והדרשות, הנבואות אשר בידן להפוך סדרי העולם ולתקנו במלכות שדי. לא! האומה הישראלית כלה בשלמותה ואחדותה, הי החמה האִלֶּמֶת אשר בלי אומר ודברים יפעלו קרניה לאט לאט לחמם ולהחיות כל זרע טוב, וכל יסוד זר, כל סיג ותערובת, יַכהה אורה ויצנן חֻמה. אין אמונתנו דורשת מידנו להפרותה ולהרכיבה ולהכניס כל עמי הארץ בבריתה, אך עכ”פ עלינו לשמור ולהשגיח לבלתי ידח מאתנו נדח, ולא יסורו זרענו מאחרי אלהינו ודתנו. ואין ספק כי הבנים אשר יולדו על ברכי החתון של תערובות יקלו ראשם נגד הדת האלקית בכלל, ובוז יבוזו לה בראותם את אבותיהם אוחזים בדתות שונות זו מזו בחלוף רב ויחליטו על שתיהן כי אין להן קדושה כל עיקר, כי אם צורות שונות ומיוחדות של עבודה אלקית כללית אשר יסודה בשכל לבד (לשון בעל דרכה של תורה). והנה מפרי זרע כחש כאלה, היש לנו להוחיל שיהיה זרע קדש וכהני ה'? גם ראשי המתקנים בימינו (רא"ק במאמריו “שדה צופים” “עברי אנכי”) הודו כי אסור הטמיעה בעמים הוא השרש הראשי בעיקר הפרישות והקדושה של אומתנו, ומיוסד ביסוד דתנו ומסוגל ברוחה בפנימיות מלאכותה.
השבת. סגולות שונות לה: ריליגיוזית, נציונלית, וזוצילית; יום שבתון היא לנפש לנוח מעמלה של חול ולהתענג על ה' ולהתקדש. שלום בית כחבצלת תפתח עליה המפיצים ריח ניחוח. ביום ההוא, הברכה והמנוחה כמלאכי שלום יסוככו בכנפיהם על המשפחה ויאחזוה באהבה וימלאוה יראה טהורה ואהבת ה‘. יום עצרה הוא להעצר לפני ה’, הקהל הנשים והטף, ונפשם תתנשא על ברגש קדש על כנפי דברי אלהים חיים הנקראים לפניהם מפורש בתורת משה והנביאים. ויום זכרון הוא, הנוטע בקרבנו לאהבה את החרות והעמידה ברשותנו הנותנת לנו לשבות ולנוח כאות נפשנו. וביחוד הרבה מן התועלת בו לישובו של עולם: א) לבלי ילאה העם בעבודה שאין לה חלופים אשר מתכונתה להשבית מלב העובדים כל התנשאות וכל יפוי הדעת והמוסר, ומושכת אחריה פרעות המוסר והמדות וקלקול הבריאות: ב) למען יתאספו כל הקהל יחדיו לעיין בצרכיהם ולשקוד על תקנותיהם. ואולם ביתר שאת עלינו לשום לב לרוח אהבת אדם המרחף על פני החג הזה. “שמור את יום השבת לקדשו” קורא אלינו קול ה' מתוך האש, אך לא רק בגללך קדשתיהו, למען תאכל ותדשן עצמך ביגיע זרים – “יום השביעי שבת לה' אלהיך” “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך”, כי גם האומללים האלה אשר באסונם התמכרו אליך לעבודה, גם המה בני אדם הם; ואם מכרו לך את יגיע כפם, לא תנחת ידך עליהם להעבידם בפרך, ותתן למו לקרא לשבת עונג ולשבוע מצוף המנוחה, להעביר מרירות עבודתם בששת ימי המעשה, כי אתה ידעת את נפש העבד, וידעת את עניו ועמלו, ע"כ אנכי מצוך לקרא למו דרור ביום השבת, ויברכו את ה' אתך יחד. קורא יקר! היפלא איפא כי החג הזה קדוש הוא ליהודי וינצרהו כאישון עינו? היפלא איפא כי ראשי יסוד המעלה חשבהו לבסיס ואושר האומה ויתנו לו משמר?
שבת הארץ, או שנת שמיטה. בטרם נבאר את תעודת החק הזה ונחיצתו עלינו לשים לב אל היסוד הכללי, בשאלת חלוקת הרכוש ופלס משקלו אשר תורתנו הקדושה נטלתו לבסיס, בחקקה חק הארץ ומשפטיה. כתנין נורא, הרימה ראשה בימים האלה השאלה הזוצילית, בחמת עכשוב וכעס עצור בעצמותיהם ישאלו רבים מעם הארץ: מדוע תסבול ההשגחה ותדום בראותה אחדים מבני העם יחזקו על אחיהם וכובשים למו את הנפש והרכוש וכל האדמה, ויתענגו בדשן מיגיע זרים, ומורישים כל הכבודה גם לבניהם אחריהם אשר גם לא עמלו בכל אלה – בעוד שחלק מסוים מן העם ידכו ישוחו תחת משא העוני ונפשם ברעה תתמוגג? ולמרות כל תוקף השוטרים הרודים להשקיע את המחשבות האלה, התלונה הולכת ומתגברת מיום ליום בין העם, ולבם יתמרמר בשצף קצף על ההיכלים ובעליהם. ומה? האין כל צדקה לעצומותיהם? האם באמת לא הכריעה כף העושר בהפלגה נפרזה בשעור שיעורר קנאה ומדנים בין אחים? הנסיון וקורות הימים העידו למדי, עד כמה הפסיד קבוץ נכסים רבים ביד אחדים מן העם: כי אחריו נמשכה התהוות כתות המעלה בחברה, כבישת הכת התחתונה לעבדי עולם, שצמחו מזה פרעות רבות בסדרי האומה והחיש עת מפלתה למשואות. ולמכה זו אשר העמיקה שחתה בכל אומה, הקדימה התורה ארוכה, בחקקה חקי הגאולה לשדה אחוזה, תשובת הנחלה ביובל, וחק השמטת כספים.
תורתנו הקדושה, חושבת ליסוד מוסד: כי לה' הנפש הארץ והרכוש, ואין לבעלים עליהם אלא זכות ההנאה ואכילת פירות. ועליה חקקה חקיה של “כופים על מדת סדום”; סלוק זכות הבעלים ע"י “יאוש”; בלתי החלטת הנפשות לעבדי עולם; ויציאתן דרור ביובל. “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”. הקריאה הזו של דרור, איננה קול ענות מרד ומלחמה, קול רוגז תהום בהקיאו להבות פרצים להפוך סדרי עולם, קול נהם וזועה בהתחולל אש אף וחמה בעומק לב רוגנים לחרדת אלהים – אך קול אלהים אשר לו הארץ ומלואה; קול קורא מחקי הארץ הסוככים על שלות החברה ועל חרות האיש הפרטי; קול קורא ומבשר את היסוד הנשגב “לבלתי עבוד איש באחיהו”, “כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים”, “ולא תמכר הארץ לצמיתות כי לי כל הארץ” “חקה אחת יהיה לכם”, “ולא יהיה בך אביון”. ועתה ראה נא עד כמה שמה התורה לבה לתת תושיה להאידעות הללו, ועד כמה דאגה מראש לבלי יברא מצב כזה באומה, אשר יהיה לשטן לה בצאתו אל הפועל! אם לא תשיג יד איש ומכר מאחוזתו, ומצאה ידו יגאלנה או הוא או שארו, ואם לא תגאל ויצאה ביובל; כי ימכר איש מישראל לעבד, יצא בששי, ואם יאמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי, והיה שמו לבוז ולשמצה בכל ישראל וביובל יצא, כי שנת היובל היא שנת הגאולה והדרור; שנת התקופה שבה תָנץ שמשה של האומה מן המקום שיצאה משם בראשונה, וישוב גלגל הרכוש והקנין על מכונו.
כמלואים לשנה היובל בתעודותיו הנשגבות (גאולת הנפשות והנחלות), באה שנת השמיטה או שבת הארץ; ככרוב סוכך הוכנה השמיטה לסוך בעד עם ה‘, לבלתי יכבשו לעבדי עולם בְּנִשְיָם. קורות הימים תלמדנה אותנו: כי חסד העשירים בהעביטם את העני עמם, נהפך לחטאת ולרועץ; כי עִלָה מצאו להעביד את אחיהם בני משה ידם, ונולדה מזה שטת השעבוד בכל העמים ובכל הארצות, וגם בבית ישראל נראתה השערוריה, כמבואר בירמיה ונחמיה: “ויש אשר אומרים לוינו כסף למדת המלך שדותינו וכרמנו, ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו, והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ויש מבנותינו נכבשות (לזמה ולפלגשים) ואין לאל ידינו, ושדותינו וכרמינו לאחרים” (נחמיה ה' י') – המלות הפשוטות הללו תרגזנה מוסדות לבבנו בכח המליצה האצולה עליהן מידי האמת והתמימות, ותגלינה לעינינו את האבדן הזוצִיַלי שאמר לבלוע את עם ה’ ולכסהו בצלמות. לולא קדמו הפחה הישר באדם, ובאהבתו לעמו ובקנאתו העזה הוציא לפעולת אדם את חק השמיטה.
והנה כשמירת חק השמיטה על החֵרות, ככה שמר חק שבת הארץ על האדמה לבלתי תֵשָם ותבור באשמת בעליה העניים, אשר מאין לאל ידם, או באשמת הקונים העשירים אשר בעון בצעם, מדעתם כי לא להם יהיה השדה בשובו ביובל, ישימו לב (לולא הפריעם חק השמיטה) אך לדלדל כוחו ולהכסיף פניו, מבלי תת לו מנוח להחליף כח ולחדש אילותו.
ככה היה מצב הדברים בימי הבית הראשון, בהיות האומה כלה מיוסדת על עבודת האדמה לבדה ותשכון בדד בארצה. ואולם בעלות מקצת יהודה ובנימין מן הגולה, נשתנה גם המצב. הנסיון הורה, כי גם ההנחה הקטנה שעשתה התורה, לתת לעברי להמכר ממכרת עבד לשש, הביאה תלאה רבה, יען בהנתן רשות לעשירים לעבוד באחיהם, מאנו אחרי כן להוציאם לחפשי גם בעבור עליהם שש, וגם ביובל לא קראו למו דרור. כמו כן חדלה האדמה להיות היסוד הראשי להרכוש, ולא בידה נמצא פלס משקלו. כי במשך ימי הגולה נאלצו בני יהודה לאחוז במסחר וקנין, ולשאוב פרנסתם מחרושת המעשה, ויעתקו בני יהודה מן האדמה ויהיו לקוסמופוליטים. וע“כ ראו ראשי יסוד המעלה בהתנהלם לרגל ההלכה והקבלה לבטל את השעבוד כולו10, מבלי יעבוד איש באחיהו עבודת עבד אפילו שעה אחת. ולהחזיק את פלס ומשקל הרכוש ע”י השמטת הכספים לבדה מבלי הוציא את השדות מידי קוניהם עוד ביובל, כי תשש כוחו של האמצעי הזה ויגרע חק היובל מערכו (כדרשתם ז"ל: בזמן שכל יושביה עליה) מבלי אשר יגרע גם חק שבת הארץ אשר לא הפריע מאומה במהלך המסחר, ושמר את האדמה מלההפך לאדמה מלחה ולמדבר שממה.
שלישית השקל, ומתנות כהונה ולויה. כאשר תנכה מחצית המעשר המגיעה לשבט הלוי באריסות חלקם שלא נטלו בארץ, עוד תעלה מכסת המס הקצוב (מחצית המעשר אשר ללוים, ומעשר עני פעמים בכל שבוע) לחשבון גדול! אך: לְמה הוציאוה? לא לאפסניות של צבא תמיד שיעמדו הכן להתנפל פתאום על שכנים שלוים ובוטחים, לא לשכר שוטרי חרש ומרגלים, שהכמינו לכל אזרח שׁלֵו לעוין אותו ולהתחקות על מחשבותיו, ולא להשביע בטן מחנה חורים ואצילים האוכלים ואינם עושים – כי אם לצרכי הקולטוס וההשכלה; לצרכי הבאת שלום בעולם ע"י המשפט ובתי דינים ולצרכי המדינה הפנימיים ולמעשה הצדקה. הכהנים והלוים היושבים לפני ה' ועוסקים בחכמה ומדע ומבשרים לעם דבר ה', נטלו פרס ממעשרות וממתנות כהונה כדי פרנסתם. מעשר עני היה מעין ברכה לפרנסת מעשי הצדקה, ומתרומת הלשכה קבעו בתי ספר לילדי ישראל, פרנסו הוצאות הפוליציה (דייני גזלות וגזרות), ויתנו שכר מגיהי ספרים, הוציאו ממנה לבנין החומות, הדרכים והגשרים ולכל צרכי המדינה.
הֵא לך קורא יקר! היסודות שנוסדה עליהן חברת הנבדלים הפרושים. וראית ונוכחת, כי אין בם ממדת ריפולוציה ומרר חלילה, אך כל חפצה ומגמתה להעמיד את שלום הארץ ולכונן את רוחניותה של האומה על מכונה; לא ברעש ולא ברוח, אך בקול דממה דקה שבתוכו ד‘. וכאשר מאנו יתר עם הארץ (הכותים ומעט מעולי הגולה) לקבל עליהם את התקנות המפורטות למעלה – לא רדו בם בכפיה, אך התרחקו מבוא אתם בקשר משפחה, ומלאכול אתם לחם, לבלי הלכד באחד מן האסורים אשר קימו וקבלו עליהם ועל זרעם לדורות. אך חלילה למו להבדל ולהתפרד לחברה מיוחדת סוגרת ומסוגרת לפני כל זר. כל מי שחפץ לבוא בקהל הנבדלים, בא בו מבלי נטילת רשות מהחברים, כי גם בשמרו מדעת עצמו את תקנותיהם או גם בקבלו על עצמו לשמרן, כבר נמנה לחבר ביניהם ממילא; ובעברו עליהן, כבר נמנה לעברין ממילא. אמת הוא, כי חברים היו מכובדים בעיני ההמון וינשאום וינטלום לפי ערך חכמתם ודעתם – אפס כי חלילה למו לחברים להתנשא על עם ה’ ולהביט עליהם במבט בוז ושאט נפש כפטריצים ברומי על ההדיוטים, האצילות של החברים היתה: רוב ידיעתם, יקרת מוסרם וגדולתם המוסרית. אבל לא אצילות התולדה, המשרה וההון. ויעיד עליהם מאמרם היקר הנודע לשבח: “ממזר תלמיד חכם11 קודם לכ”ג עם הארץ".
והנה למרות כל מוציאי דבה, קנתה לה החברה הזו את לב העם עד שמסרו את עתותיהם בידה ויבטחו בה. ומיום ליום הלכה וגברה עד שנתפשטו כנפיה תסובבנה על כל העם. ולא בכח רדיה וכפיה שנתנה בידי ר' יוחנן בן זכאי מאת הרומיים12; ולא לרגלי סבות מעיקות חיצוניות13 – אך בכח סימפטיה והכרת המעלה. ופעולות החברה לא עוללו חלילה להשחתת האומה. ונהפוך הוא, כי צלחו להקליט בקרב האומה: בשת, רחמנות, צניעות, ואמונת הלב.
ז. החברות הפרטיות 🔗
אמרון ר' אמי ור' אסי אייתו לן נטורי קרתא וכו' אמרון להון
ומאן אינון נטורי קרתא? אלו סופרים ומשנים וכו'.
(פתיחתא דאיכה רבתי פתיחה ב').
האדם הוא מדיני בטבע, ובכל מקום שאתה מוצא מתי מספר מבני אדם וחוה, אם שנולדו פה או שנפגשו לרגלי המסבות, כבר אתה מוצא ביניהם ראשי פינה למוסדות הכנסיה, ותקנות שונות לבער מקרבה שוד וחמס מבפנים, ולהגן עליה מנכלי אויבם מבחוץ. אך אם די לה להכנסיה בראשית הוסדה במפעלים השוללים לבדם, הלא מיום ליום מעגל צרכיה הולך ומתפשט בשעור התפתחותה המוסרית ויניעוה לדרוש מבניה גם מפעלים חיוביים המאחדים את הכנסיה לגויה אחת בעלת אברים, שרוח אחד יְחַיֵם ויעשם ערבים איש בעד אחיו. שני סוגי המפעלים הללו מסורים בידים שונות להוציאם אל הפועל: המפעלים השוללים, מסורים ביד השלטון, והמפעלים החיוביים, בידי החברות.
השלטון המזוין במקל ורצועה בחרב וקשת, למרות תקפו וכחו לרדות ולענוש ולהטיל אימתו על הצבור, אין ערכו להכנסיה אלא שני במעלה; כי כחו מצומצם רק כדי המפעלים השוללים לבדם, ואין תקפו נוסד בחיוב בתנאי ברית הכנסיה (כאשר אין ביד הכנסיה לענוש למפירי בריתה אלא בהסירה מהם מחסה המוסרי) אלא בזכות אגרוף שמעתה רשאי השלטון להשתמש בו ביחוס לאויבי הכנסיה, אחרי הסירה מחסה מעליהם ולגמלם מדה במדה. ומה יתרון לזכות כזו העומדת מחוץ למחיצת המשפט המוסרי?14. השלטון איננו אלא חומה וחֵל להכנסיה, אך הכנסיה עצמה וישותה הן נושאי המפעלים החיוביים, המה הכוחות החומריים והמוסריים, או העובדים והמעיינים. וברוכה היא הכנסיה היודעת לאַחֵד כל פרטי הכחות לסוגיהם, למען יעבדו שכם אחד בכשרוניהם לאשרם ולאושר הכנסיה; ברוכה היא הכנסיה המסוגלה בכח המושך הבורא ומחדש בקרבה חברות מחברות שונות המהודקות בקבוצן ומתאחדות במטרתן לבלי יפרדו הכחות להיות עולים איש איש במסלתו לבדו. החברות הללו, כלי אומנותה של הכנסיה לשחר אשרה החברתי, אין כחם אלא כח מוסרי שיסודתו בהסכם ואהבה, ואין זכותם אלא זכות החרות הטבעית, ואין סבתם אלא הרצון החפשי, וגם אינם תחת משטר השלטון אלא ביחס שולל (השלטון איננו מכניס ראשו ביניהם לצוותם או להזהירם לבלי יחטאו ולבלי ישחיתו דרכם) ואינם באים בהרכבת המכונה המדינית, אך אורגים ורוקמים, בוראים ויוצרים בחשאי. מַסַּכְתָּם תשתרע על שלשת העמודים שהכנסיה נשענת עליהם: על תורת המוסר והארת הדעת, על העבודה והמלאכה, ועל גמילות חסדים ומעשה הצדקה. בחפץ כפיהם תפרחנה הלמודיות והמלאכות, וירב אושר האומה והצלחתה החברותית, מידם קרנים להניס חשכת הבערות והפראות, ולהזריח שמש צדקה ומרפא, ובסבתם ייטב מוסר עם ותמעט התלאה והמצוקה המעיקות על רבבות בני אדם הנבראים בצלם אלהים. ולא יפלא בעינינו אם הרבה מהם בהאריכם ימים יבוא רקבון בעצמותיהם, וישחיתו דרכם ויהיו מקור נפתח לנחלי בליעל ותחבולות און ותרמית, כי לא עצמות החברה נשחתה בם, אך הצורה המגבלת את החברה בפעל, והצורה, להיות עצמותה ההגבלה, ע“כ היא חסרה בהכרח ואי אפשר לה לעמוד בעינה ימים רבים, כי סבת כליונה טמונה בראשית הויתה, הנה בעוג החברה עוגה סביב בניה ותאחדם ביניהם, הלא באותה שעה בהכרח גם תפרידם מיתר אחיהם העומדים מחוץ לגבול העוגה, והפרוד ההוא המוכרח, הוא ראש לכל המבוכות וההשחתה. בוא וראה כי גם החברה היותר גדולה ומתפשטת, גם החברה המדינית לא תעצור כח לעוז על ההתוך והכליון. וכמה אומות שלמות חלפו כצל ואבדו מתוך הקהל, לרגלי מחלות רקוביות אשר דבקו בם. אל נא תִוָאֵל קורא יקר לתלות קלקלתם בקלקול תורתם המדינית, חלילה! הגע בעצמך, כי מצאנו תורת מדינה היותר שלמה שבאפשר, הלא תשמענה אזניך, קורא יקר! היותר שלמה שלא תצויר שלמה זולתה! גם היא אין בכחה לשמור על בניה מן הזקנה ומתולדותיה; כי גם בהיותה שלמה אין בידה להיות בכל פרטיה לקו ומשקלת לכל באי עולם. חקות הטבע וההיסטוריה לא ימושו, ואותן הסבות שהפליגו את בני האדם בראשית קבוצם עודן חיות וקימות עד היום. התחלפות האקלימים הולידה את התחלפות המזגים; המזגים הולידו את התכונות, את הדעות, ואת המנהגים. והתחלפותם – הציבו גבולות עמים והפרידו עניניהם. ואם לרגל המסבות יפגשו צרכי שני העמים הנפרדים אלה באלה בסתירה – הלא תתקרר האהבה ההמונית שביניהם, ומאוצר הקרח תבא סופה וזעם, ומאלה יִוָלד החשד, ומהחשד – המשטמה, ומהמשטמה – המלחמה, ומהמלחמה – הפרעות. והפרעות – היא ביצת הצפעוני שתבקע את העריצות והטרוניה. ומאלה נפוצו כל התלאות והמצוקות אשר מצאו את בני האדם מיום היותם עד היום, מבלי היות לאל ידינו לקדם פניהם ולהכריעם. בכל אלה, לא חדלה הכנסיה מהיות חביבה לנו בכל מגרעותיה, עקב תועלתה הכללית. וכ”כ גם החברות הפרטיות מצאו מסלות למו בכל אומה ולשון, וחזיונן נפרץ מאד. והשלטון עוד יגן עליהן וישמח בגדולן ופריחתן למרות נטותן לפעמים מן המסלה. כי כן נשמח בפריחת השושנה גם אם יכאיבונו עוקציה. ואם לא נזרע בדמעה ובזעת אפים לא נקצור ברנה אלומותינו.
הנה זאת תורת החברות הפרטיות לכל העמים. ומי יתן ואדע: מדוע יאמרו אנשים ידועים, להוציא את ישראל מן הכלל הזה? מדוע יביטו על החברות שבתוכנו בעין חשד, ויתנו להן מטרה לא טהורה ורצויה? חלילה לנו לגול על החברות היהודיות עון ומרד ומעל במלכות, שטפלו עליהן משוגעים או זדים; כי מי כסיל יענה לכסילים או משוגעים באולתם? מי פתי יוכיח להוללים וזדים בדברי טעם? או אם לא איפא הוללות וזדון הוא לחשוד את ישראל ההולך קודר בלחץ גלותו כאלפים שנה והסיע מלבו כל רעיון מדיני – כי כל היום אך יהגה תחבולות לפרוק מעליו עול מלכות ולעלות מן הארץ ירושלימה? אולם המערערים ישליכו שקוצים על חברותינו, גם זולת הטענות הנבערות הללו, שנולדו במוח קלוי. המערערים יתנו דופי בחברותינו עקב מצאם באחדות מהן עקבות הכליה וההפסד. אי שמים! מדוע יגרע גורלן מגורל כל החברות שעל פני האדמה? ומדוע יבקשו אך מהן שתהיינה מנוקות, מכל מום כמלאכי השרת ואחראיות אשה בעד רעותה? מכל החברות המצוינות בתוכנו לא השחיתה דרכה אלא הכברה הנקובה בשם “גחש”א“. כבני האצילים לפנים גם היא הגיעה לגדולה ולזכיות מיוחדות, עקב הצטיינה במעשה תקפה וגבורתה בימי המגפה הנוראה בשנת ת”ע. אשר15 השמה חלק גדול מן הישוב; בימי הסכנה ההם, הראו בני החברה את עוז לבם ואומץ רוחם, בהשליכם נפשם מנגד ויגמלו החסד האחרון עם הנגפים שנעזבו מקרוביהם ורעיהם, מיראתם לבל ידבק בהם הנגף. וישראל אינם כפויי טובה, ויתנו לבני החברה את משכורתם: כבוד ויקר, וזכיות מיוחדות. אך כבני האצילים גם הם, רם לבבם בזכיותיהם ויתגאו לדרוך על אחיהם ברגל גאוה, ונאותו בזכיותיהם לעשוק דלים, ולרוצץ אביונים – עד כי כבדה ידם והתמרמרה עליהם דעת הקהל. וכמה וכמה קהלות פרקו עֻלם מעליהן לגמרי בטרם יצא דבר מלכות; וכמה מהן שנו תקנותיהן לטובה, והגבילו כחם לבל יתנשאו למלוך. ואם נמצאם מתערים עוד בקהלות שונות מבלי לזוז ממקומם, אות הוא כי שמה לא גברה עוד יד המשחית כל כך. וכמו כן שאר החברות הפרטיות, אשר בהתקדשן בקדושת הזקנה תחול בהן גם שנה המכלה, כליל תחלפנה מדעת הקהל כי תגער בהן, ותשקענה במצולות הנשיה, מבלי שים איש לבו עליהן. וחדשות בריאות וטובות עולות אחריהן ומפיצות אור וחיים: חברת כל ישראל חברים וענפיה; חברת מפיצי ההשכלה; וחברת ישוב ארץ ישראל, והדומות להן, מלבד מה שכונתן טהורה, גם מעשיהן רצוים ומקובלים, וזכו לשם גדול ולתהלה מן העמים ומושליהם. כי מי איפוא זד בליעל או שוטה שלא יתן צדק למפעלי אנשים שהציגו למו למטרה: לתבוע עלבון החלש מידי גבור עריץ, להאיר החשכה הנסוכה על פני עם מדוכא והולך חשכים; ולעורר אהבה למלאכה ועבודה בלב אנשים שמצוקותיהם המיתו בלבם כל רגש ורוח חיים. או העל כן ישאו כלמה: כי פתחו ידיהם לאחיהם הנגועים ברעב וישביעום רצון ולחם? ומה עול מצאו בשאר החברות ממדרגות שניות המצויות בכל עיר ועיר? מה עול מצאו בחברת בקור חולים, פדיון שבויים, גמילות חסדים, מלביש ערומים, וכיוצא בהן? האם לא פעלו רב טוב? האם לא הצילו כמה נפשות מישראל? האומנם כי כל החברות הללו תצמצמנה מדת חסדן וטובן רק על בני ישראל לבדם – אך מדוע יצמצמו האכזרים את מדת אכזריותם אך על האומללים הללו? הלא יענו, מי הבדיל את ישראל לרעה מכל משפחות האדמה עד כי הניעהו לבקש גם מפלט מובדל? מי נתן את יהודה לבדו עשוק ורצוץ משפט בין רבבות עמים ולאומים, עד כי יאנס לבקש לו גם עוזר לבדו? האם אלה הנותנים לו מפלט? האם אלה המחישים לו עזרה? הלא יבושו ויכלמו לנצח עדת הולכי רכיל הבוגדים! הלא כלמה תכסה פניהם, כי השיאתם שנאתם הזדונה להפוך אור לחושך. ולעקש הישרה למען הנקם בשארם ובשרם הנרדפים על צואריהם מבלעדהם. ולא זו בלבד: אלא כי מוליכים הם שולל בכזביהם גם את הממשלה, למתוח עלינו מדת החשד ומדת הדין, עד כי פקדה לבטל את כל החברות המצויות בתוכנו, כאלו מרגיזות הנה באמת את שלום הכנסיה. לא על החברות עצמן תחוסנה עינינו, אך מאד יעצב רוחנו למראה הסתבכות ההשקפות על היהודים שתולד בהכרח לרגלי פקודות כאלה, שאי אפשר להוציאן לפעולות אדם. חלילה לנו למרות את פי הממשלה, ולבזות בשאט בנפש את פקודתה, אך מה כחנו אם פקדה על דבר שאיננו תלוי בדעתנו ולא בדעת שום אדם בעולם? מה יש בידנו אם פקדה על מהלך המסבות שידום? החברות הקטנות שעליהן כוננה הפקודה את חציה להכחידן מן הארץ, כעשבות השדה מאליהן תצצנה ותבולנה ונבראות ומתבטלות חדשים לבקרים, מבלי היות להן חותם של תושיה. אך גם מבלי יש לאל יד אדם לגעת בהן לרעה: כי הסכין אחד להשכים לבית המדרש יום יום לשנות פרקו או לזמר תהלות דוד ואחרים יקנאו בו ויעשו כמוהו. והנה חברות “משניות”, “תנ”ך", “תהילים” וכדומה; ילדים רכים טובי לב נכמרו נחומיהם על בני גילם כי ילכו ערום, כי ירעבו ללחם, ויגדרו אומר להרים אגורה אחת מדי שבוע בשבוע מכסף אמתחותיהם להעניק לאומללים מטובם, נערים רבים זולתם נרדפים מרוח קנאת נדבה יתאספו לרגלם; המפעלים הטובים הולכים ומתרבים, והנערים הולכים וגדלים, והנה חברת “מלביש ערומים”, “משביע רעבים” וכדומה, ומי יוכל להניא בידי צמיחת חברות כאלה הפרות ורבות מאליהן מבלי שאול פי איש? רגש הרחמים ישקן; רגש האמונה יעדרן; ושר המסבות מכה אותן ואומר: גדלנה! ומי שליט על הרוח לכלאהו? וכראות הממשלה כי החברות האלה לא בטלו, הלא כמורדים וממרים נחשבנו בעיניה, כעקשים ונפתלים. וה' הוא היודע ועד, כי אין בנו ממדה זו מאומה, ומחשבותינו רצויות, ומעשינו רצויים, וכל מה שבידנו לא נחדל עשות לאושר הכנסיה. ארורים המה האנשים אשר יסיתו בנו חמת מלך; ארורים המה לפני ה' כי גרשונו מהסתפח בנחלת הזכיות האזרחיות, ויפצעו לבבות נענים ונדכאים. וה' הרואה בענינו יכרית שפת חלקות, ויטה לב המלכות עלינו לטובה, להכיר ולדעת אמונת לבבנו למטיבינו. כי היהודים הם היסוד בלתי רוסי האחד שתוכל המלכות להבטיח בידו את שלום המדינה.
בתי דינים בישראל 🔗
מבוא 🔗
על שלושה דברים העולם עומד,
על האמת ועל הדין ועל השלום.
(אבות פ"א)
מעלילת “החברות” נפן נא אל רעותה הנכבדה כמוה, והיא: עלילת “התיחדות ישראל בבתי דיניהם”. רדיפת השלום של הרבנים המפשרים בין המדיינים בטרם ילכדו בפח הערכאות האוכלים כספיהם ופושטים עורם מעל עצמותיהם – היתה לאבן נגף וצור מכשול לבעלי ברית מ"ע “הקול” (Goloss) וסיעתם, ובבית מדרשם של חכמי הנהגת המדינה הללו, נמנו וגמרו: כי כל עוד לא ירחיקו היהודים מעל גבולם את “חשן המשפט” עם השמות המובחלים כמו “מערופיה” “וחזקת ישוב” הכלולים בו, אינם מוכשרים לקבל רוב טובה של הזכויות המדיניות והאזרחיות. דברי הנרגנים הללו בכל עוז השנאה הנשקף מתוכם, למרות לבבנו ימצאו מסלות בלב קוראיהם הנוצרים גם הישרים בלבותם, המלות הזרות “מערופיה” “וחזקת ישוב” שלא באו דוגמתן בשאר ספרי הנמוסים, כשמות שחת נחשבו בעיניהם. ומזה ישפטו כי עולם היהדות מלא מצלמי אפל ובלהות כמו אלה. לזאת איפא מצאנו את לבבנו להפיץ אור על צלמי אפל הללו למען יִבָּחנו לאור הקרת הנאמנה. שפנים מסבירות להם ואין זרות ובלהות כמו.
גם עלילת “ההתיחדות בבתי דינים” ככל יתר העלילות הנמאסות, לא נולדה על ברכי המבקרים האוריגינלים בעלי ברית “הקול”. כי בכל דור ודור עומדים עלינו שונאינו ומנדינו, ולבם כים נגרש להמציא עלילות מעלילות שונות, לתת שם ישראל לחרפה ולגדופים – ומה יפלא מלב החורש און שמונה עשרה מאות שנה? הנה זה כמאה שנה בזמן מלחמת קרים, קם אחד ממשוררי הרוסים המצוינים, הוא המשורר “דירזאווין” וישפוך אש חרונו גם הוא על בתי דיני ישראל, ואולם לא מטעם בית דינו של “הקול”, אך יען נכמרו נחומיו על שפעת “קלי הדעת” מהמון אחיו הנוצרים הנוהרים לבתי דיני ישראל להִשָפט שמה. גם מימי קדומים מראשית הִוָסד דת נוצרית על תלה, קלטו אזנינו תלונה כדוגמתה: אבות הכנסיה בימים ההם המטירו אש וגפרית של גיהנם על ראשי הנוצרים החטאים בנפשותם המגישים עצומותיהם לפני שופטי היהודים. וכפי הנראה נפלו דברי המטיפים על אבן צחיחה; כי עדויות רבות בדברי הימים, אשר העם אחז במנהגו ימים רבים אח“כ למרות כהניו ומטיפיו, ועד סוף המאה החמישית למספרם לא חדלו הנוצרים להשפט בבתי דיני ישראל במדה נפרזה. גם בימי הדור שאנו חיים בו, עינינו הרואות כמה נוצרים מכל כתות החברה, ישקדו על דלתות הרבנים ויגישו עצומותיהם לפניהם. והנה אם אמנם כי הדבר הזה שהוא עטרת כבוד וצבי תפארה לדת ישראל באמת, היה למורת רוח של צוררינו, ודרשוהו לגנאי, עכ”פ כחידה סתומה הוא בעיני דורשי המסיבות – הנאמר איפה למצוא פתרונה "בקלות הדעת של ההמון, כהחלטת דירזאווין? הלא אך קל הדעת כדירזאווין יוציא מפיו משפט כמו זה. לו יהי כי היהודים, אך “מקלות דעתם” ילפתו בבתי דיניהם שכבר עבר עליהם כלח, בהעריצם כל ישן נושן אף שאין בו עוד חפץ (אשר אמנם באמת גם זה הבל, כי אין בכח סבות כמו אלה להפיח רוח חיים במשך זמן רב בסדרים שמושיים שכבר נס מהם ליחם), אבל הנוצרים אשר אהבתם לישראל והאצלתם כבוד לו, נודעו למדי – האם גם המה “קלות דעתם” גרמה להם להעריץ קדושת דת ישראל והזקנה החופפת עליה?. לא! דת ישראל נצחה את מסבות הזמן ואת המאורעות אשר קמו לבלעה בכח החיוני הפנימי שילין בקרבה; הדת הזו קמה תחתיה שמונה עשרה מאות שנה מבלי כל עזר מדיני ושחקה לכל הרוחות והסערות שזרמו לעומתה, יען – שדינה אמת ומגמתה שלום.
ואולם בטרם נברר טיבה של דת ישראל עצמה, ראינו לנחוץ להסיר העלילה האומרת: כי דת ישראל ילידת אופל היא, ויצאה לאור עולם שלא ברצון הממשלות. עודם קבועים וקיימים בספרי משפטי רמי אשר לקיסר יוסטינינוס החוקים והפקודות הנותנים רשות ליהודים להשפט בבתי דינים של הנשיאים מזרע הלל; ר' אבוה ישב ודן בכנישתא מדרתא בקסרין ברשות המלכות; ראשי הגולה היו מוסמכים מטעם מלכי פרס, ואח“כ מעם הכליפים לדון בישראל דיני ממונות ודיני נפשות. גם מלכי הנוצרים לא חדלו לזכות את ישראל בזכות ההיא; היינריך השלישי הואיל לתת צו בשנת 1090 לאמר: “כי יהיה ליהודים דברי ריבות בין איש לרעהו, עד אנשים כערכם יבוא דבר משפטם וכל זר לא יתערב ביניהם”; בספר החוקים של מלכות קסטיליה היותר עתיק הנקוב בשם Legis del Estilo כתוב לאמור: “כי יהיה ריב בין אנשים יהודים בממון או בנפשות, עד דייני ישראל או עד רב העדה יבוא דבר משפטם. יהודי פרטי כי יתבע לרב העדה יגישו עצומותיהם לפני המלך. היהודים ישפטו בשורת דין ישראל. הגדת העדים, פסקי הדיינים, כתבי האמנה והשטרות, הכל כמשפט היהודים יֵעָשׂו. גזלות וחבלות הבאות לפני רב העדה או לפני שופטי הארץ ידונו כל פי דת ישראל”. בשנת 1286 הציעו נבחרי המדינה לפני הממשלה לקחת זכות בתי דינים מיוחדים מידי היהודים, והמלך דון סַנְכָא נעתר למו ויצו אשר מן היום והלאה ישפטו היהודים לפני השופטים הכלליים. ואולם לא ארכו ימי הפקודה ההיא למרות אשר קיימוה ע”פ נבחרי המדינה שלש פעמים בשנת 1299–1293 ובשנת 1307; כי בחודש האביב בשנת 1351 הגישו הנבחרים באבלדולידה עוד הפעם את בקשתם לפני המלך דון פידרו הישר באדם לקחת זכות המשפט מדייני ישראל, וישב להם המלך דבר לאמר: “עם היהודים עם קטן ודל הוא שדרוש לו מחסה מיוחד. אם יגישו משפטם לפני שופטים נוצרים יעבירו עליהם את הדרך ועכ”פ יענו את דיניהם זמן רב“. בשנת 1380 לוקחה מהיהודים זכות דיני נפשות מפני מעשה שהיה, וזמן מועט אח”כ נלקחו מהם גם דיני ממונות. אפס גם הפעם לא ארכו הימים וזכות דיני ממונות חדשה כנשר נעוריה ע“י “הרב מטעם המלך” Rab. De la Gorte דון אברהם בנבנישתי אשר אסף וקבץ נדיבי ישראל בחצר מלכות קסטיליה, וסדרו תקנות להנהגת הקהלות ולמשפטיהן (עיין יאהרבוך של האינסטיטוט משנת 1869); המלך אלפונסו מספרד סדר גם הוא (1279–1248) סדרי הנהגת הקהלות ומשפטיהן והרכיב אלוף לראשן את “הרב הראשון” Arrabi Moor, והסדרים הללו נשתנו ע”י המלך יָאַאָ הראשון בשנת 1402; מלכי פולין גם הם הרבו לתת זכות בתי דינים מיוחדים ליהודים החוסים תחת שבטם כמבואר בהפרביליגיות (עיין קריה נאמנה עמ' ד‘-ה’).
מלשון הפקודה של המלך היינריך השלישי הגרמני באמרו: “עד אנשים כערכם יבוא דבר משפטם” – אנו למדים לדעת, כי לא בתחבולות ערמה זכו היהודים ליתרון ההוא, אך עמידתו המצוינת היתה מיוסדה בדרכי המחשבות שמשלו ופעלו בימים האלה בחיים. הדעת המעוקלת שיש מדרגות במין האנושי, אשר הסבה את פלגות הכתות, הולידה בהכרח גם את המשפט הכללי “אין האדם נשפט אלא מן הדומה לו”. ולהיות כי היהודים נחשבו אז גם הם למין מיוחד, היתה מחמלת ה' עלינו להטות לב המלכים הישרים בלבותם אלינו לטובה ולתת גם לנו זכות בתי דינים מיוחדים, ולולא זאת לא היתה באמת לרגל ישראל עמידה חלילה, כדבר המלך דון פידרו שהבאנו למעלה. ואולם בימינו אלה חלפו הלכו למו כל הסבות הללו ונפלו כל המחיצות המבדילות בין הכתות בדבר משפט, אך כל בני אדם יחד עשיר ואביון, מיוחס וחלל, משפט אחד להם. ואם בכ"ז יש שיור לדין ישראל וגם נוצרים רבים לא יחדלו מהגיש עצומותיהם לפני הרבנים – הלא עלינו למצוא הסבה בערכה הפנימי של דת ישראל הנותן לה חיים. וזהו מה שרצינו לבאר.
א. טיב דין ישראל 🔗
לא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלֲלוּיָהּ
(תהלים קמ"ז)
דת ישראל עומדת על האמת והשלום, או על הטבע והמוסר. על האמת ועל הטבע כיצד? אמרה תורה “בצדק תשפוט עמיתך” מכאן למדו חכמים שרשות וחובה לכל אחד מישראל הרואה את חברו עשוק ורצוץ מיד מי שתקיף ממנו, להצילו מיד עושקו כח ולקיים בידו מה שהוא שלו. לפי מצב תמימות המדות שהתורה דברה בו (והתורה דברה תמיד לפי מצב ההוא אשר במגמתה היתה להקימו לעולמים, ואך עונותינו גרמו היציאה מהמעמד ההוא, ועמה היו נחוצים שנוים רבים בדיני ממונות של התורה. וכלל זה נקוט בידך!) – לפי מצב התמימות שהתורה דברה בו, הרשות ההיא או החובה ההיא הוטלה על כל אחד מישראל, מי שהוא. השכל הבריא ויושר הלב הטבעי הספיקו לתת ערובה בעד האיש שלא יחטיא מטרת המשפט ולא יעקש הישרה. ואולם לפי מצבנו עתה, שיצאנו כבר מידי תמימות המדות ודרכי התיחסות בני האדם קצתם אל קצתם, השתרגו והתפצלו לענפים רבים סבוכים ומסובכים, במדה שאי אפשר לאדם תם למצוא בהם ידיו ורגליו – ראו החכמים לצמצם את דבר הרשות והחובה הזו, ומסרו אותן בידי מומחה שנגלו לפניו כל הליכות המשפטים, או לשלשה בני אדם שיש ביניהם עכ"פ אחד שקלט מושג כללי מההלכות האלה.
הנה ראינו שדת ישראל התכוננה מראשיתה על היסוד הטבעי של הצלת העשוק מיד עושקו, ותשים בטחונה ביושר לב העם כולו ובסורו למשמעת החוקים. ואולם עכ“ז ידעה התורה שאי אפשר לה לכנסיה מסודרה להניח דבר המשפט על קרן המקרה ולסמוך עצמה על דיינים מתנדבים מיושבי קרנות, ע”כ באה הפקודה על הב“ד הגדול שבידו השלטון העליון של המדינה, להושיב בתי דינים קבועים בכל עיר ופלך, אשר אליהם יבוא כל ריב וכל נגע. משבטל ב”ד הגדול מישראל נתמחו בתי דינים בכל עיר ועיר ע“י טובי העירות עצמם שקבלו עליהם, וככה הדבר הולך ונוהג בישראל עד היום הזה. הוא הב”ד שעליו שננו המלשינים את לשונם ונתנוהו סבה צודקת לאריכות הגלות ועכוב זכויותינו האנושיות. ננסה נא לגלות המסך מעל פניו ונראה מה שמץ דבר נמצא בו.
טיב דייני ישראל ותכונתם המוסרית: ז“ל הרמב”ם “ב”ד של שלשה צריך שיהיה בכל אחד שבעה דברים ואלו הם: חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להם ובעלי שם טוב כו‘. ובמה יהיו אהובים? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתם טובה ודבורם ומשאם בנחת עם הבריות וכו’ וכובשים את יצרם עד שלא יהיה להם שום גנאי ולא שם רע. ובכלל “אנשי חיל” – שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו; “שונאי בצע” – אף ממון שלהם אינם נבהלים עליו; “אנשי אמת” – שיהיו רודפים בדעתם אחרי הצדק מחמת עצמו, אוהבים את האמת ושונאים את החמס ובורחים מכל מיני עול" (הלכות סנהדרין פ“ב ה”ז). זוהי תכנית השופט לפי דת ישראל, ועם שגוב התכונה בנפש הדיינים מתאימה מאד עזות האמת בדרכי המשפט. אמרו חכמים: " היו מתונים בדין, ואל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד“, “אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה אמרהו ואם לאו אל תאמרהו”, “כל דיין שיש בשכונתו גדול ממנו בחכמה ואינו הולך להמלך אתו בדבר משפט הרי הוא שוטה רשע וגס רוח”. “כקטן כגדול תשמעון” – שיהי חביב עליך דין פרוטה כדין מנה לבלי להקדים זה לפני זה קדימת זמן אלא שבא ראשון ישפט ראשון”. “שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אינך רשאי לאמר להם: איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה בדין ונמצא רודפו אלא יקוב הדין את ההר שנאמר: “לא תגורו מפני איש”. “לא תקח שוחד – אפילו שוחד דברים ואפילו לזכות את הזכאי”. רוח אמת כזה מתהלך בדת ישראל! ודייך קורא נכבד, לדעת: שכל התורות הללו, אשר אמנם במדה מרובה או גרועה נמצאו גם בדתי כל עם ועם, אצלנו – לא שכבו למעצבה תחתיהן כפרזות ריקות; אך עוז רגש המוסר וקדושת המדות, שהשתררו בבתי דיני ישראל מימות נחמיה בן חכליה עד היום הפיחו בקרבן רוח חיים והוציאן לפעולת אדם באופן נפלא ונשגב מאוד. “”ואהבת לרעך כמוך” ברור לו מיתה יפה“”, היסוד הנפלא ההוא כבר מעיד על רום מעלות ההומנות שעמדו עליה דייני ישראל, בזמן אשר החושך כסה ארץ; בעוד אשר גם בדור הזה דור חכם ונאור לא התנשאו עוד הנמוסים למעלה כזו בפועל. אין לנו לע“ע גם אומה אחת בתבל אשר תכבד את צלם האלהים גם בפושע ובן מות במדה נשגבה כזו. ואולם עד כמה רחקו מדייני ישראל פניות איגואיסטיות, יהיה לנו הדבר הזה לעדה: בדין ישראל כמו בשאר כל הדתות מסור דבר המשפט (לקיים ממון ביד המוחזק או לחייב שבועה או להכריע בספק השקול שלא במקום חזקה) לראות עיני הדיין “ויש לו רשות לדון לפעמים בדיני ממונות ע”פ הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן אע”פ שאין שם ראיה ברורה“. הנה הרשות ההיא עשתה את הדיין לבלי יהיה מכונה אוטומטית; אך השליטתהו במדה מה בענין הנדון עצמו. ואין ספק כי עי”ז הועלה כבוד השופטים ביתר שאת ותהי להם שררה על הצבור. ומה יפלא איפא בענינו לראות אשר דייני ישראל מהתעוררות עצמם התנצלו מעדי הכבוד והשררה הזה, יען מה? – יען שאמרו לתת מעצור לעוות הדין וגזל משפט אשר נפרץ בישראל לרגלי בתי דינים שאינם הגונים, שרבו ומעלו בזכות המסורה בידם להטות דין צדיק, וגם ההגוגים, שרבו ומעלו בזכות המסורה בידם להטות דין צדיק, וגם ההגוגים הכירו ערכם שאינם חכמים ובעלי בינה כראוי להיות דנים על פי אומד הדעת (עיין רמב“ם שם פכ”ד). יהי הטעם מה שהוא, עכ“פ מי לנו בשופטי כל עם ועם תכונות נשגבות וברות כמו אלה? איה מושל ושופט אשר מהתעוררות עצמו הפריז על זכיותיו לטובת העם כמוהם? והנה אם מעט לך, קורא יקר, המופתים הללו להעיד על מעלת דין ישראל בפועל, הלא יש בידי להעלות לך שלשלת גדולה של דייני ישראל שבכל דור ודור, שיקמו מקבריהם לקיים זה; הנה לפניך: ר' שמעון בן שטח או שמעיה, שלא נשאו פנים לינאי המלך (עי' סנהדרין י"ט וקדמוניות היהודים); הנה לפניך: ר' יהודה בן טבאי (מכות ה':), ר”י בן אלישע, ר“י בן ר' יוסי, שמואל, מר עוקבא, אמימר, ורב ענן (כתובות ק"ה) – שברחו מחשש נגיעה; הנה לפניך: ר' סעדיה גאון סורא, שלא נשא פנים לראש הגולה בדין נחלה, ונהדף על ככה ממשמרתו; הנה לפניך: ר' משה קפסאלי יוני, אשר השולטן שולימן בקושטא נידון לפניו בהיותו מתחפש, ובראותו בר לבבו ונקיון כפיו צוהו לנגיד ושופט; הנה לפניך: מעשים רבים שעמדו רבני ישראל בפרץ ככרובים סוככים לשמור את דרך המשפט לבלי יבולע בידי זדים אוהבי בצע ושררה (עי' תשובות מהר“ם מרוטינברג בסופן בתקנות. ועיין בהעתק מפינקס ד' ארצות במאנאטשריפט להרז”פ שנת 1867, ועיין בספר זרע ברך שלישי בהקדמה ובפנים). ואולם מה לנו ולכל העדויות הללו? נאמנו עלינו בעלי דינינו עצמם. אם באמת יודעים ומכירים המה אופיה של אומה זו, מוצאיה ומבואיה, כמו יתימרו; ואם עוד זיק רגש כבוד בלבבם אשר לא יתנם להפך אור יומם לחשכת לילה, יעמדו נא על רגליהם ויעידו: אם לא הצדק ישב לכסא בבתי דיני ישראל, ואין כאן משוא פנים ומקח שוחד; יעידו נא אם לא דייני ישראל מקטן ועד גדול קלוטים מרגש צדק נעלה ונשגב מאוד, וכל אחד ואחד יודע ומכיר תעודתו הקדושה והנשגבה. באמת ויראה בקדושה וטהרת המחשבה, ככהן עובד עבודה ישב הדיין לכסא לבשר צדק בשם ה‘, ובאותיות אש שלהבת-יה חקוק על לב כל אחד הכלל הגדול: שיהיו הדיינים יודעים את מי הם דנים, ולפני מי הם דנים, ומי עתיד להפרע, שנאמר “אלקים נצב בעדת אל”. וכן ביהושפט הוא האומר: "ויאמר לשופטים ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו כי לה’” ואמר ר' יהונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. דייך, קורא נכבד, לדעת כל אלה, להבין פתרון כח המושך השוכן בתוך בתי דיני ישראל המפליא למשוך אליו בעבותות קסם את שפעת “קלי הדעת” מבני ברית ומשאינם בני ברית. אולם אם נוסיף להתחקות על שרשי דת ישראל נראה נפלאות עוד.
דרכי הדרישה והחקירה: “תניא (שבועות ל"א) מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצואר העדים? ת”ל מדבר שקר תרחק“. מזה למדנו כי דת ישראל לא תתן לדיינים לצאת ידי חובותיהם בשמיעת הטענות וחתוך הדין על פיהם: אך הטילה על הדיינים לחקור ולדרוש אחר אמיתת המעשה כמו שהיה בפועל, ולעמוד על משתיתם של הדברים, ובהתנהלם לרגל היסוד ההוא, הרחיקה מעל גבולם את “הכתב” בהצעת הטענות והגדת העדים, וגרשה מן גו את “האדבוקטורה”. אלה שני העמודים אשר כל בתי דיני הנמוסים נשענים עליהם! וז”ל הריב“ש (בתשובה סימן רצ"ח): “כדין משיבה הכת האומרת שאין להטריח הנתבע לקחת טופס מטענות התובע ולהשיב עליהם מתוך הכתב, וגם אין להרבות בהוצאות חנם, ולא עוד אלא, שיש לדיינים לשמוע טענות הכתות מפיהם, שמא מתוך דבריהם ילמדו ויבינו הדיינים, מה שבהע”ד טוענים באמת, ולא שיבואו בטענות מסודרות מפי אחר כאשר בדא מלבו ליפות בטענות של שקר בתיקון הלשון, אלא ישמעו הדיינים טענות התובע והנתבע מפיהם, וזה למען לא תוכלנה הכתות לחזור בהן מטענותיהן אח”כ" – מלשון הריב“ש שתים זו שמענו: כי אין חפץ לדין ישראל להרבות טרחת הנדונים והוצאתם, וכי חובת הדיינים אינה אך להגיד דין אמת לבד, כי גם הקולר תלוי בצוארם להוציא כאור גם אמיתת המעשה כמו שהיה בפועל ממש. ועתה לא יפלא עוד בעינינו מה שדת ישראל קבעה לחוק: אסור לשמוע הטענות מפי התורגמן. אם לא שהוא מורשה להחשב הבעה”ד עצמו (עיין חו“מ סימן י”ז ובסמ"ע שם). וגם זה סוף דבר בתביעה ודאית או במקום שהתובע והנתבע לא נמצאו יחד בב“ד, וסוף דבר לתובע, אבל באין כל התנאים האלה יחד גם ההרשאה אינה מועילה כלום. ועל המורשים אמרו חכמים: “”אשר לא טוב עשה בעמו” זה הבא בהרשאה“” (שבועות ל"א) כי אמנם מלבד אשר עורכי הדיינים יונקים לשד בעה“ד ויציגום על גחליהם ריקם, הנה יש בכח חלקלקות לשונם להטעות את שכל הדיינים בטענות מיופות בשפת נאמנים ובהקשי הטעאה לחייב את הזכאי ולזכות את החייב. המשא והמתן בדין עצמו הוא דבר המסור לדיינים, ואין לבעה”ד אלא להציע המעשים כמו שהיו בפועל, אך עורכי הדיינים יצאו בזה חוץ למחיצתם והמה דנים לפני הדיינים בגוף הדינים – וזה לא יתכן! הנה אמרו חכמים: “מנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? שנאמר “מדבר שקר תרחק”. ואם בתלמיד בור שאין כונתו להזיק חששו לבלי יבהיל את רבו בהקש מוטעה, ק”ו לעורכי הדיינים אשר חכמים המה להפך את האמת ולטהר את השרץ. ובוא וראה עד כמה מאוסה האדבוקטורה בעיני דין ישראל, עד כי הרחיקה גם את צלה של זו מבתי דיניה, ואסרה על הדיינים לבלי ישמעו טענות בעה“ד האחד, עד שלא יבוא חברו לבלי יפותה לב הדיין בסתר, אחרי מי שטען ראשונה, כי “צדיק הראשון בריבו”, והחקוי הראשון לא במהרה ימחה, כמו כן אסרו על הדיין מלהיות מליץ לדברי בעה”ד ולבאר טענותיו, ומכ“ש שלא יטעון בעדו טענה המפריעה את הודאת בעה”ד. זולת במקום שעיני הדיין רואות, אשר אחד מבעה“ד מחסרון דעת ואומץ הלב, או להיותו בהול מפחד ורגזה נסתתמו טענותיו – אז אין לדיין לעמוד מרחוק בנפש שוקטת ולהביט במנוחה כבלע רשע צדיק ממנו, אך יחיש לעזרת הנרדף להשיבו אל המסילה אשר נתעה ממנה, בהבנת ראשי פרקים; וזה בכלל “פתח פיך לאלם”, ומ”מ צריך להתישב בדבר שלא יהי' כעורכי הדיינים. (רמב“ם שם פכ”א).
טיב המשפטים עצמם: משפטי דת ישראל אינם ילידי התחכמות מעוקלת. אך אבות המשפטים כמים חיים נובעים ממקור לא אכזב, ממקור המשפט הטבעי. ורוב תולדותיהם כיוצא בהם הולכות ומסתעפות בסדר ישר ובשווי המדה. והנה אם באנו לבאר כל פרטי יסודי דת ישראל בהקבלה למול יסודי דתות הנמוסים של כל עם ועם אין אנו מספיקים, כי המלאכה מרובה ודורשת בקיאות נפלאה בידיעת הנימוסים, מה שאמנם לא נכחד מאתנו חולשתנו בידיעה ההיא. אך בכ"ז לא נחדל לדון באיזו הלכות פרטיות לפני היוריסטים שתורתם אומנתם, ואנו מבקשים מהם להעמידנו על האמת אם שגינו.
א) עדות מושבעה: בדת הנימוסים עדות שאינה מושבעה לא יפה כחה להוציא ממון על פיה, ובדת ישראל אין מקום לשבועה אצל עדות (לבלי יענו שקר, אבל יש שבועה לבלי יכבשו עדותם ולא ראי זה כזו). טעמה ונמוקה של דת ישראל מאיר ומבורר מאד: הנה שתי הראיות הללו, עדות ושבועה, נבדלות בסוגיהן אשה מאחותה, ואם כל אחת בפ“ע חסרה היא, איככה תתחברנה יחד להשלים זו את זו להיות אחת שלמה? ראית העדות הוא ברור מוחשי שבכחו לבטל חזקת בעלים, וראית השבועה היא ראית ההשערה – איינע וואהרשיינליכקייט – שאין בידה אלא לקיים חזקת בעלים במקום שהיא רופפת. ונברר דברינו: ארבעה המה דרכי ברור האמת: ההכרה המושכלת, ההכרה המוחשה, ההחלטה הטבעית ומשפט ההשערה. למעלה מכולן היא ההכרה המושכלת. בירורה היא במדרגה העליונה שאין אחריה כלום. למטה ממנה היא ההכרה המוחשה. כי אם אמנם שההכרה הסוביקטית (ביחוס אל החוש) נאמנה תמיד, אך עכ”פ ביחוס אל המוחש עלולה היא לטעות וצריכה בדיקה. למטה ממנה היא ההחלטה הטבעית. הננו נוקבים בשם הזה את הרגש מוטבע בנפש האדם להחליט הדברים בצורתם ויחוסם כמו שהם קבועים ועומדים לפנינו (פאראויסזעטצונג) והיא נקובה בלשון חז"ל “חזקה” (אננאהמע). על פי הבטחון הטבעי הזה אנו יוצאים ובאים בעולמנו מבלי נהיה מפחדים וחרדים תמיד ממראה עינינו ומבלי ימרו חיינו מחשד וצרות עין תמיד. ההחלטה או החזקה איננה הכרעה הבאה אחרי הספק, אך היא מונעת מקום מן הספק לחול כלל. ואולם למטה מכולם הוא משפט ההשערה. האומנם שההשערה מתימרת להכריע בין הספקות. אבל בירורה מסופק בשרשו. היינו: ביחוס אל ההכרה עצמה. משפטי ההשערה, כמה שהכרת פניהם עונה אמיתתם לא יתנשאו לעולם למעלת הברור שאין אחריו ספק, ואי אפשר לקבוע חותם ההחלטה על הכרעותיה. ולכן לא יפה כח ההשערה להוציא מידי חזקה.
והנה “חזקת בעלים” או “חזקת כל מה שביד אדם הוא שלו” הנושאת המשרה הראשונה בכל הדתות והנמוסים, אינה מסוג החזקות הבאות מכח רוב, שהן משפטי ההשערה. אבל היא החלטה הטבעית שבארנו טיבה למעלה, שאין ההשערה מוציאה ממנה אלא ראיה ברורה. אפס אם הורע כחה של ההשערה להכריע כנגד החזקה, הלא יפה כחה להטיל ספק בחזקה ולהזיזה ממקומה. ולכן כשאחד תובע ממון או חפץ מחברו וראיה בלתי שלמה (עד אחד) או השערה (מודה במקצת) מסייעתו, על הדיינים עכ“פ להתחקות יפה על שרשי טענותיו ולהשתדל בהוצאת האמת לאור ע”י ראיות ברורות. אך בהבצר מהם לעשותו, אין בידם אלא לקיים הדברים בחזקתם אחרי שהואיל המוחזק להשבע16. ראית “השבועה” איננה אמנם אלא ראיה של השערה חלושה מאוד. כי יסודתה ברגש המוסרי העומד להשחת על נקלה; אבל יש בה די לבטל עכ"פ את ההשערות שכנגדה ולקיים את ההחלטה הטבעית במקומה.
ואולם לא כן המדה בראית “העדות”. הראיה הזאת היא ברור ודאי, העולה מההכרה ההגיונית וראית החושים. העדים עצמם אינם מעידים אלא מה שראו בעיניהם. ולהסיר חשש משגה ואחיזת עינים אין מעידים אלא שנים, כי ההסכמה העולה מבין שניהם תתן ערובה בעד בטחון חושיהם. ואולם בטחון הדיינים באמתות הגדת העדים נוסד על מראה עין ושקול הדעת ההגיונית יחד. אין פה המקום לשקול במאזנים את דעת לייבניץ בדבר “משפט הסבה המספקת” אם נכונה היא בפ“ע, אבל עכ”פ שקול הדעת הטבעי, שהמחוקקים התנהלו לרגלו מבלי בקש חשבונות רבים, מתחקה תמיד למצוא סבה מספקת לכל הנראים והנשכלים. כמו כן הוחזק למשפט נאמן שסבת הטוב באדם תלין בקרבו, והסבות לפעולות הרעות תבאנה תמיד מחוצה לו. משתי ההחלטות של השקול הדעת הטבעי, (הכרח מציאות סבה מספקת והעדר סבה עצמית מספקת אל הרע) יולד המשפט הנאמן: שאין אדם עשוי לשקר במקום שאין סבות חיצוניות המניעות אותו לזה. ועל היסוד ההוא התכוננה ראית “העדות”. דת ישראל האמינה את העדים אמונה שלמה אחרי שנוכחו הדיינים שסרו כל הסבות הגורמות את השקר: נגיעה של קורבה, של ממון ושל שוחד. ולסבת הנגיעה האחרונה של שוחד שמה דת ישראל את עיניה לפסול את כל מי שיש דופי קל במוסרם והנהגתם בדרך ארץ ואפילו אותם שאינם אלא קלי דעת או שאינם עוסקים בישובו של עולם, שכל אלה מוכשרים להשחד שוחד ממון או דברים. וגם העדים המוחזקים בכשרות ואפס-נגיעה גלויה עכ“פ עודם עוברים תחת שבט חקירה ודרישה עזה מאד עד שיבחנו למראה עיני הדיינים ולמשמע אזניהם, כי גם כל דבר סתר אין אתם. ואולם להוסיף סבה חצונית מחייבת הגדת האמת הלא היא אולת רבה, כי היא למותר או עכ”פ אינה מועילה, ממ“נ: אם אין כאן סבה חיצונית למענה שוא הלא דיה לנו אהבת האמת הטבעית לתת ערובה בעד אמיתות ההגדה. ואם חוששים אנו לריח נגיעה, מי לידינו יתקע אם הסבה החיצונית הגורמת את האמת יפה כחה להכריע למו הסבה החיצונית הגורמת את השקר כל עוד שנעלמה ממנו תכונתה של האחרונה? הלא זהו הטעם גם למה שהדת הנימוסית אינה מוציאה ממון על פי שבועת התובע17. ואם אנו חושדים את העדים בחשש נגיעה הלא במקום בעה”ד המה עומדים, ומה מועילה להם השבועה?
ולפי הדברים הללו, הלא זרות הדת הנמוסית הפוסלת את העדות שאינה משביעה גלויה ונכרת מאוד18, כי אם אין בטחונה שלם בעדים איך מוציאה ממון עכ“פ על פיהם, ומה מועילה ראית השערה, שאינה משתלמת לעולם בפ”ע, להשלים החסרון בראיה מסוג אחר? האומנם ידעתי מאוד מה שיש להשיב על דברי, כי הדת הנמוסית אינה מתנהלת על פי עזות שווי המדה ההגיונית תמיד אך תשים לבבה לנסיון המורה לנו למדי כי יש עדים הנסוגים אחור מפני השבועה. אולם גם אני כלפי תורתם מהנסיון אציג תורה נסיונית אחרת: כל מי שיודע אך מעט תכונת בני ישראל ומדותיהם, יודע גם ההויה (פאקט) הזו, שעדות שוא חמורה להיהודי כשבועת שוא, ואזהרת “אם לא יגיד” במקום אלה עומדת. וכ“כ למה? אלא מפני שמורי הדת עמלו תמיד לנטוע בלב שומעיהם כי כל ישראל “מושבע ועומד מהר סיני”, והשכילוהו דעת, כי לא יפה כחו של החוב החיצוני (השבועה) לעוז על גבי החובה הפנימית וגם אינו חל כלל עליה. הנך רואה, קורא יקר, כי היסוד של השבועה לקיים מה שהוא נשבע ועומד עליו, הנהוג בהנמוסים אצל פקידים עדים ודיינים, משחתו בקרבו מום בו להשחית את מושגי המוסר בלב ההמון להאמין כי המעילה, השוחד ומענה שוא19, אינם מאוסים בפ”ע זולת השבועה. והנה לפי דעתנו לא יבצר מדת הנמוסים להסיר גם היום את השבועה מגבירה, כי מלבד מה שההסרה הזו מספקת לעורר את הלבבות על יקרת החובה עצמה ולהיטיב מוסר העם לימים יוצרו, הנה גם לעת ההוה אין פחד מענה שוא לנגד עינינו. הלא לא נכחד מאתנו כי גם היום מעשים בכל יום שעדים נשבעים גם לשקר. ולזאת איפוא השכילו הדתות למסור דבר הערכת יקרת העדות בידי שורת השופטים וראות עיניהם. א“כ איפה הלא יש למחוק את השבועה ממספר החוקים הקבועים ולמסור את תשמישה ג”כ בידי השופטים להיות נאותים בה לפי שעה.
ב) “ירושת מולדת חוץ”: בדת הנמוסים אין זכות למולדת חוץ (הנולד שלא ע"פ נשואים כשרים) לנחול את קרוביו, ובדת ישראל מי שיש לו בן מכל מקום אפילו ממזר הרי הוא כבנו לכל דבר. דת ישראל תומכת יסודותיה בשקול הדת הטבעית. היא חושבת את הירושה לזכות טבעית הנמשכת אחר התולדה. וכל כך פשוט זה בעיניה, עד שהתלמודים תמהו על המשנה (יבמות כ"ד) מה באה להשמיענו משפט פשוט כמוהו. ואולם דת הנמוסים, הביאה עצה מרחוק ותכונן משפטה על יסוד תיאולוגי. לפי התיאולוגיה הנוצרית זכות הנחלה נמשכת אחרי טהרת התולדה, והואיל שהנשואים שלא נתברכו מפי כהן לא תחול עליהם רוח טהרה, לכן הבנים הנולדים מהם מחוללים המה ואין להם זכות נחלה. את היסוד ההוא החליטה הדת הנמוסית מהתאולוגיה וקבעתו מסכת. ואולם עד מהרה תכפו עליה הצרכים השימושים והפילוה במבוכה, כי אבות רבים עמדו על דעתם להשיב לבניהם הטבעיים את כבוד משפחתם, ותמצא התיאולוגיה עזר בצר לה בהמציאה סברא סופיסטית, כי הנשואים הכשרים מקדשים את הבנים למפרע. אך הסברא הזו עשתה מחצה, כי עוד רבו האבות אשר מבלי חפץ או מבלי יכולת וספוק בידם להושיב מפותותיהם לנשים, מאנו לחטוא בנפשות הילדים התמימים שעל כרחם באו על פני חלד. הפעם לא שאלה הדת את פי התאולוגיה. אך הניפה חרבה על הקשר הגרדי ותחתכהו לשנים בקביעתה את חוק הָאַמָצָה (אדאפטירען). אבל בזה כבר נטתה מן המדה ותהי הפכפכת. האמצה של הדת הנמוסית אינה ההנהלה הנמצאה גם בדת ישראל. בדת ישראל מסתעפת הזכות ההיא מזכות הבעלים, כלומר: מהזכות שיש לכל אדם לשלוט בנכסיו כאות נפשו, וממילא הזכות גם בידו להנחילם למי שירצה; אפס הדת הנמוסית אינה מסתפקת בהנהלת הנכסים לבדה, אך רצונה להנחיל גם את השם ואת היחוס, וזה לא יתכן אצלה אלא ברשות מיוחדת מן המלך. אך מאוד יפלא בעינינו מה כחו של השלטון המדיני, להוריד רוח טהרה על תולדה מחוללת? ועוד יפלא בעינינו ביתר שאת מה שהעדר זכות הנחלה לילדי חוץ עדיין במקומו עומד גם בארצות שכבר הכירו יפוי כח של הנשואים המדיניים, מבלי ברכת כהן. וזו סתירה גלויה ביסודות המשפט. הנה נתתי לפני הקוראים שני ענינים שאחזתים מתוך הרבה, ומבקש אנכי עליהם התרה מפי חכמי לב.
ב. משפט שלום 🔗
וּתְשַׁכֶּל אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם,
איזהו משפט שיש בו שלום?
יסוד “השלום” הרימה היהדות מעל ליסוד “האמת” במדה שהותירה את היסוד המוסרי על היסוד הטבעי. היהדות הכירה בהכרה נכונה כי העולם חסד יבנה, והזכות הטבעית לבדה אינה מספקת לשים משטרה בין בני אדם משכילים השואפים לשלמות והתעלות. הכנסיה בתור שהיא גויה שלמה, בעלת אברים רבים, המשפיעים זה לזה ומקבלים זה מזה בגומלים – יבצר ממנה להעמיד הדברים על יסודם הטבעי שהדין יקוב את ההר, כי נתיבות עולם והליכות החברה הכללית דורשת מידי אישי בני האדם גם העברה על המדה וכניסה לפנים משורת הדין. הנה שלום האחד אחוז בשלום הכללי כשלהבת בגחלת וכפרי בעצו, והמפסיד להכלל בשל תועלת נפשו גורם רעה לעצמו. לזאת איפא זכות נעלה ונשגבה מסורה להכנסיה הכוללת, זכות מוסרית להיות כובשת ונושאת במאזני "האמת “לטובת ההרמוניה “והשלום” הכללי, ובידה כח ושלטון מקל נועם לפקח על הבאת השלום הזה והתמדתו. האומנם כל הדתות מודות בזכות המוסרית ההיא שיש לכנסיה, אפס כי היהדות הוסיפה להכיר כח הזכות ההיא עד שהסירה החיץ המבדיל בין מדת הדין למדת היושר, והכניסה את “השלום” לפנים מגבול “המשפט”. אמרו חז”ל “צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה. הא כיצד? שתי ספינות טעונות עוברות, אחת טעונה ואחת שאינה טעונה, בבת אחת שתיהן טובעות, בזו אחר זו שתיהן עוברות, “תדחה שאינה טעונה מפני טעונה” (סנהדרין ל"ב:); וידוע מאמרם ז”ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכיוצא בזה עשו את המצוה הכללית “ועשית הישר והטוב” למקור שלום ומעין ברכה שממנו נובעים כמה חוקים סגוליים (אייגענטימליכע) המענדים זר תפארה לאהבת היושר של ישראל, כמו הכלל של “כופים על מדת סדום”, דיני “בר מצרא” ודיני “עני המהפך בחרדה” וכיוצא באלה. החוקים הללו תכליתם לפתור ראשית מדון ולמנוע ריב אחים ושכנים במנעם אותם מהשיג איש גבול רעהו. ומזה נולדו גם דיני “חזקת ישובים”.
והנה בטרם נברר את התקנה האוריגינאלית ההיא, הננו מעוררים את הקורא לבלתי תתחלף לו תקנת “חזקת ישובים” בתקנת “חזקת ישוב”. האחרונה נולדה על ברכי מבוכות הזמן וכבר עבר עליה כלח, ימי הבינים הורוה וילדוה במצור “הגטו”. המעון הצר הזה המוקף חומה, אשר הוקצה מחוץ למחנה למושב אחב“י בכל העירות מבלי היות להם רשות להרחיבו, גם כי רבו משפחותיהם ומכסת נפשותיהם שבעתים, מלא חלאה וזוהמא, אוירו הכלוא בתוכו נתעפש, והסב חלאים רעים, גם הפיל חללים לרגלי רבוי הגרים שמה, והיפלא אפוא כי כל איש זר אשר בא להשתקע לפנים ממחיצת “הגטו” ולהוסיף בדיוריו כרודף ממש נחשב לאזרחים בו? ומ”מ לא פגעה התקנה מדת החרם בהבא לגור עצמו (עיין חו“מ סימן קנ”ו ובסמ"ע שם), אך רשות נתנה לאזרחים לקיים על נפשם בחרם לבלתי בוא עם הגר בברית מו“מ. התקנה ההיא עמדה על מקומה עד שנפלו מחיצות ה”גטו“20 ופרזות ישבו היהודים בכל אות נפשם. עתה אין זכר לה עוד ואין רשומה נכר בלתי בספר השו”ע מבלי שתפעול פעולתה בחיים.
“חזקת הבתים” כיוצא בה גם היא יסודתה בתלאות ימי הבינים הנה ראשית דרכי גוים מתוקנים ביום היותם לעם להאחז בקרקע עולם ולבוא ע“י הנחלה אל המנוחה. וע”י המנוחה אל השלמות. זהו הסולם הטבעי שעלו בו בני האדם, אח“כ עמדו על הקרקע והכינו להם מושבות. ואך אז צעדו הלאה במהלך השלמות בהדרגה עד הגיעם אל המקום אשר המה עומדים עליו עתה. אבל מי הגיד לפראים בהיותם עדנה במעמד הפראות, כי הדרך הזה הוא העולה למקום האושר ושלמות הנפש? אין זאת כי אם רגש פנימי הוא הוא פועל פעולתו בקרב איש ולב עמוק, ומניעו לעשות מעשים מבלי שישאל להם סבה; חפץ נטע ה' בבני האדם להשתקע והמה ישמעו בקולו! והיפלא איפא כי החפץ הזה לא יחסר גם ליהודי? למורת כל הרדיפות והתלאות שסבל מידי מציקיו אשר הרגיזו האדמה תחתיו ולא נתנוהו לתקוע יתדו במקום אחד, עשה הכנותיו תמיד לקבוע ישיבתו במקום אשר השליכוהו המסיבות לתוכו, ואם לא מצא מנוח – הוא ישב בגוים ורכש לו אחוזות נחלה ונכסי צאן ברזל. בממלכות רבות סגרו עליהם החוקים את הדרך ויאסרו עליהם לקנות בתוכם אחוזות נחלה; אך היכול איפא רוב הצבור לעמוד בגזרה זו הכובשת את החפץ הטבעי? הרב אבנים על זרע טמון בעפר, אסוף עליו גל. הנה זה משוש דרכו, בוקע ועולה ומעפר אחר יצמח. גם החפץ הטבעי אשר תכבשהו – יקיף לו את הדרך, אך – יצא לפעולת אדם. כשראו היהודים אשר לרגלי החוקים האלה יהיו מטולטלים ושרויים שלא במנוחה, עמדו והתקינו ביניהם שאם ישכור אדם בית או אחוזה ויחזיק בה משך שלש שנים רצופות אין חברו רשאי לבוא בגבולו לעולם. ועל ידי התקנה הזו עלתה בידם לשבת תחתיהם זמן כביר מבלי שירגיז איש מנוחתם, כי ליהודים סגה התקנה, והגוים – נתרחקו מאליהם מלדור במבואות של היהודים. עתה אמנם כבר חלפה סבת התקנה ועמה עמדה להיות חולפת התקנה עצמה, לולא התגלגלה נשמתה בלבוש אחר אשר ינק חיותו מסבות אחרות ונשתנה שמה “לחזקת ישובים”. התקנה ההיא מקורה בקבלה מסופקת מחרם ר”ג מאוה"ג (חו“מ רל”ז בהגהה). ושוב נתקנה בועד הארצות בהסכם שרי פולניה ובחפצם (תשובת הב“ח ס' ס”ג). תוכנה של התקנה ההיא לאסור על כל יהודי לקבל בתי רחיים, בתי משרפות היין ואכסניות מבעלי הנכסים הפולנים, אותם שהם בחכירה אצל ישראל אחר שלש שנים רצופות. עם כל מה שפרצוף פניה של התקנה מעיד עליה כי היא נובעת ממקור שנאת הדת והעדר השגחה על קנין שאינו בן ברית – לא נמנעו אצילי הפולאנים להסכים עליה, ועוד דרשוה מאליהם. כל זה יעיד לנו כמאה עדים שאין בה ממדת קנאת הדת ובשעתה לא הביאה קלקלה לעולם, ואדרבה לפי מעמד המסחר אז היתה מוכרחת ורבת התועלת. הדברים האלה יתבררו לך, קורא יקר, אם לא יקשה כח סבלך לתת אוזן קשבת להצעה אשר אני נותן לפניך בזה:
שתי שטות במסחר שוררות כיום בעולם: שטת ההגנה – שוצהאנדעל – להגן על המסחר לבלי יבולע לו מן הקונקורנציה (תחרות וקנאת הסוחרים איש מרעהו) ע“י חוקי מונופוליה ומכס21; ושטת המסחר הפרזי – פרייהאנדעל – אשר תתן כל משא ומתן ומלאכת מחשבת מעשה כשדה הפקר, ומדרס לרבים, ופרזות תתן כל מוצאי ומובאי הסחורה מארץ לחו”ל ולהיפך. שטת ההגנה מולדת ימי אפל הנה, תוצאות שנות הבינים, ותהי רודה כדבר שלטון בכל הארצות. אפס כי עתה תש כחה, ימיה כצל נהלכו ועוד מעט ועקבותיה תכחדנה. חכמי האיקונומיה החדשים גלו מגרעותיה, והראו לדעת כי היא רבת ההפסד: תחת להפריח את המסחר, תבלעהו, ותחת להעשיר א העם תענהו; הרכוש יתקבץ אל מרכז אחד ובעגולה אך תוהו וצלמות; יחידים יתחזקו ויהיו לאדונים וההמון הגדול יכבש תחת ידם לעבדים; לב הראשונים ישחת מרוב טובה ושפע רב, ומוסר עם יפרע מלחץ ועוני; המלאכות והחכמות על עמדן תעמודנה מבלי צעוד קדימה כי יחסר להן השאור שבעיסה או המניע להשתלמות. אלו הן איפוא המגרעות החומריות, אולם יותר מהן היא, אשר השטה ההיא הרבתה לשחת בעם השחתה מוסרית: המונופוליה והמכסים הרו וילדו חטאות חדשות שאין יסודתן בחוקי המוסר הטבעיים. זכות הקנין המונופולי בריאה חדשה היא אשר לא בנקל תבוא הדעת הבריאה אתה בברית; כבל מלאכותי הוא, אשר טרוניה ואַות נפש שמוהו על ידי ישרי לב ותמימי דרך להיות להם לשטן בדרך פרנסתם. אך רב כח צורך-החיים מברזל, עמל האדם לפיהו פרץ גדר חוקים מלאכותיים כאלה. גם ישרי-לב ותמימי דרך נלכדו בפח חטאת העברת הגבול וגנבת המכס. ויפה אמר החכם בנקיל (ח“א צד קצ”ד) שהחטאת ההיא כמעט היא מוכרחת לישובו של עולם, כי לולא היא כמעט שלא היה לרגל המסחר עמידה, יען נבול יבול מהמפריעים הרבים אשר שתו עליו. אולם ההשרשה בחטאת ההיא הביאה לידי חטאים גדולים וכבדים מאלו. החטאת היא מכונה בעלת אופנים רבים אחוזים בשניהם אלו באלו, יעבור האדם מבלי משים על פניה ואך קצה שלמותו יטרף בין שניה או אז לא יאמין עוד בחיים, עד ארגיעה והנהו כולו, גופו ראשו ורובו, בין גלגליה אשר ירוצצו גלגלתו ועצמותיו יפצחו; משן אל שן ילך, מדחי אל דחי עד רדתו לעמקי שבת וצלמות; בעברה קלה החל, אך המעמד הנבוך שהעברה הקלה ההיא הביאתהו בו וגם הדעת בנפש החוטא כי חי הנהו חיי חוטא וכבד עון, ידיחהו ליון מצולת החטאות הטבעיות: גזול רצוח ונאוף ויפול באין מעמד.
הראיתיך לדעת, קורא יקר, רעת המונופוליה. ואולם אל תתע בשוא להאמין כי הקונקורנציה טובה בהחלט. גם היא מכשרת בנזק ישובו של עולם, בהפריזה על מדתה הממוצעת, גם היא מחוללת פרעות רבות והורסת סדרי הפרנסה. אם המונופוליה תעיק על הקונה ותלחצהו לשלם בעד מקחו שבעתים בשויו העצמי, הלא הקונקורנציה מקפחת שכר המוכרים לא לפי ערך הנאת סחורתם עד שלפעמים גם גמול עמלם והוצאותיהם לא יושבו להם22. אפס כי עם כל זה טובה צפונה מהקונקורנציה, תחת אשר המונופוליה רעתה מוחלטת. הקונקורנציה בכל חפשיותה, לא בנקל תהרוס גבולה הנאות. חוק מסדר נטע האמן הגדול אמן הטבע וההיסטוריה בכל מערכות שתי ממלכותיה אלה, הנותן קצבה לתנועת כחותיה לבלי תהפך לרועץ לישובו של עולם. ככח הקטור ע“פ כדורי המפשר – רעגולאטור – יסודרו ויכוננו כל הכחות מהם ובהם וע”פ עצמם. הקונקורנציה תגביה כנפיה ברבות שפע המסחר; אך תרומתה זו מפלתה, כי בהתרוממה יסכרו מעינות השפע, מרוצת המסחור תמעט, כנפי הקונקורנציה תרפינה, ואז ישוב הגלגל למרוצתו המצויה. ככה תשית הקונקורנציה גבול לעצמה ומאליה תשמור תפקידה.
אפס כי מיסדי שטת המונופוליה לא הבינו כל אלה. כי בני האדם במצב הילדות והסכלות למודים ליחס את המאורעות בגבול הטבע וההיסטוריה לסבות קרובות (אונמיטטעלבארע אורזאכען) שיסודותיו ברצון פשוט חיצוני (וועלכע אין איינער אויסערען ווילקיר בעגרינדעט זינד) כלומר כל המאורעות האלה (לפי דעתם) יתחייבו מעצם רוצה בהויתם מבלי שתהיה סבה לרצונו זולת רצונו. הרצון הוא המתוך בין הכרח ובין “מקרה”. קשה לאדם להחליט תולדות דבר מדבר עד בלי תכלית ותחלה, וקשה לו להחליט מקרה בלי סבה, ע"כ הוא מפשר בים ההפכים וגוזר מציאות “רצון פשוט”; אבל הרצון הפשוט ההוא איננו לו הסבה הנושאת, הנשואית הפועלות והתכליתית ביחד; אך היא לו סבה חיצונית אשר באות נפש היא פועלת בנושאי המאורעות כבגולמים דוממים, כפעולת הרוח והקטור באופני הרחיים.
על ברכי ההשקפה הפגה ההיא נולדה עבודת האלילים, ביחוס שבין אדם למקום, ועריצות וטרוניה ביחוס שבין אדם לחברו. הלא כה יחשב האדם: אם הסבות הקרובות של המאורעות הנה “הרצונות”, וא“כ יש לכל מאורע מיוחד גם בעל רצון מיוחד, ובעל הרצון ההוא הוא מה שקראו “אלוה”. ובדרך הזה הלכו גם הלאה ואמרו: אם אלי הטבע ישלטו בטבע כאות נפשם – ווילקיר – ורצון בלי טעם, מדוע לא ישלוט גם האדם באדם לפי רוח הרצון בן בלי טעם שיעלה עליו? מדוע לא ישתרר גם האדם הגבור על החלש ממנו ורצון החזק מדוע לא יהיה לחוק? היצדק אנוש מאלוה? ככה חשבו וככה גם עשו להניח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ולולא נצחה הרוח האלהית אשר באדם לסבב פני הפעולות הכלליות אל הטוב הכללי והפכה את הקללה לברכה, כי עתה כבר היה העולם מתהפך למעון זאבי ערבות וחיתו טרף. יצר לב האדם אשר מטבעו הוא מבקש את הטוב והתועלת, ברא הרבה מושלים באדם, צדיקים אשר לא השתמשו בכח אגרופם אלא להעמיד ארץ במשפט ולכונן תבל במישרים, וכח ידם הושיע להם לעמוד בפרץ מול זרוע רשע ויד חמסים. ואם כי הגיעו למחוז חפצם באמצעות הכפיה ודבר מלך שלטון, עכ”פ כונתם טובה ורצויה, ומאד מאד היינו חייבים בהכרת טובתם לוא ידעו להזהר לבלתי עבור הגבול הנועד לכח ידים; רצוני: לולא השתמשו בכח השלטון שלהם אלא במקום הסרת הרע. אפס מה נעשה אם אהבת הממשלה גברה גם במושלים היותר צדיקים ורם לבבם להכניס ראשם במקצוע שאינו שלהם, וגם בו חוקה חקקו וגזרה גזרו, קבעוה בטבעת רצונם מבלי להרהר אחריה. המושלים הללו בשבתם בחדרי משכיתם התימרו בלבבם לדעת את העם ואת מחסורו יותר מאחד האדם, ומה שעלה בלבבם וחשבוהו לתקון העולם מהרו וקבעוהו לחוק והוציאוהו לאור בזרוע. ובזה השיגו גבול עולם. כל תעודת המושלים היא להגן על הכנסיה בשלילה לבלי יאונה לה אסון ופגע, ולתכלית ההגנה ההיא יש לשלטון לקבוע חוקים ולגזר גזרות; אבל הסתעפות הכנסיה והפרחתה בחיוב דורשת החופש והשחרור. כל החוקים המגבילים שנוסדו בכונה לעזור להסתעפות הכנסיה לא הועילו אלא להותה, כי קצרה ידה לשלוח קציר ולעשות בדים תחת המועקה אשר שמו עליה החוקים. כללו של דבר: יד אדם רודה כי תתערב בפעולות הטבע וההיסטוריה בהסתעפן, מביאה אך פרעות וצלמות ומקלקלת השורה.
המסחר גם הוא הופיע מזלו למשוך עליו עין המושלים לחמל עליו ולקחתו תחת כנפיהם לסוכך עליו. אך לא די היתה להם להגן עליו מידי חומסים ומטי משפט וכיו“ב לבד אלא שנעשו לו אפיטרופסים לכונן גם צעדיו בחיוב, וחקקו לו חוקים והתוו לו גבולות להרים קרנו ולהפריחהו. והנה לוא ידעו המושלים אז את הסוד שגלו חכמי זמננו כי המסחר הוא טבעת גדולה ונכבדה בשלשלת ההיסטוריה וחוקי עולמים גם לה אשר האדם כבוש תחת ידיהם ולא הם כבושים תחת יד האדם – מבלי תפונה לא לקחם לבבם לכלוא את הסתעפות המסחר בבתי צמתה מלאכותיים. אבל מה נעשה אם הם כבני דורם נואלו להקל בערך חוקי ההיסטוריה בכלל וחוקי המסחר בפרט? ולא עוד אלא שגם נעלם מעיניהם שיש חוקים סוללים למסחר. אם ראינו שהקונקורנציה מתגברת ותעל לפניהם שועת הסוחרים המבקשים לשבת בשלוה, מהרו לקצוץ כנפיה ע”י חוקים, חוקי המונופוליה והמכס. אך טחו עיניהם מראות כי ע"י החוקים הללו שהטיבו בהם למעטים הרעו לרבים, ולא ליחידים רבים, אך נטלו חיים מן המסחר בכלל. הקונקורנציה היא הרוח המחיה את המסחר, באמצעותה יגדל ויפריח ויומתקו פרותיו, ומבלעדה הוא כעץ יבש אשר על עמדו יעמד דורות עולמים.
הנה ראינו כי שטת ההגנה כחושך כסתה ארץ ולאומים, ועברה רעתה ע“פ כל המסחר לבלעהו; אבל עם כל זה אין לנו לבזותה ולהשליכה אחרי גו ככלי אין חפץ בו. גם היא נתנה פריה בעתה ובאופנים ידועים היא דרושה מאוד לחפץ האיקונומיה המדינית. אם יש לדרוש טובת המוכרים והקונים יחדיו לבלי יבנה האחד מחורבן חברו, הנה אין הדברים אמורים אלא במקום ששני צדדי המו”מ עומדים במעלה אחת במעלת החיים והשוו מדותיהם בתנאי קיומם עד שעודף טובת האחד בהכרח לשני לרועץ. ואולם אם שתי כתות מבני האדם המשונים אלה מאלה בצרכיהם ובהערכת יקר חפצי חלד, אם הם יפגשו אלה את אלה בדרך החיים, אי אפשר לנו עוד להשוות מדותינו בחוקקנו לפניהם חוקי מו“מ, כי במעמד כזה יש אשר עודף טובת האחד לא יחסר את השני מטובה מאומה, ולכל הפחות אין ההפסד לשני נכר ומורגש בעוד אשר הטובה לראשון היא מספקת לו מזון ומחיה, ואם הקונקורנציה מפיחה רוח חיים במסחר ועוזרת להסתעפותו ולהפרחתו, הנה יש מסחרים כאלה אשר אין הסתעפותם והפרחתם נאה להם ונאה לעולם כ”כ, ואדרבה עלינו לתת גדר לפניהם לבלי יהרסו להפסיד כל חלקה טובה באושר המדיני.
יחס היהודים אל בעלי הנכסים הפולנים ומסחר מכירת בתי המרזח ומשרפת היין, הנם במעמד כזה שאנו נדונים עליו. שני צדדי המו"מ משונים ומתחלפים איש מרעהו, וכשתי כתות עומדים זה מול זה בעולם, בעוד אשר הפולנים כאבירי בשן שקטים ושאננים בהיכליהם, וחסד שמים ימטיר עליהם בר ושאר מיגיע רבבות עבדי עולם, בעוד הם סרוחים על מטותיהם – היהודי כצל יטה, ויהלך על פני חוצות וישא עיניו אל ההרים לבקש פרנסתו ברוח. הפולני יפזר זהבו לכל רוח למלא חמדת נפשו ותאותיו היותר נבזות וזוללות, בעוד אשר היהודי יצרף כל פרוטה ופרוטה לחשבון, כי מספרן מספר נטפי הזיעה אשר נתן במחירן. הפולני התמכר לתענוגי בשר ולגאון של הבל ובשכרם משליך הונו מנגד, והיהודי כל גאון וגבה נפש הבל בעיניו, ואך לפרנסתו נושא עין. שנוי התכניות הללו ברא יחס צר וקשר אמיץ בין הפולני והיהודי, איש מצא חסרונו ביתרון רעהו והתפרנסו זה מזה. היהודי היה יד ימינו של הפולני, הוא היה הסרסור בין האדון הרם ונשא וגבה מאד, ובין צרכיו ותאותיו הנקלים נבזים ושפלים מאוד. כל אחד משרי הפולנים בחר לו יהודי לשמשהו ולהיות מטרה מוכנת לקבל חצי שגעונותיו, ובשכר כל אלה השליך לפניו נובלות הכנסותיו, והושיבו בבית מרזח או בבית משרפת היין להספיק ממנו פרנסתו.
האם ביחס ומסחר כזה הקונקורנציה דרושה ומועלת לישובו של עולם? זוהי שאלה אשר תשובתה לאו החלטי אם לרגלי הקונקורנציה יעלה מחיר שיורי הכנסותיהם של בעלי הנכסים האוכלים ואינם עושים, במקום שהם בעצמם לא ישימו לבם להן, אין ריוח ורבוי פרנסה בזה לעולם מאומה. תחת אשר התרבות בתי היין וכבודם צוררת רוח משחית ואסון בכנפיה, כי לרגלה ירבה גם השכרון והשחתת המדות בין האכרים ובני הכפרים. בוא וראה, כי גם במדינות הנאורות אשר הרחיקו כל מונופוליה מגבולם ולא חדלו משום מכסים כבדים על מוכרי המשקה ההוא אשר תעיקנה עליו הקונקורנציה כהמנפוליה עצמה, ויהיו למפריעים בדרך המסחר ההוא מבלי כל חסרון והפסד להאיקונומיה המדינית.
והנה לא מטעם זה בלבד, אלא שיש לנו להיות לשטן לקונקורנציה כמוה מטעם שאין בה ממדת המסדר הטבעי שבארנו תכונתו למעלה. העומד על המקח בשעת חכירת בתי היין, לא ישום אל לבו לדעת ערכם ושוים של הבתים הללו כמה הם מכניסים וכמה מספיקים, כי לא ע“פ הכנסותיהם יערך שוים כי אם ע”פ רוב או מעוט חן החוכר בעיני אדונו המחכיר. לא את ההכנסה היה חוכר אך את האדון המחכיר עצמו. ומי יערוך שויה של חכירה כזו? פה אין הריוח תלוי אלא ביתרון הכשר לשון חלקלקות ורוח נכלים וערמה, כל או"א מבעלי הקונקורנציה יטיל כספו בקלפי בתקוה נמרצה כי יעלה הגורל לזכותו. סוף דבר הסתעפות הקונקורנציה במסחר בתי היין, לא היתה אלא הסתעפות תחבולות און ואינטריגיות. פה לא תשית הקונקורנציה גבול לעצמה. אך בואו ונחזיק טובה לתקנת “חזקת ישובים” אשר הציבה היא הגבול ההוא כסוככה על משפחות רבות מבני ישראל לבלתי ירגיזם איש ממנוחתם, ויאכלו לחמם בהיתר, מבלי יהיו אנוסים לקחת מפלט לתרמית ועקבה גם הם, פעלה בעקיפין גם למעט השכרון ולהשביח המדות, ולא יפלא עתה בעינינו עוד כי אצילי הפולנים בהרגישם היטב את מעמד המסחר ההוא, נתנו ידים להתקנה ההיא וקבלוה בשמחה.
נחזור נא לענינו של הנדון בשטה אחרונה: כל עיקר האשמה שטופלים עלינו בשביל תקנת “חזקת ישובים” יפרד לשנים: א) מה שהתקנה הזו גורמת הפסד להאיקונומיה המדינית, ע“י שתהיה לשטן בדרך הסתעפות וערך החכירות; ב) מה שהיא נותנת מזון ומחיה לשלהבת שנאת הדת בין ישראל לעמים, ע”י מה שעינה ולבה רק אל טובת החוכר שהוא בן ברית, ומעלמת עין מטובת המחכיר שאינו בן ברית.
לעומת שתי התלונות הללו הראינו לדעת: א) כי העצרה בעד הסתעפות עסק שמביא שכרון וקלות דעת לעולם, לא תוכל להחשב כגרם הפסד לאיקונומיה המדינית; ב) כי לא ממקור העלמת עין מקנין שאינו בן ברית יצאה התקנה כ“א מצביונה של התיחסות המו”מ שבין היהודי ובעלי הנכסים. חלילה לנו להקל בערך קנין אחרים יהיו מי שהם, אך אין לנו לפטם עשירים בממון שאין להם עצמם בהם חפץ, במקום שעניים רעבים ללחם.
ולפי האמור הלא ראה תראה כי תקנות “חזקת ישובים” לא היה לה מקום אלא בתור עת הזהב לבעלי הנכסים הפולנים, בעת אשר לא עמלו ולא יגעו על פרנסתם, עת המה ישנים על מטתם, וזרועות רבבות עבדי עולם תפתחנה ותשדדנה אדמתם, והקב"ה משיב רוחות ומוריד טללים ומצמיח להם הון ועושר ושפע רב. ואולם לא כן הימים האלה. מעת אכלה גם האריסטוקרטיה מעץ הדעת, נתנה גם בה קללת אלהים לאכול לחמם בזיעת אפים. לא עוד יאספו זהב כאסוף איש ביצים עזובות, פועל כפים ושפיקולציה דרושה להם. היהודי גם הוא לא לחסד האדון ישא עין להיות מסחרו הטלה בגורל, ויהי לחשבון קרוב לשכר ורחוק מהפסד, למראה ההשתנות הזאת תהי מצדנו אם עוד תמצא התקנה מסילות בתוכנו, ובאמת כבר תשש כחה, בהעדר סבתה וכצל לעומת אור הולך וקרוב תרד תעוף יתעלם ועוד מעט ומקומה לא יזכר.
אך אל תשאליני קורא יקר, מדוע לא שמו הרבנים קץ להתקנה בפעם אחת? מדוע לא פרסמו בטולה ולא גרשוה מן גו היהדות לבלתי יזכר שמה? כי אמנם אל תחשוב אשר בתתי לפניך טעם התקנה ונמוקה, לבי ידמה כי גם מתקני התקנה הרו והגו האידעות הללו כמוני. חלילה! ולא עוד אלא שנפשי יודעת מאוד אשר רבים משלומי אמוני ישראל הולכים בשטה אחת עם שונאיהם ומנדיהם ליחס התקנה אל סבת העדר השגחה אל קנין של אינו בן ברית, כי למה נכחד? והנה האמת כך היא שהיא מנויה וגמורה אצל ההמון מן היהודים אשר הגוים שומרים עברה להם ואין חובתם להשיב אהבה אל חיק שונאיהם.
אבל הפעולות הלאומיות רובן, הסבות המיוחסות להן בשקר יסודן ואין להן רגלים, בעוד אשר סבותיהן האמיתיות נעלמות וטמונות בסתר הלב ונבכי טבעי בני האדם שאינם נודעים אף לקוניהם. מה שאנו מכנים בשם “משפט דעת הקהל” לא יסור למשמעת השכל ההגיוני או הבחירה החפשית. הדעות הכוללות של בני האדם על פי חוקים היסטורים כוללים תצצנה ותבלנה, ואלה העומדים בראש “משפט דעת הקהל” ויסובבו את גלגל המסיבות, גם להם עצמם לא נודע מפני מה יסבוהו לעבר הזה ולא לעבר אחר, כמו לחוקר ההיסטורי הבא אחריהם כאלפים שנה.
על במת גי החזיון של הזמן, משפט אחד למשחקים ולרואים – שניהם אך רואים המה, והפעולות תעשינה כמו חוץ מהם ומאליהן. שאלו נא ליהודי מבני הדור שקדם לנו: מדוע סרב לשמוע בגזרת המלכות להחליף את בגדיו? הן אלו המענות השגורות על פיו: משום “בחוקותיהם וכו'” ומשום “שלא נגאלו ישאל אלא בשביל שלא שנו בגדיהם”, ומשום “אפי' ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור”. ואולם העבודה! שאין אחד מן הטעמים הללו אמת. הכל יודעים, אשר בבגדים שאינם מיוחדים לע"ז אין משום “בחוקותיהם” כלום, והכל יודעים אשר הבגדים שגזרה עליהם המלכות לא מירושלים הבאנום ולא בשבילם נגאל. גם לא נכחד מכל איש אשר כונת המלכות בגזרתה לא היתה לעבור על דת חלילה ולא עליה נהרג מבלי עבור. ומה הוא זה אשר עור את עיני היהודי מבלי בחון כל אלה וירגן באהלו? אם לא תדע לך, קורא יקר, בוא ואחוך:
מרי טבעי הוא נגד מועקה וכבישה, המרי ההוא כבר הוליד אסורים דתיים מדומים הרבה אין קץ, והיה אסור החלפת הבגדים כאחד מאלה. היהודי מכבד ומוקיר מאוד את חוקי הארץ בשומם משטרם במשאם ומתנם של בני אדם בכנסיה חוצה, אך אם יהינו לבוא לביתו לחדרי משכיתו פנימה, לא יוכל לחשבם אלא כגזרות רעות ופרעניות מתרגשות אשר ראוי לו להנצל מהן. הכפיה הנלוית אל הפקודה, שליחות היד הזו בקדשי חרותו האישית, היא עצמה דיה להחשיב את הפקודה כמולדת אכזריות וטרוניה, והיא גם היתה אשר שפכה זוהר של קדושה על הבגדים הישנים, ואת החדשים נתנה לחרם ושקוצים. רגשי לב היהודי התקוממו אל הכפיה בדברים שבין אדם לעצמו, ובצאתם לאויר העולם קבלו צורה דתית.
קם בנידון דידן, בתקנת חזקת ישובים, לוא היו מתקני התקנה עצמם אומרים לנו בפיהם, כי בהשקפה אל גרעון כח שאינו בן ברית לעומת בן ברית יסדו מה שיסדו, לא הייתי שומע להם, וזה מטעמים שונים:
א) אם העלימו עין מקנין שאינו בן ברית מי הכריחם לשוך את התקנה מכל עבריה לבלי תהי למורת רוח האדונים בעלי הישוב, ויסדו אשר אם האדון לא ימצא קורת רוח בחוכרו כי מצא בו ערות דבר כל שהוא, שלח ישלחנו מעל פניו וחזקת החוכר מאפע?
ב)מדוע לא יסדו התקנה אלא לעומת חכירות קרקעות, ולא של מטלטלים, וגם בקרקעות לא נתפשטה אלא בחכירת בתי משרפת היין ובתי המרזח שעליהם נוסדה מראשיתה? אם יאמר לך אדם להבדיל בין קרקע למטלטלין, באשר בקרקע נתנו לחוכר קנין חפץ בעוד שבמערופיות מטלטלים אין לו אלא זכות דברים בעלמא שאין להם קנין, אף אתה אמור לו שתי תשובות בדבר: חדא, הלא גם במטלטלים יש מקום לקנין חפץ כגון בשכירת כלים או בהמה; ואידך, אם כח ב"ד יפה לתת זכות קנין לאדם שאין לו אותה זכות,למה יגרע מהם לברוא קנין חדש בדבר שאין בו קנין? תקנה מחודשת אינה טעונה בסיס של פרינציפים, מולדת השעה היא, וצרכי העת יקבעוה בזרוע, וביציאה מחוץ לשורת הדין, ואלו ראו הרבנים צורך בדבר לתקן התקנה גם במערופיות מטלטלים מי הפריעם?
ג) שאם תמצא לומר כך, לא נפרנס הלכה רוחת במקום אחר, שאין דין עני המהפך בחררה נוהג בנכסי הפקר. הנה כח נכסים שיש להם בעלים אף שהם אינם בני ברית לא נגרע מכח נכסים שאין להם בעלים כלל, ומה נשתנה דין ישוב מדין הפקר? ואם תשיבני, משונה הפקר שאינו מצוי למוצאו בכל שעה. תאמר בחכירת ישוב שאם אינו מוצא כאן ישיגה במקום אחר – אשאלך אף אני: א"כ מדוע השוו המתקנים את מדותיהם גם במקום שהאדון בעל הישוב נותן ישובו במתנה, ומה גם אשר לפי האמת אשר בימי התקנה, והוא שליט בעלי הנכסים, כל אנשי הישוב לא שלמו בעד הישוב אף החצי מערכו האמתי, וגם זה דומה למתנה או כזכיה מן ההפקר? אלא ודאי ברורם של הדברים כך הוא כמו שבארנו: מסבות סוציאליות קראו את התקנה לאור, ובהכרח נבראה בשעתה אף שלא מדעת ברורה של המתקנים עצמם, ואם הרבנים אשר אחריהם לא הבינו אל פועל כפיהם ובתומת לבם נשאו ונתנו בתקנה ההיא בפלפול וסברא, והעלו דינים מוזרים אשר לא שערום המתקנים עצמם מעולם, אין אחריותם עלינו, ולא בשבילם יש זכות למנדינו להשליך עלינו שקוצים ולתתנו לשמצה בפני עם הארץ.
הנה הצבנו פה גבולות התיחסות ישראל לעם הארץ עת הוא כבוש תחת ידיהם, הואילה נא קורא יקר ללכת אחרי אל הפרק הבא אשר שם נראה, כי גם בהיות אומות כבושות תחת יד ישראל לא כחש היהודי במדת הרחמים ואהבת הבריות המורשה לו, והטה חסדו לכל גרי מדינתו באין הבדל, ותלונות שונאינו ומנדינו מהבל תכלינה מול האמת המבוררת.
ג. הגוים בישראל 🔗
הופיע מהר פארן, הופיע פנים
כנגד פנים של עכו"ם.
(ירושלמי ב“ק פ”ד)
החוקים הרבים בדיני ישראל המצמצמים גבול הזכויות האזרחיות של הגוים היושבים בתוכם, והחוקים המבדילים וחוצצים בין ישראל לגוים ביחוסי ריעות והתקרבות, היו לתואנה בפי הרומים מלפנים להדיח עלינו עון שנאת הבריות והעדר המוסר. וצוררי ישראל תלמידי תלמידיהם בימים האלה לא יחדלו להעלות גרה את העלילה הנתעבה ההיא, ועל פיה יאמרו לקפח זכיותינו גם אנו. והנה לרגל מלאכתנו להציב גבולות היחס בין ישראל לעמים, לא נוכל לעבור מזה עד אם הפיצנו אור בהיר על החוקים הללו, על יסודם המשפטי ועל מסיבותיהם ההיסטורית, למען הוציא לאור את צדקתנו. ואם שלא נעלם ממנו כי דברי טעם לא יפשטו עקמומיות שהשנאה מקלקלתם, ומבקשי תואנה לא יוכחו מיושר דברי אמת, לא נחדל מעשות את חובתנו והפושעים שיכשלו דמם בראשם.
והנה עלינו לחקור ראשונה מהו היסוד המשפטי המונח לבסיס לחוקים האלה המצמצמים גבול זכיותיהם האזרחיות של הגוים? על מה נשענו בעלי ההלכה בהתירם טעותו של גוי ואבדתו, ובהטותם את משפטו בדיני נזיקין וכדומה? ונאמר בתשובת השאלה ההיא:
התורה בכללה לישראל נאמרה23, תורתנו הקדושה – לפי הבנת התלמוד – לא יחדה חובותינו לגבי בני נח בחוקים מפורשים והניחה את היחוס הזה להיות תלוי ועומד מבלי צורה קבועה. ולמה? מפני שחוקי התורה אינם עשוים להשנות, והיחוס הזה עומד להשנות בכל עת. כל חוקי הכנסיה ביחוס בני האדם קצתם אל קצתם נוסדו על חוקי ההסכם וההתחייבות של גומלין. איככה תקבע התורה חוק אחוה מוחלטת בצוותה על ישראל להכיר את הגוים כאחים ורעים, בעוד שאין לאל ידה לקבעהו על הגוים לגבי ישראל? גם לא יכלה לקבוע חוקים מפרידים מוחלטים בעוד שהעולם שואף לתקונו. ואם ילמדו הגוים מאליהם ללכת באור פני צדקה ומשפט, מדוע לא נקדם פניהם באהבה? לזאת איפה לא צמצמה חוקיה אלא על כנסת ישראל לבדה, ויחוס העולם הכללי הניחה במצב היולי, במסרה אותו בידי חכמי הדורות ובהסמכה עצמה על הכללים הגדולים שכללה, כי המה יקבעו צורתו וייחודו את תנאיו, במקום שקצרה ידה להציב גבולות קיימים ומפורטים, לאיזו סבה שתהיה תמסרנו אל הדעת אשר עיניה בראשה להבחין בין הזמנים והמקומות ואופני המאורעות, והיא תנהלהו בנתיבות הצדקה הישרות בעיני אלקים: “ועשית הישר והטוב בעיני ה', והלכת בדרכיו, כי בצלם אלהים עשה את האדם, ונקדשתי בתוך בני ישראל” – מלאכי לויה המה, שמסרה לנו התורה להנחותנו במישור וחתחתים של החיים כי מהו הישר והטוב בעיני האלהים? אם לא אשר שם בפי הדעת להורותנו. ומה תורנו הדעת? אם לא להעמיד ארץ במשפט לעשות שלום בעולם ולקדש את האדם בשם יתעלה. זהו מצב היחס עפ“י התורה. – ואולם איככה הגבילתהו העת? דברי הימים הראשונים לישראל לא ימסרו לנו סמנים מובהקים להכיר על פיהם את תכונת ההגבלה בזמנם. וההשערה הישרה תאמר כי כל מועקה דתית זרה למו אז. לעומת זה כפלים לנו לתושיה בדברי הימים האחרונים בימי הבית השני, שעל ברכם נולדה תורת הפרושים. חוקים רבים ילידי התקופה ההיא יגרעו נחלת המשפט והצדקה, בפטרם מתשלומי נזקי הגוים ובהתירם העלמת טעותם ואבדתם. היסוד המשפטי של החוקים מטי משפט אלה, הוא אהבת החמס ופריעת מוסר של הגוים לגבי ישראל “ראה ויתר גוים (חבוקוק ג') ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתיר ממונם לישראל24 (ב“ק ל”ח). מזה אנו רואים כי החוקים לא נוצרו אלא בתור הוראת שעה המחויבה מסבות מושרשות בתכונת העת ההיא. וברייתא אחת קדמוניה שהכרת פניה עונה אמתתה, מפיצה אור בהיר על הנידון. וזה לשונה: “וכבר שלחו רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתם אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של עכו”ם פטור, ושל עכו”ם שנגח של ישראל חייב, ממ”ג וכו' ודבר זה אין אנו מודיעים למושלים. וסיים בירושלמי: “באותה שעה גזר ר' גמליאל על גזל עכו”ם שיהא אסור מפני חלול ה‘". הנך רואה, קורא נכבד, עד מה מהרה ישר נוכחו חכמי ישראל והודו על האמת! מה מאד שמעו לקול הזמן, ולא הקשו ערפם גם לקול אזהרתו היותר קלה. כי אך קמטו הסרדיוטות את מצחיהם וירע בעיניהם המעשה, אף כי הבטיחו לבלי הודיע מזה למושלים מאומה, מהר ר’ גמליאל לעקור משנה ממקומה. ומדוע איפוא לא הסירוה מקודם לכן? אין זאת כ“א אשר עד העת ההיא לא התלונן אדם מעולם על המועקה הנהוגה בלי ספק בכל עמי הקדם כמבואר בירושלמי: הופיע מהר פארן, הופיע פנים כנגד פנים של עכו”ם (במדתם מדד להם) ר' יוסי בר חנינא אומר כדיניהם. – ובאמת גם ההיסטוריה מספרת לנו על היונים הראשונים כי לא נתנו זכות אדם אלא לגויי משפחתם, וכל הגויים זולתם חשבו לברברים (לא אדם) אשר גופם מותר, ממונם לא כ“ש. וביחוד הרבו הפרסיים להבדיל בין הטהור והטמא (המאמינים בתורת צוראסטור והמכחישים בה, לפי שטת הצענדה ווסטה) בדברים שבממון ובנפשות. ועתה היפלא איפא בעינינו אם החוקים הללו האצילו מרוחם על דתי ישראל שהתכוננו תחת ממשלתם והשפעתם. ולמה איפא לא ימודו להם חוקי ישראל במדה שהמה מודדים להם? אולם אשכלות הרומים השילו ענבי מוסר ורגש היושר נשא פריו, עד כי רעה בעיניהם העקת עם נכרי, אז בא התור לבטל את הוראת השעה, ולהשיב עטרת המשפט ליושנה. לא מבושה חיצונית, לא “מפני שלא יאמרו” השגור מאוד בפי מתקני זמננו, כי מי הניא בידי חכמי ישראל להסתיר את החוקים המעיקים מעיני הסרדיוטות מתחלה? אך מפני חלול ה'. ובמה יתחלל שם שמים הרם ונשא על כל תלונות אנוש? הלא בהעשות עולה בשמו. בהודע אל חכמי ישראל כי זרח אור הצדק על העמים, ואם גם בקוים כהים מאוד, כבר חכם לבבם הישר, וגיאותם הנדיבה התקוממה למו לבלי עזוב עוד את הכתמים המעטים בדת המצורפה. כחלול ה' נחשב בעיניהם שהדת המצורפה תכיל בקרבה חוקים כאלה שהשתלמות הזמן עשתם לסיגים, וימהרו להסירם. ואם בכל זאת מצאנו היתר טעות והעלמת אבדה גם אחר גזרת ר' גמליאל, אות הוא כי החוקים הללו לא הגיעה עתם עודנה להכחד מן הארץ, והגוים לא חשבום לעול25. – והנה כמו הכלל הזה של “קדוש ה'” עוד כלל גדול לתלמודיים להגביל על פיהו יחוסנו אל העמים לטובה, והוא שמירת “דרכי שלום” “ומשום איבה”. ידענו מאוד כי רבים שגו בהבנת המושגים האלה. וידרשום לגנאי באמרם: כי אין יסודתם אלא תרמית ועקיבה לכסות במשאון ורוע לב ושנאה נתעבה. אולם יאמרו נא מה שיאמרו ואנו יודעים ומכירים בשיחות חכמינו ז”ל, כי כונתם טהורה וצרופה, וכללו בכללים הללו כל יסודי תורת הדעת: “לשמור שלום האדם והחברה ולאהבה את ה'”. ע“פ הכללים הללו הסירו כמה חוקים מבדילים שהגיעו עתם להסתלק מן העולם. ועל פיהם יש בידינו עתה להסיר את שאר המשפטים בדיני “שלי ושלך” שלא הספיקה השעה להסירם מקודם. כי מיום שהנחילו לנו הממלכות זכיות אזרחיות המגינות עלינו ועל רכושנו, בטלים ומבוטלים המה מאליהם, וינוסו כצללים מלפני אור הדעת המפיצה נגהותיה. האומנם לא נוכל לחשב את כל האומות שבימינו רחוקות מעבודה זרה, אבל לא על מושגים מוטעים קפדה התורה בדונה חרם את העמים השובבים משובה נצחת. כי תועבותיהם שנאה נפשה, וגם התלמודיים היוצאים בעקבותיה. אך על המעשים המכוערים והמתועבים שפכו חמתם26. בראשי תנאי הקפיטולציה של עיר הבאה במצור מפני בני ישראל, הציגה הדת התלמודיית את קבלת עול “שבע מצות בני נח” או: הקמת כנסיה מולכת במשפט 1) המבערת מקרבה את העבודות הנתעבות השולחות שרשיהן על פלגי דם אדם ונאופים; 2) המטהרת את הארץ מזמה; 3) רצח 4) וחמס; 5) המונעת קלות ראש בקדושת הדת בכלל; 6) והמצבת בשער משפט; 7) ומגינה על בעלי חיים לבלי ענותם באכזריות רצח. ועתה היאמר אדם כי עברו ישראל בזה את גבולי הסבלנות? הלא עוד יתפלא וישתומם כל איש בשומו אל לבבו, כי הדת הזו מבלי רדוף אחר הכנסת גרים והרחבת גבוליה, ביתר שאת נלחמה בעד האמתיות המוסריות הכלליות לתת מחיה למו על פני כל האדמה. זהו מצב היחס ע”פ ההלכה! ואולם אם אמנם כי התלמודיים מצאו בסיס נאמן להלכותיהם בשובבות הגוים ופריעת מוסרם, עם כל זה לא נוכל לכחד כי גם יד שנאה לאומית היתה באמצע לסכסך בינם ובין העמים להרחיב הפרצה ביותר. מאמרים הרבה בתלמוד ומדרשים יורונו כי גברה מאד האיבה בין היהודים והגוים. רוח החשד נסוכה עליהם לחשוד איש את רעהו כמוכשר לשפיכות דמים ולכל דבר תועבה וכל דבר נמבזה ונמס הגדילה השנאה פי שבעתים ויחזו צלמי בלהות. האומנם הכל יודעים כי השנאה ההיא יסודתה בתלאות הרבות אשר נשאו בני ישראל מידי הרומים עליזי גאוה ונצחון אשר התפשטו ביהודה כילק, ויעיקו על הארץ מועקה לא יכלה נשוא. אך כל אלה לא יניחו את דעת החוקר קדמוניות, ולבבו ישתומם על עזוז השנאה ההיא אשר הפריזה במדתה מאוד.
אפס כי כל הצופה במסבות קורות הימים ישכיל ויבין כי פליאות הרבה בנתיבות הקורות תפתרנה לנו בנקל ע"פ מאורעות דוגמתן אשר אתיו לעינינו. לפי שאין הנדון דומה למוחש. ומה שבינת אדם שואלת עליו הנסיון יפרשהו. גם ביחוס לשאלה שאנו בה, אין לנו אלא להסב עין צרפתה משכן הציביליזציה, וכל פליאותינו תמס תהלכנה. קורות ימי צרפת הליכותיהן ותולדותיהן מפיצות אור בהיר על מסבות קורות הימים ליהודה מימי החשמונאים עד עת חורבנה. אשען על בינת הקורא אשר מאליו יחפש ויעמוד על הפרטים המתדמים הרבים שבשני המאורעות הנכבדים האלה. אולם אני לרגל מלאכתי לא אעיר אלא על השתוות רוח האיבה שהתחוללה בלב המנוצחים מול מנצחיהם ומציקיהם, ועל סבותיה ותולדותיה.
מגפת מק מהון שר צבא הצרפתים על יד וויסינבורג יצקה חמת תנינים בלב הצרפתים המתלהבים, וכהר שרפה קאה רוח העם להבות אש אוכלה על הגרמנים. בראשונה כלו חמתם בגרים השלוים ילידי גרמניה אשר נאחזו בארץ צרפת מימיהם. בחרפות וגדופים החלו ובמכות חדרי בטן כלו לרדוף את הגרים האלה באף ובחמה שפוכה, עד כי לא האמינו האומללים האלה בחייהם עוד. שצף קצף העם שב והיה לאש תמיד ע"י פקודת הממשלה, אשר יצאה לגרש מצרפת כל ילידי גרמניה זקנים ונערים יעפי כח ומוטלים על ערש דוי גם נערות בנות שבע ושמנה אשר היו באמנה בבתי ספר צרפתים, על כולם יצא הקצף. “רבבות אומללים” – הלכו בראש גולים חסרים בגופם וחסרים בממונם. ומדוע? הבאמת היה כל ההמון הזה כולו מרגלים? ואם גם גדולים חטאו, אבל טף מה חטאו?
הצרפתים פרצו כל גדרי עולם בחוקי המלחמה. וכמותרים מכל חובה התחשבו, ירו על מלאכי השלום ועל משמשי החולים. הפרו ברית הקפיטולציה בליאון. ומטעם הממשלה הותר לשבוים המשוחררים לחלל שבועתם ולהלחם מול הגרמנים שנית, ולמה? האם הגרמנים שלא במשפט נלחמו עמהם וכלהקת שודדים פשטו בארצם? האם לא קראו הצרפתים עליהם למלחמה תחלה?
ועתה עם גברה השנאה במשך ימי המלחמה, הלא בהחתם ברית השלום הגיעה עד הראש. כרוח זלעפות שטפה ועברה במרחבי ארץ צרפת, ותמלא כל לב מדורות ורעל. רתת יאחזנו למשמע הקללות המרגיזות המתפרצות מעומק לב המנוצחים. למחרת צאת הגרמנים מפריז, נתן למו מכתב העתי Cloche את ברכתו על דרכם בסגנון הזה: "פתשגן כתב השלום: “להיות מהיום והלאה שלום ואחוה בין הצרפתים והגרמנים. את השלום, טוב נקבל. כי כפיתם עלינו את ההר כגיגית. אחיכם הרוסים למדו לבאי תבל איכה יפרוק איש בשעה משחקת לו עול אנוס מעל צוארו. ואולם לאחוה יש תשובה. האחוה לא תמכר ולא תקנה בשטר כמרכולת זוללה, כי תוצאותיה מן הלב. יובל שנים ישבנו לבטח אתכם ואתם חרשתם עלינו רעה. כאחים קבלנוכם ואתם לרגל את הארץ באתם ותתנו אותה לבז לרגלי אביריכם העריצים. ועתה הנשמר לכם ברית אחים? לא! תמה אהבתנו ובא קצה. בכתב האמנה אתם קוראים “אחוה” אבל בלבבנו, הה! משטמה ואלה! מהרו עזבו את האדמה אשר טמאתם אותה בדריסת רגליכם; מהרו ופנו לכם דרך הערבות השוממות קברות ישני עולם, קברות גבורינו הנדיבים אשר נפלו לפי רצח חרבכם; סעו ופנו לכם דרך הערבות האלה והרעישו שמים בהמית נבליכם וכנוריכם, והרגיזו ארץ ברעש שופרות וחצוצרה. אך קול דמי האומללים הצועקים מן האדמה יעלה על גביהם, ואלותיהם המרגיזות העולות מקבריהם תשמענה ועצמותיכם תרחפנה מפחד. גורו לכם מפני היום הנורא אשר בו יפתחו הקברים האלה והעצמות היבשות תצעקנה חמס ותעוררנה נושכיכם ומזעזעיכם להנקם מכם נקמת דמנו השפוך. קחו שלללכם אתכם, אשר בזותם, השתעשעו בברק אבני חפץ, בשלל צבעי רקמה ובכל שכיות החמדה אשר גזלתם מאתנו לבקשת אחיותיכם וארוסותיכם העוגבות החולמות חלומות עושק ולמראה רצח תשחקנה. שובו עליזי נצחון בעדי זר ישועה אל מערת פריצים אשר בשם ארץ מולדת תקראוה. והיה כי תבואו שמה תמצאו אהליכם שוממים, אבותיכם בחבלי מות, נשיכם בוגדות, אחיותיכם מחוללות, ארוסותיכם מנאפות ומגואלות בדם ילדי זנוניהם. ונהפכה לכם שמחתכם האכזריה לאבל ובכי תמרורים וישועתכם למארה וקללה, כציץ נובל יבולו ימי עלומיכם בכעס ובחצי ימיכם לקבר תנדודו”.
מה תאמר. קורא נכבד, להאלות האלה? הנופלות הנה מ“שפוך חמתך”, ומברכת המינים? ומכתב העתי Cloche איננו יחיד בדבר. מאמר אחד אחוז מאלף נתתי לפניך לדוגמא. אולם כל חבל מכתבי העתים עולים בסגנון הזה. אש קדחה באפם ורוחם כנחל בוערה. ולא די למו אלות אין-אונים לבדן, ויעתקו ממלים לפועל כפים. ולא ינוחו ולא ישקטו עד אשר תעמוד לפניהם שנאתם הכבושה מלובשת עור וגידים ופועלת פעולתה בחיים. – דֶּפֶּשה מששה לחדש מרטי מבשרת לנו לאמר: “מכתבי העתים הפריזיים מזהירים את העם לבלי ישלחו יד רצח בגרמנים השבים לצרפת. אבל ככל השגת ידם ירחיקו אותם הרחקה מוסרית. המכתב העתי “זורנאל דע פאריס” הציע לפני העם לכרות ברית נגד הגרמנים, ועד מהרה מצא אזנים קשובות. ובבית מקוה הסוחרים ובבית משמרת פקידי המסחור באו בברית הרבה פבריקנטים גדולים וסוחרים נכבדים ושאר עמי הארץ לקיים עליהם את הפרטים האלה: א) לבלי לתת לאיש גרמני לשאת משרה בבית מסחר ומלאכה; ב) לבלי בוא לעזרת עסקי גרמניה בגופם ובמאודם; ג) לבלי קחת שטרי סוחרי גרמניה ולבלי לבוא בעסק עמהם; ד) לקבץ סכום גדול לתכלית הפצת רגשי שנאה ונקמה בין האכרים ע”י הדפסת ספרים המספרים אכזריות הגרמנים ועלילותיהם הנוראות, ולהקליט משטמה בלב בני הנעורים בצרפת באמצעות מורי הגמנזיום, הסימנרים והליציום ושאר בתי ספר. הגד נא, קורא יקר! האם אין אלה “שמנה עשר דבר” בקומתם ובצביונם ובכל תולדותיהם?
עתה תראו כי הצרפתים הרחמנים שחתו רחמיהם ויצמאו לדם עשוקים. הצרפתים הצדיקים רמסו ברגליהם כל זכיות האדם וילעגו למשפטי לאומים. הצרפתים הנוצרים, המשכילים והמתוקנים הולכים שולל בשכרון שנאה מלאה רעל, ונקמתם להבות בליעל. וכל כך למה? אולם אין אדם ואין אומה נתפשה על צערה. גדול ועמוק מאד כאב עם גדול כי נפצע כבודו.
ומי ימוד ענות לב גאה כי יפרע לקלסה? הצרפתים התימרו בכתר שם טוב וינחלו שם: “עם גדול” הצרפתים נתנו חתתם על פני כל העמים בעוז אידעה נשגבה אשר נשאו את דגלה. בעוז אידעת החופש, הצרפתים יחשבו את עצמם לעם מקודש ואת ארצם לארץ מקודשת והיד הנוגעת באדמתה קדשי שמים היא מחללת. פריס, קרית משושם היא מקדש ה' ואויר צרפת מחכים – ועתה, הה! עריצים שברו גאונם, עבדי מושלים גברו עליהם, האויב הרע בקודש, חלל מקדשם, עיר הקדש נתן למשסה ואדמת צרפת נהפכה לזרים. ועל כל אלה היחשו? קנאת כבודם הנפצע הרתיח דמם ויצעק לבם מכאבו, שתו ומצו את כוס התרעלה ותשכרם חמתו והנם מתהוללים. ולכן בעינים מלאות דם יביטו יראו את הגרמנים ובכל פנים מסבירות יחזו אימים ובלהות, ברברים ונמרים טורפים שעירים ומלאכי שחת עולים מעמקי תהום רבה. אלה וכאלה ימליצו עליהם אוהביהם. ומהם עוד יתרה עשו לתת צדק לפועל הצרפתים בהחלט. כי גם עליהם נוסכה רוח עועים להפך אור יומם לליל ולהטיל את כל אחריות המלחמה הנוראה הזו על ראש הגרמנים. מה ישתומם איש לראות כי כל אלה אשר בעליצות נפש ברכו את הצרפתים בהריקם חרב על הגרמנים להכותם חרם. עתה פתאם נכמרו נחומיהם למראה הדם השפוך, ולא ימצא די מלים לתאר את אכזריות הגרמנים אשר העיזו לצור על פריס משוש כל הארץ ומקדש הציביליזציה27 ם המה שתו מכוס שנאת הצרפתים ובחומם נדעכו ממקומם ושכחו כי הצרפתים הביאו עליהם האסון בידיהם, בנשאם נפשם לרשת משכנות לא להם, כי בקשו עלילה להתנפל על עם יושב לבטחו אתם, כי הציתו אש המשטמה, הקנאה והחשד להפריד בין שני עמים נדיבים, אשר הביאו ברכה לעולם, בלכתם אחוזי ידים; כל אלה ישכחו המליצים הטובים כהצרפתים עצמם, וישפכו כוס חמתם גם הם על הגרמנים – אך הנמצא גם מלאך מליץ אחד מני אלף ליהודים? הזוכרים צוררי ישראל, כי העם הזה כיונה תמימה הוא בשלותו, שלו וצנוע שומר אמונה לאוהבו ולא ישקור בבריתו? הזוכרים המה, כי יונה תמימה כמוהו נאחזה בין צפרני נשרים טורפים אשר מצו דמה ויגרמו עצמותיה על לא חמס עשתה ובלעו אבריה בעודם מפרפרים? אם תבינו קוראים נכבדים! אם תשכילו לצרות הצרפתי, הלא לא זר לרוחכם גם כאב היהודי אז. ולא נופל היהודי מהצרפתי בכל רגש נדיבה, ועוד נעלה הוא עליו ביתרון רגש הדת והצניעות: גם היהודי התנוסס בכתר שם טוב ו“עם הנבחר” יקרא לו, גם הוא היה נורא על כל סביביו ביתרון חכמתו, צדקתו, רוחב לבו ועוז רוחו; גם היהודי אהב את החופש כרוח אפו ואת ארצו ואת מקדשו ברגש הערצה נפלא מאד; ועתה היחשה דם היהודי בראותו, כי קרניו מעולל בידי נקלים וטמאים יבזו קדשיו? הישקוט לבו, בראותו שקוץ משומם בארצו המטוהרה ועובדי פסל ישימו משטרם בארץ? הישא בשרו בשניו, בשמעו התולי רעל ולעגי מעוג על דתו הצרופה! ומי המה המלעיגים? מהבילים, מאמיני תפל, עובדי עץ ואבן, העל כל אלה יחשה ולא יתן רוחו למצוקת לבו. שאלו נא לימים ראשונים וכוננו לקורות אבותינו בתקופת מלכותם השניה. כל התקופה הזו נמשלה ליום סגריר, אשר אך פעמים ושלש יזרח השמש מבין העבים ואחר יעלם. שבעי עוני ורוגז וברוב עמל ויגיעת בשר ורוח הקימו את ההיכל הקטן והדל, למרות צורריהם ומשטיניהם ושכני יהודה הרעים הנוגעים בנחלה. ואולם מלאכי חבלה האלה לא הרפו מענות את היהודים ומהציקם ככל עת מצוא עד בא היונים הגוי המר והנמהר הזה, אשר הראו פנים שוחקות ליהודים בראשונה ועד מהרה נהפכו לזאבי ערבות צמאים לדם ויאכלו את יהודה בכל פה ויכבידו עליו אכפם. בכל משך ממשלתם אנו רואים שלשלת ארוכה של תלאות וּמצוקות שונות. עלילות שמדות ומלחמות החליפו משמרותיהם עד ישועת החשמנאים; גם בימי ממשלת הגבורים הנדיבים האלה רבו העתות, שבם התקשרו השמים בעבים וירעפו דם. – יהונתן המכבי נפל לפי חרב בוגדת בנכלי טריפון הבליעל, ומלכי סוריא שקרו בבריתם תמיד. ובסוף הימים האלה עמד עבד נקלה יליד עם נכר, והוא הביא התלאה הנוראה על ראש ישראל, אשר הגיעה למרום קצה. בהסר שבט מושלים מיהודה, והארץ שבה והיתה לאחת ממדינות רומי, כבושה תחת ממשלת הנציבים. אין קץ לכל התלאה אשר הביאו השודדים והמציקים האלה על בית יהודה. כל יד עמל ותלאה הגיעתם מידיהם. את דמם שתו ומצו. את קדשיהם חללו. רגש דתם פצעו, שלום ביתם הפריעו, רכושם שללו, ארצם השמו, אוצר הקודש בזזו, בחורי ישראל הוציאו להורג, אצבע רשע שלחו לסכסך יהודים ביהודים. ולא אמרו די. עד כי שִׁסּו בהם את שכיריהם, עליזי חמס ורצח, ואת כל הגוים הגרים אשר התישבו בארץ יהודה, לדרוך ברגל גאוה על אדוני הארץ, ולמרות את רוחם בכל יכלתם. וכל כך התגברה עזות הגרים הללו, עד כי היונים תושבי קסריה העיזו פניהם לבקש משפט הבכורה על היהודים, תושבי העיר היהודיה הזאת, ונירון קיסר נעתר למו. בעת ההיא רבצה בנו האלה הכתובה בתורה “הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה”. היפלא איפא כי למראה צרות כאלה התחמץ לב היהודים והתלקחה שלהבת המלחמה בינם ובין הגוים בכל מרחבי ארץ ישראל וסוריה? היפלא איפא, כי היהודים הנפצעים בלבבם פצעי מות, מלאו את מחץ פצעיהם בסמי שנאה ואיבה אשר שבו והיו לכתובת קעקע בלבבם מזכרת עון?
על ברכי השנאה העזה הזו, נולדו גם כל החקים המבדילים, כמו “שמנה עשר דבר” וכנותיה. כי כאשר נסה אגריפס לפתות את העם לשמוע בקול פלורוס, הצר והמציק, התמרמר העם בחמה שפוכה והקנאים מצאו את הרגע הזה מוכשר לבצע את אשר זממו ויתגודדו וילכדו את המצודה “מסדה” ויניחו משמר בתוכה. ויהי כאשר הצליחו בנצחונם הזה וירהיבו בנפשם עוז ללכת הלאה בדרכם המסוכנה, ואחד מפרחי כהונה צעיר לימים ואמיץ לב מתלמידי בית שמאי, אליעזר בן חנינא בן חזקיה בן גוריון, הציע לפני אחיו הכהנים לבלתי קבל עוד מתנות וקרבנות מן הגוים המתהללים באלילים, ובדבר הזה אמר להניא בידי הכהנים להקריב הקרבנות בעד שלום הקיסר והרומאים. לשוא התאמץ הכהן הגדול וכל תופשי התורה להעבירם מדעתם. כי דבריהם לא נשמעו והקנאים גזרו אומר למלאות אחרי ההצעה הזו. ראשי הכהנים וגדולי הסופרים והפרושים מתלמידי בית הלל נבהלו נחפזו מפני הרעה הנשקפה לעמם, ויקראו אספה בבית חנינא בן חזקיה בן גוריון כה“ג להועץ כדת מה לעשות להפריע מחשבת הקנאים. והיה היום ההוא קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, כי הקנאים התפרצו בכלי נשקם בבית הועד ההוא, ויעמידו שומרים על הפתח, לבלתי תת להנאספים בעליה לצאת החוצה, בחניתותיהם ורומחיהם איימו על כל המון תלמידי הלל, אשר חשו על הבית ויגרשום לבל תהי יד תלמידי ב”ה רוממה במנין, וירב מספר תלמידי ב“ש על תלמידי ב”ה ביום ההוא, כי רק ששה במספר מתלמידי הלל הספיקו לעלות. ויכוננו מחיצה של ברזל בין היהודים ובין הגוים לבלי יבואו במגע משא ומתן ותופר האחוה ביניהם לעולמים. ענין המחיצות הללו היה: לאסור לקנות מן הגוים שלשה עשר דבר מאכל וחמשה מיני הרחקות של ריעות והכרות; ואם אמנם, כי ברוח הריליגיוני אשר החיה את רוח הלאומי בישראל, לבשו כל הגזרות הללו צורה דתית. אך אותותיהן לא ינכרו כי באדמת השנאה הלאומית נטעו ושרשו, וע“כ עד מהרה מצאו אוזן קשבת בתוך העם הנלהב והמתמרמר, אשר מני אז הסכין באהבת החומרות, ומה גם בימים האלה, אשר הפרישות וקנאות המדיניות התלכדו יחד, וממקור רגש אהבתם את הדת שטפו ועברו גם נחלי אהבת החרות וכל עלילותיהם בחיים. בסבות הדברים האלה נאחזו הגזירות האלה בלב העם וינקו מליח השנאה. מפלת היהודים וחורבן בית מקדשם לא הועילו אלא להוסיף אומץ בגזירות הללו להכות שרשיהן עמוק עמוק ביתר שאת. כי הוקדשו בקדושת האסון (י"ח דבר אפילו גדול אינו יכול לבטל, מפני שעמדו להם בנפשותיהם), וגם תלמידי ב”ה אשר התנגדו להם מתחלה קימו וקבלו אותן על עצמם ועל זרעם ולא התלוננו עוד. אף אם בסתר לבבם התעצבו לזכר המעשה ההוא ויאנחו בשברון מתנים. ככה התפשטו והתערו רוב הגזרות הללו בכל ישראל עד שאפילו יבואו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן ממקומן28.
אך אל תחשוב, קורא יקר! כי כמוהן התערתה גם השנאה בישראל ומשתלשלת מדור לדור. חלילה! מן הימים ההם עד היום שמונה עשרה מאות שנה חלפו ונגוזו, עשבים עלו בלחיי כבוד ישראל והוד יהודה בלעה הנשיה, שחוח ראש מתהלך היהודי על כדור הארץ מדחי אל דחי, העת והתלאות השביחו את רתיחת דמו ותשואת קצפו, ולא הניחו במקום אלא כאב דומם אכזרי. ובשאט בנפש יביט עתה על צורריו ומציקיו, כנחשים נמאסים המה בעיניו, שיערים להמלט מחמתם. אך המשטמה הלאומית עזבתו; החוקים המבדילים, מהם שחלה בהם יד העת וחכמי ישראל התירום משום איבה (פתם, שמנם, מתנותיהן), ומהם אשר אמנם זכרם אתנו כמו חי, כי29 טעמם לא בטל ונמוקיהם עמם. אך את תכונתם המדינית כבר פשטו בבטול ונמוקיהם עמם. אך את תכונתם המדינית כבר פשטו בבטול סבתה ויקדשו. היהודי עזב את משכנו בארץ יבחר מעונו בשמים ואתו יחד עזבו גם החוקים האלה את בית חומרם והתעלו לרוחניים, לבושיהם הדתיים אשר שאלו בראשונה, שבו והיו לעצמותם ועתה כי החל היהודי לרדת שנית על האדמה ויאמר לקבוע דירתו בין האנשים אין חפצו להוריד גם את החוקים מקדושתם המוחלטה שנית ולהפיח בקרבם רוח המשטמה הלאומית. טעם הגזרות יחשוב כסבתן, והנהו מושיט יד שלום לכל הגוים מבלי יפרוץ גזרות חכמים. שלום שלום יקרא לכל העמים ואיננו מבקש מהם טובה ואיננו מבקש מהם חסד, ואיננו מבקש מהם אהבה יתירה. אך זאת יבקש מהם! זכות משפט וסבלנות. כנים אנחנו, כל מחשבות און רחקו מעלינו וביגיע כפינו נועיל לארצכם, ברוח מבינתנו יפרח עשרכם, בכשרונותינו נרים כבוד חכמתכם. ובגמול כל אלה לא נדרוש מכם דבר, כי אם אשר תניחו לנו מעצב ורגזה שהבאתם עלינו עד היום. ליל עמל חלף עבר ושחר החרות העירנו לתחיה. רגשי בני תמותה החלו להרגיש את לבבנו מחדש. אהבה ושנאה, רחמים ורוגז ישתררו ברוחנו, ולמה איפוא תעוררו עתה את השנאה הישנה מקברות הנשיה? למה תפיחו אש ברגשותינו המרים שהיו לפחם? – עם גבריאל (ריססער) מלאך מליץ לישראל אקרא גם אני: “הנכם מדליקים אבוקת הבקורת לחפש בקורות הימים ולהוציא לאור תעלומה כי בימי חושך ישבו מעונים בקרן חשכה ויורו משפטים ליקב כי לא יתחבב אהבה ואמונה יתירה לבני דת אחרת! אבל הטרם תראו בחשכת הלילה של ההיסטוריה את משאות מדורת בית המוקד auto-da-fe שבשרה לבאי עולם באותיות אש אדומה; “**אין חובת קיום הבטחה נגד היהודים הכופרים”?** הטחו עיניכם מראות זכיותיהם של היהודים הנתונות למו מאת הקיסרים קרועות ונרמסות ברגל גאוה, ודבר מלך שלטון והבטחת אדון כנסת הנוצרים מתגוללים באשפה, יען אין חובת קיום הבטחה ליהודים הכופרים? בבקשה מכם! אל תעוררו ישני עפר מקבריהם. הניחו להם להמתים על משכבותיהם, פן יקומו ויענו בכם”
גם אני כמוהו אבקש: אל נא תעוללו עלינו עלילות ברשע ואל נא תחנקו אותנו מיתרון אהבה, כי אין אנו יכולים לקבל לא רוב טובה ולא פורעניות; אם יש את נפשכם באמת ובתמים להכיר אותנו לאזרחים נאמנים אל נא תתנהגו אתנו בדאגה יתירה. הסירו מכם כל משפט נמהר ודעת מעוקלת, חקרו ודרשו לדעת את משפט היהודים בלי איבה ונטיה. ואז תוכחו כי מבלי כל דאגה תוכלו לפתוח לפנינו שערי כל הזכיות האזרחיות ולא תהי לכם סבה להתחרט.
-
נטית קו תחת מלת הגודרות להורות, כי “העיקרים” ביהדות אינם עיקרים במובן הדוגמא הקתולית, (אמונה פרטית, בלתי תלויה בעצמותה של הדת, ומקודשת אך ברצון הכהנים), אך הם במובן גדר והגבלה, המגבילים את עצמותה של היהדות. ↩
-
כמו ריב ההונגרים והטשיכים עם אוסטריה, ריב הסלוים עם תורגמה, וכיו"ב. ↩
-
עי‘ “קול מבשר” שנה שביעית נומ’ 11 צד 86 ע"ב, אשר שם יוכיחנו הכותב על פנינו כי נתעים אנחנו בשוא לתת לאיש כבוד אלהים ולא נלמד מאחינו הרוסים להשכיל כמוהם. ↩
-
במקור נדפס בטעות: “ומכלי”. (הערת פב"י). ↩
-
הסקופטצים והסטאראבראדצים. ↩
-
במקור נדפס בטעות: “היינו”. (הערת פב"י). ↩
-
לפי הנראה נמצאו חולקים גם על יסוד דעתו של בעה“מ, ומה שיפלא בעינינו עוד יותר, בין חכמי האומות. הלא כה יאמר המ”ע Times במאמרו הראשי בשני למרץ: האומה היותר עתיקה מכל או“ה, אשר דברי ימיה מגיעים לשנות קדם קדמתה, ותעודתה להיות נמצאה בימינו אלה בכל הארצות ולהשיג בכל מקום את המעלה העליונה בסולם חברת המדינה, האומה היותר עתיקה הזאת, נאמר, ברוכה בין שאר יתרוני תכונתה, עוד במתת יקרה כי תשמור שנה שנה מועד יום בו ירדה פלאים ושודד גאונה ונחלתה. בני ישראל לא יפחדו לזכור את התלאות אשר עברו על אבותיהם בשנים קדמוניות, כי באו אויבים בגבולם ויעשו שמות בעריהם ואת ישביהם הפילו בכל קצוי תבל. מי יודע, אם לא לאשר ירהיבו בנפשם עוז לזכור ימי ענים ומרודיהם המה מוכשרים לעמוד הכן מול כל עצמת רוח מתנגד למדותיהם ולהגיוניהם מורשת אבותם אשר נתנו להם מעמד מתבודד בחברת האדם? המה יאמינו בידיעה פנימית, כי תעודה גדולה לעמם, והאמונה הזאת תרוממם ותנשאם מעל כל יד אסון ופגע נוראים שיעברו עליהם, והיא שתעמוד להם להגות ולחשוב ולקוות, כי תבוא עת אשר כבודם ישגא, ותפארתם תגלה לעיני השמש. ע”כ יזכרו שנה שנה את ימי ענים ומרודם לפנים ובצום ותפילה יקדישום.
כפי הנראה, אנחנו בני העולם החדש אין בנו כשרונות כמו אלה, אם נגפנו לפני צר נתאמץ להסתיר את תוגת נפשנו בלי משים. בדברי ימי בריטניה נמצאו למכביר פרקים מעציבים וחשוכים מכל יד עמל ויגון וסכנה; אך מי יזכרם עוד? מי יזכור בימי השלום ואושר האומה, כי אבותינו הנחילו לנו את שלום המדינה והמרגוע רק אחר מלחמות רבות וסכנות גדולות? ↩
-
ועדות מעשיהם באדיססא בשנת תרט“ו ותרל”א. ↩
-
Braffman, Ewreiski Bratstwa i Kniga Kagala. ↩
-
החכם יוסט בספרו קורות היהדות וכתותיה (צד 63), אמר: כי בכתב האמנה אשר בו באו הנבדלים על החתום, כבר נטו מחקי דת משה בצמצמם את שביתת השבת בחוג איסור המו“מ, ולא זכרו את צאת העבדים לחפשי בשנת השמיטה, וכו'. טעות גדולה טעה החכם הזה! הלא ידענו כי משנת ל”ט המלאכות נשנתה בימי הנבדלים האלה אנכה“ג. ומלבד שיציאת העבדים, גם לפי המפורש בתורה, איננה בשנת השמיטה כ”א בשנה הששית לעבודתם, הנה בימי הבית השני בטלה העבדות בין העברים לגמרי. כי בזמן שאין היובל נוהג, אין עבד עברי נוהג, כמבואר בהלכה. ↩
-
כצ“ל, ולא כמו שהעתיק בעל ”חברות“ ”חבר“ תחת ”תלמיד חכם“ למען יתעולל בנו. אפס מהתלותיו אל חיקו תשובנה, הלא מי כמהו בעל ”אמונה ישרה" צריך לחבב את המאמר ההוא –?… ↩
-
כחלום שחלם לו בעל “החברות” מבלי דעת מאיזה מקור נרפש שאב את הנחתו הזאת. ↩
-
אלה הם גם האמצעים הנכבדים שהוצעו ע“פ בעל ”החברות" להשתמש במו לתקנת אומתנו בימים אלה. ↩
-
כל עונש, נוסד בתוקף; כל תוקף, שרשו בזכות; וכל זכות, מולדתה החובה; וכל חובה, מיוסדה בהתחיבות חפשית. והנה אם ימאן אדם לחייב עצמו לבוא בברית הכנסיה, הלא אין עליו כל חובה, ואין להכנסיה עליו זכות. וא“כ אין תקפה אלא כח ידים. האומנם כי רשאי השלטון להשתמש גם בזכות אגרוף ביחוס לאויבי הכנסיה, יען שהכנסיה הסירה מהם מחסה המוסרי, והשלטון יבוא אליהם בטענה כזאת, לאמר: אם אין נפשכם להכנע תחת החוקים הכוללים ותשענו על זרועכם – הלא למצער הזכות הזו גם לנו, לשבור זרוע רשע בכח אגרופנו. אבל עכ”פ, אין תוקף השלטון נובע בדרך ישר מיסוד מוסרי, ומעלתו שניה לעומת תוקף הכנסיה החיובי המיוסד בהתחייבות. ↩
-
במקור נדפס בטעות: “אשד”. (הערת פב"י). ↩
-
כל זה לפי דין התורה ולפי מצב תמימות המדות שדברה בו (עיין לעיל). אולם בקלקול המדות נחלשו המדות הטובות והרעות גם יחד ע“כ גם מדת ”העזות“ נחלשה, וחזקה ”אין אדם תובע אא“כ יש לו” שבה להיות מספקת לספק הדיינים. ↩
-
ואל תשיבני מהנשבעים ונוטלים, כי כשתתבונן בהם תמצא בכל אחד עילה מיוחדת, שעליה תקנו השבועה, ואין משיבין משבועת תקנה לשבועת התורה. ↩
-
האומנם כי גם הגאונים תקנו להשביע את העדים, כדי לאיימם (עי' טוח“מ בב”י סימן) אולם כל זה לכתחילה ולא לעכב. וסומך אני עצמי על המבין שיודע מעצמו לחלק בזה. ↩
-
במקור נדפס בטעות: “שוה”. (הערת פב"י). ↩
-
במקור נדפס בטעות: “הגט”. (הערת פב"י). ↩
-
המונופוליה, היא הזכות שנתנה הממשלה, במחיר, לאיש מיוחד או לחברה מיוחדת לשאת ולתת במין מרכולת מיוחדה מבלי יהינו אחרים לשלוח ידם בענף הפרנסה ההיא, ע“י האמצעי ההוא חשבה הממשלה לגדור בעד הקונקורנציה. גם המכסים הגבוהים על הסחורות הבאות מחו”ל, נתיסדו להגן על סוחרי המדינה, לבלי יפסידו מהקונקורנציה החיצוניות. אפס כי גם פעולה שניה להם המובילה למטרת המונופוליה, כי ברבות כסף המכס הלא אזלת יד בלתי עשירים לשלוח ידם אל המסחר ההוא ויקום לצמיתות בידי העשירים. ↩
-
להבנת דברי אלה עליך לדעת, קורא יקר כי לכל דבר וחפץ תחת השמש יש שני מיני ערכים: ערכו העצמי – זיין אוביעקטיווער ווערטה – והוא הנערך ע"פ תועלת המקח והנאתו לעולם וכמות ההוצאה והעמל שקדמו ליצירתו; והערך השני, הוא ערכו היחוסי – זיין רעלאטיווער ווערטה – והוא הנערך לפי רוב הקופצים ומעוטם בערך כמות הסחורה, בשעה שהסחורה נמכרת בשויה העצמי אז המסחר ילך מישרים, הקונה שמח והמוכר איננו עצב, והוא הנקרא המעמד המסודר והמצוי של המסחר – דער נארמאלע צושטאנד דעס האנדעלס. – אפס אם יהרוס ערך השווי בין כמות הסחורה לרוב הקופצים, תחדל המרוצה המסודרת של המסחר. המוכר או הקונה איש בשעתו ומקומו משתמש באונס, ולחצו של חברו; השפקולציון מתגברת, בסופה ירוץ הגלגל להשפיל ולרומם להוריד ולהעשיר; בלבול יבוא לעולם, אין איש יודע מחרתו, לבבו ינוע לרגעים בין תקוה ופחד, הצלחה ואסון. המבוכה המקודחת הזו מחוללת מעמד חולה במסחר אשר תוצאותיו לישובו של עולם רעות ומריעות. אפס מה הוא הדבר המהרס את ערך השווי בין כמות הסחורה לקופצים עליה? הוא המונופוליה והקונקורנציה. ↩
-
עיין ים של שלמה בכא קמא פרק יו"ד. ↩
-
“התרת ממון וגזל” האמורים בתלמוד לגבי הגוים אין מובנם אלא “הטית המשפט במדה מה”, אבל גזל גמור שהוא שליחות ידים גרידא בקנינו של חברו ע“י חטיפה, הכחשה והטעה, הוא איסור גמור מדאורייתא, כמבואר בתלמוד ופוסקים, ואם לא מפאת הפעול הלא מצד הפועל, כי הגזל תועבה ושנוא לפני הקב”ה (עיין חכם צבי סי' כ“ו, ועיין תשובת קדושת יו”ט). ↩
-
לפי היסוד ההוא יגה אור על מעשה שמואל בקנא דדהבא (ב“ק קי”ג) הנה שמואל הבליע (פירוש: הוסיף, כדעת הר"ן) לעכו“ם חד זוזא למען יברר אם הקנא היא קנין העכו”ם מורשת אבותיו שלא הכיר בערכה, או אולי גנובה היא אתו, וע“כ לא ידע מה היא. וישם את זאת לו לאות: אם העכו”ם ישיב לו את הזהוב הלא ישרה נפשו בו והקנא קנינו הוא והיה שמואל מחזירה לו, אבל אם ישקיט טעותו ולא יאמר, הלא הראה לדעת כי אוהב חמס הוא. ואנו מחזיקים כי גם הקנא גזולה היא בידו ובחזקה מישראל שהיו למשיסה, בימים האלה. ע"כ אמר שמואל להחזיקה תחת ידו ולהחזירה לבעליה כדין מציאה. (בשם גיסי הרב הגאון מו“ה דוד פרידמן ג”י רועה לעדת קארלין ברוסיא). ↩
-
אין ספק כי הדת לא תדרוש מכל הגוים, אלא להיות גדורים בנמוסים ודרך ארץ ולא תפנה אל מושגיהם ואמונתם. כל שבע מצות בני נח לא שמה לחוק אלא על הדורשים להשיג זכות אזרח בארץ ישראל להחשב כגרים תושבים. ומהם לא הפריזה על המדה בדרשה כי יאצילו לדת השלטת את הכבוד הראוי לבלתי נאץ את הנעלה והמקודש בעיניה על כל (ברכת השם) ולבלתי ענות את בעלי החיים באכזריות רצח (אבר מן החי), אולם לעומת שאר כל הגוים הסתפקה עצמה במועט ולא תדרוש אלא מוסר ומשפט. וראיות מן הכתוב והקבלה והמושכל: מן הכתוב, אחרי שאנו רואים כי התורה עצמה חלקה את עבודת הכוכבים לכל הגוים באמרה: “אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים” (דברים ד') ולא הקפידה אלא על המעשים המתועבים באמרה: “ובגלל התועבות האלה (מולך והטאת קסם) ה' אלהיך מוריש אותם מפניך”, ומכלל זה אתה שומע כי לא בגלל תעות ע“ז עצמה. מן הקבלה, אחר שלא הוזהרו בני נח על השתוף, כמו שלמדנו מן הכותים שעובדי ע”ז בשתוף היו, ויסר מהם קצפו לבלתי שלח בם את האריות עוד. ולא עוד אלא שאחר שקבלה היא בידינו כי הילד שנשבה לבין העכו“ם דינו כישראל, הרי גם עכו”ם שהטעוהו אבותיו דינו כאדם. ולמה יקהו שיניו בעון אבותיו? ודבר זה גם המושכל מחייבו, כי מה זכות בידנו להעניש קשה את המוטעים בדעותיהם שהורישו להם אבותיהם. הנדרוש איפוא מהמון עם שיהיו כלם פילוסופים וחוקרים? או הישאו תגרת ידנו על כי טפש לבבם מקלוט את אור הדת הישראלית? תהלה לאל כי דתנו רחוקה מהזיות והבלים כאלה. ומעולם לא דרשה מיד איש אלא מה שנטע בו הטבע במדה בינונית. ↩
-
אחד מאוהבי צרפת המתלהבים לא חדל מלמנות בשבח עיר פריס כי לא יחסר בה כל, וגם עלמות אין מספר השומרות נשף (המליץ שנה זו נו' 3 מאמר ירושלים רומא ופאריז). ↩
-
פה מקום אתי להעיר על דברי המשורר הנעלה הח‘ הרי“ל גארדאן בשירו ”בין שני אריות“ השולחים ידם בקדושים ונותנים את חכמי הדת בימי בית שני לתינוקות חלושי הדעת העוסקים בדברים של מה בכך בשעת הסכנה. הנה הוא מוחה פיו (המגיד נומ' 17 1871) וגולל עונו על ראש ההיסטוריה, שלפי דבריו אך היא מדברת מתוך גרונו וברוחה כתב מה שכתב. אבל יסלח לנו הריל”ג אם נאמר כי ברכבו רום שחקים על כרוב השירה לא השפיל עיניו לתפוס את קורות האדמה אשר מתחתיו בהשקפה כוללת ובקורית וערבב הפקטים והוציא משפטים מעוקלים. ע"כ ננסה נא להאיר מעט את המבוכה והחשכה הזו. ואם אמנם במקום שיש חלול ה’ וחלול הדת אין דורשים במעשה אבות ואם נקראים אינם מִתּרגמים, אך בנדון שאנו בו מגילות דברי הימים נקרות ומתפרשות לעיני כל ישראל כי עדותן היא בהפך ממה שטען הריל"ג.
הנה הוא אומר, כי חכמי הדור של החורבן עסקו במה שעסקו ולא במה שדרשה השעה בכל פה. אולם, איך יפרנס את דברי עצמו, בהסכימו לדעת גראטץ, כי כ“ד אלף תלמידי ר' עקיבא לא היו אלא אנשי חילו, אשר התנדבו להלחם בעד חרותם תחת דגל רבם? הלא ישאל נא הריל”ג לנפשו, איפה נחה פתאם רוח הגבורה על אחד מבחורי הישיבה, אשר לא עסק כל ימיו אלא בדרשות של דופי בווים ואתים ובהלכות של מגדל הפורח באויר? מהפקט הזה עכ“פ נלמוד, כי הפרושים לקחו שכם במאורעות העת ההיא. ובאמת הלא הוא נגד כל משפט ישר, אם נאמר, כי בעת אשר לבבות כל בני ישראל מקצה התלקחו באהבת החרות ותשוקת המלחמה – לבות הפרושים לבדם נקפאו מקרח ובתמהון לב עסקו בהלכות מעוממות. ועוד תפלא זאת בעינינו ביתר שאת, אחרי אשר ידענו כי המבוכות המדיניות שצמחו בזמן ההוא תוצאותן אך מהרוח הדתית שנקלטה באומה באמצעות הפרושים הנקפאים הללו. והיתכן איפא כי נותני נשמה בעם כולו לא יהיה בהם רוח חיים? הלא מזה נראה, כי לא נתן המשורר את לבו לחדר במשכיות סתרי המסבות ולהתבונן על רוכסי המקרים והרכבתם הנפלאה. אך שאב בליסטרא של זהומין את הפקטים המקוטעים הצפים ממעל ויאמר למרוח בהם את פני החכמים, פרנסי האומה ומנהיגיה ולתתם לשמצה ע”כ עלינו החובה להגיה אור גם על הפקטים המקוטעים האלה. ונראה מה המה חלומותיו.
הנה הוא נושע בדברי יוסף הכהן, כי חכמי הדור בזמן החורבן לא השתדלו לגדל שרי צבא וחושבי מחשבות בתכסיסי מלחמה. רצונו לומר, כי לא מהרו לתת אחיזה בתוכם למלאכת התכסיס, כמו שהתחדשה ע“י הרומים. ואני אמנם עוד לבי נוקפי אם הרשות ביד ההסטורי לשפוך בוז על אנשים נאמנים לארצם ומולדתם שמסרו נפשם בעד עמם, אם גם נואלו לבוז להמצאות החדשות מחסרון אמון בהן. עוד חי בזכרוננו זכרון מלך אדיר ונאור מרגיז ממלכות, אשר דבקה נפשו בנושנות במדה נפרזה ודחה בשתי ידיו הרבה מההמצאות המועילות. עד כי נכשל בזה ונשבר גאונו. ובכל זאת חלילה לה להיסטוריה לבנות לו בגלל הדבר הזה מצבת בוז וקלסה: אך שוגה יאמר לו ולא נדהם ופתי. ומדוע נמהר איפוא הריל”ג לדון דינם של חכמי ישראל כחסרי לב ומוכים בתמהון? ואולם זולת זאת, הנה משפט הריל“ג כוזב מעקרו. כי באמת לא טמנו החכמים את ידם בצלחת בעת אשר פרצו המרידות. ויוסף הכהן עצמו יוכיח. כי כמו בכל פעם שנדרשו תקונים לאומה גם היום היו הפרוֶשים הראשונים אשר סללו הדרך לתיקונים האלה ויאמרו להביא גם את הסדרים החדשים בתכסיסי מלחמה על אדמת ישראל. הלא מי הוא זה גבור יודפת ושר צבא הגליל, אשר נהל את חילו בתבונת כפים וילמדם לעמוד חוצץ בקשרי המלחמה? בן כהנים גדולים הוא! מתלמידי הפרושים הוא! שאף אויר ביהמ”ד והתאבק בעפר רגלי חכמים שלא עסקו אלא בהלכות אין קורין ואין פולין, לפי דברי הריל“ג! הוא מצאה כקן ידו לבצר את המבצרים ולברוא לגיונות מסודרים בתוך העם. ובלי תפונה כמוהו גם שאר שרי הצבא ידעו תחבולות מלחמה. ואם כי יוסף לא יספר בשבחם, מקנאתו בם או משנאת הכתות. אך עלינו לבלי לנכר את ערכם ולקפח את שכרם. ומי פקד את שרי הצבא האלה בראש העם? מי נהל במשוט את אנית המדינה בימי המבוכות והסערות האלה! מי התאמץ לשכך את המרד אשר התפרץ בחמה שפוכה ע”י האולטרה ציולוטים ולעשות סדרים פנימה? הלא הסנהדריה, המורכבה מחברים ופרושים ור‘ גמליאל נשיא עליהם! האומנם כי לא עשו ידיהם תושיה, כי ה’ אמר לשחת את הממלכה החטאה והתגבבו עליהם התלאות מבית ומחוץ, אשר פרצו את מעשיהם. אבל לא נוכל להאשימם בהעדר רצון וזריזות, כי עשו כל מה שבכחם.
אפס שומע אני, כי הריל“ג מתהפך בתחבולותיו ואומר, הלא לא מהרגע האחרון של המלחמה אני מדבר, שאז מובן מאליו שלא היה עוד פנאי להכין הכל למלחמה, כ”א מזמן קדום לזה. ובפרט ממשך זמן כ“ה שנים האחרונות, מעת שנראה לעין ברור היטב, שלא ימלטו ממלחמה קשה לחיים ולמות. טענתו זו היא אחת ומתחלקת לשתים, לפי הזמנים השונים שתסוב עליהם. ולפיהם תפרדנה גם תשובותי. אין לכחד, כי בזמן השלוה והמנוחה כשעמדו ישראל ברשות עצמם לא שמו לבם בשקידה יתירה אל מלאכת התכסיס מסבות שונות: א) להיות העם הזה מטבעו שלו וצנוע ולא חפץ בקרבות לרשת משכנות לא לו. ע”כ לא אבה להתעסק במלאכה שאיננה מסכמת עם חפצו ויכבשו בקרבו כשרונות המלחמה, מבלי מצוא ידים לצאת לאור; ב) מלאכת התכסיס היתה בימים ההם מהמלאכות הקשות, שדרשה הרגל ועבודה רבה מימי הנעורים, כדברי יוסף הכהן עצמם, שהביא הריל“ג. כי ”מתי מספר מהיהודים, אשר למדו המלאכה מידי הנופלים עליהם מחיל הרומים, גם הם לא עשו תושיה כי לא הסכינו בה מנעוריהם“, וגם הרומים לא מקטנם ועד גדלם צמחו כלם למלחמה. אך צבא תמיד היה למו, אשר הקדישו נפשם להעבודה הזו כל הימים. ואולם המעמד המוסרי והזוציאלי של היהודים לא נתן אותם להפריש מבחרי בני הנעורים מקצות העם לעבוד עבודת הצבא כל ימי חייהם, לאכול מטוב הארץ ולבלות עתותיהם. כי האנשים האלה בהיות פרנסתם מצויה לא עשו מאומה, בלתי למדו ידיהם לקרב ועמדו מוכנים בכל שעה להכין מטבח ולשלול שלל; ג)בזמן קצר אחרי שנתפרסמה מלכות רומי בארץ הקדם, באו היהודים בעול הורדוס ובניו השנואים לעם תכלית שנאה. והחריץ שהפריד בין העם ובין המלכים האלה העמיק הרחיב במדה שאי אפשר היה לנקיי הדעת מישראל להיות נוספים אל חיל שכירי המעיקים האלה ולעבוד אתם יחד. אוהבי בית הורדוס נחשבו לבוגדים בעמם, אשר באו בעצה אחת עם הרומים להכין מטבח לשה הנאלמה, לעקדה בידיה וברגליה ולהעלותה על מזבח ממון ושאר אלילי תאוותיהם. ומי איפה ישר דרך, אשר לא יבוש לבוא בסוד מרעים כאלה? בגלל הדבר הזה התמרמרו היהודים גם על בתי הגמנזיום והקרקיסאות, שבנה הורדוס בארץ יהודה, שלא היו אלא בתי למוד לקרב ולתחבולות מלחמה; אך היהודים האמינו, שכל היכלי אדום הללו, לא הוכנו לסוכך עליהם ועל שלותם, כ”א להֵפך למו בקשת רמיה, ביום אשר יאמרו לעמוד על נפשם ולפרוק מעליהם עול זרים. – הנה שלש אלה הסבות מאירות וברורות ומבטלות את טענת הריל“ג בחלקה הראשון. אבל הלא עוד לא תנוח דעתו והוא שואל: כי אם אמנם לא חפצו בצבא תמיד בעתות המנוחה והשלוה, הלא מאורעות השנים האחרונות דרשו את התקון ההוא בכל פה עכ”פ בתור הוראת שעה "ומדוע לא מצאנו בשום מקום, כי נאספו פקידי החיל ושרי הצבא בזמן ההוא ללמוד וללמד תכסיסי מלחמה מערכות הקרב. רצוני, בלי השתתפות עם חיל המלך? אך תחת להשיבו על השאלה הזו, הלא אשאלהו אני: היתכן איפא כי יתאספו אצלי בני ישראל בריש גלי ללמוד וללמד תכסיסי מלחמה, בעוד אשר ינוח עליהם שבט הרשע של הרומים והאדומים, ולא ימשכו עליהם את החשד כי מגמתם לפרוק עול?
עתה ראינו כי ראיותיו המחייבות אינן כלום; אך עוד הוא צולע על ראיותיו השליליות ובוחר במעשה דעלית בן גוריון לדוגמא להורות כי חכמי ישראל בזמן ההוא עכ“פ עסקו בדברים טפלים באין ערך להם על החיים ומסרו נפשם על הלכות אין פולין, בעוד שעננים וחזיזים שכנו דומם על הרי ישראל והתעתדו בכל עת להריק ברקיהם המשחיתים. אולם מה ישתומם המשורר הנכבד (שלפי הנראה לא עסק הרבה בקורות ישראל) בהודע לו, מה שהעלו המבקרים החדשים: כי גוזרי ”השמונה עשר דבר“ הם המה הקנאים הנמרצים, אשר הציתו שלהבת המרידה בארץ, וכל ”השמונה עשר דבר" מטרה מדינית היתה למו! – אפשר כי הדברים האלה יהיו כחדשים ומתמיהים בעיני הקורא התלמודי, עם כל זה אמת המה כי יש להם סמוכים בבקורת הנאמנה. ואתה הט אזניך ושמע.
בתוכן מספר הי“ח דבר שוררת מבוכה רבה. הבבלי והירושלמי מכרכרים כמה כרכורים להעמיד המספר על מכונו והמה מוסיפים, גורעים, פורטים ומצרפים. ואולם בברייתא ירושלמית ובתוספתא שנינו בשם ”ר‘ שמעון בן יוחאי: בו ביום גזרו 1) על יינן 2) ועל פיתן 3) ועל גבינתן 4) ועל חומצן 5) ועל צירן 6) ועל מורסן 7) ועל כבושיהן 8) ועל שלוקיהן 9) ועל מלוחיהן 10) ועל החלקה 11) ועל השחיקה 12) ועל הטסני 13) ועל לשונן 14) ועל עדותן 15) ועל מתנותיהן (קרבנותיהן) 16) ועל בניהן 17) ועל בנותיהן 18) ועל בכוריהן; ע“כ. יש גורסין ”שמנן“ תחת ”גבינתן“ ולאשר כי ההלכה הרוחה ששניהם נמנו במספר(*) (*למרות מה שמצאנו בקדמוניות ספר י"ב ג' שעוד בימי סולייקוס נהגו העם אסור בשמן כותים, כי אמנם ברבות הימים נתרופף וחזרו ויסדוהו.) ע”כ יש להוציא אחד ממיני המאכלים הנכפלים כמו “מלוחיהן וכבושיהן” לפי דעת גראטץ. אולם לפי דעתי נראה להוציא “לשונן” אשר נאסר בפולמוס של טיטוס שהוא מאוחר לפולמוס של אספסינוס (עיין סוטה מ“ט. ונעלם ממני טעמו של גראטץ בהגיהו פח ”קיוטס“ תחת ”טיטוס"). והנה אמנם במשנה סוטה הגי’ “יונית” ולמודים אנו לפרש כי מוסבה על “חכמת יונית” אולם הגירסא והפשט שניהם מוטעים וטעמי ונמוקי: א) כשמקשה הגמ‘ (שם “ויונית מי אסירא” היא פונה אל הברייתא “כשצרו וכו'” ולא אל המשנה; ב) מה ראו על ככה לאסור יונית בפולמס של רומי; ג) קושית התוס’ בב“ק אם נאמר כי יונית היא ”חכמת יונית“ הלא כבר נאסרה במלחמת האחים? ותשובת התוס' אינה מספקת. לכן נראה לי להגיה ”רומית“ וזוהי גזרת ”לשונן“ הנזכרת. ואולי היתה בגידת יוסף בן מתתיהו המהיר בשפת רומי הנסבה לאסור הזה – הברייתא הזו נכרים דבריה כי אמת המה. ואל תשיבני, שהרי היא סותרת למשנה (שבת), כי לפי הברייתא הנ”ל צריכים אנו לומר שהמשנה מוסבה אך על ההלכה הסמוכה לה מלפניה. “כיוצא בו אמרו: לא יאכל הזב עם הזבה” שהיא מכלל “בניהן ובנותיהן” שגזרו עליהם להיות כזבים לכל דבריהם, ולולא החמירו על “חברת הזב עם הזבה” מה הועילו בתקנתן של “בניהן ובנותיהן”? הלא רוב העם ובפרט עמי הארץ טמאים המה ג“כ. מעתה זכינו לדין כי גזרות י”ח דבר ממקור אחד יצאו ולמטרה אחת כוננו: לעשות מחיצה של ברזל בין היהודים והגוים. נדרוש נא לדעת איכה יצאו הגזרות לאור ומה הגיע אליהן?:
הבבלי מספר בלשון קצרה “אותו יום נעצו חרב בבית המדרש ואמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא”. הספור הזה איננו מיוחד כראוי, ונשמע לכמה פנים. ואולם הירושלמי ייטב ממנו מעט ומיחדהו וז“ל: אותו היום (שבו גזרו על י"ח דבר) היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. תנא ר' יהושע אוניא (חבורה) תלמידי ב”ש עמדו להם (לנאספים) מלמטה והיו הורגים בתלמידי ב“ה תנא ששה מהם (מתלמידי ב"ה) עלו והשאר עמדו (תב"ש) אליהם בחרבות ורמחים (כדי שיהיה הרב ק"ע); ע”כ. והנה כצדק ישתומם כל איש לשאול: איזה רוח עברה על תב“ש לקבוע הלכות בחרבות ורמחים? אי סייפא לאו ספרא. ולא עוד אלא אחר שנמנו וגמרו על ההלכות האלה באמצעים בלתי נכבדים, מי הכריח את תלמידי ב”ה לקבלן עליהם? איזו קדושה חלה על ההלכות שנקבעו בגבורת הזרוע ולא בגבורת המופת? הלא כפי הנראה צדק מאד ר‘ מונא (ירושלמי שם) באמרו: לא מסתברא דלא (אלא) שהוא אונס בטל. ומדוע נחלקו עליו ר’ יוחנן ושמואל ועוד יותירו את י“ח דבר לטובה על כל גזרות חכמים באמרם: י”ח דבר אפילו גדול אינו יכול לבטל מפני שעמדו להם בנפשותיהן? מרא דאברהם! הלזה יקרא חרוף נפש? האם הגוזרים הטילו עצמם בסכנה? הלא מנגדיהם! כל אלה יעוררו את רוח החוקר להתחקות על שרשי הגזרות והתיחסותן להמאורעות הללו. ואל תפלא זאת בעינינו אחר שידענו כי כנסת ישראל בכלל לבשה אז צורה דתית וכל חפציה המדיניים נשאו עליהם אות אמונה. ומדוע איפא רחוק לאמר כי גם בי"ח דבר אלו נתבטא יסוד מדיני אחד שנחלקו עליו תלמידי שני הבתים הגדולים?
המשפט הזה אשר הוצאתיו מפי בכובד ראש ובשפה רפה בדרך כולי האי ואולי יתחזק ויעלה למדרגת ודאי אחרי שתתבררנה שתי ההקדמות: א) שזמן הגזרות הללו הי‘ סמוך לחורבן הבית במשך ימי המרידה ב) שתלמידי ב“ש וב”ה נחלקו באמת ביסודותיהם המדיניים. והנה ההקדמה הראשונה מבוארת, אחרי שר’ אליעזר ור‘ יהושע מדברים במאורע ההוא כאלו היו עדי ראיה וכששאלה הגמ’ (ע“ז ל”ה) מפני מה השיאו ר‘ יהושע לר"י (כששאלו: מפני מה אסרו גבינות של עכו"ם?) השיבה: גזרה חדשה היא. ובירושלמי שם: מפני שבקרוב אסרום. ולפי דברי יוסיפון העשיר יוחנן מגוש חלב מהמנפוליה של שמן טהור אשר הספיק ברשיון יוסף ליהודים אשר בסוריא שלא אבו להתגאל בשמן גוים, והפקיע את השער ארבעתים. מזה נראה כי לא נעשו עוד סדרים נכונים במסחר השמן יען שבפתאום התחדשה הגזרה בימים האלה. גם ההקדמה השניה מבוארת מאוד. התלמוד והיוסיפון יתאימו בעדותם כי הרבה מהפרושים וראשי האומה נחשבו לאוהבי השלום. ר’ שמעון בן גמליאל ור‘ יוחנן בן זכאי יתנוססו בראש המפלגה הזו. לעומת אלה מצאנו הרבה מחכמי הפרושים הנחשבים על הקנאים הנמרצים. ר’ זכריה בן אבקולס, ר‘ צדוק הכהן ואליעזר בן חנניא עמדו בראשם. והנה ר’ צדוק הכהן ידוע כי שמותי היה. גם אליעזר בן חנניא, הדורש “זכור את ים השבת לקדשו” תהיה זוכרו מאחד בשבת שאם תתמנה לך מנה יפה תהא מתקנה לשבת (מכילתא יתרו ז') נראה כי שמותי היה (עיין ביצה ט"ז) אולם גם שאר הקנאים הפרושים נראה מאוד כי לא היו מתלמידי ב“ה הנוחים והעלובים הרודפים את השלום. אך מתלמידי ב”ש הנודעים בתכונתם הנמהרה והנלהבה (עיין חגיגה כ' יבמות י"ז) ועדות לדברינו שלפי דברי יוסיפון היו הקנאים מחמירים מאוד ושנאו תכלית שנאה את הגוים וכל הדברים האלה נמנו בתארי תלמידי ב“ש. – ועתה זכינו לדון כי אותם הקנאים שיוסיפון המתהפך בנכליו יקללם בשם פריצים ועריצים ובכל שם של גנאי הם המה תלמידי בית מדרשו של שמאי הגבורים הנדיבים אשר קצה נפשם בעמל הרומאים ומסרו נפשם על ארצם ומקדשם בשעור נפלא מאוד. ולפי זה התחזקה השערתנו כי י”ח דבר שנמנו עליהם וגמרום בעלית חנניא בן חזקיה (שכפי הנראה הוא חנניא כה"ג) ממקור מדיני יצאו. ופרט אחד מי"ח דבר יאיר לנו את הדרך למצוא את המקור ההוא.
הפרט החמשה עשר מי“ח דבר היא איסור קבלת מתנות וקרבנות מן הגוים לגבי המזבח. והנה ביוסיפון מצאנו זכר לאספה אחת שנקהלו בה ראשי הכהנים וגדולי הפרושים מול שער נקנור ונועצו יחד: איכה יעבירו את הקנאים הנלהבים מדעתם המסוכנה, אשר גזרו אומר לבלי לקבל מהיום והלאה קרבנות הקיסר מטעם שאין מקבלים קרבנות הגוים לגבי המזבח. החכמים וזקני כהונה העידו כי מאז ומעולם קבלו קרבנות מיד כל בן נכר והשביעו את הקנאים במי ששכן את שמו בבית הזה לבלי יביאו אסון על בית ישראל. אך הקנאים הנשענים בגבורת ימין אליעזר בן חנניא הכ”ג ראש שומרי משמרת ב"ה צעיר לימים אמיץ לב ועז נפש אשר הוא הציע הדבר לפניהם ראשונה, האטימו אזנם לכל הפצרות אוהבי השלום, כי אמרו לתת אש לשלהבת המרד (מלחמות 2 XAII).
עתה נגה אור על דרכנו וענני המבוכות התפזרו. ספורי יוסיפון וסדור הירושלמי משלימים אלא את אלו באופן המבואר בפנים. תלמידי בתי המדרש לא נלחמו בגלל ההלכות לדעת הדין עם מי. אבל בקביעת ההלכות האלה היתה תלויה ההכרעה המסוכנה לשלום או למלחמה. והנה ההלכות האלה לא הוקדשו ע“פ ”רוב המנין“ שכוננו הקנאים בתחבולת מלחמה וחזקת היד אבל ע”פ הקידוש שקדשם העם. כי להיות נפש העם מרה מאוד על הרומאים וכל הגוים עמם מצאו ההלכות בקרבם אדמה שמנה ומטויבה ועד מהרה הכו שרש והתפשטו בכל העם. ומפלת ישראל אח“כ לא הועילה אלא להגדיש סאת השנאה ביתר שאת וההלכות האלה הוקדשו מעתה בקדושת האסון כי כל ישראל עמדו להם בנפשותיהן והשלימו נפשם על מזבח לאומיותם. ולכן לא יכלו תלמידי ב”ה לבטלן אע“פ שבקרבם פנימה ידעו מאד כי הגזרות הללו גרמו את חורבן הארץ. הנך רואה כי כששאל ר‘ ישמעאל לר’ יהושע מפני מה אסרו גבינות של עכו”ם? השיאו לדבר אחר, כאיש החפץ להסיע מלבו זכרונות מכאיבים; ואמרו על ר‘ זכריה בן אבקולס (שלפי הבבלי הוא היה המונע הראשון להקרבת קרבנות הקיסר ואע"פ שהתלמוד יתן סבה אחרת למניעה הזאת נאמן עלינו בזה יוסף הכהן שהיה עד ראיה) ענותנותו של ר’ זכריה חרבה את ביתנו. – וכן בירושלמי: ר‘ אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה. ר’ יהושע אומר בו ביום מחקו סאה. אר“א אילו היתה חסרה ומלאוה יאית. לחבית שהיא מלאה אגוזים כל זמן שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת. ר' אליעזר שהיה מתלמידי ב”ש חשב כי הגוזרים הטיבו מאד לתת חבור וקשר לרגשי השנאה הטבעיים ע“י הגזרות הללו שהיה מבטא נאמן להתרגשות שעל ידיהן נתעוררה אהבת התלכדות הלאומית ביתר שאת. ואולם ר' יהושע השיבו ”אילו היתה מלאה וחסרה יאית. לחבית שהיא מלאה שמן כל זמן שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת את השמן“, ר' יהושע שהיה מאוהבי השלום ובנפש כואבה זכר את הגזרות הללו אשר לפי דעתו הן גרמו את כל התלאה, חוה דעתו כי השנאה הטבעית אשר התחוללה בלב האומה היה בה די ספוק לעורר את אהבת ההתלכדות הלאומית כדי צרכה למלחמה נחוצה וצודקת ולא עוד אלא שהיתה מזוככה בשמן מבלי כל תערובות סוגים, ואולם השנאה המלאכותית שנוספה עליה הגדילה כמותה אבל החלישה את איכותה עד שנהפכה לישראל לרועץ. וא”כ דברי ר' יהושע מוסבים על שעת הגזרה; אך בהיות ישראל בגולה הכיר גם הוא נחיצתן ולא פקפק בהן.
ועתה דע לך, קורא יקר! כי יסודי הדברים והראיות הרבות לקוחות מספרו של החכם גראטץ (דברי הימים לישראל חלק שלישי) וכי תקרא את הדברים במקומם אז תדע גם מה שחדשתי ושניתי אני. ↩
-
אם תדע קורא יקר להבדיל בין טעם לסבה אז כמה חידות תפרנה לך בנקל. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.