(למלאוֹת לוֹ שבעים שנה)

אין זה מן השמוֹת הנישׂאים בּפי רבּים. לא למענוֹ ידפּקוּ ידידים על שערי מערכוֹת ויזכּירוּ כּי שעת יוֹבלוֹ הגיעה. לא הוּא יתבע בּפה – לא בּעצמוֹ ולא על ידי שליח – “רשימוֹת” ו“נוֹטיצין” ודברי הערכה, כּמוֹ שנוֹהגים בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים גדוֹלים וּמפוּרסמים ממנוּ. ספק אפילוּ אם א. ליטוין מצפּה לכך שמישהוּ בּארץ-ישׂראל יעלה את זכרוֹנוֹ לפני הקוֹרא, ולפני הקוֹרא העברי דוקא. ואוּלם ראוּי הוּא לכך, כּי לא רבּים אִתנוּ כּמוֹהוּ.

א. ליטוין (אין זה אלא שם ספרוּתי שדבק בּוֹ ושהשכּיח את שמוֹ בּחיים – שמוּאל הוּרביץ, הוּא הוּא “מי שהיה” לפנים ש. ל. הוּרביץ, מפרסם מתרגוּמי היינה בּ“לוּח אחיאסף”) שייך לאוֹתה משפּחת המוּעטים בּקרב האינטליגנטים היהוּדים, אשר עם כּל גלגוּליהם הרעיוֹניים לא עקרוּ את עצמם – לא רק להלכה, כּי אם גם למעשה – מקרקע העממיוּת היהוּדית. וזהוּ חזיוֹן יקר-המציאוּת: לפוּלחן העממיוּת, בּגילוּייה הלוֹעזיים, שילמה האינטליגנציה היהוּדית מס לא קטן. לא רק אוֹתם הנערים והנערוֹת מישׂראל אשר שפכוּ דמעוֹת כּמים על גוֹרל המוּז’יק הרוּסי (לא זה ה“גוֹי” המוּחשי שהיוּ רוֹאים אוֹתוֹ בּכל יוֹם א' בּיריד שבּעיירה וּבבית-המרזח של אבּא, אלא זה האִכּר האידיאלי ששימש נוֹשׂא לסיפּוּרים רוּסיים נוּגים המוֹצצים את הלב) אוֹ שהתמוֹגגוּ על זמירוֹת שֶבצֶ’נקוֹ, וּבעינים חוֹלמוֹת ולחוֹת היוּ מאזינים לאֶפּוֹס-הגבוּרה של הפּטריוֹטיוּת הפּוֹלנית – לא רק בּאלה נתבּטאוּ ההערצה וההפלאה שלנוּ כּלפּי העממיוּת הלוֹעזית. מאוֹת ואוּלי אלפי נערוֹת מישׂראל הלכוּ ונעשׂוּ לחוֹבשוֹת בּכפרים נידחים, על קידוּש שם האנוֹשוּת, וכמה בּחוּרים מישׂראל הגיעוּ עד למכרוֹת-הדוֹן ועד לסיבּיר ונעשׂוּ שם לחוֹקרי שבטים עלוּבים, לאֶתנוֹגרפים וּלפוֹלקלוֹריסטים רוּסים (זכוֹר: אַנ-סקי!), וכמה מאלה – פּוּלחן העממיוּת הרוּסית הביא אוֹתם לגרדוֹם (הֶסיה הֶלפמן!). ואוֹתוֹ הזרם אשר מרד בּטמיעה ואשר הגה את מחשבתוֹ הציבּוּרית בּתחוּמי ישׂראל, ואשר מצא את כּר פּעוּלתוֹ בּתוֹך עמוֹ – מה רחוֹק היה הוּא למעשׂה מעממיוּת יהוּדית. אידיאוֹלוֹגיה לאוּמית – כּכל אַות נפשך, בּיסוּס תיאוֹרטי – מלוֹא חָפנַים, אידיאלים לאוּמיים – כּן. אך כּל זה נשאר בּעיקר בּשטח המוּשׂגים המוּפשטים של “עם ישׂראל” ו“יהדוּת”, אך לא בּשטח ההוָי העממי. הפּוּלחן העממי, הקרבה להמוֹנים כּמוֹת שהם, הצוֹרך לחיוֹת בּתוֹכם ממש, הוֹקרת תכוּנוֹתיהם והליכוֹתיהם ועוֹלמם הרוּחני – מה זרוּ כּל אלה לאינטליגנט היהוּדי, אם הציוֹני ואם הבּוּנדאי. אם ננכּה מתוֹך תנוּעוֹתינוֹ הציבּוּריוֹת את “המטיף הלאוּמי” ואת “המלמד של החדר המתוּקן” – אלה החזיוֹנוֹת התמימים בּרוּבּם שלא זכוּ בּעצם להימנוֹת על מערכוֹת האינטליגנציה ממש – ונטלנוּ מתוֹך ציבּוּריוּתנוּ את שׂרידי התמימוּת העממית, את הטיפּוּס של אנשי-תרבּוּת אשר בּתוֹך עמם הם יוֹשבים.

א. ליטוין – ש. ל. הוּרביץ – הנהוּ אחד המעטים אשר כּל ימיו היה בּמוּבן זה שוֹנה בּמַהוּתוֹ משאר חבריו האינטליגנטים. מבּחינה רעיוֹנית עברוּ עליו כּל מיני גלגוּלים: עברית ואידיש, חיבּת ציוֹן וּתנוּעת פּוֹעלים, יסוּד “פּוֹעלי-ציוֹן” (היה מהראשוֹנים בּמינסק) וחלוֹמוֹת על חקלאוּת בּגלוּת. אוּלם לא בּזה כּוֹחוֹ וערכּוֹ של האיש. העיקר הוּא שבּכל מעשׂיו וגלגוּליו הרעיוֹניים היה ונשאר תמיד איש אשר שרשים עמוּקים לוֹ בּהוָית העם. וּלפיכך כּיתת את רגליו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל (גם לארץ-ישׂראל הגיע), וּלפיכך מצא את עצמוֹ גם בּחדרי הרבוֹלוּציה וגם בּבתי-מדרשוֹת, גם בּמרתפי הדלוּת הפּרוֹליטרית וגם בּחוֹרי החנוָנוּת והרוֹכלוּת, וּלפיכך ניסה בּכל מיני נסיוֹנוֹת של פּעוּלוֹת הקלה והפצת השׂכּלה בּהמוֹנים (ירחוֹן “לעבּען אוּן וויסענשאפט”, תעמוּלה למען קוֹאוֹפּרציה, הטפה בּלתי-פּוֹסקת לחקלאוּת וּלהבראה כּלכּלית בּכל התפוּצוֹת), וּלפיכך זכה לחבּר ספר מיוּחד בּמינוֹ, אוֹצר שלם של פוֹלקלוֹר יהוּדי (“יידישע נשמוֹת”, בּששה כּרכים. פּרקים ממנוּ נמסרוּ בּעברית על ידי אז"ר), מלא אהבה אמיתית לא ל“עם ישׂראל” המוּפשט וההיסטוֹרי, כּי אם לאדם מישׂראל החי. וּלפיכך אינוֹ חָדֵל כּל ימיו מהשכּין שלוֹם בּין זרמים שוֹנים וסוֹתרים זה את זה בּציבּוּריוּתנוּ, וּלפיכך אינוֹ נמנע בּפּעם האלף מלבקש נקוּדוֹת-אחיזה לפעוּלת השׂכּלה והבראה עממית.

ולשלימוּת התמוּנה: א. ליטוין חי כּל ימיו בּקב-חרוּבין, ותמיד הוּא נתוּן אוֹ לחוֹמר פוֹלקלוֹרי שהוּא מאַסף (מעשׂיוֹת, עוּבדוֹת, זמירוֹת, אמרוֹת) אוֹ לאידיאוֹת שבּהן הוּא חי.

ישׂא בּרכה ממרחקים, בּרכה יהוּדית, שיזכּה לראוֹת בּנחמה.

אב תרצ"ב.