כולל שלשה מאמרים פתרונים לשאלת תקונה של אומה והמה:

**א) תקונים בדת. **

**ב) תקונים בדרך ארץ וישובו של עולם. **

ג) תקונים ביהדות.

———–

ממני

יחיאל מיכל פינס

כל מה שנברא מששת ימי בראשית

צריכים עשיה, כגון: החרדל צריך

להמתק, התורמסים צריכים להטחן,

אפילו אדם צריך תיקון

---

 

הודעה אל הקוראים    🔗

אם תמצאו במחברתי זו דברים מיותרים, או דברים שלא נתבררו כל צרכם; אם תראו אשר הפרקים לא יתחברו אחד אל אחד בחבור נאה ודבק טוב, אל תתמהו על החפץ, כי מחברתי זו לא בדפוס אחד יוצקה אך מגילות מגילות נתנה אשר חברתין אח"כ לאחדים בלולאות מלאכותיות.

עוד זאת אבקש את הקוראים, אשר בהתקשותם לעמוד על כונת דברי אל יתעצלו לעיין בלוח התקונים, כי אין קצה לטעיות אשר עלו במחברתי לסבת היותי רחוק ממקום הדפוס, ורבו כארבה השגיאות המשחיתות את הכונה¹. ובזה אצא מלפניכם

המחבר

לכבוד

אֲלוּפֵי הַחֶבְרָה הַנִּכְבָּדָה

הָעוֹמְדִים תָּמִיד בַּפָּרֶץ

לְהָפִיץ אוֹר דַּעַת וּתְעוּדָה

לְשֹובֵב נְתִיבוֹת דֶּרֶך אָרֶץ

ה"ה

חברת מפיצי השכלה בין העברים ברוסיה ישצ"ו

ה' צבאות יגן עליהם

מנחה מוגשה

מאת המחבר

אדונים נכבדים,

שקידתכם על תקנת ישראל חייבתני להגיש לפניכם “ילדי רוחי” אלה העוסקים במו“מ של תקנת האומה בחיים וביהדות. בבקשה מכם שימו לב לדברי ושקלום במאזני בחינתכם. אם אמנם אמת הוא אשר נוסע אנכי לדגל האורתותדוכסיה, אך חלילה לי להיות נשבע אליו ללמוד סנגוריה על האורתותדוכסיה על כל פנים מבלי תת חשבון לאמת., עיניכם לנוכח תבטנה כי בדרכי דרישתי אין מקח שוחד ולא משוא פנים. אם לא אשר אהבתי היתרה לעמי מעורת עיני אולי לרגעים. אוהב אני את עמי אהבה נצחת ובכליון עינים הנני מצפה להתחדשות נעוריו: אך לבי יתמרמר בקרבי בראותי מבוהלים דוחקים את השעה והולכים ושוברים בחומות ופורצים בגדרות עולם למען הגיע למחוז חפצם. “אל נא אחי!” קראתי במר רוחי לבעלי דם רותח אלה. “אל נא אחי!” לא בחפזון נכבוש לפנינו דרך התקונים ולא בהפרת ברית חבת הקודש תפרח זכות אזרח לשושנה, הניחו לקדשי הדת והאמונה במקומם ושיתו לבכם ל”נתיבות עולם". תחת דברי אלה שטמוני וישימו משכני בין מורדי אור ועקשי לב. עתה הנה אני ומחשבותי נתונים במשפט לפני דעת הקהל ולמשפטה איחל. ומכם אבקש תהי נא מנחתי לרצון לפניכם כי ברגשי יראת הכבוד הנני מגיה לפניכם.

המחבר

 

מאמר ראשון: תקונים בדת    🔗

מבוא    🔗

רבו ועצמו מאד טענות חפצי התקונים בדת. יש אשר יגורו לבלי יחשך מאור הדת מערפלי ההבלים הרבים אשר סביב שתו עליה במנהגים טפלים; ויש אשר ידאגו על אנית החיים לבלי תשקע במצולה מנטל הדינים והסייגים. ולפי טענותיהם יחלקו גם את תקוניהם: א) לתקונים עיוניים² הכוללים עקירת המנהגים הטפלים הפועלים פעולה חוזרת על המחשבות והדעות באומה; ב) לתקונים מעשיים המקילים עול האיסורים והחומרות המעיקים על החיים. ואנחנו אין בידינו להשפט עד כמה הרשות בידם לעקור ולשנות ככל העולה על רוחם, כי הואטוריטיטים המכריעים את הכף בשאלה הנכבדה הזו, חדלו להיות נאמנים בעיני בעלי הריב. אך עד שאנו שואלים ודורשים על “הרשות”, נחקרה איפוא תחלה, אם יש לנו צורך לתקונים בכלל? ועל השאלה הזו יש בידנו להשיב: כי שגו חפצי התקונים בכלל. מעולם לא תעביר הדת את טהרתה ולא תכבד על החיים; אין דרך המתקנים דרך התקונים; אין המעמד החברותי ביהדות הקבוע מידי הדת, צריך לתקונים; אין הדת בכללה צריכה לתקונים בידי אדם; ולא תקוניהם בדת מובילים לתקונה של אומה.

א. “מעולם לא תעכיר הדת את טהרתה” כיצד? או: האי דעה של הדת האלהית המחויבת    🔗

מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע

(משלי כ“ח כ”ו)

רבי יהודה בר סימון אומר כשם שא"א למעין

להרפס, ולמקור להשחת כך אי אפשר לצדיק

למוט לפני הרשע

(בראשית רבה פ' ע"ה).

זו רעה חולה ראיתי בין המתקנים, כי חושבים את הרגש הריליגיוני לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים. ולכן יאחזו במגל לכרות ממנו ענפים וזלזלים, לבלי יאחז בהם הרוח ויתפכחו על פניו. אך שגו מאד. הריליגיה מקומה בטוח בלב ושרשיה על פלגי לשדי החיים. ולכן לא ימות גזעה לעולמים וכל הרוחות לא יזיזוה. הרגשה נעלמה היא באדם המלחשת לו תמיד ומקשקשת בלבו כזוג: כי יש כח נשגב ונעלם אשר לא תשורנו עין; כי יש סבה למציאותו (של האדם) ולכל היקום, והאדם חייב בהכרת טובתה עליו; כי יש טוב החלטי, שאליו תכסוף הנפש ותציגהו מטרה למפעליה; ויש רע החלטי, שהנפש תנוס מפניו ברגש גועל; וסוף דבר, כי הכח הנשגב והנעלם, הוא הסבה לכל הנמצאים, הוא מקור האור האושר והטוב. ההרגשה הזו משותפת לכל בני אדם וחוה, וכנטיה טבעית נטועה היא בתוכנו. ההרגשה הזו היא הנותנת נשמה לגוי כלו מיום הולדו, עד כי יסוף ויכלה מעל פני האדמה. עם פרא בגיחו מרחם תהו, בעודנו הוזה שוכב בחיק הטבע כילד תמים – אז ההרגשה לבדה תנהלהו כאומנת, ולבו סמוך ובטוח בה וסר למשמעתה מבלי שאול את פיה: מי היא? מאין היא? ומה זכות לה עליו? אך בהתפתח שכלו ועיניו תפקחנה ותבטנה סביבו להתחקות על עניניו להשיג מהם דעת ברורה ומדעית, אז יקרא לדין את ההרגשה ההיא שתעמד גם היא לפניו לתת דין וחשבון על ענינה ומהותה, ואז אנוסה היא לצאת מגדרה האמתי, להיות הרגשה בלתי תפושה במחשבה, ומוכרחת להתלבש בצורה גשמית ומגבלת, אשר מבלעדה אי אפשר לה להתראות לעיני השכל. שהמעט ממנו להשיג את הענין הנדרש ממנו ולחפשהו במחשבה, כי חפץ גם להקיפהו מכל עבריו כדבר מוחש “דיא פאנטאזיה וויל פאססען. דער פערשטאנד וויל אומפאסען” (מיימונס, זעלבסט ביאגראפיה). ואותה הצורה המוגבלת היא הדת.

הכח הנשגב והנעלם, יגלה לעינינו בהגבלת שם עצם פרטי “אלהים”; סבת ההויה של כל הנמצאים, יסבירו לאזנים במלות “בריאה ויצירה”; והטוב והרע יתגשמו במשפטים כוללים “הטוב והנרצה בעיני אלהים, והמאוס והמתועב ממנו”. זו היא הדת הטבעית. “מבשרי אחזה אלוה” אמר משורר פיליסופי קדמון; “בני האדם יבראו למו את אלהיהם” יאמר וואלטערי נחקר נא לדעת עד כמה צדקו דבריהם בבחינת מה ביחס לכל עם ועם (כי אם אמנם דת ישראל לפי אמונתנו היא מסורה לנו ברצון עליון כביכול ובהאצלה מכבודו יתעלה, מוכרחים אנחנו להעלים עין כמעט רגע מאמונתנו הפרטית, ולהעמידנה במשטר אחד עם כל הדתות השונות לתפשן יחד בסקירה אחת – למען דעת להבדיל בין הקדש ובין החול בדעה מדעית וקריטית. ובדרך הזה תפטר לנו שאלת הריפורם ביתרון הכשר דעת וברור הענינים). הנה האדם מרגיש בנפשו נטיה וכוסף לטוב נעלם ומסתתר וכן תעוב וגועל נפש מהפכו. אך יען שהוא מדיני בטבע, לכן הצורה הראשונה אשר יתלבש בה הטוב בצאתו מהעלמתו, היא: שמירת החברה וקיומה. בבחינה זו לא נוכל לתת צדק לדעת וואלטער, לאמר: שהדת היא סוביקתיוית, יציר כפיו של האדם; מה שהוא טבעי באדם הוא אצילות ישרה מאת סבת כל הסבות. והוא גם אמת אוביקטיוית אך להציב גבולות החברה, ולהכין את האמצעים היותר נאותים לקיומה, הוא סלע המחלקת בהשקפת כל עם ועם. פראי העמים יכניסו את החברה, בגבול צר מאד; בעיניהם שבטם לבד הוא עולם מלא, ומהלאה לגבולו יחדלו חובותיהם לאדם באשר הוא אדם, כי נתנו לברוח למו כעוף השמים ודגי הים, ואם יעשקום וירצחום וירוו מדמם למפעל טוב יחשב בעיני אלהים. העמים המתוקנים הרחיבו גבולה יותר והכניסו בו בני אדם זולתם על פי תנאים מיוחדים. ואולם העמים שעמדו על דעת עליון כביכול, נתברר למו בהוכחה ברורה ופנימית כי כל בני אדם וחוה מאיזה דת וצבע שהם – כלמו בני החברה, כלמו בצלם אלקים נבראו, ואב אחד לכלם. שפת יתר הוא להגיד לקורא, כי לפי השגת כל אומה ואומה מהתפשטות גבול החברה, הצטיירו מושגה מיושר ועול, ממשפט וסלף; ולפי השגותיה מהשאלות הללו הצטיירו מושגיה מהטוב והנרצה בעיני אלהים ומהמאוס והמגונה בעיניו. זוהי הדת המחויבת האזרחית.

צרך לב האדם: לאהבה להכרת טובה, לגמול טוב, להתקשרות עם הנעלה והנשגב, להתנשאות הנפש בקדושה וטהרת⁻הרוח. הצרך הזה יתן להטוב צורה שניה, והיא: התקרבות האדם ודבקותו באלהים. הצורה הזו, אם כי שרשה אמת אוביקטיוית, ענפיה יתפרדו לפי השקפת כל אומה ואומה על אופן הדבקות והאמצעים אליה. ולהשקפות האלה יחס קרוב מאד עם המושג מהתפשטות גבולות החברה, ועם המושגים מיושר ועול משפט וסלף. ועל ברכם נולדה – הדת המחויבת לאדם הפרטי.

כבר הגדתי כי נשוא ההרגשה הנעלמת, גדרו להיות נעלם ובלתי נתפש במחשבה, ובשעת גיחו מסתר העלמתו להתלבש בצורה, כבר הוא סותר לעצמותו בבחינת מה. ולכן הימים הטובים והמאושרים לאדם המה הימים בעודנו שוכב בחיק התמימות, ונפשו כגמול בטוח על שדי אמו לא יבקש חשבונות. ההרגשה הטבעית תאשרנו ולא ידע מה, תמלאנו באמונה ובטחון ולא ידע במה. אך ביום אכלו מעץ הדעת ונפקחו עיניו לחקור ולהבין כבר סר אליו גם מר המות. השכל יקח לו את נשוא ההרגשה על הָאָבְנָיִם, יתארהו כיוצר את כליו, וכל עוד שלא יצא כלו ממצב תהו ובהו, וצורתו איננה עוד בולטת ונכרת היטב לעין – השכל משתעשע בו ומתענג עליו. אך לאט לאט יצא היצור ממצבו זה, לאט לאט יקפא החומר הנמס ביד יוצרהו, ויצטייר בחתוכי אבריו משעה לשעה והולך וצועד לשלמותו, עד כי באחרונה ישים השכל עיניו ביציר כפיו, וכמעט שרואהו בשלמותו יבהל מפניו, יסוג אחור וינפצהו לרסיסים; כי – קריקאטור הגיוני לנגד עיניו, סתירה נוראה יצרו כפיו! הן זה הענין הנעלם אשר עליו לא נזהר השכל בתמימותו לשאול שלא כהוגן: מה הוא? מי הוא? ואיך הוא? כשהיטיב הכל לשום בו עין למען הכירו, הנה אך זה נודע לו: כי לא תצדקנה עליו (על הענין הנעלם) כל השאלות הללו, יען מה? יען שאין עליהן תשובה מגבלת. ומן היום הזה והלאה נפוצה המלחמה בלבו. השכל וההרגשה נצבים כצרים זה מול זה; השכל בגבולו הצר המתימר בגאונו כי אין נעלם ממנו וצופה את הכל, יאמר להכניע את ההרגשה ולכחש בה לאמר: לא היא! אך היא בכחה וגבורתה הנעלמה – מיט איהר מיסטישען קרפט – תעוז לעומתו ולא תכיר עול מלכותו, וגם ידה רב לה לרשת מעמד בטוח ויתד נאמן בלב טהור ורוח נדיבה. האדם המוסרי והמדותי, יכיר ויבין כי השכל בכל יושר הגיונו ואמיתת משפטו הושם גבול לו אשר עד פה יבוא. בתוך גבולו אמנם ישתרר השכל בלי מצרים, יגזור אומר וכן יקום. מה שהשכל כבר מיחדהו אין לפקפק בו. אבל יש גבול להשגת אנוש והשכל לא יעברהו בכל תשוקתו; אין כחו של השכל אלא בהגבלה, אבל יש דברים נעלים ונשגבים שאינם מקבלים הגבלה וכל כבודם בהעלמה, על יד הגבול ההוא יעמוד. האדם המוסרי נבהל ומשתומם, פה מכניע את השכל לפני ההרגשה, ולא יהרוס עוד להביט אחריה כצאתה ככבודה בת מלך לשוב מעוטרה בנזר הנצחון להעלמתה ולכבודה פנימה, אך יכוף ראשו בחרדת קדש להכיר כח מלכותה ואומר: ברוכה היא ממקומה! זאת תורת האדם המעלה החוקר והצופה במה שלמעלה ממנו, זוהי דת הפילוסופים.

אמנם לא כך היא המדה בהמון אדם רבה; המה על לחם הרעיון לבדו לא יחיו, כי השגותיהם העיוניות אינן כל כך צלולות ומקיפות, ולא תמצא למו ידיעת ההעלמה של נשוא ההרגשה לשכך את המית רוחם הנוהה אחר דבר נודע בחיובו. ולכן אין לך אומה ולשון גם היותר מתוארה, אם אך לא נשחת מוסרה הטוב, אשר לא תחרד לדת מחויבת ותלפות בזרועותיה באמונתה מורשת קדומים לבלי הרפותה. הדת המחויבת צרך הכרחי היא לאדם בינוני. ואם אין השכל גוזרה, ההיסטוריה מכריחתה ומחייבתה; אפס כי בהתיחדה בצורה מיוחדת ומוגבלת, כבר היא מוכשרת לשנות פניה לרגלי הסתעפות השכל והמדעים. ואם יסודות המדעים ותוצאותיהן הקונים למו אחוזה בלב העם לאט לאט – יתנגשו בסתירה גלויה ליסודות האמונה, תפרוץ מלחמה בין שני האיתנים האלה, ואחרי הרג ושפך דם ומצוקות חומריות ומוסריות אשר כאש לא נֻפח יתחוללו בבטן הדת, תכרענה האמונות החיוביות לפני האמתות המחויבות. הדת הזו תרעש ותרגז ממקומה ותפול למשואות, ואחרת תירש מקומה, ומסכמת יותר עם הריסולתתים של המדעים. תמורות כאלה רבו מאד בקורות עולם הפטשיזים נכנעו מפני האלילים הרוחניים; כרעו בל וצעאוס לפני דת נצרת; והרפורמציה הלוטרנית, שנתנה את פני האחרונה. אפס כי כל הדתות האלה מחולחלות ביסודותיהן, ולכן לא תוכלנה עמוד לפני הריסולתתים של המדעים, אשר מיום ליום יתפשטו וישתרעו יותר ומגרשים מפניהם את הדתות בצורתן המיוחדת להן עתה, עד כי רבים פנו להן עורף. ומה יירש את מקומן? צפון הוא בחיק העתיד, ומי בא בסודו? אולי… אך נפן נא מזה לחקור בדת ישראל, לדעת עד כמה ידה רב לה להשגב מן הכליון ולהתמיד פעולתה בלב נושאיה.

דת ישראל, לא תקום לעולם בסתירה עם הריסולתתים המדעיים שנתגלו והעתידים להתגלות. כי אמנם עוד ירבו הימים ואולי גם יכלו בטרם נבוא אל תכלית המרע לדעת ולהקיף את הכל, הנה זאת כבר ידענו ברור, כי אין לך כל מדע בעולם אשר כחו גדול לסכל את ההוכחה הפנימית של מציאות רוחני נעלם סובל עולם ומכילו וכו‘. ומה השכילה דתנו שהספיקה עצמה באמונה הכללית הזו בעזיבת כל ציור פרטי ומגביל בהבנתה. האמתות הנצחיות מסרה בידי שקול דעתו של האדם להבינן כפי השגת בני דורו או כפי השגתו האוריגינלית. רב לה כי יש אלהים, יכבדהו התמים כתמימותו, הפילוסוף כפילוסופיתו, והמקובל כקבלתו – אחת היא לה, כי כל מגמתה אך המעשים. והמעשים ההמה גם הם מרכבה לאידעות נשגבות ונעלות למאד, הגנוזות בתוך המעשים כפרי בקליפתו, ולא נתגלו לעין בפירוש. ולכן היתה למו הסגולה להתהפך כחומר חותם ולקבל כל צורה מושכלית, מוסרית, או זוצילית אשר תיקבע עליהם; סוף דבר: הדת הישראלית לא שלחה ידה ביסודות הרוחניים והמחשביים לתארם במחוגה ולקבוע עליהם צורה מתמדת,רק עזבתם בסוד העלמתם כמו שהיו³. ובכל זאת, לא חדלה לתת אחיזה לשלהבת הדת בהמעשים והעלילות. הדבורים והמעשה להעברי הוא מה שהצלמים והפסילים והצלב לעובדי האלילים ולהנוצרים; המה הסימבול להאידעה; המה התגשמות הדת. אך מה רב ההבדל בין שני הסימבולים הללו? בעוד אשר הצלמים והצלב מציגים לפנינו את עצם האלהות בגבולות ובתוארים חיצונים, הדבור והמעשה יספרו לנו רק את פעולותיו והתיחסותו אל היקום. וזו שעמדה לדת ישראל לבל תגוע בתמורות הדורות וחליפות השיטות והלמודים, כי יודעת היא לבוא בהסכם עם למודי כל דור ודור. גלי שיטות חכמי מצרים יון פרס ורומי עברו על פניה ויצחצחוה וימרטוה לברק. גם חכמי אשכנז והשפינוזים⁴, לא נגעו בה לרעה, ועודה חיה וקימה בחיצוניותה ופנימיותיה כבשעה שנתנה מסיני. הדת הזו לקחה לה את הטבע למשל: כמו שרוחניות הטבע מתבטאת במאמר ופעולה, כך רוחניותה של הדת תגלה לעין ע“י עלילות ומעשים. ולכן גם הסתעפות הדת הזו הולכת בדרכי הסתעפות הטבע; הנושא עומד וקים, והצורות עוברות וחולפות עליו בכל רגע. אך הזמן, אך ההשגחה, רצוני לאמר: הרצון הפשוט הנטוע בסבת כל היקום לרוץ אורח ההשתלמות – הרצון הזה אשר יסודתו בהכרח והתלכדות הסבות, הוא לבדו ישנה גם פני הדת שנוים שאינם נכרים לעין לשעתם.. “לשעתם” אמרתי, כי אמנם ברבות הימים יטפלו על הדת טיח זר ויסודות נכרים אשר בהתגבבם למכביר יתחולל רעש בבטנה. אפס כי אין תולדות הרעש להרוס ולפרפר את עצם הדת כ”א לפלוט את היסודות הזרים הללו ולצרפה מכל סיג. דת נצרת והקראות בימים מקדם, והרפורמציה בימים האלה כלן ריפילוציות הנה, כל אלה המה נהרי נחלי אש וגפרית אשר הקיאה הדת מקרבה; כי כרעל משחית נורא עשו שַמות בה, ואחרי הפליטתם שבה לאיתנה הטבעי, ונפול לא תפול לעולם. ומי יודע אולי עוד יבואו ימים ותגרש מפניה האלילים כלם, וכגבירה תשב לכסא לעשות מלוכה בענוי ארץ. חכמי העמים עצמם הודו ולא בושו באמרם: אידעה נשגבה לא תפנה מקום כי אם לאידעה נשגבה ממנה. אכן לעומת הדתות השמות ערפל חתולתן ומולכות בשם מלכות שדי, לא יבצר מהיהדות לעמוד כנגדן. בגלל הרוח האזרחי והכרת זכיות העם הקלוט ביהדות, היתה היהדות לדת היותר נאותה לזמן הזה, יען אין כמוה מסכמת עם חקי החברה ותקון העולם⁵. אך רב לנו למסור נפשנו בידי חזיונות ותקוות לעתיד, ודיינו אם הוכחנו, כי גם היום הדת הזו אשיותיה עשויות לבלי חת לעמוד כצור איתן בלב ים מול גלי העת ומשבריה לפוצצן. ואם אשיותיה לא תמוטנה, הלא גם ההיכל הפוזיטיבי הבנוי עליהן יעמוד לדורות. ואם גם פעם בפעם אנחנו רואים תקופות וזמנים אשר האומה הישראלית תפנה ערף למצות המעשיות ותזנחן – הנה אלה הן תקופות התמורה והרבולוציה לה, ימי מהומה ומבוכה, בהצרפה מיסודות זרים ומכל טיח טפל, ובהשקטם תשוב הדת לעשות משטרה ובני ישראל ינהו אחרי ה’ כמאז ומקדם, אך בכח עלומים ואונים חדשים. גם התקופה הזו בדורנו באשכנז ובצרפת, תקופת ריבולוציה היא, וכשואה תתגלגל גם על פני ארץ רוסיה רבתי. אך השם הותיר לנו שריד כמעט ביחידי סגולה אנשי שם. וכבר ראינו אותות ההתחדשות ברגש הלאומי אשר יתעורר מחדש בכל סעיפי האומה ביתרון עוז ותעצומות. התקוה והאמונה בתחית האומה לבשה צורה חדשה, וגדולי המחדשים (יעללינעק, העסס ועוד) כצירים שלוחים יבשרו קרבת מלכות שדי ע"י “כהני ה' עם סגולתו אשר בחר בם”. זה כחמשים שנה עלה הרעיון על לב אחד מאחינו הנפוצים באמריקה, אחרי הצליח ה' דרכו ועלה לגדולה – לתת שארית מדינית לאחיו בני אמונתו ולבנות למו עיר מושב בערבות אמריקה בשם “אררט”. ואחד מהמשכילים הנכבדים גם בעיני האורתודוכסים, לא חשד מלתת את האיש הזה מטרה לחצי מהתלותיו⁶. ועתה – נוסדה חברה ישראלית פרטיקוליסתית בקרב פאריז בלב פרנציה ובטבור אירופא ומעל במותיה תבשר את היסוד הלאומי הישראלי, ותחדש מעפר תקות המשיח ותנחומות אל! האם האותות הללו לא ברור יספרו לנו קרבת האור והתחדשות הדת כלה בגבורתה?

הנך רואה קורא יקר! כי רגש האמונה הטבעי מוליד ומקים בהכרח דת אלהית מחויבת; והדת האלהית עקב הבנותה על יסודות נאמנים וחזקים, ואיננה במורדי הדעת – לא תירא כל שטף וסער בחליפות העתים ותמורת מקריהם. ואם אמנם לא נמלטה האומה הישראלית מקלוט בקרבה גם יסודות זרים משחיתים ולערבם בדת, אך איה אומה ולשון שתנקה מהם לגמרי? איה אומה ולשון גם היותר מוארה ומשכלת, שאין קופה של הבלים נמשכה אחריה? ההבלים האלה יחוסם על רגש האמונה כיחס השערות והצפרנים אל הגויה, שלא יגדלו אלא מן הלשד העודף וישנו כקוץ ודרדר באדמה שמנה. רגש האמונה רגש טבעי הוא, ואין הסתעפותו תלויה בו אלא במקריו, הוא פועל פעולתו בסתר הלב וישלח קוי אורו דרך הלב המלוטש כתבנית פריזמה. הרגש הזה בהתאחדותו הוא לבן צח ובהיר, אך בהשבר קרני אורו יתחלקו גם צבעיו; מהם – אדומים כדם, מהם צהובים כזהב ורמיה, ומהם – ירוקים כתקוה נכזבה. פלוני האכזר האוכל שוד עניים ועצמות יתומים יגרם, נדב פרוכת לאהל מועד – האם מאהבת הכבוד עשה מעשהו? או בעד בצע כסף? חלילה! עמוק לב האדם אין חקר לתהומותיו. הלא מרגש האמונה נובע מעשהו גם הוא! הרגש הזה נתגלה בלבו בתמונה כזו. שוא לכם חוקרים! שוא לכם כל העמל למצוא סדר הגיוני למערכות הלב, כמו גם לריק יגעתם למצוא המפתח לסדרי ההנהגה הכוללת בעולם. וע"כ אל תשיאו בשוא נפשכם לבטוח ליום יבוא בו תמצא ירכם לרדות במין האנושי אך לטוב לו; העולם כמנהגו נוהג, והמגרעות הטבעיות אינן מסורות בידי אדם. אין לך דור שאין בו צבועים, מהבילים פורקי עול, וגם ישרי לב שומרי תום ומטיבי צעד בשעור שוה. אך בנושאים שונים, כי הנושאים עוברים והצורה קימת. אין פריקת עול יליד הדור הזה, כמו שאין הצביעות תולדה מעציבה מימי הבינים. כל המדות הנשחתות מקורם בזדון הלב. והשטן המשחית הזה מתלבש בכל דור בצורה הנאותה לזמנו. בהתגבר רוח ההזיה והדמיון התלהב ברוח הנאצל מעולם הפלאות, פעלה הדעת המקפת גם על משחתי הלב לבלי יקלו בכבוד המצות המעשיות ויפרקו מעליהם עול תורת האדם, כי זדון לבם התחפש בלבוש כהן קנאות המפיץ בלהות בשם הדת; ובהתקרר הדמיונות וחרות המחשבה פרצה גדרות עולם. התהפך כחומר חותם והצטבע לפנינו כחכם ומורה המקנא להשכלה ופורע מוסר⁻עם בשם הדעת.

האומנם אין לכחד כי מלבד המגרעות הטבעיות המחויבות, ישנן גם מגרעות מחודשות עוברות. ורבו מאד הצמחים שעלו בעור התיאולוגיה העברית – בסבת הבצר ממנה לרחוץ מאבק ילדי הימים אשר התגבב עליה במשך ימי התלאות והמצוקות, ועצר בעד נדיפת הזיעה והיסודות המותריים. אולם גם המגרעות האלה, או שאין תקונן בידינו, או שאין לנו צרך בו עוד. כל עוד שלא הפליט הדם מקרבו יסודותיו המשחיתים, מה יסכון לנו קטיעת הצרעת? ובהֵהָפך הרעל שבדם ללשד בריא, הלא הנגעים יאספו מאליהם. וגם אם תתמהמה אסיפתם לרגלי איזה סבה חיצונית, אין כחם עוד להרע. כל המנהגים הטפלים שעברו סבותיהם, אם כי מצאו קן למו באחד מספרי הוראה, ישארו בספר חקה מבלי האציל פעולתם על מהלך החיים והמחשבות; כי אין הספרות סבה לתכונת האומה ומצב השכלתה, אך להיפך. תכונת העם ומצב השכלתו הולידו את הספרות, ובתמורת מולידיה סר כחה מעליה ונפסק חיותה. בוא וראה מה שאומות העולם מונים לישראל לאמר: עם אכזרי הוא, עם שופך דם – כי כן יקרא לאלהיו “אל נקמות” “איש מלחמה”. אך האם אין המציאות עד ממהר להכחישם על פניהם? למרות רוח הנקמה הסואן ברעש במליצות כתבי הקדש, מצוינים אנחנו ברחמים, בושה, וגמילות חסדים; ואיה רוח האהבה בין הנוצרים המתהלך בנחת כרוח צפירה בכרם האבנגליון? ואם תשאלני להבינך באמת פשר דבר המראה, הלא אשיבך: כי רוח הנקמה המדומה אין ממשלתו אלא בעולם המליצה והדמיון, בעוד אשר עצמותה של הדת (תורותיה וחקיה) קלוטה מרוח חסד ואהבה; ותורת האבנגליון לא נבראה בחיק האומות הנושאים את דגלה, אך קבלוה בעינה ובצורתה מבחוץ, ולכן לא נקלטה באדמה מוזרה לה כראוי. ומזה תבין קורא יקר! כי גם המנהגים הטפלים שאבד עליהם כלח, אף כי שמורים המה בידי העם והספרות, לא ידעו ולא ישחיתו עוד. ולמה ניגע לריק להסירם אם נוליד אך לבהלה?

ועתה מה לכם המתקנים כי תגורו מפני חמת זוחלי עפר והעטלפים המלעיגים ומהתלים באורה של החמה? מה תחרדו לדתנו, והיא אינה צריכה לאפוטרופסות, בשכבר הגדילה! שפתה אתה והאמת עומדת על ימינה, ואם שבע תפול – וקמה; ככל אידעה צודקת אשר כל ימיה אינם אלא כעס ומכאובים, וחדשים לבקרים יציצו משאול מלאכי שחת לספותה. ועד ארגיעה תגבר ידם, אך כלם כעשן יכלו וכאידים יסופו, והיא על עמדה תעמוד מבלי הָמש, ולאחרונה תהדוך כל קמיה.

ואם לחשך אדם לאמר: אין לסמוך על מעשה נסים, והבטחון בנצחות האידעה איננו מספיק, באשר האידעה היא בעיון, ודתנו צריכה אל המעשה שרוח השרלטנות ואהבת ההפקר נצבים לשטן לה, וסוף סוף מה כחה של אידעה צודקת להאציל פעולתה על לב המון אדם רבה, אחרי שאין מקומם אלא בלב יחידי סגולה? – אמור לו: מי שלבו נוקפו אומר כן; א)לא האידעה האחת של טהרת המחשבה לבדה מושלת בדת משה, כי גם כל חקיה ומצותיה הפרטיים של הדת הזו חיים וקימים ברוח אידעות נשגבות שמושיות. ונחיצת המעשה והעלילה לשמירת האידעות המוסריות בלב האדם, גם היא אידעה צודקת. ב) אם אמנם שהאידעה הצודקת בלב יחידי סגולה תולד, ועל ברכם תתגדל, ובימי מלחמתה המה ישאו דגלה – אך בנצחונה, כל באי עולם יכירו כח מלכותה, ואורה שופע על עשיר ורש, חכם ובער, תמימים ולצים, אשר כלם יחד יכרעו לפניה ברך. ואם לא באו הימים המאושרים האלה, אם עוד לא חדלה דת ישראל להיות למוקש לליצני הדור – מה כחנו אנחנו להועיל לה מה שנבצרה עד היום מכחה של האמת? אם הלצים הללו אנשי רוח המה, הלא מאליהם יבינו להבחין בין קוצים לנטיעות, בין עצמותה של הדת ובין הנטפלים עליה; ואם סכלים המה, מה יועיל למו הצרוף? הלא נחבלו ונשתרשו במשפטיהם המעוקלים ובשגעונותיהם הקבועים. טפש כחלב לבם ולא יוכלו הרפא.

ידעתי כי הקורא הנבון ישאלני: הלא סוף סוף תודה גם אתה, כי רבו מאד ההבלים והמנהגים הזרים שנקלטו בדת, ואם אין צרופם מועיל, הלא גם לא יפסיד; ואם לא באנו אלא לקשט את דתנו למען לא תכלם להתראות קבל כל באי עולם – דיינו? אך באמת שאלותיו אלה לא תצדקנה, והנסיון ישיבהו במקומי: כי תשוקת התקונים והצרופים השליכה שלהבת המריבה במחנה ישראל, ותקשה את לבות האורתודוכסים כברזל לבלתי הכנע מפני הזמן מאומה, בהיותם עוינים את כל חפצי התקונים, ונצבים כצר לעומת כל החדשות אף שאינן נוגעות מאומה אל הדת כ"א אל החיים. בין כה וכה הולך הזמן הלוך ושטוף במרוצתו לבדו, ויעקר הרים וישרש אילנות, ויעלה ויציף את החיים ויעל עליו שרטון של שרלטנות והשחתת המוסר. כי כללו של דבר: האדם השולח ידו לשום משטר בהנהגת השגחה למרות מגמת פניה, הוא כשולח ידו לשום מעצור למרוצת הטבע, שלא לבד אשר לא ישיג חפצו – כי גם ירבה פרעות וצלמות. ושומר נפשו ואוהב שלום ירחק מזה.

---

ב. “אין דרך המתקנים דרך התיקונים” כיצד? או: הָרִיפוֹרֶם וְהַקַּתּוֹלִיוּת    🔗

לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֶיהֶם

וְאֱעֶשֶׂה כֵן גַּם אָנִי? – לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱלֹהֶיךָ!

(דברים י"ב ל')

המשל מספר: כהתלונן האדם על הליכות ההשגחה כי לא ישרו בעיניו מסר לו הקב"ה לשלוט בהן כאות נפשו. ויקבל האדם את המשרה הזאת בשמחת לבב, וכבר חשב לסדר משטרי הנהגתו לבל יעבטו ארחות עולם להביא על פני חלד גם צל תערובת רע–כה חשב האיש בלבו. אולם בגשתו לפעולה ועבודה, נבקה רוחו בקרבו ולא מצא נתינותיו; הֵסב אל גלגל המסכות סובב סובב מבלי דעת איפה נקודת היציאה ואנה המטרה. ובעמדו כה נבוך ונדהם, אחוז במפתח מכונת הבריאה ותפוש במחשבות לבו, השליך עליו קול מן השמים: בן אדם! מה לך נרדם? יצורי תבל לא למנוחה נוצרו, הנם עומדים, ולמוצא פיך ייחלון. מהר צוה עליהם לעשות תפקידם בל יכלו כרגע! ויפול האדם על פניו ויאמר: “ה' אלהים! נחמתי, שוב צוה אתה כי לך יאתה, ובן אדם לא ידע מה חדל הוא”.

לוא חכמו השכילו המתקנים המהרסים בדת בעתים הללו, אשר לפי דעתם הנלוזה מסר הקב"ה את הדת בידיהם לעשות בה כחפץ לבם; לוא חכמו השכילו לבלי התגאות בעטרה שאינה הולמתם ובכבוד של הבל ורעות רוח – הנה אך במחשבתם יבראו תיקונים, ובהלך נפשם יתכנו רוח הדת, אך בגשתם למלאכה תרפינה ידיהם והמה נבוכים. בוא וראה מה עלתה בידם מכל האספות שהקהילו ומכל הלהג. הרב וכביר אמרי רוח אשר נשאו על הדת ועל צרכיה? אם לא הבל נדף ורעות רוח; אם לא הבל הבלים! לא כהבל הזה של תינוקות שיש בו ממש – שעשוע להורים – וגם לא כהבל של משוגעים שיש בו ממש – חריצות והתולים – אלא כחרשים הללו טפושי הלב שאין בדבריהם שום תענוג וחריצות מאומה.

אך צחוק עשו לנו המתקנים בהרעישם מוסדות תבל ויזעקו מחבליהם בלדתם – עכבר. ולוא גם היה העכבר הזה פרי בטנם באמת; לוא נוצר ברחמם ויגדל מדמם, כי עתה אם גם עכבר הוא – היו נושאים עליו את נפשם במשפט וצדקה. ואולם השרץ הזה ממזר הוא, ויבוא אל קרבם כנימה של מים, בהניחם פיהם על גבי פרצופות של עבודה זרה. הריפורם הוליד את הקתוליות ואל יהי זה בעיניך מן המתמיהים, כי אנחנו נברר את דברינו במופתים:

עצם כל דבר, הוא מושגו הרוחני. והחומר הוא רק המגבילו למוחש. ועל כן תכיר היהדות את הרוחני על פני כל מקרי הדבר ומגביליו הטפלים לו ונחשבים כמעט לאין למולו. ומעולם לא הבדילה התורה בין העוה“ז להעוה”ב; בין אדם מקודש לחלל בתולדה (ביחוס אל הזכיות האנושיות); ובין חק קדוש לחק של חולין.

הרוחני, הוא הנהנה מזיו השכינה גם בעולם הזה, וכבר שאל הכוזרי: “רואה אני יעודי זולתכם שמנים מיעודיכם”. ויען החבר: אבל הם כלם אחר המות, ואין בחיים מהם כלום (וזה להם מפאת חשבם שחיי החומר נפרדים מחיי הרוח), אבל אנחנו עולמנו נראה בחיינו, ויעודנו הוא הדבקנו בענין האלהי (הרוחני) והתחברותו אלינו בגדולה – כבוד – ומופתים. איננו אומר בתורה שאם תעשו כך וכך אביאכם אל גנות עדן ופרדסים מרהיבי עין; אבל אומר: “ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלהים”, ואנהיג אתכם אני, ועין בעין תראו סדר הנהגתי אתכם יוצא מהמנהג הכללי ותלוי אך בצדקתכם ומדיכם; אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ונתתי אני מטר ארצכם בעתו, וידכם תהיה בערף אויביכם, בשעור אשר מתי מספר מכם יניסו רבבה. כי אך אני הוא הנותן לכם כח למלחמה. סוף דבר, התורה הזאת כוללת כל ייעודיה שרש אחד, והוא: ייחול קרבת האלהים והרוחני. ומי שיגיע למעלה זו לא יפחד מן המות, כי טבע החסידים שהמה גם בחייהם קרובים אל הקיימים בעולם הבא.

הדעת, מקדשת גם את הפחות בתולדה. כמו שאמרו חז“ל: “ממזר ת”ח קודם לכהן גדול עם הארץ”. ואין בינינו אנשים אשר התולדה או שום סבה חיצונית תתרומם למעלה ממדרגת שאר בני האדם לתת בידיהם זכיות רוחניות או חומריות, אשר להם לבדם חלק במו. הכהנים בני אהרן לא יתנשאו על קהל ה' להקרא אנשי הרוח בעבור תולדתם המקדשתם. כי כל העדה כלם קדושים, ולא נבחרה משפחה זו לעבודת הקרבנות, אלא מאותו הטעם שנבחר גם מקום מיוחד למענה, והוא: לבלי תפרוץ עבודת הקרבנות בכלל, שהתורה חפצה במיעוטם. ע"י רבות הכהנים לכל בית אב, וכל אחד יבנה במה לעצמו תחת כל עץ רענן, וברבות חלוקי העבודות, ויתערבו מחדש המושגים הצרופים שקנו להם בית ישראל במעמד הר סיני, ויחזור העולם לתהו ובהו חלילה.

החובה המוסרית, מקדשת את החוק, ואין בידינו מצות ומעשים אשר יצטרכו לשום מעשה ודבור לקבוע עליהם קדושת החק, כי קדושתם נולדה עמהם יחד, מלבד טומאת הנגעים התלויה במאמר פיו של כהן. אך תשובתה בצדה: כי התורה חסה על ממונם של ישראל לבלתי יטמאו פתאום אוכלין ומשקין וכלי חרס וזכוכית שאין להם תקנה, אם תהי טומאתן תלויה במציאות הנגע לבד.

ואחרי הדברים האלה, בוא וראה מה שעשו המתקנים המקלקלים המתימרים לטבול גלגל חמה ולטהר דתנו הצרופה, ותחת אשר אמרו לטהרנה, עוד העלו חלודה על יפיה, על ידי המים הנרפשים הנוזלים מן הקתוליות. לפי האמור למעלה לא יחשוב היהודי בשם המות זולת מושגו המטרילי, והוא: הפרדת חלקי החומר הכימיים. כי עצם האדם הוא הרוחני אחר הוא בשבתו בבית חומרו ובהפרדו ממנו, ועל ידי מעשה המות לא ישתנה מעצמותו כלום, זולת מה שנפקדו ממנו הכלים להוציא חפצו למענהו במוחש. ולכן לא ינהג היהודי שום קדושה בגוף המת עצמו, אך כבר יכבדהו בתור תשמיש לקדושה, ואת הרוחני יכבד בנרתיקו. אבל זולת זה כגלם עפר יחשבהו, ועוד צא טמא יקרא לו, כי בהפרד ממנו הנפש יוצג ככלי ריק ונעשה חפשי מהמצות, ו“טוב לכלב החי מן האריה המת”; כן זרו ליהדות כל מנהגים מתיחסים להכנה אל המות או להבאת הנפש בגן עדן, מבלעדי התשובה החשאית וחשבון הנפש עם קונה בצרוף מפעלים טובים והשבת הרע ע“י ההולך למות בעצמו, כי יום המיתה,הוא הפסק הפעולה. ואמרו חז”ל “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”. ואם כי הקרובים אליו יעוררוהו לפעמים להכנתו בטרם תטרף דעתו עליו. אך הבדילה התורה באזהרה מבוארת את הכהנים ואנשי המעלה לבלתי יבוא על כל נפשות מת, מדאגה מדבר פן יבוא העם לטעות, אחרי כמרי ע“ז החושבים את המות כיציאה מעולם זה לעולם אחר ממש, במקום ובגבול, ומעמק עכור לגן עדן. ואלה הכמרים יחשבו לבני⁻אל בארץ, הממוצעים בין המלאכים ובני האדם, והמה שלוחי דרחמנא להעלות הנשמות הנפרדות על ידי תפלתם לחסות בצל⁻יה. וגם יחשבו שהנפשות המתות העולות לשמים וחוסות בצל כנפי השכינה, הנן קרובות להקב”ה גם במקום ולכן יאזין למליצתם בעד החיים. וכיוצא בזה דעות מוטעות, המביאות את האדם לידי דרישה אל המתים ושאר מיני להט וכשוף שהתורה רחקתם, והבדילה מהם עם קדוש וטהור; כן חששה התורה גם לאידך גיסא: פן בהרבות כבוד ויקר לגופות המתים, להיות שרידי החומר נחשבים כשרידי קדש – אפשר להמשך מזה כפירה כוללת למציאות הרוחני חלילה, כי האבל הכבד שעושים למתים אות הוא להיותו נחשב כאבדה שאינה חוזרת. כמו שראינו באמת את המצרים שחנטו מתיהם בגלל כפירתם באל⁻המות, באופן שהשארת החומר לבדו נחשבה בעיניהם להשארה נאמנה. וכמו כן הצדוקים הכופרים בתחית המתים, חתרו למצוא טעם לטומאת המת בדרך רחוקה (עיין ידים פ“ב מ”ו), כי היה קשה בעיניהם שהתורה תטמא ותבזה לצלם האלהים הקבוע לפי דעתם בחומר לבדו ולסבה שזכרנו, לא נמצא אתנו מזמן קדומים שום מנהג חבת הקדש אל המתים, ולא תפלות וחגיגות לזכרון נשמתם. וקביעת הקדיש אחר התפלה ליתום, לא נמצא זכרה במדורי הגאונים ובסדור הרמב“ם ז”ל, ואין זכר לו בספרי רז“ל– זולתי באיזה מדרשים מאוחרים, נמצא זכר אמירת ברכו ליתום. וגם בנוסח הקדיש עצמו, אין שום תפלה וזכרון להצלת הנפש ממכאוביה ויסורי גיהנם. כי כל עצמו לא נתקן אלא לסדר שבחו של מקום והתעלות שמו הגדול לנצח נצחים. וקרוב הדבר שקבעוהו הדורות האחרונים לאבלים, להיותו נעלה נשגב למאד ויש בו רמזים לעוה”ב ותקון עולם במלכות שדי, ובזה ימצאו האבלים נחם לשברם. ואולם שאר המנהגים כמו חגיגת יום המיתה להורים, תפלות ההשכבה במועדים – מנהגים מאוחרים המה, ואין ביהדות יסודתם. ואף כי אין דעתנו לשרשם מכרם בית ישראל, לפי שכבר הכו שרשיהם עמוק וענפיהם הסתבכו בזמורות הגפנים – אך העל כן נעצם עינינו מלראות ולהבדיל בין קוצים לנטיעות? ואולם המתקנים המקלקלים, למדו מהקתוליות לקדש את המות, כי מלאו ידי הרב שלהם בקדושת כהונה, ויצוו עליו לבוא על כל נפשות מת להכינו לקראת המות ולשאת בעדו רנה ותפלה ביציאת נשמתו. ובהובלת שרידי הגויה לבית מועד לכל חי, קבעו פאר ופרסום ע“ד הקתולים: הרב והחזן הולכים בראש המלוים ושפתם תביע רנה לתור מנוחה למת כי יבוא על משכבו בשלום – כאלו מבלי כל המנהגים האלה לא היתה תקומה חלילה לנפש בשמים! המנהגים של תפלות ההשכבה וכיוצא בהם, הרימו לנס בבית תפלתם וינשאום וינטלום ויקבעו עליהם פומבי גדול ומפואר להרהיב עין – עד כי בעוה”ר נחשבו הנטיעות הללו בין ההמון שלהם לעקרים גדולים ביהדות שכל המצות נדחות מפניהם⁷; התפלה הזאת היא היותר נכבדה בעיניהם מכל המצות שבתורה, לפי שעל ידה תושענה נפשות הוריהם בעולם הבא. ועל כנפי דרשת מטיפים בלוית המקהלה וזמרת כלי שיר, תעלינה הנשמות על, לשכון כבוד ולשבוע בצחצחות. האין זו מדרכי הקתוליות?

היהודי מכנה את התפלה עבודה שבלב, על שם תכונתה שהיא השתפכות הנפש וחשבון האדם עם קונו בינו לבין עצמו. ולא הוקבעה עליה מעקרה כהונת פאר ופומבי ברוב עם ובכהן עובד עבודה. לבו של כל אדם הוא בית קדשי הקדשים, והאדם עומד ומקריב בו קרבנותיו כמיכאל השר הגדול. חובת מצות התפלה מעקרה כך היא: שהאדם יהיה מתפלל ומתחנן ככל יום ומגיד שבחו של הקב“ה, ואח”כ שואל צרכיו שהוא צריך להם, ואח“כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו (רמב“ם פ”א מתפלה ה' ב') ולא הוקבע לה מקום ולא הוקצב לה זמן. וגם אנשי כנסת הגדולה שקבעו בה גדרים, לא נגררו חלילה אחרי מושגים זרים, אלא ראו צורך העם לשעתו כי נלעג לשון הוא ודעתו קצרה לסדר שבחו של מקום, נתנו דבריו בפיו “למען תהי תפלת העלגים שלמה כתפלת בעלי הלשון הצחה” (רמב"ם שם). וגם לסבה זו תקנוה בצבור, כדי להוציא את הרבים שאינם בקיאים ידי חובתם. ושליח הצבור אין לך בו אלא שמו, כלומר: “שליח ונבחר מתוך העדה להוציאם ידי חובתם” (עי' ר“ה ל”ד: לדבריך למה ש"צ יורד לפני התיבה? וכו'), ושלוחו של אדם כמותו, לכן איננו צריך להיות כהן ומקודש ולא יכהן בבגדי שרד ואבטיגה, אך צריך הוא להיות בקי בברכות ובעל קול חזק וערב למען ישמעו העם ויתנו לבם. בית הכנסת אין בו קדושה אחרת זולת עצמותו, והיא: מה שמתפללים בו. וכן בכל מקום שיתקבצו בו עשרה אנשים שכינה שרויה בתוכם והמקום יהיה למקדש מעט; כי אין קדושת הבית אלא מתוכו ומסבב בצורה רוחנית, ולא משום מעשה חנוך חיצוני. האמנם יש לנו לפאר בית אלהינו ולהנהיג בו סדרים נכונים בכבוד והדר כראוי לעומד לפני ממ”ה הקב"ה, אך אין שום קדושה בסדרים הללו, כי הם טפלים לתפלה עצמה ובטלים נגדה; אולם המתקנים קפלו כל התורה כלה והניחוה תחת המצוה הפרטית של התפלה, ויקראו לה שם חדש “עבודת אלהים” כמו אך בתפלה לבד נעבוד את אלהינו, ויעטרוה במנהגים חיצונים הרבה עד כי רבתה הקליפה על הגרעין. ויעשו מבית הכנסת – היכל, משליח הצבור – כהן מכהן בבגדי שרד, ומהתפלה בצבור עבודה גלויה ומפורסמת. האין זו מדרכי הקתוליות?

בין המנהגים הזרים אשר שאלו מהקתוליות, נוכל לחשוב גם חנוך נער למצוה, או הקונפירמיציה ע"י הדרשן או הרב. לפי טהרת היהדות, אין צרך להבאת אדם בברית עמו לשום חנוך ומעשה חצוני. הטבע יעד לאדם את משפחתו ואת לאומו ארבעים יום קודם יצירתו, ובהגיעו לכלל דעת תחולנה עליו חובות החברה והדת מאליהן, ואיננו בן חורין להפטר מהן. אך מנהג הקונפירמציה, נותן פתחון פה לפורקי עול לאמר: הלא קבלת הדת בדעתנו תלויה, ואם אנחנו ממאנים בה אין בנו גם צל אשם, כי אין מזכין לו לאדם בעל כרחו.

גם במדינתנו, החלו המתחכמים המתימרים בהשכלה חיצונית לטעת זמורות⁻זר על אדמת היהודים. העתקת הבמה, ש"צ בבגדי שרד, ומקהלה משוררת שירי כנסת קתולית – הן זה כל מעינם, ואל אלה המה נושאים את נפשם כל היום. וכבר העיר אזנם החכם פין (בהכרמל שנה שביעית נו' 8) על עשותם אגודות אגודות בעבודתה, זו תפלה, והנני בא אחיו ואמלא את דבריו.

שלש הנה הסבות אשר תעוררנה לחדוש ולתקון בעניני דת ואמונה: רגש קדש פנימי, אשר לא נשלם כל צרכו; כבוד האומה וחלול השם, ביחוס אל העמים שאנחנו שרויים בתוכם; ואהבת הכבוד והתהלה. – והנה שם עין על דרכי המחדשים, בנקל יוכח כי לא אחת משתי הסבות הראשונות עוררתם להכנת בתי תפלה מיוחדים ובסדר מיוחד; הנה כבוד האומה לא יצילו בהנזרם לאגודה בפ"ע, יען הרואה אומר: המה השרידים היחידים שאור הדעת נגה עליהם ואין כלל בלי יוצאים. אפס להשלים משאלות רגשי קודש, הסדרים הללו אך למותר אם לא למחסור. כי אמנם לב רגש אשר בהלך נפשו ישפוך שיחו אל חיק אביו שבשמים באמת ובתמים, הוא לא ישגיח על כל אשר סביביו. כל המקומות מקודשים בעיניו וכל הסדרים נכונו לו, כי בכל מקום ובכל אופן קרוב ה' אל לבו ורוחו דבקה ביוצרה. ומי השקוע בתמהון לבב, ורגשי מאמין ובוטח עזבוהו – מה חפצו בפאר עבודת אלהים? כל אותו הפאר החצוני, לא ישפיע עליו אלא במדה שהמכונה הגלונית פועלת על המת: מנענעת אבריו ומעקמת יצורי פניו, אך רוח חיים אין בקרבו. ואם אין חפצנו להפך עבודת האלהים לקומֶדיה, מה לנו ולכל הפאר הקתולי? וביותר יפלא בעינינו על אותם המחדשים אשר חרפה שברה לבם על חלול המקומות המקודשים ואשר קנאת ה' אכלתם להכין להם בתי תפלה כמנהג הנאורים, מדוע המה בעצמם לא השקיעו את לשונם בחבל ורגליהם לא שמו בסד בהתפללם בבתי הכנסיות הישנים? ואם לא יקצפו על קולנו, נוסיף לאמר: כי אך בשלהם כל הרעה וכל החלול. ועתה המה מנצלים כל עדי קדש פנימי מבתי הכנסיות, ותחתיהם יפארום בעדיים חצונים; יתנו מדה, משקל, וקצב – אך אין שום דבר אשר ימד ישקל ויקצב, כי יכבלו את ההרגשה בכבלים ויסגרו בעד השתפכות הנפש. תחת הזהב יביאו עץ רקבון.

צאו וראו מה עלתה לאחינו האשכנזים? צעדו נא על מפתן היכלי תפלותיהם הבנויים כמו רמים! וברגע קטן תכירו כי שדדה מהם תפארתם הנאמנה, והשכינה אשר הלהיבה לבות המתפללים נדדה מקרבם וגלתה עשר גלויות; הבית הגדול והנשא שמם ונעצב, הספסלים אבלים, והשלחנות שמו קרחה, הש"צ ומשורריו ומשרתי ההיכל, כגרגרי חול יאבדו מעין בתוך החרבה הבנויה רחבת הידים – והעבודה, הה! כמה חפוש זהב וכסף ואבן יקרה, וכל רוח אין בקרבו. אך נוגה, אך זהר חצוני יעור עיני הבאים, והאש המקודשת שעל גבי המזבח – האש המאירה והמחממת בבתי הנפש פנימה, כֻּבְּתָה באין מציל. אמת הוא כי במקום שמם כזה, טוב ונכון ליהודי מרגיש להתפלל בלב טהור “והשב את העבודה לדביר ביתך” – לולא חלתה גם בתפלה הזו יד שאיה להכותה חרם!!

האמנם לא נכחד ממני כי דברי אלה מתנגדים לדעה הכללית שכבר הקיפה בכל גבול המשכילים, אולם אני זה דרכי לבלי אשוב מנטות גם מהסכמה כוללת במקום שהנסיון יוכיח צדקי. אמנם רבו הפרעות בבית ה' וכבר היו בתי התפלה למקוה סוחרים, לאוסף מתענגים, ולבתי מלון; נוטל כל הוד ותפארת מסדר העבודה, זה גוהק, זה פוהק, זה מתנועע, זה מתרועע, זה מושך אילך וזה מושך אילך – אך האם באמת אי אפשר לתקן כל אלה כי אם בשטת סדר עבודת הקתולים? הן ידענו כי כל הפרעות הללו לא נושנו עוד מזוקן, ונהפוך הוא, כי צעירות הנה לימים מאד. אבותינו עוד ספרו לנו מהדרת הקדש אשר חפפה על העבודה; מהכבוד ומהמורא אשר מלאו לבבם בצעדם בחצרות ה'. וכל כך עלתה בידם, גם מבלי כובע צילינדרי, ומבלי שירת מהקלה והעתקת הבימה, וכיו"ב.

ידעתי אמנם, כי תפלותינו תעשינה למו חתירה תחת כסא הכבוד, גם מבלעד נגוני המהרי“ל והסדרים הישנים, אך אם מלב טהור יצאו – בכל זאת, לא נכון להעתיק כרגע אומה שלמה מדרכה ומנהגיה שהורגלה בהם מימי קדם, וללא תועלת וצרך כלל. אהבת החדשות “איננה חכמה בפני עצמה”. והדרך התיכון בין העקשות ואהבת החקוי, הוא: כי נסגל לנו כל דבר טוב ומועיל אשר נמצא באחרים בעקרם וברוחם הפנימי, אך לבושיהם החיצונים עוד תמצא ידנו להכשירם על פי חקי הטעם המיוחדים לנו; ולמה נפצע על חנם את לב ההמון המסרב להקריב הרגלו בנקל? אך חשד ומשטמה נפיח בלבו ויצאו ללהבה להצית גם מדנים. ינסו נא המחדשים המשכילים, אם אך אהבת ה' וכבוד עמם נגע אל לבבם באמת, ינסו נא לעשות סדרים בבתי הכנסיות הכללים, אשר ידם שולטת בם, על פי רוח היהדות הנאמנה – אם לא בתודה יקדמו פניהם גם גדולי הדור שומרי התורה. יסיחו נא את דעתם מתיקונם חיצונים קלי הערך שהפסדם מרובה משכרם ואינם שוים לבלות עליהם זמן ועמל, וישימו לבם אך להרחיק מבית ה' כל קלות ראש וחלול קדש; את הש”צ לא ילבישו במעיל כהן קתולי, ולא ישימו שיריהם בפיו, אך יביטו אל לבו שיהיה כהן נאמן לאל עליון, בעל לב רגש ובוטח בה', ובעל רוח נמוכה ונפש שפלה, אהוב לשמים ולבריות. וקולו, די לנו אם יהי אך חזק וערב, ופרקו נאה; יפארו נא את הבית ככל חפץ לבם, מבלי תת לו תכונה קתולית. – סוף דבר! יכוננו הכל על פי החק והדין, ואז נראה אם עוד תהי להם תואנה מוצאת להתאונן על אחינו בני ישראל על אהבתם להשקיע את עצמם ברפש קדומים ביחוס לשאלה הזאת? אולם באמת לא רגש אמונה פנימי יחיימו, ולא אהבת עמם והכאב על חלול כבודו יעודדום להרוס ולבנות לסתור ולתקן, אך אהבת התהלה והכבוד המדומה, אהבת ההצטיינות ואהבת החקוי, אך הנה ההתחלות המנחלות כמו אלה. המשל אומר: “עשה הטוב – ואל הנולד אל תשים לב”. ואני אומר: “עשה הטוב, כי בשום אופן לא תצא ממנו רעה”; את הפתגם הזה נשא אחד הצרפתים, ודבריו נאמנו גם על פי דברי חז“ל: “למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא”. וגם אני קורא קריאה כמו זו באזני המחדשים: בגשתכם אל המלאכה לתקן ולבנות, בבקשה מכם שתבערו מלבכם כל פניה לשם תהלת שוא! ועוד לא תרגילו על לשונכם לאמר: נעשה זאת למען הסר מעלינו חרפת העמים, למען נמצא חן בעיני הגוים. זכרו נא כי בבטוים כאלה השתמש משה רבנו ע”ה בשעה שנתחייבו שונאי ישראל כליה; אך עד מתי לא תלמדו לעשות הטוב מפאת שהוא טוב? עד מתי לא ידע ישראל כבוד נפשו פנימה? עד אנה ישימה כגמול המתנהל לרגל מינקתו? ברו לכם דרך ישרה שהיא תפארת לעושיה, ואז תהיה תפארתכם גם מן האדם! אך זו רעה חולה בעמנו, כי יחסר להם רוח נכון במעשיהם, ולא יתעוררו אל כל דבר טוב ומועיל מפאת רגש פנימי, מבלי אשר תתערב גם יד סבה חצונית באמצע, ולכן לא ימלטו מהלכד בנטיה לאחת מן הקצות, ואת התוך יעזובו. וגם אינם עומדים בדעת מיוסדה על עצמה, אך מוסרים נפשם בידי גלי הדעות הכלליות אשר יסחפום לכל רוח.

עתה תחזה כי אלה המתקנים אשר נשבעו שנאה כבושה לקתוליות, אלה המתקנים אשר געלו בכהונה מהסתפח בנחלת ישראל, אלה המתקנים שכל מגמתם לפי דבריהם לשרש מכרם ישראל כל הזיה, כל אמונה טפלה וכל מנהג זר, אלה המתקנים המתימרים בטהרת דתנו וקדושתה ברוח, המה – בידיהם הביאו את הקתוליות בנחלתנו; המה הרימו כתר כהונה לתתה בידי זרים; המה הגביהו קרן ההזיה וישימוה לנס בבית תפלתם, ומרוח התורה נזורו אחור, ויהללו יפעתה לעיני השמש. האין זאת אות ומופת בטוח, כי המתקנים עצמים אינם יודעים דרכיהם? נבוכים הם במגמתם, ועל כן לא יצליחו בבחירת האמצעים.

ואולם בוא נא וראה קורא נכבד! כי גם הזכות שלקחו למו המתקנים בעצמם לשבת על כסא של משה, להוסיף ולגרוע, לתקן ולשנות בדת המקוימת, ככל העולה על רוחם, מבלי פנות אל כל הכתוב והמקובל – בקתוליות יסודתו, ומשם הביאוהו לנטעהו על אדמת ישראל; כי כן תלמד גם הקתוליות לבני אמונתה: אבי הכנסיה יושב על כסא פטרוס ומפתחות השמים בידו, לסגור ולפתוח לאסור ולהתיר. האף אין זאת? –

---

ג. “אין המעמד החברותי ביהדות הקבוע מידי הדת צריך לתקונים”: כיצד? או: מבוכת המתקנים    🔗

החקים האלה נוסדו על ראשית

כל החקים – על חק הטבע

(Bossuet Pol.Sac.I.IV.P.2.b)

כבר נוכחת קורא יקר! כי המתקנים מבלי דעת מה חפצם ומטרתם, עושים זר מעשיהם, והריסותם מרובה מתקנתם. אולם בוא ואראך עוד מבוכות גדולות מאלה במעשיהם ובדבריהם; בוא וראה חכמים וידועים הלמודים לשקול כל דבר בפלס יושר ההגיון – בבואם לדבר על הדת ועל צרכיה, יכשלו בלשונם, כאיש אשר אין ברוחו נכונה; פוערים פיהם לתת דופי בחז“ל ובהליכות האומה, מוסרה ומדותיה, וכל דבריהם מלאו סתירות מפה לפה. הנה מעמד האישות על פי דת תוה”ק, מסכים מאוד לצרכי קדושת האמונה וצרכי חיי החברה, והוא ממוצע בין נשואים מטעם המדינה – ציוויל⁻עהע – ובין נשואים מטעם האמונה – רעליגיעזע⁻עהע –. אין חפץ למעשה הנשואים בכהן או ברב. החק מקודש מעצמו כל זמן שהוא בתקפו. הנשואים בעצמם ובעת היותם קדושה גדולה חופפת עליהם, קדושה שאין למעלה הימנה. שלום בית וחיי המשפחה, קדושים מאד בחיי היהודים. ואשת האיש נקראת “מקודשת” להורות שהיא לכל העולם כהקדש. ואולם מעשה הנשואים בעצמם נחשב כמעשה בית דין מדיני, העומד להתבטל בהסכמת שני הצדדים. ואם הונה האחד לרעהו, המקח בטל מאליו כי קדושי טעות הם. וגם אם יתחדש דבר מה אחרי הנשואים המטיל ריוח בין הדבקים, והשופטים רואים דברי התובע כי כנים המה, הרשות בידם בעצמם להכריח את הצד השני להסכים בהיתר האגודה על ידי הגט, והרי כל אחד מן הצדדים מותר לכל אדם; כי בהסתר תוקף החק פרחה גם הקדושה. והנה מי מהעמים הנאורים בימים האלה אשר לא ישא נפשו לזכות הנשואים מטעם המדינה שאחת ממעלותיהם היא: אפשרות היתר הקשר מבלי רוב עמל והוצאות. ואלה המתקנים, הזידו לפרוץ פרץ בחק היהדות גם במקום שהוא דרוש לחפץ הכללי. ולא בלבד שמעשיהם ודבריהם סותרים דברי תורה, אלא שסותרים זה את זה; בעוד אשר ירימו מעלת האישות לברית נכרתת ע“פ ה', וחושבים לנחוץ למסור דברי הברית בידי ממלא מקום השכינה עלי אדמות, הוא הכהן המכהן פאר במעשים צירימוניים על דרך הקתולים – לא יחושו גם להשפילנה למעלת ברית מדינה גמורה, והנם מסכימים בכל לב על יד הדורים מאת הממשלה משפט נשואי מדינה, ותומכים חפצם באשר יוכלו. מי יתן ונדע מה תועלת רואה בנשואים הללו אשר לא ראוהו במשפט נשואי היהודים? אין זאת כי אם נטיה נשחתה להנזר ממשפטי עמם, או אולי אסף עליהם צורך הדור החי החפץ בחיים של הפקר, ויאמרו אל כרם בית ישראל הגדור בעריות: הסר משוכתו –גזרת ב”ד של שם – והיה לבער, פרץ גדרו – גזרת עזרא וסיעתו – והיה למרמס. ואם זו מגמתם, אין לנו להאשימם מאומה, כי אין אדם נתפס על תאות לבו.

וכמו שהם סותרים את עצמים במעשיהם, כן גם תוריותיהם סותרות זו את זו. ראש המתקנים האלדהיים, במאמרו על דבר האישות (ברלין תרכ"א), הולך ומבאר שיטה חדשה בדין מחזיר גרושתו כפי אשר העלה מפשטי הכתובים. לפי שיטתו זאת: א) אסור לאדם לגרש את אשתו מבלי מצוא בה ערות דבר זמה; ב) אם עבר וגרש לא עשה ולא כלום. לא מטעם שכל ברית מוסכמת בין שני צדדים איננה עומדת להסתר מצד אחד, אלא מפני שחפץ שדי הממאן בהפרת הברית לא יכזב ע"פ מעשה ידי אדם, וכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני, והרי היא אשתו והוא בעלה (צד 21); ג) בהסכם האיש והאשה יחדו יוכלו להפרד זה מזה (שם); ד) אם מצא בה ערות דבר וגרשה והיא בוכה ומתחננת על שגיונה, מותר לבעל לשאת חטאתה ולהשיבנה אליו ברחמים רבים; ה) אבל אם הסירה ממנה בגדי האבל והלכה והיתה לאיש אחר, בזה גלתה דעתה וזדון לבה כי נאפופיה בין שדיה, על כן לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחר אשר הטמאה (שם צד 13) ו) סוטה שמעלה מעל באישה מלבד מה שהיא אסורה אליו, נאסרה לכל אדם מקל וחומר: במותר נאסרה באסור לה לא כל שכן (שם צד 10) – הנה אספתי את כל הדינים הללו המפוזרים במאמרו, והצגתים יחדו למען נוכל לשים עליהם עיון כולל. הלא ישתומם לבנו למחזה המבוכה והערבוב אשר יגלו לעינינו פתאום.

סתירה א, סעיף ד – ה‘. הסעיפים הללו אוחזים את החבל בשני ראשים: סעיף ד’ אומר, שהתשובה והנוחם מועילים לטהר את האשה לבעלה; וסעיף ה' מגביל כח התשובה לזמן אשר לא נשאת עוד לאיש אחר. ועתה נבחנה נא את שני הסעיפים הללו ביחוסם אל סבותיהם ונשאלה את פי האלדהיים: מה נפשו? הלא בשללו הטהרה על ידי תשובה מאשה שזנתה והלכה והיתה לאיש אחר, גלה דעתו לחשוב ברית הנשואים לברית אשר כרת ה' על פי מצותו, ואשה כי תמעל מעל, לא לבעלה חטאה, אך מעלה בקדשי שמים וטומאתה בשוליה, והרי היא כקדשים הללו שנטמאו אשר אין להם טהרה עולמית, ולכן אין בכח התשובה לטהרנה – אם כן, למה פתח לפניה דלתי התשובה לרוחה בסעיף ד‘, בטרם נשאת עוד לאיש אם גם שנתה באולתה פעמים מאליפות? ואם סברת האלדהיים לחשוב ברית הנשואים לברית מדיני, ואך בקפידה דבעל תלה רחמנא, כי אך בו מעלה מעל בהפירה את בריתו, לכן הרשות ביד הנעלב לסלוח על עלבונו, מבלי אשר תכניס הדת את ראשה ביניהם – מה יש אם כן מקום לחלק בין קודם הנואין לאחריהם? הלא מי ימחה ביד אדם מסלוח על עלבונו גם אלף פעמים? והנה שתי הדעות הללו אשר הצגתין זו לעומת זו. אל תדמה הקורא כי הוצאתין מדברי האלדהיים בדרך הקשה הגיונית, בוא וראה שהן יוצאות מפורשות מפיו בעצמו מבלי הכשל בלשונו מאומה בצד 21 אומר: כי ברית הנשואים ברית מדינית היא, וע“כ עומדת להסתר בהסכם שני הצדדים; ובצד זה,למטה באותו פרק ובאותו מקום, לא חדל מהלל שיטת הצדוקים לפי דעתו שברית הנשואים ברית קדש היא ע”פ ה’ היתה וע"פ ה' תסתר, ואין שליטה לצדדים להפרד זה מזה מבלי צרוף דעת עליון.

סתירה ב, סעיף ב’–ו‘. שני הסעיפים הללו מולידים תולדה אשר בטולה מבואר במקרא לא בחידות: סעיף ב’ אומר שאין בכח יד אדם לתת תושיה למעשהו וה' לא צוה – למה אם כן הצריכה התורה ספר כריתות לנשואי הבעל השני, אשר לפי דעתו בסעיף ו' הם למרות חפץ עליון בזה?

סתירה ג, סעיף ג’–ו‘. זיווג הסעיפים הללו יוליד תולדה אשר סתירתה מבוארת בסעיף ד’; לפי דבריו בסעיף ג' שיש בכח הבית להרחק ע“פ הסכמתם – א”כ מה שנאסרה סוטה לכל אדם איננו מטעם שאין הספר כורתה ועדיין היא אגורה ביה, שהרי גרשה מעל פניו והיא הולכת בעצמה להנשא לאחר, באופן ששניהם מסכימים על היתר הברית – אך הטעם, לפי שאינה ראויה לגוי קדוש מפני טומאתה והתולדה הזו סותרת, למה שהחליט בסעיף ד', כי מדוע הותרה לבעל עצמו אם גם ימחול על עלבונו, הכי איננו מזרע ישראל?

הנך רואה קורא נכבד! דרך איש הפכפך וזר אשר נוע ינוע כשכור; פעם יעלה שיא שחקים ברעיונות נשגבים, ופעם ירד תהום רבה, ואין פלס לרוחו. ובכל זאת העיז פניו ברכותיו וידבר סרה על חכמי התלמוד בטרם ירד לסוף דעתם ועומק כוונתם. זו ראשית טענתו עליהם: כי עד תכלית שדי לא באו, ולא שמו לבם כי אם להגביל פרטי המצות המעשיות, ומרוחניותם ובפנימיותם העלימו עין; לא השקיפו על האישות בבחינת קדושתה ויקר ערכה שהיא קשר עליון לזווג נפש בנפש ורוח ברוח להיות גוף אחד ורצון אחד באהבתם זה את זה, אך חשבוה כקנין משאר הקנינים המדיניים. וחובות האיש לאשתו וחובות האשה לבעלה, הן חובות על צד חק ונימוס מדיני בחברת האדם, וכל מעינם אך להגביל פרטי הקנין והתרתו. האמנם כי האלדהיים לא ישלול מחכמי התלמוד את ההבנה הנשגבה במושג האישות כליל, מאחר שאגדותיהם המדברות מן האישות תעידנה עליהם כמאה עדים כשרים ונאמנים, במה שהן מכלכלות מאמרים רבים מסולאים בפז המליצה המרוממים את ברית האישות למעלת ברית אלקים שהשכינה שרויה עליה; והמאמרים האגדיים הללו, אמנם פעולתם רבה על לב ההמון לשית את האישות בקרבו למקור קדושה וטהרה אהבה ויראה אשר היה למשל בגוים – לולא היו כל אלה סותרים לגזרת משפטיהם הלכות, אשר מהם למדנו כי הקשר התחתון הוא הכוונה הראשונה, והוא: לפרות ולרבות לחפץ ישובו של עולם; כי לפי ההלכה, הגרושין מסורים בידי הבעל לבדו לגרשה בשעה שירצה מבלי שיוחיל להסכמת דעתה, והמעל והבגידה אינם מיוחסים אלא לאשה בלבד, ואין לבעל שום חוב לאשתו ביחס אל נשים אחרות. שתי ההלכות האלה תעידנה למדי על רוח כותביהן, שהאשה נחשבה כשפחה מקנת כסף אשר לא נבראה אלא לשמשנו.

הנה האלדהיים אסף בחפניו מלא פיח מהקתוליות (כי כל דבריו לקוחים מהאון⁻גליון) ויהיו בידו חצים שנונים לקלע בהם בלב חכמי התלמוד. אלא החטיא המטרה, והחצים ממנו והלאה; אמת הוא כי האמונה אשר אליה הוא נושא את נפשו יסודתה בהררי קדש של ההרגשה, קלוטה מרוח השיר, וההתפעלות תפח באפה נשמת חיים. אך אם תורת חז"ל אין בה ממדה זו – הלא לא עליהם לבד תלונתו, כי אם גם על תורת משה בעצמה. גם היא מטרילית היא, ולא תגביה עוף בהתלהבות הרוח ועליצות הנפש להזיות וציורים דמיונים. וכל מה שנעמול לחקור אחרי רוחה ופנימיותה, לא נוכל לכחד, כי גם היא חשבה את האשה למין הנכנע בתולדה ותכר שררת גבר עליה, והציגה את האשה לפנינו כמאוחדת בזמן וכעזר נגד האדם, עד שאמרה “והוא ימשל בך”; גם היא יחסה את המעל אך לאשה, ולא מצאנו בה שום חק מפורש לבגידת הבעל; גם היא מסרה את הגרושין בידי הבעל לבדו, והתירה פוליגמית, ואם גם אמרה: “לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” – הלא אלה אינן הלכות פסוקות, אלא (אם נשתמש בשפת האלדהיים) הם במדרגת דברי אגדה הסותרים לכוח ההלכה. ובכל זאת הלא ידעו גם בוזי תורה כי אותו המטריליזמוס עצמו נהפך לנו למקור רוחני נשגב ונעלה למאוד, ולמעין נובע קדושה וטהרה המרטיב את גן האומה להצמיח בקרבה את עץ החיים לקיומה התמידי. ואם בעיניך יפלא זאת, קורא נכבד! בעיני לא יפלא מאומה. כי זאת היא באמת חכמת האלקים הנטועה בתורתנו, וזו היא חזקתה וכחה לעמוד למשמרת עולמים, באשר דעתה צלולה מאד (ניכטערן) וכל מצותיה נשקפות אל תכלית התועלת לחפץ ישוב של עולם, מבלי תת חשבון מדוקדק אל ההרגשה; היא משקפת על הדברים כמו שהם, ולא כמו שהם צריכים להיות. כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין שלמות בעולם מבלעדו, ואי אפשר לכל באי עולם ובכל הזמנים להנשא אל המעלה היותר גבוהה במדות ומוסר אשר יברא לנו הדמיון בהתלהבות, על כן מאנה התורה להכביד עול ולצת לבני אדם דברים שאינם יכולים לעמוד בם. לא על רעיונות רוחנים ודמיונים יהיה האדם, כי אם על הלחם והטבע. לכן גם התורה טבעית היא לא שירית, ומטרתה לכונן צעדי גבר על האדמה ולא מעוף המשורר בשמים. ולכן אחזה במצותיה את הדרך העובר בתוך בין שתי הקצוות, ותכוננן עלי חק הטבע אשר לא ישתנה לעולם, מבלי אשר חדלה לעורר את האדם על ידי הרוח המוסרי המרחף בכל ספוריה ודברי תוכחתה, לאחז לו את הדרך העולה למעלה למשכיל ולהתרומם מעל לחוג המטבע, וגם מבלי לגדור הדרך בעד חכמי הדת מהוסיף או מגרוע חקים עוברים כפי צרך הזמן והמקום.

הנה לפנינו מעמד האישות ביהדות; גם המשורר בכל התלהבות רוחו לזכר תפארת מין האדם, גם האדונים המתקנים בכל שמירתם כבוד חקי הנשים כמשפט הפרשים – לא יכחישו, כי התכלית הטבעית באישות קודמת להתאחדות הנפשות באהבה עליונה אפלטונית שאינה עושה פרי. האהבה, אם אמנם היא עץ נחמד אשר שיא חסנה בשמים, אבל גזעה בארץ שורש, ומארץ תצמח. ולא נוכל להסיח דעת מחפציה הטבעים, כי אלמלא כפתו ליצרן של עריות לא נמצאה אף ביצה אחת בכל המציאות, והעולם מה תהא עליו? וע“כ מאנה התורה לתת לאשה מעמד מגבל בכל הזמנים בבחינת תשמישה לעולם באופן משונה מאותו האופן שהגבילו הטבע. הנה הטבע עשתה את האשה נכנעת בכל בחינותיה, יען שהיא המקבלת לא המשפעת, ע”כ כבר נועדה מתולדתה אך לאחד, תחת אשר הבעל כאיש גבורתו להאציל ברכות שדים ורחם לנשים רבות; יען שהיא נוחה להתפעל ודעתה קלה, ע“כ תעודת עבודתה הטבעית אך בבית פנימה, לשמור את הסדר, ולגדל את בניה – תחת אשר הבעל המחונן בדעת קבועה ואומץ לב ומשליך נפשו מנגד להביא טרפו ממרחק, נועד להיות אדון לביתו ומושל בכל קנינו. ולכן בחקוק התורה את חקי האישות והזהירה קשה על האשה לבל תמרה את חקי הסדר הטבעי, בתתה אהבתה לזרים בבגדה באחד אשר בחרה – החרישה מאיסור פוליגמיה לאיש, אשר מתולדתו אין לבבו צר מהכיל אהבות שונות, ולא יתיחס אליו המעל בשום פנים. ומ”מ לא חדלה להעיר באגדותיה על התולדות הרעות אשר תולדנה מזה. ספור מעשה רחל ולאה, האזהרה למלך לבלי ירבה לו נשים, האיסור לכהן גדול (לפי דעת כל הפוסקים ביום הכפורים ולפי דעת הרמב"ם גם בכל ימי חייו) לבלי ישא יותר מאשה אחת – כל אלה יוכיחו למדי כי בעין צרה הביטה התורה על הפוליגמיה, ולא סבלה אותה אלא להיותה נשרשת באומה מני אז. וגם חז“ל ההולכים בעקבותיה דרשו את הפוליגמיה לגנאי, כאמרם ז”ל “ולו שתי נשים וגו' מכיון שספר בשבחו חזר וספר בגנותו” (שמואל רבתי פ"א), ויעצו לאמר: “לא תנסוב תרתי” (פסחים קי"ג). וגם לא מצאנו לגדולי האמוראים שהיתה להם יותר מאשה אחת. וכל מאמריהם ביחס האיש לאשתו בלשון יחידה שונים אותם, “אל תרבה שיחה עם האשה”, “אתתך נוצא” וכו', וכיוצא בהם הרבה. וסוף הדבר, הרי אנחנו רואים שרגמ“ה ז”ל הבא אחריהם שם קץ למנהג הזה בישראל ותמך יסודותיו על התלמוד.

כן נמנעה התורה לקחת שבט המשרה בבית ומשפחה מידי המושל הטבעי, ותאשר את זכיותיו בידו. מ“מ לא חדלה להנעים את מעמד האשה ע”י פעולות המוסר והמדות. ובבחינת מה שהיא אשה לבעלה, אין לך מעמד היותר קלוט מרוח האהבה הקדושה והטהרה, מהמעמד הנכבד הזה, עד כי יעצה התורה לטוב לנו, לעזוב משפחה ואבות ולהיות חבוקים ודבוקים איש באשת נעוריו בברית קודש וקשר עליון. ואין ההלכות והאגדות סותרות באמת זו את זו, לא תבוא אשה בגבול רעותה, כי שלום אמת ביניהן; ההלכה היא האדם החיצוני, והאגדה היא האדם הפנימי: ההלכה תתן קצבה למעללי גבר בבחינה מדינית מבחוץ, והאגדה תעניק לו משוד תנחומיה בבחינות קשר משפחה מבית. ובכל זאת, גם ההלכה עצמה איננה צנומה ויבשה. ונהפוך הוא, כי רוח אלוה בקרבה להחיות עצמות יבשות ולהפיח רוח חיים ומחשבות טהורות בלב השומרן בטהרה. המעשה הפרזי אחוז בכונתו הרוחנית כגחלת בשלהבת; על ידה יתעורר האדם מבלי דעת לעמוד על המחשבה והכונה הצפונה בה. וכל מה שנוסיף לדקדק בפרטי המעשים ודקדוקיהן; בה במדה תתעלה קדושת הרעיון ושגוב התכלית. ומה איפוא חטאו חז“ל בשמרם עקבות התורה שבכתב, לשום לב אל המעשים למען תעלה שלהבת הדת מאליה? הלא הנסיון הורה למדי, שכל מוסרי הדתות ודעותיהן הנשגבות הנכונים אל לב האדם בדרך ישר, לא הועילו אף אחת מני אלף להפוך לב העם ולשרש מקרבו מדות נשחתות – ממה שהועילו לזה המעשים הפרזיים של דת⁻משה אשר פעולתם באה בעקיפין; וכל כך פעלה ההגבלה הדתית על מעשה בני אדם, עד שהספיקה באמת להקדיש את עם בני ישראל כלו לשמים ולעשותו לגוי קדוש וממלכת כהנים שכל חוליו נעשים על טהרת הקדש. דיני קדשים וטהרות, דיני שומרים, דיני אישות וקדושת המועדות – כלם מרועה אחד נתנו וקדושה אחת חופפת עליהם. לא מאשר נקלה בעיני חכמי התלמוד יקר ערך האישות שאלו “בתך ופרתך בפרוטה מהו”, אך מאשר נשגבה בעניהם קדושת הקנין; הגוזל מחברו שוה פרוטה, כאלו גוזל אשתו, כאלו שופך דמו, כאלו נוטל נפשו. אם מכח צרך ישובו של עולם אתה דן – כלם שוים בו; ואם מכח קדושה – כלם שוים בה. גם רכוש האדם, קשור לבעליו בקשר עיון וברית קדש. כי האדם קנהו בדמיו והטבע – או טוב מזה, האלקים עצמו – המציאהו לידו בכבודו בעצמו. הנך רואה קורא יקר! כי המעלה שעמדו עליה חכמי ישראל ע”פ תורתם, היא המעלה היותר נשגבה וכוללת אשר לפני כללותה יתבטלו ויסופו כל ההבדלים וההפלאות במעלה ובבכורה, כנר בפני אבוקה, וכמו שיתבטלו כל פרטי המציאות לפני כללות קדושת האלקות המקפת את הכל; ואלה המהרסים קצרי דעת וקצוצי הכנפים, בהבצר מהם להתנשא עד למעלת ההשגה של חכמי התלמוד, יפערו פיהם ויאריכו לשון לדבר תועה על חז“ל ועל דבריהם, כהבזות השועל הזה את הענבים הנשקפים מעל שיא גפן אדרת, במשל הידוע. יבוא נא האלדהיים או אחד ממלאי מקומו ויפתח שפתו עמנו – מה עול מצאו בדעת ר' עקיבא המתיר לגרש את אשתו ע”פ שנאתו אותו לבד? הלא קדושת ברית הנשואים לא הטבעה אלא על אדני האהבה הרצון וההסכם, ואם אלה חדלו ופתילים נתקו, גם הקדושה מאליה פרחה ולא יאמר עוד ה' לדבק הזה טוב! ומה לנו לחקור ולדעת מהות השנאה ומקורה שהפרידה בין לבות המקורבים – אם אין ספק במציאותה? האם באמת אין דבר ההורס שלום בית מבלעדי זמה ונאופים? אם אשה פרושה וצוליינית מקשטת שלחנה ופיה יום יום להמטיר אש ופחים על ראש בעלה האומלל, על כל הגה דבור ומעשה שיצאו מתחת ידו לא לפי כונתה – האין זו ערות דבר? ואם אשה ידועה חולי אשר ידעה להזהר לפני נשואיה ולקרוע עיניה בפוך כדי להשביח את מקחה – האין זו ערות דבר? ואם אשת פתיות לא תדע להיות צופיה הליכות ביתה בנקיון וטהרה ובקמוץ הנאות ולגדל בניה בחנוך טוב – האין זו ערות דבר? ואם גם לא ימצא לתת בה דופי כלל, רק סבות טפלות וקלות ערך נתגבבו מיום ליום והוצברו לגל גדול המפסיק בין הלבבות – הטוב איפוא כי יבלו שניהם ימיהם ושנותיהם בריב ומדון? האם תוכל השכינה לשרות במקום תגרה ומשטמה? ואם לא יפה עשתה התורה במה שמסרה התרת הברית בידי אחד מן הצדדים, אחרי שהברית הזאת איננה מיוסדת על התחייבות איש לרעהו בדברים שבממון, רק על ההסכם הפנימי המסור ללב. ואם הלב רחוק – ברית מנין? האומנם לא בטחה התורה באשה למסור מעשה הגרושין גם בידה, מדאגה פן בקלות דעתה תבהל על רוחה להפרד מאישה על נקלה. ובכל זאת איננה מן הצועקות ואינן נענות; שופטים ושוטרים נתונים בכל הערים. אשר אליהם יבוא כל ריב וכל דבר פשוט,אם צעקת האשה תעל באזניהם, כי בעלה איננה מקובל על לבה, הלא עליהם לכופו לשלחה מביתו ולהתירנה מכבלי העגון.

מכל אלה נוכח לדעת צדקת משפטי אשר חרצתי: כי מעמד האישות ע“פ תורתנו הקדושה מסכים מאד עם צרכי החיים והחברה, מבלי גרוע מקדושתה מאומה. ואך הבל יהמיון האלדהיים, איינהארן ומרעיהם. אין חפצם כי אם בהריסה. ובזדון לב יאספו כ”א מלא חפנים פרזות ריקות לנקר בהן עיני האמת. אך האמת עדה לעצמה, ואם גם יעוללו זדים בעפר כבודה, אור פניה לא יפילו, וכל רואיה יכירו כי חותמו של הקב"ה היא.

הוא הדבר אשר דברתי: כי המתקנים אין כחם אלא בפיהם, להתפאר כי יעשו גדולות ונצורות לתקנת הדת. אך בגשתם לעבודה תמסנת כל תואנותיהם כמו מים ועצתם נבקה. ואז ילמדו לדעת מה נאמן משפט ההמון: “כי נקל לתת עצה מלעשות מעשה”. רב לכם המתקנים! רב לכם כתר ההוראה (להורות מה שכתוב וחרות על לוחות הדת מאז), והניחו כתר התקון למחוקק העליון אשר לו יאתה מלוכה. מסבות הרת כמסבות ההשגחה. אך אלהים יבין דרכן והוא ידע מקומן, ובן אדם לא ידע מה חדל הוא.

---

ד. “לא הדת צריכה לתיקונים בידי אדם” כיצד? או: ארחות התקונים    🔗

הנח להם לישראל אם אינם נביאים, בני נביאים הם.

(פסחים ס“ו ע”ו)

כל המתקנים החדשים הניחו ליסוד מוסד שמעולם לא חדל התקון בדת, ומימות עזרא עד היום אנחנו רואים שלשלת תכופה מקולות ותקנות לצרכי החיים ולצרכי הדת ברוח הריפורם. וגם הרמ“א ז”ל נמנה בסוד המתקנים בגלל תשובתו הנודעת שהפך בזכות שותי סתם יינם לבלתי הרחיקם מעם ה‘. ועל הראשונים והאחרונים נסמכו גם המתקנים בדור הזה ותלו כלי זיינם עליהם. ועתה הלא ישתומם כל איש ישראל: א) הן ידענו כי בימי הבינים ושנות אופל שררה רוח האסקעטיק בעולם, ובני עמנו ביחוד לא הואילו הלוך אחרי קולות, מדוע לא הניאו באמת בידי המקילים? הנה נא ידענו את העם הזה כי אוהב הוא להרהר אחרי רבותיו ולבקש חשבונות רבים, ומדבר זה העלימו עין ולא רגנו באהליהם? ב) מדוע רואים אנחנו את המתקנים בעצמם פוסחים על שתי הסעיפים, פעם מחמירים ופעם מקילים, פורקים עול ומכבידים אכפם? הן זה משה האיש (הרמ“א ז”ל) אשר ידענוהו למתקן. בגלל כי ערב לבו לבטל אחת מגזרות י"ח דבר – איככה שנה טעמו פתאום וערך לנו השלחן במפה וצבר עליו חומרות חמרים חמרים ג) מי האיש היודע כמה יגעו הפילוסופים למצוא אות נאמן (שעמא) לגדרה של אמת לאמתה ולהבדיל בינה ובין ילידי הדמיון – הוא יבין עד כמה קשה להבדיל גם בצרכי החיים בין הצרכים ההכרחיים לדמיוניים. ואיכה יערב לבבנו לכלות קוצים מכרם ה’ צבאות אשר ימינו נטעתו, בטרם גלה לנו רצונו כביכול על ידי אות וסימן בטוח שיורנו להבדיל בין קוצים לנטיעות גפנים? איך לא נירא, פן נשחית עץ בלחמו יונק עץ עושה פרי, ולא ידענו ואשמנו? – מכל אלה אין חפצי להוכיח שתקון הדת בעולם היהדות חלום בטל הוא. אדרבה, אני נותן למתקנים את טעותם. אולם על כל פנים עינינו הלא רואות ששטה אחרת היתה למו למתקנים הראשונים המסכמת יותר עם הנסיון, ועל כן הצליח מעשה ידיהם בשובה ונחת. ואנסה נא את כחי לבאר שטתם זו כפי הנראה בעיני.

כבר בארנו, כי הטבע והתורה מתאימות הנה, שתיהן גלוי רצונה של החכמה העליונה. פעם יצאה כל אחת לאור המציאות ותנועה תמידית שוררת בהן המחדשת ומחלפת צורתן בכל עת ובכל רגע שנוים שאינם נכרים לעין הטבע על ידי שכל הפועל, והתורה ע“י שכל האדם העושה בה תקנות וסייגים ומקיש ומוליד ומדמה ועושה מעשה. ובכל זאת, כל השנוים הללו לא נעשו אלא ברצון החכמה העליונה, אין כח ביד אנוש למהר הסתעפותם או לעכב מרוצתם. הליכות עולם להם שלא ישנו את תפקידם. – ועל פי הדברים האלה התנהלו חז”ל בתקנותיהם. לא נכחד מהם עד כמה קצרה בינת אנוש ומה מצומצם חוג השקפתו, על כן לא שאלו בתרפים של העתיד ולא הביטו אל הנולד. “כי מי יודע מה יולד יום”? כל תקנה וגזרה שעודה רעננה ורטובה, לא הקילו בתקנות הדת העתידות להתבטל, אך עצת העבר למו לאורים, כי על פיו נתגלה למו הרצון האלהי באותיות מזהירות על לוח המציאות; אך אלה התקנות שכבר בטלו ואבדה חשיבותן בעיני ההמון, בעדו אשר לבו שלם עם אלהיו ועם תורתו בכלל, ולא יקל בשאט נפש ביתר המצות – הניפו עליהן מטרצה לקוצצן, כי אות נאמן הוא להם שיבש מקורן וגם ליחן ותבולנה, לא חפץ בהן ה' עוד כי אבד עליהן כלח. אלא שיש ב“ד גדול בחכמה ובמנין ורב גובריה לבטל דברי ב”ד חברו בגזרת שפתיו. ויש אשר באו בעקיפין למצוא מפלט ע"פ דין, או סמכו עצמם על דברי היחיד⁸.

מנהג העם, כל עוד שאין יסודו ברפיון רגש הדת. אך בהכרחית הצרכים – השתמשו בו חז“ל כבבת⁻קול המורה למו דרך בטוחה בהנחת החקים וסלוקם. והחוש – אבן בחן לאמת שנמנו החכמים והסכימו עליו; על ידו הבדילו חז”ל בין הצרכים ההכרחיים והדמיונים. וכלל זה יהיה מסור בידך, כי הצרכים ההכרחיים באמת אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם; המה פוגשים את האדם על כל דרכיו ומעבירים אותו על דעתו בע"כ ושלא בטובתו, ואין דת ואין נימוס בעולם שיבנה מחיצות בעדם ולא יהרסום. ואולם אלה מנהגי הדת שרוב הצבור נושאים עולם בלי תלונה, ורק איזה נפרדים יחזו למו משאות שוא כי יכבידו אכפם עליהם ויגדרו בפני דרכי החיים – אין בדבריהם ממש ואין לסמוך עליהם לעשות מעשה, כי אין בתקון ההוא צרך נאמן רק צרך דמיוני.

בבקשה ממך קורא יקר! שלא תלמוד מתוך דברי לשקר, כי רב כה הזמן להמיר ולשנות, גם בעצם המצות והחקים – כי למה תגמלני רע תחת חפצי להועילך? חלילה לה לדת מהתמעט ומרדת מכבודה בזמן מן הזמנים. כל לב עברי, נאמן עם תורתו, סמוך ובטוח שכל זמן אשר העולם קים וחקות שמים וארץ לא ימושו, לא תתבטל אות אחת מן התורה בהחלט, ולא יבוא זמן וצרכים חדשים שיכריחו אף מצוה אחת קלה להדחות מפניהם. יען מה? יען שהתורה השלמה הזו, וכל מצותיה מביאות בהכרח אל האושר והשלמות והטוב והעונג כמו בעוה“ב כן בעוה”ז; יען שאין הקב“ה בא בטרוניה עם בריותיו. ולוא העוינו דרכינו וסלפנו אחרותינו, עד שהיינו מכרחים לשית על תורתנו נצרה מבחוץ, אין בה דבר אחד המעיק על הטוב הזמני מועקה שלא נוכל לשאת, ומצותיה הוחקו על אופן כזה שלא תעמודנה לשטן לזמן במדה שיוכרח להתפרץ מפניהם ולהסיר עולן מעל צוארו, כי התורה “דרכיה דרכי נועם”. ושים זאת אל לבך, כי זה כלל גדול בדת שהיה שמור בידי חכמי הדורות מאז ועד היום מבלי אשר כלם נתנו ממנו חשבון ברור לנפשם, כי מידי הטבע נמסר למו ובמכריח עליון עשו מה שעשו. מעולם לא קדמה הוראתם למעשה אך המעשה קדם להוראתם; כאשר נמנעו העם מלהלות התקין הלל פרוזבול; נתפרצו בשמן של כותים, התירו להם; סחרו בסתם יינם ובמאכלות אסורות ויבואו בברית מו”מ עם הגוים שבתוכם היו יושבים – אשרו וקימו הרבנים את מעשיהם על פי הדין; גם בהפסד מרובה התנהלו הפוסקים לרגלי הכלל הזה. ולא בצדק התלונן אחד מחפצי התיקונים על היסוד הזה שבהוראה; כי מיוסד הוא בתורת הנסיון (אים פראקטישען לעבען), והרמ“א ז”ל השתמש בו ע"פ הרוב וישען עליו גם במקום אשר דעות רבות מכריעות לאיסורא. וטובה גדולה עשה לנו בזה – ותחת חפצו להיטיב למה ישא כלמה?

גם אדם פרטי צרכיו מכריעים אותו שלא ברצונו. מעטים המה האנשים בכל דור ודור אשר ישאו ארבעת השו“ע בחיקם לכונן צעדיהם על פיהם בכל פרט ופרט. ואמת בפי הרב רצ”פ מאקנא באמרו (המליץ שנה שביעית גליון 34) כי “אם יש את לבב מי לעזוב חומרות האחרונים ולאחוז רק בדיני הש”ס, לא יקרא פושע בגופו – כי כל עין ישר תחזה שהכריחוהו לזה תהלוכות עולמו“. וקושית המו”ל “א”כ נתת דבריך לשעורים" אינה כלום. כי שאלה זו אשיב גם אל חיקו ואשאלהו: ע“כ אין אלה התיקונים שאתם חפצים אלא לאנשי אירופה, וגם בה אין כל המדינות שוות; כי אולי טוב היה אשר בארצות המערביות,תחת להקל ולפרוק עול, יאספו מלא רועים לתקוע מסמרים בגזרת י”ח דבר משום דבר אחר…

ובארצות הפראים אשר היהודים ישאו תגרת יד הזדונים, אין מקום לריפורם מאומה, כי כאשר נהרוס את המחיצה הדתית החוצצת בין בני עמנו אלה לבין אדוניהם העריצים, הלא נשלול מהם את נחמתם האחרונה בהשתעשעם ברעיון הדמיוני שהמה המרחיקים ולא המרוחקים, וגמר למו את נעימות הנקמה אשר ירחש לבבם מדי בזותם בשאט נפש את עושקיהם⁻כח ויחשבום כחיתו טרף. וא“כ הלא עדיין נחת דבריך לשעורים? וגם במדינה ובעיר אחת, אין כח ביד אנוש לגדור גדר ולשום חק שיהיה נאות לכל אדם ובכל זמן, וגם אם נברר בשו”ע ונזרוק ממנו איזה חומרות, לא יכוון להיות באותיותיו קו ומשקולת לאדם בכל דרכיו. ועדיין נתת דבריך לשעורים? אלא השו"ע מסור בידי כל אדם, ואשרי איש שישמרהו בכללו וילך ברוחו כי יצליח וישכיל. ויתן צדק לדברי כל מי שהעמיק חקר להבין ההבדל שבין דברים חיים לדברים קימים, ושם לבו להתבונן על היחס שבן האדם להדת.

כללו של דבר! אין לנו רשות לשנות בדת כ“א לצרך הכרחי, מה הוא צרך הכרחי? אותו צרך שפנה לו דרך מעצמו, והרים כל המפריעים שהניחה לו הדת טרם שאלו התרה. ומי יערב לנו שלא יבוא זמן וצרכים חדשים שאחת ממצות התורה או כלן תעמדנה למו לשטן – האם בגלל זה נפרוק עול התורה מעל צוארנו? זאת היה לא תהיה, כל עוד שהעולם קים וחקות שמים וארץ לא ימושו; כי כן הובטח לנו מפי ה' בהעבירו אותנו באלה ובברית ושנה ושלש הבטחתו ע”י נביאיו. ואם תשאלני: עינינו הלא רואות כמה מהארצות הנאורות שפרקו מעליהן עול מצוה לגמרי? אלה המה מעוטא דמעוטא, ואינם נדונים כרוב צבור, וגם בקרבם רוב המון העם לא הואילו הלוך אחרי המשנים ויזנחו אותם ואת היכלם, כי רגש האמונה מתעורר בחזקה לאמר: לא זו הדרך!

זו היא שטת חז“ל הראשונים, ובדרך זו הלכו לתקן ומעשיהם הצליחו; כי התנהלו לרגלי הזמן, ומעשיהם הסכימו לדעת הקהל. כי הכרח הצרכים כסופה באו צרורים בכנפי הזמן ויעברו גם על ראשי העם ומנהיגיו ויסחפום הלאה מבלי הדעת בנפשיהם כי שטים המה בים החיים. אולם עצת החדשים האומרים להועד ולהעביר קולמוס על כמה דינים וסיגים שהכו שרש בלב העם ושרשיהם על מים רבים, להקל עול לא יורגש ולזכות את העם שלא בפניהם – לפי דעתי לא תקום ולא תהיה, חפצם יתפוצץ בקשי העם הזה, ועמלם לא להועיל כ”א לקלקל. כל החומרות והסייגים באדמת רגש האמונה נִטָעו, וכל זמן שעודם רטובים מֵלח היהדות יינקו, ולא נוכל לשרשם מאדמתם מבלי אשר ייבש מקור לֵחותם ורזה האדמה – רגש האמונה – עם צמחיה יחד.

משל שני מיני התיקון,למה המה דומים: לשני בני אדם אחד פקח ואחד טפש שירש כל אחד בית מאביו. לימים נתישנו הבתים וגדלו המשפחות ולא היו הבתים מכילים אותם. מה עשה הפקח: התחיל לתקן קמעה קמעה, היום בנה נדבך חדש, למחר עשה גג וטח עליו מעזיבה, ויעש מאוצרו בית וממערתו מרתף. לא עברו ימים מועטים עד שנמצא ביתו מחדש ע"פ כלו וראוי לדירה, ואין איש אומר: ראה זה חדש הוא! הטפש, כיון שראה ביתו מתמוטט, הלך והרסו קמעה קמעה עד היסוד, ומכיון שעסק בבנין נתמסכן. מה עשה? הביא קנים מאגם ובנה לו סוכה, באה רוח מצויה והפכתה על פניה, ועדיין הוא יגע לריק ומוליד לבהלה.

---

ה. “לא התקונים בדת מובילים לתקונה של אומה” כיצד? או: סוף דבר    🔗

לא ליסתור איניש כי כנישתא עד דבני

כי כנישתא אחריתי.

(ב"ב ג' ב').

אין מקום לריפורם בדת גם לריפורם הראוי והמורשה, כל עוד שהעם נושא סובל עולו מבלי תלונה. ולמה נפיח אנחנו בקרבו רוח פרץ בטרם בוא עתו? אין לנו לקדם פני הזמן, כ“א לשמור צעדיו וזו היא הדרך הישרה המובלת אל התכלית, ותשמור אותנו לבלתי נלכד בפח אחת הקצות ע”י אהבת הנצוח. עד אנה לא נחכמה לדעת כי השתדלות⁻בוסר היא בעוכרינו ולא תעלה בידינו באמצעותה מאומה. הלא ארץ אשכנז כמורה מנוסה היא לפנינו מטיף לקח מוסרו, פרי נסיונותיו המעציבים להזהיר את המקנאים משתי הכתות, והיא קוראה באזנינו: צאו וראו מה עלתה לי? כל בני אהבוני, כלם דרשו טובתי, אך ככבשה נאלמה הייתי בעיניהם, אשר נצו עליה שני כלבי רועים למי מהם הזכות להגן עליה, ובין כה וכה קרעוה לגזרים; חומות דתי הישנות הרסתם; מבצרי משגבי שזקנה נהדרה חופפת עליהם – נתצתם ביום אף; והיכלי החדש הבנוי מטעם העת החיה – עוד עיני לא שפתו, ואני עוד נפשי עולפה בראש חוצות באין מחסה ומסתור מזרם ואויב. ומי יודע מתי אנחם בשובי אל נוה מקדשי? ואם לא יפח אמרו חז“ל “לא יסתור אדם ביהכ”נ עד שיבנה ביהכ”נ אחר במקומו“. דבריהם אלה עלינו לשים על לב לבלי נהיה פוחזים בתקנותינו, טרם נדע מה לזרות ומה לחבר. והנח להם לישראל, כי מאליהם יתפתחו לפי חפץ הדת והזמן בשובה ונחת. ובכמו אלה אין לנו לדון ע”פ שקול הדעת והאומדנא, אך הנסיון יהיה לנו לעינים והזמן למסוכן לכל עפי הגזרות והגדרים להורותנו איזה מהם עודם רעננים ורטובים ואיזה מהם כבר נס לחם וייבשו; בוקי סריקי, מאליהם יבולו; והרעננים, ישגשגו ויעשו פרי. ואולם קוה נקוה כי השמים כעשן ימלחו והארץ כבגד תבלה ולא יבוא מועד אשר נהיה מוכרחים לעזוב כמה תקנות חדת מפני צרכי החיים. “התמדת מצב מה, עד נאמן על טובו ויפיו” יאמר נפוליון בספרו קורות ימי צעזאר. ואם משפטו הבל בדרך כלל במקום שיש סבה חיצונית המקימת התמדת, כמו שהוכיח בטוב טעם החכם פחיליפזאהן (עיין וועלטבעוועגענדע פראגען להח' הנ"ל), אולם ביחס אלינו אשר אין שום מכריח חומרי מכביד עולו על סדרי דתנו, משפט נאמן הוא שאין למעלה הימנו; ואם עברו עלינו שנות אלף בסופה וסערה ועדיין אנחנו במקומנו עומדים, באומץ לב נוכל לכוף ראשינו לגלי הזמן החדשים המרתיחים כסיר מצולה ויפערו לוע תהום לבלענו. גם המה יאבדו, ואנחנו נעמוד.

אך לא לתיקונים בדת נשים לב, כ“א לתיקונים בדרך ארץ. הזמן הזה בכבישותיו על שדה המלחמה לא זכה אלא הטבת מצב העמים המדיני והחברותי, הנקוב בפי חז”ל בשם “דרך ארץ”. גם האומה הישראלית, או יותר טוב אותם מתי מספר בישראל השוכנים במדינותינו ובהסמוכות לה, אינם צריכים אלא הטבת מצבם הזוצילי ותיקונים בדרך ארץ. אך אז יש תקוה כי יֵרפאו מהמחלות הנושנות אשר דבקו בם, ומיטב כחותיהם הטבעים יסתעפו לתפארה. אך לא בגלל איזו ליטרות בשר אשר תאסרנה בבית המטבחים, רגזו השמים והתנודדה הארץ במלחמת פרצים ומבוכה; לא בגלל שלא תאחרנה בנות ישראל מלחול על כלילות אחיותיהן ימים מספר (ימי הספירה), התחולל רוח מים להרגיז מוסדות חלד ולשום תבל כמרקחת. הלא חרפה תשבר לבבנו אם כל נהרי נחלי דם ודיו אשר שופכו כמים בכל משך ימי מלחמת האור והחושך, לא הועילונו כ"א למלאות את הבטן בבשר תאוה; הלא כדי בזיון אם לא ידענו לקחת לקח יותר נכבד מפי המסבות הנכבדות הללו.

אנית החיים מטולטלת על גבי גלים זועפים, ואם באנו להצליח לא יאות להשליך לראשונה שרידי קדשנו המימה, כי במה נחשב משאם? אך לאשפה הצבורה בירכתי הספינה באשמת או בשגגת המפנים, נשים לב. ומלבד העיקה על האניה, היא גם מעפשת את האויר ותחולל חלאים רעים וקטב מרירי האוכלים בעם – אותה נטאטא במטאטא השמד והיה שכרנו כפול. אך נחשוך נא לדבר בחידות: החיים המדיניים נשחתו לרגלי סבות מדיניות והאצילו פעולתם הרעה גם על הדת; רגז תלאות ומצוקות יצקו בלב היהודי רגשי עצבון ומרירות לב וילמדוהו להביט על כל מקרי התבל ומסבותיו במצבט עצב, נסו ששון ושמחה מלבו, ויגון ואנחה הפילו צלליהם על כל מעשיו ועלילותיו. לא מצא מנוחה בתבל הלזו ויעתק ממנה לשכון שמים; ובפנותו ערף לאדמה ולאשרה, נחשבו לאל בעיניו כל רגשי היופי ואהבת הסדר; ובהתרחקו מעל החברה, הנחיל לו השקפות מעוקלות ועקשות; האויר החפשי נכלא מפני היהודי, ולכן קצרה נשימתו והתכוצה הריאה בקרבו ויקיא ליחה נמאסה. ואם תחת לפתוח בית כלאו ולנהלו על נאות דשא לשאוף רוח צח – לא נעשה דבר, כ“א נטאטא מפניו את הליחה הנמאסה לבל יהיה לבוז בעיני מבקריו, הנצא בזה ידי חובתנו? אנו אין לנו אלא לרפא את האומה הזו בדרכי ד”א מתוקנים שעל ידיהם תתעורר לתחיה ותרד מן השמים לשכון כבוד באדמה אשר נתן ה' לבני האדם. עלינו לשקוד על תקנות האומה במצב פרנסותיה, בדרבי חָנוכה, ובסדרי קהלותיה, לתקנם בטוב טעם וברוח חיים ובערך אל התועלת. אך אם רוצים אנחנו להגן על המצות המעשיות לבלי תרפינה בידי העם ולא תחולל קדושתן, אין כחנו בתקונים מרפאים בנתוח אברים ובחבוש פצעים. כ“א עלינו לקחת מפלט לתקונים מכלכלים המזינים את רגש הדת ומחיים אותו בלב האומה. החסרונות הנה העדרים ושלילות, והתקונים המה קנינים ותושיה. הרופאים אמנם למודים המה לרפא בדקי הגויה גם בשללם ממנה את חפציה; אבל לא כך היא המדה בתחלואי הנפש. הנפש לא תרפא אלא באמצעות אמונתה ובטחונה בסמי המרפא, אך מעולם לא תתן הנפש אמון ברפואות שליליות ובסמים של אין. הנפש היא דבר של תושיה ונוהה אחר חיוב ותושיה, ולכן אין אחיזה לתקונים בכלל בלב העם אלא כשיש להם צורה חיובית. עתה הננו רואים כי אחב”י משוללים מסדרים וד“א בכל ענפי עניניהם החברותים – עלינו לתת לפניהם מה שמשוללים הם מהם; עלינו לשקוד על תקנתם בדבור ובפועל להורידם מן העולם הרוחני שהיו בו אל העה”ז. אולם אם מתיראים לבלי ישקעו בהויות העולם יותר מדי ויסירו לבם מהרוחני כליל וישוללו מההרגשות הנשגבות המתיחסות אל הדת ואל היהדות, גם בזה עלינו לתת לפניהם תקונים שיש בהם מעשה, עלינו לשקוד בפועל ודבור להפריח את ההרגשות הנעלות בקום ועשה. שמירת המצות יבשה וקמלה בידי העם, יען פסקו גשמי ברכה. רצוני: יען חדל הלמוד הדתי לשום משטרו ולהשתרר בכח אמיץ (במאמרנו ע"ד החנוך נבאר סבות הפסקתו והאמצעים להסרתן). ועלינו להשתדל עתה בהפצת דרך החנוך הזה מחדש בצורה נאותה לזמננו, באופן שתמצא ידו לישר בלב היהודי את הגיונו ולהיטיב את טעמו, וירהיב את נפשו לצאת מסבל העבדות לעשותו בן חורין. לא בן חורין מעול מלכות שמים, ולא בן חורין מעול מלכות וד"א, אך בן חורין משעבוד מרך לב ומשעבוד התכונה הנמאסה לחיות כזוחל עפר שהכל דשים עליו ואינו יודע כבודו, ובאופן שיקליט בלב הנער אהבה משולהבת לעמו ולדתו, וילמוד לכבד את הפרינציפים הגדולים הכלולים במעלת הקדושה והטהרה שקבעו טבעתם על החיים הזוצילים, ולא ילך עוד שולל בהזיות ודמיונים מהבילים, ויגרש מלבו כל ההשקפות המעוקלות וכל המשפטים המוטעים שבאו לו בסבת מלחמת האור והחושך בלבבו. רצוני לאמר: בסבת השתדלותו להסכים למורי הדת עם תורת התבונה מהמעמד הנבדל והנפרד שעמד עליו עד היום.

---

 

מאמר שני. תקון דרך ארץ וישובו של עולם    🔗

א. סבות העני והפרעות    🔗

ויבדל: הבדלה ממש כו' "ויקרא אלהים

לאור יום": אמר ל: יום יהיה תחומך.

“ולחשך קרא לילה”. א"ל: לילה יהיה

תחומך. (בראשית רבה פ"ג)

בפנותנו אחור להביט על התלאות אשר מצאו את אחינו תושבי ליטא ופולניה בשלשת שני הרעב, יאחזנו שער. חרב דבר וערב כמו נועדו באו, וכזרם מים מתפרצים הבהילו את האומללים ויעשו שמות; העוני נגלה לעינינו בשבט עברתו, והרעבון – בעצמת נוראותיו, כשד משחית עובר בארץ בלוית אלפי רבבות לגיוניו המחבלים; המה הנגעים והפגעים החומריים והמוסריים ההולכים לרגליו: חִוְרַת הפנים, לִבְנַת השפתים, שקוע העינים הבוערות בא רעבון, פיק ברכים, וחלחלת מתנים, הקרחת, הרזון, והשדפון, וחלי רע, שובבות פריעת⁻מוסד ודרך ארץ, גזל, גנבה, הקשחת הלבבות, רפיון ידים, קלקול הטעם, וטפשות הלב. כרוכל אני מונה והולך אותם, כי כל אלה ראיתי במראה עינים ולא בהלך נפש. בחזיון לבי עברו לפני ערים שרופות אש ששאו מאין יושב, שדי אוכל וכרמי חמד שנחרו ממקורי שמש ושדד יקר תפארתם, ואחריהם הלוך ילכו ובכה המון אדם רב צמוקים, רזים, דלי בשר, ומראיהם כצלמי בלהות שעלו מעמק רפאים. לקול שאון בכיתם פלצות בעתתנו, ומשבר רוח קראנו: אהה ה‘! היהיה קץ ותכלה לצרות ישראל? הישוב ה’ לרחם עמו לתת למו שם ושארית? כי אם הַהֹוֶה איום ונורא – העתיד עוד נורא ממנו; ראיתי את ההוה, ובכיתי; פניתי אל העתיד, ונבהלתי, ולבבי השתומם. ומי האיש אשר לא אחזתו רוח עועים להנחם בתקות שוא, כמוני רוחו קרוע וחושב מחשבות ויחוש עתידות לימים יוצרו?

המחזה המעציב הזה, פקח עינינו לראות – כי אם אמנם לפי שעה מידי הרעב נפלו חללים, בכל זאת הוא איננו הסבה המקורית לכל התלאה. גם בשאר האומות פגעה מדת דינו הקשה, ובכל זאת לא מצאו ידיו לפעול עליהן פעולה לרעה מקוימת ויסודית כפעולתו על אחינו אלה. ואל נא ישיאו אותנו תועי רוח ללכת שולל אחרי מראה עינינו, כי היתה עתה הָרְוָחָה. אין לנו כי אם להתבונן כמעט רגע על אלה האנשים אשר ההצלחה האירה למו פנים לפי שעה, ולהתחקות על שרשי פרנסתם, ואז נִוָּכַח די והותר כי הרוחה הזו כענן תחלוף מפני כל רוח קלה, והיא עתה אך דחיפה חוזרת מול מועקת שלש השנים שעברה הגבול. ובמה נפלינו אנחנו מכל אומה ולשון? אין זאת כי אם לפי שמקור דלות בני עמנו והתרוששם תלוי אך בחסרון אונים ותשישות כח של מצבנו הנוכחי אשר איננו עוד לפי יחס הזמן והמקרים. ובמה איפא תש כחנו? מי המה המפגיעים שהחלו את מצבנו עד כי מֵאֵן הֵרפא עוד על השאלה הזו תשובות שונות אשר נעבירן אחת לאחת תחת שבט הבקורת, לראות איזו מהן תכשר. ועל פיהן נשית עצות לרפא את הנגע.

שלוב הדת בחיים האזרחים, הביא רבים לידי מבוכה לתת את החיים הדתיים למקור התלאה כלה. באמרם: כי רבוי חקיה וחומרותיה הכבידו אכפן על העם, והחיים הקלוטים מרוחם יעצרו בעד ההשכלה ויפריעו נתיבות המסחר, ובדרך כלל – יתנו מכשולים לפני העם בדרך הסתעפותו המדינית. אבל מה נואלו האומרים כדברים האלה. לו חכמו השכילו כי דתנו כמו שהיא – הרי היא דרושה מאוד לאושר עם והצלחתו, באשר היא צרופה ומצוינה בטהרת דעותיה ובישרת חוקיה המטבעים על אדני החרות הסוציאלית, וכותלי דברי הימים יוכיחו, שאלו נא לחקר אבותינו, ושימו לב לקורות ישראל בימי החשמונאים, אשר בימים ההם כבר עמדה הדת המסורה על תלה בלי ספק, וראו כי כל זמן שהיתה בתקפה ורוב חוקיה המדיניים יצאו לפעולה, צץ ישראל ופרח, וקרנו רמה בכבוד – וכהפנותה ללכת, יצאו גם ההצלחה ואושר האומה אחריה; כל זמן שהמשרה היתה נתונה בידי הפרושים, עלתה האומה מעלה מעלה במוסרי ומדיני כי הם שמו משטרם בחסד ורחמים שהמתיקו את מרורות הדין; חרות גמור ההיתה לעם, וכל שעבוד ולחץ אדם הרימו מהם; מלכות שדי ישבה לכסא; המשפט אחז בשרביט הזהב ויתבע לדין מלך וכהן גדול, וכל איש ישראל התגאה בזכיותיו באשר הוא אדם, וישב שָלֵו תחת גפנו ותאנתו; המסחר עלה ויפרח ויפרוץ לחוף ימים; ההשכלה העלתה נצה. כי ידי הפרושים יסדו בתי מדרש לעם להשכים בדעות ובמדות ולהיטיב מוסרם, וביחוד לעשות את חקי הארץ לקנין הקהל. למען יבינו כי להם המה ולטובתם נוצרו, ועל כל איש ואיש לשאת נפשו עליהם ולשמרם מכל משמר כללו של דבר, לא היו ימים טובים לישראל כאותן ארבעים שנה אשר מלך יוחנן הורקנוס על דעת הפרושים, שהיה רגיל על פיהם לאמר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות⁹. אך כמעט שנסוג אחור מחברת הפרושים, ויתן המשרה בידי הצדוקים אשר אמרו להכניע חפצי הדת תחת חפצי מדינה פוליטיקיים – שבת משוש, ושמש האומה נטתה לערוב. כי קפץ עליה רוגז המריבות אשר הביאוה בעול שעבוד אדונם קשה, ויכנעו תחת עול זרים על ידי תחבולות הפוליטיקה של האדומים והצדוקים. ולא עברו ימים מועטים, ועיר הקדש היתה למעי מפלה ועם ישראל נפוצו בגוים.

אמנם ידעתי כי רבים ישיבוני לאמר: אין הנדון דומה לראיה. כי לא כימים הראשונים בהיות ישראל על אדמתו, הימים האלה אשר בעמים התבולל. ומן ההכרח הוא לו להכנע אליהם וללמוד דרכיהם אשר הדת תפריעהו מזה, ועל כן לא ירומם – אבל לא מחכמה ישיבוני כדברים האלה. כי במה איפה יבארו לנו סבות רוב התקופות המאושרות בקורות בני ישראל אחרי גלותם, מכלי אשר זנחו את תורתם ונימוסי אבותיהם? תקופת ר' יהודה הנשיא. תקופת אחרוני האמוראים תחת ממשלת פרס, תקופת יושבי ספרד תחת ממשלת הכליפים – כל הימים האלה היו ימי שלוה לישראל וגברו בעושר ובנכסים, וכבוד הדת עמד במלואו. ואם גם היו ימי רוגז ורדיפות מהגוים, לא היו ימי צרה ותלאה; מעולם לא התאונן ישראל כי העניות נאחזה בתוכם. ולמה נפלו תושבי ליטא ופולניה משאר אחיהם במעמדם האזרחי – בעוד אשר נשתוו אלה לאלה במעמדם הדתי?

יש אומרים כי העדר ההשכלה בתוכנו, הביא עלינו את כל התלאה. אולם הטענה הזו היא טענה של צעירי הדעת. אשר שם השכלה שגור על פיהם מבלי הבין מושגו וגדרו. ואנחנו נהיה כעורכי הדיינין לפתוח למו פה ולהבינם מה שידברו. נשאלם נא איפא: איזו היא ההשכלה אשר תחסר ליהודי, ואשר בסבת העדרה ילך קודר בלחץ העוני: שרש ההשכלה, שהוא הכשרון לשקול כל דבר בפלס יושר ההגיון – נחלת מצוינים הוא בכל דור ודור; מצוינים, שהטבע חננם ביתרון הכשר דעת. ומי יסרב מלהודות כי הכשרון הזה מורשת קדומים הוא לזרע אברהם המצויינים בחריצותם ושכלם הישר? ותוצאות ההשכלה, שהן הדעות הישרות והמדות הטובות אשר יקנו למו אחיזה בלב עם על ידי דברי חכמי לב במדברם וספריהם הנפוצים – גם בהן לא נופל היהודי מכל משפחות האדמה, ועוד יעלה עליהן הרבה, כאשר עינינו רואות. ומדוע אך הוא לבדו שתה כוס התרעלה, בעוד אשר שכניו הנוצרים יושבים בשלוה ופרנסתם מצויה? אין זאת, כי אם אשר דורשי ההשכלה אלה עטרו בשם כבודה אותן הלימודיות העיוניות המספיקות מחיה לבעליהן. ובראותם כי חדל התלמוד והלמודים הישראליים לתת פרים עושר וכבוד, נקעה נפשם מהם, וישימו לבם לחקר השפות החיות. ותחת לצלול במצולות ים התלמוד – ישעשעו נפשם בחזיונות משוררי קדומים, ויאמרו למצוא חית ידם בהחליפם שם מלמדים למורים; מגידים לחוקרי דבר; דיינים ליוריסטים וכו'. אך מה נואלו למצוא את הדרך הנכונה לצאת למרחב, בהשענם על כשרונותיהם העיוניים! אם אמת נכון הדבר, כי לעת כזאת הידיעות הללו מקור חיים הנה למוצאיהן – אך מה יעשה ישראל בהתפשטן בכל העם כאשר התפשטו לפנים למודי הדת? מה יעשו המורים באין תלמידים? וחוקרי דבר באין אקדמיאות? והיוריסטים באין אנשי הריב? האם לא יאנסו גם המורים לסבב על הפתחים בחולו של מועד לצבוא צבא תלמידיהם באמצעות דברי חנף וחלקלקות אשר יפזרו לאמות הילדים להבטיח לכל אחת כי בנה יהיה פרופיסור על הקתדרא? האם יכתתו רגליהם גם המטיף וחוקרי דבר לסב בערים להתרפס לפני כל ראש בית ועד חכמים לתתו לקרוא מקראיו לפני הקהל הנכבד בעד אגורת כסף? לא כן אחי! אין טוב לישראל להיות על לחם שמים בלבד, ולהיות רבי מאוירא כמכמהין ופטריות; אין טוב לישראל שיאכל איש בשר רעהו כאותן בני אב⁻דורא¹⁰ אשר בִגְבור עליהם הרעב נמנו וגמרו שכל אחד יאכל לחם חקו על שלחן חברו! צאו וראו למכון האומה בראשיתה, כי אך אחד אחוז משנים עשר הוקצע לעבודת העיון,הוא שבט הלוי, ויתרם יגעו והתפרנסו מעמלם, ואת הטבע שתו למען מחיתם שאיננו פוסק. אולם לא נחדל מהפוך בזכותם של דורשי השכלה אלה, כי תמונה כהה עברה לנגד דמיונם ולא הכירוה, על כן פקו פליליה; שרש טעות הוא: בראותם בישראל העדר סדרים, ויחשבוהו להעדר השכלה. לרגלי סבות שונות (שיבא זכרן לפנינו) דבקה בנו מחלה איומה מאוד לאהוב את הערבוביא ואת הבלבול בבית ובחברה ובכל הליכותינו. זאת היא המחלה האיומה אשר אם גם בעור פרחה – הביאה עלינו תלאה רבה, כי מלבד הרעה אשר הֵסַבה בפנים מצבנו, היא היתה גם תואנה מוצאת בפי אויבי ישראל להבזות בשאט נפש ולהוציא עליו משפטים מעוקלים: כי יליד עבדים ישראל אין דעת ואין תבונה בו, בהיות פניו מלוכלכים ועשרו פרוע. ההמון אשר זה דרכו להתפעל מן הצורה החיצונה לשפוט ממנה על הערך הפנימי, נפתה בנקל אחרי מראה עיניו, ודברי המלשינים מצאו מסלות בלבבו לבל יראה את הטוב הנמצא בנו. המשפטים המעוקלים הללו, היו למורה גם לצעירי בני עמנו, הערומים מדעת ומתימרים בחיצוניותם להעכיר בהם את המים אשר מהם שתו לרויה; שם ישראל היה למו לזרא ולגעל נפש, תורתו – למשאות שוא ומדוחים, חכמתו – חבל שאין בו מועיל, ותקנותיו – קלקולי צלמות. ויתנכרו לעמם ויתכחשו במקור מחצבם כי בושו בו, ויעצמו עיניהם מראות מה שלא יעלם גם מתעופת עין. מי לא ישתאה לראות בעם לא⁻עז הזה, כי השכיל לסדר עיניניו פנימה בכל תקנות המדינה וצרכי כנסיה בהיותו בגלותו מבלי כל תומך מבחוץ, ובזמן שגם העמים הנאורים עוד לא ידעו מהם, והנם מתפארים עליהם עתה כעל תולדות מצב השכלתם? איפה היא עיר גדולה או קטנה בישראל אשר נגרע גורלה מהיות בה פאלקסשולען (בתי ת"ת), שטאט ביבליותיקים (בתי מדרשות), בתי מלון לעניים (הקדשות), בתי סעודה לרעבים (תמחוי), ארמענקאססע (קופה), בתי חולים ובתי מרחצאות לעם? – האומנם כי במדה אשר גדל כבוד הבתים האלה פנימה, רצוני: ברוחם ותכליתם הנעלה, בה במדה יעצב רוחנו למראה חזות פניהם החיצונה, בראותנו כי אין סדרים בכל הליכותיהם ופרעות במגורם, עד כי תגעל בם הנפש היפה; אחת הפנות בבית צר ששלש משפחות דרות בו, הוקצה לבית ספר; ההקדשות, בתי חולים, והמרחצאות מלאו חלאה וקיא צואה בלי מקום; תהלוכות משטרי קופות הצדקות מבלי חשבון וסדר – והכל בא בערבוביא. כי זאת הצרעת, נושנת היא אשר דבקה בנו בימי התערובות. אכן צעירי הדור, תחת אשר היה להם לדעת את אשר לפניהם, ולשום עין על הפנינים הנטבעות בבוץ להרימן מעפר ולנקותן – המה זרון הלאה בשאט נפש. ויקחו למו אבני זכוכית מזהירות תחתיהן. דרך משל: תחת אשר היה להם לשים לב על כל התקונים האלה להביאם במשטר ובסדר נכון: להשיב לבתי התפלה העזובים לכל מקרה את כבודם הראשון; להביא נקיון וסדרים בבתי המדרש; להוסיף בהם ספרים הדרושים לכל איש מכל מקצועות התורה והחכמה; ולהביא כל הספרים על יד ממונה לנצח עליהם כראוי; ובכלל, להביא סדרים נכונים בחנוך ובסדרי הצדקה הדרושים לעת החיה, מבלי המיר שמם וצורתם הפנימית – המה, אך בדברים טפלים ישימו מעינם, כי בתי מקהלה, בתי ביבליותיקים, בתי ספר המה מבקשים. כמו זרה רוחם לשמות האזיטים והברבריים שרידי ימי הבינים, ויבקשו להחליפם בשמות חדשים אירופאיים המקוטרים בלבונת העת החיה; כמו השמות הללו המצלצלים באזניהם כצלצול נעימות ההשכלה.

כן טעו אלה האומרים: כי מעטה בקרבנו מלאכה ואומנות. גם אלה נבאו ולא ידעו מה; האומנם תחסר לבני ישראל עבודה, ולא מלאכה, וכבר הוכיח הח' פין ב“כרמלו” כי נהפוך הוא: “סבת חסרון הפרנסה בתוכנו” יאמר החכם פין "הוא הרבוי המופלג של "הסוחרים המוכרים ושל בעלי מלאכה הקטנים והגדולים בערך אל "הקונים. בכל פנות שאנו פונים מוצאים אנחנו רבוי עצום יותר מן "הנדרש; מרובה מספר החנונים על דורשי סחורותיהם; ומספר חצרות “העיר מספר בתי היי”ש למיניהם; מספר החייטים, הרצענים, החרשים "חרשי עץ וברזל וכדומה, עולה למעלה ראש. שבעה בעלי מלאכה "אחת קטנה שאין בה כדי להחיות אף אחד מהם¹¹ – הרבוי העצום "והמופלג הזה הולך וגדול מיום ליום, ובאין מקוה כי ירבו הקונים “ודורשי הסחורה ותוצאות הפרנסה, כי בכל מושבותינו לא יתפרנסו ישראל אלא זה מזה, ולא יתמלא הבור אלא מחוליתו”. ואם יש צדק בדבריו, ואם תואמים הם עם הנסיון, עלינו לדעת כי גם דבר הרבוי העצום הזה, כמו כל הסתעפות היסטורית, סבות קודמות לו ולא בין לילה היה. נחקורה איפוא אחר הסבות הללו, אולינמצא בהן גם סבות העוני בכלל. ונאמר בתשובת השאלה הזאת:

שלשה מאורות ברקיע: חמה, ולבנה, וכוכבים: אור החמה מַקיר מקרבה ומאיר ומחמם עולמות אין מספר, הלבנה מקבלת ומשפעת, הכוכבים מקבלים ונהנים לעצמם. לעומתם שלש מדרגות בבני האדם בבחינת הצוּרה, ושלש אחרות עולות כנגדן בבחינת החומר: המדרגה העליונה הדומה לחמה בבחינת הצורה, אלו בני העליה והמה מועטים, אשר לאורם יסעו וילכו כל באי עולם, כי המה מאשרי העם וממציאי המלאכות והחכמות ביתרון הכשר חכמתם, וממשלתם בעולם העיון והאצילות. ובמדה שהמה משפיעים ברוחניות המה מקבלים בחומריות; למטה מהם, המדרגה השניה הדומה ללבנה. אלה הם הסוחרים והאומנים ודומיהם המשתמשים באור המדעים ובגולמי החומרים הערוכים לפניהם בכל, ובשכלם וכח ידם יתחרו לצרף הצורה לחומר ויוציאו לאור את האור הגנוז לתועלת ישוב המדינה ותקון העולם. ממשלתם בעולם היצירה; אולם המדרגה התחתונה, היא הדומה לכוכבים בבחינת המדע והצורה. אך לעומת זה כפלים לה לתושיה בהשפעת החומרים. בניה המה חלק גדול מבני אדם שאין כחם אלא בידם ואונם בשרירי בטנם. והם בעלי מלאכה הפשוטים: חוטבי עצים ושואבי מים עושים בחומר ובלבנים, ושכירי יום בבתי מלאכה. ועל כלם הם בני האכרים עובדי האדמה, שכל עמלם לפיהם והנפש לא תמלא מהם. ובכל זאת המדרגה הזו היא כבסיס לחברה. ובמדה אשר יתרחב הבסיס ברבוי חומרו, בה במדה יעלה בטחון קיום הכלל אשר התכונן על מכונו; כי האנשים האלה ישיתו את הטבע למעין לא⁻אכזב לפרנסתם. ולא די למו בהוציאם את עצמם – כי גם החברה תתברך ממעשה ידיהם, בהספיקם לה חומרים גולמים במדה מרובה, למען יביאום בני המדרגה האמצעית לידי צורתם ותכליתם.

והנה אם המדרגה התחתונה דרושה מאד לחבר מדינית בכללה, בהיות מעין נאמן לאושר העם – הנה דרושה היא ביתר שאת ללאום פרטי המתגורר במדינה כוללת, אם גם החומרים הטבעיים מצויים לו משכניו בני עם אחר. יען מה? יען כי המדרגה הזו בהיותה בחינת מקום שפך הדשן לכל פסולת כחות הנפש והכשרונות הגסים, היא שומרת על המדרגות המזוקקות לבלי תתערבנה ותסגנה, ותקיימנה את הצורה הלאומית בעינה. ולכן עלינו להשתדל להמציא עבודה ומלאכה לבני המדרגה הזו. כי בהאפס מהם מקום לפרנסתם, הלא יאנסו לבוא בתחום המדרגות העליונות, ומהעדר כשרונם יהרסו שמה כל חלקה טובה. ולא זו בלבד, אלא כי גם רבים המבינים כי המלאכות הנקיות נשגבו מהם – יבחרו להטיל נפשם על הצבור ולהתפרנס מן הצדקה. ומידיהם היתה לנו עדת העצלים המחזירים על הפתחים אשר הבטלה הביאתם לידי שעמום, והשחיתה נפשם עד היסוד בה.

אך לא זה בלבד שסדר האומה לפלגותיה אלה נאות מאוד לחפץ אשרה האזרחי – כי על פיהו ינצרו בקרב האומה גם המוסר והדת ורגש האמונה הטהורה כיין הטוב מבלי הפיג טעמו. ואל תהי זאת לפלא בעיניך קורא יקר! כי שלשת העמודים: התורה (חותם תכנית האמונה וטהרת המחשבה), העבודה (עבודת עמל ויגיע כפים). וגמילות חסדים (חותם תכנית כל המדות והמוסר) שעליהם העולם עומד – הם מתיחסים הרבה זה לזה ותלויים אלה באלה; בשתים יפָרע מוסר עם: בצעדו בדרכי החזיה והלך הנפש, או בתמכו מעגלי הכפירה בכל רוחני. אך שתי דרכי שחת אלה תוצאתן מעיון בלתי שלם; אור מתעה כי יפיץ אור על דרכי הרגשת הלב, הפסדו רב מאוד מחשך גמור. ואין אור מתעה מצוי אלא בעצלים רכים וענוגים שאין חקירת החכמה להם למלאכה אלא לשעשוע, ואיננה להם צרך פנימי אלא לרגלי פרנסתם, או לסבה אחרת צדדית באו לידי מדת העיון שאיננה מסכמת עם הכנותיהם וכשרונם. אפס כי האנשים אשר שאר רוח למו מסתכלים באספקלריה המאירה, ואם גם לפי תוצאות חקירתם שונה מחשבתם לפעמים ביחוס לדת מחויבת, לא יעיזו לפרוץ גדרות עולם, בדעתם היטב כי הגדרים הללו עוזרים להצלחת האומה ודורשים שלום החברה. הסוחרים והאומנים ודומיהם לא יהרסו לקרב אל העיון יותר מדאי, וישבעו מהטוב הערוך לפניהם בכל בתוצאות חקרי חכמי לב מבלי להרהר אחריהם,כי תכבד עליהם עבודת פרנסתם, ועיונם שונה אך בידיעת השמושיות. וצבא העובדים הפשוטים – האם מהם נגורה איפא כי יהפכו הקערה על פיה? אין זאת! אין לנו לדאוג למענם, כי אם להיטיב מוסרם וליפות הרגתם. אך האמונה הפשוטה והטהורה ביתר שאת מצאה קן לה בלב האנשים הפשוטים והתמימים האלה אשר נולדו על ברכי הטבע ויגדלו בחיקה. איה איפא האיש אשר יחשוב עזרת אדם להבל, ועוז לו באלקים הקרוב לו כמוהם?

הנך רואה קורא נכבד! כי העדר ההסכם הטבעי באומה הוא מחולל כל נגע וכל מדוה מוסרי או חומרי. וכל זמן שהיתה האומה הישראלית על מכונה היו שלש המדרגות האלה נמצאות בה, והמאורות שמשו כל אחד בגבולו ובזמנו. אך משעה שגלה ישראל ונפסק קשורו עם הטבע, נעתקו האכרים מעל אדמתם והעובדים ממלאכתם, ויתעו כאובדים בארץ לא להם ואין מאספם. ולא מצאה ידם להשתקע ולהאחז במקום אחד, ויאנסו לאחוז בכף מאזנים וקנה המדה, וישיגו גבול המדרגה האמצעית, והיא באה בגבול העליונה. ולסבת התערבותם וסכסוכם אלה באלה נולדה על ברכיהם שיטת המסחור הקטן והשרלטנות במלאכה ובמושכלות. וכל מקום אשר עלה ונסב מספר היהודים למעלה, לא נשאה אותם הארץ לשבת יחדו, כי העדיפה מדת יניקתם ממנה על מדת השפעתה. ויתחדשו עליהם חדשים לבקרים גרושים ורדיפות, וילכו מדחי אל דחי ומממלכה אל עם אחר. עד כי נפזרו לקמצים בכל עבר ופנה, ונצערו מאוד במקום שבתם במדה אשר מספרם המעט לא עצר כח להכריע את כפות המאזנים של סדרי מפלגות החברה. ולכן גם במסחר לבד גדלו והצליחו, ורבים מהם עשו גם חיל בעשר ונכסים.

ואולם לא כאלה חלק תושבי פולניה. הארץ הזאת כגן עדן נפתחה לפניהם, והמה כמלאכים מושיעים באו שעריה. כאן מצא בעל התל את בעל החריץ ויכרתו אמנה וברית מלה אשר התקיימה עד היום; בארץ הזאת אשר הטבע פזרה עליה מלוא חפנים ברכה, לא נמצאו בה מאז ומעולם אלא שתי קצות החברה, ויפקד מקום האזור המקשר או הבריח התיכון. אצילים ואכרים, נדיבי עם ועובדים פשוטים, המה אזרחי הארץ. אך אמנים אָיִן לתאר את הגולמים הטבעים ולהוציא כלי דרוש לנכבדי העם למעשהו, ורוכלים אָיִן לשלח תוצאות האדמה ותוצאות המלאכה על פני המים להביא במחירו מערבי הודו וחטובי אטון מצרים. ולכן פתחה הארץ הזאת שעריה לקראת היהודים, אשר אמרו למלא החסרון. והם מצאו שמה מנוח באמת, כי לא הניחו הפולנים לאיש לעשקם. וכל הרדיפות שעברו עליהם לא היו תולדות מוכרחות מנטית עם לשמירת קיומו, כי אם בסבת בעלי ברית ישוע אשר התנכלו להצית אש זרה בעצים לחים. ולכן היתה פעולתם עובדת, ובני יהודה נאחזו באדמתה ויפרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד ומסחרם פרץ בארץ. ואם כי לא הרבה עשו עשר מופלג לסבת השרלטנות שזכרנו, על כל פנים מצאו חית ידם בריוח ולא נאנסו על פי המאורעות לבקש למו מעמד אחר.

מעבר מזה יגלה לעינינו מעמד אחב"י בפולניה ביפעת הדרו. אולם בהסבנו אותו לעבר השני, והנה מראה חשכה לנגד עינינו; שטן הפאנטיזמוס אשר נבצרה ממנו להרע לישראל בגופו וממונו, לא חדל מהתנכל אליו להזיקו בכבודו בערכו הפנימי, ויחמוס מזמות כל היום להשליך עליו שקוצים, ויחבל עמל ואון בכמה גוונים להכביד עליו לשעבדהו ולבזותו כיליד עבדים וכמתעב גוי. והתערובות של השלוה הגופנית והמצוקות המוסריות בראו יחד את המצב האזרחי של יהודי פולניה באופן מוזר ומשונה מאד. בסבת שפע פרנסתו מצאו ידיו לכונן לו כנסיה עם כל צרכיה על יסודות הרחמים והחסד שהם לו למורשה מדור דור. ואולם לרגלי הִבָּזותו מעם הארץ, נבדל מהם והלך דרכו לבדו בודד במועדיו, ולא שת לבו לכל אשר יסובבהו; המאורעות הנכבדים אשר שנו פני תבל, עברו על פניו מבלי שנכרו עקבותיהן, והסתעפותם אחזה לה דרך לעצמה לנכח מגמת פניה.

אך ידי סבות שונות התוו גבולותיה ויכלאוה במשעול צר. המסחר והמלאכה בהיותם בידי היהודים לבדם לא עצרו כח ללכת קדימה בצעדי אונים, כי רבו מאד המשיגים גבול, ואיש באחיהו לא פגעו לרע. ועל כן פרחה שטת המסחר הקטן ותשגשג השרלטנות בכל דבר, ועמהם באו גם הערבוביא והעדר הסדרים אשר נראתה פעולתם על חיי בית ומשפחה. גם התלאות אשר השתרגו עלו עלינו חדשים לבקרים, הוסיפו משלהן. כי המיתו בלב היהודי כל רגש חיים וישקיעוהו בעצבון ופחד; ולרגלי פחד תמידי בא מרך לב ולרגלי צרות מעונו אשר ידי אכזרים התוו גבולותיו, עלו פרעות בכל הליכותיו ועלילותיו – ובעיני מי יפלא איפוא אם בקור נורא כזה לא הבשילו אשכלות טעמו ולא התפתחה בקרבו חרשת המעשה במדה מרובה? הנה נא ראינו בשלשלת ההיסטורית הזו בסקירה אחת, כי סופה נעוץ בהתחלתה וחוזרת חלילה; בסבת התערוכות נולדה השרלטנות, ובסבת השרלטנות נולדה התערובות. ושב המסובב להיות סבה לסבתו, עד כי היו חיי היהודי צלם דמות ערבוביא ובלבול וצלמות. ובכל זאת, כל זמן ששמשו הסדרים ואצילי פולניה בינקם לשד עבדיהם, פזרו הונם במלא הפנים וימטירו זהב – מצאו ידי אחב"י להחיות נפשם בריוח ולא חשו עתידות. ואולם כבוא עליהם סדרים חדשים, הקיצו בבהלה.

קורות עם הרוסים תלמדנה אותנו דעת. כי דרכה של אומה זו לבלי שמור צעדי הסתעפות היסטורית מתונה וללכת פסיעה בפסיעה, כי פתאום תעבור מתקופה לתקופה ובסופה ובסערה דרכה. עדים לדברינו אלה היא תקופת קבלת דת נצרת ותקופת תיקוני פיטר הגדל; גם הימים האלה ימי תקופה חדשה המה לאומה זו, וכמו אחיותיה הקודמות לה באה במרכבת ענן קל וסוסי אש. ימים עברו לארצנו מבלי השתמש בתקוני עמי אירופא בעוד היותם אחוזים בדרך הסתעפותם. אך כמעט הגיעו לשלימותם ויעתקו פתאום במאמר פיו של מלך אדיר לארץ הגדולה והרחבה הזו, הוא נתן צו – ואלפי רבבות עבדי עולם יצאו לחרות, מפיו יצא אומר – ורשת מסלת ברזל כסתה מלא רחב ארץ רוסיא האדירה; אור חדש האיר לארץ. אפס כי עיני אחב"י הרכות לא עצרו כח לסבלו, כי בסבות החדשות האלה נסתמו פתאום כל מעינות הפרנסה שהביאו ברכה מחוץ לגבול ישראל; לרגלי חרות העבדים והמאורעות הנלוים אליה, דלו הפולנים וישוחו; הרוסים עוד לא נאחזו בנו כראוי; והאכרים לעת כזאת משפיעים לעולם ומקבלים ממנו במדה מחוקה מאד, כי נרפים ועצלים הם עדנה לעבוד ולזרוע יותר מכדי ספוק צרכיהם, ודרכי המסחר נסתרו מהם, באשר המה עוד טרם התנערו מעפר שפלותם, טרם עלו במעלות ההשכלה ודרך ארץ, וטרם יבינו להיטיב מעמד נכסיהם במדה אשר יוכלו למלאת מקום בעלי הנכסים; ולרגלי מסלות הברזל פנה לו המסחר דרך חדשה לא שערוה אבותינו, ואיננו משוכלל עוד על יסודות פורחים באויר הנשענים בזרוע ההצלחה העורת. כל החדשות והשנוים אשר בכחם לשנות פני המסחר על כנפי אש יראו מקצה העולם ועד קצהו. זלזול שכר הובלת הסחורה ממקום למקום יעשה כמעט את כל העולם כלו לשוק גדול אחד. ולא ערמה ומרמה, ולא תרמית ונכלים יעשו עשר, אך סדרים מקוימים ובטוחים אשר נבצרו ידי הרוכלים הקטנים במעט כספם ובמעט אמונתם לעשותם. גם החנונים הקטנים והאמנים בעירות סר כחם מעליהם וחריצותם נסרחה, כי כל אחד יספיק לו צרכיו מן החנויות הגדולות שבקריות הממלכות אשר ימצא במו כל חומרי מרכולות שונות לברירה כאות נפשו, עם הבטחון שלא יונוהו בטיב מרכלתו ובמחירה. ורבים ימסרו את החומרים האלה גם לאמנים אשר בקרית הממלכה שיביאום המה לידי צורתם – ובכן דללו וחרבו מעינות השפע הטבעיים והמלאכותיים, ואנו ואכלו השואבים הרבים, וכעדרים עדרים יסעו כל היום מרחוב לרחוב בידים חבוקות ובנפשות נבוכות ועיניהם ישאו אל ההרים לבקש עזרה. נוסף לזה עלתה ההוצאה למעלה ראש לרגלי סבות שונות אשר גם שרשן בקורות האומה הזו במחוזותינו: ימי המלחמה הסעוואסטאפאלית וימי בניני מסלת הברזל, הביאו ברכה רבה ואוצרות זהב במחנה העברים. אך במהירות בואם כן מהרו לברוח, ולא השאירו אחריהם כי אם אהבת המותרות והתפנוקים המכלה לשד האומה הזאת מנפש עד בשר. ובסבת חרות האכרים עלה בכלל מחיר המזון והכלכלה, ואין תקוה עוד כי ישובו ימי הזול כמו שהיו; כי בעלי הנכסים אשר לא הסכינו עוד לעבוד אדמתם בכח מכונות, יקר למו מאוד מחיר פעולת ידי אדם, ועל כן נבצרה מהם למכור תוצאות ארצם בזול אם לא יאותו להפסיד מכיסם. והאכר בצלחו להכין כל הדרוש לביתו ולחצרו וכדי שלומת מס שדהו המצער, מלבד שהוא מסתפק במעוט עבודה ולא ייגע לעשות עשר, הנה גם תבואתו העודפת על כדי צרך ביתו יחדל למכרה בלי דמים מעולים, ויעשה ממנה אוצר בזוית ביתו.

נחזור נא על עניני דברינו בשיטה אחרונה. ונבאר בקצרה סבות העוני לפלגותיהן ולפרטיהן:

א) סבות שרשיות ופרטן: 1) העדר הסכם טבעי בהתחלקות העבודות באומה לפי הכשרונות. 2) חסרון החרות והזכיות האנושיות אשר הרפה יד האומה הזו מלעלות מעלה בחרשת המעשה;

ב) הסבות הקרובות הנולדות והמסתעפות מהשרשיות, ופרטן: 1) השרלטנות במסחר ובמלאכה. 2) ואולי היא סבה לראשונה: רבוי הכוחות הפועלים הנשענים בענף פרנסה אחד;

ג) הסבות המוציאות אל הפועל, ופרטן: 1) חרות האכרים והשתנות סדרי מדינה הנלוה אליה. 2) השתנות סדרי המסחר על ידי מסלות הברזל וקוי התלגרף. 3) אהבת המותרות והתפנוקים בהנהגת הבית החיצונה. 4) יוקר מחיר הכלכלה.

כל הסבות הללו בהצטרפן, הרגיזו מוסדות כנסת ישראל בליטא ופולניה ורופפו עמודיה. כי בקרבה החל הרקבון, עד בוא הרעב ותפרח צרעת העוני בקירותיה לעיני השמש בעצם מוראה. והצרעת הזו פשה תפשה והולכת ואין לה תקוה להחיות בהֵחלץ האבנים והקצות את הבית – כי אם בהבנותו מחדש ויתנשא על חרבותיו בתפארת סדרים חדשים. ואני רואה בזה אצבע ההשגחה העליונה שהוציאה בפעם הזאת את כל חציה מאשפתה: חרב, דבר, ורעב – לשים קץ להמעמד המרופף פעם אחת, ולשכלל על הריסותו מעמד מדיני ומוסרי, שלא יבצר ממנו להושיבנו בשורת האזרחים היותר נכבדים ומועילים לישובו של עולם. מי יתן ויתעוררו אחב"י לקול ה' הקורא אליהם מתוך ענן המצוקות והתלאות; מי יתן ויתבוננו על אלה הרעמים והזועות אשר יזעזעו האדמה תחתיהם – כי לא נבראו אלא לפשט העקמומית שבלב הכנסיה הישראלית ולישר ההדורים מבית ומחוץ.

---

ב. נחיצתנו בעבודת האדמה ובטול טענות הממאנים בה    🔗

עתידים כל בעלי אומנות לעמוד על הקרקע.

(יבמות ס"ג)

בפרוץ הרעב בארצנו, שקדו נדיבי אחב"י בכל מקומות מושבותיהם לשכך חמתו באמצעים שונים. אין לך עיר ועדה שלא השכילה אל דל כאשר תשיג ידה. אך על כלם גדלו פעולות החברות הנכבדות תומכות דלים שנוסדו לתכלית זו בליק מעמיל וקאניגסבערג, בהחיותן רבבות נפשות עטופות ברעב גמור ולקוחות למות ודאי, בכסף הרב אשר הזילו לידם תושבי אשכנז ואמעריקא. זכרה להם אלוה לטובה! נחמה היא זאת ללב המיצר בצרות ישראל, בראותו עד כמה גברו רגשי החסד והרחמים באחינו בני ברית הנפוצים בקצות האדמה ומרוחקים זה מזה, כמו במקום כן גם בדעות ובתכונות. הלא למרות כל דוברי עתק הנותנים דופי בגאון ישראל, יעידו בנו מעשים בכל יום כי לא גאון⁻הבל הוא ולא בשוא יסודתו. הרגש הזה, הוא באמת אחת הסגולות הכלליות באומה, וכבריח התיכון מבריח בה מן הקצה אל הקצה. אפס כי לא על רגשותיה לבדם תחיה האומה. לא נעלם מאתנו כי כל החברות הללו ילידות השעה הנן ואך לשעתן נבראו, ועוד מעט ועקבותיהן לא תודענה; כאותם מלאכי השרת שעושים שליחותם ומתבטלים. ומלבד אשר יוחק שמן לזכרון לדור אחרון על לוחות קורות עולם לאות ולמופת חדש על מציאות מדת החגיגה בזרעו של אברהם – אין שכר קים לפעולתן. ובקרבנו סואן ברעש ורוח מבינתנו יעמיק שאלה: איכה נגדור בעד הרעה לבלי תפרוץ שנית בעוז נוראותיה להשחית ולכלות באין חמלה: מי יעצור כח להבטיח עמדת העניים המרובים והמתרבים, אשר אך מעט קט היתה להם הרוחה – לבלי יהיו חייהם תלואים להם בכל שעה ושעה מנגד ולא יחרד לבבם תמיד, פן יישר בעיני הזמן להציף עליהם את האסון הנורא כמקדם?

בימי הרעב נשאו את ראש האומללים אשר נכזב מעין פרנסתם, ויהיו מספר נוטלי פרס מן הקופה ערך חמישית התושבים, מלבד האביונים הנכלמים הנגועים בסתר אהליהם ברעב וקרה, או החיים בחסד מיודעיהם וקרוביהם. הלא תשמענה אזניך קורא יקר! ולא יאחזך שער? יותר מחמישית התושבים צפוים אלי מות נורא מאד, אם אולי יסתמו חלילה כל מעינות החסד והרחמים בפעם אחת! המספר העצום והמבהיל יבאר לנו די באר מעמד העוני בתוך המחוזות הנזכרים, ויציג לפנינו את שכרם ואמונם בשפה יותר ברורה ונשגבה מכל מליצה ושיר בעולם.

האמנם לבנו נכון בטוח כי לחץ הצרכים יפנה לו דרך לעצמו, ויברא בתוכנו מעמד חדש משוכלל בתקון כל המגרעות. אולם גם גני עיר שרופה באש הנפוצים על פני השדה עם מעט הונם ורכושם שהצילו משני הלהבה, גם הם אחר יום או יומים ימצאו מעון ומחסה לכליהם וקנינם, אך כמה כלי יקר ינופצו וישברו בינתים במצב תהו וצלמות? כמה מהם יאבדו ויעלו בתוהו? והנה אם יום או יומים יעברו לבני עיר נשמה עד בואם אל המנוחה – הלא יובל יובלים יחלופו ויגוזו לאומה שלמה שנהרסה ממעמדה, בטרם תמצא ידה להתישב ולהבנות על תלה. ובין כה וכה רעב דבר וקטב מרירי יאכלו בעם וישודוהו צהרים. ובמה איפא נסיר את המלאך המשחית הזה?

השאלה הזאת כבר שאלוה זקני ישראל לדוד המלך ע"ה: עמך ישראל צריכים פרנסה, ואין הבור מתמלא מחֻליתו? ותשובתו היתה קצרה וכוללת: לכו ופשטו ידיכם בגדוד. וכונתו בזה: ההשתדלות להביא ספוקם ממעינות נובעים מחוץ לגבול האומה שאין המים שבים אליהם ללכת. ואין לך מעין היותר מספיק, מהמעין הנובע בדרך ישר מצנורות הטבע וכחותיה חסרים למשמעתנו, והם; עבודת האדמה, ובתי המלאכה.

עוד דרך שניה יתנו לפנינו השוקדים על תקנות ישראל. והיא: דרך הפזור; כי אחב“י הדרים עתה הרבה במקום אחד, יתפזרו אנה ואנה זעיר שם זעיר שם, לבל יצרו איש לאחיו. ואך נפלגו בדעותיהם בדבר בחירת המקום אשר יכשר יותר לקבל את הנודדים הללו בחיקו; יש אשר ישיתו פניהם דרך מבוא השמש לאמעריקא, באמרם: אשר שם הזהב נתון כאבנים והמשתכר אל צרור נקוב ישתכר ג”כ שבר רעבון ביתו, ועוד ירבו הימים עד אשר תכבד על הארץ הזאת לנשוא את רוב האורחים הבאים להשתקע בה; ויש אשר יתנו היתרון לפנים ארץ רוסיא, באמרם: כי אם יבצר מאתנו לפי שעה להאחז בארץ ההיא ככל אות נפשנו, אך תקוה נשקפת לנו כי בהפתחה לפנינו כסדקה של מחט (ברשות הנתן להסוחרים הגדולים והנאמנים), לא ירבו הימים ותפתח שעריה לפנינו כפתחו של אולם ולא יהיה מעצור מהשתקע בה כל איש בן ישראל באין הבדל. והאיש אשר יבוא אל הארץ ההיא יש לו תקוה לכונן לו שמה אשיות הצלחתו ביתרון הכשר חריצותו, כי שונים המה דרכי מסחר העברי מדרכי מסחר הרוסי ודרושים יותר לתועלת הקונים: בעוד אשר הרוסי האוהב מנוחה ימכור מרכלתו בריוח פי שבעה, כבר סבב גלגל המסחר בידי העברי שבעתים ותמצא ידו להוזיל את המחיר מבלי שיגיע לו נזק מאומה. על כן ירום היהודי ויצלח ובכל מקום ידו על העליונה. וכבר ראינו תועלת העצה הזו בצאת האמנים המעטים ממחוזותינו לפנים הארץ, כי בעוד אשר האמנים האלה מוצאים חית ידם בריוח באחת ערי הממלכת שמה, יתנו רוחה לאחיהם הנשארים פה להשיג עבודה כדי משרת כשרונותיהם מבלי שיהיו אנוסים להוזיל מחיר זעת אפם. ואולם אם אמת הוא – וגם מנויה וגמורה בסוד חכמי האקונומיה – כי הפזור לישראל בהיותו בגוים מבלי כל בסיס לפרנסתו ומבלי כל נכסי צאן ברזל, נאה לו ונאה לעולם: יען כי יש בכח הפזור לתת קצב להקונקורנציה מבלי יאכל איש בשר רעהו ותתמעט מדת השרלטנות – אך הדרך הזה אין בכחו כי אם להסיר את הסבות הגורמות הקרובות אשר מנינו למעלה, ונבצרה ממנו לרפאות המחלה משרשה ולהשיב ההסכם הטבעי למכונו. לזאת איפוא אנחנו נותנים את משפט הבכורה לעבודה שכל המעלות כלולות בה.

אבל אם אמנם נעלה מכל ספק כי חרשת המעשה היא מעין עשר וברכה לאומה ומדינה במדרגת עבודת האדמה. גם היא, מקורי מוצאיה המה הכחות הטבעיים, כחות הגוף ועמל כפים יתנו הצורה לגולמים, והצורה, הלא היא בריה מחודשת מעקרה. ובאמת עינינו הרואות כמה ארצות שאין אדמתן מספקת לרובי תושביה, כמו ארץ אנגליה וזכסניה, בתי המלאכה ירשו מקומה ומספיקים מחיה לרבבות אנשים – בכל אלה לא נוכל להביא הפרחת חרשת המעשה במספר התקנות המיוחדות להטבת מצב היהודים. הן לא היהודים יעצרו בעד הסתעפות חרשת המעשה בארצנו, ונהפוך הוא; אוהבי ישראל ושונאיו, יעידון יגידון ויתאימו בעדותם: כי היהודי זריז וחרוץ מאד בעבודת הפבריקאות. בתי חרשת המעשה אשר בערים,ביאליסטאק, טשעכינאווצי, טאמאשאוו, לאדז ורוזינאי" המה לנו לעדים שנמצאו במספר עובדיהם הרבה יהודים חרוצים וזריזים מאד, אולם אין תקוה להסתעפות חרשת המעשה בארצנו, בטרם תפתר שאלת מצב ההשכלה בעם רוסיה בכלל. הצרכים ההכרחיים המה המילדים להמצאות חרשת המעשה; וברבותם תרבינה; אך הצרכים לא ירבו להתהפך ממותרים להכרחיים, כי אם לרגלי התיפות ההרגשה התלויה בהסתעפות ההשכלה. וארץ רוסיא, עקב אשר התמהמהה בלכתה ארח ההשכלה ונופלת היא מרעיותיה האירופאיות בחרשת המעשה – אין תקוה עוד כי תהפך היא למעין משפיע תוצאות מלאכת ידים לארצות אחרות. אך כל טובה צפון בקרבה, ובהקיץ אכריה לתחיה והרגשה, וצרכיהם יתרבו, או אז תחוג לה חרשת המעשה את חגיה. אך מה כחנו אנחנו היהודים המעטים כי ניחל להביא התמורה הגדולה הזו בחיי הגוי העצום? פעולה נשגבה כמוה שמורה למלכות אשר במאמרה תברא עולמות ותחריבם. ואין לאנשים פרטים להכניס ראשם בה. לזאת איפוא אנו נותנים משפט הבכורה לעבודת האדמה.

האדמה, כפי מה שאמרנו היא הבסיס והיסוד שעליו תשוכלל כנסת מדינית וחברת לאום: ועבודתה, מעין נפתח ממקור הטבע שאיננו פוסק מהספיק מזון ומחיה לרבבות בני אדם מבלי שיצטרכו להתפרנס זה מזה. היא מעסקת ידי המון אדם רב מהפחותים שאינם מסוגלים למסחר ומלאכה שיש עמה חכמה, ויפנו הדרך לאחיהם העולים עליהם בכשרון הרוח. ולכן אין טוב לישראל בימים האלה, כי אם לשוב אל האדמה אשר עזבוה מקדם באונס או ברצון וישובו לעבדה ולשמרה ולדבר על לבה, והיא תענה למו את הדגן התירוש והיצהר ומעשי ידיהם יתברכו. אך בדרך כזה נצליח להעלות ארוכה למחלת בני עמנו הנושנת; ובטרם נשתדל להשיב ההסכם הטבעי על מכונו באופן שהפחותים יתפרנסו בדרך ישר מכח ידיהם ועבודת יצורי גום – אין תקוה לתקונים נאמנים. עלינו להשתדל לתת ליסוד הבור הזה את תעודתו הטבעית, ותחת אשר הוא מערב ומבלבל היום בקרבנו כל סדר ומשטר נכון – יהיה למכון ובסוס לכנסיה ותהי עמדתה נכונה ובטוחה אשר לפי שעה איננה מתקימת אלא באמצעים מלאכותיים, וכל רוח שאיננה מצויה עומדת להפכה על פניה.

אולם בטרם נציע עצתנו זו לפני דעת הקהל כעצה מוחלטה הראויה לקבלה, עלינו להגן בעדה מפני תנואות החוככים עליה וימצאו בה מגרעת. כי אם אמנם אין חולק עלינו ביסוד עצתנו, רצוני: בנחיצת עבודת האדמה להטבת מצבנו – יש חולקים עלינו באפשרות יציאתה אל הפועל, באמרם: כי היהודי לא יצלח לעבודה זו מטבעו, ואם יקר מקרהו ויפותה לעזוב מסחרו וכלי אמנתו ולעמוד על הקרקע, לא יראה פרי בעמלו, וגם דור שלישי אשר יולדו לו לא יבואו בקהל אכרים חרוצים. כאלו נאצלו נשמות בני ישראל מעולם שכלו מסחר; או כאלו לא חפץ ה' לתת את שארית בניו לטפל בעבודה בזויה ושפלה המטפשת את לבם, ומפריעתם מלמלא תעודתם להיות כהני ה' ולקרוא בשם אל עולם. אך עד כמה שגו והוציאו משפט מעוקל למרות התולדה המכחישתם על פניהם! “אין אנחנו יושבים בארץ אשר לחוף ימים תשכון, ואיננו אוהבים את המסחר. ולזאת אין לנו כל דבר עם עמים אחרים במה שיוצא לרגלי המסחר. ערי מושבותינו רחוקות מן הים. ארץ חמדה נתנה לנו למורשה, ואנחנו עובדים ושומרים אותה בשום לב”. – הדברים האלה יצאו מפי סופר קורות ישראל שחי בערבה של האומה (יוסף הכהן נגד אפיון). ומכל אלה למדנו כי גוי עובד אדמה ורועה מקנה היה ישראל מעודו, ודרכי המסחר זרו לו. וגם כל סדרי האומה והליכותיה מלפנים, גם כל פקודי תוה"ק שדברו בהוה והוצקו בדפוס העבודה הזו – כל אלה יתנו עדיהם להצדיק עדות הסופר הזה. ומדוע לא יצלח עתה לעבודת האדמה? ומה זה הסב בתכונתו אותה התמורה השרשית? ולא עוד, אלא כי גם מעשים רבים עומדים לימינו להעיד: כי היהודי יסכן לעבודה זו גם בזמן ההוה, ולא נופל הוא מאחיו הנוצרים במקום שידו משוחררת. כמה מושבות יסדו היהודים באמעריקה בתחלת ימי הגלותה ויעלו במעלות ההצלחה? בארץ אונגריה עיני ראתה רבים מבני עמנו בעלי נכסים ינהלו את עבודת האדמה בחריצות יתרה, ומהם זכו לשם והכרת טובה מאת העם והממשלה. וגם במלוא רחב ארצנו, נמצאות ערים רבות אשר יושביהן ימצאו חית ידם רק מעבודת הגנים ופיטום אווזות וכיוצא בהם, ומפליאים לעשות מלאכתם. ושארית הפליטה והאכרים אשר יצאו זקופים מתחת תגרת ידי המאורעות שעברו עליהם בסופה ובסערה, מצאו מאה שערים כפרי זעת אפם, וישתקעו בעבודה זו, עד כי הצטיינו מאד בבקרת הליוסטרציה האחרונה. ומי יתן ויגידו לנו פשר דבר המראה הזה?

האמנם כי גם החולקים על עצתנו זו לא יסמכו על טענות של שקול הדעת(?) לבד, ויבואו עלינו מזוינים גם בנשק תורת הנסיון ושואלים אותנו: אם היהודים ראויים לעבודת האדמה, מדוע אם כן לא שמעו רוב אחב"י דבר הפקודה משנת 1837 אשר נתנה להם במתנה כברת ארץ ככל אות נפשם? מדוע לא תפשו את העת המכשרת הזאת לאחוז באדמה ויבחרו לתת את בניהם בין תופשי רומח וקשת (אשר גם המלאכה הזו איננה אהובה וחביבה כ"כ על היהודי, כנודע) מתתם ללכת אחרי המחרשה? אך לא מחכמה שאל זאת; הנה המעשים שזכרנו למעלה יוכיחו למדי כי היהודים לא חסרי⁻כח ולא חסרי⁻אונים וכשרון המה לעבודה זו. ואם לא הצליחה הממשלה במסותיה בשנת 1837 – אין מזה ראיה למשפט מחלט בכל הזמנים. כי מקרה זר הוא היוצא מן הכלל, לרגלי סבותיו המיוחסות והגלויות לכל חוקר בהשקפה ראשונה. לא מההתעוררות מצד העם יצא דבר הקולוניות אז; לא על ברכי מסבות הזמן נולדו בהכרח – אך רצון מלך אדיר קראם לאור המציאות ובהבל פיו נבראו. וככל מעשה אנוש הממהר בואו בטרם תחייבהו ההסתעפות הטבעית, לא היתה להם כל תקומה. זה שלשים שנה עברו מיום אשר נשמעה הקריאה של חסד במחנה העברים: לכו לסבלותיכם! הפרנסה היתה אז מצויה בתוכנו, וההמון הרב חי חיי מנוחה איש איש תחת עץ מחיתתו; זכר עבודה זו נמחה מלבם זה מאות בשנים ולא האמינו בכשרונם אליה, –היפלא איפוא כי לא חשו לעזוב מקור פרנסתם שתספיק למו די צרכם ולכת לקראת הצלחה מסופקת? היפלא איפוא כי לא בנקל נאותו להמיר קנה המדה וכף המאזנים ביתד ומחרישה שלא הסכינו בהם זה יובלים?

“אבל הלא רואים אנחנו” יוסיפו לשאלנו "כי המסות לעשות את היהודים לעובדי אדמה בתחבולות מעשה חושב (קונסטליכע מיטטעל) יקר מחירן להממשלה ולא הביאו כל תועלת גם לאלה אשר שמעו לקול הקריאה הזו? "עינינו הרואות (יוסיפו לאמר) “כי אלה המעטים אשר בלכתם שולל אחרי דמיון כוזב נטשו ארצם ומלאכתם לנוע לקצה ארץ הנגב, רובם עזבו שדותיהם שממה וישובו לאומנתם ובמסחרם – בעוד אשר שכניהם האשכנזים עתקו וגם גברו חיל?” אך גם השאלה הזו מאפע לכל היודע קורות הקולוניזציה הזו. הנה אמנם יקרו מאד המסות האלו לממשלה ולא הביאו תועלת מאומה יען כי בתחבולות כל מעשה חושב נעשו ולא לפי החק הטבעי והפשוט.

לא חלקו ליהודי אדמה לעבודתו במקום שבתו; לא נתנו לפניו את הארץ לבור לו באשר ימצא ולהאחז שמה – אך כברת ארץ נועד לו, נחל איתן שלא עֻבד ולא נזרע. הרחק מאד ממקום מגורו. ואם אמנם האדמה פוריה ושמנה. אך המקום מוזר לו בטבעו ובתכונתו ואנשי המקום כנכרים נחשבו לו. ויהי כגר בארץ מבלי מצוא העזרה הדרושה לו. גם גוי עובד אדמתו מלידה ומבטן אם יעתיקוהו פתאום אל ארץ המוזרה לו, לא יצליחו מעשי ידיו עליה בימים הראשונים. הנסיון הורנו למדי עד כמה יש לאשכנזים והלטיים להתחרט על אשר נפתו לעצת השלוחים מבעלי הנכסים אשר בנגב רוסיא לעזוב רבצם וביתם ולשוב לשבת במחוזות החמים הזרים להם; אלו מתו בכפן; אלה הלכו בגולה ונפזרו לכל רוח; ושארית הפליטה יזרעו אל קוצים ויגועו בענים, ויעבדו עדן ועדנים עדי יראו פרי בעמלם ויערו באדמתם החדשה כאזרחים רעננים. הגע בעצמך! אם בגוי לֻמד בעבודה – כך, על אחת כמה וכמה שאין לנו מה להוחיל מאנשים טירונים שלא היה להם כל מושג מעבודה זו, ולא החזיקו בה כי אם מרגש ההתיאשות, כאשר יושיט הטובע את ידו אל קנה רצוץ. כי מי אמנם עזב את ביתו ואת חייו הרגילים להחליפם בארץ נכריה ובמלאכה מוזרה לו? בעלי הנכדים והכסף אשר הוכרחו להפסיד הרבה במכירת קניניהם, לא אבו להניח כספם על קרן הצבי ולהטמינם בידי הצלחה מסופקת להם; בעלי המלאכה והאמנים אשר כחם במתניהם ואונם בשרירי בטנם, גם הם לא אבו לעזוב עיר מגורם, באשר מצאו די ספוקם וחית ידם במקומם. ולפיכך לא השתמשו בטובת הפקודה בשנת 38–1837 כי אם מתי מספר רפויי כח שמלאכתם אינה מספקת או שאבדו כספם בענין רע ואבד כל מנוס מהם – אלה נשאם לבבם לבוא הערסאנה! אמנם כי הממשלה הביטה עליהם בעין חמלה וצו על עושי דברה להיות מעירם לעזור לנוסעים האלה ולתת להם די הוצאות דרכם מאוצרה כפי הקצוב, אך על ידי מעשה חושב מצא לו הכסף נתיב לא ידעו עיט וצנורות נעלמים מאוד, ואל צלחת בעליהם לא הושפעו כפי הנודע; ועל ידי אמצעי מעשה חושב זה שיקר מחירו לממשלה, ענו הנוסעים בדרך כחם ויבואו למחוז חפצם חסרים בגופם וחסרים בממונם, וקצרה ידם למצוא מחית נפשם לפי שעה בימים אשר בין הריון ללידה, ומכל שכן כי נבצרה מהם לנטוע אהלם על מכונו והכין כל הצרכים הדרושים לעבודה הזו, כי פגעו על כל צעד ושעל אך מכשולים ומפריעים – ומה איפא יפלא אם לא קם בהם רוח ורפו ידיהם מעשות תושיה? אך קוצים וברקנים סביב שתו עליהם בדרכם החדשה שאחזו בה מתחלה בלב מלא תקוה, אולם השושנים והפרחים אשר הבטיחום, גם מרחוק לא הביטום. ויתורו להם אחרי הכנסה אחרת אשר תלוה אל עבודת האדמה וממנה ימצאו פרים, ועל כן נעזבה האדמה כי התרשלו בעבודה. וממצב כזה יקחו למו החולקים על דברינו, מופת על העדר כשרון היהודים לעבודת האדמה בכלל? ויגזרו אומר כי גם בנים אשר יולדו להם דור עשירי לא ייטבו מאבותם! שגו שגו! שגו במשפטם! וקוה נקוה כי אם יתנו היהודים לבם לעבודה זו, יפעלו גם בה ביתרון הכשר הדעת אשר להם, ויבראו גדולות ונצורות לטובת הארץ ואזרחיה בעזרת רוחם הכביר העשוי לבלי חת בגשתם למסה ולפעולה – אונטער געהמונגס גייסט.

אלה הן הסבות אשר הפריעו אז לנטוע העבודה בתוכנו באופן שלם וטוב. ומן העת ההיא עד היום כשלשים שנה חלפו ונגוזו, וכל ההרפתקאות שעברו עלינו במשך הזמן ההוא פעלו פעולה עזה על דעת הקהל והליכות המחשבות והרצונים; את אשר נקעה נפשנו מני אז, עתה באהבה נחבקהו; והאדמה אשר מאסנו בה. היתה לראש פנה וחפץ כללי. החליפות והתמורות אשר היו בעולם, הניסו מפניהם כל הצללים, והמסחור הקטן מחלתו אנושה ועוד מעט תאטר עליו באר פיה; וצוק העתים והמאורעות פקחו עיני העם לדעת: כי לא עוד ישכנו בדד בין החיים, והנם מוטלים בחברה גדולה, והמה ערומים מכל כשרון המחיה את בעליו; ועיניהם תראינה את הקולוניסטים אשר שקדו לעבוד את האדמה ולשמרה למרות כל התלאות שעברו עליהם – עתה ברנה יקצרו אלומותיהם, גרנותיהם מלאות בר, הרפתים בקר, ויתערו כאזרח רענן. וגם בשנות ראינו רעה, בשנות השדפון לכל הארץ, בעת אשר רבבות בני האדם הנושאים ונותנים בשוק נהרסו ממעמדם ויעזבו בתיהם ומולדתם להיות נודרים ללחם – האכרים העברים לא עזבו מקומם, ויעשאו תגרת יד הזמן במנוחה. כי אם אמנם מחסור הגיע גם עדיהם, אך רעב לא ידעו ולחם מצאו למו.

מכל האמור נוכחנו לדעת כי אך מדומים המה כל המפריעים המדיניים והמוסריים שהפריעו אותנו מעמוד על הקרקע. אך צללים המה אשר בהגיה עליהם אור הבקורת יברחו ויתמוגגו. אפס כי עוד אזנינו תשמענה דבר מהחרדים הפתאים, באמרם: יען עינינו הרואות כי לא הצליחו כל אנשי לב לנטוע העבודה הזאת בתוכנו מחדש וכל עמלם כלה בעשן כלה, יגורנו מאד פן אצבע אלקים היא הרומזת לנו כי רע בעיניו להשיב זרע בחוגיו לעבודה המטפשת את הלב ומגממת את השכל; ומלבד שהיא מגבלת את הפנאי והחפשיות להתהלך בחקר דבר ה', הרי היא מרבה מכשולים דתיים בדרך מעשה המצות שהרבה מהן תלויות בה וקשה לשמרן כראוי.

לא ידעתי את הדרך אבחר לי להשיב לפתאים התמימים הללו כאולתם; אם למלא עליהם פי שחוק, או לנוד להם ולהשיבם בנחת. כי באמת האנשים האלה בצרות דעתם והשקפתם שנכלאו על פי התלאות המציקות אשר הפרידום מן התבל והחיים, מעוררים עליהם נחומים ומנוד ראש. אולם אני אראם לדעת כי לא כתורה וכמצוה יעשו בשורם אחרי הליכות ההשגחה הנעלמת לכונן אשורנו בחיים על פיה. כי אין לאדם אלא מה שעיניו רואות ושכלו הישר מלמדהו. יעקב אבינו ע“ה שלא היה מקטני אמנה, לא חדל מלעשות בנפשו עצות להנצל מכף עשו ובתחבולות עשה מלחמה; דוד המלך ע”ה אמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם; שלמה בנו אמר: שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצר; המלך הצדיק יחזקיהו אשר צפה ברוה“ק בנתיבות ההשגחה וחשב לנטות על פיה מנתיבות דרך ארץ, גער בו הנביא: בהדי כבשי דרחמנא למה לך! ובמופלא ממך בל תדרש לעשותו, אע”פ שאתה למד להבין ולהורות. גם הליכות התבל והנסיון יעמדו לשטנה מול הצופים במרכבה ויודעים דעת עליון. כי לוא אליהם היו שומעים רובערט שטפנזאהן הירשפעלד ולספס, והיו מרפים ידיהם מעשות תושיה בגלל המאורעות הרבים שהפריעו את מלאכתם בתחלה, בשפטם כי ההשגחה תפר עצתם – לא היו לנו מכונות הקיטור, הקוים המבשרים בעמקי תהום רבה, ותעלת עציון⁻גבר, וכיוצא בהן. והעולם מה תהא עליו? ומי יעיז איפוא ללכת לקראת נחשים ולהפריע את הטבח מצב אומתנו הנראה לעינים? “הלא טוב אפוא” נקרא למנחשים הללו, “הלא טוב עשיתם כי תחת להרפות ידי השוקדים על התקנה הזו בצלמי בלהות והזיות שאין בהם ממש – הייתם משתדלים לסקל מכשול טפשות הלב מן הדרך לעבודה הזו, כי לא יפלא מבני אדם מאומה אם לבם נכון עמהם ושכם אחד ירוצו למטרה; הלא טוב איפוא כי תחשבו מחשבות להשיב ישראל לאומנות אבותיו. מבלי אשר יטפש רוחו וידח ממנו נדח. כבר אמרו חז”ל: לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבדו. והשכלת האדם תלויה בחנוכו ולא במוצא פרנסתו. במקום שהחנוך נעזב יגדלו הנערים כפראים במדבר גם בבתי אצילים ונדיבי עם ואור תורה יפיץ נהרה גם במחשכי אהלי אכרים ורועי בקרים ולכן בלב נכון ובטוח נוכל להפקיד המון גדול מישראל בחיק העבודה הזו, אם אך נדאג מתחלה לכונן לבניהם סדרי החנוך באופן שנעניקם מסגולת התורה והמדעים בשעור הראוי להם, ונשית להם עצות להלהיב לבותם באש⁻דת ורגשות אמונה צרופות ולהנחילם מוסר ודרך ארץ ולב טוב, אשר זה כל האדם.

חלפו הלכו למו מעתה כל המפריעים המדומים אשר היו לחצים שנונים בידי המשטינים עלינו, לבלתי תת לנו אחיזה באדמה אם כל חי; הוכחנו לדעת כי היהודים לא חסרי כשרון ולא חסרי רצון המה להשתקע בעבודה הזו, ולעת כזאת התעורר אליה החפץ ביתר שאת וגם הארץ הלא רחבת ידים היא לפנינו: בפנים ארץ רוסיה הקטנה והחדשה קרן בן שמן כגן ה' כארץ מצרים, אדמתה פוריה ושמנה ונותנת יבול למכביר, מוכנת להעשיר יד חרוצים במדה גדושה; אחינו באמעריקה יקראו אלינו באהבה לשית פנינו דרך מבוא השמש להאחז שמה באדמת הפקר המלאה לה כל טוב; גם ארץ אבותינו השוממה והעזובה בידי פראים עצלים באהבה תקבל בחיקה מכסת נפשות מבניה אשר נדדו ממנה, כי עוד לא חדל דשנה ושמנה גם היום, ועוד תתנוסס ביפיה וענתה כימי נעוריה לולא יזרעוה אל קוצים; כל המקומות הללו מוכשרים לקולוניות להחיות עם רב. כן למדנו על פי הנסיון להכיר את המפריעים שעמדו לשטן במסות הראשונות, ובנקל עתה להסירן– הרי שלחן והרי סכין הרי בשר, ולמה יסרבו האוכלים? אך אין פה לאכול! הרי אדמה והרי עובדים ומצפים, ולמה לא יחושו להשליך מידיהם מדותיהם ומשקלותיהם ולהחליפן בדרכן ובמחרשה? אך אין בידיהם האמצעים הדרושים להוציא את חפצם למענו! האמנם רבו היום האנשים העורגים אל האדמה ונושאים את נפשם אליה, אך מעטו מאד אלה הראויים אליה בפעל. מהם מי שיחסר למו רב אונים וסבלנות ושקידת עבודה, ורובם הם אשר ענים ודלותם כתרים ביניהם ובין חפצם. כי הכרת מעלת העבודה עמדה להם ביסורים ולא נחקקה על לוח לבם כי אם ברשמי דם ואש. כל עוד שהשעה שחקה להם ועצרו כח לשחות על פני המים השיאו נפשם לתקות שוא ומדוחים כדג הפורח בטרם יבשו סנפיריו. ולא הבינו לאחריתם, כי אם אחרי הרגישם בבשרם רעל נשיכת המזרות בחרות אפם, והאסון כשואה עלה להחרידם מנוחתם ולבטל חלומותיהם. האמנם כי עתה נכנע לבכם ושואפים לעבודה זו בתאות נפש, אך מאין יקחו העניים הללו פרנסת ההוצאות הרבות שהעבודה הזאת דורשת מידי כל מתחיל?

הנה אין עיניהם של העניים נשואות אלא לאחיהם העשירים שבמדינות. הרב החכם הרש“י פין מו”ל “הכרמל”, היתה עצתו אמונה בהרבה ממאמריו לכונן חברה ישראלית גדולה וכוללת ברשות המלכות, אשר זו תכליתה לשקוד על תקנת האומה בפנים שונים הנשקפים למטרה אחת, אין ערוך לכל הטוב שביד חברה כוללת כזו להשפיע לעם עני ודל אשר זה אסונו: כי החושבים להיטיב עמו אינם יודעים מחלתו, ותהי תרופתם רעל משחית. אך רופאים מקרבנו הבקיאים בטיב אחיהם ומסתרי תולדתם – בידיהם תוכל הממשלה לההפקיד טוב האומה הישראלית. והנה אנחנו לרגלי עסקנו בבאור נחיצות עבודת האדמה, עלינו לקבוע פעולת החברה ביחס לעבודה הזו. לדעתנו תצא פעולתה לשלשה ראשים:

א) להשתדל בהשגת רשיון מהממשלה לכל ישראל לרשת להם אחוזת נחלה במחוזות המערביים;

ב) להשתדל בהתחדשות הפקודה משנת 37 לכונן קולוניות ליהודים בערבות הפוריות ולמסור בידי החברה דבר הוצאתן לפעל;

ג) לקנות לה אחוזות נחלה מנכסי עדיות ולכונן בהן בתי למוד והרגל לעבודת האדמה,על הדרך שעשתה חברת כל ישראל חברים באדמת הקודש, בהמשך מאמרנו ראינו כי אחת מהמכות הראשיות שהפריעו הפרחת הקולוניות ברוסיא הדרומית, היא: אשר לא חלקו ליהודים את אדמתם במקום שבתם, אך העתיקו רגליהם מעבר להרי חשך, ויסבלו צער גלגול מחלות עד בואם לארץ מוזרה למו בתכונותיה ובמזג אוירה. העמל הרב והיגיעה אשר קדמה פני העובדים האלה בבואם לשדה קרקע בתולה המצמיחם קוצים וסילונים ומגדלת עכברים וחפרפרות המפסידים את התבואה – לא היה לאל ידם לחזק ידיהם לעשות חיל בתשוקה יתרה. ובעיני מי יפלא איפוא, אם בהעיק עליהם התלאות הרגילות לבוא לרגלי כל התחלות – נפל לבבם עליהם וכשל כח סבלם? וטובה גדולה שאין ערוך אליה הנחילתנו הממשלה לוא הרשתנו לקנות לנו שדות ונכסים במקום מושבתינו, גם מבלי ההנחות המיוחדות. רבים המה הנכסים הנמכרים עתה בזול על ידי בעליהם בעצמם או בהכרזה, ואלו תנתן רשות ליהודים לעשות זאת, בלי כל ספק שהיו נזהרים המונים המונים לאחוז בענף הפרנסה החדשה מבלי שיתנקו מן הישנה פתאום, והיו עושים ומצליחים ורואים פרי בעמלם. אולם בעוד אשר המבורכים בפרנסה מספקת תמצא ידם להתחנך מעט מעט בעבודה זו מבלי החרד מנוחתם, הנה צבא רב עניים מרודים עדרים עדרים יתהלכו בארץ לארכה ולרחבה הם ונשיהם וטפם מבלי כל מטרה ומבלי כל תקוה, כי עיניהם נשואות אך ללחם ולנדבות טובי לב, האומללים האלה במה יושעו? נרפים אתם נרפים! שגור בפי כל המשכילים אבירי הלב מימי פרעה עד היום, להשיב פני כל רך נכלם הפושט יד. האמנם לא נוכל לכחד, כי ברובם כן נמכרו לבטלה וינעם למו לחם עצלות, אך הנסיון הורה לדעת כי העדר המלאכה מביא לידי עצלות ובטלה. ובמדינות אשר בהן הסתעפה חרשת המעשה ותובעת ידים רבות לעבודתה, שמה רבתה החריצות ואהבת המלאכה. גם ההמון הרב המחזירים על הפתחים לא באו לידי מדה זו אלא לרגלי העדר המלאכה, ובגללם נחוצה מאד התחדשות הפקודה משנת 37, בצרוף גזרה ופקודה נמרצה לכל קהלות ישראל שימסרו מתוכם כל גבר בן אונים ההולך בטל לשלחו לקולוניות האלה, והוצאת הפקודות האלה אל הפעל, תמסר בידי ועד החברה הנזכרת. ומברכת ידים כאלה יש תקוה כי ערבות ציה תפרחנה, וידי עצלים תעשינה תושיה.

מחפשי מומים ומבקרים מדומים נותנים דופי במעשה החברה הנכבדה כל ישראל חברים, אשר נתנה לבה לכונן על אדמת הקודש בתי למוד לעבודת האדמה: הבתים הללו דורשים הון רב לפרנסתם מבלי שיהיה לאל ידם להביא תועלת כי אם לנערים מתי מספר בזמן ארוך ושנים רבות. ואם לא טוב עשתה החברה – יוסיפו המבקרים הללו – אם לא פזרה הון עתק לסדרים יתרים וללמודים שאין בהם צורך כלל, ותחתיהם נתנה לבה לרשת קרקעות הרבה ולחשוב עליהם אנשים הרבה גדולים ובעלי כח שהנסיון לבדו ילמדם כל הנחוץ לדעת לשמושי העבודה הזו. אולם הדברים האלה יעידו על אומריהם כי נעלמו מהם נתיבות הנהגת המדינה וסדרי הליכות האומה. בחלומם יחשבו להשמיד אביון מקרב הארץ במאמר פיהם, ובסכלות דעתם יאמינו כי אוצר החברה מספיק להמציא עבודה לכל הולכי בטל ולהושיבם כלם על האדמה. מאת אלף פראנקים הקדישה החברה הנכבדה לתכלית התיסדות בתי הלמוד, ואלו הוציאה החברה את הסכום הזה להושיב על האדמה משפחות עניות הלקוחות מאחר דלתי החנויות ומתחת משא הרוכלים – הלא יבצר ממנה להשפיע טובה גם על מאה משפחות כאלה. כי איככה יספיקו אלף פראנקים לקנין שדה ולבנין אהל וגרנות וללקיחת שור וחמור וכלי המחרשה לעבודה היותר נחוצים? ולוא גם לא נפון עוד אם העניים האלה יושעו ויצליחו במלאכתם ועמל החברה וכספה לא יעלו בתוהו – אך במה נחשבו משפחות מספר כאלה מול ההמון הרב ההולכים בטל, ועוד יותר מול הצרך הנחוץ להפיק חלק גדול מן האומה לאכרים? הלא כמר מדלי המה! ואם גם בהתעורר כל ישראל שכם אחד לעשות ולפעול לטובת הענין הזה אולי יצליחו להעלות מספר בתי אבות הנושאים עד כדי אלפים או גם עשרת אלפים – אך גם אז במה נחשב הוא? והנה אשאלכם אדוני המבקרים! אם כדי הוא להרתיח כל הגולה כולה כסיר מצולה למען הביא עזרה למתי מספר? הירעשו ההרים והגבעות יתחוללו בלדתם עכבר? לא זאת היא תכלית הקולוניות להושיע אך לאלה אשר נאחזו בהן – אך תשועתם היא מקפת וכוללת. חכמת המכאניקה המציאה את מכונת המחלצים להרים משאות גדולים שנבצר הכח החומרי של האדם לעשותו; וחכמת הנהגת המדינה, בחרה לה את ההוריה – בייא שפיל פארבילד – להטות שפעת המון אדם רב להפצה כאיש אחד חברים, דבר אשר מן הנמנע היה לה להשיגו בפעולות מכונות ישר לתכליתן. אם חפצנו לעורר התשוקה בלב בני עמנו לישיבת קרקעות, עלינו להראות להם מעשה שהיה, עלינו להורותם באצבע: ראו הנה האנשים הללו שומרים אדמתם והנם עומדים על גרם המעלה בחומריות ורוחניות, מדוע תאחרו אתם מעשות כמוהם? באמת לו היו לנו קולניות מאושרות אך מעט, לא היינו צריכים עוד להשתדלות ופתויים: הקנאה עשתה את שלה, ועד מהרה התפשטה הפרנסה הזו מאליה, אם רק הדרך המובילה אליה תהיה פתוחה באין מפריע. אך לא תשיג ידינו לכונן קולניות כאלה, רצוני לאמר: שתושביהן יעמדו על גרם המעלת בחומריות ורוחניות, בלתי אם נפנה עורף לאנשים המגודלים שנתישנו ונשתרשו בארח חייהם, ונשים לב לבניהם לתאר לנו דור חדש מלא כח עלומים אשר יחונך מנעוריו בעבודה זו בשמירה מעולה למעלותיו הרוחניות שלא תאבדנה. ויתערה באדמה כאזרח רענן חמדת כל עין – כזאת עשתה חברת כל ישראל חברים (וד' ירצה פועל ידיה!) וכזאת עלינו לעשות עתה בארצנו. ובגשתנו אל המלאכה הזו, עלינו לשמור דברי חז“ל המחוכמים: הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה; היסוד הלאומי הזה (המון הנערים העזובים לנפשם באין הורים ומורים) אשר היה לקללה ולמארה בכל מדינה ואומה, ואבי כל הפרעת מוסר וסדרי מדינה – נשתדל אנחנו בקרבנו לעשותו ליסוד בריא ובסיס לאומה, ונהפוך הקללה לברכה. הנעזבים האלה, אין למו משפחה ועיר מולדת; החברה מן גו תגרשם ולא תתן למו חנוך מבלעדי החנוך הידוע בבתי ת”ת שבערים הקטנת. בתי הספר מטעם הממשלה גם הם אינם מספיקים להסיר הנגע מקרבנו, כל זמן שלא נתקימה בקשת משה רבנו ע"ה שיהיו כל עם ה' נביאים. גם שמה יפטמו לנערים ידיעות עיונות שאין נפשם אליהן כי תשוקתם לפעולת אבריהם החמושים בגבורה ולשד החיים ולא לפעולת תבונתם החלשה. ולכן הבתים עזובים מבלי בא שעריהם, והנערים כעדרים יסעו בחוצות הולכים בטל ושואלים על הפתחים. ואם ימאנו להוסיף לאחוז באומנותם הקלה והנקיה הזו, גם כאשר יגדלו – ילחצו למצוא חית ידם בדרכים עקלקלים ומעוקמים. והם המה הסרסורים הידועים והשרלטנים המבוהלים, אשר ישימו קיקלון על כבוד בית ישראל: למענם איפוא תכונן החברה בתי מקלט ותקנה לתכלית זו מחוז נכסים גדול שאדמתו פוריה ושמנה. במחוז הזה יוסדו בתי מקלט לנערים יתומים ובנות עזובות שיתקבצו מכל ערי ישראל מכסת נפשות לפי ערך תושבי העיר, ושמה יחונכו על ברכי עבודת האדמה; מלמדים ופקידים ינצחו עליהם במלאכת החרישה הזריעה והקצירה ובכל מלאכת אגרונומיה. מלבד למודי קודש וחול ככל הדרוש לפי מצבם באשר המה בני אדם ובני דת, ילמדו גם ראשי המלאכות הפשוטות והדרושות לאכרים מאד מאד; לנערים: מלאכת הבנין בעצים ואבנים, מלאכת חרשי עץ וברזל חשורי חביות וכלים, אריגת מחצלאות של גמי ושל קנים; ולנערות: טויה, שזירה, אריגה, תפירה, וכביסה וכיוצא בהן. ומבאי שער בית המקלט הזה יתכן לכונן מושבות גם בארצות רחוקות בקצוי ארץ רוסיה, כי אינם נאחזים במשפחה ולא נצמדים למקום זולת מקום. והמה באמונה יעבדו את האדמה: כי מוזרה תהיה למו התנועה הנפשית של העברים ולא ידעו כל דרכי עקיפין, על כן יעשו ויצליחו ויעשו חיל ויהיו למשל ולהוראה לדורם ולדורות הבאים, ומהם יראו ויעשו הרבה כמותם.

אולם קורא יקר! למי אני עמל? האמצא לי אזן קשבת? לא אכחד ממך כי מדי כתבי את הדברים האלה בהתלהבות רוחי ושפכתי הגיוני בחיקך, פעמים רבות נשמט עטי מידי, וכהקיץ מחלום ישבתי דומם ומחריש ושחוק מכאיב לב עבר על שפתי. כי לא נעלם ממני שכל עצה ותחבולה לתקון מעמד האומה הדורשים כסף, יגיעה רבה, התמדה וסבלנות – אך דברי חלומות הם שאין מעלים ולא מורידים ונמנע מאחינו בני רוסיה להוציאם לפעלת אדם. החכם הרשי"פ, הוא היה הראשון אשר הרים כשופר קולו לשום לב לפנה הגדולה הזאת, והנה הוא היה גם האחרון: קולו שקע במקומו כקול קורא במדבר, אין הד, אין איש מתעורר בצדק להחזיק בידו בדבור או בפועל, גם המשכילים והרבנים החדשים גם הישנים לא ישימו לב לשאלה הגדולה והנכבדה הזו. אך זה ינוד בראשו ומצטער כצרת ישראל, ובהאנחו לשברם יפנה לו לתלמודו ולפרקו, וזה יוצא ביד רמה לחרף מערכות אנשי צורה, למען יודע בגוים וכל ישראל כי הוא עשה חיל בהספחו לועד מפקחים על עני לרשום נדבות מתנדבים בספר משורטט בקו שני, ובזה המה חושבים לצאת ידי חובותיהם לשמים ולבריות; והנה אין אני מלמד קטגוריה חלילה לע אחינו בני רוסיה; ידעתי כי לבם טוב ורוחם נדיבה, ועד מהרה יכמרו רחמיהם למראה כל אסון וצער. באין תלונה יתנו לעניים הסובבים ולגבאי צדקה משוטטים בחוצות שנים שנים מן הבקר עד הערב, לנצל צלחתם כמצולה שאין בה דגים. אפס כי גם לא נוכל לכחד את הנראה והגלוי לעינים, כי עוד יחסר בקרבנו הרוח המאחד והכח המושך המקבץ את הפרטים לכלל אחד שלם. לכן רפו ידינו מעשות תשועה כללית ומקפת, ואין עינינו נשואות אלא לאחינו שבחוץ לארץ; הנדיבים היקרים האלה הראו לדעת ישרת לבם ואהבתם לעמם במדה גדושה מאד בימי המצור והמצוק, כי אסון אחיהם הרחוקים נגע אל לבם, וכל חפצם ומאוים להושיע למו בגופם ומאדם. אליכם אנשים יקרים קול בני יהודה צועקים: הושיעו! עליהם החובה, ועליכם המצוה כי כל המתחיל אומרים לו גמור. התעוררו נא אתם ליסד החברה הכללית לכונן קולוניות ומושבות בכל המקומות הדרושים לחפץ הזה, ברוסיה הפנימית או באמעריקה או בהר ה' בארץ הצבי, ולרגליכם תתעורר גם ארץ רוסיה ותתמך בידכם. צאו נא ראשונה להורות לנו הדרך, ובלב שמח ינהו אחריכם כל בית ישראל. וזכרו נא – כי מלבד אשר תביאו עזרה למרבית אחיכם שבצפון בפרט, הנה מעשיכם אלה ישיתו כבוד והדר לכלל בית ישראל, לבל יאמרו עוד שונאינו ומנדינו: אך עם מסחר הוא הגוי הקטן הזה וככנען לעשוק אהב; יראו ויבושו ויחפרו, כי אך המה הרפו ידינו בהעיקם עלינו – ואך שאפנו רוח ושמש החופשה זרחה עלינו, יצאנו לפעולה ולעבודה.

---

 

מאמר שלישי. תקונים ביהדות    🔗

מבוא    🔗

פנינו משאלת התקונים בדרך הארץ בישובו של עולם, לפתור שאלת התקונים ביהדות, רצוני לאמר: התקונים בסדרי האומה המיוחדים לה באשר היא אומה ישראלית. הנה הכל מודים פה אחד, כי הסדרים הללו משחתם בקרבם, והנם פרועים לשמצה בסבת גורמי ההפסד שבא זכרם למעלה. ואולם יש אשר לפי דעתם כבר עברה העת לתקן המעות, יען אשר רבו הפרצות מאוד בכנסת ישראל, ואם נאמר לרפא בדקיה, יש לפחוד פן תפול תחתיה פתאום למשואות נצח, מחסרון בנאים נבונים היודעים לחזק בדק בשכירתם, ולבנות – בהריסתם. ע"כ יבחרו לשבת תחתם בידים חבוקות מבלי עשות מאומה. אבל האנשים האלה אינם מרגישים בעצמם עד כמה המה משפילים כבוד כנסת ישראל, החיה ברוח אלוה אשר בקרבה – בדמותם אותה לחומה ישנה שעותדה לגלים. אם באמת היא כהיכל מחולחל ביסודותיו שמפלתו ודאית, למה נתראה להרסה בידים בטרם תפול פתאום ותקבור בגליה כל יקר וסגולה? לא! עצם דומם הנה. אך חיה היא ברוח, ואם מחלתה אנושה הרוח מקרבה לא יאסף, ומחלתה נתנה להרפא ברשות שנתנה התורה לרופא לרפא. לכן בכח הרשות ההיא נאזר חיל ומה' נבקש טוב טעם ומענה לשון להציע עצותינו בדבר התקונים הללו לפני דעת הקהל. ותהי נא ראשית דברינו בשאלה הנכבדה היא שאלת החנוך. לא אל החנוך בכלל אשים דברתי; ידעתי כי גדולים וטובים ממני אנשי חכמה ומדע חברו ספרים אין קץ במקצוע הנכבד הזו, ומה אני כי אבוא אחריהם? חפצי ומגמתי אני להעיר את הקורא על איזו מגרעות בסדרי הלמוד המיוחדים ליהודים, שלא התעוררו עליהם עד היום, ולהציע לפני דעת הקהל שטה חדשה במעשה התרבות.

א. החנוך בבתי הספר    🔗

רבים המה היודעים ומכירים, כי סדר הלמוד הנהוג בין אחינו יושבי רו“פ פרוע הוא באין סדרים ואיננו מסכים עם צרכי החיים וישובו של עולם; מאד מאד נפשם תואבת להסירו מקרבם. אך מה יושיבו במקומו? נבוכים המה, מבלי דעת למצא את הדרך הישרה בלמודים שבו יותאמו חפצי הדת וחפצי העולם. אחרי שהנסיון הורם למדי כי אצל המון בני הנעורים אי אפשר לתורה ודרך ארץ לדור כאחד – יש מהם אשר הכריע חפצם לנטות לאחד מן הלמודים הללו, וישליכו את השני אחרי גום; ויש מהם שבהתגבר עליהם הלמודים זו וזו לא נתקיימו בידם. אולם רוב בני הנעורים בדור הזה עוזבים תורתם מפני למודי חול, ועמה יעזבו גם את יראתם ושמירת המצות. הנסיון המר הזה הרפה ידי האבות מלבקש דרך חדשה בלמודים וכנואשים יתנהלו בעצלתים על הדרך הישנה המלאה לה קמשונים וחרולים. אך עצלותם גורמת להגדיל עוד את המבוכה והערבוב: בניהם עזובים בידי המקרה לתאר את נפשם כטוב בעיניהם, הזמן השוטף ברעש, יגרפם לשבלת החיים אשר תשטפם ותשדדם מזרועות עמם ודתם ותשימם מתנכים להוריהם ולאביהם שבשמים. והאבות – עיניהם רואות וכלות ולבם כים הומה, נפשם ביגון תתמוגג ורוחם נבוך ומשתאה. צר לי על האומללים האלה! צר לי על האבות שהגלו את ביניהם בלב קרוע וישלחום מעל פניהם במבטי חמלה ורחמים; צר לי על הבנים שגלו מעל פני אביהם, והנם תועים ונבוכים לבקש מנוחה; וצר לי על עמי המתהפך בחליו מהמכות אשר חלתה בו יד הזמן, ואין מעלה לו ארוכה, מבלי דעת מחלתו מה היא? כי אמנם שגו מאוד האומרים שיש חסרון בבנין גופו. היהודי גופו שלם ונפשו עשירה בכל הסגולות והכשרונות הדרושות לעם גדול ונשגב; אבל בסבת התלאות והמצוקות, אבריו התפרקו. בכל אשר אנו פונים אנו רואים פרעות וערבוביה. גם סדר הלמוד ראשי מגרעותיו המה: העדר הסדרים והערבוביה ההולכים מנגד לחפץ הטבע וההגיון. הטבע הכינה את האדם בהסכם לצורך הסתעפותו; לאט לאט תבכר בקרבו כחות השכל והתבונה, למען יתנהל בלמודיו לרגל הסתעפותם המתונה; הימים אשר אין חפץ עוד לפעולת השכל בעוד מוחו של תינוק רופס הקדישה הטבע: א) ללמודים התלויים בהרגל ובאומנות – וערכם יקר בתור אמצעים ללמוד נכבדים עצמיים – כמו מעשה הקריאה והכתב; ב) ללמודים התלוים בכח הזכרון לבדו כמו: למוד השפות, כללי הדקדוק, כללי החשבון והלכות פסוקות. שכל אלה מלאכה ואינה חכמה ויוסיפו כח בזכרון; כי לפי דעת הרופאים המובהקים יסתעף הזכרון ביתר שאת בהשתמש בו במדה מופלגה; ג) ללמודים אשר יסודתם בדמיין ובזכות ההרגשה, כמו: למוד מליצות ושירים בע”פ. ככה יסדה הטבע – ואנחנו מהפכים מעשהו של לילה ליום: בהיות הנער כבן שבע או שמונה, כבר יחודד שכלו הבוסר במשחזת למודים מושכלים, מבלי שים לב כמה יאבד הלהב הרך ובלתי מוצק עדנה, מהשחזה כזו. ויעלימו עין לגמרי מהוציא אל הפועל כחות ההרגשה והדמיון והרגל כח הזכרון. ואולם אחרי אשר כלו ימי הנער הרך בהלאותו שכלו בשאלות מושכלות; אחרי אשר כהו רגשותיו ורפה כח דמיונו לרגל הלמודי השמושי – אז יחזרו צעדים אחדים. יחלו לעורר גם כחות לבבו ויתנו ידים להתסעפות דמיונו; אחרי אשר מלא כרסו בתלמוד ומו“מ של הלכה, ישכור לו אביו מורה ללמדו כתב ולשון, לאמן אצבעותיו ולהוגיע כח זכרונו לחוק על לוחותיו מלות שונות או כללים ידועים. היש לך אבוד זמן גדול מזה? בלמוד התלמוד עצמו ילכו לאחור ולא לפנים. סדר חכמינו ז”ל הולך ועולה בהסכם להסתעפות פעולת השכל והתבונה. מהתוהו אל הצורה; מהמעורבב אל המיוחד: גמרא ואח“כ סברה. ואנו מה עושים? תחת לשמוע לדברי חכמים ולנהל את התלמידים הרכים מראשיתם בנתיבות הסלולות והמסודרות בכרם נטעה “יד החזקה” של הרמב”ם ז“ל, ולהבינם טעמי תורה ההולכים לאט ובשטה אחת ומזוקקה, בספרו הגדול של האלפסי ז”ל – נואלו האבות והמלמדים להטיל את בניהם ותלמידיהם הרכים במים אדירים של פלפול וסברא ומדרש מקראות, ודחפום לתוך היער המסובך של שטות ודרשות להיות תועים ונבוכים בנתיבותיו הרבים הנבוכים והמסובכים מבלי מצוא בהם ידים ורגלים¹².

האומנם חדשים מקרוב באו אשר הרחיקו את התלמידים מדרך העיון, אך דפקו את העלות בגרסא מקופיא: להיות שורפים כביצה חיה שבע מסכתות בהעלם אחד. אפס גם המה נואלו מאוד ואינם מרגישים את הסתירה אשר במעשיהם. רבותינו ז“ל אמרו: “גמרא” ואח”כ סברא, אבל “גמרא” “בסברא” זו לא שמענו. והרי זה כצולל על פני המים. למוד מו“מ של טעם וסברא בהעברה מקופיא כלמוד זמר בעל פה, אינו עשוי אלא לקהות את השכל, לישן את כח הבקורת ולהרגיל את הפה להיות הוגה דברים שלא שמעתם האוזן. כבר אמרו חז”ל: “מנעו בניכם מן ההגיון” שפירושו: מן הדבור בלא שימת הלב. אבל לא כך היא המדה בלמוד האלפסי ז“ל: כי אחרי אשר זורה ממנו כל הדרשות והפלפולים של מו”מ וקלט בקרבו אך את הסלת השייכת להלכה הברורה, הנהו למוד נאות ומכוון לכשרונות ממוצעים מבלי שיטריח את עיון התלמידים יותר מדאי במדה שיחמוס מהם פרח עלומיהם וצהלת רוחם כמעשהו היום, אשר עינינו הרואות את גבורי בתי המדרש כצל נהלכים, תוארם כשושנה נובלת בעודה באבה, פניהם חורו, עצמותיהם שופו, ועמודי גום רופפו מחסרון דם ולשד החיים. ולמעלה מכל התלאות הללו – לא יראו פרי בלמודם כראוי וכל יגיעתם תכלה בבהלה; אוכלים הרבה ולא ישתייר בקרבם מזון זן ומכלכל אלא קמעא. וכל כך למה?

עוד זו שנו מחדש בסדר הלמוד התלמודי, בחפצם לתקן והפסידו: כי העתיקו את התלמידים ממקצוע של דיני“ממונות” החריפים והשנונים אל מקצוע של דיני “ברכות ומועדים” הפשוטים וקלים לשכל הנערים. אולם העושים ככה אין להם השגה מאומה מטיב שכל הנערים, ומה שהוא נאה ואין נאה לפניו. יסודי דיני מועדים אינם פשוטים כ"כ כהכרת פניהם החיצונה; יסודי דיני “מוקצה” “ושביתה” “נולד” “והכנה” אינם מובנים לשכל האנושי אלא לשל אלה שטוב בעיניהם חלוק ובלוק מבלי שים לב להבין מה שיראו וישמעו. ומה הגיון משמח לב יש ביסודי דיני “ברכות” וכיוצא באלה? אנחנו, בחפצנו להעיר בקרב הנער את רוח הבקורת להתבונן על מה שמוטל לפניו, ולנטוע בלבו שמחה ואהבה ללמודו בהמציאנו לו קורת רוח בסברה ובטעמים – ראוי לנו פרנס שכל התלמידים ביסודות קיימים וקבועים הלקוחים מעולם השמוש והמעשה שאנו חיים בו, ומקצוע של דיני ממונות, הוא החוג שהאדם חי ופועל בתוכו מימי ילדותו, כי מעשים בכל יום יעוררוהו לעמוד מאליו על השאלות שימצאו בתלמוד את פתרונן, ובמקצוע הזה ישוט התלמיד כדג בתוך המים – ביסודו.

הנה נא ראינו את המגרעות אשר בסדר הלמוד אך גם הלמוד בעצמו אין טוב מסדורו. הסברא הישרה וההשקפה הנכונה הולכות ומתמעטות, והקשי הטעאה והשקפות מעוקלות קנו מקומן, לרגל סכלות המלמדים והתלמידים בחכמת ההגיון. החכמה המפוארה הזו, היא קובעת ומגבלת גדר הדברים ונותנת שמות לכל ציורי השכל והתבונה, והאיש העוסק בענין מושכלי מה וציורי הכל וגדרי הדברים כבר עומדים לפניו נפרדים ונבדלים איש איש בשמו המיוחד לו, הלא בנקל ימצא הדרך להבנת הענין על בוריו, כי בעין ברורה ישקיף על הענינים המסובכים וישלוט בהם כאדם העושה בתוך שלו, וכבעל הבית המסדר את כליו יסדר כל הפרטים למיניהם: המינים לסוגיהם, והסוגים לכלליהם, ואז יגלה לפניו המקום העלול לטעות וינצל ממנו. כמה קושיות וראיות עלו בתוהו ותאבדנה; כמה פארי עמודים ובנינים מפוארים שבנו המפולפלים בהבל פיהם, יפלו תחתם מרוח ההגיון כי תנשב בם? האומנם יש להתפלא על רוחב לב כמה מן הגאונים הנעלים אשר מבלי דעת חכמת ההגיון שכלם ישר הולך. ולפי הרוב לא יחטיאו המטרה; אבל כמה השתדלות השכל והפרזת הזמן דרוש להם עד אשר תסודר סברתם במחשבתם, ועד שימצאו לה מלים להלבישנה ולהוציאנה אל הפועל? ואחר כל אלה אין סגנונם עושה שליחותו כראוי, ויתן מקום לפתרונם שונים. וזהו המקור הראשי לבלבול הענינים אצלנו ולרבוי המחלקות.

ועתה קורא יקר! אם במקום חיותנו כך; אם בלמוד התלמוד אשר גודלנו בו ובלינו ימינו עליו, לא מצאו ידינו להסיר ממנו המגרעות – עאכו"כ כי בהוסיפנו עליו את הלמודים החיצונים הוספנו פרעות ומבוכה בסדר הלמוד במדה אשר הכריחו את התולדות הרעות שזכרנו לצאת אל הפועל. ואנו אין לנו אלא להשיב סדרי הטבע וההגיון על מכונם, ולמצוא דרך כבושה לרבים שעל ידה נעשה את התורה לקנין הקהל מבלי שתצור לחפצי הזמן ועולם המעשה. הדרך הזו הולכת באמצע בין מוקדי אש והררי שלג; חמודות העולם מעבר מזה, הזיה וקהות ההרגשה מעבר מזה עומדים על האדם לכלותו – ומה יעשה? יהלך באמצע. אפס כי לא זה הוא “האמצע” הרחוק מן הקצות ברחוק כמותי שוה משניהם; האמצע הנכון הוא המאחד את הקצוות במשפט כללי אחד עד שתבוטל בו התנגדותם.

מצות תלמוד תורה נעלה מאוד ושקולה כנגד כל המצות. וחכמינו ז“ל שנו לנו את טעמה באמרם: “תלמוד גדול שמביא לידי מעשה”, “והמאור שבה מחזיר למוטב”. הדברים האלה נעלים ומושכלים מאוד ולא כל אדם יבינם על אמיתתם. הסגולות הללו שמנו רבותינו בתלמוד תורה, אינן מתיחסות בדרך ישר ללמוד ההלכות וידיעת פרטיהן. המאור שבתורה הוא הרוח הנעלה של קדושת המחשבה, קדושת המעשים וקדושת המדות השולטות ביסודותיה. ולא ידיעת ההלכות מביאה לידי מעשה, אך העסק והשגיה בדברים מושכלים שאינם נקנים אלא בקדושת הלב ובבחינת הלב. וההשכלות והיגיעה בדרישת אור האמת היא היא המעדנת את הנפש ועושה את האדם בן חורין מיצר הרע. כי טבע נטוע הוא בנפש האדם לאהבה את הדבר שהוא שונה בו וחן מלאכה על בעליה. כמו שעינינו ראו באמת אשר העסק בתורה הוא שעמד לאבותינו בצוק העתים ובתמורות הזמנים לבלי נכחד חלילה מעל פני האדמה. והוא שהחיה רוחנו הטובה תועלת רבה מאוד בו, במנעו את לבבנו לסור מאחרי ה' ולהתרפה בשמירת המצות, ולא נוכל לפנות לו עורף מבלי אשר נגרום הפסד רב ליהדות. אפס לקבלו בעינו ובצורתו כמו שהיה עד היום, הוא ג”כ דבר שאי אפשר. הלמוד ההוא בצורתו הישנה, אם כי הפליא לאומה בקיומה, הפליא גם מכותיה. כי בהיותו נושא ונותן בענינים וביחסים שהיו להם עמידה בעולם שהיה לפני אלפים שנה, התיק רגלינו מן האדמה והפרידנו מן העוה"ז ובשעה שאנו עוסקים בתלמוד הננו כמו אחז מלאך בציצית ראשנו והביאנו לעולם זר ומוזר ונבדל הרבה מן העולם שאנו חיים בו. האמנם כי חכמי לב ואנשי המעלה יודעים וממהרים למצוא ידיהם ורגליהם גם בעולם ההוא. בסקירה אחת יבינו אשר לפניהם, ולבם יבחן להוציא תועלת מעולם העבר לעולם ההוה במה שישתנו בתנאיהם – ואולם המון בני האדם אין בידם ההבחנה הזו, ובהשקיעם את עצמם בלמוד התלמוד יעתקו מעולם המעשה לגמרי, ויחשבו כי העולם שהתלמודיים היו בו הוא הוא העולם אשר יסובב גם אותנו, והדבר הזה היה סבה גורמת לעִוֻוּת השכל ועקול המשפטים וההשקפות. עוד זה עשה לנו הלמוד ההוא, בהתיחדו בד' אמות של הלכה, כי הוציא ממחיצתו כל הידיעות השמושיות והחכמות המפוארות הנחוצות לאדם באשר הוא בן מדינה ומקשות אותו. הלמוד ההוא בהתפשטו בהפלגה יתירה, כבש לפניו כל שדי השכל וכל נתיבות העיון ונעשה כולל ומקיף, יחיד ומיוחד; ואנחנו, הלא אזרחים אנו, וחיים בדור דעה שכל חכמתו ומדעו מתיחסים בשארות קרובה עם החיים, ולא עוד יסובבו במעגל צר של שעשוע והתקשטות הנפש, בימינו אלה כל מלאכה ומשלחת יד צריכה למוד ודורשת ידיעות הרבה; חלפו הימים אשר הָעָרמה ובינת הלב הספיקו לכונן הצלחת איש ולבנות את ביתו; לא דבר שפתים, אך חכמה וידיעות שמושיות למסחר ומלאכה. ועתה, היעמוד הלמוד ההוא עוד ימים רבים? אם גם יאמרו שומרי הדת לבנות דיק וסוללה להגן עליו, היצליחו? היתכן איפוא כי החֵפֶץ להתעשר או למצער למצוא פרנסה בריוח, לא יגרשהו אל ארץ גזרה?

אפס אם אמנם ידענו והכרנו חסרון החנוך הדתי או התלמודי בתכונה שהוא בידינו עתה, אין לנו לבהל ברוחנו כמעשה המתקנים המתלהבים האומרים לבנות כרך גדול של רומי ביום אחד: להסיר את החנוך הדתי מממשלתו ולהושיב תחתיו את החנוך האזרחי. אם גם החנוך הזה נאות מאור לאדם באשר הוא מדיני – דתנו מה תהא עליה? התספיק לנער העברי תורת הקתיכיזמים, אשר ילמוד לצפצפה כעגור בעל פה; התספיק זאת לו להשקות את לבבו הרך באהבת הדת והלאום? היועילו איזו פרזות שדופות וצנומות, להצית בלבו את שלהבת הקודש אשר האירה רוחו באמונה צרופה, והשפיעה חום וחיים בכל עלילותיו? החנוך האזרחי בהתגברו גם הוא, לא תבוא ברכה לרגליו, כי הוא יגרש מפניו רכות ההרגשה ורוח החסד ואהבה ויעשה את האדם כעצם יבש וכמכונה נעדרת רגש, הפועלת פעולתה כל היום לאסוף כחול כסף ולהרבות אוצרות; החנוך האזרחי, ישקיע את האדם במַטְרִיַלוּת יותר מדאי, ואי אפשר למסור בנינו בידיו לצמיתות. ואיככה אפשר להעשות לו סנגורים? האנשים שיש להם סבה לחשוב אשר קרואים המה מן ההשגחה להטפל בהנהגת מסבת ההסטוריה של בני עמם (ומי הוא האיש שאינו קרוא לכך? וכבר אמרו חז"ל לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו כאלו מחצה חייב ומחצה זכאי, עשה מצוה אחת אשרהו שהכריע את כל העולם כולו לכף זכות וכו'. קדושין מ:). עליהם לכלוא את הרוח הסובב את גלגל הזמן לבלתי יתהולל, ויסוב במתינות למול מגמת פני התועלת; אך חלילה להם לדפקו עוד ולהצניפו צנפה נמרצה – פן יתפוצץ לרסיסים. הנהגת האומה מסורה בידי חוקים הסטוריים כוללים אשר כמוהם כמו חוקי יסודי הטבע הנם שובבים ומתפרצים, לולא שנמסר השלטון לאדם לרדות בהם ולכבשם תחת ידו. המקרים או פעולות הזמן, מתנועעים בתנועה תמידית רצוא ושוב. תכלית התנועה ההיא: לתת פלס ומשקל לעלילות הזמן, לבלי יתגבר הקצה האחד על חברו במדה גדושה. המקרים יתנועעו בין שתי נקודות קצוניות, בבואם אל האחת ישובו אחור לעומת הנקודה שכנגדה. הנה החנוך הדתי אשר היום משחתו בקרבו, נחוץ היה מאוד לשעתו, בהתגבר רוח⁻קנאות להדוף מפניו את היהדות. על ברכי צורך הזמן או על פי שומת ההשגחה המסתתרת, ראה אז אור חלד, להציל את ישראל מן האבדון. צפור דרור לי היהודי, אשר כְשחָשָה נפשו סערה וחזיזים הקרובים לבוא ישוב אל קנו ויתחבא שמה עד עבור סופה. בשעה שהרוחות הרעות שלטו בעולם אשר קמו על היהודי, להכחידו מתחת שמי ה', בא עמי בחדריו ונחבא תחת כתלי בית המדרש, והחנוך הדתי היה עליו לסתרה; אבל כמעט שם החנוך ההוא משטרו בארץ, לא היה אדם אשר ידע לשים מעצר לרוחו, וילך הלאה לדרכו כנחל שוטף במרוצתו, ויכבוש לפניו כל חלקי החנוך של ד"א וישובו של עולם – עד כי נפל אור פניו ועזוזו הפנימי חלף הלך, כתולדות כל נטיה לאחת מן הקצות, נטיה עד הראש, שמקלקלת גם את הטוב הצפון לצד שנוטה אליו. עתה החנוך הזה, למרות התפשטותו הנראית בהמון העם כחו עזבו והנהו במורד תקופתו, ואם כי לא הרחיק עוד מחוג הצהרים אך מגמת פניו מטה מטה. ולעומתו החנוך האזרחי יגבר חילים, וכגבור בחור ירוץ אורח בכח עלומים ויגרש מפניו מורך לב, קלקול הטעם והעדר דעת ישרה; הוא ילך דרכו לבדו ולא לעזרתנו הוא צריך. אך זהו מה שמוטל עלינו: לשים רסן בפי החנוך החדש, לבלי יבוא גם הוא לקצהו האחרון. הנה כל בני אדם אשר נתן הזמן עט סופר בידם, הפקדו בבחינת מה מן ההשגחה להיות אפטרופסים לדורם ולדור יבוא. ולכן עלינו לבקש ולמצוא את הדרך האמצעי שבו יותאמו החפצים הרוחניים עם החפצים החומריים, ולהציעו לפני דעת הקהל, מבלי אשר נפחד לשוא, פן נתעטר בעטרה שאינה הולמת אותנו.

“בכל דרכיך דעהו” זוהי פרשה קטנה כל גופי תורה תלויים בה וכוללת יסוד גדול שעליו נשתכללה דתנו והוא: לקדש את היהודי בקדושה יתרה, עד שיושם מקודש לשמים הוא ומחשבותיו והרגשותיו פנימה, וכל חוליו בבית ובחברה יעשו על טהרת הקודש. בהתנהלה לרגל היסוד ההוא, הפיצה התורה את אורה בכל קמטי החיים ותשם משטרה בכל מעשי איש ועלילותיו, לתת להם קצבה וגבול ולהקדישם בקדושה הראויה להם. וחפצה הצליח בידה, עד שבאמת אנו רואים ומכירים בחיי היהודי אשר רוח קדושה מסבבת אופני פעולותיו ונותנת בהם חיים ונשמה. והנה הרוח הזה השולט ביהדות לכל חלקיה, למה יבצר ממנו להשתרע גם על פני החנוך? תכונת החנוך, הלא היא תכונת האומה כולה, כי צורת התולדה ביולדתה! ולכן הדרך הישרה בהחנוך הוא בהאציל הדת מכבודה על הלמודים השמושיים – ויקדשו. מצות “תלמוד תורה” אינה מתגבלת באמת בגבול שגבלו לה ההרגל והמסבות, בצמצם אותה בתוך הגדר של למוד ההלכות! אך תפשוט כנפיה על כל סעיפי הלמודיות והמדעים. כי מושג “התורה” ביהדות מתרחב ומתפשט מאד, כמו שהטבע היא כליל כל מעשה בראשית כך “התורה” היא תכנית כל מעשה המחשבה והשכל; כל החכמות והידיעות שיש בהן תועלת לאור ואמת ולצורך ישובו של עולם יש בהן משום “תלמוד תורה”. כי מלבד אשר כל החכמות והידיעות דרושות לשמוש הדת עצמה, כמו חכמת המשפטים, לדיני ממונות; חכמת הרפואה, הנתוח וידיעת הנטעים והצמחים – לטרפות, נגעים, אחלות וכלאים; חכמת החשבון, השעור והתכונה – לדיני ערובין וקה“ח; וכיוצא באלו הלכות שאי אפשר לפורטן; חכמת הדבור וההגיון, להבנת מדרשי חז”ל באגדה והבנת דרכי המדות שהתורה נדרשת בהן. ומלבד מה שיש בהן תועלת ליראת ה' ואהבתו, כמאמר דוד המלך עה“ש “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו וגו'” – ועי' ה”ה שער הבחינה – הנה גם בעמדן בפ“ע קדושה חופפת עליהן. זה לשון הרב הגאון והחסיד מוהר”ז מלאדי ז“ל בספרו הנפלא “לקוטי אמרים” פ”ה: כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, ד“מ: כשהאדם מבין ומשיג איזו הלכה לאשורה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה ושכלו מלובש באותה שעה בההלכה שהיא חכמתו ורצונו של הקב”ה שהלא כך עלה ברצונו יתברך שמשפט הלכה יהיה כך וכך. וכשהאדם יודע ומשיג בשכלו פסק ההלכה על אמיתתה, הרי הוא תופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב“ה דלית מחשבה תפיסה ביה כלל. וזה מענותנותו של הקב”ה שאתה מוצא במקום גדולתו, שצמצם כביכול חכמתו ורצונו בתרי“ג המצות והלכותיהן וכו' למען יוכל האדם המוגבל להשיגן בדעתו ולקיימן, עכ”ל. ע“פ הדברים האלה נבין מדוע אנו יוצאים ידי חובת ת”ת גם בלמוד ההלכות שאינן נהוגות? מפני שגם ההלכות האלה עכ“פ הנה חכמתו ורצונו יתברך; אפס נלכה נא על הדרך הזה הלאה ויוצא לנו מה שאמרנו. האם בספר התורה לבד גלה לנו השם יתברך את חכמתו ורצונו? האם לא נגולו לפנינו ספר השמים וספר היקום ללמוד מתוכם חכמתו ורצונו של יוצר בראשית כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה? בברוא ה' את העולם על התכונה כמו שהיא לפנינו, הלא גלה רצונו כי כך הנין לו, וכשנתחקה על שרשי הטבע לדעת הליכותיה, הרי אנו עסוקים בקדשי שמים, כי כשם שצמצמם רצונו יתברך בתורתו כך צמצם את עצמו כביכול בעולם. וכבר אמרו חז”ל: היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר “ואל פועל ידי לא יביטו”

והנה אם נאמר עתה כי חפצנו לתת לפני בני עמנו תכנית “חנוך דתי” אין לטעות ולאמר שכונתנו להוציא מכללו כל חנוך מדעי, חנוך אזרחי וכל חנוך בעניני ד“א וישוב העולם – ונהפוך הוא, כי חפצנו אשר החנוך הדתי ההוא יכלול בקרבו כל מיני החנוך האלה שמנינו, ויוסר החיץ המבדיל בין למודי הקודש והחול; למען ידעו ויכירו כל באי עולם כי אין כבודה של היהדות אך לפנים ממחיצת ערפל של הדמיון או בעמקי מצולות ים התלמוד. כל החכמות והמלאכות, המה העמודים אשר העולם נשען עליהם וגורמים הסתעפות התבונה ותקון המדות. ולכן העוסק בהם, כמוהו כמו העוסק בנגעים ואהלות דורשים ברצון ה' וחוקרים בתכלית שדי. לא די לנו לעשות את ההשכלה אחות לדת – אחיות לא תמלטנה מהיות צוררות אשה לרעותה – ההשכלה תהי בת להדת. על ברכי אמה תתגדל ותסתעף; הדת תחובבנו לאהבה את העולם והחברה, את הידיעות והמלאכות. כללו של דבר! הדת תתלכד עם החיים החדשים, כמו שהתלכדה עם החיים בכל דור ודור. והיה בהתפשט הדעת הזו בין העם ותקנה לה אחיזה בלבבם או אז נלך לבטח דרכנו כי מלאנו משאלות הדת והזמן גם יחד. ההשכלה וצורך ישובו של עולם אשר עד היום היו צוררים לדת, ישובו להיות המה בעצמם המעוררים את רגש הדת והשומרים על מעשה המצות. הדעת בנפש היהודי: כי בהביאו טרף לביתו שכר מצוה בידו, ובהשקיעו עיונו בכל דבר חכמה שכר ת”ת בידו – הדעת הזו לבדה תקשרהו אל היהדות בקשר אמיץ מאוד, ולא דרך חדשה אנו נותנים לפני דעת הקהל, הדרך הזו כבושה היא מרבים ויסודתה ביהדות. כבר נמצאו לחז“ל בזה מאמרים, והרמב”ם ז“ל דבר בקדשו בפרקיו בענין ההוא, וידוע ומפורסם בין המקובלים המאמר הנפלא: “חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד יהודים”. אלא שעם כל זה לא נכחד מאתנו כמה מן הקושי יש בדבר להביא תמורה בדעות המשקעות ולקבוע בלב ההמון משפט אמת שלא הסכין בו. מלחמת האמת עם השבושים שהכו שרש היא המלחמה היותר כבדה שבעולם. גם אנו לא נוכל לדעות השוררות כהיום על דברת “תלמוד תורה” בלתי אם נשים אל הערמה פנינו, להערים על המשפט הנאמן שבארנוהו להכניסו במוץ שלו לבלי יתעוררו עליו הקנאים הנבערים הן ידענו מאוד, כי אם גם כל דבר חכמה והשכלה נכנס בגבול “התורה”, עכ”פ אין כל אלו אלא פרפרות לחכמה; אך גופי תורה הם הם כתבי הקודש והתלמוד, ומבלעדם אין תקומה ליהדות. לזאת איפוא לא נוכל ולא נאבה להסיר את העלם מבלי ללמדם. ונהפוך הוא: אויר בתי הספר אשר לילדי ישראל ידושן מריח עמודי הקדש; כל נער עברי תהיה לו הכרה אם מעט ואם הרבה בדת ישראל ובספרי ההלכה והתלמוד, ובקיאות שלמה בכתבי הקודש וקורות הימים לישראל. אולם הלא הקדוש לא ירד מקדושתו גם אם יושם בכלי חול, והחול הלא יוקדש בכלי! כתבי הקודש לא יגרע מקדושתם מאומה אם ילמדם הנער גם בשפה נכריה זולת שפת קודש; גם קורות ישראל מאמרי חז“ל ומוסר הדת הישראלית, יש להם ללמוד באחת מן השפות האירופאיות הדרושות להם לפי מצבם ומקומם. אבל הידיעות השמושיות תכתבנה בלשון הקודש ובצורת ספרי הדת. ד”מ: קורות הימים הכללים תכתבנה בסגנון דברי הימים אשר בתנ“ך בשפה צחה ובפסוקים; חכמת הטבע, החשבון והתכונה, תכתבנה בסגנן הלכות הרמב”ם, וכל מקצוע מהן יחובר אל פרקי הרמב“ם במקום הראוי לו: חכמת הטבע – בהלכות יסודי התורה; החשבון והתכונה – אל הלכות קדוש החדש, וכדומה. המלמדים וההורים ירגילו את הילדים להאציל כבוד ויראה לספרים הללו, לשמרם לבל יפלו על הארץ, לבלי יונחו עליהם דברים של חול וכיו”ב. מדעתי כי רבים יתמהו על דברי אלה ואולי גם ילעגו לי; אך מי אשר התחקה על לב האדם ויודע מה עצמה עליו פעולת דברים חיצונים הנראים כנקלים הוא יתן לדברי צדק. והדבר הזה מסור בידי אנשי עליה אשר דעת הקהל מסורה בידם. והלואי ישמעו לעצתנו, כי אז עשו חסד גדול עם הדת לתת לה שארית. צאו וראו ברבן יוחנן בן זכאי: בימיו חרב ביהמ“ק, כנסת ישראל חשבה להשבר, על ראש הדת רחפה סכנה נוראה, כי העבודה נשבתה, היהדות אבד מרכזה, ורוח הדת אבדה את גויתה אשר התלבשה בו – עד שבא ר' יוחנן בן זכאי ולמד: “שקולה גמילות חסדים כנגד קרבנות”; פעם אחת היה ריב”ז יוצא מירושלים ור' יהושע אחריו וראה בהמ“ק חרב, היה ר' יהושע בוכה: אוי לנו על זה שחרב, מקום שמכפרים עונותיהם של ישראל. אמר לו ריב”ז: בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזוהי? זו גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח (אבות דר“ג פ”ד). מורי ורבותי! גם בימינו היהדות מרחפת בסכנה. בהמ“ק של התורה אשר בנינו ושכללנו ח”י מאות שנה, אומר לההרס, השכילו גם אתם להפיח רוח חדשה ביהדות, או טוב מזה תנו צורה חדשה להרוח הישן, כי הרגש הדתי הוא כשלהבת שאין לה אחיזה אלא בגחלת.

אך אל נא תבהל, קורא יקר! מפני תולדות חנוך כמוהו, שבמתכונתו היה בידי כהני הנוצרים בימי הבינים ולא הועיל לעולם אלא להותו; אל תאמר: הן ע“י חנוך כזה חשכו עיני השכל והתגברה ההרגשה והתלהבות הדמיונות, ומבטנו התחולל רוח קנאות כשצף קצף לשחת כל נפש ולהחניף האדמה תחת יושביה בדם המסים, להיותו חסר במים האנושות וההומאנות – ואיככה נעוררהו מקברו שנית לפעול פעולתו בחיי העברים? הרגע נא, קורא יקר! אם החנוך שכמוהו הרבה לעשות שמות בקרב כל עם ועם. לא לנו לגור מפניו. הסגולה היקרה שבדתנו תתן בידינו ערובה ושמירה היותר נאמנה לבל ילוז רוחנו ארחות תוהו ועקלקלות, כי גבהו דרכיה מאוד וכמו אביה צור ילדה, במקום גדולתה שם ענותנותה. בכל התרוממה לשגוב המחשבה ולטהרת הרוח לא הלהיבה דמיוננו, לא הכליאה רוחנו ולא העתיקה רגלינו להנשא מעל האדמה על כנפי ההזיה. הנה קורות הימים תלמדנה אותנו דעת, כי בכל פעם שרבו הלחות המקלקלות מזי הדמיון וקלויי ההזיה בגו האומה – גרשתם מן גו ויתאספו בנגע צרעת אשר נקטע אחרי כן. עדים לדברינו הן כתות האסיים והשבתאים… הן זה אות נאמן ובטוח כי בריא ורב לשד החיים אשר ביהדות. ואם אמנם שהיהדות משקפת על החיים בהשקפה רוחנית, אך יש השקפה אחרת כנגדה הנותנת פלס ומשקל אל פעולת בת זוגה. דתנו בכל היותנו רוחנית. היא גם ריאלית (עוסקת בישובו של עולם); היא מבכרת את המעשה אשר רוח בקרבו ע”פ המחשבה המופשטה ואינה מפרנסת את מכבדיה בעיונים של הזיה ועליצות הנפש. כל חפצה לקדש את החיים. העולם וחמודותיו לא נבזו בעיניה כצל עובר, כי טהרת המחשבה וקצב המדה המוסרית מקדישים אותם ונותנים לחמודות העולם קיום ערך ותושיה. אין סתירה בין שתי ההשקפות הללו, כי בהתעלות שני ההפכים יתלכדו בכלל אחד גבוה, אשר דתנו מכרת את הרוחני ליסוד ועצם התושיה ואין המהות או הצורה החומרית טפלה לה אך בטלה מלפניה במציאות. החיים החומריים אינם הכנה לחיים אחרים רוחניים, אך החיים החומריים בעצמם ג“כ המה רוחניים שנתגלו במאמר והגבלה. ואם אמנם, שהאידעה ההיא אשר באמת היא יסוד היהדות לא הועילה להציל את היהדות בימי הבינים מהשתכר מרע ההזיה אשר עבר אז על כל העמים ויהוללם – הלא כבר אמרנו כי היסורים מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו; התלאות והרדיפות אשר עברו על היהודים בעברת זדון וקנאה קשה כשאול המרו את רוחם והפילו תרדמה על הרגשת החיים והעולם, ובכ”ז גם בימי החשך והתלאה האלה קמה דעת היהודי צלולה וברורה למעלה מדעת בני גילו באומות העולם. אם גם עצמו שופטי הדעות הקנאים אשר חקו את כהני הקתולים וחכמינו עדים לדברים שבלב לרדוף באף את כל אשר מחשבותיו לא כמחשבותיהם – הנה הקנאה ההיא לא יצאה אלא כנגד המלעיגים והמבזים בשאט נפש את הדת והאמונה; אבל מעולם לא פגעו חציה באנשים ישרי לב ותמימי המדות אשר הרשו לנפשם לקבוע הלכה בדעות שלא כרצון חכמים. דתנו לא תחתום בעד אור המחקר וההשכלה הישרה. בשומה מעינה אל המעשה, הניחה את העיון כשדה הפקר. ובגדרה בעד שרירות הלב והתגלותו, נתנה דרור למחשבה. דיינו באמונה הכללית של מציאות רוחני נעלם סובל עולם ומכילו בעזיבת כל ציור מיוחד בהבנתה, כי מסור הוא בידי שקול דעתו של האדם לסדר לו את מושגיו כפי השגת בני דורו או לפי השגתו האורגינאלית. גם בלמודי הדת עצמם חרות הדרישה והבקורת קנתה שביתתה. מי שהוא גמיר וסביר הוא מומחה לרבים להורות הלכה למעשה לפי שקול דעתו ביסודות הקבועים ומונחים. התורה היא קנין ומתנה לבני האדם. ויען שאין תולדה מקודשת ומחללה אצל למוד התורה ע“כ היתה התורה לקנין הקהל ויד הכל ממשמשים בה. ובמדה זו היתה חרות הדרישה והלמוד השמירה הנאמנה על הדת בימי החלאה, לבלי ירבו להתערב בה סיגי ההבלים וההזיות ולבלי יתעצמו עמה במדה שהתערבו והתעצמו בדתי כל עם ועם. כהני הדת הקתולית לקחו גדולה לעצמם להיות אפוטרופסי הדת מבלי לתת לאנשים שאינם מקודשים לבוא בהיכלה. עד כי מצאה המצאת הדפוס על פני חלד והביאה אתה ראשית בכוריה, את כתבי הקודש תנ”ך, התמרמרו עליה כהני הקתולים ויקראוה “המצאת השטן”. לבם נבא להם אשר אם ירבה העם לקרוא בכתבי הקודש ויתבוננו לחקור את העדים אשר על פיהם זכו הכהנים לכבוד קדושתם, מי יודע אם תקים עדותם? ואולם חכמינו בעלי התלמוד ז“ל נושאי דגל התורה שבע”פ, אף שלמודיהם והלכותיהם עוקבים ג“כ לפעמים את המקרא ומוציאים אותו מידי פשוטו – לא פחד לבם מפני אור התורה הכתובה שיפיץ על גוי ואדם יחד, וקבעו כתיבת ס”ת ותלמודה לקטנים וגדולים למצוה וחובה, לעומת מעשה כהני הקתולים; הרי לפניך מעשה דר' חייא ב“מ פ”ה! וכל כך למה? אלא שעצמה בקרבם ההוכחה הפנימית אשר חרות הדרישה תביא את ההוגה בחכמה לאותה המטרה שהגיעו הם עצמם אליה; גם המה העלו הלכות וקבעו הדינים ברוב עם, וכל מי שהיה לו להשיב לא היה רשאי לכלוא דבריו גם בפני שגדול ממנו, שנאמר: לא תגורו מפני איש (סנהדרין) גם המה נכנסו בתוך הגיון כתבי הקודש והתחקו על רוחו – רוח חסד אשר עליו עולם יבנה. – ולמה יאמרו להסתיר את המקור אשר ממנו שאבו אור וחיים לנפש ולגויה? היפון לבם איפא בעצמת האמת פן לא תעוז על טענות שדופות הצומחות מעצמות אותיות יבשות ופשטות הכתובים?

מעתה ראינו כי מבטן היהדות לא תצא הרעה של החשכת הרוחות וההתלהבות הקנאית. ואם כי בימי הבינים, ימי תוהו ובוהו שלטו גם בנו הרוחות הרעות המחריבות העולם, רוח הזזית רוח קנאות ורוח עולה מעמקי שחת וצלמות לכלוא את רוח הפרזון בלב אנוש ולסוך בעדו קרני אור עולם, הלא רב לנו לשים לב אל אנשי שם הגדולים בענקים כבן חסדאי, אלבו ואברבנאל, ראשי חכמי הדת ונושאי דגלה, אשר כאור חסד נעים עלתה שלהבת רוחם והארת מחשבותיהם החפשיות בשעה אשר שלהבת אש אדומה כדם העולה ממוקדי עצמות אדם האירה את הלילה האיום לקהל הגולה; רב לנו לשים לב אל האנשים האלה למען יוכח לבנו כי ההשחתה הרוחנית שזכרנו בכל מחלה חצונית לא הכתה שרשיה עמוק בקרבנו, ולא בנו סבתה אך למדנוה מן הגוים שהיינו שרויים בתוכם, כמו שלמדנו מהם עוד כמה מדות מגונות וטובות, אך התורה והדת הישראלית נקיות מכל אלה. בהתבונן על אשיות החברה והשלום הכללי לא יתנו משחית לחבל בידי ההולכים לאורן, לבלע ולהרגיז את העמודים שהעולם נשען עליהם. בידי הדת הישראלית נוכל להבטיח את חנוך בנינו באין כל מגור ופחד. ילמוד היהודי מה שלבו חפץ! יתאר את נפשו לאומן, לסוחר, לסופר, לרופא או לפילוסוף – אך רוח היהדות ירחף על תלמודו. וגם למודי הדת הפרטים לא יהיו מוזרים לו במדה ושעור הראוי; לא ילמדם למוד ארעי והלכות קבועות, אך ישתדל ביתר שאת לבוא בהם עד ידיעת היסודות הכללים, ואם כי למוד קשה הוא ודורש עיון הרבה, אם חפצנו לעמוד על שרשי הדברים מתוך התלמוד עצמו, הלא יש בידי חכמי הדור לחבר ספרים מועילים אשר בסגנון מבואר ומוטעם יקלו העיון על התלמידים, בהציגם לפניהם את הענינים מוקפים ומבוארים כראוי.

הגדתי לך את כל לבי, קורא יקר! ואולם הנני מוסר מודעה אשר לא דברתי אלא בהוה ומצוי ולא דנתי את העולם אלא ברובו, רוב המון הנערים אשר שפעות שפעות נכנסים לבית הספר ויוצאים לדרך ארץ – עליהם יסוב דברי. המה מוזהרים לפי דעתי לבלי להשקיע עצמם יותר מדאי אצל דבר הלכה ולשבות עי"כ ממלאכתם: אבל ראיתי בני עליה והמה מועטים אשר נשאם לבם להקדיש נפשם לתורה ולתעודה לחדור בתעלומות חכמת היהדות ולבוא עד חקר ים התלמוד ונבכי מצולותיו, הם המה הקרואים מן ההשגחה להיות משרתי ה' וכהנים לאל עליון ודורשים חנוך מיוחד ובתי ספר ובתי מדרש מיוחדים, שבהם יכריעו למודי הדת לעומת שאר כל הלמודים. בתי מדרש הללו יכוננו על אשיות התורה והתלמוד וגם הלמודים החצונים שילמדו בהם (שעכ"פ נחוצים המה בדורנו אף למתבודד ומה גם לאיש העומד בראש העדה ונוטל חלק בהנהגתה) ילמדו בהשקפה אל התלמוד והדת. אך מבתי מדרש כאלו נוכל לקחת “רבנים” לראשינו.

ב. הרבנות    🔗

עַמִּי! נוֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וגו', עַמִּי! מְאֵשְׁרֶיךָ

מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחוֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ. (ישעיה ג')

“אבל מה חפצנו בבתי מדרש חדשים לרבנים – הלא פתוחים לפנינו בתי המדרש שיסדה הממשלה בטובה לפי חפץ משאלות הזמן”? ככה ישאלוני רבים אחרי קראם דברי הראשונים: רבים ישאלוני ככה, כי בעונותינו שגברו, גברה כ“כ המבוכה והתאבכות המושגים אצל צעירי הדור ביחוס לשאלה הזו, עד כי יחשבו סיגים לזהב מזוקק. בכל יום תצילנה אזנינו מתלונות גבורי ההשכלה הללו על עם ה': מדוע לא יטו שכמם לסבול עול הרבנים החדשים? מדוע לא יכירו כח רבנותם? מדוע לא יתנו לרבנים האלה את משכורתם ביד רחבה ובסבר פנים? וכיוצא באלו שאלות משאלות שונות, אשר היו לזרא ולגועל נפש לכל איש אשר לא הוכו עיניו בסנורים, וחושיו בו לחרוץ משפט כחלים ובריא בדעת מיושבת. והנה יען אשר שמתי לי למטרה במחברת זו, לפזר ענני המבוכה בשאלות שונות ולהגיה או בנבכי תוהו – ע”כ זאת חובתי גם עתה ואעשנה, לברר גם את השאלה הזו בצביונה. האומנם לא נעלם ממני שכבר קדמני וגם הפליא לדבר בשאלה הזו בהרחבה החכם והמעמיק בעיון מוהר“ם איזמאגן נ”י במאמרו הנכבד “הרבנות” הנדפס “בהמליץ” 1870. אפס אם הוא ירד לעמקה של ההלכה, אני שט אך על פני השטח להורות לנבוכים את מבוכתם בסגנון השוה לכל נפש, ומשנה לא זזה ממקומה.

הכהונה או הרבנות, היא הממשלה המוסרית אשר תשים משטרה בקרב הכנסיה. באמצעות רגש הדת, למשאות את הרע משרשו ולהפריח את הטוב במקומו בקום ועשה. הכהנים או הרבנים המה נושאי המשרה אשר הפקדו מטעם העם בשבועה לנהוג נשיאתם על פי תורת מורשה – תורת מורשה? הוי מתלאה! הלא זה הדבר אשר היה לאבן נגף ולצור מכשול לצעירי הדור. “תורת מורשה? לא! תורה חדשה אנו מבקשים! תורה חדשה עתה תצמח!” אבל, הסו נבהלים! לא זה המקום להוכח אתכם על חלומותיכם, כי לא כללים אני קובע. הנה בכל אשר תערוג נפשכם לתורה חדשה, הלא לא נעלם מכם כי רוב בנין ורוב מנין של אחב“י בזמן שאנו בו ובמקום שאנו עומדים עליו, כלומר: בזמן ההוה ובארץ רוסיה ופולין – חפצם עוד בתורת מורשה, וכל מגמתם לצאת בעקבות אבותיהם ובדרך שכבר דשו בו רבים מאז. ואך זאת יטילו לחובה על רבניהם, להורות למו את הדרך ההוא לבלי ילכו תועה בו בעצמו, אבל לא לסול להם מסלות חדשות ולברוא תורה חדשה. קנצי למלים שלא מעניני, הנה זאת איפוא חקרנוה: כי חובת הרב לנהל את עדתו (עכ"פ בזמן ובמקום שאנו בו) בדרך שהיהודי מאמין כי על ידה יושע ויאושר חלקו בארץ החיים. ואיזו היא? הלא היא דרך קדושת החיים שבארנו ענינה בפרק הקודם. שמה הראנו והוכחנו, כי היהדות אינה מצומצמת במעגל הצר של עסקי שמים לבדם, אך נגוהותיה מתפצלות על כל נתיבות החיים ורוחה סובבת וממלאה את כל העולמות מעולם האצילות עד עולם העשיה – ומי איפוא יעוז לכהן פאר בהיכלה בטרם בא עד חקר מסתריה? מי ימצא לבבו לעצור בעדה יהודיה הקלוטה והחיה מרוח היהדות, בטרם נגזלו לפניו תעלומות התלמוד! התלמוד…? גם זו מלה הרת אסון, אשר חס מלהזכירה בפני צעירי ההשכלה! אולם מה אעשה? תבואנה עלי התרגזויותיהם או מהתלותיהם, ואני לא אכלא שפתי מהגיד: כי זה ספר התלמוד הוא יסוד החיים של היהדות: האומה הישראלית חיה ורומשת בו כדגה במים, ובהפרשה ממנו פרשה מן החיים: רוח התלמוד, הוא רוח החיה באופני עלילות האומה, וכל מצעדיה ומפעליה על פיהו יחנו ועל פיהו יסעו. ואם האומה הישראלית צריכה לתיקונים, הלא אך על פי התלמוד נצלח לעשותם, כמו שעשו רבותינו הראשונים ז”ל. והדברים ארוכים – הנה הוא הדבר עכ“פ אשר אמרתי: כי לא יוכל איש לשאת משרת הרבנות בטרם חקר ודרש בתלמוד בכל מקצעותיו: וידיעה שטחית בפסקי ההלכות אינה מספקת. גם כלפי מורה הוראה שנו לנו חז”ל: “בעלי משנה מבלי עולם: אלו הפוסקים הלכה מתוך משנתם”– עאכו"כ שלא יצא בה ידי חובתו הגבר אשר הוקם על לרועה עדה בתור “רב”. הרב אין תעודתו להורות דיני אסור והיתר לבדם, אך עין צופה הוא על היהדות ועניניה מלמעלה: מכשלות החנוך וסדרי הקהילות, חזוק הדת והטבת מוסר העם נתונים תחת ידו. ואי אפשר לו למלא משלחתו באמונה בטרם העמיק חקר בתלמוד, להכיר על פיו אופיה של האומה הישראלית הנראית בו כבמראה מלוטשה; ולבקש תורה מפיהו למצוא הדרך לנהל את עם ה' בערבות החיים מיושר לתכליתו בזה ובבא. סוף דבר: “הרב” “וידיעת התלמוד על בוריו” המה שני מושגים אשר התלכדו בגדר בנגדר מבלי הפרד.

אפס ידיעת התלמוד לבדה אינה מספקת. הממשלה הרוחנית, לא תשים משטרה בתוקף וכפיה, אך באהבה ובאמונת הלב, גם כהניה לא ישורו בשמה, בלתי אם קנו להם לב העם לאהבה ולאמונה. חלילה מהם להטיל עצמם על הצבור בעל כרחו: אין לך מאומה לפני הדעת ואין לך מקניט את הלב, מגזלת עטרה! הרבנות היא עטרת כבוד וצבי תפארה, אשר הלוקחה מעצמו אינה הולמתו, ואם באה בשביל בצע או יראה, אינה מאצלת כבוד לנושאה. “שבעת קלון מכבוד” נאום נביא ה' בלהב רוחו למול המרגיז ממלכות: כי הכבוד שמכבדים לזרוע רמה מפני יראתו, אך קלון הוא לו – עאכו“כ אשר יבושו ויכלמו גוזלי עטרה מוסרית אשר ממשלתה ברוח האדם ועמודי כסאה נטועים בחפץ העם! עטרת הרבנות לא יאתה אלא למי שיבוחר מן העם לפי נטיתם החפשית מכל מכריה או מניע חומרי וחצוני: ואך הנבחר בגלל ערכו ומעלתו, הוא יעצור בעדה ואליו ישמעון כקטן כגדול! ככה היה לחוק בישראל ימים רבים, וע”כ היתה בו המשרה הזו לנס ונושאיה פעלו על העם פעולה עזה להשכילו בינה להיטיב מוסרו ולהקים בקרבו את מקדש הדת על תלו. לא במדורות בית המוקד, ולא בשאר ענויים קשים ומרים הפיצו רבני ישראל מורא וזועה – אך בכחם המוסרי: בחכמתם, ביראתם הטהורה, בנדבת לבם ורוחם ובטוב מוסרם, הפיצו ברכה, אמונה רבה ואהבה נאמנה. גם חלילה מהם להשתרר על עם ה' בגאוה ובגודל לבב ולהטיל אימה על הצבור שלא לשם שמים: כי כל המושל באימה ובגסות הרוח וזורק מרה להנאת עצמו, הוא שנוא בעיני הבריות, כצלם בלהות הוא בעיניהם אשר יראו מפניו ונחבאו, אבל לבם רחק ממנו. ואם להשלטון המדיני יראת העונש של בו“ד מספקת למנוע את הרע לצאת אל הפועל, הלא הורע כחה למלא משאלות השלטון המוסרי להכחיד את הרע משרשו, כי כך היא מדתו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, שנאמר: “בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון”. הנה שתי אלה: גזלת עטרה, והטלת אימה על הצבור שלא לשם שמים – שני מלאכי חבלה המה המטילים קנאה ומדון בין הרב ועדתו ומחללות שם שמים. אולם ישנם עוד שני דברים המרחיקים את לב העדה מעל רבה: א) הבדלו מעדתו במנהגי החיים החיצונים, הבדל שלא הסכינו בו. כל חדש הוא חשוד בעיני ההמון, וההצטיינות שאין מקורה במנהגים הלאומיים, זרה ונכריה אצלם: האיש הלובש מלבוש נכרי ומדבר שפה נכריה, כבר זרה רוחו להמון ולא יחשבוהו כאיש מקרב אחיהם – ואיך ישמעו לאיש כמוהו להאציל לו כבוד הרבנות? משל הדיוט אומר: אם באת למקום, שמור נמוסיו: “מלאכי מרום ירדו לארץ ואכלו כבני אדם”. וכלל גדול הוא בידינו שאי אפשר להעלות העם אלינו בטרם ירדנו אליהם; ב) נאה דורש ואין נאה מקיים. הרב צריך להיות לעדתו הדת המגושמת. כל מעשיו יהיו תואמים עם למודיו מבלי נפתל. כי למוד הוא ההמון לכבד את הצורה בנושאה ואת התורה בלומדיה, כמאמרם ז”ל: אם הרב דומה (בעיניך) כמלאך ה“צ תבקש תורה מפיהו (מ“ק ט”ז) וע”כ הפליגו מאוד חכמינו ז“ל בעונש ת”ח שאינו מדקדק במעשיו ומנבל את עצמו בפני הצבור אפילו בקלה שבקלות. ואמרו: ת“ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, ות”ח שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו (שבת קי"ד ובירושלמי). כי ת“ח צריך להיות צלם דמות השלמות מעין דוגמא של מעלה כביכול ולא יתבזה היין הטוב בכלי מכוער חו”ש!

האמנם אין ספק כי כן שגו מאוד אותם האומרים לקבוע מעון הרב בשמים, ולהגביל את חוג פעולתו בארבע אמות של הלכה לבדה. הלא יבינו וישכילו, כי היהדות משולבה בחיים של העוה“ז והיתה עמהם לחטיבה אחת. ההלכה מגבלת משאו ומתנו של היהודי בישובו של עולם, וחפצי העולם פועלים פעולה חוזרת על ההלכות בדיני ממונות וכיו”ב – ואיככה יתנשא איש לנצח בעניני היהדות מבלי היותו חמוש ומזוין בדעת הוית העולם ודרך ארץ? איך ירים ידיו ורגליו לנהל עדה הלוקחת חלק בעניני המדינה מבלי דעתו שפת המדינה ומבלי השכיל בהלמודים השמושיים הנחוצים היום לכל איש מצוין בתור אדם המעלה? וכבר הזהירו חז“ל: יפה ת”ת עם ד“א. אפס כי חלילה לנו להבהל להוריש הגבירה מפני האמה; עלינו לדעת כי אם אמנם הלמודים השמושיים והדתיים ערכם בד בבד ישאו בבחינת מה שהוא עליו, כלומר: בבחינת הארת הרוח מאור חכמת אין סוף ב”ה, כמו שבארנו בפרק הקודם – הלא בבחינת נושא יש לשים פדות בין אדם לאדם ואין ספק כי למודי הדת הלמודים הדתיים המה עיקר, והלמודים השמושיים משמשים להם ביחוס הנצב אל הלהב והקליפה אל הפרי.

רבים המה ברבני ספרד וצרפת אשר כל המדות האלה כתומן נקבצו באו בקרבם, על כן בחרו בהם בני ישראל לרצונם לשומם אלופים ונגידים לכל האומה, וילכו העם אחריהם בעינים עצומות מרוב בטחונם בהם וביושר לבכם. ואם אמנם כי קמו חשוכים וזבובי מות גם באנשי המופת האלה להבאיש את ריחם מקנאה ורוע לב – עד מהרה ספו תמו מן בלהות ושנאתם גם קנאתם אבדה, ואנשי המופת לא מתו כי עוד ינון שמם עד דור אחרון. הנה זה האיש משה בן מיימון! כמה ענני ערפל התחרו להקדיר את שמשו? אבל העננים כעננים כלו, והוא עוד היום עומד ומזהיר בהדרו כמראה ההוד אשר הלביש היצור ליצורים, וכל חשך וכתם לא עממוהו; באמונת הלב ימשכו אחריו כל בית ישראל, עד שאם יאמר להם עשו סולמות ועלו לרקיע היו שומעים לו. ובאמת עינינו הרואות כי חכמתו והשכלתו הועילוהו לזרוע אור אמת בישראל, לצרף דעותיהם ולברר מושגיהם וכמעט שנתן ליהדות צורה חדשה וכל ישראל קיימוה וקבלוה עליהם בצורה החדשה ההיא כאילו כך נתנה מסיני. וכל כך עלתה בידו – כי בכל דרכיו ידע את ה'!

אך הילכו גם רבני הדור בעקבות המסוגלות הללו? בלי התמהמה נשיב: לא! מצב הרבנות נשתנה לרעה, ומרבית נושאיה הלכו אחרי החבל ויהבלו להבדל מן העולם ולהסיע מלבם את האדמה ואת האדם אשר עליה, והרעו בזה לנפשם ולעמם. אפס, הראוים המה חניכי בית מדרש הרבנים למלא מקום הרבנים הישנים הללו? על השאלה הזו לא נשיב מאומה, כי תחתנו הלא יענה הנסיון! מפיו אנו שומעים המענה המעציב: כי אם הישנים אינם רבנים טובים, החדשים אינם רבנים כלל! ולמה יפלא זאת בעינינו? הלא ידענו את בני תרביצא הללו, שידיעתם בחכמת היהדות תשא בד בבד עם תלמידי הקונסיסטוריום. ואם יש בהם גם מי שלא זרו למו נתיבות היהדות לגמרי, הלא ידיעת בית רבם עוד בידם, שלא שכחוה יען מאנו לענות נפשם בצום ארבעים יום; אבל מבית מדרש הרבנים אשר נועד להשקותם את הידיעות היהודיות, לא חסרו ממנו אפילו ככלב המלקק מן הים¹³. השכלתם (כלומר: של אלה אשר ישכילו, כי בעוה"ר רבים מהם יאמרו לצאת ידי חובתם בתעודה אשר בידם ובמעשיהם המשובחים המעידים עליהם כי משכילים המה…) השכלה אירופאית ממסד עד הטפחות, לשונם שגורה בשפת המדינה, כרסם מלאו בידיעת קורות הימים, מחקרי ארץ, מעט חכמת הטבע, מעט הנדסה, גם השפה הקדושה לא זרה לכולם – את הכל ילמדו ויבינו כפי השגתם; אבל התלמוד? ממנו לא ידעו כי אם כפי הנחוץ להם לתתו מטרה לחצי מהתלותם. האף אין זאת? ובמה כחם גדול לקחת מעצמם מטה הרועים בידם, להיות רועים לעם ה', רועי הנפש והרוח? הלא יענו נא על מה נוסדו טענותיהם, כי יעיזו לפסוע על ראשי עם קדוש שלא לרצונם? ולא זו בלבד, אלא כי יחבלו תחבולות לפתות את הממשלה לקחת מידי העם את זכות הבחירה, ולעשותו משועבד להם עד עולם? אי שמים! אם משכילים המה, איה השכלתם? אם אנשי מוסר המה, איה מסורם? המעט מהם כי היו ולמדו על חשבון הקהל. כי יאמרו עוד לרדות במטיביהם בעברת טרוניה ועריצות? הוי כפויי טובה! איך בוש לא תבושו להעיק את לב אחיכם להכנע למי שימאסו בו? הלא ההשכלה אשר בשמה תתימרו, תרוק בפניכם – כי העיז לבבכם לגלות רעיון נבזה כזה אל פיכם! אך מה תוחלת לנו מרבנים כאלה אשר סוף שמם סותר את תחילתו; אם המה מטעם הממשלה, הלא אינם מטעם העם, ואינם רבנים אך שוטרים ונוגשים. ובאמת כל מנהגיהם ומעשיהם יעידו בם כי כן הוא: התמנותם בעדה לא תבוא אלא באמצעות הכפיה, שררותם ינהיגו ברמה, מניות כבודם יתבעו בזרוע, ומבני עדתם יבדלו בלבושיהם ובמנהגיהם, במדה שיפרצו גם גדר הדת (כמו גלוח הזקן ופריעת ראש נשותיהם). האומנם ידעתי מאד כי ביחוס ללבושיהם המה מתימרים לעשות מה שהחובה מטלת עליהם להראות לעם הלכה למעשה להסיר מקרבם את מנהגי אזיה הפריאם (?) – אבל למה לא ישכילו בינה לדעת, כי עד עתה לא כ“כ נחשבו בעיני ההמון לעשותם הוריה לדור. המה בדד יחיו במועדם והעדה לדרכה תפנה לסור למשמעת האיש אשר תבחר בו היא. ומי יניא בידה להאציל כבוד למי אשר תכבד? מי ישים מכם על כמות הרגשות הלב לבלי תרחשנה באפס רשיון? אמנם כן הוא, ואין מי יכחדנו: הרבנים המסתתרים בסכת נכלי צעירים בני בלי שם – המה לע”ע הרבנים האמתים, כי ישורו מדעת הקהל!

ואולם אם אמנם כי לבבנו הולך להכיר כח הרבנות, אך “לרבנים הרוחניים” (ככה נקראו הרבנים יודעי דת ודין הנבחרים מן העדה, כלפי הצעירים המלומדים המורכבים על ראשינו מטעם הממשלה) לבדם – בכל זאת חלילה לנו לחפות עליהם לבלי לגלות על עונם ומעלם ברפיונם ובהתרשלותם מעשות את אשר השעה דורשת מידם. למרות רוחנו אנו רואים כי הרבנים הללו עזבו המצפה אשר העמידתם עליה חובתם, ולא ישמרו עוד את כרם בית ישראל לגדור פרצותיו אשר עלו בו בהמשך הזמן, ולכלות מקרבו את הקוצים והברקנים; הזמן הומה ברעש ודורש תקונים, והמה – בחדריהם ישבו בידים חבוקות. יש מהם המתאוננים על גלות השכינה ומעוט התורה ופריצות הדור, ויש מהם אשר גם זאת לא יעשו, כי בסכלותם יחשבו אשר ד' אמותיהם, המה עולם מלא. ואם בין קירות בתיהם עוד שורר רוח ישן נושן כאשר היה באמונה אצל אבותיהם – מי יגיד להם איפוא כי תמורות וחדשות נעשו על פני תבל? ידעתי מאוד, התנצלות הרבנים המשכילים אשר מנגע עמם נגע למו; ידעתי מאוד תשובתם הערוכה בצדם: “מה כחנו כי נמיר ארץ ונעשה חדשות בישראל – הלא כל מעשינו יובאו במשפט וכגדול כקטן ירשה לנפשו לשבור עליהם חוקו? אם אך נטה מן המסילה הרגילה כמלוא השערה, הלא יקראו אחרינו מלא בעה”ב, המלמדים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכל מאן דעסיק באוריתא, וחבלנו מעשה ידינו!" ידעתי כל אלה, ובכל זאת לא נמנעתי מהעיד למשפט את הרבנים, כי המכשלה תחת ידם! כי לא סוף דבר לרבנים יושיבם על מדין בעריהם אנו פונים אך לנושאי דגל התורה בכלל ובפרט, כי המה הם גם נושאי דגל דעת הקהל בקרבנו גבורי התלמוד, יהיו מה שיהיו, רבנים או סוחרים, מלמדים או חנונים – הם הם הספנים, הם הם תופשי המשוט, ובידם להוליך את הספינה למחוז חפצה במפרץ שקט ובטוח, או לשברה מול כפים ושני סלעים; אליהם אנו פונים לפקוח עיניהם ולהאיר את מחשכיהם, ואנו משביעים אותם באהבת ד' ובאהבת ישראל: להסיר עקשותם מעליהם ולבלתי ישכבו למעצבה כנדהמים בראש חבל. הרוח חזק, הים הומה, חזקו תורן ופרשו נס, ושיתו לבכם לנתיבות עולם! וידעתי מאד כי הנדהמים האלה לא יקיצו בלתי אם הרבנים המשכילים אל צרת עמם יתעוררו בהתעוררות פנימית לקדם פני הרעה; או אז לא ישיאו אותנו בתשובות דחויות; או אז ימצאו בקרבם עוז וחיל לפעולה ועבודה, וחפצם הפנימי יורה להם הדרך להשגת המטרה. הלא לא נכחד מאתנו חריצות הרבנים ביום שידובר בגזרה אשר המה יחשבוה לרעה. בכמה טורח ומסירות נפש יתאמצו לגולל אבן לראש ההר ולמלא במים חבית שנטלו שוליה? אבל הישכילו אל התמורה החדשה בחיי היהודים הממשמשת ובאה לסדרה ולכוננה ברוח היהדות? חלילה! הסדרים החדשים בצבא המתוחים על ראש נערי בני ישראל יהפכו גם הסדרים הישנים במעמד האזרחי של האומה מבלי שאול את פינו; כל מחאותינו לא תועילנה לעצור את ההסתעפות ההיסטורית במרוצתה, ורבני ישראל יושבים במכונם ומביטים בעין שוקטת, עת יהמו יחמרו הגלים הנוראים לבלע את היהדות ויתנו לשטף הנורא הזה לעשות דרכו לבדו מבלי התוה לו גדותיו, ויחשבו לצאת ידי חובותיהם באנחות משברות הגוף ובבכיות של חנם. וכל כך למה? האומנם כי נקפא כל רגש במו? לא! אך טח עיניהם מראות, וגם המה אך להרגל יכרעו ברך ואינם מסתכלים מחוץ לארבע אמותיהם; רוח עועים נסך ה' על הרועים לאמר שלום שלום, בעוד שהזאבים מחבלים בעדר. או אולי לא אשגה אם אומר: כי תמה יראת שמים מן הארץ ופסו אמונים מבני אדם – על כן אין איש חולה על עמו באמת ותמים, זה ידרוך קשתו בעד אידעה פרוצה ונבערה, יען כי הוא המציאה והוא מולידה; וזה יסוד בעבי גבי מגינו בעד אידעה בלה ונושנת, יען כי הוא ינקה משד אמו והוא נתגדל על ברכה – אצל שניהם, אך האני שלהם ילמד ידיו לקרב ולא ישימו לבם לאמת כמו שהיא בפני עצמה, ע"כ לא ירוממו ומעשיהם הבל נדף.

אבל אין הקב“ה מקפח שכר כל בריה, ורפיון ידיהם של הרבנים לקח נקם מהם. כי נגעה יד הכליון גם ברבנות עצמה. בכל דור ודור החלו מקצה העם ברבנים לשחת דרכם ומוסרם הטוב, עד כי הביאו דאגה בלב ראשי הרבנים מנהיגי העם לחיש עתידות לבלי תפרוץ ההשחתה הלאה. על כן מהרו לבנות בפניה חיץ וגם הצליחו. באמרי כי “מקצה העם ברבנים השחיתות דרכם ומוסרם הטוב”, אל תחשוב קורא יקר: כי ככהני הקתולים בימים ההם, נזורו אחור גם הרבנים וישקיעו נפשם במצולת החטאת והתאוה, העושק והרצח – חלילה! מעולם לא התגאלה הרבנות בדמי נקיים וחלאת המדות הנמאסות, דם ורצח חמס ושוד לא ישבו לכסא לרדות בענוי ארץ ולהפיל בעצומיהם חלכאים; לא ארבו נכלים ותרמית לצוד בהם ישרי לב ותמימי דרך; לא אפרו באפר עיני ההמון להכותם בסנורים במשאות שוא ומדוחים. גם כפיהם לא נגואלו בשחד, חלילה להם מכל אלה! אולם אם אמנם לא רדפו אחר הבצע – לא חדלו מנטות אחריו, ויבואו לקחת עטרה לעצמם בטרוניה, כמשרת הכהונה הגדולה בימי בית שני אשר היתה כמרכלת זוללה, אשר נצו עליה רבים. גם זה האיש יהושע בן גמלא אשר זכרו לברכה בפי חז”ל חלף עמלו הרב לטובת החנוך לילדי בני ישראל (ב“ב כ”א), לא חדלו גם מהתקומם למולו ולחרוץ עליו משפט קשר של רשעים על התמנותו בכהונה גדולה במחיר (יבמות ס"א). ומה נמלצו דבריהם הממולאים בפז (סנהדרין ז'): לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' אלוה הבא בשביל כסף וזהב“, המשילו דיין שאינו הגון אשר פזור לפניו יהלך ושקלי זהב יסולו לפניו המסלה לכסא כבודו – לאליל תפוש זהב וכסף, אשר כמוהו אין תקוה ממנו לעני כי ישוע וליתום כי יחנן קולו; האיש אשר לא יערכהו כ”א ערך שקלי זהבו. ולא חבלי אהבה כ“א חבל כסף נמאס המשהו מתוך המון בני גילו להרימהו על, האיש אשר לא במורא כבוד וחפץ העם, כ”א בשחד חנף וחלקלקות ישים מבטחו – ההוא ישור על עם חפשי ביושר ואהבה? ההוא יתחרה להעמיד ארץ במשפט מבלי משוא פנים? וז“ל הרמב”ם (סנהדרין פ"ג): “כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה אסור לעמוד מפניו, וצוו חכמים להקל בו ולזלזל אותו, ואמרו חכמים שהטלית שהוא מתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור”. וכל כך חביבה בעיניהם החופשה בדרך משפט ושנואה לפניהם הטרוניה בה – עד שגזרו חק לבלי ישב מלך ישראל בסנהדרין, פן לא יאבה להכנע תחת יד החקים הכוללים, ועשה רצונו לקו. אמנם למרות דברי חז“ל אלה החוצבים להבות, לא חדלו אוהבי בצע ורודפי כבוד מישראל עד היום. וכפעם בפעם אנחנו רואים בקורות ימי עמנו אהבת השררה נשאה ראש והגיחה ממארבה לשום שמות בארץ באמצעות ידי הפרשים והשרים, לולא מהרו גדולי ישראל וחכמיו לקדם פני הרעה ולהציב לה גבולות בחזקת היד. עוד נמצאה בידינו גזרה נוראה וחרם חמור חתום בידי שלשלת הרועים הר"ת הרשב"ם והראב"ן ועמהם מאה וחמשים רבנים מגדולי חכמי צרפת, על כל איש אשר יעוז לקחת שררה על הצבור בעזר הפרשים והשרים מבלי אשר יבוחר מדעת הקהל מפני חשיבותו. הגזרה הזו שנויה ומשולשת בימי הרב בעל תרומת הדשן, וגם בועד ארבע הארצות בכרוז יערסלף¹⁴ (עי' במכתב החדשי לפראנקעל שנת 1867 צד 222) אשר חתומים עליו שלשים גדולי ישראל ומהם המפורסמים אצלנו היום המהרש”א, המהר“ם לובלין, הסמ”ע, השל"ה, והעוללות אפרים כמו שתראינה עיניך מטה. ועל ידם עמדה הרבנות בכבודה והדרה ולא עוממה במסבות הזמן: תלמידי חכמים מצוינים לא חזרו על עירות וכפרים, ככהן המחזיר על בתי הגרנות, למצוא מכון לשבתם אך כל כבודם פנימה. והעדה אשר נעזבה ממנהיגה. מיד נתנה עיניה באחד מהם, אשר חכמתו ויקרת רוחו ויראתו הטהורה הכריזו עליו ויחפשוהו כמטמונים עד אשר שמוהו אלוף לראשם באהבה וכבוד. טהרת מצב הרבנות הועילה הרבה לבלי יחולל כבוד התורה בעיני ההמון, ותהי חביבה על ישראל כשעה הראשונה.

האומנם שמח לבנו לראות כי בכל פעם שגברו האגרופין בישראל – לא בארזים נפלה השלהבת, אך באזובי הקיר; לא בשרשים חלתה יד הרקבון, אך זמורות זר יבשו וקמלו. מקצה העם מהמדרגה התחתונה שברבנים החלה ההשחתה, והגדולים שבהם עמדו תמיד בפרץ, ולכן הצליחו במעשיהם. אכן למורת רוחנו אנחנו רואים גם בימינו אלה כי השרלטנות החליפה כח והולכת ומתפשטת במצב הרבנות. מקור מוצאה הערים הקטנות: רב ומורה הוראה זקן ושבע ימים כי יקוץ בחיי הבלו ויעלה לחצרות יה השמימה, או להר ד' לחונן עפרות קודש – הנה בפנותו שכמו ללכת, תבוא סופה לרגליו עוקרת הרים ושוברת ארזים. רבנים ישנים גם חדשים, עשירים בדעת גם דלים ורשים, יראי ד' ובנים כחשים, צנועים או פרושים, מתונים במשפט או קלי דעת כנשים – כלם בערבוביא כנשרים חשים, אל העיר והמונה, וירבו שאונה, ויפרו ריב ומדון בין עבד לאדון, ויסכסכו משפחות במשפחות, ורקחות בטבחות, ועיר שיש בה שמונה עשר מנינים, לא דיה שמתלקחת לשמונה עשר כתות, אלא לכתות מאה ושמונים; זה יצא לקנא קנאת ד' וכבוד התורה, בראותו את את חתנו הגיע להוראה ואינו מורה; וזה לא יוכל לראות עמל בחיים, שידחה עול ימים גמול משדים, אשר זכות אבותיו מסיעתו מן השמים, מפני איש בן פחותים, היודע להכשיר ולהטריף לא במעשה שדים ולחשים. וככה נשקה האש ביעקב ויתלקח הריב בישראל – עד בוא הכסף ויענה את הכל. הרבנות תעמוד על אבן הלקח, כל המרבה במחירה זוכה במקח. ועזי הפנים המנהיגים והראשים, אשר קמיעת כסף הועילה למו הרבה מכישוף ונחשים, יושיבוהו על כסא ויקראו לפניו אברך וחכם חרשים.

והנה אם אמנם אמרו חז“ל: כל העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה, אני לא על המתן בסתר תלונתי; כי בכל דור ובכל עת נמצאו בישראל אנשים, אשר אין רוח נכון בקרבם ויעשו מעשיהם בתרמית לבוא לידי משרה וכהונה ע”י מתן שוחד ושפתי חנף וחלקות, ואין אנחנו אחראים וערבאים להם ולא מהם נדון על הכלל. אפס לעשות את הדבר פומבי, עד שלא תבוש עדה מישראל למכור את כסא הרבנות בעד מכסת כסף לכל המרבה במחירו, כמו שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו בימים האלה במחוזותינו – נבלה כזאת מחללת כבוד התורה ועושה את הדת פלסתר. למשמע תועבות כאלה יתר לב כל אוהב עמו באמת, כי תחללנה נזר הקדש ותרמוסנה בטיט חוצות כל כבוד בית ישראל. ואם לא תתעוררו לזה אתם הרי ישראל עיני העדה מאשרי העם מוריו ומדריכיו! אם לא תקומו כאיש אחד לגדור בעד הרעה הזאת לעשות אליה סיגים ומשמרות למשמרת – עתידים אתם ליתן את הדין! אל תפנו אל האויב מבחוץ בעוד האורב יושב אצלכם בחדר. עשו סדרים בבית, ואחר תצאו למלחמה; כלו קוצים כסוחים כאלה מכרם ד' צבאות, פן תפרוץ בהם אש ובערו שמיר ושית יחד ונלאיתם לכבותה. עושו והתאוששו וה' ילחם לכם!

---

ג. מעשה הצדקה    🔗

עני שאין מכירין אותו ואומר רעב אני! אין

בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין

אותו מיד (רמב“ם הלכות מ”ע פ"ז). אמר להם

בני! פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו' בא עני

אחד ואמר לי: רבי פרנסני! אמרתי לו: המתן

עד שאפרוק מעל החמור, לא הספקתי לפרוק מעל

החמור עד שיצאה נשמתו.

(תענית כ"א)

“השכל הישר ואושר הארץ אשר אנחנו חיים בה יבקשו ממנו, כי לא נמהר לפזר כספנו לכל הכופף כאגמון ראשו לפני פתח ביתנו, טרם נדע אל נכון אם ראוי הוא להושע”. כדברים האלה שמענו מפי אחד הכותבים הנכבדים במכה“ע המליץ (שנה שביעית גליון 36). ובסוף מאמרו יוסיף לתת לפנינו עצתו לאמר: “הרפו נא אחי מעזור לכל הפושט ידו… בחנו בלבבכם את כל הדופקים על דלתותיכם”. הנה הדברים האלה הנכונים מול המון העם ולכל איש פרטי מישראל לאמץ לבבו כי יקפוץ את ידו מתת בהחלט – הסבו בנפשי לחשוד את הכותב הנכבד, כי כד ניים וישיב בקתדרא מרופדת, בחדר חם, ואחר אכלו לשובע נפשו, כתב את מאמרו זה ולא שם על לבו מאומה לראות את האסון הנולד מעצתו, לוא יהיה שומע לה מאת נדיבי בני עמנו. בשאול איש אגורה אחת או פרוסת לחם לשבור רעבונו, לא עת היא לחקור אם ראוי הוא לכך ואם בטנו מלאה או חסרה באמת. כי אם אנחנו עושים אנה ואנה והאומלל כבר הפקיד רוחו בידי יוצרה, ודמו בראשנו. האומנם רוב השואלים על הפתחים נרפים המה וחובקים חיק הבטלה, אך יש ביניהם גם עניים מרודים באמת אשר צוק העתים הציקם לעשות פניהם כחלמיש ולבקש אוכל להשיב נפשם; ובבני עמנו נמצאים עניים כאלה הרבה מאד לרגלי החנוך הרע שקבלו מאבותיהם, אשר המית בקרבם כל כשרון עבודה ויפנק מנוער נפשם. גם עובדי אדמה ועושי מלאכה בזעת אפים לפעמים בטנם תחסר, כי יגבר היוקר ולא ימצאו מקום להשתכר. והנה נפשות בני ביתם עטופות ברעב – ומה יעשה איפוא אם לא ישאל על הפתחים? הימותו בחרפת רעב? זאת לא זאת? השכל הישר ואושר הארץ אשר אנחנו חיים בה יבקשו מכל איש פרטי שלא יבקש חשבונות רבים, בפשוט טובע את ידו לעזרה. ואין לו כי אם לשמוע בקול רגשות נפשו אשר יהמו יחמרו למראה אסון וענות עני; ואם תתקצ”ט פעמים ישגה למראה עיניו, כדאי הוא לו אם בפעם האלף יעלה בידו לחלץ עני ממצר ולהביא עזרה להצריך לה, כי בספק נפשות אין הולכים אחר הרוב ובאמת יורנו הנסיון, כי על פי הרוב לא נשגה בתכונת העני הבא לפנינו, ועין הלב כרגע מבחנת בין עוף טהור לטמא. לא רחמים יעוררו עליהם אלה זרע מרעים עדת הולכי בטל המטילים עצמם על הצבור בלי כל זכות וטענה, אך בחזקה יקחו את מתנותיהם; כי כזאבי ערב יתנפלו על איש ולא ירפו ממנו, וזה האיש שמח כי במחיר איזה קשיטות תמצא ידו להנצל מהם, מקללותיהם ומברכותיהם. האומנם לא נוכל לכחד, כי בזה אשר אנחנו נותנים לעניים לשאול על הפתחים. אנחנו מחזיקים ידי אוהבי בטלה ונותנים קטורה באף העצלות, ועלינו לבקש תחבולות להסיר את הדבר הרע מקרבנו – אך לא על ידי התחבולה של הכותב הנזכר, שהיא דומה בעיני לעצת המשטינים עלינו, הנותנים עצה לממשלה לאסור עלינו לשבת בכפרים ולגור בעירות הסמוכות לגבול. הנוכל איפוא להכחיש כי יש ממש מה בטענותיהם של אלו…? ובכל אלה אדמה כי הכותב לא יסכים להם ולא מפאת [אהבת] עמו כי תשחדהו, אך יושר משפטו נאמן יהיה מצד עצמו: כי בשביל תקון מצב אומה לא נוכל לכרות אוכל מפיה גם לפי שעה. ולוא נפתח לפניה שערי פרנסות הרבה שתמצא ידן להספיק לבעליהן די צרכן באימון ויושר לבב, הלא לא ימירו אלפי אלפים נפש אדם את משלח ידם פעם אחת, וקיבת אדם כנושה היא לו יום יום תנגשנו לתת לה לחם חקה. וכמו כן נשיב על טענת הכותב הנזכר: אמנם מעשה הצדקה דורש תקון רב, אך זו המלאכה לא ליום ולא ליומיים; כי כל החסרונות הדרושים להמנות, משולבים בחיי האומה, חנוכה ותכונתה. ולא יסורו מקרבה, עד אם יברא לה הזמן תכונה חדשה ויחדש בקרבה רוח נכון היודע כבודו הפנימי; דור יבוא כי יאיר להשכלה פניו ויגרש מקרבו כל דעות קדומות, מאליו יבזה בלבו את לחם החסד, ויבחר לפשוט נבלה בשוק מהושיט ידו לעזרה. אך לעת עתה לא נוכל להעלים עין גם מהמיוחסים – בני בניהם של אווזי קאפיטול, שהמלאכה בזויה בעיניהם גם לא יצלחו לה מסבת רפיון גום. כי סוף כל סוף גם המה בצלם אלקים נבראו ונפש אדם תלין בגום, ונבצרה מהם למצוא חית ידם, ולמה ימותו לעינינו.

סוף דבר, אין לאדם פרטי לשקול בפלס את העני הבא לפניו, ואין לו כי אם להתפלל לד' שלא יכשילהו בבני אדם שאינם מהוגנים. אך על כל העדה ומנהיגיה לבחון ולבדוק עד מקום שידם מגעת ולמצוא הדרך הנכון בסדר מעשה הצדקה, למען לא נחונן באמת הולכי בטל הנוסעים בעדר וכארבה כבד יחנו על עיר וכפר למוץ יגיע אחיהם, אשר השיגו בזעת אפים חנם אין כסף, ולא תהיה לנו צדקתנו לחטאה.

העניים יחלקו לשלש מפלגות:

א) זקנים חדלי כח וחסרי אונים שלא יצלחו לכל מלאכה; ב) עניים מרודים המרובים בברכת בנים וגרועים בברכת הבית, מפאת כי מלאכתם אינה מספקת, או לרגלי צוק העתים והיוקר גם בעלי בתים שירדו מנכסיהם בכלל, שההצלחה פנתה להם עורף לסבת גלגל החוזר בעולם; ג) העניים העוברים ממקום למקום וסובבים על הפתחים.

ואם נאבה להביא סדר מה במעשה הצדקה ראוי לפי דעתי לשים לב על אלה הסדרים הראשיים:

א) בכל עיר ומחוז ופלך יכוננו בתי מחסה, וכל זקן וידוע חולי כל עור ופסח שאין ידו מסגת, הנמצאים בכל המחוז ההוא, יאספו לתוך הבית הזה, וינהלום במזון ומים ובכל הדרוש להם. כל ערי המחוז תשאנה בעול הוצאות הבית; ב) כל עדה תעשה לה קופה כוללת לפרנס מתוכה בתור ג“ח או מתנה גמורה את אלה העניים מבעלי המפלגה השניה, ולהשתדל להמציא להם מקום להשתכר די שכר רעבון ביתם עד יעבור זעם. אופן הצדקה הזו הציגו חז”ל במדרגה עליונה שאין למעלה הימנה (מיי' הלכות מ“ע פ”ט). ובאמת אין ערוך אליה, כי היא כסמי מרפא המוסיפים אונים לחולה למען יוכל לעמוד בפרץ מול חמת המחלה בהגיעה למרום קצה – קריזים – יום או יומים אנו ממציאים לחם לאומלל, וחיתו או ישרת לבבו, אחת משתי אלה, הצלנו לימים רבים משחת בלי, או מאבדן עולם. ויפה קבעו חז“ל את מדת הגמול מול מדת הצדקה “בשעה שנפשך מפרפרת לצאת – שעת הקריזים – הקב”ה מוסיף לך חיים לנצח את המחלה” (עי' אהל יעקב ויקרא כ“ה לההמ”ם מדובנא). ולמותר להעיר את לב בני ישראל הרחמנים לתת לבם לזה – כי איה עיר או כרך בישראל שאין בתי חסד בתוכה לצדקה ולגמ"ח, להמציא עזר למרי נפש בעת צר להם. אך למגנת לבבנו מצאנו ראינו, כי בהרבה עירות, פרעות ואי סדרים שוררים בבתים הללו; הזמן דורש מידינו כי ימסר הדבר בידי אספה כוללת אנשי חיל כבירי רוח אוהבי חסד ויודעים את נפש העני להתיעץ על צפונותיה ולמצוא הדרך הנכון לכונן את מעשה הצדקה על עמודי סדרים טובים למען נוכל להביא הברכה במדרגות הנמוכות מהעם ולהמציא עזרה במעוני דלים, למען לא יהיו מוכרחים בצרת נפשם לסב על הפתחים – המלאכה הנבזה הזו אשר תחלתה באונס וסופה ברצון, ומשפלת את תכונת בעליה עד עפר; ג) על העדה לתת מקופת הצדקה מזון סעודה אחת או שתי סעודות, לעניים העוברים ממקום למקום וגם צידה לדרכם כי ילכו הלאה בלי התמהמה משך זמן מה ואף שיהיה העני בן טובים, נשרף, או מכניס כלה, וכיוצא בזה. על ידי האמצעי הזה יעלה בידנו לכלות מקרבנו במשך זמן קצר את ההרגל לסוב על הפתחים, כי במהרה יאבדו הבטלנים את התשוקה למלאכה הזו בראותם כי אין תקוה לקבץ על יד הון רב. ואולם רק אז תראה פעולת האמצעי הזה לטובה, אם כל ערי רוסיה תסכמנה לזה¹⁵ באסיפה כוללת. גם השאלה הזו היא אחת מן השאלות הנכבדות הנחוצות מאד למצוא להן פתרונים באספת רועים נאמנים רבני הדור משלומי אמוני ישראל מביני מדע ומשכילים על דבר. לא חדשות אנחנו מבקשים מהם בענין הזה, כי כבר קדמונו רבותינו בעלי התלמוד והפוסקים ההולכים בעקבותיהם בתקנת התמחוי. הה! מי יתן וההלכה הפסוקה תהיה לנו תמיד לאורים בפתרון שאלות החיים – או אז בטח לא יהיה למנוד ראש בלאומים וללעג וקלס בעיני מבקשי תואנה. אך זו דרך כסל לבני עמי, כי מנהגיהם של שטות עוקרים את המדרש ואת ההלכה הברורה, כאשר כן גם סותרים את משפטי השכל הישר, וטבועים המה ברפש הנושנות עד כי קשה עליהם פרידתן כהפרד מאויר נשימתם.

---

תקונים שונים    🔗

משנאי אהבו מות, א"ת משנאי אלא משניאי

(שבת קי"ד)

אבל לא זו בלבד, אלא כי עליכם המצוה והחובה רבנים נכבדים למשאות עוד כמה קלקולים משרשיהם אשר התישבו והזדקנו באדמת אומתנו, ואין תקנתם תלויה אלא בכם, והמכשלה תחת ידיכם. ושנים מהם אציע לפניכם בזה: כי לא עלי המלאכה לגמור, אך גם אינני בן חורין להבטל ממנה:

א) אונאת הנכרי – אדוני הרבנים! לבי ולבכם יודעים כי אונאה וגזל הנכרים איסור גמור הוא, גם טעות הגוי שטעה מאליו אסורה משום “ועשית הישר והטוב” “וקדשתם את שמי” כמו שבארנו למעלה. אך למורת רוחנו ורוח דתנו מזלזלים העם באיסורים הגמורים הללו. ולא מרוע לב – אך מעקשות ודעת נפלתה; השנאה הארורה אשר נולדה והתכלכלה בקרבנו לרגלי התלאות והמצוקות, עִקְמָה את מבט ההמון על הנדון הזה, ויבראו למו תורה חדשה אשר יחזיקו בה גם רבים מתופשי התורה הנמהרים ועקשי הדעת. והרבה יותר מדאי, משתמשים בהיתר של “טעות נכרי” ביחוס לאחינו הנוצרים היושבים לבטח אתנו – עד שמרוב תשוקתם לקיים את המצוה כפשוטה, יעברו גם את הגבול שגבלו למו, ובתחבולות מרמה (במחילת כבודם!) יסבבו בזדון להונותם ולהטעותם, אף כי דבר זה אסור בפירוש מן התורה ונלמד מן הכתוב “וחשב עם קונהו”. ובכלל למדנו מפי הנסיון, כי רבים יגזלו ויעשקו ויונו את גויי הארץ ולבבם לא יחרפם מאומה, כי המה באמונתם יחיו, ובאמת לא ירשו לנפשותם לעשות ככה גם לישראל חברם. מכל אלה הננו רואים: כי גורל האיסור הזה, הוא כגורל התפלין בימי הסמ“ג ז”ל או שעדיין לא הכו שרשיהם עמוק בלב בני ישראל, או שעדיין לא נבלע שמנם בעצמותיהם. ואולם דרכי הקדוש בעל הסמ“ג אחזו גם אתם רבני הדור! אתם המורים אשר עיני כל בית ישראל נשואות אליכם! האספו וקראו עצרה והמנו! ומשפט מלפניכם יצא, להשוות את אחינו הנוצרים כישראל לכל דבר הנוגע לממון. ובכח הנתן בידכם, ובעזרת החרם הנורא, אשר לתכלית זו תרשה לכם הממשלה להשתמש בו לפי שעה – תאסרו גם להטעותם ולהפקיע הלואתם, ותצוו להחזיר להם אבדתם, ומלבד כל אלה – יקבל על עצמו כל רב ומורה איש בעירו ומגידי המישרים לבני ישראל, לדרוש בזה הפרק בכל עת מצוא. צאו וראו כמה יגיעות יגע הר”מ מקוצי בראותו השערוריה על דברת התפלין: היה סובב בעירות ומחזיר על הכרכים, ומעל כל במה נשאה רעמו דבריו באזני הנועדים להעיר למוסר אזניהם, עד שהצליח חפצו בידו. וביינו ת"ל נשתרשה המצוה הזו בלבותנו במדרגה מאד נעלה, עד שלא יצויר היום אצל כל בן דת “איש יהודי דלא מנה תפלין”. ולמה יגרע חלול שמו הגדול הזה? כמה מבני ישראל ישובים על הארץ מדי לילה בלילה לתנות ולבכות על גלות השכינה כביכול וחלול השם, ולא ישימו על לבם כי המכשלה הזאת תחת ידם, והמה במעשיהם גורמים שהשכינה כביכול, תתאונן עלינו “קלני מראשי קלני מזרועי”. עושו רבנינו, חושו חכמינו! גולו החרפה הזו מעלינו! ועל ידי זה יתקדש שמו הגדול ברבים.¹⁶

ב) בתי הטבילה נעזבו למאד, מימיהם עכורים ודלוחים, גורשים רפש וטיט, וסרחונם נודף למרחוק; חדרי הרחצה והאמבטאות מלאו חלאה וזוהמה; הבית עצמו בנוי במקום בצה ואגמון, רפש וטיט יסבוהו. תנו לב להביא סדרים בבתים הללו: בנו אותם במקום נקי וחפשי, סלו למו הדרך במרצפת אבנים, הסירו כל חלאה וזוהמה מן הבית פנימה,שיתו לב שיהיו מימי המעין צלולים ונקיים בכל עת. ואל נא יחשוב לבכם רבנינו, כי מלאכת חולין אני נוטל עליכם – חי אני! כי מלאכת שמים היא, ונחוצה מאד לקיום הדת בכללה. הן לבכם יודע שכל היהדות תלויה בקדושת חיי המשפחה; האם השומרת את אשר נטל עליה הרי היא כעמוד התוך לכל הבית לבלי ימוט – אך הידעתם מדוע רופפו העמודים הללו? מדוע נמצאות אתנו כהיום נשי ישראל אשר בעוה"ר הללו נזר קדושתן ופרצו גדר שושנים? בואו ואגידה לכם! העדר הנקיות בבתי הטבילה, היא הסבה הראשית לזה: אין אדם שליט ברוחו להשליך חוקים מקודשים אחרי גוו, כל זמן שאין מקרה צדדי בא לו לעזרה. והעדר הנקיות אשר היתה מטרה לחצי מתלוצצים, חללה גם עצם קדושת הטבילה, ונערות נעורות המגמגמות איזו מלות צרפתיות, וההורים לא דאגו עליהן מנוער לירות בלבן אבן פנת הדת – תחשובנה לחכמה ולהשכלה, אם תפרוצנה מנהג אמותיהן, אשר על דעתן מבלי דעת נמשכו אחריו. זאת היא ראשית חטאת, וממסבות קלות כאלה יארוג השטן עבותות עגלה.– לכן דעו נא רבנינו! כי חובה קדושה מוטלת עליכם להסיר את התואנה הזאת בערים אשר לא טעמו עדנה מעץ הדעת. הזמן הולך וצועד קדימה, וכבר נשמע קול צעדיו גם בערים הקטנות; גם שם יתעורר החפץ לאט לאט לשמוח בחיים ולמצוא עונג ביופי – לכן חושו בעוד עת הסירו כל מכשול בטרם יעברו עליו אנשים ויכשלו. צאו וראו באחינו האורטודוכסים באשכנז; גם המה לא מצאו דרך אחרת להשיב את נדחי הדת אם לא בתתם חשבון גם לצרכי החיים. הרב הצדיק הגדול ר' רפאל שמשון הירש בבואו לפרענקפורט לעבוד עבודת הקדש בקהל יראי ה' – זאת היתה ראשית עבודתו, לכונן בתי חנוך מאד נעלים על כל בתי הספר שבעיר הגדולה הזאת, ובהשתדלותו נבנה בית טבילה מהודר מאד בפאר ויופי עם כל ההכנות הדרושות. ובאמת עלתה בידו על ידי שתי התקנות הללו להשיב רבים מעון ולהפיץ יראת ה' ושמירת חקיו במקום השמם הזה. מעתה הוגיעו בעצמכם: אם הדרך הזה מועיל לחבוש הצולעה ולהשיב הנדחה, קל וחומר שיש בכחו לשמור על צאן קדשים לבלי תמעדנה קרסוליהן ולבלי תתעינה מני דרך.

---