לא בבת אחת, ולא בפרק-זמן אחד, קם ונבנה פַרבר-העובדים, שהוא כזרוֹע נטויה המקיפה את הישובים הערבים והעיר הגדולה שליד החוף. שלבים-שלבים נבנה – ועודו נבנה, גושים-גושים, רחובות-רחובות. כאן נכנסים אנשים לבתיהם החדשים, עוד עִקבֵי המלט והסיד ושברי לבנים ושרידי פיגומים וערימות-חצץ לידם, וכבר ניבטים חלונותיהם הפעוּרים, חסרי-הזגוּגיות, של בתים נוספים העומדים בסוף בניינם בתוך החולות. רעש מכונות הבֵטוֹן והיציקה נשמע כאן תדיר, עד כי, דומה, הפרבר נתון בתהליך של בנייה מתמדת, כי גם הבתים שבניינם נסתיים מחייבים את בעליהם לתיקונים ולשיפוּרים, לשינוּיים ולתוספות של חדרים, מרפסות, קומות.

לאט-לאט מופקעים והולכים גושי חולות מתוך ים החולות הנודדים אשר נפלטו לכאן במשך דורות רבים, כיסו את עין הארץ בשכבות מתגבּהוֹת ועולות, ורק פה ושם, בבקעות, מזדקרים ראשי סִדריוֹתֹ או קומת עץ-אקליפטוס בודד, חולש על הסביבה כולה כזֵכֶר לאדמה שרחשה אי-פעם חיים, הניבה והצמיחה ועתה היא קבורה חיים תחת מעטה המדבר הצהבהב… לאִטם מוּקמים חלקי פרבר, קוּביות לבנות וסביבן ירק גינות ועצים ופרחים, מסתַלסלים כבישים ומבהיקות דרכים, אזורים מצטרפים – בית-ספר ומרפאה וצרכניה וכיוצא בהם. וכבר הומה הרחוב מתנועת רגל ורכב, ילדים ונוער ורעש תינוקות המשחקים בחול…

הפרבר – קרית-עבודה הוא לא רק לפי כינוּיו, כי אם במלוא מוּבנו ותוכנו של המושג הזה; כל תושביו אנשי עבודה הם, עבודת גוף ורוח ושירות, ואווירת העבודה שׂוררת כאן. ודאי מצוּיים כאן גם קצת סוחרים ותַגרנים ורוכלים, שפרנסתם מזדמנת או מזוּמנת להם בשולי הפרבר, או בודדים העוסקים במיקח ובמִמכר, המספקים בעיקר לשכניהם הקרובים להם מעט מסחורתם אשר עמם בבית, בתשלומים לשיעוּרין; אולם אין הם גידולים טבעיים באווירה זו ואין אהדת הישוב הזה נתוּנה להם. עם בוקר ועם ערב אתה רואה את המוני התושבים המשתכנים כאן בדרכם לעבודה, או בשובם ממנה, ולפי לבושם וכלי-עבודתם תבחין מיד במשלח-ידם – פועל הבניין ועובד החרושת, המורה והעובד במוסד, הנגר והאופה – העמל חרות בפניהם, כולם בנים הם למשפחת-הפרבר ונושמים אווירו. והוא, הפרבר המרוכז בעצמו וחי את חייו, סמי [נעדר] ממנו קלוּת-דעת והרפתקנות ויצרים ומשוּבת ההוללוּת של הכרך!

הפרבר – יציר-ביניים הוא, לא עיר ולא כפר; הוא גובל עם אזור מרחבי החולות והגבעות הסמוכים לחוף, ורוחות-הים מטיילות בין רחובות בתיו הלבנים, הקטנים, עטורי גינות-הנוי, אפופי השלווה הדוממת. ואופי-הבינַיים טבוע בכל הליכותיו. רק מרחק מועט מפריד בינו לבין העיר הסואנת, על רחובותיה ההומים וסִמטאותיה הנידחות, אך מה רב המרחק שביניהם בהווי-החיים, במנגינתם ובדופקם. אלא שמהצד השני חסרה לו לפרבר נשימתם העמוּקה של מרחבי הכפר ואופקיו. נוסַח עצמי מיוחד לו, נוסח-הבינַיים. אף על פי כן, דומה, יסוד-הכפר ידו על העליונה בו, וסימניו החיצוניים הם: ריבוי הירק, הזיקה לבית ולמשפחה, השלווה הרבה, היעדרם של סממני הכרך, סחרו וסאונו והמונו. לאחר זמן, גם בהיות השכונה – בהתאם להכרזה רשמית – לעיר ומוסדות-הציבור שלה – למוסדות-עירייה, לא נשתנה היסוד הזה בה. וגם העסקנות של בני הפרבר אופי אינטימי לה, מקומי. לפי טיבה והיקפה הרי היא בינונית: אין היא מרקיעה שחקים ואין היא חובקת זרועות עולם ומדינה. מסתפקת היא במעגל ענייניו של המקום וצרכיו. כי יציר-ביניים היא השכוּנה – ועיקר החיים הפוליטיים והחברתיים הוא בעיר. כי השכוּנה נועדה למנוחה ולמרגוע לאנשי עמל לאחר עבודת יומם. למען שעות המנוחה הללו, תחת צל קורתם הם, חסכו האנשים במשך שנים משׂכרם והטילו על עצמם עול חובות. ורק לעתים, בערבים, במוצאי שבתות, ייענה הלב לקסמי הכרך – ואז יש ויסעו העירה לחזות בהצגת תיאטרון או קולנוע ויחזרו אותו לילה לביתם. שוּר: אור-חשמל שליו מאיר את המרפסת הפתוּחה, השרוּיה בצל עצים ושיחים. האב שקוּע בקריאת ספר, אמא מתקנת בגד לילדה. דוּמיה מסביב. מזמן לזמן פולחת את השלווה הֶמיַת כלי-רכב, הבא מן העיר ומסתלק כלעומת שבא. ושוב דומיה. ציור טיפוסי מהווי השכונה הרוגעת.

הגינה ליד הבית    🔗

גאוות הפרבר על גינותיו הזעירות, הסַסגוניות, גינות הנוי והירקות והפרחים ועצי-הפרי. מהו לעומתן הגן הציבורי, על מניין שׂדרותיו וערוגותיו הקבועות מראש, אחת ולתמיד, בצורותיהן ובגידוליהן, והוא כפרוץ ופתוח לרבים, ובימות שבת ומועד רבים בו המטיילים והנחים קמעה בצִלו על ספסלי העץ והאבן; וכבר ראינו גנים עירוניים ויערות וחורשות המשמשים את הרבים, והם עשירים יותר בעץ ובצומח, ורב המקום בהם להתייחדוּת האדם, המשפחה או זוגות הצעירים, ורבים-רבים בהם השבילים, ומפותלים, לשוטט בהם כאוַת הנפש. אולם כוונתנו במפורש לגינות הקטנות, גינות המשפחה הסמוכות ליד כל בית ובית, שונות אחת מרעוּתה בצורתן ובטעמן, בהרכב גידוליהן ועציהן, והצד השווה שבהן – שטעמם הנבדל של בני-הבית שרוי על כל אחת מהן ועמלם הרב, הרב, שקוע בהן; שכן אין גבול לעמל ולאהבה ולחוש היופי והחן אשר כל משפחה משקעת בגינתה היא: מוּתר לומר, ללא אבק הגזמה – חלק מחייה ממש.

לא התועַלתיוּת הישירה והצרה היא הדוחפת את האנשים להשקיע בחלקות הללו אשר ליד בתיהם עבודה רבה ומסירות; ואף-לא חוּש היופי, התובע את עלבונו מידי החולות הנודדים, החשׂופים-עירומים, החדגוניים-מַשמימים, המורֵד בחרפת השממה המשתרעת על כל צד ועֵבר ועד לפתח הבית תגיע; אלא ובעיקר חוש-היצירה החבוי, המפַעם בבעל ובאשה ובילדים, העורג לסיפוק ולתיקון, האהבה לטבע ולאדמה ולהווי-הכפר, לעץ ולצומח ולחי. בשובם מן העיר ועוד טילטולי הדרך באיברים הלֵאים לאחר עבודת יומם, או בשעות-שחרית לפני צאתם לעיר, בשבתות ובמועדים ובכל שעה פנויה – והם נמשכים, כאל מִקדָש-מְעַט, לחלקות הקטנות, כדי לעקוב אחר ההתפתחות שחלה בגידולים ולהזין העיניים בשתילי הירקות הצעירים, בביכּוּרי הפירות המבשילים על העצים, לעדור ולנַכּש ולעַשׂב ולהשקות, ללטף קומת עצים ושפעת צמרותיהם, לשתות לרוויה חן פרחים – כל אלה טיפוּלי עמל, עמלךָ, געגועיך וכיסופיך העלוּמים.

אימתי החל העמל בגינה? מן הרגע הראשון לכניסת האנשים לבתיהם החדשים. עוד לפני שהיה סיפק בידם להתקין את כל הסידורים הראשונים וההכרחיים בבתי-מגוריהם – וכבר החלו בהסתערותם על החול הנודד אשר רבץ גלים-גלים, ערימות וגבעות כמְאֵרַת ישימון בחצרות וסביבן, ובסופות החורף והקיץ התעורר והתאבּך ורץ ועף וקפץ, משָל לזינוקי נחשולים גוֹאים הפולשים לבתים ולכלי-הבית וצונפים את כל הנתקל להם בדרכם ונערמים סביבם ועוטים אותם במעטה הצהבהב-כהה, אשר העין נלאֵית להביט עליו והלב לשׂאתוֹ. כבר אז הבחנתָ ברחובות הפרבר בתנועת עגלות עמוסות אדמה, רגבי אדמה שחורה יבשה, סדוקה, שרידי עשב כָּמֵל ויַבּלית שדוּפה בהם ואדמת חמרה כּתומה-חומה. העגלונים פורקים את מטען העגלות ליד הבתים החדשים. לאחר מכן החלה תנועת עגלות מובילות זבל, וריחן, ריח של רפָתים ופרות, נודף ברחובות הפרבר. כל שעה מזמנם הפנוי ניצלו האנשים להעברתם של גושי האדמה והזבל, שטיחתם על-גבי שכבת החול והשקאתם – אם בצינורות-הגומי, או במַמטרות שהותקנו במיוחד – והרי חלקת-אדמה העשויה להניב פרי ולגדל צמחים, אדמה שכושר חיים וגידול לה, בְּתוּרה ערוגות-ערוגות – תאווה לעיניים. כל צעד נוסף בקידום הגינה מעורר שאלות ועניינים חדשים – אשר לזרעים ושתילים ואשר למלחמה במזיקין, אשר לכלי-העבודה המתאימים וסדרי העיבוד והטיפול וההשקאה. הגינה היתה שׂיחת יומם והגוּת לילם של האנשים. כל המשפחה על המבוגרים והילדים שבה השתתפו בפועלם ובנפשם ביצירתה ובפיתוחה, הם חיו את חייה, טיפחוּה, הגוּ בה, ליוו בעניין רב כל גילוי בהתפתחותה ושׂגשוּגה.

סמוך לט"ו בשבט, באוויר כבר מרחפים רוחות אביב ושירתו, החלה עונת הנטיעות. ראשיתה חפירת בורות עמוקים, מילוּיים – אדמה וזבל – ונטיעת שתילי העצים. ושוב – שמחה ותקווה, חרדה ותפילה – לקליטתם המהירה של השתילים. יום-יום סוקרת העין את קומותיהם הרכות, עוקבת אחר כל ניצן וראשית ענף חדש. מסביב לשתילים יש לחפור גוּמוֹת כעין צלחות להשקאה, לתקוע סמוֹכוֹת, לקשור אליהם את הגזעים הדקים, וכן להתקין, בשעת הצורך, מחיצות של שׂקים לשמירה מפני הצינה והרוחות. כי, אכן, אינו דומה עץ שגידולו נמשך שנים והוא נראה כחלק, כיסוד-קֶבע, בנוף החדש, – לירקות ולפרחים שהם, רוּבם ככוּלם, בני עונה אחת, חייהם קצרים והם מתחלפים זה בזה בגינה מזמן לזמן. בני-השכונה מרבים ליטול עצה זה מזה ושואלים איש מפי איש על הלכות הטיפול בעץ, זמני ההשקאה וצורותיה וכללי העידור והגיזום. כל אחד ואחד מפליג בשבח עציו, ודומה – עצם הדיבור עליהם גורם לבעליהם קורת-רוח והנאה של הידוּר-מצווה…

אנשים אשר רובם ככולם הם בני עיר, פועלים ופקידים, נצמדים באהבה אל גינותיהם – והגינות מחזירות להם רוב חיבה, מחייכות אליהם, שמחות להם. שוּר: החולות הנודדים גורשו, הודברוּ, נעלמו. משבצות קטנות של חיים פורחים מסביב. העצים גדלים עד מהרה, שקוּיי מים ורווּיי חום שמש, והם מלבלבים ופורחים וּגדלים וגזעם מתעבּה ונוֹפם מסתעף – ועוד מעט, עוד מעט ויחלו להניב בּיכּורי פריָם. מעטים הם העצים בכל חלקה, אך מגוּונים במיניהם – הרי הלימון והוַלנסיה והאשכולית והמנדרינה למשפחת ההדרים, האָנוֹנה והמאנגו העדינים, עץ האבוקדו עתיר-הענפים ועצי השזיף על זמורותיהם הדקות. ויש גינות בהן מצוי גם התפוח והאגס, הרימון והזית והגוּיאַבה. פה ושם נטעו האנשים בגינותיהם, סמוך לברזי המים, שיחים טרופיים שונים, או עצי בננה, ובגינות רבות ניטעו פה ושם גם עצים לנוי וצל. הפּוֹנציאַנה [צאלון נאה], הוא עץ-המלך, עתיר הירק והפרחים, אם מהמין המיתמר ועולה לגובה ואם מהמין נמוך-הקומה וּרחב-הנוף, או האִזדרכת שצמרתה כּיפה מעוּגלת – וקרניים קמורות ושפעת עלים לה; ובשבילים, בין בית לבית, נטועות “גדֵרות חיות”, סורֵג ירוק, מהן שיחים שפריחתם תכלת ענוּגה, או עצי אורן וברוש. אין כמעט בית וחצר ללא עצים – בית כזה מעטֶה כלימה על עצמו ועל תושביו ומשרה עגמה סביביו.

עד מהרה צצים ופורחים פרחים לתפארת – ורדים ושושנים, שיחי הדליוֹת והציניות רבות-הגוונים, אמנון ותמר, סלסלי-הכסף כפנינים לבנות-מזהירות והציפורנים למיניהם ועוד ועוד. לא גננים הם האנשים ולא מגדלי-פרחים מוּבהקים, אך הם לומדים תוך כדי עבודתם וקונים ניסיון וחכמה (עתים מזדמן המדריך מארגון בעלי-הגינות, הגנן המקצועי הגר בשכונה, ואף הילד מביא מניסיונו הוא בעבודת-הגינה מבית הספר). וביחוד נתונה אהבת האשה לפרח; הוא המפאר ביתה בשבת ובמועד; הוא, הפרח פרי גידולהּ, מיטב המתנה לידידיה ואורחיה מן העיר. הרי היא מצויה רוב ימיה בבית, היא העומדת תמיד פנים אל פנים מול ישימון-החולות מסביב.

בין העצים כבר משתרעות הערוגות הראשונות של הירקות: הבצל הירוק ותות-השדה, תפוחי-האדמה וראשי הכרוב, השעועית והאפוּנה הריחנית, עגבניות וסלק, גזר וּצנון ועוד – כולם, כמובן, בכמוּיות זעירות, עתים שוּרות ספורות מכל מין ומין, עתים שיחים בודדים. מה רבה העבודה, שונה ומגוּונת ליד כל ירק למינהו – ומה נעימה! ומה רבה ועזה הציפייה לנביטה, לפריחה, להבשלה! גינה זעירה שעלתה וכבשה את החול המת, המלוּח, הנודד, והיא שוקקת חיים וּמרעיפה טל-חיים לנפשות אדם! וגם לחי – שהרי המוני ציפורים ופרפרים ודבורים ותולעים וצפרדעים מוצאים מקלט בגינה.

לימים הופיעו בגינה גידולים חדשים; התלתן והאַספסת בערוּגות-קטיפה ירוקות וגבעולי התירס הירוק או תירס הגרעינים. הללו נועדו להזנת האפרוחים אשר בלוּלים החדשים, שנבנו בירכתי החצרות. אהה, כי רב היה הטורח ורבה הימנה השמחה, בה ליווּ האנשים את מאמציהם להתקין לעצמם את הלול הזעיר! מכאן ואילך נתבעת הגינה לדאוג גם במידה ניכרת לאספקת הפרגיות והמטילות: כל ירק שלא נועד למאכל אדם, כל חתימת עשב ועלה צנון או כרוב – נועדו ללוּל, ועתים – לעתים רחוקות – גם לעֵז, שהוּקם לה כעין דיר מיוחד בפינת החצר, או ליד אחת הגדרות המשותפות לכל שני שכנים, ואף גדר זו מגוּדלת שיחי-סרק ענֵפים, או שיחי פרחים ומטפסים. האנשים שיצרו במו ידיהם את חלקות-גינותיהם, את שטחי-האדמה הקטנים שלהם, דבקו בהם לאהבה, למסירות, לטיפול של קבע, כל שעה פנויה, כל עונה מעונות השנה, והגינה מעשירה את חייהם ומרחיבה את דעתם, מפיגה את שיעמום ההווי של הפרבר ומרווה את נפשם בחוויות-טבע-וכפר.

הצרכניה    🔗

אווירת המשפחה הרוגעת שוֹרה על הפרבר, על אף פיזורי רחובותיו ומוסדותיו השונים. בני-אדם רואים עצמם, בתוקף עצם מגוּריהם כאן, ולמרות העדרם של חיי-ציבור-וצוותא ערים וסואנים, מקורבים אחד לרעהו. הרי הם נפגשים לעתים מזומנות, ליד תחנות האוטובוסים, בדרכם לעבודה ובשובם ממנה; ליד לשכת העבודה; בזמן ההצגות באחד משני בתי הקולנוע המצויים כאן, עתים – באסיפה או בהצגת תיאטרון המזדמן לכאן מן העיר, בטיוּלי-שבת-וחג בדרכים הכבוּשות המעטות, ליד חוף-הים או בריכת-השחייה ההומים מרוב מבקרים, ביחוּד מבני הנוער, בימות החום וגם – מקצתם – בבתי-הכנסת.

כן, בבתי-הכנסת נפגשים בשבתות המתפללים הקבוּעים המעטים, בעיקר ההורים הזקנים. בית-הכנסת הוא ביתם ולרוב גם מרכז פעילותם המצומצמת וחיי-הרוח-והחברה שלהם; אולם במועדים הומים בתי-הכנסת ממבקרים רבים – לאו דוקא מתפללים – הנמשכים אליהם, אם להקשיב לקול חזן ושופר בימים הנוראים, או כדי לשתף את ילדיהם נושאי-הדגלים בחג שמחת-התורה. הם נמשכים לכאן בכוחם של זיכרונות מבית-אבא, בכוח הגעגועים על עולם שניתקו ממנו ורישוּמו עדיין ניכּר בהם ומרטט בלבבות, או מתוך יחס של כבוד והערכה למעיין הרוחני הגדול, ששוב אינו גורם בר-משקל בחייהם הם, והם כתוהים על מימיו שדָללו – והם עצמם שדילדלוּם. ויש אשר יוועדו האנשים יחד לרגל צורך ארעי אך דחוף, כגון מאמץ משותף להדיפת החולות, תביעה מהרשות המקומית לשיפור שירות הניקיון וכיוצא בזה. אולם מקום-המפגש העיקרי והקבוע הוא הצרכניה.

כי זאת לדעת: בפרבר, שכל עצמו הוא קרית-עבודה, המוּשתתת על עקרונות של ישוב-עובדים מאורגן, ואדמותיה, כמובן, אדמות הקרן הקיימת לישראל הן, אין לא חנות ולא בית-קפה ושאר מקומות-שעשועים-ובילוּי-זמן המצויים בכרך; אין בה חלונות-ראווה מפוּרכסים למיניהם וברחובותיה אין בני-אדם מטיילים להנאתם בשעות ערב; הצרכניה היא המַפגישתם, וביחוד את הנשים, יום-יום, בשעת קניית המיצרכים העיקריים. ואֵי שעה כשרה יותר לשיחה חטופה על עסקי הבית ועסקי השעה וחדשות הפרבר וידיעות מן העולם, אם לא בעמידה בתור ליד הצרכניה? אם בהשכמת הבוקר, לפני צאת הילדים לבית-הספר והבעל – לעבודת יומו, ואם בקניות האחרונות לעת ערב; וכמובן, מרוּבות הפגישות גם ליד עגלת מוביל-הקרח ומוביל-הלחם וּמוביל-הנפט. הצרכניה היא מרכז האספקה. הכול קשורים בה. הכול שווים בפניה ורשאים להעיר הערותיהם ולהציע הצעותיהם לשיפור דרכי שירוּתיה; היא, הצרכניה, על-ידיהם ולמענם נוסדה, רק למענם, והעובד בה – שליחם הוא; הוא חייב לעבוד כמיטב יכולתו, אבל גם מתייחסים אליו באמון – כי ותיקים בארץ הם רוב יושבי הפרבר, אנשי-עבודה, ויחסם לחברם העובד הוא יחס של הגינוּת והבנה. ועל כן מוכנים הם, לא אחת, לוַתר אף על קנייה דחופה בשעה מאוחרת, כי יודעים הם: העובד בצרכניה, המשרתָם מבוקר ועד ערב, גם לו בית ומשפחה, ואין להעסיקו בשעות שלאחר עבודתו. ודאי, לא אחת יתגלעו דין-ודברים בין הצרכנים ועובד-הצרכניה; לא אחת ישָמעו דברי קובלנה וטרוּניות הדדיות (כי שירוּת הציבור מחייב לסבלנות וּלאורך-רוח), אולם גם אלה טבוּעים בחותם המשפחתיות וכורח ההזדקקות ההדדית המתמדת, לאין מנוס וברירה, המחייבת מראש ויתור ופשרה.

בפרוס מלחמת ישראל    🔗

החורף הכביד אַכפּוֹ על שכונת-העבודה. רוחות סוערות השתוללו, צנפו את החול הנודד גלים-גלים, מן הגבעות בואכה בת-ים ותל-אריש אשר על גבולה הדרומי של יפו ועד למזרח על פני הדרך המוליכה לדרום ולנגב. מדבר החולות הזה, בסמוך לתל-אביב המַעֲטירה ובנותיה – שכונותיה הקרובות והמרוחקות, אשר שיחי סִדריוֹת מזדקרים מתוכו כשַוועוֹת-אֵלם של אדמה חנוּקה מתחת, הוא האויב הראשוני של השכונה, עליו אסרה מלחמה בשקידת נמלים: בטרקטורים וכלי-עבודה, בטורי בתיה הלבנים, בגינות הירק והפרחים, בעצי הפרי והנוי, בגדֵרות החיות, בכבישים סלולים – עורקי חיים וּתנועה. אולם השנה הזאת הוחרד הישימון בעוז שלא כרגיל מרִבצוֹ, בזעם הסתער על הישוב, על אנשים הממהרים לעבודת יומם, על ילדים בדרכם לבית הספר, סימא את העיניים וטרף כל אשר נתקל בדרכו – החול מכסה את עין האופק ועוטפו בגוון כהה-חום. רדוּף רוחות-פרא הוא טופח במחסומי הבתים והגדרות, חודר מבעד לסדקים ופתחים, מכסה ראשי גבעולים של פרחים וירקות, כזוֹמם מוות וכלָיה… אך הנה נדם ילל הרוח הזועפת, פיסות-תכול נראו מבעד לקרעי העננים הקודרים, והאנשים המכוּנסים בחדריהם יוצאים לניקוי החולות, לטיפוח הגינות, לעידוּר הערוּגות, להשקאת העצים. ושוב מנשקת שמש-נדבות את אי-הלובן-והירק בלִבם של מרחבי החולות החומים-צהבהבים, הפרבר טובל באור, ניצנים נפתחים כעֵיני-ירק על בָּדי עצים…

אולם, השנה רבץ-שכב כובד-החיים על השכוּנה העמֵלה שלא כתמול שלשום. עם בוקר אצים האנשים בדרכים ששובשו מחמת המלחמה אל האוטובוס היוצא לתל-אביב – בדרך עקלקלות – ועוקף את עמדות הערבים על גבולות יפו. פיתולי דרך הם, עולים ויורדים, חוצים את שדותיהם של מקוה-ישראל – מבצר של פלחה ומטעים, ירקות ופרחים, רפָתים ולוּלים – וכל נסיעה עינוּי בה לנוסעיה. רובם ככולם עובדים הם בעיר ועם ערב ימהרו – בלב חרד – אל המשפחה, לילדים, לגינות – ולשמירה.

השמירה היא “הגורם” החדש בהווי-חייה של השכונה. עם ערוב היום יוצאים האנשים, בתור, למקומות הריכוז ההומים מרוב אדם, וּמשם – לעמדות ולסיורים. הרובה או הסְטֶן ביד – כספר-תפילה. הילדים והנשים בבתים מאזינים להדי היריות וההתפוצצויות, מסתכלים בקווי-האש “הסורקים” את שחוֹר-הלילות, חרדים לאבא הנמצא עתה באחת העמדות הקדמיות אל מול פני האויב, בשכונות נידחות למוּדוֹת-האש, או בינות לגבעות-החול, העוטרות את השכונה בחגורת-מגינים חיה, או בסיורים, ואולי במלחמת-תנופה ובשאר תפקידים כיוצא בהם.

העֶמדה – סמוכות-עץ ועליהם כלונסאות וּפח ומעט שׂקי-חול. ישימון מסביב ואפלה. מאוּפלים הבתים. הקור חודר לעצמותיהם של האנשים המכוּרבלים במעיליהם, מיוּגעים ועייפים, החול חודר לעיניים, לכל חור וקמט בלבוש, נערם מסביב לעמדה כמבקש לבלעהּ על אנשיה ולקברם תחתיו. לא חיילים הם אשר הוּפקדו על העמדה, לא אנשי-צבא מחושלים באימונים ובניסוּיים, בקרבות וּבתלאות-חזית – אזרחים המה, בעלי משפחות, אנשי עמל, אשר תפקידם הוציאם בבת אחת משיגרת יומם והטילם אל זרועות המאמץ שאין הם רגילים בו, שפרץ בכוח לתוך סדר-חייהם הקבוע.

גורם חדש זה, השמירה, נשתלב במציאות השכונה וגיוֵן את אורח-חייה – והוא נתקבל כהשלמה ליסוד העמָל, הוא מטפח קשרי שותפוּת-גורל ואחוַת-הנשק שאין שרים עליה ואין מפארים אותה, אך יום-יום ולילה-לילה מסכת השירה הזאת נארגת מאליה. בסדקי-הזמן הצרים, בין יום העבודה לליל השמירה, מתייחד אבא עם ילדו, עם ביתו, עם גינת-הירק-והעצים – עליהם הוא מתרפק בגעגועים ובאהבה. רבה במיוחד בימים אלה בדידוּת האשה-האם, הנחלצת אף היא, לא אחת, לשמירה, לתפקידי עזרה ראשונה וקשר או להתקנת כוס חמין לשומרים בעמדותיהם בלילות החורף, הרוחות והצינה, הגשמים והסערות.

אך למוֹתר היא כאן תעמוּלת הגיוס, המתנהלת ברחבי הארץ. כל הציבור מגויס ורוח ההתנדבות וההיחלצוּת שרויה עליו כקצב של ניגון המתנגן מאליו מעמקי הלב והמציאות. ודאי, רבים הם קשיי חייה של השכונה בימים אלה. הרי היא כמעט כמנוּתקת מכלל הישוב ומשמשת מטרה לצליפת-אש מתמדת, – והיא כבר שילמה מחיר עמידתה באובדן נפשות יקרות וּבפצועים – אך העומדים על משמרתם בעיר העתיקה, במצודות הנגב, או בישובי הגליל בצפון, כלום שָפרה נחלתם, האם לא אחת הזכוּת והחובה והאחריות?

רינת תינוקות וילדים, שובבוּתם ושׂחוקם ההומה גם בימים אלה ממלאים את חלל השכונה נקודת-אור באפרוּרית הזמן. היודעים ההורים להעריך כהלכה את מלוא החסד והאור אשר הילדים שופעים וּמעניקים לנפשם ולחייהם בעצם הווייתם התמימה, התמה? אך גם תמימוּת-ההוויה הזו נטפֵי-פלדה הוּתכו לתוכה. יש מהם החוששים שמבקשים להעלים מהם את חרדת המצב, אך הם [הילדים] מאזינים היטב לשיחות המבוגרים, לשידורי-הרדיו, עוקבים אחרי כותרות העיתון והדי הקרבות בלילות. הנה נראו גם שׂקי חול בחלונות בית-הספר, הנה נפצע אביו של אחד התלמידים – והטיולים והחגיגות כמעט פסקו כליל.

גם הם נִתבגרו קמעה. ילדי ישראל – יהודים קטנים במולדת, עומסֵי יהדות הדוֹר. מקבלים באהבה את קשיי הזמן. מה עז רצונם להיות שוּתפים במערכה, להצטרף אל אבא עם צאתו לשמירה, לעמוד פנים אל פנים מול האויב ואף להִתחַייל ל‘הגנה’ נֶאְפֶּדת-הגבורה. (“אבא, מתי יקבלו אותי ל’הגנה'?” ). הם קלטו את הֵדי שואתנוּ בממשל הנאצי – הורי אבא-אמא, אחיהם ואחיותיהם הרי נהרגו ונטבחו (ולא אחת יסתכלו תמהים בפרצופיהם אשר באלבום-המשפחה הישן…). יודעים הם כי נתרבו בעולם ילדים פליטי-חרב, חסרי-בית-ומולדת, הנמקים בנֵכר – למענם הרי הם אוספים תרומות לגאולת הקרקע. האין הם נושמים אוויר חיינו?

שיבת ציון, בשכונה זו, משמעוּתה ממשית ביותר: הרחובות הללו בהם מתגוררות מאות משפחות של פליטים, פרטיזנים, מוּצלי גיטאות, חיילים משוחררים. בני כל העדות, יוצאי כל הארצות. והיא המשמשת מטרה לאש האויב מתל-אריש ומג’בּליה ומיָזור, לכדורים הזוהרים שקַשתוֹתיהם מצטיירות לילה-לילה בשמיהָ, מהם החודרים לקירות ומהם החודרים לגופו של אדם. מדוע? מדוע אין הם [הערבים] מרפים מזְמָמָם הנאצי? – מקשים ילדים. שהרי השכונה לא הֵרעה לשכניה, שהיו מזדמנים לכאן למכור מַרכוּלתם ולחטט בשיירי אשפתות (ואף בגניבות שלחו ידם), על החול הנודד והשומם נטו אוהליהם וכאן היתה מצוּיה פרנסתם. עתים נאלץ האב להסביר לילד הרך (האם רק לו בלבד?), כי לא צר המקום בארץ הזאת ליהודים השואפים לבוא אליה, לביתם האחד, לחוֹפם האחרון, ולתושביה, וכי האנשים הרעים, היושבים במשכנות-מבטחים בארץ ומחוצה לה, הם המושכים בחוּטי-הדמים, מבעירים הבערה וזוממים לדכאנו ולהשמידנו – וגם, כמובן, אותו האיש המכונה “מר בֶּוִין” – שם פופולארי ביותר ונודע לשמצה בקרב עדת הילדים!

ולילדים, כמובן, גם עצות והצעות נכבדות לפתרון הבעיה והמצב: מדוע לא יוּתן בידי ה“הגנה” תותחים ומטוסים ופצצות-אטום לבער את המרצחים ולגרש את האנגלים ולכרות ברית-שלום עם הטובים שבערבים?… ועוד ועוד. כי שותפים הם, בדרכם הם, לחרדת אבא-אמא ומתגעגעים לימים של שלום, לשמחת הילדוּת, ואת חלום החלוּץ - הכובש וּמחַיה אדמת-מולדת נְשַמָּה [שוממה, חרֵבה] הם נושאים בנפשם – הוא חלק מנפשם.

לילה בשכונה. יריות בודדות, תכוּפות, צרוֹרות-צרורות, מהדהדות בחלל. כבר מבחינים: “שלנו – שלהם”. התרגלו. כל השכונה חזית. כל השכונה בקו-האש. לא המיית אסיפות-עם ולא תרועות-גיל של הנוער בקהלו. דומי. בחורי ישראל בעמדות. בנות – בתחנות עזרה ראשונה וליד טלפונים. כל אלה הוּתקנו במאמץ עצמי. גם רשת הביצורים. מקשרים. מסיירים. “בית השירותים” – הוא הדופק החי, העין הצופיה, היד המכוונת את מאמץ-המגן הקדוש והאחראי – עֵר על משמרתו. וערים לבבות רבים, ערים למתרחש. וּמחר, לאחר ליל שמירה, מיוּגעים, עוד קוּרי-תנומה נאחזים בשמוּרות הלֵאות – יחזרו לעמל יומם, להמשכת העמל, בו תוחלת עתידנו. כי שקוּדה היא השכונה לשמור מכל משמר על הנפש והרכוש למען הגידול המקוּוה – עד יעבור זעם.