לא בבת אחת, ולא בפרק-זמן אחד, קם ונבנה פַרבר-העובדים, שהוא כזרוֹע נטויה המקיפה את הישובים הערבים והעיר הגדולה שליד החוף. שלבים-שלבים נבנה – ועודו נבנה, גושים-גושים, רחובות-רחובות. כאן נכנסים אנשים לבתיהם החדשים, עוד עִקבֵי המלט והסיד ושברי לבנים ושרידי פיגומים וערימות-חצץ לידם, וכבר ניבטים חלונותיהם הפעוּרים, חסרי-הזגוּגיות, של בתים נוספים העומדים בסוף בניינם בתוך החולות. רעש מכונות הבֵטוֹן והיציקה נשמע כאן תדיר, עד כי, דומה, הפרבר נתון בתהליך של בנייה מתמדת, כי גם הבתים שבניינם נסתיים מחייבים את בעליהם לתיקונים ולשיפוּרים, לשינוּיים ולתוספות של חדרים, מרפסות, קומות.

לאט-לאט מופקעים והולכים גושי חולות מתוך ים החולות הנודדים אשר נפלטו לכאן במשך דורות רבים, כיסו את עין הארץ בשכבות מתגבּהוֹת ועולות, ורק פה ושם, בבקעות, מזדקרים ראשי סִדריוֹתֹ או קומת עץ-אקליפטוס בודד, חולש על הסביבה כולה כזֵכֶר לאדמה שרחשה אי-פעם חיים, הניבה והצמיחה ועתה היא קבורה חיים תחת מעטה המדבר הצהבהב… לאִטם מוּקמים חלקי פרבר, קוּביות לבנות וסביבן ירק גינות ועצים ופרחים, מסתַלסלים כבישים ומבהיקות דרכים, אזורים מצטרפים – בית-ספר ומרפאה וצרכניה וכיוצא בהם. וכבר הומה הרחוב מתנועת רגל ורכב, ילדים ונוער ורעש תינוקות המשחקים בחול…

הפרבר – קרית-עבודה הוא לא רק לפי כינוּיו, כי אם במלוא מוּבנו ותוכנו של המושג הזה; כל תושביו אנשי עבודה הם, עבודת גוף ורוח ושירות, ואווירת העבודה שׂוררת כאן. ודאי מצוּיים כאן גם קצת סוחרים ותַגרנים ורוכלים, שפרנסתם מזדמנת או מזוּמנת להם בשולי הפרבר, או בודדים העוסקים במיקח ובמִמכר, המספקים בעיקר לשכניהם הקרובים להם מעט מסחורתם אשר עמם בבית, בתשלומים לשיעוּרין; אולם אין הם גידולים טבעיים באווירה זו ואין אהדת הישוב הזה נתוּנה להם. עם בוקר ועם ערב אתה רואה את המוני התושבים המשתכנים כאן בדרכם לעבודה, או בשובם ממנה, ולפי לבושם וכלי-עבודתם תבחין מיד במשלח-ידם – פועל הבניין ועובד החרושת, המורה והעובד במוסד, הנגר והאופה – העמל חרות בפניהם, כולם בנים הם למשפחת-הפרבר ונושמים אווירו. והוא, הפרבר המרוכז בעצמו וחי את חייו, סמי [נעדר] ממנו קלוּת-דעת והרפתקנות ויצרים ומשוּבת ההוללוּת של הכרך!

הפרבר – יציר-ביניים הוא, לא עיר ולא כפר; הוא גובל עם אזור מרחבי החולות והגבעות הסמוכים לחוף, ורוחות-הים מטיילות בין רחובות בתיו הלבנים, הקטנים, עטורי גינות-הנוי, אפופי השלווה הדוממת. ואופי-הבינַיים טבוע בכל הליכותיו. רק מרחק מועט מפריד בינו לבין העיר הסואנת, על רחובותיה ההומים וסִמטאותיה הנידחות, אך מה רב המרחק שביניהם בהווי-החיים, במנגינתם ובדופקם. אלא שמהצד השני חסרה לו לפרבר נשימתם העמוּקה של מרחבי הכפר ואופקיו. נוסַח עצמי מיוחד לו, נוסח-הבינַיים. אף על פי כן, דומה, יסוד-הכפר ידו על העליונה בו, וסימניו החיצוניים הם: ריבוי הירק, הזיקה לבית ולמשפחה, השלווה הרבה, היעדרם של סממני הכרך, סחרו וסאונו והמונו. לאחר זמן, גם בהיות השכונה – בהתאם להכרזה רשמית – לעיר ומוסדות-הציבור שלה – למוסדות-עירייה, לא נשתנה היסוד הזה בה. וגם העסקנות של בני הפרבר אופי אינטימי לה, מקומי. לפי טיבה והיקפה הרי היא בינונית: אין היא מרקיעה שחקים ואין היא חובקת זרועות עולם ומדינה. מסתפקת היא במעגל ענייניו של המקום וצרכיו. כי יציר-ביניים היא השכוּנה – ועיקר החיים הפוליטיים והחברתיים הוא בעיר. כי השכוּנה נועדה למנוחה ולמרגוע לאנשי עמל לאחר עבודת יומם. למען שעות המנוחה הללו, תחת צל קורתם הם, חסכו האנשים במשך שנים משׂכרם והטילו על עצמם עול חובות. ורק לעתים, בערבים, במוצאי שבתות, ייענה הלב לקסמי הכרך – ואז יש ויסעו העירה לחזות בהצגת תיאטרון או קולנוע ויחזרו אותו לילה לביתם. שוּר: אור-חשמל שליו מאיר את המרפסת הפתוּחה, השרוּיה בצל עצים ושיחים. האב שקוּע בקריאת ספר, אמא מתקנת בגד לילדה. דוּמיה מסביב. מזמן לזמן פולחת את השלווה הֶמיַת כלי-רכב, הבא מן העיר ומסתלק כלעומת שבא. ושוב דומיה. ציור טיפוסי מהווי השכונה הרוגעת.

הגינה ליד הבית

גאוות הפרבר על גינותיו הזעירות, הסַסגוניות, גינות הנוי והירקות והפרחים ועצי-הפרי. מהו לעומתן הגן הציבורי, על מניין שׂדרותיו וערוגותיו הקבועות מראש, אחת ולתמיד, בצורותיהן ובגידוליהן, והוא כפרוץ ופתוח לרבים, ובימות שבת ומועד רבים בו המטיילים והנחים קמעה בצִלו על ספסלי העץ והאבן; וכבר ראינו גנים עירוניים ויערות וחורשות המשמשים את הרבים, והם עשירים יותר בעץ ובצומח, ורב המקום בהם להתייחדוּת האדם, המשפחה או זוגות הצעירים, ורבים-רבים בהם השבילים, ומפותלים, לשוטט בהם כאוַת הנפש. אולם כוונתנו במפורש לגינות הקטנות, גינות המשפחה הסמוכות ליד כל בית ובית, שונות אחת מרעוּתה בצורתן ובטעמן, בהרכב גידוליהן ועציהן, והצד השווה שבהן – שטעמם הנבדל של בני-הבית שרוי על כל אחת מהן ועמלם הרב, הרב, שקוע בהן; שכן אין גבול לעמל ולאהבה ולחוש היופי והחן אשר כל משפחה משקעת בגינתה היא: מוּתר לומר, ללא אבק הגזמה – חלק מחייה ממש.

לא התועַלתיוּת הישירה והצרה היא הדוחפת את האנשים להשקיע בחלקות הללו אשר ליד בתיהם עבודה רבה ומסירות; ואף-לא חוּש היופי, התובע את עלבונו מידי החולות הנודדים, החשׂופים-עירומים, החדגוניים-מַשמימים, המורֵד בחרפת השממה המשתרעת על כל צד ועֵבר ועד לפתח הבית תגיע; אלא ובעיקר חוש-היצירה החבוי, המפַעם בבעל ובאשה ובילדים, העורג לסיפוק ולתיקון, האהבה לטבע ולאדמה ולהווי-הכפר, לעץ ולצומח ולחי. בשובם מן העיר ועוד טילטולי הדרך באיברים הלֵאים לאחר עבודת יומם, או בשעות-שחרית לפני צאתם לעיר, בשבתות ובמועדים ובכל שעה פנויה – והם נמשכים, כאל מִקדָש-מְעַט, לחלקות הקטנות, כדי לעקוב אחר ההתפתחות שחלה בגידולים ולהזין העיניים בשתילי הירקות הצעירים, בביכּוּרי הפירות המבשילים על העצים, לעדור ולנַכּש ולעַשׂב ולהשקות, ללטף קומת עצים ושפעת צמרותיהם, לשתות לרוויה חן פרחים – כל אלה טיפוּלי עמל, עמלךָ, געגועיך וכיסופיך העלוּמים.

אימתי החל העמל בגינה? מן הרגע הראשון לכניסת האנשים לבתיהם החדשים. עוד לפני שהיה סיפק בידם להתקין את כל הסידורים הראשונים וההכרחיים בבתי-מגוריהם – וכבר החלו בהסתערותם על החול הנודד אשר רבץ גלים-גלים, ערימות וגבעות כמְאֵרַת ישימון בחצרות וסביבן, ובסופות החורף והקיץ התעורר והתאבּך ורץ ועף וקפץ, משָל לזינוקי נחשולים גוֹאים הפולשים לבתים ולכלי-הבית וצונפים את כל הנתקל להם בדרכם ונערמים סביבם ועוטים אותם במעטה הצהבהב-כהה, אשר העין נלאֵית להביט עליו והלב לשׂאתוֹ. כבר אז הבחנתָ ברחובות הפרבר בתנועת עגלות עמוסות אדמה, רגבי אדמה שחורה יבשה, סדוקה, שרידי עשב כָּמֵל ויַבּלית שדוּפה בהם ואדמת חמרה כּתומה-חומה. העגלונים פורקים את מטען העגלות ליד הבתים החדשים. לאחר מכן החלה תנועת עגלות מובילות זבל, וריחן, ריח של רפָתים ופרות, נודף ברחובות הפרבר. כל שעה מזמנם הפנוי ניצלו האנשים להעברתם של גושי האדמה והזבל, שטיחתם על-גבי שכבת החול והשקאתם – אם בצינורות-הגומי, או במַמטרות שהותקנו במיוחד – והרי חלקת-אדמה העשויה להניב פרי ולגדל צמחים, אדמה שכושר חיים וגידול לה, בְּתוּרה ערוגות-ערוגות – תאווה לעיניים. כל צעד נוסף בקידום הגינה מעורר שאלות ועניינים חדשים – אשר לזרעים ושתילים ואשר למלחמה במזיקין, אשר לכלי-העבודה המתאימים וסדרי העיבוד והטיפול וההשקאה. הגינה היתה שׂיחת יומם והגוּת לילם של האנשים. כל המשפחה על המבוגרים והילדים שבה השתתפו בפועלם ובנפשם ביצירתה ובפיתוחה, הם חיו את חייה, טיפחוּה, הגוּ בה, ליוו בעניין רב כל גילוי בהתפתחותה ושׂגשוּגה.

סמוך לט"ו בשבט, באוויר כבר מרחפים רוחות אביב ושירתו, החלה עונת הנטיעות. ראשיתה חפירת בורות עמוקים, מילוּיים – אדמה וזבל – ונטיעת שתילי העצים. ושוב – שמחה ותקווה, חרדה ותפילה – לקליטתם המהירה של השתילים. יום-יום סוקרת העין את קומותיהם הרכות, עוקבת אחר כל ניצן וראשית ענף חדש. מסביב לשתילים יש לחפור גוּמוֹת כעין צלחות להשקאה, לתקוע סמוֹכוֹת, לקשור אליהם את הגזעים הדקים, וכן להתקין, בשעת הצורך, מחיצות של שׂקים לשמירה מפני הצינה והרוחות. כי, אכן, אינו דומה עץ שגידולו נמשך שנים והוא נראה כחלק, כיסוד-קֶבע, בנוף החדש, – לירקות ולפרחים שהם, רוּבם ככוּלם, בני עונה אחת, חייהם קצרים והם מתחלפים זה בזה בגינה מזמן לזמן. בני-השכונה מרבים ליטול עצה זה מזה ושואלים איש מפי איש על הלכות הטיפול בעץ, זמני ההשקאה וצורותיה וכללי העידור והגיזום. כל אחד ואחד מפליג בשבח עציו, ודומה – עצם הדיבור עליהם גורם לבעליהם קורת-רוח והנאה של הידוּר-מצווה…

אנשים אשר רובם ככולם הם בני עיר, פועלים ופקידים, נצמדים באהבה אל גינותיהם – והגינות מחזירות להם רוב חיבה, מחייכות אליהם, שמחות להם. שוּר: החולות הנודדים גורשו, הודברוּ, נעלמו. משבצות קטנות של חיים פורחים מסביב. העצים גדלים עד מהרה, שקוּיי מים ורווּיי חום שמש, והם מלבלבים ופורחים וּגדלים וגזעם מתעבּה ונוֹפם מסתעף – ועוד מעט, עוד מעט ויחלו להניב בּיכּורי פריָם. מעטים הם העצים בכל חלקה, אך מגוּונים במיניהם – הרי הלימון והוַלנסיה והאשכולית והמנדרינה למשפחת ההדרים, האָנוֹנה והמאנגו העדינים, עץ האבוקדו עתיר-הענפים ועצי השזיף על זמורותיהם הדקות. ויש גינות בהן מצוי גם התפוח והאגס, הרימון והזית והגוּיאַבה. פה ושם נטעו האנשים בגינותיהם, סמוך לברזי המים, שיחים טרופיים שונים, או עצי בננה, ובגינות רבות ניטעו פה ושם גם עצים לנוי וצל. הפּוֹנציאַנה [צאלון נאה], הוא עץ-המלך, עתיר הירק והפרחים, אם מהמין המיתמר ועולה לגובה ואם מהמין נמוך-הקומה וּרחב-הנוף, או האִזדרכת שצמרתה כּיפה מעוּגלת – וקרניים קמורות ושפעת עלים לה; ובשבילים, בין בית לבית, נטועות “גדֵרות חיות”, סורֵג ירוק, מהן שיחים שפריחתם תכלת ענוּגה, או עצי אורן וברוש. אין כמעט בית וחצר ללא עצים – בית כזה מעטֶה כלימה על עצמו ועל תושביו ומשרה עגמה סביביו.

עד מהרה צצים ופורחים פרחים לתפארת – ורדים ושושנים, שיחי הדליוֹת והציניות רבות-הגוונים, אמנון ותמר, סלסלי-הכסף כפנינים לבנות-מזהירות והציפורנים למיניהם ועוד ועוד. לא גננים הם האנשים ולא מגדלי-פרחים מוּבהקים, אך הם לומדים תוך כדי עבודתם וקונים ניסיון וחכמה (עתים מזדמן המדריך מארגון בעלי-הגינות, הגנן המקצועי הגר בשכונה, ואף הילד מביא מניסיונו הוא בעבודת-הגינה מבית הספר). וביחוד נתונה אהבת האשה לפרח; הוא המפאר ביתה בשבת ובמועד; הוא, הפרח פרי גידולהּ, מיטב המתנה לידידיה ואורחיה מן העיר. הרי היא מצויה רוב ימיה בבית, היא העומדת תמיד פנים אל פנים מול ישימון-החולות מסביב.

בין העצים כבר משתרעות הערוגות הראשונות של הירקות: הבצל הירוק ותות-השדה, תפוחי-האדמה וראשי הכרוב, השעועית והאפוּנה הריחנית, עגבניות וסלק, גזר וּצנון ועוד – כולם, כמובן, בכמוּיות זעירות, עתים שוּרות ספורות מכל מין ומין, עתים שיחים בודדים. מה רבה העבודה, שונה ומגוּונת ליד כל ירק למינהו – ומה נעימה! ומה רבה ועזה הציפייה לנביטה, לפריחה, להבשלה! גינה זעירה שעלתה וכבשה את החול המת, המלוּח, הנודד, והיא שוקקת חיים וּמרעיפה טל-חיים לנפשות אדם! וגם לחי – שהרי המוני ציפורים ופרפרים ודבורים ותולעים וצפרדעים מוצאים מקלט בגינה.

לימים הופיעו בגינה גידולים חדשים; התלתן והאַספסת בערוּגות-קטיפה ירוקות וגבעולי התירס הירוק או תירס הגרעינים. הללו נועדו להזנת האפרוחים אשר בלוּלים החדשים, שנבנו בירכתי החצרות. אהה, כי רב היה הטורח ורבה הימנה השמחה, בה ליווּ האנשים את מאמציהם להתקין לעצמם את הלול הזעיר! מכאן ואילך נתבעת הגינה לדאוג גם במידה ניכרת לאספקת הפרגיות והמטילות: כל ירק שלא נועד למאכל אדם, כל חתימת עשב ועלה צנון או כרוב – נועדו ללוּל, ועתים – לעתים רחוקות – גם לעֵז, שהוּקם לה כעין דיר מיוחד בפינת החצר, או ליד אחת הגדרות המשותפות לכל שני שכנים, ואף גדר זו מגוּדלת שיחי-סרק ענֵפים, או שיחי פרחים ומטפסים. האנשים שיצרו במו ידיהם את חלקות-גינותיהם, את שטחי-האדמה הקטנים שלהם, דבקו בהם לאהבה, למסירות, לטיפול של קבע, כל שעה פנויה, כל עונה מעונות השנה, והגינה מעשירה את חייהם ומרחיבה את דעתם, מפיגה את שיעמום ההווי של הפרבר ומרווה את נפשם בחוויות-טבע-וכפר.

הצרכניה

אווירת המשפחה הרוגעת שוֹרה על הפרבר, על אף פיזורי רחובותיו ומוסדותיו השונים. בני-אדם רואים עצמם, בתוקף עצם מגוּריהם כאן, ולמרות העדרם של חיי-ציבור-וצוותא ערים וסואנים, מקורבים אחד לרעהו. הרי הם נפגשים לעתים מזומנות, ליד תחנות האוטובוסים, בדרכם לעבודה ובשובם ממנה; ליד לשכת העבודה; בזמן ההצגות באחד משני בתי הקולנוע המצויים כאן, עתים – באסיפה או בהצגת תיאטרון המזדמן לכאן מן העיר, בטיוּלי-שבת-וחג בדרכים הכבוּשות המעטות, ליד חוף-הים או בריכת-השחייה ההומים מרוב מבקרים, ביחוּד מבני הנוער, בימות החום וגם – מקצתם – בבתי-הכנסת.

כן, בבתי-הכנסת נפגשים בשבתות המתפללים הקבוּעים המעטים, בעיקר ההורים הזקנים. בית-הכנסת הוא ביתם ולרוב גם מרכז פעילותם המצומצמת וחיי-הרוח-והחברה שלהם; אולם במועדים הומים בתי-הכנסת ממבקרים רבים – לאו דוקא מתפללים – הנמשכים אליהם, אם להקשיב לקול חזן ושופר בימים הנוראים, או כדי לשתף את ילדיהם נושאי-הדגלים בחג שמחת-התורה. הם נמשכים לכאן בכוחם של זיכרונות מבית-אבא, בכוח הגעגועים על עולם שניתקו ממנו ורישוּמו עדיין ניכּר בהם ומרטט בלבבות, או מתוך יחס של כבוד והערכה למעיין הרוחני הגדול, ששוב אינו גורם בר-משקל בחייהם הם, והם כתוהים על מימיו שדָללו – והם עצמם שדילדלוּם. ויש אשר יוועדו האנשים יחד לרגל צורך ארעי אך דחוף, כגון מאמץ משותף להדיפת החולות, תביעה מהרשות המקומית לשיפור שירות הניקיון וכיוצא בזה. אולם מקום-המפגש העיקרי והקבוע הוא הצרכניה.

כי זאת לדעת: בפרבר, שכל עצמו הוא קרית-עבודה, המוּשתתת על עקרונות של ישוב-עובדים מאורגן, ואדמותיה, כמובן, אדמות הקרן הקיימת לישראל הן, אין לא חנות ולא בית-קפה ושאר מקומות-שעשועים-ובילוּי-זמן המצויים בכרך; אין בה חלונות-ראווה מפוּרכסים למיניהם וברחובותיה אין בני-אדם מטיילים להנאתם בשעות ערב; הצרכניה היא המַפגישתם, וביחוד את הנשים, יום-יום, בשעת קניית המיצרכים העיקריים. ואֵי שעה כשרה יותר לשיחה חטופה על עסקי הבית ועסקי השעה וחדשות הפרבר וידיעות מן העולם, אם לא בעמידה בתור ליד הצרכניה? אם בהשכמת הבוקר, לפני צאת הילדים לבית-הספר והבעל – לעבודת יומו, ואם בקניות האחרונות לעת ערב; וכמובן, מרוּבות הפגישות גם ליד עגלת מוביל-הקרח ומוביל-הלחם וּמוביל-הנפט. הצרכניה היא מרכז האספקה. הכול קשורים בה. הכול שווים בפניה ורשאים להעיר הערותיהם ולהציע הצעותיהם לשיפור דרכי שירוּתיה; היא, הצרכניה, על-ידיהם ולמענם נוסדה, רק למענם, והעובד בה – שליחם הוא; הוא חייב לעבוד כמיטב יכולתו, אבל גם מתייחסים אליו באמון – כי ותיקים בארץ הם רוב יושבי הפרבר, אנשי-עבודה, ויחסם לחברם העובד הוא יחס של הגינוּת והבנה. ועל כן מוכנים הם, לא אחת, לוַתר אף על קנייה דחופה בשעה מאוחרת, כי יודעים הם: העובד בצרכניה, המשרתָם מבוקר ועד ערב, גם לו בית ומשפחה, ואין להעסיקו בשעות שלאחר עבודתו. ודאי, לא אחת יתגלעו דין-ודברים בין הצרכנים ועובד-הצרכניה; לא אחת ישָמעו דברי קובלנה וטרוּניות הדדיות (כי שירוּת הציבור מחייב לסבלנות וּלאורך-רוח), אולם גם אלה טבוּעים בחותם המשפחתיות וכורח ההזדקקות ההדדית המתמדת, לאין מנוס וברירה, המחייבת מראש ויתור ופשרה.

בפרוס מלחמת ישראל

החורף הכביד אַכפּוֹ על שכונת-העבודה. רוחות סוערות השתוללו, צנפו את החול הנודד גלים-גלים, מן הגבעות בואכה בת-ים ותל-אריש אשר על גבולה הדרומי של יפו ועד למזרח על פני הדרך המוליכה לדרום ולנגב. מדבר החולות הזה, בסמוך לתל-אביב המַעֲטירה ובנותיה – שכונותיה הקרובות והמרוחקות, אשר שיחי סִדריוֹת מזדקרים מתוכו כשַוועוֹת-אֵלם של אדמה חנוּקה מתחת, הוא האויב הראשוני של השכונה, עליו אסרה מלחמה בשקידת נמלים: בטרקטורים וכלי-עבודה, בטורי בתיה הלבנים, בגינות הירק והפרחים, בעצי הפרי והנוי, בגדֵרות החיות, בכבישים סלולים – עורקי חיים וּתנועה. אולם השנה הזאת הוחרד הישימון בעוז שלא כרגיל מרִבצוֹ, בזעם הסתער על הישוב, על אנשים הממהרים לעבודת יומם, על ילדים בדרכם לבית הספר, סימא את העיניים וטרף כל אשר נתקל בדרכו – החול מכסה את עין האופק ועוטפו בגוון כהה-חום. רדוּף רוחות-פרא הוא טופח במחסומי הבתים והגדרות, חודר מבעד לסדקים ופתחים, מכסה ראשי גבעולים של פרחים וירקות, כזוֹמם מוות וכלָיה… אך הנה נדם ילל הרוח הזועפת, פיסות-תכול נראו מבעד לקרעי העננים הקודרים, והאנשים המכוּנסים בחדריהם יוצאים לניקוי החולות, לטיפוח הגינות, לעידוּר הערוּגות, להשקאת העצים. ושוב מנשקת שמש-נדבות את אי-הלובן-והירק בלִבם של מרחבי החולות החומים-צהבהבים, הפרבר טובל באור, ניצנים נפתחים כעֵיני-ירק על בָּדי עצים…

אולם, השנה רבץ-שכב כובד-החיים על השכוּנה העמֵלה שלא כתמול שלשום. עם בוקר אצים האנשים בדרכים ששובשו מחמת המלחמה אל האוטובוס היוצא לתל-אביב – בדרך עקלקלות – ועוקף את עמדות הערבים על גבולות יפו. פיתולי דרך הם, עולים ויורדים, חוצים את שדותיהם של מקוה-ישראל – מבצר של פלחה ומטעים, ירקות ופרחים, רפָתים ולוּלים – וכל נסיעה עינוּי בה לנוסעיה. רובם ככולם עובדים הם בעיר ועם ערב ימהרו – בלב חרד – אל המשפחה, לילדים, לגינות – ולשמירה.

השמירה היא “הגורם” החדש בהווי-חייה של השכונה. עם ערוב היום יוצאים האנשים, בתור, למקומות הריכוז ההומים מרוב אדם, וּמשם – לעמדות ולסיורים. הרובה או הסְטֶן ביד – כספר-תפילה. הילדים והנשים בבתים מאזינים להדי היריות וההתפוצצויות, מסתכלים בקווי-האש “הסורקים” את שחוֹר-הלילות, חרדים לאבא הנמצא עתה באחת העמדות הקדמיות אל מול פני האויב, בשכונות נידחות למוּדוֹת-האש, או בינות לגבעות-החול, העוטרות את השכונה בחגורת-מגינים חיה, או בסיורים, ואולי במלחמת-תנופה ובשאר תפקידים כיוצא בהם.

העֶמדה – סמוכות-עץ ועליהם כלונסאות וּפח ומעט שׂקי-חול. ישימון מסביב ואפלה. מאוּפלים הבתים. הקור חודר לעצמותיהם של האנשים המכוּרבלים במעיליהם, מיוּגעים ועייפים, החול חודר לעיניים, לכל חור וקמט בלבוש, נערם מסביב לעמדה כמבקש לבלעהּ על אנשיה ולקברם תחתיו. לא חיילים הם אשר הוּפקדו על העמדה, לא אנשי-צבא מחושלים באימונים ובניסוּיים, בקרבות וּבתלאות-חזית – אזרחים המה, בעלי משפחות, אנשי עמל, אשר תפקידם הוציאם בבת אחת משיגרת יומם והטילם אל זרועות המאמץ שאין הם רגילים בו, שפרץ בכוח לתוך סדר-חייהם הקבוע.

גורם חדש זה, השמירה, נשתלב במציאות השכונה וגיוֵן את אורח-חייה – והוא נתקבל כהשלמה ליסוד העמָל, הוא מטפח קשרי שותפוּת-גורל ואחוַת-הנשק שאין שרים עליה ואין מפארים אותה, אך יום-יום ולילה-לילה מסכת השירה הזאת נארגת מאליה. בסדקי-הזמן הצרים, בין יום העבודה לליל השמירה, מתייחד אבא עם ילדו, עם ביתו, עם גינת-הירק-והעצים – עליהם הוא מתרפק בגעגועים ובאהבה. רבה במיוחד בימים אלה בדידוּת האשה-האם, הנחלצת אף היא, לא אחת, לשמירה, לתפקידי עזרה ראשונה וקשר או להתקנת כוס חמין לשומרים בעמדותיהם בלילות החורף, הרוחות והצינה, הגשמים והסערות.

אך למוֹתר היא כאן תעמוּלת הגיוס, המתנהלת ברחבי הארץ. כל הציבור מגויס ורוח ההתנדבות וההיחלצוּת שרויה עליו כקצב של ניגון המתנגן מאליו מעמקי הלב והמציאות. ודאי, רבים הם קשיי חייה של השכונה בימים אלה. הרי היא כמעט כמנוּתקת מכלל הישוב ומשמשת מטרה לצליפת-אש מתמדת, – והיא כבר שילמה מחיר עמידתה באובדן נפשות יקרות וּבפצועים – אך העומדים על משמרתם בעיר העתיקה, במצודות הנגב, או בישובי הגליל בצפון, כלום שָפרה נחלתם, האם לא אחת הזכוּת והחובה והאחריות?

רינת תינוקות וילדים, שובבוּתם ושׂחוקם ההומה גם בימים אלה ממלאים את חלל השכונה נקודת-אור באפרוּרית הזמן. היודעים ההורים להעריך כהלכה את מלוא החסד והאור אשר הילדים שופעים וּמעניקים לנפשם ולחייהם בעצם הווייתם התמימה, התמה? אך גם תמימוּת-ההוויה הזו נטפֵי-פלדה הוּתכו לתוכה. יש מהם החוששים שמבקשים להעלים מהם את חרדת המצב, אך הם [הילדים] מאזינים היטב לשיחות המבוגרים, לשידורי-הרדיו, עוקבים אחרי כותרות העיתון והדי הקרבות בלילות. הנה נראו גם שׂקי חול בחלונות בית-הספר, הנה נפצע אביו של אחד התלמידים – והטיולים והחגיגות כמעט פסקו כליל.

גם הם נִתבגרו קמעה. ילדי ישראל – יהודים קטנים במולדת, עומסֵי יהדות הדוֹר. מקבלים באהבה את קשיי הזמן. מה עז רצונם להיות שוּתפים במערכה, להצטרף אל אבא עם צאתו לשמירה, לעמוד פנים אל פנים מול האויב ואף להִתחַייל ל‘הגנה’ נֶאְפֶּדת-הגבורה. (“אבא, מתי יקבלו אותי ל’הגנה'?” ). הם קלטו את הֵדי שואתנוּ בממשל הנאצי – הורי אבא-אמא, אחיהם ואחיותיהם הרי נהרגו ונטבחו (ולא אחת יסתכלו תמהים בפרצופיהם אשר באלבום-המשפחה הישן…). יודעים הם כי נתרבו בעולם ילדים פליטי-חרב, חסרי-בית-ומולדת, הנמקים בנֵכר – למענם הרי הם אוספים תרומות לגאולת הקרקע. האין הם נושמים אוויר חיינו?

שיבת ציון, בשכונה זו, משמעוּתה ממשית ביותר: הרחובות הללו בהם מתגוררות מאות משפחות של פליטים, פרטיזנים, מוּצלי גיטאות, חיילים משוחררים. בני כל העדות, יוצאי כל הארצות. והיא המשמשת מטרה לאש האויב מתל-אריש ומג’בּליה ומיָזור, לכדורים הזוהרים שקַשתוֹתיהם מצטיירות לילה-לילה בשמיהָ, מהם החודרים לקירות ומהם החודרים לגופו של אדם. מדוע? מדוע אין הם [הערבים] מרפים מזְמָמָם הנאצי? – מקשים ילדים. שהרי השכונה לא הֵרעה לשכניה, שהיו מזדמנים לכאן למכור מַרכוּלתם ולחטט בשיירי אשפתות (ואף בגניבות שלחו ידם), על החול הנודד והשומם נטו אוהליהם וכאן היתה מצוּיה פרנסתם. עתים נאלץ האב להסביר לילד הרך (האם רק לו בלבד?), כי לא צר המקום בארץ הזאת ליהודים השואפים לבוא אליה, לביתם האחד, לחוֹפם האחרון, ולתושביה, וכי האנשים הרעים, היושבים במשכנות-מבטחים בארץ ומחוצה לה, הם המושכים בחוּטי-הדמים, מבעירים הבערה וזוממים לדכאנו ולהשמידנו – וגם, כמובן, אותו האיש המכונה “מר בֶּוִין” – שם פופולארי ביותר ונודע לשמצה בקרב עדת הילדים!

ולילדים, כמובן, גם עצות והצעות נכבדות לפתרון הבעיה והמצב: מדוע לא יוּתן בידי ה“הגנה” תותחים ומטוסים ופצצות-אטום לבער את המרצחים ולגרש את האנגלים ולכרות ברית-שלום עם הטובים שבערבים?… ועוד ועוד. כי שותפים הם, בדרכם הם, לחרדת אבא-אמא ומתגעגעים לימים של שלום, לשמחת הילדוּת, ואת חלום החלוּץ - הכובש וּמחַיה אדמת-מולדת נְשַמָּה [שוממה, חרֵבה] הם נושאים בנפשם – הוא חלק מנפשם.

לילה בשכונה. יריות בודדות, תכוּפות, צרוֹרות-צרורות, מהדהדות בחלל. כבר מבחינים: “שלנו – שלהם”. התרגלו. כל השכונה חזית. כל השכונה בקו-האש. לא המיית אסיפות-עם ולא תרועות-גיל של הנוער בקהלו. דומי. בחורי ישראל בעמדות. בנות – בתחנות עזרה ראשונה וליד טלפונים. כל אלה הוּתקנו במאמץ עצמי. גם רשת הביצורים. מקשרים. מסיירים. “בית השירותים” – הוא הדופק החי, העין הצופיה, היד המכוונת את מאמץ-המגן הקדוש והאחראי – עֵר על משמרתו. וערים לבבות רבים, ערים למתרחש. וּמחר, לאחר ליל שמירה, מיוּגעים, עוד קוּרי-תנומה נאחזים בשמוּרות הלֵאות – יחזרו לעמל יומם, להמשכת העמל, בו תוחלת עתידנו. כי שקוּדה היא השכונה לשמור מכל משמר על הנפש והרכוש למען הגידול המקוּוה – עד יעבור זעם.

שמינית שבשמינית של טירוף-דעת מיוּאש ומופקר ניבט היה מעיניה. בפניה טבוּעה הייתה הבעה חמוצה-עוֹיינת ושׂרידי חן ונעורים, אשר שיני הזמן כבר הספיקו לכַרסמָם. כבת שלושים, נמוכת קומה, מוּצקַת- גֵו. צמותיה בעלות הצבע הבלונדיני כאילו נתמזגוּ בחיוורון פניה, שעוֹז ותקיפוּת נחרצת ועיקשת עמדו בהם; כקברניט עז-רוח, אשר הסערה הגועשת מטלטלת ספינתו, רוחות ונַחשוֹלים מצליפים בה ובו, מסתערים עליו, מבקשים לשוֹמטוֹ ולדוֹרסו – והוא על גשר-הפיקוד ניצב ללא-חַת, נאבק מרה ואינו נכנע…

אכן, עם גלים אדירים נאבקה. ובעוז-רוח לא ישוער. עצם פרישתה מן הקיבוץ לעֵת כזאת, היה בה משום העזה ונכונוּת להתמודדות. כי חוסר-העבודה אכל בציבור העובדים בכל פה. ולה אין מקצוע ולא חסכונות ליום רע, לא כושר-הגוף להתגבר בו על מועקת הנפש ולא חוסן-הנפש לעמוד בו בסִבלות הגוף; ומסביב חוסר-המוצא המיַיאש ופרחי-הלענה של ניווּן וסֵיאוּב. לא תמיד עמד במבחן המָצֹוק והרעב גם בעל השׂכל, הרצון והאופי. שָׁח האדם העובד. ובתנאים אלה העיזה היא לצאת יחידה למערכת הקיום –

לא נכנעה ולא הסתגלה. נהפוך הוא: במלחמה מרה ונואשת פתחה נגד הכלל הגדול, הִסתדרות-העובדים המאוּרגנת, שבידה מפתחות חלוקת העבודה בעיר. ולא רק את חלקה בעבודה דרשה, אלא עבודה מיוחדת, קלה יותר, הולמת יותר את מִרצָהּ וכישרונותיה. אולם באין כיכר הלחם כיצד תִבצע את הפַּת? והממוּנה על חלוקת העבודה, כלום מתפקידוֹ הוא לשקוד על מציאת פת הלחם? והן עִמו, רק עמו, באה במגע ומשׂא. הוא המשמש חולייה מקשרת בינה לבין הכלל המאורגן.

הממוּנה הזה – כל מלוא זעמה נִתַך עליו. אילו היה בידה – או אז הייתה מנתחת אותו נתחים-נתחים, ודוגמת הפילגש בגבעה משלחת אותם על פני המוני מחוסרי-העבודה-והלחם שצָבאוּ על דלתות לשכת העבודה יום-יום, ערב-ערב, חרדים ומפַללים ולִבם הומה והגוּתם צמודה לאשה ולילד בבית, המצפים לשובם. היא ביזתה אותו ברבים. ליקוּיים אמיתיים ומדומים ייחסה לו. תשובותיו המתוּנות והנדוֹשות עוד הוסיפו שמן למדורת זעמה. במה פסולה היא למשׂרה מהוּגנת? מדוע מקפחים אותה, דוקא אותה? מדוע יורדים לחייה? אין זאת אלא שהאשמה בו, רק בו, שהוּשׂם משום מה חוֹרֵץ גורלות אנשים והוא כמִתנכר להם. אף לא חיוך, אף לא לחיצת-יד ומילת- עידוד…

מרת-נפש – טען – כמוה רבות. ועבר לסדר-היום, כמֵצֵר על בזבוז כל רגע של שיחה עימה. כי גם בעבודה המוּעטת שנִזדמנה ואשר הוצעה לה לא רצתה, או לא יכלה, להיאחז, ואילו הקופצים מרובים היו, מרובים, ובכללם בעלי משפחות “כבדות”.

חייה בימים אלה היו חיי רעב מתמיד, שיעבוד לחובות ולנושים, חֲרָדה לחדרהּ הדל, בטלה מדכּאה ואבטלה חסרת-ישע-ומוצא. כַּלבּה מוּרדָפָה ומוּשׁפּלה, בעלת חושים חריפים להכרת כבוד עצמה ועֶרכהּ -הֲיִיפָלא, איפוא, אם יום-יום נמתחו עצביה ונתרופפו וברק הטירוף והזעם בעיניה השתלהב והלך?

לא נכנעה. מלחמה הכריזה – כיצד תיסוג? והיא הטילה עצמה לתוך הקרב הבלתי-שווה, יחידה מול הרבים, נגד הכלל וסדריו המגוּבשים והמקוּדשים. כחיה פצועה הסתערה עליו בלהט דברים וגידופים וכרוזים הוציאה והֵפיצה אותם ושערוּריות ערכה – אולם העלתה חֶרֶס.

ואז פגשה בו. עולה חדש היה, אך את הארץ נשׂא בלבבו רוב חייו ורבים בה היו ידידיו ותלמידיו. התלהבות-בראשית פיעמה בו. קומתו זקופה וגאה, שופע שמחה ותקוות. לא בתביעות בא, כי אם בנכונוּת חלוצית צנועה ליתן עצמו וכוחותיו ויכולתו לארץ בבִניינהּ. ואם כי הביא עימו מן הדרך אמצעים מסוימים, ובטרם יָבוֹר לעצמו את דרכו החדשה בחיים, - החליט לצאת לעבודה אשר מימיו לא טעם טעמהּ ולשתף עצמו בגוּפו בגורל ציבור הפועלים. כעולה חדש שמורה הייתה לו הזכות לימי-עבודה אחדים בשבוע. “יומיים בשבוע”…

והוא יצא לעבודה בבניין, זו לו הפעם הראשונה בחייו. לילה לפני כן לא עצם עין. קדחת-ציפייה, בלתי-מובנת לו לעצמו, אחזה בו. לא, הוא לא יפגר אחר הפועלים האחרים! – את כל כוחות גופו ורוחו ורצונו יאמץ על מנת לעמוד במבחן. הַרגֵש הרגיש, כי לא עניין שבכבוד אישי הוא העומד להיות מוכרע, אלא עניין מוסרי נעלה. האומנם ידע רק להטיף לזולתו וללַמד תורה לפועלים, או גם להתנסות בגורלם ולהיות להם כאָח ממש? ודאי, הידיים, הרגליים, השרירים והעצמות יכאבו ויפַללו מנוחה, אולם הוא לא ישעה לפיתויים. כל קורֶט של כוח יאַמץ – כי לא על נקלה נקנית העבודה לאִינְטֵליגֶנְט חלוש-הגֵו, אשר הברירה בידו ולא כורחַ-הקיוּם האכזרי הוא המאיץ בו. אותו בוקר הקדים לקום שעה לפני המועד – וירושלים עודה שקועה בשְנָת. התקין עצמו כאל עבודת-הקודש. חדור גאווה מהוּלה חרדה צעד ברחובות-העיר העוטים עַרפִּלים בטרם שחר. נקישות נעליו המסוּמרות הדהדו בחלל. צללֵי דמויות מימים עברוּ, יקרות וקרובות, ריחפו לעיני רוחו. הנה האחד, שם, בעיירה הרחוקה, דל-גוף ודלוּק-אש-חזון כמותו, צועד חרישי ותַלמוּדוֹ בידו אל מקומו-פינתו אשר בבית-הכנסת. הנה האחר, עורך שביתות ומפיץ כרוזים, מתענה בבתי-סוהר ונותן נפשו על המהפכה. נשתנו העִתים, נשתנו הזמירות. אך הַאין אותה השלהבת עצמה עצורה גם בדַמו? שום סִיטְרָא אָחרָא ערמוּמי ולִילית יפת-תואר וזריחות-שמש קוסמות לא עצרו כוח להניאם ממִשעוֹלֵי-חייהם. האין הוא ממשיך את מורשתם, במשעול חדש? אפס כי, הוא, הצועד עתה מסוער ברחובות העיר הקדומה, לא ספר מסִפרי התלמוד עמו ולא כרוז, אלא הטורייה הכבדה: כלי-עבודה, עץ וברזל, לא נוי בו ולא הדר. קבל עולם, התפוס לתאוות ולתענוגות ולעשיית רוָוחים, קבל עולם המבַזה בלִבו את העובד בזיעת אפיו ומשַעבדוֹ – הוא צועד בגאון, הטורייה דִגלוֹ, והוא מחבקהּ בחיבה, ודומה עליו כי את כל עולם העָמל – על צערו וסבלו וחזוֹנו והדרו – הוא מחבק.

זריחה הפציעה מעל להרי ירושלים ולהב קרני-הפז הראשונות גבר והלך. דק וקל כקמח הוא המלט לבנייה. אך הקצב והזריזות הנדרשים, רק הידיים האמוּנות בעמל עשויות לעמוד בהם ולא אצבעותיו הדקות ושריריו החלושים. ואף-על-פי-כן לא פיגר. תחושת השליחוּת שחָצבהּ מלבו נסכה בו אומץ וכוח-התמדה. אולם העמל ביום-השרב עשה את שלו– והלֵאוּת באיברים גברה. מזמן לזמן בא אל ברז המים הצוננים לשטוף את פניו המיוּזעים ולשבור את עילפון צימאונו. אך הנה הגיעה שעת הצהריים, ויחד עם כל הפועלים בָּצע על הפַּת. מעודו לא יָקרוּ לו חייו כמו בשעת-ההפסקה הזאת, יחד עם חבריו לעבודה, משׂיח עמם והוא כאחד מהם, חייל בצבא העבודה בעולם, שכבוד עולמים רחש לו וכל יופיו ניבט לו בלבוש המרוּפט, בפנים המקומטים, בתנועות האיברים המסורבלים וכִבדֵי-התְלָאָה, שחסד וטוב נסוכים עליהם.

יום העבודה הראשון עבר – והוא נשם לרווחה. אמנם לפנות ערב, בשעות האחרונות, שוב אחזה בו ליאוּת שלא כרגיל והוא ספר כל רגע עד לצלצול הגמר, אבל לא הפסיק. מיוגע הטיל עצמו למיטה – ונרדם. בימים הבאים הועמד ליד מכונת-היציקה ועליו היה לעזור על יד פועל ספרדי חסון ורב כוח, לגרוף חצץ בסלים ולהגישם למכונת-הבּיטון. הספרדי הבין לרוחו, לא האיץ, עִתים אף חייך והעלים עין. ברגעים אלה הבין את מלוא משמעותה של אחוַות האדם – הנַעֲלָה בעַטְרוֹת-החֵן.

בימים ההם נִגלתה היא לפניו כסיוט מבהיל מעולם זר ורחוק. ודאי שהבין לרוחה, אך מרירוּתהּ לא דבקה בו, לא העכירה את חדוַות ראשיתו בארץ. לא השלים עם נחיתוּתה הצורבת ביחס לעמל-הכּפּיים, לביזוּיוֹ ולהשפלתוֹ. האם העבודה האחרת, ה“נקייה”, המשעממת והמיכנית במשרד, היא המעלה את האדם? הוא הרגיש בזרם הצינִיוּת העֲקָרה והמְכַלה הכול הזורם ממנה, אך גם ידע עד מה זקוקה היא לו – ולא חסך עזרתו ממנה. רבות ניסה – וגם הצליח – לעמוד לימינה, להקל גודש מרירוּתהּ, לחלצה ממצבים חמורים ואף להשלים בינה לבין מוסדות העבודה והעזרה ההדדית, להרגיעהּ ולשַׁדלהּ שתאחז בעבודת-עראי, להחזיר לה את האֵמון באדם והאמונה בערך החיים. במאמץ-מה עלתה בידו להַעֲרוֹת עליה רוח טובה, לשכּך חמתהּ ולנטוע בה שתילי תקווה. ודאי שלא בכוח השִכנוע שבהגיון. אפשר הדוגמה החיה היא שפעלה בזה, דוגמה ללא כוונה מיוחדת, או אולי מעט ההבנה והאחוָוה שגילה כלפיה?

אך השינוי שחל בה לא האריך ימים, ואז תקפוּהָ זעזועים חמורים. עִתים הייתה פורצת בהתייפחוּיות-עֲוִוית ומְצַעקת בו ועושה אותו ללעג ולקלס, על כי “ירוק” הוא ואידיאליסט חשׂוך-מרפא וכי עתיד הוא עוד לעמוד על טיבם האמיתי של המציאות והמוסדות והמנהיגים, וכיוצא בהם דברים אשר האדם נתפס להם בצערו.

מצב חוסר-העבודה נתמשך, והיא לא גילתה שום נכונוּת להסתגל, להתאים עצמה לתנאים ולהיחלץ מן המָצוֹק ולוּ גם במידת הניתן. ככל שנתרחקה מפִתרון בעייתה, כן נראה היה כי היא דבקה יותר ויותר בו ועליו תִתרפּק ובו תֶהגֶה. לימים נתברר לו, כי לא עידוד במצוּקתהּ ולא ידידות בבדידותה ביקשה, אלא – אהבה, והוא רעב שהציק לה יותר מן הרעב ללחם. נִפתה לבה להאמין, כי כל אשר הוא עושה למענה וכן חֵן יחסו אליה, אינו אלא פרי רגשֵי אהבתו אותה. הסבר אחר לא נראה לה. אפשר כי ברגעי התפכחות ידעה, שאך באשליה תָזין רוחהּ; אולם הלב הפצוע ואכוּל-הצער לא השלים, להַשלות עצמו ביקש, להרדים עצמו בשיקוּי-פְּלָאים – ולוּ גם לשעה. האם תזכור את גיבורת סיפורו של סטיפן צוַוייג, בעלת המוּם, שרגש-הרחמים-והאחווה של ידידהּ-מֵיטיבהּ נתחלף לה ברגש האהבה ונפשה נקשרה בנפש הקצין הצעיר, וכוח אהבתה חישל את רצונה כדי מאמץ על-אנושי להונות את הטבע, להתגבר על חולשת המוּם שאין לו תקנה ולזכות בו – וסופה קיפחה את חייה?

בלילה גשום ואפל אחד, המטר ניתך ורוחות-הרים זעפו, באה אליו, לחדרו הקט, רטובה מגשם ודמעות נוצצות בזויות עיניה. נזופה, מבוישת, עלובה. בעלת-ביתה ציעקה בה ותבעה את שׂכר הדירה המגיע לה. כל אותו ערב כיתתה רגליה בבקשת הלוואה. עתה שוב אין היא רוצה לחזור לשם.

והיא נשארה ללון עימו. הוא הרגיעהּ ועודדהּ. חייב האדם הסובל לדעת שאין הוא אחד ויחיד בעולם המשופע צער, וסבלות ועלבונות – ותמוּרות. רבים שנִתנסו באלה ונתחשלו באופיָים ועמדו בהם יצאו למרחב. ולא השפילו כבוד האדם שבהם, לא הנמיכו קומתם, לא התפרקו מעֲרָכים גם ביום רע ולא היו לבָרוֹת לשינֵי ההפקר. לא נחזור על ניסוח קדוּם – טען לה – חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה; אך וַדאוּת היא, כי חובה עליו להיות אדם גם בטובה וגם ברעה. אך דברי שידוּלו נפלו כְגרעינים על קרקע צחיחה. תפוסה הייתה כולה לעצמה, כושר שיפוטהּ כאילו ניטל ממנה. במוקדי צערה פירפרה. הסערה בחוץ גברה והגשם ניתך בזעף והכה בשמשות החלון. המנורה הקטנה זרעה אור דל על ערימות הספרים וכתבי-היד. היא הטילה עצמה על מיטתו, כבשה פניה בכּר – ויבבה חרש. שעה ארוכה ישב לידה, ליטף שׂערה וחלקי גופה הנאה – ושתק. דומיה מעיקה עמדה בחדר – ולבבות בוכים. לפתע נִתנערה, הרימה גופה בכבדות והחלה לסדר את החפצים הפזורים, לערוך את המיטה ולפשוט את בגדיה. לובן גֵווה, איבריה החטובים, הענוגים והערומים של אשה קטנה זו שסערה גדולה נתרגשה בה – הסעירו את יצריו. ברוֹך וברחמים רבים חיבקה ונישקה. יצרי הגבר גָאו והלכו. מי זה פסק שתאוַות-הגוף עַצמית-אנוכית היא? הן מיטב סיפוקו של הגבר הוא בסיפוק רוחה של בת-זוגו. היא נראתה כנרגעת. הן כה רָעבה – זה שנים – למעט מרגוע, לחיבוקי גבר ולאהבתו, הן כה נכספה להתרפק עליו ולהשכיח בו מלוא צערה, להיעָגן בידידוּתוֹ. היא ניסתה להתקרב אליו ולהתמסר לו, אך עֲוִוית-גוף תקפהּ וחרדה גדולה – ותירתע. רק נלפתה אליו בכל חום גופה. לא עצרה כוח לגמוע את גביע-האושר שבא לידה כאילו במפתיע, שסִילסלה אותו בחלומותיה הכמוסים ביותר ושבכל עושר נפש האשה שבה פֵיארה ועיטרה אותו – כפיצוי ותגמול למְרי חייה יומם. האם חרדה שמא יִגוז החלום וקסמיו יפוגו?

ועם בוקר נפרדו. ושוב נמשכה שלשלת הימים כמקודם…

כעבור ימים אחדים העתיק את מקום-מגוריו לתל-אביב, לרגל תפקיד שנקרא אליו. דומם ליוותה אותו לתחנת האוטובוסים, ודומה היה עליה כי עולמה נחרב והולך. אך היא נשכה שפתיה ושתקה. גשם-חורף ירד בעוז, אך עד מהרה נתבהרו השמים וקרני-השמש הבריקו בזוהר שבעתיים. לחיצות-יד של פרידה אילמת וקשוחה.

הוא נסע. והיא שבה – למציאות האבֵלה. טסה הציפור. נמוג חלום-הזהב. מיואשת ומדוכדכת שׂירכה רגליה על המִדרכות שהיו לה לזרא.

והנה לא יצאו ימים מרובים והיא באה אליו, למקום-מגוריו החדש, מבוהלת ומסוערת. חיפשה אותו ושאלה עליו בעיר, ומשנודע לה מקום-מגוריו, באה לחדרו וחיכתה לו שעה ממושכת. בשובו קידמה פניו בצעקה ובבכי. לאחר שנרגעה קמעה החלה טוענת לו, שאת חייה קיפח ועזבהּ לנפשה בחומרת מצוקתה, והיא גם הָרה וטעוּנה טיפול. על מי זנחהּ? להווי ידוע לו, כי את זכותה באה לתבוע ממנו מאחר שהוא בעלה ועתיד להיות אב לילדהּ. אותה לא ירמו, בה לא יתעללו. שָֹבעה תַמרוּרים די והותר… ואם לא ייעָנה לה – נקוֹם תתנקם בו, עד חורמה תרדפנוּ וידה תשׂיגנוּ. הוא לא ימלט מחמת ידהּ –

שפע דבריה המבולבלים הדהימוּהו. לא ידע על מה לתמוה תחילה, אם על זו מנַת היגון והצער המעבירים על הדעת, או על זו האיבה הטרופה שחילחלה בה. איבה זו – הרהר - על שום מה זכה לכך? מה רעה גרם או נתכוון לגרום לה? הן לא הוליכה שולל, שום הבטחות לא הפר ורק את טובתה ביקש, הצלת אדם במשמעוּתה הפשוטה והטהורה ביותר. מדוע איפוא ובשל מה באה עליו כל הרעה הזאת?

אולם הוא לא רחש כל כעס אליה ולא מיחה בעדה. ידע כי רעבה היתה - והזמינה לסעוד עמו. לא שעתה לדבריו, ושוב פתחה באיומים מבוהלים: היא תקפח גם את חייה, אבל קודם לכן תיפרע ממנו, כצֵל תלווה אותו בכל אשר ילך, תבַזה אותו ברבים, תעליל עליו עלילות, תרד לחייו. היא יודעת כוחן של עלילות!

(לא ידע איך ייחלץ מן הסבך, לא ידע איך יעמוד על נפשו ויתגונן מפני הצער המשתולל. אולי יותר מתמיד דרש עתה את שלומה וטובתה, אך מה יעשה ויתקן, את אשר עיוותוּ החיים וכוחות רבים וחזקים?)

וצנחה אין-אונים על מיטתו.

שלושה שבועות שכבה על מיטה זו – חולה ורדוּפת חֶזיונות קודחים – והוא סעד אותה נאמנה. וגם עלתה בידו, בטורח רב, להבטיח בשבילה – מבלי שתדע – משׂרה קבועה ונוחה. ועד שקמה ממִשכבה ונסעה לבית-ההבראה הגיעהּ מכתב-הודעה על כך, כי שמוּר לה תפקיד בירושלים ועליה להתיצב במועד הקבוע – ולקבלו לידיה. חלושה עזבה יום אחד את החדר כמתחמקת - ונעלמה.

חלף החורף ושמש-אביב הפריחה דשאים ואילנות. היא נאחזה בתפקידה וחזרה לאִטה לאיתנה. אולם האֵיבה לא נתנדפה. אי-שם, במעמקי-הנפש, חבוּיה היא, דרוּכה להתגעש ולהתלהט מחדש. והיא קִיימה, במידה שידה השׂיגה, את איומיה. זעמה העצור בה חתר והבקיע לעצמו אפיקים שונים ומוזרים לפרוץ דרכם. לא, אין זו אֵיבת-חינם מסנוורת-מסחררת, אלא תגמול לקֶסֶם חסר-תגמול שעלה ופרח, שיקוּי טל דימיונהּ של האשה עלובת-החיים – והתנדף. זו האיבה – החריף ביֵינות, העז בסמים המרדימים, התקיף בייצרי-הסער-והמִדבּר הטרוּפים, החבויים בקרקע הנפש.

…כי עוד נפשי דרור שואפת,

לא מְכרתיהָ לעגל פז.

חרוּז זה מתוך השיר הנודע של משורר-החיים-והגיל העברי נודע לו ממנה חיבה מיוחדת. היא נהגה לפזמוֹ לעצמה בעִתות שמחה ועצב, וכאילו ביקשה לבטא בו רחשי-לב ומאוויים טמירים, שלא ידעה לנסחם במילים ובמשפטים משלה. הוּלדתה וגידולה בעיירת- הזֶרֶת במזרחה של פולין. בעיבוּרהּ של העיירה רחש יער-עד רווּי-קסמים שנתמשך עד קצה האופק, סביבה שדות בשׂוּמים ואֲפָרים נרחבים, פלגים זכים ואגמים רדומים לוחשי-סוד. כל-אימת שיצאה מרחוב היהודים הצר אל מרחבי השדות הזרים נתעוררו בה געגועים סמוּיים וצורבים. האם היו אלה נעוריה שנחנקו בין החנויות הזעירות ותבעו את תיקונם? לימים נאחזו כל מאווייהָ בארץ רחוקה שכה הִרבו לפַיֵיט עליה, ארץ צעירה וצעירים הם המעפילים אליה ונועזים, ארץ אשר שוחריה צרו אותה במיטב צבעי חלומותיהם ובזהב נפשם עיצבוּהָ.

והיא עלתה לארץ-ישראל. האומנם עלתה? לא, כי אִם נעקרה. כאב-העקירה נתמזג בחדות-ההישׂג והמפנה. נרגשת הייתה חֲוויַת-הפגישה עם החוף החדש ולא תימחה לעולם מפּנקס חייה; כחֲווית אדם המגלה יבשת חדשה בלתי-נודעת, כטְבילה במעיין צלול ששֶׂגב וחרדות בו. כל ניסיון-עולמה וקִנייני חייה וסולם-מושגיה שנתגבשו בצִמצום-התחוּמין של עיירתהּ – נתרחבו לפתע, והיא בת-העיירה התַּמה-תמימה, חלושת-הגֵו-והאופי, מצאה עצמה בתוך כּוורת שוקקת המוני פועלים ונוער, בכִבשן סוער של מאבקים ומושגים חדשים ונועזים. מה רב הניגוד בין הסימטאות שׁם לבין עולם הנשרים הצעירים, החגים מעל סלעים תלולים, נשרים נועזים כובשים!

אל הקיבוץ לא פנתה. רב מדי היה מבחן הגוף והנפש שנדרש – ולא היא תעמוד בו. עם שנתקלה באבני-הנגף הראשונות של הקליטה בארץ החדשה, חזרה והתרפקה על “קֵן ההורים” שזה מקרוב עזבתהוּ. אכן, דל וצר היה הקן, - אך חמימות עמדה בו; קיומו בנס היה, בחרדת-תמיד ליום המחר, בדוחק מנוּול, - אך יציבות מורשת טבוּעה בו ותחושת-בית. והרי גם היא סילסלה בנפשה את חלום הבית והמשפחה, שייבָנו אמנם בחומרים הנושנים, אך צבעיהם רעננים יותר. מולדת? כן, אך בדמות בת-ישראל כשרה וחסוּדה, לבושה מחלצות שלווה אידילית, בחיק הטבע השופע חמוּדות וברכה, ככתוב: איש תחת גפנו. בית הבת כהמשך רצוף לבית האֵם והסבתא. ואילו כאן – הֵיאבקות אכזרית על יום-עבודה ועל גרוש נוסף לשׂכרו, ונוער דלוּק-חזון, סוער ומורד, בנים ובנות…

ואז באה למושבה הקטנה בשרון. קטנה הייתה המושבה וירוקה-רעננה. צעירים הבתים וטורי הפרדסים נודפי-הבושׂם. שלוות-שחר רעננה וטלולה עמדה בה. החנויות הזעירות, האנשים המהלכים שֶפִי ברחובותיה השלווים, הילדים והתינוקות השטופים במשחקיהם ליד הבתים מעלים בזיכרונה את עולם-עֲבָרהּ, ואילו קצת ישמעאלים המשׂרכים דרכם בה כנופֶך מזרחי הם, תוספת נוֹי. אלא שאף במושבה חסרו הבית והאֵם והאווירה ההיא, אווירת המשפחה שאפפה את רחוב היהודים בעיירה הרחוקה. ואף זו: כורח הקיום, ולוּ גם בדוחק, מחייב גם כאן אימוץ השרירים החלושים ומתיחת כוחות-הגוף המעטים. ובפרדס – מנהל-עבודה תַקיף ומִכסות תוצרת וערבים וגם – חוסר עבודה.

הוי, אמא, מה חרדת לבתך הענוגה, איך תחיה ותפרנס עצמה עד שיזדמן לה, בעזרת השם, זיווּג מן השמים – האם בעבודה ממש? בת-טובים – ועבודה! הדוּר הוא הפרדס, בשׂמי-פריחתו משכרים, פריו משובב-נפש, נופוֹ תפארת ושירת חיים מפַכּה בו. אולם הטוּרייה, שמימיה לא אחזה בה, מטילה אימה ופחד. היא המפריחה יַבּלות על הידיים תוך עידור, מאלצת לעבוד בכפיפַת הגב ובהתאמצות כל חלקי הגוף. אלונקות הקטיף כבדות-כבדות ומקצרות את הנשימה. מִנַין לתפוח-הזהב זה כובד המוּעקה?

על אף אימוץ כוחות הרצון והגוף לא נקלטה בעבודת הפרדס. לאחר עבודת ימים אחדים שנסתיימה בידיים פצועות, איברים מיוּגעים ושכר זעום – נפלטה. את מקומו של הפרדס תפס עד מהרה בית-חרושת קטן. ושוב נחלה אכזבה. גופה החלש לא עצר כוח להסתגל אל המאמץ והקֶצב. אותה שעה הוברר לה, כי לא תהיה פועלת-כּפיים לעולם, לא בשדה ולא בחרושת, ובעָמל גוף כאשר קיוותה ותיארה לעצמה – לא תיאחז. ואז נזרע בקרקע נפשה הגרעין הראשון של הנחיתוּת המרה, המכרסמת, המבשילה פרי באוּשים.

ואז בא תורו של המשרד, שבלע את מיטב שנות נעוריה, הֵשֵׁחַ קומתהּ, קיפח חדוות חייה. לא עוד שדות ואופקים ואור-שמש וחירות-תנועה ורחשי-חיים. אבק תיקים, תיקים, תיקים ודפיקותיה החדגוֹניות של מכונת-הכתיבה ומכתבים ורישום מכתבים ומשטר קפדני וכתלים צרים ומנהל קשיח-לב. ימיה – עֲלֵי יומן שנתי – הדומים אחד למשנהו. יום-יום – והיא תולשת דף ואז תדע, כי יום נוסף נעקר גם מפנקס חייה וחלף ללא טעם וחן, יום חולין, כאתמול וכמחר. יום-יום היא טורחת במספרים, תעודות, תיקים, שטרות, ארכיון ללא כל יחס וזיקַת נפש. והשנים חולפות, מאורעות ותמורות מתרחשים ונחתכים בחיי היחיד ובחיי הארץ, ואילו אורח-חייה כביצה של מים עומדים ומעלים ירוֹקָה. גם חברתה הקרובה לה ביותר, בת עיירתה, כבר נישאה לאיש, חוויות הנישואין והאמהוּת עִמה ואושר הילד החדש בנפשה. ואילו היא במקומה עומדת…

(עִתים תשב שעות בחדרה המַשׁמים ותהגה בדמותה של התופרת העלובה, עליה שרו משוררי הגֵיטוֹ, השולחת מזה שנים ידה במחט וחולמת על חתנהּ-נסיכהּ, על עתיד אושרה שיבוא בדהרה בכִרכרת-כסף ויארשֶׂנָּה; ובינתיים אוזל והולך פרי עמלהּ הדל במחלת אבא ובצרכי בית ומשפחה שאינם יודעים שׂוֹבעה – והיא ממשיכה לנענע במכונת-התפירה, שנים על שנים, עד שמלבינות שערותיה…)

לוּ, לפחות, העיזה להַמיר את מקום עבודתה. אפשר ושינוי זה היה גורר אחריו שינויים אחרים בחייה. אולם הדבר נראה לה כחלום רחוק-רחוק וקלוש. ולא רק על שום החרדה מפני חוסר העבודה (שהרי פיקדונות אינם שמורים לה ומִשׂכרהּ הדל גם תפרוס בעין יפה להורים שירדו מנכסיהם), אלא, בעיקר, משום שידעה, שכל אימת שנדמה לה כי תקום ותחרוג מעוּגַת המשרד, אין כוח רצונה מספיק לכך. כי בצבתות-ברזל לופת אותה ההרגל וכובלהּ בחישוקים סמוּיים. את כל מבוֹאיו ובָאיו של המשרד תדע ותכיר, באווירתו המייאשת נקלטה וצמחה, מבוקר ועד ערב היא נושמת בחללוֹ, מזה שנים רצופות, ללא כל שהות לנופש כהלכה, לעלייה בדרגת האחריות, לשינויי תנאים וחילוּפֵיהם, כמעט ללא חֶברה ומגע עם ציבּור. בורג קטן, עלוב וטפל במכונה גדולה… יום רודף יום, חודש רודף חודש, במעגל מַשׁמים וחדגוני. ורק עם ערב, בצאתה מן המשרד – ותחוּש בדופק חיי- הרחוב בתנועתם, מנגינות שיר וזמר יהדהדו באוזניה, ומרחבי-התכלת העליזים של הים מתרוננים ורומזים ומושכים, וברחובות-הקריה הֶמיַת סאון-נעורים ומִצהלות-שמחה – אז תפזם חרש לעצמה את החרוז החביב עליה מִני אז, כאשר יפזם ההלך הבודד והמיוגע במדבר-עַד את שיר נאות-החיים השוקקים –

“כי עוד נפשי דרור שואפת…”

*

ופעם בא לעבודה במשרד עלם צעיר. שביב-תקווה ניעור בלבה. שמא זימן לה הגורל לא רק חבר לעבודה בלבד? חלומות הָגתה ורִקמות-דמיון מופלאות רקמה ופרמה ורקמה שוב, להזין נפשה ולהשכיח מְרי עלבונה. תחילה שׂררו יחסי הבנה ואדיבות ביניהם – בינה, הותיקה, המבקשת לאַזן את נחיתוּתהּ בבקיאוּתהּ, ובינו – העובד החדש. עִתים פרח ועמד על שִׂפתותיה פרפר של חיוך – ונעלם חיש. אף החלה להַדֵר בחיצוניותה ולעשות פניה. זהיר היה בכבודה ובעדינות מוּפלגת נהג בה, הוותיקה והמנוסה בהלכות המשרד – והוא לא ידע כי את דיכאון ייאושה הוא מעמיק. וגם מִקסם-זהב זה שרקמה לעצמה – התנדף.

וגלגל חייה התגלגל במדרוֹנו היָגע. לכאורה לא חל כל שינוי בהליכותיה וגם סִדרי עבודתה לא נפגעו ולא נפגמו. אולם קומתה שחה יותר וזעפהּ תסס בקרבה; העלמה המזדקנת היתה אישה חשדנית ומרת-נפש, רווּית-צער ואכולת-כְּלימוֹת. היום המר ביותר בימיה –יום תשלום השׂכר היה, אף שצרכיה דחקו ותבעו בלא הפסק. עד מה הייתה מבזה בלבה את צרור שטרות-הנייר הירוקים – סמל תלוּתהּ ושיעבּוּדהּ. הניירות הללו – בהם דעכו אורות חדוות-נעוריה וכל חלומותיה הגאים. האם למענם נעקרה מבית-הוריה? מה בזוּיה הייתה אותה שעה בעיני עצמה! צרור שטרות-הנייר – כחוֹדש חיים, עוד חודש שצלל וירד לטמיון. חסרת-אונים עמדה מול הכוח הטמיר האצור בהם, ההורס חיים, מחבל ערכין, מטשטש פני הבריות, הכופה עליהם רצונו הסמוי ומסָאב דמותם המוסרית-אנושית של רבים-רבים.

ופעם חלמה חלום נורא והנה היא באה בברית הנישואין עם… עגל-הזהב המבריק והבוֹגדני, הנעים והבזוּי והוא בידה מכשיר-נקם ושילם, תגמול לעלבון חייה וקיפוח-נעוריה. לנוכח עיניה ריצדוּ חרוזי-הנצח של שקספיר (ב“טימון בן-אתונה”), על –

הזהב האדום ההופך שחור ללבן, כיעוּר לנוֹי / רע לטוב, זִקנה לנעוּרים / פחדנוּת לגבורה, שִפלוּת לאצילוּת… / זה העֶבֶד האדום המתיר קשרי-קודש וקושרָם / האוֹצֵל ברכה לארוּר, מְשַׁווה חֵן לשְׁׂחִין-צרעת / כבוד לגנב, מעלת הדַרְגָה, קידוֹת וחשיבוּת במועצת הזקנים / המזַמֵן צעירי מְעַגְבִים לאלמנה הבָּלָה / מַתֶכת ארוּרה, זונָה בזוּיָה של המין האנושי / המוליכה שולל עַמִים –

וחלום ביעותים זה הֵזין רוחה בשעות של שיכחה ומצוּקת תגמול. לילות רבים ראתה עצמה גבירה שליטה – ורבים הכורעים לה ברך, סוגדים ומחניפים ומנשקים את שולי שמלתה. ככל ששָׁפַל מעמדה בהקיץ, ככל שעמקה והכאיבה נחיתוּתהּ, כן לבשה עוז ורָדְתה באכזריות בזולתה… בחלום. אך עם התפַּכחוּתהּ עמד בה טעם מר של אכזבה, והבוז לעגל-הזהב גבר שבעתיים: לא, היא לא תסגוד לו עוד, ולוּ גם בלילות נדוּדיהָ…

ופעם אחת (אחת!) העיזה, לאחר היסוסים רבים, לחרוג מכּלא מִשׂרדהּ. בפרוץ המלחמה הביאו העיתונים בשׂורות-איוב על מסע הכיבוש והטרף הנאצי. עד שעלה גם שֵם עיירתהּ וכִיליוֹנה. אותו יום קם בה הכוח – ולפתע, בלא הכנה מוקדמת, קמה ותודיע למנהלהּ על החלטתה הנחרצת להתגייס לחייל-העזר לנשים. המנהל תקע בה זוג עיניים תמהות-נדהמות: האומץ הזה, ההחלטה הזאת, מִנַיִֹן לה? גם היא בלוחמים… והמשרד מה יהא עליו? עובדת צייתנית, בקיאה ומנוסה כמותה, מהיכן ייקח? אין זאת אלא שהוּסתה…דומה היה עליו כאילו הוּזזה אבן-יסוד שתמכה את מַסַד ביתו. אולם, חששותיו נִתבדו עד מהרה, שכן גם הפעם לא עמדה בניסיון ומאמצהּ להיחלץ מזרועות המשרד נסתיים במפח-נפש; ועדת הרופאים פסלה אותה לשירות הצבא. נחיתוּתהּ גברה בה עוד יותר וייאושהּ כיבה את אחרוני זיקי המרד בנפשה.

אחוזת דיכאון וכלימה חזרה – למשרד. בשמחה גלויה, שצרבה והעליבה, הקביל פניה המנהל.

ושוב מתגלגל גלגל-חייה לאִטוֹ בדומיה, בצִדי דרכים, בשוּלי החיים. ממעטת בדיבור, מקדמת הבריות בחיוך-שווא, אך מתרחקת מהם, נוחה תדיר להתרגשות. ורק לעתים רחוקות, באנקת בדידותהּ, יש ותֶהמֶה את שיר-האביב החביב עליה, שהֵד ימי נעוריה נענה לה מחרוּזיו; ובין קירותיו הקודרים של חדרה הבודד יסתלסלו הצלילים הגֵאים-עליזים, שרסיסי צערה ועלבונה הוּתכו בהם, אך גם זיקי גאוות האדם והנעוּרים שלא נרמסו כליל, שאין לרומסָם –

כי עוד נפשי דרור שואפת,

לא מכרתיה לעגל-פז.

*

הוד-קדוּמים [ימי קדם במולדת], המַרטירוֹלוגיה [עינוּיי הנרצחים על קידוש השם] של הגולה, ליבוּטֵי [טורח ועמל] התקומה במולדת – הלא הם החוּט המשולש אשר לא יינתק, והוא גם חוט-השני המלכד את הסיפורים והציורים אשר בספר זה.

שלושה יסודות הם – ואחד הוא הגורל ואחד הגיבור: האיש מישראל אשר נסיבות התולדות וחליפות התנאים וכוחותיו הפנימיים מעצבים את דמותו ומְנַגדים אורחות חייו. שלושה רמזים הם – והמשכם יבוא גם ביצירת המחבר.

אחדים מן הסיפורים והציורים הכלולים בספר זה כבר ראו אור, בארץ ובגולה, לפני שנים, באכסניות שונות, מהם שעוד ברל כצנלסון עיין בהם בסוף חייו.

תודתי מלב לא. קריב שהופעתו של הספר בעידודו ובזכותו.

א.ש. שטיין