רקע
אלישע פורת
התקרבות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; תשל"ח 1977

עם השקיעה צורחות אנפות הלילה. צריחתן חדה, רעה ותוקפנית. למרות קירות הבטון העבים של המקלט החדש, אני שומע את צריחתן ונרעד. כל ערב מחדש. איזה שאון1 טבעי, מאיים. אני עורך את כלי-ההקלטה. אינני מעז לחבר אותם אל מערכת החשמל עד שלא יִשׁוֹכוּ זעקות אנפות הלילה. השקט רב עכשיו מסביב ואני יכול לשמוע גם את משק כנפיהן הפתאומי. את ההתרוממות החפוזה שלהן. את תנודת עלי האקליפטוס. תנועתן הפתאומית מערבלת את האוויר שמסביב לחורשה. סופה קטנה מתרחשת מעל לצמרות. העצים נאנקים. קול אנקתם משונה, מפחיד. כמעט כמו הקולות שמוציא עמוס ברעוז מתוך שנתו. בלילות הראשונים כשניסיתי את המערכת לא ידעתי מהו הקול המוזר הזה. בדקתי וחשדתי במערכת. כרגיל: ליקוי טכני, מוכר רמאי או טעות בהפעלה. אבל הקול חוזר לילה לילה. בהפרשים קלים. אורך זמן האנקות אינו שווה. אם אתה עוצם עיניך ומפקיר את עצמך לדמיון החופשי שלך, אתה יכול לשמוע אנקות ילדים בוכים. או אנקת איזו נפש כלואה בתוך גזע העץ, שמבקשת להילחץ, נאנחת מרוב צערה. אבל אין לה שומע, ואין לה פודה. כי גם אני רק מדמה לי מה שהמערכת שלי קולטת, בלי שום דמיונות. ולא ירדתי אל המקלט החדש כדי להציל נפשות. עכשיו אני יכול אפילו להשתיק את המערכת. אני כבר יודע בעל פה מה מתרחש. האנפות חגות חוגות קצרות מעל לחורשה, מתלהקות. עוד צעקה ושתיים והן נכנסות למיבנה, מסתדרות. הרעשים הקשים של ההמראה חולפים ומפנים מקומם לצריחות-ניווט קצרות ותובעניות. לאט לאט משתתקות הקריאות. זוהי השעה שעמוס ברעוז ניעור משנת הערב שלו. הלהקות מרחיקות. דרומה, אני סבור, אל אזור בריכות-הדגים המכסיפות בחשיכה. אל מסע לילן האכזרי. מכאן, מחדר-ההקלטה הקטן שלי אני שולח התראות אל הדגים. אבל הדגים לא רק אילמים. הם גם חרשים. אני יכול לפתוח את המגבר בכל כוח ההגברה שלו. שום דג לא יישמע. לחינם אני שולח את אזהרתי. אני משתיק את המגברים ומגביר את שתיקתי. אם הדגים לא ישמעו גם את קול ליבי, אין להם כבר שום תקוה.

קולות חשודים מפכים מבעד למכשירים. אני ממהר וחובש את האוזניות. מערכת הדם שלי הולמת בכוח בתוך מערכת ההאזנה. אני מוכרח להירגע מעט, ולהמתין, לפני שאתחיל בהקלטה. עקביה של חנה מקישים על הריצפה. סימן שברעוז כבר התעורר. אולי הוא גם מצפה לה. חנה באה אל חדרו של ברעוז. היא מבקשת ספרים לקריאה. יש קולות שאני מכיר כבר והם מתפענחים בתוכי עוד בעת השמעתם. אבל ישנם גם חדשים, זרים. עוד אצטרך להשמיע לעצמי, הכול, מחדש. עד שאדע. עמוס ברעוז קם ומצטרף אליה. הם ניגשים אל כוננית הספרים. לחפש ספרים בשביל חנה. איזה ספרים את אוהבת? הו, כל מיני. אם יש לך דברים יפים. כן, יש הרבה דברים יפים אצלי. אבל מה את מחפשת? לפי הקולות אני מנחש שהם עומדים משני צידי הכוננית. ידו בוחשת בין הכריכות. ידיה למטה, אצל שמלתה, מראות לברעוז באיזה סוג של יופי היא מעוניינת. אבל ברעוז אינו משפיל מבטו אל ידיה. הוא קובע מבטו משהו מול עיניה. רואה אותן אבל אינו מביט אל תוכן. טוב, אומרת חנה, אולי יש לך שירים יפים? שירים? הפתעה קלה נשמעת בקולו של ברעוז. שירים יפים? כן, אומרת חנה, אני אוהבת לקרוא שירים. ידי נמשכת אל המגבר ומחלישה אותו פתאום. חריקות קשות מנסרות בתוך המכשיר. יש רעשים שאני מוכרח לבדוק את מקורם. כאילו חתולים נאבקים על גג האסבסט ומושכים את צפורניהם בתוך החריצים. או אולי עטלפים מפצחים בשיניים חדשות את גרעיני האזדרכת המרקיבים בתוך מרזבי-הפח. או אולי יללת-תנים רחוקים מבקיעה מבעד למרחקים ודרך החורשות ומרעידה את הממברנות הרגישות של המערכת החדישה. משהו איום בוקע מתוך הרחשים שאני מתאמץ כל כך להשקיטם.

וחנה אומרת בקול חרישי כן, מה אתה משתומם. אני לא משתומם, אומר ברעוז, אני מופתע. חנה צוחקת מתוך מבוכה. אני יכול לשער מה מאותתות ידיה לברעוז. איך הן מטפסות במעלה בגדיה להיאחז במשהו. להיאחז בעיניו. ברעוז מוציא בשבילה כמה ספרים. הם מתרחקים. עקביה של חנה שבים ומקישים כשהיא הולכת אל הכורסה שבפינה לשבת ולקרוא. בדממה שבוקעת מתוך המכשירים אפשר לשמוע את המרחק שביניהם מונח כמו גוף נושם. אפשר לשמוע את אצבעותיה של חנה נרטבות ברוקה ומעבירות דפים. אפשר לשמוע את ברעוז יושב מולה על המיטה הנמוכה. גבו מתחכך בקיר מתוך אי-שקט ובגדיו מחככים את כיסוי המיטה. את הרעש הזה כבר למדתי להכיר. אפילו את קול סנדליו המוטחים אל הריצפה, במין שמחת-שמיטה משונה. כיוון שרעש הסנדלים על הריצפה מתמשך אני יכול לנחש שהוא ממולל בקצה הבוהן את הסנדל ועג בו עוגיות קטנות על הריצפה. אתה יודע, אומרת חנה פתאום, גם אני מנסה לכתוב. באמת, קורא עמוס, שירים? כן, מאשרת חנה, שירים. תראי, אומר עמוס. רק רגע, אומרת חנה. אלך ואביא? כן, מאיץ בה עמוס, רוצי והביאי. ואני שומע את חנה דוהרת כאילו על המידרכה שבחוץ. קירקוש עקביה אינו אחיד כי היא נחפזת ורצה קצת על הדשא וקצת על אדמת-הגינה. אני שומע את ברעוז מפציר בה שתקרא משיריה. היא יושבת בכורסה, הפנקס בידיה, ראשה רכון עליו. עיניה מצועפות וסומק קל על פניה. ברעוז מפציר בה שוב ושוב. מלבד המלים אין שום רחשים נשמעים בחדר. גם אני מתוח. אני מצטרף לברעוז. אני לוחש לתוך האפרכסת: אנא חנה, קראי משירייך. אנא.

טוב, אומרת חנה, אני אקרא. אבל תכבה קצת אורות. למה? האור מפריע? האור חזק מדי, אומרת חנה, לקריאת שירים. עמוס קם והולך יחף אל המנורה. לא נזהר, אני חושב. חשמל מסוכן עובר ביניהם. חנה מתחילה לקרוא. לפי השקט שבו מתקבלים השירים אני יודע שעמוס מוקסם. מוטל על המיטה הנמוכה כמו שבוי בחבלי מלותיה. אבל מבעד למכשירים נשמע קולה הנמוך מלאכותי מעט. עורג מעט. מעט יותר מדי. אפילו מזויף. קריאתה יפה יותר משיריה ויש קסם אפילו בזיופיה. חשמל מסוכן עובר ביניהם והוא משמיע נפצוצים חלשים באוזניות. דפי פנקסה מרשרשים. היא קוראת כמעט ללא הפסקה. קולה הנמוך נשבר לפעמים כשאינה יכולה עוד להנמיכו. אני איתך ברעוז, אני משדר לחישה דרך חוטי-המערכת. אני איתך שבוי בקסם המזויף הזה. נקישה עזה במכשיר. אני יודע: עמוס התגנב יחף אל המפסק והעלה שוב אור מלא בחדר. חנה נרגשת. המתח שנצבר בה בעת קריאתה אינו ממהר להתפוגג. למה הדלקת? החושך לא טוב לשירייך. כן, הוא טוב. לא, הוא לא טוב. פנקסה מרשרש כשהוא נסגר. אחר-כך הוא מוטל פתאום על השולחן. עקביה מנקשים, בחוסר מנוחה, מסביב לחדר. אפשר לראות? עמוס גוחן אל השולחן. הפנקס בידיו ושוב איוושת העילעול החפוזה. שירים יפים, אומר עמוס. מתי כתבת אותם? חנה צוחקת צחוק עצבני. גם אני אינני יודעת. אף אחד לא יודע. ואת קוראת יפה, ממשיך עמוס. את רוצה שנשוחח על השירים? על גורל השירים? לא, אומרת חנה, אני לא רוצה. אני עוד לא נרגעתי. שבי, אומר עמוס, שבי. למה את מסתובבת ככה, בלי מנוחה? עקביה מאיטים. אני שומע איך הם נרגעים אחד אחרי אחד. על גג האסבסט מתרחשת איזו שריטה ארוכה. ציפורני חתול רעות נגרפות. הקול מעביר בי צמרמורת משונה. החריצים נחרצים גם בתוכי. חריצה מושהית, ללא שבבים. יש לך כתב-יד יפה, אומר עמוס, כתב-יד גברי. עמוס בולע שיר אחרי שיר. בשקיקה, בחיפזון. קצב הדיפדוף מוחש ואני חושש שהוא לא יעצור עד שלא יגמור. האם אוכל לעוצרו מבעד למוליכי-המערכת? עמוס עצור. לאן אתה נחפז כל כך? לא, זה מצחיק. אני הוא המקליט כאן במקלט החדש, בחדר-ההקלטה הנהדר שלי. והוא לא ישמע אותי לעולם. כן, אומר עמוס, השירים יפים גם בקריאה מן הנייר. אבל למה הפסיחות הללו? ידעתי שתשאל, אומרת חנה. אני שואל על הפסיחות, לא על גורל השירים. אני יודעת, אומרת חנה, על הגורל לא אדבר איתך.

מרזבי-הפח נותנים צרימות פתאם. המעבר חריף כל-כך שאני מקלל בקול רם ישר לתוך האפרכסת. עטלפים בזויים עוטים את ריח-הריקבון של פירות האזדרכת. כאילו שאין לך אוויר, אומר עמוס, כאילו שאין לך נשימה להגיד את הכול. לא, אומרת חנה, הפסיחה היא פשוט יפה. הדילוג שבה מושך. כאילו הלב מחסיר פעימה. אבל ככה אי-אפשר, אומר עמוס, כבר מוטב לשתוק. כן, אומרת חנה, זה אולי מה שרציתי. להגיד את השתיקה. עמוס אינו משיב. אני יכול לשמוע את גרירת רגליו היחפות על הריצפה. להגיד את מה? להגיד תוך שתיקה. לא לדבר, לא להפיק שם רחש. לשתוק. מבעד למכשירים אני מרגיש כאילו מתרחשת התקרבות מוזרה בתוך השיחה שביניהם. משהו שקשה לי להקליט. משהו שאינו משמיע קול. שאינו נספג במערכת. אבל חנה קוטעת את ההתקרבות. איוושות פתאום מרעידות את לוחות-המתכת הדקים. היא קמה ללכת. מיישרת את בגדיה והחשמל שיוצא ממנה מצפצץ. חשמל מסוכן, חריף. לא, אל תלכי, אומר עמוס ומנסה לעצור בעדה. ידו נשלחת אל מתג החשמל. מכה באוזניות והחשיכה בחדר. אני מנחש עכשיו, כי אינני רואה. כולי מכוּוץ בתוך המערכת. החושים כל כך מתוחים שאני ממש יכול לשמוע אותם צועדים ומדברים מעלי. כאילו הייתי מתחבא ממש מתחתם, במרתף. מה קורה בחדר החשוך? למה כבה ברעוז את האור? האם הוא נע אליה בלי קול, ברגליים יחפות? אינני שומע. רק נשיפות ארוכות חולפות מבעד לחוטים. מבלי לחוש אני מקלל. תנשמת מחורבנת מצאה לה זמן לנשוף מסביב. שריקתה מרעידה את כל המגברים. איזה רוע שאינני יכול לפרש תוסס בנשיפתה. עמוס מנסה לחבקה בחשיכה. חנה דוחה אותו. גופה מתקשה כשהיא נחלצת ממנו ומתרחקת. שערותיה יבשות, מפיקות חשמל. אני שומע את הזיקים המזויפים מנחררים במכשיר. יש משהו קשה ביניהם. חנה מסרבת. כל גופי מתאבן כשאני חש איך היא מתקשה והודפת את ידיו, את גופו. אני מנחש: המחיצה הקשה שביניהם מונחת על גופה. אלה הספרים שהיא מחבקת. ידיה מלבינות מתוך המאמץ. היא כמעט משקיעה את הכריכות המכאיבות בתוך בשר-חזהּ. לא, היא אומרת בקול יבש, לא. תדליק בבקשה את האור. עמוס אינו יכול להאמין שגם שעת-האושר הזו נעה אל החמצתה. על אף הזיוף שבשערותיה המחושמלות. על אף הערגה היתירה שבקולה. על אף כתב-ידה היפה שבשירים הנסגרים. חנה בואי, הוא אומר, ומושך בה עוד ועוד. אבל היא כבר מתרחקת, נשימותיה נסדרות. הספרים כאילו יצוקים ביניהם. הנח לי, היא אומרת, ותדליק בבקשה את האור.

אני שומע את ברעוז משחרר הדיקותיו. השיחרור מלוּוה באנחה או אולי בלחישה שאיני יכול לפענח. כאילו הוא לוחש משהו לעצמו. גם חנה אינה שומעת את לחישתו. אנחנו שנינו מורחקים עכשיו מברעוז בגלל לחישותיו שאינן מובנות. אל תלכי חנה, מבקש עמוס, אני אדליק את האור. אם תתרחק ותדליק את האור, אומרת חנה, אשאר איתך כל הלילה. עם הספרים ביניהם, אני מנחש, דבוקים לשמלתה כמו בדים גסים. כל הלילה? שואל עמוס. כן, אומרת חנה, אנחנו נוכל לשבת ולשוחח. עמוס שוהה. אולי הוא מעלה לאט את ידו אל מתג החשמל. ואולי הוא מרחיק לאט לאט את חנה הקשויה מאצלו. אולי הוא מנסה להפיח ריח חי בשערותיה היבשות. אפשר כאילו לשמוע איך הוא מנסה להפיח אל שערותיה. הן נעשות לחות לרגע, ומתרככות מעט. רחש הנפצוצים של החשמל הטעון בתוכן נחלש. מן השדות הרחוקים והלחים מחלחלות צריחות הכרוונים. הצריחות מתחזקות ונחלשות כאילו הכרוונים מתקרבים לחדר-ההקלטה. כאילו הם חשים שצריחתם נספגת בתוך המערכת. וכאילו שהם שומעים את קול עצמם הם נבהלים ונמלטים מעל חדר-ההקלטה בחזרה. אל השדות הרחוקים. אל החשיכה הלחה, הרעה. נדמה לי כאילו הם מפיצים את ארס האכזבה בקריאותיהם. בקולותיהם המבקשים ומשיבים. בעיניהם הצהובות והגדולות.

אולי תשאירי אצלי את הפנקס, אומר עמוס. לא, אומרת חנה. זה לא נחוץ. לפחות את השירים, אומר עמוס, אחרי שאת תלכי. לא כדאי, אומרת חנה. זה לא יוסיף שום דבר. אני שומע את עמוס מתקרב אליה. אני אחטוף ממך את הפנקס. בכוח. היה סיכוי להתקרבות אבל גם הוא עבר. כל עופות-הלילה שבחוץ מתריעים על כך. אבל עמוס איננו שומע. הוא אינו מבין מה שפולטות התנשמות ואינו חש בארס הנמסך מן הכרוונים והוא שוכח שזמנו קצוב. כל כך קצוב. כי במזרח, במקום שבריכות-הדגים מכסיפות בחשיכה אפשר כבר להרגיש באיזו תכונה אצל להקת אנפות-הלילה. הן צורחות זו לזו צריחות קטועות ומנהלות את תנועתן האכזרית על פני הבוץ כאילו היו חיילים במירדף. אל תחטוף, מבקשת חנה ומגביהה שוב את חומת הספרים אל חזהּ. אני יודע שתלכי, אומר עמוס. תשאירי לי משהו ממך. אני אדפיס את השירים בספר, אומרת חנה, ותוכל לקרוא, כמה שתרצה. תוכל לשבת עם השירים בחשיכה, בחדר הזה שלך. תוכל להריח את הנייר, להשיב עליו לחוּת. תוכל אפילו לנשק את הכריכה. כן, אומר עמוס, אוכל גם לכבות האור. ושירים יהיו איתי כל הלילה. כן, אומרת חנה, כל הלילה. ועכשיו תפתח את הדלת בבקשה. אני רוצה לצאת. משהו פגום במערכת המשוכללת שלי. אני חושב. איך זה שלא שמעתי את ניקוש הנעילה, כשסובב עמוס את המפתח בדלת? אולי הייתי רכון יותר מדי על המכשירים? אולי עקבתי בדריכות רבה מדי אחרי ניקוש עקביה של חנה? הרי אי-אפשר לדרוש מהמכשיר שיבחין בין נקישת המפתח לנקישת עקב, ובין דפיקת הדלת לדפיקת הלב. מחר, באור, אבדוק את הפגימות. עכשיו אין זמן. משהו מתוח מתחיל להשתרר בחדר שמעלי. לעזאזל הפגימות. אין להן חשיבות כעת. די, אני כמעט צועק, המכשירים יוכלו להמתין.

המערכת מתמלאת פתאום בהמון קולות. איזו התכתשות מוזרה מתפתחת למעלה, ממש מעלי. אני יושב רכון אל שולחן-ההקלטה, מרוכז כולי בתוך האוזניות. אבל אם רק אגביה קצת את אצבעותיי אני יכול לגעת בתיקרת-הבטון הנמוכה. התיקרה שלי היא הריצפה שעליה מקישים עקביה של חנה בדפיקות מוזרות כאלה. הכול מתערבב כנראה, שם למעלה. רעש העקבים ושיפשופי רגליו היחפות של ברעוז מתערבבים זה זה. החשמל נדלק וכבה חליפות. ואני יכול לתאר לעצמי את ריבוע-הדשא שמתח לחלון מחשיך ומבהיר לסירוגין, עד שהוא מבלבל את עופות-הלילה. אני יכול להבחין גם בקולות חנוקים הנפלטים מתוך חזוֹת לחוצים. משהו נפרע שם לגמרי. איזו ריצה של מלים מעוכות. איזו רדיפה של צעקות מהוסות. כאילו שאני יכול להבחין גם בהולם המטורף של הלבבות המתכתשים. אבל אולי אין לי אלא רק משמע-טעות. ואולי אין אלה לבבותיהם ההולמים במיקצבים טרופים כל כך. אולי זה רק ליבי, המחובר אל המערכת באלפי חוטים. ואני פשוט נכנע לאיזו שמיעה-עצמית משונה. קול הדם שלי דופק במערכת עד שאני מוכרח להחליש את העוצמה, כדי שאוכל להשתלט לרגע על שלל-הקולות המציף אותי ואת כל חדר-ההקלטה שלי שבתוך המקלט החדש.

תני את הפנקס. לוחש עמוס. לחישתו נבלעת בתוך רעשים אחרים השורטים ממש את עור-התוף שלי. תני לפחות את הפנקס. חנה אינה משיבה. רק נשימותיה התכופות משמיעות איזו שריקה מתמשכת: לא, לא, לא, היא מושכת את המאבק לכיוון הדלת. ברעוז מנסה לגדור בעדה, להשיגה. להשיבה אל מתחת למנורות. להטילה על המיטה. לא, פשוט להכניעה במקום שהיא עומדת, על הריצפה, שעונה וחבוטה אל הקיר, ושערותיה היבשות כבר מכוסות באבק-הסיד שנתלש ממש בציפורניים. חפצים מוזרים, המפוזרים בחדר, נותנים את קולם פתאום. שניות ארוכות חולפות עד שאני מפענח. כל רגע מכשול חדש. הם מתגלגלים עכשיו בין הכיסאות. רעשים של עצים חלוּלים הומים פתאום. חנה תני, מפעפע קולו של ברעוז. תני או שאני אקרע. חנה מנסה להימלט. עקביה כבר אינם מנקשים. סנדליה נשמטו במאבק. פתאום נשמעת התרסקות כבדה, המערכת לוחצת על רקותיי. הכאב ברקוֹת נורא. אני מזיע, האוויר אוזל ממני. הייתי רץ לפתוח את הדלת, אבל אני קשור כל כך. איך אקום ואסחב במעלה המדרגות? וכל החשמלים האלה כרוכים עלי? לא, לעזאזל הפגימות. לעזאזל המחנק, הרקות הלוהטות. הכול מוכרח להמתין עכשיו. הדממה שחולפת בחוטים היא כל כך משונה באוזניי עד שאני נעמד, ממש נעמד, מתוך שהעצבים כבר כמעט בוגדים בי. לכל הרוחות, מה זה עכשיו? מה השקט המטורף הזה?

אבל זו רק השתהות מקרית, לא מתוכננת. ואולי רק תקלה בזרם החשמל. כי בעצם אין שום דממה עומדת בחדר שמעלי. אני שומע קול עילעול טרוף של דפי-נייר ואחר-כך קול קריעה ארוך, ממושך, המעביר צמרמורת בכל עורי. ושוב חריקות קצרות וקשות כאילו קורע שם למעלה ברעוז קריעות קטנות בדפי הפנקס. אני כל-כך מתוח, עד שאני מבחין במה שברעוז אינו מבחין. אני שומע מלמטה, מעמדת-ההקלטה שלי, את חנה מזדחלת לכיוון הדלת. היא חומקת בחסות הדפים הנקרעים. ופתאום נפתחת הדלת בקול צרימה רמה וחנה נמלטת יחפה אל הדשאים. ברעוז מופתע לרגע, זורק את הפקס, מעלה את האור. הוא גוחן ושולה את סנדליה מהמיסתור שהתגלגלו אליו ומשליך אותם אחריה. רחוק מעבר למידרכה, מעבר לדשאים הלחים. עד לקיר הפח של הצריף ממול. הסנדלים צונחים על הפח ומקימים קול ירייה. כאילו מישהו פותח פתאום באש, באמצע הלילה. לנתק עכשיו או לא לנתק? לא, אשאר מחובר אליו גם כשהוא לבדו. אשמע גם את הסוף.

ברעוז מתיישב על מיטתו, מכנס את קרעי הנייר שנפזרו בכל חדר. קצב נשימותיו פרוע לגמרי. הוא פשוט יושב כפוף ומתנשם. הוא כאילו מכוון את חזהו השורק ואת פיו הפתוח ישר אל מול המיקרופונים החבויים שלי. כאילו ידע כל הזמן שמישהו מתחבא מפניו, כאן, בתוך החדר. כאילו ניחש שאני שם למטה, מכורך בנחשי-הכבלים שלי. מזיע עד לקצות אצבעותיי. הו, איזה מאבק מתיש. אני יושב ממש מתחתיו, ובולע ממש כמוהו אוויר, אוויר.

עם הזריחה צורחות אנפות הלילה. צריחתן רעה ועייפה. הן חגות מסביב לצמרות האקליפטוסים. מבקשות מקום שקט לחניון היום שלהן. מבעד לקירות הבטון העבים אני שומע שוב את קולן ונרעד. הגיעה העת לקפל את הציוד. לאסוף את המערכת, החוטים, ולהחזיר הכול אל ארונות-הקיר. כשאני עולה לאיטי במדרגות המחוספסות ויוצא מן המקלט, עדיין מרחפות מעל לחורשה אנפות אחרונות. הן עוד לא מצאו ענף שיוכלו לבטוח בו. האור כבר קרוב. וצריחתן, אף שהיא נחלשת, מכאיבה עוד לאוזני. אני ממהר להתרחק מחדר-ההקלטה. אני חושש שלא אוכל לשמוע שוב את העצים נאנקים.


  1. “שעון” במקור המודפס, צ“ל: שאון – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות