עונת הקטיף בתקפה. מסביב לבית־האריזה מוריק הפרדס ובין עציו טעוני־הפרי עוסקים בעבודת הקטיף מאות פועלים. תפוחי הזהב נערמים ערמות־ערמות בתוך אולם האריזה רחב־הידים, ונקישת הקורנסים על גבי הארגזים, המוגשים טעונים וארוזים יפה, מזרזת בקצב קדחתני. הפועלים והפועלות, העוסקים בעטיפת הפרי ובאריזתו, יושבים שורות־שורות שקועים בעבודה ונתונים גם להרהורים שאינם מחייבים שיחה.
לא ידוע, איך נקלע לכאן אותו חורני לבוש שקים ובלואי־סחבות, אחד מאלה שמלאו באותם הימים את ערי הארץ ומושבותיה, יחף, מלוכלך, בעל פרצוף כחוש מאד ועינים שחורות, שהציצו במבט של חיה רעבה מתחת למצח הצר. משגיח הפרדס נתן לו דריסת הרגל, ובשכר פרוטות מספר היה החורני עובד עבודות שונות, משרת את באי בית־האריזה ואוסף גם את הניירות ושיירי־האשפה. וכך היה הולך ומתלבט רובו של יום בין הפועלים, טורח ואוסף, שותק ומציץ בעיני החיה שלו. את בית האריזה לא היה יוצא גם עם גמר העבודה, כי כאן קבע את מקום מגוריו וכאן היה לן, כשהוא מוטל בקרן-זוית כצרור סחבות על גבי מחצלת מרופטה. המשגיח, שלא טרח אף פעם לשאלו לשמו – מתוך זלזול גמור, – כינה אותו בפשטות רבה: “י’חמר!”
החורני היה נוהם לעצמו ריטון-זעם עצור מדי שמעו את כינויו זה יוצא מפורש מפי המשגיח, אבל לא היה מסרב לו ומציית לפקודותיו מתוך הכנעה גמורה, שכן זה היה מפרנסו. ברם, אירע פעם, שאחד מן הפועלים פנה אליו אף הוא בכנוי זה, והחורני נתרתח, עיני־החיה שלו רבו ברקים, ובאגרופים קמוצים, כשפרצופו הכחוש שוצף חמת־זעם, התנפל על מעליבו. בקושי רב סלקו אותו הצדה. מקרה זה עורר משום־מה את צחוקם של הפועלים המשתעממים, ובחשאי, מאחרי גבו היו סונטים בו ופולטים חרש: “יא חמר”…
החורני רגז. וככל שהוסיף לרגוז, כן הרבה לעורר את צחוקם של הפועלים ואת יצר ההסתוללות הנטוע באדם כלפי החלש והמסכן. החורני היה פורץ בחרפות ובגדופים, מקלל בקללות נמרצות ומשקיע את כל חרונו במלחמה בכנוי מעליב זה. ויום אחד לא הבליג וגדף גם את המשגיח, אלא שזה עמד וצחק ולא חדל משרירות לבו.
בוקר אחד בשעה מוקדמת, לפני בוא הפועלים לעבודה, התהלך החורני יחידי בבית־האריזה, שקוע בתוך הדממה ועוסק באי־אלו הכנות להתחלת העבודה. פתאום נזדעזע, כאילו מצאו מישהו בקלקלתו. מקרן בית־האריזה, מעל שולחן־הכתיבה המאובק של המשגיח, החל מטרטר בצלצולו הטלפון, מצלצל ומשוע לתוך החלל הריק, כקורא לעזרה, כמאיץ, כמתריע על משהו שלא כשורה. החורני נתבלבל. מה לעשות? ודאי חשובה היא קריאת האלמוני במכשיר ארור זה! ובבית־האריזה אין איש, וזה – קול צלצולו הנוקב הולך מקצה האולם לקצהו, מכה הדים, מחריד את הדממה, מצלצל ומשוע, תובע!
אובד־עצות רץ החורני לחלון, לדלת, זועק וקורא לשומר, אך אין איש נראה ואין בא לחלצו מן המיצר. וכלי ארור זה מצלצל ונוקב את אזניו! הוא הפנה את פניו כלפי המכשיר המשונה, הפולח ללא רחמים את ישותו בצלצולו, ומתוך הבעת־פנים אומללה מאד, כעולה לגרדום, שם את נפשו בכפו, הרים את השפופרת והקריבה מתוך אימה סתומה לאזנו, כחושש מפני תקלה העלולה להתרחש, תקלה שאין לה כפרה. ומה נפתע עלוב זה לשמוע!להבחין בקולו של המשגיח, אשר שאל ברורות:
–הלו! מי שם?
החורני צווח מתוך צהלה לתוך השפופרת:
–זה אני, חוג׳ה! אני, חסן…
–לכל הרוחות! – באה התשובה – מי אתה?!
–זה אני, חוג׳ה, חסן החמור!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.