כאשר באו בני ישראל לעציון גבר, בשנת שלושים ושש למסעיהם במדבר, נראתה בקרב המחנה נערה צעירה, קטנת קומה ודקת בשר, אשר אם ראה אותה איש ואם עבר מעליה, לא זכר את תוארה ולא זכר את מראיה ולא זכר דבר, ורק את עיניה לבדן זכר, ותהיינה משוטטות לנגדו, ויידע כי גדולות הן כשני בוטנים ושחורות כתהום האַרְנוֹן ויוקדות כאש המזבח אשר לפני אוהל מועד. לא ידע איש מי היא ומאין באה. כרוח פרצים סוֹערה פרצה אל המחנה פתאום בבוקר יום אחד עם השַׂלְווים יחד, ויהיו יודעים רק את שמה, כי ייקרא לה נוֹעָה. ואם יש כי שאל איש את פיה לאביה או לאמה, ותהי עונה: אבי המדבר, אמי הערבה – ותשחק בקול גדול, ותהי לִבְנַת שיניה מצהירה רגע אחד כברק אשר התלקח פתאום, ותצלצל בעגיליה הגדולים אשר באוזניה, ובעוד רגע ברחה ותמלט. והבחורים ובני אצילי ישראל וכל איש מסביב סיפרו עליה נפלאות: כאשר תנוח עינה על איש, והיתה כצרבת מכווה על חלקת הבשר אשר הביטה שמה, וכאשר תישב ברוח פיה, והיתה כרוח זלעפות אשר חלף פתאום מן הנגב, וכאשר תיגע ידה ביד איש, והיו כל עורקיו בו כנחל שלהבת שוטף. ואף אמנם היתה הילדה כמו מדבר: פניה כנחושה חרוכת יקוד שמש, גרמיה כסלעים להוטים וחדים, והיא פרא אדם כמו הרוח הפושט מן הצפון. ואולם כחלקת האדמה החרבה אשר בין פארן ובין תופל, כן צמאה הנערה לנטפי טל מעט יומם ולילה – והיא מחכה…

בימים הרחוקים האלה והשמש היתה יוקדת ולוהטת עוד שבעתיים מאשר עתה, והמדבר היה נורא וגדול עוד שבעים ושבע מאשר עתה, והאהבה היתה עזה וסוערה עוד אלף אלפי פעמים מאשר עתה.

בנקרת מערה באחת הפחתים נולדה נועה הקטנה לפני ארבע-עשרה שנה, בשנת העשרים ושתיים לצאת בני ישראל ממצרים, בהיותם חונים ברימון פרץ. ולא במאכלת כרתו את שָׂרְרָה ¹ כי אם בצור. אמה היתה אשה כובסת ואביה איש מקושש עצים, ויהי מלקט בשדה ענבי פרגים אדומים ויהי שׂוחט אותם אל הכף אשר עשה לו ושותה יום יום את מִשְרַת הגרגרים הזרים ומשׁתכר. ובקברות התאווה² מתו האיש והאשה יום אחד ביום המגפה הגדולה באוכלם מן השלו עשרה חומרים. ואז גדלה הנערה ואיש לא ידע מי גידל אותה. מי מגדל את החתול השחור ואת האנגורה הלבנה אשר במדבר? כדרדר אשר בשדה עלתה וכפתן אשר במאורה אצל הביצות. בחצר האוהל ועל סף הדלת אשר לנה שם הלילה האחד לא לנה גם בלילה השני, ומן הלחם אשר פרס לה איש יום אחד לא בא אל פיה גם ביום השני. במוצאה מעט מָן על-פני השדה ומעט זרע גד ומעט ענבי סמדר, ותאכל מהם וגם הותירה – והיא עליזה תמיד. עוד לא מלאו לה שתים-עשרה שנה, כמעט עודה ילדה, כאשר מְצָאָהּ איש בשדה ויתפוש בה וַיְעַנֱהָ – והיא לא שמה לב. כגלגל לפני רוח התגלגלה על-פני חוצות ממחנה למחנה, מן המושב האחד אשר ישבו שם בני ישראל ועד המושב השני.

ובבואה לעציון גבר, והיא קטנת קומה ודקת בשר, לא הביאה עמה בלתי אם את עיניה – ומקץ שלושה חודשים, והיא עלתה פתאום ותִּיף. כמעט בן לילה. בערב עלתה על רִבצה לא תואר ולא תבנית, ובבוקר והנה היתה פתאום הנערה בת ארבע-עשרה, לתבנית אשה שלֵמה בכול וגדולה. כמו אד עלה על עיניה המשוקדות, להיות כמסך מבדיל בין הרואה ובין הברק המסתתר, ותהיינה העיניים פתאום כמו חולמות תמיד. כל הרואה ועמד תחתיו והשתאה. לא היתה כמוה בכל גבול ישראל ועל סביביו. וכל המחנה מסביב, בחורים ובאים בימים, נדיבים ורָשׁים, זקני עם ומן האספסוף, כולם התגודדו עליה וישיגוה, ובאשר היתה והיו שם גם המה. ככוס תרעלה משׁכּרת עברה על כל המחנה. ומקרוב ומרחוק באו, מכל הפינות אשר שם בני ישראל חונים. והנערה לא השיבה פני איש, את כולם הקריבה אליה יחד, את כולם, את כולם, ולא מנעה מאיש את חסד נעוריה – והיא רק משֲׂחקת בקול גדול.

יומם כלהוט השמש רבצה על-פני השדה בחול הקודח ותשתעשע בשני נחשים קטנים אשר אימצה לה. אז תגל את שדיה ואת נחשיה תרביץ על בשרה, והנחשים התפתלו על שדיה סביב ולא עשו לה רעה, והיא מביטה השמימה אל נוכח השמש וחולמת בעיניים פקוחות. ואולם בהיות הלילה באישון האפלה שכבה על פני השדה ואחד הנערים עמה – והיא לא שמה לב. ואת נעריה החליפה יום יום כאשר יחליף איש את הכותונת אשר לבשרו – והיא לא שמה לב. כחתול השחור אשר בערבה וכאנגורה הלבנה דבקה עם בן מינה ככל אשר יבוא לפניה, ולא ידעה רע ולא ראתה אוון – והיא רק משַׂחקת בקול גדול.

יומם באכול השרב מסביב כמו תנור ישבה על-פני השדה עד להתעלף, ויש אשר אחזה בה פתאום תאווה כמו רגע ותמהר ותתפשט את כל בגדיה ותשליכם מעל פניה והלאה ותשב על-פני השדה ערומה כיום היוולדה. ויש אשר שבה ותיקח את שערות ראשה הארוכות, אשר ירדו מעל קודקודה ועד ברכיה הגיעו, ותצנוף אותן לצנֵפה ותכס בה את כל בשרה, ותהיינה כשכבת עבים עבה אשר עלתה לכסות על השמש. ואולם בהיות הלילה בחרה לה ממאהביה את אשר תבחר, וילכו אחריה גם שניים וגם שלושה – והיא לא תשים לב. כזאבה אשר במדבר רָעבה לטרף – והיא רק משַׂחקת בקול גדול.

יומם בהיות התכלת בתוך הרקיע בעצם השמים הטהורים ירדה עד הנחל אשר עם ארנון לרחוץ, ובעלותה מן הרחצה צחה ואדומה כולה, התייצבה ערומה לפני הנחל ותרא בו את תבניתה הנשקפת אליה מן המים ותבט ולא ידעה שובעה. ואז ידעה כי יפה היא מכל אשה אשר היתה על-פני האדמה. ויש אשר תשוקה עזה התלקחה בה פתאום לכרוע על ברכיה ולנשק למו פיה בראי המים את כל בשרה ואת כל יצוריה ואת כל בדי עורה. ואולם בהיות הלילה גירשה מלפניה את כל בני הנדיבים ואת כל בני האצילים ואת כל אנשי המעלה אשר דבקו אחריה, ותבחר לה רק את הנערים מן האספסוף, את כל פוחז ואת כל רֵיק ואת כל לבוש קרעים ודל, קהל גדול מאוד, ותיקח אותם עמה – והיא עליזה שבעתיים. כשטף מים עזים השואפים אל המורד, כן שאגו בה דמיה וימשכוה רק אל המורד, רק אל המורד – והיא רק משׂחקת בקול גדול.

והימים היו שומֵמים והלילות היו סוערים, מִשְׁתִים והילולים והולֵלות. ורק לרגעים, בהיותה לבדה מעט ואין איש עמה, קפא הצחוק על שפתיה ותיאנח פתאום. מֱשׁיֳה ורקמתה וצמידיה אשר נתנו לה אתנן ואפריונה אשר עשו לה היו לה לתועבה. כל בחוריה ומאהביה היו לה למשא. אז תיקח את השוהם הגדול, אשר נתן לה קְנֳז בן הנשיא למטה בנימין, ותשליכהו החוצה. ואת חושן אפודתה, אשר עשה לה רקמה אלידד בן הנשיא למטה נפתלי, תיקח וקרעה אותה למאת קרעים. לבה היה ריק – הוא צמא, צמא… כחלקת האדמה המלֵחה בין פארן ובין תופל, אשר לא גוּּשמה עוד מעולם, ככה צמאה לנדבת טל – והיא רק מחכה ומחכה.

ויום אחד באה עד לפני המשכן ותעמוד בפתח. פתאום באה לה התשוקה לבוא בו רגע אחד פנימה. והענן מלא את הקודש ויהי חושך אשר ימשש אותו איש בידיים, ואימה רובצת על כל פינה ועולה מאחרי כל עמוד, והיא לא ראתה דבר. ורק כאשר הסכינו עיניה עם החושך מעט מעט, אז החלה להבדיל בין דבר לדבר. על המעלה אשר עם הבמה לפני הקודש עמד הכוהן הצעיר המנצח על העבודה, כמעט עודו נער, והוא לבוש מעיל בד וחושן על לבו ולולאות אפוד, ותלתלים ארוכים יורדים על עורפו מתחת למצנפתו, והכוהן הצעיר מדבר אל הקהל – ותבט בו משתֳּאה ומשתוממת אליו. הפנים היו חיוורים והתלתלים שחורים. העיניים היו תכלת והחושן אדום. ברגע הזה נשא גם הכוהן את עיניו ויבט לנכחו בפתע ויראנה – ופניו החיוורים חוורו רגע אחד שבעתיים והתכלת אשר בעיניו העמיקה פתאום שבעים ושבע. אז אבד ממנו הדיבֵּר רגע אחד וידום. רק רגע אחד. וגם את עיניו עצם. אחרי-כן התגבר; עיניו מלאו זעם ומצחו לבש כמו עננה רועמת, והוא החל פתאום לדבר אל הקהל על הדבר אשר ציווה משה לאמר: “והיה מחניך קדוש”, וירעם בקולו ויֲזהר את העם מפני כל זימה וכל תועבה, אשר “לא יראה בך ערוות דבר”… וימהר לכלות את דבריו וירד מעל הכֲּן.

ואולם אחרי הצהרים, כנטות היום, תעה הכוהן הצעיר על-פני השדה אנה ואנה. צל הנערה לא סר מנגד עיניו לא בהיותן פקוחות ולא בהיותן עצומות. ובהיותו תועה בשדה וימצא אותה באחריתו, אז עמד תחתיו ולא ניגש אליה ויבט בה מרחוק ויֳשב ויבט. ואולם ניגוש לא ניגש אליה.

אכן יום יום אחרי הצהרים, כנטות היום, יצא אל השדה עד לפני הקובה הבנויה לתפארה, ויעמוד מרחוק ויבט, ובראותו את פניה הסב את פניו לאחור ויתחמק, ואחרי-כן שב ויעמוד, ורק ניגש לא ניגש אליה.

אבל בהיות חודש או מועד או שבת והוא עומד על כנו אשר במשכן כפעם בפעם, אז הרעים בקולו וידבר אל הקהל ויצווהו: “והיה מחניך קדוש”,ויזהירהו “ולא יראה בך ערוות דבר” – ורק מדי צוותו ומדי הֲזהירו הוריד את ראשו לארץ כנכלם מפני נפשו, והוא נאנח.

ובאחד הימים מצא אותה תחת אחד השיחים, אשר התחבאה שמה, והלילה רבץ עליה מסביב. אז כרע לרגליה על הארץ ויהי נושק את שפת שמלתה, כאשר ישק העבד את שפת השמלה אשר למלכה. הן טמא הוא, טמא שפתיים וטמא לב, והיא קדושה, קדושה, קדושה…

והיא רעדה בכל יצורי גווה – בפעם הראשונה בכל ימי חייה.

הזה הוא? – הן כחלקת האדמה הנשֲׁמה אשר בין פארן ובין תופל צמאה אליו כל הימים!

והימים היו נפלאים והלילות היו נחמדים, חלומות ודמיונות עם תקווה מתוקה – ובכל זה הכבידה את לבה אליו כאשר לא הכבידה עוד אל איש. את אשר לא מנעה מן האחרון מבני האספסוף, אותה מנעה ממנו. רק ממנו לבדו – והיא לא ידעה מדוע. ויש אשר גם געור גערה בו ויש אשר גם קצוף קצפה עליו ותהי מדברת אליו קשות תמיד – והיא לא ידעה מדוע.

והוא בא מדי יום ביומו, ומדי יום ביומו כרע לפניה על הארץ וישק את שפת שמלתה ועיניו בערו בחוריהן – ויום יום גערה בו ותדבר אליו קשות ותשב את פניו ותשלחהו. אבל בלילה, בהיותה שוכבת בזרועות אחד מעוגביה ועיניה סגורות, ראתה רק אותו ותהגה רק בו. לא סר צלו מנגד עיניה גם בהיותן פקוחות וגם בהיותן עצומות.

ויום אחד אחז בידה ויישבע לה לאמור: אשר התגלח יתגלח את שערו ואת מצנפת הקודש אשר לו יסיר מעל ראשו ואת חושנו ואת אפודו יעביר מעל בשרו והיה כאחד העם, ואז יעבור מן המחנה הרחק הרחק, בערבה רחוקה בתוך השממה אשר לא דרכה עוד שם רגל אדם יישב עמה. והיתה לו לאשה – והיא התאנפה בו בפעם הזאת שבעתיים מכל הימים ותען אותו קשות ומרות. ואולם את נפשה לא ידעה, ולא ידעה מדוע. ופתאום ידעה: – הן את האיש הזה היא אוהבת…

והכוהן הצעיר עוד כורע לפניה יום יום על הארץ ונושק את שפת שמלתה.

בימים ההם והשמועה נשמעה בעציון גבר, כי הבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן למזרח שמש, ערי מקלט הן, אשר תהיינה למקלט לכל רוצח המכה נפש בשגגה, ונס שמה מפני גואל הדם אשר ממשפחת ההרוג בפוגעו בו, והתחבא שם וישב שם עד מות הכוהן הגדול, ואחרי מות הכוהן הגדול ייצא ולא יהיה עוד משפט לגואל הדם עד עולם לפגוע בו.

כמשלוש חודשים עברו זקני העם להכין את דבר שלוש הערים המובדלות ויקצבו את משפטן. מדדו בחבלים אל הערים אשר סביבות המחנה ומדדו מחוץ לערים, תארו את הגבולים, תָּאוּ ³ את הדרכים, ותהי התכונה רבה מאד. אז יצאו להם שלוש ערים: בֶּצֶר אשר במדבר, ראמות אשר בגלעד וגולן אשר בבשן. ביום ההוא והזקנים באו ועמם כל הכוהנים, כולם לבושי בגדי השרד עם החושנים ועם האפודים ועם מכנסי הבד ועם המצנפות ועם המעילים, ובשולי המעילים פעמונים ורימונים, והכוהן הגדול עובר בראשם ובידו המטה הגדול, ואחריהם עברו הלויים, ואחריהם עברו בני הלויים, כולם לבושים את בגדי השרד לשרת, ואחריהם עובר עם רב, אנשים ונשים וטף, ופני כולם לבצר, כי היא העיר הראשונה משלוש הערים. אז יקרא המפַקד על המחנה לזקני העיר לצאת אליהם, ויצאו כל הזקנים, שבעים ואחד במספר, ויעמדו בשער העיר, והכוהן הגדול עלה על הבמה אשר עשה לו, ויט במטהו הגדול, ואחריו היטו כל הכוהנים מסביב במטותם גם הם, וידבר הכוהן הגדול באוזני זקני העיר את משפט כל המעשה אשר ציווה משה לעשות: – “אם בכלי ברזל יכה איש את רעהו וימות, רוצח הוא, מות יומת הרוצח!” – וענו כל העם ואמרו: "אמן! " – “ואם באבן יד אשר ימות בה היכהו וימות, רוצח הוא, מות יומת הרוצח!” – וענו כל העם ואמרו: “אמן”! " – “או בכלי עץ יד אשר ימות בו היכהו וימות, רוצח הוא, מות יומת הרוצח, גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו, הוא ימיתהו!” – וענו כל העם ואמרו: “אמן!” – “ואם באיבה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות או באיבה היכהו בידו וימות, מות יומת המכה, רוצח הוא!” – וענו כל העם אחריו ואמרו: “אמן!” – “אבל… אם יהיה איש אשר יחטא לרעהו בשגגה, או בפתע בלא איבה הדֳפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה, או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויֲפּל עליו וימות, והוא לא אויב לו ולא מבקש רעהו – והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם ואספו אותו העדה אל עירם, עיר מקלטו, אשר נס שמה, וישב בה עד מות הכוהן הגדול. את כל מחסורו אשר יחסר יתנו לו, את הלחם אשר יאכל ואת המים אשר ישת ואת הבית אשר יישב בו, לא יחסר דבר, וישב שם השוגג עד מות הכוהן הגדול!” וענו כל העם אחריו בקול גדול: “אמן ואמן!” – אז נשא הכוהן הגדול את עיניו השמימה ויפרוש את כפיו ויתפלל, קולו לא נשמע בהתפללו ורק שפתיו נעו, ובכלותו להתפלל ויגישו לו נערי הלויים את האגן ויז הכוהן הגדול מן האגן מי חטאת על שער העיר לקדש אותה – ותקדש. והכוהנים מקטירים על-פני המחבות, ויעל הענן ויכס את כל העדה, והלויים ובני הלויים שרו מתוך הענן וירונו. – ככה עשו גם לראמות אשר בגלעד וככה עשו גם לגולן אשר בבשן.

והאנשים אשר בעציון גבר מן הקצה אל הקצה דיברו איש לרעהו כל היום רק בשלוש הערים המובדלות אשר הבדילו לרוצחים בשגגה. והעם כטוב לבם עליהם לעגו איש באוזני אחיו ויאמרו: “אכן תֵּשַׁמְנָה שלוש הערים האלה ותיכּחדנה מן ארץ ותימחינה מעל-פני האדמה בטרם יבוא אליהן רוצח לשבת בהן. הלוא אין רוצח בישראל ולא יהיה בקרבו רוצח עד עולם.”

אך בערב היום ההוא בהיות החושך מסביב רבצה נועה על רִבצה בתוך הקוּבָּה אשר על פני השדה, והנער הכוהן כורע לרגלה על הארץ. ככלב רבץ לרגליה ולא דיבר דבר. אבל הנערה כמעט אשר לא ראתה וכמעט אשר לא שמה לב. כחולמת היתה ורוחה מתשוטט למרחוק. פתאום התעוררה. אז תדבר אליו בשחוק קל, ורק קולה רעד מעט, לאמור: “ראה, הנה אנוכי ידעתי מי יהיה הרוצח הראשון אשר יבוא לשבת באחת הערים ההן: הלוא זה אשר יהרוג אותי או זה אשר אנוכי אהרוג אותו, ואז אהיה הראשונה להימלט שמה…” ואחרי-כן שׂחקה בקול גדול ותהי עליזה ושמחה מאוד, ורק כי החרישה פתאום לפתע ולא יספה לדבר עוד.

והכוהן הצעיר חיכה עד בוש, ואחרי-כן פנה וילך לו לאיטו –– אך ברכיו רעדו מאוד והוא הולך כשיכור.

ימים אחדים לא נראה הכוהן בכל המחנה, ומקץ ימים אחדים סר אל הנערה. בפעם האחרונה בא, והיא לא הכירה אותו: את נזרו ⁴ הסיר מעליו וראשו היה גלוח, את בגדי הקודש אשר על בשרו התפשט, את המעיל ואת האפוד ואת האבנט, ויהי לבוש בגד חול ועל ראשו צניף. אך פניו חוורו שבעתיים מבראשונה. וכל העם אשר מסביב דיברו בו ויורו אחריו באצבע, ותהי הנֱאָצָה⁵ גדולה מאוד, כי לא היה כדבר הזה למיום היות כוהנים בישראל, אשר יחלל כוהן את נזרו. ואולם הנערה בראותה אותו לעגה לו על פניו, ובקול חזק ובשפה ברורה אמרה לו: “לא אהיה לך לאשה עד עולם, ואתה דע.” – והוא שמע ולא דיבר דבר, וייצא מאת פניה שוקט ובצעדים בטוחים.

בלילה ההוא לא עלתה נועה על יצועה. עד לפנות בוקר הלכה תועה בשדה, לבדד וגלמודה. "הן לא אוכל, לא אוכל… אין לי דבר עוד לבעבור נתון לו בלתי אם את בשרי הטמא – ואת זה לא אוכל ולא אתן לו עד העולם. קדוש הוא לי גם אחרי הסירו את נזרו, וקדוש יהיה לי לנצח "…

ובלילה הזה בכתה הנערה בפעם הראשונה בחייה.

כאשה המחכה לפטר רחמה, כן חיכתה אל הדמעה הראשונה הזאת. עשר שנים, חמש-עשרה שנה חיכתה, ועתה הנה באה. אז באה עליה מנוחת פתאום כאשר לא היתה לה עוד מעולם.

אך בבוקר באה השמועה, כי משו האנשים מנחל זרד גופת איש מת, ויראו והנה הוא הכוהן הצעיר.

ובהגיע הדבר עד לאוזני נועה לא דיברה בלתי אם את המלים: “אנוכי הרגתיו” – ואחרי-כן נעלמה ולא יסף עוד איש לראותה. ימים ושבועות לא יסף עוד איש לראותה. בין ההרים, בשממות המדבר הנורא, אשר לא דרכה שם עוד רגל אדם, תעתה לבדה יומם ולילה, ועל שפתיה רק המלים: “הן לא יכולתי, לא יכולתי.” ובשובה מקץ שישה שבועות לעציון גבר לא הכיר איש את פניה עוד. קומתה שחה עד החצי ותבניתה הראשונה לא היתה לה עוד.

ובהיות הלילה קרעה את כל שמלותיה ואת רקמותיה ואת יקרותיה, לא השאירה מהן חוט על חוט, ואת אשר לא ייקֳרֵעֲ ואת אשר לא יישרף באש השליחה המימה.

ובחודש השישי באחד לחודש בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים באה נערה יחפה וקרועת שמלה עד לפני שער גזר ⁶ ותתדפק על השער:

“אספוני נא. איש הרגתי בשגגה…”

וזקני גזר נבהלו, ויבואו כולם ויביטו. הנה “הרוצח” הראשון! ואת הנערה אספו ויתנו לה מקום לשבת בתוכם. ברחוב העיר בראש הומיות נתנו לה את המקום, אך הנערה התחננה אליהם כי יתנו לה פינה רחוקה, הרחק מאדם, אשר לא תַבֵּט פני איש. אז התחבאה חדר בחדר ולא יצאה עוד החוצה.

והנשים מביאות לה יום יום לחם ודבלת תאנים ומים, אשר תסעד בהם את לבה, והיא לא תאכל בלתי אם את הלחם היבש ככל אשר תדרוש נפשה.

ואֵם הכוהן הגדול מביאה לה מטעמים ומשמנים ומאפה תנור, לבעבור היטיב עמה, ולא תתפלל אל מות הכוהן הגדול – ואולם הנערה שׂחקה שׂחוק חרש בשומעה זאת ולא דברה דבר.

ואמנם פלא הוא: גם במות הכוהן הגדול ובפותחם לה את השער לבעבור צֵאת, לא יצאה הנערה. ישבה הנערה בגזר בעיר המקלט עד יום מותה, ותמת שם ושם נקבָּרה.