רקע
אלישע פורת
צילום אלכסוני
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; תשל"ח 1977

 

א.

אני מציב את המצלמה על גג העמדה הישנה. מאז אתמול אני מחפש נקודת-תצפית משוכללת. מה שאני צריך: שדה-ראייה בהיר ואין-סופי. כמובן, קטע כביש, ולא קצרצר אלא ארוך דיו שסרן ברעוז, בהיכנסו אל הקיבוץ יוכל להיראות בו מכל צד. טוב יותר להרחיק קצת את הראות. אולי אתחיל מן המיסעף על הכביש הראשי. סרן ברעוז מגיע במכונית מהירה מכיוון תל-אביב. אבל אולי יגיע דווקא מכיוון חדרה. חדרה עיר קטנה יותר, והאמון שתעורר בצופים גדול יותר. לפני הקרנת המיסעף, עם השלט כמובן, להתמצאותו של הצופה הבינוני, אפשר להבזיק מתמונות חדרה: עגורנים פעלתניים המניחים קובייה על גבי קובייה, לצד מיגדל המים וכהות הפרדסים הנושנים. משוכות החבלבל הסגול מטפסות דרך צמרות הברושים, מפרכסות אל השמים. ותעלות-מים ארוכות מבטון שנסדק. זה יספיק. עכשיו המצלמה מתרכזת במכונית המורידה את סרן ברעוז במיסעף. אפשר להחיש קצת את קצב הצילום: סרן ברעוז כמו נפלט מתוך דלתות המכונית, תרמילו נזרק אחריו ביד נעלמה, אל שפת-הכביש. בפניו עדיין אין להבחין, אבל תנועותיו מוזרות. הוא כל-כך נחפז עד שהוא שוכח להודות לנהג שהביאו. כאן יש לחשוב רגע אם לא טוב להכניסו בתוך שיירת מכוניות חגיגית. מכוניות של הקיבוץ דווקא, מקושטות עליזות, שמבעד לחלונותיהן בולטות שפופרות כלי-הנגינה ופני הנוסעים בהן מביעות שמחה עד אין קץ. לא, כאן צריך להתאכזר לאמת. לא תהיה שום שיירֶת-שׂמחה. שום צלצולים של מרכבות צהלה. הוא מוכרח להגיע לבדו, ודווקא בלוויית תרמילו הדל. משהו בבגדיו מוכרח להורות שהוא נעדר מכאן ימים רבים. כאן צריך לכוון היטב את המצלמה. צריך לתפוס את יחס הזרות הניפלה שבין סרן ברעוז ובין אבני-הכביש. ובין שדירת החרוּבים המצלה. ובין השדות והמטעים הנשקפים אליו מבעד למירווחים של עצי השדירה. אבל זאת זרות משונה, זרות כפויה. שהרי אפשר בנקל לראות שהוא מכיר את כל אלה מקטנות. כך המצלמה צריכה ללוות אותו: באיטיות, מקיפה אותו מכל צד וממחישה לצופה את מעטה הנוכריות שדבק בסרן ברעוז. אותו מעטה שקוף, בלתי-מוחש המהלך לפניו מרחק של צעד אחד קטן. כמו עמוד-האש במדבר. עכשיו אני מפקפק. הטוב ביותר היה לצלם מעל לראשו סידרה רצופה של צילומי-אוויר, מגובה קטן. נאמר, מתוך הליקופטר השוהה באוויר, בשקט, באין רחש. הליקופטר המתקדם ברחיפוֹת זחילה. אבל בלי כל הנזקים שהמנוע גורם: הדפי האוויר הקשים ופחד העריפה של הלהבים המבריקים. אגב, זה רעיון טוב. עריפת תאונה קצרה ומבריקה בלוויית רחש-הסילון השוצף מתוך פתחי-ההפלטה של המסוק. עלי להרהר בכך. אולי אשאיר את זה לסוף אם לא יימצא פתרון נוח יותר. ואם סרן ברעוז יסתבך לגמרי, עד שלא אוכל להשיבו אחור, אל נקודת ההתחלה. ואם הצופים, הרכונים במתיחות, יגידו שהסוף אינו סוף. אזי אפתיע אותם. אני אחשוב על סוף נפלא. סוף סילוני. אילו אפשר היה לחבר מצלמה קטנה, קטנטונת, אל להבי-המדחף המחודדים. מצלמה שתפעיל את עצמה אף לא שנייה אחת מוקדם מן הנחוץ, אלא בדיוק בזמן. מצלמת-עריפה סילונית. רעיונות טובים, אולי אשתמש בהם יותר מאוחר. אני מחזיר את המצלמה אל סרן ברעוז. איזו מחשבה תבוסתנית. לחזות לו שחורות כאלה כבר מרגע היפלטו אל הכביש הפנימי. והרי כל עולמו כאן, בקצה הכביש, מחכה לו, מתגעגע אליו. נכסף אליו נוראות.

ובכן עלי להשלים עם מגבלותיי. אין בידי הליקופטר. רק מצלמה ניידת המוצבת בראש עמדת-הבטון הישנה. עכשיו אני יכול לרדת, להתקרב אל סרן ברעוז, להתנשק איתו, להחליף לחיצות ידיים, לבקוע את ענן הזרות הצמוד אליו. אני גם יכול להתקרב יותר. לשכוח את תפקידי כצלם. להניח את המצלמה בידי אחד הילדים השורצים כאן כבר מזמן ולהחליף איתו דמעות. דמעות גברים נדירות אבל ממשיות. אסור לבכות כמובן לכבוד חייל החוזר מן החזית, או שבוי השב משביו, או צל השב מארץ הצללים. הדמעות לא יופיעו בצילומים. אין חשש, אני אדאג לכך. אבל לכבודו של ברעוז, לכבוד חזרתו, מי לא יתרום כמה שניות של בכי? ועד שאני מכין את המצלמה לירידה חפוזה דרך סולם הברזל, המתפורר מחמת החלודה, אני משנה את דעתי, כלומר את זווית הצילום. אני פשוט אשתטח על הכביש, צעדים ספורים לפני סרן ברעוז, ואצלם אותו מלמטה למעלה. מדיו הדהויים מרוב כביסות; דרגותיו התלויות על כתפיו במין רצון שמיטה משונה; עיניו הקבועות באיזו נקודה רחוקה שבחלל. ומעל לראשו צמרות החרובים הכהות, התרוצצות פראית וחסרת-פשר של הציפורים הקטנות, ציפורי-השיר האפורות. החרובים פורחים עכשיו. ריח נורא לפריחתם. איזה סרחון של סמרטוט ריצפה, או אֵד העולה מפתח ביוב שנסתם. אבל המצלמה שלי אינה קולטת ריחות. רק צורות. ופרח החרוב המצחין, אם תסתכל בו מקרוב, תוכל למצוא בו עניין. כרגיל: המורכבות המופלאה של הטבע, דרכי השיטוּי המקובלות שלו, בפרחים, בציפורי-השיר המצטופפות, בשבוי השב מארץ הצללים. כאן תבוא תמונה שהוּיה איטית אבל מוגדלת על פגישת נעליו עם הארץ שאהב כל כך. אני אצמיד את המצלמה אל האספאלט של הכביש, אעיק עליה בכל כובדי, עד שתתקבל תמונה מדויקת, ללא סילופי תנועה. מחיצת המידרך של הסוליה. הזרות המתפצחת בין הסוליה לעקב, הנוכריות הנדרסת כמעט בלי מחשבה. ואחר-כך הבזקה מהירה אל פניו, אל מינשך שפתיו. אל איזה מיצמוץ חשאי בעיניו. אל אגל-זיעה המתחיל בתנועתו על פניו החיוורות. ואם קצת משוררות אכניס כאן אפשר להאיר את קווצות תלתליו, מתחת לכובעו, ולהתעכב על נימי-השיבה הבודדות שהתחילו לאיים על שׂערו.

יש לי כאן הצעה, שאני בוחן אותה עכשיו, הבעיה היא קבלת-הפנים. כלומר קבלת-פניו של הסרן האובד. ואם אפרט אותה לנקודות, לצורך הצילום, יתקבל סדר כזה: ראשית הידיעה, קבלת הידיעה. הרצים מוליכי-הידיעה ובולמוס ההפצה האוחז בהם, מרגע קבלת הידיעה. כאן יש לי הברקה. עלי לארגן, דרך הסרט, הפצה מעגלית. כלומר מעגל היודעים על שובו הפתאומי של סרן ברעוז פוסח פסיחה מוזרה על איזה מרכז כהה. הידיעה, בדרכי תפוצתה, נוהגת תעתועי-מוזרות, מדלגת על איים קטנים של אנשים, ובעיקר על אי מרכזי אחד. שם בני משפחתו הקרובים ביותר. וביתר דיוק, הוריו אינם שם. אחיו גם הם אינם שם. ידידיו אינם שם. הם מפוזרים בכל קצות מעגלי-ההפצה. במרכז החלל הכהה עומדת לבדה אישה אחת: אישתו. הו, אילו אפשר היה להניע את המצלמה במהירות שבה רצות המחשבות. מעולם לעולם, ומתחת לעולם, ולמעלה מן העולם. ואולי לכל מיני העולמות. יש כאן רק שאלה מקצועית אחת: האם המצלמה באמת תצלם את מה שניתן לניחוש במחשבה? ואולי לא, אולי אלה דמויות שאינן משאירות חותמן על סרט הצילום?

אחרי שגמרתי לארגן את ההפצה אתחיל להניע תנועה עצומה בכל המעגלים. תנועה לקראת פגישה. זרימה פתאומית, מעגלים חדשים נושקים בישנים, מהומה חשאית כמו בתוך מחילות. כאן היה צריך להעמיד מצלמה גדולה, רחבת-זווית ככל האפשר ולתלות אותה, כמו השמש, מעל לקיבוץ. כמה שעות של הארה קשה, ואחר-כך לפענח במהירות. במקרים כאלה הפיתוח גורם לי ממש התרגשות. דפיקות-ליבי מואצות, זרזיפי זיעה זוחלים בכפות-ידיי ומין מנגינה מהירה אבל חדגונית מתהמהֶמֶת בתוך האוזן השמאלית. והאצבעות בעצמן, ללא שום ציווי, מקישות איזה מיקצב משונה על השולחן. לא, אני חוזר בי מן הרעיון הזה. הוא כללי מדי, תופס מרובה. סרן ברעוז יאבד לי כך. אם מתחת לצמרות העבותות של הפיקוסים הזקנים שליד בית-התרבות ואם בין המטפחות הצבעוניות של הנשים. משונה: בחגים ובאֵבל צצות מטפחות פתאום. המוני מטפחות. חבל, בשחור-לבן שלי, ואפילו המשוכלל, המטפחות הן אבידה עצומה. הצבעוניות שלהן ממש מפחידה. ודרך חבישתן מלאת הבעה. איך הן מתקבצות ומצטופפות פתאום, כעדר טלאים מפזז, מסביב לכתם הכהה; שם עומדת האישה: אישתו. ושם צריך גם הוא לעמוד. נדחף במאות ידיים שוחרות-טובה, מסייעות. אבל עוד נגיע לכאן יותר מאוחר. הכתם הכהה לא ירפה מאיתנו. אני מכין למענו סרט מיוחד.

 

ב.

עכשיו אני נזקק לילדים בדחיפות. אני מקבץ אותם סביבי. אני מדריך אותם במלים קצרות. קחו מצלמות, אני אומר להם, מצלמות קטנות ורבות, והכניסו אותן לכל החדרים שמסביב. שימו אותן גם בגזעי-העצים גם בספסלים הזקנים. ואפילו בתוך הממטרות. על שאלת הילדים: ובתוך מחילות הנקרים? אני עונה: כן, גם בתוך מחילות הנקרים. יש בהן טעם מיוחד. הילדים מתפזרים כבזק, פושטים על החדרים, על הדשאים, על המדרכות. אלפי מצלמות קטנות מתחילות לשקשק. סרן ברעוז מצולם עכשיו מכל זווית אפשרית. אלפי עיניים זעירות עוקבות אחריו. כל צעד שיעשה, כל מריטת שיער, כל כיווץ שריר. הילדים מתחבאים כשועלים קטנים בתוך השיחים, מאחורי ארונות-הקיר, מעבר לסוככי המרפסות. עיני שועלים עיניהם והם אורבים. הרי לכם תמונה משונה: מעבר לשער נכנסת לתוך חצר הקיבוץ חבורה משונה. אני בראש, כלומר, עם גבי לפנים, המצלמה חידלת-האונים צמודה אל כתפי, אל בטני, וידיי מהודקות אליה, במין פחד, במין דאגה. אחריי, כלומר לפניי, כיוון שאני הולך לאחור: כסרטן נתקל ומהסס, מהדס ומקרטע ובוודאי גם נופל אל תוך מהמורות הדרך, הולך סרן ברעוז. המרחק בינינו קבוע. כאילו קבע אותו מישהו מחוצה לנו. אינו גדול אבל נשמר היטב. אני משתדל לכוון פסיעותיי לפסיעותיו. והוא, אף שאינו מסתכל כלל לפניו, יודע, בחוש-מידה נפלא לא לקצר את הטווח בינינו. לא להמעיט אותו מעבר לכאילו מוסכם, מעבר ליובש הזה. ומסביבנו, בלתי-נראים, חבויים אל האוויר השקוף, דרוכים כקפיץ השואף להתפרץ, כל ילדי הקיבוץ. שבויים בפקודתי, מפוזרים כמצלמות-ריגול זעירות, משקשקים בכל מנגנוניהם. רועדים, היובש בפיהם, וצעקה גדולה מקופלת כפקעת בגרונם. הם שוכבים אורבים ורואים: תרמילו הדל תלוי על כתפו, בגדיו כמעט מתפוררים מרוב הכביסות וגוש הנוכריות מרקד לפניו כמו להקת-קופים עליזה, הקשורה לבעליה באיזו שרשרת-קולרים נעלמה. סקרנות עמומה חולפת במוחי: האם ישאיר ענן הזרות רישום על סרט הצילום? או שמא אף הוא משאיר רישומו רק על לוחיות עיניי ואינו מסוגל לחלוף דרך מחסומי העדשות האדישים? אבל עכשיו אין לי זמן לעצור ולהשיב לעצמי. תנועתו הקשוחה, בלתי ניתנת לעצירה, של הסרן האובד מריצה אותי לפניו. וכבר אני מדלג לאחוריי, בתנוחה רעה, כל-כך לא נוחה. כל גופי כבר כואב. כאן המקום להינתק ממנו. אני חושב להמריא אל נקודת צילום טובה יותר, גבוהה יותר. אבל עכשיו אי-אפשר, הריהו הולך. אפילו החיש משהו את צעדיו. ושדה הראייה חסום לחלוטין. מלמעלה, צמרות ענק, גגות צפופים וצל עמוק. אני שם מבטחי בילדים שנפנפתי לכל העברים. צילומי-צד, צילומים של חצי-גובה וצילומי-אלכסון שיכולים להיות נפלאים, ממש מתוך מחילות-הנקרים. אני מרגיש כאילו אני שבוי במיקצב התקדמותו. ואף כי עדיין לא נתן בי מבט אחד קטן ולא החלפנו חצי מלה ומכל החיבוקים והנישוקים הגבריים לא יצאה אפילו בת-דמעה אחת; הוא מכתיב לי קצב מהיר של צילום ודילוג לאחור. כך אנו נעים זמן קצר. צילום ודילוג. צילום ודילוג.

עכשיו, ממש לפני נפילתי, אני עוצר את הסרט ומעלה את השאלה אל שולחן-העריכה: המתח עצום. ילדים נחבאים בגינות. הרחבה שלפני חדר-האכילה מחשבת להתפוצץ מרוב ציפייה. המוני החברים, שכבר הרכיבו את משקפי-השמש שלהם, והחברות, שכבר חבשו מטפחות צבעוניות, כלואים בחדריהם. ממש לפני הפתחים. מצפים לאות הסמוי כדי להשתפך החוצה ולהתנקז בזרמים צבעוניים ונוהרים אל הרחבה הגדולה. ריח-הסחבות הכבד של פריחת החרובים עומד באוויר, ושאונן העמום של הדבורים העטות על הצוף מחריש כמעט כל שאון אחר. אין שריקות מטוסים באוויר, אין אותות קריאה ממקלטי-הראדיו. אין שום בשורות נשמעות משום מקום. השלווה כל-כך חשודה עד שפעימות ליבי, אפילו כאן ליד שולחן-העריכה, מתקפצות בפתאומיות. עוד רגע, אני רק אנצל את ההפוגה רבת-המתח הזאת שלפני ההתרחשות המכרעת, ואבזיק כמה צילומי-רקע מקלים: הנה הסרן האובד כעמוס, תינוק חייכני שגפיו המחורצים מתפתלים בין שלביו של לול עץ, העשוי קרשים שהוקצעו בחיפזון. והנה עמוסי כנער, לבוש חולצה לבנה, ריחנית, צווארונה מוקשה בעודף עמילן. כאן יהיה צילום נע. תמונתו של הנער תתקרב אט אט עד שתמלא את כל רוחב הבד. ודאי, יש קשיים. פלומת-השפם מופיעה פתאום, קודם זמנה. קמטים בלתי-נראים מזדקרים. ובעיקר הצלקות של פצעי-הילדות שלא הגלידו היטב נחשפות בהגזמה. אבל אלו הרעות הרגילות הכרוכות בהגדלה העצומה. אין כאן שום אפשרות לעקוף אותן. ההבזקים התכופים מאירים בהתחלפותם על המסך את פני האנשים הצופים. פניהם מוארות פתאום, מצובעות בחיוורון מוזר, כאילו הם כבר יודעים מה יהיה סופו של הנער בעל-הפלומה החוצה עכשיו את המדשאה וילקוטו הדל מיטלטל על כתפיו. אריג בגדיו כל-כך נשחק בכביסות הקשות ומה נשאר לו?

אסור לי להשתהות כל-כך הרבה ליד שולחן-העריכה. אני מוכרח לרוץ ולעשות צילומים בשטח. ואני כבר שומע קולות הומים וצועקים היכן הצלם הזה שהיה כאן כרגע, לאן הוא נעלם? אני ממהר. הדרך שעלי לעשות קצרה להפליא. כאן כבר סרן ברעוז חוצה את המדשאה. רחבת חדר-האכילה המרוצפת שוב אינה רחוקה. אני נצמד אליו כמו קודם. היצמדות סרטנים כזו, מביכה אפילו. כאן יהיה עלי להכניס משהו. אני מרגיש שיש חור בסידרת הצילומים. הסרן נעזב לנפשו ומישהו מוכרח למלא את החלל. כשאשוב ואקפוץ אל שולחן-העריכה כבר אסתום את החללים הכהים הללו. תצלומי-קורבה מדהימים של פניו. חיוורון פניו יתחרה בלובן המסך. ההליכה אחורנית היתה מסוכנת מלכתחילה. נס שהגעתי עד הנה, עד קצה המדשאה. אני צריך להודות לאל שלא נכשלתי עד כאן. אבל עכשיו זה בא. בור קטן, מהמורה שאינה נחשבת, ואני צמוד למהלכו של סרן ברעוז, המצלמה לחוצה בעוז אל החזה. העקב מחליק, הרגל מבקשת פיסת-מידרך, מתעקמת, ואני כולי נסחב אחריה. נזרק לפנים על גבי, מוטה לאחור, נהלם, סחרחורת רגעית ואחריה אני רואה, עיני בתוך המצלמה המזדקרת ממני החוצה: סרן ברעוז אינו מפסיק ללכת. הוא ממשיך ישר מעלי. נעליו מצלות על-פני העדשה. תנועת האוויר של מכנסיו מנשבת מעלי כנשוב הרוח. צילום נהדר. משאול התחתיות. ממקום שאי-אפשר יותר נמוך ממנו. סולייתו מחליקה על הרצועות. עפר אני תחת רגליך, אני מבקש לצעוק אליו. אבק כתוּש אני תחת עקביך. אבק צלמים שחוּק. שכחתי: אין פס-קול ואין שום טעם לצעוק. אני מתנער להדביקו. על מישהו להזהירו. לא עניין הבורות שבדרך. זה דבר טפל. אבל הכתם הכהה שמחוץ למעגלים. יש לחשוש מהתפתחות חמורה. אני מבצע החלפת סרטים תחת לחץ, יותר מהר מהחלפת מחסניות תחת אש. זה הסרט המיוחד. שמרתי אותו לרגע הזה. טוב שנפלתי, והצילום נעצר לרגע. עפר אני תחת רגליך שאינן חדלות מלנוּע. אבק אני תחת עקביך שאינם סבים לאחור. כתוּש אני תחתיך. הו, לוּ אני תחתיך.

האדמה מתבקעת בחבטה אדירה. נהר-אדם מבקיע ומשתפך ונוהר אל הרחבה, צבעוני, מזמר, מתנועע ורוקד. האוויר מתפוצץ מצווחות הילדים המשתחררות כהרף רגע. הילדים בוקעים מכל מחבואיהם בזינוקי-פרא, כאילו נפילתי היתה להם אות וסימן. נהר-אדם מיטיב מקיף את סרן ברעוז, והוא נישא ונדחף על גלי מאות ידיים שוחרות-טובה. בגדיו מתפוררים עליו מן הטפיחות, החיבוקים וליטופי-החיבה של מקיפיו. תרמילו הדל מוּסר מעליו, מועבר מיד ליד, מקיף את כל המעגל. רצועתו הנושנה נקרעת והוא מוטל לאי-שם מחוץ למעגלים המרקדים. אני מתרוצץ סביב ההמון כמשוגע. אני מבקש נקודת-תצפית. אני משתגע להציב את המצלמה שיהיה לה שדה-ראייה חופשי ואין-סופי. אני זקוק לתמונות בהירות וממושכות: הרחבה מרוקנת, לפני הכול. הרחבה מלאה עד מחציתה. משהו מתחיל להתרחש. ותמונה אחרונה ומדויקת, הרחבה רותחת מצפיפות, אבל מסביב לכל החגיגה הזאת אין למצוא נקודות-תצפית. הגגות מרוחקים, עלוות החרובים כבדה ומסתירה. אין לי ברירה. עלי לבקש סליחה, להחזיר את כל הקהל למחילותיו. את הילדים אל מאורותיהם. ובעוד הרחבה ריקה, להציב באמצעה סולם של סיידים, או איזה מיגדל ברזל של מסגרים. אני מטפס אל ראש המיגדל, מחליק מרוב חיפזון ומאותת באצבעותיי אות סמוי, ומסביב מתבקעת שוב האדמה.

הו, לוּ היה לי עכשיו מסוק קטן. מסוק סילוני, שמצלמות זעירות מרותכות אל להב מדחפיו. מפיתחי-הפליטה הסילוניים שלו היה נפלט ענן צהבהב וכבד של צחנן-החרובים. הריח הכבד מערפל ומחתל את כל הקהל העצום וכאילו מרדים אותו בניחוחו המסמם. אני מרחף באין-קול מעל לכתם הכהה שבאמצע המעגל. שם עומדים בני משפחתו הקרובים ביותר. שם עומדת היא, האישה: אישתו. אליה הוא חותר בהתמדה שאינה מתעייפת. למענה הוא מתפרק מכליו המתפוררים. למענה הוא גם נפטר מתרמילו הדל. עכשיו אני מצלם אותו ממש מעל לראשו, בסידרה ארוכה ורצופה של צילומי אוויר נפלאים; ענן הזרות שלו מתמוסס. בעיניי אני יכול לראות. האנשים נוגעים בו ונוגעים. נוגעים בבגדיו המקורעים, בנעליו, בידיו בבשרו. אין שום מחיצה שרועה בין הקהל ובין ליבו. מישהו רוצה לקרוע את ליבו מתוכו ולחבקו. אבל כל אלה רק כמעצורים בעיניו. שיש לסלקם אל הצדדים. הוא נמשך רק אליה. הנה מתבקע המעגל האחרון והוא חודר אל תוך הכתם הכהה. הסרט המיוחד שלי עובד כמטורף. אני מתפלל שיספיק. אני בולם את להבי המסוק, מאט. עכשיו הכל מצולם בתנועה איטית: הוא נופל בזרועותיה, והיא בזרועותיו. איזה אדים עכורים מפריעים לתקינות הצילום. חדירת האור כאילו מתעכבת. רגע, היא באמת נופלת מתוך זרועותיו. אני מגדף את האדים המסתירים. מה הוא עושה לה בכוח כזה? מחבק אותה: מחנק אותה? הכתם הכהה משחיר כולו. ההמון נדחק עליהם. מערבולת של צריחות, גופות נישאות, זעקות וריצות מטורפות מכסה את הרחבה. אני מזנק אל תוך המערבולת עם להבי-העריפה הסילוניים שלי. כבר מאוחר, אין צורך. הקדימוני. כבר נושאים אותה אל מחוץ למעגל. חבל, כל תחבולותיי לא עלו יפה. הצפיפות שוב הפריעה. עכשיו אני נוטש הכול ורץ אל מעבדת-הפיתוח שלי. איזו התרגשות מוזרה מפעפעת בי. אני מזהה את תאוות-הפיענוח החולנית. בהיכנסי, אני ממהר אל החלון. אני מוכרח להגיף אותו חזק. הענן הצהבהב של ריח החרובים הסמיך מאיים להחניקני.

המלצות קוראים
תגיות