רקע
ברל כצנלסון
חיים חיסין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר, הוצאת מפלגת פועלי א"י; תש"ו

בּעצם שנת יוֹבל בּיל“וּ דעכוּ חייו של דוֹקטוֹר חיים חיסין, אחד האישים המסוּימים שבּין אנשי בּיל”וּ. בּין הטיפּוּסים הבּוֹלטים של בּני בּיל"וּ היה הוּא אחד השלמים בּאָפיוֹ וּבדמוּתוֹ. איש אמת, שׂוֹנא פראזה והשלָיה, שוֹמר נפשוֹ מהפלגה והפרָזה וּמהתלהבוּת עשׂוּיה, מבקש לנַתח כּל דבר בּאיזמל השׂכל הישר, בּוֹרח מדמיוֹנוֹת והזיוֹת, מוֹנע עצמוֹ מכּשלוֹן דיבּוּר פַּתֶּטי, ועם זה שמר את אוֹרוֹ ואת חוּמוֹ הנפשי עד לימיו האחרוֹנים.

גימנַזיסט בּן שבע-עשׂרה, תלמיד המחלקה השביעית, יליד מיר העיירה וחניך מוֹסקבה, ספוּג התרבּוּת הרוּסית וּתפיסת החיים של האינטליגנציה הרדיקלית הרוּסית, רציוֹנַליסט גמוּר, הוּא נתקל יוֹם אחד בּפרעוֹת וּבפוּרענוּיוֹת, וּמחשבתוֹ פוֹנה בּאינטנסיביוּת מרוּבּה לשאלת המוֹצָא. והמוֹצא אינוֹ אלא יציאת-מצרים חדשה. הנער בּן השבע-עשׂרה רוֹאה את הענין לא רק כּשאלה תיאוֹרטית. הוּא מבקש את המוֹצא לעצמוֹ. ואם האב והאחוֹת לא ילכוּ אתוֹ – ילך לבדוֹ. לאן? בּויכּוּח שבּין “הפּלשׂתינאים” והאמריקאים הנהוּ תחילה על צד האמריקאים. תחת השפּעתוֹ של גימנַזיסט שני, אף הוּא תלמיד המחלקה השביעית, יחיאל צ’לינוֹב, הוּא חוֹזר בּוֹ וּבוֹחר בּארץ-ישׂראל. הנימוּקים בּשני המקרים, בּעד ונגד, הנם ילדוּתיים למַדי. אוּלם לא הנימוּקים העיקר, אלה, חריפים וּתפלים, חזרוּ ונשנוּ בּיֶתר עמקוּת וגם בּיֶתר תפלוּת בּמשך חמישים השנים. העיקר – ההחלטה. חיסין היה אחד הראשוֹנים להחלטה וּלהגשמה.

פּרשת חייו של חיסין בּתקוּפתוֹ הראשוֹנה בּארץ, חמש שנוֹת פּוֹעל וּמתישב (תרמ“ב-תרמ”ז), הלא היא כּתוּבה על דפּי יוֹמניו וּרשימוֹתיו, אשר נדפּסוּ בּשנוֹת השמוֹנים בּחוֹברוֹת ה“ווֹסחוֹד” הרוּסי ולוּקטוּ ותוּרגמוּ משם והוּצאוּ על-ידי ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים בּשם “מיוֹמן אחד הבּיל”וּיים" (תל-אביב תרפּ"ה). ספר זה הנהוּ אוּלי האֶפּוֹס הראשוֹן והיחידי של שיבת ציוֹן בּימי “העליה הראשוֹנה”. ספר-קריאה קלסי לכל חלוּץ. חיסין חוֹנן בּעט סוֹפר בּהיר, ישר, פּשטן. אמיתוּתוֹ, התרחקוּתוֹ מאֶפקטציה, ההסתכּלוּת האוֹבּיֶקטיבית בּמאוֹרעוֹת וּבאנשים, חוּש ההוּמוֹר, חוֹסר הפּניוֹת האישיוֹת, אי-ההתפּארוּת וההבלטה העצמית, מציינים אוֹתוֹ לטוֹבה מרוֹב כּוֹתבי הזכרוֹנוֹת. רשימוֹתיו, שהיוּ נדפּסוֹת בּשעתן בּירחוֹן רוּסי אַנטי-ציוֹני, היוּ ממיטב הספרוּת הארץ-ישׂראלית של הזמן ההוּא ועוֹררוּ אֵמוּן גם בּחוּגי המתנכּרים. בּשביל היהוּדי הקוֹרא רוּסית היה זה החוֹמר האינפוֹרמַטיבי העיקרי על הארץ ויִשוּבה. לא דברי מליצה והתפּעלוּת, אלא תיאוּרי חיים, עוּבדוֹת ויחסי בּני-אדם. לאחר חמישים שנה הן משמשוֹת תעוּדוֹת היסטוֹריוֹת מעוּלוֹת לידיעת המעשׂים והחויוֹת של החלוּצים הראשוֹנים.

בּחמש השנים הראשוֹנוֹת היה חיסין פּוֹעל בּמקוה-ישׂראל, פּוֹעל (בּלשוֹננוּ היוֹם – “בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת”) בּראשוֹן-לציוֹן בּתקוּפת יִסוּדה, היה בּין חוֹפרי הבּאֵר הראשוֹנה, סוֹללי הרחוֹב הראשוֹן וּבוֹני הבּתים הראשוֹנים בּמושבה, היה בּין המתישבים בּגדרה, שימש גם עֶגלוֹן בּדרך ירוּשלים-יפוֹ. לאחר חמש שנוֹת נדוּדים, רעב, חיפּוּשׂ עבוֹדה, “תמיכוֹת” ועלבּוֹנוֹת ויאוּש מכרסם, לא עצר כּוֹח והחליט לעזוֹב את הארץ. את מרי יאוּשוֹ וּלבטיו הוּא מגלה – ללא בּוּשה והֶסתר – בּיוֹמנוֹ וגם בּמכתביו לחבריו.

“בּימי נסיעוֹתי לירוּשלים הייתי משתדל שם בּכל כּוֹחי למצוֹא עֵסק כּל-שהוּא לפרנסתי – וּכלוּם לא עלה בּידי. – – וּגדרה עדיין היא נתוּנה בּמצבה העלוּב. הבּרוֹן היה בּארץ – ולא סר אליה גם לשׂימת-עין כּל-שהיא. אני אינני נוֹאש, בּטוּחני שלא תאבד גדרה שלנוּ, עוֹד יבּנוּ בּה בּתים, הריה יעטפוּ נטיעוֹת, אף יקנוּ עוֹד אדמה להרחיבה – אבל עד היוֹם ההוּא עוֹד הרבּה מים ילכוּ אל הים. ואני איני יכוֹל להשפּיל את נפשי עוֹד: חמש שנים הייתי אוֹכל, שוֹתה וּמתלבּש על חשבּוֹן זרים. זה – נוֹרא! – – תמיד הייתי מקבּל תמיכה מתוֹך הרגשת גוֹעל בּנפשי, אך חשוֹב חשבתי כּל הזמן, הנה היוֹם-מחר אפרוֹץ לי דרך. – – אני נוֹסע מכּאן, ורק אז אשוּב כּשאוּכל בּעצמי להסתדר. אין אני מתחרט על חמש שנוֹת עמלי פּה; הרבּה הפסדתי בּמשך השנים האלה, אך עוֹד יוֹתר הרוַחתי – אני יוֹצא מלא אמוּנה” (בּסיוּם “מיוֹמן אחד הבּיל”וּיים").

יצא – וחזר, לאחר שמוֹנה-עשׂרה שנה. שב כּ“ד”ר חיסין", כּרוֹפא וכשליחם של חוֹבבי-ציוֹן. את לימוּדיו עשׂה לא כּסטוּדנט צעיר, אלא כּאדם עמוּס שנים וּתלאוֹת, בּעל אשה (בּת-לויתוֹ פניה פריזר, מבּנוֹת בּיל"וּ) ואב לילדים. וּבשוייץ, אשר שם למד, היה חיסין “הסטוּדנט הזקן” היחידי המסמל את הארץ-ישׂראליוּת הממשית בּין שאר הסטוּדנטים, הציוֹנים והאנטי-ציוֹנים. גם אוֹיבים רחשוּ כּבוֹד לגילוּי זה של חלוּציוּת, אשר כּמוֹתוֹ לא ידעוּ בּימים ההם.

שוּבוֹ של חיסין לארץ חל בּראשית העליה השניה, ואף על פּי שבּינוֹ וּבין בּני העליה השניה רבץ מרחק של דוֹר חיי אדם, היה הוּא בּין העסקנים המעטים אשר לא פּנה עוֹרף לעוֹלים הצעירים, אלה אשר בּגלל דעוֹתיהם והשקפוֹתיהם “לא יצלחוּ לבנין”, כּאשר חשבוּ רוֹב בּני גילוֹ של חיסין. הפּרק החשוּב בּיוֹתר בּעסקנוּתוֹ של חיסין הוּא דבר הקמת “עין-גנים”, המוֹשב הראשוֹן של הפּוֹעלים בּני העליה השניה. זוֹהי נקוּדת ההתישבוּת הראשוֹנה אשר הוּקמה ללא כּל אפּוֹטרוֹפּסוּת פּקידוּתית, בּמקוֹמה בּאה בּחירה עצמית של המתישבים וגם מידה מסוּימת של עזרה הדדית, מידה הנראית מצוּמצמת בּימינוּ, אבל נוֹעזה מאד לפי מוּשׂגי הימים ההם. דרכיו של חיסין בּעסקנוּתוֹ הציבּוּרית, התרחקוּתוֹ מאפּוֹטרוֹפּסוּת וּממַתן “תמיכוֹת”, אשר חיבּבוּ אוֹתוֹ על מתישבי “עין-גנים”, הם שהשׂניאוּהוּ על חוּגים מסוּימים מתוֹשבי יפוֹ, אשר ראוּ אוֹתוֹ כּמקפּח “פּרנסתם”.

בּשנים שלפני המלחמה, כּשמספּר הרוֹפאים עוֹד היה קטן בּישוּב, היה חיסין נמנה עם טוֹבי הרוֹפאים.

בּינתוֹ, רוֹחב דעתוֹ וחוּש הצדק שלוֹ עשׂוּ אוֹתוֹ גם לאחד הבּוֹררים המקוּבּלים בּיוֹתר בּסכסוּכים ציבּוּריים וגם בּסכסוּכי עבוֹדה. הקרתנוּת והכּנוּפיָתיוּת התל-אביבית לא דבקוּ בּוֹ. המגמוֹת “האזרחיוֹת” שהתחילוּ מתגלוֹת בּין “פּני” תל-אביב לאחר המלחמה היוּ ממנוּ והלאה. כּל כּמה שהיה נפגש בּחיי מעשׂה עם הפּוֹעלים, בּין כּרוֹפא וּבין כּבוֹרר וּבין כּעסקן ציבּוּרי, אף על פי שחוּשוֹ הבּיקרתי לא עזבהוּ מעוֹלם, היה מתבּצר בּאמוּנתוֹ בּציבּוּר הפּוֹעלים. “גם אני בּאתי לארץ בּחוּלצה אדוּמה, וּכשבּאתם אתם, כּלוּם לא הבּטנוּ זה על זה כּזרים?” – אמר פעם בּשׂיחה גלוּית-לב עם אחד מבּני הדוֹר השני. זקנוּתוֹ לא בּיישה את ילדוּתוֹ.

אלוּל תרצ"ב.

המלצות קוראים
תגיות