¹

עולמם של היוונים היה האגן המזרחי של הים התיכון. יורדי הים שבקרבם והקולוניזטורים שלהם יצאו אך מעט את האיזור הזה. אלה שאזרו עוז והפליגו מעבר לעמודי היראקלס, הופחדו על־ידי הפיניקים, המתחרים לנצח של היוונים. סיפורי הבלהות של הצורים והצידונים הועילו הרבה; מפלצות הים, מעמקי התהום האין־סופיים של אוקיינוס, המים התוססים ברתחה שבסיפורי הפיניקים, כל אלה הרתיעו את הסוחרים היוונים הזריזים מלצאת את האיזור הזה. וכך היה האוקיינוס האטלאנטי נתיב מסחר בלעדי של הצורים והצידונים. מאחר שהאינטרסים של המסחר נראו בעיני הפיניקים עדיפים משל הרצון לספר על אודות הרפתקאותיהם במרחבי האוקיינוס, שמרו הם הכל בסוד כמוס ולא גילו דבר על מקורות חומרי הגלם והמוצרים השונים, שאותם מכרו בשפע בנמלי הים התיכון. מסחרם אמנם שגשג, אבל אנו נדלדלנו בידיעותינו.

כך סגרו על היוונים את פתחי המוצא של הים התיכון, והמסעות באוקיינוסים הגדולים נפלו בחלקם של הפיניקים. ארגונו של מסע תגליות היה מתמיד מעשה ממלכה בין בתקופה העתיקה ובין בעת החדשה. כך שלח פרעה נכה משלחת פיניקים להקיף את אפריקה; וכמאה שנים לאחר מכן יצא חנו מטעם ממשלת קרתגו לחקר חופי אפריקה (500 לפנה"ס).

כל עוד היה האוקיינוס האטלאנטי אורחות הים של הפיניקים, נעלמו מנגד עינינו יורדי הימים הדרומיים בתקופה העתיקה, שהדרך אליהם עברה בים־סוף ומאוחר יותר במפרץ הפרסי. הידיעות המעטות של המצרים על הפלגותיהם בים־סוף נותנות יסוד להשערה, כי קדמו להם סוחרים אמיצים אחרים. מוצרי הדרום היו ידועים להם היטב והשווקים המצריים שפעו סחורות אלה, בכל זאת סיפרו מעט על ההפלגות לעבר הדרום².

ידיעותיהם הגיאוגרפיות של היוונים היו לוקות בחסר. המסורת המיתית שבגיאוגרפיה ובהיסטוריה לא בנקל ויתרה לחקר המדעי ולסיכום התוצאות של מסעי התגליות.

הראשון שהותיר לנו את כתביו ההיסטוריים והגיאוגרפיים, הוא הירודוטוס. ידיעותיו הרבות אך הבלתי מבוקרות, שהושפעו מסיפורי־עם, מהווים היום את המקור היחיד להכרתם של היונים את עולמם. וכך מתאר הוא את ים סוף: „לא רחוק ממצרים, יש מפרץ־ים, המשתרע מהים הנקרא – אדום, ארוך וצר, כאשר אתאר מיד; לאורך הנסיעה, כשמתחילים מקרן המפרץ ועוברים עד לב הים, נחוצים ארבעים יום, כשמשתמשים באניית שיט, אבל הרוחב במקום היותר רחב של המפרץ, הוא רק נסיעה של חצי יום³.

נדמה לנו, כי ידיעה זאת של הירודוטוס אינה יכולה להיות נכונה כלל והיא אך משמשת עדות נוספת, כיצד הסופר לא ביקר את הידיעות שלו. אורכו של ים סוף, מראס מוחמד ועד פרים שבדרום, 1900 ק“מ והרוחב הבינוני שלו 300 ק”מ. מהסופרים היוונים של המאה החמישית והרביעית נודע לנו, שהמהירות הממוצעת של כלי השיט היתה 4–6 קשר. נכון אמנם, כי מהירות ממוצעת זאת נהוגה היתה בים התיכון. אם נסעו, איפוא, לאורך ים־סוף ארבעים יום, יוצא, שמהירות האוניות היתה צריכה להיות איטית יותר לאין־שיעור מזו שבים התיכון, או שעות הנסיעה היומית פחתו לכדי 4–5 שעות ליום, אשר גם־כן לא יוכל להתקבל על הדעת. זאת ועוד: אם נסעו לאורך הים ארבעים יום, חייבת ההפלגה להיארך ברוחב הים יותר מחצי יום, כדי שמשך הזמן, אשר צוין לנסיעה לאורכו ולרוחבו של ים־סוף יהיה מותאם. בזמן שלאחר הירודוטוס הבינו יורדי הים היוונים בים התיכון משך זמן של הפלגת יום אחד כ־15 שעות. לא־כל־שכן בלתי ברור הוא ציון הזמן של הנסיעה בארבעים יום. במקום אחר⁴ ציין הירודוטוס לאמור: „האורך הכי־גדול של הים השחור, נסיעה של תשעה ימים ושמונה לילות“, אשר נוספה לכך גם הערה במידות אורך. „קרן המפרץ“ שהוזכרה לעיל זהה היא, קרוב לוודאי, עם ראס מוחמד, כלומר תחילת ים־סוף בצפון. עצם ים־סוף בשם ים אדום מהירודוטוס מוצאו. כך קרא הוא לימי הדרום של אסיה ולוב (אפריקה), לרבות למפרץ הפרסי, אשר לדבריו משם באו הפיניקים⁵. ולאחר מכן יוחס לים־סוף השם – המפרץ הערבי, המשתרע לאורך כל חצי־האי ערב. ובשם זה מוסיפים להזכיר הסופרים ים זה לא אחת אפילו בתקופה הרומאית.

היוונים לא ידעו הרבה על ימים אלה והם נראו להם רק מעבר לערפילי האגדות. כשם שפחדו ממרחבי האוקיינוס האטלאנטי, כן לא ידעו להבחין בין מציאות ומסתורי האגדות. הירודוטוס לא ידע דבר על הפלגות הפרעונים בים־סוף ואמר: „ססוטריס… לדברי הכהנים היה הוא הראשון אשר יצא באוניות מלחמה ממפרץ ערב והכניע את העמים היושבים לאורך חוף הים האדום עד כי בא במסעו אל ים אשר אי אפשר היה להפליג בו כי לא היה עמוק“⁶.

לפי יוסיפוס⁷ היה פרעה זה שישק, שחי בזמן רחבעם המלך (במאה העשירית לפנה"ס?). לא נוכל לקבוע היום את דרכו של פרעה, אבל היא ראייה, שאופק היוונים היה מעולם רחב ועולמם הצטמצם לאגן המזרחי של הים התיכון בלבד.

מן האמור לעיל מסתבר, שהיוונים סמכו יותר על השמועות מאשר על חקירותיהם. את ערב והודו הם לא הכירו ורק שמען יכול להגיע אליהם. הן היו ארצות המסתורין, מלאות חיות משונות ועושר רב. לדעתם שכנה ערב בקצה האויקומנה (העולם המיושב), אך מסורת הימאים של הדורות הקודמים וזכר המסחר הרחב, שמצרים ניהלה עם ארצות הדרום לא מש מזכרונם של היוונים. הירודוטוס כותב כך: „רק בה לבדה, בין כל הארצות, צומחת הלבונה והמור והקציעה והקנמון והלוט, כל אלה מלבד המור, רק בקושי הם באים לידי הערבים. את הלבונה הם אוספים בהציתם אש בסטורכס, זה שהפיניקים מוציאים ליוון“⁸.

נדמה לנו, שהפסוק האחרון פותר את תעלומת הפחד של היוונים מפני ימי הדרום. כפי שהרחיקו הפיניקים את מתחריהם ממרחבי האוקיינוס האטלאנטי, כן סגרו עליהם גם את המוצא אל ים־סוף ואל האוקיינוס ההודי. היוונים ידעו, איפוא, על אוצרות הדרום, אבל תעלת דריוש היתה פתוחה לפיכך רק בפני הפיניקים. מוצרי המותרות הללו הלהיבו מעולם את דמיון עמי הים התיכון. למענם נתייצבו מול כל הסכנות גם הספנים המצריים, והמלכה האתשפסות (1500 לפנה"ס) ציידה משלחת לשם הבאת שתילי העץ היקרים לטעתם באדמת מצרים⁹. מותרות התמרוקין הללו נועדו גם לתשמישי קדושה ולפי דברי מקרא היה הנטף (סטורכס?), השחלת, החלבנה והלבונה עיקר חלקי הקטורת¹⁰. חבל שרק בתיווך הסופרים היוונים יודעים אנו מעט על הספנים הפיניקים, אשר מרוב קנאתם לא סיפרו דבר על הפלגותיהם ולא גילו לנו כיצד עברו הם את תעלת סואץ דאז ומאלו ארצות הביאו את סחורותיהם.

במידה שיצאו היוונים למסע תגליות שמעבר לים התיכון, עשו זאת בשרות זרים. כשם שפרעה נכה שלח ספנים פיניקים להקיף את אפריקה, כן עשה המלך הפרסי דריוש, אך אנשי משלחתו היו הפעם יוונים. בני הברית של הפרסים לא היו פיניקים בלבד כי אם גם יווני אסיה ומעט גם מאירופה. כן ייתכן שבחר דריוש בסקילכס, איש קריאנדה כראש המשלחת. „הם יצאו מעיר קספטירוס ומארץ הפאקטיאית (חופי פקיסטן) והפליגו בנהר (אינדוס) לצד מזרח השמש עד הים ובהפליגם דרך הים מערבה באו אל הארץ ההיא, אשר מתוכה¹¹ שלח מלך מצרים (נכה) את הפיניקים… לסבב את לוב¹². אחרי אשר הפליגו אלה מסביב (ללוב) לכד דריוש את ההודים והשתמש בים זה. כך נתגלו גם יתר חלקי אסיה מלבד החלקים אשר לעבר מזרחה הדומים ללוב¹³. בדרכה של משלחת יוונית זו לא באו משלחות אחרות נוספות וימי הדרום לא נפתחו לרווחה בפני האתונאים ויוונים אחרים, אשר הטביעו את חותמם על ההיסטוריה של דרום אירופה והמזרח התיכון.

המאות החמישית והרביעית לפנה"ס, שהיו המאות של השגשוג והירידה של יוון, טבעו כולן בסכסוכים פנימיים. היקפן הגיאוגרפי של המלחמות הימיות הגדולות לא חרג מעבר לאגן המזרחי של הים התיכון, ורק חופי סיציליה היוו את הטווח הארוך ביותר שאליהם נשלחו ציים במאבק שבין האיונים והדורים.

במאה הרביעית לפנה"ס הופיעה שוב מעצמה זרה אשר הרחיבה והאריכה את נתיבות הים של היוונים לעבר הדרום. לאחר נצחונו של אלכסנדר הגדול המוקדוני על יוון ואיחוד הארץ תחת שלטונו, פתח הוא ב־334 במערכה אדירה להדביר תחתיו את הממלכה הפרסית. צבאו המוקדוני־יווני שטף ללא מעצור את כל המזרח התיכון וחדר עמוק לתוך ליבה של אסיה. בהגיע הצבא אל גבולות הודו נאלץ אלכסנדר לשים את פעמיו לשוב מערבה, כי חייליו לא אבו יותר להישמע לו. אז הגה המצביא הגדול את הרעיון של חקר חופי ים ערב. בראש משלחת הצי עמד האדמירל ניארכוס. הטקס שערך לקראת פתיחת המסע היה מסורתי ומפואר. הוא נסך נסכים מגביע זהב לכל אלי הים וליצורים המיתיים השליטים בו ולאחר מכן השליך את הגביע הימה. כך חנך את תכניתו לפתוח את דרך הים החדשה למסחר בין המערב למזרח.

הצבא התקדם בחופי פרס הדרומיים בדרך לא דרך ובישימון המדבר של גדרוסיה. מאחר שהצי הפליג סמוך לחוף היתה זאת דאגת הצבא לתת את האספקה, מים ומזון. ההפלגה במים הלא ידועים היתה מסוכנת יותר מהמסע במדבר. על־אף התלאות והסכנות שארבו להם מאוכלוסי החוף העוינים ובגלל הרוחות הלא מתאימות, השלים ניארכוס את המסע עד שפך הנהר פאסיטיגריס (כארון), ומכאן הדרך פתוחה וידועה היתה כבר במעלה הנהרות של הפרת והחידקל אל ארצות התרבות של מסופוטמיה.

עקב התהפוכות הפוליטיות שלאחר מות אלכסנדר לא צמחה תועלת מסחרית מיידית ממסע זה. מאידך הרחיב הוא את אופק ראייתם של היוונים ונודע להם למעלה מכל ספק כי הנילוס והאינדוס לא נהר אחד הם כפי שסברו תחילה ולא מתחברים הם דרך האוקיינוס הגדול והמקיף את העולם המיושב.

המסע הנוסף של אלכסנדר נשאר בתכנית בלבד. לאחר ההצלחה של ניארכוס לא חדל שליט העולם מלהגות במבצעים ימיים. דרך הים הכספי ביקש להגיע (?) אל הים המזרחי הגדול. כמו כן תכנן את המסע סביב ערב. חצי־האי ערב היה מעבר לשלטונו כפי שגם לפניו טרם העזו לחדור אל ארץ התבלינים „המאושרת“, כי מרחבי מדבר הרתיעו תמיד את הכובשים. כן חידש את הרעיון אשר כבר הוגשם לפנים: להקיף את ערב וליצור בים־סוף נתיב מסחרי חדש בדומה לצפיפות מהלכי האוניות שבים התיכון. יורדי־ים פיניקים הובהלו לשם יישובם בחופי הים ובאיים וכך לכונן נתיב מסחר סדיר מהאינדוס עד שפך הפרת והחידקל ומשם דרך המפרץ הפרסי בחזרה אל ים־סוף ואל התעלה שחיברה אותו עם הים־התיכון. כך היה יכול לקום סחר בינלאומי אדיר המקרב ימים וקושר אוקיינוסים, אשר התגשם רק לפני תשעים שנה לאחר כריית תעלת סואץ. בבל נועדה להיות מרכז הסחר הימי העצום הזה. כבר החלו בחפירות של הנמל הגדול לקליטת אלף אוניות, וכמו כל נמל גדול הונחו גם היסודות למבדוקים. הוזמן הצי בפיניקיה, כ־50 אוניות במספר, בגדלים שונים החל מאוניות של שורת משוטים אחת ועד אוניות בעלות חמש שורות של משוטים. האוניות הועברו בדרך היבשה אל תפסח שבפרת הסורי ולאחר הרכבתן עמדו להשיטן במורד הנהר אל בבל (גם בבבל בנו אוניות מעצי ארז). וכאשר הכול עמד מוכן ובא הקיץ, מת כובש העולם (323 לפנה"ס) ועמו נגוז החלום של צאת היוונים מהים־התיכון, שכן ערב אז כבר יומם של הפיניקים וכמו היוונים כן גם הם עמדו להיות חלק של עולם יווני־מזרחי חדש ובו מיזוג אסיה ואירופה בממלכה אחת. עם חלוף החלום של אלכסנדר הגדול נותקו שוב ימי הדרום והתרחקו מעיני העמים של הים התיכון¹⁴.