שמינית שבשמינית של טירוף-דעת מיוּאש ומופקר ניבט היה מעיניה. בפניה טבוּעה הייתה הבעה חמוצה-עוֹיינת ושׂרידי חן ונעורים, אשר שיני הזמן כבר הספיקו לכַרסמָם. כבת שלושים, נמוכת קומה, מוּצקַת- גֵו. צמותיה בעלות הצבע הבלונדיני כאילו נתמזגוּ בחיוורון פניה, שעוֹז ותקיפוּת נחרצת ועיקשת עמדו בהם; כקברניט עז-רוח, אשר הסערה הגועשת מטלטלת ספינתו, רוחות ונַחשוֹלים מצליפים בה ובו, מסתערים עליו, מבקשים לשוֹמטוֹ ולדוֹרסו – והוא על גשר-הפיקוד ניצב ללא-חַת, נאבק מרה ואינו נכנע…

אכן, עם גלים אדירים נאבקה. ובעוז-רוח לא ישוער. עצם פרישתה מן הקיבוץ לעֵת כזאת, היה בה משום העזה ונכונוּת להתמודדות. כי חוסר-העבודה אכל בציבור העובדים בכל פה. ולה אין מקצוע ולא חסכונות ליום רע, לא כושר-הגוף להתגבר בו על מועקת הנפש ולא חוסן-הנפש לעמוד בו בסִבלות הגוף; ומסביב חוסר-המוצא המיַיאש ופרחי-הלענה של ניווּן וסֵיאוּב. לא תמיד עמד במבחן המָצֹוק והרעב גם בעל השׂכל, הרצון והאופי. שָׁח האדם העובד. ובתנאים אלה העיזה היא לצאת יחידה למערכת הקיום –

לא נכנעה ולא הסתגלה. נהפוך הוא: במלחמה מרה ונואשת פתחה נגד הכלל הגדול, הִסתדרות-העובדים המאוּרגנת, שבידה מפתחות חלוקת העבודה בעיר. ולא רק את חלקה בעבודה דרשה, אלא עבודה מיוחדת, קלה יותר, הולמת יותר את מִרצָהּ וכישרונותיה. אולם באין כיכר הלחם כיצד תִבצע את הפַּת? והממוּנה על חלוקת העבודה, כלום מתפקידוֹ הוא לשקוד על מציאת פת הלחם? והן עִמו, רק עמו, באה במגע ומשׂא. הוא המשמש חולייה מקשרת בינה לבין הכלל המאורגן.

הממוּנה הזה – כל מלוא זעמה נִתַך עליו. אילו היה בידה – או אז הייתה מנתחת אותו נתחים-נתחים, ודוגמת הפילגש בגבעה משלחת אותם על פני המוני מחוסרי-העבודה-והלחם שצָבאוּ על דלתות לשכת העבודה יום-יום, ערב-ערב, חרדים ומפַללים ולִבם הומה והגוּתם צמודה לאשה ולילד בבית, המצפים לשובם. היא ביזתה אותו ברבים. ליקוּיים אמיתיים ומדומים ייחסה לו. תשובותיו המתוּנות והנדוֹשות עוד הוסיפו שמן למדורת זעמה. במה פסולה היא למשׂרה מהוּגנת? מדוע מקפחים אותה, דוקא אותה? מדוע יורדים לחייה? אין זאת אלא שהאשמה בו, רק בו, שהוּשׂם משום מה חוֹרֵץ גורלות אנשים והוא כמִתנכר להם. אף לא חיוך, אף לא לחיצת-יד ומילת- עידוד…

מרת-נפש – טען – כמוה רבות. ועבר לסדר-היום, כמֵצֵר על בזבוז כל רגע של שיחה עימה. כי גם בעבודה המוּעטת שנִזדמנה ואשר הוצעה לה לא רצתה, או לא יכלה, להיאחז, ואילו הקופצים מרובים היו, מרובים, ובכללם בעלי משפחות “כבדות”.

חייה בימים אלה היו חיי רעב מתמיד, שיעבוד לחובות ולנושים, חֲרָדה לחדרהּ הדל, בטלה מדכּאה ואבטלה חסרת-ישע-ומוצא. כַּלבּה מוּרדָפָה ומוּשׁפּלה, בעלת חושים חריפים להכרת כבוד עצמה ועֶרכהּ -הֲיִיפָלא, איפוא, אם יום-יום נמתחו עצביה ונתרופפו וברק הטירוף והזעם בעיניה השתלהב והלך?

לא נכנעה. מלחמה הכריזה – כיצד תיסוג? והיא הטילה עצמה לתוך הקרב הבלתי-שווה, יחידה מול הרבים, נגד הכלל וסדריו המגוּבשים והמקוּדשים. כחיה פצועה הסתערה עליו בלהט דברים וגידופים וכרוזים הוציאה והֵפיצה אותם ושערוּריות ערכה – אולם העלתה חֶרֶס.

ואז פגשה בו. עולה חדש היה, אך את הארץ נשׂא בלבבו רוב חייו ורבים בה היו ידידיו ותלמידיו. התלהבות-בראשית פיעמה בו. קומתו זקופה וגאה, שופע שמחה ותקוות. לא בתביעות בא, כי אם בנכונוּת חלוצית צנועה ליתן עצמו וכוחותיו ויכולתו לארץ בבִניינהּ. ואם כי הביא עימו מן הדרך אמצעים מסוימים, ובטרם יָבוֹר לעצמו את דרכו החדשה בחיים, - החליט לצאת לעבודה אשר מימיו לא טעם טעמהּ ולשתף עצמו בגוּפו בגורל ציבור הפועלים. כעולה חדש שמורה הייתה לו הזכות לימי-עבודה אחדים בשבוע. “יומיים בשבוע”…

והוא יצא לעבודה בבניין, זו לו הפעם הראשונה בחייו. לילה לפני כן לא עצם עין. קדחת-ציפייה, בלתי-מובנת לו לעצמו, אחזה בו. לא, הוא לא יפגר אחר הפועלים האחרים! – את כל כוחות גופו ורוחו ורצונו יאמץ על מנת לעמוד במבחן. הַרגֵש הרגיש, כי לא עניין שבכבוד אישי הוא העומד להיות מוכרע, אלא עניין מוסרי נעלה. האומנם ידע רק להטיף לזולתו וללַמד תורה לפועלים, או גם להתנסות בגורלם ולהיות להם כאָח ממש? ודאי, הידיים, הרגליים, השרירים והעצמות יכאבו ויפַללו מנוחה, אולם הוא לא ישעה לפיתויים. כל קורֶט של כוח יאַמץ – כי לא על נקלה נקנית העבודה לאִינְטֵליגֶנְט חלוש-הגֵו, אשר הברירה בידו ולא כורחַ-הקיוּם האכזרי הוא המאיץ בו. אותו בוקר הקדים לקום שעה לפני המועד – וירושלים עודה שקועה בשְנָת. התקין עצמו כאל עבודת-הקודש. חדור גאווה מהוּלה חרדה צעד ברחובות-העיר העוטים עַרפִּלים בטרם שחר. נקישות נעליו המסוּמרות הדהדו בחלל. צללֵי דמויות מימים עברוּ, יקרות וקרובות, ריחפו לעיני רוחו. הנה האחד, שם, בעיירה הרחוקה, דל-גוף ודלוּק-אש-חזון כמותו, צועד חרישי ותַלמוּדוֹ בידו אל מקומו-פינתו אשר בבית-הכנסת. הנה האחר, עורך שביתות ומפיץ כרוזים, מתענה בבתי-סוהר ונותן נפשו על המהפכה. נשתנו העִתים, נשתנו הזמירות. אך הַאין אותה השלהבת עצמה עצורה גם בדַמו? שום סִיטְרָא אָחרָא ערמוּמי ולִילית יפת-תואר וזריחות-שמש קוסמות לא עצרו כוח להניאם ממִשעוֹלֵי-חייהם. האין הוא ממשיך את מורשתם, במשעול חדש? אפס כי, הוא, הצועד עתה מסוער ברחובות העיר הקדומה, לא ספר מסִפרי התלמוד עמו ולא כרוז, אלא הטורייה הכבדה: כלי-עבודה, עץ וברזל, לא נוי בו ולא הדר. קבל עולם, התפוס לתאוות ולתענוגות ולעשיית רוָוחים, קבל עולם המבַזה בלִבו את העובד בזיעת אפיו ומשַעבדוֹ – הוא צועד בגאון, הטורייה דִגלוֹ, והוא מחבקהּ בחיבה, ודומה עליו כי את כל עולם העָמל – על צערו וסבלו וחזוֹנו והדרו – הוא מחבק.

זריחה הפציעה מעל להרי ירושלים ולהב קרני-הפז הראשונות גבר והלך. דק וקל כקמח הוא המלט לבנייה. אך הקצב והזריזות הנדרשים, רק הידיים האמוּנות בעמל עשויות לעמוד בהם ולא אצבעותיו הדקות ושריריו החלושים. ואף-על-פי-כן לא פיגר. תחושת השליחוּת שחָצבהּ מלבו נסכה בו אומץ וכוח-התמדה. אולם העמל ביום-השרב עשה את שלו– והלֵאוּת באיברים גברה. מזמן לזמן בא אל ברז המים הצוננים לשטוף את פניו המיוּזעים ולשבור את עילפון צימאונו. אך הנה הגיעה שעת הצהריים, ויחד עם כל הפועלים בָּצע על הפַּת. מעודו לא יָקרוּ לו חייו כמו בשעת-ההפסקה הזאת, יחד עם חבריו לעבודה, משׂיח עמם והוא כאחד מהם, חייל בצבא העבודה בעולם, שכבוד עולמים רחש לו וכל יופיו ניבט לו בלבוש המרוּפט, בפנים המקומטים, בתנועות האיברים המסורבלים וכִבדֵי-התְלָאָה, שחסד וטוב נסוכים עליהם.

יום העבודה הראשון עבר – והוא נשם לרווחה. אמנם לפנות ערב, בשעות האחרונות, שוב אחזה בו ליאוּת שלא כרגיל והוא ספר כל רגע עד לצלצול הגמר, אבל לא הפסיק. מיוגע הטיל עצמו למיטה – ונרדם. בימים הבאים הועמד ליד מכונת-היציקה ועליו היה לעזור על יד פועל ספרדי חסון ורב כוח, לגרוף חצץ בסלים ולהגישם למכונת-הבּיטון. הספרדי הבין לרוחו, לא האיץ, עִתים אף חייך והעלים עין. ברגעים אלה הבין את מלוא משמעותה של אחוַות האדם – הנַעֲלָה בעַטְרוֹת-החֵן.

בימים ההם נִגלתה היא לפניו כסיוט מבהיל מעולם זר ורחוק. ודאי שהבין לרוחה, אך מרירוּתהּ לא דבקה בו, לא העכירה את חדוַות ראשיתו בארץ. לא השלים עם נחיתוּתה הצורבת ביחס לעמל-הכּפּיים, לביזוּיוֹ ולהשפלתוֹ. האם העבודה האחרת, ה“נקייה”, המשעממת והמיכנית במשרד, היא המעלה את האדם? הוא הרגיש בזרם הצינִיוּת העֲקָרה והמְכַלה הכול הזורם ממנה, אך גם ידע עד מה זקוקה היא לו – ולא חסך עזרתו ממנה. רבות ניסה – וגם הצליח – לעמוד לימינה, להקל גודש מרירוּתהּ, לחלצה ממצבים חמורים ואף להשלים בינה לבין מוסדות העבודה והעזרה ההדדית, להרגיעהּ ולשַׁדלהּ שתאחז בעבודת-עראי, להחזיר לה את האֵמון באדם והאמונה בערך החיים. במאמץ-מה עלתה בידו להַעֲרוֹת עליה רוח טובה, לשכּך חמתהּ ולנטוע בה שתילי תקווה. ודאי שלא בכוח השִכנוע שבהגיון. אפשר הדוגמה החיה היא שפעלה בזה, דוגמה ללא כוונה מיוחדת, או אולי מעט ההבנה והאחוָוה שגילה כלפיה?

אך השינוי שחל בה לא האריך ימים, ואז תקפוּהָ זעזועים חמורים. עִתים הייתה פורצת בהתייפחוּיות-עֲוִוית ומְצַעקת בו ועושה אותו ללעג ולקלס, על כי “ירוק” הוא ואידיאליסט חשׂוך-מרפא וכי עתיד הוא עוד לעמוד על טיבם האמיתי של המציאות והמוסדות והמנהיגים, וכיוצא בהם דברים אשר האדם נתפס להם בצערו.

מצב חוסר-העבודה נתמשך, והיא לא גילתה שום נכונוּת להסתגל, להתאים עצמה לתנאים ולהיחלץ מן המָצוֹק ולוּ גם במידת הניתן. ככל שנתרחקה מפִתרון בעייתה, כן נראה היה כי היא דבקה יותר ויותר בו ועליו תִתרפּק ובו תֶהגֶה. לימים נתברר לו, כי לא עידוד במצוּקתהּ ולא ידידות בבדידותה ביקשה, אלא – אהבה, והוא רעב שהציק לה יותר מן הרעב ללחם. נִפתה לבה להאמין, כי כל אשר הוא עושה למענה וכן חֵן יחסו אליה, אינו אלא פרי רגשֵי אהבתו אותה. הסבר אחר לא נראה לה. אפשר כי ברגעי התפכחות ידעה, שאך באשליה תָזין רוחהּ; אולם הלב הפצוע ואכוּל-הצער לא השלים, להַשלות עצמו ביקש, להרדים עצמו בשיקוּי-פְּלָאים – ולוּ גם לשעה. האם תזכור את גיבורת סיפורו של סטיפן צוַוייג, בעלת המוּם, שרגש-הרחמים-והאחווה של ידידהּ-מֵיטיבהּ נתחלף לה ברגש האהבה ונפשה נקשרה בנפש הקצין הצעיר, וכוח אהבתה חישל את רצונה כדי מאמץ על-אנושי להונות את הטבע, להתגבר על חולשת המוּם שאין לו תקנה ולזכות בו – וסופה קיפחה את חייה?

בלילה גשום ואפל אחד, המטר ניתך ורוחות-הרים זעפו, באה אליו, לחדרו הקט, רטובה מגשם ודמעות נוצצות בזויות עיניה. נזופה, מבוישת, עלובה. בעלת-ביתה ציעקה בה ותבעה את שׂכר הדירה המגיע לה. כל אותו ערב כיתתה רגליה בבקשת הלוואה. עתה שוב אין היא רוצה לחזור לשם.

והיא נשארה ללון עימו. הוא הרגיעהּ ועודדהּ. חייב האדם הסובל לדעת שאין הוא אחד ויחיד בעולם המשופע צער, וסבלות ועלבונות – ותמוּרות. רבים שנִתנסו באלה ונתחשלו באופיָים ועמדו בהם יצאו למרחב. ולא השפילו כבוד האדם שבהם, לא הנמיכו קומתם, לא התפרקו מעֲרָכים גם ביום רע ולא היו לבָרוֹת לשינֵי ההפקר. לא נחזור על ניסוח קדוּם – טען לה – חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה; אך וַדאוּת היא, כי חובה עליו להיות אדם גם בטובה וגם ברעה. אך דברי שידוּלו נפלו כְגרעינים על קרקע צחיחה. תפוסה הייתה כולה לעצמה, כושר שיפוטהּ כאילו ניטל ממנה. במוקדי צערה פירפרה. הסערה בחוץ גברה והגשם ניתך בזעף והכה בשמשות החלון. המנורה הקטנה זרעה אור דל על ערימות הספרים וכתבי-היד. היא הטילה עצמה על מיטתו, כבשה פניה בכּר – ויבבה חרש. שעה ארוכה ישב לידה, ליטף שׂערה וחלקי גופה הנאה – ושתק. דומיה מעיקה עמדה בחדר – ולבבות בוכים. לפתע נִתנערה, הרימה גופה בכבדות והחלה לסדר את החפצים הפזורים, לערוך את המיטה ולפשוט את בגדיה. לובן גֵווה, איבריה החטובים, הענוגים והערומים של אשה קטנה זו שסערה גדולה נתרגשה בה – הסעירו את יצריו. ברוֹך וברחמים רבים חיבקה ונישקה. יצרי הגבר גָאו והלכו. מי זה פסק שתאוַות-הגוף עַצמית-אנוכית היא? הן מיטב סיפוקו של הגבר הוא בסיפוק רוחה של בת-זוגו. היא נראתה כנרגעת. הן כה רָעבה – זה שנים – למעט מרגוע, לחיבוקי גבר ולאהבתו, הן כה נכספה להתרפק עליו ולהשכיח בו מלוא צערה, להיעָגן בידידוּתוֹ. היא ניסתה להתקרב אליו ולהתמסר לו, אך עֲוִוית-גוף תקפהּ וחרדה גדולה – ותירתע. רק נלפתה אליו בכל חום גופה. לא עצרה כוח לגמוע את גביע-האושר שבא לידה כאילו במפתיע, שסִילסלה אותו בחלומותיה הכמוסים ביותר ושבכל עושר נפש האשה שבה פֵיארה ועיטרה אותו – כפיצוי ותגמול למְרי חייה יומם. האם חרדה שמא יִגוז החלום וקסמיו יפוגו?

ועם בוקר נפרדו. ושוב נמשכה שלשלת הימים כמקודם…

כעבור ימים אחדים העתיק את מקום-מגוריו לתל-אביב, לרגל תפקיד שנקרא אליו. דומם ליוותה אותו לתחנת האוטובוסים, ודומה היה עליה כי עולמה נחרב והולך. אך היא נשכה שפתיה ושתקה. גשם-חורף ירד בעוז, אך עד מהרה נתבהרו השמים וקרני-השמש הבריקו בזוהר שבעתיים. לחיצות-יד של פרידה אילמת וקשוחה.

הוא נסע. והיא שבה – למציאות האבֵלה. טסה הציפור. נמוג חלום-הזהב. מיואשת ומדוכדכת שׂירכה רגליה על המִדרכות שהיו לה לזרא.

והנה לא יצאו ימים מרובים והיא באה אליו, למקום-מגוריו החדש, מבוהלת ומסוערת. חיפשה אותו ושאלה עליו בעיר, ומשנודע לה מקום-מגוריו, באה לחדרו וחיכתה לו שעה ממושכת. בשובו קידמה פניו בצעקה ובבכי. לאחר שנרגעה קמעה החלה טוענת לו, שאת חייה קיפח ועזבהּ לנפשה בחומרת מצוקתה, והיא גם הָרה וטעוּנה טיפול. על מי זנחהּ? להווי ידוע לו, כי את זכותה באה לתבוע ממנו מאחר שהוא בעלה ועתיד להיות אב לילדהּ. אותה לא ירמו, בה לא יתעללו. שָֹבעה תַמרוּרים די והותר… ואם לא ייעָנה לה – נקוֹם תתנקם בו, עד חורמה תרדפנוּ וידה תשׂיגנוּ. הוא לא ימלט מחמת ידהּ –

שפע דבריה המבולבלים הדהימוּהו. לא ידע על מה לתמוה תחילה, אם על זו מנַת היגון והצער המעבירים על הדעת, או על זו האיבה הטרופה שחילחלה בה. איבה זו – הרהר - על שום מה זכה לכך? מה רעה גרם או נתכוון לגרום לה? הן לא הוליכה שולל, שום הבטחות לא הפר ורק את טובתה ביקש, הצלת אדם במשמעוּתה הפשוטה והטהורה ביותר. מדוע איפוא ובשל מה באה עליו כל הרעה הזאת?

אולם הוא לא רחש כל כעס אליה ולא מיחה בעדה. ידע כי רעבה היתה - והזמינה לסעוד עמו. לא שעתה לדבריו, ושוב פתחה באיומים מבוהלים: היא תקפח גם את חייה, אבל קודם לכן תיפרע ממנו, כצֵל תלווה אותו בכל אשר ילך, תבַזה אותו ברבים, תעליל עליו עלילות, תרד לחייו. היא יודעת כוחן של עלילות!

(לא ידע איך ייחלץ מן הסבך, לא ידע איך יעמוד על נפשו ויתגונן מפני הצער המשתולל. אולי יותר מתמיד דרש עתה את שלומה וטובתה, אך מה יעשה ויתקן, את אשר עיוותוּ החיים וכוחות רבים וחזקים?)

וצנחה אין-אונים על מיטתו.

שלושה שבועות שכבה על מיטה זו – חולה ורדוּפת חֶזיונות קודחים – והוא סעד אותה נאמנה. וגם עלתה בידו, בטורח רב, להבטיח בשבילה – מבלי שתדע – משׂרה קבועה ונוחה. ועד שקמה ממִשכבה ונסעה לבית-ההבראה הגיעהּ מכתב-הודעה על כך, כי שמוּר לה תפקיד בירושלים ועליה להתיצב במועד הקבוע – ולקבלו לידיה. חלושה עזבה יום אחד את החדר כמתחמקת - ונעלמה.

חלף החורף ושמש-אביב הפריחה דשאים ואילנות. היא נאחזה בתפקידה וחזרה לאִטה לאיתנה. אולם האֵיבה לא נתנדפה. אי-שם, במעמקי-הנפש, חבוּיה היא, דרוּכה להתגעש ולהתלהט מחדש. והיא קִיימה, במידה שידה השׂיגה, את איומיה. זעמה העצור בה חתר והבקיע לעצמו אפיקים שונים ומוזרים לפרוץ דרכם. לא, אין זו אֵיבת-חינם מסנוורת-מסחררת, אלא תגמול לקֶסֶם חסר-תגמול שעלה ופרח, שיקוּי טל דימיונהּ של האשה עלובת-החיים – והתנדף. זו האיבה – החריף ביֵינות, העז בסמים המרדימים, התקיף בייצרי-הסער-והמִדבּר הטרוּפים, החבויים בקרקע הנפש.