(מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות), 05/04/78
פגישה עם אנג’לה דייוויס, הקומוניסטית הכושית הצעירה, שהואשמה על-ידי ה“פ.בי.אי” ברצח, בחטיפה ובקשר. לא מכבר, הקימה את “הברית נגד דיכוי פוליטי וגיזעני”, הנלחמת למען שיחרור “העשרה מווילמינגטון”. אנג’לה שעל קיר חדרה תלויים צילומיהם של פידל קאסטרו ויאסר ערפאת, “מככבת” בסרט תעודתי-ציבעוני בן 90 דקות על עצמה. היא הופיעה יחד עם בימאי הסרט להקרנת-הבכורה של הסרט באמריקה, שנערכה בקאמפוס בו למדה.
שמה של אנג’לה דייוויס התפרסם לראשונה בעולם לפני כעשר שנים. היה זה בשנת 1968, חודשים אחדים לאחר הירצחו של ד"ר מארטין לותר-קינג. אז, שאלו רבים את עצמם: היימצא יורש לתנועה למען שיוויון זכויות לכושים, או שכל המאבק הקשה ייכשל עתה עם מות האיש שעמד בראשו?
תחילה, היה נדמה שאיש לא יוכל למלא את מקום קינג. אבל אז הגיעה לפתע הבשורה מלוס-אנג’לס שבקליפורניה: יש סיכוי. ומדובר לא ביורש, אלא ביורשת: צעירה כושית נאה, חיננית ומשכילה, המשמשת מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה ומצליחה להלהיב סטודנטים רבים, שחורים ולבנים גם יחד. אנג’לה דייוויס שמה.
לכאורה, צריכה היתה אוניברסיטת קליפורניה להתברך בכך. שאנג’לה דייוויס נמנית על צוות המורים שלה. באותן שנים נשמעו שוב ושוב מחאות על קיפוח מצד התנועה למען שיווי זכויות לכושים ומצד התנועה למען שיחרור האשה. כל אוניברסיטה ניסתה אז לעשות הכל, כדי להגדיל את מיספר הנשים והכושים הלומדים בה. ואנג’לה דייוויס בת ה-24 ענתה אז, על כל הדרישות האפשריות: גם כושית, גם אשה וגם מרצה מעולה. שאיש לא חלק על כישוריה האקדמיים.
אולם היה אז בקליפורניה איש אחד, שלא התלהב מן המרצה התוססת, בעלת תיספורת האפרו הענקית. זה היה רונאלד רייגן, שחקן הקולנוע ההוליבודי שהפך אז למושל קליפורניה. רייגן, ימני שמרני, החליט אז להעניש את הסטודנטים והפרופסורים כאחד על האווירה המתירנית והחתרנית ששררה בקאמפוסים בשנות הששים (ימי מילחמת וייטנאם). הוא קיצץ באכזריות בתקציבי האוניברסיטות, וגרם לסגירת מחלקות ולפיטורי מורים רבים. אנג’לה דייוויס הרתיחה את דמו במיוחד. לא רק משום היותה לוחמת קולנית למען זכויות הכושים, אלא מפני שהיתה חברה רישמית ומוצהרת במיפלגה הקומוניסטית האמריקנית. זאת לא יכול היה רייגן לעכל. “הייתכן שבימים אלה, תשלם מדינת קליפורניה משכורת למורה קומוניסטית, המלמדת פילוסופיה באוניברסיטה שלנו ומרעילה את מוחות התלמידים”? הוצגה אז השאלה בפני שילטונות האוניברסיטה. הם לא יכלו לעשות דבר. אנג’לה, משכה אז את תשומת-לב העיתונות והטלוויזיה, והיתה מפורסמת ופופולארית מדי, מכדי שאפשר יהיה לפטרה ללא סיבה.
“אמרתי לכם”, אמר המושל 🔗
עד מהרה נקרתה לידיהם הזדמנות פז.
לדברי אנג’לה עצמה, נתקלה אז עינה, במיקרה, בצילומו של! אסיר כושי, הכלוא בכלא סולדאד שבקליפורניה על שוד מזויין. הנהלת בית-הכלא, האשימה אותו בהתנפלות על סוהר לבן, ודרשה הארכת מעצרו. אנג’לה ראתה בעיתון את צילומו של הצעיר ג’ורג' ג’קסון, ולדבריה חשה מן הרגע הראשון, כי אין הוא אשם בהתנפלות על הסוהר. היא החלה להתעניין במיקרה, נפגשה עם ג’ורג' ג’קסון בבית-הכלא והחלה ביניהם התכתבות. עד מהרה גילתה שהיא מאוהבת בו, ואהבה זו היא שדחפה אותה להקים תנועה לשיחרורם של “האחים מכלא סולדאד”. בין הפעילים ביותר באותה תנועה קטנה היה גם יונתן, אחיו הצעיר של ג’ורג'.
בשנת 1970 הובא ג’ורג' ג’קסון מבית-הכלא לאולם בית-המשפט במחוז מארין שבקליפורניה, לבירור עניינו. לפתע פרצה קבוצת צעירים כושים לתוך האולם. באקדחים שלופים. הם שיחררו את ג’ורג' וחבריו ויצאו מן האולם, כשהם נוטלים עימם בן-ערובה את השופט. המשטרה המתינה להם בחוץ ופתחה עליהם באש. בחילופי היריות נהרגו שלושה מן החוטפים, וביניהם יונתן ג’קסון. גם השופט עצמו נפל קורבן לאחד הכדורים, ומצא את מותו בפתח בית המישפט, מתוכו נחטף.
המישטרה פתחה בפעילות קדחתנית, כדי לאתר את מקור נישקם של החוטפים. לתדהמת הכל. הסתבר שהאקדחים נרכשו חודשים אחדים קודם לכן על-ידי אנג’לה דייוויס, המרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג’לס והיו רשומים על שמה.
כשנודע הדבר לאנג’לה נמלטה מיד מלוס-אנג’לס, והחלה לנדוד בחשאי מעיר לעיר, כשהיא מנסה להתחמק מן המישטרה ומן הבולשת. בינתיים, פירסם ה“פ.בי.אי” הודעה, לפיה מבוקשת אנג’לה דייוויס כנאשמת ברצח, חטיפה וקשר, עבירות שבגללן עלו רבים לכיסא החשמלי. מושל קליפורניה, רייגן, מסר אז לעיתונות הודעה בנוסח: “אמרתי לכם…”. ושמה של אנג’לה נכלל ברשימת עשרת האנשים המבוקשים ביותר על ידי ה“פ.בי.איי”.
כדי להקשות על המישטרה והבולשת בחיפושיהם, קיצרה אנג’לה את תיסרוקת האפרו המפורסמת שלה. ועברה מעיר לעיר. בסופו של דבר נתפשה, ועל מסך הטלוויזיה, ניתן היה לראות את דמותה של הנערה גזוזת השיער, החובשת מישקפיים עגולים גדולים ולובשת חצאית מיני קצרה, כשהיא מובלת על-ידי שני שוטרים לחדר המעצר.
“למען האמת”, הודתה אחר-כך, “הרגשתי הקלה רבה ברגע שנתפשתי. לא יכולתי עוד לשאת במתח של מישחק זה, של חתול ועכבר עם הפ.בי.איי”.
אנג’לה הובאה לדין, וזוכתה מאשמה. היא שוחררה1, אבל שימחתה לא היתה שלמה, ג’ורג' ג’קסון – “אהבת-האמת הגדולה של חיי”, כפי שהיא אומרת גם כיום ניצל מן היריות בפתח בית-המישפט במארין, שם נהרג אחיו הצעיר. אך מאוחר יותר מצא את מותו מכדורי השוטרים בעת מרד האסירים בכלא איתאקה שבמדינת ניו-יורק.
הבימאי נאלץ לשקר 🔗
אנג’לה לא נתקבלה שוב לעבודה באוניברסיטת קליפורניה. בשנת 1975 החלה להורות פילוסופיה והיסטוריה בקולג' קטן בקליפורניה, אך לא החזיקה שם מעמד יותר משני טרימסטרים. באותה תקופה השלימה כתיבת האוטוביוגרפיה שלה והוזמנה לפאריס, שם זכתה להוקרה, ולהערצה בקרב הצעירים וחוגי-השמאל. וכמו הסופר הכושי ג’יימס בולדווין לפניה, הרגישה גם היא לפתע בפאריס “כמו בבית” ונדהמה לראות עד כמה מוכר שמה בקרב חוגים נרחבים באירופה.
בהיותה בפאריס, פנה אליה בימאי־סרטים שמאלני בשם ז’אן-דניאל סימון בהצעה להסריט אודותיה סרט תעודתי ציבעוני בן תשעים דקות. אנג’לה הסכימה. בתנאי, שהסרט יעסוק לא רק בה. אלא במאבקה ובתנועה שבה היא פעילה. השגת מימון לסרט זה – כמאתיים אלף דולאר – לא היתה קלה. אך בסופו של דבר מצא הבימאי חברת-הפקות צרפתית שהסכימה לממן את הפקת הסרט. סימון הגיש לאנג’לה את ראשי הפרקים לתסריט שהיו מבוססים בעיקר על האוטוביוגרפיה שלה. סוכם שהיא תכתוב את דיברי-הקישור, תקריין איתם ותסייע בעריכת הסרט. ונראה שלא היה קשה לשכנע אותה לעשות זאת.
לפני כשנה הגיע צוות ההסרטה הצרפתי לאוניברסיטת ברקליי שבצפון-קליפורניה כדי להתחיל כאן בצילומי הסרט. כדי לקבל רישיון-הסרטה בארצות-הברית נאלץ בימאי הסרט לשקר ולספר כי הוא מכין את הסרט עבור רשת הטלוויזיה מיספר 1 בצרפת. לרוע מזלו, נמצא אז אחד ממנהלי רשת זו באמריקה, וכימעט שנתגלתה התרמית. אך בסופו של דבר החל הצוות בצילומים. התמונות הראשונות צולמו בברקלי. בעת הפגישה השבועית של תא המיפלגה הקומוניסטית כאן, שאנג’לה נמנית עד היום על חבריו הפעילים. מברקליי יצא הצוות בעיקבות אנג’לה למסע הרצאות שלה ביבשת (הימים היו ימי מערכת הבחירות לנשיאות בין פורד לבין קארטר).
אנג’לה צולמה כשהיא נפגשת עם אסירים, שהכירו את ג’ורג' ג’קסון בבית הכלא. כן צולמה, כשהיא מבקרת יחד עם אמה בעיירת הולדתה בדרום ארצות הברית, ושומעת מפי האם על ימי ילדותה באותה עיירה. בימאי הסרט, אסף גם מיבחר יומנים וקיטעי חדשות העוסקים בחיפושים אחרי אנג’לה, במעצרה, בביקורה אצל קאסטרו בקובה שם נתקבלה בתרועות, כגיבורה לאומית) ועוד. ולאחר כחודשיים של צילומים, בהם הצטבר אצלו חומר לסרט בן שמונה-עשרה שעות, חזר עם כל החומר ועם אנג’לה לפאריס. שם נערך הסרט בן תישעים הדקות, ושם הקליטה אנג’לה את דיברי הקריינות, המלווים אותו לכל אורכו.
לפני כעשרה שבועות הוקרן הסרט, על אנג’לה דייוויס לראשונה בשלושה בתי קולנוע מרכזיים בפאריס, ונראה שזכה להצלחה. אך סיכוייו של הבימאי למצוא מפיץ, שיסכים להקרין את הסרט בארצות הברית היו קטנים יותר. ובינתיים, עד שימצאו מפיץ סרטים כזה, הוזמנו אנג’לה דייוויס ובימאי סירטה להקרין את סירטם בהקרנת-בכורה בקאמפוס של אוניברסיטת קליפורניה בברקליי, מקום בו למדה אנג’לה כסטודנטית ובה החלה את פעילותה הפוליטית.
ה“פ.בי.אי” השמיד הדוקטוראט 🔗
אנג’לה היא אורחת קבועה בקאמפוס של ברקליי. היא מתגוררת כיום יחד עם ידידתה ויקטוריה מרקאדו – שהיתה שומרת-ראשה בימי המישפט, ועובדת כיום כפועלת בבית חרושת – בדירה קטנגה בעיר אוקלנד, במרחק עשר דקות נסיעה מן הקאמפוס של ברקליי. נוסף על פעילותה במיפלגה הקומוניסטית יסדה אירגון חדש בשם “הברית הלאומית נגד דיכוי גיזעני ופוליטי”, והיא מוזמנת להרצות בקאמפוסים ובמרכזים קהילתיים שונים מחוף-לחוף. אחת לשבוע היא מגישה תוכנית קבועה בראדיו, ובימים אלה היא מסיימת כתיבתו של ספר חדש, נגד הגיזענות ונגד “עליונות הגבר”. ברגע שתסיים את כתיבת הספר בתוכניתה לחזור לכתיבת עבודת הדוקטוראט שלה בפילוסופיה, שכתיבתה נקטעה ברגע שהוצא נגדה צו המעצר. לדבריה, החרים ה“.פ.בי.אי” את כל הטיוטות של עבודת הדוקטורט שלה, והשמיד אותן או הסתירן.
בצד הפעילות למען זכויות הכושים, ולצד פעילותה ה“מהפכנית” כחברת המיפלגה הקומוניסטית, מקדישה אנג’לה כיום זמן רב גם למאבק למען שיפור מעמדה של האשה.
לפני שבועות אחדים פירסם הדו-שבועון האמריקני המצוייר “פיפל” (“אנשים”) כתבה מצולמת על אנג’לה דייוויס. אנג’לה צולמה בחדרה, הגדוש פיסלונים אפריקנים, ואשר על כתליו ניתן למצוא שלושה צילומים של גברים שהיא מעריצה: ג’ורג' ג’קסון, פידל קאסטרו ו…יאסר עראפאת. העובדה שאנג’לה בת ה-34 מעריצה את ערפאת אינה מפתיעה, כמובן. יותר מפתיעה תיסרוקתה החדשה – תיסרוקת קצרצרה, שהיא ניגוד גמור ל“אפרו”, שהיה לה לסמל בשעתו. “גזרתי את ה’אפרו' שלי, משום שחדל להיות בעל-משמעות”, אמרה. “כל אחת התחילה ללכת עם ‘אפרו’. חוץ מזה, נמאס לי לסרק כל בוקר, כמויות כאלה של שיער מסולסל”.
הכתבה מציגה את אנג’לה כזעיר-בורגנית טיפוסית, האוהבת מסיבות, סרטים, קניות בחנויות לבגדים ולרהיטים משומשים, שחייה ורכיבה על אופניים, היא מרבה לעשן, לשתות קפה ולקרוא. עדיין רווקה. לא מכבר נפרד מחבר שהתפרנס מן הנגרות. “אינני בטוחה שהנישואין הם מוסד שהצדיק את עצמו”, אמרה, “אבל אני רוצה ילדים”.
על “דמות שהפכה לאגדה” 🔗
לפני ימים אחדים, בישרו מודעות בכל רחבי הקאמפוס, כי הסרט החדש על אנג’לה דייוויס יוקרן כאן, בהקרנת-בכורה אמריקנית, וכי אנג’לה ובימאי הסרט יהיו נוכחים בתום ההקרנה, לענות על שאלות הצופים.
הלכנו, איפוא, לראות את הסרט
– ואת גיבורתו.
למרבה ההפתעה, היה האולם ריק למחצה. מרבית הצופים היו לבנים. בקהל ישבו גם כמה מחברי מיפלגתה של אנג’לה, שמחאו כפיים כל אימת שהופיע על המסך דמותו של פידל קאסטרו, או אחד מחברי התא הקומוניסטי של ברקליי.
הסרט עצמו היה מאכזב למדי. הוא היה עשוי במיקצועיות, אך גם ביומרנות, שעלתה אפילו על נעימת המגמתיות המוצהרת שבו. אנג’לה מופיעה בסרט כימעט לכל אורכו, ולרוב בצילומי קלוז-אפ ציבעוניים, שאינם נוטים לה חסד. זכרנו את הנערה הנאה והשנונה של סוף שנות הששים. אבל מן המסך נגלה קלסתר פנים מגושם וחסר-חן, בתיסרוקת ה“אפרו” המפורסמת, שבאמצעה “שביל”. אם משום שחלפו כעשר שנים מאז נתפרסמה לראשונה, או משום ששמנה בינתיים; ואולי מפני שהמצלמות הוצבו קרוב מדי, או פשוט משום שאיננה פוטוגנית – עובדה היא שאנג’לה דייוויס שעל המסך, נראתה שונה לחלוטין מזו שנצטיירה בדימיוננו.
בהופעותיה הפומביות, ניסתה לחקות את סיגנון דיבורו הריטורי של מארטין לותר-קינג, אבל היא נשמעה היסטרית, צעקנית ובילתי-משכנעת.
בקיצור: אנג’לה דייוויס נתגלתה לפתע כשחקנית וכקריינית גרועה, המתייחסת אל עצמה ברצינות איומה. יתכן שהאשמה בבימאי, שלא ידע להדריכה, או שהעניק לה את תחושת החשיבות העצמית, שפגמה בסרט לא מעט. אך עובדה היא, שעם תום הסרט נשמעו בקהל רק מחיאות כפיים מנומסות. וזאת חרף העובדה, שהכל ידעו, כי גיבורת הסרט והבימאי נמצאים באולם.
אבל ברגע שעלה האור באולם, והמנחה הזמין אל הבימה את אנג’לה ואת ז’אן-דניאל סימון ציפתה לנו הפתעה אמיתית. אל הבימה עלתה נערה השונה לחלוטין מזו שראינו על המסך. במקום תיספורת ה“אפרו” הגדולה – תיספורת קצרה, נערית. גם התילבושת היתה ספורטיבית, נערית כימעט: חולצה קלה, שארבעת כפתוריה העליונים פרופים, ומיכנסיים אפורים. אנג’לה שעל הבימה היתה נאה וחיננית לאין שיעור מזו שבסרט. ובמשך השעה הבאה, בה שוחחה עם הקהל וענתה לשאלות, התגלתה כצעירה שנונה, בעלת הומור וחן אישי רב, ואפילו צניעות, שעמדה בניגוד גמור לטון מלא־החשיבות שבסרט.
השאלות הראשונות הופנו אל בימאי הסרט, שענה בצרפתית, כשאנג’לה מתרגמת את דבריו לאנגלית. מדי פעם לא יכלה להתאפק מלחייך או מלצחוק, בשעה שהבימאי דיבר ברצינות על “המיתוס של אנג’לה דייוויס” או על “הדמות שהפכה לאגדה”, והיא ריככה את המליצות בנעימה מבודחת. כן סיפרה בצחוק סודות שמאחורי הקלעים של ההסרטה.
פסק-הדין: 282 שנות-מאסר 🔗
אבל לאחר כמה אנקדוטות כאלה,הגיע תור החלק הרציני של הראיון. וכאן התגלתה אנג’לה דייוויס שוב כלוחמת נמרצת למען בני-גיזעה.
“העיתונות ואמצעי התקשורת, מנסים ליצור את הרושם שהמאבק תם וגווע”, אמרה. “הם מנסים לשכנע אותנו, כאילו המאבק שייך לעבר, וכאילו חלף מן העולם בסוף שנות השישים, עם רצח הד”ר קינג. הם מעדיפים להראות סרטים על מארטין לותר קינג, לקרוא על שמו רחובות ובתי־ספר ולנטוע בציבור תחושה שהכל בסדר, שאין עוד זכר לתנועה לשיוויון זכויות הכושים ושאר בני מעוטים המופלים. אין ספק, שזוהי מדיניות מכוונת, שנועדה לטשטש ולהעלים את העובדה, שהמאבק עדיין נמשך, ושאנו רחוקים מאוד מהשגת המטרות, למענן נפלו ‘מאלקולם אקס’ ומארטין לותר קינג".
כיום מתרכז מאבק האירגון בראשו היא עומדת למען “העשרה מווילמינגטון” – 10 אסירים כושים2, ובראשם הכומר בן שאוויס שנידונו יחד ל-282 שנות מאסר בעוון הצתת סופרמרקט בעיר ווילמינגטון שבצפון-קרוליינה לפני כחמש שנים.
פרשת “העשרה מווילמינגטון” עדיין אינה מוכרת לרבים. אך נראה, שאם לא ישוחררו ממאסרם בהקדם, יגיע שמעם לכל. לדברי אנג’לה, ייהפך שמם לשם נרדף לפרשיות של עוול מישפטי נורא כפרשיות סאקו וואנצטי, או אתל ויוליוס רוזנברג. כדי לעורר את דעת-הקהל הוכרז ה־18 במרץ כיום “המצעד על וושינגטון”, ברוח מיצעדיו של לותר-קינג, ובכל הערים הגדולות נערכו עצרות למען “העשרה מווילמינגטון”, בתיקווה לעורר את הנשיא קרטר להתערבות נגד מושל צפון־קארוליינה. המסרב לשחרר את האסירים, או להעמידם בפני מישפט מחודש.
מה אירע בווילמינגטון? לדיברי עורכי “60 דקות”, אין ספק שעשרת האסירים נמצאו בתוך הכנסייה, שהותקפה על ידי אספסוף לבן, שירה אל תוכה וניסה לעשות לינץ' בכושים, ברוח המסורת הדרומית המוכרת. הם לא יכלו להצית את הסופרמרקט הסמוך לכנסייה, משום שלא יכלו לעזוב את הכנסייה, בגלל היריות. ואף-על־פי־כן האשימה אותם המישטרה בחבלה, ובבית המשפט העידו שלושה עדים, שלושתם כושים, כי העשרה הם שהציתו את החנות.
במשך חמש שנים ניהלו העשרה מאבק נואש, כדי להוכיח את חפותם. ורק בשנה האחרונה נדמה היה, שמאבקם זוכה להצלחה. כל שלושת העדים שהעידו נגדם הצהירו בפומבי, באוזני השופטים וצופי הטלוויזיה, כי עדותם היתה שקר, וכי פותו והודחו לעדות שקר על-ידי המישטרה. יתר על כן: הכומר הלבן של הכנסייה, שהיה בה בעת היריות, העיד באותה תוכנית לעיני המצלמות, כי הוא ואשתו היו יחד עם עשרת הכושים במשך כל ההתקפה, ולא יכלו לצאת החוצה בשעה שהוצתה החנות. מדוע לא אמר דבר עד היום? “פחדתי”, אמר. “כל זמן שגרתי בווילמינגטון איימו עלי שיהרגוני אם אספר את האמת. עכשיו, כשעברתי משם, איני יכול לשתוק”.
לכאורה, נראה היה שפסקי-הדין יבוטלו, לנוכח העדויות החדשות, המערערות את כל מיבנה התביעה. אף-על-פי-כן מתעקש מושל צפון־קארוליינה להשאיר את העשרה בכלא. כל הפניות אל הנשיא קרטר, כדי שיתערב בעניין, לא נשאו פרי. אולי יעזרו “המצעד על וושינגטון” והמיתקפה החדשה, אותה מתכננים אנג’לה וחבריה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.