מפי העם ספר ראשון: כתוב עברית על־ידי המחבר
מאתיצחק ליבוש פרץ
למראשותיו של גוסס
מאתיצחק ליבוש פרץ
למראשותיו של גוסס / יצחק ליבוש פרץ
לפנות אחד הערבים נגש שמש הגן-עדן, – מלאך עוטה אור, נאצל מכסא כבודו, יתעלה, כשאר המלאכים, – אל אחת מארובות השמים ויפתחנה, וַיוצא את ראשו בדאגה אל השמש השוקעת, וישאל:
– חמה, שמא יודעת את, מה היה לליבּל שלנו?…
החמה שוקעת ושותקת; אינה יודעת…
והכניס המלאך את ראשו בדממה לפנים, ויסגור את הארובה וישב למקומו עצוב-רוח משהיה.
ולא לחנם נעצב אל לבו המלאך.
שלוש פעמים ביום היה נשמע קולו של ליבל במרומים, שלוש פעמים ביום היה
מרעיש עולמות בתפלתו… וה“אחד” שלו, כשהוא קורא את “שמע”, רועד וסולד בכל שבעת הרקיעים, רועד וסולד, ומתנפל לפני כסא-הכבוד, ומתפוצץ אל הדום הכסא, ומתפורר להמון גרגרי כסף, רוחשים ומצלצלים והומים כהמון צפרות-קיץ, המתגעגעות ושואפות אל הלהב, ונמשכות לתוכו, ונשׂרפות בו מתוך תענוגים של יסורי אהבה.
ועוד היום בבוקר נשמע קולו של ליבל בתפלת שחרית, אך בשעת המנחה נעדר. והתפלא המלאך, אך בלבו אמר:
– אין זאת, כי אם טרוד היה ליבל במצוָה גדולה, ושכח להתפלל מנחה, ויתפלל שתי “שמונה-עשׂרות” במעריב.
והנה היום פונה; והתפלות מכל תפוצות ישׂראל עלו, אך קולו, קול ליבל, לא נשמע. ונפגמה תפלת העולם, נפגמה שירתו. כלי-זמר מן השובחים שבמקהלה נשתתק; מיתר של כנור ראשון פקע ונאלם דום – והתעצב אל לבו המלאך…
והשמש בדומיה שוקעת, ולהצללים, הכלואים במסתרים, נתּנה רשות לצאת ממחבואיהם… וזחלו מנקרות צורים על שׂפת הים, מבורות שׂיחין ומערות במדבר, מבין סבכי-אלונים, ענפים ועלים ביערות, ועלו להתפשט על פני הישוב ולכסות את עין הארץ…
ושקעה השמש כליל, ותצא נכחה לבנה עגומה עם המון-המוני כוכבים נוצצים. וכלם רוקמים ושוזרים בלאט כסות-קסמים – כסות-לילה לאדמה העיפה:
– נומי את שנתך, אדמה. הגיעה ממשלת הלילה…
ובשקוע השמש, שקעה במרומים החיה, שבמצחה טבוע החותם “אמת”, ויחד עם הלבנה עלתה מעבר השני החיה, שבמצחה טבוע החותם “אמונה”.
ובדממת-הערב – לפני נשמות בני-אדם ישנים נפתחו בלאט שערי השמים, והנשמות עפות; עפות ועולות הן המונים-המונים, לעשׂות את המוטל עליהן – לכתוב בספר השמים את אשר עשׂו מן הבוקר עד הערב.
והקולמוסים שׂורטים על גבי הקלף. והמוני-המוני כנפים משיקות… ושונות הן פני הכנפים: מיעוטן לבנות כשלג, רובן שחור… ויש גם מלאות כתמים, ויש גם אדומות מדם! ובחללם של שבעת הרקיעים מתפשטת המיה קלילה: תפלה, חרטה, געגועים, אהבה, תקוָה, פחד ואימה שחורה…:
ופתאום נדם הכל:
מן החתירה שמתחת לכסא-הכבוד מתפלש ועולה ערפל זך, ומתלבש הכסא, ומתעטף בו, ומסתתר מעין רואה… ומבעד לערפל, המכסה את הכסא, נשמע קול דממה דקה, קול הומה כיונה:
אוֹי וַאֲבוֹי לי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת נָוִי
שֶׁשָּׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי שֶׁהֶגְלֵיתִי אֶת בְּנִי
אֶת בְּנִי יְחִידִי…
ועובר רטט של רחמים מרקיע לרקיע, וממלא את השמים ושמי-השמים.
והקול נדם, וקמה דממה עמוקה, כאילו נעצרה נשמת העולם. והכל עומד מחכה ומצפה ושואף לבריאה חדשה, לנס, לשדוּד-המערכה, לבשֹורה חדשה – –
אך דבר לא נהיה, ומתחת עלה קול קורא – –
קרא הגבר!
ולאט-לאט מש הערפל מעל הכסא והתפלש למטה; עברה שעת הרצון… וארובות השמים נפתחו שנית, הנשמות כילו את מלאכתן והן חוזרות ופורחות למטה, בלי-חמדה, בדאגה, בבכי. ואת המתמהמהות מניסים מלאכים קלים בכנפיהם המתנוצצות, כאילו הן משובצות אבני-יקר: הלאה, הלאה, נשמות! דרך השערים, דרך הארובות… ומתחת נשמע קול מקיש בשערים, דופק בחלונות: קומו, יהודים כשרים, קומו, לעבודת הבורא! ונדעך חותם האמונה במצח החיה, ובמזרח התאדם פתיל דק, נתיב לעלית השחר… וכמו מחלום רב-ענין וכבד נעור השמש ורץ, הוציא את ראשו שנית מבעד לארובה, והתבונן בכוכבים המתנוצצים.
– עד שאתם כבים, האין בכם, כוכבים, אשר ידע ואשר יגיד לי, ליבל שלנו מה היה לו?
וכוכב אחד התלקח מהתרגשות ובושת-פנים:
– אני! – ענה – דרך העיירה עברתי, בלי-משׂים בעד חלונו השקפתי, חולה הוא ליבל שלנו, על ערשׂו הוא מוטל… על גבי השׂמיכה רועד זקנו הלבן כשלג, אך פניו התכרכמו, נהפכו לירקון…
וראה ראיתי, והנה שׂמוּ נוצה מתחת לנחיריו… אך אם התנועעה הנוצה לא ראיתי, כי עברתי… כמדומה לי, שלא התנועעה – –
וכבה הכוכב…
והזדרז המלאך. ועל דעת עצמו, בלי קבלת רשות מהגבוה עליו, עף לקבל את נשמתו של ליבל… שׂמחה בלתי-צפויה תהיה לצדיקים בגן-עדן!
----------
מהירים המלאכים הזכים במעופם, אך לא נופלים מהם במעופם גם העכורים!
וכעמוד שמש הגן-עדן על מפתן הגוסס, כבר ישב למראשותיו מלאך עכור, מלאך שחור כשחור הליל.
– מה לך פה? – השתאה המלאך הזך – הלא זהו ליבל!
– ובכן? – חרק העכור שן לבנה מתוך צחוק.
– אני שמש הגן-עדן!
– נעים מאד… ואני – אחד המחבלים הקטנים אשר בשאול…
– הנשמה שלי היא!
– דבר זה לא הוכרע עוד! – ענה השׂעיר. ובדברו בעט ברגל מהירה מתחת למטת החולה, ושֹק קשור בחבל התגלגל משם.
– נַחש נא, מלאך טוב ומיטיב, מה בשׂק?
– טלית ותפלין…
– אותם אין מניחין תחת המטה; אין מסתירין מצוות ומעשׂים טובים. הביטה!
ויבעט בשׂק, ויוּתר, ויברק מתוכו ברק אדום, וישמע צלצול אדומים, מתגוללים על פני הרצפה.
– ממון של גניבה, רמאות וגזילה! עושק אלמנה ויתום… ואל החולה הבט – איך התנועע והתמודד; בזהבו נגעו, באלילו!
והחולה מתהפך על מטתו, והמלאך הזך מכסה את פניו בשתי כנפיו העליונות מבושת…
ובאותו הרגע פרצה קרן-אור מבעד לסדק התריס, ותגע בעפעף הגוסס, ויעור למחצה, ובשׂפתים צרובות, בקול עלה נדף, שאל:
– מי פה?
– אני – ענה העכור – לקחת את נפשך באתי!
– לאן?
– אל הגיהנום!
ומפחד נסגרו עיני הגוסס שנית.
– התוַדה, חזור בתשובה – קרא המלאך הטוב – הפקר את זהבך…
והגוסס מלחיל: שמע…
– יתפלל, אך לא יפקיר – צוחק הרע, ויכס בכנפו הכבדה והשחורה את פני הגוסס, ויחנקנו…
והבהיר נרתע לאחוריו בבושת-פנים…
----------
חצות לילה. חשרת אפלה. ובשאול מהומה: שריקת לשונות אש, המית גלי זפת בוערים, צחוק פרוע של מענים, אנקת מעונים וצעקותיהם פולחות כליות, וקריאה שורקת חותכת כמאכלת חדה את השאון והמהומה:
– נחמנ’קי גוסס! בא הקץ לנחמנ’קי… ובר-נש זה היה נוטל את צפרניו שלא בסירוגין, זלזל בנטילת-ידים, לפרקים היה שוכח להתפלל – – את מי נשלח ומי ילך לנו לקבל את נשמתו?
– אני! – ענה שׂעיר – וכבר שופתים קדרה, שופכים לתוכה זפת, מבעירים את הבערה… והשֹעיר רץ ונעלם…
קלים הם במעופם הרעים; אך לא נופלים מהם גם הטובים. רחוקים הם יותר מאתנו, אך מדת הרחמים נושֹאת אותם…
וכשבא השׂעיר בצל קורתו של נחמנ’קי, כבר ישב למראשותיו מלאך טוב.
ותנחומים הוא לוחש באזני הגוסס:
– אל תירא, מסכן, את המות, כי טוב מאד הוא המות… הוא הגשר מאפלה לאור. המעבר מצער ויסורים לנחת עולמים…
אבל החולה אינו שומע, פניו דולקים, ועיניו הלוהטות תועות על פני הכתלים.
והמלאך הרע עומד בפתח, שומע ומשתאה:
– האינך טועה, חברי?
– לא, ענה הבהיר, אל רחמים שלחני הנה, כי רחמן היה האיש וגומל חסד תמיד…
– אבל את צפרניו עשׂה שלא כדין…
– אך צפרניו היו צפרני אדם, ולא של חיה טורפת…
– ובנטלת-ידים זלזל…
– אך נקי-כפים היה; בכפיו לא דבק מאום…
– אבל כמה פעמים שכח להתפלל מנחה…
– טרוד היה בניחוּם אבלים… אב הרחמים יסלח לו; גם את עצמו שכח, מבשׂרו התעלם. ראה, גם לתקן את גגו מעל לראשו לא היה לו פנאי. גם אהבת אשה לא ביקש, ושם ושארית לא ישאיר אחריו. כל ישעו וחפצו היה לעזור דל, למחות דמעות אלמנה, לעודד יתום נעזב…
ובחוץ מתחולל סער, והבריק ברק ויקרע את עב-הענן, ויחדור אל חדר הגוסס, ויגע בעפעפיו, ויעוררנו:
– מי פה?
– אני – ענה המלאך הטוב בקול עוּגב רך ומתגעגע. הוא, יתעלה, שלחני אחריך, לך עמי – – –
– לאן?…
– אל הגן-עדן… אל השמים…
– למה?
– לבוא על שׂכרך!
– שׂכר… שמים… גן-עדן… ומה אעשׂה שם בגן-עדן, בשמים?
– חיים טובים תחיה, חיים של שלוָה ורצון… צדיקים יושבים שם ועטרותיהם בראשיהם, המשוחים שמן אפרסמון, יושבים ונהנים מזיו השכינה.
– ואני מה אעשׂה בתוכם?
– לא תעשׂה מאומה. אין צורך במעשׂה, אין צורך כל-עיקר.
וישתומם הגוסס, ויתהפך בשארית-כוחו על משכבו, ויפנה אל המלאך הדובר בו – –
– לא, מלאך, חיים כאלה אינם חיים בשבילי… היש שם קורא לעזרה ואחוש אליו? נופלים – להקימם, חולים – לחבוש להם, צמאים – לרווֹתם, רעבים – להשיב נפשם?
– אין!
– אם כן, מה אעשׂה שם?! איני רוצה בחיי-בטלה, בשעמום…
המלאך הרע שומע, ומוציא לשון ארוכה, ככלב בימות-החום, ומצטחק מאוזן לאוזן…
ובמבוכה שותק המלאך הטוב, והחולה שונה ומשלש:
– ואני מה אעשׂה שם, ואני מה אעשׂה שם?
והפך המלאך הטוב את פניו אל החלון ואל השמים הביט, וביקש מענה – ואין קול ואין קשב, רק צר ומצוק, ועב-ענן מתקשה ומתאבן…
והמלאך הרע משתמש במבוכתו:
– אולי אתי תלך, מסכן?
– לאן?
– אל אַוַת נפשך… אל האומללים, אל הנענים, אל הנרדפים, אל הצועקים ואינם נענים, אל האובדים והנדחים, הטבועים, הנשׂרפים… אל – הגיהנום… להושיע תקצר ידך, אך לסבול עמם, להשתתף בצער – יכול תוכל – – –
– הנני, הנני הולך! – קרא הגוסס…
והזך יצא בפחי-נפש.
ה"עושׂה-נפלאות"
מאתיצחק ליבוש פרץ
באחת העיירות בווֹהלין נזדמן פעם אחת “עושׂה-נפלאות”. ואף-על-פי שבא שמה קרוב לחג-הפּסח, בימים שכל אדם מישׂראל מלא דאגות כרמון, עשׂה בואו על בני העיירה רושם גדול. אדם – חידה! לבוש קרעים, וצילינדר, אם גם ישן ומקומט, בראשו! פני יהודי, צלם אלהים מרחף על חטמו – והזקן גלוח! ותעודת-מסע אין לו. ולא ראה איש שיטעם מאומה, לא כשר ולא טריפה, – אינו אוכל כלום!
שואלים: מאין?
והוא עונה: מפאריז.
– לאן?
– ללונדון!
– דרך עיירה בווֹהלין?
תעה תעה!
כפי הנראה, הלך ברגל.
ולא בא להתפלל במנין, ואפילו ב“שבת הגדול”!
וכשרצים אחריו ומבקשים פתרונים, ומפצירים בו, ומקיפים אותו, – הוא מתעלם לפתע-פתאום, כאילו בלעה אותו האדמה! – ומתגלה בעברו השני של השוק.
בינתים שׂכר לו אולם גדול ורחב, להראות נפלאות בפני עם ועדה.
ונפלאות – עין לא ראתה. ממש חוץ לדרך הטבע!
בולע הוא גחלי-אש כתפוחי-אדמה ומוציא מפיו רצועות של משי מכל המינים ומכל הצבעים, וארוכות כאורך הגלות. ומבתי-רגליו הוא זורק זוגות-זוגות של תרנגולי-הודו והתרנגולים – כעגלים! והם חיים ורצים על פני האדמה וקוראים: “הולדיר, הולדיר”! אחר כך הוא מניף רגל ומגרד מעל פעמיו אדומים – אדומים ממש, מלוא הקערה אדומים! מוחאים כף לאות-חן, והוא שורק, ומתחילות טסות באויר עוגות וחלות-לחם כצפרים עפות! אחר-כך הן מחוללות במעגל או רוקדות רקוד-של-רוגז! ושורק הוא שנית, והכל נעלם; כהרף עין – ואין כל. אין עוגות, אין חלות; אין תרנגולים, אין רצועות – לא-כלום!
מילא, הכל יודעים, שגם ה“סטרא-אחרא” יש לה כוח ויכולת… החרטומים במצרים היו מראים נפלאות גדולות מאלה – פשוט, מעשׂה-כשפים! אלא על מה מתפלאים? על שהוא עצמו עני ואביון! בן-אדם מגרד אדומים מעל כפות רגליו, ואין לו במה לשלם שׂכר דירה באכסניה; אדם אופה על-ידי שריקה עוגות וחלות לרוב, מוציא תרנגולים חיים מתוך בתי-רגליו, ופנים לו – רבונו-של-עולם, יפים מהם קוברים באדמה, ובעיניו דולק הרעב, רעב ממש.
ומתפלאים ואומרים: קושיה חמישית ל“מה נשתנה”…
אבל קודם שנגיע ל“מה נשתנה”, נעזוב את ה“עושׂה-נפלאות” ונשׂיח קצת בחיים-יונה ואשתו רבקה-בּילה, השייכים גם-כן אל הענין.
אותו חיים-יונה היה לפנים סוחר-יערות, וקנה פעם אצל אחד האדונים במקח השווה יער לכריתה, ובאו האִכּרים, שהיתה להם דריסת-הרגל ביער, וערכו מחאה; ותיכף-ומיד באו הפקידים וסגרו את היער. ויצא חיים-יונה מן העסק, כמו שאומרים הבריות: נקי, ונתמנה ללבלר ביער. אחר כך אבדה לו גם משׂרתו, וככה הוא יושב כמה וכמה חדשים בלי פרנסה, השם ישמרנו. חורף עבר עליו – על שׂונאי-ציון חורף כזה! ועתה ממשמש ובא חג הפסח, וכבר נתן בעבוט את כל כלי-הבית, ממנורות התקרה עד הכר שלמראשותיו. ואומרת רבקה-בילה לבעלה: לך וקבל “מעות-חטים”. וחיים-יונה עונה, שיש לו בטחון, שהשם-יתברך לא יעזבנו, ושלא ישחיר את פניו לקבל מתנת בשׂר-ודם! פונה רבקה-בילה כה וכה ומחפשׂת בכל פנות דירתה, והשם אינה לידה דבר טוב: מצאה כף-כסף ישנה, שהתגלגלה זה כמה שנים בין הסחבות; ממש נס מן השמים אירע! ונוטל חיים-יונה את הכף, יוצא לשוק ומוכרה, והולך אל ראש-הקהל ומוסר את הפרוטות ל“מעות-חטים” בשביל עניים, כחוקו מדי שנה בשנה. לעניים – אומר חיים-יונה – יש דין-קדימה! והדלות במקומה עומדת. החג הולך וקרב, רק כשני שבועות נשארו עד הפסח, ואין כל… וחיים-יונה עודו מחזיק בבטחונו: השם ירחם, השם לא יעזבנו.
מילא, רבקה-בילה מחשה; אשה כשרה עושׂה רצון בעלה.
ועובר יום אחר יום. רבקה-בילה אינה ישנה בלילות, טומנת פניה בשׂק-התבן ובוכיה בחשאי, כדי שלא ישמע חיים-יונה; ולחג הפסח אין משהו, אין כל-שהוא.
והימים רעים מן הלילות.
בלילה אדם בוכה ורוַח לו. ביום צובטים את הלחי, למען יעמוד המראה. השכנות תרות אחריה, מתפלאות, מביטות לתוך עיניה, דוקרות אותה במבטי-רחמים…
ויש מהן שואלות: מתי, רבקה-בילה’שי, תאפי מצות? מתי תקני שומן? מתי תכיני סלק? וכדומה.
והמקורבות ביותר:
– אוי ואבוי לנו, רבקה-בילה! מה אַת עושׂה? חסרה אַת דבר-מה, הגידי, נשאיל לך… אין בוּשה, גלגל חוזר…
אבל חיים-יונה אינו רוצה במתנת בשׂר-ודם. ורבקה-בילה לא תעשׂה כנגד רצונו… ומבקשת היא תירוצים, והיא תועה ומתעה, ופניה – להבים…
רואות השכנות, שאין הדבר כתקונו, ומספרות לבעליהן, ורצים האנשים אל המרא-דאתרא: היתכן?
הרב שומע, מתאנח, מניע ראש פעם לימין ופעם לשׂמאל, נמלך הרבה בדעתו, וסוף כל סוף הוא עונה, שחיים-יונה הוא בן-תורה וירא-שמים, ואם יש לו בטחון, יש לו…
כלו כל הקצין; נשארה רבקה-בילה גם בלי נרות!
אתא ליל התקדש החג. חיים-יונה יוצא מבית-המדרש ושב לביתו. כל החלונות מזהירים בשׂמחת יום-טוב, ואך דירתו אפלה. עומד ביתו כאבל בין המחותנים, כסומא בין הפקחים. אבל חיים-יונה – לא נפל רוחו: כשירצה השם-יתברך, עוד יעשׂה פסח! ובא חיים-יונה הביתה, וקרא בשׂמחה: “חג טוב!” – אין עונה. והוא מטעים שנית ומפרש: “חג טוב לך, רבקה-בילה!” ומקרן זוית חשכה עונה לו רבקה-בילה בקול ספוג דמעות: “חג טוב, שנה טובה!” – ועיניה נוצצות מתוך האפלה כגחלים לוחשות. והוא קרב אליה, וגחן, ולחש לה בחבה: רבקה-בילה – יום-טוב היום, יציאת מצרים – חירות… מבינה אַת, אשה? אסור להצטער בשום אופן! ועל מה את מצטערת? אם השם-יתברך לא רצה, שיהיה לנו “סדר” שלנו – נקבל באהבה; נלך ונסב אצל אחרים! הדלתות פתוחות! יהודים יושבים מסובים וקוראים בקול רם: כל דכפין ייתי וייכול… ופירוש המלים: כל מי שהוא רעב – יבוא ויאכל, וישׂבע… קומי איפוא, יונתי-תמתי, שׂימי את מטפחתך על ראשך ונלך, ונדפוק בחלון של שכן קרוב…
ורבקה-בילה, העושׂה תמיד רצון בעלה, מתאפקת בכל מאמצי-כוחה לבל תפרוץ בבכי; מוצאה ושׂמה בידים רועדות את מטפחתה הקרועה על ראשה… רוצים הם ללכת – והנה באותו רגע נפתחה הדלת מבחוץ, ואיש בא, עמד על המפתן וקרא:
– חג טוב!
והזוג עונה “חג טוב”, אבל אינם רואים כלום בחושך.
ובא אותו האיש החדרה.
– רצוני – הוא אומר – ליסב עמכם!
וחיים-יונה עונה:
– אין לנו “סדר”… השם-יתברך לא רצה…
והלז מפסיק:
– הבלים, ה“סדר” אתי!
– ונשב באפלה? – לא עצרה האשה ברוחה ונתאנחה.
– לאו דוקא! – ענה הבא – יהיה אור!
והתייצב באמצע החדר וקרא:
– הוֹקוּס-פוֹקוּס! – כנראה, בלשון החרטומים, – ובחלל החדר נראו שתי מנורות-כסף עם נרות דולקים. ורואה הזוג לאור הנרות את הבא, והוא הוא ה“עושׂה-נפלאות”… ומשתאים הם ומשתוממים, ואינם יכולים להוציא אף הגה מן הגרון… ואחזה רבקה-בילה בידי בעלה, וכה היו עומדים שניהם ועיניהם פקוחות ופיותיהם פעורים… וה“עושׂה-נפלאות” פונה בינתים אל השולחן, שעמד כמבויש בפנה, וקרא:
– התכסא-נא, בחור’ל יפה, ובוא ועמוד בתווך!
ותיכף ומיד יורדת מן התקרה מפה לבנה כשלג ומכסה את השולחן; והשולחן המכוסה זז ממקומו והלך ועמד באמצע החדר, תחת המנורות התלויות ועומדות באויר; וכעמוד השולחן, ירדו המנורות ותתייצבנה בקצהו.
– אבל – אומר ה“עושׂה-נפלאות” – עוד אנו חסרים כרים להסבה! – ויקרוץ עין אל שלושה כסאות שעמדו בשלוש פנות החדר, ונעו הכסאות והלכו וקרבו והתייצבו לשלושת קצותיו. ויצו עליהם שיתרחבו, והתרחבו והיו למטות. “התרפדו!”, ויורדים מן התקרה כרים לבנים כשלג ונופלים ומשׂתרעים על פני המטות – להסבה.
ועוד הפעם: הוֹקוּס-פוֹקוּס! – ותרד ותעמוד על השולחן ה“קערה” עם ה“מינים”. אחר כך – מצות, בקבוקי-יין וכוסות, הכל כאשר לכל, ואפילו “הגדות” מכורכות נייר עם קצות-זהב!
– ומים לרחצה יש? – שאל ה“עושׂה-נפלאות” – גם מים אני יכול להביא!
ורק אז נעור הזוג המשתומם, ורבקה-בילה לוחשת באזנו של חיים-יונה:
– מוּתר?
וכשחיים-יונה מפקפק ואינו עונה, יועצת רבקה-בילה, שילך אל הרב וישאל את פיו.
חיים-יונה אומר, שהוא מתיירא לעזוב אותה לבדה עם ה“עושׂה-נפלאות”, והוא רוצה שהיא תלך אל הרב! והיא אומרת, שהרב, בסַפר לו אשה פתיה, לא יאמין למשמע אזניו; יאמר, שיצאה האשה מדעתה מחמת צרות…
ובאין עצה ותחבולה אחרת, עוזבים שניהם בלאט את ה“עושׂה-נפלאות” עם ה“סדר” שהכין בבית, ורצים אל הרב.
והרב שומע, משתאה, נמלך בדעתו, מניע ראשו לכאן ולכאן, וסוף כל סוף הוא אומר:
– קיימא לן, שמעשׂה-כשפים הוא אחיזת-עינים, שאין בו ממש… על-כן, זאת עשׂו: שובו הביתה; ואם המצה תהיה נשברת ביד, היין יהי נשפך אל הכוסות, והכרים יהיו ממוששים – אין זה מעשׂה-כשפים, אלא נס מן השמים, ומותר ליהנות…
כך אמר הרב. ושב הזוג בלבבות דופקים הביתה. ה“עושׂה-נפלאות” נעלם ואיננו; ה“סדר” עומד על מקומו; אוחזים בכרים – יש בהם ממש, היין נשפך אל הכוסות, המצות נשברות ביד, – והבינו שבדמות ה“עושׂה-נפלאות” נגלה להם התשבי, ושׂמחו בחגם יחד עם כל ישראל.
טוב
מאתיצחק ליבוש פרץ
בזכות מי עמדתי בכל הנסיונות?
לא בזכותי ולא בזכות אבותי.
אני מה? ילד בן שש הייתי אז או בן שבע.
ואבי – אָריס בסביבת וילנה; יהודי פשוט, מה שקורין: בעל-בית…
ולמי צריך אני להודות?
להזקן משפּוֹלָה.
מה שייכות היתה ביני ובין הזקן משפּוֹלה? – מעשׂה שהיה!…
הזקן עודנו אז אברך.
עוד לא הגיע התור לגלות תעלומות ולהתגלות; והיה סובל גלות.
עני בתוך עניי עמו. סובב בחבורת קבצנים בתפוצות ישראל. מעיר לעיר, מבית-אורחים אל בית-אורחים. ובגדיו קרועים ובלויים, כבגדי שאר המחזרים על הפתחים…
מה שהיה בתוכו, דברים שבלב! – מי חכם ויבן?
האדם יראה לעינים!…
ואחר כך, ככלות זמן הגלות, הופיע לפני הבית-דין-צדק בוילנה וקיבל היתר-שחיטה, והתפרנס מזה.
והתחיל סובב בכפרים, והיה שוחט עופות ודקות….
אבל ה“מתנגדים” – חוש-הריח יש להם. לא ארכו הימים והרגישו בו, והביאו את דבתו רעה לפני הבית-דין-צדק, לאמור: סרח השוחט, עבר, לכל הפחות, כל העבירות שבתורה…
אני, כמובן, לא ידעתי מזה כלום. ונפשי קשורה בהאברך השוחט, שהיה בא לפרקים גם בצל קורתנו…
ואת מי, חוץ מאבי ואמי, יכולתי לאהוב בכפר?
מלמד היה לי – קפדן, מכה וחובל…
וזה – בעל מזג טוב, לב טוב ועינים טובות; העיקר – העינים, כל מבט ומבט מחיה נפשות ממש.
והמות והחיים ביד הלשון; והבלבולים עשׂו את שלהם, – העבירו את השוחט האברך.
כנראה, גם יד המלמד שלי היתה באמצע! והראיה, כי תיכף-ומיד הודיעו לו את הפסק, ובאותו השבוע, בערב שבת, כשבא אלינו השוחט, אך דרכה רגלו על המפתן, וזה רץ לקראתו בחימה שפוכה:
– עוכר ישׂראל, מומר להכעיס!… – ותפשׂוֹ בערפו והשליכו לחוץ…
אבי עדיין לא שב מן השׂדה… אמי – עסוקה אצל התנור, ואני – לבי אל הנעלב, אבל ירא אנכי מפני המלמד כמפני מלאך-המות – ומחשה…
ואני מתנחם: ישוב נא אבא מן השׂדה…
אבל כשראיתי בעד החלון, שהאברך פנה לו ויצא את הכפר, לא התאפקתי עוד. פתחתי בחפזון את החלון, קפצתי בעדו החוצה ורצתי אחריו ליער הסמוך, בדרך העולה לוילנה.
נושׂאת אותי תשוקה, בלתי-ברורה, אבל נמרצה, לחזות עוד פעם בנועם פניו, להסתכל בעיניו הטובות ולהגיד לו… מה? איני יודע ברור, אבל איזה דבר טוב ומנחם.
ואני רץ, רגלי היחפות (הלא בן-כפר הייתי) נפצעות באבני הדרך, – ולשוא!
אין איש.
חָלף – ואיננו!
ונואשתי. ואֵט בנפש עגומה הצדה אל היער; אמרתי: אנפש קצת ואשוב…
אך ישבתי, והנה מתוך היער עולה קול באזני, והקול – קולו: חציו דבּוּר וחציו זמר…
קפצתי ממקומי ורצתי אחר הקול: הנה הוא!
ועומד הוא בצלו של אילן, ומתנועע ואומר “שיר השירים”.
איני רוצה להפריעו. התייצבתי במרחק כמה פסיעות והמתנתי עד שיגמור… ובינתים מתבונן אני אל האילן, שהאברך עומד בצלו.
והנה שונה האילן מכל האילנות שביער… כולם עדיין אבלים, עוד לא התעוררו משנת החורף, וזה – כולו ירוק, כולו פורח, מבריק ונוצץ, שולח ענפים, פורשׂ אותם ומסוכך לראש האברך… ובתוך הענפים מקפץ ומדלג קהל צפרים משוררות, ועונות הן ל“שיר השירים” של האברך בשׂמחה רבה ובצהלה…
ועומד אני נפעם ונרגש, בפה פעור ובעינים פקוחות – ומשתומם…
ואך נגמר “שיר השירים” – והצפרים נעלמו, האילן כבה, והוא יוצא אלי ואומר בקול מצווה:
– מה שראית ישאר בסוד.
– כן, כן! – עניתיו בחרדה קלה.
והוא צחק קצת ואמר:
– ועתה יש לי בקשה אליך…
– כל מה שתאמר אעשׂה! – עניתי בחפזון.
ולבי דופק, דופק משׂמחה. חושב אני שיבקש לאכול, ואנכי ארוץ כחץ מקשת ואגנוב מתחת יד אמי את כל מעדני-השבת שלה ואביא לו…
– לא זאת!
לדאבוני, איננו רעב…
והוא אומר:
– אתה הולך, בני, בדרך רחוקה…
אני מתפלא, והוא חוזר ואומר:
– בדרך רחוקה מאד… ולימים רבים אתה הולך… ועתיד אתה לשכוח הרבה, הרבה מאד: את התורה, שקבּלת מרבך.
וברבות הימים והתלאות – תשכח את אביך ואת אמך; אבל, בבקשה ממך, את שמך אל תשכח!…
– שמך “יודילי” וכך תשאר!
ונעלם…
ובאותו לילה, ליל התקדש השבת, באו עלינו חוטפים ונלכדתי…
וכאשר צפה מראש, כן היה…
את הכל שכחתי…
רעבון, פעם בפעם בית-כלא… והשוטים עשׂו את שלהם, והעקרבים…
ומלוא עינך – כפור ושלג.
יהודי – “בל יראה ובל ימצא”… ואולי היו שם יהודים נחבאים, ואני לא ידעתי…
ואין “חוּמש”, ואין “סידוּרים”.
ואין שבתות, ואין ימים-טובים, ולא תענית וצום… והכל נשכח…
אבל את הדינר לא החלפתי!
כשגברו התלאות, כשכשל כוח הסבל, באו מים עד נפש, הרהורים רעים מתרחשים, מחשבות רעות מנקרות: לך, הודה להם והפטר…
ופתאום והוא נגלה לפני, ועיניו הטובות מתחננות, והשׂפתים לוחשות בקול דממה דקה:
– השאר יהודי, השאר!
וברי לי, שלא זכרונות הנוער עולים לפני ומצחקים בי, ושאין אני רואה מהרהורי הלב… לפי שבכל פעם ופעם אני רואה אותו יותר זקן, יותר בא בימים… כבר הלבינו הזקן והפאות, חורו הפנים, וכולו התכווץ קצת…
אבל עיניו נשארו כמו שהיו, וקולו לא נשתנה.
נבל מנגן…
וכשמייסרים אותי בשבטים, הוא מתגלה ועומד עלי… כבר הניח את ידו על ראשי, וגחן ולחש לי:
– סבוֹל, כדאי לסבּול, כדאי!
ואני סובל בדממה…
השוט שורק, ואני מחשה…
הדם שותת – ואני כמעט שאינני מרגיש…
וכה עברו שנים, שנים רבות, עד שקרב הקץ…
ופעם אחת אני יוצא את העיר לשמור על אוצר החיל, העומד בשׂדה.
היום פונה, מתחוללת סערת-שלג… מפרק הרוח ומנשׂא גבעות-שלג, וטוחן אותן באויר, ומפזר וחובט שלגים, ודוקר כמו במחטים. אי-אפשר לפקוח עין, לנשום…
לראות איני יכול, אבל קול צעדים בסערה אני שומע – שנים עוברים, והאחד אומר למשנהו:
– והיום היום הראשון לה“סדר”…
נפשי יצאה בדברו:
פסח היום, ה“סדר”!
הם נעלמו, ואני הגעתי עד האוצר, וסובב, סובב אני אנה ואנה – יחידי במדבר השלג, יחידי עם תשוקתי הבוערת בקרבי לומר, לכל הפחות, מעט “הגדה”, ואיני זוכר כלום…
לפנים ידעתיה מלה במלה על-פה… ומרגיש אני, שכל ה“הגדה” מונחת בקרבי, כרוכה היא שם בעומק הלב, אבל אין בידי לדלותה מקרבי…
לוּ נזכרתי אך מלה אחת, כי אז דלה דליתיה כמן הבאר… כי אז הוצאתיה כולה, כחבל צפרים נרדמות מתחת השלג…
– מי יתן לי מלה, מלה אחת!
– שמים, רחמו עלי, זרקו לי מלה אחת!
צעקתי מעומק הלב – ונזכרתי:
“עבדים היינו!”
ואני מתחיל בהן, והשאר יוצא כסדרו, מלה אחר מלה…
ואני מתמלא שׂמחה, נפשי בקרבי צוהלת, הנשמה מקרינה, מזהירה, ההגדה הולכת ונמשכת מפי כחוט זהב, כחרוז מרגליות…
והסערה מסביב קמה לדממה…
ואני סובב, סובב הולך…
הרובה על שכמי, ואני סובב, סובב את האוצר ומזמר “הגדה”!
ומזמר אני אותה לפני העולם כולו, לפני רבואות כוכבים נוצצים, טובלים בים של תכלת ממעל, והאין-סוף של השלג מתחת… ופתאום – תמונה…
הוא הולך… עטוף הוא קיטל וטלית, וכיפּה של כסף בראשו…
הולך הוא הלוֹך וטפוֹף על פני השלג… ובהיר הוא, וזך הוא מן השלג; ועיניו נוצצות ככוכבים באין-סוף של מעלה…
אני אינני מפסיק ואומר; והוא עובר עלי, וזורק לי בעברו:
– “טוב!”
אותן העינים ואותו הקול…
כשובי, עברתי דרך שפּוֹלָה.
נכנסתי לקבל שלום, והכרתיו; גם הוא הכירני…
שלוש מתנות
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. על־יד המאזנים של מעלה
לפני שנים ודורות נפטר יהודי.
מילא, יהודי נפטר – לעולם לא יחיה גבר! – גומלין אתו את החסד האחרון: מביאים אותו לקבר ישׂראל.
שב האדם לעפרו.
נסתם הגולל. היתום אומר “קדיש”. המלוים תולשים עשׂבים, זורקים לאחוריהם ושבים… והנשמה – חלק אלוה ממעל – עפה למרומים, לעמוד למשפט לפני הבית־דין של מעלה…
ותתייצב לפני הבית־דין של־מעלה, והמאזנים לשקול בהם את העבירות והמצווֹת תלויים ועומדים…
ובא הסניגור של הבר־מנן, זה שהיה למטה יצרו הטוב, ובידו תרמיל בהיר ולבן כשלג. ויתייצב על־יד המאזנים – לצד ימין.
ובא הקטיגור של הבר־מנן, זה שהיה שם יצרו הרע, המסית והמדיח, ובידו תרמיל שחור ועכור, והתייצב על־יד המאזנים – לצד שׂמאל.
וניתן אות –
והתחיל הסניגור לשפוך מן התרמיל הלבן, אל כף המאזנים הימנית – מצווֹת, והן נוצצות כאבני־החן, וריחן נודף כריח הבשׂמים הטובים…
ושופך הקטיגור מן התרמיל השחור לתוך הכף משׂמאל – עבירות, והן שחורות כפחם וריחן כריח הזפת הבוערה…
והנשמה רואה ומשתוממת.
לא עלה שם על דעתה שכך נשתנו המעשׂים. שם לא יכלה להבחין לפעמים בין טוב ורע; לפרקים החליפה זה בזה…
והכפות מתנועעות אַט, אַט.
עולות הן, זו אחר זו; כחוט־השׂערה למעלה, כמלוא־הנימה למטה…
רק כמלוא־הנימה:
יהודי פשוט היה; בלי “להכעיס” ובלי “מסירות־נפש”.
והמעשׂים פעוטים, גם הטובים וגם הרעים: גרגרים, רסיסים; לפעמים אבק – העין אינה תופסת….
ואף־על־פי־כן, כשימין מכריעה, העולמות העליונים מתמלאים רנה; וכששׂמאל מכריעה, אֵד של עצבות עולה ועוטף, כביכול, את כסא־הכבוד, וקול השכינה המנהמת חודר מתוך הערפל והולך מסוף העולם ועד סופו:
– קלני מראשי, קלני!
והללו עומדים בכובד־ראש ושופכים. “כל־שהוא” אחר “כל־שהוא”, לאט ובכוָנה, כבעלי־בתים פשוטים, העומדים על המקח של “אתה הראית”, ומוסיפים פרוטה אחר פרוטה, פרוטה אחר פרוטה…
אבל גם לשאיבה מן הבאר יש קץ: הורקו התרמילים!
האב־בית־דין שואל ממקומו:
– גמַר?
והקטיגור עם הסניגור הופכים בבת־אחת את התרמילים, לאמר:
– הורקו!
ונגש אל המאזנים השַמש, וגם הוא מלאך בתוך שאר המלאכים, וירא דבר, אשר לא היה מיום ברוא אלהים שמים וארץ, ויעמוד משתאה.
– למה הוא בושש שם? – שואל האב־בית־דין בקוצר־רוח.
והשמש, בעינים צמודות אל לשון הפלס, עונה בקול משונה:
– באמצע!
– הסתכל שנית ודוק!
והסתכל שנית: לשון הפלס עומדת באמצע, בלי נוע.
ומאת הבית־דין של־מעלה, אחרי משׂא־ומתן ארוך, ורוב שקלא־וטריא, יצא פסק־דין כהאי לישנא:
“היות שלא עלה משקל המעשׂים הרעים על משקל המעשׂים הטובים – לא מן הדין הוא, שירד הנדון לגיהנום!”
ולאידך גיסא:
“היות שהמצווֹת והמעשׂים הטובים לא הכריעו את העבירות והמעשׂים הרעים – סגורים ומסוגרים לפניו שערי הגן־עדן!”
על כן: “נע ונד יהיה!”
“תרחף לה הנשמה באויר העולם, בין השמים ממעל ובין השאול מתחת – עד אשר יעלה זכרונה לפני היוצר ויפקדנה לטוב, ויחוננה”…
ומוליך השמש את הנשמה לחוץ, והיא מתייפחת…
– מה לך, נשמה, כי תהמי? – דובר על לבה המלאך – אם אין לך משׂמחת הגן־עדן, הלא נצלת גם מאשו של גיהנום. לא מן הדבש ולא מן העוקץ!
אבל הנשמה אינה מקבלת תנחומים: טובים כל היסורים שבעולם מן האפס. “הלא־כלום – אומרת היא – נורא מכל”.
ונכמרו עליה נחומי המלאך, ויאמר אליה ברחמים רבים:
– "שמעי בקולי, נשמה עגומה, ואולי ייטב לך באחרית הימים. רדי השפילי לרחף, סובי את האדמה מלמטה.
"אל השמים אַל תשׂאי עין, כי מה תחזי שם בשמים מעבר משם? כוכבים, אין זולתי כוכבים! והכוכבים בריות קרות הם. הם רואים הכל, סוקרים הכל – ומחשים… הם לא יעלו זכרונך לפני האלהים, ולא ישתדלו בעבורך לפני הכסא… מאורות הם, ואורם – אור קפאון…
"משתדלים לפעמים ומזכירים נשמות אומללות לפני הכסא רק בני דורם – הצדיקים היושבים בגן־עדן…
"בגן־עדן הם יושבים, רוחצים באור, נהנים מזיו השכינה… ולעתים עולה לפניהם זכר בני דורם, ומתמלאים הם רחמים על נשמות נענות ונדחות, ועולים הם ומזכירים ומשתדלים…
"וצדיקי דורך, אלה שמקרוב באו – האמת נתנה להאמר! – אוהבים מתנות…
"זאת איפוא עשׂי, נשמה אומללה:
"עופי למטה, סובי, כאשר אמרתי, את האדמה, התבונני בעינים פקוחות לכל הנעשׂה שם בין החיים. ואם תראי דבר טוב, דבר יפה, יוצא מן הכלל, חטפי והביאי אותו תיכף ומיד מתנה לצדיקים בגן־עדן… דפקי אל השוער בשמי ויקבל…
“ואם שלוש מתנות תביאי, בטחי בי, שיפתחו לך שערי הגן־עדן”…
וברחמים גדולים הוציא השמש את הנשמה אל מחוץ לשמים ויסגור את השער אחריה…
ב. המתנה הראשונה
ותתעודד הנשמה, ותפרושׂ כנף, ותעף למטה, ותסוב את האדמה, ותרחף על פני ערים וכל מיני מושב…
בשרב החמה הלוהטת בקיץ; בתוך הרביבים בימות הגשמים; בין קורי־העכביש, התלוים באויר בסוף הקיץ; בתוך המון קשׂקשׂי השלג, היורדים מלמעלה בחורף…
איש יהודי הולך, והיא חרדה אליו ומסתכלת לתוך עיניו; אפשר הולך הוא לקדש את השם…
ובלילות מתבוננת היא אל כל קרן אור החודרת מבעד לסדקי התריסין, – אפשר גדלים שם בסתר האוהל פרחי־שמים נותני ריח: מעשׂים טובים בצנעא?
אך לשוא! נרתעת היא פעם בפעם לאחוריה מפחד – מעיני האדם, כמסדקי התריסין…
עתים נשתנו, זמנים נתחלפו, יובל אחרי יובל עבר; ערים נחרשו והיו לשׂדות; נכרתו יערות ונבנו מושבות; סלעים על שׂפת הים ניתצו ואבניהם נשחקו והיו לאבק; רבואות כוכבים נפלו ממרומים, רבואות נשמות עיפות עלו למרום – ואין דבר, אין “יוצא מן הכלל”!
ותריד הנשמה:
החיים עניים הם כל־כך, הנשמות כל־כך בינוניות ואפורות… והאדם שח ושפל – אין מעשׂים נעלים ויפים! נדחת אני לעולם…
ובעודה הוגה במרי־שׂיחה, ובעיניה נגעה שלהבת… באישון לילה, בחשכת האפלה, פורץ להב מתוך חלון גבוה…
שודדים התנפלו על מעונו של “גביר”.
בידי האחד אבוקה דולקת – הוא מאיר. משנהו שולח סכין אל חזה הגביר: “אם תניע יד ואם תפצה פה – מעברך השני יצא הלהב!” והנותרים בוזזים.
והיהודי עומד כנגד הסכין שוקט. לא ינוד עפעף, גם שׂערה אחת מזקנו הלבן, היורד עד אבנטו, לא תזוע. הוא חושב:
– ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!
ושׂפתיו דובבות בלחש:
– עם עשרי לא יצאתי מרחם אמי לאויר־העולם, ואותו לא אקח עמי בשובי אל אדמתי…
ואולי מפקיר הוא את אשר לו…
ומנוחתו שלימה. והשודדים פותחים תיבות וארגזים, מוציאים מהם כסף וזהב וכל מיני תכשיטין… ומקום סתר מצאו בתחתית הארגז, ונמלאו שׂמחה: פה הוא היקר מכל! וצרור קטן הוציאו מן המסתור וביקשו להתירו…
ופתאום הגביר הושיט יד, פצה פה – – –
אך תחת קול דברים פרץ מחזהו סילון אדום – דם רותח… הסכין עשׂה את שלו; נפל הגביר…
והשודדים טעוֹה טעו; לחנם נשפך הדם.
לא כלי כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות היו בצרור, כי אם קומץ עפר מאדמת־הקודש, למראשותיו בהגיע יום פקודתו…
את צרור־העפר ביקש להציל…
ותעט הנשמה ותחטוף רסס מאבק העפר הרווה מדם הגביר ותעל, ותעף למרום… דפקה על השער, והמתנה הראשונה נתקבלה…
ג. המתנה השניה
ותשב הנשמה, ותעף למטה…
– רק עוד שתי מתנות! – קרא אחריה השוער.
והיא עפה ומייחלת – –
אבל עוד הפעם עברו זמנים ומועדים ואין דבר יפה.
ושבה הנשמה ליגונה, והיא חושבת:
כמעין זך פרץ העולם מרצון האלהים אל תוך שטף הזמן, והוא הולך וזורם, הולך וזורם… וכל שהוא מתרחק ממקורו הטהור, כן מוסיף הוא לספוג לתוכו את הגשמיות מאת החולין. והמים הטהורים נעשׂים דלוחים ועכורים… והולך האדם הלוך וקטן, ומתמעטים המעשׂים הטובים והרעים, והמתנות בשביל השמים הולכות ופוחתות.
ועולה על לבה:
לוּ העמיד האלהים למשפט את כל העולם כולו בבת־אחת, לשקול בפלס את כל מעשׂי בני האדם יחדיו… נוע תנוע לשון הפלס ימים רבים, ימים רבים. תנועה לדורות – כמלוא־השׂערה לימין, כמלוא־השׂערה לשׂמאל…
רק כמלוא־השׂערה!
כמו שהוא – אין העולם עולה ואינו יורד, כמוני נע הוא ונד בין השמים הזכים ממעל ובין התהום העכורה מתחת…
וימים רבים יתגוששו הקטיגור עם הסניגור, כהתגושש אור וחושך, חום וקור, חיים ומות…
לא תעמוד לשון הפלס… ונישׂואין וגיטין, בריתות־מילה והלוויות־מתים, שׂמחות־מצוָה וסעודות־הבראה – לא ישבותו…
ופתאום, ותתעורר הנשמה לקול חצוצרה.
ותשקף למטה, והנה תחתה עיר אשכנזית עתיקה. גגות משונים במראיהם ותבניתם מקיפים את השוק אשר מסביב לבית־הפקידות. והשוק הומה מהמוני אדם, לבושי מכלול, מכהים עין בשלל צבעיהם. ובחלונות ראשים צפופים, ואדם רב על המעקות, ורבים רוכבים על הקורות, היוצאות מן הכתלים תחת הגגות…
ולפני בית־הפקידות שולחן ערוך למשפט, ועליו מפה ירוקה, שוליה זהב וציציותיה זהב. ויועצי בית־הפקידות – שׂרים, עטופי סמוט, מרוכסי זהב, מסובים אל השולחן; ונוצות לבנות, אחוזות בכפתורי־שוהם מרחפות מעל למצנפות תחש – –
וישב בראש – שׂר העיר.
מעל לראשו מרחף הפרס…
ומן הצד אל עמוד־הקלון אסורה עלמה עבריה. סמוך לה אוחזים עשׂרה עבדים סוס פרא, משתובב…
ושׂר העיר התנשׂא ויקרא מעל הספר בקול רם את פסק־דינה של הנערה האסורה:
"חטא גדול מנשׂוא חטאה היהודיה הזאת! גם האדון בכבודו ובעצמו, מקור החסד והרחמים, לא יסלח לה…
"ביום חגנו הקדוש התגנבה ויצאה מן הגיטו לרמוס את חוצות עירנו הטהורה…
"ותטמא החצופה בעיניה הטמאות את תהלוכת־הקודש. ותחלל במבטי טומאתה את פסילי האדון והגברת ואת תמונות הקדושים שנישׂאו בהמון רב, בשיר ושבח. ותספוג אל תוך אזניה הארורות את הזמירות מפיות ילדינו התמימים, נערינו ונערותינו לבושי הלבנים, ואת קולות התופים הקדושים…
"ומי יודע אם לא השׂטן, שלבש דמות היהודיה, דמות בת הרב הארור, הושיט יד ונגע באחד מקדשינו לחללו!
"ומה ביקש השׂטן בדמות היהודיה היפהפיה?
"כי יפה היא, הלא עיניכם הרואות. חן הסטרא־אחרא מתוח עליה; נתקשטה בכל קסמי שאול!
"התבוננו אל עיניה המבריקות מתחת לריסיה הארוכים. לא חשכו במאסר! ראו את פניה, שחָורו בכלא, אך לא נפלו. ראו את אצבעותיה הזכות, הדקות והארוכות, הלא חודרות בעדן קרני־השמש – –
"מה ביקש השׂטן?
"לקרוע נפשות טהורות מן הסך, להתעות אותן מתהלוכת־הקודש! וחפצו כמעט שהצליח… ראוּה שני פרשים, והאחד הפסיק את תפלתו והחטיא את משנהו בשאלתו: מי היא היפה הזאת?!
"והרגישו בה שומרי התהלוכה, ותפשׂוה!
"וגם לא ניסה השׂטן לעמוד על נפשו, שליטה לא היתה לו על הטהורים, שהתוַדו ביום ההוא בבוקר, וקדושת הסך חופפת עליהם – –
"וזה הוא פסק הנערה:
“במחלפת ראשה תקשר אל זנב הסוס, ויוּתר הסוס, וסחוֹב יסחבנה במרוצתו על פני הרחוב, שדרכה עליו ברגל טמאה ביום קדשנו… תכבס בדם פצעיה את המרצפת שהכתימה בעיניה הטמאות” – –
כן גזרה הפקידוּת.
– כן יקום! הרעים ההמון בחוץ, על הקורות, בחלונות ועל המעקות.
וכעבור גל הקולות, נשאלה הנערה, מה חפצה האחרון ומה תבקש בטרם תצא ליהרג?
שאלה קטנה יש לה: סיכּוֹת מספר…
– השתגעה!
– לא! – ענתה הנדונה במנוחה – זאת היא בקשתי האחרונה.
ונתנה לה.
ושׂר העיר נותן צו:
– אסרוה!
ויגש התלין, ויקשור בידים רועדות את מחלפת הנערה בזנב הסוס…
– פנו מקום!
ויפרוץ שאון כהמות מים רבים. העומדים בחוץ נדחקו לאחוריהם ויחָצו, ימין ושׂמאל, לפנות לסוס דרך…
וידי הכל נשׂואות, ושוטים ומטפחות הורמו לאיים על הסוס…
ובשעת ההמולה לא ראה איש, מלבד הנשמה הנדחת, שהנדונה גוחנת ורוכסת אל בשׂר רגליה בסיכּוֹת את שׂפת שׂמלתה, לבל יגָלה בשׂרה, בסחוב אותה הסוס….
והוּתר הסוס, המחזיקים בו נסוגו, נפלו אחורנית, וקפץ ממקומו הסוס, וצעקה פרועה פרצה מאלפי פיות, בחוץ, בחלונות, על הקורות והמעקות, ומעל שולחן הפקידוּת, ומשוטטים ושורקים באויר אלפי שוטים ומטפחות… וישתולל הסוס מפחד, ויעף כסער…
והנערה נסחבת אחריו… נסחבת ומתגלגלת…
והנשמה הנדחת ירדה אליה, ותוצא מבשׂר רגליה סיכּה מאדימה, ותעף למעלה…
ובסבר פנים יפות נתקבלה המתנה השניה…
ד. המתנה השלישית
– רק עוד מתנה אחת!
אבל הנשמה כבר עיפה.
עוד הפעם נשתנו עתים, נתחלפו זמנים ואין דבר!
עוד יותר שח האדם, שפל האיש, כהו הנשמות, קטנו המעשׂים…
ושבה הנשמה ליגונה ולמחשבותיה על־דבר משפט העולם…
"השׂקים הורקו, ועוד מאות בשנים תרעד לשון הפלס ולא תדע מנוח… וסוף־כל־סוף כשתעמוד – תעמוד באמצע…
“לא יכריע כלום… לא יכריע ה”כל־שהוא" את ה“מה־בכך”!
"ומה יעשׂה הקדוש־ברוך־הוא?
"היחזיר את העולם לתוהו ובוהו? – אינו יכול: העבירות לא הכריעו את המצווֹת…
"היגאל את תבל התֶּבֶל? – אי־אפשר, המצווֹת לא הכריעו את העבירות!
"ומה יגזור עליה?
"– תלך לה!
“ונוע תנוע גם מכאן ולהבא בין גיהנום וגן־עדן, אהבה ושׂנאה, דמעות של רחמים ודמי־נקיים – בין אבנים וקברים… וכה לעולם, לעולמי־עולמים…”
אך, כנראה, גברה מדת־הרחמים, והנשמה התעוררה לקול התוף.
אימתי?
איפוא היא?
איננה יודעת עוד את הזמן ואינה מכרת את המקום.
מגרש, מחוץ לעיר, ובית־כלא לפניה.
שחורות הן החומות, אטומים החלונות הקטנים. אך בשׂבכות הברזל מפזזות קרני־השמש. ומחליקות הן ונאחזות בחניתות שבקרני־הרובים, העומדים כאלומות על־יד החומה. בידי החיילים – שוטים!
ובשתי שורות הוּעמדו החיילים מחזיקי השוטים, וקרובות הן השורות זו לזו, ובתווך יעבור הנידון.
מי הוא הנידון?
איש יהודי, כתונת קרועה על בשׂרו הדל, על ראשו השפל והמגולח למחצה יארמולק"ה ישנה.
על מה נתפשׂ האומלל?
מי יודע, אפשר גנב, גזל, רצח… ואולי – עלילת שוא ועדי שקר; לפנים היה הדבר…
הנה הוא!… ועיני החיילים רואות וצוחקות בלאט. למה הובאו הנה והועמדו במספר רב? היעבור את החצי ולא ימות? והקרבן נדחף לבין השורות – –
והנה הוא הולך בין השוטים המכים ואינו נופל, הולך ואינו כושל… השוטים מצליפים והוא הולך כצל – מה זאת? היתכן? ומתמלאים החיילים חימה. עודו הולך? להכעיסם הוא אומר?
והשוטים שורקים באויר, מצליפים ולופתים את הבשׂר כנחשים, וסילוני־דם ניתזים, פורצים – והוא הולך, עודנו הולך!
– הוּ־האַ, הוּ־האַ!
והוא עודנו הולך.
והנה מקרה: חייל אחד לא כיוון כראוי, ויפיל בשוטו את היארמולק"ה מעל ראש הנידון…
והוא הולך. אך אחרי רגעים מספר הרגיש באבידתו ועמד, כאילו נמלך בדעתו, והחליט: יהי מה ולא ילך בגלוּי־הראש. והוא שב על עקביו ונגש אל היארמולק"ה, מרים אותה ומכסה את ראשו ופונה והולך…
וככה הוא הולך והיארמולק"ה בראשו – עד אשר נפל…
ותרד הנשמה הנדחת אל הנופל, ותחטוף מן היארמולק"ה חוט אחד רווה דם המוכה, ותעף לה…
ה. השׂמחה בגן־עדן
המתנה השלישית נתקבלה…. הנשמה תגָאל, תגָאל…
ובגן־העדן רבה השׂמחה:
יפות, יפות הן המתנות…
וה“אוּרים ותוּמים” מוסיף:
– והעיקר שאינן לתשמיש כלל, אלא לנוי בלבד… רק לנוי… כדבעי למהוי…
חיים-יונה וויטלס
מאתיצחק ליבוש פרץ
מי הוא חיים-יונה וויטלס?
שם-דבר!
די להזכיר, שהיה עובר אצל הזקן שלנו לפני התיבה.
ואימתי?
בימים הנוראים!
וראוי היה חיים-יונה וויטלס לאותה איצטלא: למדן מפואר, הן בנגלה והן בנסתר, ירא-שמים, וירא-חטא על צד האמת!
עודנו אברך וכבר היתה ידו נטויה: תעניתים, סגופים ועוד… כזקן ורגיל ממש.
ו“עברי” היה מַרצה!…
לא כחל ולא סרק ולא “דקדוק”, אלא “עברי” ממש, “עברי” בתכלית הפשטות, הפה מפיק מרגליות; וחתוך-הדבור, שאין למעלה הימנו…
והקול – קול יעקב! קול ממעמקים. ואתה שומע ומרגיש, שזה הקול בוקע חלונות רקיע, פותח את הצנורות ומתנשׂא ועולה…
ושאגה לו לחיים-יונה כלביא.
בבית-מדרשו של הזקן, קיימא לן, מתפללים לכל הפחות כד' מאות, כן ירבו. וכפלים, בלי עינא בישא, בחצר. בזמן הזה אין עוד חצרות כאלה! וספסל ב“בל יראֶה ובל ימצא” – עומדים צפופים. ולא פחות מזה בעזרת-הנשים. וקולו של חיים-יונה מצלצל בכל אוזן ואוזן.
מילא, לא אלמן ישׂראל: ישנם חזנים בעלי-שאגה; אבל הלחש שלו – הוא למעלה מן האומנות וגם למעלה מן השׂכל!
שפל הקול, עד הדיוטה התחתונה ירד; חיים-יונה מתחטא לפני אביו שבשמים וקולו כל-כך נמוך, כל-כך רפה, כל-כך רטוב-דמעות, עד שמדומה לך, תינוק חולה מוטל בעריסה ומתחנן ומתייפח לפני אמו: אמא, לרחמים אני צריך, אמא, איני יכול לסבול עוד…
והכל שומעים! בבית-המדרש, בחצר, בעזרת-הנשים…
וה“יעלות” שלו? רבונו-של-עולם! ממש אבן מקיר…
וחוץ מזה – אדם של צורה. לבוש הדר, מתעטף הדר – כך היא דרכו של חיים-יונה. קאפט"ן של משי, רכּוסי-כסף, וָוי-כסף, ואבנט מלייפציג סובב כמה פעמים… והזקן הלבן יורד וקצותיו מסתבכים באבנט, והפאות מסולסלות…. ועינים לחיים-יונה – גחלים לוחשות ממש…
ואומרות הבריות, שאותו ההוד שבגבורה, הרצוף בקולו, מתוח גם על פניו. ומספרים בשבחו לפני הזקן, ואומרים: חיים-יונה וויטלס – השכינה שורה עליו.
ופעם אחת שמע הזקן ונאנח:
– כך, כך – אמר – אבל צריך הוא להזהר מעינא בישא…
והכל יודעים, שאין הזקן מוציא מפיו דברים בעלמא…
מרגישים, שדברים בגו… והגיעו הדברים לאזניו של חיים-יונה, והתחיל להזהר ביותר…
צריכים אתם לדעת, שהימים ההם היו ימים של סכנה.
האדונים שלהם יצאו למלחמה לחוץ-לארץ. והראו גבורות נפלאות, ולכדו מצודות, והבקיעו לערים גדולות, ונפל להם שם חבל בנעימים, ובאו על שׂכרם, כדרכם: ממון, תכשיטין, יין ונשים. והתמהמהו שם…
וכשאין האיש בביתו, הבטלה מביאה את המטרוניתא לידי שעמום… מעצמו מובן, שהמטרוניתא לא תסובב את האכר, הבזוי בעיניה…
ומה הן עושׂות?
בימי-השוק, בפרט בימי אידיהם, סובבות הן מקושטות בכרכרות מהודרות ובלוית הקוֹזאקלי“ך של החצר בערים ובעיירות, ועיניהן משוטטות, וכשהן רואות יהודי יפה-תואר ויפה-מראה, קורצות הן להקוֹזאקלי”ך, – היהודי, מובן מאליו בורח, והם רצים אחריו, תופשׂים אותו וכופתין וזורקין לתוך הכרכרה. והמטרוניתא מביאה אותו הארמונה, ומסיתה אותו ואונסת, ועל-פי רוב מביאה לידי-חטא, רחמנא ליצלן…
ומה עושׂה חיים-יונה?
בימי-השוק ובימי אידיהם אינו יוצא לשוק כל-עיקר. יושב הוא ומתפלל ביחידות ולומד ביחידות…
ואחר כל אלה – לא בכדי נאנח הזקן…
ויהי היום, ואין “ויהי” אלא לשון צרה…
רגיל חיים-יונה וויטלס לבוא כשמונה או כעשׂרה ימים קודם החג, – הדרך לא מסלת-ברזל ולא דרך-המלך היא, אלא מעט יער והשאר רכסים ובקעות בּחמר, והוא הולך ברגל, לשם שׂכר הליכה.
צריך להנפש מעמל הדרך. וימים אחדים קודם החג הוא עסוק בגרונו, מתפלל בחשאי, שותק כל היום ובולע בבוקר-בבוקר ביצים חַיות בנות-יומן, שהוא מקבל מן החצר. איסטניס הוא; טעם שלא מן המופלא, ותיכף חש במעיו…
ואינו יוצא מפתח חדרו בלי ערדלאין, ולצוארו כרוכה מטפחת.
ויהי ערב – שמונה ימים קודם החג, ויהי בוקר – שבעה ימים קודם החג, ועובר יום אחר יום, וחיים-יונה איננו.
וה“עולם” משתומם: מה זאת?
אחר-כך מתחילים לפחד: “שלוחי מצוה אינם ניזוקין. אבל בזמן הזה… האדונים במרחקים והליסטים מצויים”…
בינתים יצא הקול, שמעירו של חיים-יונה בא לכאן איזה חסיד.
“חסיד” – לאו דוקא. בר-נש זה היה בעל-בית אמיד, קצת למדן וקצת מכובד. ושמועה שמע על אודות הזקן שלנו, ואמר: אלך ואתהה על קנקנו, שמא ואולי… ובא. ויש לו פנאי להראות, ישן הוא במלון…
הולכים הצעירים מאנשי-שלומנו לבית-מלונו ועודנו הוזה שוכב, סרוח על מטתו, וישן… לוקחים כד מים ומעירים אותו:
– איה חיים-יונה וויטלס?
– חיים-יונה וויטלס? יצא את העיר זה כבר! – ומספר הבר-נש, שיצאו רבים ללוותו, שגם הוא היה בתוכם… שלוו אותו עד קצה היער, שם עמדו ושתו “לחיים”… אחר-כך הפכו המלוים את פניהם העירה, וחיים-יונה וויטלס הלך לדרכו ונכנס אל היער… יותר איננו יודע…
אין עצה ואין תחבולה אחרת: צריך להודיע…
ולא מפני שהזקן, חס ושלום, צריך הודעה. עיניו הטהורות משוטטות ורואות… אלא… כך הוא מנהגו, רוצה הוא, שיהא הכל על-פי דרך הטבע.
אבל מי ילך ויגיד לו?
קודם החג, עד הושענא-רבה, ועד בכלל, הזקן שלנו שותק ואינו נענה ליחיד כל עיקר… מקבל פנים חדשות, נותן שלום ואומר שלום. אבל פתקאות אינו מקבל, שאלות-ובקשות אינו שומע…
לבו אז אל הכלל…
בוררין את הגדול שבמקורבים וכופין אותו, שישׂים נפשו בכפו…
ובאין ברירה המקורב הולך… הוא פותח את הדלת, אחד משלנו מציג רגל ונשאר סדק… רוצים לראות ולשמוע…
ורואים, איך המקורב עומד ברתת, שניו ממש דא לדא נקשן, ושהרגיש בו הזקן… אבל אינו פונה אליו, סוברין – מחמת חלשות…
ושומעים שהוא מגמגם בלישנא: “טרחכם ומשׂאכם וריבכם”… ואחר-כך מלין קטועות:
– יחוד… חשבון הנפש… קטרוג… כלל ישׂראל… משל למלך… משל לעבד…
ואחר-כך הפסיק ופנה אל המקורב ושאל:
– ובכן, מה אתה רוצה?
והמקורב מספר בדחילו ורחימו, איך שחיים-יונה איננו עוד, ושיצא זה שני שבועות, ומה שאמר החצי-חסיד…
ורואים בחוש, שאין הזקן שומע דבר חדש, אלא שלא ניחא ליה, שאין לו קורת-רוח מזה…
והמקורב מסיים בדמעות:
– וחיים-יונה הוא בעל אשה ובנים…
ומסתכל בו הזקן, כאילו שואל: מאי קא משמע לן? בודאי יש ליהודי אשה וילדים.
והמקורב מוסיף ושואל:
– והעיקר, רבי, מי יעבור לפני התיבה?
והזקן עונה בתמיהה:
– ואתה מובטח, שלא יבוא כל עיקר?
עוד מלתו על לשונו וחיים-יונה בא, מדלג הוא ומקפץ בשׂמחה ובצהלה, מפלס לו נתיב בין אנשי-שלומנו בזרוע, זורק לימין וזורק לשׂמאל, ונופל לתוך חדרו של הזקן בתרועת נצחון:
– רבי, נס נעשׂה לי, נס מן השמים! ה' היה בעזרי…
ובאותו הרגע קרה דבר נורא ומבהיל…
הזקן, שהיה חולה ימים רבים ולא קם בלי עזר מכסאו, התרומם לפתע-פתאום, התנשׂא מלא-קומתו, ובלי נתינת שלום נתן עין קרה וחודרת בפני חיים-יונה, – על קל שבקלים אין מביטים כך, – וקרא לו:
– נואף!
וכשנפל חיים-יונה וויטלס מלא-קומתו ארצה, אמר:
– הוציאוהו אל בית-המדרש. ואם ירצה, יתוַדה…
ושב והתכווץ על מקומו.
אחרי רגעים אחדים היה חיים-יונה מוטל בבית-המדרש על הספסל ופניו לא היו לו עוד, השחירו כעפר. עיניו לוהטות בחוריהן באִשה של קדחת, גופו מפרפר, פיו מַזה קצף… “דבוק”, רחמנא ליצלן. צריך לתמוך את ראשו, רוצה הוא להטיחו בכותל…
והוא באחת: לא חטאתי, לא חטאתי!
וקופץ הוא ממקומו, ורוצה לעלות אל ארון-הקודש ולהשבע בנקיטת-חפץ, שלא היו דברים מעולם…
מובן מאליו, שאין נותנים לו… אומרים לו:
– אם רוצה אתה, התוַדה, אך אל תשבע לשקר!…
והוא מתחיל לספר, והקול לא קולו של חיים-יונה…
יצא אמנם חיים-יונה וויטלס באותו היום, שאמר אותו חסיד… ביקש, כמנהגו, להוסיף מן החול על הקודש. לקח טלית ותפילין ומעט צידה לדרך, והלך לו. אנשי-שלומנו, ואותו חסיד בתוכם, לווהו עד קצה העיר. שתו “לחיים”, והוא נכנס לבדו אל היער. אנשי הלויה שבו לאחוריהם.
והלך יחידי ביער כשעה וחצי, עד שהגיע זמן תפלת מנחה. ורצה דוקא להתפלל בשׂדה. יש לו איזה טעם בדבר… והוא יודע היטב את היער, ונוטה לצד השׂדה. והחמה שוקעת… וכשבא אל הדרך, המבדילה בין היער והשׂדה, נשׂא את עיניו והתבונן בשקיעת-החמה, והנה יוקד המערב וכדור אֵש יורד. ונזכר באִשוֹ של גיהנם, ובא לידי הרהור תשובה וחשבון הנפש, ולא שמע, שמרכבה מרקדה, ולא ראה שמטרוניתא יושבת במרכבה, עגלון לפניה וקוֹזאקלי"ך דוהרים אחריה, וכלבים דולקים…
ופתאום שמע: הוי, יהודי יפה!
הוא נס בחזרה אל היער. רץ כחץ מקשת להמלט על נפשו…
ושומע הוא את קול המטרוניתא מאחוריו: תפשׂוהו! בנפשכם הוא, תפשׂוהו!
והוא רץ בשארית כוחו להתחבא תחת אחד האילנות…
ושם בקצה היער אלונים נפלאים. הענפים עולים קצת ואחר-כך מתעגלים ויורדים ומגיעים עד עפר. בסוכת עץ כזה נחבא, ושם נפל מלא-קומתו ארצה, והשתטח, והתפלל אל אביו שבשמים, שלא יביאהו לידי נסיון…
וכולו מלא פחד וחיל – לפי שהמטרוניתא, שראה בסקירת עין, היתה יפהפיה גדולה מאד, ומלובשת הדר, ומקושטת מאד-מאד… והוא בוכה ומתפלל: רבונו-של-עולם, בין שהיא בשׂר-ודם, בין שהיא שד, הצילני מידה…
והקוֹזאקלי"ך רצים כה וכה, וקוראים איש לרעהו, כמו שנוהגים ביערות: הוֹפּ! הוֹפּ! והמטרוניתא גוערת בם מן הדרך, מן המרכבה: עכברים, כלבים, את עורכם אפשיט מעליכם, אם לא תמצאו את שאהבה נפשי… על כלונסאות של עץ אושיבכם עד שתתבקעו!…
והוא מתפלל בלחש, ובינתים הוא חושב, שאולי אין זה לשם חטא, שאולי אך מרשעת היא ושׂונאת ישׂראל ורוצה ליסרו בשבטים, והוא מוסיף להתפלל: רבונו-של-עולם, אם ניחא לך שתמצאני, תעשׂה בי שפטים, אבל אל תביאני לידי חטא… את הכל, חוץ מן החטא, יקבל עליו באהבה!
וכלב היה בחיק המטרוניתא, וכראותה, שאין מוצאין את היהודי בשום אופן, שרקה לכלב ותשלחנו אל היער. ולכלב, כידוע, חוש-הריח נפלא, ותיכף הכיר בו, ועמד… ועושׂי רצונה של המטרוניתא רצו אחר הכלב, ומצאוהו לחיים-יונה וכפתוהו באזוריהם והביאוהו אל המרכבה, והושיבוהו למולה…
והתחיל הנסיון…
הם שבים אחורנית…
המרכבה מרקדת, הסוסים דוהרים, והמטרוניתא בכבודה ובעצמה מתירה את האזורים… ולוחשת באזניו:
– אל תכעס, יהודי יפה, אני אנשק את כל המקומות שבגופך, שנגע בהם העור… אך נבוא הארמונה… שם אפיל לך חבלים בנעימים… אך את עינך פקח…
– אך את עיניך פקח… יהודי יפה!
וכה היא מפתה ומפתה, וקולה כקול הנבל…
ואחר-כך היא רוצה לפקוח את עיניו באצבעותיה…
אבל חיים-יונה וויטלס – חיים-יונה וויטלס הוא… עוצם הוא את עיניו בכל כוחו ומתנפל מלא-קומתו לרגלי המטרוניתא, ומתחנן לפניה בפשוּט ידים ורגלים:
– מטרוניתא גדולה, מטרוניתא חשובה, למה לך יהודי מצורע?… (ושקר הדבר; אף בהרת אחת קלה לא היתה בבשׂרו, אלא להמאֵס עליה אמר כך) האין הגרוע בעבדיך, ברועי צאנך ובשומרי כלביך, יפה ממני, טוב ממני?…
והיא אומרת:
– לא, חביבי! יפה אתה מבני מלכים, חביב אתה ונעים, ונשמת אפך כצרור המור! לוּ אך את עיניך היפות תפקח…
והוא מוסיף והתחנן:
– מטרוניתא טובה ורחמניה, חוסי עלי! יהודי אני, ותורתנו הקדושה אוסרת עלי דברים כאלה. בנפשי הוא, מטרדת אַתּ אותי מן העולם-הזה ומן העולם-הבא… ואיך תעשׂי לי את הרעה הגדולה הזאת?…
אבל היא אומרת, שתתן לו יותר משני עולמות, מש"י עולמות… ונשמת אַפה צורבת את פניו, וצורבת…
והוסיף לבקש על נפשה:
– עברי אנכי, ולי אשה עבריה וילדים עברים. האם צריכה מטרוניתא גדולה וחשובה כמותך לגזול מעבריה עניה את בעלה ומילדיה את אביהם?…
היא בשלה:
– אך הבט-נא אלי, פקח עיניך, יהודי יפה, וחזה בי… ואז תבחר!
ונוסעים הם, כנ"ל בחזרה. והמטרוניתא מפסיקה פתאום באמצע ונותנת צו:
– דרך העיר, קל כנשר!
וכבר מַקישים האופנים באבני החוץ –
וחיים-יונה משיב רוח ומספר:
– והתעוררתי, ופקחתי את עיני, אמת נכון הדבר, והנה השוק, וקמתי לפתע-פתאום וקפצתי מן המרכבה. וה' היה בעזרי, לקול מפלתי נפחדו הסוסים הקלים, ונטו הצדה, ונסו מתוך השוק…
ואני בקרבת ביתי הייתי, ונמלטתי…
ושתה עוד מים להשיב את נפשו, ואמר:
– אני לא חטאתי לאלהים!
בחשכה ראיתי את עיניה הדולקות וקפצתי מן המרכבה… במסירות-נפש נפלתי… נפלתי, וכחץ מקשת קמתי ורצתי הביתה… וסגרתי את התריסין…
– ומה היה אחרי-כן? – נשמע פתאום קול מאחורי בני-החבורה, שמסביב שתו על המתוַדה.
תיכף ומיד נבקעה החבורה לימין ולשמאל; והזקן עומד כנגד חיים-יונה וויטלס וקורא:
– למה הפסקת? סַפּר!
– מה לי לסַפּר עוד? – נאנח חיים-יונה וויטלס – מכשפה היתה המטרוניתא, או שד… ובחסד אלהים נצלתי… אבל, אמת, אש נשקה בי… הילדים לא היו בבית… אך היא לבדה… חנה-גיטל שלי… וכשראתה אותי צעקה בקול:
– מה זה? מהיכן? למה אתה פה?
ואני צויתי לה לשתוק…
וסגרתי את התריסין… וישבתי בחשכה ואני רועד… רועד… והיא מתחלחלת, ואוחזת בי – ומבטת לתוך עיני. ומסתכלת בי ובמלבושי, שקרעתי תחת האילן ביער, ושלוכלכו בטיט, בנפלי בשוק… רוצה היא לצעוק שנית, ואני אוחז בה, וסותם את פיה, וכך אנו עומדים… יחידים… בחושך… והתריסין סגורים – –
– ואחר-כך? – שואל הזקן – מה היה אחר-כך?…
– מה לי לספר, רבי? הלא רואה אני, שאתה יודע… מה חטאי ומה פשעי? הלא היא זוגתי, זוגתי הכשרה… והתריסין…
– כן, הפסיקו הזקן וצחק. – התריסין היו סגורים וגם את עיניך עצמת! אבל מה חשבת אז? איזו הרהורים היו לך בשעת חבּוּק ונשוּק בעינים עצומות? את מי ראית אז? את המטרוניתא! הלא כן?
– והרהורי עבירה – גמר הזקן – קשין מעבירה!
והתחלחל חיים-יונה ונפל מן הספסל לרגלי הזקן.
– רבי – התחנן – תן לי תשובה, רבי!
ופני הזקן השתנו וענה בחבּה:
– קום, שוטה, הלא זאת היתה תשובתך! הלא על-כן ביישתיך ברבים!
איך התפלל חיים-יונה באותה שנה – יכולים אתם לשער!
סדר של כלבים
מאתיצחק ליבוש פרץ
אל הבעל-שם-טוב היה נוסע אחד ה“עולים”, יהודי שמקרוב נתעשר, ומובן מאליו – פגע רע.
איני מתיירא כל-עיקר לקרוא בשמו: יבוא ויחנוק אותי…
“יענקל מקוֹנסקא-ווֹליא”… פרא-אדם!
הבעל-שם בעצמו, אותו המזג הטוב והנוח לכל הבריות, היה מקמט את מצחו, כשנראה ה“גביר”…
עלה לגדולה, קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, והוא מתייהר, ורודף אחר הכבוד; רוצה הוא דוקא להבחר בעירו לגבאי-ראשון של ה“חברה-קדישא”… ותיכף אחר הקלפי, כשלא עלה בגורל, התעבר בהרב ובהקהל; והעיר – עיר של “מתנגדים”, ולמען הכעיסם – קפץ ונסע אל הבעל-שם…
לוּ עשׂה כדבר הזה אדם פשוט, היו יורדים לחייו. אך מי ידין עם הגביר התקיף? שׂמים יד לפה – והוא נוסע…
והעיקר – אדם גס ומבוהל, והדיוט קופץ תמיד בראש:
רוצים להתפלל – כבר כבש את ה“עמוד”; “עברי” – הניחו לו! לברך ברכת-המזון, כבר הכוס-של-ברכה על כף הגביר!…
ונופל תמיד לתוך דברי אחרים. מסיחים בדברי-תורה – והוא קופץ לפתע-פתאום:
– סוסה קניתי לי, רבותי, – “צפיחית בדבש”!
וממצמץ בשׂפתיו, כאילו אכל מאכל-תאוָה.
ופעם אחת בלבל את כל המסובין אל השולחן בדבר השוט לסוס.
– לשוֹט, רבותי, גוּלת זהב טהור! וקבלתיו במתנה מיד שומר-הסף; של הגראף פּוֹטוֹצקי… מי שלא ראה שוֹט כזה…
ומשתקים אותו על-כורחו בקושי.
ועל כל אלה – קמצן שבקמצנים!
לשם נוי – קופסת-זהב לטאַבאַק בכיסו. להתהדר בה, הוא מוציאה כפעם בפעם, מבריק בה, מקיש באצבע ומתופף: יראו וישמעו! – וסוגרה, ואינו מריח… חס הוא על הוצאת האבקה! ושולח איש מן הצד את ידו אל הקופסה – הוא סוגרה במהירות נפלאה, ולוחץ את האצבעות.
אי אפשר היה, פשוט, לעמוד במחיצתו!
ופעם אחת – בא הגביר שלנו בחול-המועד של-פסח, נתעכב, ונשאר לשבות. והוא מיסב עם אנשי-שלומנו… מה יעשׂה לו אדם משלנו, אם הבעל-שם אינו רוצה להכלימו – יושב הוא…
והבעל-שם מתחיל לדבר בענין תפלה. ומבאר, איך התפלות עולות ומגיעות למחוז-חפצן – אל הכּס! ומפרש, שאין התפלות עולות בבת-אחת ולא בצוותא חדא… שלפעמים אחת התפלות מתמהמהת בדרך. נחשלת במעופה ומתעכבת… ושיתכן, ששנים יתפללו זה אחר זה, הראשון “ותיקין” והשני בין הערבים על-פי סוד – ותפלת השני מקדמת… שהכל תלוי בצחות ובזכות התפלה…
ואחר-כך התחיל לבאר, שלכּול תחת השמש יש גוף ונשמה, וכן גם לתפלה: התיבה שלה היא הגוף, והכוָנה שלה – הנשמה… אשרי האיש, שכונותיו מרובות, ותפלתו עולה בבחינת אור צחצחות, בלי תערובת חול וגשמיות, ואין לכל הרוחות שבעולם ולכל המניעות והמכשולים שום שליטה עליה… והיא עולה נכחָה כעתר ענן-הקטורת… ואוי לו לבן-אדם שיש לו רוב מלים ומעט כוָנה, לפי שתפלתו מסורבלת גשמיות, וכבדה היא ואינה יכולה להתנשׂא במהירות…
ותפלה כזאת – אמר – משתרבבת באויר. נגררת על גבי הגגות, נאחזת בענפי אילנות… ולפעמים רוח-רעה אוחזת בה וזורקתה לתוך בורות, שׂיחין ומערות…
ובכל-זאת – אמר – אין תפלת-חנם! סוף-כל-סוף, התפלה מגעת; נמשכת היא לשרשה… אבל צריכה לחכות, עד יעבור זעם. ובשעת-הכושר, כשהשמים טהורים ואין נשׂיאים ורוח, היא מתנשׂאת לאט-לאט ועולה ברחמי ה'…
וזה הוא – אמר – הסוד של “כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישׂראל”… אין לו פנאי, כביכול… התפלות אינן באות בבת-אחת ולא במועדן. יש מוקדמות ומאוחרות: התפללו ה“ותיקין”, אחריהם באו ה“מתנגדים” ושפכו שׂיח, ואחר-כך – ה“חסיד” והכה בכותל והעיר… והתפלות המאוחרות על-ידי מניעות ומכשולים, הבאות בערבוביא… ואותן התפלות שנפגמו וצריך היה הצדיק לתקנן… ומדת-הרחמים עסוקה תמיד… עומדת על המשמר!
וכאילו שכח הבעל-שם-טוב את השבת ואת המועד, ונאנח, כמעט בשברון-מתנים:
וכי יתפלל איש ישׂראל ולבו אל הדגן, ואל החטים… כמה וכמה אֵיפות דגן, כמה וכמה כּוֹר חטים מעיקים על התפלה, איך יכולה היא לעלות ולהתעלות? ובפרט כשאדם מתפלל – והרהורים רעים במוחו. הכל נשמר לשרשו, וההרהורים הרעים מושכים אל שערי-שאול, רחמנא ליצלן…
וכעבור מאה ועשׂרים שנה, אדם זה מת ונפטר מן העולם, ועולה למרום ליתן דין-וחשבון. ומעמידים לפניו את המאזנים, לשקול את מעשׂיו בפלס. ובא הקטיגור וזורק מלא-חפנים לתוך כף-החובה. והסניגור עומד על כף-הזכות בידים ריקניות, אין לו כלום…
והנשמה צוֹוחת ככרוכיא:
– רבונו-של-עולם, הלא שלוש פעמים ביום התפללתי, איה תפלותי?
ולמען תראה הנשמה, שאין עול במשפט, מוציאים אותה מן הבית-דין לחוץ, ופותחים לה שער השמים, ומצוים לה להשקיף ארצה. ומשקיפה היא ורואה, והנה תפלותיה מתפלשות בעפר ובסחי, רחמנא ליצלן…
ותיכף נזכר הבעל-שם ששבת של חול-המועד היום, וביקש להפיג את צערנו, ואמר בשׂמחה:
– אבל בשׂורה טובה יש לי בשבילכם! קבלתי ידיעה ש“הסדר” שלנו עלה בלי שום עכּוּב, חס-ושלום! ושהתקבל בסבר פנים יפות מאד!
ובאותו רגע קפץ ההדיוט ושאל:
– וה“סדר” שלי, רבי?
רוצים לקרעו כדג, אבל הבעל-שם עונה לו בניחותא:
– עוד לא בא לשם… פגום הוא ה“סדר” שלך וצריך תקון…
– ומאין הרבי יודע?
– לפי שהוא מחזר על פתחי ומבקש תקון…
וההדיוט מאמין ואינו מאמין, ושואל:
– ומתי תפתח לו, רבי, את השער?
– עוד היום – ענה הבעל-שם – תיכף אחרי ההבדלה…
ופנה אל אנשי-שלומנו:
– בואו כולכם ותראו…
ומאותה עיר-המתנגדים בא להסתופף בימי החג בצל-קורתנו גם מלמד אחד… לה“בעלי-בתים” שלו אמר, שהוא נוסע אל זוגתו, לכפר פלוני…
וכשבא הגביר התחלחל המלמד: ההדיוט ישוב הביתה ויספר… והמתנגדים יכלו בו את כל חמתם: ימרטו את שׂערות פאותיו וזקנו וירדו לחייו… והתחמק המלמד ורץ אל האכסניה ונחבא שם אל הכלים, והוא מחכה בכליון-נפש ליציאת “הגביר”…
אנשי-שלומנו מרחמים עליו ומביאים לו “שיריים” מן השולחן ומעט יין להשיב נפשו, וכדומה…
ואחרי המעשׂה הלכו אל המלמד ההוא ושאלו את פיו על-דבר התנהגות הגביר ב“סדר” שלו…
והמלמד ירק:
– היכא תמצי?
– פשוט! אותו הגביר אינו יושב בתוך אחיו בטבור העיר. בפרוַר-העיר קנה לו בית, קרוב לחצרות ה“פריצים”, שיש לו עסקים עמהם, – שמא יקדמנו אחר! מתיירא הוא מפני הלסטים, ומגדל כלבים… והכלבים עזי-נפש, ואין איש יהודי בא בצל קורתו, וזה אמנם כל חפצו של הקמצן… וכך הוא מתנהג בערבי שבתות וימים טובים: אין לו פנאי לגמור “עלינו” – הכרס נושׂאת אותו… ובמרוצתו הוא עובר לפני השמש ומצווה לו:
– שמע-נא, בריון, שלח לי אורחים, שלח כמה שתרצה!…
בערבי-פסחים מוסיף היהיר: כל דכפין!
והיה השמש שולח לו אורחים, והאורחים רצו אחריו ולא השׂיגוהו… וכשבאו לפני ביתו – כבר היו הדלתות ותריסי-החלונות סגורים, והכלבים נובחים וחורצים לשון… והאורחים קוראים – ואין שומע, ואין עונה… וכי נועז איש לגשת – כבר בגדיו קרועים ורגליו פצועות… מעצמו מובן, שחדל השמש משלוח עוד. אבל הוא עושׂה את שלו: “שלח כמה שתרצה… כל דכפין…”
אם כן, נראה מה יהיה ב“סדר” שלו!
אחרי ההבדלה, החדר כבר מלא מפה אל פה…
יושב לו הגביר בין הצפופים, קצת מבויש, קצת מפחד, קצת מלגלג, – פניו משתנים ככרום.
הבעל-שם מצווה לסגור את הדלתות והתריסין; עושׂים כך, והגביר מתרומם – מתחרט הוא, רוצה לצאת…
מעצמו מובן, שאין מניחים לו. יד שלוחה מאחוריו אוחזת בערפו ומושיבה אותו בחזרה על הספסל.
אבל כשציוָה הבעל-שם-טוב לכבות את הנרות, אימה חשכה נפלה עליו, וכעגלה ערופה צוַח:
– איני רוצה! בשום אופן איני רוצה…
מעצמו מובן, שמשתקים אותו…
והבעל-שם-טוב גחן ולחש דבר-מה באזני השמש, וזה קרא באפלה בנגון של קריאה לתורה:
– יעמוד ה“סדר” של הגביר פלוני ממקום פלוני…
ותיכף ומיד נשמע ה“סדר” באפלה:
– “עבדים היינו”…
הקול קול הגביר.
ובאותו רגע:
– “האַוּ-האַוּ-האַוּ!” – קולות הכלבים.
וכן להלן:
“לפרעה במצרים” – “האַוּ-האַוּ-האַוּ!” – “כל דכפין – האַוּ-האַוּ!”…
ברוך שפּטרנו! – הגביר נעלם באפלה, ושוב לא חזר.
הפקדון
מאתיצחק ליבוש פרץ
הפקדון / יצחק ליבוש פרץ
בקהלת-הקודש טוּרוֹבּין היה סַבּל ושמו טוּביה.
והיה אותו טוביה איש עני ואביון ומטופל. ועמד ביום החמישי בשוק, כנפי בגדיו תחובות בחבל שעל מתניו, מוכן ומזומן לשׂאת משׂא, להשׂתכר ליום השבת – ואַיִן. פונה טוביה כה וכה, מאין יבוא עזרו – והחנויות מסביב ריקות, הבעלים יושבים בפנים ומפהקים על השולחנות, או הולכים בטלים ומטיילים על פתחי החנויות. והשמש עלתה ותיקד מעל לראשו – חצות יום ועוד אמתחתו ריקה. ונשׂא טוביה עיניו השמימה והתפלל בלבו תפלה קצרה:
– רבונו-של-עולם, עשׂה למען סריל שלי והתינוקות. אל תעשׂה שבּתּי חול, ואל תצריכני למתנת בשׂר-ודם…
עודנו מדבר והנה יד אוחזת במעילו מאחוריו. ופנה טוביה, ולפניו אשכנזי, איש-ציד: מדים ירוקים, נוצה מבריקה מרחפת מעל לכובעו…
– מה חפצך, אדוני הצייד, ובמה אוכל לשרתך?
והצייד מאיר פנים ואומר לו אשכנזית צחה:
– הוה יודע, טוביה, שנכונו לך שבע שנים טובות, שבע שנות ברכה והצלחה, ותוכל לקנות לך לצמיתות את כל העיר, עם השוק והחנויות ועם כל הסביבה. והברירה בידך: מאימתי! ברצותך תתעשר עוד היום, וטרם תשקע השמש מעל לראשך, יזרח לך מזלך כשמש בצהרים, אבל כעבור השנים הטובות תעני, ותשוב ככלות כוחך, להיות סבּל כמקודם… וברצותך תבואנה השנים הטובות בסוף, ובהגיע התור, תסתלק מן העולם בעושר וכבוד כאחד הגבירים הגדולים אנשי-השם.
איני צריך להגיד לכם, שאותו הצייד היה התשבי, זכור לטוב, אבל טוביה לא הרגיש בזה, וחשד אותו ללץ לועג לרש, ושמא הוא מכשף, ורוצה הוא להפטר ממנו בשלום, ועונה לו בניחותא:
– הרפה ממני, אשכנזי חביב, ולך לך לדרכך; רש אני אין כּול, ואין לי לגמלך בעד הטוב, שאתה רוצה לעשׂות עמדי…
אבל כשהצייד מפציר בו, נכנסים הדברים, שהוא שונה ומשלש, ללבו של טוביה, וחושב הוא: שמא ואולי, ואם לא יועיל לא יזיק, ועונה בתמימות:
– הוה יודע, אשכנזי אהוב, שדרכי תמיד לשאול בעצת סריל שלי. הבה ואלך, ואשאל את פיה; תגביל היא את הזמן.
– מנהג כשר – עונה הצייד – לך ושוב ואני אחכה לך.
והוציא טוביה את כנפי-מעילו מבעד החבל ויצא את העיר אל השׂדה, ששם ביתו, בית-חומר, להמלך באשתו.
ואשתו סריל עומדת על פתח ביתה ומחכה לו. ובראותה אותו, ותרץ לקראתו ביד פתוחה, כי אמרה: אִנה ה' לידו שׂכר-עבודה והוא מביא לצרכי השבת… אבל טוביה אומר לה, שלא השׂתכר עוד כלום. ובא אך לשאול בעצתה, כי בא אליו איש-ציד, אשכנזי, ואמר לו כה וכה…
ומספר הוא לה את כל דברי הצייד. וסריל האמינה תיכף ומיד. ולא חקרה, ולא דרשה הרבה. ותען ותאמר:
– לך והגד, שתבואנה השנים הטובות לאלתר…
– ולעת זקנה, סריל?
– ברוך ה' יום יום! – ענתה סריל בבטחה – ולנו אין פנאי לחכות… האינך שומע את קול הילדים? משׂחקים הם מאחורי-הבית בחול… שוּלחו מן החדר, לא שילמנו שׂכר-למוד…
ונוכח טוביה, ולא פסח עוד על שתי הסעיפים, וירץ אל המבשׂר, ויאמר:
– רצונה של סריל שלי: תיכף ומיד!
– ואחר-כך, ככלות כוחך ולא תוכל לשׂאת משׂא?
– היא אומרת: ברוך ה' יום יום, יש לה בטחון… והעיקר, שצריך לשלם שׂכר-למוד בעד הבנים.
– יהי כן – מסכים המבשׂר – לך ושוב הביתה, שם מחכה לך הברכה…
המבשׂר נעלם. וטוביה פנה וילך, ויפן לאחורי-הבית, ששם הילדים משׂחקים בחול, וירא, והנה החול אינו חול, כי אם עפרות-זהב…
והתחילו השנים הטובות…
----------
כעל כנפי-נשרים דואה הזמן, ובהגיע קץ שבע השנים הטובות, ויבוא המבשׂר להגיד לטוביה, כי עוד היום תשקע שמש הצלחתו, וכל עשרו, אשר לו בבית ואשר הטמין אצל אחרים, כחלום יעוף. וימצאנו, והוא עומד בשוק, כנפי-בגדו תחובות בחבל שעל מתניו, מוכן ומזומן לשׂאת כל משׂא ולהשׂתכר בזיעת-אפיו כמקודם.
וטוביה אומר:
– באת, אשכנזי חביב, לבשׂרני, כי עברו השנים הטובות; לך והגד לסריל שלי, כי העושר והכבוד היו בידה…
ויצאו שניהם יחדיו אל השׂדה, ששם ביתו של טוביה, בית-חומר כמקודם. וסריל עקרת-הבית לבושה כמקודם בגדי-עניים. וכבשׂר לה המבשׂר על חלוף הזמנים, לא השתאתה כלל ותען ותאמר:
– אין דבר, אדוני, למעננו לא התחילו עוד השנים הטובות כל-עיקר. ואת האוצר חשבנו לפקדון מאת ה' יתברך… והבית הוא כמו שהיה, והמלבושים כמו שהיו, ואנו אוכלים ושותים, כמו שהיינו אוכלים ושותים מקודם, לפי שהתפרנסנו אך מיגיע-כפיו של טוביה. ומזהב-האוצר, מפקדונו של הקדוש-ברוך-הוא שנמצא בחול, לא לקחנו כי-אם לשלם שׂכר-למוד בעד הבנים. התורה שלו והזהב שלו, ובזהבו שלמנו בעד תורתו, ולא יותר… ואם מצא, שמו-יתברך, בעל-פקדון יותר אחראי, יפקידוֹ אצל אחרים…
וכדברה נעלם המבשׂר. והתעלה והציע את הענין לפני הבית-דין של-מעלה.
ויצא הפסק, שאין בעל-פקדון יותר אחראי מטוביה וזוגתו סריל, ונשאר הפקדון אצלם…
האוצר
מאתיצחק ליבוש פרץ
האוצר / יצחק ליבוש פרץ
השינה בתקופת תמוז, בחדר של ד' על ד' ביחד עם האשה והילדים – אינה תענוג גדול ואפילו בליל השבת. ולא יפלא, שהתעורר שמריל חוטב-עצים אחר חצות הליל, טובל בזעה ובלי נשימה… וקפץ תיכף-ומיד ממטתו, נטל את ידיו, חטף ושׂם על שכמו את החלאטיל – ונס יחף מן הגיהנם היבש החוצה.
בחוץ – דממה, התריסין סגורים, ומעל לעיירה הישנה רקועים שמים דוממים, משקיפים ארצה בעינים דוממות… ונדמה לו לחוטב-העצים, שהוא עתה ביחידות עם הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, ונשׂא עיניו למרום, ואמר:
– עתה, רבונו-של-עולם, יש לך שעת-הכושר להאזין בקולי ולברך אותי באוצר אחד מאוצרותיך הרבים.
עודו מדבר ולשון אש קטנה וקלה מתחילה לרוץ לפניו. מתגלגלת היא מן העיירה לחוץ, והבין שזהו האוצר שביקש… ואמר לרוץ אחריו. אבל תיכף-ומיד נזכר, ששבת היום, ופסיעה גסה אסורה, והתגבר על יצרו והלך לו בנחת אחרי האוצר… וראה זה פלא: כשעצר חוטב-העצים את מהלכו, גם לשון האש התחילה להתמהמה קצת ולא רצה עוד כבתחילה. והמרחק בינו ובין האוצר אינו משתנה: אינו מתארך ואינו מתקצר אף כל-שהוא. ושמריל מוסיף והולך. לפרקים הוא שומע קול קורא אליו מקרבו, מתוך כליותיו: שמריל, אל תהי שוטה, השתמש בשעת-הכושר. קח את החלאטיל, קפוץ, זרוק וכסה! אבל הוא מבין תוך-כדי-דבור, שזה הוא קולו של היצר-הרע, המסיתו לדבר עבירה, שאסור לקפוץ בשבת! ושמריל מסיר את החלאטיל מעל כתפיו, אוחזו בימין, מוכן ומזומן לזריקה, אבל, להכעיס את היצר, הולך הוא ביותר מתינות… ומה גדלה שׂמחתו, בראותו, שגם השלהבת הקטנה עושׂה כך…
וכך הוא הולך אחרי השלהבת הקטנה והולך, ויוצא אחריה את העיירה. הדרך מעוקלת קצת, עוברת שׂדה ואחו. והמרחק בינו ובין האוצר אינו משתנה אף כמלא-השׂערה, ואם יזרוק את החלאטיל לא יכסנו…
ושמריל אינו גורע עינו מן האוצר, המתגולל אַט, ובמוחו מתעוררות מחשבות שונות:
– לוּ השׂיג את האוצר, לא היה לעת זקנתו חוטב-עצים; כבר רפו ידיו… אם ישׂיג את האוצר, יקנה לזוגתו מקום בעזרת-הנשים. אין לה כלל-שׂמחת שבת ויום-טוב, אין לה מקום לשבת; רגליה כבדות, ואינה יכולה להתפלל בעמידה… הילדים נטלו את הכוח… ומלבוש חדש יעשׂה לה, וגם חרוז מרגליות יקנה לה… את הבנים ימסור לידי מלמדים יותר טובים, יותר הגונים; אולי ירחם, ויהיו מתמידים… בשביל הבכירה דבוֹשה יפנה כה וכה ויבקש אחר שדוך הגון… עתה היא נושׂאת את הסלים עם הפירות אחרי אמה, ואין לה פנאי גם לעשׂות את שׂערה, ושׂער לה – שתי קווצות ארוכות עד הקרקע… ועינים לה – כעיני צביה!
– מצוָה גדולה לחטוף את האוצר!
– גם זה היצר! – התנחם פתאום – אם עלה בגורלו, יזכה בו. ואם לאו – לאו. לוּ קרה הדבר בימי החול… ולוּ היה כאן יענקל שלו…
ינקעל שלו לא היה מחשה. הבנים בזמן הזה… מי יודע, מה הם עושׂים בכל שבת ושבת; הצעיר לא טוב מהבכור… את המלמד הוא עושׂה לחוכא-ואטלולא, וכשהוא רוצה לסטרו, הוא תולש את זקנו… ולמי יש פנאי להתבונן עליהם? כל היום נסר וחטוֹב… והוא מתאנח והולך. לרגעים הוא נושׂא עיניו למרום:
– רבונו-של-עולם, את מי אתה מנסה? את שמריל חוטב-העצים? אם רוצה אתה ליתן, תן!
ונדמה לו, שהלשון מתחילה להתמהמה קצת במהלכה… באותו הרגע נשמע קול נביחה של כלב. והוא מכיר את הקול, זהו הכלב מוויסוֹקא – הכפר הראשון אחרי העיר. ובאותו הרגע נגלו כתמים לבנים והתנועעו באויר-השחר הזך, – אלה הם בתי האכרים הלבנים, וכאן תחום-שבת.
– כן, כאן תחום-שבת.
והוא לוחש אחרי האוצר:
– לא, לא אלך אחריך עוד; אסור!… אינך שלי!… ולא ממקום טהור באת… הבורא, יתברך, אינו מתקלס בבן-אדם… זה הוא מעשׂה לץ, מעשׂה תעתועים…
ונמלא כעס על הבעל-דבר, וירק, ויפן לאחוריו, לשוב אל העיירה.
ואמר בלבו:
– לא אספר לאיש בביתי. ראשית: לא יאמינו לי, ואם יאמינו ילעגו לי, מה להם שבת! ולמה אתהלל בפני בן-אדם? הבורא יתברך יודע – ודי! ומי יודע, אם הפלונית שלי לא תבוא לידי כעס! נשים!
והבנים – בלתי ספק! רחמנא ליצלן, ערומים הם ויחפים, יתקלסו בו, והכעס יעבירם על “כבּוּד אב”… – לא, לא יגיד לשום בן-אדם! גם לרבונו-של-עולם לא יזכיר מזה כלל וכלל… אם עשׂה דבר טוב, יזכור הוא בעצמו…
ופתאום מרגיש הוא, שהוא מתמלא נחת, שכל איבריו מתמלאים אור של שלוה, ושל מנוחה נעימה.
– אוצר! הבל-הבלים… מה הוא אוצר? ממון! והממון מביא לידי חטא, הכסף – עבודה-זרה…
ורוצה הוא להודות לאל הטוב, שלא נתן רשות למשחית להעבירו על דעתו; שנתן לו לעמוד בנסיון… רוצה הוא להלל ולשבח, לשיר לכל-הפחות. ונזכר שיר של ילדות, את ה“אבינו מלך”, התחיל לשיר, אבל התבייש בפני עצמו, והפסיק באמצע. רוצה הוא להעלות על זכרונו איזו תפלה, איזה פזמון טוב. איזה “סיני”, ובתוך כך, והנה השלהבת, שעזב מאחוריו, מתגלגלת לפניו. ומתגלגלת היא לפניו בלאט, בנעימות… חוזרת היא לפניו אל העיירה… אל העיירה. והמרחק בינו ובין האוצר לא נשתנה: אינו מתקצר ואינו מתארך, כאילו גם האוצר רוצה לשׂוח קצת, לרוח הבוקר, לכבוד שבת, לשם תענוג… והשמים מתחילים להתלבן, והכוכבים זה אחר זה כבים, והמזרח מתאדם ומתאדם… כאילו נהר אור השתפך לארכו…
והשלהבת הולכת לפניו אל העיירה, ודרך הרחוב ששם ביתו, הנה הבית. הדלת, ששכח לסגור, עודה פתוחה. הנה היא קופצת על המפתן, נכנסת לתוך חדרו… ונכנס הוא אחריה… הנה היא מתגלגלת אט על הרצפה, אל תחת מטתו, ועומדת שם, מתנועעת על מקומה, כסביבון-של-חנוכה… אינה נסה עוד… ולוקח הוא את החלאטיל, בלאט-לאט, לבל יתעוררו הישנים, ומכסה את האוצר חיש, ובעד הסדק של התריס כבר מתגנב הבוקר בדמות קרני-זהב…
ויקרב וישב על מטתו, וידור נדר, שבמשך יום השבת לא יגלה את הסוד לשום בן-אדם, לבל יבואו, חס-ושלום, לידי חלוּל שבת… אשה לא תמשול ברוחה… הבנים – לא כל-שכן; תיכף ומיד ירצו למנות, לדעת: כמה… ואזנים לכותל… ועוף השמים יוליך את הקול החוצה, ותתפשט הבשׂורה בבית-הכנסת ובית-המדרש ובכל המנינים על אודות עשירות, מזלו של אדם וכדומה, וישׂוחחו, וידברו על זה, ויבואו, חס-ושלום, לידי בטוּל תפלה… ואחר-כך ישׂיחו בסעודה, ויזלזלו בנטילת-ידים ובזמירות ובברכת-המזון, ויחטיא את בני-ביתו ואת כל העיר – ובזה אינו רוצה בשום אופן! השתטח על משכבו, סגר את עיניו, הפך פניו אל הקיר… כאילו הוא ישן…
ובזכות זה לא נמלט האוצר. ותיכף אחרי ההבדלה, כשהרים את החלאטיל, נמצא תחתיו שׂק, ובשׂק כמה וכמה אלפים דינרי-זהב – המטה היתה ארוכה ורחבה – ונעשׂה חוטב-העצים בעל-הבטחון לגביר אדיר באדירים, ובא באחרית ימיו אל המנוחה ואל הנחלה.
אבל זוגתו מרננת לפעמים מרוב טובה:
– רבונו-של-עולם, האדם הזה יש לו אבן במקום לב! במשך יום ארוך של קיץ, לבלי הגד דבר, לבלי הוציא הגה קל! לכסות מאשת-בריתו…
והיא נזכרת, שבאותו ערב, בהתפללה “אלהי אברהם”, בכתה הרבה על עניה ומרודיה, אף אגורה שבורה אחת לא היתה בבית…
– הלא נזלו דמעותי כמים…
והוא עונה בנחת:
– ומי יודע? אולי בזכות זה, בזכות ה“אלהי אברהם” שלך ודמעותיך, לא נמלט האוצר…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ובאמת: מי יודע?
התאוה לבגדים
מאתיצחק ליבוש פרץ
בשֶבּרשין, הסמוכה לזאמוֹשץ, היתה אשה ושמה בּאשי-גיטל.
והיתה אותה באשי-גיטל ממשפחה הגונה, בת-טובים באמת ואשת חסיד.
ושם החסיד אלימלך.
ואותו אלימלך ממרחק יביא לחמו, סוחר היה ללייפציג, והנסיעה באותם הימים ללייפציג היתה כנסיעה בזמן הזה, לכל הפחות, למדינת-הים. ולכל-הפחות פעם אחת בשנה היה מרואי פני המלך, מאן מלכי? רבנן, הלא הוא הצדיק מלובלין. ואך לעתים רחוקות היה האיש בביתו. ורוצה להשתמש בזה הבעל-דבר, ולהביא את באשי-גיטל לידי חטא, רחמנא ליצלן.
ויודע החתן דנן, שבאם יבוא לפניה ויאמר לה: באשי-גיטל, עשׂי כך וכך, כלומר – עבירה גסה, בוֹז תבוּז לו. באשי-גיטל היא אשה כשרה וצנועה ובקיאה גדולה בהאותיות הקטנות של הספרים הקדושים בעברי-טייטש, ושומרת את ג' המצוות שלה כבבת עינה… וזכות הבעל, וזכות-אבות משני הצדדים! קצוּר הדברים: זהו דבר שאי-אפשר – צריך להתחיל בדבר קטן: רוצה הוא להכניס בלבה של באשי-גיטל תאוָה לבגדים. והנקל לו – החסיד אלימלך הוא איש עשיר, נותן לצרכי הבית ביד רחבה ומלאה, ואם אך תרצה…
וחכם הוא הבעל-דבר, ויודע שגם בנוגע לזה, אם יתייצב לפניה בפשטות ויאמר לה: באשי-גיטל, התקשטי בבגדים יפים – תצחק לו. באשי-גיטל יודעת, שלקשט צריך את הנשמה, חלק אלוה ממעל, ולא את הגוף, שהוא רימה ותולעה והיום כאן ומחר בקבר. ועל-כן הוא בוחר לשון ערומים, והקול קול היצר-טוב, אדרבה, לשם-שמים הוא מתכוון!
וגחן ולחש לה: באשי-גיטל, הוי יודעת, שהולך וקרב חג הפסח, זמן חרותנו, ומן הדין ומן היושר שתתקשטי לכבוד החג בשׂמלה חדשה. ראשית: מצוָה שישׂתכר העני החנוָני והאביון החייט, והשנית – והוא העיקר – שׂמחת יום-טוב; “ושׂמחת בחגך”, כתיב.
ומוסיף הוא ומפרש: בצאת ישׂראל ממצרים, מה עשׂו? שאלו כלי-כסף וכלי-זהב ושׂמלות… לשם מה? להתקשט לכבוד החג!
הדברים דברים של טעם; באשי-גיטל מסכימה. אופה היא מצות פחות מדאשתקד… מקמצת ב“כבּוּד” לכבוד יום-טוב, מקטינה את הסכום ל“מעות-חטין” – ועושׂה לה שׂמלה חדשה של משי עם שׂפה של כסף סביב, כמנהג הזמן והמקום.
אחר-כך: שבועות! זמן מתן-תורתנו! לכל הפחות – חרוז מרגליות טובות! חג הסוכות ממשמש ובא – השביס שעל מצחה צריך תקון, וליתר שׂאת היא מוסיפה גם שתי אבנים טובות לעגילי-אזניה – מה בכך?
וכיון שנתנה רשות למשחית, הוא לוחש לה, שאינה יוצאת ידי-חובתה בנוגע לשבת-קודש… כי גדול כבוד השבת ונעלה על כל החגים והמועדים; יום ששבת בו הקדוש-ברוך-הוא… הקדוש-ברוך-הוא הפסיק בבריאת העולם לכבוד שבת! הדברים נכנסים אל הלב, ובאשי-גיטל משתדלת לחדש איזה דבר לכל יום שבת; לכל-הפחות מטפחת-ראש חדשה… אחר-כך: ראש-השנה, הושענא-רבה – וכי אפשר להראות בעזרת-הנשים בלי קשורים-של-ראש חדשים, לבנים או תכולים? ויום הפורים הוא גם-כן יום-טוב; ימי החנוכה – לא כל-שכן! הדבר קטן הוא הנס, שנעשׂה לאבותינו בפך השמן? ואחר-כך – כל יומא דפגרא: חמשה-עשׂר בשבט, ל"ג בעומר… הרבה דברים חסרים אנחנו בגלות, אך לא “ימים טובים”…
ובהגיע התור לשיבת הבעל מהצדיק או מחוץ-לארץ, בודאי שצריך להתקשט. בת-ישׂראל כשרה מחויבת למצוא חן בעיני בעלה… ולבוש לחוד, ותכשיטין לחוד. ובנוגע לתכשיטין, יש לו להבעל-דבר נמוקים יותר טובים: האודם, למשל, יפה להריון קל; הלשם הוא אבן בוחן לבבות. האשה, שנושׂאת לשם, ויש לה הרהורי עבירה, הלשם תיכף-ומיד מתבקע. יראה אלימלך שלה, בבואו, שלא נכשלה, חס-ושלום, במחשבה זרה, שהלשם שלם! והספיר, כידוע – סגולה בדוקה לחכמה. שלא בפניו היא עושׂה חשבונות עם הסוחרים… טפשית באשי-גיטל איננה, אבל החשבונות לפעמים מסובכים ומטורפים; רוצים לרמות… והעיקר – האבן “פירטה”, המחבבת את הנושׂאת אותו על הבריות בכלל ועל הבעל בפרט…
קצור הדברים, באשי-גיטל סחָפה הגל – הבעל-דבר כבר עזבה לנפשה. אינה צריכה עוד לדחיפה מן הצד: היא צוללת… מקמצת היא יותר ויותר בצדקה, חושׂכת מפי הילדים, מוסרת את הבנים למלמדים גרועים בשביל שיעלה הדבר בזול, ומבזבזת הכל למלאות את התאוה שלה…
ולא אמרה עוד די. פיטרה את שפחתה המבשלת, ותזקוף על חשבונה בשעת פרעון את כל ההיזקות, שנעשׂו בבית במשך הימים על ידה במזיד או בשוגג, או גם שנעשׂו על-ידי אחרים… ותביא אל ביתה יתומה עניה, והיא שארת-בשׂרה. נכמרו רחמיה עליה, על העזובה מאב ואם… תשרת היא בביתה! ושׂכירות לא תתן לה: רוצה היא לגדלה, לעשׂותה “אדם” – וכשתגיע לפרקה, ויזדמן שדוך הגון, תעניק לה מכל טוב, ותשׂיאנה. בכבודה ובעצמה תוביל אותה אל החופה, למזל-טוב, ותרקד לפניה בחלה קלועה… והעבידה את היתומה בפרך ואת שׂכרה נתנה במלבושים…
ובעלה, החסיד אלימלך, אינו יודע מכל הנעשׂה בבית. וכה עברה שנה אחר שנה, עד שנפל דבר וחלתה באשי-גיטל; לא יכלה להניע רגל.
כנראה ביקשו משם להצילה; המחלה באה לפתע-פתאום. פעם אחת בבוקר רוצה באשי-גיטל לקום ממטתה, ואינה יכולה – הרגלים בולי-עץ; ונלאו כל הרופאים והמומחים שבעולם להבין פשר דבר: אשה בריאה בכל גופה, ישנה, שותה ואוכלת כאחד האדם, והרגלים נקיות, אין פצע וחבורה, בלי סדק כחודו של מחט, ובלי כתם – לנוע אינן רוצות.
פתחו לה פתח לעשׂות תשובה: נתנו לה שעת-הכושר להתרפאות ממחלת-הנפש. אשה אינה יוצאת מפתח ביתה לשוק, לעזרת-הנשים, שומרת את מטתה – לאיזה צורך תתלבש ותתקשט? אין אשה מתיפה בשביל כתלי-הבית!
אבל באשי-גיטל, כנ"ל, כבר סחפה הגל.
באשי-גיטל יש לה בטחון. מאמינה היא, שהיום או מחר תתרפא ותקום ממטתה… והיא עושׂה לה מלבושים כמקודם… החנוני מביא את הסחורה והחייט את הלבוש לביתה; מביאים לה תכשיטין והיא קונה… ואת הבגדים והתכשיטין מוציאים יום-יום מן המלתחות והארגזים, ומציעים לפניה על כסאות ושולחנות, והיא שוכבת, ועיניה רואות ומקבלות נחת…
והיתומה עובדת בפרך!
ויהי היום, ובאשי-גיטל שוכבת על מטתה, ורואה בבגדים השטוּחים לפניה, ופתאום נבהלה ממראה עיניה: על הבגדים, היותר יפים והיותר יקרים, נמצאו רבבים, סימני כל מאכל ומשקה. באחדים מהם נמצאו גם קרעים. ותצעק באשי-גיטל צעקה גדולה ומרה. ונאספו כל השכנות לקולה, ועיניהן רואות את האסון הנורא, ואמרו הנשים פה אחד, אין זאת כי אם “המים ההולכים לאט, מעמיקים לחפור”, כלומר: אותה היתומה המשרתת, אותה הילדה השותקת תמיד, שאינה משה כל היום מעל מטתה של החולה, ואזניה קשובות תמיד לקולה, ורגליה רצות אך למלאות רצונה – שאותה הילדה אך מתנכרת והצניעות והדרך-ארץ אך סתר-פנים לה. ומה היא עושׂה? בלילה-בלילה, בנפול תרדמה על הגבירה והילדים, היא גונבת את הבגדים ממקומם, לובשת אותם, ומתייפּה בהם, ויוצאת בהם למקומות של חטא, במקומות שזוללים שם וסובאים, והולכים בשרירות הלב…
ומתנפלות כולן על היתומה, ומחרפות ומגדפות אותה, וקוראות לה בשמות של גנאי, שאי-אפשר להוציא מן הפה ולחוץ, ובפרט לכתוב ולהדפיס, ומכּין אותה, ושׂורטין, כדרך הנשים, ואוחזין בה, ומובילין אותה אל המרא-דאתרא, לאמור: חטא חטאה הנערה, מלאה היא תאוות ופשעים כרמון, כה וכה עשׂתה… כי למי בלעדיה היתה האפשרות לגנוג את הבגדים? וראיה לדבר: הביטו בפניה הכחושים, הלא כולה צנומה, כאילו שוּלח בה רזון… ולמה? כלום שפחה היא בבית זרים? הלא בצל-קורתה של גבירה קרובה היא, של בעלת-רחמים ופזרנית, זוגתו של החסיד אלימלך, מה יחסר לה? ומדוע נופלים פניה?
ולוקחים את היתומה, ומגלחים ראשה, להמאיסה על העוגבים, ומשלחים אותה מן הקהלה הקדושה בשריקות ונאצות וקללות, כנהוג… יש דין בישׂראל!
ובמשך כל הזמן ההוא, כמובן, לא היה החסיד אלימלך בביתו, לפי שכשנפלה באשי-גיטל למשכב ואזלה יד הרופאים מלהושיע, עזב החסיד אלימלך את עסקיו ואת ביתו, ונסע ללובלין. ובפירוש אמר: לא אזוז מכאן, עד אשר יבטיח לי, שתתרפא באשי-גיטל…
והוא הולך ושב, ואין מענה… אבל פעם אחת אומר לו הצדיק:
– שוב הביתה, אלימלך, והבא הנה את החולה.
ומה היתה הכּוָנה? פשוט: הצדיק הזכירה לא אחת ושתים, התפלל בעדה – ואין פועל-יוצא. ובזה לא הסכין הצדיק מלובלין. ורע מזה: לפעמים בשעת התפלה נדמה לו, שיד שלוחה ממרום חוטפת את תפלתו וטופחת בה על פניו… רואה הוא, שהמניעה גדולה, לפי שנסגרו כל השערים. אין זאת, כי-אם גדול החטא וגדול הקטרוג. וכשהתייצב ושאל שם אחת ושתים: היתכן? מה עשׂתה האשה? ואין מענה – שאל את אלימלך, וזה נכון להשבע בנקיטת-חפץ, שזוגתו אשה כשרה, צנועה וצדקנית…
והצדיק מלובלין, כידוע, היה מומחה גדול בחכמת-הפרצוף, ואמר: אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם תבוא לכאן ואתבונן… הכרת פניה תענה בה. וכך הוָה.
החסיד אלימלך נסע תיכף ומיד הביתה, ושׂכר עגלת-צב, כדרך הגבירים. והציעו את העגלה בפנים כמטה: תבן וכרים וכסתות. ושני זוגות סוסים אסרו אליה… ובעיירות הקרובות, באישבּיצא, בקראסנוֹסטב וכדומה, מוכנים סוסים לחלופין… ונוסעים. הסוסים דוהרים כנשרים, בעל-העגלה אינו מניח את השוט – צריך לבוא ללובלין ב“כי-טוב”…
ונוסעים הם. ובדרך, בהיותם ביער סמוך ללובלין, נפתחו ארובות השמים ונפל פתאום שלג רב, ויכס את עין הארץ… אין דרך ואין מסלה, והם תועים כמה שעות, ואחר-כך נאחזו בסבך היער, ואין לנטות ימין או שׂמאל… ומעל לראשם – שמים מעוננים, אין ירח ואין כוכב, אין מורה דרך. ומתחת פרושׂה כשׂמלה לבנת השלג, והסוסים רועדים מעיפות וקור, ובעל-העגלה מחרף ומגדף את הליל ואת השלג, ואת היער, ומקלל את בעליו… ואחרי-כן ירק והניח מידו את השוט ואת המושכות, ויקשרם בפאת העגלה, וישכב, ויתכס, ויישן; כה יעמוד עד בוקר. ועל החסיד אלימלך וזוגתו נפלה אימה חשכה, כי היער הסמוך ללובלין היה אז יער גדול באמת, השׂתרע על כמה וכמה פרסאות, והיה תמיד בחזקת סכנה מחיות רעות וגזלנים. והתפללו בדמעות שליש והתוַדו, והפקידו את נפשם ביד ה'… עודם מתוַדים, ופתאום אור נראה מרחוק. והאור הולך הלוך וגדול, הולך וקרב ומתרבה. ניצוץ ועוד ניצוץ, ואחר-כך כמה וכמה ניצוצים, הנה זכוכית של חלונות – אין זאת, כי אם בית-מרזח בקרוּב מקום. וחיתה נפשם של הזוג, ובעל-העגלה נעור ולוקח שנית את המושכות ואת השוט, ונוסעים כנגד האור. ובנסעם, הולך וקרב אליהם קול-נגינה. אחר-כך נשמעו גם קולות בני-אדם, שירים וצחוק, מיד נראה גם בית-המרזח בחלונותיו הבוערים באש – ונפל עליהם פחד שנית, כי אמרו: “פריצים” מתהוללים… ובשעת חדותא מסוכנים הם יותר מן החיות הרעות והגזלנים…
אבל הם מטים אוזן, והקולות של יהודים, והשירים – שירים של משתה ויום-טוב ליהודים… הנה קול בדחן מבדח את הבריות… ודובר דברי כבושים באזני הכלה… הנה מכריזין: שבת! שבת! וקוראים לרקידה עם הכלה…
וראו בחוש, שהעסק עסק ביש; ששם חתונה של שדים… בימים ההם היערים היו יערים, והדרכים פשוטות ולא דרך המלך, ובלילות היו נוסעים אך לעתים רחוקות… וחתונות כאלה בחורבות בתי-מרזח מעשׂים בכל יום…
ואמר החסיד אלימלך אל אשתו באשי-גיטל, ושניו דא לדא נקשן:
– הוי יודעת, באשי-גיטל, שהדבר הוא כך וכך, וסכנת נפשות… בלי-ספק יצאו לקראתנו, ויזמינו אותנו אל החתונה… הוי יודעת… שאסור לטעום מהכּבּוּד שלהם, ולענות אף בהגה קל על כל שאלותיהם וטענותיהם…
אבל גם באשי-גיטל יודעת מזה, ומרחפת היא בין החיים והמות, והם יושבים ומחשים, ומחכים… ובינתים יצאו באמת מן המרזח המחותנים והמחותנות והקרואים, והמנגנים, כל המקהלה עם הבדחן בראש, ובידיהם אבוקות דולקות, והם סובבים את העגלה, מרימים את המכסה: שלום עליכם! שׂמחה וגדולה: ברכו אותנו בברכת מזל-טוב, היו קרוּאים נכבדים, קחו חלק בשׂמחתנו… אל תביישו את החתן, אל תביישו את הכלה… אין מענה! המחותנים מבקשים, החתן והכלה מבקשים, המקהלה מנגנת, הבדחן מבדח, היער מתמלא נגונים וחרוזים, והם מחשים! משרתים ומשרתות מביאים ומציעים לפניהם כל מיני מטעמים על טסי כסף, בכוסות של בדולח, מפצירים, מגישים עד הפיות, וריח המאכלים נודף כבשׂמים – קחו, טעמו, עשׂו ברכה – אין מענה!
אבל פתאום, כשהרימה באשי-גיטל את עיניה, ותרא שהנשים של החבריא – הכלה, המחותנות והקרובות – מלובשות כולן בגדי השבת והיום-טוב שלה, בגדי החמודות, סמוּט ומשי; ושאינן נזהרות, ושופכות עליהם משקה, ומאחיזות אותם באופני העגלה המשוחים בזפת, – לא יכלה להתאפק עוד, כשל כוח הסבל ותצעק מרה:
– רוצחים! גזלנים! כל עמלי ויגיעי הולך לאבּוּד…
ליותר מזה לא נצרכה… מתה למחצה הובאה ללובלין לפני הצדיק… והוא, זצ"ל, אך הביט בפניה, וראה, וידע הכל, ואמר להעולם: ראו גם אתם וקחו מוסר… וספּר להם דברים כהוָיתם… את אשר עשׂתה ואת אשר עבר עליה… ובת ישׂראל – אמר – בת ישׂראל כשרה, כשהרחיב לה השם-יתברך, והיא עושׂה לה מלבוש חדש, נותנת את הישן לעניים… בת ישׂראל כשרה אינה מתלבשת לנוי בלבד… ואינה עושׂה מלבושים לתלות אותם במלתחה או להטמינם בארגז… ואם עושׂין כך, באים בלילה רוחות רעות, שדין ולילין, ולוקחים את המלבושים, ומתלבשים בהם, ומרקדים על חתונותיהם ומשתיהם… לפי שיש להם שליטה על כל מלבוש שאינו מן הצורך…
וכששמעה זאת באשי-גיטל, הצדיקה על עצמה את הדין, ונתנה תודה לפני בעלה הצדיק וכל העולם על החטא, שחטאה בתאוָתה לבגדים, ועל המעשׂה הרע, שעשׂתה בשוגג להיתומה, ויצאה נפשה בדברה – תהי מיתתה כפּרתה…
ותיכף אחר השבעה נקרא אלימלך לפני כסא קדשו של הצדיק. ואמר לו הצדיק, שאם רוצה הוא לתקן את נשמתה של אשתו, יסע לביתו תיכף-ומיד, ויחפשׂ בכל מיני חפושׂין בעירות הקרובות של הסביבה, עד שימצא את היתומה, שהתביישה בחנם ועל לא דבר, ויבקש ממנה סליחה ומחילה וכפרה, ויכתו עמה תנאים, ואחר-כך יקדש אותה כדת משה וישׂראל, ותהי לו לאשה ולבניו לאם, ותגדל אותם – את הקודמים ואת הבאים – לתורה ולחופה ולמעשׂים טובים.
עינים מושפלות
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
לפני שנים רבות, בכפר סמוך לפראג, היה איש יהודי, ושמו יחיאל-מיכל, והיה מחזיק את בית היין שם.
ואדוני הכפר לא מן הזאטוטים הוא, אלא שׂררה באמת – גראף. ובצל כנפיו מתפרנס אותו יחיאל-מיכל בשפע ובכבוד.
ויחיאל-מיכל איש תם וישר ובעל-צדקה. ביתו בכפר פתוח לרוחה לעובר-ושב, וידו פתוחה לדל. וכשהוא בא עם בני-ביתו לחגים לפראג, הוא מבזבז הרבה לצדקה.
והיה בזכות זה יוצא-ונכנס קצת בביתו של הרב דמתא, הוא גם ריש מתיבתא בפראג, וקונה אצלו אתרוגים, מצה שמורה… ושוקל על ידו נדבות הגונות בשביל הישיבה…
והרב מפראג, כידוע, היה צדיק אמתי, אדם שדבריו נשמעים למטה ונזקקין לו למעלה – ויחיאל-מיכל, שהיה ח שׂוך-בנים זכרים, רחמנא ליצלן, נגש פעם אחת אל כבוד תורתו וצדקתו, וביקש ממנו והפציר בו, שיתפלל בעדו בשביל זה…
והוא מרכּין ראשו כנגד הרב: כבר הלבינו שׂערותיו ובן אין לו עוד…
והרב צופה ברוח הקודש, ורואה שיחיאל-מיכל, כשיהיו לו בנים זכרים, לא ישׂבע מהם נחת כל עיקר, ובנים זכרים כאלה, טוב להם שלא נבראו, והוא משיב את פניו ריקם:
– אי-אפשר!
וכשפניו של יחיאל-מיכל נופלים, הצדיק מפצה אותו ואומר:
– ותחת זה – הלא בנות יש לך?
– הן…
–…כשתגענה לפרקן, ואתה לא תקפוץ יד, ותקצוב נדוניה כדבעי למיהוי, ואלי תבוא – אבחר לך חתן מן הישיבה, שלא תתחרט!
מילא, גם זה עסק לא ביש!
יחיאל-מיכל חזר לביתו, סיפּר לאשתו כך וכך… ולהזוג שתי בנות, ועושׂה הזוג שני צרורות – צרור לבת, וקובצים על יד…
וכשהגיע התור, ובצרור הבכירה היו חמש מאות דינרין, ענה יחיאל-מיכל ואמר לזוגתו דבושה:
– זוגתי דבושה, תהי נא השעה מוצלחת, הגיע התור להשׂיא את הבכירה.
ועושׂים חשבון: שלוש מאות נדוניה, שתים – להלבשת חתן וכלה ולמתנות, השאר – רח"ש, הוצאות-החתונה וכדומה. וסעודה לעניים יעשׂה, שפראג תראה ולא תשכח עד ימות המשיח…
צריך איפוא לנסוע אל הצדיק.
אבל הלשון מהירה והדברים יגעים. מניעות מכל צד, כמנהגו של עולם. הגראף אינו עושׂה קטנה או גדולה בלי “יד-ימינו” יחיאל-מיכל, והוא שולח אותו לשׂר זה ולשׂר אחר, ועסקיו רבים – ובינתים יורד שלג ומכסה את הדרכים. גשמים יורדים והעגלות טובעות בים… וימי-אידיהם מקיפים ובאים, אי אפשר לעזוב את בית-היין… קצוּרו של דבר, הענין מתנהג בעצלתים.
ובין כך וכך קרה מה שיסופר להלן.
ב
ראויה אמנם בתו הבכירה של יחיאל-מיכל, נחמה’לי שתחיה, לקבל את בן-זוגה מהישיבה בק“ק פראג, ממבחר בניה. נערה בעלת לב טוב ומזג טוב. ומעיניה הטובות נשקפת נשמה טובה, נשמתה של בת ישׂראל צנועה וכשרה, והיא נשמעת להוריה, ולכל אשר יצווּה הטובים והכשרים מן העוברים והבאים בצל קורתו של יחיאל-מיכל. בקיאה היא ב”צאינה-וראינה" כב“אשרי”, מפרישה חלה על צד היותר טוב, ומברכת בכוָנה בערבי-שבתות על הנרות (שהתירו לה, לשם סגולה, כי נחפז יחיאל-מיכל להכניסה לחופה, שיהא חתן בן-תורה סמוך על שולחנו, כיון שאין לו בן), ועל כל אלה – יפת-מראה ויפת-תואר – לא כלה כמוֹת שהיא, אלא אבן-טובה…
והצעירה באותה שעה…
איני רוצה, חס-ושלום, לתלות בוקי סרוקי בבת-ישׂראל… עוד לא נמצא בה גם שמץ דבר רע, אבל – אין הדבר כשורה… הבת הצעירה מלכה’לי בריה משונה היא. שוקעת וטובעת היא תמיד בהרהורים ובמחשבות, עֵרה היא ומתהלכת כאלו היא ישנה וחולמת. מאבדת מה שנותנים לה ומה שהיא לוקחת, מדברת ומפסקת, ושוכחת את הענין… ועל-פי הרוב מתהלכת שפי, מנועעת ראש, וכשקוראים לה, היא מתחלחלת כאלו החרידוה פתאום מעולם אחר… ועינים לה גדולות, פתוחות אל חלל-האויר, ואין יודע מה היא רואה שם…
והיה גם קצת התחלה של דברים מגונים, אי אפשר לכסות…
אוהבת היא לשבת בבית-המזיגה. קשה להוציאה משם. ויושבת היא, כששוכחין אותה, שעות רצופות בערב ובלילה. ועיניה הגדולות והפתוחות נתונות במעגל המחולות, בזוגות המתהוללים, ואזניה קשובות למנגינות ולשירים של קלי-הדעת… וכשמרגישים בה, ומוציאים אותה משם בחוזק-יד, ומוליכים אל החדר הסמוך, ומשכיבים אותה בעל-כרחה במטה אחת עם הבכירה נחמה’לי, הילדה עוצמת עיניה, עושׂה עצמה כאלו היא רוצה לישון באמת, כאלו היא ישנה, אבל תיכף-ומיד, כשהיא מרגישה שנחמה’לי אחותה נרדמה, היא קופצת מן המטה, רצה, בקיץ ובחורף יחפה ובכותנתה האחת על בשׂרה, אל חור המנעול, אל סדק שבדלת, וכופפת עצמה ומביטה, ומקשיבה אל הנעשׂה שם… מרגישה בה אמה שנית, לוקחת אותה בזרועותיה ומשליכה על מטתה, – ודבושה מרגשת, שהנערה קודחת כולה ועיניה ממלטות רשפי-אש…
ואין דבושה יכולה לכסות את הדבר מבעלה יחיאל-מיכל, ומספרת היא לו: כך וכך… ונאנח יחיאל-מיכל:
– הרי אי אפשר להשׂיא את הצעירה לפני הבכירה…
דעתה של דבושה, שצריך לנסוע לפראג ולשאול בעצת הצדיק. יחיאל-מיכל מסכים: אין הדבר קל בעיניו כל עיקר… אבל הלשון, כנ"ל, מהירה והדברים יגעים, מניעות אחרי מניעות מתרגשות ובאות, עד שקרה דבר לא טוב. כמו שיבואר.
ג
להאציל – אדוני הכפר – היה בן-יחיד… אם בנות היו לו איני יודע, ואין זה שייך אל הענין…
והבן, כנהוג בזמן ההוא אצל השׂררות, מתחנך בחוץ-לארץ, בפאריז הבירה שבצרפת. בין-הזמנים שלהם – אותו הבן שב אל ארצו ואל נחלתו, נחלת אביו, להנפש מרוב עבודתו בלמודיו, כביכול…
ומה עושׂה הבן בשעת-כושר כזו?
אביו השׂררה נתן לו במתנה סוס לבן כשלג ונשק מבריק כאור החמה. והוא טס בשׂדה וביער וצד ציד חיה ועוף. מן הבשׂר עושׂים במטבח מטעמים לשולחן השׂררה, ואת העורות מקבל יחיאל-מיכל משם בחצי חנם…
מה יעשׂה הבן שלא ישועמם?
ופעם אחת, בשובו על סוסו הלבן מן היער, כחום היום, עולה על דעת הבחור, לסור אל בית-המזיגה של יחיאל-מיכל, ולהשיב נפשו בכוס שכר… והוא קופץ על יד הבית מן הסוס, קושרו אל הגדר, ונכנס ושואל:
– כוס שכר!
יחיאל-מיכל מתחלחל, משתחווה בפיק-ברכים, מוזג ומגיש את הכוס ביד רועדת, והגראף הצעיר נוטל, מגיש אל פיו וטועם, ופניו מתכרכמים: במרתפו של אבא יש שכר טוב מזה… ואין ספק שהיה שובר בכעסו את הכוס על קדקדו של יחיאל-מיכל, אבל באותו הרגע הרגיש פתאום במלכה’לי, שישבה לה בחשאי בפנה, ולבבו נהפך עליו. כעסו עבר, פניו הזהירו, העמיד במנוחה שלימה את הכוס והוציא מכיסו וזרק על השולחן דינר-זהב מבריק ומצלצל…
– משה – שאל (אצל האצילים כל יהודי הוא משה) – זאת היא בתך?
– כן, אדוני הנאור…
והצעיר הלך לו…
הלך ושב ליום המחרת. וכך ביום השלישי… טועם מן הכוס, מעיף עיניו על מלכה’לי, זורק דינר-זהב ויוצא…
מעצמו מובן, שמצפינים את מלכה’לי. הצעיר בא, מלכה’לי איננה ופניו זועפים. אחרי איזה ימים הפיל דבר, שלפי דעתו, יחיאל-מיכל משלם מעט בעד בית-היין… ומספּר, שהיהודים באים מפראג ומציעים הוספה.
ויחיאל-מיכל יודע שהדבר אמת… יהודים באים ומציעים, אבל הגראף הזקן אינו נשמע להם. יושב לו יהודי בכפר ומתפרנס, מה כולי האי? יתפרנס לו… ומבין יחיאל-מיכל אל מה המלין מרמזין, ובשׂרו נעשה חדודין-חדודין ושניו דא לדא נקשן…
עכשיו אין עוד עצה ותחבולה, צריך לנסוע לפראג. המצב מסוכן… אבל שוב היו מניעות, עד שפעם אחת פנה הצעיר אל יחיאל-מיכאל ואמר:
– משה, שם בתך שראיתי, אסתר?
– לא, אדוני הצעיר, – מלכה!
– יהי נא! אסתר המלכה… דמה לך, יהודי, ששמה אסתר, ואתה – מרדכי… ואני, כמו שאתה רואה אותי – המלך אחשורוש… והמלך אחשורוש חשקה נפשו באסתר המלכה… אמנם, מרדכי שלי, כתר מלכות בראשה לא אתן. אבל את בית-היין תקבל לצמיתות…
כלה ונחרצה: יחיאל-מיכל אוסר את עגלתו עוד הלילה.
ד
בבוקר – והוא בבית הצדיק.
– צפרא טבא, רבי – –
הרב שונה בספר, מעיף עינו:
– אַ, יחיאל-מיכל, צפרא טבא, יחיאל-מיכל… מה יום מיומים?…
– רבי, המותר להשׂיא את הצעירה לפני הבכירה?
הצדיק מכסה את הספר במטפחתו, כשהוא מחייך:
– “לא יעשׂה כן במקומנו”… מעשׂה יעקב ולבן…
– רבי, ובשעת הדחק?
– דהיינו?
– דהיינו? – –
ומספר יחיאל-מיכל את כל הנעשׂה אצלו בכפר, על דבר הצעירה ובקוּריה בבית-המזיגה, ומקרהו עם האציל הצעיר…
– מילא – עונה הרב אחר דומיה קלה – מובן מאליו: בשעת-הדחק שאני…
– אם כן, רבי, חמש מאות דינרין בצרורה של הבת, הבה לי חתן…
– מן הישיבה?!
– כאשר הבטחת…
– אי אפשר, יחיאל-מיכל!
יחיאל-מיכל קופץ ממקומו כנשוך נחש:
– משום מה, רבי, משום מה? בבתי לא נמצא כל חטא… עץ רך, לכל אשר יטוּה…
– כן, כן… כנים דבריך – מרגיעו הצדיק – לא עלה, חס-ושלום, על דעתי להרשיעה… אבל…
– אבל מה, רבי?
– אין זה ענין לבן-ישיבה… שב, יחיאל-מיכל, ושמע, לטובתך אני מתכוון! דמה לך, יחיאל-מיכל, שאני עומד בדבּוּרי. הבטחתי לך – הרי שלך לפניך! שׂשׂון ושׂמחה, חופה, סעודה, שבע ברכות… ואחר כך?
– ישב לו וילמוד תורה…
– בוַדאי, תורתו – אומנתו. אבל איפה יהי מקום מגורי הזוג? אצלך בכפר?
– אי אפשר, כל זמן שבן האציל שם… אבל הוא שוֹב ישוב לפאריז…
– מי יודע? בן אציל אינו מבטל את תאותו מפני למוּדו… יתכן, שישב לו ויחכה עד שתפול הצפור בפח… ועם יסע לזמן או לשנה – הוא שוב ישוב, ומפני אשת-איש לא יִבּהל… הם אינם מוַתרין על תאות לבם… ובלעדי בן האציל, בית-המזיגה בעצמו?
– כן… כן…
מודה יחיאל-מיכל.
– ובכן, ישב הזוג בפראג, או בעיר אחרת. אתה תשׂכור להם מעון, וגם תפרנס אותם ביד רחבה ומלאה. ומה יעשׂה הזוג? האברך ילך אל בית-המדרש וישב לו על התורה ועל העבודה, ובת-זוגו? הולכת בטל ובאה לידי שעמוּם, ועל ידי זכרונות לא טובים – לידי הרהורים רעים. הלא כן? היצר-הרע, יחיאל-מיכל, הוא כאותה חזרת, נזרעת פעם אחת והיא עולה מדי שנה בשנה. בו צריך לגעור…
– ומה לעשׂות, רבי?
– בתך, יחיאל-מיכל, צריכה לבעל אחר לגמרי, וצריכה לבית של חם וחמות, של עינים רואות ואזנים קשובות, חוץ מהשגחת הבעל. וצריך שיהיה בבית גם מעט מן העולם-הזה… בהיתר, בתכלית הכשרות, אבל מעט מן העולם-הזה. לכך הסכינה…
– ועל כן, מסיים הרב, זאת אעשׂה בשבילך, אשלח לקרוא לשדכן מהיר, ילך וידבר נכבדות בבני בעלי-הבתים. אני בעצמי אומר לו, לאן יפנה… ואת הקדושין, בשעה מוצלחת, אסדר בעצמי… ותחת זה, כהגיע תור הבכירה, – אתן לך חתן מן המובחר…
והשמש נשלח, והשדכן בא – ועוד בו-ביום נעשׂה קנין…
ה
את פי מלכה’לי, מעצמו מובן, לא שאלו.
ומלכה’לי משתאה על החייט שבא אל בית אביה, ועל השׂמלות שהוא תופר לה ומודד. ופעם אחת, עוד לא עלה עמוד-השחר, ובני הבית השכימו, מעירים גם אותה… מה זאת? מבהילים אותה!
– צריך לנסוע לפראג…
– היא משתאה ונוסעת, כדרכה…
וכשהבינה את הדברים שבגוֹ, גם כן לא אמרה כלום…
מלכה’לי מחשה, כאלו נסגרה נשמתה בקרבה על מסגר.
מהנעשׂה בקרב לבה פנימה אין יודע. האדם רואה לעינים. ולמראית-עין, הלוַאי שתרבינה כמותה בישׂראל. בת ישׂראל צנועה ומוכתרת בכל המעלות. חיורת היא יותר מדי – לוית-חן ליופי. עיניה מושפלות תמיד, ריסיה מכסים את עיניה בכל עת – ביישנית היא… ועוד חן-של-כלה עליה.
עברו ימי המשתה, ימים על ימים, ועוד דבריה מועטים. עונה הן או לאו, ועל-פי הרוב בתנועת ראש, – כך בראה היוצר… שתקנית היא וסייג לחכמה שתיקה. והעיקר, שלב בעלה טוב לה. יפת-תואר היא! וצנועה – טועמת ממה שנותנין לה, לוגמת ממה שמוזגין לה, מתלבשת במה שאומרין לה, ואינה עושׂה אף פסיעה קלה בלי חמותה וגיסותיה…
ובשבת, כשהיא צועדת בלוית-חן ובנחת אל עזרת-הנשים, עטופה סמוּט, ועגוּלי-אזניה מתנוצצים באור היום, וצוָארה הצחור מקושט בחרוזי פנינים – הנשים עומדות בשורה ולוחשות:
– בת-מלכה!
והיא, כאילו לא אליה מתכוונין. הפנים חיורים, העינים מושפלות… בלי פנוֹת לימין או לשׂמאל.
באה אל עזרת-הנשים, עומדת על יד השׂבכה, לוקחת את סידוּרה המכורך יפה, בעל הקצווֹת המוזהבות, פותחת באצבעותיה הארוכות את הווים, ושׂפתיה נעות, נעות…
ובכל ימות השבוע, ומדי ערב?
– איפה אַת רוצה לטייל היום, מלכה’לי?
אחת היא לה. היא תלך אל אשר ילכו.
הולכים אל ה“מקום”. חנויות של תכשיטין, בחלונות כל מיני עדיים. החמות והגיסות עומדות ומסתכלות… גם מלכה עומדת, אבל אינה מסתכלת… היא מבטת אל חלל-האויר…
ואומרים: למה לה תכשיטין? היא בעצמה אבן-יקרה!
ובכן מלבר – הכל כשורה, לפנים מן השורה. טהורה ובהירה כעין הבדולח! ומתברכין בה: מי יתן ותרבינה כמותה בישׂראל…
ובפנים?
בפנים, רבותי – התולעת…
בית-המזיגה, מנגינות, שיר ומחול… מכה התוף, הכנור מתגעגע…
והעיקר – בן האציל… הוא הקיר המבדיל בינה ובין עולמה בפראג…
משפילה היא את שמוּרות עיניה – בעזרת-הנשים, על יד השׂבכה, בשעת התפלה; או בערבי-שבתות, בשעת הדלקת הנרות; או במוצאי-שבת, כששׂפתותיה דובבות “אלהי אברהם”, ובכל עידן ועידן, ותיכף ומיד היא בעולם אחר, בעולם הדמיון… בבית-המזיגה היא, מחוללת במעגל… יוצאת ומתגנבת אל בן האציל, המחכה לה בין השׂיחים… דוהרת עמו על סוסו הלבן, ומגמאה שׂדה ויער…
נגש אליה האברך. נפשו קשורה בנפשה…
– מלכה’לי שלי…
ותיכף-ומיד היא סוגרת את עיניה, חובקת ונושקת…
אבל את מי חובקת היא ונושקת?
את בן האציל שבקרב נשמתה…
ומתחנן לפניה האברך. אל עיניה היפות כלתה נפשו: “פתחי לי, יונתי תמתי, את שערי גן-עדנך, את עיניך!” אינה רוצה בשום אופן. רוצה הוא לעמוד על דעתו, מתחיל להשתמט קצת מבין זרועותיה, אינה נותנת. הזרועות מחזיקות בו כצבתות… פחד פתאום נופל על האברך, והיא – דובבות שׂפתותיה:
– אצילי, נשרי…
והוא מתפתה. חושב הוא, שמאהבתה העזה היא קוראת לו: אציל ונשר… לישנא דכפר – לשון השׂדה. יהי כרצונה… את עיניה אינה פותחת, מחמת צניעות. מתוך בושה… עוד לא הסכינה…
וכך עוברים ימים ושנים. מלכה היא קנין בעלה האברך, אבל נשמתה מסורה לאחר, לבן האציל…
משל למה הדבר דומה? לתפוח שגדל על העץ, ולמראית עין – תפוח מזהיב, מזהיר באור החמה, תאוָה לעינים, וריחו כריח הבושׂם… אבל בתוכו פנימה? – את תוכו אוכלת התולעת…
חיים אחרים לגמרי נפלו בגורלה של אחותה הבכירה…
ו
עברו ימי-המשתה בפראג. יחיאל-מיכל עם שארית מטבעותיו שב הביתה, אל בית-המזיגה. והנה על גבול הכפר מונחים כלי-ביתו, ושומר עליהם אחד מעבדי הארמון.
– מה זאת?
– בבית-היין יושב יהודי אחר!
בזמן שהיה יחיאל-מיכאל בפראג, נזדמן יהודי מפראג אצל האציל, הציע הוספה. האציל הזקן אוטם אזנו משמוע, אבל הבן מפציר באביו: יחיאל-מיכאל כבר אכל דיוֹ, ישׂבע גם יהודי אחר… סוף כל סוף האציל נתפתּה, קבּל מעות וחתם ספר, שטח-חכירה…
רוצה יחיאל-מיכאל לרוץ אל האדון, אבל השומר חוסם את דרכו: אסור! חזקה עליו מצות האציל…
יחיאל-מיכאל מבקש, מפציר, רוצה לעבור בחזקה, אבל השומר מסיר רובה מעל שכמו.
– ירה תיָרה! כן ציוה האציל הצעיר!
והשומר הוא מכרו הטוב של יחיאל-מיכאל, אחד מבאי-ביתו, ועכשיו הוא מחזיק כנגדו את הרובה…
– אל תביאני, יחיאל-מיכאל, לידי שפיכת-דמים! אסור לעבור, בנפשי הוא!
כלה היא איפוא ונחרצה.
מעמיס יחיאל-מיכאל את כלי-ביתו על העגלה, שבא בה, ופונה אל כפר אחר, אל אציל אחר. פותח לו שם חנות קטנה של מכולת, של צרכי אוכל-נפש לאכרים ומיני סידקית… עוזב את החנות על-יד אשתו ובתו, והוא בעצמו שב על עקבו להתדיין עם הגראף התקיף ממנו – בערכאות, ועם משׂיג-גבולו היהודי – בבית-דין…
וכנ"ל: הלשון מהירה והדברים יגעים, ובפרט כשהכיס ריק… יצא יחיאל-מיכאל מן הערכאות וידיו על ראשו, והתחייב לשלם דמי המשפט, ובעניוֹ נתפס לכלא, לכפּר את הדמים… בדין-תורה עם המשׂיג-גבולו זכה, אבל המשׂיג-גבול אינו רוצה לקיים את הפסק. והרב מפראג, שהיה יכול לכוף למשמעת, נסתלק בינתים מן העולם… והעיר פראג נבוכה – בין מלכא למלכא, לא נקל למצוא ממלא-מקום לצדיק… וחזר יחיאל-מיכאל לביתו בפחי-נפש, דואב וחולה. ונפל למשכב. וכאשר נפל לא יסף קום. ואשתו, שנתאלמנה, לא האריכה ימים אחריו, ותמת גם היא, ונשארה נחמה’לי היתומה לבדה בחנות שהתרוקנה… וצעירי האכרים רוצים לצחק עמה, וכשאינה נשמעת להם, גוערים בה: חוצפה של יהודית קבצנית…
כתבה נחמה’לי מכתבים אל אחותה לפראג, אבל אחותה חיה בעולם הדמיון ואינה קוראת מכתבים…
וקמה האומללה נחמה’לי בלילה, ותקח פת חרבה צידה לדרך, ותאמר: אלכה לפראג, השם יתברך יורני את הדרך, ופה לא אשאר, כי בנפשי הוא. ותתחמק אל היער, ותאמר: אלין פה שארית הלילה, עד שתנץ החמה, ואשׂים לדרך פעמי… ומאימת החיות הרעות עלתה על ראש אילן ותסתתר בענפיו, ותאמר לנום קצת…
ועודה קוראת “שמע”, ואל אזניה הגיעה נבחת כלבים, והכלבים הולכים וקרבים. ותאמר בלבבה: אין זאת כי אם ציד האצילים בלילה, ותתכווץ ותתחבא בענפים ביותר. אבל הכלבים רצים וקרבים, וקול נבחתם הולך הלוך וחזק, וכבר הריחו בה, וכבר הם מדלגים ומקפצים סביב העץ… ואחריהם שני אצילים דוהרים על סוסים…
– מה שם על העץ?
– מי שם?
ובאין מענה – נחמה’לי התעלפה מפחד – עולים שניהם על העץ ומורידים אותה, ומסתכלים בה לאור הלבנה…
– יהודיה…
– אבל יפה מאד…
– צריך לרחצה…
– ולהלבישה בגדים נאים…
– עיניה עיני תכלת!
– חן של בת-מלכה…
ומתחילים תיכף להתקוטט. כל אחד מניח את ימינו על כתפה מצד אחד, כל אחד אומר: כולה שלי…
– אני עליתי ראשונה על העץ…
– כלבי הריח בה לראשונה…
– ישפוט האקדח!
– במרחק עשׂרים רגל…
והשכיבו את המתעלפת לארץ, והעמידו את הכלבים עליה לשמרה, והתרחקו מעט והכינו עצמם לקרב, ופתאם נמלכו:
– האם לא טוב מזה להפיל גורל?
– במטפחת?
– במטפחת!
– המוציא את הקשר יזכה בה?
– יזכה בה…
– וכן עשׂו; והאחד זכה בה, ויקחנה על סוסו, אל ארמונו. וכשהקיצה נחמה’לי בבוקר – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ז
וכשהקיצה נחמה’לי בבוקר, בארמון, על ברכי האציל המחבק אותה והמנשק לה, ידעה את אשר נעשׂה לה, והבינה, שאין מנוס ומפלט עוד… ותתחנן לפני האציל, ואחר שאלה ממנו:
– את נפשי שמור! את נשמתי!… חשקה נפשך בגופי, ומה אני, ומה כוחי להצילו מידך, ואת מה אַציל עוד… אבל אל תגע בנשמתי לרעה, יהודיה אני, אל תעבירני על דתי…
גם על לבו של האציל לא עלה להעבירה על דתה. הלא לאשה לא יקחנה… תשאר באמונתה כאַוַת נפשה. אינה רוצה לאכול בשׂר טרפה, תאכל לחם, חלב וחמאה… פעם אחת ביקש להשׂביעה רצון והביא לה מן היריד בפראג סידוּר תפלה…
ותקח נחמה’לי את הסידוּר ביד רועדת למו פיה, אך לא נשקה אותו…
“שׂפתי טמאות… וגם ידי אינן כשרות להחזיק סידוּר” – והפילה אותו על השולחן…
והאציל מחריש ומשתאה לה…
וחיי נחמה אצל האציל הם ההפּוּך מחיי אחותה מלכה אצל בעלה בפראג… שתיהן מתהלכות בעינים מושפלות, שתיהן מתנועעות בעינים מושפלות כבעולם התוהו וחולמות בהקיץ. אבל בשעה שמלכה’לי מחטיאה את נשמתה בהרהורים רעים וגופה נקי, התיאשה נחמה’לי מגופה ושמרה את נפשה מכל רע.
נגש אליה האציל בחבתו, הוא אוחז בה, מחבק ומנשק אותה, ומבקש ממנה חבּוּק ונשוּק. היא עוצמת את עיניה ועושׂה את חפצו… ואת מי היא מחבקת ומנשקת? את אמה, עליה השלום… ילדה קטנה היא, על ברכי אמה, והאם מחבקת ומנשקת ומלמדת: “תורה צוה לנו”, אלהי אברהם"…
– אהביני, נחמה!
היא אוהבת! אוהבת היא את אמה בכל לב ונפש, נלחצת אליה… מתפללת עמה… אינה מוציאה את המלין מן השׂפה לחוץ, כי השׂפתים טמאות, אבל בפנים המלים רועדות… מזהירות הן בקרב נשמתה…
ח
מספר ימים קצוב לכל חי…
ולשתי האחיות לא נקצבו ימים רבים…
וכשנפרדו הנשמות מן הגוף, יצאה נשמת נחמה בטהרה, כיונה תמה, ותצא ותעף למעלה, למעלה… וכשהגיעה אל שערי השמים – חרדה, כי נפלה עליה אימת הדין… אך מדת-הרחמים התגלגלה עליה, שערי שמים נפתחו לה, ולדמעת האומללה נמצא מנחם…
ונשמת מלכה יצאה שחורה כעורב. ביקשה להניף כנף למעלה, ונפלה למטה ונזרקה לתוך כף-הקלע, ותעלם בחושך…
כי האלהים שופט לא למראית-עין…
לא כן בן-האדם:
הלוָיה נהדרה היתה למלכה בפראג… המונים-המונים נהרו אחרי מטתה, וספוֹד הספידוה, במיטב כספו שילם הבעל האלמן, ומצאה קבר במזרח בית-החיים, בחברת צנועות וצדקניות, ונפש עשׂו לה: מצבת אבן רמה וכבדה, ואותיות זהב מכריזות על שבחיה…
וכשהביא האציל את גוית נחמה’לי המתה, לא רצה איש מן החברה-קדישא והנושׂאים לגשת ולטפל בה. ובכסף האציל נטפלו לה שׂכירי יום; טיהרוה, הלקוה והשליכוה אל בור מאחורי הגדר… וגם שם לא מצאה מנוח ימים רבים…
לא עברה עשׂיריה בשנים, והעיר פראג התרחבה, והקיפה את בית-החיים. וצותה הממשלה להעביר את בית-החיים אל מקום אחר… המתה הקהלה, גזרה תעניות, נתנה שוחד, הגישה עצומות, והכל ללא הועיל. וסוף כל סוף הסיעו את המתים אל בית-חיים חדש…
וכשנפתחו הקברים, נמצאה גוית מלכה’לי שלמה, לא נגעה בה התולעת.
– אך זאת היא צדקת! – אמרו הקברנים והמלוים…
אבל בבורה של נחמה נמצאה אך הגולגולת, השאר כבר נאכל…
והגולגולת נזרקה בלי שום דרך-ארץ ביד קברן גס מתוך הבור, ומחוּלית הבור נשמטה ותתגלגל הלאה-הלאה מן העין, ואיש לא הרגיש בזה, ולא באה עוד לקבר ישׂראל…
נשמות אילמות
מאתיצחק ליבוש פרץ
נשמות אילמות
מאתיצחק ליבוש פרץ
הקדמה לנשמות אילמות: שני דרכים, שני משלים
מאתיצחק ליבוש פרץ
שני דרכים מובילים לשמו יתברך, שהוא נשמת העולם ותוכו של העולם.
דרך אחד הוא דרך המשׂכיל, שבשׂר-ודם מחדד את מוחו בתורה הקדושה ועולה למעלה; והדרך השני – דרך הלב, שבשׂר-ודם מיטהר בעבודת הבורא ועולה לגדולה בקדושתה.
המוּשׂכּל הראשון הוא שהדרך הסלולה היא דרך המוח, דרך התבונה. אדם הוגה בתורה הקדושה ומשׂיגה, והתורה הלא היא חוק ומשפט העולם. נמצא שהוא מכיר ומשׂיג את היצירה מן התוהו ובוהו, ובא לידי ידיעה על מה העולם עומד ומה שמחריב את העולם, וכיון שבא לידי השׂגה זו, הוא מקבל חלק בהנהגת העולם ונעשׂה, כביכול, לכל הפחות במקצת מן המקצת, שותף להקדוש-ברוך-הוא במעשׂי בראשית…
אבל אין הדין נותן, שלמדרגה זו אין אדם יכול להגיע גם בדרך הלב; אדם שכּוָנתו טהורה ולבו טוב, ובלבו יוקדת שלהבת אהבה אליו יתברך, אל בורא העולם, והוא עושׂה לילות כימים ועוסק במצוות ובמעשׂים טובים, ועולה ממנו ריחם הניחוח כריח קרבנות מעל גבי המזבח… בוַדאי אשרי וטוב לו!
ואשרי האיש, ההולך בשני הדרכים, הפותח לו את השער בשני מפתחות. אדם זוכה לשני שולחנות: מ"ט שערי בינה ואהבה רבה. אבל לאו כל אדם זוכה לשני מפתחות, ועל-כן אין השלמה בעולם, ואור וצל משמשים בערבוביה…
תלמידי-חכמים כולם דין, הולכים הם בדרך השׂכל, והשׂכל – דין. והם קנאים, נוקמים ונוטרים כנחש, ויכולים הם לשׂרוף בהבל פיהם את כל העולם כולו. כי מי יעמוד בדין? על-פי הדין אין העולם יכול להתקיים לפני המקום אפילו שעה אחת! העולם צריך לרחמים!
ומאידך גיסא, הל“ו צדיקים שבכל דור ודור, המוכנים ומזומנים לחיי העולם הבא, שבוַדאי הם עמודי-התווך, המחזיקים את הבנין, אלה הל”ו, אין אף אחד מהם, כידוע, גדול בתורה… לומדים הם פרק משניות, קוראים תהלים, מתפללים בכוָנה ויוצאים ידי חובתם…
אצלם העיקר הוא הלב; והלב מקור הרחמים, לב צדיק אמתי שופע רחמים גדולים בארץ לכל העולם כולו… ומעורר את מדת הרחמים, שהיא ראשית הסליחה! ואל יאמר איפוא עם-הארץ: “הן אני עץ יבש; אילן סרק אנכי, ואין עלי פירות וניצנים, מצוות ומעשׂים טובים, – ועל-כן נסתרה דרכי מה', בלי המאור שבתורה חושך ישופני, ועינו, כביכול, אינה רואה אותי באפלה… ועל-כן נשמתי אבלה, לבושה שחורים ועטופה שחורים… ואין אני יכול לשמר נפשי ולהצילה אפילו מדינו של גיהנום… הלא כך אמרו בפרקי אבות: ולא עם הארץ חסיד, ואיך יהיה כשר לפני המקום, מי שאינו הוגה בתורה ואינו יודע את המצוָה לקיימה, ואת החטא – לברוח ממנו כמטחוי קשת… עם-הארץ אינו מבחין בין טוב לרע”.
אין אלו טענות ודבּורים כל עיקר.
סוף-סוף, השם יתברך רואה ללב. ועל כן “כל ישׂראל יש להם חלק לעולם הבא” – למדנים ואינם-למדנים, והיודע אפילו אך “שמע ישׂראל”. ושערי תפלה אינם ננעלין גם לפני הבּוּר שאינו יודע אף פירוש המלות בסידור, או בספרו של בן ישי, וגם לפני הנשמות האילמות שאינן יכולות לדבּר אל המקום ולהתחנן לפני המקום…
הקדוש-ברוך-הוא אל רחום וחנון, וכשם שהאֵם כשהיא שומעת את הילד בוכה – מיניקה אותו ואינה מחכה עד שילמד לדבר וישאל בפירוש אחרי חלב אמו, כך הקדוש-ברוך-הוא יודע מה שאדם אילם רוצה, מה שהוא צריך, וממלא את חפצו ברחמים גדולים.
ואין הקב“ה מקפח שׂכר שום בריה, ואפילו מי שקיים מצוה בלי דעת שהיא מצוה, ואין הקב”ה מעניש בעד עבירה בשוגג, ועל אחת כמה וכמה בשעה שהשוגג חשב שהוא עושׂה מצוה.
ואצל השל"ה הקדוש מוצאים אנו בענין זה שני משלים יקרים מפז באמת.
משל ראשון הוא: משל למלך בשׂר-ודם שמלך על מדינה רחוקה, נבדלת ונפרשת תרפ"ט אלפים מילין משאר המדינות. ודתי זו המלכות היו שונות מדתות שאר המדינות. ובא יום אחד לפני המלך ההוא השׂר היושב ראשונה במלכות, והשתחוה לפניו אפים ארצה, והושיט לו פסק-דין שיחתום עליו המלך. בעצם ידו או בטבעת המלכות. לקח המלך את הפסק, הניחו על השולחן, ישב על כסא מלכותו, ונטל את הקולמוס… מנהגו של עולם, שהמלך מאמין בשׂרי מלכותו, ובפרט בהיושב ראשונה במלכות, וכבר רצה לחתום על הכתב, בהיותו בטוח, שלא יגישו לפניו עולה.
אך ראִיה חדה היתה לו למלך, וכשהוא עושׂה את התּיוּג הראשון, התחלתה של חתימת המלך, עינו תופסת את הנאמר בכתב: “חייב מיתה” – “מורד במלכות”. ונזדעזע המלך, והניח מידו את הקולמוס ושאל בתמיהה:
– את מי ועל מה דן הבית-דין-צדק שלי בעונש חמור כזה?
ויען השׂר היושב ראשונה במלכות:
– אדוני המלך! המורד במלכות הזה לא היה כורע ומשתחווה לפני שׂרי מלכותך, והתהלך במקומות המצודה שנאסר להציג עליהם כף-רגל – על חומות המבצר דרך; וגם לפני בית-הנשק עבר, על-יד אוצרות אבק-השׂרפה, ומקטרתו בפיו; לא נזהר מאש. ושם, כידוע להוד מלכותך, כתוב שחור על גבי לבן על קורת השער להזהר באש… מזה נוכח הבית-דין-צדק של הוד מלכותך, שהנידון אינו נוהג כבוד במלך, לפי שאינו חולק כבוד לשׂרי המלך; שהוא גם-כן מרגל, שבא לראות את ערוַת הארץ ולגלות מצפוני מבצרי מלכותך, וזמם עוד לשלוח יד בבית-הנשק, להבעיר אוצרות אבק-השׂרפה ולהעלותם באש…
– ואת כל זה – הוסיף השׂר – עשׂה בפרהסיה לעיני השמש ובפני עם ועדה, כאילו מלכותך הפקר ואין כאן לא מלך ולא מלוכה! ואפשר עוד, שעשׂה כל זה בזדון, להרעים את הוד מלכותך.
ויאמר המלך בלבו: אולי משוגע האיש? – ואת השׂר שאל:
– ומה טען אותו האיש לפני הבית-דין? האם דעתו צלולה, הדבּר דברים של טעם?
והשׂר עונה: מי יודע? אותו האיש בא ממרחקים, מארץ זרה, ולשונו זרה… את לשוננו איננו שומע, והבית-דין אינו מבין את לשונו, ואין מליץ בינותיהם.
– אם כן – אמר המלך – נעשׂה עוול במשפט. אותו האיש שוגג הוא… הגע בעצמך, אותו האיש נכרי הוא, מארץ רחוקה בא, ומעודו לא ראה את בגדי-השׂרד שלנו, ואיך יכול להבדיל בין אדם פשוט ושׂרי המלכות. אין לו אף ידיעה כל-שהיא מתכנית המבצר, כספר החתום היא לו האזהרה על גבי שער הנשק, ואתם חושבים, שרצה להעלותו באש? כמדומה לי, שאותו האיש ביקש בתכלית הפשטות להתבודד, לעשׂות חשבון-הנפש, ויצא את העיר, ועבר במשגה אל מקומות האסורים… ולא נזהר מאש בעברו על-יד בית-הנשק.
המלך מהפך בזכות הנאשם, והשׂר היושב ראשונה במלכות נכלם וכובש את פניו בקרקע ומחשה… והמלך קרע את הפסק-דין ויקם ויצו: מהר, היושב ראשונה במלכות, רוץ אל בית-האסורים, התר את האזיקים ואת הזר יגלחו וירחצו ויסוכו אותו בשמן המור, וילבישוהו מלבושי יקר ושלם תשלם לו מאוצר המלך צער, רפּוי, שבת ובושת, ושלחהו אל ארצו, אל מגמת חפצו… ואולם אם יש את נפשו להשאר פה במלכותי יבוא לפני ואני בעצמי אשתדל ללמדו את לשוננו ולמסור לו את חוקי המלכות לשמירה ולזכרון…
ועשׂה הבית-דין חקירה ודרישה שנית, ומצא הבית-דין שהמלך צדק ומשפטו משפט אמת.
ואם אצל מלך בשׂר-ודם כך, על אחת כמה וכמה אצל מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, שאינו צריך לחקירה ולדרישה, שלבו של בשׂר-ודם גלוי ופרושׂ לפניו כשׂלמה.
ועל כן יתירה הוא עושׂה: מצרף רבון העולמים את העבירה, שעם-הארץ עושׂה לשם מצוָה, לחשבון המצווֹת.
ועל זה נאמר המשל השני של השל"ה הקדוש; גם כן משל למלך, ויפה מן הקודם.
באחת המדינות היה מלך, ואותו המלך לא היה רגזן וקפדן כדרך המלכים, אלא מלך טוב ומיטיב ורב חסד, מלך יוצא מן הכלל. ויהי היום ונצרך אותו המלך לאש. רצה, למשל, להדליק את מקטרתו. ואמר המלך: אש! כלומר רוצה הוא שיביאו לו אש.
ובאותו מעמד היה אחד מרואי פני המלך, משׂריו עושׂי רצונו, שׂר בעל אזנים כבדות, קצת חרש, רחמנא ליצלן, מחמת מחלה שעברה עליו, ואולי נולד כך. ונדמה לאותו השׂר, שהמלך מצווה להביא לו מים. וזה היה מתקבל על הדעת, לפי שהיה המעשׂה ביער, בשלהי דקייטא, בשעת ציד, והחום גדל מאד. ולא שהה השׂר ורץ להביא מים.
במקום הציד לא היו מים, אבל דבר-מלכות הוא! וירץ השׂר שלושה ימים ושלושה לילות. לא ישן, לא אכל ולא שתה עד שהגיע אל באר. אבל על הבאר חונים כּדוּר שודדים מזוינים. ורע מזה שהגזלנים הללו היו גם מכשפים גדולים, ושדים ומזיקים עוזרים על ידיהם, ואינם נותנים לשום בן-אדם לגשת אל הבאר. אבל אותו השׂר היה בעל בטחון גדול ומאמין בכוח המלך, והזכיר את שמו באמונה ובטחון ובכוח גדול, ונזדעזעו השדים והלילין וברחו. השׂתער השׂר תיכף ומיד על הגזלנים בחרבו השלופה והקשה, והתנפל עליהם בחום התלהבות של אהבתו אל המלך… ושעות רבות עשׂה השׂר מלחמה עם הגזלנים, וסוף כל סוף הכה אותם מכה רבה והניס את השאר. ולא נשתהה אף לרגע לחבוש את פצעיו, שפצעוהו הגזלנים במלחמה, ותיכף ומיד דלה כד מים חיים, ובעצמו לא שתה, אף-על-פי שדבקה לשונו לחכו, כי איך ישתה הוא והמלך צמא, ורץ כשהוא שותת דם אל אוהל המלך, וקרא בשׂמחה רבה ובהתלהבות גדולה: הא לך, מלך רם ונשׂא, מים!
אך יתר השׂרים, ששמעו מפורש יוצא מפי המלך: “אש”, ולא מים, התחילו שׂוחקים ומלגלגים על השׂר החרש. ואחד מהם, איש רע-מזג מעודו, קרא בקול רם, שהשׂר מלגלג על המלך. המלך ציוָה “אש” והוא הביא מים, ואחת דתו להמית.
אך מה עשׂה המלך? קודם כל קרע את כתפות-השׂרד מעל השׂר המקטרג, ואת רביד-הזהב מעל צוארו יחד עם כל אותות-הכבוד שנשׂא על חזהו, וגזר עליו גרוּש מן המדינה.
ושנית ציוָה להבהיל תיכף ומיד את הרופאים, שנפזרו ביער, לרפּא את פצעי השׂר הנאמן. השׂרים נחפזו למלאות רצונו, והמלך קם בכבודו ובעצמו מכסאו ויגש אל השׂר הנאמן, שנפל לפניו אפים ארצה, והרימו ונשקו על ראשו.
וידבר באזני השׂרים לאמר: למען לא יבוא שׂרי הנאמן יותר לידי טעות על ידי אזנו הכבדה, ושׂרי האחרים לא יכשלו עוד בפיהם, הנני מנַשׂא את כסא שׂרי הנאמן מעל לכסאות שאר שׂרי המלוכה, ישב קרוב מכולם על-יד כסאי, וישמע מפורש את כל היוצא מפי.
זה הוא המשל השני.
ועל אחת כמה וכמה – מוסיף השל“ה הקדוש – על אחת כמה וכמה מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, שאינו זקוק לא לאש ולא למים, ולעמו ישׂראל נתן את תרי”ג המצוות לא להנאת עצמו, חלילה, אלא לזכּוֹת בהן את ישׂראל, שיהיו מקבלים מידו שׂכר ולא מתנת חנם; שלא יחורו פניהם של זרע אברהם, יצחק ויעקב, שׂונאי מתנות… קל-וחומר, שמלך מלכי המלכים גומל חסד, וטעות כזו מתן שׂכרה בצדה.
וליתר ברור הענין רוצה אני לספר לכם איזה מעשׂיות של נשמות אילמות שהגיעו למדרגה גבוהה, מאד גבוהה.
פסוקי דזמרא או יוחנן שואב-המים וה"אורח-חיים"
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. קודם המעשׂה
…ומה שאספר לכם עכשיו, קבלה הוא בידי מאבי זקני ז“ל, שזכה להיות יוצא ונכנס אצל ה”אורח-חיים“, זצ”ל, ושמע את המעשׂה מפיו הקדוש בעצמו.
והנה מה שקרה קודם המעשׂה:
בבוקר יום אחד, אחר תפלת שחרית וקודם פת-שחרית, יושב לו ה“אורח-חיים” בבית-מדרשו הקטן, סמוך לדירתו, ומעיין, כמנהגו, בספר. לא נגש עוד איש אל האלהים; ובקירוב מקום יושבים הדיינים ומשׂוחחים בדברי תורה בעלמא. יושבים אחריהם בחורים ואברכים מתלמידי הישיבה של ה“אורח-חיים”. זה חוזר על הסוגיא מאתמול, זה מתקן את עצמו לסוגיא של היום ועובר על המהרש"א, השלישי לומד בפני עצמו, מה שקורין “לייענין”, וכדומה… הם יושבים, ומן החוץ נשמע קול השמש קורא: צדקה תציל ממות! ואחריו קשקוש הקופסה…
הכּול יודעים פשר הדבר: חולה היה יוחנן שואב-המים. המומחה אמר תיכף, שהוא צריך לרחמים, ואחר-כך הטעים: לרחמים גדולים… בבוקר הקישו היום אך שתי פעמים…
אבל ראה זה פלא: פני ה“אורח-חיים” נשתנו! סגר את הספר, עמד, ציוה ליתן לו את מקלו, את הספּוֹדיק"ל שלו; הוא הולך ללוות את המת…
וכש“אורח-חיים” הולך, הולכים אחריו הדיינים, תלמידי הישיבה… רואים אנשי השוק, מי ומי ההולכים אחרי המטה, וסוגרים את חנויותיהם ונספחים אל הלויה… מציץ אחד מן החלון בבית-המדרש הגדול ורואה את הכבוּדה, מודיע לפנים והכל מפסיקים ממשנתם והולכים… סופו של דבר: הולכת כל העיר – זקן וטף.
הולכים ותמהים…
המנוח היה יהודי פשוט בתכלית הפשטות…
אמת, היה מתפלל ותיקין… ומה בכך?
אחר מנחה ומעריב, בלילות חול, היה בא לבית-המדרש, וכדיו מלאים, והשקה את הלומדים הצמאים; – שואבים אחרים עושׂים גם כן כמותו…
היה נהנה מיגיע כפיו, לא נהנה ממתנת בשׂר-ודם… אבל כמה נהנים מיגיע-כפיהם יש בשוק!
היה חבר בחברת תהלים…
אבל ה“עברי” שלו – מריה דאברהם! פעם אחת נכשל ב“וחלקלקות” ופרץ כל העולם בצחוק, עד שה“אורח-חיים”, שהיה באותו מעמד, גער בהם בנזיפה והשתיקם…
ה“אורח-חיים” הולך ומלווה, הולך ומלווה; משוק לשוק, מרחוב לרחוב, הוא יוצא אחר המטה את העיר… ובחוץ לעיר הדרך חלָקה והרוח טורד. הנה בית-החיים. ה“אורח-חיים” עוזב עם הנושׂאים בהעברת השער. הולך אל ה“טהרה”… ושב עם המטה אל הקבר, מסייע בהורדה, לוקח אחר-כך מגרפה מיד קברן ושופך עפר… ממתין עד שיגמרו את הקדיש ועונה “אמן”!…
ההלויה היתה ביום חמישי. ביום הששי אין פנאי – מכינים את עצמם לכבוד שבת, מרחץ. אחר ההקזה בעלי-בתים מתכנסים ושותים במסבת מרעים כוס שכר להשיב נפש… שבת היא שבת…
ברוך המקום – מוצאי שבת!
אבי זקני מבדיל בחפזון ואומר “ויתן לך” בחפזון, מבהיל לתת לו את הספּוֹדי“ק והטיזלי”ק של חול, והולך אל המרא דאתרא… אין זה פשוט, צריך להתחקות על שורש הענין. ולא בגפו בא. בחוץ נספחו אליו עוד בעלי-בתים ואילו לומדים.
באו. ה“אורח-חיים” גומר את ה“ויתן לך”. אחר כך: “שבוע טוב, רבי”, – “שבוע טוב, שנה טובה – שבו, רבותי”. ישבו. הרבנית מגישה מיני מתיקה ופורשת; כבוּדה בת מלך, וגומר… ומשום דרך-ארץ לא נגשו תיכף אל עצם השאלה. פתחו בעניני קהלה, עברו אחר-כך אל שאלת עגונה, שהיתה אז מנסרת בעולם הלומדים, ומענין לענין – הלא סוף כל דבר מיתה – התגלגלה השׂיחה על השמש דחברא-קדישא, שנפטר, לפני כמה שבועות, מן העולם, כמעט בחצי ימיו! ואחר-כך – אל יוחנן השואב, ואל ההלויה…
וה“אורח-חיים”, שהיה מחייך קצת בכל זמן השׂיחה, לפי שידע לאן פניהם מועדות, אומר להם בכובד-ראש:
– ליהוי ידוע לכם, רבותי, שלאותו יוחנן השואב היה חוש מיוחד…
מתפלאים.
– אותו יוחנן האיש ידע להבחין בין לומדי תורה לשמה ושלא לשמה. ה“אורח-חיים” לא חונן בחוש כזה.
משתאים.
– ועוד זאת, רבותי: כשהגיעה השעה, שעת סכנה ועת לעשׂות כנגד המזיקין, פעל אותו האיש יוחנן יתר הרבה מאד בקרדומו מן ה“אורח-חיים” בכוָנתו וּביחוּדיו…
– שעת סכנה, כנגד המזיקין – רבי, לא שמענו בלתי היום…
– לפי שהיה הדבר בסוד, לפי שהבטחתי ב“הן צדק” שכל ימי חייו ישאר הדבר בהעלם מוחלט… עוד שלישי היה באותו מעמד, השמש של הבית-דין-צדק, המנוח, והוא נתן תקיעת-כף… אף-על-פי שלא ראה הרבה, לפי שהוא נשאר כשומר בחוץ, ואנחנו שנינו נכנסנו לפנים…
– אבל עכשיו – נאנח ה“אורח-חיים” – כשהאיש יוחנן איננו, פטור אני מ“הן צדקי”, ואם רוצים אתם, אספר לכם…
ועושׂים אוזן כאפרכסת.
ב. ש"ץ, שואב-מים ופרוש
– והתחלת המעשׂה – פותח ה“אורח-חיים” את ספּוּרו – כעשׂרים וחמש שנה קודם לזה… אך נקראתי אחר כבוד לשבת בקהלתכם…
אף-על-פי שהיה לי בית-המדרש הקטן סמוך לדירתי, אמרתי בלבי: אלכה בין-הערבים אל בית-המדרש הגדול לראות בבני העיר, איך הם עוסקים בתורה, איך הם מתפללים.
ולא התחרטתי על זה. הרבה ראיתי בערב הראשון. הרבה ראיתי ונתתי אל לבי…
ראשית ראיתי והנה איש יהודי, למראית עין, פשוט, כמעט גס, נגש להתפלל לפני העמוד. ויהי לי הדבר לפלא:
– מי הוא זה?
אומרים לי:
– יוסל דבושה’ס, איש תם וישר…
ואותו יוסל בעלה של דבושה, מתחיל להתפלל במרוצה, פחז כמים.
ואמרתי בלבי: מוכנים לבעל-בית זה גריסים שמנים בביתו והוא נחפז לסעודתו.
וביקש להקיש בעמוד, לגעור בהש“ץ, אבל מתון הוא ה”אורח-חיים" מטבעו, ובין כך וכך הלא אוזן מלין תבחן, ומדומה לו שבקולו של הש"ץ מתגלגלות דמעות. המלות נזרקות מפיו כחצים, אבל הן הולכות ונכנסות אל הלב, ומשך ידו מלדפוק.
וכשהגיעה שעת שמונה-עשׂרה, ופנה ה“אורח-חיים” אל הקיר, ראה והנה כתובת גיר על הכותל:
“הבחור יחיאל בן דבושה לרפואה שלימה”…
הוברר לו, שחשד רגע בכשרים. שהש"ץ נחפז לבנו המתהפך בחליוֹ, ונהנה שלא הקיש בחפזו.
וכשהגיע ל“רפאנו ה' ונרפא” התכוון בכל עוז אל הבחור יחיאל בן דבושה… וראה שתפלתו שגורה בפיו, ואמנם עוד בלילה ההוא אותו הבחור הזיע. עבר המשבר בשלום…
– עכשיו הוא אברך… חתנו של השוחט שלנו… בן תורה…
אחר-כך, כשנגמרה התפלה והקדיש דרבנן, התחילה חלוקת הנרות. עמד השמש אצל ארונו ונתן נרות לכל פושט יד. והלומדים, לוקחי הנרות, מרובים.
ולקח איש נרו ושב אל מקומו, אל עמודו וספרו… והחברה ש“ס ישבה לה על השולחן הגדול. ויושבים הם צפופים, ספּוֹדי”ק בספּוֹדי"ק נוגע…
והנרות מהבהבים בחללו של בית-המדרש ככוכבים מתנוצצים מתוך הליל. ונהנה ה“אורח-חיים” הנאה מרובה.
– ככוכבים בלילות – אמר – ויהי רצון שישקיף הקב"ה ברצון אל מאורותינו, כשם שאנחנו משקיפים ברצון על נרותיו, שהוא מעלה בלילות…
והשמש, שסגר את הארון, נגש אל ה“אורח-חיים” וישאל:
– איזה ספר רוצה הרב?
והוא ענה:
– מועד.
שאלת חכם נשאל אז בהלכות מועד, והתעסק בה. והכרך “מועד” עמד בארון שמעל השולחן של החברה ש“ס, והשמש היה זקן, והוצרך לעלות בסולם. נגש אליו אברך וביקש לעלות תחתיו, והשמש אינו רוצה. וה”אורח-חיים" התחרט לאחר זמן. ובינתים, הוא פונה כה וכה ורואה, והנה שואב מים (אחר כך אמרו לו, ששמו יוחנן) חוזר על הלומדים בכדו ומשקה את הצמאים. ומתנהג הוא באופן נאה מאד. אינו רוצה בבטוּל תורה, וכשנגש אל עמוד, עומד הוא מחשה ומחכה עד שירגיש בו הלומד ויפשוט יד אל הספל… השואב מגיש, הלומד מקבל ומברך, השואב עונה “אמן” בכוָנה, הלומד שותה ומשיב אחר-כך את הספל, והשואב עובר בדממה אל עמוד אחר… וה“אורח-חיים” מביט אחריו…
והנה נגש השואב אל קיר המזרח, אל עמוד אחד, שישב עליו בחור או אברך חיור מאד, שהתנועע על הספר הפתוח בעינים סגורות למחצה…
וראה זה פלא: השואב נגש ונרתע לאחוריו, נגש ונרתע לאחוריו, כאלו נהדף על ידי איזה כוח נסתר מן העמוד…
והתפלא ה“אורח-חיים” מאד.
וה“אורח-חיים” יש לו ראיה חדה מאד. מעיף הוא עינו על הספר הפתוח, ורואה ציורים. “עץ-החיים” הוא, ציורי הספירות.
– אין זאת – אמר ה“אורח-חיים” בלבו – כי אם קדושת הקבלה הודפת את השואב לאחור… אינו יכול לעמוד במחיצתו של ה“עץ חיים” ושל הלומד בו… ונכמרו רחמיו על המסכן, הרוצה לעשׂות מצוָה ואינו יכול…
בינתים הביא לו השמש את הכרך “מועד”…
– מי הוא החיור הלומד שם?
– הפרוש שלנו – עונה השמש במהירות קצת – ומפרש:
– מקובל, יושב בתענית כל ימיו ומתבודד. גָר הוא בחורבה שמאחורי העיר… וכשהוא רואה שה“אורח-חיים” מקשיב לדבריו, הוא מוסיף בלחש:
– דברים נפלאים מספרים… העובר ושב שומע בלילות קולות שונים ומשונים יוצאים מן החורבה… נגונים וזמירות… משמעות – –
אבל ה“אורח-חיים” כבר חדל משמוע. עיניו ראו עוד דבר פלא:
הפרוש הרגיש בשואב, הרים את גבות עיניו, הושיט יד אל הספל… אבל השואב כבר פרש ממנו, ושואב אחר בא, ונגש בלי מעצור אל עמודו של הפרוש, והושיט לו את הספל, והפרוש שותה בצמאון… וזה השואב למראית עין גס מן הראשון…
ה“אורח-חיים” משתאה.
ועולה על לבו, אולי השואב שׂונא לפרוש, שׂנאת עם-הארץ לתלמיד-חכם, והשׂנאה היא שהדפה אותו לאחור… מי יודע?
הענין צריך חקירה ודרישה…
אבל יש, ברוך-השם, לה“אורח-חיים” ענינים אחרים לענות בהם, והוא שוכח…
עד שבא היום ונזכר.
ג. יום-כפּוּר קטן. תהלים. ספּוּרו של יוחנן…
אותו היום ערב ראש-חודש היה.
דרכו של ה“אורח-חיים” לומר בערב ראש-חודש יום-כפור קטן בבית-הכנסת.
ובאותו ערב ראש-חודש, על-פי מקרה או לא על-פי מקרה, וה“אורח-חיים” הקדים לבוא. וכשבא היה עוד בית-הכנסת ריק מאדם. מתבונן הוא כה וכה ורואה צפרים עפות בהמון בעד האשנב הפתוח מלמעלה. מחנה יוצא, מחנה בא… ועל העמוד, במעמקים, עומד לו יוחנן השואב וקורא פסוקי דזמרא. עובר עליו ה“אורח-חיים” – ולא הרגיש בו, ולא זז. פורש ה“אורח-חיים” והולך למקומו, מקשיב הוא ומאזין לה“עברי” שלו, וקשה לו להתאפק מחיוך, אבל הוא מתגבר על תשוקתו, ומרים את עיניו במקרה אל הספון, ששם מצוירים כלי-הזמר של דוד… וראה זה פלא: כמדומה לו שהמלין המשובשות היוצאות מפי יוחנן השואב מתנשׂאות ועולות למעלה אל הספון, ומנגנות כל אחת בכלי-זמר אחר, והכלים, בנגוֹע בם המלין, מתעוררים ועונים בקול, כל כלי-זמר בקולו המיוחד לו… הנה קול החליל, קול העוגב, קול התוף…
והקול קול דממה דקה… לא אזניו, אך נשמתו בקרבו שומעת, ואותם הצפרים והעופות הבאים מן החוץ, כמדומה לו, שהם רצים אל הכלים, חוטפים את הקולות, ועפים במרוץ החוצה, ובאים אחרים וחוטפים, ונסים ועולים למעלה, למעלה בהמון צפצופים…
אך הנה בא “העולם”, השואב נשתתק ופינה את מקומו להש"ץ…
כששב ה“אורח-חיים” לביתו, פנה אל הרבנית בשאלתו:
– מי מביא אלינו מים?
הרבנית צוחקת:
– גם זה עסק שלך?
– כשאני שואל, ודאי אני צריך לדעת.
הלכה הרבנית אל המטבח ושבה משם עם תשובה ברורה:
– איש מישׂראל ושמו יוחנן…
– כשיביא אותו יוחנן מים, יאמרו לו שיבוא אלי, יש לי אליו דבר…
והוא הולך לחדרו.
תמהה הרבנית, אבל הרב דבּר ומי ישיבנו. ולא עברה שעה קלה ולאזני ה“אורח-חיים”, שהתעסק בחדרו באיזו סוגיא, הגיע קול שעול קל.
יוחנן השואב בא.
– שב, ידידי…
אינו רוצה.
– אני מצווה…
ישב לו יוחנן בקצה ספסל, וה“אורח-חיים” אינו גורע עינו מעיניו ואומר:
– יוחנן, שמעתי את אמירת התהלים שלך…
נאנח יוחנן:
– הלואי שאזכה לומר “עברי” כדבעי…
ונאמרו הדברים בפשטות גמורה כל כך, עד שה“אורח-חיים” חשב שטעה, שהטריח אותו בכדי.
אבל בינתים נזכר המעשׂה עם הפרוש.
– הגד נא לי, יוחנן, מה טינא יש בלבך על הפרוש.
ויוחנן מחשה, מבולבל, כנראה.
– לפי שאינך רוצה להושיט לו את הספל בעברך…
יוחנן מחשה, וה“אורח-חיים” שונה ומשלש את שאלתו.
– הגד נא לי את האמת!
– איני יכול, רבי… סוד הוא…
– וכשאצווה?
– לא תהא לי ברירה…
– אם כן, אני גוזר!
והלבינו פני יוחנן השואב כסיד, ומשׂפתיו הרועדות מתחילות להתמלט מלין.
– ליהוי ידוע לך, רבי, שחוננתי מאת השם יתברך בחוש הריח המיוחד במינו…
– דהיינו?
– מכיר אני בתלמידי-חכמים, ומבחין בין הלומד תורה לשמה, שתוכו כברוֹ, ובין אחר שאין תורתו אלא תיפלות, רחמנא ליצלן…
– היאך אתה מבחין?
– איני יודע; אני בעצמי בור וגס, רבי! אני שומע ואיני מבין מה שאני שומע, איני יודע פירוש המלות… נכספה וגם כלתה נפשי להבין, ואיני מבין… אבל מיום שעמדתי על דעתי, וביקשתי לעבוד את הבורא יתברך, ולא היתה לי עצה ודרך אחרת כי אם לשמש תלמידי-חכמים במים, היתה תפלתי שגורה בפי: רבונו-של-עולם, יהי רצון שלא אכשל בתלמיד-חכם שאינו הגון… פעם אחת, שעת-הכושר היתה, שעת-רצון, ונשמעה התפלה… ומאותו היום פועל חוש הריח שלי…
– באיזה אופן?
– איני יודע, רבי, אבל ריח התורה עולה באפי… ושונים הם הריחות למיניהם… יש לומד, וריח תורתו כריח הלחם החם, שאך יצא מן התנור… ויש לומד, וריח התורה שלו כריח השׂדה, או כריח התפוח…
– והפרוש, מה ריח תורתו?
החשה מעט יוחנן ואחר-כך אמר:
– ריח של זפת!
ה“אורח-חיים” תוהה, אין הדבר מתקבל על הדעת, היתכן?
ויוחנן אומר:
– ואולי מוטב שכבוד תורתו יהא יודע… הלא מרא דאתרא הוא… רועה את הצאן… וכשתגיע השעה, ויהיה לו צורך ביוחנן השואב, יצו ויעמוד לפניו…
והוא מבקש רשות. ה“אורח-חיים” נבוך, מנענע בראשו, והוא יוצא…
– הדבר צריך חקירה ודרישה – אומר ה“אורח-חיים” בלבו…
ושוכח…
עסקי קהלה, עסקי ישיבה, שאלות ותשובות מכל אפסי ארץ…
הלא “אורח-חיים” הוא…
ד. גוף המעשׂה
ופעם אחת נזכר אחר תפלת המעריב בבית-המדרש הקטן שלו, והלך אל בית-המדרש הגדול לנסות את הדבר.
הלומדים יושבים כבר אל עמודיהם, ה“אורח-חיים” עובר. והעיף עין אל ספרו של הפרוש.
– בקבלה מעשׂית הוא עוסק!
עבר על עמודו, התכוון בעברו ונגע באצבעו בעמוד – אינו מרגיש כלום!
וחלשה עליו דעתו. שואב-מים מרגיש, והוא אינו מרגיש? כלום אפשר הדבר?
הולך ה“אורח-חיים” תפוּשׂ-מחשבה אל מקומו, יושב ופותח ספר – אין לבו פנוי ללמוד. סגר את הספר ושב הביתה לאכול פת-ערבית; אין לו תיאבון לאכילה: נטל את ידיו, אכל כזית לשם ברכת המזון, בירך ופרש אל חדרו. מרגיש הוא שאין דעתו צלולה. ואולי איננו בקו-הבריאות.
– מה דעתך, רבנית?
הרבנית עושׂה לו חמין עם סממנים. שתה, התחיל קורא שמע ועלה על מטתו.
התהפך על משכבו כשעה חדא, עד שתקפה עליו שנתו. אך נרדם וראה חלום.
אביו, זצ"ל, עומד על מטתו.
– אתה ישן – אמר ברוגז – ובקהלתך תבעֵרה!
קפץ ממטתו, ובעינים עצומות עוד למחצה רץ אל החלון. ואמנם, בפאת השמים, מאותה החורבה שמאחורי העיר, שגר בה, לפי שאמר השמש, הפרוש, מתפרצת להבה בתוך עשן מיתמר ועולה למעלה…
– אש בחורבה!
ומתוך העשן יוצאות לשונות אש ומשׂתרעות על פני העיר. ולשון-אש אחת משתרבבת כנחש ומגיעה ומלחכת את גגו של בית-הכנסת, והשניה אוכלת את גגו של בית-המדרש הגדול… ועוד לשונות משׂתרעות על פני גגות שאר הבתים.
כשעה קלה עמד המראה ונעלם.
נדעכה האש בחושך.
ומובטח ה“אורח-חיים” שאין זה חלום של דברים בטלים. העֵד העיד בו אביו, זכר צדיק לברכה, שבקהלתו תבערה, ואת התבערה ראה לא בחלום כי אם בהקיץ. דברים בגו, התרָאה, איזו סכנה נשקפת, ועת לעשׂות כנגד הסכנה…
אבל איזו סכנה ומה לעשׂות אינו יודע.
ופתאום נזכר מה שאמר לו יוחנן השואב: כשיצטרך אליו, ישלח אחריו…
לא בכדי אמר…
ונטל ה“אורח-חיים” את ידיו בלאט, לבל יעורר את הרבנית, ולבש את בגדיו, ועבר על בהונות רגליו אל חדרו של הבית-דין-צדק, ששם ישן על הספסל שמש הבית-דין-צדק, ונגש אליו ויעוררנו:
– האינך יודע את דירתו של יוחנן השואב?
השמש מבולבל משנתו וממשמע אוזנו. מה לו להרב וליוחנן השואב בחצות הלילה? אין זאת, כי חולם הוא. וצריך היה ה“אורח-חיים” לשנות ולשלש לו את שאלתו, עד שהבין סוף-כל-סוף את מבוקשו וענה:
– כן, רבי, אני יודע.
– אם כן, לך עמי…
ויצאו, ובלי פנס, ומגששים בחושך, עד שבאו אל הבית שדר בו יוחנן.
– פה! – עמד השמש.
– הקישה בחלון!
אבל באותו הרגע נפתחה דלת הבית, ויוחנן השואב יצא:
– רבי, המתנתי לבואך, הגיעה השעה לכבות האש…
רואה ה“אורח-חיים”, שהוא יודע… ובאותו הרגע נבקעו מלמעלה עבי הענן, ולאור של קו מתפרץ ראה ה“אורח-חיים” בידו של יוחנן גרזן.
– גרזן?
– גם זה יועיל ביום עברה…
מנין ליוחנן פסוק זה? אבל אין פנאי למחשבות.
– נלך, רבי!
– נלך…
והלכו אל החורבה…
עוד טרם נגשו, ומרחוק רואים הם והנה אד מתנשׂא על פני החורבה, ואל אפם עולה מן האד ריח חזק של זפת…
– ריח תורתו של הפרוש! – נזכר ה“אורח-חיים”.
הם נגשים וריח חזק התנשׂא, עד עצירת נשימה…
– חזק! – קרא יוחנן השואב, לעצמו או לאחרים.
– חזק! – עונה ה“אורח-חיים”.
הנה החורבה.
ומן החורבה בוקעים ועולים קולות מקולות שונים, קול שׂמחה וקול שׂשׂון, קול נשים עליזות… ומן החרכים בוקעות ויוצאות קרני אורה…
ונפל פחד החורבה על השמש, ברכיו כושלות.
– אחוז בכנף אזורי! – קרא אליו ה“אורח-חיים” ואל תּחָת. אך השמש כבר נפל מלוא קומתו ארצה.
רוצה ה“אורח-חיים” להקימו, אך יוחנן השואב קורא:
– רבי, אין פנאי!
– אבל איך נמצא את הדלת?
– הולך אני בכוח חוש הריח שלי… הנה הפתח… נבוא…
– ומה נעשׂה?
– יעשׂה – עונה יוחנן – כל אחד את שלו…
באו, והנה מחול-משׂחקים!
מבול של אור… גולגלות של מתים בספון ובכתלים, ובחורי העינים והפיות – להבות אש. ומנגנים עומדים מן הצד; המנגנים שחורים והכלים שחורים… ומתוך הכלים יוצאים הקולות, כרוכים בלהבות אש, ובתווך – נשים ערומות, משתובבות ומחוללות בעגול, סביב-סביב במעגל, ורגליהן היחפות והמהירות רגלי עזים, והן מזמרות ומשוררות, ומעיניהן נזרקים גחלי אש, ומפיותיהן – קולות להבה…
ובדחן בראש המנגנים צוֹוח ככרוכיה:
– שבת! שבת!
ומכיש כף על כף.
ובתוך המעגל – מחול הכלה… הפרוש רוקד עם לילית, אוחזים בקצות מטפחת לבנה ומחוללים. והוא מזמר: בואי, כלה! בואי, כלה! ומושך במטפחת מזה, והיא צוחקת ומושכת, כאלו אינה רוצה, לצד שכנגדה…
והבדחן מכיש כף על כף, קורא: שבת! שבת! וקולו כקולות הכלים הולכים הלוך וגבור, הלוך והשתובב, והרקוד כולו כאילו הוא עולה בסערה… והפרוש עז-הנפש מושך בכל עוז, עוד משיכה ולילית תפול על צוָארו…
אך באותו הרגע הרגישו באורחים זרים…
פלצות-פתאום!
מהומה ומבוכה, רעש וחרוּק שינַים… התפּזר המעגל, רצים אל הזרים, חפצים להתנפל עליהם, לקרעם כדג, שורקים בחרון כנחשים, נוהמים כזאבים…
– יעשׂה כל אחד את שלו – נזכר ה“אורח-חיים”.
והתכוון למה שהתכוון, ועשׂה את יחוּדיו ועצר בעד המתנפלים, ואינם יכולים לבוא בד' אמות שלו… עומדים על הגבול של הד' אמות בידים נטויות ורגל אחת נשׂואה, ונושמים בזעמם, מבלי יכולת לשנות את עמדתם.
– לעזרה! לעזרה! – נשמע פתאום קולה של לילית.
ונעשׂה רעש גדול בחוץ, סערה קמה והסתערה על החורבה, אך מכתליה היא נזרקת לאחור. רועדת החורבה כולה, אלפי צעקות בתוך הסערה – ואל החורבה אין חודר…
וה“אורח-חיים” מוסיף ומתכוון, וחלל החורבה מתמלא שמות והשבעות והם מכים את העולם השחור אחור… התכנסו בקרן-זוית, ומתכוצים שם, ומצטמצמים, ונחנקים בלי נשימה.
אך לילית עודנה בתווך, בזרועה היא תומכת את הפרוש ובקולה הנחר עודנה צועקת:
– לעזרה! לעזרה! יבוא כל הגיהנם!
אז הניף יוחנן את קרדומו, התכוון אל ראשה של לילית וזרקו בכוח, ונבקעה לילית מראשה ועד כפות רגליה.
והפרוש נפל…
* * *
שקטו הרוחות, נעלמו המראות, הכלים נפלו מן הספּוּן ומן הכתלים והתפוצצו, הנרות כבו, – ובריאה שחורה, בעלת כנפים שחורות, התנשׂאה מבין בתריה של לילית ותשׂא את הפרוש מן האדמה, ותעף אתו ונעלמה אתו בעד חור החלון…
ובעד אותו החור התחיל בוקע קו של שחרית…
ה. סוף דבר
– כך, כך, רבותי – מסיים ה“אורח-חיים”.
הכל נעשׂה בסוד. גם הרבנית לא הרגישה בצאתי ובבואי…
השמש נפל למשכב, וכאשר נפל לא קם עוד ממשכבו… וגם רוחו לא שבה אליו במשך כל ימי מחלתו… עד רגעי הגסיסה. אז נקראתי אליו. נגה עליו קצת אור והתוַדה…
והפרוש נעלם.
אמרו: שיצא לקיים חובת גלות…
יהי כדבריהם…
עתה יודעים אתם, רבותי, באיזה חוש חונן המנוח, יוחנן האיש. ומה שעשׂה בקרדומו, יהודי פשוט בקרדום פשוט…
וכשהלך לעלמא דקשוט, מי, סבורים אתם, יצא לקראתו?
דוד המלך, עליו-השלום, וכנורו בידו…
והיה כנגן המנגן ונפתחו שערי גן-עדן…
כך גילו לי בחלומי…
כך גמר ה“אורח-חיים” את ספורו.
שמע ישראל
מאתיצחק ליבוש פרץ
ויהי היום, ובבוקר לא עבות אחד נראה בטוֹמאשוֹב העיירה, שעל גבול גליציה, בחור עני. ואותו הבחור מצניע לכת ונחבא, ואינו נראה אלא לפרקים, כשהוא בא לבקש אוכל.
מילא, כל הפושט יד…
וכיון שהבחור ההוא אינו מבקש פרוטות ואינו לוקח שום מאכל, אלא פת חרבה – בודאי שאין בודקים למזונות.
אבל זר ומשונה הבחור. עינים לו והן כאילו צופות למרחקים, ואינן רואות את הנעשׂה בד' אמות שלהן. וכן האזנים, עושׂה הוא בתנוך אזנו כמו שעושׂין בעפעפי העינים, כאילו הוא חש וקולט תמיד קולות וצלילים ממרחקים… אף-על-פי שהדממה בעיירה כדממה קודם תקיעת שופר.
ומשום שהוא צופה ומאזין למרחוק, הוא נרעש כשפונים אליו בדבּוּר קל, ונחרד כאילו הרגיזוהו משנתו בעולם אחר…
וכשהוא שומע ועונה, אינו משיב אלא בתכלית הקצור: “הן” או “לאו”.
וכשצריך לענות יותר, הוא מתבלבל תיכף, ונאחז באיזה סבך. מצחו מזיע, עיניו נחרדות, וסוף-סוף הוא משתתק.
וכשרוצה איזה בעל-בית להשתמש בו לשם שליחות, הבחור נשמע לו; הוא הולך אחרי הצו, אבל אינו ממלאו לעולם. נעלם הוא לאיזה ימים ושב, ודברים בפיו – מעולם התוהו… ולא מחמת עצלות, חס ושלום, אלא מתוך הרהורים והזיה, רחמנא ליצלן…
– היית במקום פלוני?
– הן…
– ואותו האיש מצאת…
– רק היום…
– ועד היום?
עד היום – התבלבל מאד. בדרך הלוכו פגש עכבר… ואותו העכבר היה מצפצף. ובלי ספק תעה ולא מצא דרך. אחר-כך קראו לו ממרום… איזו צפור קראה לו, חזר לאחוריו, וכדומה, ואל מקום שליחותו בא היום…
ואת האיש מצא וזה אמר לו… אך מה שאמר לו כבר נשכח, או שלא הבין מלכתחילה. הפכפך הבחור, ומחייך הוא בתמימות ומבקש סליחה, ופושט את ידו הצנומה:
– פת לחם…
במשך כל הזמן לא אכל מאומה.
-------
בעיירה בלי מסחר ועסקים, בימות-החמה, ימים ארוכים של בטלה, – יושבים להם בעלי-הבתים בחלונותיהם, מביטים החוצה ומפהקים… ושוב נושׂאים עיניהם אל השוק, אולי ירחם, ויקרה דבר-מה, ויהי ענין לענות בו ולהמלט מן השעמום.
ביום כזה, יושב לו בעל-הבית מן הפקחים אצל חלונו, ורואה והנה בחור עני זר. הוא קורא לו. יגש אליו אותו הבחור! כבר תפשׂ והוציא להורג את כל הזבובים… יחקור וידרוש עתה אותו הבחור, הן חדש הוא, מקרוב בא…
– סור נא אל ביתי, בחור!
הבחור אינו רוצה, מנענע לאות סרוּב את ראשו מימין לשׂמאל.
– משום מה אינך רוצה?
– כך!
בעל-הבית מחייך. אִנה ה' לידו מציאה כשרה. אם הבחור אינו רוצה לבוא אליו, יצא הוא אל הבחור.
יצא בעל-הבית, וישב על המפתן וחייך. התחיל לחקור את הבחור.
– מה שמך, בחור?
– מה שמי? – חוזר הבחור על השאלה – מה שמי? כמדומה לי: אברהם!
– אינך יודע בוַדאי?
– בוַדאי… האיך אפשר לדעת בוַדאי… איני יודע בוַדאי… אפשר אברהם, אפשר שם אחר…
– ושם-משפחתך?
הבחור אינו מבין מה זה שם-משפחה! איזה צורך לאדם בשם-משפחה? האם לכל אדם יש שם-משפחה?
– וַדאי. כמה “אברהם” יש בעולם, יכולים להחליף…
– ומה בכך? כל אברהם – אברהם!
– ובנו של מי אתה, בחור?
– בנו של אבא.
– ומה שם אביך?
– אבא.
– ואיה מקום מגוריו של אביך?
– במקום מגוריו של אבא שלך!
והבחור מרים את אצבעו למעלה.
“כפתור ופרח” – מחייך בעל-הבית, ומוסיף ושואל:
– ואב אחר אין לך?
– חס ושלום!
– ואֵם יש לך?
– לאיזה צורך?
בעל-הבית מתגלגל מתוך צחוק.
– מותר ללכת? – מבקש הבחור רשות.
אך עוד דברים לבעל-הבית.
– תיכף, תיכף… ומאין אתה, חכם שלי?
– מן הכפר!
– מה שמו, והיכן הוא הכפר?
זאת אינו יודע!
– אבל רחוק מכאן?
הוא הלך, הלך, הלך…
וכך הוא חוזר על ה“הלך”, עד ששׂפתיו מתייגעות והוא מקצר ומסיים:
– ועוד הלכתי…
– כמה ימים וכמה לילות?
לא ענה.
בעל-הבית חושב רגע ושואל:
– ולהתפלל אתה יודע?
– להת-פלל?
ומוכרח בעל-הבית להסביר לו את פירוש המלה. ואחרי תשעה קבין של שׂיחה טורדת, מתחיל הבחור לשער:
– לשׂוּח עם אבא?
– כן, כן! – שׂמח בעל-הבית ועיניו מתרטבות מצחוק.
הוא יודע “שמע ישׂראל”.
– מי לימד אותך?
ומספר הבחור בגמגומים ודלוגים רבים, שהלך מן הכפר אל העיר, דרך היער, ופגע בו ביער זקן מופלג אחד, ואותו הזקן אמר לו מי הוא “אבא”, וכיצד מסיחין עם אבא, כלומר – לימד אותו “שמע ישׂראל”… ובאמת אינו מבין פירושן של המלות בלשון אבא, אבל אותו הזקן אמר לו, שיש לאבא מזה נחת-רוח…
– ואימתי אתה קורא את ה“שמע”?
– פעמַים בכל יום… אני קורא ומנגן…
– מנגן? על איזה כלי?
בהיותו בכפר היה מנגן בעשׂבים, בגבעולי-הסוּף, אחרי-כן למד לעשׂות חליל מעץ. בכאן, בעיר, נתנו לו מתנה: חליל של חמר… ובחליל זה הוא מחלל ב“שמע”…
– ואם היו נותנים לך כנור?
פני הבחור כלהבים, עיניו מתיזות רשפים, ולשונו נעשׂית פתאום בת-חורין.
– כנור, הה, לוּ נתנו לי כנור! כלתה נפשי לכנור, נפשי חשקה בכנור. כנור כזה שיש להמנגנים בעיר… ביחוד אותו הכנור הגדול, זה שנושׂאים על רצועה של עור על הגב – – –
– טוב מאד… יתכן, שיוּתן לך מין כנור כזה, אבל הראה נא, אם אתה יודע לנגן, במה כוחך גדול…
והבחור מוציא מחיקו חליל-חמר ומחלל…
הוא מחלל, וראה זה פלא: קול ברמה נשמע, מחנות צפרים נראו, והן מצפצפות מצפצפות, כאלו הן עונות לחלילו של הבחור. והבחור הרגיש בהן תיכף ומיד, ונשׂא עיניו אליהן בחללו, מתוך בת-צחוק נעימה, – הוא מכיר אותן…
ובעל-הבית, שלא ראה ולא הרגיש בנעשׂה באויר, אוטם את אזניו וקורא:
– רב! רב!
הבחור מחזיר את חלילו לתוך חיקו, אבל לקול החליל יצאה גם בעלת-הבית, ואחריה – המשרתת. שני זוגות צעירים נגשו אל החלונות והציצו, ובעל-הבית רוצה להתפאר בפניהם בחכמתו ובחדודיו, והוא מוסיף ושואל:
– ובמה בחור, היית מתפרנס ביער?
– בפטריות!
הוא, מבחין, לפחות, בין רעות לטובות בפטריות.
– וקודם לזה בכפר?
– מכל אשר נתנו לי!
– מי היה נותן לך?
– האכּר, האכּרה, גם הכומר והמוזג…
– ומה היו נותנים לך?
והבחור ענה בתמימות, – היו נותנים לו כרוּב, תבשיל חם, גם בשׂר גם לחם, אלא שהוא היה אוכל אך את הלחם, מאכלים אחרים היה נוטל וזורק לצפרים.
– ומשום מה רק לחם?
הוא אוהב אך ורק את הלחם… מאכלים אחרים הוא מתעב…
גם אותו הזקן ביער שאלו מה הוא אוכל. וכשהגיד לו שאינו אוכל אלא לחם בלבד, שׂמח הזקן, ואמר שהוא אוהבו בגלל זה; ובגלל זה לימדהו לדבר עם אבא, – ואת הזקן כל-כך אוהב, כל-כך אוהב… וגם את ה“שמע” הוא קורא בכוָנה גדולה, משום שכך ציוה הזקן…
ובעל-הבית אינו נותן לו עוד ללכת, ושואל:
– ואלמלי היה מצווה אותך הזקן לגנוב?
היה גונב.
– לגזול?
היה גוזל.
אלא שלא יצווה עליו כזאת, – איש טוב הוא, אותו זקן.
– אבל אילו היה בא ומצווה עליך, למשל, לשפוך דם, לרצוח נפש?
היה עושׂה…
– ולא היית מתיירא מפני אבא?
– משום מה יהא ירא מפניו?
– מפני ענשו.
הפעם נראתה בת-צחוק על-פני הבחור:
– מהתל אתה בי, בעל-הבית; אבא אינו עונש!
בינתים דפקו לתפלת מנחה, ובעל-הבית קם ומיהר אל בית-המדרש, להתפאר בין מנחה למעריב באזני המתפללים, איך חקר ודרש את הבחור.
-------
דבר זה עלול היה, כמובן, להיות ענין לענות בו לכל העיירה כולה, אלמלא מעשׂה אחר שאירע.
לקהלה היתה מקהלת מנגנים, קאפּעל“ע בלע”ז: שני כנורים, חליל, אבוב, מצלתים, מה שקורין בוֹמציקצא“ק, וכדי שתהא הקאפּעל”ע שלימה, היה, כנהוג, גם בטנון. קאפּעל“ע עניה, מנגנת בשׂמחות וחתונות של יהודים, מאספת קצת מעות בפורים וחנוכה, ופעמים, כשהיו המנגנים האחרים בהסביבה, עסוקים, היו מזמינים אותה גם למשתה של פריצים פחותים. בחריפות יתירה בנגינה, מעצמו מובן, קאפּעל”ע זו לא הצטיינה…
ואירע מעשׂה: בימות החורף, הקאַפּעל“ע חוזרת לפנות בוקר ממשתה של “פריץ”. והקאפּעל”ע מבוסמת קצת… לאכול כדבעי – אסור, אכלו כזית מלחמם… אבל לשתות – שתוּ… והולך “העולם” מפוזר, זה מזמזם, זה הומה, זה מקלל; הבטנונר, שכליוֹ כבד ביותר, נגרר אחריהם לאטו, בשלג, כל עוד רוח בו, – איש זקן היה וחלוש. קורא הוא לחבריו הצועדים לפניו ומתחנן, שלא ימהרו כל-כך ושלא יעזבוהו לבדו – ואין שומע. ומפוזרים הם, כאמור, זה בכה וזה בכה. בינתים מתחילים לריב זה עם זה, מתחילים לקלל זה את זה, לרגל סכסוך בחשבון. כאמור, מבוסמים… בינתים האויר משתנה; ושלג חדש בא בסערה. ה“עולם” נושׂא את רגליו ופוסע פסיעות גסות; פג קצת היין ומתחילים רצים. באו אל העיר, וממהר איש איש לביתו, ונופל כהרוג על מטתו, – אולם שנתם לא ארכה עליהם. הבטנונר לא שב, זוגתו רצה ועוברת על בתי המנגנים בזעקת שבר, מושכת אותם מעל מטותיהם: היכן בעלי? היכן בעלי?
שכורים עוד מיין ואחוזי שנה, מתנערים הם בקושי ומתחילים להבין בקושי מה שמדברים אליהם. וכשהבינו, אימה חשכה נפלה עליהם, קפצו ורצו חוץ לעיר לבקש את הבטנונר. ובשׂדה אין דרך ואין משעול, תכריכים לבנים וחלקים – שלג רענן, רך ותמים, צא ומצא היכן מוטל הבטנונר – –
ושבים הם כלעומת שיצאו. עוד תקוה אחת, אפשר התחכם הבטנונר וסר אל אחד הכפרים.
יום הולך ויום בא, הקור הוקל, השלג נמס במקצת… יום הששי בא, הולכים לכבוד שבת את המרחץ, שואלים זה לזה על הבטנונר – אין יודע חדשות. ופתאום קרון של אכר בא ונצב בטבור השוק, ובקרון – הבטנונר הקפוא… מיהרו ונטלו את הבר-מינן וקברוהו. לפני הדלקת הנרות… גזירה, שמא יוָדע לפקידים ויצווּ לנתחו. וכמעט שהגיעו לידי חלול שבת. למחרת, האלמנה מעכבת את הקריאה, – חמשה “תולעים” פעוטים השאיר לה הבטנונר. במוצאי-שבת מתאספים לאספה, קוראים למנגנים… לקהל אין שום מוצא לכסף, ועצתו שתסתפק המקהלה בלי בטנון, ושׂכרוֹ יתנו לאלמנה; טוענים הכלי-זמרים: אי אפשר! קאפּעל“ע בלי בטנון לאו שמה קאפּעל”ע; – בשׂמחות של יהודים אפשר אולי, אם יצווה הקהל לצאת ידי חובת כלי-זמרים בלי בטנון, אולם “פריץ” בלי בּטנון לא ישׂא רגלו למחול… טוען הרב, שלקיים נפש מישׂראל שווה יתר הרבה מקאפּעל"ע וממחולו של פריץ; טוענים הכליזמרים, שהרב, במחילה מכבודו, בטלן בעניני נגינה… וקם רעש: שקצים!
בין כה וכה, והחוקר והדורש שלנו, אותו בעל-בית, שכל-כך התחכם לחקור את הבחור, קם והקיש על גבי השולחן:
– הסו, רבותי!
הוא מצא עצה. בחור יש בעיר, שנפשו חשקה בבטנון, והוא יודע ודאי לנגן… יעמדו וישׂיאו בחור זה לאלמנה, ויהיה הזאב שׂבע גם הכבשׂ שלם, – והקהל יצא ידי חובתו!
אפשר שנאמרו הדברים לשם בדיחה בלבד, אולם הקהל והרב מצד אחד והמנגנים מצד שני אחזו בעצה זו, כאחוז הטובע בקרש; האלמנה גם היא הסכימה לכך, והבחור אברהם גם כן, ועוד באותו חודש הועמדה החופה…
ובהיסח-הדעת עברו לידי הבחור אברהם אשה וחמשה ילדים ובטנון עם קשת.
עם אשתו הוא חי בשלום: הביתה אינו בא; לן הוא בחוץ לפני הפתח; כל היום הוא סובב בשוק או מחוץ לעיר מתבודד לנפשו; חוץ מיום שיש איזו שׂמחה בעיירה או משתה אצל פריץ, והוא מנגן שם.
כשהוא רעב, הוא בא, מקיש בחלון. מוציאה לו אשתו פת לחם, והוא נעלם עד אשר ירעב שנית… השכנות שואלות את ה“בטנונרית” לשלום-הבית, והיא שׂוחקת: מאושרת היא בבנות! למה צריכה אשה זקנה? הוא אינו אוכל ואינו שותה ואינו מדבר אליה; חשבונות עם הקאפּעל"ע עושׂה היא, את חלק הריוח מוסרים לידה… ומה היא חסרה עוד?
ולאברהם’ל, כנראה, גם כן לא חסר מאומה. בתחלה ניחרו בו המנגנים, טענו שאינו מכוון אל הנגון; שהבטנון שבידו מנגן בפני עצמו… הם פוסקים כבר מנגינתם, ואברהם’ל עודנו עושׂה את שלו בתכלית השלימות, כאילו הוא משתתף בקאפּעל"ע אחרת, המנגנת באיזה מקום במרחק, ושאין איש שומע אותה, אלא הוא בלבד. אבל במשך הימים הסכינו עמו… אצל “פריץ” ידעו כבר מה לעשׂות: כשבא הנגון לידי גמר, אחד מחבריו תופס בקשתו של הבטנון ועוצר בעדה, – ובחתונות של יהודים נותנים לו בכונה להמשיך את נגונו, והעולם מתפקע מתוך צחוק; הנאספים צוחקים, ובפרט המסובין בשעת הסעודה הגדולה!
והקהל ודאי שהפיק רצון מעם אברהם’ל. הוא שותק תמיד. אינו צועק ומחרף ומקלל כחבריו. בשעת מחול הוא פונה עם בטנונו אל הקיר, וגבו אל המחוללות… ובשום אופן אינו טועם במשתה חתונה: פתו בסלו… ואין רואה אפילו אימתי הוא אוכל. והעיקר, בכל ימות השנה אפשר לצאת בו ידי חובת קורא לבית-הכנסת.
הא כיצד?
מנהג היה בידו של אברהם’ל זה, ששתי פעמים ביום ערב ובוקר הוא אומר “שמע ישׂראל” ומנגן על הבטנון. בבוקר כשזרחה החמה, ולעת ערב כשהחמה שקעה… ועוד הוא מנגן “חצות”… בבוקר ובערב היה מקיים מצוה זו מחוץ לעיר, על יד הנהר על האחו, ובחצות לילה בשוק. וקולות בטנונו היו משתפכים בדומית הליל וחודרים דרך שערים ודלתות ותריסין את הבתים, אל תוך הלבבות… ורצוּפים הקולות תמימות עמוקה ומלבבת, וכל מי שפּטיש השמש לא העירו, מתנער לקול הבטנון: בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה… ויהודים קופצים מעל משכבם וקמים לעבודת הבורא, מדליקים נרות ורצים ל“חצות”.
הפריצים עוזבים בשעת מחול את רעיותיהם וקופצים בזעם אל אברהם’ל, שלא התכוון אל המנגינה, ומורטים פאותיו; הנאספים אל משתה של יהודים מתבדחים ומלעיגים לאברהם’ל, אבל המתנער לקול בטנונו לעבודת הבורא מתלונן:
– המסכן… תם, ואיזה דבר צפון במנגינתו התמה…
ועוד אומרים:
– נשמה אילמת…. רוצה לדבּר עם בוראו ובפיו אין לשון…
-------
מעשׂה, ובטוֹמאשוֹב היתה חתונה גדולה, חתונה שאין כמותה אלא פעם ביובל!
אטו מלתא זוטרתא היא! הפרנס-חודש מלובלין התחתן עם הרב מקראקא, וטוֹמאשוֹב – באמצע הדרך!
רוצה הפרנס מלובלין להנות את הרב מקראקא בשׂמחת חתונה – למען ידע עם מי התחַתן!
מצווה הוא להוציא מן המרתף חבית של דינרי זהב להוצאות החתונה; שׂוכר ושולח לטומאשוב מלצרים, להכין הכל כיד המלך – כיאות לגביר בתוך אחיו ולפרנס-חודש מלובלין, שזכה להתחתן את הרב מקראקא!
באים המלצרים מלובלין לטומאשוב ומבקשים קודם כל מקום מרוּוח לחתונה: אורחים מלובלין יבואו, אורחים מקראקא ואורחי המקום, עדת טומאשוב! ובכן – גבירים, בעלי בתים, מיוחסים, למדנים, רבנים יושבים על כס-הדין…
ושלוש קאפּע“לות תהיינה מנגנות: הקאפּעל”ע מלובלין, הקאפּעל“ע מקראקא, והקאפּעל”ע מטומאשוב, שאינה רוצה לוַתר על זכותה בעד כל הון דעלמא!
ובקצה העיר, כמעט מחוצה לה, עומד דיר גדול, שמייבּשים בו בימות החורף עצים. עתה הדיר ריק, העצים – על גדות הווייכסיל, מוכנים לשוט לדאנציג… נפלו המלצרים על המציאה ושׂכרו על חשבון הגביר את הדיר הגדול כתיבתו של נח, מצאו צייר וצייר אותה מבפנים בכל מיני ציורים נאים, וקישטו אותה, כסוכה, בכל יריעות יקרות, והעמידו שולחנות מן קצה התיבה אל הקצה, לגברים לחוד ולנשים לחוד, ועל הקירות תלו פנסים של נייר וקנים. רחבות – בשביל ארבעים מנינים נפש. ומבואות – לנשים לחוד, למלצרים לחוד, מבוא מיוחד למנגנים, ושער גדול באמצע לקרואים הנכבדים, ועל-גבו מצויר כתר תורה, לכבוד הרב מקראקא ואורחים אחרים…
והגיע התור, הוא יום החופה, ואורחים באים ובאים, בעלי הבתים בעיר מביאים את האורחים בצל קורתם בכבוד גדול. מפנים לפניהם את מבחר חדריהם… וכשהגיעה השעה המוצלחת, והתכנסו אחר החופה לסעודה הגדולה, וכשנדלקו הנרות בפמוטות שעל השולחנות ובפנסי-הנייר והקנים שעל-גבי הקירות, והתנוצצו עגילי הנשים, השביסים ובתי-הנפש – נמלא הדיר אורה, ועל הכל אור התורה – הלומדים, מלובלין ומקראקא, ולומדי טומאשוב באמצע… והרב מקראקא בראש.
הולכת שורה של מלצרים, נושׂאים קערות גדולות מלאות דגים, מצלצלים כלי-כסף, ומשתפך כל זה לתוך זמזומן העליז של הנשים אצל השולחן, – ועל-גבי ההמולה צפה שׂיחה בעניני תורה אצל שולחנו של הרב מקראקא – ופותחים הכליזמרים בנגון עליז… שלוש קאפּע"לות הומות רועשות, מרב חדוָה רוטטות להבות הנרות על-גבי השולחנות ועל-גבי הכתלים מסביב. נשען הרב מקראקא במשענת הכסא ופניו מפיקים נחת, – מבין גדול היה בנגינה…
ומן הפרייליכ“ס עוברות הקאפּע”לות לווֹלאַ“ך. עברו באין מרגיש, כשׂוחים על פני מים, – ווֹלאַ”ך נוהר, שוטף – כנור קראקאי מנגן, מדבר דבּוּרים, פותח חדרי לבב ונשפך אל תוכם… ושלוש קאפּע“לות מלווֹת אותו בנחת וברוך… ודומה, נחל שוטף, נהר הווייכסיל השתפך, והוא מתנדנד בנחת, והומה ורוטט לכבוד החתן והכלה ולכבוד הרב מקראקא ושאר האורחים היקרים, וצפור-פלאים מרחפת על פני המים ומנגנת נגוּן מתוק, מלא חן וחנינה, וקול הכנור – “יעלה” חרישית, ועוד “יעלה”, זו אחר זו; והנה עליה – קולות עליזים, שׂמחים, צוהלים – ושוב ירידה ל”יעלה" – אמנם, יום שׂמחה ושׂשׂון הוא היום, אבל שכינתא בגלותא! ושוב תרועת שׂשׂון: בכל זאת חתונה כזו, קבּוּץ של לומדים כזה, והרב מקראקא בראש (את הנגוּן חבּר החזן מלובלין…), והקאפּעל"ע נסחפת עם הזרם, הכלים רועשים, הקולות עולים מעלה-מעלה, מטפסים מתוך חדוָה ממדרגה למדרגה…
ולפתע פתאום נפסק הכל, כאילו פקעו לפתע פתאום כל הנימין, נאלמו דום כל הכלים – דממה, ובתוך הדממה: בּוּ, בּוּ, בּוּהה… קול הבטנון, אברהם’ל לבדו מנגן. כל העינים נישׂאו אליו, נתּלוּ על גבו – הס, אין מעיף עפעף, וידו של אברהם’ל מנהגת בקשת!
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
זאת עשׂו הכלי-זמרים במתכוון, לשׂמח בזה את הקהל…
אבל הדבר לא עלה בידם…
-------
עומדים הם ומצפים, שיפרוץ העולם בשׂחוק, אך העולם מביט באברהם’ל ומעביר עיניו על הרב מקראקא; במעמדו אין צוחקין, הפנים מתקמטים, השׂפתים מתעווֹת, השׂחוק מתפוצץ לרסיסים בתוך העינים, אבל עוצרים את הצחוק בכל מאמצי כוח, הרב מקראקא מחשה! הרב מקראקא יושב נשען על כסאו, השטריימי"ל על משענת הכסא, גבותיו מורדות על עיניו – האם אינו מנמנם, הרב מקראקא?
והבטנון עושׂה את שלו…
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
מה זאת?
ופתאום הכל מעבירים עיניהם מעל הרב מקראקא אל הדלת התיכונית, משם נשמע רעש, קול צעדים נשמע, מלצרים ממהרים לפתוח, קוראים בבהלה:
– לא, לא; סעודת עניים תהיה בפני עצמה…
מתחילים להבין: עניים רוצים להכנס. הרב מקראקא פוקח את עיניו ורוצה לומר דבר מה, מן הסתם, שיתנו להכנס, מעצמו מובן…
אבל באותו רגע נראה בפתח איש זקן בספּודיקי"ל קרוע, זקנו ופאותיו הלבנות פרועות, – מחזיר-על-הפתחים בתוך שאר חבריו; אבל עינים לו, והעינים מישירות ומפיקות חכמת-מלכים, ותנועת ידו כתנועת יד מלך – ונבהלו המלצרים ונרתעו לאחוריהם… רמז בתנועת יד ופינו לו דרך, והזקן הלבוש בגדי קובץ-על-יד, בעל העינים והתנועות של מלך, נכנס, ואחריו חברת עניים כמותו, והוא בא לאמצע הדיר ונצב, מאחוריו כל חברת הקבצנים – והקרואים נדהמים ומחרישים, הרב מקראקא גם כן, ואברהם’ל אינו מרגיש ועושׂה את שלו, גבו הכפוף, רואים, רועד, ידו מנהלת את הקשת אילך ואילך, והבטנון מתאנח:
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
-------
והמלך הזקן לבוש-הטלאים פותח את פיו – האורחים מתכופפים על-גבי השולחן מלפנים, משולחנות אחרים קופצים, א בלאט, בלי רעש, על בהונות הרגלים – העינים נמשכות אל פי הזקן, כמו על-ידי כשפים, נשׂואות אל שׂפתיו –
והזקן קורא:
– חצות! – ומוסיף אחרי דומיה קלה:
– הרב מקראקא, – אברהם’ל מנגן “חצות”… אין אתה מאמין, הרב מקראקא, הלא אזניך פקוחות, הט אותן ושמע! זוכה אתה לשמוע, כיצד אברהם’ל מנגן לחצות! בשביל זה השתלשל הדבר שתתחתן עם הפרנס מלובלין, שתהא טוֹמאשוֹב באמצע הדרך… ואתה תשמע, ובזכותך ישמעו כל המסובין… איש לפי מדרגתו… אתה הנך מבין בנגינה…
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה – מנגן לו אברהם’ל את נגונו – והעולם מחריש ותוהה, כאילו שלטו בו כשפים, והזקן מרים יד ימינו ורומז לספון, נבקע הספון ונפתח – חציו לימין חציו לשׂמאל, כ“כנפי” הסוכה…
ונגלו השמים, שמים בהירים וזרועי כוכבים. ומעל לגג הדיר הפתוח שטה לה הלבנה בנחת… בנעימות שטה לה ועוברת… היא אך עברה, והזקן רומז בידו השמימה – וגם הם נפתחים. חצי שער לימין וחצי שער לשׂמאל… ושוטף במרומים שפע של אור, אור אלהים רוטט, ומתוך האויר השוטף, הרועד, נשמע קול נגינה וזמרה. הפמליא של מעלה אומרת “חצות”, מלאכים משוררים, מרננים, מלאכים – מנגנים. ובפי כולם נגון אחד, ואל הנגון ההוא מכוון בטנונו של אברהם’ל, מרחף הוא ועולה אל עולם הזמרה, אל האויר המתנועע והמתנשׂא והרועד במרומים – –
ונרעש העולם ונפחד…
-------
ושוב רמז הזקן למעלה, וננעלו שערי השמים, נפסק קול הזמרה, כוכבים שטים ונוצצים מתוך רטט, כאילו מתוך נחת-רוח טמירה ועצובה – – –
ורמז עוד, ושני חצאי הגג יורדים זה לזה ומתלכדים, וסוגרים את התיבה…
הנאספים – משתוממים, עוצרים נשימת אפם, ואברהם אינו מרגיש בכל זה – הוא עושׂה את שלו, והבטנון את שלו:
– בּוּ, בּוּ, בּוּה, בּוּהה…
ופתאום והבטנון עם הקשת נפלו מידי אברהם’ל, והוא קם, פנה כלפי הקהל, התחיל “שמע ישׂראל”, ובקול הנגינה ממרומים… והתעלף –
הזקן תפס בו. ולמלצרים ניתן צו:
– שׂאוהו אל בית-ההקדש!
מילאו אחרי הצו.
– הרב מקראקא, – אומר הזקן, לאחר שנשׂאו את אברהם’ל – לא למשתה-חתונה באת, כי אם להלוָית-המת. אברהם’ל נתבקש לפמליא של מעלה, בטנון נעדר שם…
ונעלם יחד עם בני-לויתו…
--------
וכך הוָה.
למחרת היום נפטר אברהם’ל בבית-המדרש, והרב מקראקא וכל האורחים ליווּ אותו אל בית-העולם.
אומרים, שאותו זקן היה ר' ליב שרה’ס…
הדבר מתקבל על הלב!
נסים על הים
מאתיצחק ליבוש פרץ
במדינת הולנד, בבית חומר שפל ורעוע, גר לו על חוף הים יהודי דייג ושמו “סַטיה”… יתכן, על שם אחד מאבותיו “סעדיה”, אך הוא אינו יודע מזה מאומה. בכלל אינו יודע על דבר יהדותו ולא כלום. דייג הוא ודייגים היו אבות אבותיו. את נפשו מסר להים. ומשפחתו משפחה יהודית אחת בין משפחות הגויים. מה הוא יודע? הוא שולה דגים, אשתו סורגת מכמרות ועושׂה בבית, הילדים מתגוללים בחול, מצחקים ומחפשׂים ענבּר. כשסַטיה על הים, וסערה קמה, והיא בנפשו, אינו יודע, לא הוא, השרוי פנים אל פנים עם הסכנה, ולא אשתו העניה הסוערת בבית, גם לקרוא “שמע”. סטיה מביט למרום בתפלת דומיה. גם הוא מן הנשמות האילמות. ואשתו בבית מכה בקדקדה וצועקת, או מביטה בזעם עצור אל הים ואל גליו, או אל השמים הקודרים והזועפים, והילדים שהשתטחו על פני החול קוראים: סאנטא מאריא! סאנטא מאריא! מאריא הקדושה!
ומנין להם לדעת? אל הקהלה ללכת, ברגל, רב הדרך; לשׂכור עגלה ולנסוע – ממשפחה עניה כזאת, המתפרנסת מיגיע כפיה בדוחק, יבצר הדבר. והים אינו מניח: שואף, שואף הים! אביו של סטיה, אבי־אביו ואבי־אבי־אביו – כולם היו דייגים, ובדרך כל הארץ הלכו בארחות ימים… אבל כביר כוחו של שׂונא־האדם, הים, אי אפשר להפרד ממנו, – ערשׂו של דייג הוא וגם קברו.
אך יום קדוש אחד נשאר למשפחת סטיה – יום הכפורים.
בא ערב יום הכפורים, סטיה בוחר את הגדול שבדגים, לוקח את משפחתו ועולה עמה העירה, מוסר את הדג ליד שוחט המקום, אוכלים על שולחנו את הסעודה המפסקת בערב יום הכפורים, ביום המחרת – את הסעודה המפסקת השניה.
במשך מעת־לעת המשפחה, כמשפחת השוחט, מבלה במקום הקדוש ההולנדי, מקשיבה לזמרת המקהלה, לקול העוגב ולקול החזן, המסלסל בקולו. אינם מבינים אף מלה אחת, אך עיניהם אל ארון הקודש ואל ה“דורש” העטוי פאר־הזהב בראשו, ומחקים אותו בכל מה שאפשר. קם בעל כפת הזהב, וקמו גם הם; שב וישב על מקומו, – ממנו רואים וכן עושׂים. כשסטיה עיף ונרדם, שכנו מנערו במתנת יד קלה…
זהו כל “יום הכפורים” שלהם… כל יום הדין! מה שהדג במים רועד מפחד, מכל מה שנעשׂה במרומים – נעלם מסטיה. מנהג אבותיו בידו לצום מן הערב עד הערב, לשמוע את החזן, את המקהלה ואת העוגב, ואחר “נעילה” (גם השם הזה נעלם ממנו) לשוב הביתה ולסעוד שנית בבית השוחט, ומי יודע אם השוחט בעצמו יודע הרבה יתר מזה… ואחרי ככלות הכל, לשוב הביתה. והנה סטיה ואשתו קמים, נפרדים מעל השוחט וביתו בחבה, ויוצאים ללכת כל הלילה אל מחוז־חפצם, אל הים… אינם אומרים “הביתה”, כי אם – אל הים…
ולעצור בעדם אי אפשר.
השוחט ואשתו מפצירים: למה אתם נחפזים כל כך? הלא גם את העיר לא ראיתם.
וסטיה זורק מרה:
– העיר!
סטיה אינו מן הדבּרנים, הים מלמד את השתיקה. אבל את העיר הוא עוֹין. אין מרחב, אין אויר לנשימה, אין שמים, – רצועה צרה בין גג לגג, לא כן הים.
– אבל הוא צורר אתכם, הוא מלאך־המות שלכם!
– ומלאך טוב מאד!
רצונו של סטיה שיהא סופו כסוף אביו ואבות אביו, שיבלע אותו הים בעודו בריא וחזק… אינו רוצה בשום אופן להיות ימים רבים מוטל על ערשׂ דוָי ולמות לאט לאט, בעצלתים…. ושיהיו בוכים מסביב!… ואחר־כך להקבר באדמה קשה…
מעיו מתהפכים בקרבו, כשמזכירים לו מות כזה וקבורה כזאת…
והולכים ברגל הביתה – אל הים!
ואחר נדודי ליל, כשמאיר השחר, כשמתנוצץ ברק זהבו של החול על החוף ואחריו זוהר הים המכסיף, הם מזדעזעים, צוהלים ומוחאים כף: הוי, הוי, הים!
שׂמחת חתן על כלה!
וכה מדי שנה בשנה…
כך מנהגה של המשפחה. דייג הולך ודייג בא, גם שוחט אחרי שוחט, והמנהג במקומו עומד. החוט האחד המקשר את משפחת הדייג אל האומה – לא נתּק!
ויהי בוקר יום אחד. אך האדים המזרח ובנשימה עצורה נעור בנחת הים, והוא הומה בקול דממה דקה, והוא משתטח לו, מתוך עצלות וחלום, ומשתטח והוזה… וזעיר שם, זעיר שם, מתנפנף זוג כנפים צחורות בתכלת האויר. צפצוף קל של עוף קל – ושוב הס. וזהרורים רבים מרפרפים על פני הים, ובהרות־בהרות של זהב מחליקות על פני החול הצהוב כולו. החלונות בבתי הדייגים עודם מוגפים, והנה דלת סובבת על צירה.
סַטיה יוצא.
ערב יום הכפורים היום…
על פניו של סטיה מרחפת יראת קודש. עיניו מזהירות נועם. הולך הוא אל הים, משׂאת נפשו, לקיים את המצוָה היחידה לו והגדולה, לצוד דג לכבוד יום הכפורים. והוא נגש אל סירתו, מתיר את החבל, שהיא קשורה בו אל החוף, ומימין ומשׂמאל נשמעו קולות:
– אַל נא, אַל נא!
כך קוראים אליו שכניו, שהתעוררו לקול פעמיו בחול ולקול החבל הנתר, והוציאו את ראשיהם מבעד לאשנבים הקטנים לשם אזהרה.
– אַל נא, אַל נא!
שקט ושליו משׂתרע הים לאורך ולרוחב אין קץ, משתפך ומתבולל עם פאתי שמי השחר הרעננים, העליזים… נשימתו קלה, עדינה… לאט לאט הוא מתקמט על־יד החוף, נוגע נגיעה קלה בחול, ובין הקמטים, כבין קמטי זקנה טובה, מצחקים רסיסי צחוק מזהירים ועליזים… והוא מדובב, הים… והוא מספר מה, וסח מה באזני שברי הכפים הפזורים, הכסויים צמחי מים ארוכים ודקים כשׂערות. והזקן־הים מחליק על גדותיו מתוך חבה, מתוך צחוק, ומסרק אותן לאט לאט. אולם הדייג יודע את נפש הים: אין אֵמוּן בים!
– אַל נא!
הים מתנודד בדומיה, ונדנודיו ילכו ויחזקו… והאספקלריה המאירה נוּפּוֹץ תנוּפּץ, והמית העליזים תהי לרעש, כביר וחזק, ויעלו הקמטים והיו לנחשולים, והסירות טרף להם, כדגה הפעוטה אל פי הלויתן.
ואיש זקן, בעל פנים צמוקים, כים זה, אך בלי צחוק ערמתו של הים, יוצא מאחד הבתים, יחף וגלוי ראש, ונגש ומניח את ידו על כתפו של סטיה:
– ראֵה!
והוא מראה לו באצבע, שם בשמים, שם בשמים – כתם קטן, שחרחור…
– זה הכתם יגדל והיה לעננה, והעננה – לענן כבד…
– רצוני לצוד רק דג אחד… טרם תגדל העננה, – עונה סטיה, – ואני שוב בבית…
אך פני הזקן, שכנו של סטיה, מתרעמים:
– אשה ובנים לך, סטיה!
– וגם אלהים בשמים! – עונה סטיה בבטחון: הלא הולך הוא לקיים מצוָה. והוא דוחף את הסירה וקופץ לתוכה.
וסירתו של סטיה נישׂאת על פני הים כנוצה קלה, והים מטלטל אותה ומנדנד אותה מתוך המיה עליזה וקלה, ושופך סביב לה ממבחר מרגליותיו – והזקן הנשאר על שׂפת הים עומד ולוחש:
– סאנטא מאריא, סאנטא מאריא!
קלה כקליפת אגוז סירתו של סטיה על פני הים. פוֹרשׂה הרשת, והיא צוללת, צוללת, ונעשׂית כבדה יותר ויותר, כבדה מנשׂוא. והוא מעלה אותה בכל מאמצי־כוח… וברשת – צמחי מים, כוכבי־ים, אך לא דג אחד ויחיד.
כבר נעלמה הסירה מעיני הזקן שעל החוף. סטיה כבר מעלה את הרשת השניה והשלישית והרביעית, ולא נקל להעלותן, כבדות הן, מלאות סבכי צמחים, המון כוכבי־ים – ודג אין!
והים מתנודד ומתנודד, ונדנודיו הולכים ומתחזקים, השמש כבר עלתה עד טבור השמים, ופניה לא כתמול שלשום: כאילו היא לחה כולה ועיניה דומעות! והכתם השחור בשמים משתטח בפאתי הים, חוּם הוא ומתגולל כנחש, והולך הוא ומכהה, ורוחש על גחונו אל השמש, אל השמש…
כבר חצי היום, וסטיה עודו שט ומנסה את מזלו, ומזלו רע… ולבו אומר לו:
– חזור בך, סטיה. האלהים אינו רוצה שתקיים השנה את המצוָה כהלכתה… כך רצונו…
פניו של סטיה נופלים.
ודאי שחטא לפני המקום… שאינו רוצה בקרבּנו. מה לעשׂות! והוא אוחז במשוט להשיב את הסירה, והנה נתּזוּ מים בפניו. פונה הוא כה וכה, והנה דג זהב מתנשׂא על המים, מפרפר, מקיש בזנבו ומתיז טפות על פניו.
את הדג הזה הוא יצוד! האלהים רצה את געגועיו אל המצוָה, ואִנה לו את הדג! ושוב מחזיר הוא את הסירה, ברדפו אחרי הדג. אבל הים כבר מתנענע בחזקה, מכה גלים, והעב ממעל התפשט ויכס את חצי השמש. ומתחתיו מתפרצות באלכסון קרנים לבנות… והדג עובר בשוּטו על משברים. הסירה דולקת אחריו. ופתאום נעלם הדג, הרוח הרימה נחשול בין הסירה והדג…
ולבו של סטיה הומה:
– חזור בך! מַתעים אותך…
ופתאום הנחשול יורד תהומות, הים מתיישר, ועל־גבו משוטט הדג, משוטט וקרב אל הסירה ומביט בעינים גדולות בפניו של סטיה, כאילו הוא אומר: לכדני, זכה בי, קיים בי את מצוָתך הגדולה…
חוזר סטיה ושב, והנה נחשול חדש. עוד הפעם נעלם הדג. והים מתרגש! ושר הים שירה לא נעימה… רוגז הים: חוצפה כזאת, לשוט כעת! לדרוך על במתי משבריו!
והשמש, כאילו נפל עליה פחד הים, נחבאה תחת הענן. ואך לזה, כנראה, חכה הרוח. עתה בן־חורין הוא, והעולם הפקר, והוא נושם בזעם, מכה ומצליף בשבטים על גו הים, ומרגיזו ומעלה חרון אפו, והים עונה מתוך תהומות בהמית גלים, ברעש נחשול, וכולו געש, כאילו אלפי תופּים בתוך מעיו, מקהלות־אדירים במשבריו.
– הביתה! הביתה! דופק לבו של סטיה בחזקה. ואוסף סטיה את המכמורת, תופשׂ במשוט ברוב כוחו, גידי ידיו חושבים להתפקע, הסירה מטולטלת מגל אל גל כקליפת אגוז: נישׂאת, ונזרקת למטה. והשמים קודרים, והמשברים מתחת זועפים וקודרים – – –
הביתה! הביתה!
אך מה שט אל עבר הסירה?
גוית אדם צפה, גוית אשה… מבצבץ השׂער, קווּצה שחורה… לאשתו שׂער כזה… ומתחת לרשת השׂער זרועות לבנות, מזהיבות. זרועות אשתו!
וקול קורא:
– הצילה! הצילה!
קול אשתו, קול אֵם לבנים: בחזוֹק הסערה רדפה אחריו בסירה שניה, ועתה היא טובעת, קוראת לעזרה – – –
והסב סטיה את סירתו הצדה, אל גוית האשה – הים אינו מניח! נחשול אחרי נחשול נזרקים בינו ובין הגויה, וקולה מתוך הסערה קורא:
– הצילה, הצילה!
והוא נלחם עם הנחשול; שארית כוחו חגר. שט הוא וקרב אל שחור השׂער, אל לובן הזרועות… הה, טבעו השׂערות, צללו, אך עוד כתם השׂמלה מבריק על פני הים השחרחר… רק להושיט יד, לאחוז בה טרם תצלול, אך עוד הפעם נחשול – והפריד בין הקרבים…
– מעשׂה כשפים! – אומר הוא בלבו. – כמעשׂה הדג – מעשׂה הגויה.
ונשׂא את עיניו בלי משׂים אל החוף, והנה אור בחלונות הדייגים!
– יום הכפורים! – נאנח.
וכהרף־עין סטיה עוזב את המשוט.
– עשׂה בי כרצונך! – קורא הוא השמימה, – ביום הקדוש לא אניע משוט!
והרוח סואן, והנחשול מטלטל את הסירה לתוך תהומות, וסטיה לא קם ולא נע. יושב הוא בסירה, עיניו נשׂואות השמימה, תלויות במרומים – – –
– כטוב בעיניך עשׂה! בידך אפקיד רוחי…
יום הכפורים! ועל לבו של סטיה עולה מנגינת המקהלה במקום הקדוש, בלוית העוגב, והוא חוזר על הנגון הנזכר, ומזמר בלחש… נשמה אילמת זו, אין לה שׂפה אחרת להתחטא לפני היוצר, היא מזמרת…
והשמים ממעל – קודרים כולם, והים מתחת – בחמתו הומה, בועט בגליו, ומשבר רודף אחרי משבר, והסירה נזרקת בחפזה מגל אל גל, ממשבר אל משבר, ובא נחשול וחטף את המשוט ועבר, השני בא מאחריו ודולק אחרי סירתו והיא טסה… טסה… כאלפי תנינים הומה הים, וסטיה מזמר בתוך הרעש את הנגון של “מי ינוח ומי ינוע”… חוזר על מנגינת המקהלה בלוית העוגב… בסירה הכה נחשול, הוא מזמר… בזמרתו זאת על שׂפתיו הוא רוצה למות…
ונהפכה הסירה…
אך על סטיה לא נגזרה מיתה…
שני מראות לבנים, כלובן עננים קלים, הולכים אחוזי־יד על פני הים. רגליהם יחפות, ראשיהם גלויים, נפזר השׂער על פני הרוח, אך העינים מאירות… ואך התהפכה סירתו של סטיה – טסו אליו והחזיקו בו והרימוהו, ויקחו אותו בין איש לרעהו, נתנוהו בתווך, ובידיו אחזו, וכה הולכים הם, הולכים שלשתם אחוזי־יד, על־גבי הגלים כעל תלמי שׂדה, הולכים וקרבים אל החוף – –
סטיה רוצה לדבר – –
– אל נא, אל נא, אל תחדל מלשיר… בזכות השירה אנחנו הולכים על־פני הים, השירה מנצחת את הים…
והולך ביניהם סטיה, וחש הוא שהסירה טסה אחריו, ופנה לאחוריו – והנה הסירה… ובסירה הרשת, ובתוך הרשת מתלבּט דג־הזהב…
וכששב בשלום אל החוף ובא הביתה, מצא אצלו את השוחט ואת בני ביתו: תבערה היתה בעיר ונמלטו אליו, אל החוף… ועוד היום גדול. עוד היה להם פנאי “לשחוט” את הדג לסעודות מפסיקות…
ולא נפסק המנהג.
לא תחמוד
מאתיצחק ליבוש פרץ
הדין נותן, שמחויב כל אדם מישׂראל לקיים את כל התורה כולה… אבל בורא-העולם יודע שהיום קצר והמלאכה מרובה, ושאין ביכולת בן-אדם לקיים את כל תרי"ג המצוות בחייו החטופים על הארץ, ועל כן נותנים לאדם מספר גלגולים. ומה שאינו מקיים בגלגול ראשון עליו לקיים בגלגול שני ושלישי עד גמירא. כי הנשמה שלא קיימה את כל התורה כולה פגומה היא, ואין נשמה חוזרת למקור מחצבתה, אלא כשהיא תמה וברה ושלימה, עד שכולה זכאית…
ישנם צדיקים גמורים שאינם משלימים את מספר הגלגולים שלהם, לפי שהקדימו והשלימו את קיום התורה קודם הזמן המיועד להם, ואלה, יהי חלקנו עמהם, מתעלים בלי ענוּיי הגוף בשעת יציאת הנשמה ובלי חבּוּט-הקבר אחריה, – אדם זה מת בנשיקה… אחרים מתגלגלים גם מאה פעמים ואחת, ועוד אחרים – עד אין סוף, עד סוף כל הדורות, ויהיו נשפטים בעמק יזרעאל, או בעמק יהושפט…
ואת הגלגולים ברא האלהים ברחמיו וברוב חסדיו, לפי שאינו רוצה שיפול הנופל לגיהנום, ושמא יקיים מה שלא קיים בחייו אלה, בחיים אחרים. – אבל לא על זה אני דן עכשיו. רצוני לספר לכם מעשׂה, איך שיקרה, שבשביל דבר קטן, של מה-בכך, בשביל אבק-דבר, אדם מן ההולכים ומתעלים בעולמות, מוכרח לשוב על עקביו, ולהתחיל את הגלגולים מחדש… כי עיני הסטרא-אחרא, רחמנא ליצלן, צופיות וממלאה היא את חללו של העולם מצודים וחרמים, ומכשולים לבני האדם, שהוא בבחינת סומא בעולם הזה, והנופל יפול שבע, השם ישמרנו…
והיה מעשׂה באחד הגדולים שהיה צפוי לו אך גלגול אחד להשלמת נשמתו, שצריך היה למלא אך חסרון אחד בעלמא הדין, בשביל לחזור מהודר ומקושט בכל המצוות לעלמא דקשוֹט, ולא נתקל עד הרגע האחרון, וכבר בא זכרונו לפני היוצר, והוא מתבקש למרומים. והנשמה כבר משתוקקת לשוב אל בית אביה, מצורפה ומזוקקה שבעתים. ונשלח המלאך לקחתה. ובאותה שעה הזמינו לה בני-לוָיה במרומים, לקבלת פנים, ומפנים לה מקום בגן-עדן, ויוצאים לקראתה, וברגע האחרון – והשׂמחה נהפכה לאבל…
והמעשׂה שהיה כך היה:
בגלגול הקודם היה הצדיק בבחינת “איש גמזו” והסתפק במועט מן המועט, ובירך על הרעה, וישב וחי בסגופים ותעניתים, ולא טעם טעם עולם-הזה מימיו, והיה יושב, פרוש ונזיר, ועוסק בתורה. ובהגיע התור, קשתה מאד פרידת הנשמה מן הגוף שאחז אותה כמו בצבת, ולא רצה בשום אופן לעזוב את הנשמה החיה ולשוב לעפרו אל בור חושך ואפילה… כי אמר הגוף: עוד לא ראיתי חיים כל עיקר, ואיך אני הולך למות? ואמר החומר: עוד לא קבּלתי את חלקי בעולם-הזה, ואיך אני מחויב כליון והריסה? והתאבק הגוף עם מלאך-המות, וישׂר אליו כל אבר ואבר לבדו: הלב מתמרמר, שעוד לא הרגיש כלום, הריאה – שלא היה לה אויר צח מעולם, העינים – שלא ראו בטוב, והאזנים: לא שמענו אף דבר אחד טוב, הרגלים: לא רצנו, כי לא יצא מד' אמות של הלכה, והידים – לא היינו בשום דבר. והמלאך מוכרח להוציא מהם את הנשמה, מזו אחר זו, בחוזק יד, ועם זה בזהירות יתירה כמוציא שושנה מן החוחים, ומגיד אחר גיד, מכל טפה וטפה מן הדם לבדה, ועלו היסורים בשעת הפטירה למעלה ראש, ועברו כל גבול, והצדיק לא שלט ברוחו, ותיכף אחר הודוּי, בשעת לקיחה אחרונה, נאנח ועבר בזה על לא תחמוד, כי ברגע האחרון איוָה למיתה קלה, חמד למיתת נשיקה…
והתחייב לשוב אל האדמה ולתקן בגלגול נוסף מה שפגם…
ואמנם רחמים גדולים התגלגלו עליו במרומים, ורבים מבני-העליה שם מתרעמים על מלאך-המות, שלא התעכב קצת, להספּיק להצדיק לחזור בתשובה… ונמנו וגמרו לתת להצדיק בגלגולו הנוסף חיים טובים, נאים ומתוקנים כאלה, שלא יהיה באפשרות לחמוד מה שאין לו…
“שלא יהיה באפשרות”, והבעל-דבר שומע מאחורי הפרגוד ומחייך…
––––––––
ואז נולד ר' זיינווילי מפּוּריסוֹב.
מי הוא ר' זיינווילי מפּוּריסוֹב?
מי יתן והיה כמותו כל עם ה'…
פאר! פרי עץ הדר!
ור' זיינווילי באמת אינו חסר כלום, באמת אינו יכול להתקנא בשום אדם בעולם הזה…
מופלג הוא בתורה יותר מהמרא-דאתרא; קולו נאה – שבעתים מקול החזן; בתורת בעל-קריאה עולה הוא על המלמד, שבא מליטא, – מירושלים דליטא! ובת-זוגו – אשה נאה וחסודה, בניו כשרים והגונים, חתניו – משופרא דשופרא, קמח סולת, והוא יושב אוהל – פרנסתו מצויה בביתו. והבית נאה מכל הבתים שבעיר, והסוכה נאה מכל הסוכות, מקושטת שנה שנה באתרוגים ורמונים ושאר פירות ארץ-ישׂראל… וכי יפול דבר, אל מי פונים לשאול בעצה? אל ר' זיינווילי. ומי הוא ה“בורר” לריב, בלי פנייה ובדעה צלולה ומיושבת? ר' זיינווילי. שמא תאמרו, יכול ר' זיינווילי לרוץ אחרי הכבוד ולחמוד באיזו גבאוּת באיזו חברה? הבל הבלים. ר' זיינווילי אינו רוצה ואינו יכול לרצות בזה, לפי שבלי זה דבריו נשמעים, ואין גבאי נוקף אצבעו בלי רמיזה מצד ר' זיינווילי.
ויושב לו ר' זיינווילי בנעימות על התורה ועל העבודה, עיניו מזהירות, חכמתו תאיר פניו, כפני איזה חכם קדמוני, וכשהוא פותח את פיו, שׂפתיו נוטפות מור של תורה וחכמה – פה מפיק מרגליות! וזקנו הלבן מסולסל הדר מאליו, ולוית-חן מוסיפות לפניו הפאות מזה ומזה, ולראשו חבוש שטריימ“ל של חוֹלד יפה, ושׂערותיו של השטריימ”ל שׂערות כסף ומעילו סמוט, והלולאות כסף, והקרסים – זהב טהור…
תורה, יופי וגדולה במקום אחד…
אבל – הבעל-דבר, ששמע מאחורי הפרגוד, חייך.
ומה עשׂה?
פעם אחת, לפנות ערב של יום חורף, התחפשׂ לעובר-אורח דל ובעל חטוטרת ולבוש קרעים. ויבוא אל העיר ויפנה אל בית המדרש, וישב לו על יד התנור ויתגרד בו להתחמם… מכניסי-אורחים אינם רוצים בבעלי חטוטרת, והעיף עינו בו ר' זיינווילי, ונגש ונתן לו שלום והזמינו אל ביתו… סועד הגבּן פת-ערבית על שולחנו של ר' זיינוולי,*2 והשולחן – שולחן לפני האלהים. ובין תבשיל ותבשיל מסיחים בדברי תורה, שואלים ונותנים… עד שנתקל בנו או חתנו של ר' זיינווילי באיזה סוגיא, הסתבך בסבך קושיות עצומות, ונשׂואות עיני הכל אל ר' זיינווילי שיפתח פיו ויאירו דבריו ויביא את הכל על מקומו בשלום. ור' זיינווילי מחייך בנעימות ומכבד קודם לזה את האורח בברכת-המזון, ומוזג לו כוס, והאורח מברך ומסיים, ור' זיינווילי מתחיל. ודבריו בנחת נשמעים, וכיד ה' הטובה עליו שׂם ההדורים למישור, ואזני השומעים קשובות. והלב סופג והעינים רואות לפניהן מסלול ישר, דרך סלולה וחלקה כאותו השולחן, ברצותך – רתום עגלת-חורף ושוּט אל האין-סוף… אך הגבּן האורח אינו מקבל נחת, מציץ הוא אל ר' זיינווילי מן הצד, ושׂפתיו הדקות מעוקמות בצחוק קל. הרגיש ר' זיינווילי ושאל:
– מַר אינו מסכים?
– כל עיקר!
– והטעם?
– טעמים מטעמים שונים…
והתחיל להרצות, וכשהוא מרצה הוא הולך וגדול, הולך ומתנשׂא… והעינים – גחלי אש, ועל שׂפתיו המתעקמות מרחף צחוק קל של נצחון. וכל מלה – חץ שנון. והסברות – אבני-בליסטראות. וכובר הוא כבכברה את כל הש"ס, הבבלי כהירושלמי, ספרא, ספרי ותוספתא, ראשונים עד אחרון שבאחרונים, והנה בלָהה! הדרך שסלל ר' זיינווילי עלתה חוחים וקמשונים וסַלונים; והוא סג בהם את ר' זיינווילי, ומביאו במצור ובמיצר, וימין ושׂמאל אין דרך, אין מפלט.
מרגיש ר' זיינווילי, שאין תורתו של הגבּן תורת אמת, שהפה הממלל רברבן שופך ערימות ערמה, שבנינו מתנשׂא על אבני תוהו, תעיף עינך בו ואיננו, שאין המצודות והחרמים אלא אחיזת-עינים בעלמא, שצריך הוא אך לישוב הדעת, לדעה צלולה, ויצא למרחב, שאך עייף הוא ורוחו קצרה. ויקם ויעמוד על רגליו ויצא את הבית לשאוף רוח…
יצא. והלילה, כנ"ל, ליל חורף. שכבת-שלג צחה ומזהירה באור כוכבים פרושׂה מסביב. ורבוֹאות רבוֹאות כוכבים מתנוצצים במרומים, כוכבי ליל זוהר, כוכבי שקט וטוהר. והאויר צח ונקי, ונושם ר' זיינווילי לרוָחה במלוא החזה, והנה רוַח והצלה! סייג הקוצים מתרחק ומתרחק, וכבר נטיו כצללים שאין בהם ממש על-פני השלג הלבן, ופרצים בהם מכל עבר וצד, ובפרצים עומדים פה גאון, שם פוסק, להלן מפרש, והכל מרמזין לו בחבה: הנה הדרך, גם פה גם שם, והדרכים דרכי נועם.
ומחייך לו ר' זיינווילי, כנגד הפתחים – מרחב-יה! ותיכף ומיד נזכר בכל המימרות, השייכות לענינו, כאילו טסו ובאו לעזרתו מעליהן: קח אותי, גם אותי… והוא לוקח ומסדר את המימרות, ועובר בטיסות גדולות על-פני הש"ס… והכל כל כך בהיר, זך וצלול, כאותו השלג שהוא דורך עליו, והכל מזהיר, כאותם הכוכבים המפוזרים למעלה… והוא הולך וחושב מחשבות, טס בעולמות העליונים ורגליו נושׂאות אותו למטה כרצונן. ואינו מרגיש שכבר יצא את השוק, יצא את העיר, והדרכים נעלמו והגבולות אינם. הולך הוא במרחב, על שכבת השלג הצח, אין גבול, אין סייג – רחבות מזהירה, כאות הרחבות שבמוחו…
ולפתע פתאום עמד על מקומו נרעש ונפחד; סביב לו נשתנה הכל כהרף-עין. הכוכבים כבו. עב ענן כיסה את השמים וצלו כיסה את עין השלג. עלטה מסביב, ועלטה וערבוביה במוח המטושטש. שוב תועה הוא בהסוגיא, ורגליו תועות על-פני השלג; אינו מכיר את מקומו על הארץ ואינו יודע בין ימינו לשׂמאלו בהסוגיא.
לשׂמחתו רואה הוא והנה במרחק מתפשטים גלילי עשן, – סימן לישוב, בוַדאי נמצא שם בית. אין עצה ותחבולה אחרת, כי אם ללכת אל אותו הבית. עייף, קפוא מקור ומדוכדך עד תהום נשמתו, הוא מתנודד והולך, מתנודד והולך בכבדות… סוף-סוף הגיע אל מחוז חפצו. הבית – בית מזיגה לאִכּרים, עומד יחידי בשׂדה, הרחק מכפר. פתח את הדלת ועמד על המפתן. לאחורי שולחן-המזיגה, שעמדו עליו בקבוקי משקאות וקערות תבשילים גסים ומיני תרגימא, מתנמנמת הערלית. בבת יָמש עשן הקטורת בצירוף הריחות של משקאות חריפים ותבשילים. קר לו. בעד פרצי החלונות מנשב רוח קר ולח מן החוץ וחודר אל בשׂרו והוא נעשׂה חדוּדין-חדוּדין. וזיעתו עליו נקפאת. צריך תיכף ומיד להתחמם; בנפשו הוא! וכשהסכינו עיניו קצת אל הערפל, רואות הן והנה תנור בפנה, תנור ברזל ומפיץ חום. בתוך התנור דולקים גזרי עץ בנהמות של שׂמחה. “הבה אקרב אל התנור!” ויקרב ואין התנור פנוי. אכרים מבוסמים חנו עליו, בקבוק בימין, דג-מלוח או מלפפון כבוש בשׂמאל… ומתוך הערפל דולקות עינים של חבה מזה לזה… והראשים מתנודדים זה לזה ונפגשים זה בזה, והשׂפתים נפגשות ונושקות זו לזו… שותים ואוכלים ומתנשקים. וגונחים בבכיה מתוך שׂמחה…
ואז נצח הבעל-דבר:
אותו ר' זיינווילי העולה בתורתו על המרא-דאתרא, שקולו ערב מקול החזן, שקריאתו בתורה מסודרת מקריאת המלמד מליטא, אותו היועץ-פלא, הבורר היודע פשר כל דבר, הנדיב והמכובד, שביתו, הפתוח לרוָחה, מתנשׂא על כל בתי העיר, שסוכתו נאה מכל סוכות הקהל, ואתרוגו המהודר באתרוגים, – אותו ר' זיינווילי, בעמדו בחללו של בית-המזיגה המלא עשן וריחות, רועד בכל גופו מקור, בשעה שבשׂרו נעשׂה חדוּדין וזיעתו עליו הולכת ונקפאת, כשברכיו כושלות מחולשות ועיפות, – אותו ר' זיינווילי לא שלט ברוחו והתקנא בכל אחד מן האִכּרים המבוסמים, השותה מתוך ה“רביעית” ונושך מן המלפפון הכבוש או מן הדג המלוח, והמנשק בפה דובר נבלה, וחמד את מקומו על-יד התנור החם.
והתחילה שלשלת חדשה של גלגולים חדשים.
מסירות נפש
מאתיצחק ליבוש פרץ
לפני כמה דורות נודע לשם בעיר צפת איש יהודי, עשיר גדול, מצליח בכל דרכיו, סוחר בתכשיטין ובאבנים טובות ומרגליות. והאיש עשיר ממש, לא רק למראית-עין, כאלה המתעשרים שבימינו.
ולאיש היכל נהדר, שחלונותיו – זכוכית זכה – צופים פני כנרת. ופרדס נפלא מסביב להיכל, ובו עצי חמד ופירות מתוקים וצפרי זמרה, וראשי בשׂמים וציצים ופרחים ושאר צמחים מכל המינים שבעולם – הן לנוי והן לרפואה.
ושבילים רחבים בתום הפרדס, מרובצים כלם עפרות זהב – חול אדמדם ומזהיב, והאילנות מזה ומזה סוככים עליהם בענפיהם העבותים מלמעלה לצל מחורב.
וסוכות מפוזרות בכל פנות הפרדס למנוחה ולמרגעה, וברכות-מים קבועות בו כאספקלריות מאירות, ואַוזים לבנים צפים עליהן – אין זה כי אם גן-עדן התחתון!
ולאיש שפעת גמלים וחמורים, לעבור עמהם במדבר, וספינה לו משלו עם מלחים ורב-חובל, לעבור בה ארחות-ימים.
סוף דבר: מי יתן וירבו כמותו בישׂראל!
והיה העשיר ההוא מבזבז הרבה ממון ומתחתן ברבנים וראשי-ישיבה וגאונים סתם, מבבל ומארץ-ישׂראל. ואת בניו היה שולח למקום תורה; ולכל אחד מבניו, ששילח מלפניו, נתן מיד את חלקו בירושה בכסף מזומן, מלבד סכום עצום לנדוניא כיד הגבירים. לבסוף נשארה עמו בביתו רק בתו הצעירה ושמה שׂרה, בת-זקונים אהובה, שהיה שומרה כבבת עינו.
ושׂרה היתה יפה-פיה במאד-מאד, ובעלת לב טוב ומזג יקר שאין לשער.
וכשהגיע פרקה של בתו יחידתו, הביא מתוך בית-הישיבה של הנשׂיא בבבל בחור אחד, “כלי-יקר”, ושמו חייא.
ועל אותו הבחור כתב ראש-הישיבה להרב בצפת בלשון זו: “עטרת ראשי ועטרת הישיבה”, והוסיף עוד גם: “שלשלת היוחסין”.
והקול נשמע בעולם, שאותו הבחור חייא חוטר “מזרע המלוכה” הוא, אך בשעת חירום בבבל, כשנהרגו אביו ואמו ונרצחו אחיותיו ואחיו, והוא לבדו נצל בדרך נס, – אבדה לו אז אגרת-היוחסין של משפחתו ואיננה… אולם ר' חייא, העניו הגדול, מעולם לא דבּר על זה כלום – ואין יודע. אבל דבר זה ברור, שבני-האדם שראו את הבחור חייא הולך ברחוב, היו עומדים נצבים על מקומם ומסתכלים בו, ויש שהיו מוציאים מפיהם ברכה על יפיו, לפי שהיו פני חייא כפני בן-מלך גמוּר והשכינה היתה שרויה עליהם. ורבי חייא ישב בבית חותנו בצפת על התורה ועל העבודה…
אבל עת מנוחתו לא ארכה. ימים מועטים אחרי חתונתו של חייא, נפטר חותנו האלמן מן העולם. והאברך הצעיר הוזקק לקבל על עצמו את עול העסקים הגדולים, שעברו לוֹ בירושה, והוכרח ללכת למסעיו לקצוי ארץ ומדינות רחוקות. קצוּר הדברים, הוא היה לסוחר גדול בעולם.
אף-על-פי כן לא הגיע על-ידי זה לבטוּל-תורה, חלילה.
אותו הגמל, שרבי חייא רוכב עליו במדבר, אדם אחד מן האורחה היה מנהיגו, ורבי חייא בעצמו לא הניח מידו את ספרו ולא גרע עינו ממנו.
ובספינה היה לו תא מיוחד, שהתבודד שם ועסק בתורה, הן בנגלה והן בנסתר; וגם מצא לו עוד זמן ללמוד מפי זקני השֵׁיכים, שפגע בדרך, את שבע החכמות, כגון חכמת הרפואה, שׂיחת חיות ועופות, ואפילו מקצת איצטגנינות וכדומה.
ואת גודל נדיבותו אין לשער ואין לספר. בכל מקום בואו פיזר נתן לאביונים. קודם כל היה מפריש בדרכו מעשׂר-עני מכל רוָחיו, חוץ מפדיון שבויים לפי הצורך.
מלבד זה היה עושׂה טובות גדולות לכלל ישׂראל, לפי שהמסחר באבנים טובות ומרגליות היה מקרבו לָרשות, וביפי-תארו וישרת לבו, ואולי עוד יותר מזה – בחכמתו, היה נושׂא חן מאד בעיני השיכים ושׂרי-המלוכה הגדולים, ורבה היתה אמונתם בו, מאמינים היו לכל דבּוּר היוצא מפיו והיו ממלאים כל משאלות לבו לטובה…
והיה ר' חייא שתדלן ומליץ יושר על כל צרה שלא תבוא… וברוח פיו היה מבטל עלילות ובלבולים נוראים, מתיר אסורים, מציל נפשות ממלקות ומכבלי-ברזל, ופעמים ברגע האחרון – גם מיד התלין; וחוץ לזה היה מוציא מבתי-מסגד כמה וכמה נפשות צעירות שביקשו להעבירן על דתן בעל-כרחן…
וכל אותם הימים שהיה רבי חייא מהלך בדרך, היתה שׂרה הצדקנית ממלאה מקומו בצפת לכל דבר שבצדקה, כראוי לאשת-חיל גמורה. ובטח בה לב בעלה, שכל הנכנס לביתו רעב יצא שׂבע, והצמא יצא רווה, וגם שתגדל את בתם היחידה, את מרים, לצדקה ולמעשׂים טובים ותדריכנה בדרך ישרה.
וכך הוָה: הארמון היה מלא תמיד אורחים ועניים. וכל תלמידי-החכמים, הרבנים וראשי-הישיבות, שהיו יוצאים לחוץ-לארץ בצרכי-צבּוּר וחוזרים מדרכם, היו מתאכסנים בצאתם לדרך ובחזירתם בבית רבי חייא, ושׂרה היתה מקבלתם בסבר פנים יפות ומאכילתם מעדנים, ושואלת מאתם רק אחת, שיסמכו את ידיהם על ראש בת-יחידתה ויברכוה…
והברכות התחילו להתקיים: הבת-היחידה מרים היתה ילדה יקרה מאד, ברכת ה' להוריה, וכל יושבי צפת התברכו בה, וכלם העידו פה אחד, שהילדה הקטנה, בתו של ר' חייא, “מאירה וברה כחמה” ו“חוט של חן וחסד משוך עליה כמו על אסתר המלכה בשעתה”, ובאמת היתה יפה-פיה מאד – כמוה כאמה.
אולם אין חקר לדרכי אלהים, וכבר אמר החכם מכל האדם, שלמה: “את אשר יאהב ה' יוכיח”, ופעמים מנסה הקדוש-ברוך-הוא את הצדיק, כדי לראות עד כמה גדול ועצום בטחונו של הצדיק – והנה נפלה שׂרה פתאום למשכב. השמועה הרעה הגיעה לר' חייא בדרכו הרחוקה, ולב יודע מרת נפשו – ומרגיש הוא שהענין רע, ועוזב הוא את כל עסקיו וממהר לשוב לביתו, ומקפץ על עמקים והרים ועל מדברות וימים. כל מיני מכשולים פוגעים בו, חמורים וגמלים נופלים תחתיו במדבר מצמא וסערות גדולות באות לשבור את ספינתו בלב ימים – אבל זכות התורה והעבודה עומדת לו והוא מתגבר על כל המעצורים ובא לביתו בשלום…
בא ומצא את אשתו כמעט בשעת יציאת נשמתה. וכשראתה אותו הצדקת התחזקה וישבה על ראש המטה, ונתנה שבח והודיה לבורא עולם, ששמע את תפלתה והיא זכתה לראות את פני בעלה הצדיק והתמים קודם פטירתה. אחר-כך היא הופכת פניה כלפי ר' חייא, מנחמתו ואומרת שמקבלת היא את יסורי-המות באהבה… והיא מדברת עמו עוד על בתם היחידה מרים, שהוציאוה משם מתעלפת… ור' חייא מבטיחה, שהוא יהיה לה לאב וגם לאֵם, שידים זרות לא תשלוטנה בנטיעה הרכה, לא יטוה ולא יהפכוה ולא ישברוה, חס ושלום… וכנגד זה, היא מבטיחתו שתזכור אותם שם, בעולם האמת, ולא תסיח דעתה מהם אפילו רגע אחד, ותשתדל שם שזווּגה של הבת-היחידה יעלה יפה, לפי כבודה ומעלתה… ואם יצמח, חס ושלום, איזה סכסוך, ספק או עכּוּב, תתאמץ בכל כוחה לקבל רשות להראות אל ר' חייא בחלום ולגלות לו מה שיש לגלות… אחר-כך אמרה שלום לר' חייא, קראה שוב “שמע-ישׂראל” (ודוּי כבר אמרה) וחזרה ופקחה את עיניה והביטה על ר' חייא באהבה רבה ובחן וחסד, וצותה לומר שלום לבתה, וביקשה מאתו שיקבל את גזר-דינו של הקדוש-ברוך-הוא באהבה, וצנחה מעל הכר, אספה את רגליה והסבה פניה אל הקיר – ויצאה נשמתה בטהרה.
ותיכף אחרי “שלושים” עזב ר' חייא את מסחרו פתאום, בלי רגע אחד של ישוב-הדעת, מכר את הפנינים והמרגליות ושאר העדיים כמעט “בחנם”, וישב במנוחה על התורה והעבודה בצפת… ובהיכלו פתח בית-ישיבה ויגע וקבּץ לתוכו מצפת והסביבה את כל הבחורים יודעי-התורה והיה קורא לפניהם מדי יום ביומו את השעוּר, והם שתו בצמא את דבריו, והיה מספּק כל צרכיהם של עניי הבחורים, ונותן להם מקום בהיכלו, שנים-שלושה בחדר מפואר, והיה מפרנסם בעין יפה, מלבישם ומנעילם כבני הגבירים וכל מחסורם עליו – לרבות מעות קטנות, כדי שיהנו אף הם קצת מן העולם הזה ולא יתביישו בפני חבריהם בני בעלי-הבתים…
וכשהגיע תורו של בחור-עני בן שמונה-עשׂרה לחופה, היה ר' חייא קורא לשדכנים שיבואו וימצאו בשבילו שדוּך הגון עם מזונות וכל ההצטרכות לפי כבודו ומעלתו, והוא היה פוסק לחתן נדוניא, הלבשה ומתנות, ולוקח על עצמו לא פחות ממחצית הוצאות החתונה עם רח"ש, ומוליך בעצמו את החתן תחת החופה, ואחר החופה הוא משׂמח את החתן כדת וכדין. ובנוגע לבתו מרים, היה לבו מלא תקוָה שימצא לה “כלי יקר”, טוב בעיני אלהים ואדם.
ובענין זה כתב פעם אחת בדרך משל גם למחותנו, להנשׂיא בבבל, שהיה בא עמו בחליפות-אגרות, הן בדברי תורה והן בעניני משפחה. וזו לשונה של אותה אגרת:
“בעזרת השם יתברך נטעתי גן נחמד מאד (כלומר, הישיבה) עם כל מיני עצים הטעונים כל מיני פירות (כלומר, תלמידים), וכשמגיע זמן בשוּלו של הפרי (כלומר, כשהתלמיד ראוי לחופה) מבקש אני ומוצא לו אדם הגון (מחותן נאה) ומצוהו לברך את הברכה (ברכת הנשׂואין). וכשיעזרני ה' ויזמין לפני אתרוג מהודר בלי שום פגימה, אז תזכה בפרי הדר זה בתי היחידה מרת מרים תחיה”.
וכשהשיבו הנשׂיא מבבל בלשונו בקצוּר נמרץ:
– היכי דמי, שלא יימצאו בהישיבה לומדים מופלגים?
רמז לו ר' חייא ש“לא המדרש עיקר”.
– אין תורה – כותב הוא לו בדרך המליצה – אלא מים; אבל לא כל המים יוצאים מעדן (כלומר, לא כל אחד לומד לשם שמים)… אחד לומד לשם תאות הנצחון: רוצה הוא להתעלות על חבריו ולנצחם; השני אינו מתכוון אלא להשתמש בכבוד התורה… לא שיהא הו מכבד את התורה, אלא שתהא התורה מכבדתו; השלישי יצר-הרע ממין אחר שולט בו – נפשו חשקה בחריפות השׂכל! שׂמח הוא לא בתורת ה' אלא בתורת עצמו, בחדושי-תורה שלו, בהמצאות שלו; מקבל הוא נחת מן החדושים וההמצאות שהוא מראה בתורה, ובשביל “חדוש” הריהו מוכן ומזומן אפילו לגלות פנים בתורה שלא כהלכה. ויש מגושם עוד יותר ועושׂה את התורה קרדום לחפור בו בזבל, כדי למצוא לו חותן – למשענת, מזונות – פשוט, כרכשאות בשומן, ולאחר מאה ועשׂרים שנה – ירושה… ואפילו אם מתוך שלא לשמה יש שהוא בא לשמה – אף-על-פי כן נשאר על הנשמה רבב, זוהמה, טעם לפגם! כללו של דבר, הרבה יש אתרוגים כשרים, אבל ר' חייא רוצה במהודר, שיהא תוכו כברו, ותוכו של אדם לאו כל עין מכּרת בו. כבדהו וחשדהו… והוא רוצה בכשר גמור!
ומודה לו ראש-הישיבה ומשיבו כדרכו בתכלית הקצור:
– “יגעתי ומצאתי תאמין”.
אבל איזה הדרך מבקשים?
הוא, ר' חייא, היה אומר: בן-אדם נכּר בעיניו… הנשמה כלואה בתוך הגוף כמו בבית-הסוהר, וקבע הבורא בבית-הסוהר שתי ארובות, אלו הן עיני האדם, שתהא מציצה מתוכן לראות את העולם ולהתודע אל העולם! אבל יש לאדם מסך לארובה – העפעפים… ואדם שנשמתו פגומה מסתיר אותה, כמו שמסתירים כלה בעלת-מום קודם החופה, וכשרוצה הנשמה להראות, הריהו מוריד את המסך כאלו מתוך ענוָה…
“קלה מזו – אומר ר' חייא – להכיר את האדם בקולו”. ובענין זה היתה לו שיטה לעצמו.
וכך היה אומר: “משול כחרס הנשבר” – אדם פשוט אינו אלא כחרס נשבר, והאדם השלם – כלי-חרס שלם הוא, שמקבל לתוכו את התורה ואינו מאבד טפה. ואיך בודקין את הקדרה, לדעת אם אין בה סדק סמוי מן העין? מקישין עליה ושומעין קולה: אם משמיעה היא קול ברור וצלול – מה-טוב, ואם לאו – משולה היא באמת כחרס הנשבר… והוא הדין בבן-אדם.
אדם שאינו שלם, אפשר שיהא לו קול גבוה, קול נמוך, בת-קול, קול סדוק, קול מרוסס – אך לא קול צלול וצח; קול הגון אין לו! אבל האדם הרי אדם הוא ולא קדרה, ואם אין לו קול משלו, מחקה הוא קול זר… עושׂה הוא מעשׂה תוכי! שומע אתה מרחוק קול, דומה שצפור פלונית ופלונית היא, וכשבאת מקרוב – והנה הקול קול מחוקה, של תוכי הוא.
ולפי שיטתו זו, היה ר' חייא נוהג כל הימים כך:
קורא היה את השעור לפני הצהרים, וכשתי שעות לפני זמן מנחה היה נותן לתלמידים לצאת אל הגן: יהיו נא מטיילים שם בצל העצים, טועמים מפירותיהם ומברכים ברכות-הנהנין, אף יהיו נהנים מריחותיהם של כל מיני בשׂמים, ובשעת הטיול יהיו חוזרים על שעורם בעל-פה או יהיו מסיחים בדברי תורה סתם; ואף שׂיחת-רעים – אין בה חשש… ובעצמו היה מתבודד בחדרו ולומד סתרי תורה…
ובחדרו היה חלון יוצא לגן, ובמסך כבד של משי על החלון למחסה משמש. מזמן לזמן היה ר' חייא מסיר את משקפיו, סוגר את הספר, או מכסהו במטפחתו הצבועה ומניח עליו את קופסת-הטבק שלו, ונגש אל החלון ועומד רגע מאחורי המסך, כדי להקשיב לקולות תלמידיו, המטיילים במשעולי-הגן זוגות-זוגות או חבורות-חבורות ומשׂוחחים יחדיו כדרך החברים, שבינם לבין עצמם אינם זהירים לשנות קולם.
מה שהיו מדברים לא רצה ולא יכול לשמוע: לתוך חדרו עלה מעדת הבחורים רק קול הברה, בלי חתּוּך-הדבּוּר… וכשעבר זמן רב ולאזנו של ר' חייא לא הגיע קול הגון, בא לידי עצבות.
ופעם אף עמד וקבל לפני הקדוש-ברוך-הוא:
– רבונו של עולם, צפרים אלו בגן, שאין להן אלא נפש חיה, משבחות אותך בזמירות, ותלמידי, בעלי נשמה ויחידה, לומדים את תורתך… ומפני מה קולות צפריך צלולים ונשמות שלמות משתפכות בהם, ותלמידי שלי – – –
ולא כילה את דבריו: לקטרג על תלמידיו לא רצה… אבל העצבות לא הרפתה ממנו!
מזמן לזמן באים תלמידים חדשים, קולות חדשים, ובכל אלו אין “קמח-סולת”!
ויש שמעכב הוא את בתו מרים, מציץ עליה רגע באהבה רבה וברחמים ושואלה:
– הולכת את לפעמים, בתי, אל קבר אמך?
– הן, אבא! – משיבה היא ונושקת את ידיו בחבה יתרה.
והוא נושקה על מצחה, מחליק את ראשה ומברכה, ושואל אחר-כך:
– ועל מה, בתי, את מתפללת שם?
– על שלומך, אבי, אני מתפללת! אתה עצב כל כך לפרקים… ואני, אוי לי, איני יודעת במה לשׂמחך… היא, אמא, עליה השלום, ידעה… ושואלת אני מעמה, שתתן בלבי או תבוא אלי בחלום ותלמדני במה אשׂמחך…
והוא מחליק על לחייה בחבה ואומר:
– אני, ברוך-השם, בקו-הבריאות! בקשה אחרת עליך לבקש מאמך.
– איזו היא?
– כשתלכי, בתי, לקבר אמך, תבקשי מאתה שתשתדל מאד שיקוים בך מה שאני חושב עליך.
– טוב אבא!
ויהי היום ור' חייא יושב בחדר הראשון קודם המנחה, והנה קול מתוַכחים עולה באזניו מן הפרוזדור. והקולות שנים: קול אחד מרוּגז, קולו של הריש-דוכנא, והשני קול רך ולא נודע לו, ודאי של בחור זר. וקולו של אותו הבחור הזר עושׂה על ר' חייא רושם גדול. לקול כזה הרי היה מצפה, אליו הרי התפלל! ור' חייא סוגר את הספר שלפניו ומטה אוזן. אך הקול השני, המתחנן, נפסק ונשמע רק קולו של הריש-דוכנא, המוכיח ומתרגז. ור' חייא מכה בכפו על השולחן לסימן קריאה, והדלת נפתחת והריש-דוכנא בא נרעש ונפחד ועומד לפני ר' חייא כעבד לפני רבו, פניו הבלים חיורים עוד, העינים מתיזות ניצוצות-אש והנחירים מרטטים – עד כדי כך הגיעה רתחנותו.
מזהיר אותו ר' חייא: כל הכועס!…
– לא, רבי! – אומר הריש-דוכנא בזעף – עקבות המשיח נתגלו! חוצפה כזאת! חוצפה כזאת של בחור!
– היינו? וכי מה הוא מבקש, הבחור?
– מבקש הוא דבר קטן: להכנס לתוך ישיבת רבנו!
– ובכל?
– ושואל אני אותו: יודע אתה ש“ס ופוסקים? – והוא משיב: לאו! – על כל פנים “משניות? – שואל אני שוב – לאו! ואומר אני בדרך לצון: ו”עין יעקב”? – ושוב “לאו”! ומהתל אני עוד: ולהתפלל? והוא משמיע קול בכי! מה טעם? להתפלל בסידור יודע הוא, אך פירוש-המלות נשכח ממנו! שוטה, ומה אתה מבקש? – מבקש הוא לבוא לפני ר' חייא! למה? רצונו, אומר הוא, לבקש מרבנו שיתנהו לשבת בישיבתו ולשמוע את השעוּר, אולי ירחמהו ה' וישוב אליו כוח זכרונו!
– משמע, שידע ושכח. חולה הוא העלוב. ומה הכעס?
– מה הכעס? אדרבה – אומר אני אליו – יכול אתה לבוא לפני ר' חייא. אבל בחור זה לבוש שׂק, וחגור הוא חבל פשתים על מתניו ובידו מקל עב, – כאחד הגזלנים. ואומר אני לו: יהי כדבריך, בחור, אתן לך לבוא לפני ר' חייא, אך החליפה-נא את בגדיך. יש לך בגדים אחרים? – אין לו, וגם אינו רוצה… אינו רשאי, אומר הוא. הנח, על-כל-פנים, את המטה מידך! – אף זה לא! אסור לו להוציא את המטה מתוך ידו, לא ביום ולא בלילה; ישן הוא והמטה בידו.
והבין ר' חייא שאחד מבעלי-תשובה הוא זה, ואמר:
– יבוא הבחור!
והבחור נכנס, והוא חיור וכחוש, ולבוש כדברי הריש-דוכנא והתייצב בפתח.
קרא לא ר' חייא לגשת אליו, ונתן לו “שלום” ולא הניחו לא להתנפל לרגליו ולא לנשק את ידיו. ראה שהבחור אינו נושׂא אליו את עיניו ושאלו:
– בני, מפני מה אתה משפיל לפני את עיניך? וכי מסתיר אתה לפני את נשמתך?
– לא, רבי, אבל נשמתי חוטאת היא. יש לי להתבייש בה…
ואומר ר' חייא: אין אדם משׂים עצמו רשע… הריני מצוך להרים את עיניך.
והבחור עושׂה רצון הרב. ור' חייא מביט לתוך עיניו ומתחלחל. נשמה ארורה נשקפת מתוכן.
– בני – שואל ר' חייא – קללה רובצת בעיניך; מי קיללך?
– ראש-הישיבה בירושלים.
ור' חייא ידע, שראש-הישיבה בירושלים נפטר לפני ימים מועטים. ושאלו: מתי?
וענה הבחור: לפני שני חדשים.
ואמר ר' חייא בלבו: “נכון הדבר, בעת ההיא עוד היה חי”… ושאל בקול:
– על מה?
– על דבר זה ציוָני להתודות לפני רבי.
– טוב… ומה שמך, הבחור?
– חנניא.
– שמע נא, הבחור חנניא – אמר ר' חייא וקם ממקומו – עתה בוא והתפלל תפלת מנחה ומעריב. אחר-כך יראך הריש-דוכנא מקום על יד השולחן… אחרי הסעודה תרד אל הגן, ואני אמצאך שם ואשמע את דבריך.
והחזיק בידו והוליכו עמו לבית-המדרש הקטן אשר על יד בית-הישיבה.
ובשעת הליכה היה ר' חייא מהרהר:
– רך וצעיר – וקול כזה… ובעל-תשובה… ובעיניו קללה… מה נפלאים דרכי הבורא!
בשעה מאוחרת בלילה התהלך ר' חייא בגן עם הבחור חנניא. מזמן לזמן מביט ר' חייא השמימה ומחפּשׂ שם על פי האיצטגנינות איזה אות, סימן כל-שהוא; אבל השמים קודרים ומכוסים ערפל. לילה בלי ירח ובלי כוכבים… רק הזכוכיות אשר בחלונות ההיכל נוצצות, ולאורן הוליך עמו ר' חייא את הבחור חנניא לתוך הסוכה וישבו שם. ור' חייא פתח פיו ואמר:
– הכתוב אומר: דאגה בלב איש – ישׂיחנה.
– רבי, מה פירושו של הכתוב? – מתחנן הבחור.
ומבאר לו חייא את פירוש המלות של המקרא וכוָנתו, שהאדם צריך לשפוך שׂיחו ודאגתו לפני חברו, ואף שהבחור תופס רק פירושן של המלות הבודדות לבד, אף-על-פי-כן מתחילים פניו החיורים מתאדמים כאדם מתעלף שמעוררים אותו לתחיה ונפשו שבה אליו לאט-לאט.
ורחמי ר' חייא גברו עליו ואמר:
– פתח פיך, חנניא בני, ויאירו דבריך, והתודה לפני.
וחנניא ספּר לו מעשׂה נורא.
עיר מולדתו – ירושלים. אמו – אלמנה עשירה סוחרת-בשׂמים… ולה בת ובן: אחותו הבכירה ושמה אסתר, והוא – חנניא. אהבה האם כמובן, את חנניא, יותר מאחותו: – “קדיש”, וחוץ מזה, “עלוּי” הוא… ואף-על-פי שהגיעה אסתר לפרקה, לא דאגה לה אמה להשׂיאה ולא חזרה אחרי חתן בשבילה. וכשהיו שכנותיה מעוררות אותה על כך – תשובתה בפיה: עדיין לא הלבין ראשה, ברוך-השם! ואת כל לבה נתנה לחנניא, שׂכרה לו מלמדים משובחים, ומפני שהיתה קרובתו של ראש-הישיבה והיתה לה דריסת-הרגל בביתו, היתה מוליכה את חנניא כל כמה שבתות אל הרבנית, וזו היתה מכניסה אותו אל הרב לנסות כוחו בתורה.
והבחור מצא חן בעיני ראש-הישיבה; האם היתה עומדת אחורי הדלת ושומעת מקצת שבחיו. ומציצה היא בעד הסדק ורואה את ראש-הישיבה צובט לחיו בחבּה יתירה ומכבדהו במבחר התפוחים מפירות-השבת – ושׂמחתה הרבה אין לשער!
וביחוד נתמלא לבה חדוָה כשאמרה לה הרבנית, שראש-הישיבה רוצה להכניס את הבחור לתוך הישיבה שלו. אבל לכך לא הסכימה, מפני שאינה רוצה להפרד ממנו, רצונה ש“תכשיטה” שלה ישב תמיד בביתה, כדי שתוכל להפנות כל פעם לשעה קלה מחנותה ולמהר לביתה, לגפף ולנשק את בנה יחידה. עמדה והזמינה את אחד מגדולי תלמידי-החכמים שילמד תורה לבנה בביתה.
ובאותו תלמיד-חכם נכשלה…
אותו תלמיד-חכם היה מן המזויפים, אחד מאלה שאינם לומדים תורה לשמה, וכל כוָנתם אינה אלא לעשׂות להם את התורה עטרה להתגדר בה. והיה מוליך גם את חנניא באותה הדרך: היה מלמדו רק פלפול וחריפות, כדי לקנטר, ובכך נטע בלבו את השרשים הרעים של גאוָה ונצחונות. וחנניא היה מהיר ללמוד ולדעת אומנות זו, כי באמת רק אומנות היא ולא תורה: לא על דעת כך ניתנה תורה מהר סיני. אבל רוב בני-אדם לא הבינו זאת, וחנניא נתעלה עוד בעיניהם, ואמו – אשה הרי דעתה קצרה – ראתה ושׂמחה בלבה כפלים…
ולימים קבּל חנניא את כל התורה מאותו תלמיד-חכם ואמר לאמו שאינו צריך עוד למלמד, ואשה פתיה זו חשבה שנתעלתה למעלה מכל שבעת הרקיעים…
וחנניא כבר הלך בדרך השקר על דעת עצמו והיה מרבה בפלפולי תוהו עם בחורי הישיבה ולומדים סתם, והוא מנצחם בדברים ומביישם והיו לפניו כעמי-הארץ גמורים… איש מפי איש, והשמועה הגיעה לראש-הישיבה. ואומר ראש-הישיבה: מעשׂה ילדות! כך דרך גדוּלו של תלמיד-חכם: אלא שציוָה להגיד בשמו לאמו של הבחור, שתסטרהו סטירה קלה על הלחי, לשם נזיפה…
– אֵם – אמר – רשאית!
– והאֵם מה היא עושׂה – תחת סטירה – נשיקה, וגם מתנה יפה קנתה לו על חכמתו…
ראה חנניא שמעשׂיו רצויים ונתחצף עוד יותר, וסובב הוא בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, ובכל מקום שהוא מוצא מתמיד יושב ועוסק בתורה, מיד הוא מקיפו בקושיות מניה-וביה וסותר את כל תירוציו, עד שדעתו של זה מתבלבלת, וחנניא מראה לעיני הכול, שאין המתמיד מוצא את ידיו ואת רגליו…
ויש שהוא בא בשעה שבחור אומר “חילוק” או בשעה שתלמיד-חכם דורש, וקודם שיסיים הדורש “ובא לציון” – והנה הוא קופץ בראש ועולה על הבימה והורס את כל הבנין של ה“חילוק” ומחזירו לתוהו-ובוהו, חותך ברוח פיו כבאיזמל את הדרוש לגזרים, קורע אותו כקורי-עכביש ועושׂה את כולם לבוּרים גמורים…
ושוב רצים לראש-הישיבה, והוא מוציא פסק-דין קשה:
– לכו אל אמו ואמרו לה, שצויתי להלקותו…
ומקבל חנניא מאת אמו מתנות עוד יותר יפות מן הראשונות ומגדנות רבות, והוא מוסיף לעשׂות מעשׂים רעים. וחוזרים ומספרים את הדברים לראש-הישיבה, וזה מתאנח ואומר שהוא מתיירא לענוש למדן גדול כמוהו, אבל האם רשאית. מגידים לו מעשׂיה של האם, ומצווה הוא שישלחו אליו את חנניא בעצמו. ובא לפניו חנניא בעזות-פנים, וכשהתחיל ראש-הישיבה לשׂוחח בדברי-תורה, הפסיקו זה בחוצפה ושאל שאלות מחודדות, וגבּב קושיות על קושיות, והראה גבורתו וכוחו בתורה והרעיש עליו ש"ס ופוסקים… וראש-הישיבה עניו גדול ואינו קפדן, ואמר לו בנחת:
– שמע נא, חנניא, כל חכמתך אינה אלא בסתירה, יודע אתה רק להקשות ולפרק ולהוכיח שהדבר לא כך, רק “לא” ו“לא”… משמע שאין לך תורה שלימה… כי בתורה יש מצווֹת עשׂה ולא-תעשׂה, מחצית הן ומחצית לאו, ואצלך רק לאו ולאו… יותר ממחצית לא תעלה בידך לעולם. והא-ראיה, אמור נא דבר אחד מלבך, דבר של “הן”.
ושותק חנניא: בדבר הזה תש כוחו, כל גבורתו לא היה אלא ב“סתירה”, לא ב“בנין”.
ומתנצל הוא: דבר זה לא לימדני מלמדי!
ואומר לו ראש-הישיבה: מלמדך, חנניא, נפטר מן העולם והוא נידון באש של גיהנם וזכות התורה לא תצילהו, כל זמן שאתה, חנניא, לא תעשׂה תשובה ולא תעקור מלבך את השורש הרע, שזרע בקרבך.
– צריך אתה – מוסיף ראש-הישיבה ואומר – לחוס על נפשך ועל נפשו של אותו תלמיד-חכם ולעשׂות תשובה וללמוד תורה לשמה…
ומיהר חנניא לבוא לבית-העולם וחקר ודרש אם באמת נפטר המלמד, ומתי? מפני שלא שמע זאת עד עתה. ואומרים לו: הן, ואתמול היתה הקבורה, ומראים לו את מקום הקבר. התבונן חנניא וראה שצמחו בין לילה על פני כל הקבר קוצים ועקרבים… הבין מיד את הרמז שבדבר, ונמלך בדעתו לעשׂות תשובה… קיטרג השׂטן ואירע מעשׂה זה:
בימים ההם היה קצב בירושלים, והבית-דין-צדק העמיד על גבו תלמיד-חכם נאמן, לפי שאותו קצב חשוד היה על הטרפות; וכשרצה הנאמן למלא משלחתו באמונה ולפקח באמת על המקולין, נטל הקצב קרדום והטילו בראשו של התלמיד-חכם, ואחרי-כן החזיק בנפצע והשליכו החוצה. בדרך נס ניצל הנפגע ממות. והיה רעש גדול, והבית-דין-צדק הכריז, שבשׂרו של הקצב פגוּל, נבילה וטריפה, חמוּר מבשׂר חזיר… והקצב עשיר היה, סגר את המקולין ונעשׂה מלווה-ברבית ומסר את הבית-דין-צדק למלכות. ותפסו את הדיינים והושיבום בבית-האסורים וחייבוּם מלקוּת וגלוּת… אך מה יעשׂו לקצב, ומקולין של בשׂר כשר אין לו עוד? היו מודים ומשבחים להקדוש-ברוך-הוא על שנתקררה דעתו של אותו רשע ותשקוט העיר…
ועשיר זה רע-לב היה וכילי ושליטה לא היתה לו על ממונו, ולא היה אוכל ושותה כבן-אדם, ולבוש היה קרועים-ובלואים. וכשבלתה שׂמלתו, לא נתנה לעני במתנה, אלא היה מוכרח בפרוטה לצרכי טלאים… והיה מגדל כלבים רעים, שלא יתנו לעניים דריסת-הרגל בביתו…
ובנים זכרים לא היה לו לאותו רשע, אלא בת-יחידה ושמה חנה. כי היתה זוגתו אשה צנועה וצדקנית, וכשנולדה לה בתה חנה והיא הכירה את דרכי בעלה, התפללה אל ה' שתהא מעתה עקרה, ועל כל פנים, שלא תלד עוד בנים זכרים, שהרי ברא כרעיה דאבוה ובוָדאי יצא לתרבות רעה. ולא ילדה יותר מבת אחת. ולהחזיר את בעלה למוטב לא יכלה אותה הצנועה, וקבּלה עליה יסורים באהבה. וכשרבּו היסורים וכשל כוח הסבל – מפני שהיה מיצר לה ומענה אותה מאד – שאלה את נפשה למות… וקודם פטירתה ביקשה מאת קרוביה שיתעסקו בקבורתה, ובעלה לא ידע אפילו את מקום קבורתה.
והרשע נשאר אלמן. שום אדם לא רצה לתת לו את בתו לאשה וישב הוא לבדו עם בתו-יחידתו חנה. ונפלא הדבר: דוקא אותה, את הבת-היחידה שלו, היה אוהב אהבה עזה ושומרה כבבת עינו, והשתדל להנותה מכל תענוגי העולם הזה, ומוכן היה לבזבז עליה את כל ממונו, אף-על-פי שממונו היה חביב עליו מגופו.
אבל הבת אינה רוצה ליהנות כלל, כי כן ציותה עליה אמה בצוָאתה, שלא תאכל בבית אביה כלום חוץ מלחם ומים… ובבגדים יקרים אינה רוצה ואין לה צורך בהם, לפי שאינה יוצאת מפתח ביתה, כדי שלא תשמע את שם אביה נתון לחרפה ולקללה בפי כל יושבי העיר. ובמידה שנתמעט רצונה של בתו ליהנות מטובו, כך גדול חשקו של העשיר ורבה תאוָתו להיטיב לה ולהנאותה. וכשלא הועילו לה דברי פיוס, אמר בלבו: בטובה אחת לא תבעט – אתן לה בעל תלמיד-חכם.
וכשהגיעה הבת לפרקה ביקש למצוא לה חתן משופרי-דשופרי, למדן שבלמדנים; ונותן הוא לשדכני-המדינה רשימות גדולות, והוא בעצמו סובב בירושלים ובכל הסביבה ודופק על פתחי כל בתי-הישיבות ופוסק הון רב בשביל בחור חשוב, והכול לבטלה, אין גם אחד רוצה להתחתן עם מנוּוָל זה – את “הקרן” גופה הרי לא הכיר אדם.
והעשיר מלא חימה, וביחוד כשבא אליו פעם שדכן ואמר לו, שיניח את גאוָתו ויעשׂה מה שבגדר האפשרות, והגיד לו שבעל-מלאכה אחד גר בשכנותו, איש ישר נהנה מיגיע כפיו, וזה רוצה בבתו ואינו רוצה אפילו בפרוטה של נדוניא – אז בערה חמתו כאש.
ומה עשׂה?
נמלך בלבו ומצא שני תלמידי-חכמים אביונים ונתן להם ממון להוצאות הדרך לשתי שנים, חוץ מפרנסת נשיהם ובני-ביתם בירושלים, וציוָה עליהם שיצאו וישוטטו בתפוצות ישׂראל, במרחקים, במקומות שלא הגיע עוד לשם שמו הרע, ויביאו אליו חתן תלמיד-חכם מופלג.
יהודים-אביונים, – והסכימו, לקחו צידה לדרך ויצאו לדרכם. עברו ושוטטו בכל ארץ-ישׂראל לארכה ולרחבה, – והכּול לבטלה.
והטעם פשוט: תלמידי-החכמים היו מדברים רק על הנדוניא, על מזונות ומתנות, ועל המחותן לא הגידו דבר, וכששאלום עליו עשׂו עצמם כלא שומעים, כי לשקר לא רצו, והיו הכּול מבינים שדברים בגו – וממאנים…
ובינתים עבר הזמן שקבע להם העשיר, ושבו השליחים ריקם, ונתעכבו על יד שערי ירושלים, והם יראים וחרדים; לולא עזבו בעיר בנים – יתומים חיים, ונשים – עגונות, היו בוחרים יותר לצאת למדינה ולא היו חוזרים לביתם… יודעים הם שהעשיר לא יאמין להם, ויחשוב שלא עשׂו מעשׂיהם בשלמות, ויהא רודף אותם עד חרמה ומוסרם חלילה ליד גויים… והיו יושבים ומתעצבים.
ובעוד הם יושבים בשערי ירושלים ומתעצבים, והנה בחור עני הולך וקרב אליהם, והבחור לבוש בגדי בד לבן וחבל פשתים על מתניו ומקל עבה – מטה-שקדים בידו; נגש אליהם ונתן להם שלום, ושאל אותם למה הם יושבים כמתעלפים. אולי צמאים הם למים? ואמר להם עוד, שהוא מתגורר פה במדבר ונודעה לו שם באר מים חיים, לא הרחק מזה, ואם רצונם יוליכם אל המעין, לפי שאין בידו שום כלי להביא בו את המים אליהם. והשיבו לו שאינם צמאים, אך נפשם עגמה עליהם, וכך באו בדברים, והם שאלו אותו: מי הוא? והשיב שהוא נע-ונד, מפני שיתום הוא, אין לו אב ואם, ודר חוץ לישוב וניזון בצמחי השׂדה…
– ואין רצונך כלל ללמוד תורה?
ומשיב הוא להם שכבר הוא לומד תורה: שבכל לילה ולילה, בשעה שיחשך במדבר, בא אליו איש זקן ומלמדו תורה בעל-פה… ורואה הוא את הזקן עוד מרחוק; שעיניו מאירות באפלה ככוכבי השמים וזקנו הלבן צח כשלג. והזקן בא אליו בכל לילה ויושב אצלו ומלמדו ש"ס ופוסקים, ספרא ספרי ותוספתא… ורוצים הם לתהות על קנקנו, כדי לדעת אם אמת דבריו, ומוצאים אותו יודע תורה כאחד הגאונים… פיו מפיק מרגליות… ושואלים אותו מפני מה עזב את המדבר, ומה מעשׂהו אצל שערי ירושלים? ומספר הוא בתמימות, שאותו הזקן נפטר ממנו אמש ואמר שלא יחזור עוד אליו והראהו את הדרך לירושלים, וציוָהו לילך לעיר-הקודש ושם ימצא את בת-זוגו ואת מזלו וישב על התורה ועל העבודה. ואני – אומר הוא – מחויב לעשׂות כרצון הזקן… ותלמידי-החכמים נתמלאו שׂמחה ואמרו אליו: בוא, בחור, עמנו, יש לנו בשבילך שדוּך טוב. הלך הבחור עמהם…
מיד הוליכו אותו אל הגביר ואמרו לו: אל תבט אל מראהו – גאון עולם הוא זה; אליהו הנביא בעצמו היה מלמדו תורה. והאמין להם הגביר ושׂמח מאד, עשׂה תיכף סעודה וכתב תנאים והגביל זמן החתונה לאחר שני שבועות: מתיירא הוא מפני עין רעה ודבּה רעה… וקודם-כול הפשיט את החתן את מלבושיו ונטל מידו את המטה, והלבישו והנעילו כיד הגביר, ואת הבגדים הישנים הטמין על מנת למכרם בפרוטות, מיד לאחר החתונה, לקונה הראשון שיקנם לצרכי טלאים… והדבר מתפרסם בעיר. יש אומרים: הרע שבכלבים זוכה בטוב שבנתחים… אחרים תולים את הדבר בזכות אמה של הכלה: כל זה עשׂתה תפלתה של אותה הצנועה. עוד אחרים – שבכלל נפלאים דרכי ה'…
שבועים עברו בשלום ויום החתונה בא. בגלל בתו פתח הכילי את ידו ועשׂה משתה ושׂמחה שלא היו דוגמתם בעולם, ולכבוד החתן באו אל החתונה כל נכבדי ירושלים, ולמשתה-החתן – כל בחורי-הישיבות.
והשעה שלפני ההינומא – מוסיף חנניא לספר – הגיעה. החתן דורש “חילוק” חריף לפני הבחורים ובמעמד תלמידי-חכמים והדיינים וראשי-הישיבה. בחדר השני כבר הכל מתוקן להינומא. כבר נשמע קול כלי-הזמר המנגנים “מוסר” והשושבינים מצד החתן, הרב וראש-הישיבה, אוחזים כבר אבוקות של “הבדלה” בידיהם, אך תורתו של החתן עדיין נוזלת כשמן וריחה נודף כבשׂמים, ועיניו מזהירות ככוכבים הכול תמהים ומקשיבים, וחנניא אף הוא מקשיב, ועל לבו אין עולה כלל לסתור את דברי הדורש, אדרבה הוא נהנה הנאה מרובה… שׂמחתו גדולה על שיהא לו מעתה חבר הגון, שכדאי ללמוד עמו יחד ולשׂוחח אתו בדברי תורה, וכבר נתעוררו בלבו גם רגשי אהבה לחתן, אהבה עזה. נפשו חשקה דוקא לקום ממקומו ולגשת אל החתן ולנשקו מנשיקות פיו. וכך עשׂה, אבל בדרך הלוּכו מעדו רגליו, ובדרך בעברו שמע בחור אומר לחברו: “החתן גדול בתורה יותר מחנניא”. והלז עונה: “חנניא כגולם הוא כנגדו”… וזה היה לו, לחנניא, נסיון קשה ביותר… לבו התחמץ, והרגיש צרבת של פצע, כאילו הכישו נחש – הוא השׂטן! ועומד הוא ומגביה עצמו על צפרני רגליו ומתחיל סותר, ומפיו שוטף נחל גפרית וזפת בוערה… ומרגיש הוא פתאום שמחטיא את נשמתו, שהוא פוגע בתורתו של אליהו הנביא, בתורת אמת… שהוא נועץ לתוך לבה של התורה רמחים וחרבות, שהוא ממית את התורה… ומתחלחל הוא ורוצה להפסיק ואינו יכול… הדברים יוצאים מפיו כמאליהם, כנגד רצונו, כאילו כופאו שד, ורואה הוא שהחתן פניו מלבינים מפחד ונופל מחולשת-הדעת אחור על הכסא…
ובאותו הרגע נפתחה גיהנום בבית. הכילי מתמלא חימה ונוהם כארי: מקח טעות! מקח טעות!… ורץ כמטורף, ומוצא את שני תלמידי-החכמים האביונים ומורט את שׂער זקנם, וממהר אל המנגנים וחוטף את כליהם מידיהם וזורקם ומנפצם. וטשׂ אל הכלה העומדת באמצע הבית ומושכה מתוך ההינומא, ורץ לאחת הלשכות ומביא משם את הבגדים הישנים של החתן: את סרבל הבד וחבל הפשתים ומטה-היער הלבן, וקורע מעל החתן המתעלף את מלבושיו ודוחפו ערום מתוך הפתח ומשליך אחריו את מלבושיו הישנים… וחשובי ירושלים וכל הקרואים מתפזרים ובורחים, ורק הוא, חנניא, נשאר קפוא על מקומו ושומע קולו של הגביר הקורא: חבל על הסעודה, הביאו לכאן את הנגר, החזיקו הכן את החופה!… ועוקר חנניא את רגליו בכוח ונס מתוך הבית; ובחוץ בא מיד לקראתו ראש-הישיבה ואומר אליו: חנניא, יכול אתה להחריב את העולם, מוטב שתשכח את תלמודך!…
– ובאותו הרגע – מספר חנניא – קול נפץ נשמע במוחי, דבר-מה נתפקע שם. ואני נשארתי ככלוב ריק בלא יונים, בלא דבּוּר אחד של תורה! התנפלתי לרגלי ראש-הישיבה, והייתי מתחנן ומבקש “תשובה”. הוא התאנח ואמר: מי יודע אם תועיל.
התחלתי בוכה תמרורים; והראני שמקרוב, מאחורי קרן-זוית של בית אחד, עומד אותו החתן, גר בעיר נכריה זו, לא ידע מוצאיה ומובאיה…
– קודם כול – אומר הוא – לך ובקש מעמו מחילה…
ומתיירא אני לילך, והוא דוחפני:
– לך ובקש ממנו שיתרצה לילך עמּך לבית אמך… וגם אני אבוא אחריכם. ונגשתי אל החתן הנעלב. והוא אך ראני רץ כנגדי, ולא נתן לי לפתוח פה, וקרא אלי:
– מוחל אני, מוחל מחילה גמורה! לא זווּגי הוא!
נוח היה לי שיקרעני כדג; והוא נתן ידו על שכמי וקרא לי “חבר”!
אמרתי לו: וכי יכול עם-הארץ להיות חברו של תלמיד-חכם?
והשתומם לדברי; ואני סיפרתי לו את דבר הקללה שקיללני ראש-הישיבה והוא השיב לי:
– כשיתגלה אלי רבי הישן (כלומר, אליהו הנביא) אתפלל לפניו בעדך!
ואני מוליך אותו לאמי, ובדרך קשים יסורי כיסורי חבּוּט-הקבר! הוא מדבר אלי דברי תורה – ואני איני מבין דבר… ולבי בוכה בקרבי מרוב געגועים לתורה… ובנשמתי אופל ושממה, כמו בחורבה בלילה… ואנו באים אל אמי, ונופל אני על צוָארה ובוכה:
– אוי, אמי, יסוֹר יסרני אלהים… בנך הוא מעתה עם-הארץ!
ולבה מתעלף וקולה רועד:
– מה… איך? מי נתן בך עין-הרע?
ומספר אני לה את כל המעשׂה, ומראה לה על החתן שהלבנתי פניו ברבים, ואמי פורשׂת ידיה ובוכה בקול תמרורים, ואסתר אחותי עומדת בקרן-זוית ופניה אל הקיר ושופכת דמעות…
ובאותו הרגע נכנס ראש-הישיבה ופנה קודם-כול אל אסתר: שמעי, כלה, לכי אל חדר-הבשול והכיני אוכל לתלמיד-חכם זה… – ומראה הוא בידו על הבחור הזר – ואם ישׂחק לך מזלך – מוסיף הוא – יהא זה בן-זוגך!
ואסתר נתנה עין בחתן ובמלבושיו והתעצבה, אבל שמעה לקול ראש-הישיבה ויצאה… וראש-הישיבה פנה אל אמי ואמר:
– לא עת לבכות עתה… וגם אַת אשמה בדבר, שלא דאגת כלל לאסתר ולא יסרת את חנניא… לא יפה עשׂית, לא יפה…
וגבר עוד בכיה של אמי.
– אַל בכי – חזר ואמר ראש-הישיבה – יש לעשׂות מעשׂה.
– מה יש לעשׂות? מה? – מייללת אמי.
– ואַת תשמעי בקולי? – שואל ראש-הישיבה.
– אשמע ואשמע! – ממהרת אמי להשיב.
ואומר ראש-הישיבה כך:
– קודם-כול, השׂיאי את אסתר… והרי בן-זוגה!
וקול בכי פרץ מפי אמי:
– בחור זה? בלבוש שׂק ובמקל?
– זהו הבחור, שהיה אליהו הנביא מלמדו תורה. וכי כך שומעת אַת לי, קרובה?
– סלח לי, רבי… הריני שומעת, שומעת…
– ובנך – מוסיף הוא – חייב לצאת ולקיים בעצמו חובת גלות… עד שיתעוררו עליו רחמי אל רחום ותמצאי גם בו נחת-רוח, אך לא מיד, – אלא לאחר ימים… אסתר היא הבכירה!
– ואתה – הוא פונה ואומר אלי – אפשר שלא היתה התשובה מועילה לך, כי כבד עווֹנך, אבל נס גדול הוא שהזווּג לא היה זווּג מן השמים, ונתגלגלה טובה גם לחתן וגם לכלה!
– גם לכלה? – תמהה אמי.
ועונה ראש-הישיבה:
– דעי, שחנה בתו של אותו הרשע צנועה גדולה היא, מן הנסתרות, ואמה השתדלה עליה בעולמות העליונים שיזמינו לבתה בן-זוּג אחד מל"ו. ונתקבלה תפלתה… וזהו אותו הנגר, שאחז בו אותו העשיר ומשכו אל החופה, כדי שלא יפסיד את הסעודה. אבל יהא זה, בבקשה ממך, בסודי-סודות, עד שיתגלה מאליו!…
– נפלאות אלהים – אומרת אמי מנוחמת קצת.
– ועתה – אומר ראש-הישיבה אלי ואל החתן – החליפו מלבושיכם זה בזה!
– ואתה – הוא אומר אלי – תיכף ומיד צא בגלות… ואת המטה הזה תקח בידך ותשמרהו כבבת-עין, ובלילה יהא מונח על מטתך למראשותיך. ואני אתפלל שתבוא ישועתך והמטה יפרח, ואז תפרח גם נשמתך ושב אליך כוח הזכרון, אבל זכור, רק אחר-כך תהא רשאי ללבוש בגדים אחרים. ועתה לך לך, ואל תתן שלום לאדם לפני צאתך.
כהרף-עין לבשתי בגדי החתן, ובאותו הרגע נכנסה אחותי ובידיה קערה ומעשׂה מרחשת בה, וכשראתה אותנו כל אחד מלובש בגדי חברו, נבהלה והפילה מתוך ידה את הקערה ומה שבתוכה, והקערה נשברה בקול רעש, וראש-הישיבה קרא: “מזל-טוב, מזל-טוב!”
יותר לא שמעתי, מפני שיצאתי מיד מן הבית.
וכשיצא מירושלים – מספר חנניא – תעה במדבר, בלי לחם ובלי מים. אבל לא ללחם ומים היה מתאווה – לצורך הגוף הסתפק במיני עשׂבים, הגדלים גם במדבר… ותמיד נמצא בחזקת סכנה, בין כל מיני חיות, נחשים ועקרבים, אך הללו לא עשׂו לו רעה… מנהמים היו בינם לבין עצמם ונוטים מן הדרך. והבין חנניא שאין להם עליו שום שליטה, מפני שנגזר עליו להיות “נע-ונד”. ופעם שמע באזניו קול קורא: “זה שייך”… אך למי – לא שמע.
וכך היה תועה יומם ולילה, חושב ודואב על אבּוּד ימיו ושניו שעוברים בלא תורה, בלא אורה, בלא ניצוץ כל שהוא למוחו האפל… לוּ שמע דבּוּר אחד של תורה! לוּ היה סידוּר בידו!… ובעל-פה אינו יודע אפילו להתפלל! לא כלום!
פעם אחת – מספר הוא – שפך עפר על ראשו, ולשם צער עמד על רגל אחת, והיה צועק וחוזר וצועק בקול כלפי שמים: “תורה!” “תורה!” – ורק מלה אחת זו… צעק במסירות-נפש ממש… צעק וצעק, עד ששקעה החמה, והוא נפל לארץ והתעלף ונרדם, והרגיש שהוא הולך ובוכה גם בשנתו וקורא: תורה! תורה! והנה נראה אליו ראש-הישיבה, לבוש תכריכים ועטרת זהב על ראשו, ואמר לו כך:
– קום, חנניא, שעת ישועתך קרובה לבוא… שמע ה' את תפלתך, ואליהו הנביא השתדל לטובתך. קום ולך-לך נכחך, אל אשר יובילוך רגליך. ותבוא לעיר צפת ותכּנס לבעל הלב-טוב, לר' חייא, ותתודה לפניו ותתחנן אליו שיכניסך לישיבתו, והוא לא ישיב פניך, וכשתגיע לשנה השמונה-עשׂרה ימצא לך את בת-זוגך. והוא יתפלל עליך, ותפלתו עושׂה תמיד רושם לפני כסא-הכבוד. וחוץ לזה – חוּפה מכפרת, וגם שבע-הברכות… וישועתך תבוא… וביום השמיני לחופתך תקיץ בבוקר ותמצא שהמַטה למראשותיך פרח ויגמול שקדים, ונשמתך גם היא תפרח ותעשׂה פרי… והכּול יָזכר לפניך, חוץ מן הרע, ותגיד לפני ר' חייא חילוק – בנין ולא סתירה! ור' חייא ימצא בך נחת-רוח… אבל אם תאריך ימים – זאת לא אדע.
והוא נעלם. ואני השכמתי בבוקר והלכתי הלאה-הלאה, עד שבאתי אליך, רבי…
כך מספר חנניא, ור' חייא מסתכל בו בצער גדול ושואלו:
– וכמה שני חייך, חנניא?
– שבע-עשׂרה שנה ועשׂרה חדשים.
והיה ר' חייא מהרהר: עלוב, בלא אריכות ימים! בינתים נושׂא חנניא את עיניו אל ר' חייא ואומר בקול תחנונים, דק ורועד:
– רבי, האם תכניסני להישיבה?
“נשמה ריקה – חושב ר' חייא בלבו – בלא דבּוּר אחד של תורה – ומתוך הגרון מנגן כנורו של דוד המלך” – ובפיו הוא אומר אליו:
– לך, בני, לישון… אמור להריש-דוכנא שיראה לך את מקומך. ומחר בבוקר תבוא אלי לשמוע תשובה. עתה לך, בני…
חנניא יצא, ור' חייא נשאר עוד שעה קלה בסוכה, הביט מבעד האשנב אל השמים ושאל:
– האומנם זה הוא?
אבל השמים היו מכוסים עבים ושתקו.
ומפני מה קשה היה לר' חייא להחזיר מיד תשובה לחנניא – דבר זה יתבאר בשׂיחה שבינו ובין חנניא למחר בבוקר.
– חנניא בני – אמר אליו בחדר מיוחד – דע לך, בני, שבדבר בקשתך להכניסך לישיבה שלי, אין מצדי שום עכּוּב, אבל…
וחנניא מתחלחל בכל אבריו.
– רבי – אומר הוא – הניחה לי לישב הרחק ממך, בקצה הספסל, בקרן-אפילה. רצוני רק לשמוע את אשר תגיד לפניהם, לפני התלמידים… רק לשמוע רוצה אני…
– הלא אמרתי לך, שרצוני בכך – מנחמו ר' חייא – אבל מתיירא אני, הן סוף-סוף צעירים הם, מעשׂה-נערות, ילגלגו עליך, חס ושלום… ועוד, הרי תלמידי-חכמים הם ואתה לפי שעה… ושׂנאתם של תלמידי-חכמים לעם-הארץ גדולה היא… ותסבול יסורים. זה פחדי ודאגתי.
וקורא חנניא בקול שׂמחה:
– אדרבה, רבי, אני אשׂא ואני אסבול ברצוני. כשיגדל הבזיון וירבו היסורים, תסור ממני במהרה הקללה.
– יהא כך – מתרצה ר' חייא – אבל מתיירא אני שמא תגיע להם תקלה – “המלבין פני חברו ברבים”…
ועולות שלהבות קטנות בעיני חנניא.
– ומה פירושו של מאמר זה?
– פירושו, שהמבייש את חברו אין לו חלק לעולם-הבא.
וגדולה ביותר שׂמחתו של חנניא.
– משמע רבי, – אומר הוא, אפילו שאסבול יסורים והקללה תסור מנשמתי, אף-על-פי-כן לא יהיה לי חלק לעולם-הבא, ואלמד תורה לשמה, בלא תקות שׂכר… הלואי, רבי, הלואי!
ובאים הדברים כשמן בעצמותיו של ר' חייא.
– אבל אותם התלמידים – טוען הוא – איך אוכל להניחם שיכּשלו ויפסידו חלקם בעולם הבא?
ושותק חנניא שעה קלה ואחר-כך שואל:
– רבי, ואם אני מוחל להם, מוחל מחילה גמורה מראש?
“כלומר, למפרע!” – מפרש ר' חייא בלבו, ואוחז את חנניא בידו ומוליכו אל הישיבה ומושיבו כרצונו לבדו, הרחק מן התלמידים.
ור' חייא מגיד את השעור, ונושׂא עיניו לפרקים לצדו של חנניא. ורואה הוא, שהבחור יושב בעינים עצומות ואזנים פקוחות ומקשיב להשעור, ופניו מתאדמים כשהוא תופס מלה, ומלבינים מפחד בשעה שמשתמט ממנו דבר. ולפעמים תוקפתו מרה-שחורה כשאינו יכול לתפוס אפילו פירוש המלה. ודומה הוא בעיני ר' חייא לגמל תועה במדבר, עיף ושוקק ומצטער בצמא, ומתעדן בשעה שהוא שומע מרחוק המית מעין…
ולפעמים שומע הוא, שהתלמידים מתלחשים על חנניא ומראים עליו באצבע, ואזנו קולטת דברי זלזול, מעין בוּר ועם-הארץ… וגדול צערו של ר' חייא, אבל אינו גוער בם, מפני שרואה הוא שחנניא נושׂא עיניו ומביט אל התלמידים, הרוצים לענותו בכך, בחדוָה ובחבה יתירה, כאלו עשׂו עמו חסד מרובה… ומוסיף הוא להגיד את שעורו.
ור' חייא מגיד, והתלמידים מקשים, ור' חייא מפרש, ומתפלפלים יחד – רק חנניא לבדו שותק ואינו מוציא הברה מפיו, ואינו מתחבר לשום אדם, ועל פניו שפוכה רוח של מסירות-הנפש, שבה אורב הוא לכל מלה ומלה… וכשנגמר השעור הוא יוצא אחרון. ושתי השעות שלפני המנחה מתהלך הוא לבדו בדרכים עזובות ומגודלות צמחי-בר עד בואו אל סוכה בודדת בין עצי דפנים, ושם הוא יושב בדד ואינו יוצא אלא לתפלת המנחה.
פעם אחת בא הריש-דוכנא אל ר' חייא לשאול עצה מפיו, אם מחויב הוא לילך ולפייס את הבחור חנניא.
– מה ראית? – שואל ר' חייא – שוב גערת בו?
– חס ושלום – אומר הריש-דוכנא, ומספר לר' חייא, שבכל פעם שמזדמן לו לעבור על פני הסוכה בין עצי הדפנא, שומע הוא מתוך הסוכה קולו של חנניא: או שחוזר הוא על דברי השעור ומפרשם לעצמו בלשון טייט"ש, או מתפלל לשמים בתחנונים ובדבקות וקורא באחת: “תורה! תורה!” כרעב המבקש לחם.
– רואה אני – אומר הריש-דוכנא – שהוא בעל-תשובה גדול, ומתיירא אני שמא זלזלתי אז בכבודו וענשי חמור.
ור' חייא מעכבו, מפני שיודע הוא שעוד צריך חנניא לקבל יסורים, אבל נהנה הוא הנאה מרובה, שבני-אדם מתחילים לעמוד על טיבו של חנניא; ובפרט כשהרגיש, שאפילו תלמידי הישיבה בעל-כרחם נוהגים בו כבוד.
ומהרהר הוא שוב: האין זה בן-זוּגה של מרים? ומשיב לעצמו מתוך צער: הן סוף-סוף עם-הארץ הוא.
ופעם אחת הלך ר' חייא קודם המנחה אל חנניא לסוכה, בכוָנה לחקור עד כמה משׂיג זה את תלמודו.
– האם כבר תופס אתה קצת? – שואל הוא.
– לפי שעה לאו, רבי. עוד לא זכיתי, אבל אזני נעשׂית יותר ויותר מהירה ונוחה לשמוע, ובזכרוני נשמר יותר פירוש-המלות.
ושותק ר' חייא ומתאנח.
וחנניא מבקש רחמים:
– רבי, הן אמרת לי “ישׂיחנה”, מלה זו נשארה קבועה בזכרוני ומבהיקה בנשמתי האפלה כמשובצת אבנים יקרות… הרשני נא לדבר דברי לפניך.
– אדרבה! – מסכים ר' חייא.
– רבי, נפלאות נעשׂות בקרבי! בתחלה, מיד ביום הראשון, כשישבתי לפניך בעינים עצומות וארבתי באזנים פקוחות לכל מלה ומלה שלא תלך, חלילה, לאבּוּד, – בשעה שעצמתי את עיני נדמה לי שעדיין אני הולך ותועה במדבר, עייף ויגע, ולשוני דבקה לחכי מצמא.. אבל מרחוק מגיע לאזני קול המיה דקה של מים זכים נוזלים, והקול חביב ונעים כקול בשׂורה טובה משיבת נפש… והייתי מרגיש שרחמי ה' מתעוררים עלי והוא מוליכני בדרך ישרה אל המעין, ואני קרב אליו, אל מעין המים החיים. והמעין אף הוא קרב אלי והולך לקראתי! והלא אני יודע מה טיבו של מקור מים חיים זה, הלא לפנים אף אני הייתי שותה ממנו, אך אדם רע השׂיאני ומשכני מן המעין למים רעים, למי סם-המות, שנדמו לי כטל השמים, ועתה עזרני ה' ואני חוזר והמעין הולך לקראתי – הוא בעצמו מסייעני. והבטחון מתחזק בקרבי והולך אני בכל כוחי… ואף-על-פי שרגלי נגפות באבנים, בעצמות ובקוצים, אני שׂמח והולך… וככל שהולך אני אל המעין כך הולך המעין וקרב אלי.
– אמן, יעזרך ה' מקודש! – מברכו ר' חייא.
– וכשיושב אני לבדי בסוכה, הריני חושב מחשבות ונדמה לי שהייתי ככלוב מלא צפרי-זמירות, והצפרים היו מזמרות תהלות ה' ומנגנות שבחו… אחר-כך בא מכשף והשפיע בקסמיו על הצפרים והתחילו מזמרות נגונים אחרים, נגינות של נבלה וזמה… ההמון הפשוט לא היה מבין זאת ולא חדל לשבח את הכלוב ולתת גדולה לצפרי הכלוב, עד שעבר פעם צדיק גדול והתקרב לשמוע אל הרנה היוצאת מתוך הכלוב לאזני קהל השומעים, והקשיב ואזנו תפסה מיד את תוכם האמיתי של אותם הנגונים והכיר בהם כל מיני קולות של תאוָה ונבּוּל-פה. ונגש הוא אל הכלוב ואמר: מוטב שתאלמנה, צפרים, מלזמר כך! וברגזו נשף לתוך הכלוב בנשימה קרה זועפת, ותוך-כדי-דבּוּר נעשׂו הצפרים כמכושפות ומקוללות, ונפלו נאלמות וקפואות על קרקע הכלוב, והן שוכבות שם מקופלות, כנפיהן קפוצות, מקוריהן סגורים ועיניהן כמתות…
וכשאני שומע פרקך ותופס מלה אחרי מלה, מעוררת כל מלה בקרבי את אחת הצפרים, פוקחת את עיניה ופיה ומתחילה לזמר בקול רפה ודק, אך הנגונים נאים וצנועים, נגונים כשרים… ומנדנדת היא בנחת את כנפיה… עוד מעט ותעוף לה…
– עיניך רואות, חנניא, מה רבּו רחמי ה' – ניחמו ר' חייא.
וחנניא מאן להתנחם.
– אבל כל זה – מתאונן הוא – אינו כך אלא ביום… ומשעת שקיעת החמה, צללי הלילה חוזרים ומכסים את נשמתי… הכול חוזר וקופא ונאלם, הצפור שנדדה כנף מתעלפת שוב ונופלת אחור כמת, ופיה קפוץ ועיניה עצומות…
ור' חייא מצטער ואומר אליו: לך, בני, והתפלל תפלת מנחה… ואני אשאר פה ואתפלל עליך…
ומביט עליו חנניא באהבה ותודה רבה ויוצא מתוך הסוכה.
ר' חייא נשאר יחידי. ומתפלל הוא מנחה ומעריב בסוכה ורוצה לצאת לגן ולהתפלל על חנניא תחת כפת הרקיע. הגיע למפתן הסוכה, וראה והנה במרחק שני צעדים מפתח הסוכה שני נחשים כרוכים מסביב לשני עצי-הרדוף והם מושיטים את פיותיהם אחד לחברו באופן שלשונות-הארס נוגעות כמעט זו בזו.
ור' חייא מכיר את כל החיות והעופות בגנו, הן הפורחים מתחת השמים ממעל והן הרובצים על העצים בין הענפים; הן הרוחשים על העלים של כל מיני השׂיחים, והן הזוחלים על תלמי כל מיני ירק, והן השורצים בעשׂב הארץ מתחת. והכיר ר' חייא מיד, שנחש אחד הוא מקומי, והשני, שנקרא “עכנאי”, הוא נחש זר, שעוד לא ראהו פה. ורוצה הוא לדעת בשביל מה בא זה לכאן, ונסוג אחור לתוך צלה של הסוכה, ושמע אותה השאלה מפי הנחש המקומי עצמו, והזר משיבו:
– באתי לכאן על-מנת להרוג נפש בנשיכתי.
וגחך הנחש המקומי.
– טרחתך לבטלה. אזרח אני פה מימים רבים, וכשבאתי לכאן הייתי נחש שׂרף מלא זעם, והייתי נושך את תלמידי הישיבה. אבל לאחר ימים נמנעתי מלנשוך. ויודע אתה מפני מה? מפני שר' חייא, ראש-הישיבה, היה לשעבר סוחר והיה הולך למסעיו למרחקי ארץ, ופגע בדרך בשיכים זקנים, שנמסרו להם שבע חכמות בירושה מדור-דור, ומפיהם למד, בתוך שאר החכמות, גם את חכמת הרפואה… והם הורוהו להביא עמו מאיים רחוקים סמי-רפואות מועילים לנשיכת נחש… אני נושך והוא מרפא… ראיתי שעמלי לשוא וחדלתי מלנשוך…
– דברי הבל! – משיב הנחש הזר – אין עשׂבים מועילים אלא בשעה שנושך הנחש מדעת עצמו, משום השׂנאה היוצאת מתוך “ואיבה אשית”, מקללת ה' על בני-אדם ונחשים בשביל אותו החטא בהגן-עדן… ודרכו של הקדוש-ברוך-הוא להקדים רפואה למכה, ועוד קודם שברא ארסו של הנחש פקד על אותם האיים, שהנחשים למיניהם פרים ורבים שם, להצמיח כל מיני עשׂבים לרפואה; אבל אני אין לי לפחוד כלל, מפני שלא ברצון עצמי אני בא, לא מתוך אכזריות אנשך: בא אני בשליחותו של מלאך-המות, ששלחני לעשׂות דין באדם שנתחייב מיתה.
– איפה תמצא פה חייב-מיתה? כולם תלמידי-חכמים, צדיקים! – תמה הנחש המקומי.
– הנה זה הבחור חנניא, שמתבודד בכל יום כאן בסוכה, חייב מיתה!
– איך אפשר הדבר?
– כך הוא. הוא הלבין פניו של תלמיד-חכם, תלמידו של אליהו הנביא, וברבים… ביום חוּפּתו של אותו תלמיד-חכם! ומקצת עונש בא עליו תיכף. ראש-הישיבה בירושלים, שהיה באותו מעמד, קיללהו שישכח את תלמודו. וקבע לו “תשובה”, שיהא נע-ונד, לבוּש שׂק בד ואזור של פשתים על מתניו; ונתן לו בידו מטה מפוצל של עץ שקד, וגזר שלא יזכור את תלמודו עד שיפרח המטה.
– כלומר, עד עולם – אומר הנחש המקומי.
– מי יודע? – עונה הזר – אולם בשמים לא הסכימו לפסק-דין זה. דבר מועט הוא, צריך ליטול ממנו את חלקו לעולם-הבא. אבל שׂר-התורה התנגד לזה – לא ולא! וגמרו לתת לו כפרת עווֹן: הבחור ישׂא בת-טובים לפי מעלתו, וביום השמיני לחופתו ימות… על מחצית תכפר התורה ושבע-הברכות, ועל המחצית השניה – המיתה. ולפי שבת-ישׂראל כשרה, שלא חטאה, תשאר אלמנה קודם זמנה, תתברך בשביל זה בבן-זכר, שעתיד להיות גאון-עולם, מאור-הגולה באמת.
הנחש כבר נתעייף מרוב דברים. אפשר שמעולם לא הרבה שׂיחה כל-כך, וביקש מחברו שיוליכנו אל המים. נסתלקו הנחשים מעל גזעי העצים והלכו להם. ועל ר' חייא נפלה אימה גדולה…
לפי שר' חייא בא לידי נסיון קשה: אם לא ישׂיא את חנניא, הרי יתקומם לההשגחה הפרטית, וחנניא לא יזכור לעולם את תלמודו; ואם ישׂיאו, הריהו הורגו בידיו!… ואיך יוכל ליטול בת-ישׂראל ולהקריבה לקרבן? לעשׂותה לאלמנה שמונה ימים אחרי יום חתונתה?
והוא מרים עיניו ומביט אל השמים; והשמים שותקים. אבל הלב בקרבו דופק ומפרכס, ושומע הוא באזניו ממש קול יוצא מתוך הלב:
– חייא, קח את בתך, את יחידתך, את מרים, והקריבה… אברהם אבינו לא היה מתיישב בדבר…
אבל לא נקל הדבר להקריב בת יחידה. ונזכר, שהצדקת שׂרה הבטיחתהו לבוא אליו בחלום ולברר לו את ספקותיו. ונושׂא הוא עיניו למרום ומתפלל על כך.
ובשעה שהוא מתפלל, מתפזרים ענני השמים ומתגלים פתאום אלפי רבבות כוכבים, ומרמזים אליו בחסד ובתקוָה ובהבטחה טובה!
ותפלתו של ר' חייא נשמעה. פעם אחת בערב, לאחר יום של תענית, ישב לו ר' חייא על כסאו ותקפתו חולשת הלב, ועיניו נאחזו ונרדם. ובאותו הרגע נראתה אליו שׂרה הצדקת; הוא הוא מראָה כמו שהיה בשעת פטירתה, והן הן עיניה שמביטות אליו בחן וחסד, והניחה באהבה רבה את יד ימינה על שכמו ואמרה:
– אל תדאג, חייא, מזלה של בתנו זורח כשמש. בטח בה'.
ורוצה הוא לשאול פשר דבר, אך הצדקת נעלמה, והוא מרגיש שאדם מעוררו… פקח את עיניו וראה, שמרים בתו היחידה עומדת לפניו ומניחה יד ימינה על אותו השכם, שעליו הניחה ידה אמה הצדקת, ואומרת אליו:
– אבא, סלח לי שעוררתיך… השמש כבר שקעה: הלבנה יצאה על פני השמים והכוכבים נצנצו – עת לטעום מה-שהוא, אבא…
ורואה ר' חייא, שזהו המשך החלום. ואוחז הוא בידה בחבה ומצמידה אל לבו ואומר לה:
– בתי, לא אטעם כלום עד שאשאלך ואַת תשיביני דבר-אמת.
ורואה ר' חייא שפניה מתאדמים. ומוסיף לדבר:
– לפי סדר העולם, יש מיני מחשבות שהבתולה מגלה אותן רק לפני אמה. אבל אַת, בתי, יתומה, ואני לך, כשם שהבטחתי לאמך הצדקת, גם אב וגם אם. ועליך להגיד לי את כל האמת, שלא להעלים ממני שום דבר בסתר לבך…
ונותנת מרים את פניה בחיקו ואומרת בלחש:
– שאל, אבא.
ואומר הוא אליה: ראי, בתי, השנים עוברות, אינני עוד צעיר לימים… זקני לבן כשלג חרמון – ומה יהא, בתי, בשעה שיקראוני לפני בית-דין של מעלה ואל אמך – על מי אעזוב אותך?
– אבא, אל נא תדבּר כזאת… אני אעשׂה תמיד את רצונך…
ושואל הוא אותה:
– מרים, רוצה אַת להיות צדקת יותר מרבקה?
מחייכת מרים ומשיבה: לא.
– וכשבא אליעזר עבד אברהם לשדך את רבקה עם יצחק, נאמר: “נקרא לנערה ונשאלה את פיה”, ושאלו את רבקה “התלך אחרי האיש אליעזר?” והיא לא התביישה והשיבה: הן, רוצה אני!
– שאל, אבא, בפקודתך אשיבך.
ושואל הוא אותה בלשון זו:
– הגידי לי את האמת, מרים, מי מן התלמידים שלי טוב בעיניך ביותר לבן-זוג?
– חנניא! – עונה מרים בקול לחש דק, עד כדי כך, שרק אזנו של אב יכלה לתפוס את השם.
ור' חייא נבהל ומשתומם ושואל:
– ובמה הוא נושׂא חן בעיניך, בתי? וכי דבּרת עמו?
ומשיבה היא:
– חס ושלום! והוא כלום היה משיבני?
מחייך ר' חייא ושואל:
– אלא מה, בתי, אדרבה, ספרי.
וכשהוא רואה שלא קל עליה לדבר, הוא אומר:
– הריני גוזר עליך בגזרת כבּוּד אב!
ומספרת היא לו, שתיכף-ומיד מן הרגע הראשון מצא חן בעיניה. ראשית, הקול – משתפך הוא לתוך הלב כשמן זית זך; והשנית – הגבוּרה!
– גבוּרה? – תמה ר' חייא.
– גבוּרה, בודאי, כשהולך בחור בלבוש שׂק בתוך חברים הגונים ואינו מתבייש, ואינו מתיירא…
– ולא יותר? – תמה ר' חייא.
– ועל לבו הטוב, שמציץ מתוך עיניו כשהוא מרים את עפעפיו; ועצבותו… הלב כואב… נוגעת עד הלב…
– בתי, הוא מתמרק… עווֹן רובץ על נשמתו!
– מחויב אלהים לסלוח לו! – מתפרץ מפיה בתוקף בטחון – עוברת אני לפרקים על פני הסוכה ששם הוא יושב לפני המנחה, ושומעת את תפלותיו. אבא, וכי אפשר שתפלות יוצאות מן הלב כעין אלו לא תהיינה נשמעות?
– ה' הוא אל רחום וחנון, בתי!
– איני יודעת מה חטאתו, אבל תשובתו רבה!… כמה חרטה יש בשׂרטוטי פניו… כמה שברון-לב! ופעמים כמה יאוש! חייבים לרחם עליו!…
– ובלבך רק רחמים יש, בתי?
– כך היה מתחלה… אילו אני – אמרתי – במקומך, אבא, הייתי מתפללת עליו תמיד.. אחר-כך התעוררה בי מחשבה זו: אילוּ הייתי אחות לו, הייתי מוסרת נפשי עליו… ופתאום, אבי – הן ציויתני להגיד את האמת – נחשול של דם חם עלה לתוך לבי… נדמה לי, שלמסירות-נפש גמורה מסוגלת רק אשה למען בעלה! הן גוזר אתה עלי, ואני מספרת לך!
ופעם אחת אבי, חלום חלמתי בענין זה. הדבר היה בל"ג בעומר. אתה ותלמידיך הלכתם בספינה לטייל על פני הים… וחנניא גם הוא; גזרת עליו… וראיתי בעד החלון עד כמה עצוב היה כשירד בספינה… ואני נשארתי לבדי… שממון ועצבות תקפוני בבית, וירדתי אל הגן – גם בגן הכל שקט, צפור אינה מזמרת, תולעת אינה מנקרת באילן… ואני עגומה ועיפה ביותר… נגשתי אל הפרחים – ועומדים הם כולם כפופים כמתעלפים. יום חם היה… וישבתי על אחד התלמים על יד החבצלות הלבנות, ידי תחת ראשי, שוכבת ומבטת למרום… וכך נרדמתי –
ורואה אני בחלומי:
יונה פורחת ברקיע השמים… יונה לבנה, שוקטת ועגומה, ומאחריה – היונה אינה רואה זאת – רודף עוף שחור שמַקוֹרו חד ושנון, מתכוון לנקר את היונה… ואני מתמלאת רחמים רבים על היונה ומרימה קול צעקה. היונה אינה שומעת לי וטסה הלאה באויר… אך העוף השחור נבהל ונעלם רגע… אולם הוא חוזר ובא, טס ורודף, ועוד מעט ישׂיג את היונה. ורחמי נכמרו עוד יותר, ומרימה אני קול צעקה גדולה, והעוף השחור נבהל ונסוג קצת אחורנית… ושוב חוזר, מעופף וקרב… וצועקת אני בקול קורע לב, וכך כמה פעמים, עד שהגיע קולי אל היונה והיא יורדת אלי, ואומרת בעצב:
– מפני מה צועקת אַת, ילדה?
ומשיבה אני:
– מברחת אני מעליך את העוף השחור, שאינך רואה אותו והוא רוצה להמיתך.
ועונה לי היונה עגומה:
– לא רוצה הוא, אלא מוכרח להמיתני… חייבת מיתה אני… והוא ימיתני, אם לא ימצא מי שימסור נפשו עלי! אבל, מוסיפה היא בעוצב, אין מי שיעשׂה כזאת.
– אני! – קוראת אני אל היונה.
– ולא תתחרטי על כך?
– לא! – נשבעתי לה שלא אתחרט…
ומנענעת לה היונה ראשה בחבּה ומעופפת לה. וכשהקיצותי הבינותי פשר-דבר: היונה – זוהי חנניא… ולמסירות-נפש עליו מסוגלה, אבי, רק אשתו… ואני נשבעתי!
ושואל ר' חייא בעצבון:
– ומה אם לא זכה חנניא לאורך-ימים? צריך רק שיצא גאון מחלציו, ואחר-כך יהא נפטר בימי עלומיו מן העולם!
ומשיבה היא:
– כמה שנקצבו לו שנות חיים נקצבו, ובלבד שתהיינה בשבילו טובות…
ועיני ר' חייא מבהיקות בעוצב והוא שואל:
– ומה אם נגזר עליו רק להוליד גאון-עולם… גדול, גדול מאד – אבל חשבון חייו עולה בשמַים לא לשָנים, אלא משעת החופה – לימים!
– יהיה ימים! אבל שיהיו הימים טובים בשבילו…
– ורוצה אַת להשאר אלמנה צעירה?
– אבל ברוכת-אלהים!
ור' חייא יושב לו, ואינו מבין את גבורתה של הילדה הרכה.
“מן השמים” – מהרהר הוא בלבו.
והיא מניחה שוב את ידה על כתפו, ובעינים נשׂואות למרום ובקול של נביאה היא אומרת:
– אבל מובטחני שאותו גזר-דין, המוכן ומזומן לו, יִבּטל! אני אמסור עליו את נפשי.
– כיצד, בתי שלי?
– גם אני עצמי איני יודעת, מפני שעוד נעלם ממני איזה חטא עליו למרק. אחר כך הוא עצמו יגלה לי…
ובלבו של ר' חייא החרד לא נשאר עוד שום ספק, שזווּג זה מן השמים הוא… “ואלהים – מהרהר הוא – מנסה אותי; אך אני אעמוד בנסיון”… ובקול אמר:
– מזל טוב לך, בתי! מחר, אם-ירצה-השם, נכתוב תנאים…
מרים הרכינה את ראשה על זרועו של אביה, וכשהרימה אותו – כמעט שלא הכירה ר' חייא. כל כך מאושרת היתה פתאום, כל כך מלאה זיו ובטחון!
– ואינך מפחדת כלל, מרים!
– לא! אני בוטחת באלהים!
וקולה נשמע צלול וזך כבדולח…
אבל לבו של ר' חייא לא שקט… וכשיצאה בתו, כתב אגרות לראשי-הישיבה בירושלים ולהנשׂיא בבבל. ושפך לפניהם את מרת נפשו:
“מחר – הוא כותב – יהיו התנאים אצל בתי מרים, שתחיה. יש שנדמה לי שאני משׂים עטרת תפארת על ראשה, ויש – שאני מוביל בידי את כבשׂתי הצחה היחידה לטבח, רחמנא ליצלן… אבל איני רוצה לעשׂות דבר נגד רצונו של הקדוש-ברוך-הוא. זמן החתונה יוגבל לחודש ימים… במשך הזמן הזה מחכה אני לעצתכם – והתפללו נא עלי ועל בתי ועל בעל-התשובה חנניא”…
ור' חייא עמד בדבּוּרוֹ.
למחרת היום כתבו תנאים – והכל תמהו מאד על הדבר. ואת תמהונם של בחורי-הישיבה אין לשער – הזאת תעלה בגורלו של עם-הארץ?! אבל מפני כבודו של ר' חייא הכל שותקים.
והחודש עבר… שום תשובה לא קבּל ר' חייא מראש-הישיבה בירושלים ומן הנשׂיא בבבל. וזה נראה לו סימן רע, וקרא אליו את בתו ביום החתונה ואמר לה:
– דעי, מרים, שנגזר על החתן שלך, על חנניא, להפטר מן העולם ביום השמיני לחופתו…
והוא מגיד לה את הדברים ששמע מפי הנחש, ושאין לו שום תשובה מגדולי הדור. וסיים, שאם אינה תקיפה בדעתה רשאית היא עוד להתחרט.
והשיבה מרים:
– אני תקיפה ולבי תקיף, ומאחר שאני יודעת טיבו של גזר-הדין, – יודעת אני גם-כן במה לבטלו!
– אַת? בזכותו של מי, בכוחו של מי? – קרא ר' חייא בתמהון גדול.
ומרים השיבה:
– בכוחה של אמונתי, ובזכותה – של אמי הצדקת, עליה השלום! ובזכותך, אבא – תבדל לחיים ארוכים – ובזכות התורה, המצווֹת והמעשׂים הטובים שלך – – –
והוחלט שיסדרו את החופה.
ובשעת משתה-החתן ישב לו החתן במלבושיו ולא דבּר דבר… ר' חייא דרש לפניו דרשה והוא הקשיב בנחת וצער כאחד…
והוליכו את החתן לקבלת-פנים, והכלה ישבה בבגדי-בד, מסתמא כדי שלא לבייש את החתן, ומטפחת פשוטה על ראשה.
וכשמרימים את המטפחת מתגלים פנים מאירים כשמש, עינים בהירות, מאמינות, שוקטות ומאושרות עד מאד!
ומתכנסים כל בני צפת אל החופה – והחתן עומד תחת החופה בבגדי-בד, בחבל פשתים על מתניו ובמַטה-יער בידו…
ומקיפים סביבו את הכלה בבגדי-חול, כדי שלא לבייש את החתן… ור' חייא עומד ושואב נחת ובוכה! וכשמקריאין לפני החתן “הרי את” – שואל זה:
– מה פירוש הדברים?
ור' חייא נגש ומפרש לו מלה במלה. וכך מפרש הוא לו את הברכות ואת הכתובה…
הכל תמהים. אבל כיון שר' חייא עושׂה כך, מן הסתם יודע הוא מה שהוא עושׂה…
עוד יותר תמהו על זה, שהחתן לא הוציא מפיו אפילו דבר-תורה אחד, גם בשעת הסעודה, ובשביל כך לא הכריזו על מתנות-דרשה גם מצד הכלה…
ו“שבע הברכות” – הדבר היה בתקופת תמוז – נסדרו בגן. בריוח שבין האילנות, באמצע הגן, ערכו שולחנות לגברים לבד ולנשים לבד. והכלה ישבה ככלה עניה בין קרואות עשירות, והחתן ישב כאילם בין לומדים ורבנים, שהיו דורשים ומדברים דברי תורה, ועל כולם – ר' חייא.
ור' חייא בין שדרש בעצמו, בין שדרשו אחרים, ישב כל אותו הזמן חרד ודואג ועיניו משוטטות, כמחפשׂ מסביב על הארץ. האם מתחרט הוא על השדוּך? חס ושלום! אלא מחפשׂ הוא בעיניו את הנחש הזר, ורואה הוא את “העכנאי” סובב בלאט בין הקרואים, ואינו נראה לאדם, ואינו מסיר עין מן קרבנו – מהחתן חנניא…
ובערב, אחרי “שבע הברכות”, קרא ר' חייא לבתו ואמר לה בקול משונה:
– בתי, מחר יום הדין, חזקי ואמצי!
– אמיץ לבי! – עונה האשה הצעירה – מבורכת ה' אני! ואני – מוסיפה היא בבטחון – אפדהו ממות…
– יעזרך ה' – מברכה ר' חייא בדמעות חמות.
– אבל זכור, אבא – אומרת היא – שעד מחר צריך תחלה הנס להתרחש! המַטה צריך לפרוח, וכך גם נשמתו! צריך הוא להגיד לפניך “חילוק”! בוא אלינו, אבא, בהשכמת הבוקר, אל תאחר לישון!
ומהרהר הוא: “האני אישן?” ובקול הוא מבטיחה על זה.
ובבוקר, כשבא ר' חייא אל בני-הזוג, כבר היתה מרים לבושה, אבל חנניא עדיין שכב במטה.
– סלח לי, חותני – אומר הוא – איני מרגיש עצמי בקו-הבריאות… והוא חוזר ועוצם את עיניו.
ומביט ר' חייא אל המַטה הלבן, העומד למראשותיו של חנניא – ואינו מאמין למראה עיניו! המטה מתעטף קליפה ירוקה, מתמלא גידים, מתכסה ציצים ומתחיל פורח… ורוצה הוא לקום ולהתבונן מקרוב אל הנס, ורואה שפניו של חנניא משתנים, מתאדמים, והוא פוקח שתי עינים שוקטות, בהירות, ברוכות, בלא סימן קל של קללה – מביט ר' חייא ומשתומם, ומחפּשׂ בעיניו את בתו; אבל מרים כבר נעלמה, ובינתים פותח חנניא את פיו ומתחיל דורש, ור' חייא שומע ושוכח הכל – את הנס של המַטה, את בתו, את ה“עכנאי” שליחו של מלאך-המות. פיו של חנניא מפיק ממש מרגליות: תורה וסתרי תורה, והוא פותח לפני ר' חייא את שעריו של עולם-של-תורה חדש – גן נפלא, גן-עדן עם עץ-הדעת ועץ-החיים ושאר כל מיני פירות אחרים, ואור שבעת-הימים מבהיק ומאיר על הכל ומפיץ פז. וכל העצים מלבלבים, ומחנות של צפרים משוררים בין עלי העצים על הענפים – והכל פורח וצומח ומזמר ומנגן… חנניא מדבר – ולר' חייא נראה שמדברת נשמתו של עולם! אפשר שחולם הוא? פוקח הוא את עיניו לרוָחה, ואזניו קולטות קולות נפלאים. ובפה פתוח בולע ר' חייא את הדברים מעל שׂפתיו – ונחת של קדושה ושלוָה משתפכת בכל אבריו.
אבל תענוגו של ר' חייא אי-אפשר לתאר בשום לשון. סודות-התורה שהיה חנניא מגלה אותם, הלא הם כתובים על ספר הישר – בספרו של חנניא, שהוציא ר' חייא בכריכת זהב. ולפיכך נעזוב את שני הגאונים, ונראה מה מעשׂיה של הצדקת מרים.
כשראתה שהמטה התחיל פורח ועיניו של ר' חייא מוסבות את המטה, תפסה בגדי-הבד של בעלה ויצאה מן הבית… ורצה היא על פני החדרים, עד בואה אל החדר האחרון שלפני המסדרון… שום בן-אדם אינה מוצאה בדרכה. עוד ביום אתמול ציותה, שלא יראה פה אדם עד שתקרא. וכשפנתה כה וכה וראתה שלבדה היא, מיהרה ופשטה את בגדיה. אֵלי – מלחשות שׂפתיה – פקוח-נפש הוא, מחול לי על החטא של “שׂמלת גבר”. ולבשה חיש את בגדי-הבד של בעלה ונחפזה ופתחה את הדלת וישבה על סף המסדרון לצד הגן. כך ישבה במנוחה והביטה לצד אותה המסלה, המשוכה מפתח הבית עד למרחוק ונעלמת בין עצי ההרדוף.
ושׂפתיה רוחשות תפלות ותחנונים לבורא עולם, שיקבל ברצון את קרבנה. וכשהיא רואה את העכנאי מסתלק ויורד מעל העץ וזוחל לו במסלה, היא ממהרת ומסתירה פניה בידה. ודומה היא ממש כבעלה חנניא. היא משאירה סדק דק בין אצבעותיה ומביטה אל הנחש הזוחל והולך וקרב… והעכנאי מתקרב בלאט ובמתינות, אבל בטח: יודע הוא שקרבנו לא ימלט מידו! וכשרואה הוא את חנניא (כך נדמה לו), שיושב במנוחה על כסאו ופניו מכוסים, חושב הוא: הקרבן יושב לו במנוחה, ולבו מנבּא לו רע – והוא מתפלל או קורא ודוּי. ומוציא העכנאי לשון-הארס מתוך פיו ומחזיק מוכן ומזומן את כלי-זינו זה! ומרים מבטת ורואָה, שהעכנאי מתחיל זוחל בזריזות; תאות-הנחש לנשוך התעוררה בו, והיא כבר שומעת את קול חכּוּכה של כרסו בחול, ואת לחישתו… וכשהוא בא מקרוב וחברבורות עורו כבר נראו ברור, סגרה מרים את הסדק הדק שבין אצבעותיה והתפללה בלבה בלא נשימה: רבונו-של-עולם, קח נא לרצון את קרבני! והתחילה לקרוא ודוּי, בלא קול, בלא נשימה, בלא נדנוד-שׂפתים… וקודם שגמרה את הודוּי הרגישה את הנשיכה… ונפלה על המפתן וקראה:
– רבונו-של-עולם, סלח לי על אותו גאון, שרצית ליתן לי!… יחיה לפניך חנניא במקומו!
והתחילה גוססת, והנשמה נפרדה מן הגוף הרך ביסורים קשים.
אבל אל עולם הוא אלהי המשפט!
וכשעלתה נשמתה של מרים לשמים, חכּוּ לה, כלומר: לנשמתו של חנניא… צדיקים יצאו לקראתה מגן-עדן!
וכשהוליכו אותה לפני הבית-דין, שאלו אותה, רק כדי לקיים את המנהג, אף-על-פי שידועה התשובה:
– עסקת באמונה?
והשיבה מרים:
– לא עסקתי מעולם…
– למדת תורה?
ומשׂחקת היא בחן:
– רבונו-של-עולם, וכי כך ציוית, שבנות ישׂראל תהיינה לומדות תורה?
והמהומה רבה:
– מי אַתּ? מי אַתּ?
ואומרת היא: מרים בת שׂרה וחייא, אשת חנניא!
והרעש גדול… ונודע הדבר, שמסרה נפשה על בעלה! והעכנאי נכשל בטעות…
וקוראים אל הנשמה:
– מהרי ושובי חיש למטה, חזרי לגופך קודם שיזיזוהו ממקומו.
אך אינה רוצה, מרים! לסבול פעמים יסורי מות – אומרת היא – אין מחויב שום בן-אדם… אלא – מתנה היא תנאי – אם תתקבל מיתתה במקום מיתתו של חנניא! והוא ישאר בחיים!
וקול רעש נשמע בפמליא של מעלה:
– מסכימים! מסכימים! – מפחדים הם שמא יעבור הזמן!… ונשמתה של מרים חוזרת תוך כדי דבּוּר לתוך גופה. ומתרוממה מרים מעל הארץ שלימה ובריאה, אין בה אפילו סימן הפצע, הכל כלא היה. והיא ממהרת ורצה אל הצדיקים בשׂמחה רבה, ומספרת להם כל מה שאירע לה.
ובאותו הרגע באו שני משולחים עם שתי אגרות, אחת מראש-הישיבה בירושלים והשניה מהנשׂיא בבבל, ובשתי האגרות היה כתוב רק דבּוּר אחד:
מזל-טוב!
בדבר הגאון, שיצא מן הזווּג הזה, ועל הנחת שזכה עוד ר' חייא לשׂבוע ממנו, נספר, אם ירצה השם, פעם אחרת.
וכאן רק נוסיף כי את “עכנאי”, שהניח לילוּדת-אשה שתשטה בו, סילקו מתפקידו, ושוב אין רואין אותו כלל…
משפט אלמנה עם הרוח
מאתיצחק ליבוש פרץ
בימי המלך שלמה היתה אשה אלמנה עניה מאד ושמה שונמית. והאלמנה שונמית גרה בסוכה של נסרים בלים סכוכה לולבי תמרים בכפר הדייגים על שׂפת הים הגדול. שם ישבה והחיתה נפשה מיגיע כפיה, מארג רשתות לדייגים יושבי הכפר.
והנה באו ימי רוחות וסערות. אין סירה שטה על פני הים ואין פורשׂ רשת, ותשב האלמנה בלי עבודה ובלי מזון ומחיה.
ולמי תפנה בצר לה? התבוא אל הבתים הדלים של הדייגים לבקש לחם? גם שם גדול המחסור, גם לדייגים אין כל.
ותשׂא עיניה אל מחוץ לכפר. לא הרחק, מהלך שלוש שעות מן הכפר, בבית גדול העומד בתוך חצר רחבת-ידים, גר איש עשיר. ואלהים ברך את האיש בכל ויתן לו שׂדות וגנים, כרמים ופרדסים, עדרי צאן ובקר וחמורים וגמלים לרוב.
ובאחד הימים בבוקר קמה שונמית משנתה ותרא כי פני השמים עודם זועפים והרוח עודנו סוער. ידעה כי אין לה תקוָה אחרת מלבד מתנת בשׂר-ודם, ותתעטף בסדינה הישן, הוא שׂמלתה ביום וכסותה בלילה, ותצא ללכת אל האיש העשיר.
לעת הצהרים הגיעה אל החצר ותמצא את העשיר לפני פתח ביתו; ותקרב ותשתחוה לפניו שלוש פעמים ארצה.
וישאל אותה העשיר: למה תשתחוי לפני, אשה? קומי והגידי מי אַת ומה בקשתך?
ותען האשה: שונמית האלמנה אנכי מכפר הדייגים אשר על שׂפת הים. זה כמה ימים לא בא אוכל אל פי, ועתה באתי לשאול מעם אדוני ככר לחם להשיב נפשי.
הראה לה העשיר על כל אשר בחצרו ויאמר:
– ראי, אשה, הנה עבדי מתירים את גמַלי וחמורי. מירושלים אני שב, את ארמון המלך שלמה ראיתי, יפה הוא הארמון מאין כמוהו ופתוח לכל איש. באתי אל הארמון פנימה. על כסא זהב ישב המלך שלמה, כתר זהב על ראשו, ושׂרים וזקנים ועם רב מסביב לו, והוא אמר לפניהם דברי חכמתו – דבש וחלב תחת לשוֹנו. וכה אמר שלמה: “שׂונא מתנות יחיה”.
מי האיש החפץ חיים לא יבקש מתנות. המקבל מתנות-חסד את ימיו הוא מקצר. לחטוא בנפשך את אומרת, אבל ידי לא תהי בדבר הזה, כי דיין אלמנות אלהים ולא ישׂא לי בתתי ידי לקצר ימיך. מתנת-חנם לא אתן.
– אם כן – אמרה האשה – אל תתן חנם. השאילני ככר לחם או מעט קמח והבאתי אל ביתי ואפיתי, ואשיבה נפשי – וברכתיך והתפללתי לאורך ימיך.
– גם את זאת לא אעשׂה לך – אמר העשיר בנחת – “עבד לוֹוה לאיש מַלוה” אמר שלמה המלך. האיש המַלוה קונה לו עבד, ואני רק מן הנכרים אקנה לי עבדים, ולא מזרע אברהם יצחק ויעקב. האקח לעבדים את עצמי ובשׂרי, אף כי אשה אלמנה כמוך? לא אשאיל ולא אַלוה.
ותשאל האשה: האמות ברעב לעיניך? הזה ייטב בעיני אלהים דיין אלמנות?
– לא תמותי ברעב לעיני, אלמנה שוּנמית – אמר העשיר במנוּחה שלימה – חי אלהים כי לא אמנע ישועתי ממך. ובמה? בעצה. לכי וזכי מן ההפקר!
– מה פשר דברי אדוני? אין דבר הפקר כי אם במדבר. ועד המדבר מהלך שלושה ימים. ומה אמצא שם? עשׂבים יבשים. התהתל באלמנה עניה, ולא יראת את האלהים אדון כל, מגן יתומים ומחסה אלמנות?
– הטי אזנך, אשה, ושמעי:
אסמי ריק הוא עתה. מאה שׂקים מלאים קמח לבן כשלג היו בו. את כולם הבאתי לירושלים, אל ארמון המלך שלמה. עתה נשארו באסם רק הנסרים שהיו מונחים תחת השׂקים. לבנים הם הנסרים האלה, לבנים-לבנים, מכוסים הם אבק-קמח, שעלה עליהם מזיעת השׂקים. אבק-הקמח הפקר הוא, האבק לא לי הוא.
על-כן קומי לכי אל האסם, הסירי מעל הנסרים את אבק-הקמח הלבן כשלג, אספי אותו, שׂאי אל ביתך, קוששי בדרך עצים, הבעירי אש ואפי לך עוגות, ואלהים ישלח את ברכתו באבק-הקמח, אשר תמצאי, ואכלת והשיבות נפשך וברכת לאלהים…
ותעשׂ האשה האלמנה ככל אשר יעץ אותה העשיר החסיד: אספה את אבק הקמח מעל הנסרים אשר באסם. בדרך שובה חפּשׂה ותמצא על הארץ ענפי עץ נדחי הסערה.
ותבוא הביתה עם חשכה וַתּבעֵר אש בעצים, ותיצק מים בקמח ותלש בצק, ויעלו בידה שלוש ככרות-לחם קטנות.
ותברך את אלהים על חסדיו ותשב לאכול. כמעט הגישה את פרוסת-הלחם הראשונה אל פיה – והנה נפתחה הדלת פתאום, ואל הסוכה התפרץ איש בקול צעקה:
– מי יצילני ממות? זה שלושה ימים ושלושה לילות לא בא אוכל אל פי! – והאיש מספּר בבהלה וחפּזון:
– דליקה נפלה בכפר מושבי. בחצות הלילה, בעוד הכל ישנים את שנתם, פרצה הדליקה. מן השמים ירדה האש… רוח סערה נשׂאה את האש לכל קצות הכפר: הכל נשׂרף. הכל היה למאכולת אש: אנשים ונשים וטף, צאן ובקר וכל יתר הרכוש. רק אני לבדי נמלטתי מתוך להבות-האש ועמודי-האש. זה שלושה ימים ושלושה לילות אני רץ ואוכל לא בא אל פי.
ותתן לו האלמנה את ככר-לחמה ותאמר לו:
– צא מזה, כי אני לבדי בסוכתי, ואכול והשיבה את נפשך.
והאיש יצא ויעלם בחשכת הלילה.
ותברך האלמנה את שם אלהים, אשר נתן לה לחם לשבור רעבונה וגם זכּה אותה בדבר מצוָה: להציל נפש איש ממות. ותקח את הככר השנית ותאמר לפרוס ממנה ולאכול. וברגע הזה שוב נפתחה הדלת ברעש, ואיש שני התפרץ אל סוכת האלמנה בקול צעקה גם הוא:
– מי יצילני ממות?
והוא מספּר: איש עשיר הייתי, רועה עדרי צאני ובקרי בערבות המדבר; באהלים יקרים גרתי עם אשתי וילדי, ונערים בני-חיל שומרים את צאני ובקרי. פתאום נפלו עלינו ערביאים רוכבים על סוסים וקשתות בידיהם. כדבורים סבבונו ומטר-חצים שלחו בנו. את הנערים והנשים והטף המיתו, את העדרים בזזו להם ויעלמו אתם במרחבי הערבה.
ובהאלם הד פעמיהם בערבה קמתי אני לבדי מבין המתים והנני הולך ותועה זה שלושה ימים ושלושה לילות; לחם לא אכלתי, עד אשר באתי אל הסוכה הזאת. אנא, חוסי נא, תני לי פת לחם, ואם אין – אפול מת לרגליך.
האלמנה שונמית נתנה לו בעין יפה את ככר-הלחם השנית, ותברך את אלהים על דבר-המצוָה שהביא לידה.
ותבקש גם מעמו לצאת מן הסוכה ולאכול בחוץ. כי לבדה היא. ויעשׂ כן הפליט השני, וגם הוא נעלם בחשכת הלילה.
ותקח האלמנה שונמית את הככר השלישית, האחרונה, ותאמר להביא ממנה אל פיה.
והנה רוח-צפון גדול וחזק פרץ פתאום ויהרוס את הסוכה: הקירות נפלו מזה ומזה והסכך התעופף למרחוק… והרוח חטף את הככר האחרונה מיד האלמנה וישליכה הימה.
אז שקט הרוח. ותעמוד האלמנה משתאה ומחרישה.
הרוח חדל. הים נח מזעפו. השמש זרחה וקרני אורה החליקו על-פני ראי המים. עוד מעט והקיצו בני הכפר ובאו בשׂמחה והתירו את הסירות והשליכו בים את המכמרות. כל הטף יצא ללווֹת את הדייגים ויקראו בשׂשׂוֹן: תם הרעב! יהי שם אלהים מבורך! לחם יהיה לנו!
ואולם לא אל זה לב האלמנה עתה; מחשבה אחרת נקרה בלבה: מה עשׂה לי האלהים, ועל-מה עשׂה לי, האלמנה העניה, ככה? את ככר-הלחם האחת הוציא מידי לבוא ליד איש מוצל מאש – יהי שם ה' מבורך!
הככר השנית באה ליד איש נמלט מיד שודדים. יהי גם על זה שמו מבורך! ה' נתן וה' לקח לתת לנצרך יותר ממני.
אבל את הככר השלישית למה חמס מפי אלמנה וישלך אל הים?
הדבר הזה נשׂגב מבינתה, ובלבה באה מחשבה כי לא מאת אלהים היתה זאת, כי רק מנפשו עשׂה הרוח כדבר הרע הזה נגד רצון עליון, הזן אלמנות ומכלכל יתומים.
אחרת לא תוכל היות.
והיא נשׂוא לא תשׂא לו, לרוח החומס הזה, למשפט תועידנו.
לפני מי? לפני המלך שלמה.
לפניו תבוא להשפט עם הרוח. לירושלים תלך.
ולא התמהמה האלמנה ותתעטף בסדינה הקרוע ותצא לדרך.
רעבה וחלשה היא, אולם קנאת צדקתה נתנה לה כוח לעשׂות את דרכה הרחוקה.
ותבוא ירושלימה ותשאל לארמון המלך שלמה. ויראוהו לה. ושומרי הסף הניחוה לבוא פנימה: בית המלך שלמה פתוח לכל, אף כי לאלמנות. ותבוא האשה ותפול אפים ארצה לפני המלך היושב על כסאו.
– אנא, אדוני המלך – אמרה – שפטה נא ביני ובין בעל-דברי.
– מי הוא זה? הן לבדך באת.
– הרוח – ענתה האלמנה, ותשׂא אליו את ראשה ותגד לפניו את דבר משפטה.
– דבריך נכוחים – ענה המלך שלמה – מראה פניך יענו בך כי עיפה אַת ובעיניך קודחת אש הרעב. השיבי איפוא את נפשך תחלה. שבי לך, אשה, פה באחת הפנות, והביאו לפניך לחם ויין. אכלי ושתי וסעדי לבך, ואחרי-כן אשפוט את משפטך.
ותשב האשה באחת הפנות ויביאו לפניה לחם ויין.
בעת ההיא באו אל ארמון המלך שלמה שלושה אנשים נכרים ושׂקים מלאים על שכמם, ויאמרו: דבר לנו אל המלך.
– מה בקשתכם, בני-נכר? ומה השׂקים האלה העמוסים על שכמיכם? – שאל המלך שלמה.
ויענו האנשים את המלך ויאמרו:
– אנשים ישמעאלים אנחנו; סוחרים באבנים יקרות ובעדיים, בכלי זהב וכסף ובשׂמים יקרים. ואלה השׂקים המלאים אשר על שכמנו, רכושנו הם. ויהי היום ושלשתנו שטים בספינה על פני הים. פתאום התחולל הרוח והים סער. ואולם אנחנו למודי-ים מנעורינו, ולא יראנו את הסערה, ונוסף לשוט על פני הגלים. עולים ויורדים עם כל גל וגל, עלה וירוֹד. לפנות ערב אחד ראינו והנה מים החלו לבקוע אל הספינה. נקב נבעה בתחתיתה ובידינו במה לסתמו אין. צעקנו, אולי יגיע קולנו לשׂפת הים ובאה לנו עזרה משם – ואין שומע. את צעקותינו נשׂא הרוח ויפיצן לכל עבר, והגלים חוטפים את הקולות עמם אל אופל הלילה. והספינה הולכת ומתמלאת מים, הולכת וטובעת. קראנו לאלהינו – ולא שמעו. קראנו לאלהי עמים אחרים: לאלהי מואב, לאלהי פלשתים, לאלהים אחרים – ואין שומע. אז זכרנו כי יש עוד אלהים, אלהי ישׂראל, וננַס לקרוא אליו:
– אלהי ישׂראל עננו בעת צרתנו!
ונדר נדרנו לאמור:
– אלהי ישׂראל, אם תצילנו היום הזה מצרתנו, והיה כל הכסף והזהב אשר בשׂקינו נתּן אותו כופר נפשותינו. אך הושע נא, אלהי ישׂראל, הושיענו!
ברגע ההוא גבר הרוח מאד, ודבר-מה הושלך פתאום בכוח גדול מן החוף ויפול אל הספינה, אל פי הנקב, ויסתמהו.
וכרגע שקט הרוח. ונבוא בשלום אל החוף, ונדרוש לבית אלהי ישׂראל: רוצים אנו לשלם את נדרנו. ויורו לנו אנשים את הדרך לירושלים. ונבוא בשׂקינו ירושלימה, ונשאל בחוצות העיר את העוברים: איה אלהיכם? רצוננו לראות את פניו.
ויאמרו לנו: את פני אלהי ישׂראל לא יראה האדם.
– עלינו להודות לו – אמרנו – מתנה הבאנו לו.
וישתוממו לנו השומעים, ויש אשר לעגו לנו. ונפגוש בחבורת זקנים ונשאל בעצתם מה לעשׂות לנדרנו, ולמי לתת את שׂקי הזהב והכסף ואלהים ירצה את מתנתנו – וגם בפיהם לא היה מענה. רק אחד מהם, והוא הזקן מכולם, יעץ אותנו לבוא לפניך, המלך הגדול, ואתה תורנו מה לעשׂות, כי אתה החכם מכל אדם. ועתה הנה באנו לפניך, וככל אשר תאמר לנו כן נעשׂה בכספנו וזהבנו, ושילמנו את הנדר, אשר נדרנו לאלהי ישׂראל.
כן דברו האנשים וישתחוו לפני המלך.
והמלך שלמה שאל את האנשים לאמור:
– הראיתם, בני-נכר, את אשר השליך לכם הרוח? ובמה נסתם פי הנקב?
– ראינו, אדוננו המלך! הוצאנו מן הנקב והתבוננו. ככר לחם קטנה ורכה היא אשר הושלכה אלינו, והנה גם היא בזה לפניך, אדוננו המלך.
ואחד מהם, הגדול מכולם, הוציא מחיקו את הככר וישׂם אותה לפני המלך שלמה.
והמלך שלמה קרא לשונמית האלמנה וישאל אותה לאמור:
– המכּירה אַתּ את הלחם, האם שלך הוא?
– זה לחמי! – קראה האשה.
אז הוציא המלך שלמה את משפטו: לתת להאלמנה שונמית את שלושת שׂקי הכסף והזהב.
והאנשים עשׂו כדבר המלך, ויברכו את המלך וילכו לדרכם.
ואל האלמנה שונמית פנה שלמה ויאמר:
– קחי את הכסף והזהב! שלך הוא. אלהים שילם לך תחת לחמך, ודעי כי אין דבר נעשׂה נגד רצון אלהים, ורק את שליחותו של אדון העולם עשׂה הרוח.
מפי העם ספר שני: מתורגם על־ידי ש. מלצר
מאתיצחק ליבוש פרץ
כל השנה מבוסם – בפורים מפוכח
מאתיצחק ליבוש פרץ
מימרה יהודית היא, וצריך לדעת, מהיכן מוצאה. בימיו של רבי חיים ויטאל היה בצפת אברך, שנעשׂה, לא עלינו, אלמן, עוד קודם שיצאה שנה שלימה מיום חתונתו. דרכי השם מי יבין, ודברים כאלה מתרחשים בעולם, אבל אותו אברך דומה היה עליו, שהעולם כולו חזר לתוהו ובוהו, חַמה אחת ישנה ברקיע ואשה אחת היתה אשתו שלו. והריהו הולך ומוכר את הסחורה מן החנות עם כל כלי-הבית מדירתו ומוסר את כל הממון לראש-הישיבה דצפת, בתנאי שיספחו אותו אל הישיבה ויהו מפרנסים אותו בדומה לכל הבחורים, וימסרו לו חדר מיוחד, שישב בו וילמד ביחידות.
ראש הישיבה קבּל ולקח את צרור-הכסף בשביל הישיבה, ולהאברך גידרו בכמה קרשים חדר מיוחד מועט בקרן-זוית של עלית בית-המדרש, הכניסו לו שׂק ממולא קש וכלים לנטילת- ידים, והאברך פנה וישב ללמוד. חוץ משבת ויום-טוב, שבהם היה מוזמן אצל בעלי-בתים, לא ראה לפניו נפש חיה; מאכלו כל ימות השבוע וכותונת לכבוד שבת ויום-טוב היו מעלים ומביאים לו מן השמש. וכשהיה מגיע לאזניו קול צעדים על המדרגות, היה פונה ומסב פניו אל הקיר, וכך היה עומד ופניו אל הקיר, עד שיצא הנכנס וסגר מאחריו את הדלת. בדבּוּר אחד: הוא נעשה פּרוּש.
בתחילה היו סבורים, שלא יעמוד בכך זמן מרובה, משום שקודם לכן היה בטבעו בריה חיה ומעורב עם הבריות; אבל עבר שבוע ועוד שבוע, הפרוש יושב ולומד, בחצות הלילה שומעים את קול-למוּדו הבכייני משתפך על פני הרחוב, או רואים אותו עומד ליד אשנב העליה ופניו החיורות נשׂואות כלפּי מעלה ועיניו מביטות אל השמים, – והתחילו רואים את הדבר בעין יפה, והיו מקוים שהפּרוּש הזה יעלה ויצמח ויהיה גדול בישׂראל, ואפשר גם מקוּבּל, בעל מופת. ספּרו את הדבר לר' חיים ויטאל. והוא שמע והקשיב, הניד את ראשו, ולבסוף אמר: הלואי שהדבר יעמוד ויתקיים…
בינתיים נתרחש מופת מועט: בתו הקטנה של השמש, שהיתה מעלה לו, לפּרוּש, ומביאה לו מזונו, עלה פעם אחת בדעתה, שהיא מוכרחה לראות את הפּרוּש לפחות פעם אחת פנים אל פנים. ומה היא עושה? פושטת את נעליה ופוזמקאותיה ומעלה לו את מרק-הגריסין יחפה, ובלאט כל-כך, שהיא שומעת את דפיקות-הלב שלה עצמה. אלא שנתפחדה מפני דפיקות-הלב של עצמה, נפלה מאמצעיתן של המדרגות ושכבה במשך כמה חדשים. כשגבר עליה חומה ספרה כל אותו מעשה, והתחיל העולם מאמין עוד יותר בפּרוּש, ובקוצר-רוח מרוּבּה עוד יותר היו מצפּים לו שיתגלה.
שוב ספרו את הדבר לר' חיים ויטאל. ושוב הניד ראשו, ונוסף לכך נאנח, ואמר: הלואי שיוכל להתגבּר! וכשהפצירו בו שיפרש דבריו, אמר: שהואיל וכוֶנתו הראשונה לא היתה לשם שמים, לפיכך יהו לו מניעות גדולות מן הצד ההוא, והלואי שלא יכּשל…
________________
ור' חיים ויטאל אינו אומר דברים בעלמא! פעם אחת הוא יושב לו, הפּרוּש, שקוע בהרהורים על-גבי ספר, והריהו שומע פתאום, שמשהו מנקש על הדלת, ונופלת עליו אימה. אבל המשהו מוסיף ומנקש, והריהו קם ממקומו, ושוכח בינתיים לסגור את הספר, והולך לפתוח את הדלת; ומשפתח את הדלת – בא ונכנס תרנגול-הודו. והוא מניח לו להכּנס, להתרנגול-הודו. ועולה על דעתו מחשבה, שכדאי וראוי שתהיה עמו יחד נפש חיה בחדר. אשתו שלו היתה מחזקת פרי-רננים בבית… הולך התרנגול-הודו ועובר לפניו ופונה ויושב לו בשקט בקרן-זוית רחוקה. והפרוש מהרהר, מה יכול להיות פשרו של דבר, והוא פונה ויושב וחוזר אל ספרו. וכשהוא יושב כך, עולה רעיון במוחו: לא רחוקים ימי הפּורים, ושלחו לו בזכות תורתו תרנגול-הודו לפורים. מה יעשה הוא בתרנגול- הודו? יזמין אותו – הוא מהרהר – מישהו לסעודה של פורים, ואפשר שהמזמין יהיה אדם עני, וישלח לשם ערב-פורים את התרנגול-הודו, ויהיה אף הוא טועם מזה. מזמן שאשתו שלו נפטרה, עדיין לא טעם בשׂר-עוף. ובתוך שהוא מהרהר כך, הריהו מתחיל ממצמץ בשׂפתיו כטועם טעם, ופיו מתמלא ריר; הוא מעיף מבט-עין אל התרנגול-הודו, והריהו רואה שהתרנגול- הודו מביט אליו בחבּה, כאילו הוא יורד לסוף דעתו ונהנה מכך, שיזכה להיות נאכל בפיו של הפּרוּש. שוב אינו יכול למשול בעצמו, ומרגע לרגע הוא עוקר עיניו מתוך הספר ומביט אל התרנגול-הודו, והוא מתחיל מדמה בנפשו, שהתרנגול-הודו מחייך אליו. במקצת הוא נבהל מכך, אף-על-פי-כן יש לו הנאה שמחייכת אליו נפש חיה…
דבר זה עצמו אירע גם במנחה-ומעריב. באמצע השמונה- עשרה אין הוא יכול בשום פנים להתאפק, והוא קורע כל פעם את עיניו ופוקחן ומביט אל התרנגול-הודו, והלה עדיין מחייך ומחייך. ופתאום הוא מתחיל מדמה בעצמו, שהחיוך הזה הוא מכירו כבר מזמן… שהנה רבּון העולם, שנטל ממנו את אשתו, שלח והחזיר לו את חיוכה החביב, שיהא מנחם אותו בבדידותו; והוא מתחיל מחבב את התרנגול-הודו, והוא חושב, שיהיה בכך משום יושר שיהא מזמין אותו לסעודה של פורים יהודי עשיר, כדי שהתרנגול-הודו יישאר בחיים…
ומחשבה זו עלתה בו בשעה של רצון, כפי שנראה להלן, אך בינתיים מביאים לו כנהוג, קערית מרק-גריסין עם פרוסת לחם, והריהו נוטל ידים ומכין עצמו לאכילה.
אך מיד כשהוא נוטל את הלחם בידו ומבקש לנגוס ממנו — קם התרנגול-הודו ויוצא מפינתו ומתחיל מנקר קיר קיר, בלשון בקשה, כמי שרוצה לומר: אף הוא רעב; והוא ניצב לפניו ליד השולחן. מהרהר לו הפּרוּש: מוטב שיאכל, סופי שלא אהיה מפסיד בו… ונוטל הוא את קערית מרק-הגריסין עם פרוסת הלחם ומוריד ומעמיד על הרצפה, והתרנגול-הודו לוגם ואוכל. למחר הולך הפּרוּש ונכנס אל ראש-הישיבה, והוא אומר לו באשר ובכן, שקבּל שותף-לאכילה; הוא היה משייר תמיד ממרק- הגריסין, והיום – כאילו לא טעם הימנו כלל… רואה ראש- הישיבה לפניו פנים רעבות, והוא אומר שיודיע על כך לר' חיים ויטאל, שיהא מתפלל עליו, שהשד יסור הימנו. ובינתיים יצווה, שישלחו לו שתי פרוסות לחם ושתי קעריות מרק-גריסין, שיהא מספיק לשניהם. אבל ר' חיים ויטאל, שספּרו לו בשמו של ראש-הישיבה בדבר השותף-לאכילה, רק הניד ראשו ונאנח ואמר, שהענין אך מתחיל!
לפי שעה מקבל הפּרוּש מנות כפולות, והוא שׂבע, וגם התרנגול-הודו שׂבע. והתרנגול-הודו אפילו הולך ומשמין. ובמשך כמה שבועות הוא נעשה, הפּרוּש, קשור בתרנגול-הודו עד כדי כך, שכל יום הוא מבקש מהשם יתברך, שיהא מוזמן לסעודת- פורים של יהודי עשיר, כדי שלא יגיע לידי נסיון.
וכפי שאמרנו, בענין זה לא הגיע לידי נסיון. אחד מגדולי הבעלי-בתים הזמין אותו אצלו לפורים. והיה שם לא רק בשׂר של תרנגול-הודו, אלא גם כל מיני מאכלים טובים ומשקאות כיד המלך. וגם משׂחקי-פורים מצויינים באו לשׂמח את הגביר עם משפחתו ועם כל האורחים, שבאו אליו לאחר הסעודה בביתם. והפּרוּש דנן סעד את לבו והשיב את נפשו, הוא אכל ושתה, ואפשר ששתה יותר משאכל, משום שהיין היה מתוק וריחני והחמימות הלכה והתפשטה בכל האיברים.
אך לפתע פתאום נשתנה בתוכו הכל.
התחיל המשחק של אחשורוש-ואסתר… וַשתי ממאנת לעשׂות כדבר המלך ולבוא ערומה כביום הוֶלדה… אסתר נושׂאת חן מיד לאחר-מכן… מוסרים אותה לידיו של הגי שומר הנשים. ששה חדשים בשמן המור, וששה חדשים אחרים בבשׂמים ובתמרוקי הנשים. והפרוש דנן – פתאום נעשה לו חם בכל האיברים, וחשכה ירדה לפני עיניו, ומועקה באה אל לבו, ובתוך החשכה התרוצצו לפניו רצועות-רצועות אדומות, לשונות של אש, ונתעוררה בתוכו כמיהה מוּפלאה ונוראה הביתה והביתה. אל העליה של בית-המדרש, אל חדרו שלו, אל הפינה השקטה… אל התרנגול-הודו… ולא יכול להתאפּק, ועוד קודם ברכת-המזון קפץ ממקומו ורץ אל חדרו.
הוא בא ונכנס, מביט אל הפנה, שבה התרנגול-הודו עומד, והוא נבהל ומשתומם: התרנגול-הודו נתגלגל באשה, באשה יפת-תואר שהעולם לא ראה כמותה, והוא מתחיל רועד בכל גופו, והאשה הולכת וניגשת אליו, והיא חובקת בזרועות צחורות חמות וערומות את צוֶארו, והפּרוּש מרעיד עוד יותר, והוא מתחיל להתחנן: רק לא בכאן, רק לא בכאן, מקום-קדוש הוא, ספרים קדושים מונחים. והריהי מלחשת לו סוד באזנו, שהיא היא מלכת-שבא, ושיש לה כאן לא הרחק מבית-המדרש, בסמוך לנחל, בין קני-הסוּף הגבוהים, ארמון הבדולח שלה, שנתן לו עוד שלמה המלך במתנה… והיא מושכת אותו. שילך איתה, לשם, אל ארמון הבדולח…
והוא מתנודד והולך, והולך…
למחר – והפּרוּש איננו! הולכים אל ר' חיים ויטאל, והוא אומר שיחפּשׂוהו על שׂפת-הנחל. ומוצאים אותו בתוך בצה בין קני הסוּף, ספק חי ספק מת…
טרחו בו והשיבו את רוחו, אך מאותו יום ואילך התחיל להיות שותה-שכּוֹר…
ור' חיים ויטאל אמר, שהדבר הזה בא מתוך געגוע גדול למלכת-שבא, כשהוא שותה הוא רואה אותה; ושיניחו לו לשתות, כל השנה כולה, ואך לא בפורים, משום שבפורים תהיה לה עליו שליטה גדולה. ומכאן באמת צמחה ועלתה אותה מימרה: “כל השנה מבוּסם, בפורים מפוּכּח”…
הבעל-שם מביא שדוּך לידי גמר
מאתיצחק ליבוש פרץ
מוקדש לאנסקי
ובעיירה על שפת הבוג חי לו זוג, ששמו יתברך לא בירך אותם בילדים. והזוג – שמואל וזוגתו טריינה-מירל – לא העלו אפילו הרהור קל בענין גט, והוסיפו לחיות יחדיו מאושרים תחת שמי ה'.
והעיר לא היתה מרננת אחריהם, והבית-דין-צדק – לא מיחה בידם. יודעים היו, שנפשו קשורה בנפשה וכן להפך, והם דבוקים ומדובּקים זה בזו עד כדי כך, שלדבּר על גט הרי זה היה כמו לגשת אליהם בחלף.
כנגד זה היה אותו שמואל – סוחר דנציגאי – מוצלח גדול בעסקים שלו. ויודעים אפילו, ממה ההצלחה התחילה, במה מקורה ובמה יש לה אחיזה.
פעם אחת, ושמואל בימים ההם גביר עדיין לא היה, טריינה- מירל בעזרת הנשים ליד הסבכה לא עמדה, עגילי-בריקים עדיין לא היו באזניה, – סוחר היה במשהו מועט של עצים, קושר היה שתים-שלוש דוברות למשלוחו של סוחר גדול, ובית קטן היה לו, על כרעים של עץ, מתחת לגג של קש, – מתארע מעשׂה, ערב שבת, הבעל-שם נוסע לביתו ועובר על-פני העיירה, ובדיוק – מזלו של אדם גורם! – בדיוק לפני פתח ביתו של שמואל נשבר לו ציר מצירי העגלה. שמואל וטריינה-מירל מיהרו ויצאו לפני הפתח, הכניסו את הבעל-שם – מבלי לדעת אפילו מי הוא, רק סתם יהודי! – אליהם אל ביתם, שלחו אחר חרש-עצים, שיתקן את ציר העגלה, אך עד שפונים פה ועד שפונים כה – כבר השעה אחר שתים-עשרה, הבעל-שם כבר נשאר לשבת. ובמצוה של הכנסת-אורחים זריז שמואל מאז ומתמיד, וטריינה-מירל אף היא יש לה עין טובה ולב פתוח לאורח, – והתחיל באמת מכאן ואילך מאיר להם המזל. והואיל וכבר נעשה מנהג, שכל פעם שהבעל-שם עובר דרך העיירה, הוא מתעכּב אצל הזוג, היה המזל באמת מאיר ומוסיף ומזהיר… מתרבּה מספר הדוברות, ששמואל שולח לדאנציג, וגדל משנה לשנה, וכן מספר הפנינים על צוָארה של טריינה-מירל, וגדל הבית, נוסף חדר אחר חדר, ושני חדרים בשביל האורח הגדול – בשביל הבעל-שם נתייחדו, ואת הקש של הגג ברעפי- עץ החליפו, ונתמלא הבית – גביע מלא. ויוצאים ונכנסים בבית סוחרים. ומשמפשיר השלג, באים ומתכנסים מן העיירות מנין של שייטים יהודים, ומן הכפרים כהנה וכהנה, להבדיל, מחזיקי- משוֹט שאינם-יהודים, ומלאים המזוים צידה לדרך, ומן החצר סוחבים וסוחבים קורות ואדנים אל החוף… והארנקי שבכיס- בית-החזה של שמואל מתעבּה והולך ומוסיף והולך; מפני שעל עציו שלו אין למים שליטה, אפילו בשטפון הגדול ביותר, והרוח הגדולה ביותר אינה מפרקת את דוברותיו; ואם משלחים את הדוברות במאוחר, והחורף הקדים להתייצב, הן מתנהלות משום מה מעצמן ותרות להן דרך בין גושי הקרח ומגיעות בשלום… ושמואל דנן קונה יערות גדולים יותר ויותר, וכבר יש לו כספים אצל אחרים, בכותל-המזרח – “עיר” לישיבה, וטריינה-מירל בעזרת-הנשים – ליד הסבכה… וכשבא הבעל-שם, הוא יושב עם שמואל זה שעות שלמות בחדר ומשׂוחחים פה אל פה… וכבר מתחיל הדבר מתמיה:
– על מה מדבּר שמואל זה עם הבעל-שם? מן הסתם על עסקיו שלו… למדן גדול ומקובּל איננו… היאך, אם כן, אין יהודי מבקש בענין בנים?…
והכל בטוחים, שאילו רק הוציא הבל מפיו, לא היה הבעל- שם מסרב לו. דבר גדול הוא אצלו ליתן ברכה… אלא מאי? – מהרהרין – היהודי משוקע בעסקיו עד כדי כך, שהוא שוכח לגמרי, במה הוא עומד ומה מצבו… ומתחיל הדבר להרגיז. וכי מה? הרי שוב אין הוא אברך צעיר, ואימתי יקראוהו לפתע פתאום אין שום אדם יכול לדעת. ומרמזים לו רמזים. בבית- המדרש, בין מנחה למעריב, ותופסו לפעמים ידיד טוב בשוק בקצהו של דש בגדו: היתכן? וכשעובר שמואל על-כך בשתיקה, ומתחמק במין חיוך מוזר ועגום, או משׂיא את השואל לענין אחר, בּאים הביתה ומזכירים את הענין בבית: מילא, מה שיהודי עוֹשׂה… שומעות הנשים: “באמת לא כראוי”, ומעכשיו הנשים נותנות דעתן על טריינה-מירל. הן מוצאות אותה בעזרת הנשים בשעת התפלה, או בבוקר של יום-טוב, בשעה שמברכות זו את זוֹ ב“חג שמח”, – ועכשיו בא “היתכן” נוסח נשים… מילא גבר הוא גבר, טרוּד הוא ושוכח, היכן הוא נמצא בעולם, אבל היא, טריינה! ומבארים לה באר היטב, שלא לעולם יחיה גבר, ולא לעולם האשה צעירה היא. והחן שיש לה לאשה בעיני בעלה אף הוא אינו דבר נצחי. וכל מה שירחק היום שבו יגיע הוא אל השׂכל האמיתי, כן רע הדבר יותר בשבילה. אבל טריינה-מירל יש לה טבעו של בעלה: מחייכת ושותקת, או משׂיאה לדבר אחר…
ולא לחינם שותקת היא ומחייכת. היא יודעת מה ומה היא לבעלה שמואל – “העלי והמכתשת גם יחד”… אבל בלב, הרי אף-על-פי-כן – אשה היא, מתחיל מנקר: ילד, בן זכר, קדיש… ומנקר עד שמתנקר גיעגוע וכמהון-לב חשאי לילד, והיא מתחילה להתפלא יותר ויותר בדומה לכל האחרים, כיצד נעשה שמואל שלה בעל-עולם-הזה כזה ומדבּר ומוסיף ומדבּר עם הבעל-שם בדבר עסקים ועסקים, בדבר אַין ואפס, ואינו נותן דעתו על דבר של תכלית?
היא, מצדה, ודאי שהיתה מוחלת לו ומוַתרת על הפנינים עם העגילים ועם השביס-של-כסף ועם העיר-של-זהב ועם כל התכשיטין שהוא קונה לה, כל שנה יותר וביוקר יותר… אמת שהיא אוהבת את בעלה שמואל, וטוב-טוב הוא לה מעשׂרה בנים, אבל לצאת מן העולם כצל עובר אין היא רוצה אף-על- פי-כן, להיות אֵם מתאוָה היא…
כבר היא תחטוף עמו פעם שׂיחה, בטובה, כפי שהיא יודעת… אבל לא נזדמנה שעת-כושר. הרי לא תבוא לדבר בענין זה פתאום, בלא טעם וסבּה.
ומתארע פעם אחת, שמואל עומד לחזור מבית-המדרש, מתפלת שחרית. היא עורכת את השולחן לסעודת הבוקר, מציצה בדרך-העברה הצצה אחת אל המראה ורואה את עצמה לא כתמול שלשום. היא הולכת וקרבה יותר, מסתכלת מקרוב יותר; השנים אינן עומדות על עמדן; הפרצופון כבר לא כל-כך רענן, העינים לא כל כך נוצצות, ומתחת לעינים מתקמט משהו… ונאנחת היא, הולכת לה מעם המראה עצבה ונכאה ויושבת אל השולחן ושוקעת בהרהורים.
שמואל בא עם שׂק-הטלית-ותפילין; וכדרכו:
– בוקר טוב!
טריינה-מירל אינה קמה לקראתו, עונה בשׂפה רפה “בוקר טוב ומבורך”, אינה מחייכת אפילו חיוך כלשהו.
– טול ידיך! – והקול כמו לא קולה הוא. ושואל הוא בחרדה:
– מה לך, טריינה-מירל?
היא אינה משיבה ואת עיניה היא משפילה.
מהרהר הוא: מילה, מה! נוטל ידים, יושב אל השולחן; טריינה-מירל אינה טועמת כמעט…
– טריינה-מירל?
היא אינה מביטה בו. העפעפים מושפלים, ומתחת לעפעפים מתגלגלות דמעות על-גבי הלחיים… אם כן, הן הדבר לא פשוט. והריהו קם, נגש אליה בשקט, מרים את ידו ומבקש ללטף אותה על-פני קשוּר-שׂערותיה; אך טריינה-מירל דנן מתחמקת מתחת ידו:
– הנח לי…
וקמה ממקומה ורצה אל הספה, ומתנפלת על הספה – ופניה אל הקיר.
נשאר שמואל עומד, מבולבל, באמצע החדר; לגשת מפחד הוא. אין הוא רגיל כלל להתנהגות כזו, ואינו יודע מה פירושו של הדבר:
– טריינה-מירל, אין את בקו הבריאות? לשלוח אחר הרופא? אמרי… הן משהו חסר לך…
מסתובבת טריינה-מירל ופונה אליו כמעט בכעס: – ואתה אינך יודע, מה שחסר לי? ולך אין חסר, מה שחסר לי?
ופורצת בבכיה:
– כיצד יהודי מתלהב כל-כך בעסקים, כיצד מתמסרים כל- כך לתאות-הממון!
משתומם שמואל:
אני?
– אלא מי, אני?
ופונה שוב הימנו וטוענת כבר, כביכול, אל הקיר:
– שיהודי תהיה לו תאוה כזאת לממון, שעל יהודי תהיה לו ליצר-הרע שליטה גדולה כל-כך…
– כשבא הבעל-שם… כשזוכים כבר זכיה כזאת… ויושבים עם הבעל-שם שעות על שעות סגורים בחדר… והוא מניח שיבקשוהו, בודאי הוא מניח… אין יהודי מדבר דבּור אחד בענין תכלית… השנים הרי אינן עומדות על עמדן… בית ריק, בית אילם… לא סימן של ילד… והוא מהו מבקש? רק ממון וממון, מדבר רק על עסקים שלו… על העצים שלו, על הדוברות… מגביה שמואל ידו ומעבירה על מצחו, רק עכשיו הבין. והריהו נגש מקרוב יותר, יושב בסמוך לטריינה-מירל, נוטל ידה בידו ואומר:
– להוי ידוע לך, זוגתי טריינה-מירל, שלא דבּרתי עם הבעל-שם הקדוש על העסקים שלי אפילו דבּור אחד! קמה טריינה-מירל ומתיישבת בפה פתוח מתמיהה.
– מאמינה את לי, טריינה-מירל? בהן שלי אומר אני לך! לבעלה מאמינה היא… בית-חומה מוכנה היא להעמיד על דברתו של שמואל…
– אלא על מה מדבר אתה?
– הרי מוכרח אני כבר לומר לך – עונה שמואל – על עסקיהם של אחרים… אמת שאני מבקש, אבל לא למעני, אלא למען אחרים! הן יודעת אַתּ, העיר עניה, בלא פרנסה, ואין מחסור במגפות, חלאים, רחמנא ליצלן… ויהודי זה יש לו בת להשׂיאה, ויהודי אחר – ענין אחר, ויהודי שלישי – ענין משלו…
ומאירות עיניה של טריינה-מירל באור של גאוה על שמואל שלה…
– שכזה, ממלמלת היא, שכזה אתה! – ומשעינה את ראשה על לבו. ומיד היא נרתעת שוב לאחוריה:
– אבל ילד, אומרת היא, רוצה אני!
– בידי שמים, טריינה-מירל…
– לכך יש בעל-שם בעולם…
– אין אני רוצה להטריד את מוחו בדברים כאלה…
– אתה מוכרח!
– אני מוכרח?
– מפני שאני רוצה… טריינה-מירל שלך…
וכיוצא בזה וכיוצא בזה דברים… והבעל עם אשתו עסוקים בעצמם ומעוסקים בהענין, שהם מדבּרים בו, עד כדי כך, שאין הם שומעים איך שעגלה נעצרת לפני ביתם, ואיך שמישהו מתהלך בפרוזדור… ושלא בצפוי נפתחת פתאום הדלת, והבעל- שם בכבודו ובעצמו מופיע… ומוכרחים כבר, אם כן, לומר לו, במה ועל מה היה כאן הוכּוּח…
ופונה הבעל-שם בקולו המתוק-הנוּגה אל טריינה-מירל:
– רוצה את דוקא, אשה?
מביט עליה שמואל מבוהל, והיא:
– אני רוצה, רבי, אני רוצה!
– והוא גם כן! – מרמזת היא באצבע על שמואל, העומד מבולבל כבר.
– כך? אתה, שמואל, גם כן? – מתחייך הבעל-שם, – אם כן, בוא נא עמי אל החדר…
והולכים הם, שמואל הולך אחרי הבעל-שם וסוגר אחריו את הדלת. וטריינה-מירל, בדפיקות-לב מפּחד ומשׂמחה, מתייצבת בחשאי על בהונות רגליה בסמוך לפתח, ואינה יכולה למשול ברוחה ופותחת את הדלת שיהיה סדק דק, אינה יכולה בשום פנים להתאפק! והיא מגישה את אזנה ושומעת חרש. ושומעת היא, שהבעל-שם, לאחר שישב וציוָה לשמואל שישב, אומר אל בעלה בזה הלשון:
– להוי ידוע לך, שמואל – אומר הבעל-שם – שמן השמים לא קבלתי בשבילך אלא ברכה אחת. בכוחה של הברכה נתתי לך עשירות… והנה רוצה אתה בנים… ואם בנים – נגמר ענין העשירות…
– מעולם, רבי, לא רציתי כלל בעשירות… ימחל לי, רבי…
“שמואל היקר שלי”, דופק לבה של טריינה-מירל בשׂמחה…
אומר הבעל-שם:
– אם לא עשירות, הרי עניות…
– יהא עניות! – מסכים שמואל, ולבה של טריינה-מירל מאחורי הדלת מתרחב משׂמחה…
– עניות היא דלות…
– ומה בכך, רבי?
– אפשר שתיעשׂה, לא עליך, מחוסר לחם… ותצטרך לפשוט את היד…
– הריני מקבּל באהבה…
כאן כבר צובט לה לטריינה-מירל בלב: שמואל שלה יצטרך חלילה לפשוט יד למתנת בשׂר-ודם…
– ויתכן, לא עליך, שתחסר פת-לחם לסעוד את הלב… לך, לאשתך…
שמואל מרעיד פתאום… “טריינה-מירל שלו!”
– רוצה אתה?
שוכחת עצמה טריינה-מירל ופורצת לתוך החדר:
– הוא רוצה, רבי, הוא רוצה!
– כן? – פונה הבעל-שם אל שמואל – אפילו להיות נע ונד, לצאת לנדוד בעולם?…
– כפי שטריינה-מירל מסכּימה!
– אני מסכּימה, אני מסכּימה!
– אם כן יהיה כך! – קם הבעל-שם ממקומו, ומנחם אותם מיד: עד שהמקום ירחם…
– – – –
וכך היה.
לא יצאה שנה – תינוק בעריסה, בן זכר. והאֵר מאיר הוא, אומרת טריינה-מירל והכל אומרים, כשמש בשמים… שנישמר רק, רבונו של עולם, מפני עין הרע…
ומתגדל הילד וגדל… ועברו עליו אבעבועות וחצבת והוא מוסיף וגדל… מן העריסה אל מלמד-הדרדקי, ממלמד-הדרדקי אל מלמד-הגמרא, מן החדר אל בית-המדרש… ועלוּי גדל הוא, תכשיט ונוֹי לאבא-אמא, לקהילה ולעולם… אבל עם גדוּלו של דוד’ל – שם זה נתנו לו לילד – גם אבא של שמואל וגם אביה של טריינה-מירל שמם היה דוד! – יחד עם גדוּלו של דוד’ל יורד ונופל המסחר… לגמרי נתהפך הגלגל!
התחל התחיל הדבר מיד בברית…
העצים כבר בווייכּסל, בבית – נכבדים, ושׂמחה, וגדוּלה. מזל טוב, מזל טוב! הקוואַטעֶ"ר כבר מוסר בחזרה את הרך הנימול, שיכניסוהו אל היולדת. והנה דופקים בחלון. ונכנסים בפתח – בשׂורה רעה מן המים:
– רוח פירקה את הדוברות, המים פיזרו את העֵצים… שׂריד ופליט לא נשאר.
נושא שמואל עיניו למרום:
– ה' נתן, ה' לקח!
– יהי שם ה' מבורך! – משיבה כנגדו היולדת מחדרה.
ובשביל לעורר את ה“עולם”, המאוּבּן מן הבשׂורה הרעה, אומר שמואל:
– עוד יש קצת עצים ביער, ועוד קצת ממון אצל אנשים… ברכו על היין, יהודים…
האנשים האלה נעשׂו במשך זמן קצר גם הם יורדים; פרוטה אחת לא קבל מהם; נשארו רק מעט העצים…
משהגיע הזמן, עוטף שמואל את דוד’ל שלו בטלית ונושא אותו בפעם הראשונה אל החדר אל מלמד-הדרדקי. טריינה עומדת ליד החלון ומביטה אחריהם, ופניה המאירים מנחת צמודים אל השמשה. שוב אין זו אותה טריינה מירל, אבל העיניים מאירות!
פוגש שמואל, כשהוא נושא את דוד’ל על-פני השוק, יהודי מן היער, יהודי מכּר, לבלר ביער, והריהו נותן בדרך הליכתו “שלום”; אבל היהודי מעכּב אותו…
– אוי, רע, שמואל, רע… מר מאד…
– מה אירע? – שמואל סבור, היהודי עצמו רע לו.
– ירדו גשמים – אומר היהודי – וירדו; הדרכים – גומות ובורות; כל כברת כביש – משוּבּשת מהוּפּכת… בדרכים – עצים מפוזרים, אופנים וסדני-עגלה שבורים… וביער הכל נרקב והולך… עציך שלך גם כן, שמואל…
שמואל חוזר הביתה לא בלב שׂמח. אבל טריינה-מירל אין רוחה נופל בה:
– יודע אתה מה, שמואל? קח ומכור את תכשיטי שלי ומעט כלי-כסף מן הבית, עשׂה מהם מזומנים ועסוק במסחר…
– ויודע אתה מה, שמואל? נסה בתבואה…
ושומע הוא בקולה. סוחר מעט בדגן, מעט בשיפון, לאט, בזהירות, הוא רואה שהמזל נסתלק הימנו… לשלוח סחורה על-פני המים בוַדאי לא יעֵז…
בינתיים מתחיל דוד’ל חומש…
ושוכחים הכל. ושׂמחה, וגדוּלה! סעודת מצוָה… וכדאמרי אינשי: צבוט הלחי ויעמוד הסומק: טריינה עורכת שולחן עם כל טוב – למעלה מן הכוח… מסביב לשולחן – פארה של הקהלה. ועומד כבר דוד עם חברו – השואל, באמצע על השולחן… וכבר מניח לו החבר השואל את כף-היד על ראשו: – מה לומד אתה, דוד?
וכשרוצה דוד להשיב, מאפיל פתאום אור היום בבית, וחושך – בחוץ. עננה שחורה באה במעוף, ורוח מייללת משתוללת ככלב שנתלש מן השלשלת… וברד מכּה, משבּר את השמשות… ממעט התבואה של שמואל שקנה אצל פריצים בשׂדה, במחוּבּר, על אחריותו שלו – לא נשאר שׂריד וזכר… אפשר רק מעט הקש בשביל הפריץ.
אבל כל זה עדיין אין בו משום סכנת-נפשות. עדיין יש בית, והשכן האינו-ישׂראל נתן בו עין לקנותו. מוכרים לו את הבית, שׂוכרים אצלו בחזרה דירה עם חנות ופותחים בסחר- אריגים. ומתענים עוד כמה שנים… בּאה ומגיעה שוב שׂמחה – דוד’ל מתחיל תפילין להניח… דרשה הוא יאמר… הנה הוא עומד בבית-המדרש על הבמה. עדת המתפללים אינה יכולה לגרוע עין ממנו. טריינה-מירל, מאחורי המסך בעזרת הנשים, חוששת מפני עין-הרע… אבל קולו של דוד’ל משכּיר אותה משׂמחה… כמה מצלצל קולו…
בא ונופל לתוך בית-המדרש יהודי:
– בוער! רב שמואל, חנותך שלך בוערת… מיד מצלצל פעמונה של התיפלה… גויים עם דליים וגרזנים ממהרים להציל את הבית. – ושמואל יצא מן הדירה והחנות נקי…
ומקבלים הכל באהבה. דירה משׂיגים. שמואל פונה לעסקי- אויר, דוֹחק ומדחיק עצמו לפעמים למעשׂה תווּך, הולך אפילו לפעמים בשליחות… טריינה-מירל מנמיכה עצמה אף היא ומחפשׂת ומוצאת מציאה כשרה בשוק… ביצים, תרנגולת שמנה, ומוכרת לשכנות… ומנמיכה עצמה עוד יותר – קונה בשוק לפי הזמנה בשביל בעלות-בית ונושׂאת ומביאה להן אל בתיהן… עניה, קרועה-בלוּאה, ופניה, המסכנה, כשולי קדירה. אבל הנחת בעינים קורנת… כך אצלה, כך אצל שמואל המיוגע והמעוּיף:
דוד’ל, בלי עין-הרע, גדל, כבר עבר אל בית-המדרש. ושמו נישא בפי כּוֹל – מתמיד, עלוּי שבעלוּיים… וילד-של-משי, ילד כשר ותמים… אמהות מתברכות בו… שדכנים באים, שדכנים יוצאים ונכנסים, אינם נותנים מנוח… שדכן-מדינה בא, עם הפרנס דק“ק בּרדיטשב דבּר נכבדות. הפרנס דק”ק ברדיטשב, יהודי למדן, מיוחס וגביר, משגר לכאן אחד מדייני העיר, לתהות על קנקנו של החתן. והנה – בּא הדיין, יהודי עם משקפיים גדולים, זקן לבן ארוך, יהודי חשוב ומכובד, במקצת מפוזר… והיום יום ערב-ראש-חודש, יסעד סעודת ראש-חודש. טריינה-מירל משׂיגה ממקום שמשׂיגה דג מלוח ושוחטת אותו… הגברים – האורח, בעלה שמואל ודוד’ל – נטלו ידים, יושבים לשולחן… טריינה-מירל עומדת בסמוך לתנור ומצפה לנחת… כבר אין היא יושבת לשולחן עם יהודי כזה… והנה מקנח הדיין את פיו, שמואל מגיש גמרא, הדיין פותח, מזיז ומקרב אל דוד’ל:
– כאן יודע אתה?
– יודע – מצלצל קולו של דוד’ל…
– עבור עוד פעם.
– איני צריך…
שמואל מעיף מבט אל טריינה מירל, טריינה מירל מעלה סומק ומשיבה בחיוך מסותר. מחזיר הדיין את הגמרא אל עצמו ומקשה קושיא, כנראה קושיא חמורה מאד… טריינה- מירל בוטחת בבנה שלה… והנה הוא מעביר כף-ידו על מצחו הצח, פניו מסתמקים, בעינים נדלקים ניצוצות, מסביב לשׂפתותיו משעשעת בת-שׂחוק מתוקה. והנה הוא פותח את פיו התמים, מיד ישמע קולו כפעמון הכסף…
אבל מפיו של דוד’ל יצא רק הבל!
דוד’ל אבדה ממנו פתאום לשונו!
מילא דלוּת – על-כך הותנה; אבל הצרה הזאת לא היתה בתנאים. הבעל-שם אינו בא, נוטל שמואל את טריינה-מירל אשתו ואת דוד’ל בנו ויוצא והולך אל הבעל-שם; הוא ישמיע לפניו את טענותיו. מה תוספת-של-צרה היא זוֹ?
ומחייך הוא, הבעל-שם.
– כך – אומר הוא – צריך להיות… עד שיבוא ויגיע המועד. ואָמוֹר אומר הוא כך לעשׂות:
טריינה מירל, שאצלה כבר היה הוא כל כך הרבה פעמים אורח, תשאר אצלו בעיר – אורחתה של בתו; לא תהא חסרה, ברוך השם, שום דבר. דוד’ל ישאר גם הוא ויתיישב אצלו בבית-המדרש ללמוד.
– לפי שעה יהא לומד בלא לשון…
שומעים: “לפי שעה”, ונושמים לרוָחה.
– ואתה, – פונה הבעל-שם ואומר לשמואל – חייב להיות זמן מסויים נע-ונד. אבּדת את מזלך על-פני המים וצריך אתה להחזירו לך מן המים. עם גדותם של המים, אחר הזרם, תהא מהלך. מקהילה לקהילה… ושמע נא, שמואל, – כשאתה בא לקהילה ואתה רואה, שמכירים אותי, שמוֹע שמעו את שמי, וכשאתה אומר “בעל-שם” יודעים מה פירוּשו – לך הלאה… אך כשתבוא למקום, שבו יפתח אדם פה ועין בתמיהה, ולא יהא יודע כלל, מי ומה אני, – שם, שמואל, ישוב מזלך להאיר לך…
והוא מאיץ בו:
– אל תעמוד, שמואל! הרי אמרתי לך: “תצטרך לפשוט את היד”. תפור לך תרמיל, קח מקל ולך!
– עם הבּוּג לך, ואחר-כך עם הוויכּסל… – מוסיף הוא ופונה ויוצא אל חדרו.
כשהבעל-שם מצווה, מצייתים לו; ונפרדים הם.
ונשארת טריינה-מירל אצל הבעל-שם בבית; אורחתה של בתו. ומתיישב דוד’ל ללמוד בבית-מדרשו של הבעל-שם, “לפי שעה” בלא לשון. ושמואל תופר לו ותולה תרמיל על כתפיו ויוצא והולך עם הגדה, אחר הזרם…
ומהלך הוא. כל קהילה שהוא בא – שמו של הבעל-שם מהלך לפניו ומצלצל. רפּא חולים, בירך בזרע של קיימא, הקים מעפר דלים… כל הפיות מדברים בכך. מהללים ואין מתייגעים מלהלל…
התגבּר ועבר לאורך שׂפת הבּוּג, הריהו הולך עם שׂפת הווייכּסל… ושוב אותו דבר… לא קל למצוא מקום, שאין יודעין בו את הבעל שם; ואפילו בפּינה הנדחת שבנדחות! והולך הוא ומהלך, עד שהוא מגיע אל גבול. תעודת-מסע אין בידו; הבעל- שם ציוָה לו ללכת, – והרי מגניב עצמו ומגיע בשלום לעבר האחר… הוא הולך, והעצמות כבר מתפקקות, והרגלים הבצקות כושלות מתחתיו… אבל אין שום דבר מפחידו. הוא חייב להחזיר לו את מזלו ולדוד’ל את לשונו. ובא הוא ומגיע פעם, ביום ששי, כבר סמוך לחצי היום, אל עיר גרמנית. למין סמטה צרה נפל; הרגלים אינן נושׂאות עוד הלאה. והריהו עומד בסמוך אל חומה, נשען אליה בכתפו, ונושׂא את עיניו למרום: רבונו של עולם, אי כאן מרחץ? אי כאן מקום קדוש? והיכן יסעד כאן בשבת?
אותו רגע נפתח חלון בבית שממול, ומן החלון מוציא את ראשו דייט“ש אחד, אשכנזי זקן, אפילו לא גלוח, אפילו עם יארמוּלק”א בראשו, אבל פרצוף של דייט“ש אמיתי, הזקנקן מסורק נאה, והיארמוּלק”א אינה כלל אותה יארמוּלק“א שיודע שמואל, לא חדודה, אלא מצולעת… יארמוּלק”א של דייט“ש… עוברת בשמואל חרדה, הוא ינזוף בו בוַדאי על כך, שהוא עומד בכאן, שהוא נשען אל החומה. אבל הדייט”ש אינו כועס, וקורא אליו מעבר לכביש כדרך יהודים בלשון דייטשמרי"ש, אבל בלב יהודי:
– ז“י זינ”ט יוּד"ה? 1
שמואל מניע ראשו להן; “מה שאלה היא?” מהרהר הוא. – דאַ“ן קאָמעֶ”ן ז“י גיטיג”ס נעֶהעֵ"ר…2
עובר שמואל באלכסון את הרחוב, נפתח פתח-כניסה, בא ויוצא משרת, ואומר, שאדוניו מבקשו לעלות… ומוליך הוא אותו על-פני מדרגות משוחות-ששר ומכוּסות-מרבדים. שמואל מהלך על קצות האצבעות, להניח כל כמה שאפשר פחות סמנים. ומשבאים אל הקומה השניה, כבר עומד הדייט“ש, ומאחריו הדייטשיכ”י, בפתח הפתוח, ופוֹשט לו הדייט"ש את היד:
– שלום עליכם!
גם כן במקצת דייטשמרי“ש. והדייטשיכ”י אומרת:
– איי“ן גאַסט אי”ם הויז“עֶ, גאָ”ט אי“ם הוי”ז… 3 הקולות אין בהם משום-מה שום שׂמחה, אבל יש בהם ריח של הכנסת-אורחים אמיתית. מובילים אותו אל הבית פנימה. נותנים לו משהו לאכילה קלה, טעימת-טעם. והמשרת, שפנה ויצא, חוזר מיד ומודיע.
– מוכן!
מתברר, שמוכן האמבּט בשביל שמואל. והריהו נכנס, מתרחץ לכבוד שבת, יוצא ומתנגב במגבת, ורוצה הוא ללבוש
______________
את המלבושים – מסתכּל על סביביו, המשרת, כנראה בצאתו, לקח עמו את מלבושיו שלו… כנגד זה מונחים על-גבי כּוּרסה – כותונת נקיה עם טלית-קטן ועם כל שאר דברים… והוא ממהר ומעלה על עצמו את הכותונת עם הטלית-קטן. ומה שנוגע להשאָר, הריהו מתעכב: שמא שעטנז הוא?
אבל בעל-הבית דופק על הדלת:
– מיי“ן העֶ”ר, אַיילעֶ“ן ז”י גיטיג“ס צ”וּ… ציי“ט צ”וּ געֶהעֶ“ן צ”וּ קבלת-שבת… 4
ושוב מין קול קרוב, לא זר.
אבל אם “קבלת שבת” – אין פחד מחשש שעטנז… הוא מתלבש. הולכים להתפלל; בית-תפילה אשכנזי, אבל בלא עוגב, מקהלה, אבל בלא נשים… ומתפללין, במקצת דייטשמרי“ש, אבל מתוך סדוּר… חוזרין הביתה: שלום עליכם, קדוּש… ושולחן ערוך, על כל ישׂראל! האור מתברק ומתנוצץ מפמוטות-הכסף ומכלי-הכסף ומכל מיני בדולח וכלי-זכוכית… בסעודה, בין מאכל למאכל, מזמרים זמירות… בברכת-המזון – הדייטשיכ”י נוטלת סדוּר ומברכת גם היא; והבת, רק עכשיו הוא רואה אותה, נערה כבת חמש-עשרה – מברכת אף היא… אחר האכילה – מוליכין אותו לחדר מיוחד, לישון. מימיו לא שכב עוד במטה מעין זוֹ…
אבל בשנתו מתהרהר בו הרהור: מה פשר הדבר? עשירות כזאת – ולא שום חיוך על הפנים. שבת היא, אבל כשמשתכּחים רגע – נאנחים; כך הוא, כך היא, וכך גם הבת… אבל השינה גוברת עליו. בבוקר – לבית-התפלה, אחר-כך אכילה, ושוב לנוח בחדר המיוחד.
– פילייכ“ט וואָללעֶ”ן ז“י איי”ן ספר? 5
– אדרבּה!
מגיש לו בעל הבית מדרש.
הוא פותח ומשתכּח ומהרהר שנית על כך, מהו הדבר שיכול להיות חסר לו לדייט"ש, ונרדם. והוא הדבר בשלוש סעודות… אחר-כך בהבדלה… אחרי ההבדלה נעשׂים פניהם חשוכים עוד יותר. שותקים, וכשמשמיעים דבּוּר כלשהו, הרי זה כאוֹב מארץ…
______________
מילא, שאוֹל הן לא ישאל. אורח אינו דין שיתערב. ומלבד זה, הרי מוחו נתון לענינו שלו. והריהו מגשש אצל הדייט"ש. לאחר ויתן לך, – האשה עם הבת יצאו.
– האם אין הוא יודע, בעל-הבית היקר, את הבעל-שם?
– וו"י? 6
והוא כבר אומר ביתר בירוּר:
– בעל-שם!
– וואַס אִיז“ט זיי”ן געֶשעֶפ"ט?7
לבו של שמואל מחיש דפיקותיו משׂמחה. והדייט"ש אומר:
– אַיי“ן אוּנבּעֶקאַנט”עֶ פירמ"אַ![8] ומוסיף:
– נימאַל“ס געֶהעֶר”ט![9]
קופץ שמואל ממקומו בשׂמחה.
– האיש הזה אינו פירמ"אַ, אומר הוא, אין הוא מנהל עסקים… חס ושלום!
אבל הוא רואה שהדייט“ש אינו מקשיב לו עוד, יושב משוקע עמוק בכורסה, מהורהר, והעינים עצומות למחצה… – מסכן, מין שרוי-בצער! – מהרהר שמואל ומתחמק בחשאי על קצות האצבעות, אל חדרו שלו, ומטיל עצמו על המטה. אבל לישון אינו יכול. והריהו שוכב כך, עד שנעשׂית השעה מאוחרת ביותר. הרחוב משתקט והולך עד שהוא משוקט לגמרי. מכבים ברחוב את המנורות. ובשקט שבאפלה שומע הוא, איך הדייטשיכ”י באה אל הדייט"ש וקוראת לו בקול חשאי מאד שילך לישון. מיד באה גם הבת:
– פאַטעֶ“ר, פאַטעֶ”ר…8
הדייט"ש אינו זז, כנראה… והן עומדות או מתיישבות על ידו. ומתחילים לדבר משהו בחשאי מאד, ועוד יותר בחשאי להתאנח…
אחר-כך מתייפחת הנערה בקול ויוצאת; פורצת גם האם בבכיה והולכת אחריה. והדייט"ש – האב – נאנח! – קם ועומד:
– אַ“ך, גאָ”ט, אַ“ך ד”וּ ליבּעֶ“ר גאָ”ט…9
והולך אחריהן.
בבוקר, מהרהר שמואל, בשעת פּרידה, יקח דברים עם הדייט"ש… דאגה בלב האיש ישׂיחנה… וחוזר ונרדם…
בבוקר, הוא רוצה להפּרד, מבקשים אותו להשאר לפת- שחרית. הדייטשיכ"י עם הבת יוצאות, ורוצה שמואל לדבּר. אבל הרי לא יפתח בבת אחת באותו דבר, והריהו מתחיל בדבר צדדי, בעקיפין:
– האם באמת, דייט“ש יקר, לא שמעת על הבעל-שם… משיב הדייט”ש עוד פעם:
– נ“י פאָן דעֶ”ר פירמ“אַ געֶהעֶר”ט: הי“ר גאַנ”ץ אוּנבעֶקאַנ"ט…10
– כך! – אומר שמואל, וללבו הוקל עוד יותר.
– אבל אין זו, מוסיף הוא ואומר, דייט“ש היקר, בעל-הבית היקר, אין זו פירמ”אַ… זה הוא יהודי…
– אַיי“ן יוּד”ע?11 – שואל הדייט"ש כבר ביתר התענינות ומרים, אפשר בפעם הראשונה, את גביניו.
– איי“ן יוד”ע – חוזר שמואל ואומר כלשונו.
– ויהודי, אומר הוא, עם תורה ועבודה, עם מצווֹת ומעשׂים טובים, איש מרום –
– וואַ"ס?12
– איש אלהים!
– ז“אָ?13– משיב הדייט”ש לא באמונה יתירה ומבקש להשתקע שוב במחשבותיו…
– אני רוצה ללכת לדרכי, רב דייט"ש…
– ז“אָ, ז”י אַיילעֶ"ן?14
– אני רוצה להפּרד…
– ז"אָ… והוא מושיט לו יד; הוא רוצה לקרוא עוד לאשה ולבת.
– אבל – אומר שמואל – אל תהא נחפז כל-כך, רב דייט"ש: אל נא יחר אפך, אני רוצה לבקש ממך משהו…
– אַ“ך ז”אָ… זעֶה“ר געֶר”ן… סלח לי ששכחתי… אי“ך בּי”ן ליידעֶ“ר ז”אָ…15
וכבר הוא שולח ידו אל תוך הכיס…
– לא, דייט"ש, לא, לא לדבר הזה נתכּוַנתי עכשיו… משהו אחר רוצה אני לבקש ממך… הרי אתה יהודי!
– מי“ט ליי”בּ אוּנ“ד זעֶע”ל![18]
– אף אני… אמור לי, מה חסר לך?
נשאר הדייט"ש עומד משתומם… משתמש בכך שמואל:
– הרי משהו מעיק לכם על הנשמה, לך, לאשתך, לבתכם… אמור מהו… פתח את הלב לפני יהודי: יהודי ליהודי מושיע לפעמים… אל תתן דעתך על עניוּתי…
– דאַ“ס ניכ”ט – משיב הדייט“ש – אַבּעֶ”ר אוּנ“ס קאַ”ן נימאַנ“ד העֶלפעֶ”ן…16
והוא מספר לו: אצל גדולי הרופאים היו, אצל גדולי הפרופיסו"רין – –
– חולאת, לא עליכם?
– ווא"ס?17
– חוֹלי?
– מחלה… י“אֶ, אַיי”ן געֶהיימ“עֶ… אַיי”ן אוּנגלי"ק18
– אם כן יש – מפסיקו שמואל בדבורו – אחד מושיע…
– י“אַ דעֶ”ר העֶ“ר גא”ט![22]
– ויותר עוד בשמו הבעל-שם…
והדייט“ש מניח משום מה שידבּרו אליו, ושמואל מספּר לו על הבעל-שם, על הנסים והנפלאות שלו. ולבבו של הדייט”ש מתרחב ומתרחב, הפנים מתבהרים קמעא קמעא, העינים מזדככות מעט מעט, והוא סופג את דבריו של שמואל, – בשאלו מדי פעם בפעם, כשאינו מבין, – כמו ספוג; סופג כמו נחת, כבשׂורה טובה…
– שמע בעצתי – מסיים שמואל – אין אני רוצה ואין אני צריך לדעת, מה ולמי במשפחתכם חסר דבר. אך שמע בקולי, צווה וירתמו עגלת-כּילה ותנו לי להובילכם אל הבעל- שם…
חוכך הדייט"ש… ולאחר רגע:
– י"אַ… אבל צריך אני לדבר עם אשתי ועם בתי…
מכריז שמואל בשמחה:
– לך בשעה מוצלחת ודבּר, והשם יתברך יעזור…
אבל כל הנשים יש להן, כנראה, טבע אחד: הדייטשיכ"י עמדה מאחורי הדלת, ברגע הנכון נכנסה, והבת – מאחוריה… והיא אומרת, שלנסות צריך…
בעוד כמה שעות – עגלת-הכּילה רתומה, עולים ונכנסים ויושבים, נוסעים בדהרה. מתעכבים רק בגבול… וכאן ישתהו במקצת; שהרי שמואל אין לו תעודת-מסע…
קודם שהם יעברו את הגבול, נראה מה נעשׂה בינתים אצל הבעל-שם.
יושב הוא פעם, הבעל-שם, ומתחייך ואומר אל השמש:
– לך קרא אלי את יונה החייט.
הולך הוא ומביאו.
– אמור נא, יונה, יכול אתה לקחת מידה בעין בלבד, שלא יהא האיש יודע כלל, שאתה לוקח את מידתו?
– הרי כך עושׂה אני לך, רבי… בתך שלך, שתחי', מצוָה לתפור, והריני בא ומעיף מבּט…
– ובשביל נשים גם כן כך?
– היינו הך, רבי!
– ורוצה אתה לעשׂות משהו למעני?
– עד חצי המלכות, רבי!
– אם כן טוב. מסתופפת כאן אצלי בבית יהודיה זרה…
– אַהא, טריינה-מירל, מתכוון הרבי.
– כן. ובנה דוד’ל לומד אצלי בבית-המדרש. לך וקח משניהם את המידה בטביעת-עין…
– לאילו מלבושים, רבי?
– תאר לעצמך, יונה, כגון שיכתבו עם דוד’ל תנאים. והרי הוא צריך למלבושים, והאם צריכה למלבושים… ודוקא – מלבושים הגונים…
– וסחורה, רבי?
– קח את הטובה ביותר, על חשבוני, יונה…
– טוב, רבי.
– אבל שיהיה בדיוק מהיום בעוד חודש.
– אף שעה אחת לא יאוחר, רבי…
לפנות ערב, בעוד חודש ימים, מביא החייט את המלבושים. יושבת בשעת מעשׂה בתו של הבעל-שם, והוא אומר אליה:
– קחי את המלבושים והכּנסי אל האורחת שלך טריינה,
ואמרי שתלבש אותם. אני ציויתי. ושלא תצא מן הבית ותחכּה כאן בחדר שלך, עד שיקראו לה…
אין היא שואלת לפשר הדבר, נוטלת את המלבושים והולכת.
– ואתה, אומר הבעל-שם לשמש, קח את מלבושיו של דוד’ל ושׂא אל בית-המדרש. אמור, אני ציויתי שיתרחץ וילבש, ויכנס וישב עם אמו, עד שאני אקרא להם.
רוצה כבר השמש ללכת.
– ואחר כך – מוסיף ואומר הבעל-שם – תקרא לי תיכף- ומיד לכאן את שכננו הדיין ואת הסופר, וקרא לי הביתה מנין יהודים, אך מיד…
באים מיד כל הנקראים, מבקש אותם הבעל שם לישב, ולשמש שחזר הוא אומר להכּנס אל הבת ויצווה להכין כבּוּד.
– איזה מין כבּוּד, רבי?
– כמו לתנאים… כמו לתנאים של חשיבות. הולך השמש, שוהה שעה מועטה וחוזר:
– מוכן!
– עכשיו הבֵא נרות, יותר נרות.
ועושה הוא כך, השמש. ומיד כשהוא מביא ומכניס פמוטות עם נרות ומעמיד אותם בכאן ובכאן על השולחן, באה ומתעכבת לפני פתח הבית עגלת-כּילה, יורדים מן הכילה שמואל והדייט“ש, והדייטשיכ”י, והבת, ונכנסים הביתה.
קם הבעל-שם ממושבו:
– שלום עליכם, אברהם!
ומושיט לדייט"ש את ידו.
– סקאצ“ל קומ”ט19, נשים! שבנה!
הם נבהלים ומשתוממים ומתיישבים; הדייטשיכ"י עם הבת, כמובן ליד שולחן מיוחד.
– ועכשיו, דייט"ש יקר – מחייך הבעל-שם – אמונה בי, רואה אני בעיניך, כבר יש לך… ספר לנו, איפוא, קודם כול, כיצד נתעשרת. ואתה שמואל, פתח במקצת את הדלת, - מחייך אליו הבעל-שם, – עשה סדק, שם יושבת זוגתך טריינה-מירל, והיא אוהבת לשמוע מבעד לסדק.
שמואל מציית ברצון גמור, והדייט“ש אברהם מספר, בלשון דייטשמרי”ש, אבל מבינים אותו.
לפני שנים הוא היה דייט"ש עני לגמרי… היו לו כמה טאלארים והיה מפחד לעשׂות עסקים. פעם אחת בלילה, אין הוא יכול לישון מחמת דאגה, ודופק מישהו על החלון… הזמן זמן קיץ, והריהו קם בחשאי מן המטה, שלא יעיר את האשה, ופותח את החלון. מכר היה זה, מאחורי העיר, ליד שפך-הים… אומר לו הלה כך: שטפון הביא עמו שפע עצים… אכרים הוציאו אותם בווי-ברזל, ויכולים לקנות אותם כמעט בחינם…
– שומע אתה, שמואל? – אומר הבעל-שם לשמואל, שכבר לא זז מן הפתח עם הסדק הפתוח – העצים שלך!
– אני שומע, רבי, אני שומע! – משיב שמואל ואינו פונה אף-על-פי-כן מן הסדק.
והדייט"ש סבור, שהוא צריך להצטדק, והוא מסביר, שעל- פי דין עצים כאלה, שגרפם השטפון, הפקר הם… ומספר, כמה בזול קנה את העצים… וכמה הרויח בהם… סך כסף הגון.
– וכסף – מפסיקו הבעל-שם – דרכו שהוא הולך אחר כסף… ובמהרה נולדה אצלך הבת יחידה… בלי עין-הרע, בתולה נאה… נערה, כפי שאומרים אצלכם, משולה לזהב… כבר כלה?
– הרי זה, איש אלהים – פוכר הדייט“ש את ידיו – אסוני שלי… ז”י קאַ“ן ניכ”ט פעֶרלאָב“ט וועֶרדעֶ”ן![24]
– מפני מה?
מספר הדייט"ש, שהציעו לבתו שדוּכים מן היפים והטובים ביותר, אבל יסוֹר נתייסרה במחלה. כיוָן שמראין לה חתן, מיד יש לה בחילה, נעשׂה לה לא טוב, ואם אין מוציאים אותה מהר, הריהי נופלת ומתעלפת.
– כפי שאתה רואה אותה, איש אלהים, בריאה היא ושלימה. אך מיד כשהיא רואה חתן – נופלת בחלשוּת… כבר היה עמה וקרא אליה את מיטב הדוקטו“רין, גדולי הפרופיסו”רין…
כך? – מפסיקו הבעל-שם בבת-שׂחוק, – זהו בסך-הכל צערך וזוהי כל צרתך? ואני, רואה אתה, אברהם דייט"ש, אראה לה חתן, ולא זו בלבד שהיא לא תתעלף, ולא תרגיש שום בחילה, אלא היא תרוץ לקראתו בזרועות פתוחות!
– שמואל, תן לאשתך ולבנך להכּנס.
ואין טריינה-מירל מניחה שימתינו לה, היא נכנסת ונשארת עומדה כמסומרת למקומה ליד בעלה, ובא ונכנס אחריה – דוד’ל… והנער עם הנערה רואים זה את זו, ונפחדים, בהביטם זה אל זו, ומחוירים, ומיד מסמיקים… ושלא ברצונם צועדים הבחור והבחורה כמה צעדים זה כנגד זו וזו כנגד זה, ונשארים עומדים במבוּלבּל, במבויש, ורק בקושי הם מסירים עיניהם זה מעל זו וזו מעל זה בעל-כרחם ומשפילים את ראשיהם, מבולבלים.
– נו, נערה, – שואל הבעל-שם – אין לך בחילה? חתן זה רוצה את?
מרעידה היא ומנידה ראשה ל“הן”…
– ואתה, דוד’ל, רוצה בכלה זו?
ופוקד עליו:
– ענה דוד’ל!
– הן, רבי!
– ותצטרך עוד, – אומר הבעל-שם, – דרשה לדרוש! סופר, כתוב תנאים…
בתנאים ציוָה הבעל-שם לכתוב, שאברהם דייט"ש מוסר את כל הונו נדוניה לבתו… והן אבות החתן והן אבות הכלה יהיו סמוכים כל ימי חייהם על שולחן הבנים.
-
אתה יהודי? ↩
-
אם כן הואילה נא לגשת קרוב יותר… ↩
-
אורח בבית – אלוהים בבית. ↩
-
אדוני, הזדרז נא בטובך, הגיעה השעה ללכת לקבלת שבת. ↩
-
שמא רוצה אתה ספר? ↩
-
כיצד? ↩
-
מה העסק שלו? ↩
-
אבא, אבא… ↩
-
אהה, אלי! אהה, אלי האהוב! ↩
-
מעולם לא שמעתי על פירמה זו: כאן לחלוטין לא ידועה… ↩
-
יהודי? ↩
-
מה? ↩
-
האומנם? ↩
-
כך, אתה נחפז? ↩
-
הו, כך… אני לצערי, כל–כך… ↩
-
על כך (על העניות) לא… אבל לנו אין אדם יכול להושיע… ↩
-
מה? ↩
-
כן, מחלה מוזרה ולא נודעת… אסון… ↩
-
ברוכות הבאות! ↩
מתנות דרשה
מאתיצחק ליבוש פרץ
דבר זה, שאני רוצה לספר לכם, בשבחי הבעל-שם-טוב אינו מובא, ובספר אחר של ספּורי-מעשׂיות אינו מודפס. ואף- על-פי-כן נכּרים דברי אמת, כפי שתראו בעצמכם… התחלתו של המעשׂה היתה לפני ימים רבים, רבים מאד, בזמן המגפה השחורה. כחמשה-עשׂר מילין מאחרי מזיבּוּזש ישנו כפר, והתחל מתחיל הכפר הזה בפונדק. ואת הפונדק החזיקו שני שותפים. יהודים זקנים זוכרים היו, שהפונדק של הרוזן היה מוחזק בידי שני שותפים. ועוד היו יודעים בימים ההם את שמותיהם שלהם: אחד שמו היה אֵליה העיקם – כתף עקומה היתה לו, ולשני קראו: מיכאל הרחב, יהודי – בעל-נפח, רק בקושי נכנס בפתח. והיהודים חיו, ועשׂו מסחר בשותפות, גידלו ילדים…
ירדה לעולם המגפה השחורה, התגנבה אל הפונדק, לקחה את שני השותפים עם נשיהם וילדים הרבה. ונשאוֹר נשארו רק אחרי אֵליה העיקם נער קטן, ואחרי מיכאל הרחב – נערה קטנה, בני גיל אחד, שני ילדים קטנים. מיכאל הרחב עם אשתו – דומה, שיינדל היה שמה – מתו במאוחר יותר, ולפני מותם אֵרשׂו את שני הילדים זה לזו… שיינדל הנ"ל הוציאה מתחת לכּר שלה טבעת של כסף – טבעת הקדוּשין שלה היתה זו – ומסרה אותה לנער, באמרה לו כמעט עם יציאת הנשמה:
- הנה בטבעת זו תזכה לקדש את הכלה שלך… מלבד שני הילדים – החתן והכלה, נשאר משרת. קם המשרת ועשה מעשה כזה: הוא העלים בפני הפריץ את הילדים, ונטל לרשותו את הפונדק. שילם דמי-חכירה לפריצה; דבר זה מסר הפריץ לה, כפי שהוא נקרא אצלם – “בשביל סכות”. את הילדים עינה, ומשגדלו, עשׂה אותו למשרת אצלו, ואת הנערה למבשלת. במזיבוזש דברו על כך בימים ההם רבים: רק כחמישה-עשר מילין מרחק. הפונדקי היה גבר אלים, חשוב ומקובל אצל הפריץ ואצל הפריצה, והפריץ היה רוזן, משרי המלכות, ליהודי כמעט לא נתן לגשת אליו, – תחולנה בו ידים אחרות! ולפיכך דבּרו ודבּרו עד ששכחו. אל הפונדק היו סתם נמנעים מליגש: לאורח עני לא היה הוא, המשרת לשעבר, מניח לעבור את הסף, ומן העשירים – היה פושט את העור… כשמן על-פני המים צף ועלה המעשה הזה רק לאחר ארבע- עשרה, חמש-עשרה שנה. מישהו עבר במזיבוזש, היה אצל הבעל-שם, כך סתם, נכנס וספר, באשר בכן, הפונדקי של אותו פונדק, מי שהיה משרת, משדך עצמו אל היתומה. שאם לא, אומר הוא, את שניהם גרש יגרש…
הדבר ירד חדרי בטן, אך כשהבעל-שם שומע ושותק, שותקין אף אחרים. נאנחים אנחה של צער, מזכירים לפעמים, ונאנחים שוב ושוכחים שוב… והבעל-שם כנראה לא שכח, כפי שתראו…
_________________
פעם אחת, בימות החורף, היתה סערת-שלג גדולה. שלג ושלג. ובשבת לפנות ערב נשתתקה פתאום. יוצאים החוצה קודם ההבדלה: השמים זרועים כוכבים. טוב. הבעל-שם עושׂה הבדלה. הודל, כמנהגה, מחזיקה את נר- ההבדלה. הרבנית עומדת בפתח. בבית – במשך השבוע, מחמת השלגים, שום אדם לא בא – בדוחק מנין.
לאחר ההבדלה, ממתינים, שהבעל-שם יתחיל “ויתן לך”. אך הבעל-שם משתקע במחשבות. אחר-כך הוא מתחייך ופותח ואומר:
יודעים אתם מה, רבותי? אנו לטייל נסע אנו, הרבנית עם הודל נוסעות גם הן. “ויתן לך” נאמר בדרך. את פזמוני “אליהו” נשיר, אם ירצה השם, ביער, ו“מלווה-מלכה” נערוך בפונדק אחד. סעודת-שׂמחה תהיה! ירתום וַאסיל את הסוסים בעגלת החורף הגדולה.
יוצאים ורצים החוצה להודיע לוַאסיל. והוא מצווה לרבנית ולהודל לצרור ולקחת מלווה-מלכה כיד המלך, לא לשכוח לקחת מעט דובשן ויי"ש, ואת מעט היין, שנשתייר מקדוש והבדלה, גם כן לקחת…
כפי שנאמר, שׂמחה תהיה, אומר הוא. וכבר הלבבות נעשׂים שׂמחים יותר.
באותו מעמד היה סופר העיר.
– שמא יש לך כתובה מוכנה, רק להוסיף בה את השמות? תמהים ומתפלאים על השאלה. הסופר נזכּר: יש לו בבית. והוא מצווה לו להזדרז, להביא ולקחת עמהם. מתפלאים עוד יותר, אבל שאלות אין שואלין.
לא יצאה מחצית השעה, וּוַאסיל מסיע ומעמיד את עגלת- החורף הרחבה לפני הבית; על המושב הראשון כבר יושבות הרבנית והודל, המלווה-מלכה צרורה במפה בתווך. על המושב השני – הבעל-שם בין שני מקורבים מן הקשישים. השאר קופצים ועולים ומתיישבים בכל מקום שהוא, רגליהם משורבבות ויוצאות מתוך עגלת-החורף. אברך אחד עלה וישב ברכיבה על-גבי כלונס… וּוַאסיל עם השוט והמושכות ביד, בשבתו, כפי שהיה מנהגו תמיד, ברגליו על היצול ובפניו אל העולם, ושואל:
– להיכן?
והבעל-שם משיב: סע!
שוב אין וַאסיל שואל שאלות, נוטל ונועץ בשחת בקרן- זוית את השוט, קושר את המושכות אל התיבה של עגלת- החורף, – וצוָח על הסוסונים. מגביהים הסוסונים שנחו כל ימי הסערה, את רגליהם בחשק, מאבכים אבק-שלג מתחתיהם, והכול נישׂאים, כמו בתוך ערפל בהיר, ויוצאים מן הסמטה, מן השוק, מן העיר, אל תוך מרחב-השלג הגדול, הרחוק, ואומרים “ויתן לך”…
גמרו לומר “ויתן לך” – מתחיל היער. בימים ההם בוַדאי חמשה-עשׂר מילין של יער היו… דרך רחבה, חלקה כפני השולחן. ומזמרים פזמוני אליהו… הנגוּן מתגבר, הרקיע המוּככּב, רואים בחוש, מקבּל תענוג, הכוכבים כולם מרקדים במקומם. עצי-המחט העתיקים, משׂמאל ומימין – נרעדים ממש, כמתעוררים מתוך שינה, ומפזרים עלינו שלגים, כמו שמפזרים כשוּת על חתנים. לפעמים קופץ ממקומו צפור שחור שנתעורר וטס כחץ מקשת להיכן-שהוא בצריחה צורמת-אזנים ונעלם… לפעמים נעורות להקות-להקות שלמוֹת של צפרים קטנות ופיפץ, פיפץ, פיפץ – הן עוזרות, מתלווֹת לזמירה… וכיון שנגמרים פזמוני אליהו, נגמר גם היער, ושוב רחבות, ונראה מרחוק כפר, לפני הכפר בית גדול – הפונדק. מכירים את הפונדק עם הכפר, ויודעים – חמשׂה-עשׂר מילין מן העיר, אבל על כך אין מדברים, בקפיצת הדרך, בשעה שנוסעים לטייל, כבר הכול רגילים.
– עמוד – מצווה הבעל-שם. ועומדים.
– כאן, – אומר הוא, – נמתין קצת.
אם להמתין, הרי ממתינים. קופצים אחדים מעל עגלת- החורף ליישר את הרגלים.
בינתיים רואים משהו בועט ומבעט בשלג ומתקרב והולך. מסתכלים – סוס ומגררה. התקרבו – רואים – שתי נפשות נוסעות. כובע של גבר, וסודר של אשה. הם רוצים לעבור הלאה, הבעל-שם מעכב אותם.
– שמע נא אתה, בחור! – אך בלא כעס, ודוקא בבת- שׂחוק – להיכן זה נוסעים בחור עם בתולה לבדם בלילה? הבחור מתבונן לראות, מי הוא השואל אותו. ורואה הוא, כנראה, מי. ואפשר בקול הכיר, שאין זה בשׂר-ודם פשוט.
– אנחנו חתן וכלה, רבי!
– דבר זה יודע אני… אך קודם חופּה וקידושין…
– הבעל-הבית, רבי, גירש אותנו, כפי שהיינו עומדים ויוצאים. אשרנו, שאכּר אחד שכן ריחם עלינו, סוסון ומגררה השאיל לנו ופרוות, ויעץ, שאסע ואכנס למזיבוזש אל הרבין, אל הבעל-שם… הוא יושיעני…
– אם כן – משיבים לו, ושוב בבת-שׂחוק – בא הבעל-שם לקראתך…
כמעט אינו מאמין למשמע אזניו ולמראה עיניו.
– וסע בחזרה! – אומר הבעל-שם.
– הוא יהרוג אותנו… הוא אמר…
– סע כשאומרים לך!
והריהו הופך ונוסע בחזרה. ועגלת-החורף הגדולה – אחריו… מי שירד, קופץ ועולה בחזרה, או הולך כבר פיסת-דרך זו ברגל…
וכשהמגררת הקטנה מגיעה ונעצרת לפני הפונדק, רץ ויוצא הפונדקי עם כלונס…
משמיעים כנגדו גערה מעגלת-החורף הגדולה. רואה הוא חבוּרה, והוא צועק בכעס:
– ארחי-פרחי באו! סעו הלאה! אין מה לאכול, אין מה לשתות, אין מקום ללון, הייד"א!
ורץ בחזרה ורוצה להבריח את הדלתות.
אמנם גברתן הוא היהודי הגזלן, כתפים, ידים וכלונס ביד. אבל הרי ישנו כאן וַאסיל והעולם בא לעזרה… ובעוד רגע הכל נמצאים בבית פנימה.
– ללון – אומר אליו הבעל-שם – לא נלון כאן, אכילה ושתיה הבאנו, ברוך השם, עמנו. אתה בקש ומצא והדלק יותר נרות…
מרטן משהו הגזלן מתחת לחטמו, אך ציית מציית הוא.
כבר דולקים כמה נרות בפמוטות של נחושת.
– הגש עוד מפה!
– יגיש הוא! – מנהם הגזלן, במבט-עין זועם אל הבחור המגורש.
– אתה משרתו שלו! – גוער בו הבעל-שם. כמעט בפעם הראשונה שמעו אותו גוער במישהו. וגערתו פעלה. הפונדקי נעשׂה בבת-אחת קטן, מכווָץ, ממש מצומק, חזר ונעשׂה שוב משרת. והוא הולך ומביא מן החדר השני מפה.
– כלונסאות יש לך? – שואל הבעל-שם.
כבר הוא עונה, כמו משרת:
– להסיק בתנור, או בכירה?
– לא להסקה. הָבֵא ארבעה כלונסאות ישרים. והוא מביא.
אומר הבעל-שם לסופר: הוצא את הכתובה וכתוב בה את שמות החתן והכלה…
ואחר כך: – יעשׂה מישהו מן המפה עם הכלונסאות חופה. הסופר כותב. החופה נעשׂית. חתן וכלה כבר עומדים תחת החופה. הבעל-שם כבר מסדר קידוּשין… מזל טוב, מזל טוב! ויושבים למלווה-מלכה, שהרבנית עם הוּדל הוציאו בינתים וערכו על השולחן…
אוכלים, שותים, פותחים בזמר… מכריז ואומר הבעל-שם:
– עכשיו מתנות-דרשה! הלילה אינו עומד, הזמן עובר.
צד חתן וצד כלה בבת-אחת. והוא מתחייך ומכריז ואומר:
– אני מצדי נותן לזוג את החכירה של הפונדק!
– הפונדק שלי הוא! – נדלק מי שהיה משרת.
– רשע שוטה! עכשיו אני הוא הפריץ, והפונדק שלי הוא, ואני מוסר אותו לזוג.
ופונה אל הרבנית:
– ואת, רבנית, מה את נותנת?
בדומה לכל שאר האחרים, רואה גם הרבנית את הדבר כמעשׂה-צחוק, להכעיס את הגזלן, והיא מכריזה ואומרת:
– כשהבעל פריץ, אשתו פריצה היא, והואיל והתשלום בעד הפונדק (דבר זה היה ידוע) נוטלת הפריצה לסכּוֹת, הריני נותנת להם מתנת-דרשה
– את התשלום הזה כל ימי חייהם!
– אם כך – אומרת הוּדל – אם אבא פריץ ואמא פריצה, הרי אני בתו האחת-והיחידה של הפריץ, ויש גם לי דעה כלשהי.
– בוַדאי, בוַדאי!
– אם כן הריני נותנת לזוג מצדי שלי שלוש מאות דליים יי"ש מבית-המשׂרפות!
– רבותי, נברך!
ומברכים, לאחר מעשׂה-הצחוק, כפי שהיו סבורים…
לאחר ברכת המזון סח הבעל-שם אל הזוג:
– עכשיו כבר רשאים אתם לנסוע ביחד. להיכן רוצה אתה לנסוע?
– יש לי כאן דוד לא הרחק מזה, בתוך היער… עושׂה-זפת… מחייך הבעל-שם ואומר:
– אדם נוסע ואלהים מסיע… סעו לחיים ולשלום. אך את השיריים, אומר הוא, עם המפה ביחד קחו עמכם, והעיקר, אל תשכחו את מעט היין שנשאר, יהיה לכם צורך בו… עושׂים כדברו. נוסעת ויוצאת המגררה הקטנה בצד אחד, ואנחנו נוסעים בעגלת-החורף הגדולה למזיבּוּזש… מן הסתם תהיה קפיצת הדרך. וכשהוא כבר יושב בעגלת-החורף, פונה הבעל-שם אל הפונדקי ואומר:
– ואתה, גזלן, צריך לחזור בתשובה! מן הפונדק יצוֹא תצא, נע ונד תהיה, גלות תערוך. אחר-כך המקום יעזור לך, ותגיע אלי לקבל תשובה… סע, וַאסיל…
עגלת-החורף עוקרת ממקומה, הפונדקי נשאר עומד דומם כאבן… ועוד כשנכנסו לתוך היער, הפנו ראשיהם וראו שעדיין הוא עומד ומשפשף לו את עיניו, כאילו הוא מתעורר מחלום רע…
ומה שאמר הבעל-שם נתקיים, כמובן…
לאחר כמה שנים בא הפונדקי וקבּל על עצמו תשובה… שוב לא היה אפשר להכיר אותו. אך זהו כבר ספּור אחר. ומוטב שתשמעו, מה היה בסופן של מתנות-הדרשה. הרי סוברים היו: צחוק הוא…
_________________
נוסע האברך עם אשתו הצעירה אל היער, המפה עם השיריים של המלווה-מלכה, עם מעט היין בבקבוק, צרורים. וצריכים הם לנסוע אל עושׂה-הזפת לערך מחצית השעה. וכבר הם נוסעים שעה ושעה-ומחצה, ואת היער עם הבקתה השחורה אין רואים. ואין פלא, נפוֹל נפל שלג כזה, לך והכּר את הדרך! אבל חשוֹש חוששים הם, ובמקצת מפחדים גם כן. בינתים נעמד הסוסון, יתפוס את הנשימה, זה כמה שעות לא בא דבר אל פיו. אומרת האשה הצעירה:
– צער בעלי-חיים. אפשר לתת לו פרוסת חלה מן השיריים…
– מהיכי תיתי…
יורדת האשה הצעירה מן המגררה, מתירה את הצרור, משׂיגה פרוסת חלה ומגישה לסוס אל פיו; ולועס הוא. קופץ הצעיר ויורד גם הוא מן המגררה; לחלץ את הרגלים. אגב, מותר להלך מעט ברגל.
הסוס לעס ובלע, תפס את הנשימה. רוצים לזוז מן המקום, שומעים הם מאחורי העצים אנקה עמוקה. ועוד אנקה…
– חיה כזאת? – שואלת הצעירה.
– לא, נדמה, אדם.
– בודאי. אסון קרה…
– בואי ונחפשׂ!
הם מהלכים אחר האנקה זמן לא רב, ומוצאים אדם שוכב, מתעלף. אדם צעיר, נכּר, פריץ צעיר. בסמוך אליו הרובה. לא הרחק משם ארנבת ירוּיה.
– צייד שתעה ונתעלף, מנחשת האשה הצעירה.
– בודאי כך, הביאי את מעט היין…
נזכּרים הם, הבעל-שם אמר:
– יהיה לכם צורך בו…
מביאה האשה הצעירה את היין, חתיכת דובשן. האברך התיישב בינתים והניח את ראשו של המתעלף על ברכיו שלו. האשה מלחלחת את שׂפתיו ביין. בקושי הוא פוקח את עיניו:
– היכן אני?
מטפת היא לו כמה טיפות לתוך הפה, והוא בולע. מגישה לו אל פיו חתיכת דובשן – הוא נוגס בה. רוחו חוזרת אליו. מי היה זה סבורים אתם?
באמת הרוזן הצעיר עצמו. זה שלושה ימים שיצא עם פריצים צעירים לציִד. ונטה הצדה. וכי מה? אין הוא מכיר ויודע את היער? ונתעה. תחילה שמע עוד את היריות, אחר-כך פסקו. בודאי נתנו דעתם על-כך, שהוא חסר. ורצו לחפּש אותו, ונתפזרו עוד יותר… רעב וצמא, ישב, לאחר שתעה הרבה ולשוא, תחת העץ… השליך מעליו את הארנבת הירויה, כדאי היה למענה להתרחק ולטעות… כל-כך הרבה לרוץ אחריה!… אחר כך שמע שמועה רפויה כבר שתוקעים בחצוצרה אי שם הרחק וקוראים ודופקים ביער. ללכת כבר לא היה יכול, ואת צעקתו החלושה לא שמעו… אחר כך נשתתק הכול… והוא נרדם, כנראה, בעינים פקוחות… משום שלאחר זמן מסויים ראה, איך אנשים – אכּרים וציידים עם לפידים בוערים בידיהם, מתרוצצים על-פני היער, תוקעים בחצוצרות, דופקים… הוא שומע, רואה, רוצה ואינו יכול להתעורר…
נס הוא, שהם מצאוהו, אלמלא כן לא היה קם עוד לעולם. נוטלים הם את הרוזן הצעיר, שכבר חזרה רוחו אליו, מתקינים לו במגררה מושב מיוחד, מושיבים אותו ויושבים גם הם, לנסיעה.
– מוזר הדבר, אומר הוא, הרוזן הצעיר, עכשיו אני רואה בבירור, היכן אני נמצא. ושם – מרמז הוא באצבע – הארמון. סע לשם ישר בין העצים…
– מין אחיזת-עינים היתה זאת! – ממלמל הוא ומשתתק, ומפליג במחשבתו הביתה, אל אבא אמא, ומה מעשׂיהם עכשיו… והם נוסעים, כפי שהוא הראה להם, ישר אל הארמון…
לא מואר עכשיו הארמון, בחלון אחד בלבד חודר האור מבעד לוילון. ובשאר חושך. נוסעים ונכנסים בשער. רצים אנשים לקראתם: מי הוא זה הנוסע ובא בלילה?… נביחה של כלבים מתעוררת. אחד מהם בא בקפיצה, מכיר, מי הוא זה שבמגררה, ומשמיע נביחה אחרת לגמרי, נביחה של שמחה, של בשורה טובה. בא מתקרב בריצה אחד המשרתים:
– הפּריץ, הפּריץ הצעיר!…
רצים אל הארמון, מודיעים. רצים ויוצאים אבא ואמא ואורחים…
– בני בני, בני בני, אחי שלי!
– סטאש, סטאש, הוא חי! – צועקים הפריצים הצעירים, שלא הסירו עדיין מעליהם את בגדי-הציִד. תופסים את פּאן סטאניסלאב על הידים, נושׂאים אותו אל הארמון. בבת-אחת עולה אור בכל החלונות, כל החצר – מוארת.
הפּאן סטאניסלאב מסַפּר. הכל מקיפים אותו סביב ומקשיבים בנשימה עצורה… בינתים כבר ערוך השולחן: יין, קנוּח-שתיה. כבר יושבים, אוכלים, שותים, והכל שׂמחים ואותה שעה פותח מישהו ושואל:
– ומי הרים אותך, מי הביא אותך, סטאש היקר?
הכל נתביישו. אותם שהצילו את חייו של הבן-יחיד, שכוֹח שכחו אותם!
– עוול כזה! פוכר הפריץ את ידיו.
– אוי לי! – נאנחת הפריצה: – אלהים לא יסלח לי את הדבר הזה…
– במגררה היו, וַדאי נסעו להם. שום דבר אל פיהם לא נטלו, את לבם לא סעדו, לא התחממו, תודה לא שמעו – אומרת הבת בדמעות של צער.
אותו רגע ניגש המשרת הראשי ומודיע:
– הוא עשׂה הכל, כפי שראוי היה לעשׂות. את הסוסון התיר ואל האוּרוָה הכניסו, שבולת-שועל הגיש לו באבוס. והם – בחור, נדמה, ובחורה, אפשר אח ואחות, אפשר חתן וכלה… אותם הכניס אליו אל המטבח, שיתחממו, אוכל היה להם משלהם עמהם. הם מבני ישׂראל, הם לא יטעמו משלנו…
– הֵנה הבא אותם, הֵנה! – מכריז ואומר הפּריץ.
– בעצמנו נביא אותם, בעצמנו! – מכריזות ועונות אמו ואחותו של הרוזן הצעיר… ונזדרזו ויצאו והביאו את הזוג הצעיר אל האולם…
– תודה, תודה… תודה…
הפּריצה הזקנה שואלת: מה אתם: אח ואחות, חתן וכלה?… אצלכם הרי אין נוסעים כך…
– לא, – אומרים הם, – בעל ואשה מיד לאחר החופּה! אל דוד ביער נסוֹע נסענו… אל עושׂה-הזפת…
– אם-כן, קוראים ומכריזים מכל הצדדים: – מזל טוב לכם, מזל טוב!
“שיהיה למזל”, אומרים בלשונם…
– אם כן ראוי לתת לכם, – נענה ואומר הרוזן הצעיר, – מתנות… מתנות-דרשה, בלשונם, “מתנות-חתונה”.
מיד נענה הפּריץ הזקן:
– אני מוסר להם את הפונדק הטוב ביותר שבאחוזתי.
והפריצה אומרת:
– ואני נותנת להם במתנה את דמי-החכירה לעולמים.
והבת נענית ואומרת:
– בת אחת ויחידה אני, חוץ מאחי, ויש גם לי דעה כלשהי!
– יש לך, תני – אומרים האב והאם – כל מה שאַת רוצה!
– אם כן אני נותנת שלוש מאות דליים אוקובי"ט1: מבית-המשׂרפות. וכך הוָה… הפריץ הצעיר עוד דחק משהו לתוך הידים…
אני לא ספרתי…
בינתים נכנסו כליזמרים, התחילו מרקדין…
הזוג הצעיר דנן התגנב ויצא בחשאי ונסעו בחזרה – אל עצמם, אל הפונדק…
הפונדקי כבר לא היה שם… כבר הלך לערוך גלות.
____________
-
יי"ש. ↩
מלווה-מלכה
מאתיצחק ליבוש פרץ
אספר לכם מעשה יפה ומופלא:
על הסעודה הרביעית של שבת קודש – מלווה-מלכה, שדוד המלך, עליו השלום, התקין אותה…
על יהודי ירא-שמים פשוט, שנטל על עצמו את המצוָה של מלווה-מלכה;
על הבריות מן הצד ההוא, שביקשו דוקא להוריד את היהודי מדרכו, שלא יוכל לקיים, לפחות פעם אחת בחיים, את המצוָה הזאת –
וכיצד היהודי הזה ניצל מידיהם.
והמעשׂה מעשׂה עם מוסר-השׂכל הוא:
היהודי הפשוט ילמד מכאן קל-וחומר: מה מצוָה קטנה זו, שאדם דש בעקביו, עושׂה רושם כזה, מביאה לידי נסיון כזה; מצווֹת אחרות, גדולות יותר, שעליהן באמת העולם עומד, על אחת כמה וכמה.
והיודע חן, שיש לו ידיעה בענין סעודת דוד המלך, עליו השלום, – ההוא בוַדאי ובוַדאי יראה פתאום אור גדול!
שכּן הוא יראה בעליל, עד היכן הדברים מגיעים, ומה פירוּשו של נדר, שיהודי נוטל על עצמו – כפי שיתבאר, בעזרת השם, מגוף-המעשׂה.
ועכשיו הריני מתחיל:
א
לפנים, בעיירה גליצאית במדינת הקיר"ה, היו שני שותפים.
סוחרי-תבואה היו; סוחרי-תבואה חשובים: ניהלו עסקי-קבלנות גדולים בשביל המלכות, החזיקו סוסים ועגלות משלהם,
ובחור – מצליף. ושני בתי-חומה היו להם בעיר, לכל אחד בית- חומה משלו.
והשותפים, שהיו שוים שניהם במסחר, לא היו שוים ביהדות. שכן אחד משני השותפים היה חסיד, ירא-שמים ולמדן גדול נוסף לזה, והשני – כך סתם, יהודי פשוט, אדם כשר.
היה השותף הלמדן יושב בבית על התורה ועל העבודה ומוצא בקושי שעה או שעתים ביום בשביל עצות וחשבונות מענין המסחר. והשני, כנגד זה, היהודי הפשוט, היה כל השבוע נתון ראשו ורובו בעסק.
נוסעים כל השבוע ממקום למקום: מאכר לאכר, מפריץ לפריץ – לקנות שיפון; אל הטחנות – לטחון את השיפון; אל הנקודות אחר-כך, לספּק את הקמח לחיילות. והחיילות מפוזרים בכל הסביבה, על-פני כל הכפרים, – ולפיכך באמת היה היהודי חוזר לביתו לשבת בדוחק לפני שעת המרחץ.
ומה הנאה יש לו, בעווֹנותינו הרבים, מן השבת? כמעט אינו יכול לקיים את המצוָה של “שינה בשבת תענוג”… פלג-אדם הוא חוזר הביתה.
עייף, וכל ה“הוּ-האַ” בראשו.
אבל, הרי יודע יהודי מה הוא התוֹך והעיקר, והריהו הולך ונוטל על עצמו את המצוָה לקיים ברוב פאר והדר את המצוָה של מלווה-מלכה!
אל המלווה-מלכה היה השותף החסיד בא לעתים נדירות מאד: כמה פעמים בשנה, שלא לבייש.
מוטב היה לו לישב בין אנשי שלומו בשטיבּ"ל, ולעסוק בדברים שלו. כנגד זה היו באים יהודים יפים אחרים, אפילו למדנים וסתם עניים, שהיו מצפים אולי כל השבוע כוּלו למלווה-מלכה, לאכול לפחות פעם אחת לשׂובע. ואמנם, מיד לאחר הבדלה היהודי הפשוט אומר לו “ויתן לך”, מזמר לו זמירות (על עניני העסק, עד לאחר המלווה-מלכה, אינו מדבּר), ובמטבח כבר בוערת אש בכירה, כבר מגלגלין אטריות טריות, מבשלין דיסה חדשה, חורכין עופות חדשים, שהביאו אך-זה-עתה מן השוחט, – מעט משקה, כמובן, גם כן לא יחסר – בחתונה של גבירים אין צריכין לא נאה יותר, לא טוב יותר…
ובשעת המלווה-מלכה – שׂשׂון ושׂמחה!
שולחנות מכוסים לבן, מבהיקים בעין. ועומדים כלי כסף וזהב, כל המינים כוסות צבעוניים של זכוכית, כמו לסדר של פסח. ונרות דולקים הרבה: הן על השולחן בפמוטות הכסף, והן סביב על הקירות, בנברשות של כסף.
ובני-הבית עם האורחים מתיישבים מסביב, אנשים לחוד ונשים לחוד. הגברים בבגדי שבת ויום טוב, הנשים בשמלות יקרות, עם אבנים-טובות ותכשיטין, ואוכלים, ושותים, וקוראים: דוד מלך ישׂראל חי וקיים! וגם – יוצאים ברקידה… מן הסתם אין הדבר נראה לאותם הבריות!
ונותנים את עינם ביהודי הכשר ובמלווה-מלכה שלו.
ב
ויהי היום – הגיע זמן שהשותפים היו נתונים בסכּנה גדולה.
היה היתה להם קבּלנות גדולה, על כמה וכמה אלפים כּוֹר קמח בשביל החַיִל בסביבה, ובכתב-האמנה, שעשׂו עם המלכות, היה כתוב, לפי סדר העולם, שחור על-גבי לבן, תנאי ברור ומפורש, שבאם, חס וחלילה, יעברו על תאריך אחד מן ההזמנה, ירד לטמיון הערבון הגדול, והמלכות עוד תקח מן השותפים את בתי-החומה שלהם, עם כלי-הבית וכל המיטלטלין, עד סוס ועגלה; ועוד יש לה רשות, כפי שהיה המנהג לפנים, אותם עצמם לקחת ולכבול בשלשלאות של ברזל ולשלוח לארץ-גזירה, למקום שהפּלפּלים גדלים…
והיה הדבר דוקא לאחר חורף רופף; היתה האדמה שׂרועה – מעורטלת, בלא שלג והזרעים של השיפון נתנדפו – – כלום זה מעט?
יוצאת עוד, מיד לאחר החורף, ומתפשטת שמועה, שהקיר"ה מכין עצמו למלחמה כנגד התוּגר! עולה מחיר השיפון לעילא ולעילא, דוקא! ואינו בנמצא.
פריץ אחד בסביבה, שררה גדול, יש לו דוקא כמה מאות כּוֹר שיפון, ואין להגיע. הוא מסר והודיע, שבאם לא יביאו לו מחיר כפול-שלושה או כפול-ארבעה בעד השיפון, גרש יגרש מן הארמון, ועוד ישלח את הכלבים…
בדבּוּר אחד – סכנת נפשות: בדיל הדל להיות, ועוד להטלטל בכף-הקלע… מילא הרי יהודי רגיל בצרות, בסכנת נפשות, והרי לכך יש בטחון… יושב לו מוצאי-שבת-קודש השותף הלמדן בשטיבּ"ל ושומע ומספר מעשׂיות על הליאַדאי. והשותף – היהודי הירא- שמים הפשוט – ממתין למלווה-מלכה, ולאורחים, ומהלך לו כּך הלוֹך וחזוֹר על-פני החדר, ומפזם לו את הפזמונים אליהו…
הוא מהלך ומפזם פזמוני אליהו, ופתאום הוא שומע דפיקה ושעטה על-פני הכביש ברחוב; השמשות מצטלצלות: פרש דוהר מתקרב אל הבית.
מה פשר הדבר? פרש מן הגדוד? עכשיו? לפני מלווה-מלכה? רגע כמימרא – הפרש כבר הגיע לפני הבית. וכבר הוא קופץ מעל הסוס, קושרו ברצועת-הרסן אל הכלונס שלפני הבית, וכבר הוא פותח את הדלת – אשתו של השותף דנן כבר מדברת אליו.
הוא עצמו, קודם מלווה-מלכה, אינו זז ממקומו.
מתברר: אין זה מן הגדוד – זהו רץ שבא מפריץ. באמת מאותו שׂררה גדול שיש לו שיפון – מכתב שלח בחפיזות גדולה. והמכתב הוא ישועה מן השמים: באשר בכן, הפריץ נקרא פתאום לוינא, תכף ומיד לבוא אל המלכות, בחצי הלילה מוכרח הוא לצאת לדרך, נו – וחסר לו להוצאות הדרך (פריצים לעולם אין להם פרוטה במזומנים). על-כן, באם “יוֹש” (יוסף היה שמו, מילא: יוסף – יוֹסל, יוֹש…) באם יוֹש יבוא תוך-כדי-דבּוּר עם מזומנים, הרי הוא מקבּל את השיפון בחצי-חנם. מקח, שאין שומעים על שכמותו אפילו בזוֹל הגדול ביותר.
קראה האשה את המכתב בחדר הראשון, והריהי רצה עם הבשׂׂורה אל בעלה, וברוּצה אל החדר השני, היא צועקת אל תוך המטבח אל המשרת, שירתום מהר סוסים ועגלה, וקוראה:
– שומע אתה, בעלי!
אבל הבעל אינו רוצה לשמוע.
והריהי צועקת ומכריזה על הבשׂורה בקול:
– חושה, בעלי, סע!
להד"ם! היהודי דנן אינו רוצה לנסוע קודם המלווה-מלכה. הוא לא יבטל לשם מסחר את מצוָתו שלו, לא יעבור על נדר!
היהודיה – הדבר הזה מוצא אפילו חן בעיניה; אף-על-פי-כן אומרת היא:
– שוטה שלי, בסך-הכל מרחק של מיל אחד, והסוסים נחו כל השבת… וכאן רק מגרדין עכשיו את הדגים, לא חזרו עדיין מן השוחט… עוד תחזור, אם ירצה השם, בעוד מועד… ואם תאחר במקצת?
משיב הבעל יוסף, שקודם מלווה-מלכה אין הוא עושׂה עסקים. אומרת היא, שתשלח לקרוא לשותף. יהודי כשר, למדן, יאמר הוא… וקודם שהיא מסיימת דבּוּרה – אצבע אלקים! השותף החסיד בא דוקא אל המלווה-מלכה.
שומע הוא, הלמדן-החסיד, במה הדברים אמורים, והוא צוחק! – פי, אומר הוא, לדחות, בידים ישועה משמו יתברך? וגם – דבר האָבֵד, ונס כזה! משוגע, על שׂונאינו!
מתחילים להתאסף אורחים. והם מחרים-מחזיקים אחריו: – רואים בעליל, מן השמים! נעשׂה היהודי הפשוט בטל ומבוטל בפני האורחים הנכבדים, והעיקר בפני השותף הירא-שמים, החסיד והלמדן הגדול; בפרט שהוא מכריז עוד ומודיע, שהוא עצמו נוסע עמו.
בינתים עוברת העגלה לפני פתח הבית ונשמע צליף השוט. המצליף קופץ ויורד, מתקן את מקום-המושב; החסיד קופץ ועולה וכבר הוא יושב. היהודי הכשר, הפשוט, מטפס ועולה אף הוא – אומרים לרץ שיקדים וירכב לפניהם, והריהו רוכב. מהדהדים שוב ברחוב פעמיו של הסוס. קופץ ועולה המצליף על הדוכן, עוד פעם צליף בשוט, בני-הבית עם כמה האורחים שכבר באו קוראים: בשעה מוצלחת! העגלה זזה. היהודי הפשוט – השותף – מרכין את ראשו. צובטו משהו בלב, איזו נבואה רעה נבּא לו הלב, אך הוא מתבייש לגלות לפני הלמדן, – והוא נאנח ושותק.
האורחים ובני-הבית חזרו אל הבית לזמר זמירות….
ג
נביא-שקר גמור לבו של היהודי הפשוט לא היה…
יצוֹא יצאו לדרך בליל-ירח, כוכבים כחול ים. אך כיוָן שהיתה העיר מאחריהם, נתכסו השמים עננים. אפלה ירדה, אפלה גוברת והולכת.
הפרש נעלם כבר מזמן; סוס-של-פריצים! שעטת הסוס נשמעת עוד רגע – ונעלמת. בינתים האפלה מתגברת, מתחילה נושבת רוח צפונית, ומרדפת ומביאה עננים חדשים. הכוכבים כבים, בזה אחר זה, כפנסים קטנים של ילדי החדר, הכבים ברוח. משתררת חשכה, מאבּדים את הדרך, באים ונכנסים לתוך איזה יער, ובדרך זוֹ אין צריך להיות יער כלל; מהיכן הגיע לכאן יער?
בינתים מאבּד הבחור המצליף את השוט; והוא קופץ ויורד לחפשׂ את השוט; הסוסים מתנהלים הלאה, המצליף אינו חוזר.
קוראים אליו, הוא אינו עונה. היהודי הפשוט, מסכן, יושב מבוהל ומתעלף-למחצה מתוך פחד; החסיד קופץ ויורד לחפשׂ את הבחור, ואף הוא נעלם בחושך. היהודי הפשוט קרוב כבר לגמרי להתעלפות; אבל הוא מתגבר, קם ממקומו, זוחל ועולה על המושב, בוהה בעינים אל תוך החשכה – אינו רואה. רוצה הוא לצעוק, ואינו יכול, מגודל הפחד, להוציא קול.
בינתים נתקלים הסוסים ביצול כנגד אילן; היצול מתבקע, העגלה מתהפכת. היהודי נופל מתוך העגלה – למזלו – על גבעה של עשב. הסוסים משחררים עצמם מן האילן, ובורחים, מטורפים מחמת פחד, רצים לפניהם… מהדהדים רגע קולות השעטה, האופנים, ונשקעים גם הם בחושך. והיהודי הפשוט קם אחד ויחיד בחשכה, בשארית כוחו הוא מוציא קול מתוך גרונו, צועק; אין קול ואין עונה. הרוח תופס את הצעקה ומפורר אותה, ומפזר אותה, והיא נבלעת בקולות שריקה.
מה יעשׂה, מסכן, היהודי? ביער האפל אחד ויחיד הוא; מי יודע אילו חיות רעות שוכנות ביער הזה; בתוך שריקת הרוח, נדמה לו, מנהמות הן, החיות…
והוא מוסר את נשמתו בידי בורא העולם: עשׂה בי כרצונך,
– והוא מתחיל אומר בלחש ודוּי. מכין לבבו היהודי.
והרוח רועשת, אין הוא שומע את קולו שלו, את ודוּיו שלו. הכל רועש, שורק, סוחף את העצים ואת הענפים.
אך הנה – מבין הענפים הסחופים ומקורעים מבריק פתאום ברק. לרגע-כמימרא מתגלה אור…
מילא, ותחי נפשו! הרי מן השׂכל הוא, שיש כאן בקרבת מקום בית! הענפים חזרו ונתחברו שוב, השתרגו בחשכה… מתחיל הוא להלך אל המקום, שמשם נתגלה האור… והוא הלך, הלך, עד שהמקום עזר לו, והוא הגיע אל בית עם חלון מואר. יהא שמו מהוּלל ומבורך!
אף-על-פי-כן, לגשת מיד לחפשׂ פתח – מתיירא הוא. מי יודע: בית בתוך היער, אפשר שיהו שם גזלנים, אפשר שיהו שם אותם הבריות, ישמרנו השם ויצילנו… הוא רק יציץ בחלון… והוא רובץ על ארבעתיו, זוחל בחשאי ולאט אל החלון המואר, מתרומם, לאט ובנקיפת-לב גדולה, ועומד; מטה עצמו אל החלון, ומביט פנימה, ורואה מה שאספר לכם בפרק הבא.
ד
חדר גדול נראה לו, והיה יכול להשבע, חדרו שלו: באמצע החדר עומד שולחן, בדיוק כמו אצלו למלווה-מלכה. בדיוּק מַפה כזאת; ובדיוּק, כחוט השׂערה, כלים כאלה: כסף, זהב וזכוכית צבעונית. וצלחות כאלה, כמו אצל אשתו שלו, בצלחות אותם המאכלים עצמם… ובדיוק כל-כך הרבה נרות: הן על השולחן בפמוטות של כסף, והן מסביב על הקירות בנברשות-כסף. והפמוטות שלו הם, והנברשות, כמות שהם – מכיר הוא אותם.
האם אין זה חלום? והוא צובט עצמו בזקן, מושך באוזן, נושך באצבע, לא, אין זה חלום!
וליד השולחן, פונה אליו מאחורי החלון בגבו, יושב יהודי, דומה, – הוא עצמו! שכמו העקומה שלו.
רבונו של עולם. חלום, או כשוּף, או סתם כך אחיזת-עינים?! איך שלא יהיה, הוא מוכרח להכנס. בין כך ובין כך, יהודי יושב, שולחן למלווה-מלכה ערוך; הוא ילך, לקיים את המצוָה. והוא מתגבר על הפחד, בקושי הוא עוקר רגליו ממקומן והולך מסביב לבית, מגשש ומוצא מן הצד האחר, בדיוק ממול החלון, פתח! הוא פותח את הדלת ביד רועדת, רואה את היהודי פנים אל פנים, אין תלויה שם מראָה, הוא רואה את היהודי בחוש ממש, והיהודי הוא הוא עצמו: הזקן והפאות שלו, גביניו שלו, עיניו שלו, לחייו שלו, והיארמולק“א עם הקאפטא”ן שלו הם…
הוא עצמו הוא.
והיהודי, כלומר, הוא עצמו, יושב ומביט אליו בעינים דוממות, אך מלאות תוכחה של רחמים; כמי שאומר: מה עשׂית לי, כלומר, מה עשית לעצמך? מה עלה בדעתך לעשׂות כן?
רוצה הוא לשאול: מה? ושוב אינו יכול להוציא קול מגרונו,
אך הלב אומר לו: ביטלת מלווה-מלכה, עברת על נדר…
ולאחר שהלב אומר לו כך, מאבּדים פתאום הכלים על השולחן את זהרם ונעשׂים כמו עמומים; והנרות שבתוך הפמוטות והנברשות נעשׂים כהים יותר ויותר, ומיד הם שחורים באמת – נרות שחורים דולקים! והיהודי, כלומר, הוא עצמו, יחד עם השולחן, עם המאכלים, עם הכלים, עם הפמוטות, מתחילים כולם יחד לשקוע לאט לאט אל תוך הרצפה… שלהבות-הנר השחורות בפמוטות ובנברשות מתחילות לעשן ומעשנות יותר ויותר. וכשהשולחן עם כל מה שמסביב כבר משוקע עד לשטח העליון של דף החלון, והיהודי, כלומר, הוא עצמו בדמות ההוא, כבר ירד בזקנו וכבר הגיעה השקיעה עד לשׂפתים, קפצו פתאום השלהבות כולן בבת-אחת וכבו…
מלחש לו פתאום הלב ליהודי: תפוס משהו וברך ברכה, קיים מלווה-מלכה! והוא שולח ידו, ותופס, קודם שהשולחן שוקע ונבלע, פרי מעל צלחת, מברך “בורא פרי העץ”; נגיסה, ובליעה, ומשמיע צעקה: דוד מלך ישראל חי וקיים!
ודבר זה הועיל!
כהרף-עין הכול נעלם: הדמות, השולחן, הבית, היער, – אחד ויחיד עומד הוא הרחק מחוץ לעיר, באיזה כר-דשא… ותוך כדי דבּוּר תופסת אותו מאחור איזו יד; מגביהה אותו, נושׂאת אותו באויר, כלפי העיר נושׂאים אותו, ומורידים אותו לפני פתח ביתו.
ה
עומד היהודי מבולבל מאחורי דלת ביתו הוא, ואינו מאמין למראה עיניו.
שומע הוא מבפנים, האורחים מזמרים זמירות, וכבר הוא מתחיל מאמין, – אפשר שכל זה ארך מעט כל-כך? אבל הוא שומע, שהפלונית שלו אומרת במטבח:
– כבר הכל מוכן, – מה הוא מתמהמה, מסכן?! מי יודע, מה נתרחש עמו, מסכן?
מהרהר הוא: מה היא אשמה, עלובה זו? והוא פותח את הדלת ונכנס.
רואה הוא, שום אדם אינו תמה.
האשה ראתה אותו ומחייכת.
שואל הוא: היכן השותף?
אומרים: איננו!
“לא היה כלל?” – לא! – ודאי, כמו תמיד, בשטיב"ל.
והאשה אומרת לו: טול ידים! וקוראה תכף לצד המטבח; היא מצוָה, שהבחור-המשרת יכניס את החמיצה…
דבר זה מבין הוא עוד פחות:
– הבחור בבית הוא?
– אלא היכן?
– והסוסים?
– עומדים באוּרוָה. וכי היכן יהיו? אינך שומע את צהילתם?
הוא שומע!
הוא שומע אפילו, איך הפרסות דופקות ברצפה; האוּרוָה לא רחוקה היא מן הבית. –
מבין הוא כבר, שכל זה היה מעשׂה-להכעיס מצד אותם הבריות, שבברכת “בורא פרי העץ” ובקריאת “דוד מלך ישראל חי וקיים” הציל את עצמו מידיהם. – והוא נושׂא את כפיו בשבח ובהודיה להשם יתברך…
ובשעה שהוא משבח ומודה כך לבורא בחשאי, נשמעים שוב פעמי-סוס מצד הרחוב, מהדהד שוב הכביש; פרש מתקרב חיש אל הבית. והנה כבר הוא כאן, קופץ ויורד, בא נכנס, – חייל הוא, לא שליח – קיראַסי"ר.
וכשהוא מחזיק את מתג הסוס מעבר לסף, הוא מוסר נייר: זו היתה פקודה מאת הגנרא"ל.
וכך כתב הגנרא"ל:
“היות והחַיִל עובר לוינא, מתבטלת ההזמנה, אין צורך בשיפון”.
מבינים אתם כבר בעצמכם. מה מלווה-מלכה היתה זו!
פדיון שבויים
מאתיצחק ליבוש פרץ
יופי, סבורים אתם, המצאתם אתם, הדורות הקודמים לא ידעו כלל יופי מהו? טעות בידכם! יודעים היו מאז ומעולם, שהעולם הזה אף הוא עולם הוא, אבל לא כל אדם זוכה לשני עולמות, ונסיון גדול הוא; ממש בחינת הולך בחלקלקות…
הנה היה לפנים אחד צֶמַח, אדם צעיר עוד ביותר, וקבּל ירוּשה גדולה – והיה באמת נוהג ביתו – הלואי על כל ישראל! ארמון בנה לו, דירות מצוּירות, רהיטים כדרך הפריצים, בסמו"ט ובמשי מרופּדים. רצפות, כמראות אודם, מבהיקות ומסנוורות את העינים! ונברשות תלויות של אלגביש, ופמוטות מפותלים מעשׂה-אמנות על הקירות, ומזוזות על הדלתות בנרתיקים של כסף, של כסף אמיתי, עם קשוּטים של זהב… וסוכּה הקים לעצמו מחוטבת, אומרים היו: מעצי-כופר. סביב על הקירות – יריעות מרוקמות ועליהן תלויים אתרוגים, לולבים, רמונים… וכל שנה, לכבוד יום-טוב, טריים. בית - גן-עדן. ואשה היתה לו יפהפיה אמיתית, יפת-תואר, דיוקן שראוי לציירוֹ… אבל גם את העולם הבא לא שכחו: היה לה ליפת-התואר חדר גדול מיוחד לה, חדר-המראות היה נקרא: מראות גדולות מלוטשות סביב על כל הקירות, ובחדר עמדו אופנים לטויה, ומסגרות לסריגה ורקימה; מכנסת היא אצלה בחדר, כמה שעות ביום, חוץ משבת וימים-טובים, את היתומות שבעיירה ומלמדת לטווֹת בצמר ובפשתן, לסרוג, ולרקום בכסף ובזהב. יש לה לכך יד ברוכה, בריה נפלאה היתה, ועם זה חכמה נפלאה וצנועה אמיתית, והיתה אגב למוּד-המלאכה גם מדריכה אותן, מדבּרת אליהן דברי נחמה ודברי חכמה, איך צריכה בת ישׂראל להתנהג, וכדומה. זו היתה מצוָתה שלה. ובעלה, זה האיש צמח, היתה לו מצוָתו שלו: בפולין-של-הכתר היה זמן של תוהו ובוהו, מלך אחד שוּלח, והשני – עדיין לא הוּמלך, ובין מלכא למלכא הרי “איש הישר בעיניו” - כל קורת-מחסום גבול היא, כל אחוזה – מלכות לעצמה, וכל פריץ קיסר, שהיה לו חַיּל משלו ובורות-כלא משלו. ואין חסרים, מן הסתם, פריצים רעים. והם מתפרצים ומתפרעים – והקצף יצא, כפי סדר העולם, על זרע אברהם יצחק ויעקב… וסבלו יושבי-הכפרים, החוכרים והפונדקאים. על דבּוּר שלא לרצון – מלקוּת, על תשלום שלא נפרע בזמנו – תפיסה, שׂמו רגלים בסַד והשליכו לתוך מערה רטובה, יחד עם האשה והילדים… והיה צמח זה מתעסק בפדיון שבויים והיה נוסע בכפרים הללו עם נרתיק גדול מלא אדרכמונים והיה פודה.
פעם אחת, בימות-החורף היה הדבר, שלג רב ירד, בא בבהלה אל הגביר צמח מלמד אחד מכפר, שבו היה משמש מלמד-תינוקות אצל הפונדקי, וכל עוד נשמתו בוֹ מרוב פחד, עיניו בולטות ויוצאות אצלו מתחת למצחו וקצף על שׂפתיו, מספר הוא, שהיום לפנות בוקר התנפלו אנשי הפריץ על הפונדקי, נתנו רגליו בסד ולקחו אותו עם אשתו וכל בני-הבית, והוליכו אותם והשליכו אל התפיסה, והוא עצמו, המלמד, בדוחק רק ברח והציל את נפשו; גם אותו ביקשו לקחת, אך הוא שבּר שמשה בחלון אחד, קפץ החוצה וברח דרך היער. אכּר אחד השליך אחריו כּלונס-של-עגלה, ברגל פגע בו, והנה הרגל עדיין הדם מנטף ממנה… שולחים וקוראים לו לרופא בשביל המלמד, וצמח מצווה לרתום את הסוסים לעגלת-החורף, מכנס עצמו לתוך פרוַת-הבּוֹנים, אינו שוכח ליטול עמו נרתיק מלא אדרכמוֹנים, אומר תפלה קצרה קודם יציאתו לדרך ונוסע… מה סבור הוא, צמח? הפונדקי לא שילם תשלום אחד! הוא בא ונכנס אל הפריץ – להכּנס מניחים לו, הרי הוא צמח הוא, ויש לו עסקים עם הפריץ – –להאריך הרבה אינו רוצה, הפונדקי עם בני הבית עלולים לקפוא בתפיסה, הקור מלהט, שמשות החלון מצוּירות לבן! שואל הוא רק: יאַסנ“י פּאַני”ה1, כמה מגיע מן הפונדקי?
מחייך הפריץ מתחת לשׂפמו ושלהבות רעות מתפתלות בעינים: אין מגיע לו מן הפונדקי ולא כלום… בגלל חוב היה משליך אותו אל בור התפיסה? נופל בו בצמח לבבו, שואל הוא: יאַסנ“י פּאַני”ה, הוא פגע בכבודך, הוציא דבּוּר רע מפיו?
– אילו כך, כבר מזמן היה תלוי!
אלא מה, יאַסנ“י פּאַני”ה, אלא מה? - והלב דופק אצלו, אצל צמח, כמו אצל גזלן.
– שום דבר לא, – אומר הפריץ. – אך יודע אני, שיש לכם תורה גדולה עם תרי"ג מצווֹת, ואת כולן אין אתם יכולים לקיים, ובוחר לו כל יהודי מצוָה אחת, מצוָה שלו, שעליה הוא מוכן למסור את נפשו, וספּרו לי שאתה נטלת על עצמך פדיון שבויים, ויש לך אשה יפהפיה, יפת-תואר אמיתית, יפה יותר מכל הפריצות. ורוצה אני, שתקיים פדיון שבויים… בעד שעה אחת יחוּד עם אשתך! – אָנוֹס לא אאנוס אותה.
נושׂא צמח רגליו ובורח, ושוכח את עגלת-החורף והולך ברגל. הוא רץ ועובר לפני התפיסה של הפריץ, מהלכים אכּרים עם מגלים זקופים מסביב לתפיסה למשמר, ומתוך התפיסה נשמעת יללה גדולה, ואכּר אחד מעביר את המגל מיד ימינו ליד שׂמאלו ומנגב לו בשרווּל הימני את העינים. “פּאַני”ה2 צמח, אומר הוא, רחמנות גדולה, תינוק אחד כבר מת מקור"….
תופסים הדברים את צמח בלבו, והוא רץ בחזרה אל הפריץ: אם לא לאנוס, הרי הוא בידיו של הקדוש ברוך הוא – ועגלת-החורף עודה רתומה. תופס הפריץ ומתעטף במעיל-פּרוָה של דוב רץ ויוצא, צמח נגרר אחריו, הפריץ כבר יושב בראש, תופס לו לצמח, העומד מהסס, במתניו מגביהו כתינוק ומושיבו על ידו, וחובט לו למצליף בגבּו: סע! והסוסים, שהספיקו להצטנן, עוקרים רגליהם בבת-אחת והכול נעלמים בתוך אבק של שלג, כאילו שדים היו טסים…
משהגיעו, מכניס צמח את הפריץ לחדר מיוחד, והולך על-פני הפרוזדור אל חדרה של אשתו. נמצאת הדלת פתוחה, עומדת האשה בין היתומות ומדבּרת עמהן דבּוּרים נלבּבים ומלמדת אותן. קורא הוא לה שתצא אליו, ומספר לה בבכיה גדולה ובכאב-לב גדול מה שאירע ומרמז לה על החדר, שבו הפריץ ממתין לה. וקודם שהוא שומע את התשובה, הוא מרגיש פתאום, לא עליכם, חלשוּת, נופל על הכסא ונשאר מוטל מתעלף… וכשהוא מתעורר, אין הוא מבין מה אירע כאן, מה הוא יושב בפרוזדור על כסא והוא כל-כך חלוש ושטוף זיעה.
והוא פוקח עינים ואזנים, ושומע את קולו של הפריץ מתוך חדר אחד. והוא נזכּר הכול בבת-אחת, קופץ ממקומו, רץ ונגש אל הדלת, הדלת סגורה; והוא מתכופף, מביט מבעד לחור המנעול, ורואה, איך שהיא יושבת על הספה, הוא על-ידה בכורסה, על השולחן - כבּוּד, הוא מחזיק את ידיה שלה בידיו שלו, והנה הוא מקרב את ידיה אל פיו. - אוחזו, את צמח, מורא, מתחיל הוא לרוץ על-פני הפרוזדור. הוא רץ ועובר לפני החדר שבו הנערות יושבות, והנה הדלת פתוחה, והוא רואה, שאשתו יושבת בין הנערות מלמדת אותן, ופניה מאירים בחכמה וצניעות - מה כאן? אחיזת עינים? והוא רץ בחזרה אל חור המנעול בחדר ההוא, יושבת היא כבר כפופה ונטויה אל הפריץ, ראשה שלה על כתפו שלו, והוא חובק אותה ומקרב את עיניו שכוּרוֹת-התאוָה אל פניה החיורים, שׂפמו אל שׂפתיה, שוב תוקפת את צמח אימה, והוא רץ אל החדר ההוא, אשתו אף-על-פי-כן נמצאת בין הנערות, הוא רואה אותה פנים אל פנים, והוא שומע את קולה ושותה בצמא את דבריה המחוּכּמים:
– בת ישראל – מלמדת היא את היתומות – חייבת להיות טהורה, כמו אלגביש, כמו ספר תורה.
אבל שומע הוא רעש הבא מן החדר ההוא, והחלחלה אוחזתו ומטילה אותו לשם. היא יושבת כבר כולה על ברכיו, חובקת בזרועות צחורות ומעורטלות את צוָארו האדום ופה מתקרב אל פה, שפתים – לשפתים, והנשיקות מצלצלות… תוקפו הדבר כמו שגעון, והוא רץ בחזרה, וכבר בדרך ריצתו הוא שומע את קולה הערב ־ הצלצלני מתוך החדר הגדול:
– בת ישׂראל צריכה להיות שקטה ותמימה, כיונה תמה, וטהורה, כמו מראָה בלא נשימה-של-הבל…
מתבלבל בו, בצמח המסכן, מוחו, נופל הוא, שטוּף-זיעה על הכסא וחושיו ניטלים ממנו לגמרי…
וכשהשעה של יחוּד חלפה, הוא מתעורר מעצמו. הפריץ יוצא מן הפרוזדור, הוא רואה רק את ערפו האדום בפתח, כשהוא נעלם, והוא נזכר הכול, רוצה לקפוץ ממקומו, אבל אותו רגע באה אשתו, קורנת מתיקות וצניעות, ויוצאת מחדר-המראות נגשת אליו בלאט, מניחה ידה על מצחו ואומרת אליו:
– בזכותו של פדיון שבויים!
משיב הוא לה:
זכות זה, שאת מלמדת את היתומות…
הוא הבין, שהיתה בזה סייעתא דשמַיא – אחיזת-עינים ירדה על הפריץ הבעל-תאוָה.
הזווּג או שׂרה בת טובים
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
והמעשׂה הזה, שאספר לכם עכשיו, הוא מעשׂה מופלא ונפלא, וגם – אמת גמורה. אין הוא מודפס בשום ספר, ובשום פנקס-של-קהילה אינו רשום; הוא בא לי בקבלה איש מפי איש, ומקורו ממקום גדול…
והתרחש נתרחש המעשׂה לפני עידן ועידנים, בזמן שעדיין לא היו כל כך הרבה ערים וכפרים; עולם מלא יערות, “יער יוצא, יער נכנס”. וקרה הדבר במוֹרביה המדינה; קהילה יהודית רחוקה ונדירה, משפחות משפחות פזורות בכפרים, מפוזרות ביערים, בלא תורה, בלא תפילה בצבּוּר, חוץ מימים נוראים, זמן שנוסעים מגדול ועד קטן אל הערים הרחוקות.
יושב לו בימים ההם יהודי חלבן אצל גראף בכפר אחד; פרנסה יש לו בשפע… חמש מאות פרות הוא חולב של הגראף; שלו עצמו גם-כן קצת. ויש לו מרתף מלא חמאה וגבינה, עלית- גג מלאה תבואות, פשתן ועורות, ותיק-השטרות בכיס-החזה מתעבה והולך, והצרור אצל החלבנית לחוד, ובן גדל אצלם בריא, הגון, כאילן צעיר ביער.
ואף-על-פי-כן, פעם אחת בליל-חורף, יושב החלבן לאור נר-של-שעוָה ליד השולחן על החשבונות, וקצה הזקן המכסיף בין שניו, המצח מקומט, כמו מדאגה קשה, ומביט בעינים מעורפלות אל תוך החלון…
– אתה חוטא, בעלי! – מעוררת אותו מן ההרהורים קולה של החלבנית. מן החדר השני נכנסה, בבנה הישן הסתכּלה שם, ופניה קורנים.
– שומע אתה, התכופפתי מעליו… הלחיים מסתמקות, בדומה לזוהר השחר, והנשימה שקטה ושליוָה, וריחה כריח התפוחים הרעננים…
– זו היא באמת דאגתי, – משיב החלבן. – דרים אנו בכפר, הרחק מקהילה יהודית, ושנים עוברות, שנים חולפות, מהיכן נקח שדוּך בשביל בננו. היאך נאָרס לו כלה?
– השם יעזור, – מנחמת החלבנית, – גם עד עכשיו לא עזב אותנו…
– הנה זהו הדבר, – אומר החלבן, – לעזרת השם יתברך צריכים אנו, ומה זכות יש לנו? יודע ספר אין אני, ללמוד איני לומד, בין יהודים אין אנו דרים, רק מצוָה אחת יכולים אנו לקיים, – הכנסת אורחים שם המצוָה הזאת – וראי! הוא מרמז לה במבט-עינו אל החלון – הנה ירד שלג מן השמים, שלג רב, וטשטש את השבילים, וכיסה את הדרכים, וימים ואפשר גם שבועות, לא יעבור אורח את סף הבית… והוא קם, ויוצא החוצה, לראות מה נעשׂה שם. היא מתחילה להציע את המטות, אבל הוא משתהה יותר מדי; תוקפת אותה תוגה, והיא מניחה את כלי-המטה נגשת אל החלון ותופפת באצבעותיה העבעבוֹת בשמשה, שישמע בעלה שבחוץ. אבל השמשה כּפוּרה, ואין הצלצול נענה בה צלול; תופסת היא ומתעטפת בסוּדר, ויוצאת אחרי בעלה לפני הפתח ורואה היא כי בעלה, שאינו שומע את צעדיה ואינו חוזר לאחוריו, עומד ומביט אל הדרך היוצאת מן היער.
והיא מביטה, תמהה, למקום שהוא מביט. ורואים הם שניהם יחדיו, איך על-פני הדרך המושלגת של היער מהלכת דמות של אשה, בצניף גבוה, ובסוּדר תוּרכּי. והסוּדר אינו מוטל על הכתפים אלא לנוי, כאילו הלילה ליל-קיץ נעים; לא מעוטפת היא בסוּדר, חפשיות מתנפנפות כנפותיו שלו מימין ומשׂמאל, כאילו כנפים הן לה… ואין היא מהלכת בתוך השלג, אלא מרחפת מעל לשלג, רגל אינה נתקעת, אינה מניחה סימן-טביעה.
מביטים הם כך שניהם משתוממים, עד שהדמות באה ונגשת אליהם ושואלת אותם, אם אין היא יכולה לנוח שעה אצלם בבית…
מתאוששים במקצת הבעל ואשתו, מציצים זה בפניה של זו, מובילים בשׂמחה רבה את האשה האורחת המופלאה אל הבית, השם יתברך זימן להם אורח! ורוצים להעיר את המשרת ולצווֹת לו לעשות כוס חמין; והחלבּנית ממהרת אל המזווה ופותחת אותו לרוָחה ורוצה להוציא מן הטוב והמיטב לאכילה ולשתיה, ומעשׂה-מרקחת, ויי"ש מתוק במקצת. אבל האורחת המופלאה אומרת: לא! היא לא תטעם כלוּם, לא משקה ולא מאכל, אינה צריכה כלל, רק להנפש רוצה היא מעט, היא הולכת בשליחות נחוצה…
נכנעת החלבנית, מדליקה עוד נר-של-שעוָה, מוליכה את האורחת לחדר מיוחד; מרמזת לה על מטה גדולה, כלי-מטה לבנים כשלג, כרים של פלוּמה, כסת קלה וחמה..ואם אינה רוצה לא לאכול, לא לשתות, תישן לה בשלום.
אבל לישוֹן, אומרת הדמות, לא תישן, רק תנוח מעט, משום שיש לה עוד שליחות רחוקה. וכשרוצה החלבנית להניחה בחדר, היא מעכבת אותה ושואלת, כמה מגיע בעד החדר, משום שהלוֹך היא תלך מכאן בחשאי, ואינה רוצה להעיר שום אדם, ולפיכך מבקשת היא להשאיר כסף.
נרתעת החלבנית לאחור, מאד נעלבת: כסף אין היא מקבלת, בשום פנים לא… זו היא המצוָה היחידה, שהם יכולים לקיים בכפר; הרי רק בזכות זוֹ עוזר להם השם, והוא עתיד – מוסיפה היא בבטחון גדול – לעזור גם להבא!
מתחייכת הדמות ושואלת:
– וכי חסר לכם משהו? וכי יש לכם עוד בקשה להקדוש- ברוך-הוא?
– חס ושלום!…
הרינו, ברוך השם, אני ובעלי, בקו הבריאות, ובננו שיחיה, בוַדאי, ופרנסה, ברוך-השם, בשפע… הענין הוא רק בנוגע לזווּג…
והיא מספרת על בנה, שבקרוב תמלאינה לו שבע-עשׂרה שנה. וגרים בכפר, ולקהילה רחוק…
– ומה אתם עושׂים לכך?
– מקוים לאלהים, מתפללים לשמו יתברך… הבעל בלשונו שלו, היא בלשונה שלה… כל התפלות מתפללת היא, כל התחינות יודעת היא על-פה כמעט, כל תחינותיה הנלבבות, המתוקות, של שׂרה בת טובים… אך אחת, העיקר, כבר לחלחה בדמעותיה, את התחינה לזווּג…
– השם יעזור, – מחייכת הדמות… – אני בטוחה, מחייכת היא… וסימן לדבר, כסף בעד החדר אין את רוצה, הריני נותנת לך מתנה בשביל כלתו של בנך…
כך היא אומרת, ומוציאה אגב כך מתחת לסוּדר התוּרכּי את המתנה: זוג אנפּיליות של זהב מרוקמות פנינים… מתנוצצים ניצוצות בעיניה של החלבנית, דוחקת לה הדמות את האנפּיליות לתוך ידה ואומרת:
– “מתנה מאת שׂרה בת טובים”, ונעלמת…
וכשקצרה רוחו של החלבן לחכות לה לאשתו, דפק על הדלת, וכשלא קבּל תשובה פתח את הדלת בבהילות, והנה הוא רואה, האשה עומדת לבדה באמצע החדר בפה פתוח ובענים לטושות וזוג אנפּיליות-של-זהב בידה.
ב
אותו זמן עצמו, באותה מדינה עצמה מוֹרביה, אך במרחק מילי-מילין מן החלבן, ומבלי לדעת כלל על החלבן, גר הרחק בתוך יער יהודי אחד, עושה-פּחמים. בקתה בתוך היער ותנור-שׂריפה שכר לו, גם כן אצל גראף, אך היהודי הזה עני היה ופרנסה קשה היתה לו: לצבּוֹר את המפל מן העצים, בקיץ – ענפים שנתייבשו, בחורף – קלפּה שנבקעה מחמת הקור, ואחרי כל סערה – מה שקיצץ הרעם ומה שתלשה הרוח, ולשׂאת אל התנור ולשׂרוף לפחמים – והריהו חוזר לפנות ערב אל ביתו עייף, שחור… אבל זימן לו השם יתברך בת קטנה מתוקה (היהודי אלמן היה), והיא באה לקראתו בשׂמחה, ועוזרת לו להתרחץ ולהחליף בגדיו, ומגישה לו לאכול ולשתות ומצעת לו יפה את משכבו…
ואם אין הוא יכול להרדם, – ואכן, מזמן שנעשׂה אלמן, יארע כדבר הזה לעתים תכופות ביותר, – מציתה היא קיסם, או, כשהלילות בהירים, היא מתייצבת כנגד הלבנה ליד האשנב, וקוראה בקול רם את הספרים “הקדושים” שלה בעברי-טייט"ש, אמה שלה לימדה אותה, את הספרים בירושה הניחה לה: צאינה וראינה, קב הישר, תחינות של שׂרה בת טובים… וקוראה היא בקול… והוא, יהודי פשוט, מקשיב ומאזין, עד שהעינים נעצמות אצלו, ונדמה לו, שההיא קוראה, האם קוראה, והוא נרדם שקט ושליו, מנוּענע מן הקול הערב ומן המלים הקדושות…
מזדמנת לידה פעם תחינה רכה ונלבבת מאד, תחינה שאומרת אם, כשהיא מתפללת לפני השם יתברך בענין זווּג בשביל בתה:
"ושלח, אל טוב ומיטיב, בשביל בתי הטובה והיקרה זווּג טוב, זווּג כשר״… מתחילה הנערה להבין, במה הדברים אמורים, והיא מפסיקה ורוצה תחינה אחרת להתחיל, אך האב מתחנן: – לא בתי שלי, לא… הלאה קראי… שׂימי את המלים הקדושות בפי, תני לי להתפלל לאלהים בשבילך… לב יש לי, בתי שלי, מלא, אבל, יהודי פשוט אני, אין מלים בפי…
אנוסה היא לציית וקוראה הלאה והאלה. כשמן ריחני משתפכת התחינה. מזמן כבר נרדם האב – היא אינה מרגישה בכך, הוא נוחר – היא אינה שומעת וקוראת… ופתאום מתעוררת כמיהה לא-מובנת בלבבה של הנערה, הנשמה היתוּמה מתגעגעת על משהו… דופק-דופק הלבב הקטן, מתלחלחות ומתכסות דוק-ערפל העינים הטהורות, עיני־ילדוּת תכולות, והקול הרפה מרתת ומרתת ומתרווח מדמעות חבויות…
ובאמצע – נפתחת הדלת, ובפתח מתגלה דמות מופלאה… בצניף גבוה ובסוּדר תּוּרכּי, העינים מאירות בחסד
ובנעימות כל-כך, שקלסתר הפנים המצומק קורן.
–אבא! – רוצה היא להעיר את האב. אבל הזקנה שׂמה את האצבעות על שׂפתותיה, משתתקת הנערה, והיא נצבת כמו בתוך חלום-של-קסם. והזקנה נגשת אל השולחן ומתיישבת, ושולחת את ידה ומושכת את הנערה אליה אל לבה…
–אל תפחדי, נערה, – אומרת היא, – שׂרה בת טובים אני… תחינותי שלי קראת… והלילה לילה שקט, ושמעתי במקום מנוחתי את קולך המתוק, ובאתי אליך ומתנה הבאתי לך… ומוציאה מתחת לסודר התורכי את המתנה. – ראי, ילדתי היקרה… הנה, קטיפה מגוזזת חתיכה… גזורה כמידתו של נרתיק… וחוטים, בכל הצבעים חוטים של משי, לרקימת התיק… וחוטים, נוסף לכך, גם של כסף, ושל זהב גם כן מעט, וניצוציות לכך, גם כן כסף וזהב… וכך, רואה את, תופרין, בתי, וכך רוקמין… החזיקי את המחט היטב, הריצי את אצבעותיך בזריזות… רואה את, הנה מגן-דויד קטן, והנה עולין ומלבלבין הציצים… רעננים, כמו ביער לעת-הקיץ… נרתיק-של-תפילין תפרי, הכיני מתנה, בשביל המיועד לך, כמו שאמך היקרה נתנה לאביך היקר מתנה…
והזקנה מלמדת, והנערה תופרת ורוקמת… וכשהבוקר מנצנץ, מתעורר האב, הבת יושבת לבדה בבית עם נרתיק-של-תפילין בידה. קטיפה, כסף וזהב…
ג
וכשמלאו לבנו של החלבן שבע־עשׂרה שנה, הושיבו אותו בעגלה ושלחוהו על-פני העולם לבקש לו כלה אל האנפּיליות של שׂרה בת טובים…
נוסע הוא, יער יוצא ויער נכנס, על-פני כפרים וערים, בתולות-כלות כחול וכעפר – ולשום אחת מהן אין האנפיליות מתאימות…
נוסע הוא שנה, נוסע שנתים, אַיּן וָאַיּן, אבדה אמונתו בדבר הזה, חוזר הוא הביתה; הוא יאמר לאבא אמא:
זה היה חלום. רגלים קטנות כל-כך אינן בנמצא…
נוסע הוא הביתה, נוסע ונוסע, ויורד מעל הדרך, ונתעה בתוך יער, אלונים עם אלונים, ענקים ליד ענקים נצבים, לא לצאת ולא לבוא. והוא נעמד; היום יום ששי, והשמש פונה ושוקעת ככדור של אש, יותר ויותר, הערב יורד – והוא עומד “שיר-השירים” לומר, ומתהלך, תוך כדי אמירה, ביער סביב, ונותן דעתו על-כך שלא להתרחק מן העגלה, ומן הסוס הרועה… ובלחש מרשרש, לרוח הערב הקלה, היער הגדול. כאילו אף הוא אומר עמו “שיר-השירים”… ושלוָה יורדת ואפלולית, ופתאום מתלקח בין העצים אשנב, והריהו רץ לשם בשׂמחה ודופק:
– יהודי גר כאן?
– יהודי!
יהודי יוצא מתוך הבקתה, מופיע על הסף.
– שלום עליכם, יהודי!
– שלום עליכם. – משיב הצעיר – אפשר לשבות כאן אצלכם?
– לשבות כן, – משיב בבת־שׂחוק עצֵבה היהודי – אך לאכול אין לי מה…
– לאכול יש לי, – משיב הצעיר – ולשתות גם-כן, – בוא אתי אל העגלה, מכל טוב מוכן…
בעוד שעה, לאחר קבלת שבת, כבר הם יושבים שניהם ליד השולחן אחרי הקדוּש ומזמרים זמירות, ואוכלים…
רואה הצעיר, שמכּל מאכל נוטל הזקן והוא טועם אך משהו, ונושׂא את השאר ומוציא לפני הפתח, וסובר הוא, בשביל עגל או עוף… אם כן הרי לא כל-כך עני הוא, היהודי הזה, מפני מה לא הכין דבר לשבת… אדם צעיר, הריהו שואל.
אומר הזקן: לא, עושׂה-פחמים עני אני… לא עגל, לא עופות יש לי… אך בת מתוקה יש לי, יחפה מהלכת היא, המסכנה, ומתביישת היא יחפה להכנס אל הבית… והריהי יושבת ואוכלת לפני הפתח…
נוטל הצעיר בדפיקת-הלב ומוציא את האנפיליות מתוך חיקו ומוסר אותן לזקן: לך, מדוד אותן לבתך שלך…
ראה, אם הן מתאימות…
בא הזקן בחזרה: - הן מתאימות…
ד
ואצל החלבן העשיר היתה חתונה… הוא השתדך עם עושׂה-הפחמים, ואת החופה בעיר העמידו. וכשהלכו מן החופה, הופיעה פתאום דמוּת, בצניף גבוה, בסוּדר תּוּרכּי, קלסתר-פנים זקן, אך עינים מלאות-חסד וצעירות, ורקדה כנגד החתן והכלה עם חלה ביד…
ולא הכל יודעים היו, מי היא זו…
החוכר
מאתיצחק ליבוש פרץ
פרק ראשון: חוכר קמצן ותפלותיה של אשה
בפולין המדינה, מאחרי צוֹיזמר שעל הווייכּסל, היה חי יהודי חוכר.
והיה החוכר חשוּב גדול אצל הפריץ, והפריץ בעל-נכסים אדיר היה, והגיע הוא, החוכר, לעשירות גדולה.
והיו לו אחוזות עם יער ושׂדה, ועדרי צאן ובקר, ובתים, ובתי-משרפות, וטחנות, של מים ושל רוח;
ומזומנים הרבה מאד, מלבד חובות אצל אחרים…
מילא, כשהשם יתברר נותן לאדם מזל, ודאי שטוב.
אבל היהודי הזה היה נפש גסה, וקמצן גדול, ולא ידע צדקה מהי: לא מיד ליד, לא לקופת ר׳ מאיר בעל-הנס, לא מעות-חטין, לא כלום, – ואינו נותן לאורח לעבור על סף ביתו.
ואשה היתה לו דוקא צנועה וחשובה, והיה מצער אותה כל מיני צער, בעד פרוטה של צדקה, שהיתה נותנת בלא ידיעתו; ענוּיים קשים היה מענה אותה בשל כך.
ילדים טובים היו לו, – כנראה הלכו אחר האם, – ואת הנערים אל החדרים, אל העיר, לא שלח; על הסוסים היה חס. ואצלו בבית לא החזיק מלמד הגון, אלא עוזר-של-מלמד בחצי-חנם, שלימד אותם “עברי” בקושי.
והיה מזה לאשה עוד יותר צער.
והיתה נחנקת ימים תמימים בדמעות שבגרונה. ובלילה היתה מלחלחת בדמעותיה החשאיות את הכרים.
ורק בימים הנוראים, כשהיו באים אל העיר, היתה בעזרת-הנשים שופכת את לבה; שחקים היתה קורעת.
ותפילה יחידה היתה לה על שׂפתיה ובתוך לבה הדואב:
“ירחם השם יתברך על בעלה וישנה את לבו לטובה. שלא יהיה משוקע כל כך בתאוַת העשירות ובתאוַת האכילה והשתיה… שלא ישכח גם את הנשמה. שלא תאבד, חס ושלום, כשיגיע הזמן, בכף הקלע…”
וכך היתה מתפללת:
“עשה, רבונו של עולם, אבינו שבשמים, אבינו הטוב, שיחזור בתשובה בעוד מועד…”
“שיתן צדקה ביד רחבה ומלאה, שיהיה מכניס-אורחים, ויחנך את הילדים בדרכי השם, ויגדל אותם לתורה ולחופה ולמעשׂים טובים…”
מה יותר מזה יכול לעשׂות לבה השבור של אשה?
פרק שני: הלך עני צוחק והחוכר הולך לרחוץ
פעם אחת, יום ששי בצהרים.
יום-קיץ-יקר היה, יום שכולו זהב.
יושב החוכר, עם כל המשפחה, תחת רקיע השמים, בגנה לפני הבית, בסעודת הצהרים. אלון ענק, שענפיו שלוּחים ושטוּחים, עמד בגנה; וערכו בצל האלון את השולחן, ערכו בכל טוב; דגים, בשׂר ופרפראות, עם עוגת-תפוחים; בחצר הפריץ למד להכין שכמותה. ובקבוק תּמד עתיק על השולחן; כיד הגביר.
יושב הוא לו בראש, החוכר, שואב נחת מן האכילה, טועם וחוזר וטועם מן התמד הישן, ומקבל תענוג מן העולם הזה, ממצמץ בשפתותים, – – בא ויוצא פתאום מתוך האילנות שבגן הלך עני אחד, עם הצרור על כתפיו…
מה נושׂא ומביא הלך למכירה? סרטים וקישוּרים, מחטים ומכבנות, וצעצועים בשביל ילדים…
וכיוצא באלה מיני סדקית…
רואה הוא את המשפחה ליד השולחן, והריהו נעצר, מוריד את הצרור מעל גבו, מיישר עצמו מעט – יהודי זקן ושׂב היה, וחלוש, המסכן.
מתחנן הוא, ההלך העני:
–קנו, משהו יהודים, תנו להרויח לשבּת…
רוצה האשה לקום ולגשת אליו; אבל החוכר מטיל בה מבט זועם, והיא נשארת, המסכנה, יושבת במקומה…
– ראו – אומר ההלך – השמש כבר גבוה כל-כך, ואני עדיין אין לי לשבּת לא סימן ולא זכר. –
– לך מכאן! – מגרש אותו החוכר, אגב שתיה…
– תנו לי לפחות – אומר ההלך – משהו לטעום. להשיב את הנפש… לפחות מים טפּה; מלהט כל-כך החום…
בולעת האשה דמעות מלוחות ושותקת. אין הילדים יכולים לראות בצערה של האם ובצרתו של ההלך, והם קמים, ועוזבים את השולחן, מתרחקים אל תוך החורש, והחוכר קופץ ממקומו בחימה גדולה:
– קבצנים-פושטי-יד שׂונא אני, שומע אתה?! מיד אני קורא למשרת, והוא שובר לך עצם מעצמותיך!
מרים ההלך את הצרור וחוזר ומשׂימו על הגב, ונאנח, וכשהוא פונה כבר ללכת הריהו שואל:
– ואת האלהים, החוכר, אין אתה ירא כלל וכלל?
– לא!
– והוא פותח ומתפאר, עם-הארץ זה:
מה יכול האלהים לעשׂות לו?
אם ישלח אש מן השמים, והבתים, בתי-המשׂרפות והטחנות, עם הממגורות המלאות תבואה – יעלו בעשן, עדיין נשארות האחוזות עם שׂדה ויער…
והתּמד הישן עולה יותר ויותר אל תוך מוחו, והוא מוסיף ומתפאר:
ואם לא יניח במשך שנים את שׂדותיו להצמיח, עדיין ועדיין נשאר לו די והותר: מזומנים בקופּה, שטרות באפונדה…
ואפילו ישלח גנבים, שיפרצו את הקופּה ויטלו הכול… עדיין נשארו לו חובות לגביה… הפריץ שלו הוא השופט, והוא יאמין לו על־פי הדבּוּר.
פורצת האשה המסכּנה בבכיה, כשהיא שומעת את הדברים האלה, מתייפּחת בקול, ואף היא קמה והולכת מעם השולחן…
משמיע פתאום ההלך קול צחוק ופונה לדרכו, ונעלם בין האילנות. והחוכר מרגיש משום-מה חמימות בכל אבריו. והריהו מוציא מגבת מתוך הבית והולך להתרחץ בווייכּסל…
פרק שלישי: צפור צוחקת והחוכר נשאר עירוֹם
והוא מתרחץ כך ומצנן עצמו, ושואב נחת מן המים הצוננים, ושוחה – יהודי בעל-כוח היה! – עם המים, כנגד המים, וסביב-סביב לאי הקטן, הנמצא באמצעה של הווייכּסל מאחרי צוֹיזמר, ועושׂה חכמות מכל המינים: שׂחית-גב, שׂחית-עמידה ושׂחית-צפרדע – –
ושומע הוא פתאום מתוך האי, מבין העצים הנמוכים, הגדלים שם, קול-צפור, והוא תופסו בלבו, הקול הזה.
זמרה כזאת של צפור עדיין לא שמע…
והרי יש לו תאוָה לכל דבר; ומוכרח הוא את צפור-הרננים הזאת להשׂיג, בבית בתוך כלוב להחזיק, צפור-רננים כזאת אין אפילו לפריץ!
קופץ הוא ועולה על האי – והנה הוא רואה את הצפור… על בד של עץ נמוך היא עמדה, הצפור, ומלבד הקול המתוק – הריהי צפור מרהיבה עין; צפור זהב! ושקטה היא עומדת לה, הצפור, ושרה לה את שירה, כאילו אינה רואה את שׂונאה שלה.
ומתגנב הוא, החוכר, ומתקרב אל העץ הקטן, וקופץ כלפי מעלה ביד שלוחה, ותופס – אויר בתוך האגרוף. הצפור קפצה לה בשלוָה ועברה לענף – אחר, על העץ הזה מן הצד האחר… הולך הוא אחריה, החוכר, על קצות הבהונות. ושוב הוא קופץ כלפי מעלה, קופצת לה הצפור שנית בשלוָה ומתרחקת, וכבר היא עומדת על עץ אחר. מתגנב הוא שוב ומתקרב, וכשהוא קופץ בשלישית, הצפור מדלגת לה הלאה, ושוב היא עומדת לה, ומתרוננת! והוא מתגנב אחריה יותר ויותר, מענף לענף, מעץ לעץ… הוא קופץ, הצפור מדלגת… עד-כדי-כך ועד-כדי-כן, שהחוכר מגיע לידי כעס והוא קורא אל הצפור ואומר לה כך:
– חכּי חכּי! תפוֹס כבר אתפוס אותך, אותי לא תוגיע צפור קטנה, אבל לא עוד את שירתך מבקש אני עכשיו, אני כבר שׂונא אותך! החנק אחניק אותך, צפור רעה, ולפני כלבי אשליכך…
משמיעה פתאום הצפור קול צחוק כשל אדם, וממריאה כחץ מקשת כלפי מעלה, ונעלמת ברקיע השמים.
נשאר החוכר עומד מבולבל. נדמוֹה נדמה לו, שהקול הוא אותו קול עצמו, שההלך העני צחק בו. והוא פונה, מרוגז וזעוּף, וחוזר אל תוך המים ושׂוחה, כבר בלי גבורות ומעשׂי-חכמה, בחזרה על-פני הווייכּסל, אל המקום שהתפשט שם, ואינו מוצא את מלבושיו!
פרק רביעי: החוכר לוקח קצבה בביתו שלו ובורח אל הפריץ
כשראה החוכר, שמלבושיו אינם, התחיל, כדרכה של נפש גסה, מקלל ומחרף בקול. מקלל הוא את הגנב, שהניחו ורק עורו לבשׂרו.
אחר כך הוא רץ רוּץ ושוֹב לאורך חופה של הווייכּסל וצועק, קורא בקול, – משיב לו הד עמום ונפסק מן החורש הדליל הסמוך.
החמה שוקעת והולכת; אין נפש חיה באחו ובשׂדה –מזמן כבר נפסקה העבודה – –
רפסודת באה-שטה על-פני הווייכּסל; משם לא תבוא עזרתו. והרי הוא לא ילך עירום על-פני הפרבר.
היו רצים לראות במפלתו שלו; חושבים היו: יצא מדעתו החוכר…
בינתים הוא חש רעב לאחר הרחיצה והשׂחיה, וזמן רב כל כך לא בא דבר-אוכל אל פיו.
ונוסף לכך הקור: ירד ערב צונן; שן אל שן נוקשות בו… ונזכר הוא, שהרעב והקור הם שני דברים היפים לקבצנים; וגובר בו קוצר-הרוח. מתרתח בו כעס על עצמו: היאך אדם בר-דעת מניח לה לצפור פתיה שתהא מוליכה אותו שולל; והריהו מטיל עצמו על הקרקע מתוך כעס אילם.
והשמש השוקעת מציצה מתוך הווייכּסל כשולים של אש, ודומה שהיא לועגת לו.
הבתים היהודיים הקטנים על גבו של ההר מתחילים בינתים מאירים, והאשנבים מבריקים בברק של שבת ונחת. בפרבר נדלקים לאט-לאט האשנבים הקטנים של בתי-האכּרים ועליזות מרקדות שלהבותיהם; שלהבות-אש קטנות נראות גם על הרפסודות השטות על-פני הווייכּסל.
ונדמה לו, שכל זה אינו אלא בשביל להכעיסו…
ואם מעט בזה, צפים ובאים עוד בדממה צלילים מכל הצדדים: מן העיר– “קבלת שבת”; מן הפרבר – שירתם של בני-הנעורים מן האכּרים ברחוב; על-גבי רפסודת מנגן מישהו בכלי-מיתר… וחליל מסייע עמו…
והוא אנוס לשכב כאן למעצבה.
דבר זה מקניטו עוד יותר.
והריהו שוכב על האדמה, ונוגס את צפרניו מתוך כעס, עד-כדי-כך ועד-כדי-כן, שהכול משתתק וכבה, והוא קם ורץ הביתה בדרכים עקלקלות, דרך שטחי האחו; יוצא בצה, נכנס בצה…
והוא בא, נטוּל נשימה וכל עוד רוחו בו, ומגיע אל ביתו, והנה כבר הוא עטוף חושך: פתח ושער סגורים ומסוגרים, החלונות – סגורים ותריסיהם מוגפים מבפנים…
עכשיו כעסו מתרתח ביותר:
– סרוחים כבר על משכבותם; לא חכּו לבעל-הבית!
הוא כבר יעשׂה את חשבונו עם כולם; ועם הפלונית שלו בעיקר… את המשרת גרש יגרש כמו כלב…
והוא רץ ונגש אל השער, ומתחיל דופק באגרופים.
רץ מתוך המטבח ויוצא אל החצר המשרת, והוא צועק:
– אֶח, אורח-פורח שכמותך! כאן לא מלון-אורחים! אם ישמע בעל-הבית, הריהו מצווה לשבור לך עצם מעצמותיך!
נופלים לו לחוכר הדברים כעופרת על הלב; את הדברים האלה אמר הוא לאותו הלך: “הוא יצווה לשבור לו עצם מעצמותיו!”
בינתים בא המשרת וקרב והציץ מבעד לסדק בשער. רואה הוא אדם עירום, והריהו מחזיק במתניו מרוב צחוק:
– משוגע עירום, חַ-חַ-חָה!
וצוחקים באזניו של החוכר: המשרת, ההלך והצפור יחדיו. עכשיו הוא פונה ורץ אל החלון של חדר-משכבו –
– גיטלי,– דופק הוא וקורא, – גיטלי, פתחי לי…
שומע הוא כמו קול של גבר, אך דומה משום מה דמיון רב לקולו שלו, שואל בחדר בתמיהה גדולה:
– גיטלי, מי זה יכול לקרוא לך בלילה, ומדבּר אליך אפילו בלשון אַתּ!…
– אינני יודעת, אישי שלי, –שומע הוא את תשובתה של גיטלי, – פתח את התריס ואת החלון, והבט וראה, – אפשר זכּה אותך השם יתברך, שהחליפך ושינה אותך לטובה, וזימן לך מצוָה…
“שהחליפך? מתי? ואיך זה שינה לטובה?” לשוא מתייגע מוחו להבין את הדברים. ונפתח בינתים, מבפנים, התריס, ואחר-כך החלון, ומישהו מביט החוצה –
עכשיו החוכר כבר לגמרי מתבלבל: פניו שלו, כותנתו שלו, מרוקמת אדום, – גם כן חקוּי למנהג הפריץ!
– וכומתת-השינה שלו עם ציצית-הכסף – וה“הוא”– שומע הוא–אומר:
– אל תגשי, גיטלי, איזה משוגע עירום… רחמנות! הגישי לי בשבילו משהו, את חרפתו לכסות; אך בגדים בלויים, גיטלי, בין כך ובין כך יקרע מעליו הכול בשגעונו…
– תני, גיטלי, כותונת, זוג מכנסים… וכובע, – גם בגלוּי-ראש הוא! – וחלה, גיטלי, – בודאי הוא רעב ומורעב, המסכן!
עומד החוכר כמאובן, ובעוד רגע הוא רואה בעינים בוהות, איך ה“הוא” משליך לו כל זה החוצה! והחלון נסגר מיד מבפנים והתריס מוגף…
– אסון בא עלי, – פוכר החוכר את ידיו, – בא רמאי אחד, התחפּשׂ וגזל ממני את כל רכושי ועשרי…
והוא רץ אל התריס של חדר-הילדים, דופק וקורא:
– יעק׳לי, משה׳לי, שיינדלי! אבא שלכם דופק! אסון אירע לו…
הילדים, כנראה, עדיין לא ישנו.
עונה יעק׳לי מתוך המטה:
– אל תהתל, ר׳ יהודי… אבא שלי אך לפני רגע היה כאן… את הכרים תיקן לי…
משה׳לי מתפאר:
– אתי קריאת־שמע קרא…
שיינדל בקולה הצלצלני מאשרת:
– כן, כן! ואת שלושתנו, בפעם הראשונה, נשק… “ליל מנוחה” אמר…
– אתי כל ערב קריאת-שמע יקרא! –מוסיף משה׳לי ומתפּאר.
ויעק׳לי מוסיף וזורה מלח על הפּצעים:
– והיום בעיר היה, אבא! בשבילנו מלמד הזמין; יבוא מוצאי-שבת, מיד אחרי ההבדלה בוא יבוא; כן, כן!
מוסיפה עוד שיינדלי, לאחר ישוּב-דעת, ואומרת:
שמע, ר׳ יהודי! לרמות אין צורך… אך אם חסר אתה משהו, אל תירא, דפוק על חלונו של אבּא׳לי…
מפני שאמא אומרת, שהקדוש ברוך הוא שמע לקול תחינתה והחליף את אבא, אבא טוב ונחמד יש לנו עכשיו! – “לא טוב, כאן אֵרעה רמאות נוראה!” – מתלקחת מחשבה במוחו של החוכר, – רימה את האשה, את הילדים! אנוס הוא, אף-על-פי שהשעה שעה של חצות-לילה, לרוץ אל הפּריץ! בשלשלאות, לארץ גזירה ישלח אותו!"
פרק חמישי: החוכר סופג מלקוּת ונרדם בביב לצד הדרך
והרי הוא לא ירוץ עירום, והמעים הומים ומהמים בו; לפיכך הוא רץ בחזרה אל החלון הראשון, תופס ונוגס שתים-שלוש נגיסות מן החלה, מעלה על עצמו את הבגדים, בחשבו אגב כך, בכעס:
“אַהאַ! זאת הכינה הפלונית שלי, בלי ידיעתי, בשביל הקבצנים! שוּלוֹם ישוּלם בעזרת הפּריץ - עם רבּית!”
והוא רץ.
רץ הוא דרך הגינה, ובחפזונו הוא נתקל בעץ אחד; בדיוק באותו עץ, שההלך העני עמד מתחתיו.
– תליין שלי! – הוא צועק בקול, – כאילו ההוא היה עומד עוד כאן, ורץ ויוצא, מכוסה זעה.
עד אל הפריץ מהלך רב הוא. בקיץ הלילה אינו גדול, וכשהוא בא ומגיע עד אל החצר, כבר מתחיל מאפיר היום.
רואה הוא מבעד לשׂריגי הברזל של הגדר, שהארמון מואר; יש תנועה בארמון. בחצר הגדולה, הרחבה, עומדת רתומה מרכבתו של הפריץ. הסוסים צוהלים ורוקעים בפרסותיהם על האבנים, – הפריץ יוצא ובא, עולה ויושב במרכבה, פותחין את השער… צליף בשוט, המרכבה זזה ממקומה, – מסביב למרכבה רוכבים ארבעה מן הקוֹזאקי"ן של הפּריץ, ואבוקות בידיהם; ומאחרי המרכבה – השאר… נוסעים ויוצאים מתוך השער.
החוכר דנן אינו מרבה מחשבות, קופץ ומטיל עצמו לפני הסוסים לרוחב, הסייס רק בקושי הספיק עוד לעצור בסוסים.
– מה שם? – שואל הפריץ מתוך המרכבה.
רץ וניגש אל החוכר קוֹזאַקי"ל אחד ומרכין אליו את האבוקה, מביט ומשיב לצד המרכבה:
– איזה יהודי עני!
קופץ החוכר ממקומו:
– פריץ יקר, חלילה, לא יהודי עני… אני, החוכר שלך, בענין משפט דחוף… סכנת נפשות! גנב אחד, רמאי –
– יהיה מי שיהיה, – מפסיקו הפריץ בכעס – אני נוסע אל הסיי״ם1, –
וכשהחוכר אינו רוצה לסור ממקומו:
– ילך לו אל הרב! סלקוהו מן הדרך!
אין הקוֹזאַקי"ן מקמצים שוטים בשביל יהודי; מתגלגל החוכר, תחת הצליפות הנוחתות, מעל הדרך, אל תוך הביב…
המרכבה נעלמה.
דממה השתלטה. והחוכר המוּלקה והמודאב נרדם בביב לצדי הדרך…
פרק ששי: מן הביב אל הרב, מן הרב אל ההקדש
לא זמן הרבה ישן החוכר בביב…
אך נתאדמו כראוי פאתי הרקיע, ומעל החלונות בארמון, מעל הבנינים שמסביב לארמון ומשני עברי הדרך נתרוממו צפרים, סיעות-סיעות בבת אחת, והמריאו ברעש ובהמולה למעלה, למעלה, אל גבהי השמים הבהירים…
דבר זה העירוֹ. ואין הוא מבין, מה הוא עושׂה בכאן! מפני מה הוא חש כאב בכל עצמותיו? ומהיכן הוא בא ומגיע לשכּב ולישון בתוך הביב? ומה בגדים משונים הוא לבוש? איזה חלום רע הוא חולם?
אותו רגע מנמיכה צפור קטנה לטוס ועוברת לפניו, חגה חוג מסביב לראשו, מציצה בעיניה הקטנטנות, העליזות-צוחקות, אל תוך פניו; ונזכר הוא פתאום הכול בבת-אחת ותופס את ראשו בידיו…
גנבו ממנו הכול ורימוהו, והפריץ, השופט, נסע לו לוַארשה לסיי"ם.
והניח אותו, כמו יתום עזוב…
ועולה בדעתו: שהוא צריך בינתים להציל את החובות שבידי הבריות.
והוא רץ אל הפרבר, דופק אצל האכּר הראשון המזדמן לו מבּעלי-חובותיו –
– היי, וַאסיל, במקרה דרוש לי עכשו כסף, השב לי את החוב, או תשלום אחד על חשבון החוב –
מציץ וַאסיל מבעד לאשנב החוצה ושואל:
–מי אתה, יהודי? מה חוב יש לך אצלי?
–אין אתה מכּיר אותי? הרי אני הוא החוכר!
צוחק וַאסיל בקוֹל ויוצא עם כל המשפחה לפני פתח הבית.
– מה תאמרו – שואל הוא – למשוגע כזה? הסתלק, אני משסה בך את הכלבים…
רץ החוכר אל בעל-החוב השני, ומוצא אותו כבר לפני הפתח.
עם קלשונים אל השחת הולך הוא. רואה אותו האכּר, מיד הוא רץ ונגש אל האשנב, מתופף באצבעותיו על הזגוגיות אל תוך הבית וקורא:
– היי, ילדים! בואו צאו, ותראו יהודי משוגע…
וכך בכל הפרבר; רצים אחריו כמו אחרי מטורף; מיידים בו אבנים ומשליכים אחריו מקלות; הכלבים מושכים בכנפות בגדו.
כל עוד רוחו בו יצא מן הפרבר, אל העיר בא, ורץ אל בעלי-החובות היהודיים…
וכבר אין לו ההעזה לומר, שהוא הוא החוכר. אומר הוא, החוכר שלח אותו להביא כסף! והוא נותן סימנים, והרי הוא יודע ויכול לתת סימנים אמיתיים… ומגרשין אותו מפתח לפתח כאשה סוטה:
יהודי - מטורף, בא בשבת לבקש כסף!
רואה הוא, שהוא אבוד לגמרי, והוא מתיישב באמצעו של השוק על-גבי אבן ובוכה בלבו בחשאי, בעינים יבשות –
הקהל עובר על-ידו לתפלה, וזה לזה מרמזין עליו:
– מסכן, יהודי משוגע… מי יודע מהיכן הוא…
נערים נעצרים על־ידו… ממתינים רק עד שהמבוגרים ילכו להם אל בית-הכנסת, ויגשו הם לעשׂות מלאכתם במטורף… כבר הם מכנסים חלוקי-אבן אל תוך הכיסים.
והוא מתעורר ובורח בעוד מועד במורד ההר, אל צד הנהר. רואה הוא את עצמו במים, ואינו מכּיר עצמו!
אל אלהים, מה מראה יש לו: פרועות השׂערות, מקומטות וחרוּשות הפנים, משוקעות ומודלקות העינים… וגם הַכְסֵף הכסיף יותר במשך הלילה! אוחזת אותו אימה: משום-מה נעשׂה דומה כל-כך להלך העני, שאך אתמול גירש אותו…
והוא רץ, כמטורף, על שׂפת הווייכּסל, כל השבּת, רוּץ ושוֹב, עד שהשמש שוקעת,– והוא נזכּר פתאום, שהפריץ ציוָה לו ללכת אל הרב. הוא ישמע בקולו של הפריץ, אין לו עצה אחרת, – והוא רץ בחזרה דרך סמטאות צדדיות אל העיר, אל הרב, וכבר הרב מהלך על-פני החדר לאחר ההבדלה.
ונופל הוא לתוך הבית בצעקה:
–רבי, הוא מוכרח להציל אותי!
נותן לו הרב קודם-כול – “שלום”, ושואל אותו, מי הוא. והוא נשאר עומד תוהה:
רבי, הרי אני… החוכר הרי אני…
כבר הוא מגמגם בקול לא בטוח. הוא עצמו כבר מפקפק בכך, אם באמת הוא החוכר.
מביט עליו הרב הזקן רגע ממושך ברחמנות גדולה, ואומר אחר כך בזה הלשון:
–את החוכר– אומר הוא – מכּיר אני יפה מאד… שב בינתים, רב יהודי…
מתיישב הוא, החוכר, נוכח הרב.
מבין אתה, – אומר הרב, מבלי להסיר מן החוכר את מבט הרחמנות, – הוא היה אצלי ביום ששי אחר-הצהרים, החוכר…
שומע הוא בדאבון לבב, והרב מספּר:
– הוא נשתנה, שומע אתה, שנוּי גמור, החוכר; ממש נתחלף…
–מה פירוּש? – רוצה לקפוץ ממקומו החוכר.
מניח לו הרב יד על השכם ומושיב אותו בחזרה, ומוסיף ומספּר:
היה… דבּר בלשון של פשטות, בלי גאוָה… הרבה דבּר… כלשון בני־אדם… כלשון יהודים… והשאיר אחר-כך סכום כסף הגון בשביל עניים… ולהלבשה בשביל הילדים מן התלמוּד-תורה… שומע אתה? ואפילו הבטיח ליתן עצים מן היער, לתקן את בדק בית־הכנסת… וביקש, שאשלח לו, מוצאי-שבת לאחר הבדלה, מלמד הגון בשביל הילדים…
נזכּר החוכר בדברי הילדים ותוקף אותו מחנק בגרונו, ושוב אין הוא יכול להוציא דבּוּר – –
והרב הזקן מאסף בידו אחת את שני קצות זקנו השׂב, ומביט עליו רגע ממושך בעינים רחמניות, ולבסוף הוא אומר:
– מילא, החוכר אין אתה… אלא מאי, מין דמוּי הוא שאתה מדמה בנפשך… וזה עונש מן המקום, ברוך הוא, וצריך לקבל באהבה… ועל-כן אני מייעץ לך, יהודי יקר, לך אל ההקדש… מסתופפת שם חבורה של אביונים, לין אתם הלילה בהקדש – ובבוקר תקבּל קצבה בדומה לכל שאר היהודים העניים, ותצא עמהם יחד על-פני העולם הגדול… לפרנסה זו דוקא צלוֹח תצלח…
– רבנית! – קורא הרב, כשהוא קם, אל תוך החדר השני, – תני ליהודי כוס חמין… ולכשישתה ויגמור, אמרי לשמש, שיוביל אותו ויביאו אל ההקדש… ויראה, למען השם, שיהיה לו משכב כלשהו ללינת-הלילה.
הוא ילון שם, היהודי… שיהיה מקום לישון יפה… אני צריך ללכת בענין מלמד בשביל החוכר…
ואחר־כך, כשהשמש בא אליו, לקחתו אל ההקדש, כבר נכנע החוכר בשקט והניח שיובילו אותו…
פרק שביעי: אצל חבורת קבצנים - חתונה - לתוך מטתו של עצמוֹ.
החוכר נכנע.
הוא כבר הבין, שהמקום, ברוך הוא, הוא שענש אותו על הדבּורים ההם…
ובאמת לא לקח את רכושו ממנו, אלא - אותו מן הרכוש…–את הנעשׂה אין להשיב!
וזה שנים, שהוא מהלך ועובר עם הקבצנים על-פני המדינה, מישוב לישוב, מבית לבית, מפתח לפתח.
עם נרתיק ל“גדולים”2 ופרוטות בכיס, ותרמיל לפרוסות לחם וחלה תלוי על צוָארו.
בהתחלה היה מגרש את זכר הזמנים הטובים ומסירם מעל לבו… אחר-כך הזכרונות ניטשטשו מעצמם…
עוד היה מתעורר לפעמים במלון-אורחים וצועק:
–משׁרת! רתום ונסע לפּריץ!
או – גיטל, היום עשׂי עוגת-תפוחים!
או היה קופץ ויורד מעל המטה:
– סוֹקוֹל! (כך היה לפנים שם כלבו שלו), מישהו מתהלך מסביב לבית!
והיה מקבּל “פּסק” מחבריו:
–סתום פה, משוגע!
משוגע קראו לו…
אבל עם הזמן– החלומות מן השנים הטובות אף הם נעלמו… עוד שנה ועוד שנה, והזמנים הישנים ההם נראו לו עצמו כמו חלום…
והוא חדל מלהאמין בחלום, מילא מה…
מי יודע מי הוא, מאַין מוצאו ומהיכן הוא בא… הוא שכח, במשך הזמן, את שמו; מאז פסק מלצעוק בלילות, קוראים לו “המטורף השקט”, וזה שמו… אימתי שכּזה עולה לתורה?
לאחר זמן של שנים יצאה שמועה בסביבה, שחבורת הקבצנים הסתובבה שם, שבאיזו עיר רחוקה תהיה חתונה של עשירים, עם סעודת-עניים גדולה.
מתכוננת חבורת הקבצנים לצאת לשם לחתונה; והולך “המטורף השקט” אף הוא עם החבורה ביחד.
ואל העיר ההיא היה מהלך רב… ובכל קהילה מתעכּבים במקצת. לנים בבית-האורחים, מקבלים “קצבה” ומשהו לסעוד בדרך…
באים לפיכך במאוחר קצת.
בדוחק רק הספיקה השעה לרוץ אל המרחץ, להתרחץ, לסרק את הזקנים ולנקות את המלבושים.
סעודת-העניים מוכנה, באולם השולחנות ערוכים, בכל טוב – שתי חביות שכר נפתחו, חבית של תמד, מלבד בקבוקים יי"ש…
מתיישבים מסביב לשולחנות.
המחותן עם המחותנת, והכלה באמצע - יושבים בראש; הסעודה היתה מצד-הכלה…
יושב “המטורף השקט” ומטיל מבט-עינו בשולחן: צלחות מוכּרות, סכּינים ומזלגות מוּכּרים, וכפּות…
הוא מתבונן יפה יותר: אותיות שלו טבועות ליד הגושפּנקה של בית-החרושת… ושומע הוא, שהמחותנת אומרת:
–אכלו, יהודים, ושתו לבריאות, וברכו לי את הכלה שלי, ואחלוּ שנים טובות לזווּג…
מכיר הוא את הקול –קולה של גיטלי.
והוא נושׂא את העינים: בתו שיינדלי היא הכלה – –
מגביה המחותן כוס וקורא:
– לחיים, יהודים, לחיים!
והקול קולו שלו מלפנים…
והוא נבהל, ובאה עליו חלשות, והוא נופל לאחוריו על מסעד הכסא, –
אומר המחותן לשנַים מן המגישים, המהלכים סביב לשולחנות:
קחו את היהודי הזה, שירדה עליו, לא עליכם, חלשוּת, והכניסו אל החדר שבוער בו התנור, והפשיטו אותו, והשכיבו אותו בתוך המטה… ואני אבוא אחריכם לראות, אם לא יצטרכו, חס ושלום, למומחה – חובש או רופא…
במקצת לא נעים להם הדבר, למגישים –אבל, כשהמחותן מצווה, מצייתים לו…
בעוד רגע כבר שוכב החוכר דנן בחדרו שלו, במטתו שלו, על כּרו שלוֹ, תחת כסתו שלו, ומביט תוהה ובוהה אל האש שבתנור… האומנם לא היה כל זה אלא חלום רע ונורא?…
המגישים הולכים להם, המחותן נכנס ושואל:
– ובכן, חסר אתה משהו, אורח יקר?
– לא… והוא עוצם את העינים…
ובעוד רגע הוא פוקח אותן שוב:
– אני רוצה לבקש ממך משהו, בעל-הבית! אל נא תקפיד עלי…
– חס ושלום! – משיב המחותן בבת-שׂחוק מופלאה, –רק אמור בפירוש, מה אתה מבקש… נחת-הרוח הגדולה ביותר של אדם היא, כשהוא יכול לעשות משהו למען הזולת…
נאנח הקבצן ואומר:
–אמור לי, בבקשה ממך: מי הוא החתן שלכם ומה?
משיב המחותן, באותה בת-שׂחוק עצמה וכלל לא תמה על השאלה: – בנו של רב, והוא עצמו למדן גדול, ובעל מזג טוב – ומושלם בכל המעלות…
מתמתח הקבצן על־פני המטה:
– אם כן, כבר יכול אני למות! –אומר הוא, ומתחיל רועד בכל גופו.
– לא, אורח יקר, – אומר המחותן וצוחק… – אין משביתים שׂמחה יהודית! אין מתים עדיין… רק קר לך, ראה מה אני עושׂה…
והוא תופס למלבושיו של האורח מעל הכסא ומשליך אותם אל תוך האש…
המלבושים השמנים מתלקחים באש.
אתה, – אומר המחותן, – תלבש את מלבושי שלי, כלומר, שלך – די כבר סבלת…
וכהרף עין הוא מסיר מעליו את המלבושים, והוא עצמו נעלם…
הפרק השמיני והאחרון: הסוף טוב - הכול טוב
פתאום ראו עיניו של החוכר המסכן אור גדול…
הוא הבין, שכבר נשׂא את עווֹנו, שכבר נגמר העונש…
והוא מברך את הקב״ה בלבבו בשמחה גדולה…
ומתחדשים בו פתאום הכוחות, והוא קופץ ויורד מעל המטה, חוטף ומתעטף במלבושים שנשארו, וממהר ויוצא – מחותן היוצא אל האורחים העניים…
אומרת גיטלי בבת־שחוק טובה:
נו, בעלי, לא מוטב כך?
ושיינדלי נופלת על צוָארו:
– אבא׳לי! אוי, כמה טוב אתה, אבא׳לי!
את העני החולה לא זכר משום־מה שום אדם וישכחוהו…
בשל ריחה של טבק
מאתיצחק ליבוש פרץ
כשישב הבעל־דבר, רגל על גבי רגל, עם גחוּך של נעימות ושוֹבע, ודפדף, כך סתם, להנאתו, מפהק־לחצאין, בפנקס־ הקוֹנט"וֹ של נפש-כל-חי, נתעורר לפתע והכה כף אל כף.
הוא הגיע אל הקוֹנט"וֹ של הרב דחלם – ואין תמונת אות –דף ריק.
לקול הכּאת הכף, כמובן, באו בינתים במרוצה ונתכנסו לפּיטוּטי"ן- של- גהינום; הם עומדים בפתח, כאותם כלבים, לשונותיהם משורבבים, ומצפים לפקודה.
– שלחו בבקשה – מצווה הבעל-דבר – מישהו למעלה, להוָדע, אם הרב דחלם יש לו אריכות ימים.
הלפּיטוּטי"ן נעלמים בחשאי, כשם שבאו בחשאי, ואין עובר רבע-שעה אחד, באה תשובה: היו באוצר החיים; החוט של הרב דחלם – כמעט בעין לא לראות – היום-מחר קוראין לו!
– יכנס הלבלר!
בא-נכנס ברקידה לבלרון קרח, עם עינים אדומות- מתרוצצות-תאותניות, כרעים של תרנגולת, קידה לשם, השתחוָיה לכאן; קופץ ומתיישב על הרצפה השחורה להוטת- הזפת ישיבת תוגר – הרגלים מתחתיו; חוטף ומוציא מצד אחד של כיס-החזה כלי כתיבה: נוצת עורב חדשה וממורטה; קסת עם דם-חוטא אדום, שנמצץ מן הבא על העריות – מן הצד האחר. ומגולל פסת קלף חדש, שעוּבּד מעורו של אפיקורוס, רוקק על כף-היד ומטיל מבט נכנע-שבנכנע אל הבעל־דבר: מוכן!
מתכופף הבעל-דבר ונשען על הכורסה ומכתיב. הלבלרון משרבב את לשונו ומטיל קו אחר קו.
הנוצה מתרוצצת וחורקת, ואל הבית-דין של מעלה יוצאת ועולה הודעה כהאי לישנא:
“היות ונאמר בפסוּק: כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשׂה טוב ולא יחטא… והנה ישנו הרב דחלם, שעומד ברגל אחת על פי הקבר, והדף שלו ריק! על-כן, אם רוצין, שיהא “משה אמת ותורתו אמת” – ימסרו נא את החלמאי ברשותו של הבעל-דבר”…
ובאה, לאחר ישוּב-דעת קצר, תשובה מן הבית-דין של מעלה “עיין איוב, פרק א׳”.
מבין כבר הבעל-דבר, למה מתכּונים: עשה בו – פירוּש הדבר – כרצונך, “הנוֹ בידיך, רק את נפשו שמור”
– לחיות צריך הוא, כמה שנרשם לו.
אבל לא קלים הדברים כפי שהם נאמרים.
אשה אין לו, לא עליכם, לרב דחלם, כלל וכלל; זה כמה וכמה שנים אלמן הוא.
הבנים והבנות - נשואים, ו“לא יומתו אבות על בנים”, יחזקאל אמר – ואין לשנות! על צאן ובקר וַדאי שאין מה לדבּר – ואפילו לא משהו של עז! ועורו של הרב דחלם בין-כך-וכך אינו נקי, הריהו מתגרד, המסכן, מתגרד תדיר…ובכלל: לתפוס רב חלמאי ביסורים!
– איזו תאוָה כלשהי –מהרהר הבעל-דבר ומתלקק, שולח ידו אל השולחן, נוגע בפעמון העשׂוי מעצם-גולגלתו של חקרן – והבית מתמלא לפּיטוּטי"ן!
– את מי נשלח ומי ילך לנו, להסיט את הרב דחלם מך הדרך?
קמה צעיקה ודחיקה: אני, אני, אני – –
הכול רוצים! יודעים הם, שבשׂכר מעשׂי-תעלולים כאלה גדלים ועולים, כעל שמרים.
זה בכה וזה בכה, יכולין הדברים להגיע לידי תגרה והרמת-יד, ומחליטין: קלפי!
נופל הגורל על שני לפּיטוּטי"ן, מברכין אותם במזל טוב, והם נעלמים…
יום בהיר-נאה אחד, היהודאין החלמאין מסתובבים בשוק בלא פרנסה… עומדים עגוּלים-עגוּלים ושׂחים ביערו ובשׂדהו של הפריץ; על כוֹרי-תבואה של אכרים, עורות שעדיין הם על הארנבות, וביצים שעדיין לא נולדו – מתרעדת לפתע מאחורי גביהם האדמה, והיא רועדת; תוך כדי דבּור נשמע דְפָק, אחד, ועוד אחד, ממש: ברק אחר ברק – ובאה ביעף עגלת-כּילה ומתגלגלים הגלגלים בקול רעם…כילה זרה לחלוטין. סוסים כאריות, קצף על פיותיהם; והכּילה ממהרת ועוברת על-פני השוק; בקושי רק הספיקו לקפוץ לצדדין. ומקדם, ליד הדוכן, כפוף וראשו כלפי מטה, בלא שוט ביד, בכובע עם בתי-אוזן, עם חגורה אדומה על המתנים, המושכות מכורכות על ידיו, עומד עגלון – והוא מצמצם את המושכות, עד שמרגע לרגע הסוסים נושׂאים ומגביהים ראשיהם ועומדים על רגליהם האחוריות. ומאחריו – עומד יהודי בלבוש בעל-ביתי – קאַפט"ן עם קשוּטי-שולים – בזמנים ההם! – מחזיק ביד ימינו את השוט ומצליף על־גבי הסוסים, והם חוזרים מיד ומשפילים ראשיהם ועפים כנשרים – ביד שׂמאלו הוא מכה כל הזמן את העגלון בגבו, ומזמן לזמן הוא מוסיף עוד בפיו שריקה, והסוסים קופצים בגבורה ומתמתחים במרוצתם כאותם נחשים! והעגלון אינו פוסק מלצעוק: יהודים, בני רחמנים, הצילו! יהודים, בני רחמנים, הצילו!
נוּ –לך והצל! צרורות-צרורות של ניצוצות מתמלטים מתחת לפרסות הסוסים!
רצים איפוא אחרי העגלה –בעינים מבוהלות, אומרים “השם ישמרנו”, ואחרים חושבים שראוי לברך ברכת-הגומל.
נשים פורצות עוד מתוך החנויות ומצעקות גוואל"ד!
אבל מוכרחת העגלה לעבור ליד בית-המטבחים, פורצים כלבים, וקופצים כנגד הסוסים, אל פיותיהם; יוצאים במרוצה קצבים ופרחי-קצבים, קופצים ותופסים במושכות – מיד הסוסים נעצרים, עד שעורם מרטט עליהם מחמת פחד, וכבר הקצבים ופרחי-הקצבים נמצאים על הכּילה!
מה כאן? ומתברר: סכסוך קטן… זה שהוא לבוש כבעל-בית, עם אפוּנדת-העור על מתניו, מצעק שהעגלון נשתגע ורוצה דוקא לרעות, והוא נחפז אל היריד עם יהלומים… מיד מתעוררת בה בחבורה קצת הרגשה של דרך-ארץ – והעגלון טוען, שלא הוא העגלון, אלא דוקא השני… אלא מאי, בדרך, ביער, – הרי הם באים ממרחקים ונוסעים למרחקים, – ההוא התנפל עליו ביער בלילה, הניח לו סכין חדה על צוָארו, הכריחו להחליף את הבגדים, והוא רוצה לגזול הימנו את היהלומים, את הכסף, את הכּילה עם הסוסים… הכול! לפיכך, כשראה קהילה יהודית, התחיל צועק… והלה מכחיש הכול! לא דוּבּים ולא יער; להד״ם ולהד״ם! – מַפנים והופכים סוס ועגלה, בקושי רק מגרשים את הכלבים, ונוסעים אל הרב.
מתחילה חקירה ודרישה, שומע הרב טענותיו של כל אחד לחוד. מכניסים תחילה את הטוען, זה שהוא לבוש כמו מצליף. שומע אותו הרב, ורואה: פרצוף – גשמיות שבגשמיות; לשון של בעל-עגלה אמיתי…
והקול עצמו אף הוא לא מן ה“חדר”… קול מיער, מן השׂדה הפתוח, וקול שהוא נאה – לסוּסים!
אף-על-פי-כן הוא מוסיף וחוקר:
– כמה סחורה יש לך בכּילה?
– אני יודע? וכי חשבונות אני מנהל? עם-הארץ אני, רבי! אלהים עזר – והרי אני סוחר ביהלומים!
– וכמה כסף היה לך באפונדה?
– אינני סופר; רוצה אני, שתשרה הברכה…
דומה כבר, עלילה וַדאית! הרב, אף-על-פי-כן, נאנח ומכניסים את השני: פנים של בר-אוּריין; הרב תוהה על קנקנו בענין תורה, הלה בן-בית בש"ס ובפסוקים. אך לפתע-פתאום באמצע הוא אומר: “רבי! מה לי לטעון הרבה, ראה!” – והוא שופך בבת-אחת מתוך האפונדה: הכול אדרכמונים של זהב, שלהבות אדומות מתגלגלות על-גבי השולחן – “והנה –מחצית מן היהלומים תקבל גם כן, אך אמור, שהוא שלי!”
מיד הרב קם ממקומו ומשמיע קול צויחה:
– גז– לן!
– נכנסים העולם במרוצה – ומשפשפים להם את עיניהם! היכן טוען, היכן נטען, היכן אדרכמונים? – נעלם, אין כּילה, ולא סוסים – האדמה בלעה אותם!
חושבת חלם: כלום היה זה חלום, או, רחמנא ליצלן, מין כשוּף?
בינתים מביאין תשובה להבעל-דבר.
אומר הוא:
– שוטים! שוחד אפשר שהיה לוקח, אבל לא בכגון זה, מילתא דעבידא לאִגלוּיי! – סופו של הדבר, שהיה צף ועולה כשמן על-פני המים… היו מעבירין אותו מן הרבנות, ועוד מושיבין אותו בתפיסה! כלום שוטה הוא?
מושיבין את הלפּיטוּטי"ן השוטים לשנה על גחלים עם זפת; וכשמכנסים עוד אסיפה, שוב אין צועקין:
אני, אני! אלא שנים מן הגדולים ביותר, אחד מין חריף גדול, והשני - זקן ורגיל, נוטלים על עצמם את הדבר הזה…
בּין הימים הנוראים, יום-גשם קר ואפל, חלם שורה ושרויה, בבוץ, השמים שמעליה נוטפים מרה-שחורה, – בא נכנס לעיר יהודי אחד פושט-יד, עור ועצמות, רחמנא ליצלן… מזה-רעב ועל-גבי קבּים, רגל אחת – כפופה לאחוריו… וגורר הוא עצמו מבית אל בית, מפּתח אל פּתח, מחנות אל חנות… ומקבל בכל בית עשֹירי פרוסת-לחם יבשה, שאין לו כלל שינַים לגרוס אותה, ובבית העשׂרים – פרוטה שחוקה המתחלקת מתוך היד, – חלם אינה צריכה לקבצנים זרים, יש לה עניי-עיר קודמים ומכובּדים, וכל מיני עניים נסתרים, הכול אלמנות ויתומים של שוחטים, דיינים, רבנים ושאר כלי-קודש….
והוא גורר עצמו, יום אחד, יום שני, – הרטיבות והקור חודרים בעצמותיו; המוֹכין, המשתרבבים מתוך המלבוש – נוטפים, העינים יוצאות לו מארובּותיהן; ופתאום, באמצע השוק - היהודי נופל!
קב אחד – לימין, השני – לשׂמאל; והוא שוכב באמצע – וקצף על פיו…
יהודים בני-רחמנים רצים, מן הסתם, ונגשים, זה – עם מים ומתיז, זה – עם מעט יין-צמוקים, וההוא – עם סכין, לפתוח את השינַים וכמה טפות להטיף לו…אחרים מצעקים: חלם כסדום היא!
והיהודי מתחיל בינתים גוסס…
הרי לא יניחו לו, חלילה, למות ברחוב! ועולה שאלה, להיכן? – מסתלקים בעלי-הבתים ונעלמים – אחרים אין להם מקום; עובר באותה שעה בדיוק הרב, ואומר הוא: אלי! מן הסתם אלי! – מעולם עוד לא צייתו לו כך תיכף ומיד…
משכיבים את הגוסס במטתו של הרב, ושוכב הוא, כמו בהיהנעֶ“ר-פלעֶ”ט1 – הרב יושב ליד השולחן, מעיין בספר, מעיף כל כמה שורות עין אל החולה – ברחוב מסתובבים יהודים, שמא יקרה מה שלא יקרה, שיהיו מוכנים… הלילה יורד ומחשיך – הרב רוצה לעמוד מעריב להתפלל, והוא שומע, החולה קורא. הולך הוא ונגש אליו ברחמים רבים, מתכופף מעל לפיו ושומע, – הוא סובר: צוָאת שכיב־מרע…
– רבי, – מפריח מבין שׂפתיו החולה, – אני בעל-עבירה גדול… וכך אין אני רוצה למות, רוצה אני להתוַדות לפניך…
רוצה הרב לקרוא אנשים שיכנסו. תופס אותו החולה ביד: חס ושלום, חס ושלום! – בארבע עינים רוצה הוא…
והוא מספר לו, שכל ימיו היה פושט-יד וּ- פושט-יד מדומה. הלוֹך הלך למען לחם בשביל אשה וילדים, ואשה וילדים לא היו לו מעולם… קבץ על יד להכנסת-כלה בשביל בנות שבגרו – ותמיד היה בודד, כאותה אבן שבשׂדה… אסוֹף אסף להחזקת ישיבות – ושום תלמיד-חכם לא היתה לו מזה שום טובת- הנאה… למען ארץ־ישׂראל – ולא שלח פרוטה אחת! למען קברו של ר׳ שמעון בר יוחאי –
ותקע לתוך כיס-החזה שלו… בעפר ארץ-ישׂראל עשׂה מסחר – ומאחורי הגדר לקחוֹ. וכדומה…
וכשהוא מגרד ומוציא שׂקיק-של-עור מתוך כיס-החזה, אומר הוא: וזה מה שאספתי!
ומיד הוא לוקח ופותח: הכול שטרי-בּאנ"ק – וכולם – אחד באחד – בני מאה!
– זה – אומר הוא – אני מוסר לך, רבי, כשׂכר, – לצדקה, לפי ראות עיניך; מיד נרתע הרב דחלם וקופץ אל החלון, פותחו בתנופה ומצעק החוצה: יהודים, בואו, הכנסו לספור כספי-צדקה! –ובזריזות, כאילו נעשׂה צעיר יותר בחמשים שנה – –
רצים ונכנסים – לא שטרי-בּאנ"ק, לא גוסס – רק מטה פרועה ושתי שמשות משובּרות…
חושבין שוב: חלום, או, חס ושלום – כשוּף! הבעל-דבר עומד ופיו פעור, והוא אומר:
– כבר לא מילתא דעבידי לאִגלוּיי…
העולם השחור מוּרעש ומוּרתח!
אומרת לילית: אני אעלה אותו בחכּתי שלי - אמצעים ישנים!
ופעם אחת הרב דחלם אינו בקו הבריאה, והוא שולח את השמש להביא את החובש, שיקיז לו במקצת מן הוָריד, להשקיט את הדמים… ועומד בינתים, עם שקיעת החמה היה הדבר, מנחה להתפלל. – הוא עומד ליד הקיר שמונה-עשׂרה – נפתחת הדלת, נכנסת בתולה עם שאלה. הרב מתפלל, תחכה איפוא. אבל היא מסתובבת, מהלכת הלוֹך וחזוֹר – הרב אינו פונה להביט אליה… והרי היא שוכחת, כאילו, מתחילה לפזם משהו… ויש לה, מבינים אתם, קול-באִשה אמיתי!… נוּ, וכי שומע הוא אותה? והנה מתעייפת היא, כאילו, והולכת ומתיישבת, ומתנדנדת על הכסא; הכסא שורק… שטות, אפילו נחש בא וכורך עצמו על צוָארו, גם כן אינו זז ממקומו! נעשׂית כבר הבתולה מרוגזת במקצת, ומוסיפה ומתרוצצת ביתר מהירות על-פני החדר. עוקר הרב רגלים משמונה-עשׂרה, מוסיף ואומר, רוקק ל“עלינו”, אומר כל השאר…
מתיישב אל השולחן, ואומר לגמרי בניחותא: הראי את העוף… רוצה היא ליתן לו את העוף לתוך ידו, הרי הוא אומר לה שוב לגמרי בניחותא: הניחי על השולחן… בת-ישׂראל, הוא מוכיח אותה בטוב, חייבת לדעת, כיצד מגישין… מניחה היא… מין תרנגולת. אומר הוא: ספּרי! מספרת היא באריכות, כיצד קנו את התרנגולת מגויה, והביאו הביתה, כיצד התרנגולת ברחה, איך תפסו אותה… וצוחקת אגב כך, ומבליטה את שיניה הנאות, והקול מצלצל בכל פּנות החדר, ומן השינַים עולה כמין זוהר, כל-כך צחורות הן… ותוך כדי דבּוּרה וצחוֹקה היא מסתובבת כך סביב לשולחן… ושרווּלים יש לה קצרים מופשלים; ידים – מעורטלות, הכותונת פרומה מפּנים, והגוף, – היא בישׂמה עצמה במשהו, – מפיג ריח של כל מיני פוליטון! – והיא משתדלת… ומתקרבת ונוגעת בשולחן, בכסא, בידו של הרב… הוא מסתכל בתרנגולת, והרי היא רצה ומתייצבת לו מאחוריו, ומביטה מעליו, ומגעת סנטרה בראשו… ונשימתה מחממת אותו מבעד ליארמוּלק"א… ומנשבת על-גבי הצוָאר המעורטל – והכּול לחינם! הרב שומע ומקשיב, מעיף עוד פעם מבּט במקום שצריך, ואומר: כשר! ואַתּ, – אומר הוא, – בתולה, אמרי שידבּרו בך נכבדות!
פורחת לה ונעלמת הבתולה עם התרנגולת מבעד לחלוֹן. מחייך הרב. הוא כבר הבין, מה פשר הדבר – ולא כלום.
ושם קוראין שוב אספה, וזה בכה וזה בכה. קופץ ואומר אחד לפּיטוּטי"ל צעיר ביותר, עדיין בזמן למוּדיו, עוד לא נוצה אחת בראשו ולא שן אחת על ענק בצוָאריו, קופץ הוא ואומר:
– כלום אין לו לרב דחלם שום תאוָה כלל?
– מוּפשט מכול! – משיבין לו.
– אינו מחבּב שום דבר?
–אפשר בּי-בני-של-הבל ערב שבת…
הפסקה. והריהו קופץ ושואל עוד: אין לו איזה מנהג, איזה הרגל, לעסות, למשל, כּדרוּרים של בצק בשעת ברכת-המזון?…
– לא ראו אותו אוכל! מן הסתם אין לו… לילית בלבד נזכּרת, שבשעה שחש בבשׂמים שלה, חטף ונטל ריחה של טבּק!
– מספיק! – אומר הוא – ונוטל רשות – ואיננו!
– מנהג ישן היה לו לרב דחלם, כל ערב שבת לאחר המרחץ לצאת אל השׂדה, – היה לו כבר דרך קבוע בין דגן ובין שיפון, – ולומר בעל-פה שיר השירים. ומפני שהיה יהודי משוקע ברעיונות, והיה מתיירא שלא ירחיק בלכתו יותר מכּשעוּר, מדד לו פעם אחת את הדרך בפסיעותיו, ועשׂה לעצמו סימן באילן אחד…
“מה נאה אילן זה” לא אמר, אף-על-פי שעל האילן הזה היו תלויים פירות בדומה לאלמוגים…
רק לסימן הסתכל בו… והיה אומר מחציתו של שיר השירים בדרך עד אל האילן, ויושב ונוטל ריחה של טבּק מתוך הקופסה העשׂויה קלפת-עץ, ונינוח רגע, וקם והולך לקבלת-שבת, ואומר את מחציתו אחרת של שיר השירים בדרך חזירתו.. והיה בא ומגיע בדיוק לקבלת שבת!…
פעם אחת, קודם שהרב הגיע, מופיע באותו מקום דייטש“ל אחד, עם קאפּליוּ”ש, עם מכנסים פסוסים פסים ירוקים, ולפתע הוא עוקרו לאותו אילן ומעבירו כברת-ארץ הגונה הלאה מכּן, ומתיישב מאחורי האילן מעברו האחר, ויושב – דייטש"ל צר ודק – אין רואין אותו.
בא ומגיע בינתים הרב אל המקום שבוֹ היה האילן עומד– מחצית שיר השירים כבר אמר ואל האילן עוד רחוק!… והוא מצטער: סובר הוא, שאמר לא בכוָנה הראויה. והריהו נוטל על עצמו מיד תשובה. נתעורר בו, ככל פעם, חשק להריח ריחה של טבּק… הלב מתעטף בתוכו – אך הוא לא יקח, עד שלא יגיע אל האילן! אמנם, כבר הוא אפילו עייף במקצת… אבל ממנהגו לא ישנה… והוא הולך, כל עוד רוחו בו, ומגיע עד אל האילן. כל-כך עייף היה וכל-כך נתחשק לו להריח ריחה של טבּק, שניטל הימנו מאור העינים!
רק השבח להשם יתברך – כבר הוא יושב תחת העץ! והריהו חוטף ומוציא מתוך חיקו את הקופסה העשׂויה קלפת-עץ, ובתאוָה עד כדי כך, שהידים רועדות אצלו. – ופתאום משהו מנשב נשיבה מאחוריו, הקופסה העשׂויה קלפת-עץ נופלת מתוך ידו; פושט הוא את היד – ושוב נשיבה, מן הסתם – רוח קלה, – הקופסה מתגלגלת הלאה, הוא מתפשט על גבי הקרקע, פושט שנית את ידיו - הקופסה מתגלגלת, והוא זוחל אחריה: ריחַ-הטבּק מושך אותו… והריהו זוחל כך על ארבעתיו… מחייך הדייטש"ל מאחורי האילן מן העֵבן האחר ואינו פוסק מלנשב. ופתאום הוא תופסו לאילן ומוציאו… וכהרף-עין הוא מעמידו שוב במקום שעמד שם בתחילה… הרב לא היה סיפּק בידו לתפוס את הקופסה… הרוח מוסיפה ומנשבת… והרב נושּא את עיניו ורואה: האילן עומד לפניו הרחק! סובר הוא, שהלך, משוקע בהרהוריו, והרחיק עד אל אילן אחר, – והריהו תולה עיניו למרום – השמים זרועים כוכבים! הוא לא ראה אפילו את שקיעת החמה… עד כדי כך משכה אותו ריחת הטבּק! – אמנם לילה בהיר מאד היה… מילא, זה יותר מתחום שבת – אל העיר לא ילך, פּרנס יפרנסוהו העורבים, כשם שפּירנסי את אליהו הנביא… אך לתפוס את הקופסה - מוכרח הוא…
והוא מוסיף וזוחל עוד… והדייטש"ל מנשב, הקופסה מתגלגלת… – לא אאריך לכם בדבּורים, הוא עבר מעֵבר לתחום שבת!…
הלפּיטוט"ל קבּל מיד שליחות גדולה יותר!
לפני צאתו אמר אל קהל השחורים:
– בהר אין נכשלין ונופלין… קרוב יותר, שנכשלין בתאווֹת הקטנטנות.
-
התעלפות קשה ↩
הסינור
מאתיצחק ליבוש פרץ
ברגליו מדדה ונכשל אדם על־פני האדמה; בראשו הוא מגיע השמימה.
ואין הדבר תלוי אלא בזה, היכן הלב נמצא!
בסמוך לרגלים, ותאוָתו עפר ואפר, – או בסמוך לראש, והוא כמיה אל העולמות העליונים…
ומקיים יהודי “מאשפות ירים אביון” – הוא מרים את האביונה מן האשפה. הוא מתאזר באבנט, מחלק את הגוף לשנַים ואומר: הלב שייך למעלה אל הראש! לפיכך באמת אין שליטה עליו לא לשדין ולילין ולא לדבּוּקים, רחמנה ליצלן…
ונשים חוגרות לשם אותו דבר עצמו – סינורים!
ואל יהא ענין הסינור הזה קל בעיניך. אל תחשבו שהסינור הוא דבר של מה בכך.
שמעו מעשׂה שנתרחש בראחיב.
ראחיב היא עיירה לא הרחק מאַפּט; ועל האַפּטאי, זכר צדיק לברכה, וַדאי שמעתם.
מפוזרת היא על חוֹפה של הווייכּסל; וחיוּתה באה מן העצים, הבאים מן היערות שמסביב והולכים על-פני הווייכּסל לדאנציג; בימים ההם מסחר גדול היה.
והיו הסוחרים סוחרים לדאנציג, והיו גבירים אדירים בעלי-גופים. וקיימו “וחי אחיך עמך”; והיה חי מהם הסרסור, הלבלר ביער, הספּן, המוליך את הדוברות עד לטחנה הקיניגסבּרגאית, במקום שכבר מקבּל אותן לרשותו הגרמני, וגם – כל העיירה. בחורף, משמתייצבת דרך-הגרר, כבר נוהרות מן היערות, על-פני העיירה לצד החוף, עגלות-חורף עמוסות כל מיני עצים: קורות, אדנים… בדרך חזירתה מתעכּבת העגלה בשוק. פודה המוזג בעד מעט יי"ש עם קנוּח-שתיה, פודה סוחר-הברזל בעד חפץ-של-ברזל, בעד חרמש…
פודה הדוכן בעד מלח, בעד עטרן- של-זפת…הנפח (גם הוא יהודי) מתקן או מפרזל מחדש פרסה, ותגרנית-שבשוק – פודה בעד כעך בשביל ילד חולה.
העשר אין האכּר מעשיר; לחם לאכול נותן הוא.
עוברים כמה החדשים, מתחיל הקור רופף. רוח חמימה נושבת, מרדפת את העננים ומגרשתם, החמה מתחילה יוצאת מנרתיקה; קיץ יקר הולך ומבשׂר את בואו; צורר את חפציו הספּן המקומי, באים עם צרורותיהם ספּנים מן העיירות שמסביב יש לו הכנסה לבעל-האכסניה; מתכוננים לדרך, צריכים עכשיו לסוחר, קונים ומכינים בשׂר מעושן, שומן, מלח, גריסין, חביונה יי"ש – צידה לדרך בשביל הדוברות, העובדות בגלגלי-משוטים. מתחילה מיד תנועה בחוף. אכּרים באים מן הכּפרים, כל אחד עם רשתו שלו, לשלות לו דגיג, ועם אלפּסו, לצלות את הדגיג, ומקימים להם, לכל ארכּו של החוף, כל אחד את סוכת-הקש שלו.
עומדים באוירו של השוק הראחיבאי, מעלות השחר עד מנחה, קולות דפיקה וּדפקה של גרזנים ופטישים.
כך מהדקים על שׂפת הנהר את קורות העצים….
לפעמים, באמצעו של הלילה – שומעים לפתע קולות רעמים: הווייכּסל זז, הקרח מתבקע. הרוח מוליכה בעוז לוחות על-גבי לוחות, גושים על־גבי גושים. עוד כמה ימים: הרוח עשׂה את שלו, השמש – את שלה, האכּר סייע בכילף ובמעדר– עבר והפליג הקרח, נשתחרר הנהר, מורידים את הדוברות, וגם אחרות שטות ועוברות…
חי החוף ומרתיח; היהודיה העניה שבעיירה יונקת את חיוּתה מן הדוכן שעל החוף; מוכרת פירות, תבלין, מלח; ובגניבה – את הטפה המרה….
סבורים אתם בוַדאי, שאת הסינור שכחתי! לא מינה ולא מקצתה! רציתי תחילה לתאר לכם את ראחיב, הוא מקום המעשׂה.
הנה, בראחיב זו נפטר פעם דיין אחד, והניח דוקא לא הרבה: אלמנה אחת ובסך-הכל יתומה אחת…
הקהילה קבּלה מיד דיין אחר, והלה התחייב ליתן לאלמנה וליתומה רבע מן השׂכירות. והוא לא קיים.
לשרפ"ט אלפים השׂכירות לא הגיעה, ומטוּפּל גדול הוא היה, הדיין. צועקת האלמנה אל הקהילה, מעכבת את קריאת התורה… נמנו וגמרו, שיתנו לה כמה זהובים, שתעשה לה דוכן ליד החוף. אותו זמן דוקא מתה יהודיה אחת, נתפנה דוכן אחד. וכך הוָה, האלמנה עושׂה לה דוכן, הנערה נושׂאת אחריה את הסלסילות לשם ובחזרה, ומשגיחה במשך היום על ידיהם של קונים, ולא רע. כשהיה הדיין בחיים, גם כן לא אכלה למעלה מן השׂובע, וּכחַכּה למשיח צפּו למליח… וכדאמרי אינשי: מחמת רעב שום אדם את העולם לא עזב… אבל הנערה! הנערה גדלה ועולה כעל שמרים, בלא עין־הרע. בוקעת ופוקעת מתוך שׂמלתה… מסמיקות הלחיים המלאות, כאילו היו מגדלים אותה על חלב ודבש וצפיחיות. ועינים יש לה… האכּרים עומדים ומשתאים, רועדת האלמנה מפחד בפני עין-הרע; אומרים לפעמים חדוּד-של-גוי, ונעשׂים כל אבריה חדוּדין-חידוּדין; מתקרב לפעמים אכּר ונוגע ביד, והריהי קופצת כנכווית, מתנפלת בצפרניה אל עיניו…
ומה יהיה הסוף?
שוב לצעוק אל הקהילה, לעכב את קריאת התורה? וכי ישמעו לה?
נאנחת היא, האלמנה. מביטה למרום ונאנחת…
ונאנחת לא לשוא. יש אוזן שומעת! פעם אחת, מוצאי שבת, שמעה אצל שכן הבדלה; שוקלת היא:
לצאת אל החוף או לא? והנה נפתחת הדלת. “שבוע טוב”– פּיניה השדכן בא. “שבוע טוב, שנה טובה”, מגמגמת האלמנה. אין היא מאמינה למראה עיניה. “שב, ר׳ פּיניה…שׂרה׳לי, נגבי את הכסא…”
שׂרה׳לי הבת עושׂה עצמה כלא שומעת, פונה אל הצד, מטילה אפילו מבט רע בר׳ פּיניה. ר׳ פּיניה מחייך:
כולן עושׂות כך! את הכסא מנגבת האלמנה עצמה.
– מה טובות מביא אתה, ר׳ פּיניה?
לבה דופק בתוכה, כמו אצל גזלן. ר׳ פּיניה מתיישב, מפלג את זקנו לכאן ולכאן, חציו לימין וחציו לשׂמאל, מתחייך עוד פעם ואומר:
– הרבה מאד טובות!
– דהיינו?
– דהיינו… תארי לך, שר׳ מנדל האלמן חזר הביתה מן היער… אני רודף אחריו כבר זמן מרובה: יהודי אינו צריך לשהות כל־כך הרבה בלא אשה… אמנם צנועה היתה, אמנם ידים ברוכות, אמנם ואמנם… אבל כל-כך הרבה בלא אשה אין שוֹהין… והתינוקות… רציחה ממש… מסר כחמשה ילדים לשכנה, היא עצמה יש לה משלה חמשה… יהודי בא הביתה לשבּת – הילדים משׂורטים, מורעבים…
אני מתרוצץ, אני מעמיד עליו בעלי-בתּים… הוא דוחה ודוחה. היתּכן, אני תופסו בדש-בגדו, הרי אין אתה אברך עוד… אם לא עכשיו, אימתי? בּה, מה… אין לו פנאי… צריך לגמור ביער, לסיים בחוף… יום אתמול כי פרח! אני אומר לו שדוּך, והריהו רושם בפנקס, הוא יחקור וידרוש, – לא היה ולא נברא!
השדוּך שוקע ואובד שם בתוך הפנקס בין הקוּבּיקי"ן…
יום ששי זה חזר מוקדם יותר מן היער. הסתכּל והתבונן בעצים שעל החוף… וראה את מישהי!
– את מי?
ר׳ פּיניה נוטל ריחה של טבק:
– את הבת־יחידה שלך…
– שׂרה׳לי, שעמדה אצל המטה, מפילה עצמה על המשכּב ופניה אל הקיר.
– כולן כך, כולן כך! – מחייך פּיניה.
– ובכן מה? – שואלת האלמנה, כמעט נרעדת.
– ובכן מה? ובכן לא כלום… שבת היא שבת… לאחר הבדלה, שולח הוא לקרוא לי. "לך, אומר הוא, אל הדיינית ודבר נכבדות. אני נוסע, אומר הוא, חזרה אל היער (העגלה היתה עומדת לפני פתח הבית), וכשאשוב, אם ירצה השם, אלך לשם עם מנין, עם כּבּוד…
ר׳ פּיניה מעלה ומוציא ריחה של טבּק… האלמנה ממתינה בפה פתוח, עד שהוא גומר:
– ואכתוב תנאים, אס ירצה השם!
שׂרה׳לי משמיעה פתאום קול-צעקה הפורץ מן הלב.
מתנפלת עליה האם, מחבּקת ומנשקת אותה על-כרחה:
– בתי שלי, מזל כזה, בור-שומן כזה… הרי אין אנו כדאים כלל לחסד שכזה… אין זאת, אלא אבא שלך זכותו עמדה לנו…
שׂרה׳לי מנתקת עצמה מזרועות האם, קופצת וקמה מעל המטה ובורחת בבכיה מתוך החדר…
האלמנה נשארת תוהה ונפחדת. אבל מיד היא מתחייכת, נזכרת: היא גם כן עשׂתה כך… כל הנערות מפחדות כך…
– כולן כך, כולן כך! – מהמהם ר׳ פּיניה תחת חטמו, אומר “שבוע טוב!”, נושק את המזוזה ויוצא…
האלמנה נשארת עומדת מהורהרת. היא מביטה בעד החלון, ברגשי-תודה גדולים, אל השמים למעלה, וממלמלת וחוזרת וממלמלת:
– מן השמים, מן השמים!
ואפשר שהיה הדבר “מן השמים”, אלמלא הסינור…
וגם אלמלא החוף…
משום שמיד לאחר ששוקעת החמה, נעשׂה,שׂשׂון ושׂמחה" על החוף.
העבודה מסולקת. כל אכּר עורך לו, מבּקיעי העצים, מדורה דולקת לפני סוכּת-הקש שלו; מוציא לו מתוך הסוכּה את אלפּסו וצולה את דגו שלו, ואוכל לשׂובע. הלילה לילה יפה, “עין יעקב” אין הוא לומד… ומתחילין לשיר… כבר נמצא אצל אחד חליל, ואצל שני - כנור, מתחילין לנגן, נוטלין טיף-טּפה, ועושׂין רקידה… ומיד – הוּ-האַ!
הולכים אברכים ובחורים לטייל מעט או לרחוֹץ בנהר, והרי הם מתעכּבים שם, מקשיבים, מתבוננים…
ולפעמים נערות גם כן… לטובה אין לצפּות מדברים כאלה. נערה, כשאין איש יהודי רואה, מתקרבת לפעמים יותר… רואים אותה מן החוף, אומר לה שגץ דבר-חדוּד… לפעמים מושכין אותה אל תוך המעגל…
מילא, מה שמתרחש לפעמים, רחמנא ליצלן…
ולפנים, לפני שנים, קודם שהיה המעשׂה שלנו, נתרחש מעשׂה מגונה, מגונה ביותר… ודוקא בבת בעלי-בתים, בנערה המאורשׂה…
היו מרננים אחריה, ראו אותה עושׂה מעשים בחוף. דבּרו ודבּרו, עד שהגיעו הדברים לאזניהם של אבּא-אמא. אינם מאמינים, אבל משגיחים עליה. כבר יושבים לפנות ערב בבית; האב מתפלל בבית מנחה-מעריב. יום אחד – לא כלום, היום השני – לא כלום… אבל בשלישי, אין היא יכולה, כנראה, להתאפּק, היא נוטלת את הסוּדר.
– להיכן את הולכת?
אומרת היא, אל חברה…
נוטלים הימנה את הסוּדר:
– את הולכת אל החוף!
– יהא לחוף, מה דאגה היא לכם?
מדבּור לדבּור, הבחורה מודה: היא רוקדת שם, היא שרה… יש לה שם שגץ מאהב, הוא ישׂא אותה לאשה, היא תשתמד…
נוטלין לה לבחורה וקושרין אותה בחבלי הכבסים אל מראשות המטה. אין זה אלא דבּוק! כעלות יוליכו אותה אל האפּטאי…
ובחוף בינתים: היכן מלכּה? (מלכּה היה שמה.) בלעדיה עצוב. היא רוקדת יפה כל-כך ושרה. וכשהיא מפזרת את שׂערותיה –אַיי אַיי!
שולחין לידע ולהוָדע… ורץ באמת ה“מאהב” שלה!
והוא חוזר ומצעק ככרוכיא: הוא היה ליד הבית, הציץ מבעד לאשנב… ומספּר כהוָיה, היאך שקוֹחאַנ“אַ מאַלק”אַ1 שלו קשורה, הפה סתום בסמרטוט, ומלקין… קופצים כולם כאיש אחד, ורצים להציל את קוֹחאַנ“אַ מאַלק”אַ. רצים דרך השוק, קמה מהומה, גויים מתנפלים!
מפנים את הסחורה מן הדוכנים, סוגרים בבהלה את החנויות, מתחבּאים ומסתגרים בתוך הבתים…
קמים בבוקר: מלכה – נלקחה, האם – חולה מסוכּנת, האב – בן לילה הכסיפו שׂערותיו…
נאנחים הזקנים: גלות…
אבל הצעירים מצעקים: “הכזונה…?” וגומר, כמו שכתוב שם… מתלקט מחנה בחורים, תופסים מקלות ואבנים ורצים אל החוף, להשיב את הבת־ישׂראל…
מתקשרת מלחמה על החוף. ויד ישׂראל תקיפה, קנאת השם צבאות! אבל האכּרים שולחים ומודיעים בפרבר. ובאים לעזרתם במלגזים, בכלבים… וגבּורי ישׂראל הפכו עורף… נמלטו כל עוד נפשם בם…
אמה של מלכה מתה אותו יום… האב סגר את הבית בקרשים ובמסמרים ויצא לנדוד בעולם…
ורק קרוב לחורף, כשעזבו האכּרים את החוף וחזרו כל אחד לכפרו שלו, אל האכּרה שלו ואל ילדיו, אין ידוע מה שאירע שם: אם נמאסה היא, במשך הזמן, על האכּרים, או שֹהתייראו הם, שמא תרוץ עמהם אל הכפר, והשליכו אותה אל תוך הנהר, או לאחר שנעזבה עשׂתה היא עצמה מעשׂה לעצמה, – העיקר, לפני הימים הנוראים משו אותה הדייגים מן הנהר בתוך רשת, – ואבן קשורה בחבל לצוָארה, וכולה צבוּיה ונפוחה, כמעט לבלתי הכּיר…
את הגויה טמנו מאחורי הגדר; ומן הנשמה החוטאת נעשׂה דבּוק!
ראשונה ראתה אותה בימי-סליחות גבאית זקנה. ברחה כל עוד נשמתה בה, ובעזרת-הנשים ספּרה דברים כהוָיתן: ראתה, מבית-העלמין הגיעה מאחורי הגדר. מהלכת על-פני השוק. באה ונגשת אל ביתה של אביה, דופקת על הדלת, ממתינה רגע. אין משיבין, והריהי נגשת אל האשנב, תופפת על השמשות.
אין עונים. מתחילה היא לצעוק: אבּא! אמא! ומשׂרטת את פניה בצפרנים…
מיד לאחר מכּן מישהו בעיירה נחלה. שולחין את הנערה המשרתת אל בית-המרקחת להביא תרופה מן התרופות, ואין היא חוזרת. בבוקר מוצאין אותה ליד אותו בית מתעלפת, משיבין את רוחה, היא מספּרת:
ראתה… עינים בוערות, כאותן גחלים, שׂערות שחורות מפוזרות על-גבי תכריכים לבנים… ומגרדת בצפרנים על הדלת. ונאנקת: אבּא׳לי, אמא׳לי! ונגשת אחר-כך אל החלון, ומגרדת על השמשות - אבּא׳לי, אמא׳לי!
אחר-כך גם אחרים כבר ראו אותה…
ועוד אחרים, עד שהתרגלו אל הדבּוּק… ובלא סינור אין אשה בראחיב יוצאת לפני פתח ביתה, שלא תהיה לדבּוק שליטה עליה. –
וכשזווּג אינו זווּג של אמת, מתרחש מעשׂה כזה:
פעם אחת לפנות ערב, שׂרה׳לי נושׂאת הביתה את הסלסילות, האם נתעכבה ליד חנות אחת, אומרת שׂרה׳לי להבעיר בינתים אש בכּירה, אך עד שהיא פונה בכה ופונה בכה, באה האם ונופלת לתוך הבית בשׂמחה, בצהלה:
– לא תוסיפי עוד, בתי שלי, לשאת סלסילות אל החוף, ולא תלכי אל החוף.
– מה יש, אמא׳לי?
– מה יש? החתן שלך בא מן היער! שלח לבשׂר את הבשׂורה. ר׳ פּיניה פגש בי לפני פתח הבית…
מיד הוא בא, עם מנין, עם כבּוד, כפי שהבטיח…
מיד שׂרה׳לי מתנפלת על המטה בבכיה גדולה…
– בכי, בתי, בכי, בקשי על מזלך הטוב שיאיר! מזלך יעלה ויאיר כשמש, ואף עלי תבוא ישועה וחיתה גם נפשי בגללך…
– ושומעת אתּ, בתי שלי, אמנם הוא מביא כבּוד. אבל פטור-בלא-כלום אין אני רוצה! אני גם כן אתן משהו. הבאתי על-כן כמה מליחים, ואתקין אותם, ובולבוסים בכתנותיהם אבשל…
כובשת שׂרה׳לי את פניה בתוך הכר…
– בכי, בכי, בתי שלי, אני בגילך גם כן בכיתי, גם כן חשבתי, השם יודע מה, ופחדתי פחד גדול מאד…
והיא נגשת אל המלאכה, מעלה אש, שופתת את הבולבוסים… להבת-האש מפצחת בדיצה, הסיר מתחיל רותח, כבר צריך לסנן, ונזכּרת פתאום האלמנה: מלח! שכחה…
– בתי שלי, שרה׳שי, עטרתי שלי, עשׂי טובה לאמך, רוצי והביאי מעט מלח…
והיא מתנפלת עליה בחבּה, כשאין ההיא משיבה. ומבקשת, ומלטפת, ומנשקת, וגוזרת בגזירת כבּוד-אם.
– אם לא, סנני אַתּ את הבולבוסים, ואני ארוץ להביא מלח…
קמה שׂרה׳לי ממקומה והולכת להביא מלח…
עובר רגע אחד, שנַים, שלושה, הבולבוסים כבר מסוננים, היא אינה חוזרת. והחנות היא לפני הבית!
רצה האלמנה ויוצאת אל הפתח, מציצה אל החצר החוצה, אין שׂרה׳לי נראית… קוראה היא: שׂרה׳לי, שׂרה׳לי! אין קול ואין עונה. והריהי נפחדת, תופסת את הסוּדר ויוצאת במרוצה. הלב אומר לה, שאירע, חס ושלום, אסון…
ולבּה של אם חצי נביא הוא…
ובאמת אירע אסון:
בשכבה במטה, התהפכה, כנראה מצד אל צד, ונתרופף קשר הסינור והתיר עצמו. ולפיכך, בלכתה, אבּדה אותו בחצר ולא הרגישה בכך ולא הרימה אותו, וכך יצאה לפני פתח הפרוזדור אל החנות…
ובשוק, כנראה, התהלך הדבּוק… בּיקש להכּנס במישהו, חפּשׂ אשה בלא סינור… ושּרה׳לי יצאה בדיוק אותה שעה בלי סינור… ומיד משהגיעה אל החנות, ומשפתחה את פיה לומר: מלח, קראה לפתע בקול רם, כדרך הערלים על החוֹף:
– הו–האַ!
הדבּוק נכנס בה דרך הפה הפתוח!
ופתאום היא תולשת את המטפחת מעל ראשה, מתפּזרות שׂערותיה על צוָארה וערפה, ומשתלהבות אצלה, בדומה לגחלים שחורות, שתי עיניה. –
וקופצת פתאום מתוך החנות… ונותנת את קולה בשיר ומזמרת שיר-זמר של פריצות מן החוף, ויוצאת ברקידה על- פני השוק… ועוד הפעם:
–הוּ–האַ!
ומיד – כחץ מקשת אל החוף…
כשיצאה האם מן הבית, כבר עמד כל השוק כמאוּבּן. רק החנוָנית רמזה לה בקושי, באצבע קופאה, לצד החוֹף. –
אותה כבר לא ילכו גבּורי ישׂראל להציל… זכורה עוד המלחמה ההיא… עוד מתהלכים יהודים זקנים, זה בלא אוזן, הלה בחצי אף… ונאנחים…
אבל האלמנה הרי אֵם היא, והריהי רצה לבדה!
באה היא, ומוצאת את הבת באמצעו של מעגל. יד ערומה אחת על הצוָאר, והשניה חובקת אכּר צעיר אחד… היא רוקדת עמו! החליל מחלל, הכנור מנגן, המעגל מסביב מוחא לקצב בכּפּים, רוקע ברגלים…
אֵם הרי אֵם היא, ונדחקת אל תוך המעגל:
– בני-אדם, – צועקת היא, –בני-אדם רוצחים, בני-אדם גזלנים! וכי אין אתם רואים, שהיא מטורפת, שהיא דבּוּק… אוֹפּנטאַנאֹ2 – מצעקת היא בלשון פּוילי"ש…
מפני האם נסוגים הצדה; מפני קולה מתפחדים. “דבּוק” עושׂה רושם.החליל משתתק, הכנור נאלם.
והיא רצה ונגשת אל הבת, סוחבת ומרחקת אותה מן האכּר, אותו היא דוחקת הצדה.
וצועקת אל הקהל:
– ראו, – צועקת היא –את עיניה שלה… את כל הגוף, היאך הוא רועד… משוגעת היא, דבּוּק…
עם מי מרקדין אתם? היכן היו עיניכם שלכם?
– לא עברה עוד, מקוננת היא, מחצית השעה משנכנס בה הדבּוּק…
– “תנאים” עמדו לערוך, – פורצת היא בבכיה, – כשהיא לוחצת את הבת אל לבה – בור-של-שוּמן..
ושלחתי אותה מלח להביא… בשוק נכנס בּה הדבּוּק, אפשר הדבּוּק של מלכּה…
דבר זה עושׂה רושם עוד יותר…
האכּרים מסתלקים אל תוך הבקתות… האם לוחצת ביתר חוזק את הבת אל לבה:
– אל תפחדי, בתי שלי, אל תרתתי כל-כך, מחר מגרשים, בעזרת השם יתברך, את הדבּוּק מתוכך…
ומוליכה אותה, מתה לחצאין, הביתה…
––––––
האפּטאי, זכר צדיק לברכה, שלח למחרת את מקלו אל הרב הראחיבאי הזקן, והודיע לו, היאך לגרש את הדבּוּק…
ומיד בבוקר קרבו אל המלאכה.
דפקו וכינסו את הקהל אל בית-הכנסת הגדול; כבר מלא בית-הכנסת, ונשים – כל מלוא עזרת־הנשים…
ודף-של-טהרה הביאו, על שולחן האלמימר הניחוהו, ואת שׂרה׳לי על הדף השכיבו, ובד שחור כסוה.
ועם מקלו של האַפּטאי, זכרונו לברכה, עלה מיד לאחר-כך הרב הזקן במעלות אל ארון-הקודש, ובפניו אל האלמימר ניצב… הוא מביט, והוא מלחש מה שצריכין ללחש, ופתאום הוא דופק גימ"ל פעמים במקל על המעלָה, וצועק:
– דבּוּק צא!
על הקהל נופלת אימה.
אבל הדבּוק שותק.
קורא הוא עוד פעם:
– דבּוּק צא… אני גוזר: דבּוּק צא!
העולם רועד, בעזרת-הנשים מתעלפין; הדבּוּק שותק.
אבל בפעם השלישית, כשהזכיר הרב הזקן את הפמליא של מעלה, ואמר שיטיל עליו חרם, ושהאַפּטאי יסכים לכך, – רק אז נאנח הדבּוּק מתחת להבד השחור:
– איני יכול, רבי!
– מפני מה?
– אי זו הדרך, רבי, אצא? דרך הפתח? הרי תלויה שם קופסת בעל-הנס ונר-התמיד דולק!
– דרך החלון!
–כל השמשות שלמות…
דוקא לפני כמה ימים זכה זגג בהגרלה וקבע שמשות חדשות…
תופס הרב למקל, זורקו אל החלון, לרסיסי רסיסים נתבקעה השמשה – – –
והדבּוּק יצא…
אך כשהסירו את הבד השחור מעל לדף-הטהרה, היתה שׂרה׳לי מוטלת – בלא רוח-חיים…
המנגן
מאתיצחק ליבוש פרץ
(מעשׂה לפורים, מסוּפר לפי אייזיק מאיר דיק)
לפנים לא היו הדורות מנותקים כל-כך, מיותמים כל-כך. כל דור היה חוליה בשרשרת, המתחילה באדם וחוָה ותגמר באלף הששי… ואם נתפרפרה, מתי שלא יהיה, ובשל מה שלא יהיה, חוליה אחת, התחילה רועדת כל השלשלת, נתעוררו כל החוליות: האבות, אמנו רחל ואחרים…
מלבד השמים הפתוחים תמיד, שראו אותם, אם רק לא הסתירוּם במשלוש1 של נחושת, בעין הפשוטה, – מלבד אליהו הנביא, שהיה יוצא-ונכנס, בן-בית אצל כל יהודי: בין האושפיזין בסוכּה, ל“שפוך חמתך” ב“סדר”, על כסא-אליהו ל“וכרוֹת”, ובכל הירידין, וכל פעם שחרב חדה היתה מונחת על הצוָאר… ומלבד מלאכים טובים, – היו עולמית אבא-אמא. אם חיים הם – מי מדבר על כבּוּד; ואִם, חס ושלום, לאו – יש מצבה, להשעין ולצנן בה את הראש הלוהט, וקבר – לשפוך עליו את הלב המלא מרירות, ושוכן-עפר שהוא שומע, שהוא רואה ואינו שותק, אלא מבקש רחמים עליך…
ולא תמיד צריך לבקש אותם: לילה לילה באים המתים אל העיר החיה. אל בית-הכנסת הגדול הולכים הם, להתפלל, לקרוא בתורה, לערוך חצות… עובר בר-מינן על-יד תריס חלונו של אדם קרוב, שומע אנקה היוצאת מלב כבד, אנחה של נפש נכאה, והוא מבין לו: החיים והמתים מדברים שׂפה אחת ודברים אחדים, מתפללים מתוך אותו סידור עצמו… עושׂה לו הבר-מינן קשר-של-זכרון בתכריכים, ואחר-כך, כשהוא חוזר למנוחתו, הוא נזכּר, ומשתדל, ועושׂה מה שיכול לעשׂות, עד כמה שאפשר. ומה לא היה אפשר בזמנים המבורכים ההם… לא שום דבר, ואפילו ללמוד “שושנת יעקב” עליז – מבר-מינן!
אבל איני רוצה להקדים אחרון לראשון. דבר זה כבר שייך להענין – להמעשׂה בר' אברהם’ל המנגן, שיהיה מליץ יושר לי ולכל המספרים מעשׂיות של פּורים, אם רק אינן בדויות מן הלב…
והיה היה ר' אברהם’ל מנגן, ולא כליזמר. הוא הגיע אל המדרגה, שרבים אולי מתגעגעים עליה, אבל רק לעתים רחוקות מישהו משׂיג אותה: הוא לא ינק מן הכנור את פרנסתו, לא עשׂה אותו קרדום לחפור בו…
מי שאין לו עינים חומדות, גרון גרגרני וקיבה תובענית – גם “משהו” מאכל הוא בשבילו, מים צוננים – משקה, שינע“ט וקיטיי”א – מלבוש, – יש לה לבּיילה-בּאשה חנות כלשהי, ויוצאין בזה ידי-חובת-עולם-הזה, ומנגנים לשם מצוָה, לשם שמים; ומנגן כזה, המנגן לשמו יתברך, היה ר' אברהם’ל…
מוצאי-שבת מנגן לו ר' אברהם’ל את זמירותיו… יושבת בּיילה-בּאשה, המפרנסת שלו, ושואבת לתוכה את הנחת, מתמלאת חיוּת לשבוע תמים… עומד קהל בחוץ, ברחוב, ושומע ומקשיב, והנשמות סופגות לתוכן את הזמירות. לעתים קרובות נקלט הנגוּן באזני השומעים; הרחוב כולו נתעלה לפתע, עיירה שלימה מזמרת זמר…
וכל השבוע – בּיילה-בּאשה יושבת בחנות, העיירה בהולה ורדוּפה אחר הפרנסה, ובחדר של ד' על ד‘, ליד שולחן קטן, לפני החלון הפעוט, יושב לו אחד ובודד ר’ אברהם’ל; לבו לשמים, עינו בספר התהלים של דויד המלך: שירות ותוּשבחות שרות שׂפתותיו ומרטטות מתענוג, והיד פורטת ומפרטת על מיתרי הכנורון, המונח לפניו על השולחן… מצלצלים המיתרים ומצרפים לתהלות כנפים קטנטנות, צחורות; והן מתרוממות ומרחפות גבוה, גבוה. ור' אברהם’ל מלטף לו ביד את זקנו הצחור כשלג; זה תענוגו האחד והיחיד…
נפתחת בזהירות ובחרדה הדלת הקטנה, מרכינים חתן-וכלה את ראשיהם, שלא יתקלו במשקוף, ונכנסים, ונצבים לפני ר' אברהם’ל מסוּמקים ומבוּישים, ור' אברהם’ל מחייך, כבר הוא יודע, למה חתן-וכלה נכנסים אליו: זה שנים הם מאורשׂים, אספו בקושי לטלית, החופּה מוכנה, אך לכליזמרים חסר… ואם מנגן ר' אברהם’ל בחתונה של עניים, הרי יש לו, עוד קודם שהוא קונה לוח-שנה חדש, – סנדקאות, ולמועד הנכון – פדיון הבן, אף גם כוהן הוא – מצוָה רודפת מצוָה. אבל לא בזה הענין.
העיקר הוא אצל ר' אברהם’ל פורים…
מנגן-של-פורים – בשביל עניים…
יש בתים, שהיהודים הנאים עם הממחטות האדומות אינם מראים שם את פניהם, וכליזמר אינו נראה שם, ושׂחקני-פורים אינם עוברים שם את הסף.. בתים שבהם החַלה היא בלא זעפרן, הסעודה בלא שׂמחה, ולעתים קרובות בלא חַלה כלל…
נפתחת הדלת, נכנסים אנשים רחמנים, “תומכי עניים”, מביאים דברי מאכל ומשקה; מברכים בני-העוני את האנשים היקרים על מעשׂה-הצדקה, וגם את כל האורחים היקרים של חגיגת-הפורים, הנותנים להם את האפשרות לעשׂות צדקה, ומודים לשמו יתברך שברא בריות טובות ויושבים לאכול ולשתות… ואף-על-פי-כן על הלחיים הנפוּלות יורדים זרזיפים של דמעות, של דמעות מלוחות… לא מתוק לחם הקצבה, ולא ערב לחך שקוּיה… וכמה רחוק הזמן ההוא, שהם היו הנותנים ואחרים היו המקבּלים? ומתחילה הדמעה דוקרת בעין, והמרירות מצטבּרת בלב, ויהודיה מליטה את פניה בסינור; יהודי מטיל מבעד לחלון את קובלנתו כלפי השמים… ומי שהוא צעיר יותר, נוטל ומכווץ את כף-ידו לאגרוֹף. אבל אותה שעה בא נכנס ר' אברהם’ל עם הכנורון. הנרות נראים פתאום מאירים יותר, העינים מתבהרות, על הפנים מופיעה בת-שׂחוק, מבוּישת, מיוּתמת, עודה דמוּעה, אבל ר' אברהם’ל כבר הוא מנגן “שושנת יעקב” – משתפכת הנגינה כשמן טוב אל תוך הלב, – דלוּת אינה פּסלוּת, אח מאח לקח, גלגל הוא החוזר בעולם… וכך מהלך ר' אברהם’ל מלוּוה עינים נוצצות, ותינוקות, רגליהם עקומות, כמו קשתות, ועיניהם מפרפרות-מלהטות, כשלהבות כּשרוֹת, רצים אחריו על-פני הרחובות, מפּתח לפתח, מבּית לבית… ורק בשעה מאוחרת, מאוחרת ביותר – עניים, בלי עין-הרע, מתרבים והולכים – עמוס ברכות, ובלב מלא וגדוש שׂמחה טובה, שקטה, ממצווֹת רבות שעשׂה – סר עוד ר' אברהם’ל אל הרב עם הרבנית, שבלעדיהם מעשׂה-של מצוָה אינו מעשׂה שלם וגמוּר…
כל אותו זמן יושבת בּיילה-בּאשה ומאריכה רוחה ומחכּה. לבה אומר לה, ואברהם’ל אינו מכחיש, שיש לה חלק, חלק גדול, במצוָה הזאת; אבל מקצת-שבמקצת געגועים אינה חטא…
וליד השולחן הקטן, לפני החלון הפעוט, יושבת הישישה המתגעגעת ומחייכת… מציצה בעיניה הזקנות הקטנטנות, המשונות, וכמו צוחקות ובוכות גם יחד, מביטה אל הרחוב, ומתחת לשביס משתרבבות האזנים הקטנות ומקשיבות… האם אין זה הוא שם עם הכנורון? האם לא מ“שושנת יעקב” שלו הצליל שנצטלצל והגיע עד לכאן?… ושׂפתיה נעות חרש-חרש בתפלה חשאית: שיזכה עם כנורו לצאת לקראת המשיח, לנגן לו מַאר"ש…
בימים ההם היו מאמינים בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה, היו מחכים לו בכל יום שיבוא.
– אך מפני מה הוא מתמהמה כל-כך? – שואלות השׂפתים הזקנות; והפעם – לא על המשיח: המליאים צוננים, הנרות – מעשינים, מפרפרים, דועכים, ואברהם’ל איננו.
בּיילה-בּאשה רצה השוקה. מבעד לתריסים המוגפים אין בוקע צליל של קול, ולא קרן של אור. העיירה ישנה.
הרקיע מעליה ער ושומר, באלפי אלפים עינים, טהורות כל-כך, בהירות כל-כך, – אבל היכן הוא אברהם’ל?
– ולמה אחרו פעמיו של אברהם’ל?
כך שואל גם הרב הישיש, עם זקן-העז המבוהל, וקולו הנפחד מעורר את הרבנית מנמנוּמה, וראשישה הקטן, שהיה מתנודד בחלל-האויר אילך ואילך, בדומה למטוטלת, מפסיק תנועותיו. היכן יכול הוא להיות? קרקעיתו של בקבוק המשקה צפה ועלתה ונתגלתה, חצות-לילה מצלצל ומכריז השעון הישן-הצרוד, ואברהם’ל עדיין הוא בבל-יראה… תופס הרב את המצנפת, הרבנית – את הסוּדר התוּרכּי, פנסים גדולים – השמשים שנתעוררו בקושי, רצים אל הרחוב, מוצאים את בּיילה-בּאשה, אין מדבּרים אפילו דבּוּר אחד ורצים הלאה, על חלונות ועל דלתות דופקים, כלום אין נמצא אצלכם ר' אברהם’ל? יוצאים ובאים מן הבתים מגדול ועד קטן ומחפּשׂים את אברהם’ל…
_ _ _ _ _ _ _ _
ואברהם’ל, באמת, סבּה נסתובבה לו. אילמלא הזכות של “שלוחי מצוָה אינם ניזוקין…” השם יודע, אם הייתי מספּר לכם כהיום את המעשׂה הזה; זה היה ודאי ספּור עצוב יותר מדי, ודברים עצובים אין אתם מחבבין…
הביתה, אל בּיילה-בּאשה, הולך ר' אברהם’ל. במקצת הרגלים מתרוממות ומתרקדות, הראש הזקן השׂב מתנודד: היום יום פּורים, והוא לא יסרב לעני, המגביה אליו את הכוס… וכבר נתגעגע אל בּיילה-בּאשה, ומצער אותו, שאינו יכול לשנות מן המנהג והוא מוכרח, בדרך הליכתו, לרגע לסור אל הרב. רוצה הוא לקצר לו את הדרך, ועושׂה את הפּלוּש, לפני בית-הכנסת הגדול, קפּנדריה, כאמור – שלוחי מצוָה אינם ניזוקין. הוא בא ונכנס לפּלוּש, והוא שומע קולות מתוך בית-הכנסת: צחוק, זמרה, ורקיעה של רגלים רוקדות. והוא נבהל ומשתומם. אין זה, מהרהר הוא, כי אם בחורים הוללים הרסו לבוא אל בית-הכנסת; מכאיב חלוּל-הקודש הזה את לבו, מתלקחת בו חמתו. והרי כוהן הוא, אברהם’ל, והוא מטה שכמו ולוחץ על הדלת, המנעול הישן נכנע במקצת, אברהם’ל נדחק בכל כוחו אל תוך הסדק שנפתח, ונשאר תקוע – קופא מפחד: מתים היו אלה!
והמולה עוברת בבית-הכנסת: רב אברהם’ל, רב אברהם’ל! וכל העינים פונות, מהן – אל אברהם’ל, ומהן – אל יהודי גבוה-גבוה, עם זקן שׂב, צחור כשלג. והעינים, המביטות באברהם’ל, מביטות בחמלה ובאהבה, והאחרות, המוּפנות אל היהודי הגבוה-הגבוה, מצפּות לדברו, תלוּיות בשׂפתיו הכחולות… ולא זמן מרוּבּה המתינו. בפסיעות שקטות הוא קרב ונגש אל אברהם’ל, ודממה משתלטת בבית-הכנסת, עד ששומעים היאך המצה-שמוּרה מרטטת, מוּנדת ברוח קלה, החודרת מבעד לשמשה שבורה… ובדממה נשמע קולו של היהודי הגבוה-גבוה, היאך הוא מפסק בידו הימנית הארוכּה את הזקן הצחור כשלג, ואומר אליו: אל תירא, אברהם’ל! אנו לא נעשׂה לך רעה; שׂמחנו כאן, כמו מדי שנה בשנה, זימרנו זמר, חטפנו רקידה; הרי פורים הלילה – יום-טוב שאינו בטל לעולמים!
עומד אברהם’ל לָחוּץ בסדק, ומביט בעינים גדולות ומהרהר: למחר לא יהא שום אדם מאמין לי, שהייתי כאן, ראיתי כל זה ושמעתי כל זה. רועדות שׂפתיו ואין מוציאות קול. קורא הבר-מינן הגבוה-הגבוה את מחשבתו מעל פניו, והוא מרמז אל יהודי רזה ממנו, ולפיכך – עוד גבוה ממנו, והלה בא נגש, בדומיה.
– נתּן לך – אומר הרב – סימן-דברים בשביל החיים, ויאמינו לך. הנה היהודי הזה הוא חזן-הקהל הראשון של העיירה; אני אבקש ממנו, וילמד אותך “שושנת יעקב” חדש.
היהודי הרזה-הגבוה מניע ראשו ל“הן”.
– אפס, – מוסיף הרב הראשון של העיירה, – לא בקול ילמד אותך. הוא הצטנן, לא עליכם, בקדיש-של-נעילה האחרון, ובוודוּי-בלא-קול יצא מן העולם. באצבע ילמד אותך…
עושׂה החזן הראשון את רצונו של הרב הראשון, מרחפת אצבעו באויר ומרחפת. הנה היא מרקדת בהתלהבות, והנה היא נרעדת, ומגודל הדבקות – כמו קפואה; הנה היא מתרוממת ומתנשׂאת לעולמות העליונים, עם טענות-של-איוב, בצער וזעם, והנה היא מפרפרת, כמצפּה לתשובה ממעל על שאלת חיים ומות, על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו…
מעין זה עדיין לא שמע ר' אברהם’ל. והוא נמשך בכל נשמתו אל האצבע המזמרת; סופג בשתי אזניו את הנגוּן, רוצה הוא על כנורונו לנסות ולנגן אחריו, לפחות צליל לתפוס, ואינו יכול, לָחוּץ בתוך הסדק, לפשוט את היד… ואצבעו של החזן עדיין מרחפת ומרחפת, ונגינה משתפּכת ממנה ומשתפּכת…
ובבוקר, כשבא השמש לפתוח את בית-הכנסת, ושחרר אותו מתוך הסדק, קפץ אברהם’ל ועמד באמצעו של הפּלוּש, ומבלי לענות לשמש הנפחד והנרעש שום דבּוּר, – לחץ בידים מורעדות את הכנורון אל תוך הזקן, שהלבין עוד יותר במשך הלילה, והתחיל מנגן! שומעת בּיילה-בּאשה, שומעים הרב, הרבנית וכל אותם שחפּשׂוהו בכל הבתים, ורצים ונקהלים; באים ותיקין להתפלל ונעמדים תמהים, ורב אברהם’ל עדיין מנגן ומנגן…
-
מטבע של שלוש פרוטות. ↩
באויר הצח
מאתיצחק ליבוש פרץ
מעשׂה נורא בכלתו היותר צעירה של הרבי שליט"א
מעומק העמקים, מתחת לשאול התחתיה, בוקעת פעם ועולה ומהדהדת בכל שבעת מדורי הגיהנום צוָחה צורמנית-צפצפנית:
– “חופש!”
גם שם יש “חופש!”
מיד נתעוררו הלפּיטוּטי"ן – המסיקים את הדוָדים – וקפצו מגודל השׂמחה: חופש! חופש לכמה שעות, יומא דפגרא בגיהנום! וזה מזה מגביהים צִוחתם הצורמנית:
– חופש! חופש!
וכשמישהו עומד ושואל:
– מה יום מיומים?
משיבין לו ברוגזה:
– היארציי"ט של שבתי-צבי! כלומר: עם-הארץ! היאך יכולין דבר כזה לשכוח?!
מגרפין ומטילין בחפזה הררי הררים של פחמים אל האש שמתחת לדוָדים; פורצים ועולים בבת-אחת מן הדוָדים ענני עננים של הבל; ובוקעות ועולות מתוך הדוָדים צעקות נוראות חדשות, של פחד ויסורים רעים…
וצוחקים הם, הלפּיטוּטי"ן: מסירים, אגב זמרה ושריקה, את הסינורות מעל גופם, ולובשים, מעשׂה-קונדס, כל אחד צורה אחרת: מי של אדם, מי של חיה רעה, של עוף, או של זבוב רע או משהו טמא-זוחל… ומתגלגלים מצחוק, בהביטם זה על זה. ויוצאים ועולים אל העולם העליון, לטיוּל, לבלוּי-זמן, למה שיזדמן.
חופש! – עד שתשקע החמה, עד שיצלצל הפעמון בתיפלה ל“מעריב” שלהם!
אגב, תזדמן שעת-כושר להכשיל בשׂר ודם, לתפוס ברשת נשמה לא-זהירה – ינצלו שעת-כושר זוֹ. הגיהנום משלם שׂכר ביד רחבה: לא מסיק-דוָדים אחד עלה לגדולה והגיע עד לפני-ולפנים: שׂר-המשקים אצל הס"ם, נושׂא-השוֹבל אצל לילית…
שׂמחים הלפּיטוּטי"ן בחופש, קופצים ויוצאים ועולים למעלה, ורצים ומתפזרים בכל ארבע כנפות הארץ: זה בכה וזה בכה… מעשׂים-שלא-יעשׂוּ הם יעשׂוּ! –
בלוח-השנה של הגיהנום אינני בקי: אצלנו היה יום-קיץ נאה, ולפּיטוּטי"ל אחד מתיישב בדעתו, לובש צורה של צפרדעון צהוב-זהוב חנני, עם בטנה ירוּקה-קטיפתית, ויוצא לו, בדליגה ובקפיצה, לסיוּר על-פני מעון-קיץ מאחרי העיר, – ואין הוא חסר, מן הסתם, נחת-רוח:
הנה יושבת לפני התחנה חבורה של נשים; הן ממתינות לבעליהן או לאורחיהן, ובינתים שוזרות-מוזרות בחַמה: על שכנים ושכנות, – אסור לדבּר, – והוא מתלקק, הצפרדעון; כבר הוא רואה בחוש, איך הנשים הללו תלויות בעולם הבא בלשוניהן, איך הן מתנודדות ומתנודדות באויר… ומדלג הלאה… יושבים על מרפסת גוברין יהודאין – בלי הקפּוֹטאוֹת, בארבע-כנפות, ומהם בטליתים-קטנים אפילו, וחוטפים – משׂחק-בקלפים באויר הצח.
צועק אחד בהתפעלות:
– מלכה-מלך-טוֹי“ז – קוועֶנ”ץ! ומניח יד חזקה על הטסית עם הכסף –
עולה עליו ומצפצף השני; יש לו:
– רוֹי“ש! רוֹי”ש!
קמה צעקה:
– איזה מזל, איזה מזל של יהודי!
מתמוגג הלפּיטוּטי"ל מרוב נחת; היהודים היקרים הללו כבר ישכחו מנחה להתפלל! הוא יזכור, ולכשתגיע השעה, הוא יבוא ויעיד…
והוא מקפץ, מלא נחת, אל תוך החורשה; קולות צעירים הגיעו אליו משם: צחוק, קטעי שרים מן התיאטרון היהודי, מתּיבת-הנגינה בחצר…
כנופיה של בחורים ובתולות מבלה שם בנעימים!
בגלוּי הראש הבחורים (וכי צחוק הוא – חום כזה!) והבתולות – בגלוּי משהו גרוע מזה… הולכים שנַים שנַים, הלוֹך ושוֹב מהלכים. או יושבים בעשׂב הריחני, ואחרים – פרקדן, בפשוּט ידים ורגלים… והנה קופצים וקמים, ברקידה יצאו!
נערה ששׂערותיה מפוזרות הכריזה:
– לרקוֹד! לרקוֹד!
תפסו הבחורים והבתולות זה את זוֹ בידיהם: בחור עם בתולה, בחור עם בתולה –
והנערה ששׂערותיה פרועות שואלת:
– מי ישיר? מי ישיר? וקולה ספוג יצר-הרע, ובעינים מתלקחות שלהבות-של-יצר-הרע. ומוצאה היא חן בעיניו של הצפרדעון, מאד מאד; ריח של צוֹאת-שטן הגיע אל אפּו! להתעטש מבקש הוא… והריהו מדלג ומתקרב יותר אל שוּלי שׂמלתה. רואה אותו הנערה ונרתעת, פחד נופל עליה. והיא מוציאה קול צויחה, צויחה נוראה, ובורחת, כאותה ארנבת מפני הצייד, בלי להפסיק צויחתה, אל תוך החורשה; ואחד בחור רץ אחריה… שאר בני החבורה צוחקים, מתפקעים מגודל הצחוק, והבחור עם הבתולה – נעלמים…
מקפץ הצפרדעון עליז ושׂמח, הלאה, ועוד הלאה – כל-כך הרבה נחת-רוח שׂבע היום, יהיה לו מה לספּר בלילות-הגיהנום הארוכים, בין הוספת-פחם אחת לחברתה, והנה הוא מסתכל ורואה – מציאה חדשה: –
אחת ויחידה, גברת חיורת על-גבי אבן לצד-הדרך, ספר ביד – ספר-מעשׂיות של ימינו. בוַדאי: רוֹמאן מושך ביותר! היא קוראה, ובחשאי רועד גופה רעידות-רעידות קטנות. ובעינים נדלקים וכבים הניצוצות הטובים ההם; הברקרקים הטובים!
ועל הפנים החיורים מתחלפות, נדלקות שוב וכבות, פורחות, נעלמות ומתלהבות מחדש בהרות-הסוֹמק האמיתיות, ומשתפכות למטה, על-פני הצוָאר והעורף החיורים… והחזה עולה ויורד, עולה ויורד –
– הה!
אך בינתים יורדת החמה – כדור של אש – מאחורי החורשה. גזעי-העצים מזדהבים ומזדהבים, טובלים בזוהר השקיעה…
דממה ירדה. ובדממה נשמע מן הכפר הלא-רחוק קול הפעמון, פעמון המעריב שלהם.
העבודה קוראת!
אם הוא מאחר, ודוּדו שלו מצטנן, הזפת נקפאת, וחסרים במהומות-הגיהנום קולות-הצויחה של הדוּד שלו, – וַדאי שהדבר לא יהיה עולה לו חָלָק; מלקוּת אינה ולא כלום!
מקפץ הצפרדעון ומתרחק לצד הדרך, רוצה להחליף את צורתו ולהעלם, ואינו עושׂה כך, ונשאר עומד – –
על-גבי מרפסת נגלתה לו כלתו היותר צעירה של הרבי – –
מה לכלתו היותר-צעירה של הרבי במקום הזה? מעשׂה שהיה!
כלתו היותר-צעירה של הרבי, שיחי', עברה עליה, בעזרת השם יתברך, הלידה הראשונה…
יפת-תואר היא – אחת ויחידה בכל פולין הגדולה; אך חלושה היא, מפונקת; אצל המחותנת, אמה שלה, היתה מלידתה בת-יחידה חרידה. ולפיכך אינה חוזרת במהרה כל-כך לכוחה…
ואכוֹל היא אוכלת פּרוֹר-פּרוֹר, כאותה צפּוֹר; יין לחזוּק– לא יעבור על שׂפתותיה; רק מעט-מעט שהיא טועמת לקדוּש ולהבדלה… והריהי, מסכנה, חיורת, וחלושה היא. וראשה, המסכנה, מסתובב עליה… מרעדת האם, וגם – שלום-בית שאין לשער! – מרעיד האברך… יושב הוא על הספר, ומן העינים – טפּה אחר טפּה! קוראין לו לרופא, ועוד רופא, אומרים כולם: אויר צח…
כהיום הזה הרי אין מרשמין תרופות; שמים וארץ ואויר צח!
אבל הוא, שיחי', אין לו חשק לכך…
– נסיון – מהמהם הוא, – קצת סכנה, אומר הוא.
אך הבן אינו מרפּה: אבּא’לי ואבּא’לי! והמחותנת – אמה של הצעירה:
– היתכן? כלום נוטל הרבי על עצמו נפש אדם? נפש עדינה כל-כך?
מה אפשר לעשׂות בו בבן? ובמחותנת?
ואומר הוא אליה:
– אם כן חייבת אַת לנסוע עמה, מחותנת, ולהשגיח, ואם, חס ושלום, יתרחש משהו
* * *
והוא, שיחי', לוחש לה משהו לתוך האוזן.
ונוסעים עוד אותו שבוע. האשה הצעירה, האם, התינוק והמינקת…
ויושבת היא בדיוק, כלתו של הרבי שיחי', על המרפסת בשעת-הערבים הצוננת ושקטה, ונושמת את האויר הצח, הריחני. בחדר ליד העגלה, שבתוכה נרדם התינוק, יושבת המינקת; יושבת וסורגת את הגרב סבתא’לי – והיא על המרפסת מעיינת במשהו… ונכּר, נחת-רוח שקטה יש לה מזה שהיא מעיינת בו. עיניה זוהרות בנחת, כל הפרצופון החיור מאיר, כלבנה שניה, מתוך הכומתה התכולה.
דבר זה רואה לפתע היִמַח-שמו הקטן.
– מהו זה שקוראת האשה הצעירה המגולחת, בכומתה התכולה? היום יום של חול, צאינה-וראינה אין זו…
רוצה הוא לקפוץ ולהתקרב ולראות… מדלג הוא כמה דלוּגים, והלאה אינו יכול… הספרון אינו מניח לו לגשת, הוא דוחה אותו.
מתכסה מצחונו שלו זיעה… והוא מוציא ומגבּיה, ומעל לעורו שלו, רגל לאחר רגל, ומגרד, ומגרד, כאילו היה מישהו מנטף עליו חומץ-בן-יין בן שבע שנים; אבל הסתלק לא יסתלק, ואפילו אם יאחר, ואפילו אם יושלך בכף-הקלע… צניעות שקטה ותמימה כזאת לא יניח בזה העולם…
ביני וביני, שומעת האשה הצעירה כעין רעש מצד החדר. והריהי מנשקת את הספרון נשיקה נלבבת בשׂפתיה, סוגרת אותו ומניחה על השולחן. ומזדהרת עוד יותר בזהרה הכשר, ופונה בעיניה הצנועות-המתנוצצות לצד הפתח, מצפה לנחת גדולה עוד יותר…
והדלת מבפנים נפתחת בשקט, בלא חריקה, והמינקת, באצבע של יד אחת על שׂפתיה, כלומר: טססס, התינוק ישן! – דוחפת לפניה ביד האחרת את עגלת-הילדים ויוצאת אל המרפסת… על גלגלים של גומי, עגלה כמנהג הזמן הזה, אין שומעין רחש כלשהו –
– ואמא’לי? – שואלת האשה הצעירה, וקולה כמעט לא נשמע.
מתחייכת המינקת, מלאה נחת:
– הגרב ביד, למראשותיה של העגלה נתנמנמה… ולוַאי שהזבובים יניחו לה!
מתכופפת האם הצעירה בשקט, ונוגעת בשׂפתיה למצחו הקט של התינוק:
– ליל מנוחה, ליל שלום, תחת כנפנפו של המלאך הטוב…
ובחזרה מוּסע התינוק. המינקת חוזרת וסוגרת את הדלת מאחריה…
מחייכת האשה הצעירה חיוּך-כלשהו מתוק-מוּחלם על פרצופונה החיור, וקמה חרש-חרש, ופונה, שקטה ומאושרת אל המרפסת, ומתכופפת, עם לבבה המלא, מעל למעקה, ומרימה את ראשה, עם העינים הזורחות מנחת, במבּט של תודה מתוקה, כלפי הרקיע הכחול, השליו… מזדרע הרקיע הכחול השליו כוכבי זהב מתנוצצים. וקורנים הם, מתנוצצים וקורצים אל האם למַטה – ודבר זה שוב אין בכוחו של הצפרדעון לשׂאת, והוא קופץ וחוזר אל תוך החורשה. תוך כדי דבּוּר בא משם וחוזר ועולה על הכביש יהודון – עובר-אורח, מקל בידו, תיבת-הסחורה תלויה על כתפיו, והוא פוסע, על פני רחבו של הכביש, ישר אל המרפסת, ומכריז:
– קני משהו, אשה צעירה – – –
אין היא רואה אותו, אין היא שומעת אותו…
– קני משהו, אמא’לי!
”אמא’לי" כבר נכנס באזניה, ורעדה קלה עוברת בה. מסיר הרוכל את התיבה מעל כתפיו, פותחה ומראה את רכולתו, ומונה ופורט:
– סכּוֹת ומחטים, מכבּנות ומסרקות…
– אין אני צריכה, יהודי יקר!
פותח הוא מדור שני:
– הנה טבעות של שן-הפיל, לתוך פיו של התינוק הקטן – צעצוע… והנה שינַים-של-זאב, סגולה לילד, לעבור בנקל זמן צמיחת השינַיִם… והנה, לעין-הרע, לקשור על היד – קשורים… של משי, אדמדמים…
על אלה כבר שׂמה האם הצעירה עין; אף-על-פי-כן רוצה היא לומר:
– עוד מוקדם מדי, ר' יהודי…
אבל תוך כדי דבּוּר, כיון שהשׂימה רק עין, פתח מדור חדש לפניה, והבריק לפני עיניה במחרוזת של אלמוגים; גדולים כרמונים, אדומים כדם… ובעיניו שלו – ברק, ובקול לוהט-מפתה:
– קני, אשה צעירה, קני!
בשלוָה, מחייכת, מניעה היא ידה ל“לא”…
והוא בשלו:
– והנה פנינים! אל תחשבי, סוחר-מוכר אביון! הנה יהלומים אפילו, ואני נותן בהקפה! וכשאשה צעירה מבקשת, אני נותן במתנה לפעמים… שומעת את? אני נותן במתנה! פנינים נותן אני במתנה, ויהלומים…
כאן כבר היא מפסיקה את דבריו בקול צונן:
– לחינם דבריך, תהיה מי שתהיה! לך לך לדרכך. תכשיטי שלי ישן בעגלה בחדר. תכשיטי היקר שלי ישן, ומלאך טוב שומר עליו… אין אני צריכה לא לך ולא לסחורתך שלך! לך לך, לך, מי שלא תהיה!
לא-שקטה הנה אף-על-פי-כן, והיא פונה משם ומתחילה לקרוא, תחת כפּת-השמים, קריאת-שמע לפני השינה. ונעלם הסוחר-מוכר, בחזרה לתוך החורשה. ומשם פורץ ויוצא פתאום בחור צעיר ממין הבחורים שבימינו, שׂערות שחורות-זפת ארוכות וגולשות עד למטה מן הכתפים; עינים כגחלים לוחשות, לוהטות; ביד אחת מין כלי מוזר, עם מיתרים לפרוט עליהם; והשניה – על הלב, שלא יקפוץ חלילה החוצה.
והוא מדבּר אליה, באנחות, ובזמירות, כשהוא פורט מזמן לזמן על הכלי ההוא:
– הה, בת-מלכה מן השמים! – לשון-הבחורים של ימינו! – קלסתר-פניך החיור המתוק מלבין את פני הירח ברקיע, ועיניך החמודות המתוקות – מכסיפות את הכוכבים בשמים!
ושוב הוא משׂים את ידו על לבו:
– והדלקת אש-להבה בתוך חזי… כמיהה רבה – בנשמתי!
ושיר השירים יודע הוא גם כן:
– באחת מעיניך לבּבתיני; בקרן-אור מעינך פילחת את לבי ופצעת, הוי פצעת עד מאד. ונוטף, ונוטף הדם מלבבי. ורק אַת, אַת בידך המתוקה, תוכלי לרפאותו…
רואה האשה הצעירה, מסכנה, שלא יהיה סוף לדבר, והריהי מפסיקה את קריאת-שמע שלה:
– בחור שוטה, – אומרת היא, – בחור שוטה עם שׂערות של נערה ועם כלי של כליזמר ביד, – אני אשת-איש אני, ויש לי בעל אהוּב-אהוּב; בעל-יחוּס – פאר ותפארת. ולמדן גדול… ואני אוהבת אותו, אוי, כמה אוהבת! ואמא’לי צעירה אני, אמא’לי צעירה מאושרת, והשם יתברך נתן לי תינוק מלאכון קטן… אל תהא כמטיל קיטנית בקיר…
הופך הבחור בחזרה לצפרדע…
אבל לא הצפרדעון לבדו נתאחר; אחרים גם כן, ואפשר שהיו להם עסקים טובים יותר… באה מקפצת לטאה פעוטה, נעמדת ליד הצפרדעון:
– גם כן איחרת?
– ולחינם! – משיב הצפרדעון זועף, ומרמז על האשה הצעירה…
– אי! – מבטלת הלטאונת את כל הענין ואומרת אל הצפרדע:
– אתה סוס; היה סוס! סוס-רכיבה, סוס-רכיבה לפריץ, לצייד גאה.
וכך הוָה. מן הצפרדעון נעשׂה סוסון שחור-קטיפתי-יחסני, הנה הוא רוקע ברגליו הדקות-החטובות, וכלי-הרכבה – של כסף, עם נקודות-נקודות של זהב.
ומן הלטאה נעשׂה פריץ חמוּד – צייד; גבוה ומלא-גאוָה, וחינני, וכמו נחשחשים השׂפמים –
קופץ הפריצון ועולה על הסוסון, ורוכב ועובר את הכביש לרחבו, אל עבר המרפסת, ופותח ואומר בנוסח פריצי אמיתי:
– אָה, יהודונת צעירה – חיננית! כוסית מים הוציאי לי!
ובקולו של פריץ הן שומעים. מרעדת האשה הצעירה ומביאה כוס מים מן הבית, ומגישה אותה ביד מוּרעדת. לוקח הפריצון את הכוס יחד עם היד, ולוחץ את היד. ולהוציא את היד בחזקה אין לה כוח. והוא מביט, בעינים פריציות, מביט בחום ובלהט לתוך עיניה הכשרות, מבטיו מַכוים אותה ואשמורות עיניה אינן נשמעות לה ואינן יורדות ונופלות ואינן שומרות, והיא מביטה מוקסמת, מביטה נכחו – –
_ _ _ _ _ _ _ _
אבל, הרי הוא, שיחי', לחש משהו לאמא שלה…
מתייצב על חטמה של האם הישנה זבוב טורדני ומזמזם, ועוקץ…
קופצת האם הזקנה ממקומה; היכן הבת, היכן?
ורצה היא, המשקפים על מצחה, הגרב בידה, מאבּדת את מחטי-הסריגה בדרך ריצתה, ויוצאת אל המרפסת, רואה מה שרואה, ומיד היא צועקת:
– “שדי, קרע שׂטן!”
וכבר –
נעלם הפריצון, האדמה בלעה אותו…
סכנה אמיתית היתה זוֹ… אבל יצאה בשלום!
חלומו של מלמד ליטאי
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. הליטאי נוסע
יושב ומלמד אצל חוכר עשיר בכפר מלמד אחד. שני בנים היו לו לחוכר, ידעו לפחות עברי… ובכוָנה מיוחדת לקח מלמד ליטאי; הליטאים מומחים גדולים הם ללמד עברי…
תוצאות גדולות עדיין אינן נראות אצלם. הבנים – בנים שובבים, פראי אדם, ידם בשקצים ויד השקצים בהם, ומעשׂיהם כל היום רק הסוסים, הנחל, כדי-החרס המלאים שמנת וחלב חמוץ… והנה חג הפסח ממשמש ובא, המלמד יסע אל בני-ביתו…
נחת-רוח גדולה אין לו מזה לחוכר, הוא יהיה אנוס לנסוע במיוחד לעיירה סמוכה ולהביא אורח, שאם לא כן ה“סדר” אצלו כקריעת ים-סוף. אם הוא עצמו מסדר את המינים, סופו שהוא חייב לישב וגבּו אל הסדר…
אבל הדבר הזה אינו יכול לשמש עכּוּב. פסח הרי הוא חג החרוּת, המלמד אף הוא יש לו אשה וילדים בבית, – והוא חייב לנסוע…
המלמד עצמו אינו מדבר בענין הנסיעה, למדן הוא ומוחו הולך אחר למוּדו! ואפשר שהוא מתבייש, ועל-כן חייבים הם, החוכר ואשתו, לזכור את הדבר במקומו ולהכין לו הפתעה.
ולמועד הנכון מציעין עגלה בקש. אשת החוכר מביאה ומצניעה בתוך הקש מכל טוב; בשביל ה“רבנית” ליום טוב. חביונה מי-פירות, כמה קדירות-חרס מלאות שוּמן, ותרנגול-הודו חי…
– יאַנעֶק – אומרת היא למצליף הרותם את הסוסים לעגלה – תשב ורגליך החוצה!
– דוֹבּזשה![2] – משיב יאַנעֶק; עם אשת החוכר אין מרבין בשׂיחה, אשת לפידות היא. מבטה מפכּח גם גוי שנשתכּר, וכשהיא סוטרת על לחי, כל אצבעותיה טבועות בה לשבוע ימים…
– סע ועמוד לפני הבית! יאַנעֶק נוסע ועומד לפני הבית. אשת החוכר נצבת בסמוך לפתח, מוכנה לקרוא אחריו: סעוּ לחיים ולשלום! אין היא מחבבת אותו, את הליטאי הזה, את הלמדן המסוגף עם הגבּינים היורדים מעל לעינים ועם הזקן והפיאות הפרועים, זה שאינו מדבּר עם אשה, אפילו דבּוּר קל. אבל גדול כבוד התורה. למדן וַדאי שהנהו; כל הליטאים למדנים הם. והחוכר הולך ונכנס הביתה אל המלמד, לבשׂר לו את בשׂורת הנסיעה.
והוא מוצא אותו לבדו, יושב על הגמרא… הבנים כבר הם אי-שם בכפר, במרתף ליד מעשי-החלב, או על שׂפת הנחל…
נצב החוכר בפתח.
– רבי, העגלה רתומה…
ואין הוא עונה, הליטאי.
והריהו מסביר לו:
– בשבילכם… עגלה לנסוע הביתה לחג.
– אין אני נוסע! – משיב לו הלה, מבלי להסיר עין מן הגמרא…
– מה אתם שׂחים, רבי?
נבהל ומשתומם עומד הוא, החוכר: “מה פירוּש אין אתם נוסעים?”
אך הרי כל ליטאי כעסן הוא, ובפרט תלמיד-חכם, והריהו דן אותו ברותחין:
– עם-הארץ, בטוּל תורה!
והוא יוצא ורץ, החוכר, ומספּר לפלונית שלו, כך וכך הדבר…
“ליטאי, בעד דף של גמרא הוא מוכן ומזומן, מי יודע למה”…
– ואפשר מוטב כך, יהיה בו צורך – אומר הוא – בליל הסדר.
החוכרת מצוָה להתיר את הסוסים, להוריד מה שהצניעה בקש… דרך-ארץ בפני הלמדן יש לה. אבל אף-על-פי-כן אשה, ודואב בה הלב על האשה ההיא, שתהיה אנוסה לילך לשמוע קדוּש בסדר של אחרים… וצערם של הילדים!
את הנעשׂה אין להשיב! אבל נסוֹע – מהרהרת היא – כבר יסע. אם לא לשבועות, מפני שהוא חג קצר מדי, הרי לסוכות. במרדה גרש תגרש אותו!
וכך הוָה.
קודם חג הסוכות מעמיסין שוב עגלה. יאַנעֶק רותם את הסוסים, בא ועוצר לפני הבית, והכּנס להודיע על הנסיעה נכנסת כבר הפעם החוכרת.
לה אין מסרבין.
הוא יושב שוב עם הגמרא, והיא מתייצבת בפתח ואומרת פתאום:
– רבי, אתם נוסעים הביתה!
הוא נרעד, אבל אינו מפסיק ממשנתו.
והריהי פוסעת פסיעה גסה אחת אל תוך החדר ושואלת:
– אתם נוסעים או לאו?
מיד הוא קם ממקומו, סוגר את הגמרא והולך.
היא מפנה לו את הדרך, וכשהוא מגיע אל הדלת היא קוראה אחריו, וכבר ברכּוּת יותר:
– קחו עמכם את הגמרא… בחוץ יפה, הסתיו הפולני… שבו לכם על שבתכם ולמדוּ.
והריהו חוזר ופוסע אל השולחן, נוטל את הגמרא, יוצא והולך אל העגלה, החוכר מושיבו בתוכה.
יאַנעֶק מצליף בשוטו את האויר, הסוסים זזים, החוכר והחוכרת קוראים אחרי העגלה:
– סעו לחיים ולשלום!
הליטאי אינו משיב… הוא לומד כבר…
ב. ביער, הליטאי והפונדק
באמת אמרו, שהתורה היא מיטב הסחורה ומיטב השמירה… אבל לשנות מנהג, לא לנסוע הביתה לפסח אל האשה והילדים, להשבית להם חג כזה, לא דבר של מה-בכך הוא…
ונוסעים הם כך ביער. יער עתיק הוא… אילנות כענקים, שרשיהם מבצבצים ובולטים מן הקרקע. העגלה מתחבּטת על-גבי השרשים המגולים. במערב החמה שוקעת כלפיד אש! גזעי-העצים, הנראים כעומדים מתחת לחופות סַמוּ"ט ירוקות, לוהטים בזהב. על הקרקע מתגוללים, מרטטים ומפרפרים עגולים של אור, כמטבעות של כסף… נשמע קול צפור, ועוד קול צפור… יאַנעֶק מצפצף מן זמר-של-גוי… הליטאי אינו שומע, משוקע בסוגיה. אך הנה, העגלה עלתה על ענף, מדלגת דליגה קטנה, הליטאי קופץ במקצת כלפי מעלה – ועיניו נפקחות לראות את היער. והוא רואה אילן, עץ עתיק וכולו זהב, ושוכח את הגמרא, הצונחת ויורדת מעל חיקו, והוא מכריז ואומר:
– מה נאה אילן זה!
והוא נזכּר, מה שאמרה לו אשת החוכר: “הסתיו הפולני!”
– הנה, זה הוא – מרתתות שׂפתיו – הסתיו הפולני… כשוּף! כשוּף!
בינתים הוא שומע:
– טפּרוּ – וּ!
יאַנעֶק עוצר את הסוסים.
מבין האילנות יוצאת ובאה גוֹיה. אף היא לפיד אש – חצאית אדומה, פניה משולהבות, סרטים אדומים מפרפרים מסביב לראשה…
אין הוא יכול לגרוע עין מלפיד האש הזה. ויאַנעֶק, כנראה, מכיר אותה…
– מפני מה מהלכת הפונדקאית ברגל? – תמה לה יאַנעֶק.
דבר מופלא, בכפר – דבּוּר אחד פולני לא הבין… ועכשיו מבין הוא. ומשום מה יש לו קול אחר, ליאַנעֶק זה… והיא משיבה, והוא מבין! בעיר הייתי, אומרת היא, קניות עשׂיתי… ונשבר אופן. את העגלה עם המצליף אצל הנפח השאירה…
– תעלה ותשב! – מזמין יאַנעֶק. והיא רוצה לעלות ולשבת אצל יאַנעֶק.
– לא, לא, – מסרב הוא – העגלה מלאה וגדושה כלי-חרס מלאים… הן רואָה היא, הוא עצמו יושב ורגליו בחוץ… אצל הרבּין תשב. אמנם רבּין, אבל אין בכך כלום, אף הוא יודע ומבין, טוב מהוּ… הוא צוחק, היא אינה ממתינה שיאמרו לה פעמים, קופצת ועולה אל מושבו של הרבּין, בדומה לחתולה… יאַנעֶק משמיע שריקה, הסוסים זזים. היא תופסת לרבּין וחובקתו ומזיזה אותו ממקומו, ומפנה מקום לעצמה. קור וחום משמשים בו בערבוביה… והעגלה – מתחבּטת על השרשים, כלפי מעלה, כלפי מטה. והיא:
– מה אתה מרעיד כל כך, רבּין!
והוא כמו קודח. וברכיו דא לדא נקשן.
הוא זז ומתרחק כל כמה שהוא יכול; והריהי צוחקת צחוק צלצלני עוד יותר:
– רבּין שוטה, רבּין שוטה שכמותך… מי רואה כאן? מי יודע? מה? בבית יש לך אשה נאה ממני? מה שמה? שפּרינצה? כמה ולָדות כבר ילדה לך, שפרינצה זו? רזה היא בוַדאי, יבשה ככפיס של עץ… ולכלכנית, שפרינצה זו… הכול נופל אצלה מן הידים… וקלל היא מקללת…
– מהיכן היא יודעת, מהיכן היא יודעת? – נאנח משהו בלבו של המלמד…
ואתה, אומרת היא, עדיין בן-אדם אתה… בעל צורה… צריך רק ליישר אותך…
והיא נוטלת ומיישרת לו את הכתפים, ומגביהה את ראשו.
– הנה כך, כמו אורן! – אומרת היא… רק הפיאות, הזקן!
והיא קמה ומתייצבת כנגדו בעגלה, מפשלת את פיאותיו אל מאחורי האזנים, מסרקת באצבעותיה את זקנו…
– ונשיקה רוצה אתה?
מזל היה לו, שאותו רגע יצאה העגלה מן היער, ותיכף נתגלה הפונדק…
– טפּרוּ – וּ –
היא קופצת ויורדת, בלי הליטאי – כאילו שכחה אותו…
– בוא, יאַנעֶק, תקבּל טפּה!
אבל יאַנעֶק מתיר את הסוסים. הוא צריך ללכת תחילה אל הנפח. שתי פרסות מפרסות סוסיו אבדו ביער…
הפונדקאית נעלמת, יאַנעֶק רוכב ונעלם אף הוא. הליטאי המבולבל מתאושש, נזכּר בגמרא שגלשה מעליו…
הוא מרים אותה, נושק, פותח ומניח אותה על ברכיו…
– ברוך הוא וברוך שמו – ממלמל הוא…
אבל הנסיון עדיין לא נגמר.
השמש כבר נעלמה כולה מאחורי היער. חלונות הפונדק מתאדמים, מתלקחים באור. מתוך הפונדק נשמעת המולה, זמרה – אִכּרים עוסקים בשתיה…
אבל על דבר זה הוא מתגבּר, והוא מתעמק בסוגיא שלו… אולם השמים מתחילים מטפטפים. גשם-קיץ קליל מטפטף… והגוֹיה, ידיה על מתניה, מופיעה בפתח – –
– גשם יורד, רבּין, וירטיב לך את הספר הקדוש…
הוא נחרד, וכאילו היא הרגישה בכך, הריהי אומרת:
– לא אל הפונדק – אומרת היא… אלא מעל הפונדק, לחדר מיוחד…
וגשם הקיץ הקליל מתגבר.
וחדר יש לה “שקט, בשביל סוחרים, בשביל פריצים… לשם אין מגיע שום קול מן הפונדק…” וגם “הנפח בוַדאי אינו בבית… בין כך וכך יתמשך הדבר עד שעה מאוחרת בלילה”… “רק אל תהיה שוטה, רבּין!”
והדבר הגרוע ביותר לגבי ליטאי הוא להיות שוטה… והגשם הקליל כבר נעשׂה מטר-עוז, דפי הגמרא כבר נרטבו… והרי הוא יורד, והיא מראה לו את המדרגות המוליכות אל החדר למעלה… והוא הולך ועולה, ונכנס ורואה: שולחן, כסא, מטה… ונר מוכן…
הוי, אילו היה לו חדר כזה לישב בו וללמוד…
ובזה עבר על “לא תחמוד”!
ובינתים תוקפו חשק גדול ללמוד בחדר הזה. והוא מתיישב, ומעלה את הנר ופותח את הגמרא… ולומד, שעה, שעתים, ויותר, עד שהנר דועך וכבה, והוא שוכב על המטה, ונרדם…
וסברא היא, שמחמת עיפות שכח גם קריאת שמע לקרוא.
בבוקר נוגעת הגוֹיה בכתפו ומנערתו משנתו:
– את יאַנעֶק עם העגלה, אומרת היא, שילחתי הביתה…
– מה? מה? – מלמלם הוא בפחד.
– אתה תשב כאן, אומרת היא, ותלמד… שום בן אדם לא יפריע לך, חדר מיוחד… יהיה לך טוב, ראה תראה!
פחדו גובר והולך.
והיא צוחקת:
– מה אתה מפחד?
לא אאנוס אותך, חלילה… ואם נחטא לפעמים, הרי יש לך זכותה של התורה הקדושה… והיא תכפר…
והיא מחייכת, ומלטפת אותו על פניו:
– ומאכלות כשרים תאכל… של חלב… לחם – מן העיר… ואתה שב לך ולמַד… שב ולמַד. שום אדם לא יעלה ולא יבוא לכאן, שום בריה לא תדע… רק אתה והתורה…
תאוָתו של הלמדן גוברת והולכת!
– אבל סוכות, ממלמל הוא, סוכות!
ומופלא הדבר… היא מבינה גם יידיש, והיא משיבה:
– תעשׂה לך סוכה, סוכה כשרה… אתן לך קרשים, אביא סכך מין היער…
והוא נשאר…
ג. בין צפּרניה של הקלפּה
נשאר…
הפונדקאית קיימה את הבטחתה, נתנה רק מאכלות של חלב ולחם – לחם יהודי מן העיר.
ובשביל לכפּר על החטא שהוא יושב אצל ערלית, נדר נדר: לישון בכל מעת-לעת שעה אחת פחות, ושעה אחת יותר ללמוד. וגם הוא יקיים נדרו.
משוקע בתלמודו, אפשר שהיה שוכח לגמרי את חג הסוכות; אבל היא מזכירה.
היא עולה ונכנסת, באה ומתייצבת למולו, מניחה את ידיה המעורטלות האדומות לפניו על השולחן, ואצבעותיה מגיעות עד אל הגמרא, ומחייכת:
– טוב לך, רבּין?
– טוב, טוב… ממלמל הוא.
– ומרוב טובה שכחת מה היום?
– מה היום?
– ערב סוכות. אבל אני, כנגד זה, לא שכחתי. בחצר כבר מונחים קרשים, לשם כך הרסתי במיוחד דיר קטן…
היא כבר שלחה אפילו אל היער להביא סכך…
– ממש מן השמים זימנו אותה, – מהרהר הוא, – ערלית, והיא מבינה ומדברת יידיש, יודעת סכך מהו.
אבל לרדת אל החצר אין לו חשק. אין הוא יכול להסיר את העינים מן הגמרא.
מוטב… ישב לו וילמַד. היא יודעת, כיצד סוכה נעשׂית, כיצד סוככין אותה בסכך. לפנות ערב היא תקרא לו ל“קדוּש”.
“קדוּש” יודעת היא גם כן.
ול“קדוּש” שלחה להביא לו מן העיר יין-צמוּקים. היא יודעת, שהוא לא ישתה נסך. ואם הרבּין רוצה, הרי הוא יכול לקדש על החַלָה. אף דבר זה יודעת היא. וחַלות לבנות כשלג! שפּרינצה שלו אינה אוֹפה חַלות כאלה.
– רק בשׂר, במחילה מכבודו, לא יהיה לו…
– כלום גם ענין “בשׂר שנתעלם מן העין” היא יודעת?
כנגד זה היא תערוך שולחן! מפה-צחורה. נרות – גדולים, נרות כשרים…
היא עוברת אל הצד השני של השולחן ומניחה את זרועה הלבנה על כתפיו:
– אתה תשב לך בסוכה, תאכל ותשתה ותישן בסוכה…
יכניסו לו לשם מטה… וכרים וכסתות, גם כן צחורים כשלג…
הוא מרעיד כולו – –
– אבל אַת, מרתּא (כבר הוא יודע, מה שמה) אַת, מַרתּא, – מתחנן הוא, – אל תבואי אל הסוכה, אין זה נאה…
– יודעת אני, יודעת אני, – היא מחייכת, – אל האכילה לא, אל ברכת המזון – לא… כל זמן שהנרות יהיו דולקים – גם כן לא…
ונעלמת…
הוא נשאָר מפוחד ומבולבל… שוכח את הגמרא ויושב משוקע בתוך בעצמו. ויושב כך שעה ושעתים. אחר-כך מגיע אליו קול הקרדום, העובד ודופק בקרשים שם למַטה בחצר…
– סולם! – צועקת מַרתּא בחצר.
היא תניח בוַדאי את הסכך. מישהו מן הפונדק מסייע עמה, כנראה. גם כן גוי…
מה סכך יהיה זה ומה סוכה תהיה זו? כלום יאמר הוא שם את ה“אושפיזין”?
והוא מנַקר כך בתוך עצמו ומנַקר, עד שהחַמה שוקעת ומַרתּא קוראה אליו למעלה:
– רבּין שלי, רבּין אהוב, עמוֹד להתפּלל, השמש פונה ויורדת… מיד יתגלו כוכבכבים בשמים… לילה יפה כל-כך, לילה שקט כל-כך…
אשה צנועה כל כך, מהרהר הוא, הערלית הזאת.
קרוב לוַדאי שהיתה לפנים בעיר, משרתת אצל יהודים, והריהי יודעת את הדינים, ואפילו את הדינים של סוכה, ויודעת רבּין מהו – יהודי למדן מהו…
וכמה היא נוהגת בו כבוד… הלוַאי ונהגה בו כך שפרינצה שלו… והיא עתידה עוד, אפשר, להתגייר בגינו…
והוא קם ועומד להתפלל…
ד. הושענא-רבה
והוא קיים מצוַת סוכה לכל פרטיה ודקדוקיה. אכל, התפלל, למד בסוכה, וישן בה…
הושענא-רבה בלילה, לאחר סעודת הערב, הוא יושב ולומד, הראש מתנודד כמטוּטלת של שעון, לרוחב… ופתאום הוא נותן דעתו על כך, שאין ראשו מטיל צל על-גבי השולחן המואר.
והוא נפחד, קם ממקומו, מתהלך על-פני הסוכה. הלוך ושוּב, לארכה של הסוכה, לרחבה של הסוכה, – כל הגוף כולו אין לו צל.
והדבר הזה תופסו בלבו, כמו צבת, בתוך רקותיו מקישים פטישים קטנטנים. הוא ממהר ורץ אל החצר – ליל ירח בהיר… הפונדק מטיל את צלו הרחב על-פני החצר…
נשען אל הגג עומד סולם, והסולם יש לו צלו שלו. על שלב משלבי הסולם יושב חתול, והוא משקיף אליו מלמעלה בעינים אדומות. ופתאום –
– מיאַ-וּ, מיאַ-וּ!
כך הוא מלגלג עליו:
אני אינני אלא חתול, ויש לי צלי שלי, ואתה, ליטאי-למדן, אין לך צל!
והריהו פונה משם, אין הוא יכול להסתכל בעיניו האדומות שלו. יוצא ובא מתוך המלונה בּריטאַן הכלב… כל ארכה של שלשלתו הוא ממתח ויוצא אל תוך החצר, והוא אומר:
– וואַר, וואַר!
כנגד החתול? לא, כנגדו אומר הוא וואַר, הכלב הזה.
– אני הריני כלב ויש לי צלי שלי… ושלשלתי יש לה צלה שלה. וכשאני מכשכש בזנבי, יש לו לזנבי צל משלו והוא מכשכש בדומה לזנבי. היכן אבּדת את צלך שלך, ליטאי? חייב-מיתה נעשׂית, לא תהא מוציא שנתך! וואַר – וואַר!
לא!
הוא חייב להציל את חייו! הוא חייב לברוח מן הפונדק… לחזור אל החוכר, הביתה… הוא חייב לברוח מן הערלית אל שפּרינצה שלו, אל אשת-החַיִל הצנועה שלו, אל אמם-הורתם של ילדיו…
אך כיצד ישחרר עצמו?
הרי מין כשוּף היא, הערלית הזאת… מַרתּא הזאת… אין הוא יכול להשתחרר מידיה, אלא אם כן יהרוג אותה… כל זמן שהיא חיה, מרגיש הוא, כל זמן שעיניה פקוחות עדיין, כל זמן שהיא מציצה בו ברוֹאוֹת שלה, לא יוכל הוא להשתחרר מן הקלפּה – להרוג אותה הוא צריך…
ובלבו המורתח קול צועק:
– להרוג! להרוג!
אחר-כך יחזור בתשובה… הוא יסע אפילו אל רבי (כל ימי חייו היה עושׂה את היהודים הטובים חוכא ואיטלולא), “תשובה” יקבּל ממנו… תעניות, גלגול שלג, כל מיני יסורים שבעולם…
ואפשר גם, שלא יהיה בא כלל לידי שפיכת דם… מיד עם המכה הראשונה תהא הקלפּה מתפוררת ונעלמת, כעשן חולף…
בין כך ובין כך, הוא חייב לעשׂות את שלו…
בסוכה, נזכר הוא, מונח בפנה הגרזן, שבו השתמשו לחבּר את קרשי הסוכה…
והוא רץ לקחת את הגרזן.
ה. הליטאי נוסע הביתה ונודר נדר
הנר בסוכה כבר כלה וכבה; הוא מגשש, מוצא את הגרזן בחושך, לוקח אותו בידו ומתייצב בתוך הסוכה בסמוך לפתח…
הוא יהא עומד כך וממתין לה, הרי היא תבוא…
מיד משתכניס את ראשה, הוא יכה בגרזן על ערפה…
והוא ממתין שעה ושעתים, מַרתּא איננה באה… שקט, אין נשמע שום צעד.
המכשפה אפשר שהרגישה בדבר. אפשר שראתה אותו מן החלון של חדרה הגדול למעלה רץ בחצר, והבינה למה הוא רץ.
אין בכך כלום, הוא הולך עם הגרזן אליה.
הוא בא אל הפונדק מצד החזית, – חושך, החלונות תרסיהם מוגפים מבפנים, הדלת נעולה. לצעוק ולקרוא אין הוא יכול, גרונו כמו חנוק. והריהו דופק, תחילה בידו ואחר-כך בגרזן. אין פותח. והריהו מגביה ראשו אל החלון היוצא מחדרה הגדול של מַרתּא למעלה – שם אור מאיר, שם האור מאיר ביותר. הזגוגיות לוהטות. בוַדאי יש בשם הילולה, המולה נשמעת, ושׂשׂון ושׂמחה. מַפוּחית משמיעה את קולה, וחליל מתלווה לה בצליל…
– לחיים! – צועקים שם בלשון גוֹיִי"ש – למיתתו של המלמד הליטאי!
אבוּד! כבר אִבּד את צלו! – צוחקין שם.
והיא – גם כן…
עכשיו כבר הוא יודע, בידיו של מי נפל. אחר במקומו – קח וברח, כבורח מפני הדליקה. אבל הוא הרי קפדן הוא – ליטאי, ומתלהטת בו ומתלקחת עוד יותר הרציחה. הוא מוכרח לעלות אליה. הוא מוכרח להנקם ממנה, להכותה נפש.
והלא הוא זוכר, שליד הבית מן העֵבר ההוא נצב סולם, והוא הולך ומביאו, מעמידו ומסמיכו אל החלון ומטפּס, והגרזן בידו, למעלה!
פתאום – פְרָך!
השלב שעמד עליו נשבר, הוא נופל למַטה, למַטה. נופל זמן רב, כמו לתוך תהום, כמו לתוך גיהנום. ופוגע בראשו במשהו קשה, ומתעורר…
הוא נמצא ביער… נרדם, ונפל מעל-גבי העגלה…
– יאַנעֶק! יאַנעֶק! – צועק הוא אחרי העגלה.
סוף סוף שמע יאַנעֶק את הקול הקורא ועמד, וראה מי הוא זה הקורא אליו…
אבל לקום בעצמו ממקום נפילתו אין הוא יכול. ראשו פגע בגודם של עץ, הדם מזרזף…
אולם אין סכנה. יאַנעֶק הסיר מַטלית של בד, צמיד-פתיל מעל אחד מכדי-החרס המלאים חלב חמוץ, חבש את הפצע והרים את הפצוע, והושיבו בחזרה אל תוך העגלה…
הם נוסעים הלאה, ובדרך נסיעתם המלמד הליטאי נודר נדר:
– שלא לשנות מן המנהג! איך שלא יהיה, לפסח, אם ירצה השם, הריהו נוסע הביתה… אל שפּרינצה שלו, אל ילדיו שלו.
ואת נדרו הוא יקיים, הליטאי הזה!
מוֹטל פּרינץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
היה היה יהודי בשם מוֹטל; וקרוֹא קראו לו מוֹטל פּרינץ.
יער היה לו וסוחר בתבואה היה, יוצא ונכנס אצל פריצים, והריהו נוהג במקצת מעשׂה-פריץ. פוזמקאות של משי לרגליו, הכסאות בביתו משוחם בששר, בצבע אדום – צבע אחר לא השׂיג בעיירה – מכיסו מבצבצת ויוצאת מטפחת אדומה של משי. ואפילו מעשׂה-צדקה גם הוא אצלו מעשׂה-שׂררה.
יהודי, דרך משל, בידוע שהוא אוהב בשׂר-אַוָז. ראשית, הרי זה מאכל של ממש. והשנית – דרך בעל-בתית היא: גם בשׂר, גם שוֹמן לפסח, גם גלדי-שוּמן לבצל, ומעט נוצות בשביל כר – אף הן יש בהן צורך. ואפילו בזמן הזה, יהודי בא אל בית-האוכל, הוא מבקש שיפרטו לפניו את כל המאכלים, ולבסוף הוא אומר שיגישו לו חתיכת בשׂר-אַוָז.
אבל רבּה של אותה העיירה אהב דוקא בשׂר-עֶנט“עֶ. עיירה של פולין-הגדולה היתה זו, ובפולין הגדולה קוראין לברוָז – עֶנט”עֶ. יהודי, למדן, ירא-שמים, יש לו חולשה לבשׂר-עֶנט"ע. מסיחים בדבר, ובאה השמועה אל ביתו של מוֹטל פּרינץ.
קודם הפורים היה הדבר. אומר מוֹטל פּרינץ שיקנו עֶנט"עֶ שמנה בגין הרב למשלוח-מנות, ומצווה, שלאחר הכשרת העוף, כשיגיעו למילוּי, יבואו ויודיעו לו.
ערב פורים נכנסים אל חדרו להודיע: הגיע זמן מילוּי העֶנט"עֶ.
מוציא מוֹטל פּרינץ מתוך הארון ח“י זהובים פּוֹילי”ש, ומצווה שיצחצחו אותם ויכשירו אותם ויטבלום שבע טבילות, וימלאו בהם את העֶנט"עֶ.
מה הענין?
מוֹטל פּרינץ מבקש לידע ולהוָדע, מה הרב מחבּב יותר: בשׂר עֶנט“עֶ, או זהובים פּוֹילי”ש…
_ _ _ _ _ _ _ _
ערב שבת הוא מהלך פעם דרך-טיול ועובר בסמטת בית-הכנסת, היום יום קיץ, מדי פעם בפעם הוא מוציא את מטפחת המשי האדומה ומנגב לו, כאילו, את הזיעה מעל מצחו, וכל פעם עם הוצאת המטפחת הוא מאבּד גליל אחד מתוך כיסו.
מה זה גליל, מבקשים אתם לדעת?
בימים ההם כספים של נייר, תעודות-באַנ"ק – לא היו בנמצא; עוברים לסוחר היו – אדוּמים, אדרכמונים של זהב; והיו הסוחרים מגוללים אותם גלילים גלילים בתוך עטיפות של נייר, מחתימים אותם בחותמם וכותבים עליהם את הסכום. וכך היו הצרוֹרות הללו – גלילים היו קוראים להם – עוברים מיד ליד בלא ספירה ובלא בדיקה; הימים ההם, מעט יותר אמונה ויותר בטחון היה בהם!
הולך הוא ומאבּד גלילים!
מה הענין?
הוא נטל גרוֹשין פולניים ישנים וגולל אותם כאדומים.
עניים הולכים ברחוב ומוצאים. אם אדם כשר הוא, ורץ אחריו ומחזיר לו, הרי הוא מקבּל ממוֹטל פּרינץ תודה רבה ואדום אחד בעד השבת אבידה. אבל אם מישהו אינו אדם כשר, הריהו נופל על המציאה, מחביא אותה בכיסו ורץ הביתה בשׂמחה – הרי שכל מציאתו כמה גרוֹשין.
קודם הפסח הוא עושׂה פעם אחת מעשׂה-חדוּד כזה:
פרנס הוא; והריהו יושב בחדר-הקהל ומחלק מעות-חיטין. באים יהודים – קרועים, בלוּאים, פותח הוא ואומר לאחד ולשני: – קמצן, תפתח לפחות את ידך לעשׂות לך מלבוש ליום-טוב?
צוחקים הם, האביונים.
ערב שבת הגדול, העניים מאחרים לצאת מבית-המרחץ – אנוסים היו להמתין עד שיסיימו בעלי-הבתים – הם באים אל חדר-המקרה, אל המקום שהניחו שם את מלבושיהם, ואיננו!… נפקד מקומם! צוָחה והמולה, מי גנב? וכיצד הולכים הביתה בלא כסות? מתנפלים על הבּלן! מוֹטל פּרינץ אף הוא ישנו בכאן, הוא איחר, כאילו, והריהו אומר, העניים צודקים בטענתם, הבּלן שומר-שׂכר הוא וחייב לשלם.
מילא, כשמוֹטל פּרינץ פוסק הלכה, נכנס הבּלן אל החדר השני, וחוזר עם צרור גדול של מלבושים, הכול חדש מתחת המחט, למן הספּוֹדיק"ל ועד לנעלים ולפוזמקאות, אף ארבע-כנפות לא שכח, והוא מלביש ומנעיל את הערומים!
באמצע החורף, לאחר שירד שלג, עושׂה הוא מעשׂה-חדוּד כזה.
באותה הסמטה של בית-הכנסת, עניים בבקתות הקטנות מתעוררים בבוקר, גוררים עצמם בקושי מתוך הבלוֹיים, שנתעטפו בהם ללילה, נוטלים קצות צפרניהם, רוצים לילך לותיקין, ואחר-כך – אל השוק, להשׂתכּר כלשהו ומשהו, מה שהשם יתברך יזמין, – והדלת אינה נפתחת. וַדאי היא סגורה מבחוץ, טוּחה בקרח ובכפור, הקור גדול; מנסים עוד פעם לפתוח, הדלת אינה נכנעת, ונופלת אימה. צועקים הגברים, צועקות הנשים, הילדים מרימים קול יללה, כל סמטת בית-הכנסת מצעקת, שומעים בכל הסמטאות, קופצים ויורדים מעל המטות, רצים מתוך כל בית ובית, ובאים אל סמטת בית-הכנסת.
לפני פתח כל בקתה מונחת מערכה של עצים!
מוֹטל פרינץ – הוא שציוָה להביא מן היער במשך הלילה, שלג הרי ירד גדול ועמוק, ולא שמע שום בן-אדם קול הפריקה…
פעם אחת, מוֹטל פרינץ בא עייף מן היער, שוכב לפני האכילה לפוש, והוא נרדם במחשבה, מה מעשׂה-חדוּד חדש של צדקה יעשׂה – נפתחת הדלת, נכנסים שני שמשים של חברה קדישא וחברה-נושׂאים ואומרים:
– הוֵה יודע, מוֹטל פרינץ, שנפטרת.
משיב הוא בניחותא:
– ברוך דיין האמת!
אם ישאלו: מי מוכן ומזומן לחיי העולם הבא? ישיבו קטון וגדול:
– מוֹטל פּרינץ!
מה יש לו ליהודי כזה לפחד?
מתקרבים הם, מפזרים מעט תבן מתוך כיסיהם, מגביהים אותו מעל המטה ומניחים על הקרקע, מדליקים נרות למראשותיו ויוצאים.
אחד אומר: הוא הולך לקנות תכריכים.
והשני: הוא הולך כבר להזמין מצבה.
כתוֹב יכתבו עליה לא יותר, אלא רק “מוֹטל פּרינץ”.
מהרהר הוא בלבו: מספיק!
רוצה הוא להרהר רגע, משום מה אין הוא רואה שום נפש מבני-הבית…
רוצה להעלות בזכרונו, אם נפרד מהם, אמר או לא אמר ודוּי, – באות ונכנסות שתי דמויות משונות, לא מלאכים, לא אנשים ולא חיות, ועם כנפנפים דקיקות, כמו אצל עטלפים, ושואלות הן אותו:
אם הוא רוצה כבר ללכת אל הגן-עדן?
שוכח הוא הכול ומחייך:
– מהיכי תיתי…
מרימים הם אותו ומושכים אותו דרך ארובת-העשן ומעלים על הגג למעלה.
יודע הוא שארובת-העשן לא נוקתה זה זמן רב, ובודאי יצא משם – שחור משחור.
שואל הוא:
– בשֶלמה עלתה לי כך?
אומרים הם:
– אין אדם מגיע ונכנס אל הגן-עדן, אלא אם כן השחירו תחילה פניו כשולי קדירה!…
מילא, אם זה הכלל!
– עכשיו, אומרים הם, נעוף למעלה, אנחנו – בכנפינו, ואתה – במה?
טס ועולה אליו אל הגג המטאטא, העומד כרגיל בפרוזדור, מוכן בשביל עניים הנכנסים, שינַקו את מגפיהם, והם אומרים:
– שב ורכב!
המטאטא אינו נקי, מילא, צריך לסבול.
– כך הוא המנהג, – אומרים הם, – כל זמן שאין לה לנשמה כנפים משלה, רוכבת היא על-גבי מטאטא.
והם נוטלים אותו ביניהם בתווך, והם עפים…
– עוד נעוף כך זמן הרבה?
אומרים הם:
– עד אל השמים רחוק עוד!
דבר זה הוא יודע, הכרח הוא שהדרך תימשך, ועפים הם הלאה.
שואל הוא:
– היכן אנו עומדים בלוח?
אומרים הם:
– ערב סוכות.
ושואלים: אם הוא רוצה לישב בסוכה.
המת פטור אמנם מן המצווֹת, אבל, משום מה לא?
– מהיכי תיתי! – אומר הוא.
ומיד כשהוא אומר כך, צפה ובאה לקראתם סוכה עם דפנות, עם סכך.
– סוכתו של דוד המלך! – אומרים הם.
הוא נכנס בשׂמחה ומתיישב.
– יבואו – שואל הוא – אושפיזין?
ועוד קודם שמשיבים לו, מתערערת ונופלת עליו הסוכה, הדפנות עם הסכך, וכל עוד רוח בו מוציאים אותו מתחת למפולת חבוּל ונחבל ופצוע, עם אבק לבן מפוזר על-גבי הפיח השחור מן הארובה.
שואל הוא: משום מה עלתה לי כך?
משיבים לו:
– אין אדם זוכה להגיע לגן-עדן, אלא אם כן נחבל תחילה ונעשׂה פצעים פצעים.
והריהו מקבל בהכנעה, ועפים להלן.
מתעכבים הם:
– כבר?
אין הוא רואה ולא כלום.
אומרים הם, אף-על-פי שאין הוא רואה ולא כלום, אף-על-פי-כן כבר לא רחוק הדרך עד לגן-עדן, ולפיכך חייבים הם לקשור לו את העינים.
– לשם מה?
כל צדיק, מסבירים הם לו, יש לו הזכות לראות רק את חדרו שלו, ורק אחר-כך, כשבאים צדיקים לבקר אצלו ומזמינים אליהם, יכול הוא לראות את כל הגן-עדן, והואיל והם יהיו אנוסים לעבור על-יד חדריהם של צדיקים אחרים, מוכרחים הם לכסות לו את העינים.
מניח הוא להם. מוציאים הם מאצלו את מטפחת-המשי האדומה, קושרים לו את העינים, ועפים הלאה. עד שנעצרים שוב:
– כבר אתה נמצא בחדרך.
– התירו לי – מתחנן הוא – את העינים!
אומרים הם: תיכף!
תחילה צריך להכין הכול.
קודם להחליף את הבגדים.
מפשיטים מעל גופו בחזקה את המלבושים הישנים ומלבישים לו אחרים, ואומרים:
– אלה הם בגדי המלכות שלך.
אמנם, דוקרים הם, בגדי המלכות הללו… מן הסתם כך צריך להיות!
מושיבים אותו ואומרים:
– זהו כסא-הזהב שלך!
מגישים משהו ושׂמים לו מתחת לרגלים.
– זהו ההדום לרגליך!
חובשים לו משהו לראשו:
– זוהי עטרת-הזהב שלך!
מזיזים ומקרבים משהו לפניו:
– זהו שולחנך שלך עם הלויתן ועם היין המשומר!
ופתאום נשמע מכל העברים קול צחוק, צחוק גדול ואדיר, מחזיקים הם, כנראה, במתניהם מרוב צחוק, מתפקעים ממש מגודל הצחוק.
מיד הוא תולש את המטפחת ומסיר אותה מעל עיניו: עומד לפניו שולחן-עץ של מטבח, ועל-גבי צלחות-בדיל מן ההקדש מונחים בתוך זפת שקצים ורמשׂים…
על גופו הוא רואה מלבושים של שׂערות-חזיר, וזהו מה שדוקר; על ראשו – כיפּת-שינה ישנה, מתחת לרגלים – סיר-גחלים שכּבה, וישוֹב הוא יושב על כסא עם – חור באמצעיתו…
הוא נעוֹר ומתנער מחלומו, יושב לו למראשותיו המרא דאתרא; נדבה בא לבקש, והמתין כאן עד שיתעורר.
מספּר הוא לו כהוָיה, כל מה שראה בחלומו:
– רבי – נאנח הוא – בשל מה?
מוריד הרב את גבּיניו הארוכים, מהרהר רגע ומשיב בחיוּך:
– אלא מה סבור אתה, מוֹטל? מי שנותן צדקה דרך צחוק, אף הגן-עדן שלו – מעשׂה צחוק הוא!
מאותו יום ואילך היה מוֹטל נותן רק מתן בסתר.
במשך הזמן התחילו קוראים לו מוֹטל בלבד.
השם “פּרינץ” נשתכח.
יחדיו
מאתיצחק ליבוש פרץ
בנוגע ליוֹסיל המלמד המצב בכל רע…
הוא עצמו אמנם אינו רואה את הרע כרע. שכּן מה? חלב ודבש לא היו מנת-חלקו מעולם. צעיר לימים גם כן איננו, ומיתה חטופה לא תהיה מיתתו; כבר הוא מוטל, לא עליכם, כמה וכמה שבועות! ונוסף לכך הימים ימי ניסן, ואילו נפטר עכשיו, היה מתפּטר לכל הפחות מצער חבּוּט הקבר. אבל היא אינה מניחה לו, יעֶנטיל הרבנית; קורעת שחקים. היא והילדים… והריהו גוסס וגוסס, כבר כמה פעמים אמר ודוּי, התמתח בפשוּט ידים ורגלים, התהפך ופניו אל הקיר, והיא אינה מניחה שיגיעו הדברים לידי יציאת נשמה; היא והילדים. הוא מעפעף בעיניו, מבקש אצלה רחמים, – הקול עזבוֹ זה מזמן, – והיא עם הילדים אינם סרים מעל המטה ובוקעים שמים ביללותיהם…
ומתגלגלים שם למעלה רחמים עליו.
ומתארע, פעם אחת בלילה, כבר אפילו לאחר חצות, מתחיל משהו מרשרש מאחורי החלון, ולאט לאט עובר הרשרוש למין נגינה – משהו שאינו לא שירה ולא נגינה בכלי, ואף-על-פי-כן נגינה הוא, וכל-כך שקטה ומתוקה ומחיה-נפשות, נספגת בכל האברים.
אותה שעה אשתו של יוסל וילדיו משתתקים, מטים אזניהם אל הנגינה. ומיד הם מרגישים מין עיפות מתוקה בכל הגוף, מתיישבים על הרצפה מסביב למטה ומשעינים ראשיהם בדפנותיה, השמורות יורדות והעינים נעצמות, והם מתנמנמים. והשתמשה הנשמה בשעת-כושר זו והתחמקה מתוך הגוף.
מילא, לעלות ולהגיע מיד למעלה אין הנשמה יכולה; לא בנקל כל-כך יכולה היא להתנער מעפר האדמה ולפשוט את כנפנפיה, ואגב הרי מחויבת היא, על-פי הדין, להשאר בסמוך לגוף, כל זמן שלא הובא לקבר ישׂראל: חייבת להלך אחרי המטה, לראות את הקבורה, לשמוע קדיש.
ויוצאת היא, הנשמה, דרך הנחירים מן הגוף, ומתחמקת מבעד האשנב הפתוח מתוך הבית, ומתייצבת רגע ושולחת מבחוץ מבט של רחמנות אל המטה, אל הגוף המוטל בפשוּט ידים ורגלים, ששוּב אינו מפרפר אפילו, ופונה לאחריה ומתחילה מהלכת מסביב לבית…
אבל יוֹסל המלמד בידוע שהיה על-פי טבעו משוקע ברעיונות, ונשמה היתה לו מהורהרת ומבולבלת, והריהי שוכחת, הנשמה, ומפליגה עד אל שוקה של העיר, ואחר-כך מן השוק עד מחוצה לעיר… הולכת היא וחולפת על פני הבתים האחרונים, בית-המרחץ, ומפליגה יותר ויותר…
בורא העולם הוא לבדו יודע, כמה זמן ארך הדבר וכמה התרחקה והתהלכה. לעוף כמעט לא ידעה עדיין, והריהי הולכת עד שהיא מגיעה לגבעה אחת. ושומעת היא פתאום מלמעלה רשרוש, רשרוש בדומה למַשק כנפים. ונזכרת היא במותה, וסוברת היא שעכשיו כבר אחרי הקבורה, ושהיא עולה למקום שיש לעלות, ושקול המַשק הוא קול מַשק כנפיהם של המלאכים, היא – ריחַים-של-רוח! והכנפים סובבות והולכות, רוח מצויה ששלחו אותם להקביל את פניה… והיא מתחייכת, הנשמה, מגיע לה, מגיע: אדם כי ימות באוהל… את בריאותה ואת חייה הקריבה למען התורה הקדושה… והיא מתמלאה שׂמחה: מחישה פעמיה, נושמת בחפזון ועולה במעלה ההר, כל הזמן נתוּנה-נתוּנה להרהוריה. אבל בינתים היא נושׂאת את עיניה, ורואה היתה מנשבת, והן משיקות באויר ומרשרשות. מילא, נזכרת היא שהזמן עדיין הזמן שלפני הקבורה, והיא עומדת על עמדה ומוסיפה ומסתכלת: בסמוך לרחים-של-רוח, רואה היא, עומד בית קטן, עם כמה אשנבים קטנים, ושנים מן האשנבים הללו מוארים מאד. ומיתמהת היא שעדיין אור מאיר בשעה מאוחרת כל-כך. והיא מתבוננת על סביבה, ומכירה את הטחנה; אך לפני שנה הכשירה כאן דגן, היתה משגיחה על טחינת הקמח למצה-שמורה, הטחנה טחנתה של פריידל האלמנה… היתה אוכלת אצלה ארוחה מזמן לזמן, ובוחנת את הבנים, אם עשׂו ברכה בלמוּדם – עמי-ארצות גדולים היו! – וההיא היתה ומכבדת אותה, כלומר, את הנשמה, בגלדי-שומן והיתה קובלת לפניו, כלומר, לפני ר' יוֹסל, באשר בכן, בעלה הניח אותה בחצי ימיו, השאיר אותה אחת ויחידה עם ילדים ובכפר, עם ריחים גדולים של רוח, הגדֵלים ועולים לה מעל לראשה… וכדומה… ועל השכן היתה קובלת, על היהודי מן הכפר השני, מן הריחים-של-רוח האחרים, שהוא מפתה את לקוחותיה ומושך אותם אליו, – והנה עכשיו זגוגיות-חלון מוארות כל-כך אור של חג! ותמהה היא על-כך, הנשמה, תמיהה גדולה, והיא מתקרבת יותר, מציצה פנימה ומתפעלת עוד יותר. לא חודש היום ולא שבת היום, ויום-טוב בוַדאי שלא. והשולחן מכוסה לבן, ועל השולחן עומדת נברשת, ומודלקים בה כל שבעת הנרות, על המפה הלבנה – כבּוּד. הבנים אינם בחדר, בוַדאי הם בחדר השני שחלונותיו כבויים, כבר ישנים בוַדאי… וליד השולחן יושבת פריידל, לא מקומחת, במלבוש של שבת וחג, עם מטפחת של משי צחורה על הראש – מצד אחד, ואיזה יהודי, בקאַשקעֶ“ט חדש ובקאַפּוֹט”א של גוּחַ – בצד האחר של השולחן. ועולה בדעתה: זה היהודי מן הכפר השני, מן הטחנה האחרת! ואף הוא אינו מקומח כלל, והיהודי, רואים בחוש, משתדך אליה… טועמים טפּה, שותים לחיים… והיא מתחננת: בלחש! שהילדים בחדר השני לא ישמעו… ומגביהים שוב את הכוסיות!
באמצע הדברים היהודיה מתעצבת ושואלת: והילדים? ילדים בבית, אומר היהודי, הוא שׂונא… אילו רציתי ילדים, אומר הוא, היה לוקח בתולה ומוליד בעצמו… רוצה היא להסיט עצמה ממנו… תופס הוא אותה בידה ומציץ לה אל העינַים… הנערות אומר הוא, יכולות ללכת לעבוד בעיר כמשרתות, הוא יוביל אותן לשם. והנער, – הוא יש לו קרוב מלמד-דרדקי, וימסור אותו למלמד ההוא לראש-דוכן… ועכשיו – כפי שהיא רוצה! הבחירה בידה! והיא – אשה חלשה! מתייפחת ומוסיפה ושותה: לחיים! ובינתים קורא התרנגול, היהודי מתעורר והוא קם ממקומו, הוא מכרח לנסוע אל העיירה, להביא חופה ומנין… היא מלַוָה אותו עד אל הפתח, הוא נעלם בתוך הלילה, והיא חוזרת ברגלים כושלות ונגשת עד אל פתח החדר שבו הילדים ישנים, נופלת וכובשת את פניה במזוזה ופורצת בבכיה בקול רם: הלוַאי היה בעלה לוקח אותה עמו, ולא היה מניח אותה לבדה ויחידה, והיו הילדים יתומים בלא אב-ואם, ולא היו מקבּלים אב חורג, והיה מישהו מרחם עליהם…
רק עכשיו תופסת ומבינה הנשמה מה אירע לה, ופונה לאחוריה וחוזרת הביתה… תועה במקצת, ובאה אף-על-פי-כן אל העיירה. דופקים עכשיו וקוראים לעבודת הבורא: שלוש פעמים! אבן נגולה מעל לבבה; כנראה עדיין אין יודעים… היא באה ומגיעה אל הבית, האשנב – פתוח, והכול מסביב למִטה ישנים, הנחירים של הגוף – עדיין לא נצטננו, והריהי מתגנבת וחוזרת אל תוך הגוף, והכול כלא היה!
בבוקר, ההמולה שברחוב מתעוררת, גויים עם עגלות נוסעים ובאים; חנויות נפתחות, בני הבית הנרדמים מתעוררים: נס! יוֹסל המלמד מזיע! במשך הלילה עבר המשבר. אנשים הולכים להתפלל וסרים אל החולה: שׂשׂון ושׂמחה, אך דבּר אינו מדבּר, חלוש הוא ונחלש, והולכים להתפלל. יוֹסל, אומרים, שלנו הוא… משלחת האשה את הנערות אל ה“מעמד” שבשוק, את הנערים – אל החדר, ורוצה גם היא לצאת ולקרוא לשכנה שתשב במקומה, אך מיד משנשארים לבד – מתיישב לו יוֹסל על ראש המטה ואומר אליה: הוי יודעת, אומר הוא, שהיום או למחר עתידה אַת לעזוב את העולם הזה, לפיכך אני מצווה עליך, שתבואי לשם עם חשבון גמוּר וברוּר… לכי, על-כן, אל השוק, השתדלי לגבות את חובותיך ושלמי למי שאַת חייבת… דבר זה תעשׂי במשך היום, ולפנות ערב תשובי הביתה, והבֵא תביאי עמך מנין יהודים, ותשכבי במטה ותאמרי ודוּי, והשאר מסור בידיו, ברוך הוא… משום שאינני רוצה, שילדי שלי יקבּלו אב חורג, והתפללתי ופעלתי בתפלתי, שישארו יתומים בלא אב ובלא אם, וירחם עליהם קהל הקודש וישגיח עליהם…
סבורה היא, שהוא מדבּר דברים שבדמדום, עדיין לא חזרה אליו כל הכרתו, אך מפני שאינה רוצה לקנתר אותו, הריהי מניעה ראשה כאומרת הן ופונה ויוצאת…
לפנות ערב, לעת תפילת המנחה, היא חוזרת, והריהו שואל אותה אם עשׂתה את הכול, כפי מה שהוא ציוָה לה. ושוב אין היא רוצה לצער אותו, ומניעה היא ראשה לאמור הן. שואל הוא בדבר מנין, אך קודם שהיא משיבה באים באמת ונכנסים אנשים, והם לבקור-חולים באו. סובר הוא, שהיא הזמינה אותם. אומר הוא לה: עלי על מטתך… מתחילה היא מפחדת, מעפעפת אל האנשים בעיניה: מה רוצה הוא ממני? אומרים לה, אשה כשרה זו שעושׂה רצון בעלה, ובפרט כשהבעל הוא שכיב-מרע; והוא אומר שהוא גוזר עליה. והיא עולה ושוכבת על ממתה… מצווה הוא, שמישהו יאמר אתה ודוּי, “אתי גם כן”, אומר הוא… רואים היהודים שפניו משתנים, לוקח אחד “מעבר יבּוֹק” ואומר לפניהם; אומר הוא, שהיא דוקא תחזור ותאמר אחריו, אומרים היהודים, שהיא תציית, בוַדאי יודע הוא, מה הוא רוצה. חוזרת היא ואומרת אחריו, ומכּה על לבה… ואגב אמירתה הולך קולה ונחלש יותר ויותר, ופניה מתכרכמים ומשחירים יותר ויותר… ועדת היהודים מביטה ורואה ונשימתם נעצרת מפּחד, אך המקריא מביט מבעד למשקפים אל ה“מעבר יבּוֹק” ואומר, ואינו רואה מה שמתהווה מסביבו ואיננו פוסק מלומר… ויוֹסל אומר ומחייך, והאשה, המסכנה, כל עוד היא מניעה את שׂפתיה, והיא מצטמצמת ומצטנפת כמו פקעת, ופתאום היא מתפשטת בבת-אחת על-גבי המטה, ויוֹסל במטתו שלו גם כן, ופתאום, רואים היהודים, שמשני הנחירים, גם אצלו וגן גם אצלה, יוצאות ועולות שלהבהבות, והשלהבהבות פורחות ועולות אל האשנב, ומתמזגות לשלהבת אחת, והשלהבת פורחת החוצה… קוראים היהודים בקול רם: ברוך דיין האמת, נופל ה“מעבר יבּוֹק” מידו של המקריא…
והילדים נשארו באמת בלא אבא-אמא… ואב חורג לא יהיה להם.
הקרבן
מאתיצחק ליבוש פרץ
לפנים היה שׂר גדול, שהיה לו ארמון בין גנים על שׂפת הים.
השׂר היה אלמן, ולשׂאת אשה שניה לא רצה בגלל שתי הבנות שהיו לו, שׂרה ורבקה.
עומד פעם אחת השׂר בחלון הארמון ורוצה לראות, במה עוסקות בנותיו שלו שיצאו לפני שעה קלה. ורואה הוא שאחת, הבכירה שבהן, ששמה שׂרה, יושבת על ספסל בגן ורוקמת. היא רוקמת, בכסף וזהב ורימונים על-גבי סמוּ"ט הטוב ביותר, פרוכת בשביל בית-הכנסת שבעיר. יפת תואר היא, ובריה נפלאה, אצבעותיה מרקדות בשעת רקימה, ונפש כשרה נוסף לכך.
והשניה, ששמה רבקה, רצה אנה ואנה בין ערוגות הפרחים, וקוטפת את היקרים והיפים שבהם וקולעת מהם זר. הוא יודע בשביל מי – בשביל אבא האהוב. יפת תואר היא וזריזה, ונלבבת כל-כך נוסף לכול. והוא מרים את עיניו, להרחיק ראוֹת. מרחפים מבטיו על-פני הים הכחול והשקט, ולבו משתאה בתוכו: מפני מה אין רואים סירות נושׂאות חתנים בשביל בנותיו? אימתי יזכה לראות בהן נחת?
עוד הוא עומד ומביט, והנה הוא רואה: סירה מתקרבת אל החוף. בשלוָה היא מתקרבת והולכת. המשוטים תלויים על החשוּקים ויורדים אל המים, ויד תלויה ומשתרבבת מתוך הסירה, אל תוך המים. מי הוא איפוא זה שבסירה, ומה אירע לו, שהמשוטים נשמטו מתוך ידיו, ואחת מידיו תלויה כך ברפיון ונופלת אל תוך המים? האם נרדם השייט מחמת עיפות, או שהשמש הכתה אותו בחוּמה והתעלף?
תקוּף חרדה, רץ השׂר ויורד, מזעיק את המשרתים, ממהר אתם אל שׂפת הים. הבנות אף הן שמעו ובאו אחריהם.
עד שהתירו סירה, לשוט בה ולהציל, כבר הגיעה בינתים הסירה ההיא מעצמה אל החוף. בתוך הסירה היה מוטל צעיר מוּכּה עלפון.
– הוי, כמה יפה הוא! – קראה רבקה. ושׂרה כבר טפּלה בו בחולה, – מן הארמון הביאו אלונקה והניחו עליה את המתעלף, שלא יכלו להשיב את רוחו בו במקום, ועל-פי ציווּיה של שׂרה נשׂאוהו אל הארמון, ולתוך חדר הכניסוהו…
– אני רוכב העירה להביא רופא! – אמר השׂר, ובעוד הרף-עין אחד הביא המשרת והציג לפניו סוס מאוּכּף…
– אני אקטוף פרחים למען החולה היפה! – אמרה רבקה. כשיתעורר, ויפקח את עיניו, יראה תיכף פּרחים רעננים…
שׂרה נשארה ליד מטתו של החולה; למראשותיו ישבה, ובחשאי-בחשאי התפללה לחייו.
_ _ _ _ _ _ _ _
היום נטה לערוב. השמש יורדת, וצללים דוממים מסתבכים זה בזה בחדרו של החולה.
ובדממה אפופת הצללים, עם זהרי האודם הכהים של השמש היורדת, נפתחת פתאום הדלת של חדר החולה, ומופיע משהו, עם כנפים שחורות, עטוף בגלימה שחורה.
– מי אתה, מי? – שואלת שׂרה נפחדת ואינה יכולה לגרוע עין מן הדמוּת.
– מלאך המות! – משיב הבא. שלוֹח שלחו אותי לקחת את נשמתו הצעיר הזה…
– הוי, – מתחננת שׂרה, – הנח לו! ראה מה צעיר הוא, ראה מה יפה הוא… הוא ישן מעוּלף, ובת-שׂחוק עריבה מרחפת מסביב לשׂפתיו העדינות. חיים עריבים ונעימים הוא חולם… ראה את בבואתו של האושר החלוּם על לחייו החיורות, על מצחו הרחב, הנעים…
– את דבקת בו לאהבה אותו, נערה, – משיב לה מלאך המות, – פדי אותו לכמה רגעים!
– לכמה רגעים?… במה?
על השאלה הראשונה אין הוא משיב.
אלא: –
– שחורות – אומר הוא – וארוּכּות הן מחלפות ראשך, תני לי מחלפותיך במתנה!
– קח! – צועקת שׂרה.
והמלאך מוציא מתחת לעטיפה השחורה את סכינו השחוּז, חותך, שׂרה נשארת בלא שׂערות. המלאך נעלם, אך לא לזמן רב.
השמש ירדה מעט יותר, בדומיה נשמעת שירתה של רבקה בקטפה את הפרחים; שיר ערב נלבב היא שרה, המלים אינן נשמעות – ומלאך-המות מופיע שנית:
– כמה הרגעים עברו!
– אני רוצה עוד כמה רגעים לקנות בשבילו, אולי בינתים יפקח את העינים…
– את רוצה את עיניו לראות? מה תתני בעד זה?
– מה שתרצה, המלאך!
– גוָנים דרושים לי – משיב המלאך. – תני לי את הבהט של גופך, את השני של שׂפתותיך, את התכלת של עיניך…
– קח! – משיבה שׂרה.
– לכמה רגעים! – משיב המלאך.
– לכמה רגעים! – חוזרת שׂרה אחריו ואומרת, וכבר היא חיורת, שׂפתיה כחולות ועיניה כבוּיות…
המלאך נעלם. ושירתה של רבקה מגיעה מן הגן יותר ויותר קרובה. “היא תהיה מיד כאן!” מהרהרת שׂרה, ואיננה יודעת אם זה הדבר משׂמח אותה, או גורם לה כאב. אך קודם שהאחות הגיעה, נראָה מלאך-המות בפעם השלישית:
– כל-כך מהר? – ממלמלת שׂרה.
– רוצה את עוד שני רגעים לקנות?
– רוצה אני
– שינַים יפות יש לך?
– קח לך אותן.
הוא לוקח. הצעיר איננו פוקח את עיניו, על המעלות נשמעים כבר צעדיה של רבקה. היא רצה ועולה; אבל מלאך-המות מקדים אותה ובא.
– מה עוד אתן לך? – שואלת שׂרה ביאושה. מה עוד יש לי?
– נשמה! – עונה המלאך – חיים בעד חיים. תני את חיַיִך בעד חייו!
– אני נותנת!
– לא כאן! – אומר לה המלאך. אַת מוכרחת להכנס אל חדרך, לעלות ולשכב על מטתך, – כך חזוּי לך למות.
– והוא?
– הוא יחיה! יחיה עד סוף ימיו.
שׂרה יוצאת בברכים כושלות והולכת אל חדרה, מלאך-המות הולך אחריה.
אותו רגע פתחה רבקה בשיר את הדלת אל חדרו של החולה ופיזרה על החולה פרחים בתנופה רחבה.
והוא, החולה, לפתע פקח העינים, קפץ וירד מעל המטה, וכמשוּך במַגניט נלפת אל רבקה:
– מה יפה את, כלה!
– מה יפה אתה, חתן!
_ _ _ _ _ _ _ _
שלוֹש חוּפּוֹת - שתים אדומות – אחת שחורה
מאתיצחק ליבוש פרץ
ספּוּר־מעשׂה מאחורי הרי־החושך
חלק ראשון
פרק ראשון: הארמון. – המלך עם הבת־מלכה. עגמת־הנפש של המלך.
הרחק, הרחק, מאחורי הרי־החושך, מעבר לסמבטיון, ישנה מדינה בשם “ארץ־הפּלאות”, שבה היהודים האדמונים גרים. ובמדינה “ארץ־הפלאות”, בעיר שהמלך דר בה, “אֶבן־אוֹמן” הבירה, עמד לפנים ארמון־בדולח לבן, גבוה. ויפה היה ארמון־הבדולח הלבן, שנמצא בתוך גן גדול וירוק, כמו בתוך ים ירוק, והיה מבהיק במאות עמודי־הזהב שלו ובאלפי שמשות־היהלומים שלו.
ולרגליו של ארמון־הבדולח הלבן, הגבוה, היה מלחש חרש ומפליג כבתוך חלום פלג־מים צח כבדולח; ומשני עבריו היה הפלג מעוּטר במיטב הפרחים והענפים ובעדיני הצמחים. ובתוך הפלג הצח כבדולח היו מתנוצצים ומתרוצצים לאלפיהם דגי־זהב, ומלמעלה, על־פני ראי־המים הכחול, היו מתנשׂאים ושטים באלף גינוּני־חן ברבורים לבנים כשלג, עם צואריהם הארוכים, הצחורים, ועם מקוריהם הארוכים, המחודדים והצהובים…
עין לא ראתה!
ויפה ביותר היה המראה בלילה שעה שהלבנה היתה זורחת… ארמון־הבדולח השתקף בתוך הנחל יחד עם הלבנה והכוכבים… דגי־הזהב המתנוצצים היו מתרוצצים בעליצות וקופצים מעמוד־זהב אחד לחברו, משמשת־יהלום אחת לחברתה, והברבורים הצחורים כשלג היו שטים בכובד־ראש ועוברים לאטם מעננת־כסף אחת לחברתה, מכוכב־זהב אחד לחברו… ומרטטים, כמו מעוצם אהבה, השׂתרגו מסביב לכל זה צלליהם העדינים והמופלאים ביותר של הפרחים והצמחים, שהיו מלבלבים משני עברי הפלג… ואם נוסף לכך עוד השמיעה צפור־הרננים את קולה מבין הענפים, שהיו מתכופפים מכוֹבד משׂאם של פירות הזהב, היו מאמינים באמת ובתמים, שאין כאן כן, אין כאן ארמון, – אלא שהכול כאן חלום, חלום קסמים…
ואף־על־פי־כן לא היה זה חלום.
ומלוֹך מלך בימים ההם אצל היהודים האדמונים, במדינה “ארץ־הפלאות”, שלמה העשׂרים ושבעה, בן־בן־בנו של שלמה המלך שלנו; והוא הוא שהיה דר באותו ארמון, הוא ועמו בתו היחידה, – הבת־מלכה – שולמית.
זה חמש־עשׂרה שנה היה המלך אלמן, אבל אשה לא נשׂא, משום של“בבת־העין” שלו, לנשמה השניה שלו – להבת־מלכה, לא רצה לתת אם חורגת.
והבת־מלכה ראויה היתה להאהבה הגדולה הזאת.
כל המעלות והמידות הטובות היו לה מאביה, מן המלך; ונוסף על כך עוד חנן אותה האלוהים ביופי, שהיה מסנוור את עיניהם של הבריות.
ומפני שהבת־מלכה לא היתה דומה בקלסתר־פניה לא לאביה ולא, עליה השלום, אל המלכה, היו סבורים שהאם ראתה מלאך בזמן הריונה, ולפיכך פני הבת־מלכה הם כפני מלאך מן השמים…
בכל “ארץ־הפלאות” היה יפיה מפורסם ונודע, אבל אהוֹב היו אוהבים אותה על טוּבה, על לבה הטוב, על עינה הטובה ועל צניעותה הנלבבת.
יום יום היו מתאספים לפני הארמון עניים, זקנים, חולים וכל מי שהיה נצרך לעזרה, והבת־מלכה היתה יוצאת אליהם עם חברתה שלה דבורה’לי, בתו של יואב, המשנה־למלך, והן היו שומעות את בקשותיהם של כולם, מפזרות להם צדקה ונותנות להם מתנות, מושיעות ומרפאות…
ובשביל שהבת־מלכה לא תצטרך לבקש כסף כל פעם, ציוָה אביה, המלך, שיעשׂו למענה, – וגם מסר לה – מפתח־זהב שני אל אוצרותיו; ובכניסה אל בית־גנזיו עוד העמיד תוּכּי מלומד, וכשהיה רואה את הבת־מלכה נכנסת, היה קורא ואומר:
– “קחי, בת־מלכה, קחי! קחי במלוֹא החפנים, ותני במלוֹא הלב!”
ואוצרותיו של המלך לא נתמעטו מכך; אדרבה, הברכה נכנסה בהם. ככל שהמלך והבת־מלכה חילקו יותר, יותר מלאים וגדושים נעשׂו האוצרות, וזה סימן שלא נכשלו בעניים שאינם מהוגנים וצדקתם היתה שלימה!
ועם כל זה לא היה המלך, שלמה העשׂרים ושבעה, מאושר בחייו.
מתחת לאפיריון המשי, על מטת הזהב, היה המלך נעוֹר לילות תמימים, מבלי לעצום עין, והיה שומע את צעדי החיילים, שהיו מהלכים הלוֹך ושוֹב על משמרתם לפני הארמון.
בארץ־הפלאות עדיין יש לו למצפונו של אדם כל השלטון, ולפעמים אינו מניח לישון; אבל אצל שלמה העשׂרים ושבעה לא כך היה המעשׂה… והסבּה, מפני מה אינו ישן, תוָדע לנו בפרק השני.
פרק שני: הקוּקי. – המכשפה ושבועתה של הבת־מלכה.
פעם אחת, ל"ג בעומר, הלכה הבת־מלכה עם חברתה דבורה לטייל ביער הקרוב…
כשראו אותן הצפרים שביער, מיד התחילו מרננות ביתר חירוּת וביתר חדוָה. הצפרים לא היו יודעות, שאחת מן הילדות בת־מלכה היא והשניה בתו של המשנה־למלך, אלא יודעות היו, שאלו הן הילדות הנלבבות, הילדות היקרות, המפזרות להן מזון מיד כשהן מופיעות לפני הארמון.
ואלו הן ילדות, המפרנסות אותן כל ימות השנה בלחם לבן כיד המלך, בשבת – בחלה עם זעפרן, ובשבת־שירה – בדובשן מן המובחר־שבמובחר…
ולכבוד הנערות הנלבבות נשמע תזמוֹרן מופלא.
– פּצח, אחי, פּצח! – נשמעו קולות קוראים מענף אחד לחברו, – לכבוד הנערות היקרות, לכבוד הנערות הנלבבות!
והפרחים, שהם מחביאים עצמם תמיד בתוך העשׂב הגבוה, בצל, מתחת לעצים, אלה המרעידים תמיד בפני כל יד ריקנית ומפני כל פסיעה גסה, הפרחים הללו שמעו את הדבר וכך הרהרו:
“אם צפרים משבּחות ומפארות, בוַדאי דבר־אמת הוא! צפרים אינן יודעות חנופה! על־כן אין צריכים להתיירא מפני הנערות הללו!”
והציצים הוציאו ראשיהם העדינים והציצו מתוך העשׂב הירוק, העמוק; והם נשמו בחירוּת ובשׂמחה, וכל היער כולו נתמלא ריח של בשׂמים!
והצבאים והאיילים, שהם מסתתרים בין סבכי העפאים אפילו בשמעם רשרוש בלבד, אף הם יצאו עכשיו והביטו אל הנערות בעינים לבביות, נאמנות, כפי שאיילים וצבאים בלבד יכולים להביט!
אותה שעה נתחשק לה גם להבת־מלכה לשיר; עד כדי כך נתמלא בה לבה הצעיר; אך מיד משפתחה את פיה־אלמוגים, נשתתקו בבת־אחת כל הצפרים כולן: הן רוצות גם כן לשמוע, איך נערה יקרה כזאת נותנת קולה בשיר…
קוּקי אחד איחר לעצור בעצמו, ודבורה, בתו של המשנה־למלך, ראתה אותו ראשונה.
ובתו של המשנה־למלך קרבה ונגשה אל הקוּקי, ושאלה אותו, ספק בכובד־ראש וספק בקלות־ראש:
– קוּקי, בן כמה הוא עכשיו בן־זוגי?
הצפור מתחיל קורא: קוּקוּ! קוּקוּ! בלא סוף ובלא שעוּר, ודבורה ספרה מתוך צחוק 518 שנה.
וכפעמון של כסף כן צלצל קולה.
הבת־מלכה שמעה את הקול, ואף היא נגשה אל הקוּקי, ושאלה אותו:
– וכמה, אמוֹר, אאריך ימים, חכם שלי שעל העץ?
והצפור קרא שוב: קוּקוּ, קוּקוּ.
ומי יודע, כמה היה הולך ומונה, אילו לא נמאס עליה, על הבת־מלכה, לעמוד ולספור.
היא הפסיקה לו ושאלה:
– וכמה שנים עוד הועיד אלוהים לאבי הטוב?
רוצה היתה, הבת־מלכה, שיהא הקוּקי גם עכשיו קורא וקורא ולא יהיה פוסק מלקרוא, כמקודם.
אבל הבת־מלכה נשארה עומדת כמאוּבּנת, מן הקוּקי שוב לא היה אפשר להוציא שום קול שהוא.
והנערות המופחדות נתיישבו בדעתן לבקש ולמצוא את המכשפה המתגוררת בתוך היער, ולשאול אותה, אם רק נפגע הקוּקי בכבודו, או ששתיקתו מבשׂרת באמת אסון.
והנה אך הרהרו בדבר הזה, מיד הופיע המון גדול של ברואים קטנים, מופלאים, עליזים וסַסגונים, והם התחילו מקפצים ומרקדים מסביבן ורצים קדימה, ובזה האופן הראו להן את הדרך אל המכשפה.
המכשפה עמדה מוקפת שפנפנים ובני־סנאי, שהיתה מאכילה אותם, והיה היתה זקנה ומצומקת, אבל היא הביטה בעינים מפיקות טוּב־לב כל־כך, שהילדות לא נתפחדו מפניה, והלכו ונגשו אליה. מתוך עקת־הלב לא יכלה הבת־מלכה לדבּר. ודבּרה במקומה בתו של המשנה־למלך.
– זקנה, – שאלה, – כמה יאריך אביה ימים?
לגלוֹת, שההיא בת־מלכה היא, לא רצתה, שלא תהא המכשפה מתייראה לומר את האמת.
– הֶה? – שאלה המכשפה כלא שומעת.
ודבורה חזרה ושאלה שנית את השאלה, ואגב־כך רמזה באצבע על הבת־מלכה.
אבל המכשפה היתה, כפי הנראה, חרשת יפה־יפה, ואת רמיזתה של דבורה באצבע הבינה באופן אחר לגמרי; רגילה היתה בנערות, השואלות אימתי יעמידו להן חופה.
לפיכך השיבה:
– למי? לבת הנחמדה הזאת? אַיי! יפה כל־כך! זהב כזה! הרי ממזרח וממערב יתכנסו אליה! בקרוב תהיה חופה! בקרוב!
ודבורה היתה אנוסה להתייצב על קצות בהונותיה ולצעוק לתוך אזניה של המכשפה את בקשתה.
ורק אז שמעה המכשפה מה שנשאלה, והיא השיבה בזה הלשון:
– אביה יחיה ויגיע – עד ליום חופתה.
הבת־מלכה השמיעה קול־צעקה נורא, ואותו רגע נעלמו המכשפה עם הברואים שלה.
האיילים והצבאים הסתתרו. הצפרים עם הפרחים נעלמו…
ביער הדומם נשמע רק קולן של תולעי־העץ, המכרסמות בלבותיהם של האילנות, ושבועתה של הבת־מלכה: שלעולם היא לא תינשׂא לאיש; שאבא שלה יחיה, שיוסיף ויאריך ימים יותר ממנה!
אחר־כך עוד השביעה את דבורה, שכל זה יישאר בסוד…
ונראה, איך ששמרו בחשאי את הבטחתן.
פרק שלישי: התכנסות של חתנים. – שׂיחה בין המלך והבת־מלכה. – היונה הלבנה ועצתה.
היתה שוב התכנסות של שׂררוֹת ונסיכים ובני־מלכים…
הזמינו את כולם אל הארמון… וקודם יצאו אל היער לציד. אין צריך לומר, כשיוצאים לציד אצל מלך יהודי, יורים רק בחיות רעות ובנחשים ארסיים. לאחר הציד עשׂו סעודה כיד המלך.
אכילה, אם כי כשרה, היתה לרוב, יינות עתיקים, אם כי לא נסך, בשפע רב… מיד משפתחו בקבוק, התפשט באולם הגדול ריח כריחם של טוֹבי הבשׂמים… בני־המלכים אכלו, שתו, שׂוחחו, והתוַכּחו בכל החכמות שבעולם, ועל ארצות ומדינות רחוקות… כל העינים היו תלויות בפניה היפים־החינניים של הבת־מלכה.
הכל מצפים לזכות ולראות שם בת־שׂחוק, סימן טוב למזלם!…
אבל הבת־מלכה היתה חביבה ואדיבה לכולם במידה שוָה, ואף־על־פי־כן השיבה את פני כולם ריקם.
אותה שעה ציוָה המלך שהכול יצאו מן האולם, ואל הבת־מלכה דבּר לאמור:
– שולמית, יהי אלוהים עמך! הן היום הזה באו אלינו אנשים רמי־המעלה, גדולי־הארץ ואציליה! בני־מלכים מן המדינות הגדולות שבעולם ירדו אלינו והסבּו עמנו אל השולחן… ואַת מואסת בם!
ומוסיף המלך ואומר:
– וממזרח וממערב באו אליך! ומה הביא אותם הנה? שמך אשר יצא בעולם! לשמע יפיך המסנוור־עינים באו כולם…
ודמעות מורגשות בדבריו של המלך:
– ומה חסרים הם? אם אין אַת בטוחה בחכמתם, שאלי אותם חידות, אַת יודעת כל־כך הרבה, הן אני לימדתי אותך הרבה כל־כך!
– וכי אין הם עשירים למדי? – מוסיף המלך ואומר, – הן יש מהם שיש להם ארצות גדולות ועשירות מארצי, אוצרות גדולים ועשירים מאוצרותי!
– והכול נשבעים, שהם אוהבים אותך!…
וַיאָנַח המלך וַיוסף ויאמַר:
– בתי שלי, בתי הנאמנה! ראי, ראשי השׂב כבר כוּסה שלג! ראי זקני, לבן כולו כחלב… ועת יקראני הבורא אליו למעלה, על מי אעזבך, בתי, בתי שלי?! ומה מבקשת אַת? הם אוהבים אותך כל־כך, הם נשבעים כל־כך!
בוכה לבה של הבת־מלכה מעגמת־הנפש של אביה, ואת האמת לומר אין היא יכולה אף־על־פי־כן…
והיא אומרת, שאין היא מאמינה לשבועותיהם שלהם…
וכך השיבה ואמרה:
– אני עשירה, אבי שלי, ובתך היחידה אני! מי יודע, אם מתכּוונים הם אלי, או לעשרוּתי! אם רוצים הם בי, או – לאחר מאה ועשׂרים שנה – במלוכה שלך, אבא שלי!
ועוד היתה לה ראָיה לדבריה!
– וראה, – אמרה אל אביה, אל המלך, – וכי אין חברתי שלי דבורה יפה ממני, טובה ממני, חכמה ממני ומלומדת יותר ממני? ומפני מה אין מתכנסים לבקש את ידה הכשרה? מפני מה שום בן־מלך בה לא נתאהב? – משום שאני בתך שלך! משום שבת־מלכה אני היא!
המלך אינו רוצה לומר לה, שאין הוא מאמין שישנה מישהי יפה, טובה וחכמה יותר מבתו, והוא משיב לה:
– וכי יודע אני? שׂערותיך האדומות, המתנוצצות, עם עיניך הכחולות, העמוקות, נושׂאות חן; ושׂערות־המשי שלה, כעין הפשתן, עם העינים הכשרות, התמימות – אינן מוצאות חן… אדם אדם ומזלו שלו…
ובלבבו חשב: “אוי, כלום אין זו מוֹרשה מאבי־אבי־אבי־זקני קוֹהלת?… תפוח רך כל־כך, וכבר מכרסמת שם תולעת”…
ואותו רגע הופיעה בחלון הפתוח יונה לבנה.
הבת־מלכה חשבה, שהיונה היא אחת מיונותיה שלה, והיא הפנתה את עצמה אליה, שתתייצב לה על כתפה.
אבל היונה לא עשׂתה כן.
היונה הצחורה כחלב עפה ובאה פנימה, והתייצבה לפני המלך על השולחן.
היא השתחותה שלוש פעמים, והתחילה הומה ומהמה לפני המלך.
ואצל היהודים האדמונים, צריכים אתם לדעת, עדיין שמור המנהג היהודי הנושן, שכל מי שיושב בסנהדרין חייב לדעת את כל שבעים הלשונות שבעולם, ומלכּה של המדינה חייב, כשלמה בשעתו, לדעת אפילו את לשונם של חיות ועופות.
והיונה הלבנה המתה אל המלך לאמור:
– מלכי, המלך הגדול! אל תהיה לך עגמת־נפש, הכול ישתנה לטובה; תזכה עוד לראות נחת בהבת־מלכה…
– אך אל תכריח אותה, שתינשׂא לאחד מבני־המלכים המבקשים את ידה. לא שום אחד מהם הוא בן־זוגה, ולא באבן־אוֹמן דר זה, שהוא מיועד לה.
והמלך השיב לה בלשון־היונים לאמור:
– יונה טובה, יונה חכמה, אמרי לי היכן המיועד לה גר, ומיד אני מצווה לרתום את היקרים שבסוסים ומביא אותו לכאן; ויהא שהוא בן־מלך, ויהא שהוא העני־שבעניים, ויהא שהוא עומד ועושׂה את העבודה הקשה־שבקשות, הריני נותן לו, – כשם ששמי שלמה העשׂרים ושבעה, – את בתי היחידה ואת כתרי שלי!…
והיונה השיבה ואמרה:
– מלכי, המלך הגדול, בריא וחזק תהיה ותאריך ימים, המלך! אבל לא דבר זה נצטויתי לומר לך… הבת־מלכה שלך רוצה להיות בטוחה, כי זה שנשבע שהוא אוהב אותה, מתכוון אך לה לעצמה, ולא לאוצרות, לא למלוכה… הלב הטוב והכשר מתיירא, וצריך להרגיע אותו…
– איך, יונה צחורה, חכמה, איך? – שאל המלך.
והיונה השיבה ואמרה:
– מלך גדול, מלך חכם, בריא ושלם תהיה, ולראות נכדים תזכה, מלכי! צו לה לבחור את הבגדים הצנועים ביותר, ככל שיתאווה לבה, בשביל עצמה ובשבילך המלך, וצאו־נדדו מן המקומות, שבהם אפשר שיכירו אתכם בנקל. ואם המיועד לה ירצה בה כמוֹת שהיא בלכלוך ובעניות, לא יהא לבה הטוב של הבת־מלכה חרד, לא יהא מפחד.
– אני מוכן לעשׂות כל מה שאַת אומרת, – השיב המלך ליונה, והיא דילגה שלוש פעמים אנֶה וָאנָה והשתחותה, כמו בעקירת־רגלים בשמונה־עשׂרה, וחזרה ועפה לה בעד החלון.
הבת־מלכה לא היתה לה אמתלה, שלא להסכים לעצת היונה. והיא בחרה לנדודיהם בגדים שלקחה ממלקטי־בלוֹיים.
הבת־מלכה כך חשבה בלבה: בבגדים צוֹאים אלה לא יתן בי שום אדם את עיניו…
אבל אדם חושב, ואלהים בשמים יושב.
בשעה שהמלך והבת־מלכה דבּרו על בגדי־הדרך, היה יואב, המשנה־למלך, עומד מאחורי מסך של משי ומקשיב לדבריהם.
עמים וילדים יש להם כל אחד טביעת־עין משלו. רצוני לומר: עין שהיא מבחינה ברגע הראשון בדברים, שחכמים מחוּכמים אינם מבחינים בהם. בסקירה ראשונה רואים הם, מי הוא כשר וישר באמת, ומי אינו אלא נושׂא מַסווה על פניו – והגיהנום בוער בלבו.
העם היה מרנן אחריו.
אבל המלך היה מאמין ביואב אמונה עיורת.
דבר כזה עושׂה רק אדם רע, איש־רמיה, וכזה הוא היה…
לא הוא היה צריך להיות משנה־למלך בארץ־הפלאות!…
אל הארמון בא והגיע בדרך מקרה:
המלכה, עליה השלום, בגן־עדן תהא מנוחתה, מתה בלדתה, ונתבקשה בשביל הבת־מלכה מינקת, ונפל הגורל על אשתו של יואב. על־ידה ניתנה לו דריסת־הרגל אל הארמון…
פעם אחת ראה אותו המלך שלמה ושאל אותו, מי הוא ומה רצונו.
ואמר, שהוא בעלה של מינקתה של הבת־מלכה, ולבקש אין מבקש אלא דבר אחד, רשות להשׂביע את עיניו בזיו שמפיקים פניו של המלך…
כחַכּה לדג, כן דבר־חונף למלכים…
יואב כבר נשאר בארמון. הוא גדל ועלה מיום ליום, ולאחר זמן נעשׂה משנה־למלך.
חכם הוא היה כאחיתופל בשעתו, ואת תפקידו של אדם כשר וישר שׂיחק כך, שכל העולם, שהיו מרננים אחריו, לא היה להם כנגדו שום דבר שאפשר להוכיח ולומר, ראה זה עוול.
הבת־מלכה לא יכלה לסבול אותו, את יואב המשנה־למלך. כשהיה מביט עליה נדמה לה שתולעת קרה ולחה זוחלת ומחליקה על על פניה… אבל מעולם לא העלתה דבר זה על דל־שׂפתיה; ורק בגין מניקתה שלה, אשתו המנוחה של יואב, ובגין אביה, ואפשר יותר מהמה למען דבורה’לי, שבה מצאה אחות אהובה, נאמנה, – היתה מתגברת על עצמה, ומזמן לזמן היתה מדברת עמו מלה טובה…
אך האדם הרע הזה פירש לעצמו את המלה הטובה הזאת פירוּש אחר… הוא רצה להשתמש בה ולהיות חתנו של המלך!…
אדם צעיר לא היה עוד, יואב, אך עושׂה היה מעשׂה נערוּת, והיה צובע לו יפה, כך שלו יהא נכּר, את זקנו ואת שׂערות ראשו.
והכול שכחו את מספר שנותיו…
עלמות החצר היו קורצות אליו עין, והיה סבור, כי אף שולמית כן… כך עושׂה רק אדם רע, איש־רמיה…
וליתר תוקף ועוז קנה וכינס מכל מיני מכשפים סַמי־אהבה, והיה שׂם אותם בגניבה בתוך כל מה שהבת־מלכה היתה אוכלת ושותה.
ויואב הפיקח הזה לא ידע כלל, שכל הסַמים הללו יש בהם כוח לעזור רק אם מי שמשתמש בהם אוהב באמת ובתמים, בשעה שהוא, יואב, מוחו ולבו היו נתונים־נתונים רק למלוכה.
ודבר זה, שהבת־מלכה השיבה את פניהם של כל בני־המלכים, פתר לו גם כן כסימן טוב לעצמו. ובשביל שיהיה בטוח יותר בהצלחת מזימותיו, לא חדל מלבלוש את המלך עם הבת־מלכה ומלהקשיב בסתר לדבריהם.
וכששמע, בעמדו מאחורי מסך המשי, שהם חושבים לצאת לדרך בבגדים עניים ביותר, עדיין לא אִבּד את תקוָתו.
להפך, על־ידי כך נתפתה עוד יותר.
הוא חשב שהבת־מלכה, שכבר שתתה כל־כך הרבה סַמי־אהבה, הציעה היא עצמה לאביה את השדוּך הזה; ובשביל לידע ולהוָדע, אם הוא ראוי להיות ביום מן הימים מלך, הם יוצאים בהסתר על פני המדינה, כדי לשמוע מה העם מדבּר.
ומפני שהיה מתיירא אף־על־פי־כן, שלא יאמרו עליו במדינה באזני המלך, והעיקר – באזני הבת־מלכה, דבר מן הדברים הרעים, שלח אחריהם מרגלים, שילכו אחריהם צעד בצעד, וגם יכתבו לו כל יום ויום בכתב־תשר"ק, היכן הם נמצאים, ומה הם עושׂים.
בראשונה לא היו המכתבים, שהיה מקבּל מן המרגלים, מפליאים אותו כלל וכלל: המלך עם הבת־מלכה הולכים ומהלכים, ואינם מתעכבים בשום מקום; אבל אחר־כך, כשהודיעו לו שעברו מחוץ לגבול, היה המשנה־למלך שׂמח מאד: עלתה במוחו תכנית אחרת לגמרי, קלה ביותר, היאך להגיע אל המלכות!
הוא יאַבּד את המלך עם הבת־מלכה! ובנכר יעשׂה את הדבר בלא פחד כלל…
והוא שלח להביא לו שני גזלנים, והוא דבּר אליהם לאמור:
– אני, המשנה־למלך, ועכשיו במקום־המלך, יודע היטב־היטב, שאתם רוצחים וגזלנים, ושצריך לתלות אתכם בשוּקה של עיר, ואחר־כך לבתור אתכם ולשלוח את בתריכם אל תרי"ג ערי המדינה. רק בכם תלוי הדבר, שתהו ניצולים מן התליה, ועוד תעלו לגדולה…
– ואם תעשׂו מה שאני אומר לכם לעשׂות, והדבר ישאֵר בסוד, אעשׂה אחד מכם לראש־המיניסטרים, ואת השני – לראש־הסנהדרין…
והגזלנים נופלים לרגליו של המשנה־למלך, והוא ציוָה להם להשבע, כשהם כורעים על ברכיהם, שיעשׂו את רצונו!
והגזלנים נשבעו: אחד – בכל החורשות השוממות והחורבות הדוממות, ששדים ורוחות דרים בהם, ובכל עצמותיהם של רוצחים שלא הובאו לקבורה:
– באם שלא אקיים הבטחתי, ינקמו בי כל השדים שבחורשות ובחורבות, וכל הרוחות הרעות מן העצמות המתגוללות!
והשני נשבע אף הוא כך, ועוד הוסיף, שהוא נשבע גם בסודו, הוא פיו של אבא שלו, שהוא מחזיקו בחומץ בתוך שלחופית…
אותה שעה אמר להם יואב הרע כך:
– חרבות לטושות יש לכם, כידונים מצוחצחים אני נותן לכם… וסוסים אתן לכם את הטובים שבאוּרוַת המלך, שהם טסים כנשרים, שהם מהירים מן הרוח…
– צאו ולכו על־פני העולם…
– וכשתמצאו שני מלקטי־בלוֹיים: זקן מכסיף כולו, כיונה, ונערה צעירה, שפניה יאירו לכם מתוך בגדיה הצוֹאים, כשמש זוֹ שהיא מאירה מאחורי ענן־עופרת חרפי, – עצרו אותם!
– ואת הזקן תמיתו מיד במקום!
– ולבת כן תעשׂו:
– תשאלו אותה, אם היא מסכימה לשמור הכול בסוד ולבוא לכאן להיות אשתי.
– אם היא תסכים, והיא תישבע לכם על הדבר הזה בנשמת אמה המנוחה, השאירו אותה בחיים והביאו אותה לכאן.
– ואם לא – המיתוה!
– קברו את שניהם בו במקום. ולסימן שעשׂיתם הכול בשלימות, תביאו לי את בגדיהם שלהם: אני אכיר אותם!…
הגזלנים הסכימו. והוא נתן להם כסף להוצאות הדרך, חימש אותם מכף־רגלם ועד קדקדם, הרכיב אותם על סוסים ושלחם על־פני העולם…
והרשע בטוח, שהמעשׂה יצליח בידו…
מלך יהיה!
ומיד משיהיה מלך, יהא יודע, מה המעשׂה שעליו לעשׂותו…
את המלוכה כבר יחַזק!
כאחשורוֹש יעשׂה!
משתה־מלכים יעשׂה – לכל ארץ־הפלאות יעשׂה משתה…
בגן הגדול יעמיד שולחנות של זהב. והם יהיו מתכופפים תחת משׂא המאכלים היקרים־שביקרים; והיינות המובחרים־שבמובחרים יהיו נשפכים כמים…
וכל המנגנים, וכל המרקדים, וכל השׁרים והשׁרות מכל המדינה כולה, יבואו וינגנו וישירו וירקדו –
יהיה יום־טוב, יום שׂמחה לכל ארץ־הפלאות!
ושבעה ימים עם שבעה לילות יהיו אוכלים ושותים, שבעה ימים עם שבעה לילות יהיה אורה ושׂמחה…
והנערות היפות ביותר שבכל המדינה תבואנה למשתה…
והוא יהא מהלך משולחן לשולחן ומביט, ובורר.
והיפה שבהן תהיה אשתו שלו, תהיה המלכה שלו…
פרק רביעי דבורה אנוסה לברוח. – היא נפרדת. – אצל המכשפה בתוך המערה.
דבורה, בת המשנה־למלך, סבלה הרבה מאד מזמן שהבת־מלכה הלכה לה.
היא נשארה יחידה ובודדה.
האב לא אהב אותה מעולם. בהוָלדה לא שׂמח ביותר; אותו זמן עני היה, ופה מיותר בבית לא היה מן הדברים הטובים. כשמלאו לילדה כמה שבועות, התחיל פתאום שׂונא אותה; הוא התאונן, שאין זו ילדתו שלו, שהחליפו לו את הילדה בעריסה. אחר־כך, משבא אל המלך אל החצר, הרי כבש את השׂנאה בלבו, ושׂיחק גם לגבי בתו שלו אותו תפקיד־של־מרמה, ששׂיחק לגבי כל האחרים.
אבל מיד לאחר שהמלך עם הבת־מלכה יצאו להם לדרך, הסיר את המַסווה מעל פניו.
המעשׂה הראשון מן המעשׂים שעשׂה היה, שגירש מן הארמון את כל העניים והחולים, ולקח מדבורה את המפתחות אל אוצרותיו של המלך.
ויותר מזה סבלה מכך, שראתה איך אביה שלה ניגש אל עניני המדינה. הוא פיטר פתאום את כל הגיניראַלים הזקנים והישרים, כל הפקידים הותיקים שבערים ובכפרים, וכן כל השופטים והשוטרים הכשרים, למן הפחוּת שבהם ועד הסינאַטוֹר הגבוה ביותר היושב בסנהדרין. ובכל המקומות האלה הושיב אנשים רעים, אנשי־מרמה, מלחכי־פינכה שלו, שהיו מוכנים לעזור לו בכל מזימותיו הרעות.
דבורה ניסתה להטיף לו מוסר, אך בזה רק הרעה לעצמה. הוא החליט החלטה גמורה, להפּטר מן הבת. הוא היה ממית אותה, אבל מתיירא היה מפני המדינה, משום שדבורה היתה אהובה על הכול, בשווה עם הבת־מלכה. לפיכך ביקש להשׂיא אותה למי־שיהיה ממקום־נכר, והוא חפּשׂ בשבילה בעל בין הסוחרים העשירים ממדינות אחרות, שהיו באים לאבן־אוֹמן בעניני עסק.
אחד כזה סוחר נשׂא מאד חן בעיניו. הוא היה גבר בעל־קומה, כבד־בשׂר, ומבטו אפל ונוקב. זה, חשב המשנה־למלך, כבר לא יוציא אותה מתוך ידו. ומן השוק, שבו עמד עם סחורתו, הביאוֹ המשנה־למלך הביתה, אל הארמון, והציג אותו לפני בתו כחתן.
היא פכרה את ידיה, מעין של דמעות נתּז מתוך עיניה ברכיה פקו והיא נפלה אל רגליו של אביה ולפתה את ברכיו. אבל הוא דחק אותה והרחיקה ברגלו.
– מחר יעמידו לך חופה! – הפטיר לה בחומרה, ועזב אותה והלך לו.
אותו לילה עצמו ברחה דבורה מן הארמון.
החיילים העומדים על המשמר לא עצרו אותה, מתוך רחמנות, ולבנה רחמנית חיורת האירה לה את הדרך בגן, בין השׂדרות המרוחקות.
בברחה לא התעכבה דבורה הרבה, אלא כל רגע עמדה ליד פרח אחר, נפטרה ממנו בשלום ונשקה לו. ולא על עלה־ורד אחד ולא על עלה־חבצלת אחד נשארה תלויה דמעה שלה, בדומה לאגל־טל רענן.
– מי יודע, אם אזכה עוד לראות אתכם פעם! – אמרה אל הפרחים, אל העצים ואל דגי־הזהב שבנחל, שהעירה אותם בצעדיה הקלים, וכן גם לפרחים, שהתנודדו בין הענפים הדוממים.
ליד העץ הראשון ביער המתינו לה שלוש חיות קטנות משונות, צחורות כחלב, עם פסים של זהב ועם קרנים, שאצל שתים מהן הן היו כמו משריון־צב, ואצל אחת – משנהב.
דבורה נעצרה והתחננה לאמור:
– הו, חיות קטנות טובות, שפרווֹתיכן צחורות, פסיכן פסי־זהב וקרניכן שריון־צב ושנהב! יתגלגלו רחמיכן עלי, והראינה לי את הדרך אל המערה, שבה המכשפה הטובה יושבת.
והיא אומרת להן, שמעולם עוד לא היתה ביער בלילה, ולאורה של הלבנה הכול נראה שונה ואחר, והיא עלולה לתעות, ואנשים רעים ימצאו אותה ויוליכוה אל המקום, שאסור לה וחלילה לה להיות שם…
החיות הקטנות הבינו, כנראה, כל דבּוּר, הן הניעו ראשיהן ל“הן” והשתתחוו כמה פעמים בקרניהן כלפי האדמה.
זה היה סימן, שהן רואות את הדבר טוב ונכון ורוצות להראות לה את הדרך.
והחיה הקטנה שקרנה קרן־שנהב יצאה מן השורה, ועמדה לה לפניה; והשתים שקרניהן שריון־צב – משׂמאלה ומימינה, לשני צדיה.
והן התחילו ללכת.
והן הלכו והלכו. עולות הררים, יורדות הררים, בין ענפים מסובכים, עד שדבורה’לי ראתה קרן פז, קרן אור שהיתה בוקעת מתוך האדמה.
והחַיוֹנת עם קרן־השנהב דפקה בקרנה בחשאי:
– מי שם? – שאלו מתחת לאדמה.
דבורה’לי הכירה את קולה של המכשפה, והתפלאה כיצד שמעה החרשת את דפיקתה החשאית של הקרן הקטנה.
– אָנוֹכי־כי־כי, – מוסיפה ודופקת החַיוֹנת, שאין לה לשון לדבּר בה. אך אותו הרגע נתרשרש משהו בין ענפיו של עץ סמוך, יונה לבנה הופיעה והכריזה בקולו של אדם:
– דודתי, פתחי! דבורה’לי באה! דבורה’לי עם העינים הגדולות, השחורות, והשׂערות בדומה לפשתן… פתחי, דודתי, כבר הגיעה השעה…
המערה נפתחה, ודבורה’לי נכנסה ומצאה את הזקנה יושבת עם נוצות, שהיתה מורטת לתוך קדירה גדולה.
– ערב טוב, – אומרת דבורה’לי בשקט; ומחמת שהסתכלה בפליאה־תמיהה בכל מה שיש במערה, שכחה לבקש, שירשו לה לשהות שם.
לפני הזקנה, רואה היא, דולקת עששית קטנה ביותר, והיא מאירה את כל המערה. באמצעיתה של המערה עומדת מטה מוצעת יפה, והיא מכירה אותה: זו היא מיטתה שלה עצמה, עם כלי־המטה שלה, עם שׂמיכת־המשי שלה, הרקומה זהב…
– שנה טובה, – משיבה בינתים המכשפה. – ידעתי שתבואי, ושלחתי את העורבים שלי, שיגנבו ויוציאו מתוך הארמון את מטתך… במטה זרה – לא טובה השינה…
דבורה’לי שותקת, תמהה עוד יותר.
והזקנה אומרת:
– עיפה את, דבורה’לי, התפשטי, שכבי לישון. מחר תדעי הכול.
דבורה’לי צייתה, וכשנרדמה – קמה הזקנה בשקט, ולקחה כנף צחורה־כשלג של בּרבּוּר, וניענעה באויר בכל ארבע הרוחות, ומלמלה בלחש:
חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים, בּוֹאוּ,
מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, בּוֹאוּ,
אֶל הַנַּעֲרָה הַטּוֹבָה,
אֶל הַנַּעֲרָה הַכְּשֵׁרָה,
אֶל הַנַּעֲרָה הַנִּלְבֶּבֶת…
אֶל בִּתּוֹ שֶׁל רַ' שְׁלֹמֹה…
ומכל הצדדים נתעופפו ובאו יונים לבנות עם פרחי־אַסתּר וחבצלות צחות־שלג בפיהן, והן ריחפו בדממה ובחן מעל למטתה של דבורה’לי.
פרק חמישי: שחרית במערה. – מה יש במחציתה השניה של המערה?
– מעשׂה בנשמה גדולה. – כיצד נולדה ונרדמה.
ויהי ערב, ויהי בוקר, ולמחרת, כשנעוֹרה דבורה’לי משנתה, ראתה שהמערה מובדלת במסך, שהוא מרוּקם כל מיני ציצים וצפּרים, שלא יכלה לגרוע מהם עיניה.
– מה, מבקשת אַת לדעת, – שואלת אותה הזקנה בחיוּך, – מה שיש שם במחצית השניה של המערה?…
– לא, דודתי, כשאין אומרים לי לבד, אין אני שואלת…
אם באמת כל־כך טובה אַת, – משיבה הזקנה, – סַפּר אספּר לך. בינתים ירתח החלב, ששפתּי בשבילך לארוחת־הבוקר.
והזקנה ספּרה מעשׂה כזה.
פעם אחת השקיף אלהים על העולם העלוב שלנו, וראה שאין העולם מתנהג יפה, שיש בו רק נשמות קטנות, קטנות ביותר, שאין בכוחן להעלות שום מחשבה יפה, ואם כבר הן מעלות מחשבה כלשהי, – אין בכוחן להוציא אותה אל הפועל; והוא ציוָה להוריד לפחות נשמה אחת הגונה – נשמה גדולה, גבוהה.
ובמקום מן המקומות נולד ילד עם נשמה כזאת. זה היה נער, וכשפקח את עיניו הגדולות וראה את העולם, נתמלא צער ורחמים.
אך כשגדל ונתבגר, לא העלה אף הוא שום מחשבה של ממש, משום שלא היה לו פנאי לחשוב…
סביב סביב היו כל־כך הרבה צרות רעות, כל־כך הרבה אזלת־יד, כל־כך הרבה צער…
והוא התחיל לעזור, לסייע בדברים טובים ובעצה, לעשׂות טובות… מישהו נופל, הרי הוא מרים אותו; מישהו אינו יודע, איך יציל עצמו מטביעה, הרי הוא מושיט לו ענף; מישהו כורע תחת משׂאו, והוא עוזב עמו; מי שדרושה לו עצה טובה, הוא שוקל בדעתו ונותן עצה… ובמקום שגם זה לא הועיל עוד, היה מוציא את נבלו ושר ומנגן.
והנבל היה לו צליל מתוק; וקולו שלו היה מתוק עוד יותר מקול הנבל, ומתוק משניהם היה השיר שהיה שר.
היה שר על הימים הבאים, על ימים של אושר… עֵת הכול יוָשעו, עֵת כל הדמעות ימחו, כל המַדוים יעלמו, כל הרשעה תעבור, והכול, לרבות החלשים, יהיו מאושרים…
– האִם זה אמת? – שואלת דבורה…
– אַיי, איך נדלקו מאורות בעיניך! – משיבה הזקנה – אך אם זה אמת? אין אני יודעת; הוא היה שר, והבריות האמינו, ומן האמונה הזאת עצמה נעשׂו חייהם קלים יותר…
במשך הזמן יצא לו שם במדינה, וכל מה שיצא שמו למרחוק יותר – יותר עניים, יותר אומללים היו נזקקים לעזרתו… והרי הוא היה אחד, אחד ויחיד…
– רבונו של עולם, – עמד פעם בטענה כלפי שמים – מפני מה בראת אותי רק יחיד? היאך יכול אני האחד לעזור לכול, לכול?
ובת־קול משיבה לו מן השמים:
– “בראתי את אדם הראשון יחיד, וממנו יצא כל העולם. בקש לך את חַוָה שלך…”
והוא עזב הכול והתחיל מבקש… אבל הוא לא מצא… לא בנקל נמצאת חַוָה אמיתית… לא מסולפת, לא מזוייפת, לא ילדותית־טפּשנית־חמדנית… ולאחר זמן בא שוב בטענה לפני המקום:
– אינני מוצא! – אומר הוא.
ומן השמים השיבו לו:
“אם אין אתה יודע לחפשׂ, חכּה עד שיחפשׂו אותך וימצאוך…”
ויִשנו אותו כאן במערה; והוא ישן כבר זמן רב, רב… ואותי העמידו שומרת עליו, שלא תארע לו שום רעה בשנתו…
– כמה זמן ישן הוא כבר, דודתי?
– יותר ממאה שנה… יותר… רוצה אַת לראותו, דבורה’לי?
דבורה מרעידה בכל גופה ואין היא יכולה להוציא דבּוּר מפיה.
הזקנה מושכת במשיחה, המסך מתבדר, ובמחציתה השניה של המערה מתגלה בחור ישן, יפה כחלומה של נערה צעירה, תמימה…
דבורה מיהרה וברחה פתאום מתוך המערה אל היער. הזקנה הביטה אחריה בחיוך, ומיד לאחר־מכן שירבבה את ראשה הזקן מתוך המערה והשמיעה שריקה. שלוש החיות הקטנות הופיעו אותו רגע, לשמע השריקה, והתייצבו בפתח המערה.
– מה בקשתך, נשמת היער? – שאלו.
ובמבט־עין רמזה להם הזקנה על דבורה, שעוד נצנצה לרגעים מבין העצים והוסיפה לרוץ.
– מה אירע לה?
– חלום, – מחייכת הזקנה ברחמים של חסד, – חלום נולד לה בלב־הנערה שלה, וכמו על כנפים הוא נושׂא אותה, החלום. שמרו עליה והביאו אותה לעת־ערב בחזרה אל המערה.
– טוב!
והחיות הקטנות נעלמו.
פרק ששי: הלילה השני במערה. – דבורה מתעוררת בחרדה. – מה שהיא רואה ושומעת.
בלילה השני ישנה דבורה שינה לא־שקטה. החלום צמח בלב־הנערה שלה, פשט את כנפיו. אבל לא דבר זה בלבד העיר אותה מן השינה. יותר מזה, אולי – הדאגה בדבר שולמית הבת־מלכה ואביה, שלמה המלך.
היא מתעוררת, ועוד בעינים עצומות היא מהרהרת:
היכן הם?
היכן הם נודדים עכשיו?
למה הניחו את המלוכה בידים רעות, אומללים ועניים – בלא עזרה?…
בהקיץ לא תוציא מפיה דבּוּר רע על אביה. אך בלבבה היא יודעת, כמה רע הוא אביה. לחינם היא מענה את נפשה ובאה בטענה על עצמה, מפני מה אין היא אוהבת את אביה! אין היא יכולה לאהוב אותו – רע הוא, רע עד מאד! אם שלמה, יודעת היא, המלך האמיתי, לא יחזור, יעשׂה אביה את ארץ־הפלאות חורבה אחת, ואבן־אוֹמן תהיה לגיהנום… מבית הסוהר יצאו ויעלו גיניראַלים ושופטים, ואנשים ישרים יקשרו בשלשלאות של ברזל ואל בורות אפלים ישליכום.
ושולמית מה תהא עליה? ולבה כָמֵהַ וחָרד.
והיא פוקחת את עיניה ורואה:
מכמה גחלים בוערות שנשארו בתוך הכירה, משתפך על־פני כל המערה זוהר אדום, בהיר. הקירות מסביב מכוסים ענפים ירוקים עם של פרחים סַסגוֹניים, וכל זה, נדמה, צומח ופורח בתוך הזוהר האדמדם. ובדממה ובהשקט מפרפר המסך, המבדיל את המדור, שבו ישן ההוא, משאר כל המערה; ובזוהר האדום נדמה שהצפרים המגודלות ובני־הכנף הקטנים, שהמסך מרוּקם בהם, חיים, רוטטים ומניעים את כנפיהם… הם רוטטים ומרטטים, כאילו מבקשים הם להתּלש מעל המסך ולצאת ולעוּף אל העולם הגדול!
היא לא היתה תולשת עצמה מן המסך!
הו, כמה היתה רוצה, שהמסך יתנפנף קצת יותר, יפּתח כלשהו, שיתהווה סדק קטן־שבקטנים, ושהיא תראה אותו עוד פעם, עוד פעם אחת תראה אותו! לפחות קרן־אור אחת מפניו המאירים תגיע אליה!
אך מה תועלת יש בכך! לא בשבילה יִשנו אותו מן השמים… אילו שולמית היתה בכאן!
רק לראות אותו רוצה היא, לראות אותו מותר לה! רק לראות!
אף־על־פי־כן היא מפחדת מפני המחשבה של עצמה, כאילו היתה מחשבה של חטא, והיא פונה ומביטה אל הזקנה.
והזקנה איננה ישנה.
על שרפרף שלוש־רגלים היא יושבת בקרן־זוית של המערה. זהרור מוּפלא, צחור, מתנשׂא, כעטרה אַורירית מעל לשׂערות־הכסף הלבנות שלה. בראש מורכן היא יושבת ומביטה אל תוך עצמה, אל חיקה… מביטה בכובד־ראש כזה, בהתעמקות כזאת!
היא רואה – אצל הזקנה, לרגליה, מונחים המוני פקעות של חוטים רבגוניים, והפקעות מתנועעות כמאליהן, והחוטים הרבגוניים מתרוממים לאט־לאט ועולים אל חיקה של הזקנה, ושם הם נארגים, לתוך מסגרת אחת, מסגרת־זהב מברקת.
האם היא ערה, או רואה היא חלום?
– דודתי, אינך ישנה? – שואלת היא נפחדה במקצת.
– לא, בתי! אינני ישנה… אני לעולם אינני ישנה! הרי אני נשמתו של היער, נשמתו של היער אני, כן! ושומרת אני גם כן! אני אסור לי לישון… היער היה נרדם כולו. ואַת היית מוצאת למחר עצים קלופים, עלים ופרחים שקמלו, ובעלי־חיים קטנים שמתו… אשפה ופגרים מתים היה הופך הכול, אילו נרדמתי אני!… והוא, זה שמאחורי המסך שם, שוב לא היה מתעורר לעולם…
דבורה’לי מתחילה חרדה.
– אלא מה את עושׂה, דודתי?
– אני, בתי? אין אני עושׂה ולא כלום, לפי שעה לא כלום! אני מביטה רק! אני מביטה רק ורואה, מה שנעשׂה בידי אחרים. וכשיגיע הזמן, אעשׂה משהו גם אני, אעשׂה את שלי, בוַדאי… חוּטי שלי אף הוא יתארג!…
– בתוך מה, דודתי?
– בתוך מה שנעשׂה… – מה נעשׂה, דודתי?
– רוצה אַת לראות, בתי?
– מותר לי?
– קצת… בואי!… התייצבי מאחרי, מהרי! כל זמן שהגחלים בוערות!
ודבורה קופצת מעל המטה, מתייצבת מאחורי הזקנה ומסתכלת במה שנארג במסגרת של הזקנה…
– אינני רואה כלום, דודתי! – היא קוראה מאוכזבת.
– היטיבי להביט, שפשפי את עיניך שלוש פעמים…
דבורה עושׂה כן, והיא מכריזה בגיל:
– אני רואה, אני רואה, דודתי!
– אבל, הס! את היער להעיר אסור! מה רואה אַת ילדתי?…
– מגרש־עיר רואה אני, שוּק שקט, – נדמה לי… במסגרת של בתים קטנים, שקטים.
– שוּק הוא. – שוּק שקט…
– ריק?
– חכי דודתי… אני כבר רואה – שתי דמויות רואה אני… פושטי־יד, בגדיהם מלוכלכים, קרועים…
– מלקטי־בלוֹיים?
– נראה כך… אדם זקן עם נערה צעירה…
– הסתכּלי יפה יותר, אפשר תכּירי אותם!
– אלהים שבשמים! – קפצה דבורה, – שולמית! המלך!
– אבל, הס… עוד לא הגיעה השעה לעורר את ההוא, שם מעבר למסך…
– מה עושׂים הם, דודתי?
– הם נודדים… הם יעברו מיד את הגבול של ארץ־הפלאות… כמו שהיונה יעצה…
– הרי הם עומדים…
– המלך שלמה מודאג במקצת.
– מפני מה? קשה לו לעת זקנתו לנדוד?
– לא, ילדתי. הוא השגיח בכך, שרוכבים אחריהם…
– אנשים רעים, דודתי?
– גזלנים!
– הם רוצים לעשׂות להם רעה?
– הם רוצים… אך חוטיהם שלהם נארגים־ויוצאים מתוך המסגרת… ולא יזיק!
– שולמית, היא גם כן יראה?
– היא אינה יודעת מכך…
– משום מה היא עומדת מהורהרת…
– היא מביטה.
– על מה, דודתי? דומה, שכל הנשמה מציצה אצלה מתוך העינים…
– הביטי שׂמאלה, לצד המסגרת. מה רואה אַת, ילדתי?
– חלון קטן רואה אני… חלון קטן של בית קטן, כמו סוכה עוטה־ירק…
– ובתוך החלון הקטן?
–…יושב אחד, בחור צעיר… הוא רוקם… על גבי קטיפה עמוקה בחוטים של זהב רוקם הוא… נשר הוא רוקם… את הכנפים הוא עושׂה… כמה מהר צומחות הכנפים, כנפי הזהב, תחת ידיו הזריזות, הצחורות כצחור־הבהט… כנפי זהב… אך מזהיב יותר ברק עיניו הכחולות הטהורות, העמוקות… נהר אף הוא לפעמים כך הוא… כחול, טהור כשמים, ועמוק, מאד עמוק… כמה העינים קורנות!
– מתוך נחת.
– איזו נחת?…
– מתוך הנחת ומתוך החדוָה, שבהן ברא האלהים את העולם… מי שיוצר, הוא קורן כך… והאור מן העינים נארג ונרקם בתוך מה שיוצרים… והזיו הזה דבק לעולם במלאכה הזאת, ביצירה הזאת, ומי שרואה אותה – קורנת אל תוך נשמתו הנחת, החדוָה… אַת מבינה לי, ילדתי?
– אני מרגישה זאת, דודתי אך מפני מה רועדות כך שׂפתיו?
– כך הוא שר לו, בתי שלי. מי שעובד ויוצר בעבודתו, זה שר! והשיר אף הוא מתכשף אל תוך העבודה, אל תוך היצירה!
– כשיבוא משיח, יהיו הכול עובדים כך!
– זה מוצא חן בעיניך, בתי שלי?
– כן… מאד… אך ההוא מוצא חן בעיני יותר!
– ההוא, מאחורי המסך?
– כן…
– אַיי, מה חַמה היא נשימתך, ריחנית וחַמה! כך מתפרפרת לפעמים שושנה־של־ורד, שושנת־ורדים מתוקה… כן, ילדתי… מה עוד רואה אַת?
– איך שולמית מביטה בו!… אפשר זה בן־זוגה המיועד לה, דודתי?
– אפשר!
אך דבורה נזכרת משהו, והיא קוראה בפחד:
– שהיא תלך מכאן, דודתי! שתברח! אסור לה, שבועה נשבעה!
– ואַת מדבּרת יותר מדי! – השיבה על־כך הזקנה בצחוק.
אותו רגע כבו הגחלים, מסגרת האריגה נעלמה, והמערה נשארה מוארת באור הבוקר, שבקע ונכנס מבעד לסדק שלמעלה.
– מי שרוצה לראות, חייב לשתוק! – מוכיחה אותה הזקנה בטוב.
חלק שני
פרק שביעי: כיצד נודדים בארץ־הפלאות, וכיצד – מחוץ לגבולה. – העבודה בכאן ובשם. – כיצד מביטים על נכרים בנכר? – “הושע לעצמך” ושאר דברים טובים.
– חורף קשה, ו“פשיטת־יד אסורה בהחלט”. – ודוּיה של הבת־מלכה. נרגעת, חזרה דבורה ועצמה את עיניה ונרדמה, אבל לבה הער הוסיף וטוָה את חלומה המתוק על ההוא, החבוי במחיצתה האחרת של המערה. ואנחנו נשתמש בשעה הלזאת, ונראה מה אירע להם להמלך ולהבת־מלכה.
הדבר הקשה ביותר אצלנו, הדבר שנוטל על עצמו אצלנו בעל־תשובה בשביל למרק את עוונותיו הקשים ביותר – “עריכת הגלות”, בחינת “נע ונד”, בארץ־הפלאות הוא מן הדברים הקלים, וגורם עוד תענוג מרוּבּה.
הארץ הזאת, שאנשיה טובים, הכול בה טוב; בכל מקום אדם מרגיש עצמו כאילו הוא בביתו.
כל מה שתשֹים בו עינך, מקבּל את פניך בחדוָה ובנחת ובשלוֹם; מחייך כנגדך; למן האזוב הקטן שביער עד לאורן הגבוה ביותר, המתנשֹא כלפי הרקיע, ועד לאלון האדיר ביותר, השולח פוֹארותיו למרחבים – הכול צוחק לקראתך! אלפי מינים של פטריות וכמהין מניעים כנגדך ראשיהם הקטנים במגבעות הקטיפה; הציצים משרבבים ראשיהם הקטנים מתוך העשֹב וקוראים לעומתך: “בוקר טוב”; אילנות שעטרותיהם בראשיהם מזמינים אותך לנוח בצלם וליהנות משלוָה מתוקה…
פגע בך חוטב־עצים ביער, והריהו מניח, מיד משראה אותך, את הגרזן מתוך ידו, והלך עמך ומראה לך היכן, מאיזה אילן, מזרזף שם שקוּי מרענן; היכן, מאיזה מקום, פורץ ויוצא מעין מים חיים; היכן באילו עצים, מסתופפות דבורים עושוֹת־דבש… כל מה שלבך רק חומד!
בסבר פנים יפות כאלה יקבּל אותך גם השֹדה, שהאכּר בו עובד ברינה; בברכה נלבבת יפגשך, ויראה לך את כליו עם חלב ועם לחם, שהחביאם מפני השמש. – “אכוֹל”, מתחנן הוא; ומעל לראשו מרחפות סיעות של צפרים מזמרות. אין הוא מרדף אותן, אין הוא מקמץ גרגיר־בר למענן, כי ברכת אלהים לכול היא, ומרחפות הן מעליו סחור־סחור ומנעימות עבודתו בזמרתן… והצפרים מכירות מיד כי נכרי אתה, ומקבלות את פניך בברכה, ומזמרות לך זמר – ברכת־שלום מביתך… “היינו שם” – מבקשות הן לומר – “היינו! הכול, ברוך השם, בריאים ושלימים!”
וכל מקום שבו אתה מניח ראשך, באַזוב הזהבהב והרך, על האדמה הנוקשה, או על אבן קשה, לכאורה, – אתה ישן את שנתך המתוקה, השליוָה… בנות־רוח ריחניות מרחפות מסביב לראשך, מלחשות באזניך את היפים שבחלומות, ומאחלות לך: “ישן, אדם טוב, ישן – פה לא תאוּנה לך רעה.”
וגם בעיר לא רע מזה.
הבתים פתוחים, כלבבותיהם של בני־האדם! אתה עובר ברחוב, וכל אותם שעובדים לפני חלונות ופתחים, מלווים אותך, בעינים של טובה ובדברים נלבבים: “לך”, או “בוא בשלום”, אומרים הם. ומחלקים אתך חלק כחלק עד לפרוסה אחרונה, עד לטפה אחרונה…
אך ארץ־הפלאות אף יש לה סוף וקץ, ושלמה העשֹרים־ושבעה ובתו, הבת מלכה, כבר עברו, מחופשֹים כמלקטי־בלוֹיים, ויצאו מעבר לגבול…
כך ציותה היונה לעשֹות… הרחק, מן המדינה; בנכר לא יכיר אותם שום בן־אדם!
והם מרחיקים ונודדים, וככל שהם מתרחקים מן הגבול, נעשֹית הנדידה קשה יותר ומכבידה יותר. ערים אחרות, שֹדות ויערות אחרים, הכול נשתנה ונתחלף; אנשים חכמים ורעים דרים בתוך הערים, והם סגרו עצמם בתוך הבתים כמו בבתי־כלא, על מנעול ובריח הסתגרו!
על כל שער שומרים השומרים; מכל שער מביטים בך בחשד, עינים ופיות שואלים: מי אתה? מי לך ומה לך פה?
וביחוּד על מלקטי־באשפה מביטים בעין רעה! כל אחד נסוג הצדה, שלא ילכלך עצמו בלכלוכם:
“הלאה מזה, הלאה מזה, האשפה מאחורי העיר היא, שם זקנות בלות מלקטות את הבלוֹיים הבלים! לשם; לשם;” – כך מגרשים אותם מן הערים.
והזקנות הבלות שמאחורי העיר מגרשות אותם אף הן:
“אשפתנו שלנו, – לא בשביל זרים עשֹויה היא; רק אנחנו יש לנו חזקה בה! עניי העיר קודמים, ואף הם אין להם די ומספיק!”.
והמלך עם בת־מלכה נודדים והולכים הלאה והלאה…
וחוטב העצים שביער מביט בהם בעינים זועמות, והאכּר שבשֹדה משיב לברכה “ה' עמך” בקללה נמרצת…
– מפני מה, אבא’לי, – שואלת שולמית, – הם זועפים כל־כך?
– מפני שהם עובדים עבודה קשה ובלא חשק. מי שעובד עבודה בלא שֹמחה, אין ההצלחה מאירה לו פנים; ועולים קוצים עם דרדרים בין השבלים, וכל מיני מחשבות רעות צומחות ועולות במוח! אנשים האוֹררים הם. מאוֹררת עבודתם, מאוֹררים היער והשדה… חיות רעות מלא היער, קוצים ודרדרים – השֹדה, וקללות – הלב; אף הם עצמם קוצים הם, סרפדים לוהטים!
וצפור בחלל־האויר אינה נראית; יורים בהן, לשם התועלת הקטנה ביותר, וגם בלא שום תועלת כלל, כך סתם, כדי לקרר את הלב בשפיכת דמים, או בשביל להראות זריזות יתירה – ובורחות הן, הצפרים… ופורחות הן בחשאי, בלילות מעוננים ואילמים, ואזנו של אדם לא שמעה זה מזמן את שירתן…
וגם פרחים אין נראים… עקור נעקרים הפרחים; ובמקומם זורעים משהו מן הזרעים התועלתיים… וכל בהמות־הבית וכל חיות־הבית נשחטו ובשֹרם היה למאכל…
ואדם בלא פרחים, בלא צפרים ובלא חיות־בית יכול להיות חכם, אבל לא טוב… כל אחד אינו דואג אלא לעצמו. ומי שאינו יכול להושיע לעצמו והוא מתחיל יורד ונופל, נפוֹל יפּוֹל, ושום אדם לא יושיט לו את ידו לתמוך בו, לא יגישו לו פת־לחם להחיות את נפשו, ולא טפּת־מים ללחלח שפתיו הצרובות!
ומי שיורד מעל המסלול, כורע ונופל והוא מת בחשאי, או הוא קם ומתקומם להרוג אחרים במקומו…
ומלאות הדרכים רוצחי־נפש וליסטים, ורוחשות מרוב שוטרים ואנשי־צבא, המרדפים אותם צעד בצעד…
וחלל האויר מלא לא זמרה, אלא קללות וקולות־יריה…
וכאן נודדים המלך עם הבת־מלכה, מחופשים כמלקטי־בלוֹיים; הכסף שהיה להם אזל, ולמרבה האסון עוד תעו בדרכם, וכשהם שואלים על ארץ־הפלאות, לועגים להם: בשום ספר מספרי כתיבת־הארץ אין “ארץ־הפלאות” נזכרת! נשים זקנות היו שוזרות־מוזרות לפנים בלבנה ומספרות על ארץ־הפלאות, חוקרי־קדמוניות מצאו בזמן מן הזמנים שירי־ילדים שספּרו על ארצות־פלאים בדוּיוֹת, אך כהיום הזה כל אלה אסורים בתכלית האסוּר… אפילו לקטן שבקטנים אסור כהיום הזה לספּר שקרים; האמת היא לבדה מושלת, האמת הערומה בלבד…
– משוגעים! – ינידו עליהם בראש.
אילו היו מבני־המקום, אפשר שהיו כולאים אותם בבית־המשוגעים: נכריים לרפּא ולפרנס אין רוצים, ומגרשים אותם: הלאה, משוגעים! הלאה מזה, הלאה מזה!
והדלוּת שלמראית היתה לדלוּת אמיתית!
המלך והבת־מלכה נעשֹו מלקטי בלוֹיים אמיתיים…
כל זמן שהיה קיץ, עדיין לא היו מתאוננים על מזלם…
“היונה יודעת, מה שציותה לעשֹות. הכל ייגמר בכי־טוב”, – מהרהר המלך שלמה, ושולמית מנחמת עצמה ברעיון האחד: “אבא שלי יחיה, יחיה! תהילה לאל, שום אדם אינו רוצה להביט בי!”.
לפעמים היתה אף־על־פי־כן נאנחת. האם נתגעגעה על ביתה, או אולי אין היא יכולה, כפי שאביה מלגלג עליה ברוח טובה, לשכוח את האמן־הרוקם שמעבר לגבול? אבל האנחות עדיין אנחות קלות היו…
אולם לרעה נשתנה הדבר בימי החורף.
חורף קשה, שאין רואים כמותו בארץ־הפלאות, הקפיא את האדמה. לפתע פתאום בא, כרוצח פראי התנפּל, ומנשימתו הראשונה ירד מטר של צפרים קפואות…
והכול רק קפוּא ונוקשה…
ועל שלמה העשֹרים ושבעה בא עונש כבד, בדומה לעונש שבא על אבי־אבי־אביו־זקנו…
בבגדים קרועים ובלואים הוא נודד עם בתו שולמית, רעב ללחם, קופא מקור… אפשר שהיה גם הוא מכריז ואומר: “אני שלמה”, אך הוא יודע, שבכאן אין מאמינים, לא רק בשלמה, אלא גם לא במלכותו – הארץ־הפלאות…
ו“פשיטת־יד” אסורה בהחלט. על כל דלתות הפתחים והשערים קבועים לוחות מוזהבים: “פשיטת־יד אסורה בהחלט”…
פעם אחת פשט הזקן את ידו, והגברת הרחמנית לא מסרה אותו בידי השוטרים, וברחמים רבים הושיטה לו – חוברת מחוכמת מאד; ושמה של החוברת הזאת היה: “הושֹע לעצמך!”
והוא מושיע לעצמו כפי יכולתו. הוא מתכופף מעל לאשפה שמאחורי העיר, והוא מגרד בידיו הקפואות. עצמותיו הזקנות מתפוקקות… עולם חפשי, אך מי שהוא מלקט־באשפה מאמין בכך!
ומולו עומדת הבת־מלכה… רפויות הן ידיה, מן הקרה מתבקע עורה הדקיק, והאֵת מנקב את בשֹרה…
היא חופרת, וטפּות־דם מנטפות מידה וקופאות על קתו של האֵת…
דבר זה לראות בשויון־נפש לא יכול המלך הזקן.
הוא פרץ בבכיה.
– חטא חטאת, בתי! – קרא במר נפשו, – ועתה את חטאך נשֹא…
– אני חטאתי? – ממלמלת שולמית.
– כן, בתי… גאה היית בלבבך, גאה מאד! חפוֹץ חפצת להיות בטוחה באשרך, בכף־ידך לתפשֹו… אך לא כן רצון האלהים! האושר לא צפור הוא, להחזיקו בכלוב! רצון האלהים הוא, שיהא האדם מקווה ומאמין! שבעינים עצומות־למחצה יהא כל אחד מהלך אחרי כוכבו, אחרי מזלו, כך הוא רצון האלהים!
דמומה עומדת שולמית, ושלמה מוסיף ואומר:
– זה הוא עונש מאת האלהים… השאֵר נשאֵר בזה לעולם… ואת אבן־אוֹמן וארץ־הפלאות לא נוסיף עוד לראות עד עולם!
שולמית חושבת גם היא בלבבה, כי הקיץ הקץ על הכול.
“עכשיו – מהרהרת היא – מותר לי לגלות הכול., הכול… לפחות נצא מן העולם הזה בלא סודות ומבלי להעלים דבר זה מזה, בלבבות פתוחים! אל נא יהא אבי מאשים אותי לחינם!”
והיא מתרפקת על אביה וחובקת אותו, ומתוך חבּוּק ונשוּק היא מספרת לו הכול…
לא גאוָה היתה בלבה, אלא חרדה לחייו…
הקוּקי אמר, המכשפה אמרה… הוא לא היה מאריך ימים אלא עד לחופתה…
בשֹפתים צוננות וסדוקות נושק לה שלמה הזקן:
– אל תתייראי, אם כן, – הוא קורא ואומר בשֹמחה, – עזוֹר יעזור לנו האלוהים! הוא לא יעזבנו…
אותו רגע עצמו נשמע מן האדמה קול הדהוּד עמום, ומרחק נראו שני פרשים… רכובים על סוסים דוהרים, טסים כנשרים, וחרבות שלופות בידיהם.
– הנה, הנה הם! – קרא אחד לחברו, – וכאן יקיץ עליהם הקץ!
– רוצחים! – קרא שלמה בפחד, ולשוא חפּשֹ בעינים מקום, שיוכל להמלט ולהתחבא בו – השֹדה שֹדה פתוח היה, בלא מערה ובלא אילן…
– מוטב שתבלע אותנו האדמה! – קרא שלמה, – וביד גזלנים אַַל נפּוֹלה!
פרק שמיני: בשעה טובה. – פיו של התלוי. – מה שהאדמה פולטת.
אילו היו שלמה העשֹרים־ושבעה ובתו, הבת־מלכה שולמית, מומתים, חס ושלום, בידיהם של הגזלנים, לא היה לנו ספּור־מעשֹה כלל, או שהיה לנו ספּור־מעשֹה רע, וספּוּרי־מעשֹיות רעים מספּרים רק אנשים רעים וממורמרים.
המשאלה, “מוטב שתבלע אותנו האדמה, וביד גזלנים אַל נפּוֹלה”, אמוֹר אמרה שלמה ברגע הנכון.
בשעה טובה נתבקעה האדמה מתחתיו, והוא עם בתו נפלו למקום שנפלו. זוהר אדום ולוהט התפרץ, בדומה לברק אדום; הוא נעלם, והאדמה חזרה ונסגרה.
שני הגזלנים נשארו עומדים משתוממים.
לאחר שהתאוששו במקצת, הבינו מיד שאין הדבר פשוט.
– מה פירושו של הדבר? – שואל גזלן אחד את חברו. – תיכף ומיד אדע, – משיב השני.
– אני מחזיק אצלי תמיד את פיו של אבי התלוי, – ותלוֹה תלו אותו בגלל ארבע- עשֹרה גניבות בשבוע אחד, – וכל שאני שואל, הוא משיב לי מיד.
ובדבּרו כך, הוציא מחיקו את הפה והתחיל שואלו.
– פיו של אבי, פיו של אבי! – פיו של אבי התלוי, עליו השלום! – מה טיבו של הדבר הזה?
– והפה נפתח והשיב בקול עמוּם, כאוב מארץ:
– מערה של גמד עשיר.
– ומה טיבה של הלהבה?
– האור החוזר מהררי הזהב, שהוא צובר בתוך המערה… אוצרות זהב יש לו.
אצל שני הגזלנים נתלקחו העינים מתאוָה להזהב.
– שמא נחפור ונחדור להמערה? – שואל אחד את חברו.
– זאת לא זאת! – משיב השני: – ראשית, האדמה קפואה ביותר ולא יהי אפשר לבקע אותה; ושנית, אני מתיירא מפני גמד, כל הגמדים מכשפים הם; ושלישית, אילו רציתי לעמול, לא הייתי נעשֹה גזלן.
– אלא מה עושֹים?
שקלו וגמרו, שיהו ממתינים בכאן, עד שהאדמה תחזור ותפתח שנית; שכן מה שנתרחש פעם אחת, אפשר שיתרחש פעם שניה.
והגזלנים נדברים, שיהו עומדים ושומרים, עד שיתגלה משהוּ.
בינתים ירד הערב.
ובשביל שלא להרדם ולקפוא בקור, מחליטים הם לדבּר זה עם זה כל הלילה.
– במה גזלנים מסיחים? אין צריך לומר, שאינם מסיחים במצוות ובמעשים־טובים.
תחילה ספּרו כל אחד לחברו מעשֹיות על עצמם, היללו את גבורותיהם במעשֹי־רציחה, ואת חכמתיהם בדברים שבגניבה. אחר כך, משחסרו להם גניבות וגזלות משל עצמם, התחילו מדברים בגזלנים אחרים.
אבל גם הדבר הזה לא הספיק לליל־חורף ארוך, ולבסוף השמיע אחד פהוק גדול ושאל:
– שמא יודע אתה, אחא, לשם מה צוברים הגמדים את הזהב?
– אני יודע, – השיב השני, – פעם אחת כבר שאלתי בענין זה את פיו של אבי וספּר לי. – ומה ספּר?
– המתן, ספּוּר־המעשֹה ארוך הוא.
הם העלו להם אש במקטרות הקצרות.
שתי נקודות אדומות הופיעו בחלל־האויר הנוצץ של ליל־החורף השקט.
ואת האויר הקריר וכבד פילח קולו של הגזלן:
– לפנים, – ספּר לי פיו של אבי התלוי, – היו בעולם שני מינים של בני־אדם.
– מין אחד היו לו גופים קטנים ונשמות גדולות – –
– אלה בני־התורה, המלמדים הבטלנים! – מעיר השני בקול של בזיון.
– והמין השני היו לו, להפך – נשמות קטנות, אך כנגד זה גופים גדולים, בריאים…
– ומה יצאנו אנחנו – אומר ההוא בהנאה.
– אל תפסיק, זהו ספּוּר־מעשֹה ארוך, ארוך ביותר…
– אני עושה כך בכוָנה, שלא ארדם.
– לא תרדם – הקשב!
– שני המינים הללו לא היו חיים בשלום…
– פשיטא!
– מין אחד מעולם לא היה משדך עצמו עם המין השני; ליד שולחן אחד לא אכלו כאחד, לא שתו כאחד, ואפילו מסחרים לא עשֹו ביניהם…
– זו היתה כבר שטות גמורה! ומסחר לעשֹות רשאי אדם אפילו עם הגדול שבשונאיו…
– הם היו עושֹים תמיד מלחמות ביניהם: בלא רחמנות, בלא סליחה ומחילה, רק שחטו ושחטו! וכל־כך הרבה דם נשפך, שכל הנחלים וכל האגמים היו מאדימים מדם־אדם… והיו משיטים את הסירות על פני דם, והיו שותים מתוך הבארות את הדם… והאדמה לא יכלה לספוג כל־כך הרבה דם, ועצמותיהם נטולות־הבשר של חיות רעות ושל עופות טורפים היו צפים בתוך הדם…
ולא היה אדם בא אפילו לקבורה… חוץ ליוצאים מן הכלל, איזה אדם גדול, או מלך!
ורק כשהתחילו שני הצדדים מפחדים מפני מבול של דמים, התיישבו שני הצדדים בדעתם, – הם יעשֹו ביניהם דין־תורה!
לא החרב, אלא היושר יפסוק, מי משני הצדדים צודק…
אך מי יוציא להם פסק־דין? מן השמים אין בא ויורד, וכאן על־פני הארץ יכולים לדבּר ולפסוק פסקי־דין רק בני־אדם, ובני־אדם כולם מחולקים במחלוקת…
ונמלכו בדעתם, שיבקשו וימצאו אדם ממוּצע. לאמור, אדם שהוא ממוּצע גם בגוף וגם בנשמה. אינו נוטה לא לכאן ולא לכאן…
וערכו שביתת־נשק לפרק זמן, חפּשו ומצאו אדם ממוצע, הוליכו אותו והביאוהו אל הר נשפּה, הושיבוהו בצלו של עץ עתיק קדוש, ואמרו לו: היה לנו לשופט!…
ויפרשֹו חופת־משי צחורה מעל לראשו, ומרבד של קטיפה גזוזה הניחו מתחת לרגליו, ושלושה ימים נתנו לו, לשמיעת הטענות ולשקוּל־הדעת!
ושני הצדדים נשבעו, לקיים את דבר־הפסק באמונה…
אך הבר־נש הממוּצע, שבאמת לא היה נוטה לא לכאן ולא לכאן, התחיל נוטה לצד אחד – הוא נתן לשחד את עצמו!
– מאיזה צד?
– מצד אבות־אבות־זקנינו, בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות: הנשמות הגדולות לא עלה להן כלל דבר כזה על הדעת!
בשֹכר כמה פרות בריאות־בשֹר ושתי עגלות שלישיות הוציא הבר־נש הממוּצע פסק נחמד:
– שני המינים של בני־אדם, אומר הוא, חייבים לחלק ביניהם את הארץ… מחצה על מחצה! אבל –
הגופים הגדולים עם הנשמות הקטנות ידורו על־פני האדמה, והנשמות הקטנות עם הגופים הקטנים – מתחת לפני האדמה.
– אַהאַ! פסק־דין חמוּד! והללו הגמדים הם!…
– בוַדאי!
– למה להם הזהב מתחת לפני האדמה?
הגזלנים טעמו כל אחד טעימה של יי"ש, וזה שהיה יודע הכול מפיו של אביו בתלוי, פתח והוסיף לספּר:
– הדבר כך הוא:
במשך הזמן פסקו בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות מלהסתפק בשטח שעל־פני האדמה. הם התחילו מתחפרים, יותר ויותר עמוק. ברזל מחפשֹים, נחושת, זהב וכסף…
והגמדים – אומר אבי התלוי – נודע להם הדבר, והרי הם צוברים אוצרות! הם סוברים כך:
אם תהיה מלחמה – מילא; ראוֹה יראו, מי חזק ממי: הגוף עם כוחו, או הנשמה עם האמצאות שלה; ואם יגיע לידי דין־תורה, כבר יתנו הם להשופט מלוא הבית כסף וזהב!
– אין הדבר מתקבל על האמונה, – משיב הגזלן השני. דבר זה מחוּכּם ביותר לגבי הבטלנים בעלי הנשמות הגדולות.
– יתּכן, – משיב הראשון. – אבא שלי, עליו השלום, כל ימי חייו לא הוציא, ברוך השם, מפיו כמעט דבּוּר אחד של אמת.
– אבל יכול להיות בפשטות – מוסיף ואומר השני – אפשר שהם מאספים כל מה שיש לו ברק – זהב, יהלומים כל מיני אבנים טובות, משום שחושך במערותיהם! הם מתגעגעים על השמש, על האור, שאבדו מהם בעטיו של בן־האדם הממוּצע המשוּחד, והם צוברים מתכות בהירים ומאירים… וכי אפשר לדעת?!
אותו רגע נתבקעה האדמה שנית, פלטה את בגדי הבלוֹיים שהמלך שלמה והבת־מלכה היו לבושים בהם, וחזרה ונסתגרה…
– לפחות זה! – קראו הגזלנים בקול ובשֹמחה; ומיד כאור הבוקר אִכּפו את סוסיהם, לרכב בחזרה לעיר־אוֹמן.
הם יאמרו, שהם עשֹו את שלהם, את שניהם הרגו! וסימן מהימן כמאה עדים יש להם: המלבושים!…
ותעוֹה לא יתעו! כל מקום שמגיעים לפרשת דרכים נעצרים ועומדים, ושואלים את פיו של האב התלוי!
פרק תשיעי: במערה. – היונה הלבנה. – הנשר השחור. חזרה לבגדי מלכות. – הגמד עורך את השולחן ומספּר מי ומה הוא.
כשנסתגרה המערה מעל לשלמה המלך ובתו, הבת־מלכה, נשארו שניהם עומדים משתאים ומשתוממים, לא פחות מן הגזלנים למעלה.
באור הזהוב־האדום, הלוהט מכל קירותיה של המערה ומכל הכוכים שלה, מרצדים ומתפתלים חזיזי לובן, הבאים מכל מיני האבנים הטובות, הזרועות בתוך הזהב שבסמוך לקירות הסביב.
ושלמה עם שולמית עומדים נדהמים, ואינם מבחינים אפילו בידידתם הנושנה – היונה הלבנה, שפרחה ובאה זה עכשיו ומרחפת בהמיה של שֹמחה מעל לראשיהם.
ומנמיכה היונה את מעופה, מרחפת לפני עיניהם ואומרת בקול של אדם:
– אל תיראו! עשֹיתם – אומרת היא – כעצתי היעוצה, והכול יגמר בכי טוב.
– בינתים – מוסיפה היא ואומרת, בראותה ששלמה ושולמית עדיין אינם יכולים להשיב מרוב תמיהה – בינתים מוגנים־מוגנים אתם אצל הגמד במערה; בקרוב תבוא גאולתכם ותהיו מאושרים.
שלמה מניע ראשו בעצבות, והבת־מלכה נאנחת ומפיה מתמלט הדבּור:
– לא, יונה לבנה טובה! בשבילי לא יתּכן עוד אושר!
– קוי והאמיני! – משיבה היונה. – באשנב קטנטן שבגבול ארץ־הפלאות שם נטווה ונשזר חוט אשרך.
– לא! לא! – קראה שולמית בקול.
– קוי והאמיני! – חוזרת ואומרת היונה. – בגלל אשרך לא תפול שֹערה אחת משֹערות־השֹיבה של שלמה העשֹרים ושבעה ארצה!
– וכי אפשר הדבר?… הקוּקי… הקוסמת… הכול אמרו – ממלמלת שולמית.
– אני הקוּקי, אני היונה, אני הקוסמת, ואני האומרת לך זאת!
ובדברה כך, הפכה היונה לקוּקי, והקוּקי שב והיה ליונה, והיונה הפכה ותהי להמכשפה, הידועה לנו מן היער הסמוך לאבן־אוֹמן, והמכשפה חזרה והיתה שנית ליונה צחורה.
– פלאי אלהים! – קוראה שולמית בשֹמחה.
– האם כשוּף הוא, או יד אלהים? – שואל שלמה.
– כשוּף בא אף הוא מיד האלוהים – משיבה היונה. – אך עכשיו אין לנו שהות לדבּר על כך, בקרוב יבוא הגמד, ואתם צריכים קודם־לכן להחליף את מלבושיכם.
שלמה ושולמית תמהים שוב ומשתוממים: מהיכן יקחו
מלבושים להחליף? הם מסתכלים על סביבותם ואינם רואים בשום מקום סימן של בגדים. אך אותו רגע ממש בא במעוף אל המערה נשר גדול ורחב־כנפים, והטיל לרגליהם צרור גדול נאה. ומשנפל הצרור נתפתח מעצמו, ושלמה עם שולמית השתוממו עוד יותר: הם הכירו את הבגדים, בגדי המלכות, שהניחו אותם, בשעה שהתחפשֹו למלקטי־בלוֹיים, בהארמון בעיר־אוֹמן!
– הזדרזו! – מזהירה היונה – מפני שאני שומעת כבר את צעדיו של הגמד. הוא צריך למצוא אתכם נתונים כבר בתוך בגדיכם שלכם… אני עפה להביא אוכל בשבילכם.
היונה הלבנה פרחה ויצאה מתוך המערה, ובתוך מבוֹי אל כוך אחד נתגלה הגמד.
קטן, קטן במאד מאד, היה הגמד, אך גדול היה זקן־הכסף הלבן שלו; את קצותיו אנוס היה להחזיק מלפניו בתוך כפות ידיו, שלא יהא הזקן משתלשל אל מתחת לרגליו.
גדולות היו גם שתי עיני־התכלת שלו, שנשֹא אותן אל שלמה ושולמית.
– ברוכים הבאים! – מקבּל הוא את פניהם בקול ערב, – ברוך הבא, שלמה העשֹרים ושבעה, המלך של ארץ־הפלאות, שבה המשיח רודם וייקץ בקרוב ויגאל את העולם… ברוכה הבאה, שולמית! מעל לראשה, רואה אני, נדלק כוכב־פז – מזלה מתחיל מאיר!
והוא מכה כף קטנה אל כף קטנה, מבלי להוציא מתוכן את קצות הזקן, ומחלל־האויר יורדים שלושה כסאות.
הוא מבקש אותם לשבת, וכל השלושה מתיישבים.
הוא מכה שנית כף אל כף, ומופיעים ארבעה אריות; הם הולכים לאטם ונושֹאים על ראשיהם לוח־שולחן של אבן- שוֹהם עם קשוּטי פנינים וצדפים, ועליו ערוכים כלי אלגביש. והאריות מתייצבים באמצע המערה, בין שלושת כסאות הזהב.
– הוֹדמו! – מצווה הגמד לאריות, – והם רובצים ומתיישבים על רגליהם האחוריות, מושכים ומכניסים לשונותיהם, עוצמים את עיניהם ונשארים במקומותיהם קבועים וקפואים, כאילו היו משל נחושת או ארד.
והגמד פונה אל שלמה ואל שולמית.
– השולחן – אומר הוא – מוכן ומזומן וערוך, אך את האוכל אנוסים להביא מלמעלה, אנו אין לנו בכאן שוחטים. ועד שהאוכל יובא, אציג את עצמי לפניכם. בשביל שתוכלו להגאל, ואחרים אתכם, צריכים אתם לרחוש אלי אמוּן. חייבים אתם להאמין לי…
– אני מאמינה! – נפלטה קריאה מלבבה של שולמית.
– כבר זורח מעליך כוכב האושר, כבר קרני אורו חודרים אל לבבך, אך להכיר אותי חייבים אתם, להכיר מקרוב יותר… הרבה יש לנו בשותפות לעשוֹת!
– ספּר, – אומר שלמה, – אין אני יודע אפילו מה שם אקרא לך.
– כפי שעיניכם רואות, – מתחיל הגמד מספּר, – הריני חי במערה, בדומה לכל הגמדים, צובר זהב, כסף ואבנים יקרות, בדומה לכולם, ולפי המראה החיצון בוַדאי שאני גמד, ואף־על־פי־כן לא היה אבי־מולידי גמד מן הגמדים… אני לפנים אדם פשוט הייתי, על־פני האדמה חייתי, אשה וילדים היו לי… כמה? – אינני זוכר…
– זה זמן רב? – שואל שלמה בתמיהה.
כשש מאות בשנים! – מוסיף הוא ומספּר – – בבגדד… ואדם קטן הייתי: שמש, שמש עני בבית־תפילה עני, בסמטה עניה.
ובאותה העיר בגדד היה חי יהודי גביר, אדם תקיף, קרוב למלכות וכוהן, שנתן עינו בגרושה אחת, ורצה שהרב הכולל, שהיה באותו דור, יסדר לו חוּפּה וקדוּשין, וכשהרב סירב – הלך ומסר עליו מסירה של שקר, והמלכות גירשה אותו מן העיר ומן המדינה, והגביר הכריז והודיע, כי אותו למדן שימצא היתר לעצמו ויסדר לו חוּפּה וקדוּשין, יעשֹנו הוא התקיפותו שלו לרב הכולל של בגדד! בעלי־הבתים שתקו; הכל היו יראים מפני הגביר.
שום רב מכל המדינה כולה לא רצה ליטול על עצמו חטא כזה; שום דיין לא הרהיב עוז בנפשו לעשֹות את הדבר. הוא פנה ללמדנים, למלמדים – שום אחד מהם לא הסכים. הוא ירד עד לשמשים של בתי־כנסיות ובתי מדרשות, אך שום שמש, שפרנסתו היתה מצויה איך־שהוא, לא רצה למכור את נשמתו, – עד שהגיע אלי!
ואצלי מצא את מבוקשו.
אני הייתי עני במאוד מאוד; אשה חולה וילדים חולניים היו לי…
ואשתי החולה שלי דבּרה על לבי, והסיטה אותי מן הדרך הישרה, והיתר־של־שקר מצאתי לעצמי: על אמו של הגביר היו מרננים, סוף כל סוף כוהן־של וַדאי לא היה… וסידרתי חוּפּה וקידוּשין, ובצלחתו של הגביר כבר היה מוכן כתב־רבנות בשבילי… כתב־רבנות חתום בידי בעלי־הבתים, שהיו סרים למשמעתו של הגביר…
החוּפּה רקומה זהב היתה, ומסביב האירו מאות הבדלות, לפידים ליהטו… וברקים נתּזו סביב־סביב ממלבושי הגבירים רבי־הפאר, המרוקמים זהב, ומשובצים אבנים יקרות… עד כדי לסנוור העינים!
למטה היה שפע של אור, שפע רב של אור; אך למעלה, בשמים – היה חושך… שמים חשוכים, בלא ירח, בלא כוכבים… ומן השמים החשוכים ירדה פתאום אש זעמו של אלהים… פרצה סערה, ולפתע־פתאום נפל גשם זלעפות, ורעם רדף כנחשים־שֹרפים התעופפו הברקים – שמים וארץ רעדו!
ופתאום נעקרה החוּפּה מתוך ידיהם של השושבינים ונתרוממה בדומה למטריה ברוח… צועקים צעקות־מוראים נתפזרו האורחים, רדופי רעם, צלופי המטר הסוחף!
בי האחד פגע הרעם…
ובעולם האמת הוציאו פסק־דין כזה:
מפני שביקשתי להיות גדול, כל־כך גדול – אהיה קטן מקטן, אתגלגל בגופו של גמד ואחיה, בדומה לכולם, מתחת לפני האדמה…
ומפני שביקשתי להתעשר, כסף וזהב לצבּור, אהיה צובר מאות בשנים זהב וכסף ואבנים יקרות, לא בשביל עצמי, אלא בשביל הלזה או הלזאת, שיהיו ראויים להם.
וכאן הפנה מבטו אל שולמית.
אבל היא לא הרגישה בכך.
– נורא! – קראה ואמרה ברחמים רבים.
– אף־על־פי־כן גדולים חסדי השם! – משיב הגמד – אני עתיד להגאל עמכם יחד… והדבר כך יהיה.
אך דבּורו נפסק.
רשרוש חרישי נשמע במערה.
– היונה באה, – אמר הגמד – על השאר נדבר לאחר הסעודה.
פרק עשירי: סעודה שאינה מספקת. – מי היא היונה? – כיצד מלכים שומעים אנחות.
– הבוקר מכחיל.– לאבן־אומן.
ואמנם היונה היתה זו, וסעודה שאינה- מספקת הביאה: בסך־הכול סיר קטן אורז!
מן הארמון? – מתפלא הגמד, – מן הארמון סעודת־בוקר קמצנית כל־כך?
– בשבילי מספיק,– נכנס שלמה בדבריו, – אני זה מזמן איני אוכל דבר הבא מן החי…
– ושולמית – אומרת היונה – סעודת בוקר זו וַדאי, תטעם לה, לאחר שתשמע מהיכן היא באה…
זו הפעם הראשונה אולי אכלו מצלחות של אלגביש, בישיבה על כסאות זהב, מאכל צנוע כל־כך.
והיונה מספרת, מהיכן לקחה את ארוחת־הבוקר הזאת:
– בארמון – אומרת היא – לא הייתי! מזמן שיואב מושל בכפּה, אין הכשרות בשם כשרות גמורה! לא הייתי אפילו באבן־אוֹמן… גם שם לא הכול כשורה. מנהגים רעים יוצאים מן הארמון ומתפשטים בעיר כולה! על גבולה של ארץ־הפלאות קבּלתי את האורז הזה…
על גבול המדינה עיירה יש קטנה ושליוָה, ושם, לפני אשנב קטן, יושב אמן – רוקם!
– אני ראיתי אותו, – מעיר שלמה, ושולמית שותקת ופניה מסמיקים.
– כמה יפה הוא עובד, הצעיר הזה!… כמה יפה התמונה, שהוא גומר אותה! ובאֵילו עינים מסתכל הוא בה, בתמונה שהוא מסיים על־גבי הקטיפה! אַת מכירה אותו, שולמית! עמוק מאד הבטת וַדאי אל תוך לבו, מאחר שהוא רוקם את תמונתך לפי הזכרון!
שולמית משפילה את עיניה.
– אך חיור הוא, הצעיר; העינים השחורות, הבוערות, מעולפות דוק של ערפל… וַדאי חולה הוא…
– חולה? – קוראה שולמית נפחדת.
– כך נראה הוא! אשה זקנה עמדה על־ידו, ליטפה את שֹערותיו, ביקשה שיאכל – הנה, מסיר האורז הזה ששֹמה לפניו – והוא שואל אותה: לשם מה? היא אומרת לו, שבלא אכילה אין יכולים לחיות, והוא משיב לה, שאין לו לשם מה לחיות… שההיא, שלמענה יכול היה לחיות, פעם אחת ויחידה רק הופיעה ונעלמה, כחלום… הוא חפּשֹ אותה, אומר הוא, בעמקים ובהרים, הוא ביקשה בכפרים ובערים, ואיננו מוצא אותה.
היונה מפסיקה, ורואה בהנאה היאך שולמית משנה את
גון פניה, היאך חזה־נעוריה עולה ויורד מרוב רגש; ופתאום היא מסיימת:
– ואותה שעה, כששפך כל כך לפני האשה את לבו, עפתי ונתקרבתי אליו וקניתי ממנו את סיר האורז.
– קנית? – קופצת שולמית ממקומה ועיניה בורקות.
– וַדאי! – משיבה בשֹחוק היונה. – ומחיר גדול שילמתי בעד האורז: אמוֹר אמרתי לו, היכן יוכל למצוא את שביקשה נפשו!
– ולכאן יבוא? – שואלת שולמית.
– לא, לא!
אני כך אמרתי לו:
בעוד כמה ימים – אמרתי לו – ישמע כי יואב זה איש המזימות, שגזל לעצמו את המלוכה, רוצה לשֹאת אשה…
וסעודה הוא יעשֹה, יואב זה, כאחשורוש בשעתו.
בלא מספר עופות ישחטו, יערות של חיות ישחטו, שוָרים יתירו ממחרשתם ויובילום לשחיטה, ואת כבשֹת הרש גזוֹל יגזלו להכין ולעשֹות את הסעודה… ויין ומשקאות מכל המינים יישפכו כמו מַים…
וממזרח וממערב יתכנסו מנגנים בכלים, וֹשרים ורקדנים, ועושֹי־קסמים ובדחנים…
ומכל ארץ־הפלאות כולה יוזמנו הנערות היפות ביותר, והנערה אשר ירצה בה יואב, היא (כך סובר הוא) תהיה לו לאשה, למלכה על כל ארץ־הפלאות!
וכשישמע את הדבר הזה – כך אמרתי לו – יקום ויתחבר לחבורה של ֹשרים או מנגנים, – לשיר ולנגן יודע הוא, דבר זה נראה בעיניו, נכּר בכל תנועה ותנועה שלו, – ויבוא אל החתונה…
– בואי, שולמית! – מסיימת היונה, – את השאר אספר לך מן הפה אל האוזן.
שולמית והיונה יצאו למערה צדדית.
– האם רשאי אני – שואל שלמה אצל הגמד – לשאול מי היא היונה?
– אומר לך ברצון:
אף היא בת־אדם היתה, ונערה יפה היתה, ואחר־כך אשת־איש צעירה…
עיורת היא האהבה, והאשה לא ראתה את חסרונותיו של בעלה הצעיר, – קשה להכיר, כשם שמלך קשה לו להכיר, מי נאמן באמת ומי רק מחניף לו…
וכשנולדה תינוקת, ילדה, כבר פיזר וביזבז הוא הכול, לא היו חמין בשביל היולדת, ולא חתּוּל של בד, לעטוף בו את הרכה הנולדת… אותו זמן האיר להם פתאום המזל: בקֵש ביקשו מינקת בשביל הבת־מלכה, ואותה מצאו יפה יותר וטובה יותר מכולן…
בלב מלא דאבה עזבה את ילדתה שלה בלא עריסה, והלכה אל הארמון להיניק ולחַיות בת־מלכה בשביל המדינה…
את משֹכורתה ואת המתנות שקבּלה שלחה אל בעלה…
ואף־על־פי־כן, כשבאה, לאחר כמה שבועות, לראות את ילדתה, מצאה אותה נחלשת וכמעט גוֹועת הרעב…
ואותו יום באה מחשבה רעה במוחה… היא תחליף את התינוקות! לא לזמן רב, – אחר־כך היא תחליף אותן בחזרה, מיד לאחר שהתינוקת החולה תשוב לבריאותה!
אולם לחזור להחליף לא יכלה עוד…
במשך הזמן צמחו שֹערותיהן של שתי הילדות…
ילדתה שלה בעריסת המלכים צמחו לה שֹערות־זהב מתנוצצות, ולהבת־מלכה האמיתית – שֹערות לבנות, כפשתן!
– אימתי היה הדבר והיכן? – שואל שלמה נפחד.
– בארץ־הפלאות, – משיב הגמד – באבן־אוֹמן, ושולמית ודבורה הן הן הילדות שנחלפו.
שלמה הרכין את ראשו המאפיר תחת משֹא הרהורים כבדים…
– והיא היתה יראה לגלות? – שואל הוא. – וכי לא היתה יודעת, מודה ועזב ירוּחם?
– היא לא יכלה! בינתים עלה יואב לגדולה… בזכותה של אשתו הוא קבּל דריסת־הרגל בארמון, נתנו לו מתנות ועושר רב העשירוהו, והוא הודה למלך! ליותר מזה לא היה צריך…הוא סבב את המלך בכחש ובחונף, התגנב אל לבבו, וגדל מיום ליום…
כשגמרה האשה את תפקידה, הוא סגר אותה במרתף… ושם מתה. צעקה האשה, שועה לעזרה, אך מאחורי החומות העבות שם קולה נחנק!
– אני ראוי הייתי לגלוֹת! – מפסיק ואמר שלמה, – כבד חטאי מאד! לא פעם, בטיילי בלילות מסביב להארמון, שמעתי קולות אנחה, אך בגאוַת לבבי אמרתי: בארמון הזה לא יאנח אדם, וַדאי קול הרוח הוא, הפורץ מתוך המרתפים…
– הוא הדבר! נטויות אזני המלכים להקשיב לכל דבר חונף, וכבדות הן משמוע את אנחת המסכן… הכל רק הרוח!
– אבל – מנחם אותו הגמד – גלותך נגמרת, והגאֵל תגאֵל… אך הדבר הזה צריך להשאר בסוד – שולמית נשארת גם להלן בת־מלכה!
– ובתי שלי, דבורה?!
– תהיה מאושרת עוד יותר – כל אוצרות המערה יהיו שייכים לה!
היא תהיה עשירה מכל המלכים,מכל הקיסרים. רק היא בלבד תהא יודעת, איך להשתמש באוצרות הללו…
אותו רגע נשמעה תקיעת חצוצרה.
הגמד קם:
– הדבר מתחיל! – אומר הוא – גאולתנו מתחילה, כך מחצרת הדודה ביער של אבן־אוֹמן… זה האות, שהיום הולך ובא, יומנו שלנו, הבהיר, המאיר!
ואותו רגע חזרו ובאו שולמית והיונה.
ואל הגמד פונה היונה ואומרת בגיל:
– שולמית מאמינה! נשבּוֹע נשבעתי לה שנית גם בשמי וגם בשמו, שתהיה מאושרת. ושלמה העשֹרים ושבעה לא תפול שֹערה אחת משערות ראש ארצה. והיא מאמינה ומוסרת לי את דמותה…
– תהילה לאל! – קרא הגמד. – הנשר ממתין לפני המערה!
ברגע הזה התחלפו שולמית והיונה! היונה בדמותה של שולמית יצאה מן המערה, ושולמית בדמותה של היונה פרחה מסביב והתייצבה על שכמו של שלמה.
והגמד הכה כף אל כף, והמערה נפתחה, ושלמה רואה איך נשר אדיר עד מאד נושֹא את היונה בדמותה של שולמית, בחלל האויר.
– אל אבן־אוֹמן – אומר הגמד – עפה היא, אנחנו נבוא אחריהם, גם לנו ממתינים נשרים…
והמערה חזרה ונסגרה.
פרק אחד־עשר: קרן האור. – ברכתה של המכשפה. – חלומה של דבורה.
בוקר חיוַריין של סוף־חורף חדר מבעד לסדק ונכנס אל המערה שביער הסמוך לאבן־אוֹמן, ובלטפו את פניה של המכשפה, עוררה מתנומתה.
קרן האור שהניח הבוקר אחריו במערה, מצאה, משום־מה, חן רב בעיניה של הזקנה, כאילו הביאה לה בשֹורה טובה מן השמים.
היא טלטלה את ראשה השֹב בשֹמחה, גל של שֹערות־כסף התפלג על שתי כתפיה, ונתגלו פרצוף־פנים עליז ועינים מתנוצצות.
שפתותיה נעות, כך אומרת היא “מודה אני”. אחר־כך היא נוטלת ידיה, ומגביהה את עיניה כלפי מעלה, ואומרת בקול מרתת:
– התודה והתהילה לך, בורא העולם, על שעת־השחרית הזאת, ועל קרן־האור של זהב, ועל הבשֹורה הטובה שהביאה לי, ועל הגאולה המתחילה בשבילי ובשביל הדומים לי… כבר עיפתי, רבונו של עולם, כבר התחלתי כמהה אל מקום מנוחתי… בת־עורב איננה חפצה להאריך ימים רבים כל כך.
אחר כך הטילה מבט אמיץ לעבר הוילאות, שמאחוריהם ישן הצעיר המכושף.
– התהילה לאל, יתעלה ויתברך שמו הקדוש! רופפה, כבר רופפה שנתו, וחזקה יותר נשימתו,– הוילאות זעים־נעים! כבר אפשר להעירו.
עכשיו קמה ממשכבה ועברה אל הצד השני של המערה, אל מטתה של דבורה. היא מניחה את ידה על מצחהּ, מעוררת אותה בנשיקה.
– בוקר טוב ורענן עליך, בתי!
דבורה מתעוררת פחודה למחצה ומסתכלת על סביביה בתמיהה.
– מהיכן אַת באה, בתי? להיכן הובילך מלאך החלומות?
דבורה חובקת את צוָארה של הזקנה ואומרת:
– חלום נורא, חלום מופלא חלמתי!
– יכולה את לספּרוֹ?…
– בוַדאי,דודתי שלִי, אני אין לי סודות בפניך! הזקנה התיישבה על דופן מטתה של דבורה. ודבורה מספּרת:
– ישבתי – מספּרת היא – במקום מן המקומות בנכר, בעיר לא־מודעת וזרה, ובסמטה מרוחקת צרה, בין שתים שורות של בתים קטנים, אפלים־רדומים וקלופים מני טיח… על אבן ישבתי… אחת ויחידה, ורעדתי מפחד.
ומעל לראשי הנמיך וירד עלי רקיע שחור, שמים חשוכים וזעומים, – כענן הם כיסוני… כבדים וזועפים השתטחו השמים מעל לסמטה הדוממת דממת־מות. ואני יושבת וחושבת:
– מי אני? ומה לי פה? מי אִבּדני ועזבני בזה?
ונדמה לי, שאני צריכה רק ללכת למקום מן המקומות הסמוכים, לעשֹות רק מעשֹה מן המעשֹים הקטנים, בשביל שייקרע פתאום הענן הכבד, ויזדהר הרקיע בזוהר של קיץ וגיל, ותקום לתחיה הסמטה הרדומה תרדמת־מות, והבתים הקטנטנים יתרוממו ויגבהו כלפי השמים, בדומה לארמונות ולמקדשי־הפאר הרמים ביותר, ומתוך הארמונות והמקדשים יישמע קול־זמרה, ותרועה מני־אוֹשר, ובשֹורה תעבור ותחלוף מדירה אל דירה, ומבית אל בית…
ובסך־הכול צעדים מועטים בלבד צריכה הייתי ללכת, ורק מעשֹה פעוט בלבד לעשֹות. אך אינני זוכרת, להיכן ללכת ומה לעשֹות!
ומאד מאד דווה בי הלב! אני זוכרת, צריך משהו להעשֹות, קודם שהסמטה העניה המאוֹררת מתעוררת משנתה… מרגישה אני, שאם לא כן – תתעורר בנהימה של קללה על שֹפתותיה המקציפות… ובשעה ההיא כבר יהיה מאוחר מדי… השמים יחשיכו עוד יותר, ואלוהים יסגור ויסַגר שעריו, ולא יתו עוד לכוכב־השחר לעלות, לא ירשה לשמש־הבוקר לזרוח… רק לילה ישֹרוֹר לעולם.
והכל היה תלוי בי, ואני הכול שכחתי!
ופתאום ראו עיני מתחת לשמים השחורים כתם לבן, הצף ומתקרב…
מצד מזרח הוא צף אלי, יורד אלי.
יונה לבנה היתה זו…
היא התיצבה בחיקי, וראיתי מיד, כי איגרת קטנה כרוכה בצוָארה הלבן, והסירותי ממנה את האיגרת.
והתרתי את הפתיל האדום מעל לצוָאר הלבן, ופתחתי את האיגרת הקטנה, אך לקרוא לא יכולתי, כי לא הספיק האור!
אך אותו הרגע התלהט במכוּוָן מעל לראשי כוכב ברקיע, והזריח אורו על האיגרת…
דבורה מפסיקה ספּוּרה, כמבקשת לשאוף רוח.
– ומה היה כתוב באיגרת הקטנה? – שואלת הזקנה.
– היה כתוב בה… היה כתוב בה, שאני… אני, אני – מתחילה דבורה מגמגמת.
– אם כן אומר אני לך, מה היה כתוב!
– אַת? אַת יודעת דודתי שלי?
– הכל אני יודעת! היה כתוב, שאַת אינך בתו של יואב הרשע, אלא בת־מלכה אָת! שהחליפו אותך בשולמית!
– כן!
– עוד היה כתוב, שתברחי מן המערה בחזרה אל הארמון באבן־אוֹמן, שם סעודה גדולה נערכת, יואב מכין משתה גדול – ושלמה ושולמית אף הם יהיו באותה סעודה, ושלמה יפּדה מגלותו ויחזיר לעצמו את עטרת המלוכה! אותה שעה – נאמר במכתב – תתני את ידך בידו שלמה, ותוליכי אותו אל ציור־דיוקנה של המלכה המנוחה, עליה השלום, ותראי לו למי אַת דומה!
– כך היה כתוב!
– ואַת תהיי לבת־מלכה – –
– כן, כן…
– ואַת מה אומרת?
– אני? אני קרעתי את האיגרת לקרעי־קרעים, ואת קרעי־הקרעים זריתי לרוח… והם התעופפו להם, כצפרים קטנטנות צחורות…
– מפני מה?
– מפני שידעתי, כי הדרך שבה אני צריכה ללכת, היא לא לאבן־אוֹמן, והדבר שאני צריכה לעשֹותו הוא לא נזר־מלכות על ראשי לשֹים… אלא מעשֹה אחר, ובאיזה מקום אחר, אם כי מה המעשֹה ואיזהו המקום – בחלומי לא שכרתי…
– ועתה?
כשושנה של ורד התלהטו פניה של דבורה:
– רשאית אני? – שואלת היא בשֹפתים רוטטות.
– המתיני, קצת יותר במאוחר; סַפּרי לי תחילה את הסוד שבחלום. מה אירע אחר־כך?
– אחר־כך? היונה פרחה לה, והכוכב ירד מעלי והתייצב כמו נזר על ראשי…
– זה הוא מזלך שלך, דבורה, – נושקת לה הזקנה בשֹמחה, – קומי ובואי אתי אל היער!
פרק שנים־עשר: תקיעת שופר. – סעודת אחשורוש. – חוש! חוש!
בהאויר כבר נישֹא משב־רוח של אביב, אך היער של אבן־אוֹמן עדיין כולו מכוסה שלג. האילנות משולים לגדילים מהוּפּכים עם ציצי־לובן, ועל שטיח השלג, הפרושֹ בכל היער, מבריקים מול השמש העולה רבבות־רבבות יהלומים מתנוצצים.
המכשפה הישישה עם דבורה יצאו מן המערה, ובצוָארה של הזקנה תלוי שופר על שרשרת זהב ארוכה.
היא התייצבה, הגישה את השופר אלי פיה.
תקיעה!
קולו של השוֹפר מרטט עוד בחלל האויר, ודבורה מרגישה כבר, איך האדמה מרעידה מתחתיה מהולם פעמיהם של אלפי אלפים רגלים.
השופר הוא הוא שהעיר את האיילים הישנים, ומכל קצותיו של היער הם רצים ומתכנסים, ומתייצבים בשורה, לימין המכשפה.
האם חלום הוא זה? דבורה שומעת, איך המכשפה מקבּלת את פניהם בברכת “בוקר טוב”, והאיילים, הרועדים מקרה, משיבים לה בקול עליז: “שנה טובה!”
ושוב מגישה הישישה את פי השופר אל פיה.
תרועה!
הקול מתפשט ומתרחק שוב בחלל, ובעורות מרטטים־מרטטים, מכל קצווי היער, רצים ומתכנסים הצבאים שנתעוררו, ומתייצבים בשורה, ממול האיילים, לצד שֹמאל של המכשפה.
– בוקר טוב, צבאים!
– שנה טובה דודה!
ובפעם השלישית הגישה הזקנה את פי השופר אל פיה, בפעם השלישית היא תוקעת, ועטרותיהם הצחורות של האילנות הגבוהים מתחילים מרטטים, ובכל היער כולו מתעוררים ומתפוררים תלי־תלים של שלג, וחיות קטנות קופצות ויוצאות מתחתיהם, – סנאים רדומים־למחצה, שפנים, ארנבות וארנבנבות, ושועלים קטנים צהובי הפרווֹת, ועוד מכל המינים חיות קטנות מן היער, עם שֹפמים כסיפים, עם קרנים קטנטנות, שצבען כצבע השן והכסף,– כולם מתכנסים במרוצה ומתייצבים באמצע, נוכח המכשפה.
– בוקר טוב, חיות קטנות!
– שנה טובה, דודה!
ופעם הרביעית, האחרונה, תוקעת הזקנה בשופר. וביתר עוז מצטלצל הקול במרומים ומתפשט, ומתחת לרקיע השמים, מכל קצוֹת העולם, מופיעים כתמים־כתמים מרחפים, שחורים, צחורים וסַסגוניים, ונשמע קול רשרוש, וקשקוש ומשק כנפים, וענן גדול של צפרים מרחף כבר באויר, וכולן הן חגות מסביב לראש הקוסמת הזקנה.
“בוקר טוב” – “שנה טובה”; והזקנה דבּרה אליהם לאמור: ראשית, מַחלו נא לי, שהעירותי אתכם השנה במוקדם כל־כך, שכינסתי אתכם עוד לפני המועד! כנגד זה בשנה הבאה, כשיתן השם יתברך החיים והבריאות, תוכלו יותר לנוח, יותר לישון… וזאת הפעם חייבים אתם לעשֹות עמי טובה אחת!
– ברצון! ברצון! – נשמע קול שריקה ושרֵקה מכל עבר, – כל מה שלבך רק חומד.
– אתם כולכם, – אומרת הקוסמת, – אתם כולכם המדדים, המדלגים, המקפצים, הרצים והטסים! אתם כולכם תצאו תיכף ומיד אל הדוד הגמד אל מערתו, בשבילים הנודעים לכם, בקפיצת־הדרך הידועה לכם, ואמרו לו למעני: “בוקר טוב”! ולקחתם את אוצרותיו ונשֹאתם והעברתם אותם אל הארמון באבן־אוֹמן. שתי ככרות זהב ישֹא כל צבי, וככר זהב אחת כל אייל, וכל חיה הקטנה בחיות היער – מחצית הככר! ובעלי־הכנף השחורים יתלו להם בצואריהם מחרוזות־פנינים צחורות, ובעלי- הכנף הצחורים – פנינים שחורות, וכל רבגוֹן וסַסגוֹן בכנפים יקחו כל מחרוזות אלמוגים למיניהם ואבנים יקרות!
הזקנה משתתקת לרגע ופונה אל דבורה:
– מה היית עוֹשה, ילדתי אילו מסרו לך את כל ההון הזה? דבורה מהרהרת רגע ומשיבה:
– הייתי מפקירה אותו, שיאַבּד הזהב את ערכו, שיחדלו הקנאה והשֹנאה מקרב האדם…
– יפה, יפה, – מחייכת הזקנה, – יתּכן גם זה רעיון יפה. ובפנותה אל צפור־כל־כנף ואל החות הקטנות, מוסיפה היא ואומרת:
– עם כל זה תעופו, תרוצו תאוצו אל הארמון באבן־אוֹמן… שם מכין יואב…
– יואב איש המרמה – נכנסים בעלי- כנף ובעלי־קרן בתוך דבריה.
– לא ענינכם שלכם הוא, – מתרעמת הזקנה, – שם מכין יואב סעודה!
– וסעודה, – מוסיפה ואומרת הזקנה בבת־שֹחוק מופלאה, – כאחשורוש בשעתו! גם הוא רוצה לבחור לו מלכה, את היפה מכל בנות המדינה מבקש הוא!
– הרשע הזה!
– הס וָשקט – רוקעת הזקנה ברגלה – בתו נצבת לפניכם!
– אין זאת בתו שלו! – מתעוררת המולה, – אנחנו יודעים, אנחנו יודעים!
– תכלית הידיעה, – מחייכת הזקנה, – חכמה, וסייג לחכמה – שתיקה!
והיא חוזרת ומעלה הבּעה של כובד־ראש:
– וסעודה תהיה, כיד המלך! סעודה של שבעה ימים ושבעה לילות! אלפי פנסים צבעוניים יהיו מאירים בהארמון ובהגן! שולחנות ללא־מספר יהיו מתכופפים תחת משֹא המאכלים והיינות, מאות חבורות של כלי־זמר, מאות מקהלות של ֹשרים ומנגנים תהיינה מפוזרות באולמים ובשֹדרות… מתוך סירוֹת של זהב ושל שן וצדפים, שתהיינה מחליקות על־פני מי־התכלת המבריקים כמראָה, תהא שופעת שירה, מכל שֹיח של פרחים תהא בוקעת הזמרה הרינה, הנגינה…
למעלה ברקיע תהא צפה הלבנה הצהובה מבויישת, כוכב לא ייראה, כי מקנאה יתחבאו…
למַטה יהיו יפים מהם! כל הכוכבים מארץ־הפלאוֹת כולה,– הנשים היותר יפות של ארץ־הפלאות, תעבורנה לפני כס המלוכה… על הכסא יהא יושב יואב, יואב בעל הפרצוף הזקן, המצומק, עם עינים רעבות, ועם פה הפתוח לרוָחה, כמו אצל דג… והוא יביט, הוא יביט וירצה לבחור לו מלכה…
– הבוז לו! – מתעוררת שרֵקה ודפֵקה בין החיות.
– דוֹמוּ! קוראת הזקנה בחוּמרה. – לשם תביאו את האוצרות לשאר אדאג כבר אני!
ועכשיו, – מוסיפה ואמרת הזקנה, – זוזו! התפרדו! אוצו־רוצו, טוסו לכל עבר! ציידיו של יואב קרבים ובאים – לציד זקוקים הם! אַל יפגע בכם חץ, אַל יגע בכם מקלע! חוּש חוּש!
הצפרים והחיות הקטנות נעלמו, וזקנה חובקת את דבורה, נושקת לה ואמרת:
– עכשיו בשם אלהים, לכי והעירי את מי שאַת צריכה להעיר!
פרק שנים־עשר: מה שהעורב הזקן יודע ומספר.
בימים האחרונים לא היתה השלוָה שרויה בהיער של אבן־אוֹמן.
מיד לאחר שנתברחו החיות ונתפרחו בעלי־הכנף הנעוֹרים, נתגלו ביער המונים־המונים אנשי־ציד. והתחילה יריה של חצים ורדיפה. הם היו מרדפים ויורים ביחידות וחבורות־חבורות, והמיתו ביער את מעט השארית של נַמנמנים ועצלנים, שלא שמעו את קריאתה ותקיעתה של הקוסמת בתוך שנתם, או שמעו והתהפכו על הצד האחר והוסיפו לישון. – את הללו העירו, כנגד זה הציידים והמיתום להיות מאכל בסעודה של יואב…
אחר הדברים האלה התחילו הקרואים מתכנסים מכל קצווי המדינה, מי ברגל, מי ברכיבה ומי בנסיעה, בכל מיני כלי־רכב ומרכב.
מנגנים וֹשרים ועושי־קסמים באו ברגל, או חבורה שלימה מהם גיררה עצמה בתוך עגלות־אִכּרים שנזדמנה להם בדרך. גם עגלות כבדות היו מהלכות, הן הובילו את היפות שבבנות הכפרים, – עינים עליזות היו מתברקות מתוכן, סרטי־קשוּרים ססגוניים היו מתנפנפים, שירים עליזים הצטלצלו באויר; נראו גם הרבה עגלות־צב, כרכרות, מרכבות. עם שמשות מבריקות, וכלי־הרתמה מתנוצצים בזהב ובכסף על צלעות הסוסים היקרים…
שום חיה לא חמקה בטפּוף, שום צפור לא השמיעה צפצוף, ומלא רעש וזמר היה היער, והקרקע מתחתיו רעשה תחת פעמיהם של הולכי־הרגל, הרוכבים והנוסעים…
וכשעבר כל הרעש והתרחק לאבן־אוֹמן, נשאר היער אילם, אילם עד מורא…
מרוּמס ומבוּסס השלג, מאוּפּן ומהוּּפּך – היער.
רק כמה עורבים על עץ בודד נשארו, והקשיש שבהם מספר לצעירים, מה ומה הוא המעשֹה שנעשֹה באבן־אוֹמן.
הוא באמצעו של הספּוּּר:
– שורה עצומה של יפהפיות נמשכה ועברה לפני כסאו של יואב…
לאטן הן הלכו, עקב בצד אגודל, לצליליה ששל נגינה עדינה, מתוקה ומקסמת…
כל התזמורות ניגנו לפני חלונותיו של הארמון, כל המקהלות שרו, ובארמון התחלפו הברקים – של יהלומים ושל עינים־יהלומים…
תלבושות סַסגוניות סינוורו את העינים…
ויואב הזקן יושב כפוף וחיור־פנים, ומביט בעיניו היוצאות ומביט…
פתאום הבחין וראה כי מימין, לא הרחק מכסא המלכות, עומד אברך יפה עם יונה לבנה על שכמו. מה עושֹה זה בכאן? הוא מביט לצד שֹמאל ורואה את בתו שלו דבורה, עם כוכב בהיר מזהיר, בדומה לנזר, על ראשה, עומדת על־יד צעיר אחד, המביט על כל הקהל בשתי עינים המשולות לכוכבים. ומלפניו – רואה הוא נכנסת שולמית.
זו לא היתה שולמית, זו היתה דמותה.
שולמית בדמות יונה לבנה עמדה מימין, על שכמו של הרוקם המפורסם; ובדמותה של שולמית התקרב אליו גלגולה של אשתו, זו שהוא סגר במרתף.
ומרחוק עוד מופיע שלמה, ושוב לבוש בבגדי המלכות…
יואב נופל מרוב פחד מעל כסאו, ועל כל ארבעתיו הוא זוחל ומתקרב אל שולמית, כלומר, אל אשתו שלו המתה, שהתלבשה בדמותה של שולמית.
הוא זוחל ומתקרב ומשיק את שֹפתיו החיורות אל שולי שֹמלתה ונאנק:
“כל זה מאהבה אליך עשֹיתי… מחלי לי, שולמית, היי לי לאשה!”
– השוטה הזקן! – קוראים בני־העורב הצעירים.
הזקן אינו מניח שיפסיקוהו ומוסיף ומספּר:
– אותו הרגע עצמו אירע הדבר המופלא.
שולמית והיונה הלבנה חזרו והתחלפו בדמויותיהן.
שולמית האמיתית התייצבה לצדו של הרוקם המפורסם, והיונה הלבנה החליפה את דמותה בפעם השניה והאחרונה, ויואב, מבולבל ומשוגע מתאוָה ומפחד, ראה לפניו פתאום את אשתו המתה, עטופה תכריכים, נצבה לפניו, וידה הצחורה־המתה על ראשו לו הניחה…
ואותו הרגע עצמו נפתחו שלושה פתחים, מקדם, מימין ומשֹמאל…
ארבעה דוּבּים לבנים נכנסו מימין; ארבעה דוּבּים לבנים, נשֹאו ארבעה כלונסאות־זהב של חוּפּת סמוּ"ט אדומה, רקומה פנינים ומשוּבּצת יהלומים, והתייצבו אצל הרוקם המפורסם עם שולמית ואל תחת החוּפּה הכניסום.
וארבעה דוּבּים לבנים כיוצא בהם מצד שֹמאל, והכניסו אף הם תחת חוּפּה בדומה לקודמת את הזוג השני, את דבורה, בתו של יואב, עם הכוכב המזריח על ראשה, ואת הצעיר שעניו מאירות ככוכבים…
ומקדם נכנסו ובאו בטיסה ארבעה עורבים שחורים, שחורים משחור הלילה, עם חוּפּה שחורה־שחורה, והתייצבו בחלל־האויר, מעל לראשיהם של יואב ואשתו…
ודודתנו שלנו גם היא הופיעה…
דודתנו הזקנה עם שֹערות השֹיבה, והעינים הבוערות, ועם השופר על השרשרת הארוכה…
והדוד גמד הופיע במלבושי־סמוּ“ט שחורים ועם שטריימי”ל לראשו – שטריימי"ל עם זנבות־כסף ארוכים־ארוכים ומאירים כקרני־אור – בחופות האדומות הוא יהיה מסדר הקדוּשין…
והזקנה תקעה בשופר –
שברים היא תקעה…
ומיד משתקעה התרוממו ארבעת השדים בדמות עורבים ופרחו יחד עם החופה, והוציאו עמהם את יואב ואשתו, לאחר שעמד אתה שנית תחת החופה…
ובמעופם נפלה העטרה מראשו של יואב, והתגלגלה לרגליו של שלמה העשֹרים ושבעה…
וסדוּר הקדוּשין בחופות האדומות התחיל… ומיד לאחר־כך הופיעו החיות והעופות שלנו והניחו את אוצרותיו של הגמד לרגליה של דבורה.
– זו היא הנדוניא שלה! – אמרו.
– במקום המלוכה – אומרים בני־העורב ושואלים:
– ואחר־כך מה אירע?
אך העורב הזקן אומר להם בלחש: הקשיבו, הקשיבו!
רחש חשאי עבר בתוך היער, פעמי רגלים קלילות נשמעו. חבורה של בני־אדם קטנטנים ביותר, גמדים, בבגדי־סמו“ט שחורים, עם אבנטים של זהב וגדילים מבריקי־יהלום משתלשלים בקצותם, עם שטריימלי”ן של כסף זעירים מתנוצצים, נראו ביער עוברים יחד בסך בשלוָה.
העורבים הביטו אחריהם עד שנעלמו.
– מה זה? – שואלים בני־העורב הצעירים את הזקן. והזקן אומר להם:
– אני יודע וגם לכם אומר:
זוהי משלחת, שהגמדים שולחים אל שלמה העשֹרים ושבעה. הם, האנשים בעלי הגופים הקטנים והנשמות הגדולות, מבקשים לעשֹות שלום עם בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות!
– עד עכשיו לא ניסו לעשֹות כן?
– ברור! הווּ יודעים שלמשוֹל יכלו עד עכשיו רק גופים גדולים ונשמות קטנות, שהיו אוהבים לעשוֹת מלחמות; כל נצחון היה יהלום להעטרה שבראשם…
שלמה העשֹרים ושבעה, סוברים הם, לא ינהל מלחמות… הוא נתנסה בגלות, גם אצל גמד מתחת לפני האדמה הוא חי, ועל־כן הוא ישמע להם ויבין…
– מפני מה לא ניסו להשתדל אצל שלמה הראשון? אף הוא לא עשֹה מלחמות וחכם היה…
– אצלו היו באמת שלוש פעמים ולא הצליחו… כל שלוש הפעמים לא היתה שעתו פנויה בשבילם.
בפעם הראשונה הביא לו את בתו של פרעה לאשה האלפית בנשיו, ולמענה ובגינה, בשביל לשֹמח אותה, התרחק מן המלוכה לשנה תמימה…
בפעם השניה – הביאו לו מלוֹא האוּרוָה סוסים ממצרים… והיתה פנוּתוֹ מעוּטה עוד יותר, והקהל בירושלים התבדח בינתים על חשבון בני־האדם הקטנים!
בפעם השלישית איתרע מזלם עוד יותר! אז באה מלכת־שבא להתארח!
הדבר היה, כנראה, מן השמים! שם לא הסכימו שיהא שלום, והגמדים התחילו מטילים ספק בכל עצמו של הדבר, אם באמת ובאמיתות חכם כזה הוא, אותו שלמה; מילא, מה שהעולם אומר!
העורב הזקן משתתק ומנקר בזנבו מהורהר ביותר.
– וכהיום, – שואלים הצעירים, – יפעלו כלום?
– מי יודע? שלמה של ימינו אדם ישר וטוב הוא… האמן המפורסם חתנו הוא, בעלה של דבורה, שעיניו מאירות ככוכבים, עתיד להיות משנה למלך…
ושוב הוא מתהרהר ומנקר בזנבו.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.