¹

באחד מימי הקיץ החולף הוטלה הימה אבן הפינה לנמל החדש, אשדוד־ים. עיר נמל חדשה זו עתידה לרכז בתוכה את סחרם הימי של מרכז הארץ ודרומה, להקל בכך את עומס נמל חיפה ולקרב את מרחבי הדרום, חקלאותו, תעשייתו ואוצרותיו אל מבוא הים.

החקירות הארכיאולוגיות שנערכו בסביבת העיר, עדיין לא כוונו לקביעת מקומם של מעגני האניות העתיקים, ובסיכום היסטורי עלינו להסתפק כיום באסמכתאות ספרותיות ובעדויות מסמכים עתיקים.

שני השמות שבכותרת רשימתנו נזכרים במקורות ההיסטוריים, אלא ששם אשדוד שכיח הרבה יותר, ולא מן הנמנע כי במקרים רבים היתה הכוונה לנמלה של העיר, לאשדוד ים.

אשדוד הקדומה שכנה ליד הדרך המפורסמת שמוצאה ממצרים, היא „דרך הים“ העתיקה, כ־15 ק“מ דרומית מיבנה. אשדוד־ים היתה בנויה על שפת הים ממש, 5 ק”מ דרומית משפך נחל לכיש (סוכריר). העיר החדשה נבנית 5 ק"מ צפונית מאשדוד־ים העתיקה, סמוך לשפך הנחל.

המקורות ההיסטוריים מרבים לספר על אשדוד, אך ממעטים הם לדבר על הנמל. דומה, על אף קרבתה של העיר אל חוף הים התרחשו בה לרוב מאורעות אשר אופים יבשתי. רוב המקורות על תולדות אשדוד מצויים במקרא, ודבר לא ידוע עליה מן התקופה הקדם־מקראית. גם תעודות מצריות מזכירות את שם העיר באלף השני לפנה“ס. לראשונה נזכרת אשדוד בספר יהושע כעיר ה„ענקים“, כלומר שרידי הישוב הקדום, שנכנע במאות י”ב–י“א לפנה”ס לפני כובשי החוף הפלשתים. מכאן והלאה לא סר הכינוי „פלשתי“ מן העיר, והוא מלווה אותה בכל האירועים הקשורים בה. תמוה, שאין סיפורי המקרא מקשרים את הפלשתים אל הים, אף כי הם יודעים על מוצאם מכפתור (כרתים). עם יורד־ים זה, שהגיע אל חופי פלשת דרך הים נעשה, כביכול, אחר (?) תבוסתם הימית מיד המצרים, לעם יבשתי. אם נכונה הדעה, כי הפלשתים הם עם קדם־הליני, ורק עם פלישת השבטים ההליניים נסו על נפשם מחצי האי ומאיי הים האגאי והתישבו בארצות אחרות לחוף ימים ובתוכן גם בדרום הארץ, יקשה להבין כיצד נותקו תוך זמן קצר מעברם וממסורתם הימיים? מסתבר, שהתיאור שניתן במקרא לפלשתים נובע מראיה ישראלית טיפוסית. בימי המקרא כמעט שלא הגיעו שבטי ישראל אל הים ואפילו הגיעו עד חופו לא הפליגו משם אלא לעתים רחוקות. מלחמות שבטי ישראל בפלשתים מלחמות יבשתיות היו – ועל כן נצטיירו הפלשתים במקרא כעם יבשתי, וזכרם לא נשמר כיורדי ים. פלשתים אלה, היו, כנראה, גם יושבי אשדוד־ים.

מאורעות רבים ידועים לנו מן המקרא על אשדוד כגון: נדידת ארון הקודש אל בית דגון שבעיר. אך לא רק מקדש מרכזי פלשתי היה בה, אלא גם ארמונות רבים, כפי שמעיד עמוס (ג' ט'). חומותיה הצטיינו בחוזקן, על כן התפאר המלך עזיהו בפריצתן, על אף התלאות הרבות שעברו עליה הצליחה העיר לחזור לא אחת לאיתנה.

נמלה של אשדוד היה תחילה צפונית־מערבית לעיר ליד שפך נחל לכיש, שכן מעידות חפירות ארכיאולוגיות על קיומו של ישוב במקום עוד במחצית האלף השני לפנה“ס. לפי מסקנות החקירות נבנה נמל אשדוד, היא אשדוד־ים (?) בשפך הנחל. עוד לפני עשרות שנים בלבד השיטו הערבים את סירותיהם במעלה הנחל, לפני כסות החולות הנודדים את השפך כבימינו. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על קשרי מסחר ערים עם שאר ערי החוף, עם הערים הפיניקיות ועם קפריסין. בסוף המאה הי”ג לפנה“ס חרב ישוב זה, אך הוא התעורר קמעא עד חורבנו ב־711 לפנה”ס.

מתוך מקורות אשוריים נודע, שבמאה השמינית היתה אשדוד כפופה למלך אשור, אך סכסוכים עם השלטון הזר הביאו לידי הפיכות פנימיות. באחת ההפיכות עלה למלוכה בעיר אדם זר, ממוצא יוני. הרפתקאותיו של מהגר בעיר זו מעידות על אפיה הבינלאומי של אשדוד, אשר בנמלה עגנו תכופות אניות זרות. מלבד הסביבה הקרובה היו גם האיים האגאיים ידועים לאבותינו בתקופה ההיא. המלך החדש כרת ברית עם מצרים, אויבתה של אשור, ובשנת 711 לפנה“ס שלח סרגון צבא לאשדוד. העיר ו„בנותיה“ ובתוכן אסדודימי – היא אשדוד־ים נפלו. הישוב באשדוד־ים נעזב, ונבנה כעבור זמן 5 ק”מ מדרום לאשדוד ושוב על שפת הים. גם החפירות מסייעות לעדות זו של נטישת הישוב שבשפך הנחל. עברו 300 שנה ויותר עד חידושו בתקופה ההליניסטית, אך שוב לא קם נמל, אלא מעין פרבר תעשיתי של אשדוד עם מתקנים להפקת צבע ארגמן.

בתקופה הבבלית והפרסית נשארה אשדוד, כמקודם, מרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי כערי נמל חשובות אחרות בארצות הממלכות הגדולות במזרח התיכון. על חשיבותה בתקופה הפרסית מספר גם ספר נחמיה. הלשון האשדודית הגיעה גם לירושלים. כידוע רבה השפעתן התרבותית של ערי נמל הצוברות גם מטען רוחני לא מעט מתוך מגע תכוף עם עמים זרים. על כן מובן לנו מאבקו של נחמיה, השפעה התרבותית, המדינית ובמדת־מה גם הצבאית של העמים הזרים, ובמיוחד של האשדודים.

במקומה החדש נבנה נמל אשדוד־ים בין סלעים ושרטונות. את שיעור גודלו של הנמל נבצר ממנו לשער היום, מאחר שהחוף כולו נתכסה חולות. החוף הוא מישורי, ומתאים לקיום קשר בלתי־אמצעי אל ערי פנים־הארץ.

הירודוטוס לא הרבה לספר על ארץ ישראל. הוא לא ראה בה אלא חלק מסוריה, אבל מבין כל עריה העלה את שמה של אשדוד לאמור: „פסמטיכוס מלך על מצרים ארבע וחמשים שנה (663–609 לפנה"ס). מהן חנה תשע ועשרים שנה על אשדוד, עיר גדולה בסוריה, וצר עליה עד אשר לכדה. מבין כל הערים עצרה כוח במצור, לפי ידיעותינו, אשדוד זו, זמן רב ביותר“ (הירודוטוס ב' 157). לחורבן זה מתכוון כנראה ירמיהו, בדברו על „שארית אשדוד“ (ירמיה כ"ה כ'). מצור ממושך כזה אין לא אח לפי ידיעתנו, ומכאן יש לשער שהוחשה עזרה לנצורים דרך הים.

מרובות יותר הידיעות על אשדוד של התקופה ההליניסטית. יונתן החשמונאי בהילחמו במצביא הסיליקי, אפולוניוס, החריב את אשדוד ואת סביבותיה (אשדוד ים) והיכל דגון נשרף באש. ידיעה אחרת אומרת, כי תלמי פילומיטור הששי „אסף חיל רב כחול אשר על שפת הים ואניות הרבה ויבקש לכבוש את מלכות אלכסנדר (בן אנטיוכוס אפיפנס) במרמה ולספחה אל מלכותו“ (חשמ' א' י"א). כל הערים פתחו שעריהן לפניו, כי חותנו של המלך היה. בהמשך הפסוקים נזכרות ערי חוף: אשדוד, יפו וסלבקיה. המסעות הצבאיים בימי קדם היו לא אחת משולבים, כלומר, הטור היבשתי התקדם במקביל עם הצי, ששט סמוך לחוף. לפי האמור לעיל, עלה תלמי על סוריה באניות רבות „וכאשר קרב אל אשדוד הראו לו את מקדש דגון ואשדוד וסביבותיה שוממות…“. מתוך זה נראה כי ירד המלך המצרי מאנית הדגל שלו, ואם עבר המלך ביבשה, חיכה לו הצי עד גמר המשא והמתן שלו עם האשדודים. הנמל באשדוד־ים היה נוח לעגינת צי תלמי. אף כי אין לנו ידיעות על גודל הצי במקרה דנן, ראוי לציון, כי התעכב תלמי והאזין לטענות בני אשדוד, על אשר עולל להם יונתן החשמונאי. ציי הממלכות ההליניסטיות היו מן הגדולים והמפותחים בתקופה הקדומה. תלמי לא היה עוצר את ציו וצבאו לולא חשיבותן של אשדוד ושל אשדוד־ים, נמלה. גם בזמן שמעון נפלה העיר בידי החשמונאים, שנשרפה אף הפעם הזאת, אך לא נודע דבר על נמלה.

בתקופה הרומאית נמנית אשדוד עם שאר ערי הנמל של החוף: עזה, אשקלון, יבנה, יפו, מגדל סטרטון (קיסרי) ודאר. אין ספק, כי ערכן של כל הערים הללו היה במקומן הגיאוגרפי וראשית כל בנמליהן. משום כך נקרעה אשדוד ע"י פומפיוס מעל גבול יהודה, כדי שלא יהיה לה בסיס ים להתנגדות, ומאה שנה לאחר מכן, כרת אתה אספסינוס ברית בשעה הגורלית של ערב חורבן הבית השני.

באשדוד לא היה ישוב יהודי גדול. אמנם ידועות קהילות יהודיות בכל ערי השפלה אף מאות שנים אחר מרד בר כוכבא. האופי היהודי בלט בעיקר בסביבה הכפרית של הערים, אך סביבת אשדוד נעזבה כליל לאחר חורבן ביתר. במאה הג’–ד' לפסה"נ הופיעו בערי החוף וגם באשדוד העדות הנוצריות הראשונות. גם תופעה זאת באה לחזק את ההנחה על חשיבותה של אשדוד בשל נמלה, שכן לרגל אופייה המיסיונרי של הנצרות ביכרו בימים ההם הנוצרים את המרכזים הימיים שלאורך חופי הים התיכון.

השם אשדוד־ים כאילו נחבא אל הכלים בשפע השמות הרב של המקורות ההיסטוריים. מלבד כתובת סרגון מלך אשור מופיע השם רק בתקופה ההליניסטית בצורת Asotos Paralos, אשר פרושה אשדוד שליד הים. גם מפת מידבא הביזנטית מהמאה הששית לספה"נ מציינת את אשדוד ואשדוד־ים. המטרופולין שוכנת מזרחית לעיר הנמל. לפי מפה זאת מתברר, כי שתי הערים נפרדות לחלוטין, ואם נרצה לראות את המפה כמסמך היסטורי, הרי ניווכח לדעת, שממדיה של עיר הנמל היו גדולים וניכרים, אולי גם ממדי המטרופולין, אשדוד עצמה.

בראשית התקופה הערבית עדיין נתקיימה העיר אשדוד־ים, שהיא מחוז אסדוד או מינת אל־קלעה. השרידים המעטים ששרדו עד ימינו הם מימי הביניים ומראשית העת החדשה, בתקופות שאבדה לעיר חשיבותה הקודמת.

אשדוד־ים החדשה חוזרת עתה אל אתרה המקורי הסמוך לשפך הנחל לכיש, למרגלותיו של קבר הנביא יונה (תל יוניס). המתכננים בימינו ביכרו את רעיון מקימי העיר הראשונה באלף השני לפנה"ס, מצפון לתל.