¹

לכל זמן, ועת לכל חפץ.

והעת לפרסום כל כתבי המנוח הגדול חותננו הר' יחיאל מיכל פינס ז“ל גם היא באה, והננו שמחים לראות כי עלה בידינו לתת לע”ע בזה לקהל הקוראים את ספרו הראשון, בכורי פרי עטו, ספר “ילדי רוחי” אשר כבר מזמן אזל משוק הספרים. ספר זה שכתב המנוח בבחרותו, בהיותו בן כ“ח שנים, נחשב בצדק לספרו “המרכזי”, אשר בו התרכזו רעיונותיו העמֻקים וגרעיני הגיוני רוחו הגאוניים בצורה תמציתית, והם הם ששמשו מצע ורקע שעליהם רקם המנוח במשך חייו את כל אותן הדעות וההשקפות שהיו ליסוד גם ליתר הנלחמים מלחמת עמנו, תורתנו ותחית ארצנו. את דעותיו פִּתּח והפיץ במאמרים רבים בעתונות העת ההיא, ובכל חום נפשו העיר ועורר את האהבה לציון עוד לפני התעורר הרעיון בלב הסופרים הלאומיים עד כי בשנת תרל”ח, שנים אחדות לפני התהוות תנועת ביל"ו והקריאה לתחית העם על ארצו, לא מצא הועד ל“מזכרת השר משה מונטפיורי בירושלם” טוב ממנו לשלחו לארץ ישראל במטרה לעורר את יושביה והמתישבים בה, וביחוד את הצעירים שבהם, לבסס את חייהם על יסודות כלכליים בריאים, יסודות המלאכה או עבודת האדמה, ולצאת מיון הבערות והשנוררות שהיו שקועים בהן אז עד צואר. בבואו לא"י היה המנוח בבחינת “הזמיר הראשון” לשירת אביבה של תחיתנו הלאמית החדשה בארץ.

אמנם מרגישים הננו כי אחרנו במִלוי חובתנו באֹסף כתבי המנוח. כבר עברו עשרים שנה מיום פטירתו וכתביו עודם מפֻזרים בעתונים ובקבצים שונים, ורבים מדבריו נשארו בכתב מבלי שיתפרסמו כלל. זה גרם כי רבים מהמכירים עוד את טיב אישיותו ההולכת ונשכחת, ואת ערך כל אשר יצא מתחת עטו הן מצד התכן, והן מצד הסגנון, מתרעמים עלינו על מנענו מהם את הטוב ואת הענג לקרא את ילדי רוחו של פינס; אך סבות שונות וביחוד טרדות מרובות גרמו לצערנו לאֵחוּר זה, והיכלת איננה הולכת תמיד יד ביד עם הרצון.

עתה החלטנו להקדיש זמננו להוצאת כל כתביו, ושמחים הננו לראות כבר את ההתחלה, הדפסת ספרו “ילדי רוחי” בשני חלקיו. מעתה הננו מקוים כי לא נעמד בחצי הדרך, כ"א נשתדל להביא מפעל זה לידי גמר, לשמחת כל אוהבי ציון הנאמנים.

הערכה מפֹרטת על המנוח ועל מפעליו הספרותיים והצבוריים המצֻינים תבוא בהמשך פרסום יתר כתביו, ולעת עתה נסתפק בתתנו בזה את הרצאותינו עליו במלאת עשרים שנה למותו, ביום ז' אדר תרצ"ג.

ויהי רצון כי בפרסומים אלה ישוב זכר המנוח לתחיה, והדור החדש ידע מה פעל האיש הגדול הזה לטובת העם ולטובת ספרותו.

ירושלים תרצ"ד

חתניו מעריציו

דוד יֶלין, יוסף מיֻחס.

¹

חותני המנוח הרי"מ פינס היה, לפי מה שהכרתיו מיום בואו ירושלימה בימי ילדותי ועד יום מותו, אדם סוביקטיבי, מלא טמפרמנט, עשוי לבלי חת, ומוכן תמיד למלחמה כנגד כל מה שחשב למזיק ולמשחית בחיי היהדות, לא נשא פני איש גם אם הסב בזה לעצמו כעס ומכאובים, וריב ומצה היו לו מכל עברים, כי דרכו דרך ישרה מבלי נטות לצדדים. ובתור איש שהתלכדו בו שתי הקצוות נרדף זמן רב גם מצד המשכילים וגם מצד החרדים.

במלחמת הקנאים הקיצוניים על יסדו בית תפלה כשר לכל הדעות באחת משכונות ירושלים – החלה תקופת שבתו בארץ, ובמלחמתו הממֻשכה כנגד שיטת הלאומיות והחנוך משֻׁללי הדת לגמרי – נגמרה.

וגם ספרו “ילדי רוחי”, עִקר נושאיו הם דברי ריב ומדון כנגד כל תנועה המשחיתה כל חלקה טובה בישראל.

אותה תקופה היא תקופת התחלת הרפורמה ברוסיא ובפולניה, אחרי אשר קמו כבר משכילי גרמניה לפני דור אחד וייסדו להם קהלות נפרדות; ימי הנטיה וההטפה להתבוללות ולטמיעה בעם הרוסי לשם השגת זכויות אזרחיות; ועוד דברים כאלה וכאלה. וכל תנועה שהתחוללה בקרב הצבור היהודי זעזעה תכף את מיתרי עטו וחוה דעתו עליה, אמנם, הגבה זו היתה בדרך סוביקטיבית, דרך הרגשתו הפנימית, אך באותו ההגיון הישר ובאותה ההתעמקות החודרת המצַינים את כל כתביו ומאמריו.

בשם “ריב עמי” קרא את החלק הראשון מספרו, וה“מוטו” שבחר לו הוא:

וְסוֹפְרַי רוֹמְמוּ יְמִין רוֹמֵמָה

כִּי לַיָי הַמִּלְחָמָה!

(יוצר לשבת של פסח)

ואכן החלק היותר גדול של הספר הוא דברי-ריבות עם בעלי דעות והשקפות שונות.

בפתח ספרו, בפרק “ההתערבות”², ריב לו עם המתבוללים ותורתם הדורשת מכל לאֹם קטן הנמצא במדינה בתוך העם הגדול השליט להתבדל ולעזב כל תכונותיו הלאומיות המיֻחדות לו, ולהתלכד לגוש אחד עם הרֹב הגדול כי רק עי“ז יקל להשיג את הזכויות האזרחיות כיתר תושבי הארץ. והגאון הלאמי שבו וההרגשה הלאמית אשר כל רוחו חדורה בה מתקוממים כנגד דעה כזו ומוציאים מפיו דברים כמתלהמים כנגד כל מנדינו השמחים למצוא תואנה להדיחנו מלהנות לאור הזכויות האנושיות, וגם רבים מאוהבינו [כלומר: היהודים] שהתפתו לחלקת דבריהם מבלי שית לב כי אך עילה מצאו [הגוים מנדינו] לטהר זדון לבם”³, אוהבים אלה “בחרו להכחיש מציאות הסגולות המיוחדות שבנו… ולא ידעתי למה, מדוע מתיראים הם להציג לפני באי עולם הדברים כהויתם? מה עול מצא בהתחברותנו המיוחדת כי בושו בה?”⁴

ביחוד הוא כנגד “נטית החקוי המושחתה, הבאה משפלות הנפש וזלזול ערך עצמי. המחקה – תכונה עבדית שוכנת בקרבו ואיננו תלוי בדעת עצמו”⁵

וכנגד אלה הבאים בטענה כי מצד הדת אין כל מניעה להתבוללות בגוים כל זמן שלא תבוא פגיעה בדברים הדתיים – הוא קורא: “ברשות הדת הם דורשים מידינו עזיבת תכונתנו הלאומית מבלי נטות ממעוז דת ישראל: ומה מאד שמענו לעצתם, לולא כי המשפט הזה סותר ראשו לסופו: מטרת דת ישראל היא חבורו הלאומי”⁶, והוא יודע ברור כי בקרב העם “קיום האומה הישראלית כבר שב להיות חק טבעי, קבוע וקים, אשר אין ביד השנוי והתמורה לשנותו – – וכל יהודי יודע ומרגיש בידיעה פנימית כי לא ימות בעפר גזעו כשם שיודע כל בן אדם שנשמתו נצחית”⁷, “ולא יכון ולא יועיל להשפיל כבודנו הלאומי ולצמצם את מציאותנו לחברה דתית. הננו כמאז ועד עתה: לאום מיוחד עומד בפני עצמו”⁸

הימים ימי יעקב ברפמן המומר אשר בהרצאתו שהגיש לאלכסנדר השני הוא חוזר בעיקר על דבות פסטל הרוסי על היהודים שהם מכוננים “ממשלה בתוך ממשלה” ביסדם להם “חברות” משלהם ושלטון “קהל” משלהם, והוא הוסיף על החברות האלה המקומיות גם את חברת “כל ישראל חברים” הפריזית שנוסדה לאחוד היהודים שבכל העולם⁹. מלשינות זו גרמה להוצאת החקים לבטל את החברות היהודיות ואת מוסד “הקהל” שהיה לזועה לצוררינו. ופינס צועק ככרוכיא: “אי שמים! מדוע יגרע גורל חברותינו מגורל כל החברות שעל פני האדמה? העל כן תשאנה כלימה כי פתחו ידיהן לאחיהן הנגועים ברעב? מה עול מצאו בחברת בקור חולים, גמילות חסדים, מלביש ערומים וכיוצא בהן?… הלא יבושו ויכלמו לנצח עדת הולכי רכיל הבוגדים! כי השיאתם שנאתם הזדונה לעקש הישרה למען הנקם בשארם ובשרם הנרדפים על צואריהם מבלעדם”¹⁰

ביחוד הוא מתקומם כנגד הנרגנים על בתי הדין המיֻחדים של היהודים ואשר אליהם פונים מזמן לזמן גם “גוים” להשפט לפניהם, ואחרי הוכיחו כי הגוים עושים זאת מדעתם, כי הדַּיָּנים היהודים רודפים רק צדק במשפטם, הוא מביא שורה שלמה של ראיות מפקֻדות מלכים שונים בארצות שונות ובתקופות שונות הנותנות זכות לקהלות ישראל¹¹, וגומר דבריו: “ואם בימינו אלה נפלו כל המחיצות המבדילות בין הכתות בדבר משפט – – ובכ”ז יש שיור לדין ישראל וגם נוצרים רבים לא יחדלו מהגיש עצומותיהם לפני הרבנים – הן עלינו למצוא הסבה בערכה הפנימי של דת ישראל"¹². ודבר זה מביאהו לסקר בעמקות גדולה את היתרונות ההגיוניים אשר למשפטי ישראל ועקרוניהם על משפטי אירופה בכל התקדמותה¹³. ובחלק השני מספרו, בבואו לדבר על התקונים בדת והמתקנים, הוא שב להגן על עמדת חכמי התלמוד בעניני האישות כנגד ספרו של אחד מראשי המתקנים שמואל הולדהיים “האישות בישראל”, והוא הורס אחת אחת את כל הנחותיו¹⁴.

את החלק הראשון מהחלק השני מספרו הוא מקדיש לענין התקונים בדת, לברר עד כמה אין דרך המתקנים שלקחו להם את הסמכות לשנות את פני היהדות דרך התקונים הראויים והאפשריים. אך לפני דברו על הענין הזה הוא מקדים פרק של מחקר בענין הדת הטבעית בכלל ודעת ישראל בפרט, ובא לכלל מסקנא כי “דת ישראל” לא תקום לעולם בסתירה עם תוצאות המדע שנתגלו והעתידים להתגלות… כי יודעת היא לבוא בהסכם עם למודי כל דור ודור. גלי שטות חכמי מצרים, יון, פרס ורומי עברו על פניה ויצחצחוה וימרטוה לברק. גם חכמי אשכנז והשפינוזים לא נגעו בה לרעה… ובגלל הרוח האזרחי והכרת זכויות העם הקלוט בה, היתה לדת היותר מתאימה לזמן הזה, יען אין כמוה מסכמת עם חקי החברה ותקון העולם¹⁵. לא רק טהרת המחשבה בלבדה מושלת בדת משה, כי גם כל חקיה ומצוותיה הפרטיים של הדת הזאת חיים וקימים ברוח אידאות נשגבות"¹⁶. הוא מכיר אמנם כי “רבו הצמחים שעלו בעור התיאולוגיא העברית – בסבת הבצר ממנה לרחץ מאבק ילדי הימים אשר התגבב עליה במשך ימי התלאות והמצוקות ועצר בעד נדיפת הזיעה והיסודות המותריים”; אולם הוא בטוח כי “בההפך הרעל שבאדם ללשד בריא, יאספו הנגעים מאליהם… כל המנהגים הטפלים שעברו סבותיהם אם כי מצאו קן להם באחד מספרי הוראה, ישארו בספר מבלי האציל פעולתם על מהלך החיים והמחשבות”¹⁷. הוא מתנגד בעִקר לעקירת דברים בידים, ומבאר עד כמה “דבר כזה גורם לשלהבת המריבה במחנה ישראל, ומקשה את לבות האורטודוקסים כברזל… לעמוד כצר לעמת על החדשות, אף לאלו שאינן נוגעות כלל אל הדת כי אם אל החיים… כללו של דבר: האדם השולח ידו לשום משטר בהנהגת ההשגחה למרות מגמת פניה, הוא כשולח ידיו לשום מעצור למרוצת הטבע, שלא לבד שלא ישיג חפצו – ירבה גם פרעות וצלמות”¹⁸.

וממסקנתו זאת הוא בא לדון על מעשי המתקנים (הריפורמים) שהרעישו עולמות באספותיהם שהקהילו ולאחרונה לקחו להם באהבת החקוי רק את הקתוליות לדוגמה, או כדבריו "הריפורם הוליד את הקתוליות¹⁹.

את הפרק השני ממאמרו “תקונים ביהדות” שבסוף החלק השני מספרו (שם 110–96) הוא מקדיש לשאלת הרבנות ברוסיא, שהיתה אז בעלת צורה כפולה: “רבנות מטעם הממשלה” ו“רבנות רוחנית”. את הראשונים, הרשמיים, שהרכיבה הממשלה בזרוע על הקהלות הוא מבטל לגמרי: “אם משכילים המה, איה השכלתם? אם אנשי מוסר המה, איה מוסרם?…אלה אינם רבנים אבל שוטרים ונוגשים… ומבני עדתם יבדלו בלבושיהם ובמנהגיהם במדה שיפרצו גם גדר הדת… (שם 102). ואשר לרבנים הרוחניים, שאותם הוא מכבד ומוקיר ובמחיצתם הוא עומד בשתי רגליו, הנה אין הוא מעלים עין גם מחזיונות אשר לא יכשרו בעיניו. ראשית כל רע עליו הענין אשר הם סגורים על מסגר באותם הימים בד' אמות של הלכה ואינם חלים ואינם מרגישים מה שמתהוה בבית ישראל, בדבר הזה הלך בעקבותיו של הרב מנשה מאילא בקונטרסו “פשר דבר”, זה האיש שהיה לו לעינים גם בנוגע לשיטתו ההגיונית בלמוד התלמוד ואשר עליו דבר תמיד בהערצה רבה. הוא התקומם²⁰ כנגד יל”ג בשירו “בין שני אריות” על “תתו את חכמי הדת בימי הבית השני לתינוקות חלושי הדעת העוסקים בדברים של מה בכך בשעת הסכנה הלאומית”, ובראיות נמרצות וברורות הוא מוכיח לו כמה עמדו כחמינו אז על גֹבה הפעילות המדינית וההשתתפות בכל הנוגע להצלת הארץ והעם מצפרני הנשר הטורף הרומאי – הוא רואה לנגד עיניו בזמנו את אותו הטפוס שחפץ יל"ג למצוא בחכמינו הקדמונים, ועל זאת היה דוה לבו מאד.

ובדברים יותר קשים הוא שופך חמתו על המנהג הרע שפשט בין הרבנים להשיג משרותיהם גם בדרכים לא לגמרי כשרות. ופתאם לובשת אותו רוח החרוזים והאירוניא והוא מתאר את דרכי הרדיפה הזאת אחרי המשרות מתפנות בדברים האלה: “רב ומורה הוראה זקן ושבע ימים כי יקוץ בחיי הבלו ויעלה לחצרות יה השמימה או להר ה' לחונן עפרות קודש – הנה בפנותו שכמו ללכת תבוא סופה לרגליו…: רבנים ישנים גם חדשים, עשירים בדעת גם דלים ורשים, יראי ה' ובנים כחשים, צנועים או פרושים, מתונים במשפט או קלי דעת כנשים – כלם בערבוביה כנשרים חשים, אל העיר והמונה, וירבו שאונה… ויסכסכו משפחות במשפחות, ורקחות בטבחות… עד בוא הכסף ויענה את הכל, הרבנות תעמוד על אבן הלקח, כל המרבה במחירה זוכה במקח, ועזי הפנים המנהיגים והראשים, אשר קמיעת כסף הועילה למו הרבה מכשוף ונחשים, יושיבוהו על כסא ויקראו לפניו: אברך וחכם חרשים”²¹.

והוא קורא "אתם הרי ישראל, עיני העדה, מאשרי העם, מוריו ומדריכיו! אם לא תקומו כאיש אחד לגדר בעד הרעה הזאת לעשות לה סיגים ומשמרות למשמרות – עתידים אתם ליתן את הדין! אל תפנו אל האויב מבחוץ בעוד שהאורב יושב אצלכם בחדר. עשו סדרים בבית, ואחר תצאו למלחמה²².

אלה הם עיקרי נושאי דברי הריבות התופשים את המקום היותר גדול בספרו לשני חלקיו. כי אכן רַגָּשׁ היה האיש ולא יכול לראות און ולא להתבונן ולהגיב ככל אשר שמה רוח מבינתו בפיו. אם הביאו דבריו התוצאות שהיה חפץ שיביאו או לא – אחת היא לו: הוא היה מחויב להזהיר, “והיה אם ישמעו ואם יחדלו… וידעו כי נביא היה בתוכם”.

* *

*

מלבד דברי הריבות והוכוחים הנזכרים, ומלבד המחקרים בענין הדת הטבעית ודת ישראל, ובענין יתרון עקרוני משפטי ישראל על משפטי רומי ואירופא, ישנו בסוף הספר הפרק בשם “תקונים שונים”²³ אשר בו הוא מעורר את הרבנים לתקנת שתי תקלות בחיי העם ובהשקפותיו. הדבר הראשון הוא ענין תקון מקואות עפ“י נוסח אירופא החדיש עם כל נוחיותיו, במקום בתי הטבילה אשר “מימיהם עכורים ודלוחים וסרחונם נודף למרחוק; חדרי הרחיצה והאמבטיות מלאו צחנה וזוהמה, והבית עצמו בנו במקום בִּצה”. והדבר השני הוא ענין עקירת ההשקפה מלב ההמונים בנוגע לענין הונאת הנכרי כתוצאה מהמימרא “טעות גוי מותר”, למרות מה שעפ”י תורת ישראל חמורה אונאת הנכרי מאונאת ישראל בהיות בה נוסף על החטא כשהוא לעצמו גם ענין חלול ה', דבר זה אשר צוחו עליו גדולי ישראל מדורות רבים. לגֹל חרפה זו מעלינו ולקדש עי"ז שם אלקי ישראל ברבים.

ובפרק “מעשה הצדקה” שבמאמר על “התקונים ביהדות”²⁴ הוא מדבר על ענין שלישי איך לסדר את מעשה הצדקה בישראל. הוא מנתח בראשונה את סוגי העניים והנצרכים, מברר את הסבות השונות לדלותם, ועל פיהן הוא מברר את אשר יש לעשות לכל אחד מסוגי העניים הנצרכים באמת, ובאיזו שטה יכולים לבטל את מנהג גדודי הקבצנים שבחרו להם לפרנסה לסובב מעיר לעיר ולהיות בכל מקום למעמסה על בני העדה.

על יד שלשת הענינים הצדדיים האלה ישנם עוד שלשה פרקים בספר על שתי שאלות חשובות: שאלת עבודת האדמה בישראל בתור גורם להקלת נוראות מצב ההמונים בליטא ובפולניה אחרי שלש שנות רעב שעשו שַמות בהם; ושאלת החנוך בבתי הספר.

בנוגע לשאלה הראשונה²⁵ הוא מנתח טענות אלה המוצאים סבות מדֻמות לעֹני ולדלות שבאכלסי היהודים: אלה החושבים כי חומרות הדת וחוקיה הן המפריעות בעד התקדמות העם בצד הכלכלי; אלה המדמים כי העדר ההשכלה בקרב היהודים גרם לדלותם; ואלה החושבים כי הסבה האמתית למצבם הירוד היא מעוט המלאכה והאמנות. והוא משתדל לסתור כל הנמוקים האלה בהראותו כי: א) דוקא הימים שבהם היתה המסורה בכל תקפה והדת שררה בחיים היו ימי האֹשר לעם בין בימי הבית השני ובין בימי הבינים; ב) רבוי ההשכלה לא יוכל להיות להצלה להמונים, ובכלל אין עמנו מחֻסר השכלה אתית; ג) ישנם בעלי מלאכה יותר מדי בקרב היהודים, מספר החיטים, הרצענים, חרשי עץ וברזל, וכדומה עולה למעלה ראש.

והוא מוצא כי הסבה האמתית לדלות העם היא שאיננו מבוסס על הקרקע ואינו עוסק בעבודת האדמה. “האדמה – היא הבסיס והיסוד שעליו תשתכלל כנסת מדינית וחברת לאום; ועבודתה – מעין נפתח ממקור הטבע שאיננו פוסק מהספיק מזון ומחיה לרבבות בני אדם מבלי שיצטרכו להתפרנס זה מזה… ולכן אין טוב לישראל בימים האלה כי אם לשוב אל האדמה אשר עזבוה מקודם באונס או ברצון וישובו לעבדה ולשמרה… והיא תענה למו את הדגן, והתירוש והיצהר ומעשי ידיהם יתברכו. אך בדרך כזה נצליח להעלות ארוכה למחלת בני עמנו הנושנת”²⁶.

כנגד הטוענים כי “היהודי לא יצלח לעבודה זו מטבעו… וגם דור שלישי ארש יִוָּלדו להם ללא יבואו בקהל אכרים חרוצים”, – הוא מזכיר דברי יוסף פלביוס כנגד אפיון האומר כי היהודים אינם אוהבים את המסחר: “ארץ חמדה נִתּנה לנו למורשה ואותה אנחנו עובדים בשום לב”. אף הוא מביא לראיה כי כל חקי התורה מבוססים על עבודה זו²⁷ ולאלה המביאים ראיה מנסיון הממשלה בשנת 1837 לקרוא את היהודים לעבודת האדמה שנתנה להם במתנה והם לא נענו לקריאתה, הוא מביא את הסבות שגרמו לכך, ובעיקר מפני שהרעיון לא יצא מצד העם או מצד ההכרח כי אם מרצון מלך אדיר שחפץ בכך, ומפני שלא נתנו להם את האדמה במקום שבתם כ"א במקום רחוק וזר להם ובין אנשים נכרים²⁸.

בין המקומות שהוא מוצא שהם מכשרים לזה הוא מזכיר גם את ארץ-ישראל. “גם ארץ אבותינו השוממה והעזובה בידי פראים עצלים, באהבה תקבל לחיקה מכסת נפשות מבניה אשר נדדו ממנה. כי עוד לא חדל דשנה ושמנה גם היום, ועוד תתנוסס ביפיה וענתה כימי נעוריה ולא יזרעוה אל קוצים”²⁹. פה הוא מדבר על ארץ-ישראל לא מהצד הלאֻמי, אשר בו עסק הרבה במאמרים נלהבים אחרים, כ"א מהצד הכלכלי, בתור מקלט לאכלסי ישראל שצריך לבסס את קיומם ופרנסתם.

ובאחרונה הוא מיעץ לכונן חברה יהודית גדולה ומקפת שתשקד על תקנת האֻמה במקצוע הזה, ותשתדל לכונן מלבד מושבות יהודיות ברוסיה גם בתי למוד לעבודת האדמה על אחוזות מנכסי עדית כאשר עשתה חכי“ח בא”י (מקוה ישראל), והוא מבאר את התועלת הכבירה שתוכל לצאת ממוסדות כאלה.

הענין השני שהוא דן עליו הוא ענין החנוך, הוא מוצא שבחדרים מעמיסים על הילד בקטנותו מעמסה של פלפולים ושקלות-וטריות בשעה שמוחו עדיין רופס ובוסר, ומעלימים עין מכל העלול לפתח את ההרגשה והדמיון. וכנגד זה אין דעתו נוחה כמובן מהסרת החנוך הדתי ומלוי מקומו ע"י החנוך האזרחי בלבד אף כי הוא נחוץ לאדם באשר הוא מדיני, כי: דתנו מה תהא עליה? ומלבד זה “החנוך האזרחי לבדו יגרש רכות ההרגשה ורוח המוסר והאהבה ויעשה את האדם כעצם יבש… ישקיע את האדם במַטֶּריָליות יותר מדי”.

וע"כ הוא הולך ומחפש אחרי הדרך התיכונה אשר בה יֻתאמו החפצים הרוחניים עם

החמריים. והוא מברר כי “מושג התורה ביהדות מתרחב ומתפשט מאד… למוד כל החכמות והידיעות שיש בהן תועלת לאור ואמת ולצורך ישובו של עולם יש בו משום תלמוד תורה. כי מלבד שכל החכמות והידיעות דרושות לשמוש הדת עצמה… הנה גם בעמדן בפני עצמן קדושה חופפת עליהן…” והוא מתאמץ להוכיח כי “לא בספר התורה בלבד גלה לו ה' את חכמתו ורצונו כי אם בכל הטבע, וכשנתחקה על שרשי הטבע לדעת הליכותיה, אנו עוסקים בקדשי שמים”. “חפצנו הוא כי החנוך הדתי יכלול בקרבו כל מיני החנוך ויוסר החיץ המבדיל בין הקודש והחול… כל החכמות ומלאכות הן העמודים שהעולם נשען עליהם… ולכן העוסק בהן כמו העוסק בנגעים ואהלות דורשים ברצון ה'… הדת תחובבנו לאהבה את העולם והחברה, את הידיעות והמלאכות… בהתפשט הדעה הזאת בין העם אז נלך לבטח דרכנו כי מלאנו משאלות הדת והזמן יחד”³⁰.

ואולם “אחרי כל אלה, ידעים אנו מאד כי אם גם כל דבר וחכמה והשכלה נכנס בגבול “התורה” עכ”פ אין כל אלה אלא פרפראות לחכמה, אך גופי תורה הם כתבי הקודש והתלמוד, ומבלעדם אין תקומה ליהדות. לזאת לא נוכל ולא נאבה להסיר את העלם מלמודם, ונהפוך הוא: “אויר בית הספר ידושן מריח עמודי הקודש, כל נער עברי תהיה לו הכרה אם מעט ואם הרבה בדת ישראל ובספרי ההלכה והתלמוד ובקיאות שלמה בכתבי הקודש וקורות הימים לישראל”. אך עם אלה צריכים לבוא גם למודי הידיעות השמושיות. “הידיעות האלה תכתבנה על פי הכלל כי “החול יקדש בכלי”, בלשון הקדש ובצורת ספרי הדת, ד”מ: קורות הימים הכלליים תכתבנה בסגנון ספרי דברי הימים אשר בתנ“ך בשפה צחה ובפסוקים, חכמת הטבע החשבון והתכונה, תכתבנה בסגנון הלכות הרמב”ם, וכל מקצוע מהן יחובר אל פרקי הרמב“ם במקום הראוי להם: חכמת הטבע – בהלכות יסודי התורה; החשבון והתכונה – אל הלכות קודש החודש, וכדומה. והמלמדים והמורים ירגילו את הילדים להאציל כבוד ויראה לספרים הללו, לשמרם לבל יפלו על הארץ, לבל יונחו עליה דברים של חול וכיו”ב"³¹.

אם אמנם לא יצאה הצעה כזאת לפעל, ובתי ספר כאלה לא נוסדו, בכ“ז הננו רואים בתקופה הרבה יותר מאֻחרה את יעבץ גיסו מחבר ספר דברי הימים הכלליים במתכֹּונת ספרי דברי הימים, שבתנ”ך ובסגנונם וברוחם, והוא בעצמו מחבר “ששה סדרי משנה” בסגנון המשנה. וספר בלמודי הפיסיקה (ספר “הכח”) לא בסגנון הלכות הרמב“ם אבל בסגנון תנ”כי וברוחו.

* *

*

זוהי תמצית הענינים הכלולים בספרו הראשון של המנוח פינס, שהוא עוד היום בעל משקל, ומעטים כמוהו גם בזמננו.

ואחרי כל הדברים האלה עלי להעיר כי הספר “ילדי רוחי” חובר בגולה וכל עניניו מוסבים רק על חיי הגולה, אך הרבה יותר מאשר הגה לב המנוח בעניני תקון חיי הגולה בצעירותו, הגה אחרי כן גם בחו"ל וגם בארץ בעניני התחיה הלאֻמית ועניני ישוב הארץ והמצב בארץ, וכל מאמריו ומכתביו שיבואו בספרים הבאים היו תמיד כגִלוּיים לכל קוראיהם בעמק מחשבתו וישר משפטו ובהירות הבעתו.

דוד יֶלין

1. זכרונות

אין לך נושא בעל שני הפכים כאותו הנושא הקרוי “אני”. – יש בני אדם בעולם, שה“אני” הפרטי שלהם הוא תמצית חייהם, והוא עילת כל העילות בכל מעשיהם ונטיותיהם. כסבורים הם, שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל הפרט שלהם, ובשביל תועלתם העצמית. אנשים אלה, כמובן, הם אסון גדול לעולם, ואוי ואבוי לו לעולם אלמלי היה כולו מבוסס על יסודות רעועים של טפוסים אלה, אלא שלאשרו של עולמנו ולאשרה של כל האנושיות כולה, עוד “הפך” לנושא זה, והוא – אותו סוג של בני אדם הסוברים “כלל תחלה” ושה“אני” שלהם לא נברא לכתחלה אלא לטובתו של אותו הכלל או של אותו חלק ממנו, שאליו הם מתמסרים בכל נפשם ובכל מאודם, ולא עוד אלא שבאותה מדה שהם מתמסרים לכלל משא-נפשם הם מזניחים את הפרט שלהם, ואת ה“אני” שלהם עד שהוא משתכח מלבם ואפילו מתנוון והולך. אמנם מעטים הם בני-עליה אלה ביחס אל הראשונים, אבל הם הם יסודו של עולם, מלח העולם, והם הם בוניו ומכונניו, ולאנשים כאלה התכוון בודאי ר' יוחנן באמרו: “תלמדי חכמים נקראין בנאין, משום שעוסקים בבנינו של עולם כל ימיהם, וכתיב אל תקרי בניך, אלא בוניך”

ור' י. מ. פינס היה שייך לסוג האחרון של בני האדם, לסוג הסובר: כלל תחלה; ותכונה מצוינה זו של אהבת הכלל לא היתה לו למנוח רק קנין עצמי, כלומר: היא לא באה לו רק מתוך התאמצות עצמית לסגלה לו על ידי כוונה והרגל, אלא נפלה לו בירושה מאבותיו, שעד כמה ששמעתי וגם נוכחתי לדעת, גם הם היו טובים ומיטיבים לכל, לרבות משפחת אשתו של המנוח, שהיתה נצר למשפחת ר' שמריהו לוריא הידוע. – ואני, כשאני לעצמי, יכול אני להעיד, ואפשר שעדותי כשרה בנידון זה, שלמן היום שהיה לי הכבוד והאושר שיאמצני המנוח כבן לו, היינו משנת תר"ן, לא שמעתיו מעולם מטפל בעניני עצמו, ובתקון מצבו החמרי הפרטי שהיה לו מה לתקן, ולא עוד אלא גם כשהייתי מנסה, בשעות קשות, להשיא השיחה לענין חמריותו, ודאגת ימי זקנתו, רחפה תמיד בת-צחוק קלה על שפתיו, ותהי תשובתו:

– כלך לך, בני! פרשה זו של דאגת פרנסה לעצמי ודאגת עתידי לא תפסה מעולם מקום חשוב בספר ימי חיי, ידאג לו מי שבראני והוא כל יכול, אני צריך לדאג לאחרים, סובר אני כר' אליעזר הגדול בשעתו, שהיה אומר: כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר “מה אוכל מחר?” אינו אלא מקטני אמנה.

ואחריתו החמרית של המנוח, הידועה בלי ספק כמונו לרבים, מעידה כמאה עדים על אמתת דברי, הוא לא השאיר אחריו גנים ופרדסים משלו, ואף לא בית ענו וקטן השאיר, אף על פי שכל ימיו בארץ היה עסוק ברכישת קרקעות, וביסוד מושבות, ובבעיות של נטיעות ובנין שכונות וכו'. בכל אלה עסק, ובמסירות רבה, רק לטובתם של אחרים, ויש שגם הקדיש למטרה הנ"ל חלק הגון מרכושו, שהביא עמו בבואו לארץ. להנחלת אחרים דאג ולא להנחלתו עצמו או בניו, והדברים גלויים וידועים, וכל הבקי כמונו – בניו וחתניו – בענין קנית “פתח-תקוה” יודע מזה ולא כאן המקום להוכחות.

ולבל אהיה מוחזק בדאי בעיני עצמי, עלי להודות שרק פעם אחת שמעתי שהמנוח התאונן על מצבו החמרי הירוד, אבל גם הפעם לא לשם תועלת עצמו נתכוון, אלא לשם תכלית אצילה ונשגבה, שהיתה קרובה ללבו מאד.

זה היה באחד מערבי הקיץ של שנת תרס“ד, הוא התאכסן בביתי, כי אשתו היתה בחו”ל, ואז עסק המנוח בחבור ספר “הכח” הידוע, וכשובי הביתה מעבודתי, מצאתיו כפוף על שולחן-הכתיבה, וכראותו אותי הושיט לי בחבה גלויה – כדרכו – דפים אחדים כתובים בעפרון – כי כך היה דרכו של המנוח לכתוב כל מה שכתב בעפרון, למען הקל עליו את מלאכת התקון ע"י “מוחק” בשעת הצורך. – ואמר לי:

– קרא, בני, מה שכתבתי היום, והגד לי דעתך עליו.

קראתי את הדפים. וממילא מובן שלא היה לי מה להעיר ומה לשנות בסגנונו המלוטש שבעתים, והמגובש שבעים ושבעה, ואז נתגלגלה השיחה בינינו על דרכי הסגנון העברי בכלל, ועל השקפתו עליהם בפרט, השקפה שנמסרה על ידו בהקדמתו המצוינה לאותו ספר “הכח” עצמו, הקובעת ברכה לעצמה, והמשמשת – לפי דעתי – תשובה מספקת ופתרון הגיוני לכל המתקשים עד היום בבעיה חמורה זו של דרכי הסגנון אצלנו, באיזה מהם לבחור: אם בסגנון התנ"ך, המשנה, או האגדה, או בתערובת שלשתם. ובמרוץ-שיחתנו קרא המנוח ואמר:

– אני מצטער מאד, בני, על ימי עשרי הטובים שעברו ואינם.

ובהעמידי לו פנים של “תמה” וכמי שדורש באורים להערתו, הוסיף תוך כדי דבור.

אבל היודע אתה למה? – משום שאלמלי הייתי עשיר, כי אז הייתי מקים על חשבוני בירושלים מעין סנהדריה של סופרים מובהקים, ככל¹ אשר היו “גדולינו” נוהגים, ביחוד בתקופת הזהב ההסטורית הידועה של עמנו – היא תקופת ספרד – למען השיב לשפת-קדשנו את כבודה הראשון, כלומר: את סגנונה העברי האמתי הבהיר והמדויק, ואת צמצומה היסודי בדרך ההבעה.

ושנים אלה: הסגנון המדויק וצמצום ההבעה לא היו נתונים לו, למנוח, לישון במנוחה, ומדי קראו דבר מה שהיה כתוב “בסגנון מימי”, סגנון של “גרגיר אחד של אורז המתבשל בתוך יורה מלאה של מים” היה מצטער מאד, וכמעט שהיה מתרגז.

הצמצום – היה י. מ. פינס אומר, צריך להיות סיגולו המיוחד של העברי, כל מה שהעברי אומר או כותב צריך להיות טבוע במטבע של “מועט המחזיק את המרובה” ולא להיפך, ובמקום שאפשר לו להביע איזה רעיון על ידי דבור אחד, אסור לו להשתמש בשנים.

העומק בסגנון – לפי דבריו של המנוח – זהו עיקר העיקרים, וכל כך למה? משום שהמנוח היה רגיל להביט על הסגנון שלנו מתוך האספקלריה המאירה של דיקנות סגנונם של המשנה והתלמוד שאפילו " האכין והרקין" יש להם ערך ומשקל. – הרוחב בסגנון – לפי השקפתו של המנוח – הוא חקוי הבא ברובו מן החוץ, וצריך להלחם בו בכל תוקף, כי “באתרא דליעול ירקא, ליעול בשרא וכוורא”.

המנוח דבר מעט. וכתב פחות ממעט – ביחס לכשרונו הגדול ולרוחו הכביר – וזה משום שאהב את הצמצום.

– והצמצום – היה פינס אומר – מיגע את המוח ואי אפשר לו לאדם להמשיך בו זמן רב, העיקר – מה שאומרים, ולא כמה שאומרים.

ואיך התבטא פעם ח. נ. ביאליק על מעוט כתיבתו של פינס? – הוא אמר: “המנוח י. מ. פינס אף על פי שלא הרבה דברים בספרותנו, הנה דמותו לא ניתנה להיטשטש ודבריו לא ניתנו להבטל אפילו באלף”

ושוב פעם שמעתיו אומר, כמסיח לפי תומו ובודאי בלי שום כוונה להתגנדרות ולהתפארות שהיה רחוק מהן מאד מאד:

– דוק בני בספרי “ילדי רוחי” ותמצא, שכל מה שאמרתי שם בשורות אחדות ביחס לתקון עולמנו היהודי, לבנין ארצנו, עמנו ולשוננו, משמש חומר כתיבה לכל אותם המאמרים הרחבים מני ים שבעתונותנו זה שנים אחדות, ומי יודע עד מתי עוד?

ואותו ביאליק עצמו, מה אמר בהספדו על י. מ. פינס בפטירתו לפני עשרים שנה בנוגע לעבודתו הספרותית של י. מ. פינס בכללותה והשפעתו על אחרים?

עבודתו של הסופר פינס – אמר ח. נ. ביאליק – והשפעתו נחלקות לשתים. עבודת פובליציסטן הוגה-דעות, ועבודת אמן הלשון והסגנון, ובתוך שני תחומים אלה, עבודתו מצוינת משל חבריו (ההדגשה בשלש המלים האחרונות היא של ביאליק עצמו), חותם מיוחד, חותם פינסי טבוע עליה. ועין בוחנת תמצא את עקבות השפעתה החשאית והצנועה בכל הספרות שלאחר כך. – השפעתו של פינס גם במקצוע הדעות וגם במקצוע תחית הלשון מובלעת ועומדת כבר בספרותנו. ואין לנו אלא לבדוק אחריה ולעמוד עליה". – ועוד אמר: – “בבחינה ידועה דומה שהקדים פינס את זמנו, ועל הרבה מרעיונותיו לא עמדה ספרותנו אלא לאחר עשרים שנה, ובשעה שרעשה קמת האביב בשדה סמולנסקין, כבר הבשילו שבליו הבודדות של פינס גרעינים ממוחיים שעשו קמח לבסוף, בתקופת אחד העם”.

ובהזכירי את שמו של אחד העם, אֹמר, דרך אגב, שבאחת היה המנוח מקנא קנאה של היתר – קנאת סופרים – באחד העם, בזה שלפי דעתו של המנוח היה אחד העם אמן-ההבעה יותר ממנו.

– אחד העם – אמר לי המנוח פעם, – יודע יותר ממני לתת בטוי לרעיונותיו בשפה יותר פשוטה ונוחה, ועל כן גם יותר מובנה משפתי, ובזה, – אני מודה – אני מקנא בו.

וגם אלה דברי ביאליק:

– “בעבודתו הספרותית של י. מ. פינס, יש עוד צד שראוי לעמוד עליו בפרטות, אבל הפעם אומר בקיצור, שהמנוח היה אחד ממחוללי התנועה של תחית הלשון העברית לשם דבור, תנועה זו בכלל מתחילה מן החבורה הירושלמית, ודוקא מן האורתודוכסים שבה כגון: י. מ. פינס ויעבץ. גם לתוך תנועה זו הכניס י. מ. פינס את העקרון של התפתחות. הוא היה אומר: כדי להחיות את הלשון העברית, צריך לבקש את כל כלי המחשבה אשר נוצרו כבר על ידי האומה הישראלית, צריך לתפוש את רוח הלשון, הצורה והמשקל, אלה הם היסודות שהתווה המנוח, והם הם שנעשו אחר כך לכוחות פועלים בספרותנו, ונצחו את דעותיו של בן-יהודה.”

אבל, אם היה המנוח נוהג צמצום יותר מדאי בדבור ובכתב, לא כך היתה מידתו ביחס לקריאה, לעיון ולמחקר, שם לא קבע לו כל תחומים, – את הכל צריך לקרא ולדעת, ועל הכל צריך לשאול ולהתודע – היה המנוח קורא תמיד – הידיעות תחומיהן מעורים זה בזה, ומעורבים זה בתוך זה, וכל אחת מהן היא בבחינת שופעת ומושפעת, היא יונקת מחברתה והיא מיניקה את חברתה.

ולכן קרא את הכל, והתענין בכל, דבר לא נעלם ממנו בתורה, בהלכה ובאגדה, וכמו כן בספרות העברית והכללית. ומפליא היה לראות, עד כמה היה כל מה שקרא מסודר בקופסת מוחו הגדול בסדר מתמיה. גם במלי דעלמא היה המנוח תמיד סקרן, ועל הכל שאל: מי זה? ומה זה? ומדת השתמשותו של כל אדם שבא בגבולו בשתי שאלות האלה היתה לו לקנה מדה למדוד על פיה את התפתחותו. וכך היה אומר תמיד:

– כל מי שרגיל להסתכל בכל דבר בעין בוחנת – וביחוד הילדים – והוא מצוי תדיר אצל מלות-השאלה: מי, ומה? – תקוה גדולה נשקפת הימנו, כי שאלות המיהות והמהות, שני עמודי האור האלה צריכים ללוות את כל אדם בדרכו – דרך החיים.

ולרגלי תכונתו הסקרנית היה המנוח בבחינת קנקן ישן מלא ישן, חדש וחדיש, כי מוחו לא ויתר על שום דבר, והוא ספג וגם שימר את הכל.

אמנם, אני הולך ומזדקן – אמר לי פעם בצחוק – אבל מוחי נשאר תמיד חדש עמדי, והוא עלול לספוג את הכל, ולמיין את הכל.

ואכן עד רגעו האחרון, היתה דעתו של המנוח צלולה עליו, לא כהתה עינו – עין השכל והתבונה – ולא נס ליחו – ליח התורה והחכמה, הוא היה מסוגם של תלמידי החכמים הללו ש“כל זמן שמזקינים, דעתם מתישבת עליהם”, ועל כן אין פלא אם היה ביתו של המנוח עד יומו האחרון פתוח לרווחה בפני כל שואל עצה ודורש תבונה. וכאלה – אמנם – היו רבים ומכל הסוגים, – פינס היה כל ימיו פנס אמתי שלאורו נהנו רבים, והוא היה גם מורה מצוין להלכה ולמעשה, כי הרי הוא הורה שנים לא מעטות בסמינריון של חברת ה“עזרה” בשעתה, ודיו היה לו למי ששוחח עמו אפילו שיחת חולין בכדי להכיר את ערכו הגדול. אשמע בנחמה אם לא שמעתי רבים מתלמידי החכמים המצוינים, שבמותו הביעו את צערם הגדול על טרדותיהם שמנעו מהם את העונג לבקר את פינס בחייו לעתים יותר תכופות.

– כל רגע של ישיבה בחברתו של חכם זה – אמרו אלה – היה מסב לנו תענוג, והנאה רוחנית של אמת. גם שיחות-חולין שלו היו תמיד מלאות תוכן וענין.

וגם זאת מתכונותיו התרומיות של פינס שהוא לא ידע שנאה לשום אדם, לרבות רודפיו ומשנאיו. – איני עלול מטבעי לשנוא אדם בלבי, – הגיד לי פעם בהתוכחנו על אדם אחד, שלא הצטיין הרבה באהבתו למנוח – כלום מחויב כל אדם לחשוב כמוני? הרי כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שוים ביניהם כך אין דעתם שוה, וכבר אמרו חז"ל: בשלשה דברים אדם משתנה מחברו, בקול במראה ובדעת, – והוסיף: יש בני אדם, שמדרכם לברר את הפסולת מתוך הבר שבתכונות-חבריהם והם בבחינת משמרת המוציאה את היין וקולטת את השמרים, ואנכי זה דרכי מאז לברר את הבר מתוך הפסולת שבתכונות חברי, אנכי אוהב להיות בבחינת נפה, הקולטת את הסולת ומוציאה את הקמח. ולכן איני בא לעולם בטרוניה על שום אדם בשביל דעותיו, אני מגיד בהתגלות-לב לכל הבא בגבולי את אשר אני צריך להגיד לו בעד או כנגד, וחסל.

ובדבריו אלה התכוון פינס לא רק ביחס אל בני הישוב החדש, שהיו מתקרבים אליו מאד, כי אם גם ביחס לבני הישוב הישן, שהיה הוא מתקרב גם אליהם. הוא ידע להעריך את הטוב אצל כל אדם בלי הזדקקו יותר מדי לדעותיו ולהשקפותיו הפרטיות עד שלא נתכונו למרד באמת, כי על האמת לא ויתר המנוח, ועד-שמיעה הייתי פעם בשוחחו עם אחד מאלה החשובים שבמתקרבים אליו מהמשכילים, אשר פינס עזר לו הרבה בחומר וברוח, בהתאוננו באזניו למה התעלם מן האמת בענין ידוע וגם התכוון למרוד בה? וכשקבל מהלז תשובה, שהטעם הוא משום “שהוא הולך אחר התקיף” – ענה לו פינס בנזיפה מרה:

– צר לי עליך מאד, וצר לי עלי שטעיתי בך עד עתה, אני רק האמת נגד עיני תמיד, כי אין תקיף אצלי אלא האמת.

ומאז התיחס אל האיש בזהירות יתירה.

על אודות נדיבות לבו ועדנת-נפשו של פינס ושל בני ביתו, ואהבת כולם להכניס אורחים בביתם ולשמשם ככל מה שת"ח ותיקים משמשים את אורחיהם, – אני חושב למותר לדבר, פרק זה יהיה היותר ארוך שבפרקי-ספר תולדות חייו של המנוח לכשיערך – ואני מקוה שיערך בקרב הימים, ויחד עמו עוד פרק אחד היסטורי ביותר, ומענין ביותר – הוא הפרק של הרדיפות שסבל המנוח מאת מתנגדיו שהשתמשו בכל מיני דרכים ואפילו בהיותר אכזריות ומכוערות על לא עוול בכפו – על שפתח בית-כנסת חדש בשכונה חדשה. – פרק אחרון זה ביחוד כדאי הוא לפרסום ובודאי תגיע השעה גם לכך.

ב. דעות

אם קשה לעמוד על רגל אחת על תכונותיו של י. מ. פינס אשר הרבה יותר ממה שהשמעתי כאן יש עוד להשמיע, על אחת כמה וכמה שאי אפשר לעשות זאת ביחס לדעותיו ולפעולתו הספרותית. לנתח את דעותיו ואת פעולתו הספרותית של י. מ. פינס לא דבר קל הוא, והמלאכה לא לשעה ולא לשעתים, ואף לא ליום ולא ליומים. אסתפק עכשיו בהגידי רק שהמנוח היה אישיות מוצקת מאד, ובעל דעות עצמיות וקבועות, שכל הרוחות שבעולם לא עצרו כח להזיזו מהן, לא, חלילה, מתוך עקשנות בלבד, אלא מתוך נצוח עמוק וחדירה מקיפה בענין שדן בו. דעותיו והשקפותיו של המנוח הן ברובן מצד פרסומן בבחינת נטפי גשם פנינים המפוזרים בארבע רוחות שמי ספרותנו והן חסרות רק רכוז וכנוס, המנוח – כאמור – לא כתב הרבה ענינים מקיפים שלמים, אלא בכל בקעה ספרותית, שמנה וטובה שמצא לו בדרך קריאתו, שם זרע את זרעו, הפנינה היותר יקרה שנשארה לנו מאת המנוח ביחס לדעותיו ולהשקפותיו על חיי העם והדת, ושבערכה הכמותי וביחוד האיכותי משמשת גולת כותרת לכל מה שכתב, הוא בלי שום ספק ספרו “ילדי רוחי” שעליו אמר ח. נ. ביאליק – כי הוא ספר קטן אבל חשוב מאוד, ולפי דעתו הוא הספר, שבו הובעה תמצית דעותיו של המנוח, ועל ידו הביא המנוח מהפכה יסודית ביחוד בשתים: א) באותה ההשקפה המוטעית שהיתה רווחת באותה תקופה שבה נכתב הספר, אצל הסופרים “המתַקְנים” במרכאות, שהיו סבורים שקלקול חיינו בא בעקב קלקול דתנו, ואם תתוקן הדת יתוקנו ממילא גם החיים. ובא האיש האחד – כך כנהו ביאליק – פינס שמו, ועמד וקרא: מוחלפת השיטה! תקנו את החיים ותתוקן הדת. – ב) י. מ. פינס הביא מהפכה גם באותה השקפה ביחס לתעודתו של ישראל בעמים “שהמתקנים” המפורסמים, כביכול, במערב אמרו: כי ציר בגויים שולח ישראל להיות לאור להם ללמדם את הלמודים הצרופים… וזה – כמובן – בכדי להצדיק את גלותו ואת פזורו בין אותם העמים, ופינס קרא: “לא! ולא!” האומה הישראלית לא שולחה כציר ללמד לגויים למודים צרופים, וגם מעולם לא בררו לה את תעודת משלחתה בארץ, כי זו ממדת ההשגחה לפעול פעולתה בכל היקום בעקיפין, באופן שהמשפיעים והמושפעים לא ידעו איש את תעודתו, וכוונת ההשגחה תֵעשה מאליה… היהדות היא – לדעתו של י. מ. פינס – אחד משאר מעשי-בראשית ובריאת הטבע, והיא דומה לשמש זו הזורחת בלי דעת שקרניה תפיצנה ברכה לחיים, והיא גם באה לעולם לא בשביל אחרים כי אם לצורך נושאיה בלבד בתור צורות וכלים בשביל רוחם הפנימי המיוחד להם… ועל כן תוצאתה של השקפה בריאה זו היא – כמובן – הגאולה המחויבת והכנוס הלאומי. ועל כן התמרמר פינס מאד על כל אלה שהביטו תמיד לצדדים בכדי לכוון את פעולותיהם ביהדות לפי טעמם של אחרים, והוא קורא בכעס גלוי ואומר: “עד מתי לא ידע ישראל כבוד בנפשו פנימה?!”

ג. מעוט הכתיבה

מעוט הכתיבה של י. מ. פינס ופזור-רוחו, בכתיבתו שאכן יש להצטער על שניהם מאד, היו תוצאות הכרחיות משתי סבות אופיניות שציינו אותו, והן: א) אהבתו לבלוע יותר מאשר לפלוט. הוא סבר, שכל העוסק בעשית ספרים הרבה, איידי דטריד למיפלט לא בלע. – ב) וסיבה זו היא העיקרית. הוא צמצומו בסגנונו, כאמור. הכתיבה לא נחשבה בעיני י. מ. פינס, למלאכת-חולין, שכל עיקרה אינו בא אלא לשם השכר החמרי, או “למען יפוצו המעינות חוצה”, הוא חשב את הכתיבה ל“דבר קדוש”, שאסור לאדם למשמש בו בכל עת ובכל שעה בידים עסקניות, ומתוך “דעת קלה”, אלא הוא נזקק לפרישות יתירה ולהשראת רוח יתירה, ומשום כך לא כתב מעולם אלא בשעה שנחה עליו רוח-הקודש לכך, ובשעה שבאמת היה לו מה לתת, ובאופן זה – ממילא – לא הוציא מתחת ידו אלא דבר מתוקן ומנופה בשבע נפות. הוא כתב ותקן, ותקן וכתב, וחזר וכתב, וחזר ותקן פעמים לא מעטות, וכל כך למה? בכדי שלא תמצא חלילה מלה מיותרת במה שכתב, או אפילו אות אחת ללא צורך.

– אותיות האלף-בית – היה רגיל פינס לאמור – חשובות אצלי כפנינים יקרות ובעלות ערך רב, שאסור לבזבזן על נקלה, ולנהוג בהן קלות-ראש חלילה. אלא הן זקוקות לשיבוץ אמנותי ממש כאותן אבני-המשכית הזקוקות ליד מיוחדת של אמן משכיל לסדרן זו על יד זו להיותן לאחת מבלי ריוח ביניהן.

ואף על פי כן, גם במיעוט שכתב המנוח, יש משום “אכול ושבוע” והוא נבלע – לפי דברי ביאליק – “בשלשלת המחשבה העברית, שנמשכה אחריו על ידי סופרים אחרים”, וכל מי שרוצה לתהות על קנקנו של מיעוט חשוב ובעל ערך ומשקל זה, ילך ויבדוק ברשימתו הביבליוגרפית על פינס של אותו חכם צעיר וחשוב – הוא מר זכריהו פישמן ז"ל שטרח ואסף אותה וגם הקצה לה מקום חשוב בספרו שבכתובים בין יתר הרשימות שאסף על חכמי ישראל וסופריו.

עלי להוסיף שרשימה זו שנמסרה לידי ע“י אשת המנוח פישמן ז”ל צריך להשלים אותה ולהכניס בה עוד הרבה מכל מה שטרם נדפס ושישנו אתנו בכתובים, שאנחנו מקוים שבקרוב יופיע על ידנו כאמור, כגון: מכתביו של פינס ליעבץ גיסו במשך שלושים וחמש שנה, ומכתביו של פינס ז“ל לועד “מזכרת משה מונטפיורי” בלונדון משנת תרל”ח היא שנת בואו לארץ ישראל הכוללים שיטה שלמה של בעיות ישוביות, ועוד רבות כאלה מדברי ספרות אוריגינליים ומתורגמים, ויש להצטער מאד על אותן מאות המכתבים “על אדות א”י וישובה" שלוקטו וסודרו אחרי מותו של המנוח על ידי אחיו מר פישל פינס ז"ל מרוזנוי שאבדו – כנראה – בימי המלחמה העולמית האחרונה כבוא האויב לעיר מגורו של זה האחרון.

כלל העולה, על פעולתו הספרותית של פינס נוכל להמליץ – ובצדק – את מאמר התלמוד²:

"למה ר' בון דומה? למלך שהיה לו כרם, ושכר עליו פועלים והיה שם פועל אחד מתכשר במלאכתו יותר מכלם, כיון שראהו המלך כשר במלאכתו יותר מדאי, אחז בידו והתחיל מטייל עמו ארוכות וקצרות, לעתות ערב באו הפועלים ליטול שכרם ובא אותו פועל ליטול שכר עמהם, ונתן לו המלך שכרו כמותם, התחילו הפועלים מצרים, אמרו לו: אדוננו המלך! אנו שיגענו כל היום וזה שלא יגע אלא שתים שלש שעות ביום, והוא נוטל שכרו כמותנו? – אמר להם המלך: מה אתם מֵצֵרים? יגע זה בשתים או בשלש שעות מה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. – כך יגע ר' בון בר חייא לעשרים ושמונה שנה מה שלא יגע תלמיד ותיק למאה שנה.

ד. יחסו של פינס למה שכתבו אחרים

ואחרי שלא הכמות של הכתיבה היתה העיקר אצל המנוח אלא האיכות, משום כך, על אותו היסוד היהודי של “ואהבת לרעך כמוך” עסק המנוח יותר בתקונים של דברי חבריו הסופרים מאשר עסק בשלו, ועדים לזה יכולים להיות רבים מסופרי א“י החיים אתנו כיום, הוא היה מעיר להם שהלבוש הסגנוני שבו הם מלבישים את רעיונותיהם צריך להיות מחותך בדיוק נמרץ לפי מדתם של הרעיונות מבלי “סרחים עודפים” ללא צורך, ועל כן הוא גם השתדל להתאים את המלבוש לרעיונות חבריו, וגם עשה זאת בצורה כל כך נוחה ומחוכמת שנתנה ספוק מלא לשני הצדדים, לו ולחבריו, וכך נהג המנוח לא רק ב”מאמרים" אלא גם בספרים שלמים.

ה. מעשים

סעיף זה של “מעשי-פינס” היה צריך להיות לכתחילה היותר ארוך בהרצאתי זו, אלא שדווקא משום כך הוא היותר קצר. הוא היה צריך להיות ארוך משום שהוא קשור עם פעולות מעשיות בישוב, ועם הסטוריה של מוסדות וחברות, מושבות ואנשים וכו' בתקופה של שלושים וחמש שנים מהיותר מענינות. היינו: מיום בואו של המנוח לארץ בשנת תרל“ח ועד יום פטירתו בז' באדר תרע”ג. אבל אסתפק הפעם להגיד בקצרה בכללות רק זאת שחמש ושלשים השנים של ישיבת המנוח בא“י היו שלשלת ארוכה של מעשים טובים לתועלת הצבור בכל עת ובכל שעה. בכל עיר ובכל מושבה ששם ישב המנוח מעט או הרבה שם זרע את זרע עבודתו הברוכה לטובת הכלל. הוא התחיל בעבודתו זאת בירושלים שאליה שולח כציר נאמן מטעם ועד “מזכרת משה מונטיפיורי בלונדון” לתיקון המצב, ואחר עבר ליפו, ול”יְהוּדִיָה" שעל יד “פתח תקוה”, ומשם חזר לירושלים שבה קבע דירתו עד יום מותו.

פעולותיו היו רבות ושונות. בירושלים התחיל ביסוד השכונות “אוהל משה” ו“מזכרת משה” לזכרו של “משה מונטיפיורי ז”ל" על יסוד של הלואות בתשלומים ארוכים של חמש עשרה שנה, וזה: א) בכדי להוציא את בני ירושלים של אז כמה שאפשר יותר מתוך הדירות החשוכות והמסוכנות לבריאות של העיר העתיקה ולהושיבם בדירות מרווחות מתאימות לחוקי הבריאות, – ב) בכדי להציל ע“י כך ממונם של ישראל שהיה הולך לטמיון לכיסיהם של הזרים שכל בתי העיר היו שייכים להם, וריכז אותו בידי אחינו שנהיו מאז ל”חַסְכָנִים" ובעלי אחוזות קטנות להנאתם הם ולבניהם אחריהם; ודרך זו של בנין שכונות בהלואות לזמנים ארוכים בירושלים נתפתחה מאז ע“י אותה חברה עצמה בשפורים ובשכלולים מודרניים, וגם שמשה דוגמה לחברות אחרות שאחזו גם הן באותה שטה, להיות לברכה. – המנוח היה המיסד של בית היתומים הפרנקפורטי שהתנהל במשך שנים ע”י אותו האיש הגדול הוא וילהלם הרצברג, מחבר הספר הידוע בשם – “מכתבי משפחה” שהמנוח תרגם חלק הגון ממנו לעברית. – הוא הקים בתים לתימנים שאז התחילה עליתם לארץ (בש' תרמ"ב) בשכונת “משכנות” ובכפר “השלוח” יחד עם חבריו בעבודה בנידון זה ה“ה: כמוהרי”ד פרומקין מו“ל “החבצלת” ונסים בכר מנהל ביה”ס לחכי"ח אז, והוא יסד את אותו המוסד החשוב והיחיד במינו עד היום הוא “בית חולי הרוח” מוסד חברת “עזרת נשים”, אשר כשהוא לעצמו דיו להנציח שמו של המנוח ושם אשתו, ולהשאיר זכרם לברכה לדורות.

המנוח יסד גם ביפו שלפני ארבעים שנה ויותר חברה של “עזרת נשים”, וגם שם טפל בבית החולים “שער ציון” באותה המסירות שהיתה מיוחדת לו, ומלבד זה היה גם אחד מן המיסדים והקונים את “פתח תקוה” והקריב לכך קרבנות לא מעטים ברוח ואפילו בחמר – י. מ. פינס הוא שקנה את “גדרה” במסירות נפש ממש, וקרב את בניה-בוניה ודאג להם ולצרכיהם כאשר ידאג אב לבנו יחידו – ומי טפל ב“מוצא” אשר בקרבת ירושלים להקימה ולסעדה עד כמה שאפשר אם לא פינס ביחוד? – והיש צורך להוסיף שלא היתה אגודה, או חברה או מוסד של חסד או של מדע שהמנוח לא לקח חלק פעיל בו, ולא עבד לטובתו במרץ, כגון אגודת ב“ב, ועד הלשון, בית הספרים הלאומי ומדרש אברבנל, ואפילו ביקו”ח ומושב זקנים ועוד כאלה. כי אכן גם בישוב הישן ובמוסדותיו טפל פינס באהבה רבה, כי הישוב כולו, ישן וחדש וחָדִיש, היה אצל פינס בבחינת “בן שעשועים”, ואהבתו אליו ואל כל העוסקים בבנינו ובקדמתו מלאה את כל חדרי לבו הטהור. המושגים “ישן וחדש” ביחס לישוב, היו אצל פינס רק מושגים של “זמן” ושל “מוקדם ומאוחר” דווקא, – יבוא הטוב מכל מקום – היה אומר – ובלבד שיבוא. גם הישנים וגם החדשים עלולים לשגות, גם בשמש ישנם כתמים. אבל מי משגיח בהם? העיקר קרני האורה היוצאות הימנה והנותנות חיים לעולם. יעבוד כל אחד לפי רוחו וטעמו, וילך לו איש איש בשם השקפותיו ואידיאותיו, ובלבד שכונת כולם בנין ולא הרס.

חתימה

אהבתו של פינס לא"י היתה באמת דומה לאהבתו של ר' יהודה הלוי בשעתו, אהבה עד כדי מסירות נפש, עד כדי סבל ויסורים, ואם יש מי שמפקפק בזה יבוא “שירו” הקטן והיפה ויוכיח.

חוּשׁוּ אַחִים חוּשׁוּ נָרִימָה פְעָמֵינוּ.

טוּשׁוּ אַחִים טוּשׁוּ לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ.

*

ואכן הוא דיבר וקיים, והוא חש, והוא טש והוא עלה לארץ, ובתקופה היותר קשה מכל הבחינות, והוא עלה להשתקע בה, לעבדה ולקדמה, והוא ידע שהישיבה בארץ ישראל בתקופת עליתו בשנת תרל“ח עוד לפני שנות השמונים שמהן אנחנו נוהגים להתחיל במנין שנות “הישוב החדש” דורשת קרבנות, והוא לא פקפק והקריב, והיה לו לפינס מה להקריב. הוא גם לא חת ולא זע מפני כל היסורים הגדולים אשר אפפוהו מכל עבר כידוּע, וביחוד מצדה של כתה ידועה ושל רבנית ידועה, אלא אדרבה! באותה מדה שנתרבו יסוריו ומכאוביו, באותה מדה רבה גם אהבתו, התקשרותו והתמסרותו לארץ משאת-נפשו, ממש כאותו אב שבאותה מדה שהוא סובל יסורים מבנו יחידו הולך בנו זה ומתחבב עליו יותר ויותר, וכ”כ למה? משום שחבתו של פינס לא"י היתה ביסודה “אהבה שאינה תלויה בדבר” ועל כן כשבטל “הדבר” לא בטלה “האהבה” אלא אדרבה!

מה אתה סח? היתה תשובת המנוח אלי כאומר לנזף בי כשכתבתי אליו לחו“ל ששמה נסע זמן קצר לפני מותו לשם החלמה, שישתדל לשהות שם עד כמה שאפשר יותר, בהבטיחי אותו שא”י לא תזוז ממקומה, – כלום חושב אתה שאֵעָנה לך ואני יודע יותר ממך את מצב בריאותי הרופפת – אטו בשביל למות בגולה הייתי תושב א"י במשך יותר משלשים ושלש שנה. והתעניתי בה בכל מיני ענויים ויסורים של אהבה? – כלך לך ולא תוסף דבר אלי והרבות אלי בעצות, כי לא אובה ולא אשמע לך.

בא"י – הוסיף המנוח להעיר – הייתי כל אותן השנים, ובעבורה ולטובתה הקרבתי מה שיכלתי, ועכשיו שלצערי הגדול לא נשאר לי עוד מה להקריב, אקריב את נפשי. “ואבחר לנפש להשתפך במקום אשר רוח אלהים שפוכה על בחיריו”

ואסיים בדברי ביאליק בהספדו על המנוח לפני עשרים שנה:

“האיש הזה משכמו ומעלה גבוה הוא מהרבה גדולים וסופרים אחרים שתפסו מקום במקצועות שלו, והרי תהיה כפית טובה מצדנו אם לא נודה כי מושפעים אנו הרבה ממנו. – הספרות העברית נשתנתה הרבה, כמה דברים קבלו כבר צורה אחרת, והוא כבר נחשב על דור הזקנים, וכשראינו זקן זה הולך מאתנו, פרצה אנחה כבדה מלבנו. פעמים שומר זקן אחד מן המשפחה על עולם שלם בבית. הנה הארון העתיק המלא ספרים עתיקים, אף על פי שבבית עומד כבר גם ארון חדש לספרים חדשים; הנה הוא ה”מזרח" שעל הקיר, אף על פי שגם תמונות אחרות תלויות לנגדו, משל הזקן הם, מידו בא חן מיוחד זה לבית כולו".

יוסף בר"נ מיֻחס.

ילדי רוחי

מחברת ראשונה: ריב עמי

או

הגבלת מצב ישראל בעמים ותעודתו הכללית בחברת האדם לסתום פיות דוברי שקר

ממני

יחיאל מיכל פינס

וְסוֹפְרַי רֹומְמוּ יְמִין רוֹמֵמָה,

כִּי לַיָי הַמִלְחָמָה (יוצר לשבש"פ).

נדפס בפעם הראשונה במגנצא בדפוס יחיאל בריל שנת תרל“ב לפ”ק.

ועתה יוצא במהדורה שניה ע“י משפחת המחבר המנוח ז”ל ירושלם תרצ"ד דפוס “הספר”.

לכבוד

החברה הנכבדה השוקדת על תקנת ישראל ותובעת עלבונו

בכל מקום שהוא, שמה נאה לה והיא נאה לשמה,

חברת חברים כל ישראל ישצ"ו

ולכבוד

היחידים המיוחדים, מן ההשגחה נועדים, להיות פטרונים ליהודים,

מנחמי נדודים, ומצילי שדודים, הלא המה השרים, להם שם

בשלשה הנכבדים

משה מונטיפיורי, מר יצחק כרמיו, ומר יוסף גינצבורג

יצא כברק חציהם, וה' צבאות יגן עליהם!

ילדי רוחי אלה להם מוגשים

למנחה, ביראת הכבוד, מאת

המחבר.

אדונים נכבדים.

אחב"י אינם כפויי טובה! לבם של כל ישראל ירחש לכם תודה וברכה פעמים בכל יום, כי באותיות אש שלהבת-יה חקוק על לוח לבבם טרחכם משאכם וריבכם אשר תשאו בעדם באומץ לב ובסבלנות שאין כמוה מצויה אלא בלב מלא רחמים ואהבה של אם ענוגה ורוחמת.

מחברתי זו, בנוצת כנף חלושה תאמר לחקות מעין פעולתכם הגדולה והנכבדה. גם היא יצאה לריב ריב עמנו מיד מחרפיו. רוח העוז החי בכם נאצל במדה מקוטנת גם עלי – והתנבאתי. בלב מלא אהבה ורחמים לעמי הריקותי על הגליון מחשבותי ורגשותי. ולמי הנה אלה? הלא מקודשות הנה לכם מאליהן בטרם נוצרו בלבי; אבל גם המוקדש מצֻוה לתת הגה לחפץ הטוב של המקדיש. הנני מגיש לפניכם אדוני, את מחברתי זו לאות על רגשי הכרת התודה הרוחשת בלבבי לכם ולפעולתכם.

עבד נרצע ואוהב עמו ישראל

המחבר.

§ א. ההתערבות

נָתַתִּי תּוֹרָתִי בְקִרְבָּם, וְעָל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה

וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם

(ירמיהו ל“א י”ג)

“מן התורה אנחנו מורשים, ומן החובה והתועלת אנו זקוקים להתלכד עם הגוי שאנו שרויים בתוכו לחטיבה אחת, ולסגל לנו את מדותיו, תכונותיו ועניניו, לחוש ולעשות כמוהו. נטישתנו את התכונה הלאומית הפרטית, והתבוללותנו בגוי אחר לכל דבר, לא תפריע אותנו מלכת בחוקי דת משה בכל פרטיה – בעוד אשר חנותנו בדד ברוחנו הלאומי עושה מחיצה של שנאה כבושה ושאט נפש בינינו ובין העמים זולתנו. ומלבד מה שבהפרדנו לכנסיה בפני עצמה, אין אנו יוצאים ידי חובתנו לכנסיה הכוללת של המדינה – הנה גם סוגר עלינו הדרך להשגת זכות אזרח, עד שנהיה נקראים צרפתים, או אשכנזים, או רוסים בני דת משה, כי בלעדי זאת כגרים נחשבנו שאין למו כל טענה”. זו היא השפה השגורה בפי מנדינו, השמחים למצוא תואנה להדיחנו מבלי ליהנות לאור הזכיות האנושיות; וגם רבים מאוהבינו התפתו לחלקת דבריהם, מבלי שית לב כי כולם מאפע, ואך עילה מצאו לטהר זדון רוחם.

ברשות הדת, הנם דורשים מידינו עזיבת תכונתנו הלאומית, מבלי נטות ממעוז דת ישראל. ומה מאד שמענו לעצתם, לולא כי המשפט הזה סותר ראשו לסופו. מטרת דת ישראל היא: חבורו הלאומי. ואם נקל הוא לכל בן דת זולתנו להמיר לאום בלאום מבלי שימיר אלהיו, (מפאת כי תכלית דתו היא להישיר את האדם הפרטי, ולאשֵר נפשו בקיומה מחוץ לגוף), מן הנמנע הוא לאיש הישראלי, הנאמן עם תורתו ודתו; כי דת ישראל היא כתורת מדינה משולבה בחיים, וקובעת ומגבלת יחוסי פרטי האומה קצתם אל קצתם, ומגמתה להקים גוי כולו כאיש אחד חברים וברית עם לאור עולם. בפרקים הבאים (ברצות ה') לא נחדל מלבאר, כפי קוצר דעתנו האנושית מגמת פני ההשגחה, בהקימה את הגוי הזה ובשמרה אותו כאישון מכל התוך וכליון: אך עתה די לנו לאשר ולקיים את המעשה כמו שהוא, אשר יעידו עליו החוקים והמשפטים עצמם, שתכליתם גלויה ונכרת: לקבץ את הלאום ולצרף את הבריות. ועדים כל החוזים והנביאים והחכמים, המתנבאים בסגנון אחד, לאשר ולקיים את קיומנו הלאומי כתכלית לתורה וכונה לבריאה, והעד היותר נאמן, היא ההוכחה הקלוטה ברוח העם ותקותם להגאל.

מוני העקרים קבעו את תקות משיח המקרית והמוגבלה בתולדות הסתעפות היסטורית (עי' ח“ס יו”ר שנ"ו), במספר האמונות, הגודרות¹ את הדת הישראלית – והיא באמת איננה אלא פעולה מסתעפת ותולדה נמשכת מאמונה כוללת, מקפת בכל הזמנים, מובטחה לנו מהתורה והנבואה, וגם נטועה בדעת העם וחיה בקרבו בידיעה מבוררת, והיא: שהקב“ה חפץ בקיומנו הלאומי וחיי עולם נטע בתוכנו, בתתו שמו בקרבנו ע”פ התורה והברית, אשר כרת עמנו, להעמיד שם ישראל כימי שמים על הארץ, והאומה הישראלית כירח תכון לפניו, לתקן עולם במלכות שדי. והנה בכל פעם שגברו המועקות והתלאות בישראל, ויאמרו להכחיד את ישראל מהיות לגוי, התלהבו הרוחות בתקות הגאולה, אשר תעודדם מחדש, גם בגלות החל הזה, בהיותנו נפזרים בגוי מבלי כל חבור גשמי או רוחני, מן ההכרח, כי יבואו הימים אשר חוצפא יסגא ויפרעו כל הסדרים ויותרו כל הקשרים, וישראל יאמר להשתקע בגוים; וע“כ היא ג”כ מן ההכרח, שתחיש לנו ישועה ממרום, ויתגלה מלך המשיח לקבץ נדחינו מחדש, ולחדש רוחנו ולאומיותנו.

כל אלה יעידו למדי, עד כמה משולבה הלאומיות בדת, עד כי אם בטלה לה האחת אין מקום לשניה לעשות משטרה. כי הגזע ישורש והעלים ייבשו, חלפו החיים ותרקב הגויה, אבל האם צר לב האדם להשכין בקרבו שתי הרגשות יחד? המן הנמנע הוא ליהודי לסגל לו לאומיות אחרת, נוספת על לאומיותו הטבעית והמקורית? אמנם כן, מן הנמנע הוא! כי הלאומיות היא עצמות האומה, והתלכדות שתי עצמיות בעצם, הוא משפט סותר את עצמו, אך לא בגלל זה יחדל היהודי להיות אזרח הארץ גם במלוא רגשותיו. נאמן עלינו הדיין, כי עיני כל ישראל ולבם כלים ומצפים ליום אשר התלכדות ילדי הימים יסבבו להעיר אהבה בלבם לארץ מגורתם אהבה הרגשית – אך לא ראי כל ההרגשות שוות; לא ראי אהבת האזרח לארצו כראי אהבת בן הלאום לעמו: הראשונה היא אהבת עצמית ופנימית, בלתי תלויה בדבר, והאחרונה היא עצמית ומקרית, הבאה לו בכח הכרת הטובה. האזרח דורש שלום ארצו ואגודת חברתו, מבלי שית לב לכל היקר לאומה מצד רגש ההערצה (פּיטעט), ובן הלאום מחזיק במעוז זכיות עוברות ובטלות מפאת שזקנת לאומיותו חופפת עליהן. אושר הארץ והכרת הטובה יגיעו לאזרח להתקרב באהבה ללאומיות השוררת, בשיעור שיקריב דמו, הונו וחמודותיו למענה; אך לא על כן שב הוא להתחשב כבן ללאומיות הזאת, כמו שלא יעלה על לבבנו לחשוב, כי האוהב הנאמן, המבכר טובת רעהו על טובת עצמו, נתבטל ממציאותו כלל לגבי חברו, וכמו איננו בעולם. אהבת האזרח לארצו, בתור היותו אזרח לבד, עזה ונאמנה מאד; אך נופלת תחת יד השנוי והתמורה, בהמיר סבותיה, ובטח לא בנו האשמה, אם יש מתאוננים עלינו, כי לא גמלה עדן אהבתנו לארץ מגורותינו.

אבל האם לא חויבנו להפשיט לאומיותנו מעלינו מכח הכרת הטובה לעמים שאנחנו שרויים בתוכם, ומכח תועלת נפשנו? לא! אין אחת מכל הסבות הללו דורשת מידנו לפגוע ביד רצח בלאומיותנו ולהכחידנה מן הארץ. חובת הכרת הטובה איננה מתיחסת לעם עצמו, כ“א לממשלה, שהיא מקרית לו; ואם אנחנו חוסים היום תחת דגל צרפת, למחר יבואו פרוסים בגבולה לרשת את הארץ וסוככים באברתם עלינו – הלא זאת החובה בעצמה מחובבת אותנו להכיר טובה לפרוסיה, ולהיות פרוסים גמורים, כאשר הכרנוה עד היום לצרפת, והיינו צרפתים גמורים. אך האם היינו איפוא מעולם צרפתים גמורים, אם בין לילה יהפך לבבנו לפרוסים? הלזה יקרא רגש לאומי, אשר ינוד כקנה לכל רוח, ואם גם אמרנו לשמור אמונים ללאומיות שבחרנו לנו פעם אחת, מבלי נעזבנה עד עולם, היתכן כי נחדל מהיות מחויבים בהכרת טובה? האם חק עולם יפעל רק לשעה? או היתכן, כי מירך סבה תצא תולדה, אשר תקום על אמה להכותה נפש? ואם באמת אך פעם אחת עלינו להכיר טובה, במה איפוא נכף ונקדם לאלהי מרום, אשר שמנו לו לעם ונתן לנו תורת אמת והקים לנו צדיקים, שהגינו עלינו מכל לחץ ושעבוד? ומדוע נבגוד בלאומיותנו וברוח אשר החיינו עד היום? זאת ועוד אחרת: בפרוץ הריב בין העם והממשלה ע”ד זכיות לאומיות מיוחדות², שאין למו ערך טובה מוחלטת, איפה יבחר לו היהודי את מקומו? הלא בעוד שהרגש הלאומי יסתער בקרבנו לעמד לימין העם, חובת הכרת טובה הרי תצונו להיות נאמנים עם הממשלה.

אושר הארץ, דורש מידנו ההפך; כי אין לך דבר המעמיד שלום מדינה על תלה, כמו יסודות לאומים שונים, לבלתי יפגעו אלה באלה לרעה. החליפות בכנסיה יפיחו בה רוח חיים וישמרו עליה לבי תשתקע במונוטוניה וקפאון, המזיק מאד להתפתחות המדעים וחרשת המעשה, כי היסודות המתחלפים, המשתתפים במטרתם ושונים בדרכיהם ומקריהם, ישפיעו אלה על אלה ויקבלו אלה מאלה מה שיעדיף האחד ימעיט השני, והאזור ההוא הוא שיקשרם ויאגדם באהבת אמת. ועתה הגיע בעצמך. אם אבדן שאר כל יסוד לאומי מפסיד לאושר הארץ, הלא כפלים לה בהפסד בהכחד מעל פניה היסוד היהודי, המצוין בסגולותיו המיוחדות, המוסריות והשמושיות, המשלימות חסרון גדול בכללות החברה המדינית.

אך הנמצא שרש דבר אמת בדברי האומרים כי עמידתנו הבודדה מעוררת עלינו קנאת האומות – אשר מפריה המר שבענו ומֵעֵינו חמרמרו – וסוגרת לפנינו שערי הזכיות? חלילה! השנאה השוררת בין עם לעם תפרד לשני ראשים: הראש האחד, סבתו קנאת הדת, והיא בת שאול ותפתה, אשר רבים חללים הפילה גם בגבול לאומיות אחת; כי תסכסך איש באחיו ומשפחה במשפחה. ובמה נוכל להסיר השנאה הזו מעלינו, כל עוד שלא יערה רוח ממרום על גוי ואדם יחד להכחידנה מן הארץ? ואולם הראש השני, שסבתו בהתחלפות התכוננות בין לאומים שונים ונקובה בשם “שנאה לאומית” – אם גם היא לא תביא ברכה, בשררה בזרוע נטויה, אך תוצאותיה לא מסוכנות כ"כ במדה אשר נהיה מוכרחים לעזוב לאומיותנו בשבילה. עינינו הרואות רוסים ואשכנזים כאחים יושבים יחד בחיי החברה והמשפחה, אף כי האהבה השוררת בין כללות הלאומים לא תוכל להיות קו המדה לאהבה נאמנה ופנימית. וכן גם אנחנו בני ישראל אין לנו לפחוד מפני חמת השנאה הלאומית, ואם אך יסיר מקרבנו ה' את המלאך המשחית של שנאת הדת, אז נלך לבטח דרכנו ולא נמעד עוד.

גם שערי הזכיות לא סוגרו לפנינו במשפט וצדק, כי אין הזכיות האזרחיות תלויות בתנאי היות האזרח ההוא בן הארץ ההיא מימי עולם. אם אמנם גרים אנחנו, הלא גם לגרים משפט וצדקה לאכול מטוב הארץ, אשר ישחדו מכחם בעדה שכם אחד עם האזרחים מאז להפריחנה ולהרבות אשרה וכבודה. ומעשים בכל יום כי לפעמים יש עוד יותר שאת לגר מאזרח הארץ, “ויציבא בארעא וגיורא בשמיא”, יען כי הזכיות האלה נערכות ע“פ התועלת, הכשרון והזכיה; ואם אנחנו בני ישראל נמלא את החובה של הכרת טובה במדה הנאותה, נוסף על החובה התוריית של קבלת עול מלכות, והחובה הטבעית של שמירת שלום החברה – כבר מוכשרים אנחנו לקבל הטובות והזכיות ככל יתר אזרחי המדינה, ולנו הצדקה לדרוש כזאת מאת החברה, לא בתורת נדבה וחסד, אך בתורת חקי היושר המחלט, כמאמר חכם מדיני אחד “המשא והמתן ע”ד זכיות היהודים, אשר התרחב והתפשט מאד, יתקבץ לשאלה מרכזית אחת: אם היהודים נקראים “אדם” או כבהמות נחשבו”.

ואחר הדברים האלה, הלא הוכחנו, כי אך למותר ולמחסור ישדלונו בדברים לשגשג הרגשת האזרח בתוכנו, כי מאליה תתפתח, בהיות סבותיה ערוכות בכל, ולא תכון ולא תועיל להשפיל כבודנו הלאומי ולצמצם את מציאותנו לחברה דתית. אנו כמאז כן עתה: לאום מיוחד עומד בפני עצמו; ואם כי הגלה ישראל מארצו וממולדתו ואין לו אלא ד' אמות של תורתו מ"מ כל כלי יוצר עליו לא יוצלח להתיר אגודתנו, כי מקום ארבע אמותיו, שהוא עומד בהן, הוא מועט מחזיק את המרובה, ויהי לו למפלט ומחסה מרוח סועה וסער, הנושב עליו מעברים, עד כי יעבור זעם ויזרח לו השמש מבין העבים. קיום האומה הישראלית כבר שב להיות חק טבעי קבוע וקיים, אשר אין ביד השנוי והתמורה לשנותו, כמאמר הנביא: "אם ימושו ההרים וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי (ירמיה כ'). והדעת הזו, חיה בלב כל איש ישראל וחרותה על לוח לבו באש קדש, וכל יהודי יודע ומרגיש בידיעה פנימית כי לא ימות בעפר גזעו, כאשר כן גם יודע כל בן אדם שנשמתו נצחית, ויש שארית לנפשו לחיי עד. “כי כה אמר ה' נתתי תורתי בקרבכם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלהים, והמה יהיו לי לעם”.

ב. אהבת החקוי ופעולתה הרעה מיום היה ישראל לגוי

מַה תֵּיטִבִי דַרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה,

לָכֵן גַּם אֶת-הָרָעוֹת לִמַּדְתְּ אֶת דְּרָכָיִךְ.

(ירמיה ב' ל"ג)

אף אמנם בטוחים אנחנו כי לא תקום ולא תהי עצת המטים עקלקלותם להשבית את ישראל מהיות לגוי – בכל זאת יתחמץ לב כל אוהב עמו בקרבו, בראותו כי מרבית בני ציון היקרים שואפים למטרה זו. לא לאחרית פעולותיהם ותולדותיהם יש לדאוג כי לא תצלחנה; אך עליהם נכמרו נחומינו, כי בשטף פעולתם זו נכרו אותות חמדה הנשחתה והנתעבה, הרת עמל ותלאה: מדת ענוה יתרה, וזלזול ערך עצמו, אשר לבשתנו ולבושת חרפת אומתנו, מוכרחים אנחנו להודות, כי נגע ומום לאומי הוא בנו, מורשה מדור לדור. לעלוקה הזאת שתי בנות: חנופה, ואהבת החקוי, מבלי הבחין כמעשי הקוף. שתי המדות האלה החריבו ביתנו ושרפו היכלנו ועדיין הן מרקדות בתוכנו, לכלות שארית כבודנו ולמחות שמנו מספר הלאומים, ומי יודע אם לא הצליחו לולא ה' שהיה לנו.

שתי מדות באדם המניעות אותו להדמות לחברו בעניניו: נטית ההתאחדות וההתקשרות, תוצאותיה מהטבע המדינית אשר לאדם לעשותו לבן החברה הנכנעת תחת ידי חקים ומנהגים כוללים. עפ“י הנטיה הזו יפשט מעליו הגר המתגורר בארץ נכריה כל מנהגי ארצו ודרכיה, ויסגל לו תחתיהן דרכי העם שהוא יושב בקרבו, למען יחיה אתו באחוה ושלוה; שני לה, היא: נטית החקוי המשחתה, שתוצאותיה משפילות הנפש. המחקה, מראה לדעת בסמנים מובהקים, כי תכונה עבדית שוכנת בקרבו, ואיננו תלוי בדעת עצמו. לפי שמות שתי המדות האלה, כבר ידענו גדרן; הראשונה מתגבלת לפעולתה רק על החיים החיצוניים שבפרסום, תחת אשר השניה כנגע נראית מבית ומחוץ, ומכיון שנתן רשות למשחית איננו מבחין בין הזמנים והמקומות. הראשונה נחוצה מאד לגר המוזר בין אחיו; וזו שעמדה ביחוד לאומה הישראלית, הנפזרה בארצות שונות ובין אנשים שונים, להתקים עד היום הזה, אחרי כל ההרפתקאות שעברו עליה, כי ע”י תכונת הכפיפה אשר לה, עברו עליה כל הרוחות והזועות, מבלי לגעת בה לרעה, ושבה תמיד להיות פורחת קוממיות, בזרח עליה השמש מבין העבים. והשניה, אף כי גם לה לפי תוצאותיה מעלת שמירת הקיום, אך אין שמירתה לכלל דבר אחד, המצוין בגבוליו, שיוכל להתקים אצל חברו ע“י התהוות יחס ביניהם, כ”א תשמור פרטי אישים בתוך כלל אחד, ע"י שובם להיות חלקים מהכלל. ולזה לא יכון באמת שם שמירה, כי אם כן, הלא גם ההעדר וההמסה לשמירה יחשבו, באשר הדבר שאינו, לא יפסד ולא יאבד. לפי האמור ראינו, כי החקוי בעצמו מועיל מצד שהוא תולדה מנטית ההתאחדות, ומפסיד אם תוצאותיו מנטית החקוי.

והנה בהיות העם הזה נתון תחת עול מצרים ומופרש מאד מבני הארץ, ע“פ שטת הכתות שחצצה בין אדם לאדם בגבולים נכרים ובמחיצות של ברזל – לא היה מקום לנטית ההתאחדות וגם לנטית החקוי לצאת מכח לפועל, ותשמר עליהם ההגבלה לבלתי יפרדו וילכו תמס. אהבתם ללשונם ומנהגיהם הלאומיים, חברה את האומה כאזור ושמרתה עד עת הגאולה, כעדות חכז”ל: “לא נגאלו ישראל, אלא בשביל שלא שנו את שמם ולא שנו את לשונם”. גם אחרי כן, בהיותם במצבם הטבעי ובטרם התפתחו עַלֵי השכלתם, גם אז היה לבם תמים וטבעי ולא רמו עיניהם ללכת בדרכי העמים אשר סביבותם; ואם אמנם, לא חדלו מחבק חיק גלולים ויהבלו בתועבות הגוים ובשקוצי עבודה זרה, גם בראשית חיותם על אדמתם – אך אין זה מאשר נפתה לכם לחקות את שכניהם, כ“א נסחף נסחפו משטף דעה מושלת, שערבבה מוחם של כל בני אדם, והחשיכה לבותיהם, בטרם מצאה ידם לשקול דעותיהם במאזני השכל. גם העברים ככל הגוים, לא סבל מוחם להבין את מושג האחדות בטהרתו ולהוציא ממנו את הלמודים הנעלים, הנובעים ממקור האור הזה לשמושם; וישמע ישראל אל מעוננים ואל קוסמים ויתן כבוד אלהים לאלילים אלמים. אך למן היום אשר היה לממלכה חשובה ומתוארת, לרגלי המסחר והקנין שהחלו לפרוץ בארץ, תחת שני מושליו המחוכמים, דוד ושלמה, אשר הביאו את העם בברית עם העמים סביבותיו, ושמש האומה הגיעה למעלת הצהרים – החלה מדת החקוי לפעול פעולתה לרע לה. בימים האלה פשטה כנפיה אמונת “צוראסטור” שיסודתה ביסוד אחד קדמון, במלא רוחב הארצות האזיטיות. העמים החלו להעריץ את קדוש ישראל, ויקראו לו אלהים אדירים ואלהא דאלהיא, ותחל תקופת הירידה לאמונת האלילים בכלל. ואם עינינו הרואות כי, למרות כל המסבות ההסטוריות האלה, לא חדל ישראל גם אחרי הזמן ההוא לתת כבוד לפסל חרש – אות היא, כי אך מנטית החקוי נפתה לבו ללמוד דרכי הגוים אשר נכנס אתם במסורת האחוה, ויעגב על מצרים בקסמיה, כשדים עם בעליה וכנען בתזנותיה ובתרמיתה. וכמו שהפסד כל דבר נמצא בכח בסיבת הויתו, והיא סיבת התנועה המניעתו בגלגל חוזר שאין לו סוף, ככה גם בהתחזק הרוח הלאומי בימי מלכות דוד ושלמה ויפרח נץ הצלחתם, כבר החלה התנועה הלאומית, אשר העתיקה את האומה מנקודת הצהרים להשקיענה בים האולת והרפיון, עד כי הֵשחו והשפילו להיות כקופים, לחקות את העמים ומעשיהם בכל דבר, מבלי כל הבחנה. ומה מאד השכילו הנביאים להבין סכנת הנגע ההוא! הנה בן אמוץ הולך ומונה שלש מעלות, שירדו אחורנית ע”י הסבה המקולקלה הזאת של “זלזול ערך עצמו, ואהבת החקוי”: כי נטשת עמך בית יעקב! כי מלאו (יתר על המדה הדרושה בהרוח שיפוח) מקדם, והמה עוננים כפלשתים – כללו של דבר, כי אך “בילדי נכרים ישפיקו” (אך תוצאות ארצות אחרות יפיקו רצון מאתם). והנה אמנם הדבר הזה היה להם למקור עושר, כי ע"י סחרם עם הארצות מעבר לגבולם רכשו להם הון רב “ותמלא ארצו כסף וזהב” אך העושר המופלג היה להם למחתה, כי לרגליו באה גם אהבת התענוגים בשעור מופלג מאד, “ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו”, אשר כל העושר היה לברות לשִניהם, עד שנשארו קרחים מכאן ומכאן, כי מלבד שאבד הונם בענין רע, עוד הוסיפו אהבת התענוגים להרע להם משנה רעה: חיל בני הנעורים היה לה לבז ותרפינה ידיהם מעשות תושיה, ונתמעטו הלבבות וידעך אור התבונה הבריאה, אשר לשכנה תדרש לב עם עז, בגיהו מרחם מעמדו הטבעי. ומה תולדות רפיון כולל כזה? הלא הזיות ואמונות טפלות “ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיהם ישתחוו, וישח אדם וישפל איש וגו'”. כה דבר הנבא בן אמוץ בתום לבבו, ואחריו כל חבל הנביאים משבר רוח יילילו, כי אך זה כל פרי חטאת ישראל בעזבו מקור מים חיים, ויואל הלוך בדרכי העמים לחצוב לו בורות נשברים מאין כל סבה אחרת, מבלעדי אשר הכיר ערך אחרים גדול משלו, כאשר יעידו הכתובים אשר שמנום עטרה לפרק זה. ועד כמה צדקו דבריהם ויחזו נכוחות בנולד – הורה לנו הנסיון בבני הגולה, אשר במשך שבעים שנה שכחו את לשונם וגם את תורתם.

והנה בְהָצר לישראל מאד, ואויביו הציקו לו מכל עבר, אז שם על לבו ויבן למקור הרעה ויגזר אומר לשוב עד המכהו בכל לבו, ויהי לו דבר ה' לאורים, בהכינו מחדש סדרי ממשלתו. האספה הנכבדה של אנשי כנסת הגדולה אִזנה וחִקרה יסדה והגבילה, בארה ותקנה חקים ומשפטים צדיקים ע“פ רוח התורה ולפי חפץ מעמד מדיני מתואר, ויבא כל העם על מקומו בשלום. אך לא ארכו ימי השלוה האלה, ואהבת החקוי, אשר זה הסתתר כרגע, הגיחה ממחבואה מחדש לעשות שמות בארץ, ויראו אותותיה אותות ע”י הכתות השונות אשר הציצו בימים האלה וינפצו את ישראל לרסיסים, ורובן ככולן נשאו עליהן – אם מעט ואם הרבה – חותם דעות יון ורומא; וביחוד ע“י הנטיה העזה, אשר התעוררה בעם בימי הרומים, לסגל להם תכונת הגוי הרודה בם באגרוף ברזל. המושל ושריו וחלק מסוים מן העם אהבו להשפיק בנמוסי הרומים, והקשר ביניהם אמיץ. גדולי העם שלחו בניהם לרומא לנהלם על ברכי החנוך למדע ולמלאכה, והמונם, הלכו לתיאטריות ולשאר מקומות משחק, וכ”ז עשו מאליהם וברצון נפשם מבלי שום אונס ומכריח, או אפילו מסית על ככה, כדרך שהיה הדבר בימי היונים (עי' מונז"ה, שער עם עולם ומועדו) – ושטף מרוצת העם למטרה כזאת היתה מבלי ספק סבת הריסת האומה ואבדן ממשלתה.

האמנם לא יכון לעם להחזיק בקשי עורף במנהגיו ודרכי חייו, אשר המה לו למורשה, לבלתי המירם בטובים ויפים מהם, אשר נולדו על ברכי עם אחר; – אולם חכמינו הראשונים ז“ל, ידעו והכירו את תכונת עמם הנשחתה, כי שכם אחד להם עם הנשים ועם קשי ערפם, קלי הדעת המה ונוחים להתפעל מכל רוח נושבת בנחת, ואוהבים לחקות הדברים כצורתם, מבלי התחקות על מקורם ותכליתם ורוחם הפנימי; כמאמר חכז”ל: “כתוב אחד אומר כמשפטי הגוים וגו' כמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים שבהם לא עשיתם”. לכן כשראו סופרי ישראל ומנהיגיו כי רוח היוני והרומי הולך ומתפשט בישראל, חתרו נגדו בכל עוז ומבלי כל תנאי, ויסדו צו לצו, קו לקו, להרחיק את העם ולהבדילו מן היונים והרומים. למורת רוח הממשלה של אנטיפטר ובניו, שהשתדלה בכל עוז לטעת נטעי זרים על אדמת ישראל. ההרחקה היתרה, אמנם בנתה חיץ מבדיל של חשד ומשטמה כבושה בינו ובין יתר העמים בתחלתה, ותצאנה ממנה תוצאות רבות ורעות, ואולי היתה אחד מהגורמים הראשים לחורבן הארץ – אך הסופרים והמנהיגים לא מצאו למו דרך אחרת וטובה להציל את ישראל מנפילה כללית, ותהיינה להם ההרחקות האלה לסמי מרפא, המכריתים את האברים היותר נכבדים להציל אור החיים. כי עכ“פ עלתה בידם להגן בעד החיים הלאומיים הפנימיים ולשמור את קדשי הדת ואחדות האומה בטהרתה, עד שגם אחרי גלות ישראל והתערבו בגוים לא עזב את קיומו הלאומי עד היום הזה, כי לבבו פונה לתל שהכל פונים אליו, לתורתו ואמונתו, אשר היו ואשר תהיינה לו לעולם כעמוד התוך. ובהתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר לא הניחו אלה לאיש לעשקו שארית מחמדיו. ויהי העם הזה בודד במועדיו, שומר את הברית אשר כרת עם אלהיו ובני ברית אמונתו, עִם שָמרוֹ גם את הברית והחסד לארץ מגוריו ולעם אשר הוא שוכן בקרבו, ועִם החליפו את לשונו ואת בגדיו ודרכי חייו החיצונים עשרת מונים כדרכו. כי אהבת החקוי בתחלת הסתעפותיה היא מתנכֵרה ותשוה לנטית ההתאחדות, זו וזו אינן נוגעות אלא בדברים טפלים, וקשה להבדיל בין העִלות ע”פ עלילותיהן. אכן כשהסתעפו המסובבים להלאה הגיעו לפרשת דרכים, אלה פרשו לחיי עולם, ואלה לחרפות ודראון עולם; אלה מתלמידי אברהם אבינו, רוח נמוכה, עין טובה, אוהב שלום ורודף שלום, ואלה מתלמידי בלעם הרשע, עין גבוהה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה ושפלה. נטית ההתאחדות שמרה קיומנו הלאֻומי, וישראל עודנו גוי אחד גם אחר שפשט צורה ולבש צורה אלף מונים. ונטית החקוי הרבתה חלליה, במותתה בקרבנו כל גאון-לאמי ויקר ערך עצמי, וישראל עודנו עם בזוי ושפל מאד, ותלוי תמיד בדעת אחרים: כי שלחה ידיה בעצמות האומה, ותשם משטרה בחפצי הדת והלאומיות, ותאמר להפיל את האומה הישראלית למשואות, ולשלל ממנה כל צל תושיה ועמידה בפני עצמה.

ג. החנופה ועלילותיה

ולחנה כנפים ככנפי החסידה: אמר ר'

יוחנן זו חנופה וגסות-הרוח שירדו לבבל.

(קידושין ס"ט)

אם רבה רעת אהבת החקוי, החנופה עוד הרעה ממנה להשפיל ערכנו, ולשחת מוסרנו, ולתתנו לבוז בעיני העמים. החנופה והחציפות, שני הפכים הנה הנוגעים זה בזה בקצותיהם, וכרוכים ירדו מן השמים לשכן בלב נקלה ומשועבד, אשר בזחלו על גרונו לרגלי מי שתקיף ממנו יכביד ערפו להשתרר על החלש ורפה-האונים, ויעיז פניו בחכמה ובזקנה, במכובד ובמקודש. מעשרת הקבים של חנופה שירדו לעולם, תשעה מהם נטלו עזי-הפנים המתחכמים שבארצנו. הנה אך צחוק יעשו לנו בהפריזם שבח ותהלה לאחינו הרוסים לאמר: כי עמם הוא גוי יחיד ומיוחד בעולם, המצטיין בטהרת מושגיו באלהות ובאמונה צרופה³; גוי יחיד ומיוחד בעולם, שהפיץ השכלה ואור הזכויות האנושיות שהופיעו לישראל במושבותיו. כל אלה דברי חנפה שסרחונם נודף, ויהי לזרא גם באף מי שמחניפים לו. אבל צחוק מכאיב לב ומדאיב נפש יעשו לנו השפלים האלה. בהצטבעם בקנאת פטריוטיות מזויפה, ויבואו להוכיח לבני ישראל מומם על פניהם. רבות שמענו מפי מנדינו וגם מפי אוהבינו דברים קשים כגידים המכלימים אותנו על דבר אשר נעדרו מתוכנו אהבת השלום והסדרים ואהבת ההשכלה ודרך ארץ; בכל לב סלחנו למוכיחים אם הפריזו על המדה לגדש מדת-הפחת ולהמעיט את השבח, כי משכום לזה רוח השיר והחפץ לפעול על קוראיהם, אך מה ניחר לב כל אוהב עמו בראותו עד כמה הרשיעו חנפי-לב בלחכם עפר רגלי השלטון וגוי מושלים, להפך אור לחושך ומשפט ללענה, ולדרך לשונם כמו אפעה לירות דבר מר בלב אחיהם להבאיש ריחם במשפטים עקלקלים שאין להם כל שחר.

באחד מגליוני “קול מבשר” הואיל מבקר היסטורי אחד לחקור דברי רעהו האומר: כי היהודים כרוסים גם בשפלותם הנמו עם אחד ומיוחד על ידי קשר-השפה והדת אשר יאגדם. “אין אנו יכולים להשוות שתי האומות הללו בד בבד” – יקרא המבקר כקול איש-המעלה השוקל דבריו במאזנים והיורד לעומקה של הלכה, “הרוסים שוכנים על אדמתם למעלה מאלף שנה (בטח כונתו להוכיח על בריאות הלאומיות והאחדות שתליננה בקרבם) ולא תקיא אותם הארץ גם לעולמים מהטעמים שהביא המחבר (היינו אחדות הדת והשפה). אבל היהודים בעוד שהיה להם מקדש וכהן עובד עבודה, נפלגה האומה לכתות שונות, ומלאה הארץ חמס, ודם רב נשפך בבית ה' לעיני-השכינה כביכול, וגם עד היום אין אמונה אחת ביהודים, כי מהם “מתנגדים” ומהם “חסידים” וכו'. ובנוגע לאחדות השפה, הלא ידוע ידע המחבר כי “יושבי חו”ל” לא ישפיקו בלעגי-שפת יהודי פולניה.

קורא יקר! בטרם נשים לב לדברי המבקר עצמם, עלינו להושיבם על סדור מכונם בסדור הגיוני, כי בהתלהבות המבקר, נשתבש מהלך הגיונו ובעמקי שפה ידבר אלינו. הנה בגזור איש משפט כזה: א' אינו דומה לב' יען שיש לא' סגולה ג' ולב' סגולת ד‘, הלא תשפט קורא יקר כי סגולת ג’ וד' סותרות ושוללות אשה את רעותה, ואם הן מתחלפות הלא תשלים את-המשפט בתמונה כזו: א' יש לו סגולת ג' ואין לו סגולת ד‘, אבל ב’ יש לו סגולת ד' ואין לו סגולת ג', ככה יעשה גם למשפט הקטוע של המבקר. הרוסים שוכנים על אדמתם למעלה מאלף שנה, והיהודים לא ארכו על אדמתם, היהודים נפלגו לכתות שונות, וברוסים לא היה נגף הכתות והמריבות. ועתה בוא וראה כמה מיושר ההגיון ואמתת המעשים יחסר גם בעצם משפטו. מדברי המבקר נלמד, כי הארכת מצב מה בקיומו, הוא עד נאמן על טובו ורוח החיים אשר בקרבו וזה סותר לתורת הנסיון. אם רוב שנים ידברו, הלא גם עם בני ישראל עמדו באושר כבוד מלכותם שמונה מאות ושבע ושמונים שנה, וכל זה לא עמד להם בבוא ארצם במצור וילכו שבי לפני צר, ובאמת כבר הוכיחו החכמים יודעי העתים, כי יש אשר בנין נרקב ונהרס יסמך על ידי סבות חיצוניות, ועוד יעמד ימים רבים מבלי שובו למשואות. גם מלכות ישראל וממשלתו המדינית בהיותה חמרית ובת חלוף, גם עליה עברה הכוס של שלש העתות: הצמיחה, הקיום והבליה, ואולם קיומו הלאומי נעלה על כל תמורות הזמן, נאבק עם משברי העת ודרכיה, ומבלי⁴ עוזר וסומך יוכל למו, כי רוח פנימי תחיהו, והאומה מתחדשת לבקרים כבוקרן של מלכיות, גלים ומשברים של גויים ולאומים נמהרים ומרים עברו על הקנה הרך הזה ויסחפוהו אתם, והוא – אך ראשו כפוף וגזעו בארץ שורש, המה חלפו עברו, וכמים הזדונים אבדו בים זועף, והוא שב על מקומו לכוף ראשו עם הנחשול השני אשר בסופה ובשערה דרכו ועומד עליו לטבעו.

גם טעה בעל המאמר בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו: הנה מדבריו נלמד, שלא היתה כל מריבה ומשטמה וכתות בעם הרוסים מיום היותם לגוי עד היום הזה. ואולם כל העובר אך בתעופת עין על ספר תולדות ארץ רוסיה, הלא תגלינה לפניו מגלות מגלות כתובות פנים ואחור באש ודם, אך מלחמות ומריבות, פרץ ומהומה מלאו מפה לפה, מרמה תוך והוֹת שלטו שלטת בזדון, קנאה ותחרות משלו בהיכלי המושלים הנשיאים, ותהי חרב איש באחיו, והעם נתן לבז ולמשסה. לא ארכו ימי מנוחה והשקט לרוסים כ"א מימי שבת חוטר מגזע ראמאנאוו לכסא, ושמש הצלחתה של האומה עוד בראשית הנצה. ובכל אלה, לא חדלו בקרבה כתות ופלגות שונות אשר הן לקלון לחברת המין האנושי⁵. ואם הכתות הללו לא תשאנה עליהן חותם מדיני ולא נאחזו בגלגל ההיסתוריה של האומה, האם אין זה מטיל צל על מצב ההשכלה של הכתות הללו?.

אינני חושד את בעל המאמר, כי כל אלה נעלמו ממנו. כי גם אם בא לכלל כעס ונסתלקה ממנו רוח הקודש, לא היה בא לכלל טעות כזו, אחרי אשר גם הוא בעצמו יזכור כמה פעמים את התלאות הרבות שמצאו את הרוסים, כמו שלא נעלם ממנו כי שפת קדש היא המאחדת אותנו לעם אחד ולא הזארגאן אשר החלפנוהו עשרת מונים לפי רוח המושל שעלה עלינו והשתנה בכל מחוז ומחוז כטבע כל לשון; גם הרוסי הנולד על חוף מסקווא לא יבין שפת רעהו בן ערבות רוסיה הדרומית; הוואליני לא יבין שפת הליטוואי; ובן נאוויגאראד ישחק לגאליצאי – כל אלה ידע המבקר כמוני, ואך בזדון לב עקש הישרה להדאיב רוחנו ולהתעולל בנו, ע“ד אשר לא נסיח דעתנו מירושלים, וזכרונה עוד יעלה על ראש שמחתנו, עד כי הקדשנו ימים מיוחדים לשפוך שיח על קבר כבודנו וקיומנו הלאומי. החונף הזה, לא יבוש להגיד בפומבי לאמר: “היהודי יאמר בלבבו כי אך הוא לבדו שתה ומצה את קבעת כוס התרעלה והתלאות, ע”כ לא יחדל מלבכות. ידמה כי הקינות נמסרו מסיני, ומה גם הסליחות מבלי ספק משה רבנו בעצמו חברן וקבען לתפלת חובה וכו'”. כמה חרבנות עברו על עם הרוסים במשך שתי מאות שנה, ובכל זאת לא קבעו הימים האלה לזכרון בתפלות מיוחדות, ולא יקוננו על תלאות שעברו. האמנם מכבדים המה את גבוריהם אשר הצילו אותם מיד צר, וימי הנס והגאולה נזכרים ונעשים כל שנה, אך לא קבעו לימים האלה חקים מיוחדים ולא קשרום עם הדת וכו‘. – האם אין הדברים האלה חצי מהתלות בלב אחינו בני ישראל, על אשר לא יעשו כמעשה הרוסים, שימי התלאות היו למו לימים טובים הנזכרים והנעשים בכל שנה? אך הרוסים טעמם ונימוקם עמם, כי הושב כבודם על תלו, ממלכתם ערוכה בידם, וארצם תשאם בחיקה. גם עלינו עברו ימים טובים שנהפכו לנו ימי הצומות לששון ולשמחה, ואולם עתה לשמחה מה זו עושה? עיר אבותינו חרבה, וחומותיה שוממות, גולים אנחנו וגרים, בכל מקומות מושבותינו לא יסבלו אותנו כ"א מרגש רחמים, ובחמלת ה’ עלינו. איש כי יחטא ועל כל העדה יצא הקצף. גם היום היינו למשל ולשחוק ולמנוד ראש בלאומים, סיר רחצם אנחנו אשר ישפכו תוכו מרורות לעג והתולים מבלי פחד עונש. מכתבי העתים בפומבי ישליכו עלינו שקוצים, וריקים ופוחזים מרעי קיליסעוו יתנונו לחרפה ולשמצה באין מוחה ופוצה פה נגדם; גרים אנחנו ומסובלים, לא אסף איש אותנו עד היום לחשבנו כבני המדינה באמת – ומה נשמח? וגם אם הוטב מצבנו מעט: חיינו⁶ ורכושנו בטוחים מיד עושקים כח, ושערי הפרנסות נפתחו לפנינו כמעט כולם – אך אחינו הלא נתונים בצרה ובשביה, אכזרֵי רומניה ומאראקה ימוצו דמם, ומה נשמח? וגם אם יבא יום אשר אור הסבלנות יזהיר בכל העולם, ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם, האם נוכל לשכוח ארצנו ומחמדינו שהיו לנו מימי קדם, מבלי אשר נהיה כבוגדים ברוח הלאומית? גם זו לא נעלמה מעיני בעל המאמר, אך החנופה השיאתו לסבר תועה ודברים שאין להם שחר⁷.

והנה אם יתחמץ לב אוהב עמו לשמוע מוסר כלמתו מפי פוחזים וריקים, הלא כפלים יֵדע לו לראות בעיניו, כי גם אוהבי עמנו התמימים והישרים בלבותם, נלכדו בשחיתות החנופה, ומבלי דעת יפצעו לבות אחיהם בדברים כמו אלה. החכם אר“ז המו”ל את “המליץ” בהשתדלותו היתרה לעשותנו לרוסים גמורים, הוכיח באחד ממאמריו היקרים בשטף לשון סופר מהיר, עד כמה נחוץ ליהודי רוסיא להתאחד עם אחיהם הרוסים ברגשותיהם, על דבר בני קנדיה במרידתם בשנת 1867 להושיט למו עזרה בצרה. ונותן טעם לדבריו: למען נמצא חן בעיני הרוסים. קורא יקר! האין זה אות נאמן, כי לבו יודע שאין יסוד נאמן לצדקה זו מבלעדי אהבת התהלה? ובאמת, הלא בכלל הוא נגד יסודי היהדות, לתמוך בידי מרד וקושרי קשר, מלבד מה שהיונים צוררים לנו מיום היותנו משועבדים תחת ידיהם, ושנאתם שמורה עד היום, כעדות השר לאיארד בוועד העם באנגליה בשנה ההיא⁸ – ומדוע נדרוש שלומם וטובתם? הלא אין אנחנו מבני האמונה המלמדת כניעה וענוה יתרה לכלל העם, ומגוי כלו אין לדרוש מדת חסידות, כי “תפשת מרובה לא תפשת”! הלא תגיד לי נכונה, אדוני! אם לא התלוננת בסתר לבבך על אחינו העברים בני צרפת, אלו מלאו את לבבם לשית ידם עם מחזיקי ידי המורדים בפולניה? אם לא בצדק תאמר: אתם עוזרים להקל עול הפולאנים. למען אשר יקל למו להכבידו על אחיכם בני ברית – ומה עשו יהודי צרפת, אלו כן עשו? הלא הראו לאחיהם הנוצרים, כי צרפתי בן דת משה הוגה ומרגיש כמוהם. אולם באמת, גם האשכנזי או האנגלי המתגורר בצרפת עשרות שנים, והשיג תורת אזרח איננו בן הארץ ההיא לגמרי, ולא ימלאנו לבבו להריק חרב נגד עם הורתו מבלי אשר בשם בוגד יקולל חלקו בארץ, איש לא אמון בו – ואנחנו, נתן חרב בידי צוררי אחינו, משום מה? משום שנוצרי רוסיה יחוננוּם? הן גם אחינו הרוסים, לא מפאת שהם נוצרים אזרחים, לא רגש לאומי כולל, כ“א רגש קשר דתי יאגדם, ומה לנו בני דת משה ליונים נוצרים? אם לא טוב עשית, אלו השתמשת בדבריך אלה לעורר לחמלה לבות בני עמנו כי יהיו לעזרה לאחיהם הנאנחים והנאנקים אז תחת עול המערביים והיונים יחד, להושיט למו יד מן המצולה אשר סגרה עליהם פיה ובאו מים עד נפשם? האומנם כי הפעולה הזו לא תמצא לה הֵד תהלה במכה”ע לעמים ויעברו עליה בשתיקה. אך לעומת זה הלא נתענג על הדעת בנפשנו, כי עשינו צדקה אמתית ומפעל טוב בהחלט, אשר תחייבנו לעשותו האהבה לבני עמנו בפרט, וגם אהבת האדם בכלל. כי לא כמקרה היונים ותלאותיהם מידי התוגרמים, מקרה אחינו ותלאותיהם מידי הסרביים והיונים; הראשונים מידם למו כל הרעות בהנותם מזכיות מדיניות, (אשר החלק העשירי מהם, יחשב לנו לגאולה), לא הספיקה נפשם הרחבה, ויבקשו להם גם מלוכה, ועין גבוהה מביאה רעה לעצמה; אולם ישראל עם בזוז ושסוי על לא חמס עשה, על דבר שהעכירו אבותיו את המים במורד הנחל מתחת לשתית הזאבים הרעבים החפצים לרוות מדמו. –

ד. הַסַּנֵּגוֹרִיָּה

מַה תֵּזְלִי מאֹד לְשַׁנוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ, גַּם

מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִי כַּאֲשֶׁר בֹּשְתְּ מֵאַשּׁוּר.

(ירמיה ב' ל"ו)

מן המשׂטינים והמוכיחים, נפנה נא למליצי יושר וסנגורים. גם מליצינו המגינים עלינו בכח שבפיהם ובעטם, חלילה לנו להתראות ככפויי טובה לבלי הכיר לטוב את עמלם – אבל לא נוכל לכחד. כי גם המה לא געלה נפשם בחנופה, ובלמדם עלינו סנגוריה, לא שמרו את הדרך הנכון לאמת. המה בחרו להם להכחיש מציאות הסגולות הפרטיקולריות בתוכנו, שלא בצדק, ולא ידעתי למה? מדוע מתיראים להציג לפני באי עולם הדברים כהויתם? מה עול מצאו בהתחברותנו הפרטיקולרית כי בושו בה? ידענו כי רבים חפצים בחִתוכה של לאומיותנו בתום לבם, להיותה היא המשימה מעקשים למו בדרך המוביל להשגת האושר הזמני: שם ישראל יעכור זוהר הצלחתם, יען כי לרגליו נשתנו פניהם ככרום פעמים בכל רגע, בבואם בחברת עם הארץ, והשאננות הדברניות תטינה עליהם באצבע לאמר; מה לילוד עבריה בתוכנו? והמה יאמרו לקנות להם ההתרועעות את עם הארץ, במחיר כתבם על קרן השור “אין לנו חלק באלקי ישראל” – עמם לא נדון מאומה, כי דברנו יהיה למו לקלסה; אבל, אתם הנאמנים בבריתכם! מה לכם להונות את העמים לאמר: כבר פשט ישראל את תכונתו הפרטיקולרית מעליו והתבולל בגוים? אמנם אחי! קצרה נפשכם בעמל לשאת אך חרפה ובוז אשר יטפלו עלינו יום יום, כשל כחכם לשום פניכם כחלמיש מול כלמות ורוק. אבל אלו ראינו תועלת מרובה ונאותה בחנופה, האמצעי הנבזה, אשר בחרתם לכם למחסה – החרשנו, כי “אין אדם נתפס על צערו”, ולא יצלח תמיד לבחור לו אמצעים נכבדים להגין על שלותו. אך מה ידאב לבנו בדעתנו, כי באמצעים כאלה, עוד תוסיפו קלון על כבוד בית ישראל המחולל, והצל לא תצילוהו מחרפת חורפיו. והיה לכם לעדות נאמנה: עלילת “הקהל והחברות”, העלילה הזאת הביאה על שפת עם אחד מבני עמנו⁹ אשר נהפך לנו כקשת רמיה, ויוסף לגבב דברים של תוהו להבאיש ריחנו בעיני הממשלה ועם הרוסים. הוא הציג לפניהם את הפרטיקולריות העברית בתמונה ריבולוציונית השואפת לברוא לה מעמד מדיני תלוי בדעת עצמו, ואת הנהגת ראשי העדה בקהלותיהם ואת החברות לתעודה ולצדקה, כמוכנות ומסודרות להפיץ דעות מרד ואון בין העם למרוד במלכם ולעלות מן הארץ להשתקע על אדמת הקדש ולכונן שמה ממלכה. העלילה הנוראה והמבוהלה הזאת בכל השגעון והשטות הנשקף מתוכה – לא חדלה למצוא לה מסלות בלב השמחים לאידנו, ככל עלילות השוא והכסל לרעת היהודים; האמינו בה, כי נפשם תתאו לטפול עלינו כל עון וכל דופי; והפיצוה בעלי מכתביהם העתיים, כי ישמחו לגרות בנו מדון. אי שמים! מה הרעונו לאלה? מדוע ככה חמתם עלינו נתכה, עד כי יתהוללו? כל באי עולם יודעים, וכל רואה נכוחות הוא יודע, כי אם אמנם עינינו צופיות לחרבות ארצנו שתחיינה מערמת עפר, ותקות רוחֵנו לשוב ולאור באור החיים המדיניים – כל התקווֹת האלה, אינן זולתי תקווֹת והרגשות, אשר תשכונה בעומק הלב, ולא תראנה פעולתן החוצה. לא יעלה על לבבנו לחשוב את ארץ מגורתנו לארץ זרים, כל עוד שלא יעשה ה' חדשה בארץ לשלוח לנו גואל צדק על דרך נפלא למעלה מן הטבע. וכל מגמתנו ומאויינו עתה נכונים, לכונן עמדתנו במקום שהסבות השליכונו לתוכו, ולשמרו ולהועילו עד מקום שידנו מגעת. כבר ראינו עד כמה קשור היהודי לארץ מגורתו, עד כי שמר אהבה גם למצרים כור הברזל, אשר לא קבלתהו אלא לענותו ולהעבידו בפרך, ובכל זאת, לא שת לבו לרגשות הנקמה, ויכיר טובה למצרי “כי גר היה בארצו” (דברים כ"ג ט'). וירמיהו הגבר ראה עני שבט הכשדים בעברתו, ועינו צופיה לתשובת ישראל אל אדמתם לימים מעטים, בכל זאת לא חדל מהורות לעמו לאמר: דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה, כי בשלומה לכם שלום (ירמיהו כ"ט). ואחד מחכמי התלמוד המצוינים דרש בפומבי וגם השתדל בהפצת דעתו: שכל העולה מן הגולה לארץ ישראל עובר בעשה (כתובות ק"י ב'.) והכל מודים שאסור לעלות בחומה ביד חזקה, כי היהודי ישועתו בשמים, וחלילה לו להתערב עם שונים ולחבל מחשבות מרד ומעל. כאשר כן גם תעיד ההיסתוריה, שזה לנו כאלפים שנה אשר נפזרנו בין הגוים, והודחנו מדחי אל דחי, וגברו עלינו התלאות והמצוקות עד להלאות, ובכל אלה, לא התרגזנו מעולם ולא מרינו ולא מרדנו ולא נמצא בנו קשר ומעל. ואם קבל כל העדים הללו העיז איש לטפול עלינו עון מרד וקשר וגם מצא מרעים המטים אוזן לדבריו, ומחליטים אותם ממנו – מה יסכן לנו עוד להצדיק את נפשנו? אך לתוהו והבל כלינו כחנו לשרש מלב הנוצרים המשפטים המעוקלים ביחס אל היהודים; שנאתם אותנו הוליכה את דמיונם שולל, ויברא למו חדשים לבקרים עלילות מהבילות ונמנעות, ויחליטון ויתנו להן קיום ותושיה – ומה איפוא ניגע לבהלה להשבית מדמיון המשוגע את שגעונותיו הקבועים? ועתה הגיעו בעצמכם, אם האמת והברור הנסיוני לא יועילו להעמיד שונאינו על האמת, מה כחכם בימין שקר כי תנצחו? טוב איפה! הניחו להוללים כי יתהוללו ויתגעשו, ואנחנו נלך לבטח דרכנו מבלי שים עליהם לב. כמאמר חכם תלמודי אחד: השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם (גיטין ז'). מדוע נתחפש ונצפין את האמת? למה נתראה? אמת הוא כי עמדתנו בודדה ונפרדת; אֵזור רוחנו יחַשֵק את האומה הישראלית עד שאין כל בריה יכולה להתירו. אך מה הפסד בזה לאומה? האם לא פרח המסחור ולא רבתה הברכה לרגלנו בכל מקום? האם לא הקדשנו דמנו וכספנו בכל פעם שהיו דרושים להציל ארץ מגורנו מאסון? ואם היהודי לפעמים גם הֵרע לארץ במדה ידועה – האם אין איפוא הקולר תלוי בצואר דורשי רעתו, אשר שמו מועקה במתניו ולא הניחוהו להתפתח כראוי? אמת הוא כי שוררת בקרבנו רוח ההתחברות, אשר יעשה את כל העם לחברה גדולה מאד; אמת כי היהודים יתאחדו יחד להיות איש בעזר רעהו; אמת כי יהודי צרפת ואנגליה, מרגישים בתלאות אחיהם שבצפון ויחושו למו לעזרה; אמת כי איש יהודי מגין על אחיו, ויתבע עלבונו מרודפיו ומשנאיו; אמת כי הנהגת הקהלות מסודרת אצלנו, באופן שלא יכבדו המסים והארנוניות על העניים – אך מה עון מצאו בזה? הן כל אלה לא באונס וכפיה נהיו ולא באמצעים של בעלי חברת ישוע; אך הרוח הלאומי השוכן בקרבנו, חבר כל לבבות בנ"י לאחדים – ומי איפוא יוכל לתת דופי בחק האהבה ונטית ההתחברות אשר בטבע? ואי זה הוא חק ונימוס שבעולם, שכחו גדול לצוות על הכח המושך בבריאה לחדל פעולתו? לא! ההתחברות אשר בנו – לא לבד שאיננה מביאה קלקלה בעולם, אלא שתוצאותיה לברכה בקרב הלאומים, ועת שמע נא קורא יקר!

ה. החברה הראשונה שהיתה אצל העברים

עַם זוּ יָצַרְתִי לִי תְהִלָּתִי יְסַפֵרוּ

(ישעיה מ“ג כ”א)

ראינו מעשה ההשגחה עם בן האדם, כי כאם רחמניה היא דואגת למענו, ותנהלהו בכל צרכיו, בטרם ידע נפשו ועוד נבצר ממנו לעשות תושיה, עודנו מוטל בעריסה, הטילתהו בתוך החברה. ובטרם ידע לבחור בחברה או להרחיקנה, כבר השתרגו עלו עליו הכרחי הצרכים ויצודוהו, ובפקחו עיניו – והנהו בתוך רשת אשר יבצר ממנו, וגם לא יאבה, להמלט ממנה. מה שעשתה ההשגחה לאדם שלא בטובתו, ישוב עתה לבחור בזה בדעתו וברצונו החפשי. עיניו תראינה ולבבו יבין טובת מעמדו הטבעי ותועלתו, יכיר תכלית וכוונת מכוון במסכותיו; ובחֵרות בחירתו ישיש כגבור לרוץ אורח התכלית, ולעזור כביכול להשגחה לבצע מזמתה. אך גם בעמדו ברשות עצמו לא יחדל האדם לקחת תורה מפי ההשגחה, ודרכיה הנם לו לעינים בבחירת אמצעיו. יראה ויתבונן על הליכות עולם, כי על ההסכם וההרמוניה נוסדו. וישית עצות בנפשו להביא את החברה הטבעית בברית אמנה מוסכמת, ויביא חופשתו הפרטית בעול הברית הכללית אשר כוננו ידיו על חוק ומשפט הסוככים על הכלל ועל הפרט. בדרך זה נבנו והתכוננו אומות רבות מסודרות בנימוסי ההנהגה וחקי מוסר ודרך ארץ, ולאט לאט התרוממו מתוך מי התהום גוים ולאומים שונים, ויהיו כאיים רבים תוך ים האנושיות. חבה יתירה נודעת לעם ישראל! כי מלבד קבוצו המדיני בטבע, גם חברתו המוסמכת, מידי ההשגחה כוננה; וה' לבדו כרת עמנו ברית וישימנו לעם כיום הזה, מסודר בכל נימוסי ההנהגה המיוסדים על אדני הצדק וזכות האדם. תורת האומה הזאת כוללת בקרבה כל האידעות הגדולות הנשגבות אשר נלחמו עליהן בני האדם מני היותם ע“פ האדמה, ועוד נצחום מסופק. ומי זה לא יכיר איפוא כוונת ההשגחה בבחרה באומה זו להיותה נושאת דגל תקון העולם ומלכות שדי? בכל זאת לא שולחה כציר בגוים לעמוס עליהם את הלמודים הצרופים בחלקת לשון וכפית חרב, וגם מעולם לא בררו לה את תעודת משלחתה בארץ, כי זו ממדת ההשגחה לפעול פעולתה בכל היקום בעקיפים (אינדירעקטע ווייזע), באופן שהמשפיעים והמושפעים לא ידעו איש את תעודתו, וכוונת ההשגחה תעשה מאליה. השמש יקר הולכת ואל מקומה שואפת זורחת, מבלי דעת כי קרניה יפיצו ברכה וחיים, גם האומה הישראלית תָלַתָּה ההשגחה כגלגל חמה בגובה הרקיע. להפיץ נהרה לכל עברים, ועמים רבים ילכו לאורה בדרך חיים ותוכחת מוסר, מבלי אשר האחת תתגאה בפעולתה, והאחרונים יכירו לה טובה. ואם אמנם ההשגחה לא לעדותנו היא צריכה, בכ”ז לא נחדל מהודות, כי זו דרך ישרה שבחרה לה לפעול בעקיפים על הארת הרוחות. הפעולה ההיא (פעולת עקיפים), שהיא כמו פעולה טבעית, דרושה ביתר שאת לשלמות המלאכה ומונעת כמה קלקולים. כל הפעולות המכֻונות (אונמיטעלבארע), פעולות חיצוניות הנה, ומושכות אחריהן רעות רבות; אבל פעולת עקיפים, היא תעורר את הכח הפנימי לפעול מאליו. יש מושגים רבים הנעלים ונשגבים מבינת אדם שלא נתפתחה, והלמוד אין בו די להקליטם בלב המתלמד, וגם למושגים קלים לא במהרה יכנע האדם, ומה אומות רבות וגוים גדולים ועצומים, ללמדם מפי אחרים. יען רוח היא באנוש כי לא במהרה יתן אמון בדברים אשר לא רוחו הורם, ובפרי מחשבות חברו תמיד ימצא מגרעת – תחת אשר אם יתבטאו המושגים האלה במעשה, עד מהרה ישמעם ויבינם ויוחקו בלב לדורות, וגם יאמין כי פרי מחשבות לבו הם ויחזיק בם. ולכן כוננה ההשגחה את האומה הישראלית כחברה מיוחדת, עולם קטן וזעיר אנפין מעין דוגמה של החברה הכוללת. ספר התורה הוא פנקסה, המצות הן תקנותיה, ותכליתה הנראה היא: להקים אומה על בסיס של הנהגה ישרה וחקים צדיקים; אך תכליתה הנעלמת ומטרת ההשגחה במעשיה, היא, כי האומה הזאת תהי כמשל חי וקים לאומות העולם ולדורות, נפלא נפלא מאד, נפלאה בתכונותיה ונפלאה בכח רוחניותה, יראו גוים ויתפלאו ויעשו כמוה. מה שהיהודי יעשה לאחיו, יעשה כל איש לרעהו, כי החקים שחקקה ההשגחה ליהודים נחלת כל אדם המה.

מזה נוכחנו כי מטרת היהדות, להקים גוי כלו בתור חברה גדולה אשר תעודתה כפולה, לעצמה ולאחרים, ואין אנחנו רשאים לגעת בה בחברה זו לרעה גם באצבע קטנה; כי החברה הזו במציאותה לבד, היא ממלאה את תעודתה ע“פ האדמה. ולכן אמרו חכז”ל: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” “ואעפ”י שחטא ישראל הוא", כי אם חטא לתקנות החברה, מכלל חבר לא יצא, כי קיים תעודתה הכללית באשר לא נבדל מקהל ה' להמיר דתו ועמו, ולא נהפך לעמו כקשת רמיה להשליך עליהם שקוצים ולעקש עליהם הישרה, ולהלשינם אל אדוניהם.

ו. חברת הפרושים

לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי!

(זכריה ה' ו')

חברת הפרושים או חברת הנבדלים, שהתכוננה בתחלת ימי הבית השני ע"י עזרא וסיעתו – נתפרדה כחלק מאיר מן השמש הכוללת ונוצרה למאור בפני עצמו הנלוה למקורו, ומקיפו תמיד להאיר הלילה ליושביו (גם דרי השמש חליפות העתים למו ומבדילים בין אור לחשך). החברה הזו, על ברכי היהדות נולדה כדבר יפה בעתו ונאות לשעתו. כי בשוב ישראל מבבל לשוב ולכונן ממלכה בארצו, כבר הופיעה נהרה במושגיו ויטהר מכל טומאת גלולים. דבור “אנכי” טמן זרע דעת אל-יחיד בלבו, והגרעין הזה הלך והשתנה לעלוי כל ימי משך שבתו בארצו. מתחת שלג נורא של תלאות ומועקות אשר סבל בגלותו, נתבשל הגרעין כל צרכו, ובזרוח לו שמש האביב של התקופה החדשה, צץ לקראת אורה, ויעל וישגשג לשמחת לב כורמיו ויוגביו (הסופרים למודי ה'), אשר לא נלאו לסקל כרם ה' צבאות ולגדור פרצותיו. אבל לא על מושגים צרופים לבד יחיה גבר, ורוח ראשי האומה לא נחה עוד, בטרם נשלמה כוונת נותן התורה ביחס אל מעשה המצות. המעשה הוא הסימבול להאידעה, הוא הפתילה לשלהבת הדעת, ואך באמצעותו יוכל האדם להנות לאורה של תורה, בעוד שהאור הנאצל כאור שבעת ימי בראשית גנוז ומכוסה, וברית כרותה לעין שלא תשורנו באצילותו, והנה המעשה הזה, אשר באמצעיתו רצתה ההשגחה לשלב את האידעות הגדולות בחיים ולתת למו קיום ותושיה, בו נתרשלו עוד ההמון מאד, ויזנחו רבים מחקי האלהים ותורותיו, אשר המה כחשוקים לאומה. רבים מעמי הארץ הושיבו נשים נכריות, ויחללו המועדות, ויקבעו את המעשר והתרומה (שהוא המס המצער לחפץ השכלת העם וחנוכו, ולחפץ ישיבת בתי דינים בכל עיר, ולחפץ עבודת ה‘. כי כפי הנראה, שלש אלה נמצאו בתחילה בידי הכהנים והלוים ובלעדם לא רבו דורשי ה’ בישראל) – את זו ראו חכמי הדור בשעתם, ויועצו יחד להשבית הרעה באמצעים שלמדו מפי ההשגחה עצמה “לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח”.

לא בחיל ולא בכח יצא היהודי למלחמה מעולם; לא בחיל ולא בכח הכריע ונצח את אויביו מבית ומבחוץ – אך ברוח, ברוח השכל וידוע, ברוח חסד ורחמים, ברוח סובל וארך רוח, עשה ויוכל ופנה לו דרך למגמתו. וגם לא בחיל ולא בכח וכפיה השתדלו ראשי הגולה להקליט את המעשה בחיי העם; כי נבונו דים לדעת, שאין קונין את הלב בדרכים שהגויה נקנית בהם. ולכן נועצו גם המה להשתמש בפעולות עקיפים, ויכוננו למו חברה מיוחדת כתבנית היהדות, ויכרתו אמנה לקים עליהם את התקנות המפורטות למטה ככתוב בנחמיה ט':

א) לשום לב ולהשתדל בשמירת חקי התורה בכללם;

ב) להבדל מן הגוים והכותים לבלתי התבולל בהם בתערובות החתון;

ג) לשמור את השבת לקדשו;

ד) לשמור את השמיטה לבלתי יגוש איש באחיו, ויכבשו לעבד עולם;

ה) לשמור קדשי בני ישראל, לתת שלישית השקל לצרכי בדק הבית וקיץ המזבח;

ו) לשמור להביא את המעשר והתרומה לאוצר בית ה' כתורה.

שש התקנות הללו, מגמתן לבצר את קיומנו הלאומי ורוחניותה של האומה, בחדוש כח המצות אשר יסודן בחרות השתוות ותועלת העם. החתון המעורב, הוא יסוד ושרש לפלוגות משפחה וריב בית. יאמרו המלגלגים מה שיאמרו, על אפם ועל חמתם הכתה האמונה שרשיה בלב כל איש, ואי אפשר שגם בלב היותר טפוש ושקוע בכפירה, שלא יתעורר בקרבו שעה אחת חרטה ומכשול-לב, בראותו בניו ויוצאי חלציו מחבקים חיק אמונה נכריה. ואם בלב טפוש כך, על אחת כמה וכמה שאין התערובת נאה לאיש ואשה אשר לב שניהם נאמן לאלהיו, ויבכר את דתו ע“פ כל אחיותיה. והחובה על כל כנסיה השוררת בשם השלום והאחוה לבלי תת ידים לחתון כזה אשר פריו ריב ומצה מדון ותגרה. אף כי האומה הישראלית חובתה כפולה ומכופלת להשמר בטהרתה ולהבדיל מתוכה כל ערב וסיגים, להיותה מיועדת להתקים תמיד בעינה וצורתה באומה שלמה, אחוזה בתכונתה המקורית ונהוגה בנימוסיה וחקיה. ואם תסיר את הַחיץ המבדיל בינה ובין או”ה, מהנקל לה להתבולל ביניהם עד כי ישתקע לעולמים, והתורה מה תהא עליה? אם באמת שלוחים אנחנו במלאכות ההשגחה להאיר לארץ ולדרים עליה במושגים צרופים ואידעות נשגבות וצודקות – ביתר שאת חויבנו לשמור קיומנו הלאומי בטהרתו. כי היתכן איפא שאנשים נפרדים מבלי כל חבור רוחני המתנהגים ע“פ הנהגה ידועה בביתם וכל היום עוסקים בפרקמטיא, מהם תצא אורה על פני חלד? אם לא שנאמר כי הדרשנים והמטיפים המה בית ישראל, והדרשות, הנבואות אשר בידן להפוך סדרי העולם ולתקנו במלכות שדי. לא! האומה הישראלית כלה בשלמותה ואחדותה, הי החמה האִלֶּמֶת אשר בלי אומר ודברים יפעלו קרניה לאט לאט לחמם ולהחיות כל זרע טוב, וכל יסוד זר, כל סיג ותערובת, יַכהה אורה ויצנן חֻמה. אין אמונתנו דורשת מידנו להפרותה ולהרכיבה ולהכניס כל עמי הארץ בבריתה, אך עכ”פ עלינו לשמור ולהשגיח לבלתי ידח מאתנו נדח, ולא יסורו זרענו מאחרי אלהינו ודתנו. ואין ספק כי הבנים אשר יולדו על ברכי החתון של תערובות יקלו ראשם נגד הדת האלקית בכלל, ובוז יבוזו לה בראותם את אבותיהם אוחזים בדתות שונות זו מזו בחלוף רב ויחליטו על שתיהן כי אין להן קדושה כל עיקר, כי אם צורות שונות ומיוחדות של עבודה אלקית כללית אשר יסודה בשכל לבד (לשון בעל דרכה של תורה). והנה מפרי זרע כחש כאלה, היש לנו להוחיל שיהיה זרע קדש וכהני ה'? גם ראשי המתקנים בימינו (רא"ק במאמריו “שדה צופים” “עברי אנכי”) הודו כי אסור הטמיעה בעמים הוא השרש הראשי בעיקר הפרישות והקדושה של אומתנו, ומיוסד ביסוד דתנו ומסוגל ברוחה בפנימיות מלאכותה.

השבת. סגולות שונות לה: ריליגיוזית, נציונלית, וזוצילית; יום שבתון היא לנפש לנוח מעמלה של חול ולהתענג על ה' ולהתקדש. שלום בית כחבצלת תפתח עליה המפיצים ריח ניחוח. ביום ההוא, הברכה והמנוחה כמלאכי שלום יסוככו בכנפיהם על המשפחה ויאחזוה באהבה וימלאוה יראה טהורה ואהבת ה‘. יום עצרה הוא להעצר לפני ה’, הקהל הנשים והטף, ונפשם תתנשא על ברגש קדש על כנפי דברי אלהים חיים הנקראים לפניהם מפורש בתורת משה והנביאים. ויום זכרון הוא, הנוטע בקרבנו לאהבה את החרות והעמידה ברשותנו הנותנת לנו לשבות ולנוח כאות נפשנו. וביחוד הרבה מן התועלת בו לישובו של עולם: א) לבלי ילאה העם בעבודה שאין לה חלופים אשר מתכונתה להשבית מלב העובדים כל התנשאות וכל יפוי הדעת והמוסר, ומושכת אחריה פרעות המוסר והמדות וקלקול הבריאות: ב) למען יתאספו כל הקהל יחדיו לעיין בצרכיהם ולשקוד על תקנותיהם. ואולם ביתר שאת עלינו לשום לב לרוח אהבת אדם המרחף על פני החג הזה. “שמור את יום השבת לקדשו” קורא אלינו קול ה' מתוך האש, אך לא רק בגללך קדשתיהו, למען תאכל ותדשן עצמך ביגיע זרים – “יום השביעי שבת לה' אלהיך” “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך”, כי גם האומללים האלה אשר באסונם התמכרו אליך לעבודה, גם המה בני אדם הם; ואם מכרו לך את יגיע כפם, לא תנחת ידך עליהם להעבידם בפרך, ותתן למו לקרא לשבת עונג ולשבוע מצוף המנוחה, להעביר מרירות עבודתם בששת ימי המעשה, כי אתה ידעת את נפש העבד, וידעת את עניו ועמלו, ע"כ אנכי מצוך לקרא למו דרור ביום השבת, ויברכו את ה' אתך יחד. קורא יקר! היפלא איפא כי החג הזה קדוש הוא ליהודי וינצרהו כאישון עינו? היפלא איפא כי ראשי יסוד המעלה חשבהו לבסיס ואושר האומה ויתנו לו משמר?

שבת הארץ, או שנת שמיטה. בטרם נבאר את תעודת החק הזה ונחיצתו עלינו לשים לב אל היסוד הכללי, בשאלת חלוקת הרכוש ופלס משקלו אשר תורתנו הקדושה נטלתו לבסיס, בחקקה חק הארץ ומשפטיה. כתנין נורא, הרימה ראשה בימים האלה השאלה הזוצילית, בחמת עכשוב וכעס עצור בעצמותיהם ישאלו רבים מעם הארץ: מדוע תסבול ההשגחה ותדום בראותה אחדים מבני העם יחזקו על אחיהם וכובשים למו את הנפש והרכוש וכל האדמה, ויתענגו בדשן מיגיע זרים, ומורישים כל הכבודה גם לבניהם אחריהם אשר גם לא עמלו בכל אלה – בעוד שחלק מסוים מן העם ידכו ישוחו תחת משא העוני ונפשם ברעה תתמוגג? ולמרות כל תוקף השוטרים הרודים להשקיע את המחשבות האלה, התלונה הולכת ומתגברת מיום ליום בין העם, ולבם יתמרמר בשצף קצף על ההיכלים ובעליהם. ומה? האין כל צדקה לעצומותיהם? האם באמת לא הכריעה כף העושר בהפלגה נפרזה בשעור שיעורר קנאה ומדנים בין אחים? הנסיון וקורות הימים העידו למדי, עד כמה הפסיד קבוץ נכסים רבים ביד אחדים מן העם: כי אחריו נמשכה התהוות כתות המעלה בחברה, כבישת הכת התחתונה לעבדי עולם, שצמחו מזה פרעות רבות בסדרי האומה והחיש עת מפלתה למשואות. ולמכה זו אשר העמיקה שחתה בכל אומה, הקדימה התורה ארוכה, בחקקה חקי הגאולה לשדה אחוזה, תשובת הנחלה ביובל, וחק השמטת כספים.

תורתנו הקדושה, חושבת ליסוד מוסד: כי לה' הנפש הארץ והרכוש, ואין לבעלים עליהם אלא זכות ההנאה ואכילת פירות. ועליה חקקה חקיה של “כופים על מדת סדום”; סלוק זכות הבעלים ע"י “יאוש”; בלתי החלטת הנפשות לעבדי עולם; ויציאתן דרור ביובל. “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”. הקריאה הזו של דרור, איננה קול ענות מרד ומלחמה, קול רוגז תהום בהקיאו להבות פרצים להפוך סדרי עולם, קול נהם וזועה בהתחולל אש אף וחמה בעומק לב רוגנים לחרדת אלהים – אך קול אלהים אשר לו הארץ ומלואה; קול קורא מחקי הארץ הסוככים על שלות החברה ועל חרות האיש הפרטי; קול קורא ומבשר את היסוד הנשגב “לבלתי עבוד איש באחיהו”, “כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים”, “ולא תמכר הארץ לצמיתות כי לי כל הארץ” “חקה אחת יהיה לכם”, “ולא יהיה בך אביון”. ועתה ראה נא עד כמה שמה התורה לבה לתת תושיה להאידעות הללו, ועד כמה דאגה מראש לבלי יברא מצב כזה באומה, אשר יהיה לשטן לה בצאתו אל הפועל! אם לא תשיג יד איש ומכר מאחוזתו, ומצאה ידו יגאלנה או הוא או שארו, ואם לא תגאל ויצאה ביובל; כי ימכר איש מישראל לעבד, יצא בששי, ואם יאמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי, והיה שמו לבוז ולשמצה בכל ישראל וביובל יצא, כי שנת היובל היא שנת הגאולה והדרור; שנת התקופה שבה תָנץ שמשה של האומה מן המקום שיצאה משם בראשונה, וישוב גלגל הרכוש והקנין על מכונו.

כמלואים לשנה היובל בתעודותיו הנשגבות (גאולת הנפשות והנחלות), באה שנת השמיטה או שבת הארץ; ככרוב סוכך הוכנה השמיטה לסוך בעד עם ה‘, לבלתי יכבשו לעבדי עולם בְּנִשְיָם. קורות הימים תלמדנה אותנו: כי חסד העשירים בהעביטם את העני עמם, נהפך לחטאת ולרועץ; כי עִלָה מצאו להעביד את אחיהם בני משה ידם, ונולדה מזה שטת השעבוד בכל העמים ובכל הארצות, וגם בבית ישראל נראתה השערוריה, כמבואר בירמיה ונחמיה: “ויש אשר אומרים לוינו כסף למדת המלך שדותינו וכרמנו, ועתה כבשר אחינו בשרנו, כבניהם בנינו, והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים, ויש מבנותינו נכבשות (לזמה ולפלגשים) ואין לאל ידינו, ושדותינו וכרמינו לאחרים” (נחמיה ה' י') – המלות הפשוטות הללו תרגזנה מוסדות לבבנו בכח המליצה האצולה עליהן מידי האמת והתמימות, ותגלינה לעינינו את האבדן הזוצִיַלי שאמר לבלוע את עם ה’ ולכסהו בצלמות. לולא קדמו הפחה הישר באדם, ובאהבתו לעמו ובקנאתו העזה הוציא לפעולת אדם את חק השמיטה.

והנה כשמירת חק השמיטה על החֵרות, ככה שמר חק שבת הארץ על האדמה לבלתי תֵשָם ותבור באשמת בעליה העניים, אשר מאין לאל ידם, או באשמת הקונים העשירים אשר בעון בצעם, מדעתם כי לא להם יהיה השדה בשובו ביובל, ישימו לב (לולא הפריעם חק השמיטה) אך לדלדל כוחו ולהכסיף פניו, מבלי תת לו מנוח להחליף כח ולחדש אילותו.

ככה היה מצב הדברים בימי הבית הראשון, בהיות האומה כלה מיוסדת על עבודת האדמה לבדה ותשכון בדד בארצה. ואולם בעלות מקצת יהודה ובנימין מן הגולה, נשתנה גם המצב. הנסיון הורה, כי גם ההנחה הקטנה שעשתה התורה, לתת לעברי להמכר ממכרת עבד לשש, הביאה תלאה רבה, יען בהנתן רשות לעשירים לעבוד באחיהם, מאנו אחרי כן להוציאם לחפשי גם בעבור עליהם שש, וגם ביובל לא קראו למו דרור. כמו כן חדלה האדמה להיות היסוד הראשי להרכוש, ולא בידה נמצא פלס משקלו. כי במשך ימי הגולה נאלצו בני יהודה לאחוז במסחר וקנין, ולשאוב פרנסתם מחרושת המעשה, ויעתקו בני יהודה מן האדמה ויהיו לקוסמופוליטים. וע“כ ראו ראשי יסוד המעלה בהתנהלם לרגל ההלכה והקבלה לבטל את השעבוד כולו¹⁰, מבלי יעבוד איש באחיהו עבודת עבד אפילו שעה אחת. ולהחזיק את פלס ומשקל הרכוש ע”י השמטת הכספים לבדה מבלי הוציא את השדות מידי קוניהם עוד ביובל, כי תשש כוחו של האמצעי הזה ויגרע חק היובל מערכו (כדרשתם ז"ל: בזמן שכל יושביה עליה) מבלי אשר יגרע גם חק שבת הארץ אשר לא הפריע מאומה במהלך המסחר, ושמר את האדמה מלההפך לאדמה מלחה ולמדבר שממה.

שלישית השקל, ומתנות כהונה ולויה. כאשר תנכה מחצית המעשר המגיעה לשבט הלוי באריסות חלקם שלא נטלו בארץ, עוד תעלה מכסת המס הקצוב (מחצית המעשר אשר ללוים, ומעשר עני פעמים בכל שבוע) לחשבון גדול! אך: לְמה הוציאוה? לא לאפסניות של צבא תמיד שיעמדו הכן להתנפל פתאום על שכנים שלוים ובוטחים, לא לשכר שוטרי חרש ומרגלים, שהכמינו לכל אזרח שׁלֵו לעוין אותו ולהתחקות על מחשבותיו, ולא להשביע בטן מחנה חורים ואצילים האוכלים ואינם עושים – כי אם לצרכי הקולטוס וההשכלה; לצרכי הבאת שלום בעולם ע"י המשפט ובתי דינים ולצרכי המדינה הפנימיים ולמעשה הצדקה. הכהנים והלוים היושבים לפני ה' ועוסקים בחכמה ומדע ומבשרים לעם דבר ה', נטלו פרס ממעשרות וממתנות כהונה כדי פרנסתם. מעשר עני היה מעין ברכה לפרנסת מעשי הצדקה, ומתרומת הלשכה קבעו בתי ספר לילדי ישראל, פרנסו הוצאות הפוליציה (דייני גזלות וגזרות), ויתנו שכר מגיהי ספרים, הוציאו ממנה לבנין החומות, הדרכים והגשרים ולכל צרכי המדינה.

הֵא לך קורא יקר! היסודות שנוסדה עליהן חברת הנבדלים הפרושים. וראית ונוכחת, כי אין בם ממדת ריפולוציה ומרר חלילה, אך כל חפצה ומגמתה להעמיד את שלום הארץ ולכונן את רוחניותה של האומה על מכונה; לא ברעש ולא ברוח, אך בקול דממה דקה שבתוכו ד‘. וכאשר מאנו יתר עם הארץ (הכותים ומעט מעולי הגולה) לקבל עליהם את התקנות המפורטות למעלה – לא רדו בם בכפיה, אך התרחקו מבוא אתם בקשר משפחה, ומלאכול אתם לחם, לבלי הלכד באחד מן האסורים אשר קימו וקבלו עליהם ועל זרעם לדורות. אך חלילה למו להבדל ולהתפרד לחברה מיוחדת סוגרת ומסוגרת לפני כל זר. כל מי שחפץ לבוא בקהל הנבדלים, בא בו מבלי נטילת רשות מהחברים, כי גם בשמרו מדעת עצמו את תקנותיהם או גם בקבלו על עצמו לשמרן, כבר נמנה לחבר ביניהם ממילא; ובעברו עליהן, כבר נמנה לעברין ממילא. אמת הוא, כי חברים היו מכובדים בעיני ההמון וינשאום וינטלום לפי ערך חכמתם ודעתם – אפס כי חלילה למו לחברים להתנשא על עם ה’ ולהביט עליהם במבט בוז ושאט נפש כפטריצים ברומי על ההדיוטים, האצילות של החברים היתה: רוב ידיעתם, יקרת מוסרם וגדולתם המוסרית. אבל לא אצילות התולדה, המשרה וההון. ויעיד עליהם מאמרם היקר הנודע לשבח: “ממזר תלמיד חכם¹¹ קודם לכ”ג עם הארץ".

והנה למרות כל מוציאי דבה, קנתה לה החברה הזו את לב העם עד שמסרו את עתותיהם בידה ויבטחו בה. ומיום ליום הלכה וגברה עד שנתפשטו כנפיה תסובבנה על כל העם. ולא בכח רדיה וכפיה שנתנה בידי ר' יוחנן בן זכאי מאת הרומיים¹²; ולא לרגלי סבות מעיקות חיצוניות¹³ – אך בכח סימפטיה והכרת המעלה. ופעולות החברה לא עוללו חלילה להשחתת האומה. ונהפוך הוא, כי צלחו להקליט בקרב האומה: בשת, רחמנות, צניעות, ואמונת הלב.

ז. החברות הפרטיות

אמרון ר' אמי ור' אסי אייתו לן נטורי קרתא וכו' אמרון להון

ומאן אינון נטורי קרתא? אלו סופרים ומשנים וכו'.

(פתיחתא דאיכה רבתי פתיחה ב').

האדם הוא מדיני בטבע, ובכל מקום שאתה מוצא מתי מספר מבני אדם וחוה, אם שנולדו פה או שנפגשו לרגלי המסבות, כבר אתה מוצא ביניהם ראשי פינה למוסדות הכנסיה, ותקנות שונות לבער מקרבה שוד וחמס מבפנים, ולהגן עליה מנכלי אויבם מבחוץ. אך אם די לה להכנסיה בראשית הוסדה במפעלים השוללים לבדם, הלא מיום ליום מעגל צרכיה הולך ומתפשט בשעור התפתחותה המוסרית ויניעוה לדרוש מבניה גם מפעלים חיוביים המאחדים את הכנסיה לגויה אחת בעלת אברים, שרוח אחד יְחַיֵם ויעשם ערבים איש בעד אחיו. שני סוגי המפעלים הללו מסורים בידים שונות להוציאם אל הפועל: המפעלים השוללים, מסורים ביד השלטון, והמפעלים החיוביים, בידי החברות.

השלטון המזוין במקל ורצועה בחרב וקשת, למרות תקפו וכחו לרדות ולענוש ולהטיל אימתו על הצבור, אין ערכו להכנסיה אלא שני במעלה; כי כחו מצומצם רק כדי המפעלים השוללים לבדם, ואין תקפו נוסד בחיוב בתנאי ברית הכנסיה (כאשר אין ביד הכנסיה לענוש למפירי בריתה אלא בהסירה מהם מחסה המוסרי) אלא בזכות אגרוף שמעתה רשאי השלטון להשתמש בו ביחוס לאויבי הכנסיה, אחרי הסירה מחסה מעליהם ולגמלם מדה במדה. ומה יתרון לזכות כזו העומדת מחוץ למחיצת המשפט המוסרי?¹⁴. השלטון איננו אלא חומה וחֵל להכנסיה, אך הכנסיה עצמה וישותה הן נושאי המפעלים החיוביים, המה הכוחות החומריים והמוסריים, או העובדים והמעיינים. וברוכה היא הכנסיה היודעת לאַחֵד כל פרטי הכחות לסוגיהם, למען יעבדו שכם אחד בכשרוניהם לאשרם ולאושר הכנסיה; ברוכה היא הכנסיה המסוגלה בכח המושך הבורא ומחדש בקרבה חברות מחברות שונות המהודקות בקבוצן ומתאחדות במטרתן לבלי יפרדו הכחות להיות עולים איש איש במסלתו לבדו. החברות הללו, כלי אומנותה של הכנסיה לשחר אשרה החברתי, אין כחם אלא כח מוסרי שיסודתו בהסכם ואהבה, ואין זכותם אלא זכות החרות הטבעית, ואין סבתם אלא הרצון החפשי, וגם אינם תחת משטר השלטון אלא ביחס שולל (השלטון איננו מכניס ראשו ביניהם לצוותם או להזהירם לבלי יחטאו ולבלי ישחיתו דרכם) ואינם באים בהרכבת המכונה המדינית, אך אורגים ורוקמים, בוראים ויוצרים בחשאי. מַסַּכְתָּם תשתרע על שלשת העמודים שהכנסיה נשענת עליהם: על תורת המוסר והארת הדעת, על העבודה והמלאכה, ועל גמילות חסדים ומעשה הצדקה. בחפץ כפיהם תפרחנה הלמודיות והמלאכות, וירב אושר האומה והצלחתה החברותית, מידם קרנים להניס חשכת הבערות והפראות, ולהזריח שמש צדקה ומרפא, ובסבתם ייטב מוסר עם ותמעט התלאה והמצוקה המעיקות על רבבות בני אדם הנבראים בצלם אלהים. ולא יפלא בעינינו אם הרבה מהם בהאריכם ימים יבוא רקבון בעצמותיהם, וישחיתו דרכם ויהיו מקור נפתח לנחלי בליעל ותחבולות און ותרמית, כי לא עצמות החברה נשחתה בם, אך הצורה המגבלת את החברה בפעל, והצורה, להיות עצמותה ההגבלה, ע“כ היא חסרה בהכרח ואי אפשר לה לעמוד בעינה ימים רבים, כי סבת כליונה טמונה בראשית הויתה, הנה בעוג החברה עוגה סביב בניה ותאחדם ביניהם, הלא באותה שעה בהכרח גם תפרידם מיתר אחיהם העומדים מחוץ לגבול העוגה, והפרוד ההוא המוכרח, הוא ראש לכל המבוכות וההשחתה. בוא וראה כי גם החברה היותר גדולה ומתפשטת, גם החברה המדינית לא תעצור כח לעוז על ההתוך והכליון. וכמה אומות שלמות חלפו כצל ואבדו מתוך הקהל, לרגלי מחלות רקוביות אשר דבקו בם. אל נא תִוָאֵל קורא יקר לתלות קלקלתם בקלקול תורתם המדינית, חלילה! הגע בעצמך, כי מצאנו תורת מדינה היותר שלמה שבאפשר, הלא תשמענה אזניך, קורא יקר! היותר שלמה שלא תצויר שלמה זולתה! גם היא אין בכחה לשמור על בניה מן הזקנה ומתולדותיה; כי גם בהיותה שלמה אין בידה להיות בכל פרטיה לקו ומשקלת לכל באי עולם. חקות הטבע וההיסטוריה לא ימושו, ואותן הסבות שהפליגו את בני האדם בראשית קבוצם עודן חיות וקימות עד היום. התחלפות האקלימים הולידה את התחלפות המזגים; המזגים הולידו את התכונות, את הדעות, ואת המנהגים. והתחלפותם – הציבו גבולות עמים והפרידו עניניהם. ואם לרגל המסבות יפגשו צרכי שני העמים הנפרדים אלה באלה בסתירה – הלא תתקרר האהבה ההמונית שביניהם, ומאוצר הקרח תבא סופה וזעם, ומאלה יִוָלד החשד, ומהחשד – המשטמה, ומהמשטמה – המלחמה, ומהמלחמה – הפרעות. והפרעות – היא ביצת הצפעוני שתבקע את העריצות והטרוניה. ומאלה נפוצו כל התלאות והמצוקות אשר מצאו את בני האדם מיום היותם עד היום, מבלי היות לאל ידינו לקדם פניהם ולהכריעם. בכל אלה, לא חדלה הכנסיה מהיות חביבה לנו בכל מגרעותיה, עקב תועלתה הכללית. וכ”כ גם החברות הפרטיות מצאו מסלות למו בכל אומה ולשון, וחזיונן נפרץ מאד. והשלטון עוד יגן עליהן וישמח בגדולן ופריחתן למרות נטותן לפעמים מן המסלה. כי כן נשמח בפריחת השושנה גם אם יכאיבונו עוקציה. ואם לא נזרע בדמעה ובזעת אפים לא נקצור ברנה אלומותינו.

הנה זאת תורת החברות הפרטיות לכל העמים. ומי יתן ואדע: מדוע יאמרו אנשים ידועים, להוציא את ישראל מן הכלל הזה? מדוע יביטו על החברות שבתוכנו בעין חשד, ויתנו להן מטרה לא טהורה ורצויה? חלילה לנו לגול על החברות היהודיות עון ומרד ומעל במלכות, שטפלו עליהן משוגעים או זדים; כי מי כסיל יענה לכסילים או משוגעים באולתם? מי פתי יוכיח להוללים וזדים בדברי טעם? או אם לא איפא הוללות וזדון הוא לחשוד את ישראל ההולך קודר בלחץ גלותו כאלפים שנה והסיע מלבו כל רעיון מדיני – כי כל היום אך יהגה תחבולות לפרוק מעליו עול מלכות ולעלות מן הארץ ירושלימה? אולם המערערים ישליכו שקוצים על חברותינו, גם זולת הטענות הנבערות הללו, שנולדו במוח קלוי. המערערים יתנו דופי בחברותינו עקב מצאם באחדות מהן עקבות הכליה וההפסד. אי שמים! מדוע יגרע גורלן מגורל כל החברות שעל פני האדמה? ומדוע יבקשו אך מהן שתהיינה מנוקות, מכל מום כמלאכי השרת ואחראיות אשה בעד רעותה? מכל החברות המצוינות בתוכנו לא השחיתה דרכה אלא הכברה הנקובה בשם “גחש”א“. כבני האצילים לפנים גם היא הגיעה לגדולה ולזכיות מיוחדות, עקב הצטיינה במעשה תקפה וגבורתה בימי המגפה הנוראה בשנת ת”ע. אשר¹⁵ השמה חלק גדול מן הישוב; בימי הסכנה ההם, הראו בני החברה את עוז לבם ואומץ רוחם, בהשליכם נפשם מנגד ויגמלו החסד האחרון עם הנגפים שנעזבו מקרוביהם ורעיהם, מיראתם לבל ידבק בהם הנגף. וישראל אינם כפויי טובה, ויתנו לבני החברה את משכורתם: כבוד ויקר, וזכיות מיוחדות. אך כבני האצילים גם הם, רם לבבם בזכיותיהם ויתגאו לדרוך על אחיהם ברגל גאוה, ונאותו בזכיותיהם לעשוק דלים, ולרוצץ אביונים – עד כי כבדה ידם והתמרמרה עליהם דעת הקהל. וכמה וכמה קהלות פרקו עֻלם מעליהן לגמרי בטרם יצא דבר מלכות; וכמה מהן שנו תקנותיהן לטובה, והגבילו כחם לבל יתנשאו למלוך. ואם נמצאם מתערים עוד בקהלות שונות מבלי לזוז ממקומם, אות הוא כי שמה לא גברה עוד יד המשחית כל כך. וכמו כן שאר החברות הפרטיות, אשר בהתקדשן בקדושת הזקנה תחול בהן גם שנה המכלה, כליל תחלפנה מדעת הקהל כי תגער בהן, ותשקענה במצולות הנשיה, מבלי שים איש לבו עליהן. וחדשות בריאות וטובות עולות אחריהן ומפיצות אור וחיים: חברת כל ישראל חברים וענפיה; חברת מפיצי ההשכלה; וחברת ישוב ארץ ישראל, והדומות להן, מלבד מה שכונתן טהורה, גם מעשיהן רצוים ומקובלים, וזכו לשם גדול ולתהלה מן העמים ומושליהם. כי מי איפוא זד בליעל או שוטה שלא יתן צדק למפעלי אנשים שהציגו למו למטרה: לתבוע עלבון החלש מידי גבור עריץ, להאיר החשכה הנסוכה על פני עם מדוכא והולך חשכים; ולעורר אהבה למלאכה ועבודה בלב אנשים שמצוקותיהם המיתו בלבם כל רגש ורוח חיים. או העל כן ישאו כלמה: כי פתחו ידיהם לאחיהם הנגועים ברעב וישביעום רצון ולחם? ומה עול מצאו בשאר החברות ממדרגות שניות המצויות בכל עיר ועיר? מה עול מצאו בחברת בקור חולים, פדיון שבויים, גמילות חסדים, מלביש ערומים, וכיוצא בהן? האם לא פעלו רב טוב? האם לא הצילו כמה נפשות מישראל? האומנם כי כל החברות הללו תצמצמנה מדת חסדן וטובן רק על בני ישראל לבדם – אך מדוע יצמצמו האכזרים את מדת אכזריותם אך על האומללים הללו? הלא יענו, מי הבדיל את ישראל לרעה מכל משפחות האדמה עד כי הניעהו לבקש גם מפלט מובדל? מי נתן את יהודה לבדו עשוק ורצוץ משפט בין רבבות עמים ולאומים, עד כי יאנס לבקש לו גם עוזר לבדו? האם אלה הנותנים לו מפלט? האם אלה המחישים לו עזרה? הלא יבושו ויכלמו לנצח עדת הולכי רכיל הבוגדים! הלא כלמה תכסה פניהם, כי השיאתם שנאתם הזדונה להפוך אור לחושך. ולעקש הישרה למען הנקם בשארם ובשרם הנרדפים על צואריהם מבלעדהם. ולא זו בלבד: אלא כי מוליכים הם שולל בכזביהם גם את הממשלה, למתוח עלינו מדת החשד ומדת הדין, עד כי פקדה לבטל את כל החברות המצויות בתוכנו, כאלו מרגיזות הנה באמת את שלום הכנסיה. לא על החברות עצמן תחוסנה עינינו, אך מאד יעצב רוחנו למראה הסתבכות ההשקפות על היהודים שתולד בהכרח לרגלי פקודות כאלה, שאי אפשר להוציאן לפעולות אדם. חלילה לנו למרות את פי הממשלה, ולבזות בשאט בנפש את פקודתה, אך מה כחנו אם פקדה על דבר שאיננו תלוי בדעתנו ולא בדעת שום אדם בעולם? מה יש בידנו אם פקדה על מהלך המסבות שידום? החברות הקטנות שעליהן כוננה הפקודה את חציה להכחידן מן הארץ, כעשבות השדה מאליהן תצצנה ותבולנה ונבראות ומתבטלות חדשים לבקרים, מבלי היות להן חותם של תושיה. אך גם מבלי יש לאל יד אדם לגעת בהן לרעה: כי הסכין אחד להשכים לבית המדרש יום יום לשנות פרקו או לזמר תהלות דוד ואחרים יקנאו בו ויעשו כמוהו. והנה חברות “משניות”, “תנ”ך", “תהילים” וכדומה; ילדים רכים טובי לב נכמרו נחומיהם על בני גילם כי ילכו ערום, כי ירעבו ללחם, ויגדרו אומר להרים אגורה אחת מדי שבוע בשבוע מכסף אמתחותיהם להעניק לאומללים מטובם, נערים רבים זולתם נרדפים מרוח קנאת נדבה יתאספו לרגלם; המפעלים הטובים הולכים ומתרבים, והנערים הולכים וגדלים, והנה חברת “מלביש ערומים”, “משביע רעבים” וכדומה, ומי יוכל להניא בידי צמיחת חברות כאלה הפרות ורבות מאליהן מבלי שאול פי איש? רגש הרחמים ישקן; רגש האמונה יעדרן; ושר המסבות מכה אותן ואומר: גדלנה! ומי שליט על הרוח לכלאהו? וכראות הממשלה כי החברות האלה לא בטלו, הלא כמורדים וממרים נחשבנו בעיניה, כעקשים ונפתלים. וה' הוא היודע ועד, כי אין בנו ממדה זו מאומה, ומחשבותינו רצויות, ומעשינו רצויים, וכל מה שבידנו לא נחדל עשות לאושר הכנסיה. ארורים המה האנשים אשר יסיתו בנו חמת מלך; ארורים המה לפני ה' כי גרשונו מהסתפח בנחלת הזכיות האזרחיות, ויפצעו לבבות נענים ונדכאים. וה' הרואה בענינו יכרית שפת חלקות, ויטה לב המלכות עלינו לטובה, להכיר ולדעת אמונת לבבנו למטיבינו. כי היהודים הם היסוד בלתי רוסי האחד שתוכל המלכות להבטיח בידו את שלום המדינה.

בתי דינים בישראל

מבוא

על שלושה דברים העולם עומד,

על האמת ועל הדין ועל השלום.

(אבות פ"א)

מעלילת “החברות” נפן נא אל רעותה הנכבדה כמוה, והיא: עלילת “התיחדות ישראל בבתי דיניהם”. רדיפת השלום של הרבנים המפשרים בין המדיינים בטרם ילכדו בפח הערכאות האוכלים כספיהם ופושטים עורם מעל עצמותיהם – היתה לאבן נגף וצור מכשול לבעלי ברית מ"ע “הקול” (Goloss) וסיעתם, ובבית מדרשם של חכמי הנהגת המדינה הללו, נמנו וגמרו: כי כל עוד לא ירחיקו היהודים מעל גבולם את “חשן המשפט” עם השמות המובחלים כמו “מערופיה” “וחזקת ישוב” הכלולים בו, אינם מוכשרים לקבל רוב טובה של הזכויות המדיניות והאזרחיות. דברי הנרגנים הללו בכל עוז השנאה הנשקף מתוכם, למרות לבבנו ימצאו מסלות בלב קוראיהם הנוצרים גם הישרים בלבותם, המלות הזרות “מערופיה” “וחזקת ישוב” שלא באו דוגמתן בשאר ספרי הנמוסים, כשמות שחת נחשבו בעיניהם. ומזה ישפטו כי עולם היהדות מלא מצלמי אפל ובלהות כמו אלה. לזאת איפא מצאנו את לבבנו להפיץ אור על צלמי אפל הללו למען יִבָּחנו לאור הקרת הנאמנה. שפנים מסבירות להם ואין זרות ובלהות כמו.

גם עלילת “ההתיחדות בבתי דינים” ככל יתר העלילות הנמאסות, לא נולדה על ברכי המבקרים האוריגינלים בעלי ברית “הקול”. כי בכל דור ודור עומדים עלינו שונאינו ומנדינו, ולבם כים נגרש להמציא עלילות מעלילות שונות, לתת שם ישראל לחרפה ולגדופים – ומה יפלא מלב החורש און שמונה עשרה מאות שנה? הנה זה כמאה שנה בזמן מלחמת קרים, קם אחד ממשוררי הרוסים המצוינים, הוא המשורר “דירזאווין” וישפוך אש חרונו גם הוא על בתי דיני ישראל, ואולם לא מטעם בית דינו של “הקול”, אך יען נכמרו נחומיו על שפעת “קלי הדעת” מהמון אחיו הנוצרים הנוהרים לבתי דיני ישראל להִשָפט שמה. גם מימי קדומים מראשית הִוָסד דת נוצרית על תלה, קלטו אזנינו תלונה כדוגמתה: אבות הכנסיה בימים ההם המטירו אש וגפרית של גיהנם על ראשי הנוצרים החטאים בנפשותם המגישים עצומותיהם לפני שופטי היהודים. וכפי הנראה נפלו דברי המטיפים על אבן צחיחה; כי עדויות רבות בדברי הימים, אשר העם אחז במנהגו ימים רבים אח“כ למרות כהניו ומטיפיו, ועד סוף המאה החמישית למספרם לא חדלו הנוצרים להשפט בבתי דיני ישראל במדה נפרזה. גם בימי הדור שאנו חיים בו, עינינו הרואות כמה נוצרים מכל כתות החברה, ישקדו על דלתות הרבנים ויגישו עצומותיהם לפניהם. והנה אם אמנם כי הדבר הזה שהוא עטרת כבוד וצבי תפארה לדת ישראל באמת, היה למורת רוח של צוררינו, ודרשוהו לגנאי, עכ”פ כחידה סתומה הוא בעיני דורשי המסיבות – הנאמר איפה למצוא פתרונה "בקלות הדעת של ההמון, כהחלטת דירזאווין? הלא אך קל הדעת כדירזאווין יוציא מפיו משפט כמו זה. לו יהי כי היהודים, אך “מקלות דעתם” ילפתו בבתי דיניהם שכבר עבר עליהם כלח, בהעריצם כל ישן נושן אף שאין בו עוד חפץ (אשר אמנם באמת גם זה הבל, כי אין בכח סבות כמו אלה להפיח רוח חיים במשך זמן רב בסדרים שמושיים שכבר נס מהם ליחם), אבל הנוצרים אשר אהבתם לישראל והאצלתם כבוד לו, נודעו למדי – האם גם המה “קלות דעתם” גרמה להם להעריץ קדושת דת ישראל והזקנה החופפת עליה?. לא! דת ישראל נצחה את מסבות הזמן ואת המאורעות אשר קמו לבלעה בכח החיוני הפנימי שילין בקרבה; הדת הזו קמה תחתיה שמונה עשרה מאות שנה מבלי כל עזר מדיני ושחקה לכל הרוחות והסערות שזרמו לעומתה, יען – שדינה אמת ומגמתה שלום.

ואולם בטרם נברר טיבה של דת ישראל עצמה, ראינו לנחוץ להסיר העלילה האומרת: כי דת ישראל ילידת אופל היא, ויצאה לאור עולם שלא ברצון הממשלות. עודם קבועים וקיימים בספרי משפטי רמי אשר לקיסר יוסטינינוס החוקים והפקודות הנותנים רשות ליהודים להשפט בבתי דינים של הנשיאים מזרע הלל; ר' אבוה ישב ודן בכנישתא מדרתא בקסרין ברשות המלכות; ראשי הגולה היו מוסמכים מטעם מלכי פרס, ואח“כ מעם הכליפים לדון בישראל דיני ממונות ודיני נפשות. גם מלכי הנוצרים לא חדלו לזכות את ישראל בזכות ההיא; היינריך השלישי הואיל לתת צו בשנת 1090 לאמר: “כי יהיה ליהודים דברי ריבות בין איש לרעהו, עד אנשים כערכם יבוא דבר משפטם וכל זר לא יתערב ביניהם”; בספר החוקים של מלכות קסטיליה היותר עתיק הנקוב בשם Legis del Estilo כתוב לאמור: “כי יהיה ריב בין אנשים יהודים בממון או בנפשות, עד דייני ישראל או עד רב העדה יבוא דבר משפטם. יהודי פרטי כי יתבע לרב העדה יגישו עצומותיהם לפני המלך. היהודים ישפטו בשורת דין ישראל. הגדת העדים, פסקי הדיינים, כתבי האמנה והשטרות, הכל כמשפט היהודים יֵעָשׂו. גזלות וחבלות הבאות לפני רב העדה או לפני שופטי הארץ ידונו כל פי דת ישראל”. בשנת 1286 הציעו נבחרי המדינה לפני הממשלה לקחת זכות בתי דינים מיוחדים מידי היהודים, והמלך דון סַנְכָא נעתר למו ויצו אשר מן היום והלאה ישפטו היהודים לפני השופטים הכלליים. ואולם לא ארכו ימי הפקודה ההיא למרות אשר קיימוה ע”פ נבחרי המדינה שלש פעמים בשנת 1299–1293 ובשנת 1307; כי בחודש האביב בשנת 1351 הגישו הנבחרים באבלדולידה עוד הפעם את בקשתם לפני המלך דון פידרו הישר באדם לקחת זכות המשפט מדייני ישראל, וישב להם המלך דבר לאמר: “עם היהודים עם קטן ודל הוא שדרוש לו מחסה מיוחד. אם יגישו משפטם לפני שופטים נוצרים יעבירו עליהם את הדרך ועכ”פ יענו את דיניהם זמן רב“. בשנת 1380 לוקחה מהיהודים זכות דיני נפשות מפני מעשה שהיה, וזמן מועט אח”כ נלקחו מהם גם דיני ממונות. אפס גם הפעם לא ארכו הימים וזכות דיני ממונות חדשה כנשר נעוריה ע“י “הרב מטעם המלך” Rab. De la Gorte דון אברהם בנבנישתי אשר אסף וקבץ נדיבי ישראל בחצר מלכות קסטיליה, וסדרו תקנות להנהגת הקהלות ולמשפטיהן (עיין יאהרבוך של האינסטיטוט משנת 1869); המלך אלפונסו מספרד סדר גם הוא (1279–1248) סדרי הנהגת הקהלות ומשפטיהן והרכיב אלוף לראשן את “הרב הראשון” Arrabi Moor, והסדרים הללו נשתנו ע”י המלך יָאַאָ הראשון בשנת 1402; מלכי פולין גם הם הרבו לתת זכות בתי דינים מיוחדים ליהודים החוסים תחת שבטם כמבואר בהפרביליגיות (עיין קריה נאמנה עמ' ד‘-ה’).

מלשון הפקודה של המלך היינריך השלישי הגרמני באמרו: “עד אנשים כערכם יבוא דבר משפטם” – אנו למדים לדעת, כי לא בתחבולות ערמה זכו היהודים ליתרון ההוא, אך עמידתו המצוינת היתה מיוסדה בדרכי המחשבות שמשלו ופעלו בימים האלה בחיים. הדעת המעוקלת שיש מדרגות במין האנושי, אשר הסבה את פלגות הכתות, הולידה בהכרח גם את המשפט הכללי “אין האדם נשפט אלא מן הדומה לו”. ולהיות כי היהודים נחשבו אז גם הם למין מיוחד, היתה מחמלת ה' עלינו להטות לב המלכים הישרים בלבותם אלינו לטובה ולתת גם לנו זכות בתי דינים מיוחדים, ולולא זאת לא היתה באמת לרגל ישראל עמידה חלילה, כדבר המלך דון פידרו שהבאנו למעלה. ואולם בימינו אלה חלפו הלכו למו כל הסבות הללו ונפלו כל המחיצות המבדילות בין הכתות בדבר משפט, אך כל בני אדם יחד עשיר ואביון, מיוחס וחלל, משפט אחד להם. ואם בכ"ז יש שיור לדין ישראל וגם נוצרים רבים לא יחדלו מהגיש עצומותיהם לפני הרבנים – הלא עלינו למצוא הסבה בערכה הפנימי של דת ישראל הנותן לה חיים. וזהו מה שרצינו לבאר.

א. טיב דין ישראל

לא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלֲלוּיָהּ

(תהלים קמ"ז)

דת ישראל עומדת על האמת והשלום, או על הטבע והמוסר. על האמת ועל הטבע כיצד? אמרה תורה “בצדק תשפוט עמיתך” מכאן למדו חכמים שרשות וחובה לכל אחד מישראל הרואה את חברו עשוק ורצוץ מיד מי שתקיף ממנו, להצילו מיד עושקו כח ולקיים בידו מה שהוא שלו. לפי מצב תמימות המדות שהתורה דברה בו (והתורה דברה תמיד לפי מצב ההוא אשר במגמתה היתה להקימו לעולמים, ואך עונותינו גרמו היציאה מהמעמד ההוא, ועמה היו נחוצים שנוים רבים בדיני ממונות של התורה. וכלל זה נקוט בידך!) – לפי מצב התמימות שהתורה דברה בו, הרשות ההיא או החובה ההיא הוטלה על כל אחד מישראל, מי שהוא. השכל הבריא ויושר הלב הטבעי הספיקו לתת ערובה בעד האיש שלא יחטיא מטרת המשפט ולא יעקש הישרה. ואולם לפי מצבנו עתה, שיצאנו כבר מידי תמימות המדות ודרכי התיחסות בני האדם קצתם אל קצתם, השתרגו והתפצלו לענפים רבים סבוכים ומסובכים, במדה שאי אפשר לאדם תם למצוא בהם ידיו ורגליו – ראו החכמים לצמצם את דבר הרשות והחובה הזו, ומסרו אותן בידי מומחה שנגלו לפניו כל הליכות המשפטים, או לשלשה בני אדם שיש ביניהם עכ"פ אחד שקלט מושג כללי מההלכות האלה.

הנה ראינו שדת ישראל התכוננה מראשיתה על היסוד הטבעי של הצלת העשוק מיד עושקו, ותשים בטחונה ביושר לב העם כולו ובסורו למשמעת החוקים. ואולם עכ“ז ידעה התורה שאי אפשר לה לכנסיה מסודרה להניח דבר המשפט על קרן המקרה ולסמוך עצמה על דיינים מתנדבים מיושבי קרנות, ע”כ באה הפקודה על הב“ד הגדול שבידו השלטון העליון של המדינה, להושיב בתי דינים קבועים בכל עיר ופלך, אשר אליהם יבוא כל ריב וכל נגע. משבטל ב”ד הגדול מישראל נתמחו בתי דינים בכל עיר ועיר ע“י טובי העירות עצמם שקבלו עליהם, וככה הדבר הולך ונוהג בישראל עד היום הזה. הוא הב”ד שעליו שננו המלשינים את לשונם ונתנוהו סבה צודקת לאריכות הגלות ועכוב זכויותינו האנושיות. ננסה נא לגלות המסך מעל פניו ונראה מה שמץ דבר נמצא בו.

טיב דייני ישראל ותכונתם המוסרית: ז“ל הרמב”ם “ב”ד של שלשה צריך שיהיה בכל אחד שבעה דברים ואלו הם: חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להם ובעלי שם טוב כו‘. ובמה יהיו אהובים? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתם טובה ודבורם ומשאם בנחת עם הבריות וכו’ וכובשים את יצרם עד שלא יהיה להם שום גנאי ולא שם רע. ובכלל “אנשי חיל” – שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו; “שונאי בצע” – אף ממון שלהם אינם נבהלים עליו; “אנשי אמת” – שיהיו רודפים בדעתם אחרי הצדק מחמת עצמו, אוהבים את האמת ושונאים את החמס ובורחים מכל מיני עול" (הלכות סנהדרין פ“ב ה”ז). זוהי תכנית השופט לפי דת ישראל, ועם שגוב התכונה בנפש הדיינים מתאימה מאד עזות האמת בדרכי המשפט. אמרו חכמים: " היו מתונים בדין, ואל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד“, “אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה אמרהו ואם לאו אל תאמרהו”, “כל דיין שיש בשכונתו גדול ממנו בחכמה ואינו הולך להמלך אתו בדבר משפט הרי הוא שוטה רשע וגס רוח”. “כקטן כגדול תשמעון” – שיהי חביב עליך דין פרוטה כדין מנה לבלי להקדים זה לפני זה קדימת זמן אלא שבא ראשון ישפט ראשון”. “שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אינך רשאי לאמר להם: איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה בדין ונמצא רודפו אלא יקוב הדין את ההר שנאמר: “לא תגורו מפני איש”. “לא תקח שוחד – אפילו שוחד דברים ואפילו לזכות את הזכאי”. רוח אמת כזה מתהלך בדת ישראל! ודייך קורא נכבד, לדעת: שכל התורות הללו, אשר אמנם במדה מרובה או גרועה נמצאו גם בדתי כל עם ועם, אצלנו – לא שכבו למעצבה תחתיהן כפרזות ריקות; אך עוז רגש המוסר וקדושת המדות, שהשתררו בבתי דיני ישראל מימות נחמיה בן חכליה עד היום הפיחו בקרבן רוח חיים והוציאן לפעולת אדם באופן נפלא ונשגב מאוד. “”ואהבת לרעך כמוך” ברור לו מיתה יפה“”, היסוד הנפלא ההוא כבר מעיד על רום מעלות ההומנות שעמדו עליה דייני ישראל, בזמן אשר החושך כסה ארץ; בעוד אשר גם בדור הזה דור חכם ונאור לא התנשאו עוד הנמוסים למעלה כזו בפועל. אין לנו לע“ע גם אומה אחת בתבל אשר תכבד את צלם האלהים גם בפושע ובן מות במדה נשגבה כזו. ואולם עד כמה רחקו מדייני ישראל פניות איגואיסטיות, יהיה לנו הדבר הזה לעדה: בדין ישראל כמו בשאר כל הדתות מסור דבר המשפט (לקיים ממון ביד המוחזק או לחייב שבועה או להכריע בספק השקול שלא במקום חזקה) לראות עיני הדיין “ויש לו רשות לדון לפעמים בדיני ממונות ע”פ הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן אע”פ שאין שם ראיה ברורה“. הנה הרשות ההיא עשתה את הדיין לבלי יהיה מכונה אוטומטית; אך השליטתהו במדה מה בענין הנדון עצמו. ואין ספק כי עי”ז הועלה כבוד השופטים ביתר שאת ותהי להם שררה על הצבור. ומה יפלא איפא בענינו לראות אשר דייני ישראל מהתעוררות עצמם התנצלו מעדי הכבוד והשררה הזה, יען מה? – יען שאמרו לתת מעצור לעוות הדין וגזל משפט אשר נפרץ בישראל לרגלי בתי דינים שאינם הגונים, שרבו ומעלו בזכות המסורה בידם להטות דין צדיק, וגם ההגוגים, שרבו ומעלו בזכות המסורה בידם להטות דין צדיק, וגם ההגוגים הכירו ערכם שאינם חכמים ובעלי בינה כראוי להיות דנים על פי אומד הדעת (עיין רמב“ם שם פכ”ד). יהי הטעם מה שהוא, עכ“פ מי לנו בשופטי כל עם ועם תכונות נשגבות וברות כמו אלה? איה מושל ושופט אשר מהתעוררות עצמו הפריז על זכיותיו לטובת העם כמוהם? והנה אם מעט לך, קורא יקר, המופתים הללו להעיד על מעלת דין ישראל בפועל, הלא יש בידי להעלות לך שלשלת גדולה של דייני ישראל שבכל דור ודור, שיקמו מקבריהם לקיים זה; הנה לפניך: ר' שמעון בן שטח או שמעיה, שלא נשאו פנים לינאי המלך (עי' סנהדרין י"ט וקדמוניות היהודים); הנה לפניך: ר' יהודה בן טבאי (מכות ה':), ר”י בן אלישע, ר“י בן ר' יוסי, שמואל, מר עוקבא, אמימר, ורב ענן (כתובות ק"ה) – שברחו מחשש נגיעה; הנה לפניך: ר' סעדיה גאון סורא, שלא נשא פנים לראש הגולה בדין נחלה, ונהדף על ככה ממשמרתו; הנה לפניך: ר' משה קפסאלי יוני, אשר השולטן שולימן בקושטא נידון לפניו בהיותו מתחפש, ובראותו בר לבבו ונקיון כפיו צוהו לנגיד ושופט; הנה לפניך: מעשים רבים שעמדו רבני ישראל בפרץ ככרובים סוככים לשמור את דרך המשפט לבלי יבולע בידי זדים אוהבי בצע ושררה (עי' תשובות מהר“ם מרוטינברג בסופן בתקנות. ועיין בהעתק מפינקס ד' ארצות במאנאטשריפט להרז”פ שנת 1867, ועיין בספר זרע ברך שלישי בהקדמה ובפנים). ואולם מה לנו ולכל העדויות הללו? נאמנו עלינו בעלי דינינו עצמם. אם באמת יודעים ומכירים המה אופיה של אומה זו, מוצאיה ומבואיה, כמו יתימרו; ואם עוד זיק רגש כבוד בלבבם אשר לא יתנם להפך אור יומם לחשכת לילה, יעמדו נא על רגליהם ויעידו: אם לא הצדק ישב לכסא בבתי דיני ישראל, ואין כאן משוא פנים ומקח שוחד; יעידו נא אם לא דייני ישראל מקטן ועד גדול קלוטים מרגש צדק נעלה ונשגב מאוד, וכל אחד ואחד יודע ומכיר תעודתו הקדושה והנשגבה. באמת ויראה בקדושה וטהרת המחשבה, ככהן עובד עבודה ישב הדיין לכסא לבשר צדק בשם ה‘, ובאותיות אש שלהבת-יה חקוק על לב כל אחד הכלל הגדול: שיהיו הדיינים יודעים את מי הם דנים, ולפני מי הם דנים, ומי עתיד להפרע, שנאמר “אלקים נצב בעדת אל”. וכן ביהושפט הוא האומר: "ויאמר לשופטים ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו כי לה’” ואמר ר' יהונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. דייך, קורא נכבד, לדעת כל אלה, להבין פתרון כח המושך השוכן בתוך בתי דיני ישראל המפליא למשוך אליו בעבותות קסם את שפעת “קלי הדעת” מבני ברית ומשאינם בני ברית. אולם אם נוסיף להתחקות על שרשי דת ישראל נראה נפלאות עוד.

דרכי הדרישה והחקירה: “תניא (שבועות ל"א) מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצואר העדים? ת”ל מדבר שקר תרחק“. מזה למדנו כי דת ישראל לא תתן לדיינים לצאת ידי חובותיהם בשמיעת הטענות וחתוך הדין על פיהם: אך הטילה על הדיינים לחקור ולדרוש אחר אמיתת המעשה כמו שהיה בפועל, ולעמוד על משתיתם של הדברים, ובהתנהלם לרגל היסוד ההוא, הרחיקה מעל גבולם את “הכתב” בהצעת הטענות והגדת העדים, וגרשה מן גו את “האדבוקטורה”. אלה שני העמודים אשר כל בתי דיני הנמוסים נשענים עליהם! וז”ל הריב“ש (בתשובה סימן רצ"ח): “כדין משיבה הכת האומרת שאין להטריח הנתבע לקחת טופס מטענות התובע ולהשיב עליהם מתוך הכתב, וגם אין להרבות בהוצאות חנם, ולא עוד אלא, שיש לדיינים לשמוע טענות הכתות מפיהם, שמא מתוך דבריהם ילמדו ויבינו הדיינים, מה שבהע”ד טוענים באמת, ולא שיבואו בטענות מסודרות מפי אחר כאשר בדא מלבו ליפות בטענות של שקר בתיקון הלשון, אלא ישמעו הדיינים טענות התובע והנתבע מפיהם, וזה למען לא תוכלנה הכתות לחזור בהן מטענותיהן אח”כ" – מלשון הריב“ש שתים זו שמענו: כי אין חפץ לדין ישראל להרבות טרחת הנדונים והוצאתם, וכי חובת הדיינים אינה אך להגיד דין אמת לבד, כי גם הקולר תלוי בצוארם להוציא כאור גם אמיתת המעשה כמו שהיה בפועל ממש. ועתה לא יפלא עוד בעינינו מה שדת ישראל קבעה לחוק: אסור לשמוע הטענות מפי התורגמן. אם לא שהוא מורשה להחשב הבעה”ד עצמו (עיין חו“מ סימן י”ז ובסמ"ע שם). וגם זה סוף דבר בתביעה ודאית או במקום שהתובע והנתבע לא נמצאו יחד בב“ד, וסוף דבר לתובע, אבל באין כל התנאים האלה יחד גם ההרשאה אינה מועילה כלום. ועל המורשים אמרו חכמים: “”אשר לא טוב עשה בעמו” זה הבא בהרשאה“” (שבועות ל"א) כי אמנם מלבד אשר עורכי הדיינים יונקים לשד בעה“ד ויציגום על גחליהם ריקם, הנה יש בכח חלקלקות לשונם להטעות את שכל הדיינים בטענות מיופות בשפת נאמנים ובהקשי הטעאה לחייב את הזכאי ולזכות את החייב. המשא והמתן בדין עצמו הוא דבר המסור לדיינים, ואין לבעה”ד אלא להציע המעשים כמו שהיו בפועל, אך עורכי הדיינים יצאו בזה חוץ למחיצתם והמה דנים לפני הדיינים בגוף הדינים – וזה לא יתכן! הנה אמרו חכמים: “מנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? שנאמר “מדבר שקר תרחק”. ואם בתלמיד בור שאין כונתו להזיק חששו לבלי יבהיל את רבו בהקש מוטעה, ק”ו לעורכי הדיינים אשר חכמים המה להפך את האמת ולטהר את השרץ. ובוא וראה עד כמה מאוסה האדבוקטורה בעיני דין ישראל, עד כי הרחיקה גם את צלה של זו מבתי דיניה, ואסרה על הדיינים לבלי ישמעו טענות בעה“ד האחד, עד שלא יבוא חברו לבלי יפותה לב הדיין בסתר, אחרי מי שטען ראשונה, כי “צדיק הראשון בריבו”, והחקוי הראשון לא במהרה ימחה, כמו כן אסרו על הדיין מלהיות מליץ לדברי בעה”ד ולבאר טענותיו, ומכ“ש שלא יטעון בעדו טענה המפריעה את הודאת בעה”ד. זולת במקום שעיני הדיין רואות, אשר אחד מבעה“ד מחסרון דעת ואומץ הלב, או להיותו בהול מפחד ורגזה נסתתמו טענותיו – אז אין לדיין לעמוד מרחוק בנפש שוקטת ולהביט במנוחה כבלע רשע צדיק ממנו, אך יחיש לעזרת הנרדף להשיבו אל המסילה אשר נתעה ממנה, בהבנת ראשי פרקים; וזה בכלל “פתח פיך לאלם”, ומ”מ צריך להתישב בדבר שלא יהי' כעורכי הדיינים. (רמב“ם שם פכ”א).

טיב המשפטים עצמם: משפטי דת ישראל אינם ילידי התחכמות מעוקלת. אך אבות המשפטים כמים חיים נובעים ממקור לא אכזב, ממקור המשפט הטבעי. ורוב תולדותיהם כיוצא בהם הולכות ומסתעפות בסדר ישר ובשווי המדה. והנה אם באנו לבאר כל פרטי יסודי דת ישראל בהקבלה למול יסודי דתות הנמוסים של כל עם ועם אין אנו מספיקים, כי המלאכה מרובה ודורשת בקיאות נפלאה בידיעת הנימוסים, מה שאמנם לא נכחד מאתנו חולשתנו בידיעה ההיא. אך בכ"ז לא נחדל לדון באיזו הלכות פרטיות לפני היוריסטים שתורתם אומנתם, ואנו מבקשים מהם להעמידנו על האמת אם שגינו.

א) עדות מושבעה: בדת הנימוסים עדות שאינה מושבעה לא יפה כחה להוציא ממון על פיה, ובדת ישראל אין מקום לשבועה אצל עדות (לבלי יענו שקר, אבל יש שבועה לבלי יכבשו עדותם ולא ראי זה כזו). טעמה ונמוקה של דת ישראל מאיר ומבורר מאד: הנה שתי הראיות הללו, עדות ושבועה, נבדלות בסוגיהן אשה מאחותה, ואם כל אחת בפ“ע חסרה היא, איככה תתחברנה יחד להשלים זו את זו להיות אחת שלמה? ראית העדות הוא ברור מוחשי שבכחו לבטל חזקת בעלים, וראית השבועה היא ראית ההשערה – איינע וואהרשיינליכקייט – שאין בידה אלא לקיים חזקת בעלים במקום שהיא רופפת. ונברר דברינו: ארבעה המה דרכי ברור האמת: ההכרה המושכלת, ההכרה המוחשה, ההחלטה הטבעית ומשפט ההשערה. למעלה מכולן היא ההכרה המושכלת. בירורה היא במדרגה העליונה שאין אחריה כלום. למטה ממנה היא ההכרה המוחשה. כי אם אמנם שההכרה הסוביקטית (ביחוס אל החוש) נאמנה תמיד, אך עכ”פ ביחוס אל המוחש עלולה היא לטעות וצריכה בדיקה. למטה ממנה היא ההחלטה הטבעית. הננו נוקבים בשם הזה את הרגש מוטבע בנפש האדם להחליט הדברים בצורתם ויחוסם כמו שהם קבועים ועומדים לפנינו (פאראויסזעטצונג) והיא נקובה בלשון חז"ל “חזקה” (אננאהמע). על פי הבטחון הטבעי הזה אנו יוצאים ובאים בעולמנו מבלי נהיה מפחדים וחרדים תמיד ממראה עינינו ומבלי ימרו חיינו מחשד וצרות עין תמיד. ההחלטה או החזקה איננה הכרעה הבאה אחרי הספק, אך היא מונעת מקום מן הספק לחול כלל. ואולם למטה מכולם הוא משפט ההשערה. האומנם שההשערה מתימרת להכריע בין הספקות. אבל בירורה מסופק בשרשו. היינו: ביחוס אל ההכרה עצמה. משפטי ההשערה, כמה שהכרת פניהם עונה אמיתתם לא יתנשאו לעולם למעלת הברור שאין אחריו ספק, ואי אפשר לקבוע חותם ההחלטה על הכרעותיה. ולכן לא יפה כח ההשערה להוציא מידי חזקה.

והנה “חזקת בעלים” או “חזקת כל מה שביד אדם הוא שלו” הנושאת המשרה הראשונה בכל הדתות והנמוסים, אינה מסוג החזקות הבאות מכח רוב, שהן משפטי ההשערה. אבל היא החלטה הטבעית שבארנו טיבה למעלה, שאין ההשערה מוציאה ממנה אלא ראיה ברורה. אפס אם הורע כחה של ההשערה להכריע כנגד החזקה, הלא יפה כחה להטיל ספק בחזקה ולהזיזה ממקומה. ולכן כשאחד תובע ממון או חפץ מחברו וראיה בלתי שלמה (עד אחד) או השערה (מודה במקצת) מסייעתו, על הדיינים עכ“פ להתחקות יפה על שרשי טענותיו ולהשתדל בהוצאת האמת לאור ע”י ראיות ברורות. אך בהבצר מהם לעשותו, אין בידם אלא לקיים הדברים בחזקתם אחרי שהואיל המוחזק להשבע¹⁶. ראית “השבועה” איננה אמנם אלא ראיה של השערה חלושה מאוד. כי יסודתה ברגש המוסרי העומד להשחת על נקלה; אבל יש בה די לבטל עכ"פ את ההשערות שכנגדה ולקיים את ההחלטה הטבעית במקומה.

ואולם לא כן המדה בראית “העדות”. הראיה הזאת היא ברור ודאי, העולה מההכרה ההגיונית וראית החושים. העדים עצמם אינם מעידים אלא מה שראו בעיניהם. ולהסיר חשש משגה ואחיזת עינים אין מעידים אלא שנים, כי ההסכמה העולה מבין שניהם תתן ערובה בעד בטחון חושיהם. ואולם בטחון הדיינים באמתות הגדת העדים נוסד על מראה עין ושקול הדעת ההגיונית יחד. אין פה המקום לשקול במאזנים את דעת לייבניץ בדבר “משפט הסבה המספקת” אם נכונה היא בפ“ע, אבל עכ”פ שקול הדעת הטבעי, שהמחוקקים התנהלו לרגלו מבלי בקש חשבונות רבים, מתחקה תמיד למצוא סבה מספקת לכל הנראים והנשכלים. כמו כן הוחזק למשפט נאמן שסבת הטוב באדם תלין בקרבו, והסבות לפעולות הרעות תבאנה תמיד מחוצה לו. משתי ההחלטות של השקול הדעת הטבעי, (הכרח מציאות סבה מספקת והעדר סבה עצמית מספקת אל הרע) יולד המשפט הנאמן: שאין אדם עשוי לשקר במקום שאין סבות חיצוניות המניעות אותו לזה. ועל היסוד ההוא התכוננה ראית “העדות”. דת ישראל האמינה את העדים אמונה שלמה אחרי שנוכחו הדיינים שסרו כל הסבות הגורמות את השקר: נגיעה של קורבה, של ממון ושל שוחד. ולסבת הנגיעה האחרונה של שוחד שמה דת ישראל את עיניה לפסול את כל מי שיש דופי קל במוסרם והנהגתם בדרך ארץ ואפילו אותם שאינם אלא קלי דעת או שאינם עוסקים בישובו של עולם, שכל אלה מוכשרים להשחד שוחד ממון או דברים. וגם העדים המוחזקים בכשרות ואפס-נגיעה גלויה עכ“פ עודם עוברים תחת שבט חקירה ודרישה עזה מאד עד שיבחנו למראה עיני הדיינים ולמשמע אזניהם, כי גם כל דבר סתר אין אתם. ואולם להוסיף סבה חצונית מחייבת הגדת האמת הלא היא אולת רבה, כי היא למותר או עכ”פ אינה מועילה, ממ“נ: אם אין כאן סבה חיצונית למענה שוא הלא דיה לנו אהבת האמת הטבעית לתת ערובה בעד אמיתות ההגדה. ואם חוששים אנו לריח נגיעה, מי לידינו יתקע אם הסבה החיצונית הגורמת את האמת יפה כחה להכריע למו הסבה החיצונית הגורמת את השקר כל עוד שנעלמה ממנו תכונתה של האחרונה? הלא זהו הטעם גם למה שהדת הנימוסית אינה מוציאה ממון על פי שבועת התובע¹⁷. ואם אנו חושדים את העדים בחשש נגיעה הלא במקום בעה”ד המה עומדים, ומה מועילה להם השבועה?

ולפי הדברים הללו, הלא זרות הדת הנמוסית הפוסלת את העדות שאינה משביעה גלויה ונכרת מאוד¹⁸, כי אם אין בטחונה שלם בעדים איך מוציאה ממון עכ“פ על פיהם, ומה מועילה ראית השערה, שאינה משתלמת לעולם בפ”ע, להשלים החסרון בראיה מסוג אחר? האומנם ידעתי מאוד מה שיש להשיב על דברי, כי הדת הנמוסית אינה מתנהלת על פי עזות שווי המדה ההגיונית תמיד אך תשים לבבה לנסיון המורה לנו למדי כי יש עדים הנסוגים אחור מפני השבועה. אולם גם אני כלפי תורתם מהנסיון אציג תורה נסיונית אחרת: כל מי שיודע אך מעט תכונת בני ישראל ומדותיהם, יודע גם ההויה (פאקט) הזו, שעדות שוא חמורה להיהודי כשבועת שוא, ואזהרת “אם לא יגיד” במקום אלה עומדת. וכ“כ למה? אלא מפני שמורי הדת עמלו תמיד לנטוע בלב שומעיהם כי כל ישראל “מושבע ועומד מהר סיני”, והשכילוהו דעת, כי לא יפה כחו של החוב החיצוני (השבועה) לעוז על גבי החובה הפנימית וגם אינו חל כלל עליה. הנך רואה, קורא יקר, כי היסוד של השבועה לקיים מה שהוא נשבע ועומד עליו, הנהוג בהנמוסים אצל פקידים עדים ודיינים, משחתו בקרבו מום בו להשחית את מושגי המוסר בלב ההמון להאמין כי המעילה, השוחד ומענה שוא¹⁹, אינם מאוסים בפ”ע זולת השבועה. והנה לפי דעתנו לא יבצר מדת הנמוסים להסיר גם היום את השבועה מגבירה, כי מלבד מה שההסרה הזו מספקת לעורר את הלבבות על יקרת החובה עצמה ולהיטיב מוסר העם לימים יוצרו, הנה גם לעת ההוה אין פחד מענה שוא לנגד עינינו. הלא לא נכחד מאתנו כי גם היום מעשים בכל יום שעדים נשבעים גם לשקר. ולזאת איפוא השכילו הדתות למסור דבר הערכת יקרת העדות בידי שורת השופטים וראות עיניהם. א“כ איפה הלא יש למחוק את השבועה ממספר החוקים הקבועים ולמסור את תשמישה ג”כ בידי השופטים להיות נאותים בה לפי שעה.

ב) “ירושת מולדת חוץ”: בדת הנמוסים אין זכות למולדת חוץ (הנולד שלא ע"פ נשואים כשרים) לנחול את קרוביו, ובדת ישראל מי שיש לו בן מכל מקום אפילו ממזר הרי הוא כבנו לכל דבר. דת ישראל תומכת יסודותיה בשקול הדת הטבעית. היא חושבת את הירושה לזכות טבעית הנמשכת אחר התולדה. וכל כך פשוט זה בעיניה, עד שהתלמודים תמהו על המשנה (יבמות כ"ד) מה באה להשמיענו משפט פשוט כמוהו. ואולם דת הנמוסים, הביאה עצה מרחוק ותכונן משפטה על יסוד תיאולוגי. לפי התיאולוגיה הנוצרית זכות הנחלה נמשכת אחרי טהרת התולדה, והואיל שהנשואים שלא נתברכו מפי כהן לא תחול עליהם רוח טהרה, לכן הבנים הנולדים מהם מחוללים המה ואין להם זכות נחלה. את היסוד ההוא החליטה הדת הנמוסית מהתאולוגיה וקבעתו מסכת. ואולם עד מהרה תכפו עליה הצרכים השימושים והפילוה במבוכה, כי אבות רבים עמדו על דעתם להשיב לבניהם הטבעיים את כבוד משפחתם, ותמצא התיאולוגיה עזר בצר לה בהמציאה סברא סופיסטית, כי הנשואים הכשרים מקדשים את הבנים למפרע. אך הסברא הזו עשתה מחצה, כי עוד רבו האבות אשר מבלי חפץ או מבלי יכולת וספוק בידם להושיב מפותותיהם לנשים, מאנו לחטוא בנפשות הילדים התמימים שעל כרחם באו על פני חלד. הפעם לא שאלה הדת את פי התאולוגיה. אך הניפה חרבה על הקשר הגרדי ותחתכהו לשנים בקביעתה את חוק הָאַמָצָה (אדאפטירען). אבל בזה כבר נטתה מן המדה ותהי הפכפכת. האמצה של הדת הנמוסית אינה ההנהלה הנמצאה גם בדת ישראל. בדת ישראל מסתעפת הזכות ההיא מזכות הבעלים, כלומר: מהזכות שיש לכל אדם לשלוט בנכסיו כאות נפשו, וממילא הזכות גם בידו להנחילם למי שירצה; אפס הדת הנמוסית אינה מסתפקת בהנהלת הנכסים לבדה, אך רצונה להנחיל גם את השם ואת היחוס, וזה לא יתכן אצלה אלא ברשות מיוחדת מן המלך. אך מאוד יפלא בעינינו מה כחו של השלטון המדיני, להוריד רוח טהרה על תולדה מחוללת? ועוד יפלא בעינינו ביתר שאת מה שהעדר זכות הנחלה לילדי חוץ עדיין במקומו עומד גם בארצות שכבר הכירו יפוי כח של הנשואים המדיניים, מבלי ברכת כהן. וזו סתירה גלויה ביסודות המשפט. הנה נתתי לפני הקוראים שני ענינים שאחזתים מתוך הרבה, ומבקש אנכי עליהם התרה מפי חכמי לב.

ב. משפט שלום

וּתְשַׁכֶּל אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם,

איזהו משפט שיש בו שלום?

יסוד “השלום” הרימה היהדות מעל ליסוד “האמת” במדה שהותירה את היסוד המוסרי על היסוד הטבעי. היהדות הכירה בהכרה נכונה כי העולם חסד יבנה, והזכות הטבעית לבדה אינה מספקת לשים משטרה בין בני אדם משכילים השואפים לשלמות והתעלות. הכנסיה בתור שהיא גויה שלמה, בעלת אברים רבים, המשפיעים זה לזה ומקבלים זה מזה בגומלים – יבצר ממנה להעמיד הדברים על יסודם הטבעי שהדין יקוב את ההר, כי נתיבות עולם והליכות החברה הכללית דורשת מידי אישי בני האדם גם העברה על המדה וכניסה לפנים משורת הדין. הנה שלום האחד אחוז בשלום הכללי כשלהבת בגחלת וכפרי בעצו, והמפסיד להכלל בשל תועלת נפשו גורם רעה לעצמו. לזאת איפא זכות נעלה ונשגבה מסורה להכנסיה הכוללת, זכות מוסרית להיות כובשת ונושאת במאזני "האמת “לטובת ההרמוניה “והשלום” הכללי, ובידה כח ושלטון מקל נועם לפקח על הבאת השלום הזה והתמדתו. האומנם כל הדתות מודות בזכות המוסרית ההיא שיש לכנסיה, אפס כי היהדות הוסיפה להכיר כח הזכות ההיא עד שהסירה החיץ המבדיל בין מדת הדין למדת היושר, והכניסה את “השלום” לפנים מגבול “המשפט”. אמרו חז”ל “צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה. הא כיצד? שתי ספינות טעונות עוברות, אחת טעונה ואחת שאינה טעונה, בבת אחת שתיהן טובעות, בזו אחר זו שתיהן עוברות, “תדחה שאינה טעונה מפני טעונה” (סנהדרין ל"ב:); וידוע מאמרם ז”ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכיוצא בזה עשו את המצוה הכללית “ועשית הישר והטוב” למקור שלום ומעין ברכה שממנו נובעים כמה חוקים סגוליים (אייגענטימליכע) המענדים זר תפארה לאהבת היושר של ישראל, כמו הכלל של “כופים על מדת סדום”, דיני “בר מצרא” ודיני “עני המהפך בחרדה” וכיוצא באלה. החוקים הללו תכליתם לפתור ראשית מדון ולמנוע ריב אחים ושכנים במנעם אותם מהשיג איש גבול רעהו. ומזה נולדו גם דיני “חזקת ישובים”.

והנה בטרם נברר את התקנה האוריגינאלית ההיא, הננו מעוררים את הקורא לבלתי תתחלף לו תקנת “חזקת ישובים” בתקנת “חזקת ישוב”. האחרונה נולדה על ברכי מבוכות הזמן וכבר עבר עליה כלח, ימי הבינים הורוה וילדוה במצור “הגטו”. המעון הצר הזה המוקף חומה, אשר הוקצה מחוץ למחנה למושב אחב“י בכל העירות מבלי היות להם רשות להרחיבו, גם כי רבו משפחותיהם ומכסת נפשותיהם שבעתים, מלא חלאה וזוהמא, אוירו הכלוא בתוכו נתעפש, והסב חלאים רעים, גם הפיל חללים לרגלי רבוי הגרים שמה, והיפלא אפוא כי כל איש זר אשר בא להשתקע לפנים ממחיצת “הגטו” ולהוסיף בדיוריו כרודף ממש נחשב לאזרחים בו? ומ”מ לא פגעה התקנה מדת החרם בהבא לגור עצמו (עיין חו“מ סימן קנ”ו ובסמ"ע שם), אך רשות נתנה לאזרחים לקיים על נפשם בחרם לבלתי בוא עם הגר בברית מו“מ. התקנה ההיא עמדה על מקומה עד שנפלו מחיצות ה”גטו“²⁰ ופרזות ישבו היהודים בכל אות נפשם. עתה אין זכר לה עוד ואין רשומה נכר בלתי בספר השו”ע מבלי שתפעול פעולתה בחיים.

“חזקת הבתים” כיוצא בה גם היא יסודתה בתלאות ימי הבינים הנה ראשית דרכי גוים מתוקנים ביום היותם לעם להאחז בקרקע עולם ולבוא ע“י הנחלה אל המנוחה. וע”י המנוחה אל השלמות. זהו הסולם הטבעי שעלו בו בני האדם, אח“כ עמדו על הקרקע והכינו להם מושבות. ואך אז צעדו הלאה במהלך השלמות בהדרגה עד הגיעם אל המקום אשר המה עומדים עליו עתה. אבל מי הגיד לפראים בהיותם עדנה במעמד הפראות, כי הדרך הזה הוא העולה למקום האושר ושלמות הנפש? אין זאת כי אם רגש פנימי הוא הוא פועל פעולתו בקרב איש ולב עמוק, ומניעו לעשות מעשים מבלי שישאל להם סבה; חפץ נטע ה' בבני האדם להשתקע והמה ישמעו בקולו! והיפלא איפא כי החפץ הזה לא יחסר גם ליהודי? למורת כל הרדיפות והתלאות שסבל מידי מציקיו אשר הרגיזו האדמה תחתיו ולא נתנוהו לתקוע יתדו במקום אחד, עשה הכנותיו תמיד לקבוע ישיבתו במקום אשר השליכוהו המסיבות לתוכו, ואם לא מצא מנוח – הוא ישב בגוים ורכש לו אחוזות נחלה ונכסי צאן ברזל. בממלכות רבות סגרו עליהם החוקים את הדרך ויאסרו עליהם לקנות בתוכם אחוזות נחלה; אך היכול איפא רוב הצבור לעמוד בגזרה זו הכובשת את החפץ הטבעי? הרב אבנים על זרע טמון בעפר, אסוף עליו גל. הנה זה משוש דרכו, בוקע ועולה ומעפר אחר יצמח. גם החפץ הטבעי אשר תכבשהו – יקיף לו את הדרך, אך – יצא לפעולת אדם. כשראו היהודים אשר לרגלי החוקים האלה יהיו מטולטלים ושרויים שלא במנוחה, עמדו והתקינו ביניהם שאם ישכור אדם בית או אחוזה ויחזיק בה משך שלש שנים רצופות אין חברו רשאי לבוא בגבולו לעולם. ועל ידי התקנה הזו עלתה בידם לשבת תחתיהם זמן כביר מבלי שירגיז איש מנוחתם, כי ליהודים סגה התקנה, והגוים – נתרחקו מאליהם מלדור במבואות של היהודים. עתה אמנם כבר חלפה סבת התקנה ועמה עמדה להיות חולפת התקנה עצמה, לולא התגלגלה נשמתה בלבוש אחר אשר ינק חיותו מסבות אחרות ונשתנה שמה “לחזקת ישובים”. התקנה ההיא מקורה בקבלה מסופקת מחרם ר”ג מאוה"ג (חו“מ רל”ז בהגהה). ושוב נתקנה בועד הארצות בהסכם שרי פולניה ובחפצם (תשובת הב“ח ס' ס”ג). תוכנה של התקנה ההיא לאסור על כל יהודי לקבל בתי רחיים, בתי משרפות היין ואכסניות מבעלי הנכסים הפולנים, אותם שהם בחכירה אצל ישראל אחר שלש שנים רצופות. עם כל מה שפרצוף פניה של התקנה מעיד עליה כי היא נובעת ממקור שנאת הדת והעדר השגחה על קנין שאינו בן ברית – לא נמנעו אצילי הפולאנים להסכים עליה, ועוד דרשוה מאליהם. כל זה יעיד לנו כמאה עדים שאין בה ממדת קנאת הדת ובשעתה לא הביאה קלקלה לעולם, ואדרבה לפי מעמד המסחר אז היתה מוכרחת ורבת התועלת. הדברים האלה יתבררו לך, קורא יקר, אם לא יקשה כח סבלך לתת אוזן קשבת להצעה אשר אני נותן לפניך בזה:

שתי שטות במסחר שוררות כיום בעולם: שטת ההגנה – שוצהאנדעל – להגן על המסחר לבלי יבולע לו מן הקונקורנציה (תחרות וקנאת הסוחרים איש מרעהו) ע“י חוקי מונופוליה ומכס²¹; ושטת המסחר הפרזי – פרייהאנדעל – אשר תתן כל משא ומתן ומלאכת מחשבת מעשה כשדה הפקר, ומדרס לרבים, ופרזות תתן כל מוצאי ומובאי הסחורה מארץ לחו”ל ולהיפך. שטת ההגנה מולדת ימי אפל הנה, תוצאות שנות הבינים, ותהי רודה כדבר שלטון בכל הארצות. אפס כי עתה תש כחה, ימיה כצל נהלכו ועוד מעט ועקבותיה תכחדנה. חכמי האיקונומיה החדשים גלו מגרעותיה, והראו לדעת כי היא רבת ההפסד: תחת להפריח את המסחר, תבלעהו, ותחת להעשיר א העם תענהו; הרכוש יתקבץ אל מרכז אחד ובעגולה אך תוהו וצלמות; יחידים יתחזקו ויהיו לאדונים וההמון הגדול יכבש תחת ידם לעבדים; לב הראשונים ישחת מרוב טובה ושפע רב, ומוסר עם יפרע מלחץ ועוני; המלאכות והחכמות על עמדן תעמודנה מבלי צעוד קדימה כי יחסר להן השאור שבעיסה או המניע להשתלמות. אלו הן איפוא המגרעות החומריות, אולם יותר מהן היא, אשר השטה ההיא הרבתה לשחת בעם השחתה מוסרית: המונופוליה והמכסים הרו וילדו חטאות חדשות שאין יסודתן בחוקי המוסר הטבעיים. זכות הקנין המונופולי בריאה חדשה היא אשר לא בנקל תבוא הדעת הבריאה אתה בברית; כבל מלאכותי הוא, אשר טרוניה ואַות נפש שמוהו על ידי ישרי לב ותמימי דרך להיות להם לשטן בדרך פרנסתם. אך רב כח צורך-החיים מברזל, עמל האדם לפיהו פרץ גדר חוקים מלאכותיים כאלה. גם ישרי-לב ותמימי דרך נלכדו בפח חטאת העברת הגבול וגנבת המכס. ויפה אמר החכם בנקיל (ח“א צד קצ”ד) שהחטאת ההיא כמעט היא מוכרחת לישובו של עולם, כי לולא היא כמעט שלא היה לרגל המסחר עמידה, יען נבול יבול מהמפריעים הרבים אשר שתו עליו. אולם ההשרשה בחטאת ההיא הביאה לידי חטאים גדולים וכבדים מאלו. החטאת היא מכונה בעלת אופנים רבים אחוזים בשניהם אלו באלו, יעבור האדם מבלי משים על פניה ואך קצה שלמותו יטרף בין שניה או אז לא יאמין עוד בחיים, עד ארגיעה והנהו כולו, גופו ראשו ורובו, בין גלגליה אשר ירוצצו גלגלתו ועצמותיו יפצחו; משן אל שן ילך, מדחי אל דחי עד רדתו לעמקי שבת וצלמות; בעברה קלה החל, אך המעמד הנבוך שהעברה הקלה ההיא הביאתהו בו וגם הדעת בנפש החוטא כי חי הנהו חיי חוטא וכבד עון, ידיחהו ליון מצולת החטאות הטבעיות: גזול רצוח ונאוף ויפול באין מעמד.

הראיתיך לדעת, קורא יקר, רעת המונופוליה. ואולם אל תתע בשוא להאמין כי הקונקורנציה טובה בהחלט. גם היא מכשרת בנזק ישובו של עולם, בהפריזה על מדתה הממוצעת, גם היא מחוללת פרעות רבות והורסת סדרי הפרנסה. אם המונופוליה תעיק על הקונה ותלחצהו לשלם בעד מקחו שבעתים בשויו העצמי, הלא הקונקורנציה מקפחת שכר המוכרים לא לפי ערך הנאת סחורתם עד שלפעמים גם גמול עמלם והוצאותיהם לא יושבו להם²². אפס כי עם כל זה טובה צפונה מהקונקורנציה, תחת אשר המונופוליה רעתה מוחלטת. הקונקורנציה בכל חפשיותה, לא בנקל תהרוס גבולה הנאות. חוק מסדר נטע האמן הגדול אמן הטבע וההיסטוריה בכל מערכות שתי ממלכותיה אלה, הנותן קצבה לתנועת כחותיה לבלי תהפך לרועץ לישובו של עולם. ככח הקטור ע“פ כדורי המפשר – רעגולאטור – יסודרו ויכוננו כל הכחות מהם ובהם וע”פ עצמם. הקונקורנציה תגביה כנפיה ברבות שפע המסחר; אך תרומתה זו מפלתה, כי בהתרוממה יסכרו מעינות השפע, מרוצת המסחור תמעט, כנפי הקונקורנציה תרפינה, ואז ישוב הגלגל למרוצתו המצויה. ככה תשית הקונקורנציה גבול לעצמה ומאליה תשמור תפקידה.

אפס כי מיסדי שטת המונופוליה לא הבינו כל אלה. כי בני האדם במצב הילדות והסכלות למודים ליחס את המאורעות בגבול הטבע וההיסטוריה לסבות קרובות (אונמיטטעלבארע אורזאכען) שיסודותיו ברצון פשוט חיצוני (וועלכע אין איינער אויסערען ווילקיר בעגרינדעט זינד) כלומר כל המאורעות האלה (לפי דעתם) יתחייבו מעצם רוצה בהויתם מבלי שתהיה סבה לרצונו זולת רצונו. הרצון הוא המתוך בין הכרח ובין “מקרה”. קשה לאדם להחליט תולדות דבר מדבר עד בלי תכלית ותחלה, וקשה לו להחליט מקרה בלי סבה, ע"כ הוא מפשר בים ההפכים וגוזר מציאות “רצון פשוט”; אבל הרצון הפשוט ההוא איננו לו הסבה הנושאת, הנשואית הפועלות והתכליתית ביחד; אך היא לו סבה חיצונית אשר באות נפש היא פועלת בנושאי המאורעות כבגולמים דוממים, כפעולת הרוח והקטור באופני הרחיים.

על ברכי ההשקפה הפגה ההיא נולדה עבודת האלילים, ביחוס שבין אדם למקום, ועריצות וטרוניה ביחוס שבין אדם לחברו. הלא כה יחשב האדם: אם הסבות הקרובות של המאורעות הנה “הרצונות”, וא“כ יש לכל מאורע מיוחד גם בעל רצון מיוחד, ובעל הרצון ההוא הוא מה שקראו “אלוה”. ובדרך הזה הלכו גם הלאה ואמרו: אם אלי הטבע ישלטו בטבע כאות נפשם – ווילקיר – ורצון בלי טעם, מדוע לא ישלוט גם האדם באדם לפי רוח הרצון בן בלי טעם שיעלה עליו? מדוע לא ישתרר גם האדם הגבור על החלש ממנו ורצון החזק מדוע לא יהיה לחוק? היצדק אנוש מאלוה? ככה חשבו וככה גם עשו להניח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ולולא נצחה הרוח האלהית אשר באדם לסבב פני הפעולות הכלליות אל הטוב הכללי והפכה את הקללה לברכה, כי עתה כבר היה העולם מתהפך למעון זאבי ערבות וחיתו טרף. יצר לב האדם אשר מטבעו הוא מבקש את הטוב והתועלת, ברא הרבה מושלים באדם, צדיקים אשר לא השתמשו בכח אגרופם אלא להעמיד ארץ במשפט ולכונן תבל במישרים, וכח ידם הושיע להם לעמוד בפרץ מול זרוע רשע ויד חמסים. ואם כי הגיעו למחוז חפצם באמצעות הכפיה ודבר מלך שלטון, עכ”פ כונתם טובה ורצויה, ומאד מאד היינו חייבים בהכרת טובתם לוא ידעו להזהר לבלתי עבור הגבול הנועד לכח ידים; רצוני: לולא השתמשו בכח השלטון שלהם אלא במקום הסרת הרע. אפס מה נעשה אם אהבת הממשלה גברה גם במושלים היותר צדיקים ורם לבבם להכניס ראשם במקצוע שאינו שלהם, וגם בו חוקה חקקו וגזרה גזרו, קבעוה בטבעת רצונם מבלי להרהר אחריה. המושלים הללו בשבתם בחדרי משכיתם התימרו בלבבם לדעת את העם ואת מחסורו יותר מאחד האדם, ומה שעלה בלבבם וחשבוהו לתקון העולם מהרו וקבעוהו לחוק והוציאוהו לאור בזרוע. ובזה השיגו גבול עולם. כל תעודת המושלים היא להגן על הכנסיה בשלילה לבלי יאונה לה אסון ופגע, ולתכלית ההגנה ההיא יש לשלטון לקבוע חוקים ולגזר גזרות; אבל הסתעפות הכנסיה והפרחתה בחיוב דורשת החופש והשחרור. כל החוקים המגבילים שנוסדו בכונה לעזור להסתעפות הכנסיה לא הועילו אלא להותה, כי קצרה ידה לשלוח קציר ולעשות בדים תחת המועקה אשר שמו עליה החוקים. כללו של דבר: יד אדם רודה כי תתערב בפעולות הטבע וההיסטוריה בהסתעפן, מביאה אך פרעות וצלמות ומקלקלת השורה.

המסחר גם הוא הופיע מזלו למשוך עליו עין המושלים לחמל עליו ולקחתו תחת כנפיהם לסוכך עליו. אך לא די היתה להם להגן עליו מידי חומסים ומטי משפט וכיו“ב לבד אלא שנעשו לו אפיטרופסים לכונן גם צעדיו בחיוב, וחקקו לו חוקים והתוו לו גבולות להרים קרנו ולהפריחהו. והנה לוא ידעו המושלים אז את הסוד שגלו חכמי זמננו כי המסחר הוא טבעת גדולה ונכבדה בשלשלת ההיסטוריה וחוקי עולמים גם לה אשר האדם כבוש תחת ידיהם ולא הם כבושים תחת יד האדם – מבלי תפונה לא לקחם לבבם לכלוא את הסתעפות המסחר בבתי צמתה מלאכותיים. אבל מה נעשה אם הם כבני דורם נואלו להקל בערך חוקי ההיסטוריה בכלל וחוקי המסחר בפרט? ולא עוד אלא שגם נעלם מעיניהם שיש חוקים סוללים למסחר. אם ראינו שהקונקורנציה מתגברת ותעל לפניהם שועת הסוחרים המבקשים לשבת בשלוה, מהרו לקצוץ כנפיה ע”י חוקים, חוקי המונופוליה והמכס. אך טחו עיניהם מראות כי ע"י החוקים הללו שהטיבו בהם למעטים הרעו לרבים, ולא ליחידים רבים, אך נטלו חיים מן המסחר בכלל. הקונקורנציה היא הרוח המחיה את המסחר, באמצעותה יגדל ויפריח ויומתקו פרותיו, ומבלעדה הוא כעץ יבש אשר על עמדו יעמד דורות עולמים.

הנה ראינו כי שטת ההגנה כחושך כסתה ארץ ולאומים, ועברה רעתה ע“פ כל המסחר לבלעהו; אבל עם כל זה אין לנו לבזותה ולהשליכה אחרי גו ככלי אין חפץ בו. גם היא נתנה פריה בעתה ובאופנים ידועים היא דרושה מאוד לחפץ האיקונומיה המדינית. אם יש לדרוש טובת המוכרים והקונים יחדיו לבלי יבנה האחד מחורבן חברו, הנה אין הדברים אמורים אלא במקום ששני צדדי המו”מ עומדים במעלה אחת במעלת החיים והשוו מדותיהם בתנאי קיומם עד שעודף טובת האחד בהכרח לשני לרועץ. ואולם אם שתי כתות מבני האדם המשונים אלה מאלה בצרכיהם ובהערכת יקר חפצי חלד, אם הם יפגשו אלה את אלה בדרך החיים, אי אפשר לנו עוד להשוות מדותינו בחוקקנו לפניהם חוקי מו“מ, כי במעמד כזה יש אשר עודף טובת האחד לא יחסר את השני מטובה מאומה, ולכל הפחות אין ההפסד לשני נכר ומורגש בעוד אשר הטובה לראשון היא מספקת לו מזון ומחיה, ואם הקונקורנציה מפיחה רוח חיים במסחר ועוזרת להסתעפותו ולהפרחתו, הנה יש מסחרים כאלה אשר אין הסתעפותם והפרחתם נאה להם ונאה לעולם כ”כ, ואדרבה עלינו לתת גדר לפניהם לבלי יהרסו להפסיד כל חלקה טובה באושר המדיני.

יחס היהודים אל בעלי הנכסים הפולנים ומסחר מכירת בתי המרזח ומשרפת היין, הנם במעמד כזה שאנו נדונים עליו. שני צדדי המו"מ משונים ומתחלפים איש מרעהו, וכשתי כתות עומדים זה מול זה בעולם, בעוד אשר הפולנים כאבירי בשן שקטים ושאננים בהיכליהם, וחסד שמים ימטיר עליהם בר ושאר מיגיע רבבות עבדי עולם, בעוד הם סרוחים על מטותיהם – היהודי כצל יטה, ויהלך על פני חוצות וישא עיניו אל ההרים לבקש פרנסתו ברוח. הפולני יפזר זהבו לכל רוח למלא חמדת נפשו ותאותיו היותר נבזות וזוללות, בעוד אשר היהודי יצרף כל פרוטה ופרוטה לחשבון, כי מספרן מספר נטפי הזיעה אשר נתן במחירן. הפולני התמכר לתענוגי בשר ולגאון של הבל ובשכרם משליך הונו מנגד, והיהודי כל גאון וגבה נפש הבל בעיניו, ואך לפרנסתו נושא עין. שנוי התכניות הללו ברא יחס צר וקשר אמיץ בין הפולני והיהודי, איש מצא חסרונו ביתרון רעהו והתפרנסו זה מזה. היהודי היה יד ימינו של הפולני, הוא היה הסרסור בין האדון הרם ונשא וגבה מאד, ובין צרכיו ותאותיו הנקלים נבזים ושפלים מאוד. כל אחד משרי הפולנים בחר לו יהודי לשמשהו ולהיות מטרה מוכנת לקבל חצי שגעונותיו, ובשכר כל אלה השליך לפניו נובלות הכנסותיו, והושיבו בבית מרזח או בבית משרפת היין להספיק ממנו פרנסתו.

האם ביחס ומסחר כזה הקונקורנציה דרושה ומועלת לישובו של עולם? זוהי שאלה אשר תשובתה לאו החלטי אם לרגלי הקונקורנציה יעלה מחיר שיורי הכנסותיהם של בעלי הנכסים האוכלים ואינם עושים, במקום שהם בעצמם לא ישימו לבם להן, אין ריוח ורבוי פרנסה בזה לעולם מאומה. תחת אשר התרבות בתי היין וכבודם צוררת רוח משחית ואסון בכנפיה, כי לרגלה ירבה גם השכרון והשחתת המדות בין האכרים ובני הכפרים. בוא וראה, כי גם במדינות הנאורות אשר הרחיקו כל מונופוליה מגבולם ולא חדלו משום מכסים כבדים על מוכרי המשקה ההוא אשר תעיקנה עליו הקונקורנציה כהמנפוליה עצמה, ויהיו למפריעים בדרך המסחר ההוא מבלי כל חסרון והפסד להאיקונומיה המדינית.

והנה לא מטעם זה בלבד, אלא שיש לנו להיות לשטן לקונקורנציה כמוה מטעם שאין בה ממדת המסדר הטבעי שבארנו תכונתו למעלה. העומד על המקח בשעת חכירת בתי היין, לא ישום אל לבו לדעת ערכם ושוים של הבתים הללו כמה הם מכניסים וכמה מספיקים, כי לא ע“פ הכנסותיהם יערך שוים כי אם ע”פ רוב או מעוט חן החוכר בעיני אדונו המחכיר. לא את ההכנסה היה חוכר אך את האדון המחכיר עצמו. ומי יערוך שויה של חכירה כזו? פה אין הריוח תלוי אלא ביתרון הכשר לשון חלקלקות ורוח נכלים וערמה, כל או"א מבעלי הקונקורנציה יטיל כספו בקלפי בתקוה נמרצה כי יעלה הגורל לזכותו. סוף דבר הסתעפות הקונקורנציה במסחר בתי היין, לא היתה אלא הסתעפות תחבולות און ואינטריגיות. פה לא תשית הקונקורנציה גבול לעצמה. אך בואו ונחזיק טובה לתקנת “חזקת ישובים” אשר הציבה היא הגבול ההוא כסוככה על משפחות רבות מבני ישראל לבלתי ירגיזם איש ממנוחתם, ויאכלו לחמם בהיתר, מבלי יהיו אנוסים לקחת מפלט לתרמית ועקבה גם הם, פעלה בעקיפין גם למעט השכרון ולהשביח המדות, ולא יפלא עתה בעינינו עוד כי אצילי הפולנים בהרגישם היטב את מעמד המסחר ההוא, נתנו ידים להתקנה ההיא וקבלוה בשמחה.

נחזור נא לענינו של הנדון בשטה אחרונה: כל עיקר האשמה שטופלים עלינו בשביל תקנת “חזקת ישובים” יפרד לשנים: א) מה שהתקנה הזו גורמת הפסד להאיקונומיה המדינית, ע“י שתהיה לשטן בדרך הסתעפות וערך החכירות; ב) מה שהיא נותנת מזון ומחיה לשלהבת שנאת הדת בין ישראל לעמים, ע”י מה שעינה ולבה רק אל טובת החוכר שהוא בן ברית, ומעלמת עין מטובת המחכיר שאינו בן ברית.

לעומת שתי התלונות הללו הראינו לדעת: א) כי העצרה בעד הסתעפות עסק שמביא שכרון וקלות דעת לעולם, לא תוכל להחשב כגרם הפסד לאיקונומיה המדינית; ב) כי לא ממקור העלמת עין מקנין שאינו בן ברית יצאה התקנה כ“א מצביונה של התיחסות המו”מ שבין היהודי ובעלי הנכסים. חלילה לנו להקל בערך קנין אחרים יהיו מי שהם, אך אין לנו לפטם עשירים בממון שאין להם עצמם בהם חפץ, במקום שעניים רעבים ללחם.

ולפי האמור הלא ראה תראה כי תקנות “חזקת ישובים” לא היה לה מקום אלא בתור עת הזהב לבעלי הנכסים הפולנים, בעת אשר לא עמלו ולא יגעו על פרנסתם, עת המה ישנים על מטתם, וזרועות רבבות עבדי עולם תפתחנה ותשדדנה אדמתם, והקב"ה משיב רוחות ומוריד טללים ומצמיח להם הון ועושר ושפע רב. ואולם לא כן הימים האלה. מעת אכלה גם האריסטוקרטיה מעץ הדעת, נתנה גם בה קללת אלהים לאכול לחמם בזיעת אפים. לא עוד יאספו זהב כאסוף איש ביצים עזובות, פועל כפים ושפיקולציה דרושה להם. היהודי גם הוא לא לחסד האדון ישא עין להיות מסחרו הטלה בגורל, ויהי לחשבון קרוב לשכר ורחוק מהפסד, למראה ההשתנות הזאת תהי מצדנו אם עוד תמצא התקנה מסילות בתוכנו, ובאמת כבר תשש כחה, בהעדר סבתה וכצל לעומת אור הולך וקרוב תרד תעוף יתעלם ועוד מעט ומקומה לא יזכר.

אך אל תשאליני קורא יקר, מדוע לא שמו הרבנים קץ להתקנה בפעם אחת? מדוע לא פרסמו בטולה ולא גרשוה מן גו היהדות לבלתי יזכר שמה? כי אמנם אל תחשוב אשר בתתי לפניך טעם התקנה ונמוקה, לבי ידמה כי גם מתקני התקנה הרו והגו האידעות הללו כמוני. חלילה! ולא עוד אלא שנפשי יודעת מאוד אשר רבים משלומי אמוני ישראל הולכים בשטה אחת עם שונאיהם ומנדיהם ליחס התקנה אל סבת העדר השגחה אל קנין של אינו בן ברית, כי למה נכחד? והנה האמת כך היא שהיא מנויה וגמורה אצל ההמון מן היהודים אשר הגוים שומרים עברה להם ואין חובתם להשיב אהבה אל חיק שונאיהם.

אבל הפעולות הלאומיות רובן, הסבות המיוחסות להן בשקר יסודן ואין להן רגלים, בעוד אשר סבותיהן האמיתיות נעלמות וטמונות בסתר הלב ונבכי טבעי בני האדם שאינם נודעים אף לקוניהם. מה שאנו מכנים בשם “משפט דעת הקהל” לא יסור למשמעת השכל ההגיוני או הבחירה החפשית. הדעות הכוללות של בני האדם על פי חוקים היסטורים כוללים תצצנה ותבלנה, ואלה העומדים בראש “משפט דעת הקהל” ויסובבו את גלגל המסיבות, גם להם עצמם לא נודע מפני מה יסבוהו לעבר הזה ולא לעבר אחר, כמו לחוקר ההיסטורי הבא אחריהם כאלפים שנה.

על במת גי החזיון של הזמן, משפט אחד למשחקים ולרואים – שניהם אך רואים המה, והפעולות תעשינה כמו חוץ מהם ומאליהן. שאלו נא ליהודי מבני הדור שקדם לנו: מדוע סרב לשמוע בגזרת המלכות להחליף את בגדיו? הן אלו המענות השגורות על פיו: משום “בחוקותיהם וכו'” ומשום “שלא נגאלו ישאל אלא בשביל שלא שנו בגדיהם”, ומשום “אפי' ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור”. ואולם העבודה! שאין אחד מן הטעמים הללו אמת. הכל יודעים, אשר בבגדים שאינם מיוחדים לע"ז אין משום “בחוקותיהם” כלום, והכל יודעים אשר הבגדים שגזרה עליהם המלכות לא מירושלים הבאנום ולא בשבילם נגאל. גם לא נכחד מכל איש אשר כונת המלכות בגזרתה לא היתה לעבור על דת חלילה ולא עליה נהרג מבלי עבור. ומה הוא זה אשר עור את עיני היהודי מבלי בחון כל אלה וירגן באהלו? אם לא תדע לך, קורא יקר, בוא ואחוך:

מרי טבעי הוא נגד מועקה וכבישה, המרי ההוא כבר הוליד אסורים דתיים מדומים הרבה אין קץ, והיה אסור החלפת הבגדים כאחד מאלה. היהודי מכבד ומוקיר מאוד את חוקי הארץ בשומם משטרם במשאם ומתנם של בני אדם בכנסיה חוצה, אך אם יהינו לבוא לביתו לחדרי משכיתו פנימה, לא יוכל לחשבם אלא כגזרות רעות ופרעניות מתרגשות אשר ראוי לו להנצל מהן. הכפיה הנלוית אל הפקודה, שליחות היד הזו בקדשי חרותו האישית, היא עצמה דיה להחשיב את הפקודה כמולדת אכזריות וטרוניה, והיא גם היתה אשר שפכה זוהר של קדושה על הבגדים הישנים, ואת החדשים נתנה לחרם ושקוצים. רגשי לב היהודי התקוממו אל הכפיה בדברים שבין אדם לעצמו, ובצאתם לאויר העולם קבלו צורה דתית.

קם בנידון דידן, בתקנת חזקת ישובים, לוא היו מתקני התקנה עצמם אומרים לנו בפיהם, כי בהשקפה אל גרעון כח שאינו בן ברית לעומת בן ברית יסדו מה שיסדו, לא הייתי שומע להם, וזה מטעמים שונים:

א) אם העלימו עין מקנין שאינו בן ברית מי הכריחם לשוך את התקנה מכל עבריה לבלי תהי למורת רוח האדונים בעלי הישוב, ויסדו אשר אם האדון לא ימצא קורת רוח בחוכרו כי מצא בו ערות דבר כל שהוא, שלח ישלחנו מעל פניו וחזקת החוכר מאפע?

ב)מדוע לא יסדו התקנה אלא לעומת חכירות קרקעות, ולא של מטלטלים, וגם בקרקעות לא נתפשטה אלא בחכירת בתי משרפת היין ובתי המרזח שעליהם נוסדה מראשיתה? אם יאמר לך אדם להבדיל בין קרקע למטלטלין, באשר בקרקע נתנו לחוכר קנין חפץ בעוד שבמערופיות מטלטלים אין לו אלא זכות דברים בעלמא שאין להם קנין, אף אתה אמור לו שתי תשובות בדבר: חדא, הלא גם במטלטלים יש מקום לקנין חפץ כגון בשכירת כלים או בהמה; ואידך, אם כח ב"ד יפה לתת זכות קנין לאדם שאין לו אותה זכות,למה יגרע מהם לברוא קנין חדש בדבר שאין בו קנין? תקנה מחודשת אינה טעונה בסיס של פרינציפים, מולדת השעה היא, וצרכי העת יקבעוה בזרוע, וביציאה מחוץ לשורת הדין, ואלו ראו הרבנים צורך בדבר לתקן התקנה גם במערופיות מטלטלים מי הפריעם?

ג) שאם תמצא לומר כך, לא נפרנס הלכה רוחת במקום אחר, שאין דין עני המהפך בחררה נוהג בנכסי הפקר. הנה כח נכסים שיש להם בעלים אף שהם אינם בני ברית לא נגרע מכח נכסים שאין להם בעלים כלל, ומה נשתנה דין ישוב מדין הפקר? ואם תשיבני, משונה הפקר שאינו מצוי למוצאו בכל שעה. תאמר בחכירת ישוב שאם אינו מוצא כאן ישיגה במקום אחר – אשאלך אף אני: א"כ מדוע השוו המתקנים את מדותיהם גם במקום שהאדון בעל הישוב נותן ישובו במתנה, ומה גם אשר לפי האמת אשר בימי התקנה, והוא שליט בעלי הנכסים, כל אנשי הישוב לא שלמו בעד הישוב אף החצי מערכו האמתי, וגם זה דומה למתנה או כזכיה מן ההפקר? אלא ודאי ברורם של הדברים כך הוא כמו שבארנו: מסבות סוציאליות קראו את התקנה לאור, ובהכרח נבראה בשעתה אף שלא מדעת ברורה של המתקנים עצמם, ואם הרבנים אשר אחריהם לא הבינו אל פועל כפיהם ובתומת לבם נשאו ונתנו בתקנה ההיא בפלפול וסברא, והעלו דינים מוזרים אשר לא שערום המתקנים עצמם מעולם, אין אחריותם עלינו, ולא בשבילם יש זכות למנדינו להשליך עלינו שקוצים ולתתנו לשמצה בפני עם הארץ.

הנה הצבנו פה גבולות התיחסות ישראל לעם הארץ עת הוא כבוש תחת ידיהם, הואילה נא קורא יקר ללכת אחרי אל הפרק הבא אשר שם נראה, כי גם בהיות אומות כבושות תחת יד ישראל לא כחש היהודי במדת הרחמים ואהבת הבריות המורשה לו, והטה חסדו לכל גרי מדינתו באין הבדל, ותלונות שונאינו ומנדינו מהבל תכלינה מול האמת המבוררת.

ג. הגוים בישראל

הופיע מהר פארן, הופיע פנים

כנגד פנים של עכו"ם.

(ירושלמי ב“ק פ”ד)

החוקים הרבים בדיני ישראל המצמצמים גבול הזכויות האזרחיות של הגוים היושבים בתוכם, והחוקים המבדילים וחוצצים בין ישראל לגוים ביחוסי ריעות והתקרבות, היו לתואנה בפי הרומים מלפנים להדיח עלינו עון שנאת הבריות והעדר המוסר. וצוררי ישראל תלמידי תלמידיהם בימים האלה לא יחדלו להעלות גרה את העלילה הנתעבה ההיא, ועל פיה יאמרו לקפח זכיותינו גם אנו. והנה לרגל מלאכתנו להציב גבולות היחס בין ישראל לעמים, לא נוכל לעבור מזה עד אם הפיצנו אור בהיר על החוקים הללו, על יסודם המשפטי ועל מסיבותיהם ההיסטורית, למען הוציא לאור את צדקתנו. ואם שלא נעלם ממנו כי דברי טעם לא יפשטו עקמומיות שהשנאה מקלקלתם, ומבקשי תואנה לא יוכחו מיושר דברי אמת, לא נחדל מעשות את חובתנו והפושעים שיכשלו דמם בראשם.

והנה עלינו לחקור ראשונה מהו היסוד המשפטי המונח לבסיס לחוקים האלה המצמצמים גבול זכיותיהם האזרחיות של הגוים? על מה נשענו בעלי ההלכה בהתירם טעותו של גוי ואבדתו, ובהטותם את משפטו בדיני נזיקין וכדומה? ונאמר בתשובת השאלה ההיא:

התורה בכללה לישראל נאמרה²³, תורתנו הקדושה – לפי הבנת התלמוד – לא יחדה חובותינו לגבי בני נח בחוקים מפורשים והניחה את היחוס הזה להיות תלוי ועומד מבלי צורה קבועה. ולמה? מפני שחוקי התורה אינם עשוים להשנות, והיחוס הזה עומד להשנות בכל עת. כל חוקי הכנסיה ביחוס בני האדם קצתם אל קצתם נוסדו על חוקי ההסכם וההתחייבות של גומלין. איככה תקבע התורה חוק אחוה מוחלטת בצוותה על ישראל להכיר את הגוים כאחים ורעים, בעוד שאין לאל ידה לקבעהו על הגוים לגבי ישראל? גם לא יכלה לקבוע חוקים מפרידים מוחלטים בעוד שהעולם שואף לתקונו. ואם ילמדו הגוים מאליהם ללכת באור פני צדקה ומשפט, מדוע לא נקדם פניהם באהבה? לזאת איפה לא צמצמה חוקיה אלא על כנסת ישראל לבדה, ויחוס העולם הכללי הניחה במצב היולי, במסרה אותו בידי חכמי הדורות ובהסמכה עצמה על הכללים הגדולים שכללה, כי המה יקבעו צורתו וייחודו את תנאיו, במקום שקצרה ידה להציב גבולות קיימים ומפורטים, לאיזו סבה שתהיה תמסרנו אל הדעת אשר עיניה בראשה להבחין בין הזמנים והמקומות ואופני המאורעות, והיא תנהלהו בנתיבות הצדקה הישרות בעיני אלקים: “ועשית הישר והטוב בעיני ה', והלכת בדרכיו, כי בצלם אלהים עשה את האדם, ונקדשתי בתוך בני ישראל” – מלאכי לויה המה, שמסרה לנו התורה להנחותנו במישור וחתחתים של החיים כי מהו הישר והטוב בעיני האלהים? אם לא אשר שם בפי הדעת להורותנו. ומה תורנו הדעת? אם לא להעמיד ארץ במשפט לעשות שלום בעולם ולקדש את האדם בשם יתעלה. זהו מצב היחס עפ“י התורה. – ואולם איככה הגבילתהו העת? דברי הימים הראשונים לישראל לא ימסרו לנו סמנים מובהקים להכיר על פיהם את תכונת ההגבלה בזמנם. וההשערה הישרה תאמר כי כל מועקה דתית זרה למו אז. לעומת זה כפלים לנו לתושיה בדברי הימים האחרונים בימי הבית השני, שעל ברכם נולדה תורת הפרושים. חוקים רבים ילידי התקופה ההיא יגרעו נחלת המשפט והצדקה, בפטרם מתשלומי נזקי הגוים ובהתירם העלמת טעותם ואבדתם. היסוד המשפטי של החוקים מטי משפט אלה, הוא אהבת החמס ופריעת מוסר של הגוים לגבי ישראל “ראה ויתר גוים (חבוקוק ג') ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתיר ממונם לישראל²⁴ (ב“ק ל”ח). מזה אנו רואים כי החוקים לא נוצרו אלא בתור הוראת שעה המחויבה מסבות מושרשות בתכונת העת ההיא. וברייתא אחת קדמוניה שהכרת פניה עונה אמתתה, מפיצה אור בהיר על הנידון. וזה לשונה: “וכבר שלחו רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתם אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של עכו”ם פטור, ושל עכו”ם שנגח של ישראל חייב, ממ”ג וכו' ודבר זה אין אנו מודיעים למושלים. וסיים בירושלמי: “באותה שעה גזר ר' גמליאל על גזל עכו”ם שיהא אסור מפני חלול ה‘". הנך רואה, קורא נכבד, עד מה מהרה ישר נוכחו חכמי ישראל והודו על האמת! מה מאד שמעו לקול הזמן, ולא הקשו ערפם גם לקול אזהרתו היותר קלה. כי אך קמטו הסרדיוטות את מצחיהם וירע בעיניהם המעשה, אף כי הבטיחו לבלי הודיע מזה למושלים מאומה, מהר ר’ גמליאל לעקור משנה ממקומה. ומדוע איפוא לא הסירוה מקודם לכן? אין זאת כ“א אשר עד העת ההיא לא התלונן אדם מעולם על המועקה הנהוגה בלי ספק בכל עמי הקדם כמבואר בירושלמי: הופיע מהר פארן, הופיע פנים כנגד פנים של עכו”ם (במדתם מדד להם) ר' יוסי בר חנינא אומר כדיניהם. – ובאמת גם ההיסטוריה מספרת לנו על היונים הראשונים כי לא נתנו זכות אדם אלא לגויי משפחתם, וכל הגויים זולתם חשבו לברברים (לא אדם) אשר גופם מותר, ממונם לא כ“ש. וביחוד הרבו הפרסיים להבדיל בין הטהור והטמא (המאמינים בתורת צוראסטור והמכחישים בה, לפי שטת הצענדה ווסטה) בדברים שבממון ובנפשות. ועתה היפלא איפא בעינינו אם החוקים הללו האצילו מרוחם על דתי ישראל שהתכוננו תחת ממשלתם והשפעתם. ולמה איפא לא ימודו להם חוקי ישראל במדה שהמה מודדים להם? אולם אשכלות הרומים השילו ענבי מוסר ורגש היושר נשא פריו, עד כי רעה בעיניהם העקת עם נכרי, אז בא התור לבטל את הוראת השעה, ולהשיב עטרת המשפט ליושנה. לא מבושה חיצונית, לא “מפני שלא יאמרו” השגור מאוד בפי מתקני זמננו, כי מי הניא בידי חכמי ישראל להסתיר את החוקים המעיקים מעיני הסרדיוטות מתחלה? אך מפני חלול ה'. ובמה יתחלל שם שמים הרם ונשא על כל תלונות אנוש? הלא בהעשות עולה בשמו. בהודע אל חכמי ישראל כי זרח אור הצדק על העמים, ואם גם בקוים כהים מאוד, כבר חכם לבבם הישר, וגיאותם הנדיבה התקוממה למו לבלי עזוב עוד את הכתמים המעטים בדת המצורפה. כחלול ה' נחשב בעיניהם שהדת המצורפה תכיל בקרבה חוקים כאלה שהשתלמות הזמן עשתם לסיגים, וימהרו להסירם. ואם בכל זאת מצאנו היתר טעות והעלמת אבדה גם אחר גזרת ר' גמליאל, אות הוא כי החוקים הללו לא הגיעה עתם עודנה להכחד מן הארץ, והגוים לא חשבום לעול²⁵. – והנה כמו הכלל הזה של “קדוש ה'” עוד כלל גדול לתלמודיים להגביל על פיהו יחוסנו אל העמים לטובה, והוא שמירת “דרכי שלום” “ומשום איבה”. ידענו מאוד כי רבים שגו בהבנת המושגים האלה. וידרשום לגנאי באמרם: כי אין יסודתם אלא תרמית ועקיבה לכסות במשאון ורוע לב ושנאה נתעבה. אולם יאמרו נא מה שיאמרו ואנו יודעים ומכירים בשיחות חכמינו ז”ל, כי כונתם טהורה וצרופה, וכללו בכללים הללו כל יסודי תורת הדעת: “לשמור שלום האדם והחברה ולאהבה את ה'”. ע“פ הכללים הללו הסירו כמה חוקים מבדילים שהגיעו עתם להסתלק מן העולם. ועל פיהם יש בידינו עתה להסיר את שאר המשפטים בדיני “שלי ושלך” שלא הספיקה השעה להסירם מקודם. כי מיום שהנחילו לנו הממלכות זכיות אזרחיות המגינות עלינו ועל רכושנו, בטלים ומבוטלים המה מאליהם, וינוסו כצללים מלפני אור הדעת המפיצה נגהותיה. האומנם לא נוכל לחשב את כל האומות שבימינו רחוקות מעבודה זרה, אבל לא על מושגים מוטעים קפדה התורה בדונה חרם את העמים השובבים משובה נצחת. כי תועבותיהם שנאה נפשה, וגם התלמודיים היוצאים בעקבותיה. אך על המעשים המכוערים והמתועבים שפכו חמתם²⁶. בראשי תנאי הקפיטולציה של עיר הבאה במצור מפני בני ישראל, הציגה הדת התלמודיית את קבלת עול “שבע מצות בני נח” או: הקמת כנסיה מולכת במשפט 1) המבערת מקרבה את העבודות הנתעבות השולחות שרשיהן על פלגי דם אדם ונאופים; 2) המטהרת את הארץ מזמה; 3) רצח 4) וחמס; 5) המונעת קלות ראש בקדושת הדת בכלל; 6) והמצבת בשער משפט; 7) ומגינה על בעלי חיים לבלי ענותם באכזריות רצח. ועתה היאמר אדם כי עברו ישראל בזה את גבולי הסבלנות? הלא עוד יתפלא וישתומם כל איש בשומו אל לבבו, כי הדת הזו מבלי רדוף אחר הכנסת גרים והרחבת גבוליה, ביתר שאת נלחמה בעד האמתיות המוסריות הכלליות לתת מחיה למו על פני כל האדמה. זהו מצב היחס ע”פ ההלכה! ואולם אם אמנם כי התלמודיים מצאו בסיס נאמן להלכותיהם בשובבות הגוים ופריעת מוסרם, עם כל זה לא נוכל לכחד כי גם יד שנאה לאומית היתה באמצע לסכסך בינם ובין העמים להרחיב הפרצה ביותר. מאמרים הרבה בתלמוד ומדרשים יורונו כי גברה מאד האיבה בין היהודים והגוים. רוח החשד נסוכה עליהם לחשוד איש את רעהו כמוכשר לשפיכות דמים ולכל דבר תועבה וכל דבר נמבזה ונמס הגדילה השנאה פי שבעתים ויחזו צלמי בלהות. האומנם הכל יודעים כי השנאה ההיא יסודתה בתלאות הרבות אשר נשאו בני ישראל מידי הרומים עליזי גאוה ונצחון אשר התפשטו ביהודה כילק, ויעיקו על הארץ מועקה לא יכלה נשוא. אך כל אלה לא יניחו את דעת החוקר קדמוניות, ולבבו ישתומם על עזוז השנאה ההיא אשר הפריזה במדתה מאוד.

אפס כי כל הצופה במסבות קורות הימים ישכיל ויבין כי פליאות הרבה בנתיבות הקורות תפתרנה לנו בנקל ע"פ מאורעות דוגמתן אשר אתיו לעינינו. לפי שאין הנדון דומה למוחש. ומה שבינת אדם שואלת עליו הנסיון יפרשהו. גם ביחוס לשאלה שאנו בה, אין לנו אלא להסב עין צרפתה משכן הציביליזציה, וכל פליאותינו תמס תהלכנה. קורות ימי צרפת הליכותיהן ותולדותיהן מפיצות אור בהיר על מסבות קורות הימים ליהודה מימי החשמונאים עד עת חורבנה. אשען על בינת הקורא אשר מאליו יחפש ויעמוד על הפרטים המתדמים הרבים שבשני המאורעות הנכבדים האלה. אולם אני לרגל מלאכתי לא אעיר אלא על השתוות רוח האיבה שהתחוללה בלב המנוצחים מול מנצחיהם ומציקיהם, ועל סבותיה ותולדותיה.

מגפת מק מהון שר צבא הצרפתים על יד וויסינבורג יצקה חמת תנינים בלב הצרפתים המתלהבים, וכהר שרפה קאה רוח העם להבות אש אוכלה על הגרמנים. בראשונה כלו חמתם בגרים השלוים ילידי גרמניה אשר נאחזו בארץ צרפת מימיהם. בחרפות וגדופים החלו ובמכות חדרי בטן כלו לרדוף את הגרים האלה באף ובחמה שפוכה, עד כי לא האמינו האומללים האלה בחייהם עוד. שצף קצף העם שב והיה לאש תמיד ע"י פקודת הממשלה, אשר יצאה לגרש מצרפת כל ילידי גרמניה זקנים ונערים יעפי כח ומוטלים על ערש דוי גם נערות בנות שבע ושמנה אשר היו באמנה בבתי ספר צרפתים, על כולם יצא הקצף. “רבבות אומללים” – הלכו בראש גולים חסרים בגופם וחסרים בממונם. ומדוע? הבאמת היה כל ההמון הזה כולו מרגלים? ואם גם גדולים חטאו, אבל טף מה חטאו?

הצרפתים פרצו כל גדרי עולם בחוקי המלחמה. וכמותרים מכל חובה התחשבו, ירו על מלאכי השלום ועל משמשי החולים. הפרו ברית הקפיטולציה בליאון. ומטעם הממשלה הותר לשבוים המשוחררים לחלל שבועתם ולהלחם מול הגרמנים שנית, ולמה? האם הגרמנים שלא במשפט נלחמו עמהם וכלהקת שודדים פשטו בארצם? האם לא קראו הצרפתים עליהם למלחמה תחלה?

ועתה עם גברה השנאה במשך ימי המלחמה, הלא בהחתם ברית השלום הגיעה עד הראש. כרוח זלעפות שטפה ועברה במרחבי ארץ צרפת, ותמלא כל לב מדורות ורעל. רתת יאחזנו למשמע הקללות המרגיזות המתפרצות מעומק לב המנוצחים. למחרת צאת הגרמנים מפריז, נתן למו מכתב העתי Cloche את ברכתו על דרכם בסגנון הזה: "פתשגן כתב השלום: “להיות מהיום והלאה שלום ואחוה בין הצרפתים והגרמנים. את השלום, טוב נקבל. כי כפיתם עלינו את ההר כגיגית. אחיכם הרוסים למדו לבאי תבל איכה יפרוק איש בשעה משחקת לו עול אנוס מעל צוארו. ואולם לאחוה יש תשובה. האחוה לא תמכר ולא תקנה בשטר כמרכולת זוללה, כי תוצאותיה מן הלב. יובל שנים ישבנו לבטח אתכם ואתם חרשתם עלינו רעה. כאחים קבלנוכם ואתם לרגל את הארץ באתם ותתנו אותה לבז לרגלי אביריכם העריצים. ועתה הנשמר לכם ברית אחים? לא! תמה אהבתנו ובא קצה. בכתב האמנה אתם קוראים “אחוה” אבל בלבבנו, הה! משטמה ואלה! מהרו עזבו את האדמה אשר טמאתם אותה בדריסת רגליכם; מהרו ופנו לכם דרך הערבות השוממות קברות ישני עולם, קברות גבורינו הנדיבים אשר נפלו לפי רצח חרבכם; סעו ופנו לכם דרך הערבות האלה והרעישו שמים בהמית נבליכם וכנוריכם, והרגיזו ארץ ברעש שופרות וחצוצרה. אך קול דמי האומללים הצועקים מן האדמה יעלה על גביהם, ואלותיהם המרגיזות העולות מקבריהם תשמענה ועצמותיכם תרחפנה מפחד. גורו לכם מפני היום הנורא אשר בו יפתחו הקברים האלה והעצמות היבשות תצעקנה חמס ותעוררנה נושכיכם ומזעזעיכם להנקם מכם נקמת דמנו השפוך. קחו שלללכם אתכם, אשר בזותם, השתעשעו בברק אבני חפץ, בשלל צבעי רקמה ובכל שכיות החמדה אשר גזלתם מאתנו לבקשת אחיותיכם וארוסותיכם העוגבות החולמות חלומות עושק ולמראה רצח תשחקנה. שובו עליזי נצחון בעדי זר ישועה אל מערת פריצים אשר בשם ארץ מולדת תקראוה. והיה כי תבואו שמה תמצאו אהליכם שוממים, אבותיכם בחבלי מות, נשיכם בוגדות, אחיותיכם מחוללות, ארוסותיכם מנאפות ומגואלות בדם ילדי זנוניהם. ונהפכה לכם שמחתכם האכזריה לאבל ובכי תמרורים וישועתכם למארה וקללה, כציץ נובל יבולו ימי עלומיכם בכעס ובחצי ימיכם לקבר תנדודו”.

מה תאמר. קורא נכבד, להאלות האלה? הנופלות הנה מ“שפוך חמתך”, ומברכת המינים? ומכתב העתי Cloche איננו יחיד בדבר. מאמר אחד אחוז מאלף נתתי לפניך לדוגמא. אולם כל חבל מכתבי העתים עולים בסגנון הזה. אש קדחה באפם ורוחם כנחל בוערה. ולא די למו אלות אין-אונים לבדן, ויעתקו ממלים לפועל כפים. ולא ינוחו ולא ישקטו עד אשר תעמוד לפניהם שנאתם הכבושה מלובשת עור וגידים ופועלת פעולתה בחיים. – דֶּפֶּשה מששה לחדש מרטי מבשרת לנו לאמר: “מכתבי העתים הפריזיים מזהירים את העם לבלי ישלחו יד רצח בגרמנים השבים לצרפת. אבל ככל השגת ידם ירחיקו אותם הרחקה מוסרית. המכתב העתי “זורנאל דע פאריס” הציע לפני העם לכרות ברית נגד הגרמנים, ועד מהרה מצא אזנים קשובות. ובבית מקוה הסוחרים ובבית משמרת פקידי המסחור באו בברית הרבה פבריקנטים גדולים וסוחרים נכבדים ושאר עמי הארץ לקיים עליהם את הפרטים האלה: א) לבלי לתת לאיש גרמני לשאת משרה בבית מסחר ומלאכה; ב) לבלי בוא לעזרת עסקי גרמניה בגופם ובמאודם; ג) לבלי קחת שטרי סוחרי גרמניה ולבלי לבוא בעסק עמהם; ד) לקבץ סכום גדול לתכלית הפצת רגשי שנאה ונקמה בין האכרים ע”י הדפסת ספרים המספרים אכזריות הגרמנים ועלילותיהם הנוראות, ולהקליט משטמה בלב בני הנעורים בצרפת באמצעות מורי הגמנזיום, הסימנרים והליציום ושאר בתי ספר. הגד נא, קורא יקר! האם אין אלה “שמנה עשר דבר” בקומתם ובצביונם ובכל תולדותיהם?

עתה תראו כי הצרפתים הרחמנים שחתו רחמיהם ויצמאו לדם עשוקים. הצרפתים הצדיקים רמסו ברגליהם כל זכיות האדם וילעגו למשפטי לאומים. הצרפתים הנוצרים, המשכילים והמתוקנים הולכים שולל בשכרון שנאה מלאה רעל, ונקמתם להבות בליעל. וכל כך למה? אולם אין אדם ואין אומה נתפשה על צערה. גדול ועמוק מאד כאב עם גדול כי נפצע כבודו.

ומי ימוד ענות לב גאה כי יפרע לקלסה? הצרפתים התימרו בכתר שם טוב וינחלו שם: “עם גדול” הצרפתים נתנו חתתם על פני כל העמים בעוז אידעה נשגבה אשר נשאו את דגלה. בעוז אידעת החופש, הצרפתים יחשבו את עצמם לעם מקודש ואת ארצם לארץ מקודשת והיד הנוגעת באדמתה קדשי שמים היא מחללת. פריס, קרית משושם היא מקדש ה' ואויר צרפת מחכים – ועתה, הה! עריצים שברו גאונם, עבדי מושלים גברו עליהם, האויב הרע בקודש, חלל מקדשם, עיר הקדש נתן למשסה ואדמת צרפת נהפכה לזרים. ועל כל אלה היחשו? קנאת כבודם הנפצע הרתיח דמם ויצעק לבם מכאבו, שתו ומצו את כוס התרעלה ותשכרם חמתו והנם מתהוללים. ולכן בעינים מלאות דם יביטו יראו את הגרמנים ובכל פנים מסבירות יחזו אימים ובלהות, ברברים ונמרים טורפים שעירים ומלאכי שחת עולים מעמקי תהום רבה. אלה וכאלה ימליצו עליהם אוהביהם. ומהם עוד יתרה עשו לתת צדק לפועל הצרפתים בהחלט. כי גם עליהם נוסכה רוח עועים להפך אור יומם לליל ולהטיל את כל אחריות המלחמה הנוראה הזו על ראש הגרמנים. מה ישתומם איש לראות כי כל אלה אשר בעליצות נפש ברכו את הצרפתים בהריקם חרב על הגרמנים להכותם חרם. עתה פתאם נכמרו נחומיהם למראה הדם השפוך, ולא ימצא די מלים לתאר את אכזריות הגרמנים אשר העיזו לצור על פריס משוש כל הארץ ומקדש הציביליזציה²⁷ ם המה שתו מכוס שנאת הצרפתים ובחומם נדעכו ממקומם ושכחו כי הצרפתים הביאו עליהם האסון בידיהם, בנשאם נפשם לרשת משכנות לא להם, כי בקשו עלילה להתנפל על עם יושב לבטחו אתם, כי הציתו אש המשטמה, הקנאה והחשד להפריד בין שני עמים נדיבים, אשר הביאו ברכה לעולם, בלכתם אחוזי ידים; כל אלה ישכחו המליצים הטובים כהצרפתים עצמם, וישפכו כוס חמתם גם הם על הגרמנים – אך הנמצא גם מלאך מליץ אחד מני אלף ליהודים? הזוכרים צוררי ישראל, כי העם הזה כיונה תמימה הוא בשלותו, שלו וצנוע שומר אמונה לאוהבו ולא ישקור בבריתו? הזוכרים המה, כי יונה תמימה כמוהו נאחזה בין צפרני נשרים טורפים אשר מצו דמה ויגרמו עצמותיה על לא חמס עשתה ובלעו אבריה בעודם מפרפרים? אם תבינו קוראים נכבדים! אם תשכילו לצרות הצרפתי, הלא לא זר לרוחכם גם כאב היהודי אז. ולא נופל היהודי מהצרפתי בכל רגש נדיבה, ועוד נעלה הוא עליו ביתרון רגש הדת והצניעות: גם היהודי התנוסס בכתר שם טוב ו“עם הנבחר” יקרא לו, גם הוא היה נורא על כל סביביו ביתרון חכמתו, צדקתו, רוחב לבו ועוז רוחו; גם היהודי אהב את החופש כרוח אפו ואת ארצו ואת מקדשו ברגש הערצה נפלא מאד; ועתה היחשה דם היהודי בראותו, כי קרניו מעולל בידי נקלים וטמאים יבזו קדשיו? הישקוט לבו, בראותו שקוץ משומם בארצו המטוהרה ועובדי פסל ישימו משטרם בארץ? הישא בשרו בשניו, בשמעו התולי רעל ולעגי מעוג על דתו הצרופה! ומי המה המלעיגים? מהבילים, מאמיני תפל, עובדי עץ ואבן, העל כל אלה יחשה ולא יתן רוחו למצוקת לבו. שאלו נא לימים ראשונים וכוננו לקורות אבותינו בתקופת מלכותם השניה. כל התקופה הזו נמשלה ליום סגריר, אשר אך פעמים ושלש יזרח השמש מבין העבים ואחר יעלם. שבעי עוני ורוגז וברוב עמל ויגיעת בשר ורוח הקימו את ההיכל הקטן והדל, למרות צורריהם ומשטיניהם ושכני יהודה הרעים הנוגעים בנחלה. ואולם מלאכי חבלה האלה לא הרפו מענות את היהודים ומהציקם ככל עת מצוא עד בא היונים הגוי המר והנמהר הזה, אשר הראו פנים שוחקות ליהודים בראשונה ועד מהרה נהפכו לזאבי ערבות צמאים לדם ויאכלו את יהודה בכל פה ויכבידו עליו אכפם. בכל משך ממשלתם אנו רואים שלשלת ארוכה של תלאות וּמצוקות שונות. עלילות שמדות ומלחמות החליפו משמרותיהם עד ישועת החשמנאים; גם בימי ממשלת הגבורים הנדיבים האלה רבו העתות, שבם התקשרו השמים בעבים וירעפו דם. – יהונתן המכבי נפל לפי חרב בוגדת בנכלי טריפון הבליעל, ומלכי סוריא שקרו בבריתם תמיד. ובסוף הימים האלה עמד עבד נקלה יליד עם נכר, והוא הביא התלאה הנוראה על ראש ישראל, אשר הגיעה למרום קצה. בהסר שבט מושלים מיהודה, והארץ שבה והיתה לאחת ממדינות רומי, כבושה תחת ממשלת הנציבים. אין קץ לכל התלאה אשר הביאו השודדים והמציקים האלה על בית יהודה. כל יד עמל ותלאה הגיעתם מידיהם. את דמם שתו ומצו. את קדשיהם חללו. רגש דתם פצעו, שלום ביתם הפריעו, רכושם שללו, ארצם השמו, אוצר הקודש בזזו, בחורי ישראל הוציאו להורג, אצבע רשע שלחו לסכסך יהודים ביהודים. ולא אמרו די. עד כי שִׁסּו בהם את שכיריהם, עליזי חמס ורצח, ואת כל הגוים הגרים אשר התישבו בארץ יהודה, לדרוך ברגל גאוה על אדוני הארץ, ולמרות את רוחם בכל יכלתם. וכל כך התגברה עזות הגרים הללו, עד כי היונים תושבי קסריה העיזו פניהם לבקש משפט הבכורה על היהודים, תושבי העיר היהודיה הזאת, ונירון קיסר נעתר למו. בעת ההיא רבצה בנו האלה הכתובה בתורה “הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה”. היפלא איפא כי למראה צרות כאלה התחמץ לב היהודים והתלקחה שלהבת המלחמה בינם ובין הגוים בכל מרחבי ארץ ישראל וסוריה? היפלא איפא, כי היהודים הנפצעים בלבבם פצעי מות, מלאו את מחץ פצעיהם בסמי שנאה ואיבה אשר שבו והיו לכתובת קעקע בלבבם מזכרת עון?

על ברכי השנאה העזה הזו, נולדו גם כל החקים המבדילים, כמו “שמנה עשר דבר” וכנותיה. כי כאשר נסה אגריפס לפתות את העם לשמוע בקול פלורוס, הצר והמציק, התמרמר העם בחמה שפוכה והקנאים מצאו את הרגע הזה מוכשר לבצע את אשר זממו ויתגודדו וילכדו את המצודה “מסדה” ויניחו משמר בתוכה. ויהי כאשר הצליחו בנצחונם הזה וירהיבו בנפשם עוז ללכת הלאה בדרכם המסוכנה, ואחד מפרחי כהונה צעיר לימים ואמיץ לב מתלמידי בית שמאי, אליעזר בן חנינא בן חזקיה בן גוריון, הציע לפני אחיו הכהנים לבלתי קבל עוד מתנות וקרבנות מן הגוים המתהללים באלילים, ובדבר הזה אמר להניא בידי הכהנים להקריב הקרבנות בעד שלום הקיסר והרומאים. לשוא התאמץ הכהן הגדול וכל תופשי התורה להעבירם מדעתם. כי דבריהם לא נשמעו והקנאים גזרו אומר למלאות אחרי ההצעה הזו. ראשי הכהנים וגדולי הסופרים והפרושים מתלמידי בית הלל נבהלו נחפזו מפני הרעה הנשקפה לעמם, ויקראו אספה בבית חנינא בן חזקיה בן גוריון כה“ג להועץ כדת מה לעשות להפריע מחשבת הקנאים. והיה היום ההוא קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, כי הקנאים התפרצו בכלי נשקם בבית הועד ההוא, ויעמידו שומרים על הפתח, לבלתי תת להנאספים בעליה לצאת החוצה, בחניתותיהם ורומחיהם איימו על כל המון תלמידי הלל, אשר חשו על הבית ויגרשום לבל תהי יד תלמידי ב”ה רוממה במנין, וירב מספר תלמידי ב“ש על תלמידי ב”ה ביום ההוא, כי רק ששה במספר מתלמידי הלל הספיקו לעלות. ויכוננו מחיצה של ברזל בין היהודים ובין הגוים לבלי יבואו במגע משא ומתן ותופר האחוה ביניהם לעולמים. ענין המחיצות הללו היה: לאסור לקנות מן הגוים שלשה עשר דבר מאכל וחמשה מיני הרחקות של ריעות והכרות; ואם אמנם, כי ברוח הריליגיוני אשר החיה את רוח הלאומי בישראל, לבשו כל הגזרות הללו צורה דתית. אך אותותיהן לא ינכרו כי באדמת השנאה הלאומית נטעו ושרשו, וע“כ עד מהרה מצאו אוזן קשבת בתוך העם הנלהב והמתמרמר, אשר מני אז הסכין באהבת החומרות, ומה גם בימים האלה, אשר הפרישות וקנאות המדיניות התלכדו יחד, וממקור רגש אהבתם את הדת שטפו ועברו גם נחלי אהבת החרות וכל עלילותיהם בחיים. בסבות הדברים האלה נאחזו הגזירות האלה בלב העם וינקו מליח השנאה. מפלת היהודים וחורבן בית מקדשם לא הועילו אלא להוסיף אומץ בגזירות הללו להכות שרשיהן עמוק עמוק ביתר שאת. כי הוקדשו בקדושת האסון (י"ח דבר אפילו גדול אינו יכול לבטל, מפני שעמדו להם בנפשותיהם), וגם תלמידי ב”ה אשר התנגדו להם מתחלה קימו וקבלו אותן על עצמם ועל זרעם ולא התלוננו עוד. אף אם בסתר לבבם התעצבו לזכר המעשה ההוא ויאנחו בשברון מתנים. ככה התפשטו והתערו רוב הגזרות הללו בכל ישראל עד שאפילו יבואו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן ממקומן²⁸.

אך אל תחשוב, קורא יקר! כי כמוהן התערתה גם השנאה בישראל ומשתלשלת מדור לדור. חלילה! מן הימים ההם עד היום שמונה עשרה מאות שנה חלפו ונגוזו, עשבים עלו בלחיי כבוד ישראל והוד יהודה בלעה הנשיה, שחוח ראש מתהלך היהודי על כדור הארץ מדחי אל דחי, העת והתלאות השביחו את רתיחת דמו ותשואת קצפו, ולא הניחו במקום אלא כאב דומם אכזרי. ובשאט בנפש יביט עתה על צורריו ומציקיו, כנחשים נמאסים המה בעיניו, שיערים להמלט מחמתם. אך המשטמה הלאומית עזבתו; החוקים המבדילים, מהם שחלה בהם יד העת וחכמי ישראל התירום משום איבה (פתם, שמנם, מתנותיהן), ומהם אשר אמנם זכרם אתנו כמו חי, כי²⁹ טעמם לא בטל ונמוקיהם עמם. אך את תכונתם המדינית כבר פשטו בבטול ונמוקיהם עמם. אך את תכונתם המדינית כבר פשטו בבטול סבתה ויקדשו. היהודי עזב את משכנו בארץ יבחר מעונו בשמים ואתו יחד עזבו גם החוקים האלה את בית חומרם והתעלו לרוחניים, לבושיהם הדתיים אשר שאלו בראשונה, שבו והיו לעצמותם ועתה כי החל היהודי לרדת שנית על האדמה ויאמר לקבוע דירתו בין האנשים אין חפצו להוריד גם את החוקים מקדושתם המוחלטה שנית ולהפיח בקרבם רוח המשטמה הלאומית. טעם הגזרות יחשוב כסבתן, והנהו מושיט יד שלום לכל הגוים מבלי יפרוץ גזרות חכמים. שלום שלום יקרא לכל העמים ואיננו מבקש מהם טובה ואיננו מבקש מהם חסד, ואיננו מבקש מהם אהבה יתירה. אך זאת יבקש מהם! זכות משפט וסבלנות. כנים אנחנו, כל מחשבות און רחקו מעלינו וביגיע כפינו נועיל לארצכם, ברוח מבינתנו יפרח עשרכם, בכשרונותינו נרים כבוד חכמתכם. ובגמול כל אלה לא נדרוש מכם דבר, כי אם אשר תניחו לנו מעצב ורגזה שהבאתם עלינו עד היום. ליל עמל חלף עבר ושחר החרות העירנו לתחיה. רגשי בני תמותה החלו להרגיש את לבבנו מחדש. אהבה ושנאה, רחמים ורוגז ישתררו ברוחנו, ולמה איפוא תעוררו עתה את השנאה הישנה מקברות הנשיה? למה תפיחו אש ברגשותינו המרים שהיו לפחם? – עם גבריאל (ריססער) מלאך מליץ לישראל אקרא גם אני: “הנכם מדליקים אבוקת הבקורת לחפש בקורות הימים ולהוציא לאור תעלומה כי בימי חושך ישבו מעונים בקרן חשכה ויורו משפטים ליקב כי לא יתחבב אהבה ואמונה יתירה לבני דת אחרת! אבל הטרם תראו בחשכת הלילה של ההיסטוריה את משאות מדורת בית המוקד auto-da-fe שבשרה לבאי עולם באותיות אש אדומה; “אין חובת קיום הבטחה נגד היהודים הכופרים?” הטחו עיניכם מראות זכיותיהם של היהודים הנתונות למו מאת הקיסרים קרועות ונרמסות ברגל גאוה, ודבר מלך שלטון והבטחת אדון כנסת הנוצרים מתגוללים באשפה, יען אין חובת קיום הבטחה ליהודים הכופרים? בבקשה מכם! אל תעוררו ישני עפר מקבריהם. הניחו להם להמתים על משכבותיהם, פן יקומו ויענו בכם”

גם אני כמוהו אבקש: אל נא תעוללו עלינו עלילות ברשע ואל נא תחנקו אותנו מיתרון אהבה, כי אין אנו יכולים לקבל לא רוב טובה ולא פורעניות; אם יש את נפשכם באמת ובתמים להכיר אותנו לאזרחים נאמנים אל נא תתנהגו אתנו בדאגה יתירה. הסירו מכם כל משפט נמהר ודעת מעוקלת, חקרו ודרשו לדעת את משפט היהודים בלי איבה ונטיה. ואז תוכחו כי מבלי כל דאגה תוכלו לפתוח לפנינו שערי כל הזכיות האזרחיות ולא תהי לכם סבה להתחרט.

כולל שלשה מאמרים פתרונים לשאלת תקונה של אומה והמה:

**א) תקונים בדת. **

**ב) תקונים בדרך ארץ וישובו של עולם. **

ג) תקונים ביהדות.

———–

ממני

יחיאל מיכל פינס

כל מה שנברא מששת ימי בראשית

צריכים עשיה, כגון: החרדל צריך

להמתק, התורמסים צריכים להטחן,

אפילו אדם צריך תיקון

---

הודעה אל הקוראים

אם תמצאו במחברתי זו דברים מיותרים, או דברים שלא נתבררו כל צרכם; אם תראו אשר הפרקים לא יתחברו אחד אל אחד בחבור נאה ודבק טוב, אל תתמהו על החפץ, כי מחברתי זו לא בדפוס אחד יוצקה אך מגילות מגילות נתנה אשר חברתין אח"כ לאחדים בלולאות מלאכותיות.

עוד זאת אבקש את הקוראים, אשר בהתקשותם לעמוד על כונת דברי אל יתעצלו לעיין בלוח התקונים, כי אין קצה לטעיות אשר עלו במחברתי לסבת היותי רחוק ממקום הדפוס, ורבו כארבה השגיאות המשחיתות את הכונה¹. ובזה אצא מלפניכם

המחבר

לכבוד

אֲלוּפֵי הַחֶבְרָה הַנִּכְבָּדָה

הָעוֹמְדִים תָּמִיד בַּפָּרֶץ

לְהָפִיץ אוֹר דַּעַת וּתְעוּדָה

לְשֹובֵב נְתִיבוֹת דֶּרֶך אָרֶץ

ה"ה

חברת מפיצי השכלה בין העברים ברוסיה ישצ"ו

ה' צבאות יגן עליהם

מנחה מוגשה

מאת המחבר

אדונים נכבדים,

שקידתכם על תקנת ישראל חייבתני להגיש לפניכם “ילדי רוחי” אלה העוסקים במו“מ של תקנת האומה בחיים וביהדות. בבקשה מכם שימו לב לדברי ושקלום במאזני בחינתכם. אם אמנם אמת הוא אשר נוסע אנכי לדגל האורתותדוכסיה, אך חלילה לי להיות נשבע אליו ללמוד סנגוריה על האורתותדוכסיה על כל פנים מבלי תת חשבון לאמת., עיניכם לנוכח תבטנה כי בדרכי דרישתי אין מקח שוחד ולא משוא פנים. אם לא אשר אהבתי היתרה לעמי מעורת עיני אולי לרגעים. אוהב אני את עמי אהבה נצחת ובכליון עינים הנני מצפה להתחדשות נעוריו: אך לבי יתמרמר בקרבי בראותי מבוהלים דוחקים את השעה והולכים ושוברים בחומות ופורצים בגדרות עולם למען הגיע למחוז חפצם. “אל נא אחי!” קראתי במר רוחי לבעלי דם רותח אלה. “אל נא אחי!” לא בחפזון נכבוש לפנינו דרך התקונים ולא בהפרת ברית חבת הקודש תפרח זכות אזרח לשושנה, הניחו לקדשי הדת והאמונה במקומם ושיתו לבכם ל”נתיבות עולם". תחת דברי אלה שטמוני וישימו משכני בין מורדי אור ועקשי לב. עתה הנה אני ומחשבותי נתונים במשפט לפני דעת הקהל ולמשפטה איחל. ומכם אבקש תהי נא מנחתי לרצון לפניכם כי ברגשי יראת הכבוד הנני מגיה לפניכם.

המחבר

מאמר ראשון: תקונים בדת

מבוא

רבו ועצמו מאד טענות חפצי התקונים בדת. יש אשר יגורו לבלי יחשך מאור הדת מערפלי ההבלים הרבים אשר סביב שתו עליה במנהגים טפלים; ויש אשר ידאגו על אנית החיים לבלי תשקע במצולה מנטל הדינים והסייגים. ולפי טענותיהם יחלקו גם את תקוניהם: א) לתקונים עיוניים² הכוללים עקירת המנהגים הטפלים הפועלים פעולה חוזרת על המחשבות והדעות באומה; ב) לתקונים מעשיים המקילים עול האיסורים והחומרות המעיקים על החיים. ואנחנו אין בידינו להשפט עד כמה הרשות בידם לעקור ולשנות ככל העולה על רוחם, כי הואטוריטיטים המכריעים את הכף בשאלה הנכבדה הזו, חדלו להיות נאמנים בעיני בעלי הריב. אך עד שאנו שואלים ודורשים על “הרשות”, נחקרה איפוא תחלה, אם יש לנו צורך לתקונים בכלל? ועל השאלה הזו יש בידנו להשיב: כי שגו חפצי התקונים בכלל. מעולם לא תעביר הדת את טהרתה ולא תכבד על החיים; אין דרך המתקנים דרך התקונים; אין המעמד החברותי ביהדות הקבוע מידי הדת, צריך לתקונים; אין הדת בכללה צריכה לתקונים בידי אדם; ולא תקוניהם בדת מובילים לתקונה של אומה.

א. “מעולם לא תעכיר הדת את טהרתה” כיצד? או: האי דעה של הדת האלהית המחויבת

מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע

(משלי כ“ח כ”ו)

רבי יהודה בר סימון אומר כשם שא"א למעין

להרפס, ולמקור להשחת כך אי אפשר לצדיק

למוט לפני הרשע

(בראשית רבה פ' ע"ה).

זו רעה חולה ראיתי בין המתקנים, כי חושבים את הרגש הריליגיוני לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים. ולכן יאחזו במגל לכרות ממנו ענפים וזלזלים, לבלי יאחז בהם הרוח ויתפכחו על פניו. אך שגו מאד. הריליגיה מקומה בטוח בלב ושרשיה על פלגי לשדי החיים. ולכן לא ימות גזעה לעולמים וכל הרוחות לא יזיזוה. הרגשה נעלמה היא באדם המלחשת לו תמיד ומקשקשת בלבו כזוג: כי יש כח נשגב ונעלם אשר לא תשורנו עין; כי יש סבה למציאותו (של האדם) ולכל היקום, והאדם חייב בהכרת טובתה עליו; כי יש טוב החלטי, שאליו תכסוף הנפש ותציגהו מטרה למפעליה; ויש רע החלטי, שהנפש תנוס מפניו ברגש גועל; וסוף דבר, כי הכח הנשגב והנעלם, הוא הסבה לכל הנמצאים, הוא מקור האור האושר והטוב. ההרגשה הזו משותפת לכל בני אדם וחוה, וכנטיה טבעית נטועה היא בתוכנו. ההרגשה הזו היא הנותנת נשמה לגוי כלו מיום הולדו, עד כי יסוף ויכלה מעל פני האדמה. עם פרא בגיחו מרחם תהו, בעודנו הוזה שוכב בחיק הטבע כילד תמים – אז ההרגשה לבדה תנהלהו כאומנת, ולבו סמוך ובטוח בה וסר למשמעתה מבלי שאול את פיה: מי היא? מאין היא? ומה זכות לה עליו? אך בהתפתח שכלו ועיניו תפקחנה ותבטנה סביבו להתחקות על עניניו להשיג מהם דעת ברורה ומדעית, אז יקרא לדין את ההרגשה ההיא שתעמד גם היא לפניו לתת דין וחשבון על ענינה ומהותה, ואז אנוסה היא לצאת מגדרה האמתי, להיות הרגשה בלתי תפושה במחשבה, ומוכרחת להתלבש בצורה גשמית ומגבלת, אשר מבלעדה אי אפשר לה להתראות לעיני השכל. שהמעט ממנו להשיג את הענין הנדרש ממנו ולחפשהו במחשבה, כי חפץ גם להקיפהו מכל עבריו כדבר מוחש “דיא פאנטאזיה וויל פאססען. דער פערשטאנד וויל אומפאסען” (מיימונס, זעלבסט ביאגראפיה). ואותה הצורה המוגבלת היא הדת.

הכח הנשגב והנעלם, יגלה לעינינו בהגבלת שם עצם פרטי “אלהים”; סבת ההויה של כל הנמצאים, יסבירו לאזנים במלות “בריאה ויצירה”; והטוב והרע יתגשמו במשפטים כוללים “הטוב והנרצה בעיני אלהים, והמאוס והמתועב ממנו”. זו היא הדת הטבעית. “מבשרי אחזה אלוה” אמר משורר פיליסופי קדמון; “בני האדם יבראו למו את אלהיהם” יאמר וואלטערי נחקר נא לדעת עד כמה צדקו דבריהם בבחינת מה ביחס לכל עם ועם (כי אם אמנם דת ישראל לפי אמונתנו היא מסורה לנו ברצון עליון כביכול ובהאצלה מכבודו יתעלה, מוכרחים אנחנו להעלים עין כמעט רגע מאמונתנו הפרטית, ולהעמידנה במשטר אחד עם כל הדתות השונות לתפשן יחד בסקירה אחת – למען דעת להבדיל בין הקדש ובין החול בדעה מדעית וקריטית. ובדרך הזה תפטר לנו שאלת הריפורם ביתרון הכשר דעת וברור הענינים). הנה האדם מרגיש בנפשו נטיה וכוסף לטוב נעלם ומסתתר וכן תעוב וגועל נפש מהפכו. אך יען שהוא מדיני בטבע, לכן הצורה הראשונה אשר יתלבש בה הטוב בצאתו מהעלמתו, היא: שמירת החברה וקיומה. בבחינה זו לא נוכל לתת צדק לדעת וואלטער, לאמר: שהדת היא סוביקתיוית, יציר כפיו של האדם; מה שהוא טבעי באדם הוא אצילות ישרה מאת סבת כל הסבות. והוא גם אמת אוביקטיוית אך להציב גבולות החברה, ולהכין את האמצעים היותר נאותים לקיומה, הוא סלע המחלקת בהשקפת כל עם ועם. פראי העמים יכניסו את החברה, בגבול צר מאד; בעיניהם שבטם לבד הוא עולם מלא, ומהלאה לגבולו יחדלו חובותיהם לאדם באשר הוא אדם, כי נתנו לברוח למו כעוף השמים ודגי הים, ואם יעשקום וירצחום וירוו מדמם למפעל טוב יחשב בעיני אלהים. העמים המתוקנים הרחיבו גבולה יותר והכניסו בו בני אדם זולתם על פי תנאים מיוחדים. ואולם העמים שעמדו על דעת עליון כביכול, נתברר למו בהוכחה ברורה ופנימית כי כל בני אדם וחוה מאיזה דת וצבע שהם – כלמו בני החברה, כלמו בצלם אלקים נבראו, ואב אחד לכלם. שפת יתר הוא להגיד לקורא, כי לפי השגת כל אומה ואומה מהתפשטות גבול החברה, הצטיירו מושגה מיושר ועול, ממשפט וסלף; ולפי השגותיה מהשאלות הללו הצטיירו מושגיה מהטוב והנרצה בעיני אלהים ומהמאוס והמגונה בעיניו. זוהי הדת המחויבת האזרחית.

צרך לב האדם: לאהבה להכרת טובה, לגמול טוב, להתקשרות עם הנעלה והנשגב, להתנשאות הנפש בקדושה וטהרת⁻הרוח. הצרך הזה יתן להטוב צורה שניה, והיא: התקרבות האדם ודבקותו באלהים. הצורה הזו, אם כי שרשה אמת אוביקטיוית, ענפיה יתפרדו לפי השקפת כל אומה ואומה על אופן הדבקות והאמצעים אליה. ולהשקפות האלה יחס קרוב מאד עם המושג מהתפשטות גבולות החברה, ועם המושגים מיושר ועול משפט וסלף. ועל ברכם נולדה – הדת המחויבת לאדם הפרטי.

כבר הגדתי כי נשוא ההרגשה הנעלמת, גדרו להיות נעלם ובלתי נתפש במחשבה, ובשעת גיחו מסתר העלמתו להתלבש בצורה, כבר הוא סותר לעצמותו בבחינת מה. ולכן הימים הטובים והמאושרים לאדם המה הימים בעודנו שוכב בחיק התמימות, ונפשו כגמול בטוח על שדי אמו לא יבקש חשבונות. ההרגשה הטבעית תאשרנו ולא ידע מה, תמלאנו באמונה ובטחון ולא ידע במה. אך ביום אכלו מעץ הדעת ונפקחו עיניו לחקור ולהבין כבר סר אליו גם מר המות. השכל יקח לו את נשוא ההרגשה על הָאָבְנָיִם, יתארהו כיוצר את כליו, וכל עוד שלא יצא כלו ממצב תהו ובהו, וצורתו איננה עוד בולטת ונכרת היטב לעין – השכל משתעשע בו ומתענג עליו. אך לאט לאט יצא היצור ממצבו זה, לאט לאט יקפא החומר הנמס ביד יוצרהו, ויצטייר בחתוכי אבריו משעה לשעה והולך וצועד לשלמותו, עד כי באחרונה ישים השכל עיניו ביציר כפיו, וכמעט שרואהו בשלמותו יבהל מפניו, יסוג אחור וינפצהו לרסיסים; כי – קריקאטור הגיוני לנגד עיניו, סתירה נוראה יצרו כפיו! הן זה הענין הנעלם אשר עליו לא נזהר השכל בתמימותו לשאול שלא כהוגן: מה הוא? מי הוא? ואיך הוא? כשהיטיב הכל לשום בו עין למען הכירו, הנה אך זה נודע לו: כי לא תצדקנה עליו (על הענין הנעלם) כל השאלות הללו, יען מה? יען שאין עליהן תשובה מגבלת. ומן היום הזה והלאה נפוצה המלחמה בלבו. השכל וההרגשה נצבים כצרים זה מול זה; השכל בגבולו הצר המתימר בגאונו כי אין נעלם ממנו וצופה את הכל, יאמר להכניע את ההרגשה ולכחש בה לאמר: לא היא! אך היא בכחה וגבורתה הנעלמה – מיט איהר מיסטישען קרפט – תעוז לעומתו ולא תכיר עול מלכותו, וגם ידה רב לה לרשת מעמד בטוח ויתד נאמן בלב טהור ורוח נדיבה. האדם המוסרי והמדותי, יכיר ויבין כי השכל בכל יושר הגיונו ואמיתת משפטו הושם גבול לו אשר עד פה יבוא. בתוך גבולו אמנם ישתרר השכל בלי מצרים, יגזור אומר וכן יקום. מה שהשכל כבר מיחדהו אין לפקפק בו. אבל יש גבול להשגת אנוש והשכל לא יעברהו בכל תשוקתו; אין כחו של השכל אלא בהגבלה, אבל יש דברים נעלים ונשגבים שאינם מקבלים הגבלה וכל כבודם בהעלמה, על יד הגבול ההוא יעמוד. האדם המוסרי נבהל ומשתומם, פה מכניע את השכל לפני ההרגשה, ולא יהרוס עוד להביט אחריה כצאתה ככבודה בת מלך לשוב מעוטרה בנזר הנצחון להעלמתה ולכבודה פנימה, אך יכוף ראשו בחרדת קדש להכיר כח מלכותה ואומר: ברוכה היא ממקומה! זאת תורת האדם המעלה החוקר והצופה במה שלמעלה ממנו, זוהי דת הפילוסופים.

אמנם לא כך היא המדה בהמון אדם רבה; המה על לחם הרעיון לבדו לא יחיו, כי השגותיהם העיוניות אינן כל כך צלולות ומקיפות, ולא תמצא למו ידיעת ההעלמה של נשוא ההרגשה לשכך את המית רוחם הנוהה אחר דבר נודע בחיובו. ולכן אין לך אומה ולשון גם היותר מתוארה, אם אך לא נשחת מוסרה הטוב, אשר לא תחרד לדת מחויבת ותלפות בזרועותיה באמונתה מורשת קדומים לבלי הרפותה. הדת המחויבת צרך הכרחי היא לאדם בינוני. ואם אין השכל גוזרה, ההיסטוריה מכריחתה ומחייבתה; אפס כי בהתיחדה בצורה מיוחדת ומוגבלת, כבר היא מוכשרת לשנות פניה לרגלי הסתעפות השכל והמדעים. ואם יסודות המדעים ותוצאותיהן הקונים למו אחוזה בלב העם לאט לאט – יתנגשו בסתירה גלויה ליסודות האמונה, תפרוץ מלחמה בין שני האיתנים האלה, ואחרי הרג ושפך דם ומצוקות חומריות ומוסריות אשר כאש לא נֻפח יתחוללו בבטן הדת, תכרענה האמונות החיוביות לפני האמתות המחויבות. הדת הזו תרעש ותרגז ממקומה ותפול למשואות, ואחרת תירש מקומה, ומסכמת יותר עם הריסולתתים של המדעים. תמורות כאלה רבו מאד בקורות עולם הפטשיזים נכנעו מפני האלילים הרוחניים; כרעו בל וצעאוס לפני דת נצרת; והרפורמציה הלוטרנית, שנתנה את פני האחרונה. אפס כי כל הדתות האלה מחולחלות ביסודותיהן, ולכן לא תוכלנה עמוד לפני הריסולתתים של המדעים, אשר מיום ליום יתפשטו וישתרעו יותר ומגרשים מפניהם את הדתות בצורתן המיוחדת להן עתה, עד כי רבים פנו להן עורף. ומה יירש את מקומן? צפון הוא בחיק העתיד, ומי בא בסודו? אולי… אך נפן נא מזה לחקור בדת ישראל, לדעת עד כמה ידה רב לה להשגב מן הכליון ולהתמיד פעולתה בלב נושאיה.

דת ישראל, לא תקום לעולם בסתירה עם הריסולתתים המדעיים שנתגלו והעתידים להתגלות. כי אמנם עוד ירבו הימים ואולי גם יכלו בטרם נבוא אל תכלית המרע לדעת ולהקיף את הכל, הנה זאת כבר ידענו ברור, כי אין לך כל מדע בעולם אשר כחו גדול לסכל את ההוכחה הפנימית של מציאות רוחני נעלם סובל עולם ומכילו וכו‘. ומה השכילה דתנו שהספיקה עצמה באמונה הכללית הזו בעזיבת כל ציור פרטי ומגביל בהבנתה. האמתות הנצחיות מסרה בידי שקול דעתו של האדם להבינן כפי השגת בני דורו או כפי השגתו האוריגינלית. רב לה כי יש אלהים, יכבדהו התמים כתמימותו, הפילוסוף כפילוסופיתו, והמקובל כקבלתו – אחת היא לה, כי כל מגמתה אך המעשים. והמעשים ההמה גם הם מרכבה לאידעות נשגבות ונעלות למאד, הגנוזות בתוך המעשים כפרי בקליפתו, ולא נתגלו לעין בפירוש. ולכן היתה למו הסגולה להתהפך כחומר חותם ולקבל כל צורה מושכלית, מוסרית, או זוצילית אשר תיקבע עליהם; סוף דבר: הדת הישראלית לא שלחה ידה ביסודות הרוחניים והמחשביים לתארם במחוגה ולקבוע עליהם צורה מתמדת,רק עזבתם בסוד העלמתם כמו שהיו³. ובכל זאת, לא חדלה לתת אחיזה לשלהבת הדת בהמעשים והעלילות. הדבורים והמעשה להעברי הוא מה שהצלמים והפסילים והצלב לעובדי האלילים ולהנוצרים; המה הסימבול להאידעה; המה התגשמות הדת. אך מה רב ההבדל בין שני הסימבולים הללו? בעוד אשר הצלמים והצלב מציגים לפנינו את עצם האלהות בגבולות ובתוארים חיצונים, הדבור והמעשה יספרו לנו רק את פעולותיו והתיחסותו אל היקום. וזו שעמדה לדת ישראל לבל תגוע בתמורות הדורות וחליפות השיטות והלמודים, כי יודעת היא לבוא בהסכם עם למודי כל דור ודור. גלי שיטות חכמי מצרים יון פרס ורומי עברו על פניה ויצחצחוה וימרטוה לברק. גם חכמי אשכנז והשפינוזים⁴, לא נגעו בה לרעה, ועודה חיה וקימה בחיצוניותה ופנימיותיה כבשעה שנתנה מסיני. הדת הזו לקחה לה את הטבע למשל: כמו שרוחניות הטבע מתבטאת במאמר ופעולה, כך רוחניותה של הדת תגלה לעין ע“י עלילות ומעשים. ולכן גם הסתעפות הדת הזו הולכת בדרכי הסתעפות הטבע; הנושא עומד וקים, והצורות עוברות וחולפות עליו בכל רגע. אך הזמן, אך ההשגחה, רצוני לאמר: הרצון הפשוט הנטוע בסבת כל היקום לרוץ אורח ההשתלמות – הרצון הזה אשר יסודתו בהכרח והתלכדות הסבות, הוא לבדו ישנה גם פני הדת שנוים שאינם נכרים לעין לשעתם.. “לשעתם” אמרתי, כי אמנם ברבות הימים יטפלו על הדת טיח זר ויסודות נכרים אשר בהתגבבם למכביר יתחולל רעש בבטנה. אפס כי אין תולדות הרעש להרוס ולפרפר את עצם הדת כ”א לפלוט את היסודות הזרים הללו ולצרפה מכל סיג. דת נצרת והקראות בימים מקדם, והרפורמציה בימים האלה כלן ריפילוציות הנה, כל אלה המה נהרי נחלי אש וגפרית אשר הקיאה הדת מקרבה; כי כרעל משחית נורא עשו שַמות בה, ואחרי הפליטתם שבה לאיתנה הטבעי, ונפול לא תפול לעולם. ומי יודע אולי עוד יבואו ימים ותגרש מפניה האלילים כלם, וכגבירה תשב לכסא לעשות מלוכה בענוי ארץ. חכמי העמים עצמם הודו ולא בושו באמרם: אידעה נשגבה לא תפנה מקום כי אם לאידעה נשגבה ממנה. אכן לעומת הדתות השמות ערפל חתולתן ומולכות בשם מלכות שדי, לא יבצר מהיהדות לעמוד כנגדן. בגלל הרוח האזרחי והכרת זכיות העם הקלוט ביהדות, היתה היהדות לדת היותר נאותה לזמן הזה, יען אין כמוה מסכמת עם חקי החברה ותקון העולם⁵. אך רב לנו למסור נפשנו בידי חזיונות ותקוות לעתיד, ודיינו אם הוכחנו, כי גם היום הדת הזו אשיותיה עשויות לבלי חת לעמוד כצור איתן בלב ים מול גלי העת ומשבריה לפוצצן. ואם אשיותיה לא תמוטנה, הלא גם ההיכל הפוזיטיבי הבנוי עליהן יעמוד לדורות. ואם גם פעם בפעם אנחנו רואים תקופות וזמנים אשר האומה הישראלית תפנה ערף למצות המעשיות ותזנחן – הנה אלה הן תקופות התמורה והרבולוציה לה, ימי מהומה ומבוכה, בהצרפה מיסודות זרים ומכל טיח טפל, ובהשקטם תשוב הדת לעשות משטרה ובני ישראל ינהו אחרי ה’ כמאז ומקדם, אך בכח עלומים ואונים חדשים. גם התקופה הזו בדורנו באשכנז ובצרפת, תקופת ריבולוציה היא, וכשואה תתגלגל גם על פני ארץ רוסיה רבתי. אך השם הותיר לנו שריד כמעט ביחידי סגולה אנשי שם. וכבר ראינו אותות ההתחדשות ברגש הלאומי אשר יתעורר מחדש בכל סעיפי האומה ביתרון עוז ותעצומות. התקוה והאמונה בתחית האומה לבשה צורה חדשה, וגדולי המחדשים (יעללינעק, העסס ועוד) כצירים שלוחים יבשרו קרבת מלכות שדי ע"י “כהני ה' עם סגולתו אשר בחר בם”. זה כחמשים שנה עלה הרעיון על לב אחד מאחינו הנפוצים באמריקה, אחרי הצליח ה' דרכו ועלה לגדולה – לתת שארית מדינית לאחיו בני אמונתו ולבנות למו עיר מושב בערבות אמריקה בשם “אררט”. ואחד מהמשכילים הנכבדים גם בעיני האורתודוכסים, לא חשד מלתת את האיש הזה מטרה לחצי מהתלותיו⁶. ועתה – נוסדה חברה ישראלית פרטיקוליסתית בקרב פאריז בלב פרנציה ובטבור אירופא ומעל במותיה תבשר את היסוד הלאומי הישראלי, ותחדש מעפר תקות המשיח ותנחומות אל! האם האותות הללו לא ברור יספרו לנו קרבת האור והתחדשות הדת כלה בגבורתה?

הנך רואה קורא יקר! כי רגש האמונה הטבעי מוליד ומקים בהכרח דת אלהית מחויבת; והדת האלהית עקב הבנותה על יסודות נאמנים וחזקים, ואיננה במורדי הדעת – לא תירא כל שטף וסער בחליפות העתים ותמורת מקריהם. ואם אמנם לא נמלטה האומה הישראלית מקלוט בקרבה גם יסודות זרים משחיתים ולערבם בדת, אך איה אומה ולשון שתנקה מהם לגמרי? איה אומה ולשון גם היותר מוארה ומשכלת, שאין קופה של הבלים נמשכה אחריה? ההבלים האלה יחוסם על רגש האמונה כיחס השערות והצפרנים אל הגויה, שלא יגדלו אלא מן הלשד העודף וישנו כקוץ ודרדר באדמה שמנה. רגש האמונה רגש טבעי הוא, ואין הסתעפותו תלויה בו אלא במקריו, הוא פועל פעולתו בסתר הלב וישלח קוי אורו דרך הלב המלוטש כתבנית פריזמה. הרגש הזה בהתאחדותו הוא לבן צח ובהיר, אך בהשבר קרני אורו יתחלקו גם צבעיו; מהם – אדומים כדם, מהם צהובים כזהב ורמיה, ומהם – ירוקים כתקוה נכזבה. פלוני האכזר האוכל שוד עניים ועצמות יתומים יגרם, נדב פרוכת לאהל מועד – האם מאהבת הכבוד עשה מעשהו? או בעד בצע כסף? חלילה! עמוק לב האדם אין חקר לתהומותיו. הלא מרגש האמונה נובע מעשהו גם הוא! הרגש הזה נתגלה בלבו בתמונה כזו. שוא לכם חוקרים! שוא לכם כל העמל למצוא סדר הגיוני למערכות הלב, כמו גם לריק יגעתם למצוא המפתח לסדרי ההנהגה הכוללת בעולם. וע"כ אל תשיאו בשוא נפשכם לבטוח ליום יבוא בו תמצא ירכם לרדות במין האנושי אך לטוב לו; העולם כמנהגו נוהג, והמגרעות הטבעיות אינן מסורות בידי אדם. אין לך דור שאין בו צבועים, מהבילים פורקי עול, וגם ישרי לב שומרי תום ומטיבי צעד בשעור שוה. אך בנושאים שונים, כי הנושאים עוברים והצורה קימת. אין פריקת עול יליד הדור הזה, כמו שאין הצביעות תולדה מעציבה מימי הבינים. כל המדות הנשחתות מקורם בזדון הלב. והשטן המשחית הזה מתלבש בכל דור בצורה הנאותה לזמנו. בהתגבר רוח ההזיה והדמיון התלהב ברוח הנאצל מעולם הפלאות, פעלה הדעת המקפת גם על משחתי הלב לבלי יקלו בכבוד המצות המעשיות ויפרקו מעליהם עול תורת האדם, כי זדון לבם התחפש בלבוש כהן קנאות המפיץ בלהות בשם הדת; ובהתקרר הדמיונות וחרות המחשבה פרצה גדרות עולם. התהפך כחומר חותם והצטבע לפנינו כחכם ומורה המקנא להשכלה ופורע מוסר⁻עם בשם הדעת.

האומנם אין לכחד כי מלבד המגרעות הטבעיות המחויבות, ישנן גם מגרעות מחודשות עוברות. ורבו מאד הצמחים שעלו בעור התיאולוגיה העברית – בסבת הבצר ממנה לרחוץ מאבק ילדי הימים אשר התגבב עליה במשך ימי התלאות והמצוקות, ועצר בעד נדיפת הזיעה והיסודות המותריים. אולם גם המגרעות האלה, או שאין תקונן בידינו, או שאין לנו צרך בו עוד. כל עוד שלא הפליט הדם מקרבו יסודותיו המשחיתים, מה יסכון לנו קטיעת הצרעת? ובהֵהָפך הרעל שבדם ללשד בריא, הלא הנגעים יאספו מאליהם. וגם אם תתמהמה אסיפתם לרגלי איזה סבה חיצונית, אין כחם עוד להרע. כל המנהגים הטפלים שעברו סבותיהם, אם כי מצאו קן למו באחד מספרי הוראה, ישארו בספר חקה מבלי האציל פעולתם על מהלך החיים והמחשבות; כי אין הספרות סבה לתכונת האומה ומצב השכלתה, אך להיפך. תכונת העם ומצב השכלתו הולידו את הספרות, ובתמורת מולידיה סר כחה מעליה ונפסק חיותה. בוא וראה מה שאומות העולם מונים לישראל לאמר: עם אכזרי הוא, עם שופך דם – כי כן יקרא לאלהיו “אל נקמות” “איש מלחמה”. אך האם אין המציאות עד ממהר להכחישם על פניהם? למרות רוח הנקמה הסואן ברעש במליצות כתבי הקדש, מצוינים אנחנו ברחמים, בושה, וגמילות חסדים; ואיה רוח האהבה בין הנוצרים המתהלך בנחת כרוח צפירה בכרם האבנגליון? ואם תשאלני להבינך באמת פשר דבר המראה, הלא אשיבך: כי רוח הנקמה המדומה אין ממשלתו אלא בעולם המליצה והדמיון, בעוד אשר עצמותה של הדת (תורותיה וחקיה) קלוטה מרוח חסד ואהבה; ותורת האבנגליון לא נבראה בחיק האומות הנושאים את דגלה, אך קבלוה בעינה ובצורתה מבחוץ, ולכן לא נקלטה באדמה מוזרה לה כראוי. ומזה תבין קורא יקר! כי גם המנהגים הטפלים שאבד עליהם כלח, אף כי שמורים המה בידי העם והספרות, לא ידעו ולא ישחיתו עוד. ולמה ניגע לריק להסירם אם נוליד אך לבהלה?

ועתה מה לכם המתקנים כי תגורו מפני חמת זוחלי עפר והעטלפים המלעיגים ומהתלים באורה של החמה? מה תחרדו לדתנו, והיא אינה צריכה לאפוטרופסות, בשכבר הגדילה! שפתה אתה והאמת עומדת על ימינה, ואם שבע תפול – וקמה; ככל אידעה צודקת אשר כל ימיה אינם אלא כעס ומכאובים, וחדשים לבקרים יציצו משאול מלאכי שחת לספותה. ועד ארגיעה תגבר ידם, אך כלם כעשן יכלו וכאידים יסופו, והיא על עמדה תעמוד מבלי הָמש, ולאחרונה תהדוך כל קמיה.

ואם לחשך אדם לאמר: אין לסמוך על מעשה נסים, והבטחון בנצחות האידעה איננו מספיק, באשר האידעה היא בעיון, ודתנו צריכה אל המעשה שרוח השרלטנות ואהבת ההפקר נצבים לשטן לה, וסוף סוף מה כחה של אידעה צודקת להאציל פעולתה על לב המון אדם רבה, אחרי שאין מקומם אלא בלב יחידי סגולה? – אמור לו: מי שלבו נוקפו אומר כן; א)לא האידעה האחת של טהרת המחשבה לבדה מושלת בדת משה, כי גם כל חקיה ומצותיה הפרטיים של הדת הזו חיים וקימים ברוח אידעות נשגבות שמושיות. ונחיצת המעשה והעלילה לשמירת האידעות המוסריות בלב האדם, גם היא אידעה צודקת. ב) אם אמנם שהאידעה הצודקת בלב יחידי סגולה תולד, ועל ברכם תתגדל, ובימי מלחמתה המה ישאו דגלה – אך בנצחונה, כל באי עולם יכירו כח מלכותה, ואורה שופע על עשיר ורש, חכם ובער, תמימים ולצים, אשר כלם יחד יכרעו לפניה ברך. ואם לא באו הימים המאושרים האלה, אם עוד לא חדלה דת ישראל להיות למוקש לליצני הדור – מה כחנו אנחנו להועיל לה מה שנבצרה עד היום מכחה של האמת? אם הלצים הללו אנשי רוח המה, הלא מאליהם יבינו להבחין בין קוצים לנטיעות, בין עצמותה של הדת ובין הנטפלים עליה; ואם סכלים המה, מה יועיל למו הצרוף? הלא נחבלו ונשתרשו במשפטיהם המעוקלים ובשגעונותיהם הקבועים. טפש כחלב לבם ולא יוכלו הרפא.

ידעתי כי הקורא הנבון ישאלני: הלא סוף סוף תודה גם אתה, כי רבו מאד ההבלים והמנהגים הזרים שנקלטו בדת, ואם אין צרופם מועיל, הלא גם לא יפסיד; ואם לא באנו אלא לקשט את דתנו למען לא תכלם להתראות קבל כל באי עולם – דיינו? אך באמת שאלותיו אלה לא תצדקנה, והנסיון ישיבהו במקומי: כי תשוקת התקונים והצרופים השליכה שלהבת המריבה במחנה ישראל, ותקשה את לבות האורתודוכסים כברזל לבלתי הכנע מפני הזמן מאומה, בהיותם עוינים את כל חפצי התקונים, ונצבים כצר לעומת כל החדשות אף שאינן נוגעות מאומה אל הדת כ"א אל החיים. בין כה וכה הולך הזמן הלוך ושטוף במרוצתו לבדו, ויעקר הרים וישרש אילנות, ויעלה ויציף את החיים ויעל עליו שרטון של שרלטנות והשחתת המוסר. כי כללו של דבר: האדם השולח ידו לשום משטר בהנהגת השגחה למרות מגמת פניה, הוא כשולח ידו לשום מעצור למרוצת הטבע, שלא לבד אשר לא ישיג חפצו – כי גם ירבה פרעות וצלמות. ושומר נפשו ואוהב שלום ירחק מזה.

---

ב. “אין דרך המתקנים דרך התיקונים” כיצד? או: הָרִיפוֹרֶם וְהַקַּתּוֹלִיוּת

לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֶיהֶם

וְאֱעֶשֶׂה כֵן גַּם אָנִי? – לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱלֹהֶיךָ!

(דברים י"ב ל')

המשל מספר: כהתלונן האדם על הליכות ההשגחה כי לא ישרו בעיניו מסר לו הקב"ה לשלוט בהן כאות נפשו. ויקבל האדם את המשרה הזאת בשמחת לבב, וכבר חשב לסדר משטרי הנהגתו לבל יעבטו ארחות עולם להביא על פני חלד גם צל תערובת רע–כה חשב האיש בלבו. אולם בגשתו לפעולה ועבודה, נבקה רוחו בקרבו ולא מצא נתינותיו; הֵסב אל גלגל המסכות סובב סובב מבלי דעת איפה נקודת היציאה ואנה המטרה. ובעמדו כה נבוך ונדהם, אחוז במפתח מכונת הבריאה ותפוש במחשבות לבו, השליך עליו קול מן השמים: בן אדם! מה לך נרדם? יצורי תבל לא למנוחה נוצרו, הנם עומדים, ולמוצא פיך ייחלון. מהר צוה עליהם לעשות תפקידם בל יכלו כרגע! ויפול האדם על פניו ויאמר: “ה' אלהים! נחמתי, שוב צוה אתה כי לך יאתה, ובן אדם לא ידע מה חדל הוא”.

לוא חכמו השכילו המתקנים המהרסים בדת בעתים הללו, אשר לפי דעתם הנלוזה מסר הקב"ה את הדת בידיהם לעשות בה כחפץ לבם; לוא חכמו השכילו לבלי התגאות בעטרה שאינה הולמתם ובכבוד של הבל ורעות רוח – הנה אך במחשבתם יבראו תיקונים, ובהלך נפשם יתכנו רוח הדת, אך בגשתם למלאכה תרפינה ידיהם והמה נבוכים. בוא וראה מה עלתה בידם מכל האספות שהקהילו ומכל הלהג. הרב וכביר אמרי רוח אשר נשאו על הדת ועל צרכיה? אם לא הבל נדף ורעות רוח; אם לא הבל הבלים! לא כהבל הזה של תינוקות שיש בו ממש – שעשוע להורים – וגם לא כהבל של משוגעים שיש בו ממש – חריצות והתולים – אלא כחרשים הללו טפושי הלב שאין בדבריהם שום תענוג וחריצות מאומה.

אך צחוק עשו לנו המתקנים בהרעישם מוסדות תבל ויזעקו מחבליהם בלדתם – עכבר. ולוא גם היה העכבר הזה פרי בטנם באמת; לוא נוצר ברחמם ויגדל מדמם, כי עתה אם גם עכבר הוא – היו נושאים עליו את נפשם במשפט וצדקה. ואולם השרץ הזה ממזר הוא, ויבוא אל קרבם כנימה של מים, בהניחם פיהם על גבי פרצופות של עבודה זרה. הריפורם הוליד את הקתוליות ואל יהי זה בעיניך מן המתמיהים, כי אנחנו נברר את דברינו במופתים:

עצם כל דבר, הוא מושגו הרוחני. והחומר הוא רק המגבילו למוחש. ועל כן תכיר היהדות את הרוחני על פני כל מקרי הדבר ומגביליו הטפלים לו ונחשבים כמעט לאין למולו. ומעולם לא הבדילה התורה בין העוה“ז להעוה”ב; בין אדם מקודש לחלל בתולדה (ביחוס אל הזכיות האנושיות); ובין חק קדוש לחק של חולין.

הרוחני, הוא הנהנה מזיו השכינה גם בעולם הזה, וכבר שאל הכוזרי: “רואה אני יעודי זולתכם שמנים מיעודיכם”. ויען החבר: אבל הם כלם אחר המות, ואין בחיים מהם כלום (וזה להם מפאת חשבם שחיי החומר נפרדים מחיי הרוח), אבל אנחנו עולמנו נראה בחיינו, ויעודנו הוא הדבקנו בענין האלהי (הרוחני) והתחברותו אלינו בגדולה – כבוד – ומופתים. איננו אומר בתורה שאם תעשו כך וכך אביאכם אל גנות עדן ופרדסים מרהיבי עין; אבל אומר: “ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלהים”, ואנהיג אתכם אני, ועין בעין תראו סדר הנהגתי אתכם יוצא מהמנהג הכללי ותלוי אך בצדקתכם ומדיכם; אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ונתתי אני מטר ארצכם בעתו, וידכם תהיה בערף אויביכם, בשעור אשר מתי מספר מכם יניסו רבבה. כי אך אני הוא הנותן לכם כח למלחמה. סוף דבר, התורה הזאת כוללת כל ייעודיה שרש אחד, והוא: ייחול קרבת האלהים והרוחני. ומי שיגיע למעלה זו לא יפחד מן המות, כי טבע החסידים שהמה גם בחייהם קרובים אל הקיימים בעולם הבא.

הדעת, מקדשת גם את הפחות בתולדה. כמו שאמרו חז“ל: “ממזר ת”ח קודם לכהן גדול עם הארץ”. ואין בינינו אנשים אשר התולדה או שום סבה חיצונית תתרומם למעלה ממדרגת שאר בני האדם לתת בידיהם זכיות רוחניות או חומריות, אשר להם לבדם חלק במו. הכהנים בני אהרן לא יתנשאו על קהל ה' להקרא אנשי הרוח בעבור תולדתם המקדשתם. כי כל העדה כלם קדושים, ולא נבחרה משפחה זו לעבודת הקרבנות, אלא מאותו הטעם שנבחר גם מקום מיוחד למענה, והוא: לבלי תפרוץ עבודת הקרבנות בכלל, שהתורה חפצה במיעוטם. ע"י רבות הכהנים לכל בית אב, וכל אחד יבנה במה לעצמו תחת כל עץ רענן, וברבות חלוקי העבודות, ויתערבו מחדש המושגים הצרופים שקנו להם בית ישראל במעמד הר סיני, ויחזור העולם לתהו ובהו חלילה.

החובה המוסרית, מקדשת את החוק, ואין בידינו מצות ומעשים אשר יצטרכו לשום מעשה ודבור לקבוע עליהם קדושת החק, כי קדושתם נולדה עמהם יחד, מלבד טומאת הנגעים התלויה במאמר פיו של כהן. אך תשובתה בצדה: כי התורה חסה על ממונם של ישראל לבלתי יטמאו פתאום אוכלין ומשקין וכלי חרס וזכוכית שאין להם תקנה, אם תהי טומאתן תלויה במציאות הנגע לבד.

ואחרי הדברים האלה, בוא וראה מה שעשו המתקנים המקלקלים המתימרים לטבול גלגל חמה ולטהר דתנו הצרופה, ותחת אשר אמרו לטהרנה, עוד העלו חלודה על יפיה, על ידי המים הנרפשים הנוזלים מן הקתוליות. לפי האמור למעלה לא יחשוב היהודי בשם המות זולת מושגו המטרילי, והוא: הפרדת חלקי החומר הכימיים. כי עצם האדם הוא הרוחני אחר הוא בשבתו בבית חומרו ובהפרדו ממנו, ועל ידי מעשה המות לא ישתנה מעצמותו כלום, זולת מה שנפקדו ממנו הכלים להוציא חפצו למענהו במוחש. ולכן לא ינהג היהודי שום קדושה בגוף המת עצמו, אך כבר יכבדהו בתור תשמיש לקדושה, ואת הרוחני יכבד בנרתיקו. אבל זולת זה כגלם עפר יחשבהו, ועוד צא טמא יקרא לו, כי בהפרד ממנו הנפש יוצג ככלי ריק ונעשה חפשי מהמצות, ו“טוב לכלב החי מן האריה המת”; כן זרו ליהדות כל מנהגים מתיחסים להכנה אל המות או להבאת הנפש בגן עדן, מבלעדי התשובה החשאית וחשבון הנפש עם קונה בצרוף מפעלים טובים והשבת הרע ע“י ההולך למות בעצמו, כי יום המיתה,הוא הפסק הפעולה. ואמרו חז”ל “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”. ואם כי הקרובים אליו יעוררוהו לפעמים להכנתו בטרם תטרף דעתו עליו. אך הבדילה התורה באזהרה מבוארת את הכהנים ואנשי המעלה לבלתי יבוא על כל נפשות מת, מדאגה מדבר פן יבוא העם לטעות, אחרי כמרי ע“ז החושבים את המות כיציאה מעולם זה לעולם אחר ממש, במקום ובגבול, ומעמק עכור לגן עדן. ואלה הכמרים יחשבו לבני⁻אל בארץ, הממוצעים בין המלאכים ובני האדם, והמה שלוחי דרחמנא להעלות הנשמות הנפרדות על ידי תפלתם לחסות בצל⁻יה. וגם יחשבו שהנפשות המתות העולות לשמים וחוסות בצל כנפי השכינה, הנן קרובות להקב”ה גם במקום ולכן יאזין למליצתם בעד החיים. וכיוצא בזה דעות מוטעות, המביאות את האדם לידי דרישה אל המתים ושאר מיני להט וכשוף שהתורה רחקתם, והבדילה מהם עם קדוש וטהור; כן חששה התורה גם לאידך גיסא: פן בהרבות כבוד ויקר לגופות המתים, להיות שרידי החומר נחשבים כשרידי קדש – אפשר להמשך מזה כפירה כוללת למציאות הרוחני חלילה, כי האבל הכבד שעושים למתים אות הוא להיותו נחשב כאבדה שאינה חוזרת. כמו שראינו באמת את המצרים שחנטו מתיהם בגלל כפירתם באל⁻המות, באופן שהשארת החומר לבדו נחשבה בעיניהם להשארה נאמנה. וכמו כן הצדוקים הכופרים בתחית המתים, חתרו למצוא טעם לטומאת המת בדרך רחוקה (עיין ידים פ“ב מ”ו), כי היה קשה בעיניהם שהתורה תטמא ותבזה לצלם האלהים הקבוע לפי דעתם בחומר לבדו ולסבה שזכרנו, לא נמצא אתנו מזמן קדומים שום מנהג חבת הקדש אל המתים, ולא תפלות וחגיגות לזכרון נשמתם. וקביעת הקדיש אחר התפלה ליתום, לא נמצא זכרה במדורי הגאונים ובסדור הרמב“ם ז”ל, ואין זכר לו בספרי רז“ל– זולתי באיזה מדרשים מאוחרים, נמצא זכר אמירת ברכו ליתום. וגם בנוסח הקדיש עצמו, אין שום תפלה וזכרון להצלת הנפש ממכאוביה ויסורי גיהנם. כי כל עצמו לא נתקן אלא לסדר שבחו של מקום והתעלות שמו הגדול לנצח נצחים. וקרוב הדבר שקבעוהו הדורות האחרונים לאבלים, להיותו נעלה נשגב למאד ויש בו רמזים לעוה”ב ותקון עולם במלכות שדי, ובזה ימצאו האבלים נחם לשברם. ואולם שאר המנהגים כמו חגיגת יום המיתה להורים, תפלות ההשכבה במועדים – מנהגים מאוחרים המה, ואין ביהדות יסודתם. ואף כי אין דעתנו לשרשם מכרם בית ישראל, לפי שכבר הכו שרשיהם עמוק וענפיהם הסתבכו בזמורות הגפנים – אך העל כן נעצם עינינו מלראות ולהבדיל בין קוצים לנטיעות? ואולם המתקנים המקלקלים, למדו מהקתוליות לקדש את המות, כי מלאו ידי הרב שלהם בקדושת כהונה, ויצוו עליו לבוא על כל נפשות מת להכינו לקראת המות ולשאת בעדו רנה ותפלה ביציאת נשמתו. ובהובלת שרידי הגויה לבית מועד לכל חי, קבעו פאר ופרסום ע“ד הקתולים: הרב והחזן הולכים בראש המלוים ושפתם תביע רנה לתור מנוחה למת כי יבוא על משכבו בשלום – כאלו מבלי כל המנהגים האלה לא היתה תקומה חלילה לנפש בשמים! המנהגים של תפלות ההשכבה וכיוצא בהם, הרימו לנס בבית תפלתם וינשאום וינטלום ויקבעו עליהם פומבי גדול ומפואר להרהיב עין – עד כי בעוה”ר נחשבו הנטיעות הללו בין ההמון שלהם לעקרים גדולים ביהדות שכל המצות נדחות מפניהם⁷; התפלה הזאת היא היותר נכבדה בעיניהם מכל המצות שבתורה, לפי שעל ידה תושענה נפשות הוריהם בעולם הבא. ועל כנפי דרשת מטיפים בלוית המקהלה וזמרת כלי שיר, תעלינה הנשמות על, לשכון כבוד ולשבוע בצחצחות. האין זו מדרכי הקתוליות?

היהודי מכנה את התפלה עבודה שבלב, על שם תכונתה שהיא השתפכות הנפש וחשבון האדם עם קונו בינו לבין עצמו. ולא הוקבעה עליה מעקרה כהונת פאר ופומבי ברוב עם ובכהן עובד עבודה. לבו של כל אדם הוא בית קדשי הקדשים, והאדם עומד ומקריב בו קרבנותיו כמיכאל השר הגדול. חובת מצות התפלה מעקרה כך היא: שהאדם יהיה מתפלל ומתחנן ככל יום ומגיד שבחו של הקב“ה, ואח”כ שואל צרכיו שהוא צריך להם, ואח“כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו (רמב“ם פ”א מתפלה ה' ב') ולא הוקבע לה מקום ולא הוקצב לה זמן. וגם אנשי כנסת הגדולה שקבעו בה גדרים, לא נגררו חלילה אחרי מושגים זרים, אלא ראו צורך העם לשעתו כי נלעג לשון הוא ודעתו קצרה לסדר שבחו של מקום, נתנו דבריו בפיו “למען תהי תפלת העלגים שלמה כתפלת בעלי הלשון הצחה” (רמב"ם שם). וגם לסבה זו תקנוה בצבור, כדי להוציא את הרבים שאינם בקיאים ידי חובתם. ושליח הצבור אין לך בו אלא שמו, כלומר: “שליח ונבחר מתוך העדה להוציאם ידי חובתם” (עי' ר“ה ל”ד: לדבריך למה ש"צ יורד לפני התיבה? וכו'), ושלוחו של אדם כמותו, לכן איננו צריך להיות כהן ומקודש ולא יכהן בבגדי שרד ואבטיגה, אך צריך הוא להיות בקי בברכות ובעל קול חזק וערב למען ישמעו העם ויתנו לבם. בית הכנסת אין בו קדושה אחרת זולת עצמותו, והיא: מה שמתפללים בו. וכן בכל מקום שיתקבצו בו עשרה אנשים שכינה שרויה בתוכם והמקום יהיה למקדש מעט; כי אין קדושת הבית אלא מתוכו ומסבב בצורה רוחנית, ולא משום מעשה חנוך חיצוני. האמנם יש לנו לפאר בית אלהינו ולהנהיג בו סדרים נכונים בכבוד והדר כראוי לעומד לפני ממ”ה הקב"ה, אך אין שום קדושה בסדרים הללו, כי הם טפלים לתפלה עצמה ובטלים נגדה; אולם המתקנים קפלו כל התורה כלה והניחוה תחת המצוה הפרטית של התפלה, ויקראו לה שם חדש “עבודת אלהים” כמו אך בתפלה לבד נעבוד את אלהינו, ויעטרוה במנהגים חיצונים הרבה עד כי רבתה הקליפה על הגרעין. ויעשו מבית הכנסת – היכל, משליח הצבור – כהן מכהן בבגדי שרד, ומהתפלה בצבור עבודה גלויה ומפורסמת. האין זו מדרכי הקתוליות?

בין המנהגים הזרים אשר שאלו מהקתוליות, נוכל לחשוב גם חנוך נער למצוה, או הקונפירמיציה ע"י הדרשן או הרב. לפי טהרת היהדות, אין צרך להבאת אדם בברית עמו לשום חנוך ומעשה חצוני. הטבע יעד לאדם את משפחתו ואת לאומו ארבעים יום קודם יצירתו, ובהגיעו לכלל דעת תחולנה עליו חובות החברה והדת מאליהן, ואיננו בן חורין להפטר מהן. אך מנהג הקונפירמציה, נותן פתחון פה לפורקי עול לאמר: הלא קבלת הדת בדעתנו תלויה, ואם אנחנו ממאנים בה אין בנו גם צל אשם, כי אין מזכין לו לאדם בעל כרחו.

גם במדינתנו, החלו המתחכמים המתימרים בהשכלה חיצונית לטעת זמורות⁻זר על אדמת היהודים. העתקת הבמה, ש"צ בבגדי שרד, ומקהלה משוררת שירי כנסת קתולית – הן זה כל מעינם, ואל אלה המה נושאים את נפשם כל היום. וכבר העיר אזנם החכם פין (בהכרמל שנה שביעית נו' 8) על עשותם אגודות אגודות בעבודתה, זו תפלה, והנני בא אחיו ואמלא את דבריו.

שלש הנה הסבות אשר תעוררנה לחדוש ולתקון בעניני דת ואמונה: רגש קדש פנימי, אשר לא נשלם כל צרכו; כבוד האומה וחלול השם, ביחוס אל העמים שאנחנו שרויים בתוכם; ואהבת הכבוד והתהלה. – והנה שם עין על דרכי המחדשים, בנקל יוכח כי לא אחת משתי הסבות הראשונות עוררתם להכנת בתי תפלה מיוחדים ובסדר מיוחד; הנה כבוד האומה לא יצילו בהנזרם לאגודה בפ"ע, יען הרואה אומר: המה השרידים היחידים שאור הדעת נגה עליהם ואין כלל בלי יוצאים. אפס להשלים משאלות רגשי קודש, הסדרים הללו אך למותר אם לא למחסור. כי אמנם לב רגש אשר בהלך נפשו ישפוך שיחו אל חיק אביו שבשמים באמת ובתמים, הוא לא ישגיח על כל אשר סביביו. כל המקומות מקודשים בעיניו וכל הסדרים נכונו לו, כי בכל מקום ובכל אופן קרוב ה' אל לבו ורוחו דבקה ביוצרה. ומי השקוע בתמהון לבב, ורגשי מאמין ובוטח עזבוהו – מה חפצו בפאר עבודת אלהים? כל אותו הפאר החצוני, לא ישפיע עליו אלא במדה שהמכונה הגלונית פועלת על המת: מנענעת אבריו ומעקמת יצורי פניו, אך רוח חיים אין בקרבו. ואם אין חפצנו להפך עבודת האלהים לקומֶדיה, מה לנו ולכל הפאר הקתולי? וביותר יפלא בעינינו על אותם המחדשים אשר חרפה שברה לבם על חלול המקומות המקודשים ואשר קנאת ה' אכלתם להכין להם בתי תפלה כמנהג הנאורים, מדוע המה בעצמם לא השקיעו את לשונם בחבל ורגליהם לא שמו בסד בהתפללם בבתי הכנסיות הישנים? ואם לא יקצפו על קולנו, נוסיף לאמר: כי אך בשלהם כל הרעה וכל החלול. ועתה המה מנצלים כל עדי קדש פנימי מבתי הכנסיות, ותחתיהם יפארום בעדיים חצונים; יתנו מדה, משקל, וקצב – אך אין שום דבר אשר ימד ישקל ויקצב, כי יכבלו את ההרגשה בכבלים ויסגרו בעד השתפכות הנפש. תחת הזהב יביאו עץ רקבון.

צאו וראו מה עלתה לאחינו האשכנזים? צעדו נא על מפתן היכלי תפלותיהם הבנויים כמו רמים! וברגע קטן תכירו כי שדדה מהם תפארתם הנאמנה, והשכינה אשר הלהיבה לבות המתפללים נדדה מקרבם וגלתה עשר גלויות; הבית הגדול והנשא שמם ונעצב, הספסלים אבלים, והשלחנות שמו קרחה, הש"צ ומשורריו ומשרתי ההיכל, כגרגרי חול יאבדו מעין בתוך החרבה הבנויה רחבת הידים – והעבודה, הה! כמה חפוש זהב וכסף ואבן יקרה, וכל רוח אין בקרבו. אך נוגה, אך זהר חצוני יעור עיני הבאים, והאש המקודשת שעל גבי המזבח – האש המאירה והמחממת בבתי הנפש פנימה, כֻּבְּתָה באין מציל. אמת הוא כי במקום שמם כזה, טוב ונכון ליהודי מרגיש להתפלל בלב טהור “והשב את העבודה לדביר ביתך” – לולא חלתה גם בתפלה הזו יד שאיה להכותה חרם!!

האמנם לא נכחד ממני כי דברי אלה מתנגדים לדעה הכללית שכבר הקיפה בכל גבול המשכילים, אולם אני זה דרכי לבלי אשוב מנטות גם מהסכמה כוללת במקום שהנסיון יוכיח צדקי. אמנם רבו הפרעות בבית ה' וכבר היו בתי התפלה למקוה סוחרים, לאוסף מתענגים, ולבתי מלון; נוטל כל הוד ותפארת מסדר העבודה, זה גוהק, זה פוהק, זה מתנועע, זה מתרועע, זה מושך אילך וזה מושך אילך – אך האם באמת אי אפשר לתקן כל אלה כי אם בשטת סדר עבודת הקתולים? הן ידענו כי כל הפרעות הללו לא נושנו עוד מזוקן, ונהפוך הוא, כי צעירות הנה לימים מאד. אבותינו עוד ספרו לנו מהדרת הקדש אשר חפפה על העבודה; מהכבוד ומהמורא אשר מלאו לבבם בצעדם בחצרות ה'. וכל כך עלתה בידם, גם מבלי כובע צילינדרי, ומבלי שירת מהקלה והעתקת הבימה, וכיו"ב.

ידעתי אמנם, כי תפלותינו תעשינה למו חתירה תחת כסא הכבוד, גם מבלעד נגוני המהרי“ל והסדרים הישנים, אך אם מלב טהור יצאו – בכל זאת, לא נכון להעתיק כרגע אומה שלמה מדרכה ומנהגיה שהורגלה בהם מימי קדם, וללא תועלת וצרך כלל. אהבת החדשות “איננה חכמה בפני עצמה”. והדרך התיכון בין העקשות ואהבת החקוי, הוא: כי נסגל לנו כל דבר טוב ומועיל אשר נמצא באחרים בעקרם וברוחם הפנימי, אך לבושיהם החיצונים עוד תמצא ידנו להכשירם על פי חקי הטעם המיוחדים לנו; ולמה נפצע על חנם את לב ההמון המסרב להקריב הרגלו בנקל? אך חשד ומשטמה נפיח בלבו ויצאו ללהבה להצית גם מדנים. ינסו נא המחדשים המשכילים, אם אך אהבת ה' וכבוד עמם נגע אל לבבם באמת, ינסו נא לעשות סדרים בבתי הכנסיות הכללים, אשר ידם שולטת בם, על פי רוח היהדות הנאמנה – אם לא בתודה יקדמו פניהם גם גדולי הדור שומרי התורה. יסיחו נא את דעתם מתיקונם חיצונים קלי הערך שהפסדם מרובה משכרם ואינם שוים לבלות עליהם זמן ועמל, וישימו לבם אך להרחיק מבית ה' כל קלות ראש וחלול קדש; את הש”צ לא ילבישו במעיל כהן קתולי, ולא ישימו שיריהם בפיו, אך יביטו אל לבו שיהיה כהן נאמן לאל עליון, בעל לב רגש ובוטח בה', ובעל רוח נמוכה ונפש שפלה, אהוב לשמים ולבריות. וקולו, די לנו אם יהי אך חזק וערב, ופרקו נאה; יפארו נא את הבית ככל חפץ לבם, מבלי תת לו תכונה קתולית. – סוף דבר! יכוננו הכל על פי החק והדין, ואז נראה אם עוד תהי להם תואנה מוצאת להתאונן על אחינו בני ישראל על אהבתם להשקיע את עצמם ברפש קדומים ביחוס לשאלה הזאת? אולם באמת לא רגש אמונה פנימי יחיימו, ולא אהבת עמם והכאב על חלול כבודו יעודדום להרוס ולבנות לסתור ולתקן, אך אהבת התהלה והכבוד המדומה, אהבת ההצטיינות ואהבת החקוי, אך הנה ההתחלות המנחלות כמו אלה. המשל אומר: “עשה הטוב – ואל הנולד אל תשים לב”. ואני אומר: “עשה הטוב, כי בשום אופן לא תצא ממנו רעה”; את הפתגם הזה נשא אחד הצרפתים, ודבריו נאמנו גם על פי דברי חז“ל: “למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא”. וגם אני קורא קריאה כמו זו באזני המחדשים: בגשתכם אל המלאכה לתקן ולבנות, בבקשה מכם שתבערו מלבכם כל פניה לשם תהלת שוא! ועוד לא תרגילו על לשונכם לאמר: נעשה זאת למען הסר מעלינו חרפת העמים, למען נמצא חן בעיני הגוים. זכרו נא כי בבטוים כאלה השתמש משה רבנו ע”ה בשעה שנתחייבו שונאי ישראל כליה; אך עד מתי לא תלמדו לעשות הטוב מפאת שהוא טוב? עד מתי לא ידע ישראל כבוד נפשו פנימה? עד אנה ישימה כגמול המתנהל לרגל מינקתו? ברו לכם דרך ישרה שהיא תפארת לעושיה, ואז תהיה תפארתכם גם מן האדם! אך זו רעה חולה בעמנו, כי יחסר להם רוח נכון במעשיהם, ולא יתעוררו אל כל דבר טוב ומועיל מפאת רגש פנימי, מבלי אשר תתערב גם יד סבה חצונית באמצע, ולכן לא ימלטו מהלכד בנטיה לאחת מן הקצות, ואת התוך יעזובו. וגם אינם עומדים בדעת מיוסדה על עצמה, אך מוסרים נפשם בידי גלי הדעות הכלליות אשר יסחפום לכל רוח.

עתה תחזה כי אלה המתקנים אשר נשבעו שנאה כבושה לקתוליות, אלה המתקנים אשר געלו בכהונה מהסתפח בנחלת ישראל, אלה המתקנים שכל מגמתם לפי דבריהם לשרש מכרם ישראל כל הזיה, כל אמונה טפלה וכל מנהג זר, אלה המתקנים המתימרים בטהרת דתנו וקדושתה ברוח, המה – בידיהם הביאו את הקתוליות בנחלתנו; המה הרימו כתר כהונה לתתה בידי זרים; המה הגביהו קרן ההזיה וישימוה לנס בבית תפלתם, ומרוח התורה נזורו אחור, ויהללו יפעתה לעיני השמש. האין זאת אות ומופת בטוח, כי המתקנים עצמים אינם יודעים דרכיהם? נבוכים הם במגמתם, ועל כן לא יצליחו בבחירת האמצעים.

ואולם בוא נא וראה קורא נכבד! כי גם הזכות שלקחו למו המתקנים בעצמם לשבת על כסא של משה, להוסיף ולגרוע, לתקן ולשנות בדת המקוימת, ככל העולה על רוחם, מבלי פנות אל כל הכתוב והמקובל – בקתוליות יסודתו, ומשם הביאוהו לנטעהו על אדמת ישראל; כי כן תלמד גם הקתוליות לבני אמונתה: אבי הכנסיה יושב על כסא פטרוס ומפתחות השמים בידו, לסגור ולפתוח לאסור ולהתיר. האף אין זאת? –

---

ג. “אין המעמד החברותי ביהדות הקבוע מידי הדת צריך לתקונים”: כיצד? או: מבוכת המתקנים

החקים האלה נוסדו על ראשית

כל החקים – על חק הטבע

(Bossuet Pol.Sac.I.IV.P.2.b)

כבר נוכחת קורא יקר! כי המתקנים מבלי דעת מה חפצם ומטרתם, עושים זר מעשיהם, והריסותם מרובה מתקנתם. אולם בוא ואראך עוד מבוכות גדולות מאלה במעשיהם ובדבריהם; בוא וראה חכמים וידועים הלמודים לשקול כל דבר בפלס יושר ההגיון – בבואם לדבר על הדת ועל צרכיה, יכשלו בלשונם, כאיש אשר אין ברוחו נכונה; פוערים פיהם לתת דופי בחז“ל ובהליכות האומה, מוסרה ומדותיה, וכל דבריהם מלאו סתירות מפה לפה. הנה מעמד האישות על פי דת תוה”ק, מסכים מאוד לצרכי קדושת האמונה וצרכי חיי החברה, והוא ממוצע בין נשואים מטעם המדינה – ציוויל⁻עהע – ובין נשואים מטעם האמונה – רעליגיעזע⁻עהע –. אין חפץ למעשה הנשואים בכהן או ברב. החק מקודש מעצמו כל זמן שהוא בתקפו. הנשואים בעצמם ובעת היותם קדושה גדולה חופפת עליהם, קדושה שאין למעלה הימנה. שלום בית וחיי המשפחה, קדושים מאד בחיי היהודים. ואשת האיש נקראת “מקודשת” להורות שהיא לכל העולם כהקדש. ואולם מעשה הנשואים בעצמם נחשב כמעשה בית דין מדיני, העומד להתבטל בהסכמת שני הצדדים. ואם הונה האחד לרעהו, המקח בטל מאליו כי קדושי טעות הם. וגם אם יתחדש דבר מה אחרי הנשואים המטיל ריוח בין הדבקים, והשופטים רואים דברי התובע כי כנים המה, הרשות בידם בעצמם להכריח את הצד השני להסכים בהיתר האגודה על ידי הגט, והרי כל אחד מן הצדדים מותר לכל אדם; כי בהסתר תוקף החק פרחה גם הקדושה. והנה מי מהעמים הנאורים בימים האלה אשר לא ישא נפשו לזכות הנשואים מטעם המדינה שאחת ממעלותיהם היא: אפשרות היתר הקשר מבלי רוב עמל והוצאות. ואלה המתקנים, הזידו לפרוץ פרץ בחק היהדות גם במקום שהוא דרוש לחפץ הכללי. ולא בלבד שמעשיהם ודבריהם סותרים דברי תורה, אלא שסותרים זה את זה; בעוד אשר ירימו מעלת האישות לברית נכרתת ע“פ ה', וחושבים לנחוץ למסור דברי הברית בידי ממלא מקום השכינה עלי אדמות, הוא הכהן המכהן פאר במעשים צירימוניים על דרך הקתולים – לא יחושו גם להשפילנה למעלת ברית מדינה גמורה, והנם מסכימים בכל לב על יד הדורים מאת הממשלה משפט נשואי מדינה, ותומכים חפצם באשר יוכלו. מי יתן ונדע מה תועלת רואה בנשואים הללו אשר לא ראוהו במשפט נשואי היהודים? אין זאת כי אם נטיה נשחתה להנזר ממשפטי עמם, או אולי אסף עליהם צורך הדור החי החפץ בחיים של הפקר, ויאמרו אל כרם בית ישראל הגדור בעריות: הסר משוכתו –גזרת ב”ד של שם – והיה לבער, פרץ גדרו – גזרת עזרא וסיעתו – והיה למרמס. ואם זו מגמתם, אין לנו להאשימם מאומה, כי אין אדם נתפס על תאות לבו.

וכמו שהם סותרים את עצמים במעשיהם, כן גם תוריותיהם סותרות זו את זו. ראש המתקנים האלדהיים, במאמרו על דבר האישות (ברלין תרכ"א), הולך ומבאר שיטה חדשה בדין מחזיר גרושתו כפי אשר העלה מפשטי הכתובים. לפי שיטתו זאת: א) אסור לאדם לגרש את אשתו מבלי מצוא בה ערות דבר זמה; ב) אם עבר וגרש לא עשה ולא כלום. לא מטעם שכל ברית מוסכמת בין שני צדדים איננה עומדת להסתר מצד אחד, אלא מפני שחפץ שדי הממאן בהפרת הברית לא יכזב ע"פ מעשה ידי אדם, וכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני, והרי היא אשתו והוא בעלה (צד 21); ג) בהסכם האיש והאשה יחדו יוכלו להפרד זה מזה (שם); ד) אם מצא בה ערות דבר וגרשה והיא בוכה ומתחננת על שגיונה, מותר לבעל לשאת חטאתה ולהשיבנה אליו ברחמים רבים; ה) אבל אם הסירה ממנה בגדי האבל והלכה והיתה לאיש אחר, בזה גלתה דעתה וזדון לבה כי נאפופיה בין שדיה, על כן לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחר אשר הטמאה (שם צד 13) ו) סוטה שמעלה מעל באישה מלבד מה שהיא אסורה אליו, נאסרה לכל אדם מקל וחומר: במותר נאסרה באסור לה לא כל שכן (שם צד 10) – הנה אספתי את כל הדינים הללו המפוזרים במאמרו, והצגתים יחדו למען נוכל לשים עליהם עיון כולל. הלא ישתומם לבנו למחזה המבוכה והערבוב אשר יגלו לעינינו פתאום.

סתירה א, סעיף ד – ה‘. הסעיפים הללו אוחזים את החבל בשני ראשים: סעיף ד’ אומר, שהתשובה והנוחם מועילים לטהר את האשה לבעלה; וסעיף ה' מגביל כח התשובה לזמן אשר לא נשאת עוד לאיש אחר. ועתה נבחנה נא את שני הסעיפים הללו ביחוסם אל סבותיהם ונשאלה את פי האלדהיים: מה נפשו? הלא בשללו הטהרה על ידי תשובה מאשה שזנתה והלכה והיתה לאיש אחר, גלה דעתו לחשוב ברית הנשואים לברית אשר כרת ה' על פי מצותו, ואשה כי תמעל מעל, לא לבעלה חטאה, אך מעלה בקדשי שמים וטומאתה בשוליה, והרי היא כקדשים הללו שנטמאו אשר אין להם טהרה עולמית, ולכן אין בכח התשובה לטהרנה – אם כן, למה פתח לפניה דלתי התשובה לרוחה בסעיף ד‘, בטרם נשאת עוד לאיש אם גם שנתה באולתה פעמים מאליפות? ואם סברת האלדהיים לחשוב ברית הנשואים לברית מדיני, ואך בקפידה דבעל תלה רחמנא, כי אך בו מעלה מעל בהפירה את בריתו, לכן הרשות ביד הנעלב לסלוח על עלבונו, מבלי אשר תכניס הדת את ראשה ביניהם – מה יש אם כן מקום לחלק בין קודם הנואין לאחריהם? הלא מי ימחה ביד אדם מסלוח על עלבונו גם אלף פעמים? והנה שתי הדעות הללו אשר הצגתין זו לעומת זו. אל תדמה הקורא כי הוצאתין מדברי האלדהיים בדרך הקשה הגיונית, בוא וראה שהן יוצאות מפורשות מפיו בעצמו מבלי הכשל בלשונו מאומה בצד 21 אומר: כי ברית הנשואים ברית מדינית היא, וע“כ עומדת להסתר בהסכם שני הצדדים; ובצד זה,למטה באותו פרק ובאותו מקום, לא חדל מהלל שיטת הצדוקים לפי דעתו שברית הנשואים ברית קדש היא ע”פ ה’ היתה וע"פ ה' תסתר, ואין שליטה לצדדים להפרד זה מזה מבלי צרוף דעת עליון.

סתירה ב, סעיף ב’–ו‘. שני הסעיפים הללו מולידים תולדה אשר בטולה מבואר במקרא לא בחידות: סעיף ב’ אומר שאין בכח יד אדם לתת תושיה למעשהו וה' לא צוה – למה אם כן הצריכה התורה ספר כריתות לנשואי הבעל השני, אשר לפי דעתו בסעיף ו' הם למרות חפץ עליון בזה?

סתירה ג, סעיף ג’–ו‘. זיווג הסעיפים הללו יוליד תולדה אשר סתירתה מבוארת בסעיף ד’; לפי דבריו בסעיף ג' שיש בכח הבית להרחק ע“פ הסכמתם – א”כ מה שנאסרה סוטה לכל אדם איננו מטעם שאין הספר כורתה ועדיין היא אגורה ביה, שהרי גרשה מעל פניו והיא הולכת בעצמה להנשא לאחר, באופן ששניהם מסכימים על היתר הברית – אך הטעם, לפי שאינה ראויה לגוי קדוש מפני טומאתה והתולדה הזו סותרת, למה שהחליט בסעיף ד', כי מדוע הותרה לבעל עצמו אם גם ימחול על עלבונו, הכי איננו מזרע ישראל?

הנך רואה קורא נכבד! דרך איש הפכפך וזר אשר נוע ינוע כשכור; פעם יעלה שיא שחקים ברעיונות נשגבים, ופעם ירד תהום רבה, ואין פלס לרוחו. ובכל זאת העיז פניו ברכותיו וידבר סרה על חכמי התלמוד בטרם ירד לסוף דעתם ועומק כוונתם. זו ראשית טענתו עליהם: כי עד תכלית שדי לא באו, ולא שמו לבם כי אם להגביל פרטי המצות המעשיות, ומרוחניותם ובפנימיותם העלימו עין; לא השקיפו על האישות בבחינת קדושתה ויקר ערכה שהיא קשר עליון לזווג נפש בנפש ורוח ברוח להיות גוף אחד ורצון אחד באהבתם זה את זה, אך חשבוה כקנין משאר הקנינים המדיניים. וחובות האיש לאשתו וחובות האשה לבעלה, הן חובות על צד חק ונימוס מדיני בחברת האדם, וכל מעינם אך להגביל פרטי הקנין והתרתו. האמנם כי האלדהיים לא ישלול מחכמי התלמוד את ההבנה הנשגבה במושג האישות כליל, מאחר שאגדותיהם המדברות מן האישות תעידנה עליהם כמאה עדים כשרים ונאמנים, במה שהן מכלכלות מאמרים רבים מסולאים בפז המליצה המרוממים את ברית האישות למעלת ברית אלקים שהשכינה שרויה עליה; והמאמרים האגדיים הללו, אמנם פעולתם רבה על לב ההמון לשית את האישות בקרבו למקור קדושה וטהרה אהבה ויראה אשר היה למשל בגוים – לולא היו כל אלה סותרים לגזרת משפטיהם הלכות, אשר מהם למדנו כי הקשר התחתון הוא הכוונה הראשונה, והוא: לפרות ולרבות לחפץ ישובו של עולם; כי לפי ההלכה, הגרושין מסורים בידי הבעל לבדו לגרשה בשעה שירצה מבלי שיוחיל להסכמת דעתה, והמעל והבגידה אינם מיוחסים אלא לאשה בלבד, ואין לבעל שום חוב לאשתו ביחס אל נשים אחרות. שתי ההלכות האלה תעידנה למדי על רוח כותביהן, שהאשה נחשבה כשפחה מקנת כסף אשר לא נבראה אלא לשמשנו.

הנה האלדהיים אסף בחפניו מלא פיח מהקתוליות (כי כל דבריו לקוחים מהאון⁻גליון) ויהיו בידו חצים שנונים לקלע בהם בלב חכמי התלמוד. אלא החטיא המטרה, והחצים ממנו והלאה; אמת הוא כי האמונה אשר אליה הוא נושא את נפשו יסודתה בהררי קדש של ההרגשה, קלוטה מרוח השיר, וההתפעלות תפח באפה נשמת חיים. אך אם תורת חז"ל אין בה ממדה זו – הלא לא עליהם לבד תלונתו, כי אם גם על תורת משה בעצמה. גם היא מטרילית היא, ולא תגביה עוף בהתלהבות הרוח ועליצות הנפש להזיות וציורים דמיונים. וכל מה שנעמול לחקור אחרי רוחה ופנימיותה, לא נוכל לכחד, כי גם היא חשבה את האשה למין הנכנע בתולדה ותכר שררת גבר עליה, והציגה את האשה לפנינו כמאוחדת בזמן וכעזר נגד האדם, עד שאמרה “והוא ימשל בך”; גם היא יחסה את המעל אך לאשה, ולא מצאנו בה שום חק מפורש לבגידת הבעל; גם היא מסרה את הגרושין בידי הבעל לבדו, והתירה פוליגמית, ואם גם אמרה: “לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” – הלא אלה אינן הלכות פסוקות, אלא (אם נשתמש בשפת האלדהיים) הם במדרגת דברי אגדה הסותרים לכוח ההלכה. ובכל זאת הלא ידעו גם בוזי תורה כי אותו המטריליזמוס עצמו נהפך לנו למקור רוחני נשגב ונעלה למאוד, ולמעין נובע קדושה וטהרה המרטיב את גן האומה להצמיח בקרבה את עץ החיים לקיומה התמידי. ואם בעיניך יפלא זאת, קורא נכבד! בעיני לא יפלא מאומה. כי זאת היא באמת חכמת האלקים הנטועה בתורתנו, וזו היא חזקתה וכחה לעמוד למשמרת עולמים, באשר דעתה צלולה מאד (ניכטערן) וכל מצותיה נשקפות אל תכלית התועלת לחפץ ישוב של עולם, מבלי תת חשבון מדוקדק אל ההרגשה; היא משקפת על הדברים כמו שהם, ולא כמו שהם צריכים להיות. כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין שלמות בעולם מבלעדו, ואי אפשר לכל באי עולם ובכל הזמנים להנשא אל המעלה היותר גבוהה במדות ומוסר אשר יברא לנו הדמיון בהתלהבות, על כן מאנה התורה להכביד עול ולצת לבני אדם דברים שאינם יכולים לעמוד בם. לא על רעיונות רוחנים ודמיונים יהיה האדם, כי אם על הלחם והטבע. לכן גם התורה טבעית היא לא שירית, ומטרתה לכונן צעדי גבר על האדמה ולא מעוף המשורר בשמים. ולכן אחזה במצותיה את הדרך העובר בתוך בין שתי הקצוות, ותכוננן עלי חק הטבע אשר לא ישתנה לעולם, מבלי אשר חדלה לעורר את האדם על ידי הרוח המוסרי המרחף בכל ספוריה ודברי תוכחתה, לאחז לו את הדרך העולה למעלה למשכיל ולהתרומם מעל לחוג המטבע, וגם מבלי לגדור הדרך בעד חכמי הדת מהוסיף או מגרוע חקים עוברים כפי צרך הזמן והמקום.

הנה לפנינו מעמד האישות ביהדות; גם המשורר בכל התלהבות רוחו לזכר תפארת מין האדם, גם האדונים המתקנים בכל שמירתם כבוד חקי הנשים כמשפט הפרשים – לא יכחישו, כי התכלית הטבעית באישות קודמת להתאחדות הנפשות באהבה עליונה אפלטונית שאינה עושה פרי. האהבה, אם אמנם היא עץ נחמד אשר שיא חסנה בשמים, אבל גזעה בארץ שורש, ומארץ תצמח. ולא נוכל להסיח דעת מחפציה הטבעים, כי אלמלא כפתו ליצרן של עריות לא נמצאה אף ביצה אחת בכל המציאות, והעולם מה תהא עליו? וע“כ מאנה התורה לתת לאשה מעמד מגבל בכל הזמנים בבחינת תשמישה לעולם באופן משונה מאותו האופן שהגבילו הטבע. הנה הטבע עשתה את האשה נכנעת בכל בחינותיה, יען שהיא המקבלת לא המשפעת, ע”כ כבר נועדה מתולדתה אך לאחד, תחת אשר הבעל כאיש גבורתו להאציל ברכות שדים ורחם לנשים רבות; יען שהיא נוחה להתפעל ודעתה קלה, ע“כ תעודת עבודתה הטבעית אך בבית פנימה, לשמור את הסדר, ולגדל את בניה – תחת אשר הבעל המחונן בדעת קבועה ואומץ לב ומשליך נפשו מנגד להביא טרפו ממרחק, נועד להיות אדון לביתו ומושל בכל קנינו. ולכן בחקוק התורה את חקי האישות והזהירה קשה על האשה לבל תמרה את חקי הסדר הטבעי, בתתה אהבתה לזרים בבגדה באחד אשר בחרה – החרישה מאיסור פוליגמיה לאיש, אשר מתולדתו אין לבבו צר מהכיל אהבות שונות, ולא יתיחס אליו המעל בשום פנים. ומ”מ לא חדלה להעיר באגדותיה על התולדות הרעות אשר תולדנה מזה. ספור מעשה רחל ולאה, האזהרה למלך לבלי ירבה לו נשים, האיסור לכהן גדול (לפי דעת כל הפוסקים ביום הכפורים ולפי דעת הרמב"ם גם בכל ימי חייו) לבלי ישא יותר מאשה אחת – כל אלה יוכיחו למדי כי בעין צרה הביטה התורה על הפוליגמיה, ולא סבלה אותה אלא להיותה נשרשת באומה מני אז. וגם חז“ל ההולכים בעקבותיה דרשו את הפוליגמיה לגנאי, כאמרם ז”ל “ולו שתי נשים וגו' מכיון שספר בשבחו חזר וספר בגנותו” (שמואל רבתי פ"א), ויעצו לאמר: “לא תנסוב תרתי” (פסחים קי"ג). וגם לא מצאנו לגדולי האמוראים שהיתה להם יותר מאשה אחת. וכל מאמריהם ביחס האיש לאשתו בלשון יחידה שונים אותם, “אל תרבה שיחה עם האשה”, “אתתך נוצא” וכו', וכיוצא בהם הרבה. וסוף הדבר, הרי אנחנו רואים שרגמ“ה ז”ל הבא אחריהם שם קץ למנהג הזה בישראל ותמך יסודותיו על התלמוד.

כן נמנעה התורה לקחת שבט המשרה בבית ומשפחה מידי המושל הטבעי, ותאשר את זכיותיו בידו. מ“מ לא חדלה להנעים את מעמד האשה ע”י פעולות המוסר והמדות. ובבחינת מה שהיא אשה לבעלה, אין לך מעמד היותר קלוט מרוח האהבה הקדושה והטהרה, מהמעמד הנכבד הזה, עד כי יעצה התורה לטוב לנו, לעזוב משפחה ואבות ולהיות חבוקים ודבוקים איש באשת נעוריו בברית קודש וקשר עליון. ואין ההלכות והאגדות סותרות באמת זו את זו, לא תבוא אשה בגבול רעותה, כי שלום אמת ביניהן; ההלכה היא האדם החיצוני, והאגדה היא האדם הפנימי: ההלכה תתן קצבה למעללי גבר בבחינה מדינית מבחוץ, והאגדה תעניק לו משוד תנחומיה בבחינות קשר משפחה מבית. ובכל זאת, גם ההלכה עצמה איננה צנומה ויבשה. ונהפוך הוא, כי רוח אלוה בקרבה להחיות עצמות יבשות ולהפיח רוח חיים ומחשבות טהורות בלב השומרן בטהרה. המעשה הפרזי אחוז בכונתו הרוחנית כגחלת בשלהבת; על ידה יתעורר האדם מבלי דעת לעמוד על המחשבה והכונה הצפונה בה. וכל מה שנוסיף לדקדק בפרטי המעשים ודקדוקיהן; בה במדה תתעלה קדושת הרעיון ושגוב התכלית. ומה איפוא חטאו חז“ל בשמרם עקבות התורה שבכתב, לשום לב אל המעשים למען תעלה שלהבת הדת מאליה? הלא הנסיון הורה למדי, שכל מוסרי הדתות ודעותיהן הנשגבות הנכונים אל לב האדם בדרך ישר, לא הועילו אף אחת מני אלף להפוך לב העם ולשרש מקרבו מדות נשחתות – ממה שהועילו לזה המעשים הפרזיים של דת⁻משה אשר פעולתם באה בעקיפין; וכל כך פעלה ההגבלה הדתית על מעשה בני אדם, עד שהספיקה באמת להקדיש את עם בני ישראל כלו לשמים ולעשותו לגוי קדוש וממלכת כהנים שכל חוליו נעשים על טהרת הקדש. דיני קדשים וטהרות, דיני שומרים, דיני אישות וקדושת המועדות – כלם מרועה אחד נתנו וקדושה אחת חופפת עליהם. לא מאשר נקלה בעיני חכמי התלמוד יקר ערך האישות שאלו “בתך ופרתך בפרוטה מהו”, אך מאשר נשגבה בעניהם קדושת הקנין; הגוזל מחברו שוה פרוטה, כאלו גוזל אשתו, כאלו שופך דמו, כאלו נוטל נפשו. אם מכח צרך ישובו של עולם אתה דן – כלם שוים בו; ואם מכח קדושה – כלם שוים בה. גם רכוש האדם, קשור לבעליו בקשר עיון וברית קדש. כי האדם קנהו בדמיו והטבע – או טוב מזה, האלקים עצמו – המציאהו לידו בכבודו בעצמו. הנך רואה קורא יקר! כי המעלה שעמדו עליה חכמי ישראל ע”פ תורתם, היא המעלה היותר נשגבה וכוללת אשר לפני כללותה יתבטלו ויסופו כל ההבדלים וההפלאות במעלה ובבכורה, כנר בפני אבוקה, וכמו שיתבטלו כל פרטי המציאות לפני כללות קדושת האלקות המקפת את הכל; ואלה המהרסים קצרי דעת וקצוצי הכנפים, בהבצר מהם להתנשא עד למעלת ההשגה של חכמי התלמוד, יפערו פיהם ויאריכו לשון לדבר תועה על חז“ל ועל דבריהם, כהבזות השועל הזה את הענבים הנשקפים מעל שיא גפן אדרת, במשל הידוע. יבוא נא האלדהיים או אחד ממלאי מקומו ויפתח שפתו עמנו – מה עול מצאו בדעת ר' עקיבא המתיר לגרש את אשתו ע”פ שנאתו אותו לבד? הלא קדושת ברית הנשואים לא הטבעה אלא על אדני האהבה הרצון וההסכם, ואם אלה חדלו ופתילים נתקו, גם הקדושה מאליה פרחה ולא יאמר עוד ה' לדבק הזה טוב! ומה לנו לחקור ולדעת מהות השנאה ומקורה שהפרידה בין לבות המקורבים – אם אין ספק במציאותה? האם באמת אין דבר ההורס שלום בית מבלעדי זמה ונאופים? אם אשה פרושה וצוליינית מקשטת שלחנה ופיה יום יום להמטיר אש ופחים על ראש בעלה האומלל, על כל הגה דבור ומעשה שיצאו מתחת ידו לא לפי כונתה – האין זו ערות דבר? ואם אשה ידועה חולי אשר ידעה להזהר לפני נשואיה ולקרוע עיניה בפוך כדי להשביח את מקחה – האין זו ערות דבר? ואם אשת פתיות לא תדע להיות צופיה הליכות ביתה בנקיון וטהרה ובקמוץ הנאות ולגדל בניה בחנוך טוב – האין זו ערות דבר? ואם גם לא ימצא לתת בה דופי כלל, רק סבות טפלות וקלות ערך נתגבבו מיום ליום והוצברו לגל גדול המפסיק בין הלבבות – הטוב איפוא כי יבלו שניהם ימיהם ושנותיהם בריב ומדון? האם תוכל השכינה לשרות במקום תגרה ומשטמה? ואם לא יפה עשתה התורה במה שמסרה התרת הברית בידי אחד מן הצדדים, אחרי שהברית הזאת איננה מיוסדת על התחייבות איש לרעהו בדברים שבממון, רק על ההסכם הפנימי המסור ללב. ואם הלב רחוק – ברית מנין? האומנם לא בטחה התורה באשה למסור מעשה הגרושין גם בידה, מדאגה פן בקלות דעתה תבהל על רוחה להפרד מאישה על נקלה. ובכל זאת איננה מן הצועקות ואינן נענות; שופטים ושוטרים נתונים בכל הערים. אשר אליהם יבוא כל ריב וכל דבר פשוט,אם צעקת האשה תעל באזניהם, כי בעלה איננה מקובל על לבה, הלא עליהם לכופו לשלחה מביתו ולהתירנה מכבלי העגון.

מכל אלה נוכח לדעת צדקת משפטי אשר חרצתי: כי מעמד האישות ע“פ תורתנו הקדושה מסכים מאד עם צרכי החיים והחברה, מבלי גרוע מקדושתה מאומה. ואך הבל יהמיון האלדהיים, איינהארן ומרעיהם. אין חפצם כי אם בהריסה. ובזדון לב יאספו כ”א מלא חפנים פרזות ריקות לנקר בהן עיני האמת. אך האמת עדה לעצמה, ואם גם יעוללו זדים בעפר כבודה, אור פניה לא יפילו, וכל רואיה יכירו כי חותמו של הקב"ה היא.

הוא הדבר אשר דברתי: כי המתקנים אין כחם אלא בפיהם, להתפאר כי יעשו גדולות ונצורות לתקנת הדת. אך בגשתם לעבודה תמסנת כל תואנותיהם כמו מים ועצתם נבקה. ואז ילמדו לדעת מה נאמן משפט ההמון: “כי נקל לתת עצה מלעשות מעשה”. רב לכם המתקנים! רב לכם כתר ההוראה (להורות מה שכתוב וחרות על לוחות הדת מאז), והניחו כתר התקון למחוקק העליון אשר לו יאתה מלוכה. מסבות הרת כמסבות ההשגחה. אך אלהים יבין דרכן והוא ידע מקומן, ובן אדם לא ידע מה חדל הוא.

---

ד. “לא הדת צריכה לתיקונים בידי אדם” כיצד? או: ארחות התקונים

הנח להם לישראל אם אינם נביאים, בני נביאים הם.

(פסחים ס“ו ע”ו)

כל המתקנים החדשים הניחו ליסוד מוסד שמעולם לא חדל התקון בדת, ומימות עזרא עד היום אנחנו רואים שלשלת תכופה מקולות ותקנות לצרכי החיים ולצרכי הדת ברוח הריפורם. וגם הרמ“א ז”ל נמנה בסוד המתקנים בגלל תשובתו הנודעת שהפך בזכות שותי סתם יינם לבלתי הרחיקם מעם ה‘. ועל הראשונים והאחרונים נסמכו גם המתקנים בדור הזה ותלו כלי זיינם עליהם. ועתה הלא ישתומם כל איש ישראל: א) הן ידענו כי בימי הבינים ושנות אופל שררה רוח האסקעטיק בעולם, ובני עמנו ביחוד לא הואילו הלוך אחרי קולות, מדוע לא הניאו באמת בידי המקילים? הנה נא ידענו את העם הזה כי אוהב הוא להרהר אחרי רבותיו ולבקש חשבונות רבים, ומדבר זה העלימו עין ולא רגנו באהליהם? ב) מדוע רואים אנחנו את המתקנים בעצמם פוסחים על שתי הסעיפים, פעם מחמירים ופעם מקילים, פורקים עול ומכבידים אכפם? הן זה משה האיש (הרמ“א ז”ל) אשר ידענוהו למתקן. בגלל כי ערב לבו לבטל אחת מגזרות י"ח דבר – איככה שנה טעמו פתאום וערך לנו השלחן במפה וצבר עליו חומרות חמרים חמרים ג) מי האיש היודע כמה יגעו הפילוסופים למצוא אות נאמן (שעמא) לגדרה של אמת לאמתה ולהבדיל בינה ובין ילידי הדמיון – הוא יבין עד כמה קשה להבדיל גם בצרכי החיים בין הצרכים ההכרחיים לדמיוניים. ואיכה יערב לבבנו לכלות קוצים מכרם ה’ צבאות אשר ימינו נטעתו, בטרם גלה לנו רצונו כביכול על ידי אות וסימן בטוח שיורנו להבדיל בין קוצים לנטיעות גפנים? איך לא נירא, פן נשחית עץ בלחמו יונק עץ עושה פרי, ולא ידענו ואשמנו? – מכל אלה אין חפצי להוכיח שתקון הדת בעולם היהדות חלום בטל הוא. אדרבה, אני נותן למתקנים את טעותם. אולם על כל פנים עינינו הלא רואות ששטה אחרת היתה למו למתקנים הראשונים המסכמת יותר עם הנסיון, ועל כן הצליח מעשה ידיהם בשובה ונחת. ואנסה נא את כחי לבאר שטתם זו כפי הנראה בעיני.

כבר בארנו, כי הטבע והתורה מתאימות הנה, שתיהן גלוי רצונה של החכמה העליונה. פעם יצאה כל אחת לאור המציאות ותנועה תמידית שוררת בהן המחדשת ומחלפת צורתן בכל עת ובכל רגע שנוים שאינם נכרים לעין הטבע על ידי שכל הפועל, והתורה ע“י שכל האדם העושה בה תקנות וסייגים ומקיש ומוליד ומדמה ועושה מעשה. ובכל זאת, כל השנוים הללו לא נעשו אלא ברצון החכמה העליונה, אין כח ביד אנוש למהר הסתעפותם או לעכב מרוצתם. הליכות עולם להם שלא ישנו את תפקידם. – ועל פי הדברים האלה התנהלו חז”ל בתקנותיהם. לא נכחד מהם עד כמה קצרה בינת אנוש ומה מצומצם חוג השקפתו, על כן לא שאלו בתרפים של העתיד ולא הביטו אל הנולד. “כי מי יודע מה יולד יום”? כל תקנה וגזרה שעודה רעננה ורטובה, לא הקילו בתקנות הדת העתידות להתבטל, אך עצת העבר למו לאורים, כי על פיו נתגלה למו הרצון האלהי באותיות מזהירות על לוח המציאות; אך אלה התקנות שכבר בטלו ואבדה חשיבותן בעיני ההמון, בעדו אשר לבו שלם עם אלהיו ועם תורתו בכלל, ולא יקל בשאט נפש ביתר המצות – הניפו עליהן מטרצה לקוצצן, כי אות נאמן הוא להם שיבש מקורן וגם ליחן ותבולנה, לא חפץ בהן ה' עוד כי אבד עליהן כלח. אלא שיש ב“ד גדול בחכמה ובמנין ורב גובריה לבטל דברי ב”ד חברו בגזרת שפתיו. ויש אשר באו בעקיפין למצוא מפלט ע"פ דין, או סמכו עצמם על דברי היחיד⁸.

מנהג העם, כל עוד שאין יסודו ברפיון רגש הדת. אך בהכרחית הצרכים – השתמשו בו חז“ל כבבת⁻קול המורה למו דרך בטוחה בהנחת החקים וסלוקם. והחוש – אבן בחן לאמת שנמנו החכמים והסכימו עליו; על ידו הבדילו חז”ל בין הצרכים ההכרחיים והדמיונים. וכלל זה יהיה מסור בידך, כי הצרכים ההכרחיים באמת אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם; המה פוגשים את האדם על כל דרכיו ומעבירים אותו על דעתו בע"כ ושלא בטובתו, ואין דת ואין נימוס בעולם שיבנה מחיצות בעדם ולא יהרסום. ואולם אלה מנהגי הדת שרוב הצבור נושאים עולם בלי תלונה, ורק איזה נפרדים יחזו למו משאות שוא כי יכבידו אכפם עליהם ויגדרו בפני דרכי החיים – אין בדבריהם ממש ואין לסמוך עליהם לעשות מעשה, כי אין בתקון ההוא צרך נאמן רק צרך דמיוני.

בבקשה ממך קורא יקר! שלא תלמוד מתוך דברי לשקר, כי רב כה הזמן להמיר ולשנות, גם בעצם המצות והחקים – כי למה תגמלני רע תחת חפצי להועילך? חלילה לה לדת מהתמעט ומרדת מכבודה בזמן מן הזמנים. כל לב עברי, נאמן עם תורתו, סמוך ובטוח שכל זמן אשר העולם קים וחקות שמים וארץ לא ימושו, לא תתבטל אות אחת מן התורה בהחלט, ולא יבוא זמן וצרכים חדשים שיכריחו אף מצוה אחת קלה להדחות מפניהם. יען מה? יען שהתורה השלמה הזו, וכל מצותיה מביאות בהכרח אל האושר והשלמות והטוב והעונג כמו בעוה“ב כן בעוה”ז; יען שאין הקב“ה בא בטרוניה עם בריותיו. ולוא העוינו דרכינו וסלפנו אחרותינו, עד שהיינו מכרחים לשית על תורתנו נצרה מבחוץ, אין בה דבר אחד המעיק על הטוב הזמני מועקה שלא נוכל לשאת, ומצותיה הוחקו על אופן כזה שלא תעמודנה לשטן לזמן במדה שיוכרח להתפרץ מפניהם ולהסיר עולן מעל צוארו, כי התורה “דרכיה דרכי נועם”. ושים זאת אל לבך, כי זה כלל גדול בדת שהיה שמור בידי חכמי הדורות מאז ועד היום מבלי אשר כלם נתנו ממנו חשבון ברור לנפשם, כי מידי הטבע נמסר למו ובמכריח עליון עשו מה שעשו. מעולם לא קדמה הוראתם למעשה אך המעשה קדם להוראתם; כאשר נמנעו העם מלהלות התקין הלל פרוזבול; נתפרצו בשמן של כותים, התירו להם; סחרו בסתם יינם ובמאכלות אסורות ויבואו בברית מו”מ עם הגוים שבתוכם היו יושבים – אשרו וקימו הרבנים את מעשיהם על פי הדין; גם בהפסד מרובה התנהלו הפוסקים לרגלי הכלל הזה. ולא בצדק התלונן אחד מחפצי התיקונים על היסוד הזה שבהוראה; כי מיוסד הוא בתורת הנסיון (אים פראקטישען לעבען), והרמ“א ז”ל השתמש בו ע"פ הרוב וישען עליו גם במקום אשר דעות רבות מכריעות לאיסורא. וטובה גדולה עשה לנו בזה – ותחת חפצו להיטיב למה ישא כלמה?

גם אדם פרטי צרכיו מכריעים אותו שלא ברצונו. מעטים המה האנשים בכל דור ודור אשר ישאו ארבעת השו“ע בחיקם לכונן צעדיהם על פיהם בכל פרט ופרט. ואמת בפי הרב רצ”פ מאקנא באמרו (המליץ שנה שביעית גליון 34) כי “אם יש את לבב מי לעזוב חומרות האחרונים ולאחוז רק בדיני הש”ס, לא יקרא פושע בגופו – כי כל עין ישר תחזה שהכריחוהו לזה תהלוכות עולמו“. וקושית המו”ל “א”כ נתת דבריך לשעורים" אינה כלום. כי שאלה זו אשיב גם אל חיקו ואשאלהו: ע“כ אין אלה התיקונים שאתם חפצים אלא לאנשי אירופה, וגם בה אין כל המדינות שוות; כי אולי טוב היה אשר בארצות המערביות,תחת להקל ולפרוק עול, יאספו מלא רועים לתקוע מסמרים בגזרת י”ח דבר משום דבר אחר…

ובארצות הפראים אשר היהודים ישאו תגרת יד הזדונים, אין מקום לריפורם מאומה, כי כאשר נהרוס את המחיצה הדתית החוצצת בין בני עמנו אלה לבין אדוניהם העריצים, הלא נשלול מהם את נחמתם האחרונה בהשתעשעם ברעיון הדמיוני שהמה המרחיקים ולא המרוחקים, וגמר למו את נעימות הנקמה אשר ירחש לבבם מדי בזותם בשאט נפש את עושקיהם⁻כח ויחשבום כחיתו טרף. וא“כ הלא עדיין נחת דבריך לשעורים? וגם במדינה ובעיר אחת, אין כח ביד אנוש לגדור גדר ולשום חק שיהיה נאות לכל אדם ובכל זמן, וגם אם נברר בשו”ע ונזרוק ממנו איזה חומרות, לא יכוון להיות באותיותיו קו ומשקולת לאדם בכל דרכיו. ועדיין נתת דבריך לשעורים? אלא השו"ע מסור בידי כל אדם, ואשרי איש שישמרהו בכללו וילך ברוחו כי יצליח וישכיל. ויתן צדק לדברי כל מי שהעמיק חקר להבין ההבדל שבין דברים חיים לדברים קימים, ושם לבו להתבונן על היחס שבן האדם להדת.

כללו של דבר! אין לנו רשות לשנות בדת כ“א לצרך הכרחי, מה הוא צרך הכרחי? אותו צרך שפנה לו דרך מעצמו, והרים כל המפריעים שהניחה לו הדת טרם שאלו התרה. ומי יערב לנו שלא יבוא זמן וצרכים חדשים שאחת ממצות התורה או כלן תעמדנה למו לשטן – האם בגלל זה נפרוק עול התורה מעל צוארנו? זאת היה לא תהיה, כל עוד שהעולם קים וחקות שמים וארץ לא ימושו; כי כן הובטח לנו מפי ה' בהעבירו אותנו באלה ובברית ושנה ושלש הבטחתו ע”י נביאיו. ואם תשאלני: עינינו הלא רואות כמה מהארצות הנאורות שפרקו מעליהן עול מצוה לגמרי? אלה המה מעוטא דמעוטא, ואינם נדונים כרוב צבור, וגם בקרבם רוב המון העם לא הואילו הלוך אחרי המשנים ויזנחו אותם ואת היכלם, כי רגש האמונה מתעורר בחזקה לאמר: לא זו הדרך!

זו היא שטת חז“ל הראשונים, ובדרך זו הלכו לתקן ומעשיהם הצליחו; כי התנהלו לרגלי הזמן, ומעשיהם הסכימו לדעת הקהל. כי הכרח הצרכים כסופה באו צרורים בכנפי הזמן ויעברו גם על ראשי העם ומנהיגיו ויסחפום הלאה מבלי הדעת בנפשיהם כי שטים המה בים החיים. אולם עצת החדשים האומרים להועד ולהעביר קולמוס על כמה דינים וסיגים שהכו שרש בלב העם ושרשיהם על מים רבים, להקל עול לא יורגש ולזכות את העם שלא בפניהם – לפי דעתי לא תקום ולא תהיה, חפצם יתפוצץ בקשי העם הזה, ועמלם לא להועיל כ”א לקלקל. כל החומרות והסייגים באדמת רגש האמונה נִטָעו, וכל זמן שעודם רטובים מֵלח היהדות יינקו, ולא נוכל לשרשם מאדמתם מבלי אשר ייבש מקור לֵחותם ורזה האדמה – רגש האמונה – עם צמחיה יחד.

משל שני מיני התיקון,למה המה דומים: לשני בני אדם אחד פקח ואחד טפש שירש כל אחד בית מאביו. לימים נתישנו הבתים וגדלו המשפחות ולא היו הבתים מכילים אותם. מה עשה הפקח: התחיל לתקן קמעה קמעה, היום בנה נדבך חדש, למחר עשה גג וטח עליו מעזיבה, ויעש מאוצרו בית וממערתו מרתף. לא עברו ימים מועטים עד שנמצא ביתו מחדש ע"פ כלו וראוי לדירה, ואין איש אומר: ראה זה חדש הוא! הטפש, כיון שראה ביתו מתמוטט, הלך והרסו קמעה קמעה עד היסוד, ומכיון שעסק בבנין נתמסכן. מה עשה? הביא קנים מאגם ובנה לו סוכה, באה רוח מצויה והפכתה על פניה, ועדיין הוא יגע לריק ומוליד לבהלה.

---

ה. “לא התקונים בדת מובילים לתקונה של אומה” כיצד? או: סוף דבר

לא ליסתור איניש כי כנישתא עד דבני

כי כנישתא אחריתי.

(ב"ב ג' ב').

אין מקום לריפורם בדת גם לריפורם הראוי והמורשה, כל עוד שהעם נושא סובל עולו מבלי תלונה. ולמה נפיח אנחנו בקרבו רוח פרץ בטרם בוא עתו? אין לנו לקדם פני הזמן, כ“א לשמור צעדיו וזו היא הדרך הישרה המובלת אל התכלית, ותשמור אותנו לבלתי נלכד בפח אחת הקצות ע”י אהבת הנצוח. עד אנה לא נחכמה לדעת כי השתדלות⁻בוסר היא בעוכרינו ולא תעלה בידינו באמצעותה מאומה. הלא ארץ אשכנז כמורה מנוסה היא לפנינו מטיף לקח מוסרו, פרי נסיונותיו המעציבים להזהיר את המקנאים משתי הכתות, והיא קוראה באזנינו: צאו וראו מה עלתה לי? כל בני אהבוני, כלם דרשו טובתי, אך ככבשה נאלמה הייתי בעיניהם, אשר נצו עליה שני כלבי רועים למי מהם הזכות להגן עליה, ובין כה וכה קרעוה לגזרים; חומות דתי הישנות הרסתם; מבצרי משגבי שזקנה נהדרה חופפת עליהם – נתצתם ביום אף; והיכלי החדש הבנוי מטעם העת החיה – עוד עיני לא שפתו, ואני עוד נפשי עולפה בראש חוצות באין מחסה ומסתור מזרם ואויב. ומי יודע מתי אנחם בשובי אל נוה מקדשי? ואם לא יפח אמרו חז“ל “לא יסתור אדם ביהכ”נ עד שיבנה ביהכ”נ אחר במקומו“. דבריהם אלה עלינו לשים על לב לבלי נהיה פוחזים בתקנותינו, טרם נדע מה לזרות ומה לחבר. והנח להם לישראל, כי מאליהם יתפתחו לפי חפץ הדת והזמן בשובה ונחת. ובכמו אלה אין לנו לדון ע”פ שקול הדעת והאומדנא, אך הנסיון יהיה לנו לעינים והזמן למסוכן לכל עפי הגזרות והגדרים להורותנו איזה מהם עודם רעננים ורטובים ואיזה מהם כבר נס לחם וייבשו; בוקי סריקי, מאליהם יבולו; והרעננים, ישגשגו ויעשו פרי. ואולם קוה נקוה כי השמים כעשן ימלחו והארץ כבגד תבלה ולא יבוא מועד אשר נהיה מוכרחים לעזוב כמה תקנות חדת מפני צרכי החיים. “התמדת מצב מה, עד נאמן על טובו ויפיו” יאמר נפוליון בספרו קורות ימי צעזאר. ואם משפטו הבל בדרך כלל במקום שיש סבה חיצונית המקימת התמדת, כמו שהוכיח בטוב טעם החכם פחיליפזאהן (עיין וועלטבעוועגענדע פראגען להח' הנ"ל), אולם ביחס אלינו אשר אין שום מכריח חומרי מכביד עולו על סדרי דתנו, משפט נאמן הוא שאין למעלה הימנו; ואם עברו עלינו שנות אלף בסופה וסערה ועדיין אנחנו במקומנו עומדים, באומץ לב נוכל לכוף ראשינו לגלי הזמן החדשים המרתיחים כסיר מצולה ויפערו לוע תהום לבלענו. גם המה יאבדו, ואנחנו נעמוד.

אך לא לתיקונים בדת נשים לב, כ“א לתיקונים בדרך ארץ. הזמן הזה בכבישותיו על שדה המלחמה לא זכה אלא הטבת מצב העמים המדיני והחברותי, הנקוב בפי חז”ל בשם “דרך ארץ”. גם האומה הישראלית, או יותר טוב אותם מתי מספר בישראל השוכנים במדינותינו ובהסמוכות לה, אינם צריכים אלא הטבת מצבם הזוצילי ותיקונים בדרך ארץ. אך אז יש תקוה כי יֵרפאו מהמחלות הנושנות אשר דבקו בם, ומיטב כחותיהם הטבעים יסתעפו לתפארה. אך לא בגלל איזו ליטרות בשר אשר תאסרנה בבית המטבחים, רגזו השמים והתנודדה הארץ במלחמת פרצים ומבוכה; לא בגלל שלא תאחרנה בנות ישראל מלחול על כלילות אחיותיהן ימים מספר (ימי הספירה), התחולל רוח מים להרגיז מוסדות חלד ולשום תבל כמרקחת. הלא חרפה תשבר לבבנו אם כל נהרי נחלי דם ודיו אשר שופכו כמים בכל משך ימי מלחמת האור והחושך, לא הועילונו כ"א למלאות את הבטן בבשר תאוה; הלא כדי בזיון אם לא ידענו לקחת לקח יותר נכבד מפי המסבות הנכבדות הללו.

אנית החיים מטולטלת על גבי גלים זועפים, ואם באנו להצליח לא יאות להשליך לראשונה שרידי קדשנו המימה, כי במה נחשב משאם? אך לאשפה הצבורה בירכתי הספינה באשמת או בשגגת המפנים, נשים לב. ומלבד העיקה על האניה, היא גם מעפשת את האויר ותחולל חלאים רעים וקטב מרירי האוכלים בעם – אותה נטאטא במטאטא השמד והיה שכרנו כפול. אך נחשוך נא לדבר בחידות: החיים המדיניים נשחתו לרגלי סבות מדיניות והאצילו פעולתם הרעה גם על הדת; רגז תלאות ומצוקות יצקו בלב היהודי רגשי עצבון ומרירות לב וילמדוהו להביט על כל מקרי התבל ומסבותיו במצבט עצב, נסו ששון ושמחה מלבו, ויגון ואנחה הפילו צלליהם על כל מעשיו ועלילותיו. לא מצא מנוחה בתבל הלזו ויעתק ממנה לשכון שמים; ובפנותו ערף לאדמה ולאשרה, נחשבו לאל בעיניו כל רגשי היופי ואהבת הסדר; ובהתרחקו מעל החברה, הנחיל לו השקפות מעוקלות ועקשות; האויר החפשי נכלא מפני היהודי, ולכן קצרה נשימתו והתכוצה הריאה בקרבו ויקיא ליחה נמאסה. ואם תחת לפתוח בית כלאו ולנהלו על נאות דשא לשאוף רוח צח – לא נעשה דבר, כ“א נטאטא מפניו את הליחה הנמאסה לבל יהיה לבוז בעיני מבקריו, הנצא בזה ידי חובתנו? אנו אין לנו אלא לרפא את האומה הזו בדרכי ד”א מתוקנים שעל ידיהם תתעורר לתחיה ותרד מן השמים לשכון כבוד באדמה אשר נתן ה' לבני האדם. עלינו לשקוד על תקנות האומה במצב פרנסותיה, בדרבי חָנוכה, ובסדרי קהלותיה, לתקנם בטוב טעם וברוח חיים ובערך אל התועלת. אך אם רוצים אנחנו להגן על המצות המעשיות לבלי תרפינה בידי העם ולא תחולל קדושתן, אין כחנו בתקונים מרפאים בנתוח אברים ובחבוש פצעים. כ“א עלינו לקחת מפלט לתקונים מכלכלים המזינים את רגש הדת ומחיים אותו בלב האומה. החסרונות הנה העדרים ושלילות, והתקונים המה קנינים ותושיה. הרופאים אמנם למודים המה לרפא בדקי הגויה גם בשללם ממנה את חפציה; אבל לא כך היא המדה בתחלואי הנפש. הנפש לא תרפא אלא באמצעות אמונתה ובטחונה בסמי המרפא, אך מעולם לא תתן הנפש אמון ברפואות שליליות ובסמים של אין. הנפש היא דבר של תושיה ונוהה אחר חיוב ותושיה, ולכן אין אחיזה לתקונים בכלל בלב העם אלא כשיש להם צורה חיובית. עתה הננו רואים כי אחב”י משוללים מסדרים וד“א בכל ענפי עניניהם החברותים – עלינו לתת לפניהם מה שמשוללים הם מהם; עלינו לשקוד על תקנתם בדבור ובפועל להורידם מן העולם הרוחני שהיו בו אל העה”ז. אולם אם מתיראים לבלי ישקעו בהויות העולם יותר מדי ויסירו לבם מהרוחני כליל וישוללו מההרגשות הנשגבות המתיחסות אל הדת ואל היהדות, גם בזה עלינו לתת לפניהם תקונים שיש בהם מעשה, עלינו לשקוד בפועל ודבור להפריח את ההרגשות הנעלות בקום ועשה. שמירת המצות יבשה וקמלה בידי העם, יען פסקו גשמי ברכה. רצוני: יען חדל הלמוד הדתי לשום משטרו ולהשתרר בכח אמיץ (במאמרנו ע"ד החנוך נבאר סבות הפסקתו והאמצעים להסרתן). ועלינו להשתדל עתה בהפצת דרך החנוך הזה מחדש בצורה נאותה לזמננו, באופן שתמצא ידו לישר בלב היהודי את הגיונו ולהיטיב את טעמו, וירהיב את נפשו לצאת מסבל העבדות לעשותו בן חורין. לא בן חורין מעול מלכות שמים, ולא בן חורין מעול מלכות וד"א, אך בן חורין משעבוד מרך לב ומשעבוד התכונה הנמאסה לחיות כזוחל עפר שהכל דשים עליו ואינו יודע כבודו, ובאופן שיקליט בלב הנער אהבה משולהבת לעמו ולדתו, וילמוד לכבד את הפרינציפים הגדולים הכלולים במעלת הקדושה והטהרה שקבעו טבעתם על החיים הזוצילים, ולא ילך עוד שולל בהזיות ודמיונים מהבילים, ויגרש מלבו כל ההשקפות המעוקלות וכל המשפטים המוטעים שבאו לו בסבת מלחמת האור והחושך בלבבו. רצוני לאמר: בסבת השתדלותו להסכים למורי הדת עם תורת התבונה מהמעמד הנבדל והנפרד שעמד עליו עד היום.

---

מאמר שני. תקון דרך ארץ וישובו של עולם

א. סבות העני והפרעות

ויבדל: הבדלה ממש כו' "ויקרא אלהים

לאור יום": אמר ל: יום יהיה תחומך.

“ולחשך קרא לילה”. א"ל: לילה יהיה

תחומך. (בראשית רבה פ"ג)

בפנותנו אחור להביט על התלאות אשר מצאו את אחינו תושבי ליטא ופולניה בשלשת שני הרעב, יאחזנו שער. חרב דבר וערב כמו נועדו באו, וכזרם מים מתפרצים הבהילו את האומללים ויעשו שמות; העוני נגלה לעינינו בשבט עברתו, והרעבון – בעצמת נוראותיו, כשד משחית עובר בארץ בלוית אלפי רבבות לגיוניו המחבלים; המה הנגעים והפגעים החומריים והמוסריים ההולכים לרגליו: חִוְרַת הפנים, לִבְנַת השפתים, שקוע העינים הבוערות בא רעבון, פיק ברכים, וחלחלת מתנים, הקרחת, הרזון, והשדפון, וחלי רע, שובבות פריעת⁻מוסד ודרך ארץ, גזל, גנבה, הקשחת הלבבות, רפיון ידים, קלקול הטעם, וטפשות הלב. כרוכל אני מונה והולך אותם, כי כל אלה ראיתי במראה עינים ולא בהלך נפש. בחזיון לבי עברו לפני ערים שרופות אש ששאו מאין יושב, שדי אוכל וכרמי חמד שנחרו ממקורי שמש ושדד יקר תפארתם, ואחריהם הלוך ילכו ובכה המון אדם רב צמוקים, רזים, דלי בשר, ומראיהם כצלמי בלהות שעלו מעמק רפאים. לקול שאון בכיתם פלצות בעתתנו, ומשבר רוח קראנו: אהה ה‘! היהיה קץ ותכלה לצרות ישראל? הישוב ה’ לרחם עמו לתת למו שם ושארית? כי אם הַהֹוֶה איום ונורא – העתיד עוד נורא ממנו; ראיתי את ההוה, ובכיתי; פניתי אל העתיד, ונבהלתי, ולבבי השתומם. ומי האיש אשר לא אחזתו רוח עועים להנחם בתקות שוא, כמוני רוחו קרוע וחושב מחשבות ויחוש עתידות לימים יוצרו?

המחזה המעציב הזה, פקח עינינו לראות – כי אם אמנם לפי שעה מידי הרעב נפלו חללים, בכל זאת הוא איננו הסבה המקורית לכל התלאה. גם בשאר האומות פגעה מדת דינו הקשה, ובכל זאת לא מצאו ידיו לפעול עליהן פעולה לרעה מקוימת ויסודית כפעולתו על אחינו אלה. ואל נא ישיאו אותנו תועי רוח ללכת שולל אחרי מראה עינינו, כי היתה עתה הָרְוָחָה. אין לנו כי אם להתבונן כמעט רגע על אלה האנשים אשר ההצלחה האירה למו פנים לפי שעה, ולהתחקות על שרשי פרנסתם, ואז נִוָּכַח די והותר כי הרוחה הזו כענן תחלוף מפני כל רוח קלה, והיא עתה אך דחיפה חוזרת מול מועקת שלש השנים שעברה הגבול. ובמה נפלינו אנחנו מכל אומה ולשון? אין זאת כי אם לפי שמקור דלות בני עמנו והתרוששם תלוי אך בחסרון אונים ותשישות כח של מצבנו הנוכחי אשר איננו עוד לפי יחס הזמן והמקרים. ובמה איפא תש כחנו? מי המה המפגיעים שהחלו את מצבנו עד כי מֵאֵן הֵרפא עוד על השאלה הזו תשובות שונות אשר נעבירן אחת לאחת תחת שבט הבקורת, לראות איזו מהן תכשר. ועל פיהן נשית עצות לרפא את הנגע.

שלוב הדת בחיים האזרחים, הביא רבים לידי מבוכה לתת את החיים הדתיים למקור התלאה כלה. באמרם: כי רבוי חקיה וחומרותיה הכבידו אכפן על העם, והחיים הקלוטים מרוחם יעצרו בעד ההשכלה ויפריעו נתיבות המסחר, ובדרך כלל – יתנו מכשולים לפני העם בדרך הסתעפותו המדינית. אבל מה נואלו האומרים כדברים האלה. לו חכמו השכילו כי דתנו כמו שהיא – הרי היא דרושה מאוד לאושר עם והצלחתו, באשר היא צרופה ומצוינה בטהרת דעותיה ובישרת חוקיה המטבעים על אדני החרות הסוציאלית, וכותלי דברי הימים יוכיחו, שאלו נא לחקר אבותינו, ושימו לב לקורות ישראל בימי החשמונאים, אשר בימים ההם כבר עמדה הדת המסורה על תלה בלי ספק, וראו כי כל זמן שהיתה בתקפה ורוב חוקיה המדיניים יצאו לפעולה, צץ ישראל ופרח, וקרנו רמה בכבוד – וכהפנותה ללכת, יצאו גם ההצלחה ואושר האומה אחריה; כל זמן שהמשרה היתה נתונה בידי הפרושים, עלתה האומה מעלה מעלה במוסרי ומדיני כי הם שמו משטרם בחסד ורחמים שהמתיקו את מרורות הדין; חרות גמור ההיתה לעם, וכל שעבוד ולחץ אדם הרימו מהם; מלכות שדי ישבה לכסא; המשפט אחז בשרביט הזהב ויתבע לדין מלך וכהן גדול, וכל איש ישראל התגאה בזכיותיו באשר הוא אדם, וישב שָלֵו תחת גפנו ותאנתו; המסחר עלה ויפרח ויפרוץ לחוף ימים; ההשכלה העלתה נצה. כי ידי הפרושים יסדו בתי מדרש לעם להשכים בדעות ובמדות ולהיטיב מוסרם, וביחוד לעשות את חקי הארץ לקנין הקהל. למען יבינו כי להם המה ולטובתם נוצרו, ועל כל איש ואיש לשאת נפשו עליהם ולשמרם מכל משמר כללו של דבר, לא היו ימים טובים לישראל כאותן ארבעים שנה אשר מלך יוחנן הורקנוס על דעת הפרושים, שהיה רגיל על פיהם לאמר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות⁹. אך כמעט שנסוג אחור מחברת הפרושים, ויתן המשרה בידי הצדוקים אשר אמרו להכניע חפצי הדת תחת חפצי מדינה פוליטיקיים – שבת משוש, ושמש האומה נטתה לערוב. כי קפץ עליה רוגז המריבות אשר הביאוה בעול שעבוד אדונם קשה, ויכנעו תחת עול זרים על ידי תחבולות הפוליטיקה של האדומים והצדוקים. ולא עברו ימים מועטים, ועיר הקדש היתה למעי מפלה ועם ישראל נפוצו בגוים.

אמנם ידעתי כי רבים ישיבוני לאמר: אין הנדון דומה לראיה. כי לא כימים הראשונים בהיות ישראל על אדמתו, הימים האלה אשר בעמים התבולל. ומן ההכרח הוא לו להכנע אליהם וללמוד דרכיהם אשר הדת תפריעהו מזה, ועל כן לא ירומם – אבל לא מחכמה ישיבוני כדברים האלה. כי במה איפה יבארו לנו סבות רוב התקופות המאושרות בקורות בני ישראל אחרי גלותם, מכלי אשר זנחו את תורתם ונימוסי אבותיהם? תקופת ר' יהודה הנשיא. תקופת אחרוני האמוראים תחת ממשלת פרס, תקופת יושבי ספרד תחת ממשלת הכליפים – כל הימים האלה היו ימי שלוה לישראל וגברו בעושר ובנכסים, וכבוד הדת עמד במלואו. ואם גם היו ימי רוגז ורדיפות מהגוים, לא היו ימי צרה ותלאה; מעולם לא התאונן ישראל כי העניות נאחזה בתוכם. ולמה נפלו תושבי ליטא ופולניה משאר אחיהם במעמדם האזרחי – בעוד אשר נשתוו אלה לאלה במעמדם הדתי?

יש אומרים כי העדר ההשכלה בתוכנו, הביא עלינו את כל התלאה. אולם הטענה הזו היא טענה של צעירי הדעת. אשר שם השכלה שגור על פיהם מבלי הבין מושגו וגדרו. ואנחנו נהיה כעורכי הדיינין לפתוח למו פה ולהבינם מה שידברו. נשאלם נא איפא: איזו היא ההשכלה אשר תחסר ליהודי, ואשר בסבת העדרה ילך קודר בלחץ העוני: שרש ההשכלה, שהוא הכשרון לשקול כל דבר בפלס יושר ההגיון – נחלת מצוינים הוא בכל דור ודור; מצוינים, שהטבע חננם ביתרון הכשר דעת. ומי יסרב מלהודות כי הכשרון הזה מורשת קדומים הוא לזרע אברהם המצויינים בחריצותם ושכלם הישר? ותוצאות ההשכלה, שהן הדעות הישרות והמדות הטובות אשר יקנו למו אחיזה בלב עם על ידי דברי חכמי לב במדברם וספריהם הנפוצים – גם בהן לא נופל היהודי מכל משפחות האדמה, ועוד יעלה עליהן הרבה, כאשר עינינו רואות. ומדוע אך הוא לבדו שתה כוס התרעלה, בעוד אשר שכניו הנוצרים יושבים בשלוה ופרנסתם מצויה? אין זאת, כי אם אשר דורשי ההשכלה אלה עטרו בשם כבודה אותן הלימודיות העיוניות המספיקות מחיה לבעליהן. ובראותם כי חדל התלמוד והלמודים הישראליים לתת פרים עושר וכבוד, נקעה נפשם מהם, וישימו לבם לחקר השפות החיות. ותחת לצלול במצולות ים התלמוד – ישעשעו נפשם בחזיונות משוררי קדומים, ויאמרו למצוא חית ידם בהחליפם שם מלמדים למורים; מגידים לחוקרי דבר; דיינים ליוריסטים וכו'. אך מה נואלו למצוא את הדרך הנכונה לצאת למרחב, בהשענם על כשרונותיהם העיוניים! אם אמת נכון הדבר, כי לעת כזאת הידיעות הללו מקור חיים הנה למוצאיהן – אך מה יעשה ישראל בהתפשטן בכל העם כאשר התפשטו לפנים למודי הדת? מה יעשו המורים באין תלמידים? וחוקרי דבר באין אקדמיאות? והיוריסטים באין אנשי הריב? האם לא יאנסו גם המורים לסבב על הפתחים בחולו של מועד לצבוא צבא תלמידיהם באמצעות דברי חנף וחלקלקות אשר יפזרו לאמות הילדים להבטיח לכל אחת כי בנה יהיה פרופיסור על הקתדרא? האם יכתתו רגליהם גם המטיף וחוקרי דבר לסב בערים להתרפס לפני כל ראש בית ועד חכמים לתתו לקרוא מקראיו לפני הקהל הנכבד בעד אגורת כסף? לא כן אחי! אין טוב לישראל להיות על לחם שמים בלבד, ולהיות רבי מאוירא כמכמהין ופטריות; אין טוב לישראל שיאכל איש בשר רעהו כאותן בני אב⁻דורא¹⁰ אשר בִגְבור עליהם הרעב נמנו וגמרו שכל אחד יאכל לחם חקו על שלחן חברו! צאו וראו למכון האומה בראשיתה, כי אך אחד אחוז משנים עשר הוקצע לעבודת העיון,הוא שבט הלוי, ויתרם יגעו והתפרנסו מעמלם, ואת הטבע שתו למען מחיתם שאיננו פוסק. אולם לא נחדל מהפוך בזכותם של דורשי השכלה אלה, כי תמונה כהה עברה לנגד דמיונם ולא הכירוה, על כן פקו פליליה; שרש טעות הוא: בראותם בישראל העדר סדרים, ויחשבוהו להעדר השכלה. לרגלי סבות שונות (שיבא זכרן לפנינו) דבקה בנו מחלה איומה מאוד לאהוב את הערבוביא ואת הבלבול בבית ובחברה ובכל הליכותינו. זאת היא המחלה האיומה אשר אם גם בעור פרחה – הביאה עלינו תלאה רבה, כי מלבד הרעה אשר הֵסַבה בפנים מצבנו, היא היתה גם תואנה מוצאת בפי אויבי ישראל להבזות בשאט נפש ולהוציא עליו משפטים מעוקלים: כי יליד עבדים ישראל אין דעת ואין תבונה בו, בהיות פניו מלוכלכים ועשרו פרוע. ההמון אשר זה דרכו להתפעל מן הצורה החיצונה לשפוט ממנה על הערך הפנימי, נפתה בנקל אחרי מראה עיניו, ודברי המלשינים מצאו מסלות בלבבו לבל יראה את הטוב הנמצא בנו. המשפטים המעוקלים הללו, היו למורה גם לצעירי בני עמנו, הערומים מדעת ומתימרים בחיצוניותם להעכיר בהם את המים אשר מהם שתו לרויה; שם ישראל היה למו לזרא ולגעל נפש, תורתו – למשאות שוא ומדוחים, חכמתו – חבל שאין בו מועיל, ותקנותיו – קלקולי צלמות. ויתנכרו לעמם ויתכחשו במקור מחצבם כי בושו בו, ויעצמו עיניהם מראות מה שלא יעלם גם מתעופת עין. מי לא ישתאה לראות בעם לא⁻עז הזה, כי השכיל לסדר עיניניו פנימה בכל תקנות המדינה וצרכי כנסיה בהיותו בגלותו מבלי כל תומך מבחוץ, ובזמן שגם העמים הנאורים עוד לא ידעו מהם, והנם מתפארים עליהם עתה כעל תולדות מצב השכלתם? איפה היא עיר גדולה או קטנה בישראל אשר נגרע גורלה מהיות בה פאלקסשולען (בתי ת"ת), שטאט ביבליותיקים (בתי מדרשות), בתי מלון לעניים (הקדשות), בתי סעודה לרעבים (תמחוי), ארמענקאססע (קופה), בתי חולים ובתי מרחצאות לעם? – האומנם כי במדה אשר גדל כבוד הבתים האלה פנימה, רצוני: ברוחם ותכליתם הנעלה, בה במדה יעצב רוחנו למראה חזות פניהם החיצונה, בראותנו כי אין סדרים בכל הליכותיהם ופרעות במגורם, עד כי תגעל בם הנפש היפה; אחת הפנות בבית צר ששלש משפחות דרות בו, הוקצה לבית ספר; ההקדשות, בתי חולים, והמרחצאות מלאו חלאה וקיא צואה בלי מקום; תהלוכות משטרי קופות הצדקות מבלי חשבון וסדר – והכל בא בערבוביא. כי זאת הצרעת, נושנת היא אשר דבקה בנו בימי התערובות. אכן צעירי הדור, תחת אשר היה להם לדעת את אשר לפניהם, ולשום עין על הפנינים הנטבעות בבוץ להרימן מעפר ולנקותן – המה זרון הלאה בשאט נפש. ויקחו למו אבני זכוכית מזהירות תחתיהן. דרך משל: תחת אשר היה להם לשים לב על כל התקונים האלה להביאם במשטר ובסדר נכון: להשיב לבתי התפלה העזובים לכל מקרה את כבודם הראשון; להביא נקיון וסדרים בבתי המדרש; להוסיף בהם ספרים הדרושים לכל איש מכל מקצועות התורה והחכמה; ולהביא כל הספרים על יד ממונה לנצח עליהם כראוי; ובכלל, להביא סדרים נכונים בחנוך ובסדרי הצדקה הדרושים לעת החיה, מבלי המיר שמם וצורתם הפנימית – המה, אך בדברים טפלים ישימו מעינם, כי בתי מקהלה, בתי ביבליותיקים, בתי ספר המה מבקשים. כמו זרה רוחם לשמות האזיטים והברבריים שרידי ימי הבינים, ויבקשו להחליפם בשמות חדשים אירופאיים המקוטרים בלבונת העת החיה; כמו השמות הללו המצלצלים באזניהם כצלצול נעימות ההשכלה.

כן טעו אלה האומרים: כי מעטה בקרבנו מלאכה ואומנות. גם אלה נבאו ולא ידעו מה; האומנם תחסר לבני ישראל עבודה, ולא מלאכה, וכבר הוכיח הח' פין ב“כרמלו” כי נהפוך הוא: “סבת חסרון הפרנסה בתוכנו” יאמר החכם פין "הוא הרבוי המופלג של "הסוחרים המוכרים ושל בעלי מלאכה הקטנים והגדולים בערך אל "הקונים. בכל פנות שאנו פונים מוצאים אנחנו רבוי עצום יותר מן "הנדרש; מרובה מספר החנונים על דורשי סחורותיהם; ומספר חצרות “העיר מספר בתי היי”ש למיניהם; מספר החייטים, הרצענים, החרשים "חרשי עץ וברזל וכדומה, עולה למעלה ראש. שבעה בעלי מלאכה "אחת קטנה שאין בה כדי להחיות אף אחד מהם¹¹ – הרבוי העצום "והמופלג הזה הולך וגדול מיום ליום, ובאין מקוה כי ירבו הקונים “ודורשי הסחורה ותוצאות הפרנסה, כי בכל מושבותינו לא יתפרנסו ישראל אלא זה מזה, ולא יתמלא הבור אלא מחוליתו”. ואם יש צדק בדבריו, ואם תואמים הם עם הנסיון, עלינו לדעת כי גם דבר הרבוי העצום הזה, כמו כל הסתעפות היסטורית, סבות קודמות לו ולא בין לילה היה. נחקורה איפוא אחר הסבות הללו, אולינמצא בהן גם סבות העוני בכלל. ונאמר בתשובת השאלה הזאת:

שלשה מאורות ברקיע: חמה, ולבנה, וכוכבים: אור החמה מַקיר מקרבה ומאיר ומחמם עולמות אין מספר, הלבנה מקבלת ומשפעת, הכוכבים מקבלים ונהנים לעצמם. לעומתם שלש מדרגות בבני האדם בבחינת הצוּרה, ושלש אחרות עולות כנגדן בבחינת החומר: המדרגה העליונה הדומה לחמה בבחינת הצורה, אלו בני העליה והמה מועטים, אשר לאורם יסעו וילכו כל באי עולם, כי המה מאשרי העם וממציאי המלאכות והחכמות ביתרון הכשר חכמתם, וממשלתם בעולם העיון והאצילות. ובמדה שהמה משפיעים ברוחניות המה מקבלים בחומריות; למטה מהם, המדרגה השניה הדומה ללבנה. אלה הם הסוחרים והאומנים ודומיהם המשתמשים באור המדעים ובגולמי החומרים הערוכים לפניהם בכל, ובשכלם וכח ידם יתחרו לצרף הצורה לחומר ויוציאו לאור את האור הגנוז לתועלת ישוב המדינה ותקון העולם. ממשלתם בעולם היצירה; אולם המדרגה התחתונה, היא הדומה לכוכבים בבחינת המדע והצורה. אך לעומת זה כפלים לה לתושיה בהשפעת החומרים. בניה המה חלק גדול מבני אדם שאין כחם אלא בידם ואונם בשרירי בטנם. והם בעלי מלאכה הפשוטים: חוטבי עצים ושואבי מים עושים בחומר ובלבנים, ושכירי יום בבתי מלאכה. ועל כלם הם בני האכרים עובדי האדמה, שכל עמלם לפיהם והנפש לא תמלא מהם. ובכל זאת המדרגה הזו היא כבסיס לחברה. ובמדה אשר יתרחב הבסיס ברבוי חומרו, בה במדה יעלה בטחון קיום הכלל אשר התכונן על מכונו; כי האנשים האלה ישיתו את הטבע למעין לא⁻אכזב לפרנסתם. ולא די למו בהוציאם את עצמם – כי גם החברה תתברך ממעשה ידיהם, בהספיקם לה חומרים גולמים במדה מרובה, למען יביאום בני המדרגה האמצעית לידי צורתם ותכליתם.

והנה אם המדרגה התחתונה דרושה מאד לחבר מדינית בכללה, בהיות מעין נאמן לאושר העם – הנה דרושה היא ביתר שאת ללאום פרטי המתגורר במדינה כוללת, אם גם החומרים הטבעיים מצויים לו משכניו בני עם אחר. יען מה? יען כי המדרגה הזו בהיותה בחינת מקום שפך הדשן לכל פסולת כחות הנפש והכשרונות הגסים, היא שומרת על המדרגות המזוקקות לבלי תתערבנה ותסגנה, ותקיימנה את הצורה הלאומית בעינה. ולכן עלינו להשתדל להמציא עבודה ומלאכה לבני המדרגה הזו. כי בהאפס מהם מקום לפרנסתם, הלא יאנסו לבוא בתחום המדרגות העליונות, ומהעדר כשרונם יהרסו שמה כל חלקה טובה. ולא זו בלבד, אלא כי גם רבים המבינים כי המלאכות הנקיות נשגבו מהם – יבחרו להטיל נפשם על הצבור ולהתפרנס מן הצדקה. ומידיהם היתה לנו עדת העצלים המחזירים על הפתחים אשר הבטלה הביאתם לידי שעמום, והשחיתה נפשם עד היסוד בה.

אך לא זה בלבד שסדר האומה לפלגותיה אלה נאות מאוד לחפץ אשרה האזרחי – כי על פיהו ינצרו בקרב האומה גם המוסר והדת ורגש האמונה הטהורה כיין הטוב מבלי הפיג טעמו. ואל תהי זאת לפלא בעיניך קורא יקר! כי שלשת העמודים: התורה (חותם תכנית האמונה וטהרת המחשבה), העבודה (עבודת עמל ויגיע כפים). וגמילות חסדים (חותם תכנית כל המדות והמוסר) שעליהם העולם עומד – הם מתיחסים הרבה זה לזה ותלויים אלה באלה; בשתים יפָרע מוסר עם: בצעדו בדרכי החזיה והלך הנפש, או בתמכו מעגלי הכפירה בכל רוחני. אך שתי דרכי שחת אלה תוצאתן מעיון בלתי שלם; אור מתעה כי יפיץ אור על דרכי הרגשת הלב, הפסדו רב מאוד מחשך גמור. ואין אור מתעה מצוי אלא בעצלים רכים וענוגים שאין חקירת החכמה להם למלאכה אלא לשעשוע, ואיננה להם צרך פנימי אלא לרגלי פרנסתם, או לסבה אחרת צדדית באו לידי מדת העיון שאיננה מסכמת עם הכנותיהם וכשרונם. אפס כי האנשים אשר שאר רוח למו מסתכלים באספקלריה המאירה, ואם גם לפי תוצאות חקירתם שונה מחשבתם לפעמים ביחוס לדת מחויבת, לא יעיזו לפרוץ גדרות עולם, בדעתם היטב כי הגדרים הללו עוזרים להצלחת האומה ודורשים שלום החברה. הסוחרים והאומנים ודומיהם לא יהרסו לקרב אל העיון יותר מדאי, וישבעו מהטוב הערוך לפניהם בכל בתוצאות חקרי חכמי לב מבלי להרהר אחריהם,כי תכבד עליהם עבודת פרנסתם, ועיונם שונה אך בידיעת השמושיות. וצבא העובדים הפשוטים – האם מהם נגורה איפא כי יהפכו הקערה על פיה? אין זאת! אין לנו לדאוג למענם, כי אם להיטיב מוסרם וליפות הרגתם. אך האמונה הפשוטה והטהורה ביתר שאת מצאה קן לה בלב האנשים הפשוטים והתמימים האלה אשר נולדו על ברכי הטבע ויגדלו בחיקה. איה איפא האיש אשר יחשוב עזרת אדם להבל, ועוז לו באלקים הקרוב לו כמוהם?

הנך רואה קורא נכבד! כי העדר ההסכם הטבעי באומה הוא מחולל כל נגע וכל מדוה מוסרי או חומרי. וכל זמן שהיתה האומה הישראלית על מכונה היו שלש המדרגות האלה נמצאות בה, והמאורות שמשו כל אחד בגבולו ובזמנו. אך משעה שגלה ישראל ונפסק קשורו עם הטבע, נעתקו האכרים מעל אדמתם והעובדים ממלאכתם, ויתעו כאובדים בארץ לא להם ואין מאספם. ולא מצאה ידם להשתקע ולהאחז במקום אחד, ויאנסו לאחוז בכף מאזנים וקנה המדה, וישיגו גבול המדרגה האמצעית, והיא באה בגבול העליונה. ולסבת התערבותם וסכסוכם אלה באלה נולדה על ברכיהם שיטת המסחור הקטן והשרלטנות במלאכה ובמושכלות. וכל מקום אשר עלה ונסב מספר היהודים למעלה, לא נשאה אותם הארץ לשבת יחדו, כי העדיפה מדת יניקתם ממנה על מדת השפעתה. ויתחדשו עליהם חדשים לבקרים גרושים ורדיפות, וילכו מדחי אל דחי ומממלכה אל עם אחר. עד כי נפזרו לקמצים בכל עבר ופנה, ונצערו מאוד במקום שבתם במדה אשר מספרם המעט לא עצר כח להכריע את כפות המאזנים של סדרי מפלגות החברה. ולכן גם במסחר לבד גדלו והצליחו, ורבים מהם עשו גם חיל בעשר ונכסים.

ואולם לא כאלה חלק תושבי פולניה. הארץ הזאת כגן עדן נפתחה לפניהם, והמה כמלאכים מושיעים באו שעריה. כאן מצא בעל התל את בעל החריץ ויכרתו אמנה וברית מלה אשר התקיימה עד היום; בארץ הזאת אשר הטבע פזרה עליה מלוא חפנים ברכה, לא נמצאו בה מאז ומעולם אלא שתי קצות החברה, ויפקד מקום האזור המקשר או הבריח התיכון. אצילים ואכרים, נדיבי עם ועובדים פשוטים, המה אזרחי הארץ. אך אמנים אָיִן לתאר את הגולמים הטבעים ולהוציא כלי דרוש לנכבדי העם למעשהו, ורוכלים אָיִן לשלח תוצאות האדמה ותוצאות המלאכה על פני המים להביא במחירו מערבי הודו וחטובי אטון מצרים. ולכן פתחה הארץ הזאת שעריה לקראת היהודים, אשר אמרו למלא החסרון. והם מצאו שמה מנוח באמת, כי לא הניחו הפולנים לאיש לעשקם. וכל הרדיפות שעברו עליהם לא היו תולדות מוכרחות מנטית עם לשמירת קיומו, כי אם בסבת בעלי ברית ישוע אשר התנכלו להצית אש זרה בעצים לחים. ולכן היתה פעולתם עובדת, ובני יהודה נאחזו באדמתה ויפרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד ומסחרם פרץ בארץ. ואם כי לא הרבה עשו עשר מופלג לסבת השרלטנות שזכרנו, על כל פנים מצאו חית ידם בריוח ולא נאנסו על פי המאורעות לבקש למו מעמד אחר.

מעבר מזה יגלה לעינינו מעמד אחב"י בפולניה ביפעת הדרו. אולם בהסבנו אותו לעבר השני, והנה מראה חשכה לנגד עינינו; שטן הפאנטיזמוס אשר נבצרה ממנו להרע לישראל בגופו וממונו, לא חדל מהתנכל אליו להזיקו בכבודו בערכו הפנימי, ויחמוס מזמות כל היום להשליך עליו שקוצים, ויחבל עמל ואון בכמה גוונים להכביד עליו לשעבדהו ולבזותו כיליד עבדים וכמתעב גוי. והתערובות של השלוה הגופנית והמצוקות המוסריות בראו יחד את המצב האזרחי של יהודי פולניה באופן מוזר ומשונה מאד. בסבת שפע פרנסתו מצאו ידיו לכונן לו כנסיה עם כל צרכיה על יסודות הרחמים והחסד שהם לו למורשה מדור דור. ואולם לרגלי הִבָּזותו מעם הארץ, נבדל מהם והלך דרכו לבדו בודד במועדיו, ולא שת לבו לכל אשר יסובבהו; המאורעות הנכבדים אשר שנו פני תבל, עברו על פניו מבלי שנכרו עקבותיהן, והסתעפותם אחזה לה דרך לעצמה לנכח מגמת פניה.

אך ידי סבות שונות התוו גבולותיה ויכלאוה במשעול צר. המסחר והמלאכה בהיותם בידי היהודים לבדם לא עצרו כח ללכת קדימה בצעדי אונים, כי רבו מאד המשיגים גבול, ואיש באחיהו לא פגעו לרע. ועל כן פרחה שטת המסחר הקטן ותשגשג השרלטנות בכל דבר, ועמהם באו גם הערבוביא והעדר הסדרים אשר נראתה פעולתם על חיי בית ומשפחה. גם התלאות אשר השתרגו עלו עלינו חדשים לבקרים, הוסיפו משלהן. כי המיתו בלב היהודי כל רגש חיים וישקיעוהו בעצבון ופחד; ולרגלי פחד תמידי בא מרך לב ולרגלי צרות מעונו אשר ידי אכזרים התוו גבולותיו, עלו פרעות בכל הליכותיו ועלילותיו – ובעיני מי יפלא איפוא אם בקור נורא כזה לא הבשילו אשכלות טעמו ולא התפתחה בקרבו חרשת המעשה במדה מרובה? הנה נא ראינו בשלשלת ההיסטורית הזו בסקירה אחת, כי סופה נעוץ בהתחלתה וחוזרת חלילה; בסבת התערוכות נולדה השרלטנות, ובסבת השרלטנות נולדה התערובות. ושב המסובב להיות סבה לסבתו, עד כי היו חיי היהודי צלם דמות ערבוביא ובלבול וצלמות. ובכל זאת, כל זמן ששמשו הסדרים ואצילי פולניה בינקם לשד עבדיהם, פזרו הונם במלא הפנים וימטירו זהב – מצאו ידי אחב"י להחיות נפשם בריוח ולא חשו עתידות. ואולם כבוא עליהם סדרים חדשים, הקיצו בבהלה.

קורות עם הרוסים תלמדנה אותנו דעת. כי דרכה של אומה זו לבלי שמור צעדי הסתעפות היסטורית מתונה וללכת פסיעה בפסיעה, כי פתאום תעבור מתקופה לתקופה ובסופה ובסערה דרכה. עדים לדברינו אלה היא תקופת קבלת דת נצרת ותקופת תיקוני פיטר הגדל; גם הימים האלה ימי תקופה חדשה המה לאומה זו, וכמו אחיותיה הקודמות לה באה במרכבת ענן קל וסוסי אש. ימים עברו לארצנו מבלי השתמש בתקוני עמי אירופא בעוד היותם אחוזים בדרך הסתעפותם. אך כמעט הגיעו לשלימותם ויעתקו פתאום במאמר פיו של מלך אדיר לארץ הגדולה והרחבה הזו, הוא נתן צו – ואלפי רבבות עבדי עולם יצאו לחרות, מפיו יצא אומר – ורשת מסלת ברזל כסתה מלא רחב ארץ רוסיא האדירה; אור חדש האיר לארץ. אפס כי עיני אחב"י הרכות לא עצרו כח לסבלו, כי בסבות החדשות האלה נסתמו פתאום כל מעינות הפרנסה שהביאו ברכה מחוץ לגבול ישראל; לרגלי חרות העבדים והמאורעות הנלוים אליה, דלו הפולנים וישוחו; הרוסים עוד לא נאחזו בנו כראוי; והאכרים לעת כזאת משפיעים לעולם ומקבלים ממנו במדה מחוקה מאד, כי נרפים ועצלים הם עדנה לעבוד ולזרוע יותר מכדי ספוק צרכיהם, ודרכי המסחר נסתרו מהם, באשר המה עוד טרם התנערו מעפר שפלותם, טרם עלו במעלות ההשכלה ודרך ארץ, וטרם יבינו להיטיב מעמד נכסיהם במדה אשר יוכלו למלאת מקום בעלי הנכסים; ולרגלי מסלות הברזל פנה לו המסחר דרך חדשה לא שערוה אבותינו, ואיננו משוכלל עוד על יסודות פורחים באויר הנשענים בזרוע ההצלחה העורת. כל החדשות והשנוים אשר בכחם לשנות פני המסחר על כנפי אש יראו מקצה העולם ועד קצהו. זלזול שכר הובלת הסחורה ממקום למקום יעשה כמעט את כל העולם כלו לשוק גדול אחד. ולא ערמה ומרמה, ולא תרמית ונכלים יעשו עשר, אך סדרים מקוימים ובטוחים אשר נבצרו ידי הרוכלים הקטנים במעט כספם ובמעט אמונתם לעשותם. גם החנונים הקטנים והאמנים בעירות סר כחם מעליהם וחריצותם נסרחה, כי כל אחד יספיק לו צרכיו מן החנויות הגדולות שבקריות הממלכות אשר ימצא במו כל חומרי מרכולות שונות לברירה כאות נפשו, עם הבטחון שלא יונוהו בטיב מרכלתו ובמחירה. ורבים ימסרו את החומרים האלה גם לאמנים אשר בקרית הממלכה שיביאום המה לידי צורתם – ובכן דללו וחרבו מעינות השפע הטבעיים והמלאכותיים, ואנו ואכלו השואבים הרבים, וכעדרים עדרים יסעו כל היום מרחוב לרחוב בידים חבוקות ובנפשות נבוכות ועיניהם ישאו אל ההרים לבקש עזרה. נוסף לזה עלתה ההוצאה למעלה ראש לרגלי סבות שונות אשר גם שרשן בקורות האומה הזו במחוזותינו: ימי המלחמה הסעוואסטאפאלית וימי בניני מסלת הברזל, הביאו ברכה רבה ואוצרות זהב במחנה העברים. אך במהירות בואם כן מהרו לברוח, ולא השאירו אחריהם כי אם אהבת המותרות והתפנוקים המכלה לשד האומה הזאת מנפש עד בשר. ובסבת חרות האכרים עלה בכלל מחיר המזון והכלכלה, ואין תקוה עוד כי ישובו ימי הזול כמו שהיו; כי בעלי הנכסים אשר לא הסכינו עוד לעבוד אדמתם בכח מכונות, יקר למו מאוד מחיר פעולת ידי אדם, ועל כן נבצרה מהם למכור תוצאות ארצם בזול אם לא יאותו להפסיד מכיסם. והאכר בצלחו להכין כל הדרוש לביתו ולחצרו וכדי שלומת מס שדהו המצער, מלבד שהוא מסתפק במעוט עבודה ולא ייגע לעשות עשר, הנה גם תבואתו העודפת על כדי צרך ביתו יחדל למכרה בלי דמים מעולים, ויעשה ממנה אוצר בזוית ביתו.

נחזור נא על עניני דברינו בשיטה אחרונה. ונבאר בקצרה סבות העוני לפלגותיהן ולפרטיהן:

א) סבות שרשיות ופרטן: 1) העדר הסכם טבעי בהתחלקות העבודות באומה לפי הכשרונות. 2) חסרון החרות והזכיות האנושיות אשר הרפה יד האומה הזו מלעלות מעלה בחרשת המעשה;

ב) הסבות הקרובות הנולדות והמסתעפות מהשרשיות, ופרטן: 1) השרלטנות במסחר ובמלאכה. 2) ואולי היא סבה לראשונה: רבוי הכוחות הפועלים הנשענים בענף פרנסה אחד;

ג) הסבות המוציאות אל הפועל, ופרטן: 1) חרות האכרים והשתנות סדרי מדינה הנלוה אליה. 2) השתנות סדרי המסחר על ידי מסלות הברזל וקוי התלגרף. 3) אהבת המותרות והתפנוקים בהנהגת הבית החיצונה. 4) יוקר מחיר הכלכלה.

כל הסבות הללו בהצטרפן, הרגיזו מוסדות כנסת ישראל בליטא ופולניה ורופפו עמודיה. כי בקרבה החל הרקבון, עד בוא הרעב ותפרח צרעת העוני בקירותיה לעיני השמש בעצם מוראה. והצרעת הזו פשה תפשה והולכת ואין לה תקוה להחיות בהֵחלץ האבנים והקצות את הבית – כי אם בהבנותו מחדש ויתנשא על חרבותיו בתפארת סדרים חדשים. ואני רואה בזה אצבע ההשגחה העליונה שהוציאה בפעם הזאת את כל חציה מאשפתה: חרב, דבר, ורעב – לשים קץ להמעמד המרופף פעם אחת, ולשכלל על הריסותו מעמד מדיני ומוסרי, שלא יבצר ממנו להושיבנו בשורת האזרחים היותר נכבדים ומועילים לישובו של עולם. מי יתן ויתעוררו אחב"י לקול ה' הקורא אליהם מתוך ענן המצוקות והתלאות; מי יתן ויתבוננו על אלה הרעמים והזועות אשר יזעזעו האדמה תחתיהם – כי לא נבראו אלא לפשט העקמומית שבלב הכנסיה הישראלית ולישר ההדורים מבית ומחוץ.

---

ב. נחיצתנו בעבודת האדמה ובטול טענות הממאנים בה

עתידים כל בעלי אומנות לעמוד על הקרקע.

(יבמות ס"ג)

בפרוץ הרעב בארצנו, שקדו נדיבי אחב"י בכל מקומות מושבותיהם לשכך חמתו באמצעים שונים. אין לך עיר ועדה שלא השכילה אל דל כאשר תשיג ידה. אך על כלם גדלו פעולות החברות הנכבדות תומכות דלים שנוסדו לתכלית זו בליק מעמיל וקאניגסבערג, בהחיותן רבבות נפשות עטופות ברעב גמור ולקוחות למות ודאי, בכסף הרב אשר הזילו לידם תושבי אשכנז ואמעריקא. זכרה להם אלוה לטובה! נחמה היא זאת ללב המיצר בצרות ישראל, בראותו עד כמה גברו רגשי החסד והרחמים באחינו בני ברית הנפוצים בקצות האדמה ומרוחקים זה מזה, כמו במקום כן גם בדעות ובתכונות. הלא למרות כל דוברי עתק הנותנים דופי בגאון ישראל, יעידו בנו מעשים בכל יום כי לא גאון⁻הבל הוא ולא בשוא יסודתו. הרגש הזה, הוא באמת אחת הסגולות הכלליות באומה, וכבריח התיכון מבריח בה מן הקצה אל הקצה. אפס כי לא על רגשותיה לבדם תחיה האומה. לא נעלם מאתנו כי כל החברות הללו ילידות השעה הנן ואך לשעתן נבראו, ועוד מעט ועקבותיהן לא תודענה; כאותם מלאכי השרת שעושים שליחותם ומתבטלים. ומלבד אשר יוחק שמן לזכרון לדור אחרון על לוחות קורות עולם לאות ולמופת חדש על מציאות מדת החגיגה בזרעו של אברהם – אין שכר קים לפעולתן. ובקרבנו סואן ברעש ורוח מבינתנו יעמיק שאלה: איכה נגדור בעד הרעה לבלי תפרוץ שנית בעוז נוראותיה להשחית ולכלות באין חמלה: מי יעצור כח להבטיח עמדת העניים המרובים והמתרבים, אשר אך מעט קט היתה להם הרוחה – לבלי יהיו חייהם תלואים להם בכל שעה ושעה מנגד ולא יחרד לבבם תמיד, פן יישר בעיני הזמן להציף עליהם את האסון הנורא כמקדם?

בימי הרעב נשאו את ראש האומללים אשר נכזב מעין פרנסתם, ויהיו מספר נוטלי פרס מן הקופה ערך חמישית התושבים, מלבד האביונים הנכלמים הנגועים בסתר אהליהם ברעב וקרה, או החיים בחסד מיודעיהם וקרוביהם. הלא תשמענה אזניך קורא יקר! ולא יאחזך שער? יותר מחמישית התושבים צפוים אלי מות נורא מאד, אם אולי יסתמו חלילה כל מעינות החסד והרחמים בפעם אחת! המספר העצום והמבהיל יבאר לנו די באר מעמד העוני בתוך המחוזות הנזכרים, ויציג לפנינו את שכרם ואמונם בשפה יותר ברורה ונשגבה מכל מליצה ושיר בעולם.

האמנם לבנו נכון בטוח כי לחץ הצרכים יפנה לו דרך לעצמו, ויברא בתוכנו מעמד חדש משוכלל בתקון כל המגרעות. אולם גם גני עיר שרופה באש הנפוצים על פני השדה עם מעט הונם ורכושם שהצילו משני הלהבה, גם הם אחר יום או יומים ימצאו מעון ומחסה לכליהם וקנינם, אך כמה כלי יקר ינופצו וישברו בינתים במצב תהו וצלמות? כמה מהם יאבדו ויעלו בתוהו? והנה אם יום או יומים יעברו לבני עיר נשמה עד בואם אל המנוחה – הלא יובל יובלים יחלופו ויגוזו לאומה שלמה שנהרסה ממעמדה, בטרם תמצא ידה להתישב ולהבנות על תלה. ובין כה וכה רעב דבר וקטב מרירי יאכלו בעם וישודוהו צהרים. ובמה איפא נסיר את המלאך המשחית הזה?

השאלה הזאת כבר שאלוה זקני ישראל לדוד המלך ע"ה: עמך ישראל צריכים פרנסה, ואין הבור מתמלא מחֻליתו? ותשובתו היתה קצרה וכוללת: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. וכונתו בזה: ההשתדלות להביא ספוקם ממעינות נובעים מחוץ לגבול האומה שאין המים שבים אליהם ללכת. ואין לך מעין היותר מספיק, מהמעין הנובע בדרך ישר מצנורות הטבע וכחותיה חסרים למשמעתנו, והם; עבודת האדמה, ובתי המלאכה.

עוד דרך שניה יתנו לפנינו השוקדים על תקנות ישראל. והיא: דרך הפזור; כי אחב“י הדרים עתה הרבה במקום אחד, יתפזרו אנה ואנה זעיר שם זעיר שם, לבל יצרו איש לאחיו. ואך נפלגו בדעותיהם בדבר בחירת המקום אשר יכשר יותר לקבל את הנודדים הללו בחיקו; יש אשר ישיתו פניהם דרך מבוא השמש לאמעריקא, באמרם: אשר שם הזהב נתון כאבנים והמשתכר אל צרור נקוב ישתכר ג”כ שבר רעבון ביתו, ועוד ירבו הימים עד אשר תכבד על הארץ הזאת לנשוא את רוב האורחים הבאים להשתקע בה; ויש אשר יתנו היתרון לפנים ארץ רוסיא, באמרם: כי אם יבצר מאתנו לפי שעה להאחז בארץ ההיא ככל אות נפשנו, אך תקוה נשקפת לנו כי בהפתחה לפנינו כסדקה של מחט (ברשות הנתן להסוחרים הגדולים והנאמנים), לא ירבו הימים ותפתח שעריה לפנינו כפתחו של אולם ולא יהיה מעצור מהשתקע בה כל איש בן ישראל באין הבדל. והאיש אשר יבוא אל הארץ ההיא יש לו תקוה לכונן לו שמה אשיות הצלחתו ביתרון הכשר חריצותו, כי שונים המה דרכי מסחר העברי מדרכי מסחר הרוסי ודרושים יותר לתועלת הקונים: בעוד אשר הרוסי האוהב מנוחה ימכור מרכלתו בריוח פי שבעה, כבר סבב גלגל המסחר בידי העברי שבעתים ותמצא ידו להוזיל את המחיר מבלי שיגיע לו נזק מאומה. על כן ירום היהודי ויצלח ובכל מקום ידו על העליונה. וכבר ראינו תועלת העצה הזו בצאת האמנים המעטים ממחוזותינו לפנים הארץ, כי בעוד אשר האמנים האלה מוצאים חית ידם בריוח באחת ערי הממלכת שמה, יתנו רוחה לאחיהם הנשארים פה להשיג עבודה כדי משרת כשרונותיהם מבלי שיהיו אנוסים להוזיל מחיר זעת אפם. ואולם אם אמת הוא – וגם מנויה וגמורה בסוד חכמי האקונומיה – כי הפזור לישראל בהיותו בגוים מבלי כל בסיס לפרנסתו ומבלי כל נכסי צאן ברזל, נאה לו ונאה לעולם: יען כי יש בכח הפזור לתת קצב להקונקורנציה מבלי יאכל איש בשר רעהו ותתמעט מדת השרלטנות – אך הדרך הזה אין בכחו כי אם להסיר את הסבות הגורמות הקרובות אשר מנינו למעלה, ונבצרה ממנו לרפאות המחלה משרשה ולהשיב ההסכם הטבעי למכונו. לזאת איפוא אנחנו נותנים את משפט הבכורה לעבודה שכל המעלות כלולות בה.

אבל אם אמנם נעלה מכל ספק כי חרשת המעשה היא מעין עשר וברכה לאומה ומדינה במדרגת עבודת האדמה. גם היא, מקורי מוצאיה המה הכחות הטבעיים, כחות הגוף ועמל כפים יתנו הצורה לגולמים, והצורה, הלא היא בריה מחודשת מעקרה. ובאמת עינינו הרואות כמה ארצות שאין אדמתן מספקת לרובי תושביה, כמו ארץ אנגליה וזכסניה, בתי המלאכה ירשו מקומה ומספיקים מחיה לרבבות אנשים – בכל אלה לא נוכל להביא הפרחת חרשת המעשה במספר התקנות המיוחדות להטבת מצב היהודים. הן לא היהודים יעצרו בעד הסתעפות חרשת המעשה בארצנו, ונהפוך הוא; אוהבי ישראל ושונאיו, יעידון יגידון ויתאימו בעדותם: כי היהודי זריז וחרוץ מאד בעבודת הפבריקאות. בתי חרשת המעשה אשר בערים,ביאליסטאק, טשעכינאווצי, טאמאשאוו, לאדז ורוזינאי" המה לנו לעדים שנמצאו במספר עובדיהם הרבה יהודים חרוצים וזריזים מאד, אולם אין תקוה להסתעפות חרשת המעשה בארצנו, בטרם תפתר שאלת מצב ההשכלה בעם רוסיה בכלל. הצרכים ההכרחיים המה המילדים להמצאות חרשת המעשה; וברבותם תרבינה; אך הצרכים לא ירבו להתהפך ממותרים להכרחיים, כי אם לרגלי התיפות ההרגשה התלויה בהסתעפות ההשכלה. וארץ רוסיא, עקב אשר התמהמהה בלכתה ארח ההשכלה ונופלת היא מרעיותיה האירופאיות בחרשת המעשה – אין תקוה עוד כי תהפך היא למעין משפיע תוצאות מלאכת ידים לארצות אחרות. אך כל טובה צפון בקרבה, ובהקיץ אכריה לתחיה והרגשה, וצרכיהם יתרבו, או אז תחוג לה חרשת המעשה את חגיה. אך מה כחנו אנחנו היהודים המעטים כי ניחל להביא התמורה הגדולה הזו בחיי הגוי העצום? פעולה נשגבה כמוה שמורה למלכות אשר במאמרה תברא עולמות ותחריבם. ואין לאנשים פרטים להכניס ראשם בה. לזאת איפוא אנו נותנים משפט הבכורה לעבודת האדמה.

האדמה, כפי מה שאמרנו היא הבסיס והיסוד שעליו תשוכלל כנסת מדינית וחברת לאום: ועבודתה, מעין נפתח ממקור הטבע שאיננו פוסק מהספיק מזון ומחיה לרבבות בני אדם מבלי שיצטרכו להתפרנס זה מזה. היא מעסקת ידי המון אדם רב מהפחותים שאינם מסוגלים למסחר ומלאכה שיש עמה חכמה, ויפנו הדרך לאחיהם העולים עליהם בכשרון הרוח. ולכן אין טוב לישראל בימים האלה, כי אם לשוב אל האדמה אשר עזבוה מקדם באונס או ברצון וישובו לעבדה ולשמרה ולדבר על לבה, והיא תענה למו את הדגן התירוש והיצהר ומעשי ידיהם יתברכו. אך בדרך כזה נצליח להעלות ארוכה למחלת בני עמנו הנושנת; ובטרם נשתדל להשיב ההסכם הטבעי על מכונו באופן שהפחותים יתפרנסו בדרך ישר מכח ידיהם ועבודת יצורי גום – אין תקוה לתקונים נאמנים. עלינו להשתדל לתת ליסוד הבור הזה את תעודתו הטבעית, ותחת אשר הוא מערב ומבלבל היום בקרבנו כל סדר ומשטר נכון – יהיה למכון ובסוס לכנסיה ותהי עמדתה נכונה ובטוחה אשר לפי שעה איננה מתקימת אלא באמצעים מלאכותיים, וכל רוח שאיננה מצויה עומדת להפכה על פניה.

אולם בטרם נציע עצתנו זו לפני דעת הקהל כעצה מוחלטה הראויה לקבלה, עלינו להגן בעדה מפני תנואות החוככים עליה וימצאו בה מגרעת. כי אם אמנם אין חולק עלינו ביסוד עצתנו, רצוני: בנחיצת עבודת האדמה להטבת מצבנו – יש חולקים עלינו באפשרות יציאתה אל הפועל, באמרם: כי היהודי לא יצלח לעבודה זו מטבעו, ואם יקר מקרהו ויפותה לעזוב מסחרו וכלי אמנתו ולעמוד על הקרקע, לא יראה פרי בעמלו, וגם דור שלישי אשר יולדו לו לא יבואו בקהל אכרים חרוצים. כאלו נאצלו נשמות בני ישראל מעולם שכלו מסחר; או כאלו לא חפץ ה' לתת את שארית בניו לטפל בעבודה בזויה ושפלה המטפשת את לבם, ומפריעתם מלמלא תעודתם להיות כהני ה' ולקרוא בשם אל עולם. אך עד כמה שגו והוציאו משפט מעוקל למרות התולדה המכחישתם על פניהם! “אין אנחנו יושבים בארץ אשר לחוף ימים תשכון, ואיננו אוהבים את המסחר. ולזאת אין לנו כל דבר עם עמים אחרים במה שיוצא לרגלי המסחר. ערי מושבותינו רחוקות מן הים. ארץ חמדה נתנה לנו למורשה, ואנחנו עובדים ושומרים אותה בשום לב”. – הדברים האלה יצאו מפי סופר קורות ישראל שחי בערבה של האומה (יוסף הכהן נגד אפיון). ומכל אלה למדנו כי גוי עובד אדמה ורועה מקנה היה ישראל מעודו, ודרכי המסחר זרו לו. וגם כל סדרי האומה והליכותיה מלפנים, גם כל פקודי תוה"ק שדברו בהוה והוצקו בדפוס העבודה הזו – כל אלה יתנו עדיהם להצדיק עדות הסופר הזה. ומדוע לא יצלח עתה לעבודת האדמה? ומה זה הסב בתכונתו אותה התמורה השרשית? ולא עוד, אלא כי גם מעשים רבים עומדים לימינו להעיד: כי היהודי יסכן לעבודה זו גם בזמן ההוה, ולא נופל הוא מאחיו הנוצרים במקום שידו משוחררת. כמה מושבות יסדו היהודים באמעריקה בתחלת ימי הגלותה ויעלו במעלות ההצלחה? בארץ אונגריה עיני ראתה רבים מבני עמנו בעלי נכסים ינהלו את עבודת האדמה בחריצות יתרה, ומהם זכו לשם והכרת טובה מאת העם והממשלה. וגם במלוא רחב ארצנו, נמצאות ערים רבות אשר יושביהן ימצאו חית ידם רק מעבודת הגנים ופיטום אווזות וכיוצא בהם, ומפליאים לעשות מלאכתם. ושארית הפליטה והאכרים אשר יצאו זקופים מתחת תגרת ידי המאורעות שעברו עליהם בסופה ובסערה, מצאו מאה שערים כפרי זעת אפם, וישתקעו בעבודה זו, עד כי הצטיינו מאד בבקרת הליוסטרציה האחרונה. ומי יתן ויגידו לנו פשר דבר המראה הזה?

האמנם כי גם החולקים על עצתנו זו לא יסמכו על טענות של שקול הדעת(?) לבד, ויבואו עלינו מזוינים גם בנשק תורת הנסיון ושואלים אותנו: אם היהודים ראויים לעבודת האדמה, מדוע אם כן לא שמעו רוב אחב"י דבר הפקודה משנת 1837 אשר נתנה להם במתנה כברת ארץ ככל אות נפשם? מדוע לא תפשו את העת המכשרת הזאת לאחוז באדמה ויבחרו לתת את בניהם בין תופשי רומח וקשת (אשר גם המלאכה הזו איננה אהובה וחביבה כ"כ על היהודי, כנודע) מתתם ללכת אחרי המחרשה? אך לא מחכמה שאל זאת; הנה המעשים שזכרנו למעלה יוכיחו למדי כי היהודים לא חסרי⁻כח ולא חסרי⁻אונים וכשרון המה לעבודה זו. ואם לא הצליחה הממשלה במסותיה בשנת 1837 – אין מזה ראיה למשפט מחלט בכל הזמנים. כי מקרה זר הוא היוצא מן הכלל, לרגלי סבותיו המיוחסות והגלויות לכל חוקר בהשקפה ראשונה. לא מההתעוררות מצד העם יצא דבר הקולוניות אז; לא על ברכי מסבות הזמן נולדו בהכרח – אך רצון מלך אדיר קראם לאור המציאות ובהבל פיו נבראו. וככל מעשה אנוש הממהר בואו בטרם תחייבהו ההסתעפות הטבעית, לא היתה להם כל תקומה. זה שלשים שנה עברו מיום אשר נשמעה הקריאה של חסד במחנה העברים: לכו לסבלותיכם! הפרנסה היתה אז מצויה בתוכנו, וההמון הרב חי חיי מנוחה איש איש תחת עץ מחיתתו; זכר עבודה זו נמחה מלבם זה מאות בשנים ולא האמינו בכשרונם אליה, –היפלא איפוא כי לא חשו לעזוב מקור פרנסתם שתספיק למו די צרכם ולכת לקראת הצלחה מסופקת? היפלא איפוא כי לא בנקל נאותו להמיר קנה המדה וכף המאזנים ביתד ומחרישה שלא הסכינו בהם זה יובלים?

“אבל הלא רואים אנחנו” יוסיפו לשאלנו "כי המסות לעשות את היהודים לעובדי אדמה בתחבולות מעשה חושב (קונסטליכע מיטטעל) יקר מחירן להממשלה ולא הביאו כל תועלת גם לאלה אשר שמעו לקול הקריאה הזו? "עינינו הרואות (יוסיפו לאמר) “כי אלה המעטים אשר בלכתם שולל אחרי דמיון כוזב נטשו ארצם ומלאכתם לנוע לקצה ארץ הנגב, רובם עזבו שדותיהם שממה וישובו לאומנתם ובמסחרם – בעוד אשר שכניהם האשכנזים עתקו וגם גברו חיל?” אך גם השאלה הזו מאפע לכל היודע קורות הקולוניזציה הזו. הנה אמנם יקרו מאד המסות האלו לממשלה ולא הביאו תועלת מאומה יען כי בתחבולות כל מעשה חושב נעשו ולא לפי החק הטבעי והפשוט.

לא חלקו ליהודי אדמה לעבודתו במקום שבתו; לא נתנו לפניו את הארץ לבור לו באשר ימצא ולהאחז שמה – אך כברת ארץ נועד לו, נחל איתן שלא עֻבד ולא נזרע. הרחק מאד ממקום מגורו. ואם אמנם האדמה פוריה ושמנה. אך המקום מוזר לו בטבעו ובתכונתו ואנשי המקום כנכרים נחשבו לו. ויהי כגר בארץ מבלי מצוא העזרה הדרושה לו. גם גוי עובד אדמתו מלידה ומבטן אם יעתיקוהו פתאום אל ארץ המוזרה לו, לא יצליחו מעשי ידיו עליה בימים הראשונים. הנסיון הורנו למדי עד כמה יש לאשכנזים והלטיים להתחרט על אשר נפתו לעצת השלוחים מבעלי הנכסים אשר בנגב רוסיא לעזוב רבצם וביתם ולשוב לשבת במחוזות החמים הזרים להם; אלו מתו בכפן; אלה הלכו בגולה ונפזרו לכל רוח; ושארית הפליטה יזרעו אל קוצים ויגועו בענים, ויעבדו עדן ועדנים עדי יראו פרי בעמלם ויערו באדמתם החדשה כאזרחים רעננים. הגע בעצמך! אם בגוי לֻמד בעבודה – כך, על אחת כמה וכמה שאין לנו מה להוחיל מאנשים טירונים שלא היה להם כל מושג מעבודה זו, ולא החזיקו בה כי אם מרגש ההתיאשות, כאשר יושיט הטובע את ידו אל קנה רצוץ. כי מי אמנם עזב את ביתו ואת חייו הרגילים להחליפם בארץ נכריה ובמלאכה מוזרה לו? בעלי הנכדים והכסף אשר הוכרחו להפסיד הרבה במכירת קניניהם, לא אבו להניח כספם על קרן הצבי ולהטמינם בידי הצלחה מסופקת להם; בעלי המלאכה והאמנים אשר כחם במתניהם ואונם בשרירי בטנם, גם הם לא אבו לעזוב עיר מגורם, באשר מצאו די ספוקם וחית ידם במקומם. ולפיכך לא השתמשו בטובת הפקודה בשנת 38–1837 כי אם מתי מספר רפויי כח שמלאכתם אינה מספקת או שאבדו כספם בענין רע ואבד כל מנוס מהם – אלה נשאם לבבם לבוא הערסאנה! אמנם כי הממשלה הביטה עליהם בעין חמלה וצו על עושי דברה להיות מעירם לעזור לנוסעים האלה ולתת להם די הוצאות דרכם מאוצרה כפי הקצוב, אך על ידי מעשה חושב מצא לו הכסף נתיב לא ידעו עיט וצנורות נעלמים מאוד, ואל צלחת בעליהם לא הושפעו כפי הנודע; ועל ידי אמצעי מעשה חושב זה שיקר מחירו לממשלה, ענו הנוסעים בדרך כחם ויבואו למחוז חפצם חסרים בגופם וחסרים בממונם, וקצרה ידם למצוא מחית נפשם לפי שעה בימים אשר בין הריון ללידה, ומכל שכן כי נבצרה מהם לנטוע אהלם על מכונו והכין כל הצרכים הדרושים לעבודה הזו, כי פגעו על כל צעד ושעל אך מכשולים ומפריעים – ומה איפא יפלא אם לא קם בהם רוח ורפו ידיהם מעשות תושיה? אך קוצים וברקנים סביב שתו עליהם בדרכם החדשה שאחזו בה מתחלה בלב מלא תקוה, אולם השושנים והפרחים אשר הבטיחום, גם מרחוק לא הביטום. ויתורו להם אחרי הכנסה אחרת אשר תלוה אל עבודת האדמה וממנה ימצאו פרים, ועל כן נעזבה האדמה כי התרשלו בעבודה. וממצב כזה יקחו למו החולקים על דברינו, מופת על העדר כשרון היהודים לעבודת האדמה בכלל? ויגזרו אומר כי גם בנים אשר יולדו להם דור עשירי לא ייטבו מאבותם! שגו שגו! שגו במשפטם! וקוה נקוה כי אם יתנו היהודים לבם לעבודה זו, יפעלו גם בה ביתרון הכשר הדעת אשר להם, ויבראו גדולות ונצורות לטובת הארץ ואזרחיה בעזרת רוחם הכביר העשוי לבלי חת בגשתם למסה ולפעולה – אונטער געהמונגס גייסט.

אלה הן הסבות אשר הפריעו אז לנטוע העבודה בתוכנו באופן שלם וטוב. ומן העת ההיא עד היום כשלשים שנה חלפו ונגוזו, וכל ההרפתקאות שעברו עלינו במשך הזמן ההוא פעלו פעולה עזה על דעת הקהל והליכות המחשבות והרצונים; את אשר נקעה נפשנו מני אז, עתה באהבה נחבקהו; והאדמה אשר מאסנו בה. היתה לראש פנה וחפץ כללי. החליפות והתמורות אשר היו בעולם, הניסו מפניהם כל הצללים, והמסחור הקטן מחלתו אנושה ועוד מעט תאטר עליו באר פיה; וצוק העתים והמאורעות פקחו עיני העם לדעת: כי לא עוד ישכנו בדד בין החיים, והנם מוטלים בחברה גדולה, והמה ערומים מכל כשרון המחיה את בעליו; ועיניהם תראינה את הקולוניסטים אשר שקדו לעבוד את האדמה ולשמרה למרות כל התלאות שעברו עליהם – עתה ברנה יקצרו אלומותיהם, גרנותיהם מלאות בר, הרפתים בקר, ויתערו כאזרח רענן. וגם בשנות ראינו רעה, בשנות השדפון לכל הארץ, בעת אשר רבבות בני האדם הנושאים ונותנים בשוק נהרסו ממעמדם ויעזבו בתיהם ומולדתם להיות נודרים ללחם – האכרים העברים לא עזבו מקומם, ויעשאו תגרת יד הזמן במנוחה. כי אם אמנם מחסור הגיע גם עדיהם, אך רעב לא ידעו ולחם מצאו למו.

מכל האמור נוכחנו לדעת כי אך מדומים המה כל המפריעים המדיניים והמוסריים שהפריעו אותנו מעמוד על הקרקע. אך צללים המה אשר בהגיה עליהם אור הבקורת יברחו ויתמוגגו. אפס כי עוד אזנינו תשמענה דבר מהחרדים הפתאים, באמרם: יען עינינו הרואות כי לא הצליחו כל אנשי לב לנטוע העבודה הזאת בתוכנו מחדש וכל עמלם כלה בעשן כלה, יגורנו מאד פן אצבע אלקים היא הרומזת לנו כי רע בעיניו להשיב זרע בחוגיו לעבודה המטפשת את הלב ומגממת את השכל; ומלבד שהיא מגבלת את הפנאי והחפשיות להתהלך בחקר דבר ה', הרי היא מרבה מכשולים דתיים בדרך מעשה המצות שהרבה מהן תלויות בה וקשה לשמרן כראוי.

לא ידעתי את הדרך אבחר לי להשיב לפתאים התמימים הללו כאולתם; אם למלא עליהם פי שחוק, או לנוד להם ולהשיבם בנחת. כי באמת האנשים האלה בצרות דעתם והשקפתם שנכלאו על פי התלאות המציקות אשר הפרידום מן התבל והחיים, מעוררים עליהם נחומים ומנוד ראש. אולם אני אראם לדעת כי לא כתורה וכמצוה יעשו בשורם אחרי הליכות ההשגחה הנעלמת לכונן אשורנו בחיים על פיה. כי אין לאדם אלא מה שעיניו רואות ושכלו הישר מלמדהו. יעקב אבינו ע“ה שלא היה מקטני אמנה, לא חדל מלעשות בנפשו עצות להנצל מכף עשו ובתחבולות עשה מלחמה; דוד המלך ע”ה אמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם; שלמה בנו אמר: שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצר; המלך הצדיק יחזקיהו אשר צפה ברוה“ק בנתיבות ההשגחה וחשב לנטות על פיה מנתיבות דרך ארץ, גער בו הנביא: בהדי כבשי דרחמנא למה לך! ובמופלא ממך בל תדרש לעשותו, אע”פ שאתה למד להבין ולהורות. גם הליכות התבל והנסיון יעמדו לשטנה מול הצופים במרכבה ויודעים דעת עליון. כי לוא אליהם היו שומעים רובערט שטפנזאהן הירשפעלד ולספס, והיו מרפים ידיהם מעשות תושיה בגלל המאורעות הרבים שהפריעו את מלאכתם בתחלה, בשפטם כי ההשגחה תפר עצתם – לא היו לנו מכונות הקיטור, הקוים המבשרים בעמקי תהום רבה, ותעלת עציון⁻גבר, וכיוצא בהן. והעולם מה תהא עליו? ומי יעיז איפוא ללכת לקראת נחשים ולהפריע את הטבח מצב אומתנו הנראה לעינים? “הלא טוב אפוא” נקרא למנחשים הללו, “הלא טוב עשיתם כי תחת להרפות ידי השוקדים על התקנה הזו בצלמי בלהות והזיות שאין בהם ממש – הייתם משתדלים לסקל מכשול טפשות הלב מן הדרך לעבודה הזו, כי לא יפלא מבני אדם מאומה אם לבם נכון עמהם ושכם אחד ירוצו למטרה; הלא טוב איפוא כי תחשבו מחשבות להשיב ישראל לאומנות אבותיו. מבלי אשר יטפש רוחו וידח ממנו נדח. כבר אמרו חז”ל: לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבדו. והשכלת האדם תלויה בחנוכו ולא במוצא פרנסתו. במקום שהחנוך נעזב יגדלו הנערים כפראים במדבר גם בבתי אצילים ונדיבי עם ואור תורה יפיץ נהרה גם במחשכי אהלי אכרים ורועי בקרים ולכן בלב נכון ובטוח נוכל להפקיד המון גדול מישראל בחיק העבודה הזו, אם אך נדאג מתחלה לכונן לבניהם סדרי החנוך באופן שנעניקם מסגולת התורה והמדעים בשעור הראוי להם, ונשית להם עצות להלהיב לבותם באש⁻דת ורגשות אמונה צרופות ולהנחילם מוסר ודרך ארץ ולב טוב, אשר זה כל האדם.

חלפו הלכו למו מעתה כל המפריעים המדומים אשר היו לחצים שנונים בידי המשטינים עלינו, לבלתי תת לנו אחיזה באדמה אם כל חי; הוכחנו לדעת כי היהודים לא חסרי כשרון ולא חסרי רצון המה להשתקע בעבודה הזו, ולעת כזאת התעורר אליה החפץ ביתר שאת וגם הארץ הלא רחבת ידים היא לפנינו: בפנים ארץ רוסיה הקטנה והחדשה קרן בן שמן כגן ה' כארץ מצרים, אדמתה פוריה ושמנה ונותנת יבול למכביר, מוכנת להעשיר יד חרוצים במדה גדושה; אחינו באמעריקה יקראו אלינו באהבה לשית פנינו דרך מבוא השמש להאחז שמה באדמת הפקר המלאה לה כל טוב; גם ארץ אבותינו השוממה והעזובה בידי פראים עצלים באהבה תקבל בחיקה מכסת נפשות מבניה אשר נדדו ממנה, כי עוד לא חדל דשנה ושמנה גם היום, ועוד תתנוסס ביפיה וענתה כימי נעוריה לולא יזרעוה אל קוצים; כל המקומות הללו מוכשרים לקולוניות להחיות עם רב. כן למדנו על פי הנסיון להכיר את המפריעים שעמדו לשטן במסות הראשונות, ובנקל עתה להסירן– הרי שלחן והרי סכין הרי בשר, ולמה יסרבו האוכלים? אך אין פה לאכול! הרי אדמה והרי עובדים ומצפים, ולמה לא יחושו להשליך מידיהם מדותיהם ומשקלותיהם ולהחליפן בדרכן ובמחרשה? אך אין בידיהם האמצעים הדרושים להוציא את חפצם למענו! האמנם רבו היום האנשים העורגים אל האדמה ונושאים את נפשם אליה, אך מעטו מאד אלה הראויים אליה בפעל. מהם מי שיחסר למו רב אונים וסבלנות ושקידת עבודה, ורובם הם אשר ענים ודלותם כתרים ביניהם ובין חפצם. כי הכרת מעלת העבודה עמדה להם ביסורים ולא נחקקה על לוח לבם כי אם ברשמי דם ואש. כל עוד שהשעה שחקה להם ועצרו כח לשחות על פני המים השיאו נפשם לתקות שוא ומדוחים כדג הפורח בטרם יבשו סנפיריו. ולא הבינו לאחריתם, כי אם אחרי הרגישם בבשרם רעל נשיכת המזרות בחרות אפם, והאסון כשואה עלה להחרידם מנוחתם ולבטל חלומותיהם. האמנם כי עתה נכנע לבכם ושואפים לעבודה זו בתאות נפש, אך מאין יקחו העניים הללו פרנסת ההוצאות הרבות שהעבודה הזאת דורשת מידי כל מתחיל?

הנה אין עיניהם של העניים נשואות אלא לאחיהם העשירים שבמדינות. הרב החכם הרש“י פין מו”ל “הכרמל”, היתה עצתו אמונה בהרבה ממאמריו לכונן חברה ישראלית גדולה וכוללת ברשות המלכות, אשר זו תכליתה לשקוד על תקנת האומה בפנים שונים הנשקפים למטרה אחת, אין ערוך לכל הטוב שביד חברה כוללת כזו להשפיע לעם עני ודל אשר זה אסונו: כי החושבים להיטיב עמו אינם יודעים מחלתו, ותהי תרופתם רעל משחית. אך רופאים מקרבנו הבקיאים בטיב אחיהם ומסתרי תולדתם – בידיהם תוכל הממשלה לההפקיד טוב האומה הישראלית. והנה אנחנו לרגלי עסקנו בבאור נחיצות עבודת האדמה, עלינו לקבוע פעולת החברה ביחס לעבודה הזו. לדעתנו תצא פעולתה לשלשה ראשים:

א) להשתדל בהשגת רשיון מהממשלה לכל ישראל לרשת להם אחוזת נחלה במחוזות המערביים;

ב) להשתדל בהתחדשות הפקודה משנת 37 לכונן קולוניות ליהודים בערבות הפוריות ולמסור בידי החברה דבר הוצאתן לפעל;

ג) לקנות לה אחוזות נחלה מנכסי עדיות ולכונן בהן בתי למוד והרגל לעבודת האדמה,על הדרך שעשתה חברת כל ישראל חברים באדמת הקודש, בהמשך מאמרנו ראינו כי אחת מהמכות הראשיות שהפריעו הפרחת הקולוניות ברוסיא הדרומית, היא: אשר לא חלקו ליהודים את אדמתם במקום שבתם, אך העתיקו רגליהם מעבר להרי חשך, ויסבלו צער גלגול מחלות עד בואם לארץ מוזרה למו בתכונותיה ובמזג אוירה. העמל הרב והיגיעה אשר קדמה פני העובדים האלה בבואם לשדה קרקע בתולה המצמיחם קוצים וסילונים ומגדלת עכברים וחפרפרות המפסידים את התבואה – לא היה לאל ידם לחזק ידיהם לעשות חיל בתשוקה יתרה. ובעיני מי יפלא איפוא, אם בהעיק עליהם התלאות הרגילות לבוא לרגלי כל התחלות – נפל לבבם עליהם וכשל כח סבלם? וטובה גדולה שאין ערוך אליה הנחילתנו הממשלה לוא הרשתנו לקנות לנו שדות ונכסים במקום מושבתינו, גם מבלי ההנחות המיוחדות. רבים המה הנכסים הנמכרים עתה בזול על ידי בעליהם בעצמם או בהכרזה, ואלו תנתן רשות ליהודים לעשות זאת, בלי כל ספק שהיו נזהרים המונים המונים לאחוז בענף הפרנסה החדשה מבלי שיתנקו מן הישנה פתאום, והיו עושים ומצליחים ורואים פרי בעמלם. אולם בעוד אשר המבורכים בפרנסה מספקת תמצא ידם להתחנך מעט מעט בעבודה זו מבלי החרד מנוחתם, הנה צבא רב עניים מרודים עדרים עדרים יתהלכו בארץ לארכה ולרחבה הם ונשיהם וטפם מבלי כל מטרה ומבלי כל תקוה, כי עיניהם נשואות אך ללחם ולנדבות טובי לב, האומללים האלה במה יושעו? נרפים אתם נרפים! שגור בפי כל המשכילים אבירי הלב מימי פרעה עד היום, להשיב פני כל רך נכלם הפושט יד. האמנם לא נוכל לכחד, כי ברובם כן נמכרו לבטלה וינעם למו לחם עצלות, אך הנסיון הורה לדעת כי העדר המלאכה מביא לידי עצלות ובטלה. ובמדינות אשר בהן הסתעפה חרשת המעשה ותובעת ידים רבות לעבודתה, שמה רבתה החריצות ואהבת המלאכה. גם ההמון הרב המחזירים על הפתחים לא באו לידי מדה זו אלא לרגלי העדר המלאכה, ובגללם נחוצה מאד התחדשות הפקודה משנת 37, בצרוף גזרה ופקודה נמרצה לכל קהלות ישראל שימסרו מתוכם כל גבר בן אונים ההולך בטל לשלחו לקולוניות האלה, והוצאת הפקודות האלה אל הפעל, תמסר בידי ועד החברה הנזכרת. ומברכת ידים כאלה יש תקוה כי ערבות ציה תפרחנה, וידי עצלים תעשינה תושיה.

מחפשי מומים ומבקרים מדומים נותנים דופי במעשה החברה הנכבדה כל ישראל חברים, אשר נתנה לבה לכונן על אדמת הקודש בתי למוד לעבודת האדמה: הבתים הללו דורשים הון רב לפרנסתם מבלי שיהיה לאל ידם להביא תועלת כי אם לנערים מתי מספר בזמן ארוך ושנים רבות. ואם לא טוב עשתה החברה – יוסיפו המבקרים הללו – אם לא פזרה הון עתק לסדרים יתרים וללמודים שאין בהם צורך כלל, ותחתיהם נתנה לבה לרשת קרקעות הרבה ולחשוב עליהם אנשים הרבה גדולים ובעלי כח שהנסיון לבדו ילמדם כל הנחוץ לדעת לשמושי העבודה הזו. אולם הדברים האלה יעידו על אומריהם כי נעלמו מהם נתיבות הנהגת המדינה וסדרי הליכות האומה. בחלומם יחשבו להשמיד אביון מקרב הארץ במאמר פיהם, ובסכלות דעתם יאמינו כי אוצר החברה מספיק להמציא עבודה לכל הולכי בטל ולהושיבם כלם על האדמה. מאת אלף פראנקים הקדישה החברה הנכבדה לתכלית התיסדות בתי הלמוד, ואלו הוציאה החברה את הסכום הזה להושיב על האדמה משפחות עניות הלקוחות מאחר דלתי החנויות ומתחת משא הרוכלים – הלא יבצר ממנה להשפיע טובה גם על מאה משפחות כאלה. כי איככה יספיקו אלף פראנקים לקנין שדה ולבנין אהל וגרנות וללקיחת שור וחמור וכלי המחרשה לעבודה היותר נחוצים? ולוא גם לא נפון עוד אם העניים האלה יושעו ויצליחו במלאכתם ועמל החברה וכספה לא יעלו בתוהו – אך במה נחשבו משפחות מספר כאלה מול ההמון הרב ההולכים בטל, ועוד יותר מול הצרך הנחוץ להפיק חלק גדול מן האומה לאכרים? הלא כמר מדלי המה! ואם גם בהתעורר כל ישראל שכם אחד לעשות ולפעול לטובת הענין הזה אולי יצליחו להעלות מספר בתי אבות הנושאים עד כדי אלפים או גם עשרת אלפים – אך גם אז במה נחשב הוא? והנה אשאלכם אדוני המבקרים! אם כדי הוא להרתיח כל הגולה כולה כסיר מצולה למען הביא עזרה למתי מספר? הירעשו ההרים והגבעות יתחוללו בלדתם עכבר? לא זאת היא תכלית הקולוניות להושיע אך לאלה אשר נאחזו בהן – אך תשועתם היא מקפת וכוללת. חכמת המכאניקה המציאה את מכונת המחלצים להרים משאות גדולים שנבצר הכח החומרי של האדם לעשותו; וחכמת הנהגת המדינה, בחרה לה את ההוריה – בייא שפיל פארבילד – להטות שפעת המון אדם רב להפצה כאיש אחד חברים, דבר אשר מן הנמנע היה לה להשיגו בפעולות מכונות ישר לתכליתן. אם חפצנו לעורר התשוקה בלב בני עמנו לישיבת קרקעות, עלינו להראות להם מעשה שהיה, עלינו להורותם באצבע: ראו הנה האנשים הללו שומרים אדמתם והנם עומדים על גרם המעלה בחומריות ורוחניות, מדוע תאחרו אתם מעשות כמוהם? באמת לו היו לנו קולניות מאושרות אך מעט, לא היינו צריכים עוד להשתדלות ופתויים: הקנאה עשתה את שלה, ועד מהרה התפשטה הפרנסה הזו מאליה, אם רק הדרך המובילה אליה תהיה פתוחה באין מפריע. אך לא תשיג ידינו לכונן קולניות כאלה, רצוני לאמר: שתושביהן יעמדו על גרם המעלת בחומריות ורוחניות, בלתי אם נפנה עורף לאנשים המגודלים שנתישנו ונשתרשו בארח חייהם, ונשים לב לבניהם לתאר לנו דור חדש מלא כח עלומים אשר יחונך מנעוריו בעבודה זו בשמירה מעולה למעלותיו הרוחניות שלא תאבדנה. ויתערה באדמה כאזרח רענן חמדת כל עין – כזאת עשתה חברת כל ישראל חברים (וד' ירצה פועל ידיה!) וכזאת עלינו לעשות עתה בארצנו. ובגשתנו אל המלאכה הזו, עלינו לשמור דברי חז“ל המחוכמים: הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה; היסוד הלאומי הזה (המון הנערים העזובים לנפשם באין הורים ומורים) אשר היה לקללה ולמארה בכל מדינה ואומה, ואבי כל הפרעת מוסר וסדרי מדינה – נשתדל אנחנו בקרבנו לעשותו ליסוד בריא ובסיס לאומה, ונהפוך הקללה לברכה. הנעזבים האלה, אין למו משפחה ועיר מולדת; החברה מן גו תגרשם ולא תתן למו חנוך מבלעדי החנוך הידוע בבתי ת”ת שבערים הקטנת. בתי הספר מטעם הממשלה גם הם אינם מספיקים להסיר הנגע מקרבנו, כל זמן שלא נתקימה בקשת משה רבנו ע"ה שיהיו כל עם ה' נביאים. גם שמה יפטמו לנערים ידיעות עיונות שאין נפשם אליהן כי תשוקתם לפעולת אבריהם החמושים בגבורה ולשד החיים ולא לפעולת תבונתם החלשה. ולכן הבתים עזובים מבלי בא שעריהם, והנערים כעדרים יסעו בחוצות הולכים בטל ושואלים על הפתחים. ואם ימאנו להוסיף לאחוז באומנותם הקלה והנקיה הזו, גם כאשר יגדלו – ילחצו למצוא חית ידם בדרכים עקלקלים ומעוקמים. והם המה הסרסורים הידועים והשרלטנים המבוהלים, אשר ישימו קיקלון על כבוד בית ישראל: למענם איפוא תכונן החברה בתי מקלט ותקנה לתכלית זו מחוז נכסים גדול שאדמתו פוריה ושמנה. במחוז הזה יוסדו בתי מקלט לנערים יתומים ובנות עזובות שיתקבצו מכל ערי ישראל מכסת נפשות לפי ערך תושבי העיר, ושמה יחונכו על ברכי עבודת האדמה; מלמדים ופקידים ינצחו עליהם במלאכת החרישה הזריעה והקצירה ובכל מלאכת אגרונומיה. מלבד למודי קודש וחול ככל הדרוש לפי מצבם באשר המה בני אדם ובני דת, ילמדו גם ראשי המלאכות הפשוטות והדרושות לאכרים מאד מאד; לנערים: מלאכת הבנין בעצים ואבנים, מלאכת חרשי עץ וברזל חשורי חביות וכלים, אריגת מחצלאות של גמי ושל קנים; ולנערות: טויה, שזירה, אריגה, תפירה, וכביסה וכיוצא בהן. ומבאי שער בית המקלט הזה יתכן לכונן מושבות גם בארצות רחוקות בקצוי ארץ רוסיה, כי אינם נאחזים במשפחה ולא נצמדים למקום זולת מקום. והמה באמונה יעבדו את האדמה: כי מוזרה תהיה למו התנועה הנפשית של העברים ולא ידעו כל דרכי עקיפין, על כן יעשו ויצליחו ויעשו חיל ויהיו למשל ולהוראה לדורם ולדורות הבאים, ומהם יראו ויעשו הרבה כמותם.

אולם קורא יקר! למי אני עמל? האמצא לי אזן קשבת? לא אכחד ממך כי מדי כתבי את הדברים האלה בהתלהבות רוחי ושפכתי הגיוני בחיקך, פעמים רבות נשמט עטי מידי, וכהקיץ מחלום ישבתי דומם ומחריש ושחוק מכאיב לב עבר על שפתי. כי לא נעלם ממני שכל עצה ותחבולה לתקון מעמד האומה הדורשים כסף, יגיעה רבה, התמדה וסבלנות – אך דברי חלומות הם שאין מעלים ולא מורידים ונמנע מאחינו בני רוסיה להוציאם לפעלת אדם. החכם הרשי"פ, הוא היה הראשון אשר הרים כשופר קולו לשום לב לפנה הגדולה הזאת, והנה הוא היה גם האחרון: קולו שקע במקומו כקול קורא במדבר, אין הד, אין איש מתעורר בצדק להחזיק בידו בדבור או בפועל, גם המשכילים והרבנים החדשים גם הישנים לא ישימו לב לשאלה הגדולה והנכבדה הזו. אך זה ינוד בראשו ומצטער כצרת ישראל, ובהאנחו לשברם יפנה לו לתלמודו ולפרקו, וזה יוצא ביד רמה לחרף מערכות אנשי צורה, למען יודע בגוים וכל ישראל כי הוא עשה חיל בהספחו לועד מפקחים על עני לרשום נדבות מתנדבים בספר משורטט בקו שני, ובזה המה חושבים לצאת ידי חובותיהם לשמים ולבריות; והנה אין אני מלמד קטגוריה חלילה לע אחינו בני רוסיה; ידעתי כי לבם טוב ורוחם נדיבה, ועד מהרה יכמרו רחמיהם למראה כל אסון וצער. באין תלונה יתנו לעניים הסובבים ולגבאי צדקה משוטטים בחוצות שנים שנים מן הבקר עד הערב, לנצל צלחתם כמצולה שאין בה דגים. אפס כי גם לא נוכל לכחד את הנראה והגלוי לעינים, כי עוד יחסר בקרבנו הרוח המאחד והכח המושך המקבץ את הפרטים לכלל אחד שלם. לכן רפו ידינו מעשות תשועה כללית ומקפת, ואין עינינו נשואות אלא לאחינו שבחוץ לארץ; הנדיבים היקרים האלה הראו לדעת ישרת לבם ואהבתם לעמם במדה גדושה מאד בימי המצור והמצוק, כי אסון אחיהם הרחוקים נגע אל לבם, וכל חפצם ומאוים להושיע למו בגופם ומאדם. אליכם אנשים יקרים קול בני יהודה צועקים: הושיעו! עליהם החובה, ועליכם המצוה כי כל המתחיל אומרים לו גמור. התעוררו נא אתם ליסד החברה הכללית לכונן קולוניות ומושבות בכל המקומות הדרושים לחפץ הזה, ברוסיה הפנימית או באמעריקה או בהר ה' בארץ הצבי, ולרגליכם תתעורר גם ארץ רוסיה ותתמך בידכם. צאו נא ראשונה להורות לנו הדרך, ובלב שמח ינהו אחריכם כל בית ישראל. וזכרו נא – כי מלבד אשר תביאו עזרה למרבית אחיכם שבצפון בפרט, הנה מעשיכם אלה ישיתו כבוד והדר לכלל בית ישראל, לבל יאמרו עוד שונאינו ומנדינו: אך עם מסחר הוא הגוי הקטן הזה וככנען לעשוק אהב; יראו ויבושו ויחפרו, כי אך המה הרפו ידינו בהעיקם עלינו – ואך שאפנו רוח ושמש החופשה זרחה עלינו, יצאנו לפעולה ולעבודה.

---

מאמר שלישי. תקונים ביהדות

מבוא

פנינו משאלת התקונים בדרך הארץ בישובו של עולם, לפתור שאלת התקונים ביהדות, רצוני לאמר: התקונים בסדרי האומה המיוחדים לה באשר היא אומה ישראלית. הנה הכל מודים פה אחד, כי הסדרים הללו משחתם בקרבם, והנם פרועים לשמצה בסבת גורמי ההפסד שבא זכרם למעלה. ואולם יש אשר לפי דעתם כבר עברה העת לתקן המעות, יען אשר רבו הפרצות מאוד בכנסת ישראל, ואם נאמר לרפא בדקיה, יש לפחוד פן תפול תחתיה פתאום למשואות נצח, מחסרון בנאים נבונים היודעים לחזק בדק בשכירתם, ולבנות – בהריסתם. ע"כ יבחרו לשבת תחתם בידים חבוקות מבלי עשות מאומה. אבל האנשים האלה אינם מרגישים בעצמם עד כמה המה משפילים כבוד כנסת ישראל, החיה ברוח אלוה אשר בקרבה – בדמותם אותה לחומה ישנה שעותדה לגלים. אם באמת היא כהיכל מחולחל ביסודותיו שמפלתו ודאית, למה נתראה להרסה בידים בטרם תפול פתאום ותקבור בגליה כל יקר וסגולה? לא! עצם דומם הנה. אך חיה היא ברוח, ואם מחלתה אנושה הרוח מקרבה לא יאסף, ומחלתה נתנה להרפא ברשות שנתנה התורה לרופא לרפא. לכן בכח הרשות ההיא נאזר חיל ומה' נבקש טוב טעם ומענה לשון להציע עצותינו בדבר התקונים הללו לפני דעת הקהל. ותהי נא ראשית דברינו בשאלה הנכבדה היא שאלת החנוך. לא אל החנוך בכלל אשים דברתי; ידעתי כי גדולים וטובים ממני אנשי חכמה ומדע חברו ספרים אין קץ במקצוע הנכבד הזו, ומה אני כי אבוא אחריהם? חפצי ומגמתי אני להעיר את הקורא על איזו מגרעות בסדרי הלמוד המיוחדים ליהודים, שלא התעוררו עליהם עד היום, ולהציע לפני דעת הקהל שטה חדשה במעשה התרבות.

א. החנוך בבתי הספר

רבים המה היודעים ומכירים, כי סדר הלמוד הנהוג בין אחינו יושבי רו“פ פרוע הוא באין סדרים ואיננו מסכים עם צרכי החיים וישובו של עולם; מאד מאד נפשם תואבת להסירו מקרבם. אך מה יושיבו במקומו? נבוכים המה, מבלי דעת למצא את הדרך הישרה בלמודים שבו יותאמו חפצי הדת וחפצי העולם. אחרי שהנסיון הורם למדי כי אצל המון בני הנעורים אי אפשר לתורה ודרך ארץ לדור כאחד – יש מהם אשר הכריע חפצם לנטות לאחד מן הלמודים הללו, וישליכו את השני אחרי גום; ויש מהם שבהתגבר עליהם הלמודים זו וזו לא נתקיימו בידם. אולם רוב בני הנעורים בדור הזה עוזבים תורתם מפני למודי חול, ועמה יעזבו גם את יראתם ושמירת המצות. הנסיון המר הזה הרפה ידי האבות מלבקש דרך חדשה בלמודים וכנואשים יתנהלו בעצלתים על הדרך הישנה המלאה לה קמשונים וחרולים. אך עצלותם גורמת להגדיל עוד את המבוכה והערבוב: בניהם עזובים בידי המקרה לתאר את נפשם כטוב בעיניהם, הזמן השוטף ברעש, יגרפם לשבלת החיים אשר תשטפם ותשדדם מזרועות עמם ודתם ותשימם מתנכים להוריהם ולאביהם שבשמים. והאבות – עיניהם רואות וכלות ולבם כים הומה, נפשם ביגון תתמוגג ורוחם נבוך ומשתאה. צר לי על האומללים האלה! צר לי על האבות שהגלו את ביניהם בלב קרוע וישלחום מעל פניהם במבטי חמלה ורחמים; צר לי על הבנים שגלו מעל פני אביהם, והנם תועים ונבוכים לבקש מנוחה; וצר לי על עמי המתהפך בחליו מהמכות אשר חלתה בו יד הזמן, ואין מעלה לו ארוכה, מבלי דעת מחלתו מה היא? כי אמנם שגו מאוד האומרים שיש חסרון בבנין גופו. היהודי גופו שלם ונפשו עשירה בכל הסגולות והכשרונות הדרושות לעם גדול ונשגב; אבל בסבת התלאות והמצוקות, אבריו התפרקו. בכל אשר אנו פונים אנו רואים פרעות וערבוביה. גם סדר הלמוד ראשי מגרעותיו המה: העדר הסדרים והערבוביה ההולכים מנגד לחפץ הטבע וההגיון. הטבע הכינה את האדם בהסכם לצורך הסתעפותו; לאט לאט תבכר בקרבו כחות השכל והתבונה, למען יתנהל בלמודיו לרגל הסתעפותם המתונה; הימים אשר אין חפץ עוד לפעולת השכל בעוד מוחו של תינוק רופס הקדישה הטבע: א) ללמודים התלויים בהרגל ובאומנות – וערכם יקר בתור אמצעים ללמוד נכבדים עצמיים – כמו מעשה הקריאה והכתב; ב) ללמודים התלוים בכח הזכרון לבדו כמו: למוד השפות, כללי הדקדוק, כללי החשבון והלכות פסוקות. שכל אלה מלאכה ואינה חכמה ויוסיפו כח בזכרון; כי לפי דעת הרופאים המובהקים יסתעף הזכרון ביתר שאת בהשתמש בו במדה מופלגה; ג) ללמודים אשר יסודתם בדמיין ובזכות ההרגשה, כמו: למוד מליצות ושירים בע”פ. ככה יסדה הטבע – ואנחנו מהפכים מעשהו של לילה ליום: בהיות הנער כבן שבע או שמונה, כבר יחודד שכלו הבוסר במשחזת למודים מושכלים, מבלי שים לב כמה יאבד הלהב הרך ובלתי מוצק עדנה, מהשחזה כזו. ויעלימו עין לגמרי מהוציא אל הפועל כחות ההרגשה והדמיון והרגל כח הזכרון. ואולם אחרי אשר כלו ימי הנער הרך בהלאותו שכלו בשאלות מושכלות; אחרי אשר כהו רגשותיו ורפה כח דמיונו לרגל הלמודי השמושי – אז יחזרו צעדים אחדים. יחלו לעורר גם כחות לבבו ויתנו ידים להתסעפות דמיונו; אחרי אשר מלא כרסו בתלמוד ומו“מ של הלכה, ישכור לו אביו מורה ללמדו כתב ולשון, לאמן אצבעותיו ולהוגיע כח זכרונו לחוק על לוחותיו מלות שונות או כללים ידועים. היש לך אבוד זמן גדול מזה? בלמוד התלמוד עצמו ילכו לאחור ולא לפנים. סדר חכמינו ז”ל הולך ועולה בהסכם להסתעפות פעולת השכל והתבונה. מהתוהו אל הצורה; מהמעורבב אל המיוחד: גמרא ואח“כ סברה. ואנו מה עושים? תחת לשמוע לדברי חכמים ולנהל את התלמידים הרכים מראשיתם בנתיבות הסלולות והמסודרות בכרם נטעה “יד החזקה” של הרמב”ם ז“ל, ולהבינם טעמי תורה ההולכים לאט ובשטה אחת ומזוקקה, בספרו הגדול של האלפסי ז”ל – נואלו האבות והמלמדים להטיל את בניהם ותלמידיהם הרכים במים אדירים של פלפול וסברא ומדרש מקראות, ודחפום לתוך היער המסובך של שטות ודרשות להיות תועים ונבוכים בנתיבותיו הרבים הנבוכים והמסובכים מבלי מצוא בהם ידים ורגלים¹².

האומנם חדשים מקרוב באו אשר הרחיקו את התלמידים מדרך העיון, אך דפקו את העלות בגרסא מקופיא: להיות שורפים כביצה חיה שבע מסכתות בהעלם אחד. אפס גם המה נואלו מאוד ואינם מרגישים את הסתירה אשר במעשיהם. רבותינו ז“ל אמרו: “גמרא” ואח”כ סברא, אבל “גמרא” “בסברא” זו לא שמענו. והרי זה כצולל על פני המים. למוד מו“מ של טעם וסברא בהעברה מקופיא כלמוד זמר בעל פה, אינו עשוי אלא לקהות את השכל, לישן את כח הבקורת ולהרגיל את הפה להיות הוגה דברים שלא שמעתם האוזן. כבר אמרו חז”ל: “מנעו בניכם מן ההגיון” שפירושו: מן הדבור בלא שימת הלב. אבל לא כך היא המדה בלמוד האלפסי ז“ל: כי אחרי אשר זורה ממנו כל הדרשות והפלפולים של מו”מ וקלט בקרבו אך את הסלת השייכת להלכה הברורה, הנהו למוד נאות ומכוון לכשרונות ממוצעים מבלי שיטריח את עיון התלמידים יותר מדאי במדה שיחמוס מהם פרח עלומיהם וצהלת רוחם כמעשהו היום, אשר עינינו הרואות את גבורי בתי המדרש כצל נהלכים, תוארם כשושנה נובלת בעודה באבה, פניהם חורו, עצמותיהם שופו, ועמודי גום רופפו מחסרון דם ולשד החיים. ולמעלה מכל התלאות הללו – לא יראו פרי בלמודם כראוי וכל יגיעתם תכלה בבהלה; אוכלים הרבה ולא ישתייר בקרבם מזון זן ומכלכל אלא קמעא. וכל כך למה?

עוד זו שנו מחדש בסדר הלמוד התלמודי, בחפצם לתקן והפסידו: כי העתיקו את התלמידים ממקצוע של דיני“ממונות” החריפים והשנונים אל מקצוע של דיני “ברכות ומועדים” הפשוטים וקלים לשכל הנערים. אולם העושים ככה אין להם השגה מאומה מטיב שכל הנערים, ומה שהוא נאה ואין נאה לפניו. יסודי דיני מועדים אינם פשוטים כ"כ כהכרת פניהם החיצונה; יסודי דיני “מוקצה” “ושביתה” “נולד” “והכנה” אינם מובנים לשכל האנושי אלא לשל אלה שטוב בעיניהם חלוק ובלוק מבלי שים לב להבין מה שיראו וישמעו. ומה הגיון משמח לב יש ביסודי דיני “ברכות” וכיוצא באלה? אנחנו, בחפצנו להעיר בקרב הנער את רוח הבקורת להתבונן על מה שמוטל לפניו, ולנטוע בלבו שמחה ואהבה ללמודו בהמציאנו לו קורת רוח בסברה ובטעמים – ראוי לנו פרנס שכל התלמידים ביסודות קיימים וקבועים הלקוחים מעולם השמוש והמעשה שאנו חיים בו, ומקצוע של דיני ממונות, הוא החוג שהאדם חי ופועל בתוכו מימי ילדותו, כי מעשים בכל יום יעוררוהו לעמוד מאליו על השאלות שימצאו בתלמוד את פתרונן, ובמקצוע הזה ישוט התלמיד כדג בתוך המים – ביסודו.

הנה נא ראינו את המגרעות אשר בסדר הלמוד אך גם הלמוד בעצמו אין טוב מסדורו. הסברא הישרה וההשקפה הנכונה הולכות ומתמעטות, והקשי הטעאה והשקפות מעוקלות קנו מקומן, לרגל סכלות המלמדים והתלמידים בחכמת ההגיון. החכמה המפוארה הזו, היא קובעת ומגבלת גדר הדברים ונותנת שמות לכל ציורי השכל והתבונה, והאיש העוסק בענין מושכלי מה וציורי הכל וגדרי הדברים כבר עומדים לפניו נפרדים ונבדלים איש איש בשמו המיוחד לו, הלא בנקל ימצא הדרך להבנת הענין על בוריו, כי בעין ברורה ישקיף על הענינים המסובכים וישלוט בהם כאדם העושה בתוך שלו, וכבעל הבית המסדר את כליו יסדר כל הפרטים למיניהם: המינים לסוגיהם, והסוגים לכלליהם, ואז יגלה לפניו המקום העלול לטעות וינצל ממנו. כמה קושיות וראיות עלו בתוהו ותאבדנה; כמה פארי עמודים ובנינים מפוארים שבנו המפולפלים בהבל פיהם, יפלו תחתם מרוח ההגיון כי תנשב בם? האומנם יש להתפלא על רוחב לב כמה מן הגאונים הנעלים אשר מבלי דעת חכמת ההגיון שכלם ישר הולך. ולפי הרוב לא יחטיאו המטרה; אבל כמה השתדלות השכל והפרזת הזמן דרוש להם עד אשר תסודר סברתם במחשבתם, ועד שימצאו לה מלים להלבישנה ולהוציאנה אל הפועל? ואחר כל אלה אין סגנונם עושה שליחותו כראוי, ויתן מקום לפתרונם שונים. וזהו המקור הראשי לבלבול הענינים אצלנו ולרבוי המחלקות.

ועתה קורא יקר! אם במקום חיותנו כך; אם בלמוד התלמוד אשר גודלנו בו ובלינו ימינו עליו, לא מצאו ידינו להסיר ממנו המגרעות – עאכו"כ כי בהוסיפנו עליו את הלמודים החיצונים הוספנו פרעות ומבוכה בסדר הלמוד במדה אשר הכריחו את התולדות הרעות שזכרנו לצאת אל הפועל. ואנו אין לנו אלא להשיב סדרי הטבע וההגיון על מכונם, ולמצוא דרך כבושה לרבים שעל ידה נעשה את התורה לקנין הקהל מבלי שתצור לחפצי הזמן ועולם המעשה. הדרך הזו הולכת באמצע בין מוקדי אש והררי שלג; חמודות העולם מעבר מזה, הזיה וקהות ההרגשה מעבר מזה עומדים על האדם לכלותו – ומה יעשה? יהלך באמצע. אפס כי לא זה הוא “האמצע” הרחוק מן הקצות ברחוק כמותי שוה משניהם; האמצע הנכון הוא המאחד את הקצוות במשפט כללי אחד עד שתבוטל בו התנגדותם.

מצות תלמוד תורה נעלה מאוד ושקולה כנגד כל המצות. וחכמינו ז“ל שנו לנו את טעמה באמרם: “תלמוד גדול שמביא לידי מעשה”, “והמאור שבה מחזיר למוטב”. הדברים האלה נעלים ומושכלים מאוד ולא כל אדם יבינם על אמיתתם. הסגולות הללו שמנו רבותינו בתלמוד תורה, אינן מתיחסות בדרך ישר ללמוד ההלכות וידיעת פרטיהן. המאור שבתורה הוא הרוח הנעלה של קדושת המחשבה, קדושת המעשים וקדושת המדות השולטות ביסודותיה. ולא ידיעת ההלכות מביאה לידי מעשה, אך העסק והשגיה בדברים מושכלים שאינם נקנים אלא בקדושת הלב ובבחינת הלב. וההשכלות והיגיעה בדרישת אור האמת היא היא המעדנת את הנפש ועושה את האדם בן חורין מיצר הרע. כי טבע נטוע הוא בנפש האדם לאהבה את הדבר שהוא שונה בו וחן מלאכה על בעליה. כמו שעינינו ראו באמת אשר העסק בתורה הוא שעמד לאבותינו בצוק העתים ובתמורות הזמנים לבלי נכחד חלילה מעל פני האדמה. והוא שהחיה רוחנו הטובה תועלת רבה מאוד בו, במנעו את לבבנו לסור מאחרי ה' ולהתרפה בשמירת המצות, ולא נוכל לפנות לו עורף מבלי אשר נגרום הפסד רב ליהדות. אפס לקבלו בעינו ובצורתו כמו שהיה עד היום, הוא ג”כ דבר שאי אפשר. הלמוד ההוא בצורתו הישנה, אם כי הפליא לאומה בקיומה, הפליא גם מכותיה. כי בהיותו נושא ונותן בענינים וביחסים שהיו להם עמידה בעולם שהיה לפני אלפים שנה, התיק רגלינו מן האדמה והפרידנו מן העוה"ז ובשעה שאנו עוסקים בתלמוד הננו כמו אחז מלאך בציצית ראשנו והביאנו לעולם זר ומוזר ונבדל הרבה מן העולם שאנו חיים בו. האמנם כי חכמי לב ואנשי המעלה יודעים וממהרים למצוא ידיהם ורגליהם גם בעולם ההוא. בסקירה אחת יבינו אשר לפניהם, ולבם יבחן להוציא תועלת מעולם העבר לעולם ההוה במה שישתנו בתנאיהם – ואולם המון בני האדם אין בידם ההבחנה הזו, ובהשקיעם את עצמם בלמוד התלמוד יעתקו מעולם המעשה לגמרי, ויחשבו כי העולם שהתלמודיים היו בו הוא הוא העולם אשר יסובב גם אותנו, והדבר הזה היה סבה גורמת לעִוֻוּת השכל ועקול המשפטים וההשקפות. עוד זה עשה לנו הלמוד ההוא, בהתיחדו בד' אמות של הלכה, כי הוציא ממחיצתו כל הידיעות השמושיות והחכמות המפוארות הנחוצות לאדם באשר הוא בן מדינה ומקשות אותו. הלמוד ההוא בהתפשטו בהפלגה יתירה, כבש לפניו כל שדי השכל וכל נתיבות העיון ונעשה כולל ומקיף, יחיד ומיוחד; ואנחנו, הלא אזרחים אנו, וחיים בדור דעה שכל חכמתו ומדעו מתיחסים בשארות קרובה עם החיים, ולא עוד יסובבו במעגל צר של שעשוע והתקשטות הנפש, בימינו אלה כל מלאכה ומשלחת יד צריכה למוד ודורשת ידיעות הרבה; חלפו הימים אשר הָעָרמה ובינת הלב הספיקו לכונן הצלחת איש ולבנות את ביתו; לא דבר שפתים, אך חכמה וידיעות שמושיות למסחר ומלאכה. ועתה, היעמוד הלמוד ההוא עוד ימים רבים? אם גם יאמרו שומרי הדת לבנות דיק וסוללה להגן עליו, היצליחו? היתכן איפוא כי החֵפֶץ להתעשר או למצער למצוא פרנסה בריוח, לא יגרשהו אל ארץ גזרה?

אפס אם אמנם ידענו והכרנו חסרון החנוך הדתי או התלמודי בתכונה שהוא בידינו עתה, אין לנו לבהל ברוחנו כמעשה המתקנים המתלהבים האומרים לבנות כרך גדול של רומי ביום אחד: להסיר את החנוך הדתי מממשלתו ולהושיב תחתיו את החנוך האזרחי. אם גם החנוך הזה נאות מאור לאדם באשר הוא מדיני – דתנו מה תהא עליה? התספיק לנער העברי תורת הקתיכיזמים, אשר ילמוד לצפצפה כעגור בעל פה; התספיק זאת לו להשקות את לבבו הרך באהבת הדת והלאום? היועילו איזו פרזות שדופות וצנומות, להצית בלבו את שלהבת הקודש אשר האירה רוחו באמונה צרופה, והשפיעה חום וחיים בכל עלילותיו? החנוך האזרחי בהתגברו גם הוא, לא תבוא ברכה לרגליו, כי הוא יגרש מפניו רכות ההרגשה ורוח החסד ואהבה ויעשה את האדם כעצם יבש וכמכונה נעדרת רגש, הפועלת פעולתה כל היום לאסוף כחול כסף ולהרבות אוצרות; החנוך האזרחי, ישקיע את האדם במַטְרִיַלוּת יותר מדאי, ואי אפשר למסור בנינו בידיו לצמיתות. ואיככה אפשר להעשות לו סנגורים? האנשים שיש להם סבה לחשוב אשר קרואים המה מן ההשגחה להטפל בהנהגת מסבת ההסטוריה של בני עמם (ומי הוא האיש שאינו קרוא לכך? וכבר אמרו חז"ל לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו כאלו מחצה חייב ומחצה זכאי, עשה מצוה אחת אשרהו שהכריע את כל העולם כולו לכף זכות וכו'. קדושין מ:). עליהם לכלוא את הרוח הסובב את גלגל הזמן לבלתי יתהולל, ויסוב במתינות למול מגמת פני התועלת; אך חלילה להם לדפקו עוד ולהצניפו צנפה נמרצה – פן יתפוצץ לרסיסים. הנהגת האומה מסורה בידי חוקים הסטוריים כוללים אשר כמוהם כמו חוקי יסודי הטבע הנם שובבים ומתפרצים, לולא שנמסר השלטון לאדם לרדות בהם ולכבשם תחת ידו. המקרים או פעולות הזמן, מתנועעים בתנועה תמידית רצוא ושוב. תכלית התנועה ההיא: לתת פלס ומשקל לעלילות הזמן, לבלי יתגבר הקצה האחד על חברו במדה גדושה. המקרים יתנועעו בין שתי נקודות קצוניות, בבואם אל האחת ישובו אחור לעומת הנקודה שכנגדה. הנה החנוך הדתי אשר היום משחתו בקרבו, נחוץ היה מאוד לשעתו, בהתגבר רוח⁻קנאות להדוף מפניו את היהדות. על ברכי צורך הזמן או על פי שומת ההשגחה המסתתרת, ראה אז אור חלד, להציל את ישראל מן האבדון. צפור דרור לי היהודי, אשר כְשחָשָה נפשו סערה וחזיזים הקרובים לבוא ישוב אל קנו ויתחבא שמה עד עבור סופה. בשעה שהרוחות הרעות שלטו בעולם אשר קמו על היהודי, להכחידו מתחת שמי ה', בא עמי בחדריו ונחבא תחת כתלי בית המדרש, והחנוך הדתי היה עליו לסתרה; אבל כמעט שם החנוך ההוא משטרו בארץ, לא היה אדם אשר ידע לשים מעצר לרוחו, וילך הלאה לדרכו כנחל שוטף במרוצתו, ויכבוש לפניו כל חלקי החנוך של ד"א וישובו של עולם – עד כי נפל אור פניו ועזוזו הפנימי חלף הלך, כתולדות כל נטיה לאחת מן הקצות, נטיה עד הראש, שמקלקלת גם את הטוב הצפון לצד שנוטה אליו. עתה החנוך הזה, למרות התפשטותו הנראית בהמון העם כחו עזבו והנהו במורד תקופתו, ואם כי לא הרחיק עוד מחוג הצהרים אך מגמת פניו מטה מטה. ולעומתו החנוך האזרחי יגבר חילים, וכגבור בחור ירוץ אורח בכח עלומים ויגרש מפניו מורך לב, קלקול הטעם והעדר דעת ישרה; הוא ילך דרכו לבדו ולא לעזרתנו הוא צריך. אך זהו מה שמוטל עלינו: לשים רסן בפי החנוך החדש, לבלי יבוא גם הוא לקצהו האחרון. הנה כל בני אדם אשר נתן הזמן עט סופר בידם, הפקדו בבחינת מה מן ההשגחה להיות אפטרופסים לדורם ולדור יבוא. ולכן עלינו לבקש ולמצוא את הדרך האמצעי שבו יותאמו החפצים הרוחניים עם החפצים החומריים, ולהציעו לפני דעת הקהל, מבלי אשר נפחד לשוא, פן נתעטר בעטרה שאינה הולמת אותנו.

“בכל דרכיך דעהו” זוהי פרשה קטנה כל גופי תורה תלויים בה וכוללת יסוד גדול שעליו נשתכללה דתנו והוא: לקדש את היהודי בקדושה יתרה, עד שיושם מקודש לשמים הוא ומחשבותיו והרגשותיו פנימה, וכל חוליו בבית ובחברה יעשו על טהרת הקודש. בהתנהלה לרגל היסוד ההוא, הפיצה התורה את אורה בכל קמטי החיים ותשם משטרה בכל מעשי איש ועלילותיו, לתת להם קצבה וגבול ולהקדישם בקדושה הראויה להם. וחפצה הצליח בידה, עד שבאמת אנו רואים ומכירים בחיי היהודי אשר רוח קדושה מסבבת אופני פעולותיו ונותנת בהם חיים ונשמה. והנה הרוח הזה השולט ביהדות לכל חלקיה, למה יבצר ממנו להשתרע גם על פני החנוך? תכונת החנוך, הלא היא תכונת האומה כולה, כי צורת התולדה ביולדתה! ולכן הדרך הישרה בהחנוך הוא בהאציל הדת מכבודה על הלמודים השמושיים – ויקדשו. מצות “תלמוד תורה” אינה מתגבלת באמת בגבול שגבלו לה ההרגל והמסבות, בצמצם אותה בתוך הגדר של למוד ההלכות! אך תפשוט כנפיה על כל סעיפי הלמודיות והמדעים. כי מושג “התורה” ביהדות מתרחב ומתפשט מאד, כמו שהטבע היא כליל כל מעשה בראשית כך “התורה” היא תכנית כל מעשה המחשבה והשכל; כל החכמות והידיעות שיש בהן תועלת לאור ואמת ולצורך ישובו של עולם יש בהן משום “תלמוד תורה”. כי מלבד אשר כל החכמות והידיעות דרושות לשמוש הדת עצמה, כמו חכמת המשפטים, לדיני ממונות; חכמת הרפואה, הנתוח וידיעת הנטעים והצמחים – לטרפות, נגעים, אחלות וכלאים; חכמת החשבון, השעור והתכונה – לדיני ערובין וקה“ח; וכיוצא באלו הלכות שאי אפשר לפורטן; חכמת הדבור וההגיון, להבנת מדרשי חז”ל באגדה והבנת דרכי המדות שהתורה נדרשת בהן. ומלבד מה שיש בהן תועלת ליראת ה' ואהבתו, כמאמר דוד המלך עה“ש “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו וגו'” – ועי' ה”ה שער הבחינה – הנה גם בעמדן בפ“ע קדושה חופפת עליהן. זה לשון הרב הגאון והחסיד מוהר”ז מלאדי ז“ל בספרו הנפלא “לקוטי אמרים” פ”ה: כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, ד“מ: כשהאדם מבין ומשיג איזו הלכה לאשורה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה ושכלו מלובש באותה שעה בההלכה שהיא חכמתו ורצונו של הקב”ה שהלא כך עלה ברצונו יתברך שמשפט הלכה יהיה כך וכך. וכשהאדם יודע ומשיג בשכלו פסק ההלכה על אמיתתה, הרי הוא תופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב“ה דלית מחשבה תפיסה ביה כלל. וזה מענותנותו של הקב”ה שאתה מוצא במקום גדולתו, שצמצם כביכול חכמתו ורצונו בתרי“ג המצות והלכותיהן וכו' למען יוכל האדם המוגבל להשיגן בדעתו ולקיימן, עכ”ל. ע“פ הדברים האלה נבין מדוע אנו יוצאים ידי חובת ת”ת גם בלמוד ההלכות שאינן נהוגות? מפני שגם ההלכות האלה עכ“פ הנה חכמתו ורצונו יתברך; אפס נלכה נא על הדרך הזה הלאה ויוצא לנו מה שאמרנו. האם בספר התורה לבד גלה לנו השם יתברך את חכמתו ורצונו? האם לא נגולו לפנינו ספר השמים וספר היקום ללמוד מתוכם חכמתו ורצונו של יוצר בראשית כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה? בברוא ה' את העולם על התכונה כמו שהיא לפנינו, הלא גלה רצונו כי כך הנין לו, וכשנתחקה על שרשי הטבע לדעת הליכותיה, הרי אנו עסוקים בקדשי שמים, כי כשם שצמצמם רצונו יתברך בתורתו כך צמצם את עצמו כביכול בעולם. וכבר אמרו חז”ל: היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר “ואל פועל ידי לא יביטו”

והנה אם נאמר עתה כי חפצנו לתת לפני בני עמנו תכנית “חנוך דתי” אין לטעות ולאמר שכונתנו להוציא מכללו כל חנוך מדעי, חנוך אזרחי וכל חנוך בעניני ד“א וישוב העולם – ונהפוך הוא, כי חפצנו אשר החנוך הדתי ההוא יכלול בקרבו כל מיני החנוך האלה שמנינו, ויוסר החיץ המבדיל בין למודי הקודש והחול; למען ידעו ויכירו כל באי עולם כי אין כבודה של היהדות אך לפנים ממחיצת ערפל של הדמיון או בעמקי מצולות ים התלמוד. כל החכמות והמלאכות, המה העמודים אשר העולם נשען עליהם וגורמים הסתעפות התבונה ותקון המדות. ולכן העוסק בהם, כמוהו כמו העוסק בנגעים ואהלות דורשים ברצון ה' וחוקרים בתכלית שדי. לא די לנו לעשות את ההשכלה אחות לדת – אחיות לא תמלטנה מהיות צוררות אשה לרעותה – ההשכלה תהי בת להדת. על ברכי אמה תתגדל ותסתעף; הדת תחובבנו לאהבה את העולם והחברה, את הידיעות והמלאכות. כללו של דבר! הדת תתלכד עם החיים החדשים, כמו שהתלכדה עם החיים בכל דור ודור. והיה בהתפשט הדעת הזו בין העם ותקנה לה אחיזה בלבבם או אז נלך לבטח דרכנו כי מלאנו משאלות הדת והזמן גם יחד. ההשכלה וצורך ישובו של עולם אשר עד היום היו צוררים לדת, ישובו להיות המה בעצמם המעוררים את רגש הדת והשומרים על מעשה המצות. הדעת בנפש היהודי: כי בהביאו טרף לביתו שכר מצוה בידו, ובהשקיעו עיונו בכל דבר חכמה שכר ת”ת בידו – הדעת הזו לבדה תקשרהו אל היהדות בקשר אמיץ מאוד, ולא דרך חדשה אנו נותנים לפני דעת הקהל, הדרך הזו כבושה היא מרבים ויסודתה ביהדות. כבר נמצאו לחז“ל בזה מאמרים, והרמב”ם ז“ל דבר בקדשו בפרקיו בענין ההוא, וידוע ומפורסם בין המקובלים המאמר הנפלא: “חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד יהודים”. אלא שעם כל זה לא נכחד מאתנו כמה מן הקושי יש בדבר להביא תמורה בדעות המשקעות ולקבוע בלב ההמון משפט אמת שלא הסכין בו. מלחמת האמת עם השבושים שהכו שרש היא המלחמה היותר כבדה שבעולם. גם אנו לא נוכל לדעות השוררות כהיום על דברת “תלמוד תורה” בלתי אם נשים אל הערמה פנינו, להערים על המשפט הנאמן שבארנוהו להכניסו במוץ שלו לבלי יתעוררו עליו הקנאים הנבערים הן ידענו מאוד, כי אם גם כל דבר חכמה והשכלה נכנס בגבול “התורה”, עכ”פ אין כל אלו אלא פרפרות לחכמה; אך גופי תורה הם הם כתבי הקודש והתלמוד, ומבלעדם אין תקומה ליהדות. לזאת איפוא לא נוכל ולא נאבה להסיר את העלם מבלי ללמדם. ונהפוך הוא: אויר בתי הספר אשר לילדי ישראל ידושן מריח עמודי הקדש; כל נער עברי תהיה לו הכרה אם מעט ואם הרבה בדת ישראל ובספרי ההלכה והתלמוד, ובקיאות שלמה בכתבי הקודש וקורות הימים לישראל. אולם הלא הקדוש לא ירד מקדושתו גם אם יושם בכלי חול, והחול הלא יוקדש בכלי! כתבי הקודש לא יגרע מקדושתם מאומה אם ילמדם הנער גם בשפה נכריה זולת שפת קודש; גם קורות ישראל מאמרי חז“ל ומוסר הדת הישראלית, יש להם ללמוד באחת מן השפות האירופאיות הדרושות להם לפי מצבם ומקומם. אבל הידיעות השמושיות תכתבנה בלשון הקודש ובצורת ספרי הדת. ד”מ: קורות הימים הכללים תכתבנה בסגנון דברי הימים אשר בתנ“ך בשפה צחה ובפסוקים; חכמת הטבע, החשבון והתכונה, תכתבנה בסגנן הלכות הרמב”ם, וכל מקצוע מהן יחובר אל פרקי הרמב“ם במקום הראוי לו: חכמת הטבע – בהלכות יסודי התורה; החשבון והתכונה – אל הלכות קדוש החדש, וכדומה. המלמדים וההורים ירגילו את הילדים להאציל כבוד ויראה לספרים הללו, לשמרם לבל יפלו על הארץ, לבלי יונחו עליהם דברים של חול וכיו”ב. מדעתי כי רבים יתמהו על דברי אלה ואולי גם ילעגו לי; אך מי אשר התחקה על לב האדם ויודע מה עצמה עליו פעולת דברים חיצונים הנראים כנקלים הוא יתן לדברי צדק. והדבר הזה מסור בידי אנשי עליה אשר דעת הקהל מסורה בידם. והלואי ישמעו לעצתנו, כי אז עשו חסד גדול עם הדת לתת לה שארית. צאו וראו ברבן יוחנן בן זכאי: בימיו חרב ביהמ“ק, כנסת ישראל חשבה להשבר, על ראש הדת רחפה סכנה נוראה, כי העבודה נשבתה, היהדות אבד מרכזה, ורוח הדת אבדה את גויתה אשר התלבשה בו – עד שבא ר' יוחנן בן זכאי ולמד: “שקולה גמילות חסדים כנגד קרבנות”; פעם אחת היה ריב”ז יוצא מירושלים ור' יהושע אחריו וראה בהמ“ק חרב, היה ר' יהושע בוכה: אוי לנו על זה שחרב, מקום שמכפרים עונותיהם של ישראל. אמר לו ריב”ז: בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזוהי? זו גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח (אבות דר“ג פ”ד). מורי ורבותי! גם בימינו היהדות מרחפת בסכנה. בהמ“ק של התורה אשר בנינו ושכללנו ח”י מאות שנה, אומר לההרס, השכילו גם אתם להפיח רוח חדשה ביהדות, או טוב מזה תנו צורה חדשה להרוח הישן, כי הרגש הדתי הוא כשלהבת שאין לה אחיזה אלא בגחלת.

אך אל נא תבהל, קורא יקר! מפני תולדות חנוך כמוהו, שבמתכונתו היה בידי כהני הנוצרים בימי הבינים ולא הועיל לעולם אלא להותו; אל תאמר: הן ע“י חנוך כזה חשכו עיני השכל והתגברה ההרגשה והתלהבות הדמיונות, ומבטנו התחולל רוח קנאות כשצף קצף לשחת כל נפש ולהחניף האדמה תחת יושביה בדם המסים, להיותו חסר במים האנושות וההומאנות – ואיככה נעוררהו מקברו שנית לפעול פעולתו בחיי העברים? הרגע נא, קורא יקר! אם החנוך שכמוהו הרבה לעשות שמות בקרב כל עם ועם. לא לנו לגור מפניו. הסגולה היקרה שבדתנו תתן בידינו ערובה ושמירה היותר נאמנה לבל ילוז רוחנו ארחות תוהו ועקלקלות, כי גבהו דרכיה מאוד וכמו אביה צור ילדה, במקום גדולתה שם ענותנותה. בכל התרוממה לשגוב המחשבה ולטהרת הרוח לא הלהיבה דמיוננו, לא הכליאה רוחנו ולא העתיקה רגלינו להנשא מעל האדמה על כנפי ההזיה. הנה קורות הימים תלמדנה אותנו דעת, כי בכל פעם שרבו הלחות המקלקלות מזי הדמיון וקלויי ההזיה בגו האומה – גרשתם מן גו ויתאספו בנגע צרעת אשר נקטע אחרי כן. עדים לדברינו הן כתות האסיים והשבתאים… הן זה אות נאמן ובטוח כי בריא ורב לשד החיים אשר ביהדות. ואם אמנם שהיהדות משקפת על החיים בהשקפה רוחנית, אך יש השקפה אחרת כנגדה הנותנת פלס ומשקל אל פעולת בת זוגה. דתנו בכל היותנו רוחנית. היא גם ריאלית (עוסקת בישובו של עולם); היא מבכרת את המעשה אשר רוח בקרבו ע”פ המחשבה המופשטה ואינה מפרנסת את מכבדיה בעיונים של הזיה ועליצות הנפש. כל חפצה לקדש את החיים. העולם וחמודותיו לא נבזו בעיניה כצל עובר, כי טהרת המחשבה וקצב המדה המוסרית מקדישים אותם ונותנים לחמודות העולם קיום ערך ותושיה. אין סתירה בין שתי ההשקפות הללו, כי בהתעלות שני ההפכים יתלכדו בכלל אחד גבוה, אשר דתנו מכרת את הרוחני ליסוד ועצם התושיה ואין המהות או הצורה החומרית טפלה לה אך בטלה מלפניה במציאות. החיים החומריים אינם הכנה לחיים אחרים רוחניים, אך החיים החומריים בעצמם ג“כ המה רוחניים שנתגלו במאמר והגבלה. ואם אמנם, שהאידעה ההיא אשר באמת היא יסוד היהדות לא הועילה להציל את היהדות בימי הבינים מהשתכר מרע ההזיה אשר עבר אז על כל העמים ויהוללם – הלא כבר אמרנו כי היסורים מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו; התלאות והרדיפות אשר עברו על היהודים בעברת זדון וקנאה קשה כשאול המרו את רוחם והפילו תרדמה על הרגשת החיים והעולם, ובכ”ז גם בימי החשך והתלאה האלה קמה דעת היהודי צלולה וברורה למעלה מדעת בני גילו באומות העולם. אם גם עצמו שופטי הדעות הקנאים אשר חקו את כהני הקתולים וחכמינו עדים לדברים שבלב לרדוף באף את כל אשר מחשבותיו לא כמחשבותיהם – הנה הקנאה ההיא לא יצאה אלא כנגד המלעיגים והמבזים בשאט נפש את הדת והאמונה; אבל מעולם לא פגעו חציה באנשים ישרי לב ותמימי המדות אשר הרשו לנפשם לקבוע הלכה בדעות שלא כרצון חכמים. דתנו לא תחתום בעד אור המחקר וההשכלה הישרה. בשומה מעינה אל המעשה, הניחה את העיון כשדה הפקר. ובגדרה בעד שרירות הלב והתגלותו, נתנה דרור למחשבה. דיינו באמונה הכללית של מציאות רוחני נעלם סובל עולם ומכילו בעזיבת כל ציור מיוחד בהבנתה, כי מסור הוא בידי שקול דעתו של האדם לסדר לו את מושגיו כפי השגת בני דורו או לפי השגתו האורגינאלית. גם בלמודי הדת עצמם חרות הדרישה והבקורת קנתה שביתתה. מי שהוא גמיר וסביר הוא מומחה לרבים להורות הלכה למעשה לפי שקול דעתו ביסודות הקבועים ומונחים. התורה היא קנין ומתנה לבני האדם. ויען שאין תולדה מקודשת ומחללה אצל למוד התורה ע“כ היתה התורה לקנין הקהל ויד הכל ממשמשים בה. ובמדה זו היתה חרות הדרישה והלמוד השמירה הנאמנה על הדת בימי החלאה, לבלי ירבו להתערב בה סיגי ההבלים וההזיות ולבלי יתעצמו עמה במדה שהתערבו והתעצמו בדתי כל עם ועם. כהני הדת הקתולית לקחו גדולה לעצמם להיות אפוטרופסי הדת מבלי לתת לאנשים שאינם מקודשים לבוא בהיכלה. עד כי מצאה המצאת הדפוס על פני חלד והביאה אתה ראשית בכוריה, את כתבי הקודש תנ”ך, התמרמרו עליה כהני הקתולים ויקראוה “המצאת השטן”. לבם נבא להם אשר אם ירבה העם לקרוא בכתבי הקודש ויתבוננו לחקור את העדים אשר על פיהם זכו הכהנים לכבוד קדושתם, מי יודע אם תקים עדותם? ואולם חכמינו בעלי התלמוד ז“ל נושאי דגל התורה שבע”פ, אף שלמודיהם והלכותיהם עוקבים ג“כ לפעמים את המקרא ומוציאים אותו מידי פשוטו – לא פחד לבם מפני אור התורה הכתובה שיפיץ על גוי ואדם יחד, וקבעו כתיבת ס”ת ותלמודה לקטנים וגדולים למצוה וחובה, לעומת מעשה כהני הקתולים; הרי לפניך מעשה דר' חייא ב“מ פ”ה! וכל כך למה? אלא שעצמה בקרבם ההוכחה הפנימית אשר חרות הדרישה תביא את ההוגה בחכמה לאותה המטרה שהגיעו הם עצמם אליה; גם המה העלו הלכות וקבעו הדינים ברוב עם, וכל מי שהיה לו להשיב לא היה רשאי לכלוא דבריו גם בפני שגדול ממנו, שנאמר: לא תגורו מפני איש (סנהדרין) גם המה נכנסו בתוך הגיון כתבי הקודש והתחקו על רוחו – רוח חסד אשר עליו עולם יבנה. – ולמה יאמרו להסתיר את המקור אשר ממנו שאבו אור וחיים לנפש ולגויה? היפון לבם איפא בעצמת האמת פן לא תעוז על טענות שדופות הצומחות מעצמות אותיות יבשות ופשטות הכתובים?

מעתה ראינו כי מבטן היהדות לא תצא הרעה של החשכת הרוחות וההתלהבות הקנאית. ואם כי בימי הבינים, ימי תוהו ובוהו שלטו גם בנו הרוחות הרעות המחריבות העולם, רוח הזזית רוח קנאות ורוח עולה מעמקי שחת וצלמות לכלוא את רוח הפרזון בלב אנוש ולסוך בעדו קרני אור עולם, הלא רב לנו לשים לב אל אנשי שם הגדולים בענקים כבן חסדאי, אלבו ואברבנאל, ראשי חכמי הדת ונושאי דגלה, אשר כאור חסד נעים עלתה שלהבת רוחם והארת מחשבותיהם החפשיות בשעה אשר שלהבת אש אדומה כדם העולה ממוקדי עצמות אדם האירה את הלילה האיום לקהל הגולה; רב לנו לשים לב אל האנשים האלה למען יוכח לבנו כי ההשחתה הרוחנית שזכרנו בכל מחלה חצונית לא הכתה שרשיה עמוק בקרבנו, ולא בנו סבתה אך למדנוה מן הגוים שהיינו שרויים בתוכם, כמו שלמדנו מהם עוד כמה מדות מגונות וטובות, אך התורה והדת הישראלית נקיות מכל אלה. בהתבונן על אשיות החברה והשלום הכללי לא יתנו משחית לחבל בידי ההולכים לאורן, לבלע ולהרגיז את העמודים שהעולם נשען עליהם. בידי הדת הישראלית נוכל להבטיח את חנוך בנינו באין כל מגור ופחד. ילמוד היהודי מה שלבו חפץ! יתאר את נפשו לאומן, לסוחר, לסופר, לרופא או לפילוסוף – אך רוח היהדות ירחף על תלמודו. וגם למודי הדת הפרטים לא יהיו מוזרים לו במדה ושעור הראוי; לא ילמדם למוד ארעי והלכות קבועות, אך ישתדל ביתר שאת לבוא בהם עד ידיעת היסודות הכללים, ואם כי למוד קשה הוא ודורש עיון הרבה, אם חפצנו לעמוד על שרשי הדברים מתוך התלמוד עצמו, הלא יש בידי חכמי הדור לחבר ספרים מועילים אשר בסגנון מבואר ומוטעם יקלו העיון על התלמידים, בהציגם לפניהם את הענינים מוקפים ומבוארים כראוי.

הגדתי לך את כל לבי, קורא יקר! ואולם הנני מוסר מודעה אשר לא דברתי אלא בהוה ומצוי ולא דנתי את העולם אלא ברובו, רוב המון הנערים אשר שפעות שפעות נכנסים לבית הספר ויוצאים לדרך ארץ – עליהם יסוב דברי. המה מוזהרים לפי דעתי לבלי להשקיע עצמם יותר מדאי אצל דבר הלכה ולשבות עי"כ ממלאכתם: אבל ראיתי בני עליה והמה מועטים אשר נשאם לבם להקדיש נפשם לתורה ולתעודה לחדור בתעלומות חכמת היהדות ולבוא עד חקר ים התלמוד ונבכי מצולותיו, הם המה הקרואים מן ההשגחה להיות משרתי ה' וכהנים לאל עליון ודורשים חנוך מיוחד ובתי ספר ובתי מדרש מיוחדים, שבהם יכריעו למודי הדת לעומת שאר כל הלמודים. בתי מדרש הללו יכוננו על אשיות התורה והתלמוד וגם הלמודים החצונים שילמדו בהם (שעכ"פ נחוצים המה בדורנו אף למתבודד ומה גם לאיש העומד בראש העדה ונוטל חלק בהנהגתה) ילמדו בהשקפה אל התלמוד והדת. אך מבתי מדרש כאלו נוכל לקחת “רבנים” לראשינו.

ב. הרבנות

עַמִּי! נוֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וגו', עַמִּי! מְאֵשְׁרֶיךָ

מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחוֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ. (ישעיה ג')

“אבל מה חפצנו בבתי מדרש חדשים לרבנים – הלא פתוחים לפנינו בתי המדרש שיסדה הממשלה בטובה לפי חפץ משאלות הזמן”? ככה ישאלוני רבים אחרי קראם דברי הראשונים: רבים ישאלוני ככה, כי בעונותינו שגברו, גברה כ“כ המבוכה והתאבכות המושגים אצל צעירי הדור ביחוס לשאלה הזו, עד כי יחשבו סיגים לזהב מזוקק. בכל יום תצילנה אזנינו מתלונות גבורי ההשכלה הללו על עם ה': מדוע לא יטו שכמם לסבול עול הרבנים החדשים? מדוע לא יכירו כח רבנותם? מדוע לא יתנו לרבנים האלה את משכורתם ביד רחבה ובסבר פנים? וכיוצא באלו שאלות משאלות שונות, אשר היו לזרא ולגועל נפש לכל איש אשר לא הוכו עיניו בסנורים, וחושיו בו לחרוץ משפט כחלים ובריא בדעת מיושבת. והנה יען אשר שמתי לי למטרה במחברת זו, לפזר ענני המבוכה בשאלות שונות ולהגיה או בנבכי תוהו – ע”כ זאת חובתי גם עתה ואעשנה, לברר גם את השאלה הזו בצביונה. האומנם לא נעלם ממני שכבר קדמני וגם הפליא לדבר בשאלה הזו בהרחבה החכם והמעמיק בעיון מוהר“ם איזמאגן נ”י במאמרו הנכבד “הרבנות” הנדפס “בהמליץ” 1870. אפס אם הוא ירד לעמקה של ההלכה, אני שט אך על פני השטח להורות לנבוכים את מבוכתם בסגנון השוה לכל נפש, ומשנה לא זזה ממקומה.

הכהונה או הרבנות, היא הממשלה המוסרית אשר תשים משטרה בקרב הכנסיה. באמצעות רגש הדת, למשאות את הרע משרשו ולהפריח את הטוב במקומו בקום ועשה. הכהנים או הרבנים המה נושאי המשרה אשר הפקדו מטעם העם בשבועה לנהוג נשיאתם על פי תורת מורשה – תורת מורשה? הוי מתלאה! הלא זה הדבר אשר היה לאבן נגף ולצור מכשול לצעירי הדור. “תורת מורשה? לא! תורה חדשה אנו מבקשים! תורה חדשה עתה תצמח!” אבל, הסו נבהלים! לא זה המקום להוכח אתכם על חלומותיכם, כי לא כללים אני קובע. הנה בכל אשר תערוג נפשכם לתורה חדשה, הלא לא נעלם מכם כי רוב בנין ורוב מנין של אחב“י בזמן שאנו בו ובמקום שאנו עומדים עליו, כלומר: בזמן ההוה ובארץ רוסיה ופולין – חפצם עוד בתורת מורשה, וכל מגמתם לצאת בעקבות אבותיהם ובדרך שכבר דשו בו רבים מאז. ואך זאת יטילו לחובה על רבניהם, להורות למו את הדרך ההוא לבלי ילכו תועה בו בעצמו, אבל לא לסול להם מסלות חדשות ולברוא תורה חדשה. קנצי למלים שלא מעניני, הנה זאת איפוא חקרנוה: כי חובת הרב לנהל את עדתו (עכ"פ בזמן ובמקום שאנו בו) בדרך שהיהודי מאמין כי על ידה יושע ויאושר חלקו בארץ החיים. ואיזו היא? הלא היא דרך קדושת החיים שבארנו ענינה בפרק הקודם. שמה הראנו והוכחנו, כי היהדות אינה מצומצמת במעגל הצר של עסקי שמים לבדם, אך נגוהותיה מתפצלות על כל נתיבות החיים ורוחה סובבת וממלאה את כל העולמות מעולם האצילות עד עולם העשיה – ומי איפוא יעוז לכהן פאר בהיכלה בטרם בא עד חקר מסתריה? מי ימצא לבבו לעצור בעדה יהודיה הקלוטה והחיה מרוח היהדות, בטרם נגזלו לפניו תעלומות התלמוד! התלמוד…? גם זו מלה הרת אסון, אשר חס מלהזכירה בפני צעירי ההשכלה! אולם מה אעשה? תבואנה עלי התרגזויותיהם או מהתלותיהם, ואני לא אכלא שפתי מהגיד: כי זה ספר התלמוד הוא יסוד החיים של היהדות: האומה הישראלית חיה ורומשת בו כדגה במים, ובהפרשה ממנו פרשה מן החיים: רוח התלמוד, הוא רוח החיה באופני עלילות האומה, וכל מצעדיה ומפעליה על פיהו יחנו ועל פיהו יסעו. ואם האומה הישראלית צריכה לתיקונים, הלא אך על פי התלמוד נצלח לעשותם, כמו שעשו רבותינו הראשונים ז”ל. והדברים ארוכים – הנה הוא הדבר עכ“פ אשר אמרתי: כי לא יוכל איש לשאת משרת הרבנות בטרם חקר ודרש בתלמוד בכל מקצעותיו: וידיעה שטחית בפסקי ההלכות אינה מספקת. גם כלפי מורה הוראה שנו לנו חז”ל: “בעלי משנה מבלי עולם: אלו הפוסקים הלכה מתוך משנתם”– עאכו"כ שלא יצא בה ידי חובתו הגבר אשר הוקם על לרועה עדה בתור “רב”. הרב אין תעודתו להורות דיני אסור והיתר לבדם, אך עין צופה הוא על היהדות ועניניה מלמעלה: מכשלות החנוך וסדרי הקהילות, חזוק הדת והטבת מוסר העם נתונים תחת ידו. ואי אפשר לו למלא משלחתו באמונה בטרם העמיק חקר בתלמוד, להכיר על פיו אופיה של האומה הישראלית הנראית בו כבמראה מלוטשה; ולבקש תורה מפיהו למצוא הדרך לנהל את עם ה' בערבות החיים מיושר לתכליתו בזה ובבא. סוף דבר: “הרב” “וידיעת התלמוד על בוריו” המה שני מושגים אשר התלכדו בגדר בנגדר מבלי הפרד.

אפס ידיעת התלמוד לבדה אינה מספקת. הממשלה הרוחנית, לא תשים משטרה בתוקף וכפיה, אך באהבה ובאמונת הלב, גם כהניה לא ישורו בשמה, בלתי אם קנו להם לב העם לאהבה ולאמונה. חלילה מהם להטיל עצמם על הצבור בעל כרחו: אין לך מאומה לפני הדעת ואין לך מקניט את הלב, מגזלת עטרה! הרבנות היא עטרת כבוד וצבי תפארה, אשר הלוקחה מעצמו אינה הולמתו, ואם באה בשביל בצע או יראה, אינה מאצלת כבוד לנושאה. “שבעת קלון מכבוד” נאום נביא ה' בלהב רוחו למול המרגיז ממלכות: כי הכבוד שמכבדים לזרוע רמה מפני יראתו, אך קלון הוא לו – עאכו“כ אשר יבושו ויכלמו גוזלי עטרה מוסרית אשר ממשלתה ברוח האדם ועמודי כסאה נטועים בחפץ העם! עטרת הרבנות לא יאתה אלא למי שיבוחר מן העם לפי נטיתם החפשית מכל מכריה או מניע חומרי וחצוני: ואך הנבחר בגלל ערכו ומעלתו, הוא יעצור בעדה ואליו ישמעון כקטן כגדול! ככה היה לחוק בישראל ימים רבים, וע”כ היתה בו המשרה הזו לנס ונושאיה פעלו על העם פעולה עזה להשכילו בינה להיטיב מוסרו ולהקים בקרבו את מקדש הדת על תלו. לא במדורות בית המוקד, ולא בשאר ענויים קשים ומרים הפיצו רבני ישראל מורא וזועה – אך בכחם המוסרי: בחכמתם, ביראתם הטהורה, בנדבת לבם ורוחם ובטוב מוסרם, הפיצו ברכה, אמונה רבה ואהבה נאמנה. גם חלילה מהם להשתרר על עם ה' בגאוה ובגודל לבב ולהטיל אימה על הצבור שלא לשם שמים: כי כל המושל באימה ובגסות הרוח וזורק מרה להנאת עצמו, הוא שנוא בעיני הבריות, כצלם בלהות הוא בעיניהם אשר יראו מפניו ונחבאו, אבל לבם רחק ממנו. ואם להשלטון המדיני יראת העונש של בו“ד מספקת למנוע את הרע לצאת אל הפועל, הלא הורע כחה למלא משאלות השלטון המוסרי להכחיד את הרע משרשו, כי כך היא מדתו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, שנאמר: “בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון”. הנה שתי אלה: גזלת עטרה, והטלת אימה על הצבור שלא לשם שמים – שני מלאכי חבלה המה המטילים קנאה ומדון בין הרב ועדתו ומחללות שם שמים. אולם ישנם עוד שני דברים המרחיקים את לב העדה מעל רבה: א) הבדלו מעדתו במנהגי החיים החיצונים, הבדל שלא הסכינו בו. כל חדש הוא חשוד בעיני ההמון, וההצטיינות שאין מקורה במנהגים הלאומיים, זרה ונכריה אצלם: האיש הלובש מלבוש נכרי ומדבר שפה נכריה, כבר זרה רוחו להמון ולא יחשבוהו כאיש מקרב אחיהם – ואיך ישמעו לאיש כמוהו להאציל לו כבוד הרבנות? משל הדיוט אומר: אם באת למקום, שמור נמוסיו: “מלאכי מרום ירדו לארץ ואכלו כבני אדם”. וכלל גדול הוא בידינו שאי אפשר להעלות העם אלינו בטרם ירדנו אליהם; ב) נאה דורש ואין נאה מקיים. הרב צריך להיות לעדתו הדת המגושמת. כל מעשיו יהיו תואמים עם למודיו מבלי נפתל. כי למוד הוא ההמון לכבד את הצורה בנושאה ואת התורה בלומדיה, כמאמרם ז”ל: אם הרב דומה (בעיניך) כמלאך ה“צ תבקש תורה מפיהו (מ“ק ט”ז) וע”כ הפליגו מאוד חכמינו ז“ל בעונש ת”ח שאינו מדקדק במעשיו ומנבל את עצמו בפני הצבור אפילו בקלה שבקלות. ואמרו: ת“ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, ות”ח שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו (שבת קי"ד ובירושלמי). כי ת“ח צריך להיות צלם דמות השלמות מעין דוגמא של מעלה כביכול ולא יתבזה היין הטוב בכלי מכוער חו”ש!

האמנם אין ספק כי כן שגו מאוד אותם האומרים לקבוע מעון הרב בשמים, ולהגביל את חוג פעולתו בארבע אמות של הלכה לבדה. הלא יבינו וישכילו, כי היהדות משולבה בחיים של העוה“ז והיתה עמהם לחטיבה אחת. ההלכה מגבלת משאו ומתנו של היהודי בישובו של עולם, וחפצי העולם פועלים פעולה חוזרת על ההלכות בדיני ממונות וכיו”ב – ואיככה יתנשא איש לנצח בעניני היהדות מבלי היותו חמוש ומזוין בדעת הוית העולם ודרך ארץ? איך ירים ידיו ורגליו לנהל עדה הלוקחת חלק בעניני המדינה מבלי דעתו שפת המדינה ומבלי השכיל בהלמודים השמושיים הנחוצים היום לכל איש מצוין בתור אדם המעלה? וכבר הזהירו חז“ל: יפה ת”ת עם ד“א. אפס כי חלילה לנו להבהל להוריש הגבירה מפני האמה; עלינו לדעת כי אם אמנם הלמודים השמושיים והדתיים ערכם בד בבד ישאו בבחינת מה שהוא עליו, כלומר: בבחינת הארת הרוח מאור חכמת אין סוף ב”ה, כמו שבארנו בפרק הקודם – הלא בבחינת נושא יש לשים פדות בין אדם לאדם ואין ספק כי למודי הדת הלמודים הדתיים המה עיקר, והלמודים השמושיים משמשים להם ביחוס הנצב אל הלהב והקליפה אל הפרי.

רבים המה ברבני ספרד וצרפת אשר כל המדות האלה כתומן נקבצו באו בקרבם, על כן בחרו בהם בני ישראל לרצונם לשומם אלופים ונגידים לכל האומה, וילכו העם אחריהם בעינים עצומות מרוב בטחונם בהם וביושר לבכם. ואם אמנם כי קמו חשוכים וזבובי מות גם באנשי המופת האלה להבאיש את ריחם מקנאה ורוע לב – עד מהרה ספו תמו מן בלהות ושנאתם גם קנאתם אבדה, ואנשי המופת לא מתו כי עוד ינון שמם עד דור אחרון. הנה זה האיש משה בן מיימון! כמה ענני ערפל התחרו להקדיר את שמשו? אבל העננים כעננים כלו, והוא עוד היום עומד ומזהיר בהדרו כמראה ההוד אשר הלביש היצור ליצורים, וכל חשך וכתם לא עממוהו; באמונת הלב ימשכו אחריו כל בית ישראל, עד שאם יאמר להם עשו סולמות ועלו לרקיע היו שומעים לו. ובאמת עינינו הרואות כי חכמתו והשכלתו הועילוהו לזרוע אור אמת בישראל, לצרף דעותיהם ולברר מושגיהם וכמעט שנתן ליהדות צורה חדשה וכל ישראל קיימוה וקבלוה עליהם בצורה החדשה ההיא כאילו כך נתנה מסיני. וכל כך עלתה בידו – כי בכל דרכיו ידע את ה'!

אך הילכו גם רבני הדור בעקבות המסוגלות הללו? בלי התמהמה נשיב: לא! מצב הרבנות נשתנה לרעה, ומרבית נושאיה הלכו אחרי החבל ויהבלו להבדל מן העולם ולהסיע מלבם את האדמה ואת האדם אשר עליה, והרעו בזה לנפשם ולעמם. אפס, הראוים המה חניכי בית מדרש הרבנים למלא מקום הרבנים הישנים הללו? על השאלה הזו לא נשיב מאומה, כי תחתנו הלא יענה הנסיון! מפיו אנו שומעים המענה המעציב: כי אם הישנים אינם רבנים טובים, החדשים אינם רבנים כלל! ולמה יפלא זאת בעינינו? הלא ידענו את בני תרביצא הללו, שידיעתם בחכמת היהדות תשא בד בבד עם תלמידי הקונסיסטוריום. ואם יש בהם גם מי שלא זרו למו נתיבות היהדות לגמרי, הלא ידיעת בית רבם עוד בידם, שלא שכחוה יען מאנו לענות נפשם בצום ארבעים יום; אבל מבית מדרש הרבנים אשר נועד להשקותם את הידיעות היהודיות, לא חסרו ממנו אפילו ככלב המלקק מן הים¹³. השכלתם (כלומר: של אלה אשר ישכילו, כי בעוה"ר רבים מהם יאמרו לצאת ידי חובתם בתעודה אשר בידם ובמעשיהם המשובחים המעידים עליהם כי משכילים המה…) השכלה אירופאית ממסד עד הטפחות, לשונם שגורה בשפת המדינה, כרסם מלאו בידיעת קורות הימים, מחקרי ארץ, מעט חכמת הטבע, מעט הנדסה, גם השפה הקדושה לא זרה לכולם – את הכל ילמדו ויבינו כפי השגתם; אבל התלמוד? ממנו לא ידעו כי אם כפי הנחוץ להם לתתו מטרה לחצי מהתלותם. האף אין זאת? ובמה כחם גדול לקחת מעצמם מטה הרועים בידם, להיות רועים לעם ה', רועי הנפש והרוח? הלא יענו נא על מה נוסדו טענותיהם, כי יעיזו לפסוע על ראשי עם קדוש שלא לרצונם? ולא זו בלבד, אלא כי יחבלו תחבולות לפתות את הממשלה לקחת מידי העם את זכות הבחירה, ולעשותו משועבד להם עד עולם? אי שמים! אם משכילים המה, איה השכלתם? אם אנשי מוסר המה, איה מסורם? המעט מהם כי היו ולמדו על חשבון הקהל. כי יאמרו עוד לרדות במטיביהם בעברת טרוניה ועריצות? הוי כפויי טובה! איך בוש לא תבושו להעיק את לב אחיכם להכנע למי שימאסו בו? הלא ההשכלה אשר בשמה תתימרו, תרוק בפניכם – כי העיז לבבכם לגלות רעיון נבזה כזה אל פיכם! אך מה תוחלת לנו מרבנים כאלה אשר סוף שמם סותר את תחילתו; אם המה מטעם הממשלה, הלא אינם מטעם העם, ואינם רבנים אך שוטרים ונוגשים. ובאמת כל מנהגיהם ומעשיהם יעידו בם כי כן הוא: התמנותם בעדה לא תבוא אלא באמצעות הכפיה, שררותם ינהיגו ברמה, מניות כבודם יתבעו בזרוע, ומבני עדתם יבדלו בלבושיהם ובמנהגיהם, במדה שיפרצו גם גדר הדת (כמו גלוח הזקן ופריעת ראש נשותיהם). האומנם ידעתי מאד כי ביחוס ללבושיהם המה מתימרים לעשות מה שהחובה מטלת עליהם להראות לעם הלכה למעשה להסיר מקרבם את מנהגי אזיה הפריאם (?) – אבל למה לא ישכילו בינה לדעת, כי עד עתה לא כ“כ נחשבו בעיני ההמון לעשותם הוריה לדור. המה בדד יחיו במועדם והעדה לדרכה תפנה לסור למשמעת האיש אשר תבחר בו היא. ומי יניא בידה להאציל כבוד למי אשר תכבד? מי ישים מכם על כמות הרגשות הלב לבלי תרחשנה באפס רשיון? אמנם כן הוא, ואין מי יכחדנו: הרבנים המסתתרים בסכת נכלי צעירים בני בלי שם – המה לע”ע הרבנים האמתים, כי ישורו מדעת הקהל!

ואולם אם אמנם כי לבבנו הולך להכיר כח הרבנות, אך “לרבנים הרוחניים” (ככה נקראו הרבנים יודעי דת ודין הנבחרים מן העדה, כלפי הצעירים המלומדים המורכבים על ראשינו מטעם הממשלה) לבדם – בכל זאת חלילה לנו לחפות עליהם לבלי לגלות על עונם ומעלם ברפיונם ובהתרשלותם מעשות את אשר השעה דורשת מידם. למרות רוחנו אנו רואים כי הרבנים הללו עזבו המצפה אשר העמידתם עליה חובתם, ולא ישמרו עוד את כרם בית ישראל לגדור פרצותיו אשר עלו בו בהמשך הזמן, ולכלות מקרבו את הקוצים והברקנים; הזמן הומה ברעש ודורש תקונים, והמה – בחדריהם ישבו בידים חבוקות. יש מהם המתאוננים על גלות השכינה ומעוט התורה ופריצות הדור, ויש מהם אשר גם זאת לא יעשו, כי בסכלותם יחשבו אשר ד' אמותיהם, המה עולם מלא. ואם בין קירות בתיהם עוד שורר רוח ישן נושן כאשר היה באמונה אצל אבותיהם – מי יגיד להם איפוא כי תמורות וחדשות נעשו על פני תבל? ידעתי מאוד, התנצלות הרבנים המשכילים אשר מנגע עמם נגע למו; ידעתי מאוד תשובתם הערוכה בצדם: “מה כחנו כי נמיר ארץ ונעשה חדשות בישראל – הלא כל מעשינו יובאו במשפט וכגדול כקטן ירשה לנפשו לשבור עליהם חוקו? אם אך נטה מן המסילה הרגילה כמלוא השערה, הלא יקראו אחרינו מלא בעה”ב, המלמדים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכל מאן דעסיק באוריתא, וחבלנו מעשה ידינו!" ידעתי כל אלה, ובכל זאת לא נמנעתי מהעיד למשפט את הרבנים, כי המכשלה תחת ידם! כי לא סוף דבר לרבנים יושיבם על מדין בעריהם אנו פונים אך לנושאי דגל התורה בכלל ובפרט, כי המה הם גם נושאי דגל דעת הקהל בקרבנו גבורי התלמוד, יהיו מה שיהיו, רבנים או סוחרים, מלמדים או חנונים – הם הם הספנים, הם הם תופשי המשוט, ובידם להוליך את הספינה למחוז חפצה במפרץ שקט ובטוח, או לשברה מול כפים ושני סלעים; אליהם אנו פונים לפקוח עיניהם ולהאיר את מחשכיהם, ואנו משביעים אותם באהבת ד' ובאהבת ישראל: להסיר עקשותם מעליהם ולבלתי ישכבו למעצבה כנדהמים בראש חבל. הרוח חזק, הים הומה, חזקו תורן ופרשו נס, ושיתו לבכם לנתיבות עולם! וידעתי מאד כי הנדהמים האלה לא יקיצו בלתי אם הרבנים המשכילים אל צרת עמם יתעוררו בהתעוררות פנימית לקדם פני הרעה; או אז לא ישיאו אותנו בתשובות דחויות; או אז ימצאו בקרבם עוז וחיל לפעולה ועבודה, וחפצם הפנימי יורה להם הדרך להשגת המטרה. הלא לא נכחד מאתנו חריצות הרבנים ביום שידובר בגזרה אשר המה יחשבוה לרעה. בכמה טורח ומסירות נפש יתאמצו לגולל אבן לראש ההר ולמלא במים חבית שנטלו שוליה? אבל הישכילו אל התמורה החדשה בחיי היהודים הממשמשת ובאה לסדרה ולכוננה ברוח היהדות? חלילה! הסדרים החדשים בצבא המתוחים על ראש נערי בני ישראל יהפכו גם הסדרים הישנים במעמד האזרחי של האומה מבלי שאול את פינו; כל מחאותינו לא תועילנה לעצור את ההסתעפות ההיסטורית במרוצתה, ורבני ישראל יושבים במכונם ומביטים בעין שוקטת, עת יהמו יחמרו הגלים הנוראים לבלע את היהדות ויתנו לשטף הנורא הזה לעשות דרכו לבדו מבלי התוה לו גדותיו, ויחשבו לצאת ידי חובותיהם באנחות משברות הגוף ובבכיות של חנם. וכל כך למה? האומנם כי נקפא כל רגש במו? לא! אך טח עיניהם מראות, וגם המה אך להרגל יכרעו ברך ואינם מסתכלים מחוץ לארבע אמותיהם; רוח עועים נסך ה' על הרועים לאמר שלום שלום, בעוד שהזאבים מחבלים בעדר. או אולי לא אשגה אם אומר: כי תמה יראת שמים מן הארץ ופסו אמונים מבני אדם – על כן אין איש חולה על עמו באמת ותמים, זה ידרוך קשתו בעד אידעה פרוצה ונבערה, יען כי הוא המציאה והוא מולידה; וזה יסוד בעבי גבי מגינו בעד אידעה בלה ונושנת, יען כי הוא ינקה משד אמו והוא נתגדל על ברכה – אצל שניהם, אך האני שלהם ילמד ידיו לקרב ולא ישימו לבם לאמת כמו שהיא בפני עצמה, ע"כ לא ירוממו ומעשיהם הבל נדף.

אבל אין הקב“ה מקפח שכר כל בריה, ורפיון ידיהם של הרבנים לקח נקם מהם. כי נגעה יד הכליון גם ברבנות עצמה. בכל דור ודור החלו מקצה העם ברבנים לשחת דרכם ומוסרם הטוב, עד כי הביאו דאגה בלב ראשי הרבנים מנהיגי העם לחיש עתידות לבלי תפרוץ ההשחתה הלאה. על כן מהרו לבנות בפניה חיץ וגם הצליחו. באמרי כי “מקצה העם ברבנים השחיתות דרכם ומוסרם הטוב”, אל תחשוב קורא יקר: כי ככהני הקתולים בימים ההם, נזורו אחור גם הרבנים וישקיעו נפשם במצולת החטאת והתאוה, העושק והרצח – חלילה! מעולם לא התגאלה הרבנות בדמי נקיים וחלאת המדות הנמאסות, דם ורצח חמס ושוד לא ישבו לכסא לרדות בענוי ארץ ולהפיל בעצומיהם חלכאים; לא ארבו נכלים ותרמית לצוד בהם ישרי לב ותמימי דרך; לא אפרו באפר עיני ההמון להכותם בסנורים במשאות שוא ומדוחים. גם כפיהם לא נגואלו בשחד, חלילה להם מכל אלה! אולם אם אמנם לא רדפו אחר הבצע – לא חדלו מנטות אחריו, ויבואו לקחת עטרה לעצמם בטרוניה, כמשרת הכהונה הגדולה בימי בית שני אשר היתה כמרכלת זוללה, אשר נצו עליה רבים. גם זה האיש יהושע בן גמלא אשר זכרו לברכה בפי חז”ל חלף עמלו הרב לטובת החנוך לילדי בני ישראל (ב“ב כ”א), לא חדלו גם מהתקומם למולו ולחרוץ עליו משפט קשר של רשעים על התמנותו בכהונה גדולה במחיר (יבמות ס"א). ומה נמלצו דבריהם הממולאים בפז (סנהדרין ז'): לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' אלוה הבא בשביל כסף וזהב“, המשילו דיין שאינו הגון אשר פזור לפניו יהלך ושקלי זהב יסולו לפניו המסלה לכסא כבודו – לאליל תפוש זהב וכסף, אשר כמוהו אין תקוה ממנו לעני כי ישוע וליתום כי יחנן קולו; האיש אשר לא יערכהו כ”א ערך שקלי זהבו. ולא חבלי אהבה כ“א חבל כסף נמאס המשהו מתוך המון בני גילו להרימהו על, האיש אשר לא במורא כבוד וחפץ העם, כ”א בשחד חנף וחלקלקות ישים מבטחו – ההוא ישור על עם חפשי ביושר ואהבה? ההוא יתחרה להעמיד ארץ במשפט מבלי משוא פנים? וז“ל הרמב”ם (סנהדרין פ"ג): “כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה אסור לעמוד מפניו, וצוו חכמים להקל בו ולזלזל אותו, ואמרו חכמים שהטלית שהוא מתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור”. וכל כך חביבה בעיניהם החופשה בדרך משפט ושנואה לפניהם הטרוניה בה – עד שגזרו חק לבלי ישב מלך ישראל בסנהדרין, פן לא יאבה להכנע תחת יד החקים הכוללים, ועשה רצונו לקו. אמנם למרות דברי חז“ל אלה החוצבים להבות, לא חדלו אוהבי בצע ורודפי כבוד מישראל עד היום. וכפעם בפעם אנחנו רואים בקורות ימי עמנו אהבת השררה נשאה ראש והגיחה ממארבה לשום שמות בארץ באמצעות ידי הפרשים והשרים, לולא מהרו גדולי ישראל וחכמיו לקדם פני הרעה ולהציב לה גבולות בחזקת היד. עוד נמצאה בידינו גזרה נוראה וחרם חמור חתום בידי שלשלת הרועים הר"ת הרשב"ם והראב"ן ועמהם מאה וחמשים רבנים מגדולי חכמי צרפת, על כל איש אשר יעוז לקחת שררה על הצבור בעזר הפרשים והשרים מבלי אשר יבוחר מדעת הקהל מפני חשיבותו. הגזרה הזו שנויה ומשולשת בימי הרב בעל תרומת הדשן, וגם בועד ארבע הארצות בכרוז יערסלף¹⁴ (עי' במכתב החדשי לפראנקעל שנת 1867 צד 222) אשר חתומים עליו שלשים גדולי ישראל ומהם המפורסמים אצלנו היום המהרש”א, המהר“ם לובלין, הסמ”ע, השל"ה, והעוללות אפרים כמו שתראינה עיניך מטה. ועל ידם עמדה הרבנות בכבודה והדרה ולא עוממה במסבות הזמן: תלמידי חכמים מצוינים לא חזרו על עירות וכפרים, ככהן המחזיר על בתי הגרנות, למצוא מכון לשבתם אך כל כבודם פנימה. והעדה אשר נעזבה ממנהיגה. מיד נתנה עיניה באחד מהם, אשר חכמתו ויקרת רוחו ויראתו הטהורה הכריזו עליו ויחפשוהו כמטמונים עד אשר שמוהו אלוף לראשם באהבה וכבוד. טהרת מצב הרבנות הועילה הרבה לבלי יחולל כבוד התורה בעיני ההמון, ותהי חביבה על ישראל כשעה הראשונה.

האומנם שמח לבנו לראות כי בכל פעם שגברו האגרופין בישראל – לא בארזים נפלה השלהבת, אך באזובי הקיר; לא בשרשים חלתה יד הרקבון, אך זמורות זר יבשו וקמלו. מקצה העם מהמדרגה התחתונה שברבנים החלה ההשחתה, והגדולים שבהם עמדו תמיד בפרץ, ולכן הצליחו במעשיהם. אכן למורת רוחנו אנחנו רואים גם בימינו אלה כי השרלטנות החליפה כח והולכת ומתפשטת במצב הרבנות. מקור מוצאה הערים הקטנות: רב ומורה הוראה זקן ושבע ימים כי יקוץ בחיי הבלו ויעלה לחצרות יה השמימה, או להר ד' לחונן עפרות קודש – הנה בפנותו שכמו ללכת, תבוא סופה לרגליו עוקרת הרים ושוברת ארזים. רבנים ישנים גם חדשים, עשירים בדעת גם דלים ורשים, יראי ד' ובנים כחשים, צנועים או פרושים, מתונים במשפט או קלי דעת כנשים – כלם בערבוביא כנשרים חשים, אל העיר והמונה, וירבו שאונה, ויפרו ריב ומדון בין עבד לאדון, ויסכסכו משפחות במשפחות, ורקחות בטבחות, ועיר שיש בה שמונה עשר מנינים, לא דיה שמתלקחת לשמונה עשר כתות, אלא לכתות מאה ושמונים; זה יצא לקנא קנאת ד' וכבוד התורה, בראותו את את חתנו הגיע להוראה ואינו מורה; וזה לא יוכל לראות עמל בחיים, שידחה עול ימים גמול משדים, אשר זכות אבותיו מסיעתו מן השמים, מפני איש בן פחותים, היודע להכשיר ולהטריף לא במעשה שדים ולחשים. וככה נשקה האש ביעקב ויתלקח הריב בישראל – עד בוא הכסף ויענה את הכל. הרבנות תעמוד על אבן הלקח, כל המרבה במחירה זוכה במקח. ועזי הפנים המנהיגים והראשים, אשר קמיעת כסף הועילה למו הרבה מכישוף ונחשים, יושיבוהו על כסא ויקראו לפניו אברך וחכם חרשים.

והנה אם אמנם אמרו חז“ל: כל העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה, אני לא על המתן בסתר תלונתי; כי בכל דור ובכל עת נמצאו בישראל אנשים, אשר אין רוח נכון בקרבם ויעשו מעשיהם בתרמית לבוא לידי משרה וכהונה ע”י מתן שוחד ושפתי חנף וחלקות, ואין אנחנו אחראים וערבאים להם ולא מהם נדון על הכלל. אפס לעשות את הדבר פומבי, עד שלא תבוש עדה מישראל למכור את כסא הרבנות בעד מכסת כסף לכל המרבה במחירו, כמו שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו בימים האלה במחוזותינו – נבלה כזאת מחללת כבוד התורה ועושה את הדת פלסתר. למשמע תועבות כאלה יתר לב כל אוהב עמו באמת, כי תחללנה נזר הקדש ותרמוסנה בטיט חוצות כל כבוד בית ישראל. ואם לא תתעוררו לזה אתם הרי ישראל עיני העדה מאשרי העם מוריו ומדריכיו! אם לא תקומו כאיש אחד לגדור בעד הרעה הזאת לעשות אליה סיגים ומשמרות למשמרת – עתידים אתם ליתן את הדין! אל תפנו אל האויב מבחוץ בעוד האורב יושב אצלכם בחדר. עשו סדרים בבית, ואחר תצאו למלחמה; כלו קוצים כסוחים כאלה מכרם ד' צבאות, פן תפרוץ בהם אש ובערו שמיר ושית יחד ונלאיתם לכבותה. עושו והתאוששו וה' ילחם לכם!

---

ג. מעשה הצדקה

עני שאין מכירין אותו ואומר רעב אני! אין

בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין

אותו מיד (רמב“ם הלכות מ”ע פ"ז). אמר להם

בני! פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו' בא עני

אחד ואמר לי: רבי פרנסני! אמרתי לו: המתן

עד שאפרוק מעל החמור, לא הספקתי לפרוק מעל

החמור עד שיצאה נשמתו.

(תענית כ"א)

“השכל הישר ואושר הארץ אשר אנחנו חיים בה יבקשו ממנו, כי לא נמהר לפזר כספנו לכל הכופף כאגמון ראשו לפני פתח ביתנו, טרם נדע אל נכון אם ראוי הוא להושע”. כדברים האלה שמענו מפי אחד הכותבים הנכבדים במכה“ע המליץ (שנה שביעית גליון 36). ובסוף מאמרו יוסיף לתת לפנינו עצתו לאמר: “הרפו נא אחי מעזור לכל הפושט ידו… בחנו בלבבכם את כל הדופקים על דלתותיכם”. הנה הדברים האלה הנכונים מול המון העם ולכל איש פרטי מישראל לאמץ לבבו כי יקפוץ את ידו מתת בהחלט – הסבו בנפשי לחשוד את הכותב הנכבד, כי כד ניים וישיב בקתדרא מרופדת, בחדר חם, ואחר אכלו לשובע נפשו, כתב את מאמרו זה ולא שם על לבו מאומה לראות את האסון הנולד מעצתו, לוא יהיה שומע לה מאת נדיבי בני עמנו. בשאול איש אגורה אחת או פרוסת לחם לשבור רעבונו, לא עת היא לחקור אם ראוי הוא לכך ואם בטנו מלאה או חסרה באמת. כי אם אנחנו עושים אנה ואנה והאומלל כבר הפקיד רוחו בידי יוצרה, ודמו בראשנו. האומנם רוב השואלים על הפתחים נרפים המה וחובקים חיק הבטלה, אך יש ביניהם גם עניים מרודים באמת אשר צוק העתים הציקם לעשות פניהם כחלמיש ולבקש אוכל להשיב נפשם; ובבני עמנו נמצאים עניים כאלה הרבה מאד לרגלי החנוך הרע שקבלו מאבותיהם, אשר המית בקרבם כל כשרון עבודה ויפנק מנוער נפשם. גם עובדי אדמה ועושי מלאכה בזעת אפים לפעמים בטנם תחסר, כי יגבר היוקר ולא ימצאו מקום להשתכר. והנה נפשות בני ביתם עטופות ברעב – ומה יעשה איפוא אם לא ישאל על הפתחים? הימותו בחרפת רעב? זאת לא זאת? השכל הישר ואושר הארץ אשר אנחנו חיים בה יבקשו מכל איש פרטי שלא יבקש חשבונות רבים, בפשוט טובע את ידו לעזרה. ואין לו כי אם לשמוע בקול רגשות נפשו אשר יהמו יחמרו למראה אסון וענות עני; ואם תתקצ”ט פעמים ישגה למראה עיניו, כדאי הוא לו אם בפעם האלף יעלה בידו לחלץ עני ממצר ולהביא עזרה להצריך לה, כי בספק נפשות אין הולכים אחר הרוב ובאמת יורנו הנסיון, כי על פי הרוב לא נשגה בתכונת העני הבא לפנינו, ועין הלב כרגע מבחנת בין עוף טהור לטמא. לא רחמים יעוררו עליהם אלה זרע מרעים עדת הולכי בטל המטילים עצמם על הצבור בלי כל זכות וטענה, אך בחזקה יקחו את מתנותיהם; כי כזאבי ערב יתנפלו על איש ולא ירפו ממנו, וזה האיש שמח כי במחיר איזה קשיטות תמצא ידו להנצל מהם, מקללותיהם ומברכותיהם. האומנם לא נוכל לכחד, כי בזה אשר אנחנו נותנים לעניים לשאול על הפתחים. אנחנו מחזיקים ידי אוהבי בטלה ונותנים קטורה באף העצלות, ועלינו לבקש תחבולות להסיר את הדבר הרע מקרבנו – אך לא על ידי התחבולה של הכותב הנזכר, שהיא דומה בעיני לעצת המשטינים עלינו, הנותנים עצה לממשלה לאסור עלינו לשבת בכפרים ולגור בעירות הסמוכות לגבול. הנוכל איפוא להכחיש כי יש ממש מה בטענותיהם של אלו…? ובכל אלה אדמה כי הכותב לא יסכים להם ולא מפאת [אהבת] עמו כי תשחדהו, אך יושר משפטו נאמן יהיה מצד עצמו: כי בשביל תקון מצב אומה לא נוכל לכרות אוכל מפיה גם לפי שעה. ולוא נפתח לפניה שערי פרנסות הרבה שתמצא ידן להספיק לבעליהן די צרכן באימון ויושר לבב, הלא לא ימירו אלפי אלפים נפש אדם את משלח ידם פעם אחת, וקיבת אדם כנושה היא לו יום יום תנגשנו לתת לה לחם חקה. וכמו כן נשיב על טענת הכותב הנזכר: אמנם מעשה הצדקה דורש תקון רב, אך זו המלאכה לא ליום ולא ליומיים; כי כל החסרונות הדרושים להמנות, משולבים בחיי האומה, חנוכה ותכונתה. ולא יסורו מקרבה, עד אם יברא לה הזמן תכונה חדשה ויחדש בקרבה רוח נכון היודע כבודו הפנימי; דור יבוא כי יאיר להשכלה פניו ויגרש מקרבו כל דעות קדומות, מאליו יבזה בלבו את לחם החסד, ויבחר לפשוט נבלה בשוק מהושיט ידו לעזרה. אך לעת עתה לא נוכל להעלים עין גם מהמיוחסים – בני בניהם של אווזי קאפיטול, שהמלאכה בזויה בעיניהם גם לא יצלחו לה מסבת רפיון גום. כי סוף כל סוף גם המה בצלם אלקים נבראו ונפש אדם תלין בגום, ונבצרה מהם למצוא חית ידם, ולמה ימותו לעינינו.

סוף דבר, אין לאדם פרטי לשקול בפלס את העני הבא לפניו, ואין לו כי אם להתפלל לד' שלא יכשילהו בבני אדם שאינם מהוגנים. אך על כל העדה ומנהיגיה לבחון ולבדוק עד מקום שידם מגעת ולמצוא הדרך הנכון בסדר מעשה הצדקה, למען לא נחונן באמת הולכי בטל הנוסעים בעדר וכארבה כבד יחנו על עיר וכפר למוץ יגיע אחיהם, אשר השיגו בזעת אפים חנם אין כסף, ולא תהיה לנו צדקתנו לחטאה.

העניים יחלקו לשלש מפלגות:

א) זקנים חדלי כח וחסרי אונים שלא יצלחו לכל מלאכה; ב) עניים מרודים המרובים בברכת בנים וגרועים בברכת הבית, מפאת כי מלאכתם אינה מספקת, או לרגלי צוק העתים והיוקר גם בעלי בתים שירדו מנכסיהם בכלל, שההצלחה פנתה להם עורף לסבת גלגל החוזר בעולם; ג) העניים העוברים ממקום למקום וסובבים על הפתחים.

ואם נאבה להביא סדר מה במעשה הצדקה ראוי לפי דעתי לשים לב על אלה הסדרים הראשיים:

א) בכל עיר ומחוז ופלך יכוננו בתי מחסה, וכל זקן וידוע חולי כל עור ופסח שאין ידו מסגת, הנמצאים בכל המחוז ההוא, יאספו לתוך הבית הזה, וינהלום במזון ומים ובכל הדרוש להם. כל ערי המחוז תשאנה בעול הוצאות הבית; ב) כל עדה תעשה לה קופה כוללת לפרנס מתוכה בתור ג“ח או מתנה גמורה את אלה העניים מבעלי המפלגה השניה, ולהשתדל להמציא להם מקום להשתכר די שכר רעבון ביתם עד יעבור זעם. אופן הצדקה הזו הציגו חז”ל במדרגה עליונה שאין למעלה הימנה (מיי' הלכות מ“ע פ”ט). ובאמת אין ערוך אליה, כי היא כסמי מרפא המוסיפים אונים לחולה למען יוכל לעמוד בפרץ מול חמת המחלה בהגיעה למרום קצה – קריזים – יום או יומים אנו ממציאים לחם לאומלל, וחיתו או ישרת לבבו, אחת משתי אלה, הצלנו לימים רבים משחת בלי, או מאבדן עולם. ויפה קבעו חז“ל את מדת הגמול מול מדת הצדקה “בשעה שנפשך מפרפרת לצאת – שעת הקריזים – הקב”ה מוסיף לך חיים לנצח את המחלה” (עי' אהל יעקב ויקרא כ“ה לההמ”ם מדובנא). ולמותר להעיר את לב בני ישראל הרחמנים לתת לבם לזה – כי איה עיר או כרך בישראל שאין בתי חסד בתוכה לצדקה ולגמ"ח, להמציא עזר למרי נפש בעת צר להם. אך למגנת לבבנו מצאנו ראינו, כי בהרבה עירות, פרעות ואי סדרים שוררים בבתים הללו; הזמן דורש מידינו כי ימסר הדבר בידי אספה כוללת אנשי חיל כבירי רוח אוהבי חסד ויודעים את נפש העני להתיעץ על צפונותיה ולמצוא הדרך הנכון לכונן את מעשה הצדקה על עמודי סדרים טובים למען נוכל להביא הברכה במדרגות הנמוכות מהעם ולהמציא עזרה במעוני דלים, למען לא יהיו מוכרחים בצרת נפשם לסב על הפתחים – המלאכה הנבזה הזו אשר תחלתה באונס וסופה ברצון, ומשפלת את תכונת בעליה עד עפר; ג) על העדה לתת מקופת הצדקה מזון סעודה אחת או שתי סעודות, לעניים העוברים ממקום למקום וגם צידה לדרכם כי ילכו הלאה בלי התמהמה משך זמן מה ואף שיהיה העני בן טובים, נשרף, או מכניס כלה, וכיוצא בזה. על ידי האמצעי הזה יעלה בידנו לכלות מקרבנו במשך זמן קצר את ההרגל לסוב על הפתחים, כי במהרה יאבדו הבטלנים את התשוקה למלאכה הזו בראותם כי אין תקוה לקבץ על יד הון רב. ואולם רק אז תראה פעולת האמצעי הזה לטובה, אם כל ערי רוסיה תסכמנה לזה¹⁵ באסיפה כוללת. גם השאלה הזו היא אחת מן השאלות הנכבדות הנחוצות מאד למצוא להן פתרונים באספת רועים נאמנים רבני הדור משלומי אמוני ישראל מביני מדע ומשכילים על דבר. לא חדשות אנחנו מבקשים מהם בענין הזה, כי כבר קדמונו רבותינו בעלי התלמוד והפוסקים ההולכים בעקבותיהם בתקנת התמחוי. הה! מי יתן וההלכה הפסוקה תהיה לנו תמיד לאורים בפתרון שאלות החיים – או אז בטח לא יהיה למנוד ראש בלאומים וללעג וקלס בעיני מבקשי תואנה. אך זו דרך כסל לבני עמי, כי מנהגיהם של שטות עוקרים את המדרש ואת ההלכה הברורה, כאשר כן גם סותרים את משפטי השכל הישר, וטבועים המה ברפש הנושנות עד כי קשה עליהם פרידתן כהפרד מאויר נשימתם.

---

תקונים שונים

משנאי אהבו מות, א"ת משנאי אלא משניאי

(שבת קי"ד)

אבל לא זו בלבד, אלא כי עליכם המצוה והחובה רבנים נכבדים למשאות עוד כמה קלקולים משרשיהם אשר התישבו והזדקנו באדמת אומתנו, ואין תקנתם תלויה אלא בכם, והמכשלה תחת ידיכם. ושנים מהם אציע לפניכם בזה: כי לא עלי המלאכה לגמור, אך גם אינני בן חורין להבטל ממנה:

א) אונאת הנכרי – אדוני הרבנים! לבי ולבכם יודעים כי אונאה וגזל הנכרים איסור גמור הוא, גם טעות הגוי שטעה מאליו אסורה משום “ועשית הישר והטוב” “וקדשתם את שמי” כמו שבארנו למעלה. אך למורת רוחנו ורוח דתנו מזלזלים העם באיסורים הגמורים הללו. ולא מרוע לב – אך מעקשות ודעת נפלתה; השנאה הארורה אשר נולדה והתכלכלה בקרבנו לרגלי התלאות והמצוקות, עִקְמָה את מבט ההמון על הנדון הזה, ויבראו למו תורה חדשה אשר יחזיקו בה גם רבים מתופשי התורה הנמהרים ועקשי הדעת. והרבה יותר מדאי, משתמשים בהיתר של “טעות נכרי” ביחוס לאחינו הנוצרים היושבים לבטח אתנו – עד שמרוב תשוקתם לקיים את המצוה כפשוטה, יעברו גם את הגבול שגבלו למו, ובתחבולות מרמה (במחילת כבודם!) יסבבו בזדון להונותם ולהטעותם, אף כי דבר זה אסור בפירוש מן התורה ונלמד מן הכתוב “וחשב עם קונהו”. ובכלל למדנו מפי הנסיון, כי רבים יגזלו ויעשקו ויונו את גויי הארץ ולבבם לא יחרפם מאומה, כי המה באמונתם יחיו, ובאמת לא ירשו לנפשותם לעשות ככה גם לישראל חברם. מכל אלה הננו רואים: כי גורל האיסור הזה, הוא כגורל התפלין בימי הסמ“ג ז”ל או שעדיין לא הכו שרשיהם עמוק בלב בני ישראל, או שעדיין לא נבלע שמנם בעצמותיהם. ואולם דרכי הקדוש בעל הסמ“ג אחזו גם אתם רבני הדור! אתם המורים אשר עיני כל בית ישראל נשואות אליכם! האספו וקראו עצרה והמנו! ומשפט מלפניכם יצא, להשוות את אחינו הנוצרים כישראל לכל דבר הנוגע לממון. ובכח הנתן בידכם, ובעזרת החרם הנורא, אשר לתכלית זו תרשה לכם הממשלה להשתמש בו לפי שעה – תאסרו גם להטעותם ולהפקיע הלואתם, ותצוו להחזיר להם אבדתם, ומלבד כל אלה – יקבל על עצמו כל רב ומורה איש בעירו ומגידי המישרים לבני ישראל, לדרוש בזה הפרק בכל עת מצוא. צאו וראו כמה יגיעות יגע הר”מ מקוצי בראותו השערוריה על דברת התפלין: היה סובב בעירות ומחזיר על הכרכים, ומעל כל במה נשאה רעמו דבריו באזני הנועדים להעיר למוסר אזניהם, עד שהצליח חפצו בידו. וביינו ת"ל נשתרשה המצוה הזו בלבותנו במדרגה מאד נעלה, עד שלא יצויר היום אצל כל בן דת “איש יהודי דלא מנה תפלין”. ולמה יגרע חלול שמו הגדול הזה? כמה מבני ישראל ישובים על הארץ מדי לילה בלילה לתנות ולבכות על גלות השכינה כביכול וחלול השם, ולא ישימו על לבם כי המכשלה הזאת תחת ידם, והמה במעשיהם גורמים שהשכינה כביכול, תתאונן עלינו “קלני מראשי קלני מזרועי”. עושו רבנינו, חושו חכמינו! גולו החרפה הזו מעלינו! ועל ידי זה יתקדש שמו הגדול ברבים.¹⁶

ב) בתי הטבילה נעזבו למאד, מימיהם עכורים ודלוחים, גורשים רפש וטיט, וסרחונם נודף למרחוק; חדרי הרחצה והאמבטאות מלאו חלאה וזוהמה; הבית עצמו בנוי במקום בצה ואגמון, רפש וטיט יסבוהו. תנו לב להביא סדרים בבתים הללו: בנו אותם במקום נקי וחפשי, סלו למו הדרך במרצפת אבנים, הסירו כל חלאה וזוהמה מן הבית פנימה,שיתו לב שיהיו מימי המעין צלולים ונקיים בכל עת. ואל נא יחשוב לבכם רבנינו, כי מלאכת חולין אני נוטל עליכם – חי אני! כי מלאכת שמים היא, ונחוצה מאד לקיום הדת בכללה. הן לבכם יודע שכל היהדות תלויה בקדושת חיי המשפחה; האם השומרת את אשר נטל עליה הרי היא כעמוד התוך לכל הבית לבלי ימוט – אך הידעתם מדוע רופפו העמודים הללו? מדוע נמצאות אתנו כהיום נשי ישראל אשר בעוה"ר הללו נזר קדושתן ופרצו גדר שושנים? בואו ואגידה לכם! העדר הנקיות בבתי הטבילה, היא הסבה הראשית לזה: אין אדם שליט ברוחו להשליך חוקים מקודשים אחרי גוו, כל זמן שאין מקרה צדדי בא לו לעזרה. והעדר הנקיות אשר היתה מטרה לחצי מתלוצצים, חללה גם עצם קדושת הטבילה, ונערות נעורות המגמגמות איזו מלות צרפתיות, וההורים לא דאגו עליהן מנוער לירות בלבן אבן פנת הדת – תחשובנה לחכמה ולהשכלה, אם תפרוצנה מנהג אמותיהן, אשר על דעתן מבלי דעת נמשכו אחריו. זאת היא ראשית חטאת, וממסבות קלות כאלה יארוג השטן עבותות עגלה.– לכן דעו נא רבנינו! כי חובה קדושה מוטלת עליכם להסיר את התואנה הזאת בערים אשר לא טעמו עדנה מעץ הדעת. הזמן הולך וצועד קדימה, וכבר נשמע קול צעדיו גם בערים הקטנות; גם שם יתעורר החפץ לאט לאט לשמוח בחיים ולמצוא עונג ביופי – לכן חושו בעוד עת הסירו כל מכשול בטרם יעברו עליו אנשים ויכשלו. צאו וראו באחינו האורטודוכסים באשכנז; גם המה לא מצאו דרך אחרת להשיב את נדחי הדת אם לא בתתם חשבון גם לצרכי החיים. הרב הצדיק הגדול ר' רפאל שמשון הירש בבואו לפרענקפורט לעבוד עבודת הקדש בקהל יראי ה' – זאת היתה ראשית עבודתו, לכונן בתי חנוך מאד נעלים על כל בתי הספר שבעיר הגדולה הזאת, ובהשתדלותו נבנה בית טבילה מהודר מאד בפאר ויופי עם כל ההכנות הדרושות. ובאמת עלתה בידו על ידי שתי התקנות הללו להשיב רבים מעון ולהפיץ יראת ה' ושמירת חקיו במקום השמם הזה. מעתה הוגיעו בעצמכם: אם הדרך הזה מועיל לחבוש הצולעה ולהשיב הנדחה, קל וחומר שיש בכחו לשמור על צאן קדשים לבלי תמעדנה קרסוליהן ולבלי תתעינה מני דרך.

---