מי הוא חיים-יונה וויטלס?
שם-דבר!
די להזכיר, שהיה עובר אצל הזקן שלנו לפני התיבה.
ואימתי?
בימים הנוראים!
וראוי היה חיים-יונה וויטלס לאותה איצטלא: למדן מפואר, הן בנגלה והן בנסתר, ירא-שמים, וירא-חטא על צד האמת!
עודנו אברך וכבר היתה ידו נטויה: תעניתים, סגופים ועוד… כזקן ורגיל ממש.
ו“עברי” היה מַרצה!…
לא כחל ולא סרק ולא “דקדוק”, אלא “עברי” ממש, “עברי” בתכלית הפשטות, הפה מפיק מרגליות; וחתוך-הדבור, שאין למעלה הימנו…
והקול – קול יעקב! קול ממעמקים. ואתה שומע ומרגיש, שזה הקול בוקע חלונות רקיע, פותח את הצנורות ומתנשׂא ועולה…
ושאגה לו לחיים-יונה כלביא.
בבית-מדרשו של הזקן, קיימא לן, מתפללים לכל הפחות כד' מאות, כן ירבו. וכפלים, בלי עינא בישא, בחצר. בזמן הזה אין עוד חצרות כאלה! וספסל ב“בל יראֶה ובל ימצא” – עומדים צפופים. ולא פחות מזה בעזרת-הנשים. וקולו של חיים-יונה מצלצל בכל אוזן ואוזן.
מילא, לא אלמן ישׂראל: ישנם חזנים בעלי-שאגה; אבל הלחש שלו – הוא למעלה מן האומנות וגם למעלה מן השׂכל!
שפל הקול, עד הדיוטה התחתונה ירד; חיים-יונה מתחטא לפני אביו שבשמים וקולו כל-כך נמוך, כל-כך רפה, כל-כך רטוב-דמעות, עד שמדומה לך, תינוק חולה מוטל בעריסה ומתחנן ומתייפח לפני אמו: אמא, לרחמים אני צריך, אמא, איני יכול לסבול עוד…
והכל שומעים! בבית-המדרש, בחצר, בעזרת-הנשים…
וה“יעלות” שלו? רבונו-של-עולם! ממש אבן מקיר…
וחוץ מזה – אדם של צורה. לבוש הדר, מתעטף הדר – כך היא דרכו של חיים-יונה. קאפט"ן של משי, רכּוסי-כסף, וָוי-כסף, ואבנט מלייפציג סובב כמה פעמים… והזקן הלבן יורד וקצותיו מסתבכים באבנט, והפאות מסולסלות…. ועינים לחיים-יונה – גחלים לוחשות ממש…
ואומרות הבריות, שאותו ההוד שבגבורה, הרצוף בקולו, מתוח גם על פניו. ומספרים בשבחו לפני הזקן, ואומרים: חיים-יונה וויטלס – השכינה שורה עליו.
ופעם אחת שמע הזקן ונאנח:
– כך, כך – אמר – אבל צריך הוא להזהר מעינא בישא…
והכל יודעים, שאין הזקן מוציא מפיו דברים בעלמא…
מרגישים, שדברים בגו… והגיעו הדברים לאזניו של חיים-יונה, והתחיל להזהר ביותר…
צריכים אתם לדעת, שהימים ההם היו ימים של סכנה.
האדונים שלהם יצאו למלחמה לחוץ-לארץ. והראו גבורות נפלאות, ולכדו מצודות, והבקיעו לערים גדולות, ונפל להם שם חבל בנעימים, ובאו על שׂכרם, כדרכם: ממון, תכשיטין, יין ונשים. והתמהמהו שם…
וכשאין האיש בביתו, הבטלה מביאה את המטרוניתא לידי שעמום… מעצמו מובן, שהמטרוניתא לא תסובב את האכר, הבזוי בעיניה…
ומה הן עושׂות?
בימי-השוק, בפרט בימי אידיהם, סובבות הן מקושטות בכרכרות מהודרות ובלוית הקוֹזאקלי“ך של החצר בערים ובעיירות, ועיניהן משוטטות, וכשהן רואות יהודי יפה-תואר ויפה-מראה, קורצות הן להקוֹזאקלי”ך, – היהודי, מובן מאליו בורח, והם רצים אחריו, תופשׂים אותו וכופתין וזורקין לתוך הכרכרה. והמטרוניתא מביאה אותו הארמונה, ומסיתה אותו ואונסת, ועל-פי רוב מביאה לידי-חטא, רחמנא ליצלן…
ומה עושׂה חיים-יונה?
בימי-השוק ובימי אידיהם אינו יוצא לשוק כל-עיקר. יושב הוא ומתפלל ביחידות ולומד ביחידות…
ואחר כל אלה – לא בכדי נאנח הזקן…
ויהי היום, ואין “ויהי” אלא לשון צרה…
רגיל חיים-יונה וויטלס לבוא כשמונה או כעשׂרה ימים קודם החג, – הדרך לא מסלת-ברזל ולא דרך-המלך היא, אלא מעט יער והשאר רכסים ובקעות בּחמר, והוא הולך ברגל, לשם שׂכר הליכה.
צריך להנפש מעמל הדרך. וימים אחדים קודם החג הוא עסוק בגרונו, מתפלל בחשאי, שותק כל היום ובולע בבוקר-בבוקר ביצים חַיות בנות-יומן, שהוא מקבל מן החצר. איסטניס הוא; טעם שלא מן המופלא, ותיכף חש במעיו…
ואינו יוצא מפתח חדרו בלי ערדלאין, ולצוארו כרוכה מטפחת.
ויהי ערב – שמונה ימים קודם החג, ויהי בוקר – שבעה ימים קודם החג, ועובר יום אחר יום, וחיים-יונה איננו.
וה“עולם” משתומם: מה זאת?
אחר-כך מתחילים לפחד: “שלוחי מצוה אינם ניזוקין. אבל בזמן הזה… האדונים במרחקים והליסטים מצויים”…
בינתים יצא הקול, שמעירו של חיים-יונה בא לכאן איזה חסיד.
“חסיד” – לאו דוקא. בר-נש זה היה בעל-בית אמיד, קצת למדן וקצת מכובד. ושמועה שמע על אודות הזקן שלנו, ואמר: אלך ואתהה על קנקנו, שמא ואולי… ובא. ויש לו פנאי להראות, ישן הוא במלון…
הולכים הצעירים מאנשי-שלומנו לבית-מלונו ועודנו הוזה שוכב, סרוח על מטתו, וישן… לוקחים כד מים ומעירים אותו:
– איה חיים-יונה וויטלס?
– חיים-יונה וויטלס? יצא את העיר זה כבר! – ומספר הבר-נש, שיצאו רבים ללוותו, שגם הוא היה בתוכם… שלוו אותו עד קצה היער, שם עמדו ושתו “לחיים”… אחר-כך הפכו המלוים את פניהם העירה, וחיים-יונה וויטלס הלך לדרכו ונכנס אל היער… יותר איננו יודע…
אין עצה ואין תחבולה אחרת: צריך להודיע…
ולא מפני שהזקן, חס ושלום, צריך הודעה. עיניו הטהורות משוטטות ורואות… אלא… כך הוא מנהגו, רוצה הוא, שיהא הכל על-פי דרך הטבע.
אבל מי ילך ויגיד לו?
קודם החג, עד הושענא-רבה, ועד בכלל, הזקן שלנו שותק ואינו נענה ליחיד כל עיקר… מקבל פנים חדשות, נותן שלום ואומר שלום. אבל פתקאות אינו מקבל, שאלות-ובקשות אינו שומע…
לבו אז אל הכלל…
בוררין את הגדול שבמקורבים וכופין אותו, שישׂים נפשו בכפו…
ובאין ברירה המקורב הולך… הוא פותח את הדלת, אחד משלנו מציג רגל ונשאר סדק… רוצים לראות ולשמוע…
ורואים, איך המקורב עומד ברתת, שניו ממש דא לדא נקשן, ושהרגיש בו הזקן… אבל אינו פונה אליו, סוברין – מחמת חלשות…
ושומעים שהוא מגמגם בלישנא: “טרחכם ומשׂאכם וריבכם”… ואחר-כך מלין קטועות:
– יחוד… חשבון הנפש… קטרוג… כלל ישׂראל… משל למלך… משל לעבד…
ואחר-כך הפסיק ופנה אל המקורב ושאל:
– ובכן, מה אתה רוצה?
והמקורב מספר בדחילו ורחימו, איך שחיים-יונה איננו עוד, ושיצא זה שני שבועות, ומה שאמר החצי-חסיד…
ורואים בחוש, שאין הזקן שומע דבר חדש, אלא שלא ניחא ליה, שאין לו קורת-רוח מזה…
והמקורב מסיים בדמעות:
– וחיים-יונה הוא בעל אשה ובנים…
ומסתכל בו הזקן, כאילו שואל: מאי קא משמע לן? בודאי יש ליהודי אשה וילדים.
והמקורב מוסיף ושואל:
– והעיקר, רבי, מי יעבור לפני התיבה?
והזקן עונה בתמיהה:
– ואתה מובטח, שלא יבוא כל עיקר?
עוד מלתו על לשונו וחיים-יונה בא, מדלג הוא ומקפץ בשׂמחה ובצהלה, מפלס לו נתיב בין אנשי-שלומנו בזרוע, זורק לימין וזורק לשׂמאל, ונופל לתוך חדרו של הזקן בתרועת נצחון:
– רבי, נס נעשׂה לי, נס מן השמים! ה' היה בעזרי…
ובאותו הרגע קרה דבר נורא ומבהיל…
הזקן, שהיה חולה ימים רבים ולא קם בלי עזר מכסאו, התרומם לפתע-פתאום, התנשׂא מלא-קומתו, ובלי נתינת שלום נתן עין קרה וחודרת בפני חיים-יונה, – על קל שבקלים אין מביטים כך, – וקרא לו:
– נואף!
וכשנפל חיים-יונה וויטלס מלא-קומתו ארצה, אמר:
– הוציאוהו אל בית-המדרש. ואם ירצה, יתוַדה…
ושב והתכווץ על מקומו.
אחרי רגעים אחדים היה חיים-יונה מוטל בבית-המדרש על הספסל ופניו לא היו לו עוד, השחירו כעפר. עיניו לוהטות בחוריהן באִשה של קדחת, גופו מפרפר, פיו מַזה קצף… “דבוק”, רחמנא ליצלן. צריך לתמוך את ראשו, רוצה הוא להטיחו בכותל…
והוא באחת: לא חטאתי, לא חטאתי!
וקופץ הוא ממקומו, ורוצה לעלות אל ארון-הקודש ולהשבע בנקיטת-חפץ, שלא היו דברים מעולם…
מובן מאליו, שאין נותנים לו… אומרים לו:
– אם רוצה אתה, התוַדה, אך אל תשבע לשקר!…
והוא מתחיל לספר, והקול לא קולו של חיים-יונה…
יצא אמנם חיים-יונה וויטלס באותו היום, שאמר אותו חסיד… ביקש, כמנהגו, להוסיף מן החול על הקודש. לקח טלית ותפילין ומעט צידה לדרך, והלך לו. אנשי-שלומנו, ואותו חסיד בתוכם, לווהו עד קצה העיר. שתו “לחיים”, והוא נכנס לבדו אל היער. אנשי הלויה שבו לאחוריהם.
והלך יחידי ביער כשעה וחצי, עד שהגיע זמן תפלת מנחה. ורצה דוקא להתפלל בשׂדה. יש לו איזה טעם בדבר… והוא יודע היטב את היער, ונוטה לצד השׂדה. והחמה שוקעת… וכשבא אל הדרך, המבדילה בין היער והשׂדה, נשׂא את עיניו והתבונן בשקיעת-החמה, והנה יוקד המערב וכדור אֵש יורד. ונזכר באִשוֹ של גיהנם, ובא לידי הרהור תשובה וחשבון הנפש, ולא שמע, שמרכבה מרקדה, ולא ראה שמטרוניתא יושבת במרכבה, עגלון לפניה וקוֹזאקלי"ך דוהרים אחריה, וכלבים דולקים…
ופתאום שמע: הוי, יהודי יפה!
הוא נס בחזרה אל היער. רץ כחץ מקשת להמלט על נפשו…
ושומע הוא את קול המטרוניתא מאחוריו: תפשׂוהו! בנפשכם הוא, תפשׂוהו!
והוא רץ בשארית כוחו להתחבא תחת אחד האילנות…
ושם בקצה היער אלונים נפלאים. הענפים עולים קצת ואחר-כך מתעגלים ויורדים ומגיעים עד עפר. בסוכת עץ כזה נחבא, ושם נפל מלא-קומתו ארצה, והשתטח, והתפלל אל אביו שבשמים, שלא יביאהו לידי נסיון…
וכולו מלא פחד וחיל – לפי שהמטרוניתא, שראה בסקירת עין, היתה יפהפיה גדולה מאד, ומלובשת הדר, ומקושטת מאד-מאד… והוא בוכה ומתפלל: רבונו-של-עולם, בין שהיא בשׂר-ודם, בין שהיא שד, הצילני מידה…
והקוֹזאקלי"ך רצים כה וכה, וקוראים איש לרעהו, כמו שנוהגים ביערות: הוֹפּ! הוֹפּ! והמטרוניתא גוערת בם מן הדרך, מן המרכבה: עכברים, כלבים, את עורכם אפשיט מעליכם, אם לא תמצאו את שאהבה נפשי… על כלונסאות של עץ אושיבכם עד שתתבקעו!…
והוא מתפלל בלחש, ובינתים הוא חושב, שאולי אין זה לשם חטא, שאולי אך מרשעת היא ושׂונאת ישׂראל ורוצה ליסרו בשבטים, והוא מוסיף להתפלל: רבונו-של-עולם, אם ניחא לך שתמצאני, תעשׂה בי שפטים, אבל אל תביאני לידי חטא… את הכל, חוץ מן החטא, יקבל עליו באהבה!
וכלב היה בחיק המטרוניתא, וכראותה, שאין מוצאין את היהודי בשום אופן, שרקה לכלב ותשלחנו אל היער. ולכלב, כידוע, חוש-הריח נפלא, ותיכף הכיר בו, ועמד… ועושׂי רצונה של המטרוניתא רצו אחר הכלב, ומצאוהו לחיים-יונה וכפתוהו באזוריהם והביאוהו אל המרכבה, והושיבוהו למולה…
והתחיל הנסיון…
הם שבים אחורנית…
המרכבה מרקדת, הסוסים דוהרים, והמטרוניתא בכבודה ובעצמה מתירה את האזורים… ולוחשת באזניו:
– אל תכעס, יהודי יפה, אני אנשק את כל המקומות שבגופך, שנגע בהם העור… אך נבוא הארמונה… שם אפיל לך חבלים בנעימים… אך את עינך פקח…
– אך את עיניך פקח… יהודי יפה!
וכה היא מפתה ומפתה, וקולה כקול הנבל…
ואחר-כך היא רוצה לפקוח את עיניו באצבעותיה…
אבל חיים-יונה וויטלס – חיים-יונה וויטלס הוא… עוצם הוא את עיניו בכל כוחו ומתנפל מלא-קומתו לרגלי המטרוניתא, ומתחנן לפניה בפשוּט ידים ורגלים:
– מטרוניתא גדולה, מטרוניתא חשובה, למה לך יהודי מצורע?… (ושקר הדבר; אף בהרת אחת קלה לא היתה בבשׂרו, אלא להמאֵס עליה אמר כך) האין הגרוע בעבדיך, ברועי צאנך ובשומרי כלביך, יפה ממני, טוב ממני?…
והיא אומרת:
– לא, חביבי! יפה אתה מבני מלכים, חביב אתה ונעים, ונשמת אפך כצרור המור! לוּ אך את עיניך היפות תפקח…
והוא מוסיף והתחנן:
– מטרוניתא טובה ורחמניה, חוסי עלי! יהודי אני, ותורתנו הקדושה אוסרת עלי דברים כאלה. בנפשי הוא, מטרדת אַתּ אותי מן העולם-הזה ומן העולם-הבא… ואיך תעשׂי לי את הרעה הגדולה הזאת?…
אבל היא אומרת, שתתן לו יותר משני עולמות, מש"י עולמות… ונשמת אַפה צורבת את פניו, וצורבת…
והוסיף לבקש על נפשה:
– עברי אנכי, ולי אשה עבריה וילדים עברים. האם צריכה מטרוניתא גדולה וחשובה כמותך לגזול מעבריה עניה את בעלה ומילדיה את אביהם?…
היא בשלה:
– אך הבט-נא אלי, פקח עיניך, יהודי יפה, וחזה בי… ואז תבחר!
ונוסעים הם, כנ"ל בחזרה. והמטרוניתא מפסיקה פתאום באמצע ונותנת צו:
– דרך העיר, קל כנשר!
וכבר מַקישים האופנים באבני החוץ –
וחיים-יונה משיב רוח ומספר:
– והתעוררתי, ופקחתי את עיני, אמת נכון הדבר, והנה השוק, וקמתי לפתע-פתאום וקפצתי מן המרכבה. וה' היה בעזרי, לקול מפלתי נפחדו הסוסים הקלים, ונטו הצדה, ונסו מתוך השוק…
ואני בקרבת ביתי הייתי, ונמלטתי…
ושתה עוד מים להשיב את נפשו, ואמר:
– אני לא חטאתי לאלהים!
בחשכה ראיתי את עיניה הדולקות וקפצתי מן המרכבה… במסירות-נפש נפלתי… נפלתי, וכחץ מקשת קמתי ורצתי הביתה… וסגרתי את התריסין…
– ומה היה אחרי-כן? – נשמע פתאום קול מאחורי בני-החבורה, שמסביב שתו על המתוַדה.
תיכף ומיד נבקעה החבורה לימין ולשמאל; והזקן עומד כנגד חיים-יונה וויטלס וקורא:
– למה הפסקת? סַפּר!
– מה לי לסַפּר עוד? – נאנח חיים-יונה וויטלס – מכשפה היתה המטרוניתא, או שד… ובחסד אלהים נצלתי… אבל, אמת, אש נשקה בי… הילדים לא היו בבית… אך היא לבדה… חנה-גיטל שלי… וכשראתה אותי צעקה בקול:
– מה זה? מהיכן? למה אתה פה?
ואני צויתי לה לשתוק…
וסגרתי את התריסין… וישבתי בחשכה ואני רועד… רועד… והיא מתחלחלת, ואוחזת בי – ומבטת לתוך עיני. ומסתכלת בי ובמלבושי, שקרעתי תחת האילן ביער, ושלוכלכו בטיט, בנפלי בשוק… רוצה היא לצעוק שנית, ואני אוחז בה, וסותם את פיה, וכך אנו עומדים… יחידים… בחושך… והתריסין סגורים – –
– ואחר-כך? – שואל הזקן – מה היה אחר-כך?…
– מה לי לספר, רבי? הלא רואה אני, שאתה יודע… מה חטאי ומה פשעי? הלא היא זוגתי, זוגתי הכשרה… והתריסין…
– כן, הפסיקו הזקן וצחק. – התריסין היו סגורים וגם את עיניך עצמת! אבל מה חשבת אז? איזו הרהורים היו לך בשעת חבּוּק ונשוּק בעינים עצומות? את מי ראית אז? את המטרוניתא! הלא כן?
– והרהורי עבירה – גמר הזקן – קשין מעבירה!
והתחלחל חיים-יונה ונפל מן הספסל לרגלי הזקן.
– רבי – התחנן – תן לי תשובה, רבי!
ופני הזקן השתנו וענה בחבּה:
– קום, שוטה, הלא זאת היתה תשובתך! הלא על-כן ביישתיך ברבים!
איך התפלל חיים-יונה באותה שנה – יכולים אתם לשער!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.