סיפורים חלק שלישי: I

מאת

דוד פרישמן

---

מחולות

מאת

דוד פרישמן

מחולות / דוד פרישמן

אמי קיבלה את הדברים מאמה ואמה מאמה, זקנתה מזקנתה וזקנתה מזקנתה, דור מפי דור – ואמי מסרה לי את הדברים.

בצאת בני ישראל ממצרים היה בין היוצאים איש מן הערב הרב ¹, יפה קומה ויפה פנים, ושמו פוט, ותהיינה כל הנשים וכל הנערות מקצה הגבול ועד קצה הגבול מביטות אחריו כל היום, ובלילה בהיותן שוכבות על משכבן ראו אותו בחלומות. בימים ההם ראתה אותו נערה מבני גרשוֹם ממשפחת חצי מטה מנשה, ושמה תִּמְנָע; ברגע ההוא האדימו פניה ואחרי-כן הלבינו מאד – ותאהבהו.

ובימים הנפלאים ההם היו עוד ה שמים חדשים וכחולים אלף אלפי פעמים מאשר הם עתה, האדמה היתה עוד רעננה וירוקה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה, וגם האהבה היתה חזקה ועזה אלף אלפי פעמים מאשר היא עתה.

והעלם דבק אחרי הנערה, ויסע גם הוא אחרי האוהל אשר לה, הלוך ונסוע. כאשר נסעה מרעמסס סוּכּוֹתָה, נסע אחריה דומם, ובנוֹסעה מסוכות עד אֵיתָם, ויסע אחריה דומם גם הוא, ובנוסעם מאֵיתָם על פִּי החִירוֹת אשר על פני בעל צְפוֹן, ויסע אחריה דומם גם הוא. כצל אשר על הקיר נסע אחריה, ובפי החירות ניגש אליה פעם אחת בבוקר, ברגע אשר הבהיקה השמש במאוד מאוד, ויתן לה טבעת קטנה עשויה זהב שחוט ², וישם על אצבעה; אז ירדו קרני השמש על הטבעת, ותרחץ הטבעת ברוב האור, ותברק ותאר רגע אחד על כל סביבה. ברגע ההוא היטה העלם את קודקודו וישק לה נשיקה גדולה וארוכה, והנערה נשקה לו גם היא – ועיני הנערה השחורות והגדולות גדלו פי שניים מאשר היו.

ומפִּי החִירוֹת נסעו עוד יחדיו עד מִגְדּוֹל ועד מָרָה ועד אֵילִים ועד ים סוף ועד מדבר סין. יומם ולילה האיר להם השמש עד להתעלף והם לא ידעו, ובלילה רבצו בשער על-יד פתח האוהל על המפתן. שמאלו מתחת לקודקודה וימינו על לבה ולא דיברו דבר. במדבר סין נעלם העלם פתאום ולא נראה עוד מקצה הגבול ועד קצה הגבול, ויהיו רבים אשר אמרו, כי נקעה נפשו פתאום מעליה והוא שב מצרימה.

אבל הנערה לא האמינה. בבוקר קמה ותבט על פני הטבעת, ועיניה השחורות והגדולות גדלו פי שניים; בצהריים לקחה את הטבעת ותבט בה, הבט והוסף, הבט והוסף; ובלילה הניחה אותה אל מתחת לכר,ותחלום ותרא את הטבעת בחלומה. מי אשר לו הטבעת הזאת – לא ידהה ³ ולא יכבד עליו לבו, ומי אשר נתן טבעת אשר כזאת – לא ישקר לעולם. רק מקרה הוא; עוד מעט וישוב.

ואולם הנער לא שב. בבואם עד דָּפְקָה, הביטו אחריה הנשים והנערות מכל המחנה ותתלחשנה עליה בסתר ועיניהן מלאות לעג ורעל. ואולם נערה לא שמה אליהן לב. הן את הטבעת נתן לה, והיא לא תשקר. הטבעת החלה להיות לה לתכנית חיים.

ובבואם אל אָלוּש לא שב העלם גם אז, קמט ארוך פרח בן-לילה אחד במצחה ויחץ אותו לאורכו, ואת עיניה הגדולות כיסה אד. צמחה פתאום מארץ תוגה חרישית ועמומה וכבדה ותרבץ סביב סביב לה. הנשים אשר ראו אותה, חדלו פתאום מללעוג אחריה, כי אם דיברו אליה רכות; ובעיניהן נראו דמעות בדַבְּרן. והנערה לא עשתה דבר, בלתי אם הביטה מרגע לרגע אל הטבעת אשר על אצבעה, ויש אשר שֹחקה ויש אשר בכתה, ויש אשר אורו עיניה ויש אשר סגרה את הדלת בעדה ותתחבא, לבעבור לא יראה איש את פניה, ויש אשר שבה וַתְּקַו.

ובבואם לרפידים, ויהיו הימים שוממים והלילות שוממים מאוד – והיא רק חיכתה, חיכתה. בבוקר יום אחד קמה ותיקח את המראה העשויה נחושת מרוטה ⁴ ותבט בה את פניה ותרא כי על רקתה צמח לה שער לבן אחד – ותתלוש את השער באצבעותיה. הנשים והנערות התרועעו אליה עתה מאד ותדברנה על לבה, למען עודדה ולמען חַזְּקָהּ, אולם היא כמעט לא שמעה. ורק את הטבעת החזיקה בכל כוחה ותקפוץ עליה את אצבעה, ויש אשר האמינה כי היא הטבעת ויש אשר האמינה כי לא הטבעת היא כי אם העלם, והיא חובקת אותו בידה. ויש אשר התבלבלו מחשבותיה והיא לא ידעה אם הטבעת עזבה אותה ופוט עוד ישנו לפניה, ואם פוט עזב אותה והטבעת על אצבעה.

ככה באו עד מדבר סיני. והנערה אימצה את הטבעת אל אצבעה מיום ליום יותר. והטבעת היתה לנשמת חייה, אשר בה תלתה את הנפש אשר לה ואת כל אשר בקרב הנפש הזאת. כל חלומותיה וכל משאת נפשה היו אצורים בטבעת ההיא ותהי לה הטבעת לסגולה ולקמיע ולנר תמיד אשר יאיר את החושך. את כל אשר עבר עליה ואת אשר יבוא עליה עוד, את כל זאת מזגה יחדיו אל תוך הטבעת. כל הימים אשר עוד הטבעת הזאת לה, עוד הכול לה והיא יכולה לקוות עוד – ובכל הרע אשר מְצָאָהּ, חָפצה לקוות עוד.

                                                                                      ☼

ובמדבר סיני נעשו בימים ההם דברים גדולים ונפלאים אשר הסבו את לב העם מאחרי מקרי יום יום ואשר לקחו את לבו: ניתן אלוהים לעם. שלושה ימים, לילה ויום, עָשַן הר סיני כולו והעם היה מוֹגבלים איש בביתו ויתקדשו ויטהרו ויכבסו את השמלות. וקול השופרות הלך הלוך וחזק ויהיו קולות ולפידים וברקים גדולים שלושת ימים, לילה ויום והיה חג גדול אשר לא היה עוד כמוהו: ניתן אלוהים לעם. ובימים הנפלאים והנוראים האלה הגה כל העם מסביב, וגם הנשים והטף, רק באלוהים אשר לא ראוהו ואשר רק את קולו שמעו ובכל המעשים אשר נעשו, ואל יתר המעשים הקטנים הנעשים יום יום לא שָת איש לב ולא זכר עוד אותם. מי יזכור בימים כאלה נערה ענייה היושבת בסתר אוהלה, עם עוניה ועם המצוק אשר בלבה?

ומקץ ימים אחדים היו חדשות אחרות: נלאה העם לחכות אל האלוהים בתוך הערפל אשר לא ראוהו ויחפצו פתאום אלוהים אשר תבנית לו. וייקהלו על הכוהן הגדול ויצעקו: קום עשה לנו אלוהים! – והכוהן הרגיע אותם כרגע ויאמר: מחר ואעשה. ירם נא איש איש קשיטה ⁵ או נזם או טבעת או כל אשר יהיה ואעשה בזהב הזה את האלוהים.

                                                                                      ☼

וממחרת היה היום בוער ככבשן, מן השער אשר לאוהל הכוהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים. והעגלה מוזהבה בקרנותיה ותפרושֹ נוגה וזוהר בכל אשר פנתה, וקרני הפרים הרתומים אל העגלה גם הן מצופות זהב נוצץ וקישורי חוטי ארגמן עם פרחי תכלת מצומדים אל הקרניים והם מרחפים ברוח. ועל-גבי הפרים אדרות תכלת נחמדות למראה, ומשני עברי העגלה מזה ומזה הולכים שני כוהנים, איש לעבר, איש לעבר, והם לבושים כותנות בד עם אפוד ועם חושן ובידיהם שופרות, ורימוני תכלת אשר בבגדיהם מצלצלים בלכתם. והפרים הרתומים אל העגלה הולכים לאיטם ומושכים את העגלה לאט לאט, ובמשוך העגלה ותקעו הכוהנים בשופרותיהם ובתקוע השופרות ושמע כל איש באוהלו את הקול ויצא אל פתח אוהלו ויצאו אחריו אשתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו. אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה ועד הקצה על פתח כל אוהל, והאנשים היוצאים והנשים היוצאות משליכים איש ואשה אל העגלה את צרורם מן הזהב אשר להם לעשות בו אלוהים. לא היה איש או אשה בכל הגבול מן הקצה ואל הקצה אשר לא נדב אותו לבו לתת את תרומתו. והאנשים נתנו את הקשיטות ואת שרשרות הזהב ואת כל אשר בזהב והנשים התפרקו נזמים וטבעות ושהרונים ושביסים ⁶ וישליכום אל תוך העגלה. וגם העשיר וגם העני נתנו, כי חפצו אשר יהיה לכל איש חלק באלוהים.

רוח שיכרון לבשה את כל העדה מסביב לתת. על סיפֵּי האוהלים ועל מעקות הגגות ובחלונות עמדו האנשים עם הנשים ויחכו לקראת בוא העגלה, ויהיו משליכים גם מנורות זהב וגם מחתות זהב וגם קערות זהב אל העגלה, וגם גביעים ומטות זהב השליכו. ואשה גדולה באה ותיקח את חליל הזהב אשר בו ישעשע הילד החולה בין שדיה ותשליכהו אל העגלה. ותהיה העגלה כבדה מאוד בזהב ומלֵאה עד קצותיה, אשר לא תוכל כמעט למוש ממקומה, והעם עוד מרבה להביא ולא חדל עוד.

ככה באה העגלה גם עד פתח האוהל אשר לתמנע.

ותמנע עומדת פתח האוהל וטבעתה על אצבעה. לא! את כל אשר לה תיתן, ורק לא את הטבעת הזאת. הן בטבעת הזאת טבועים כל חייה וכל אשר לה וכל אשר היה לה, ומי יודע אם לא טבוע בה כל אשר יהיה לה עוד. את הטבעת הזאת לא תיתן. לא תיתן! לא תיתן! לא תיתן! – העגלה הולכת הלוך וקרבה, ומן הגגות ומתוך החלונות ומעל המעקות משליכות עוד שכנותיה אשה אשה את אשר לה. הנה נזם זהב נופל לעיניה מעל למעקה אשר על ידה וטובע ונקבר בתוך הזהב הרב אשר בעגלה: הנה גביע זהב נופל; היה קערת זהב גדולה. רוח שיכרון עבר על המחנה וצרר את כל איש ואשה וידבק מאיש לאיש. ברגע הזה העגלה באה עד לנוכח פתח האוהל והכוהנים תוקעים והפרים גועים והרימונים מצלצלים. ותמנה עומדת לפני העגלה. חרדת פתאום באה עליה והיא לא ידעה. באצבע ימינה היא שולפת את הטבעת אשר על ידה השמאלית, שלוף והשב, שלוף והשב, כמתלהלהה ⁷ או כמשתעשעת, ובטרם תדע את אשר היא עושה והנה שמטה הטבעת מעל האצבע ועוד רגע והנה היא בתוך גל הזהב הגדול אשר בתוך העגלה. ברגע הזה חשה כי נקרע דבר-מה בתוך לבה וניתק בפתע פתאום ולבה נעשה ריק, וגם העגלה נעלמה וכל האנשים נעלמו והשמש כבתה רגע אחד ויהי חושך מסביב. ברגע ההוא ידעה הנערה פתאום כי עד עולם לא ישוב עוד בחירה וכי מת עליה לנצח נצחים.

והעגלה עברה משם והלאה ותלקט את יתר הפליטה אשר הביא העם ותבוא עד הקצה.

                                                                                      ☼

וממחרת היום היה חג גדול במחנה. הכוהן הגדול לקח את כל הזהב אשר הביאה העגלה וישליכהו באש, ויקח את המסכה אשר יצאה מן האש ויצר אותה בחרט ובמחוגה וַיַּעֲשֶֹהָ לעגל אלוהים, אז ראה העם את האלוהים עין בעין ופנים אל פנים ויריע תרועה גדולה. והכוהן בנה מזבח לפניו ויעל את העולות וַיַּגֵּש את השלמים אשר הביאו, ותהי השמחה גדולה מאוד. וישב העם לאכול וַיֶּרֶב מאד לשתות, ואחרי-כן קם לצחק. אז יצאו גם הנשים והנערות ותבואנה ויהיו האנשים מחללים בחלילים ומכים בתופים, והנשים נתנו יד אשה לרעותה ואשה לאחותה ותהיינה מקיפות את העגל סביב סביב ותצאנה במחולות.

ופתאום חרדו כולם לאחור ויתנו מקום: הנה נערה נראתה פתאום בין המחוללות אשר תחולל נפלאות ואשר לא היתה עוד מחוללת כמוה. והנה היא מניעה את רגליה ואת ראשה ומנידה את גווה למעלה ופעם למטה, פעם לאחור ופעם לפנים, פעם לאיטה ופעם בחיפזון, אשר יחרד כל לב למראה ואשר תסמר שערת כל רואה. האין זאת תמנע, הנערה מבני גרשום מחצי שבט המנשה?

עתה היא מחוללת לאט לאט ובנחת – ותהי כמו ראשית ימי תקוותה, בפרוח הפרחים על פני כל האדמה ובקרב לבה, ומדי הטותה את קודקוד ראשה ממולה ופניה ועיניה אורו, ותהי זאת הנשיקה הראשונה.

ופתאום היא מתקפלת ומתפתלת כמו נחש – והנה בא המכאוב הראשון, נשב הרוח על הפרחים ועל לבה ויהי קור ופחד.

ובעוד רגע והיא טופפת, הלום וטפוף, הלוך ןטפוף: עוד לה הטבעת, עוד לה הטבעת; כל חייה ונשמתה עם בחירה יחדיו הלוא הם טבועים בטבעת הזאת וכל אלה יחדיו רק טבעת אחת הם!

ורגע שני היא מתנהלת בכבדות, בכבדות, גוועו כל יצורי גווה וכל בדי פניה ⁸ כמו התאבנו: התקווה הולכת הלוך ורפה, הלוך ונמוגה. רק עוד קול חלושה: אולי, אולי, אולי.

ופתאום היא מתאמצת ומבצרת וראשה נשוא למעלה: את זאת לא תיתן! לא תיתן! ויהיה מה!

ובעוד רגע ובמרוצה גדולה אחת ורבה תרוץ סביב סביב לעגל במעגלה והיא מתהפכת בשצף סערה כגלגל לפני רוח: את שארית כל הפליטה אשר לה מסכה בקרב האלוהים הזה! את יחידה נתנה לו והוא עלה בתוכו!

והיא מחוללת בסופה ובשֹערה, רגליה כמעט לא תגענה עוד אל פני האדמה, רגע אחד היא קרובה מאד אל השמש ורגע שני היא רחוקה ממנה: חלף כל המכאוב ונמס ונמוג. אין עוד נשמה בקרבה כי אם בחירה לבדו, אין עוד בחיר לבה כי אם טבעת, אין עוד טבעת כי אם חיים, ועתה גם החיים עוד אינם כי אם אלוהים – והנשמה ובחירה וטבעתה וחייה והאלוהים התבוללו פתאום והתערבו והתמזגו ויהיו לדבר אחד, והיא לא תדע עוד להבדילם: חדלה הנשמה מקרבה ותבוא אל תוך בחירה, חדל בחירה ויבוא אל תוך הטבעת, חדלה הטבעת ותהי לה חיים, חדלו החיים ויהיו לאלוהים.

והמחולות הולכים הלוך וחזק, הלוך וחזק, חדל המכאוב כולו ויהי רק אלוהים לבדו. חדל המכאוב מהיות רק לנפשה ויהיה למכאוב לכל האדם הרב אשר בזה, כי לקח אותו האלוהים ממנה, ואלוהים הוא אלוהי כל הארץ. והמחול הולך הלוך וחזק, הלוך וחזק, הסערה הולכת הלוך וגדולה, המשובה הולכת הלוך וגדולה, הלוך וגדולה – וחרדה גדולה אחזה את כל העם מסביב, וישליכו איש את תופו ואיש את חלילו, וינודו ויעמדו וינוסו על נפשם.

והיא עוד מוסיפה לחולל בלי קץ ובלי תכלית ובלי גבול. על שפתיה נראה הקצף הלבן ויצוריה כמו התמוללו ⁹ – ופתאום נפלה על הארץ.

כאשר הרימו אותה מעל הארץ, ראו כי מתה.

---

בַּמַּרְצֵעַ

מאת

דוד פרישמן

בשנה השנית לצאת בני-ישראל ממצרים, בחֹדש התשיעי בשנה ההיא, היה הדבר.

…מסביב היה המדבר הנורא – חול צהֹב ועמֹק, אשר אם תשקע בו רגל לא תשוב עוד לעלות. והחול לוהט וקודח ויוקד שכן עליו כקיטור תכלת מלמעלה. ואם יש אשר על אחד הסלעים הבודדים יעלה שיח קטן או עשב נאלח או צֶמח פרא, לא יהיה הצמח ירוק למראה, כי-אם צָהֹב לבן, וצָמַח רגע קטן וְעָרג וְשָׁאף רגע קטן, ואחרי-כן ימולל ויאמל ויגוע. ואולם לרגעים יֵעוֹר רוח זלעפות חזק וגדול, וְנִהַג הרוח הזה עמודי-חול חדשים וכִסּו העמודים את עין הארץ, ובִן רגע יחלוף והיה הכל כשהיה. והדממה גדולה וכבדה עד למחנק ועד להתעלף. ורק לרגעים יש אשר תשָׁמע יללת שחל רָעֵב ואחריו ישאג כפיר בודד ואחריו ינהק אֹחַ בקול פחדים אָרֹךְ ומְמֻשׁך ופתאום יצרח גם העיט מן ההרים. ובִן רגע תשוב הדממה להיות כבראשונה והיה הכל כשהיה. והמדבר גֹוֵעַ בלהט הצהרים והכל מסביב עָיֵף ויָגע וְגֹוֵעַ.

ובמדבר הגדול והנורא נִכּרים עקבי אדם. בנתיבות דרוכים רק מעט תועות ארחות שבטים נוסעים, אשר עלו ממצרים, והשבטים צמֵאי-חֹפש ומבַקּשי-עתיד. והם נוסעים לרשת ארץ.

ולרגלי ההרים התלולים ובינות לצורים פורשי-צל נטוים אהלים אהלים, לעשרות, למאות, ויתר העם, אשר אין לו אהלים, נטוש על פני הערבה הגדולה בחוָחים ובמערות ובנקיקי-סלעים וחונים על פני השדה. רק לרגעים יש אשר ישאו את עיניהם אל אֹהל מועד התקוע בראש ההר הגדול, אשר ענן יכַסה אותו.

ופתאום ישָּׁמע קול חצוצרה ושנַים תֻּפּים. והמחַצר יִמְשֹׁך והמתופפים יאריכו אחריו.

והעם אשר מסביב נעור כלו, איש אזנו וקשתו עליו, כל המחנה הגדול אשר בשדה: רק אין זה כי-אם שבט פרא נורא פתאום הולך וְקָרֵב, שבט ישמעאלים או שבט מדינים או שבט כושיים, אשר יאמר להתנפל עליו.

ואולם שגה העם: לא היה שבט פרא, כי-אם נקרא העם להִקָּהֵל ולבוא עד לפני אחד האהלים לראות במראה זר אשר יָרְאֶה לו.

והמראה מראה זר מאד באמת. איש מבית לוי ממשפחת הקהתי, אֶלְצָפָן בן עֻזִיאֵל שמו, זה לו שש שנים והוא אז רק עָבַר את ים-סוף, אז קנה לו עבד עברי, את יָרְקְעָם בן רַחַם, והוא אמר להוציאו עתה לחפשי חנם, כי הגיעה שנתו השביעית, ואולם העבד איננו חפץ לצאת לחפשי והוא מחזיק בקרנות האהל אשר לאדוניו ואזל כח איש להמיש אותו משם.

והמחַצר תוקע בחצוצרה והמתופפים מכים בתֻפּים והעם נקהל מסביב.

וגם הכהן הנה בא.

ואלצפן בן עֻזיאל עומד פתח האהל והוא מדַבּר על לב העבד, ואולם העבד הכביד את לבו והוא אך באחת: לא אצא חפשי.

אז יגש אליו גם הכהן והוא מדַבּר על לבו ומנסה להורות אותו מה-זה חֹפש ומה עבדות, וכי נולד אדם להיות חפשי ולא להיות עבד לאדון, ולוּ גם יהיה האדון כמלאך-אלהים נדיב וטוב-לב, ואולם העבד אך באחת: לא אצא חפשי.

וגם מן הקהל יגש האחד או השני ודִבּר על לבו, והוא אך באחת: לא אצא חפשי.

ואלצפן בן עֻזיאל ינסה אליו דברים עוד הפעם:

„ירקעם! היש עם לבך להגיד לי מדוע אין אתה חפץ לצאת לחפשי? ”

„אהבתי את אדוני! ”– יענה העבד במתק שפתים ובחנֻפּה רבה.

„ואולם אני הן לא אהבתיך! הן נבזה היית באהלי וגם רֹק לא חשׂכו ממך וגם מהלומות לא חסרת וגם את כלבי וצאני שִׁסּוּ בך לא אחת ושתים וגם השפָלה בשפחותי לא מנעה את נפשה מהתנשא עליך. כל היום רֻדַּפתָּ על צואר ואתה תאמר פתאום: אהבתי את אדוני. הידעת את אשר תדבר? ”

„אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בָּנָי! ”

„אבל הלא שקר אתה דובר. הלא זה רק ניב-שפתים ריק, אשר הרגלת על לשונך. כלנו ידענו היטב, כי את אשתך תעבת ואת בניך זנחת כל הימים, וכי כל הדברים האלה אינם בלתי-אם תואנה ריקה, אשר אתה מתאַנה. האם לא טוב לך שבעתים לוּ תשים קץ לכל המלים הריקות האלה ותצא לחפשי? ”

„אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי! ”

„טוב. הנה לך עוד אחת: לא בגפך תצא, כי-אם אתן לך גם את אשתך ואת בניך עמך. התצא? ”

„לא, לא אצא. אהבתי את אדוני, הוי, מָה אהבתי את אדוני! לא אוכל לראות חיים בלעדי אדוני. לא אצא חפשי. למה לי חֹפש? לא, לא אצא חפשי! ”

והעבד ייליל כמו כלב.

ופתאום ירים הכהן את קולו:

„הדברים האלה הם הדברים האחרונים. לא אתן לדַבּר דבר עוד. הנה אנחנו נִגָּשִׁים לעשות את המשפט כחֹק! ”

והכהן עוטה את מעילו הלבן ואת חֵשׁב האפוד.

וקהל נדחק ונדחף מסביב, למען אשר יראה את המראה, ומי אשר קָטְנָה קומתו, יתיצב על בהונות רגליו.

„הַגִּישו את המרצע ”! – מְפַקֵּד הכהן בקול גדול.

והמרצע מֻגָּשׁ.

„הַעבירו אותו באש בראשונה, עד כי ילהט כלו! ”– מוסיף הכהן לפַקּד.

והמרצע נתון באש, עד כי יאדים, ואחרי-כן יביאו אותו אל הכהן.

„הַעמידו שנים עדים! ”– מצַוה הכהן עוד הפעם.

ושני אנשים יִבָּדלו מתוך הקהל ומתיצבים על-יד אלצפן בן עֻזיאל.

והכהן נושא עיניו השמימה ופורש את כפיו ואחרי-כן יאמר:

„אלצפן בן עזיאל! הנה לך העבד הנבזה ירקעם בן רחם, אשר קנית אותו בְעָבְרְךָ את ים-סוף זה לך שש שנים. שש שנים עֲבָדְךָ ובשביעית אמרת להוציא אותו לחפשי חנם, ואולם מֵאֵן ירקעם בן רחם, העבד הנבזה, לצאת לחפשי, עֵד כל הקהל הזה ועדים גם השנים אשר יבואו על הֶחָתום, ואתה נקית מאלהים ומישראל. קח לך אפוא את המרצע הזה ואת עבדך הנבזה קח, את ירקעם בן רחם, והגשת אותו אל המזוזה אשר בדלת פתח אהלך ורצעת את אזנו הימנית אל המזוזה, והיה רצוע אל המזוזה שלשת ימים ושלשת לילות, וכל איש וכל אשה אשר יעברו על פניו יָרֹק יירקו בפניו, וביום הרביעי בבקר תסיר אותו, וַעֲבָדְךָ לעולם. ”

ואל הסופר הנִצב עִמו אמר: „ואתה כתוב וחתום את כל הדברים האלה במגלת ספר וְהָעֵד את העדים השנים והיו הדברים לזכרון לדִרְאון עולם! ”– ואל אלצפן אמר: „הֵא לך המרצע! ”

ואלצפן בן עזיאל מבית לוי ממשפחת הקהתי נגש ויקח את המרצע מיד הכהן ואל העבד פנה, אל ירקעם בן רחם, וַיַּגֵּשׁ אותו אל מזוזת הדלת אשר בפתח אהלו ויתן את המרצע הלוהט באזנו הימנית וירצעהו אל מזוזת הדלת ויהי הראשון אשר יָרַק בפניו – ואחרי-כן ירקו בפניו כל אנשי העדה.

והעבד פשק את שפתיו ויהי כמצחק בִּנְגֹעַ הָרֹק אל פניו…

---

נחש הנחשת

מאת

דוד פרישמן

נחש הנחשת / דוד פרישמן

בהיות המלחמה הגדולה אצל אדרעי, בשנת השלושים ושמונה למסעי בני ישראל במדבר, אז היה בין השבויים, אשר לקחו בני ישראל מן האמורי ביום ההוא, גם עלם גֵר, בן אשה מדיינית, גבה קומה ויפה קודקוד מאד, דישון שמו. כל היום ישב על הכלים במחנה עוג המלך, ולעת ערב עם בוא השמש נלקח בשבי. והאנשים מישראל חמלו עליו ועל יופיו ועל נעוריו ולא הרגו אותו בהורגם את כל אנשי הבשן עם הנשים והטף, כי היה מדייני, ויקחוהו ויביאוהו עמם עד גבול ישראל אשר עם עִיֵי העֲבָרִים, ויתנו לו מקום בתוך בני ישראל בקרב שבט הגדי. אז תעלה אליו אל המחנה קְטוּרָה אמו לשבת עמו, ויקימו להם אוהל קטן וישבו יחד.

וכל המחנה מן הקצה ועד הקצה ידע על המדייני הצעיר אשר לו העיניים החולמות ואשר רובץ העצב הרך על פניו תמיד ואשר עפים לו על ראשו התלתלים הצהובים כנחשים קטנים – ויהי מתהלך בקרב המחנה כחולם כל היום.

ממעל בערה השמש ותך על כל קודקוד בתימהון, ומתחת להט החול כמו להבה ויהם את כל לב עד להשׁכיר – והעלם לא ידע ולא שם לב. יומם ירד עד שפת נהר ארנון, אשר עם כפר ערוער, ויעש לו חכה וישלך אותה המימה לציד בה את דגיו, ויהי יושב כל היום וחולם, ובערב עלה מבקעת גד על ראש הור ההר, ויפצל לו קנה רך ויעש לו חליל, ויהי מחלל על פי חלילו עד לראש האשמורה – אז שמע כל המדבר מסביב ויקשב את הקול הרך, ויעצור רגע את נשמת רוחו. כמו כליון נפש ממושך ורועד עבר על כנפי רוח, עגום עד לאין מלה, ויהי כקול בוכים אשר נחנק – והשמים האזינו, והכוכבים רעדו ממסילותם. והאנשים והנשים אשר בקצה ההר מתחת יצאו מן האוהלים, ויהיו עומדים ושומעים ופוערים פה, ןפתאום נאנחו ויחלמו גם הם. ויש אשר ישליך העלם פתאום את חכתו מלפניו ביום ואת חלילו בלילה, ויהי תועה כל היום בערבות מואב, וילך כל הלילה במקומות אין איש, וכאשר עלה באוזנו מתוך דממת הלילה קול יללת זאב רעב – ותחי רוחו רגע אחד וילך לקראתו. ואמו לא מנעה ממנו ללכת את כל אשר יהיה רוחו ללכת.

ורק פעם אחת מנעה ממנו. בהיות החג הגדול באבל שיטים, והנערות מתאספות לפני בעל פעור לחול את מחולותיהן ולהקריב שם את קורבן בתוליהן, והעם עולה מקרוב ומרחוק, אז קם גם דישון ללכת אל השיטים – ותמנע אמו ממנו את חפצו ולא נתנתהו. “אל תלך,בני, אל תלך! אם יקרה נפשך בעיניך, בני – אל תלך. שם הנערות תחולנה, והן יפות מכל בנות אדם ילודות אשה אשר היו על-פני הארץ”. והנער שמע ולא הבין ולא ידע. ואולם כל העם אשר מסביב ידע פתאום ויתלחשו איש עם אחיו ויניעו ראש ויאמרו: “אכן נודע הדבר! משבט הדוֹדנים ¹ הוא…”

והדודנים שבט קטן אשר נפלאות יסופר בו: – מות ימותו האנשים ביום אוהבם אשה. כי לא כאהבת יתר בני-אדם אוהבים האנשים האלה: לא ברעש ולא במשובה, כי אם ברוח, בכל יצורי נשמתם יאהבו ובכל גידי לבם ובכל בדי עורם ובכל חלבם ודמם. גם הציפורן הקטן אשר כל בוהן ידם יאהב, וגם השער אשר על קודקוד ראשם יֵחר. ² כאשר תאחז בהם האהבה פתאום, והלב יהיה כמו נעורת. אז תלחך האהבה מסביב את כל חלבָּם עד אשר יהיו כמו גחלת שרופה, וחדול לא יחדלו, וגוועו באחריתם כגווע הנר אשר במנורה. והאשה האומללה ידעה כל זאת. ככה מת לפני עשרים שנה גם אישהּ באהבתו אותה, וככה מת גם אחיה בנעוריו. בן עשרים ואחת היה דישון בנה, והוא לא ראה עוד פני אשה חשופת צעיף עד היום ההוא. והנער מתהלך בקרב המחנה וחולם חלומותיו. יומם ידוג דגיו ולילה יחלל בחלילו. ויום אחד והוא יושב על עץ גבוה תלוי בין הענפים, כי קן יונים ראה ויהי עם לבו לשלח את האם ולקחת לו את האפרוחים³ – ברגע הזה ותראינה עיניו, והנה נערה עומדת מתחת ושכרון כמו נזיד אש לוהט עבר אותו ברגע זה ויזל בתוך כל עורקיו. אז עמד פתאום לבו רגע אחד מהכות – וברדתו, והנה נעלמה הנערה.

והוא לא דיבר דבר וילך. לא חקר איש ולא שאל איש וילך. רק אחת ידע, כי מאחרי ההרים היא, כי צעיף לא כיסה את פניה, וכזאת תעשינה רק הבנות אשר מאחרי ההרים, ויקם וילך אל מאחרי ההרים. בסוגרו את עיניו ראה את תמונתה לנגדו, ובפוקחו אותן – ותיעלם. הוא הולך הלוך וסבוב את ההרים, רגע לא עמד מלכת. ככלב בוטח בריח אפו כן הלך יום ולילה וידע אל נכון כי בוא יבוא עד סוכתה.

ובבואו עד אחת הסוכות ויעמוד. אז ידע פתאום, ואיש לא הגיד לו, כי פה היא. ויום ולילה ארב לה. בוקר עמד על ראש ההר אשר ממול סוכתה ויארוב, וערב רבץ בין השיחים אשר מאחרי קובתה ויחכה. ויום אחד, והיא מתרחצת בנחל זרד בין הערביים אחרי נטות השמש ולבה לא ידע רע – ודישון ראה אותה ערומה.

אז הלבינו פניו פתאום כמו השׂיד אשר בעמק יריחו.

ובשובו אחרי ארבעים יום אל אוהל אמו אשר בעיי העבָרים, לא הכירה אמו אותו, רק עוד כצל התהלך, והוא כושל ועייף ויגע מאוד. בראשונה לא דיבר דבר, ורק אחר-כן, פתאום, התנפל אל חיק אמו ויבך בקול גדול. ואחרי-כן רבץ על הארץ בתוך האוהל וישכב שלושה ימים. וביום הרביעי בלילה בהיות הדממה שאל ויתנו לו את חלילו. אז ילל בו – וכוכבי השמים אשר ממעל התחבאו, ועצי היער אשר מתחת חדלו מנוע, ויהי כקול בוכים אשר לא פי אדם יבכנו, כי אם לב אשר עלה בו פתאום בקיע ויישבר בחצי. וככלותו לחלל לקח את חלילו וישברהו ואת שבריו השליך מלפניו, וירבץ על מצעו אשר בפינת אוהלו ולא קם עוד. אש נמס בשרו מעליו מעט מעט כדונג, ונשמתו הבהבה בו רק עוד כנר טרם יכבה – והוא לא ידע מה היה לו.

ואולם אמו ידעה.

בימים ההם, בשנת הארבעים לצאת בני-ישראל ממצרים, והעם חונה על-פני המדבר, נטוש על-פני כל הערבה, קצה המחנה בעִיֵי העֲבָרִים וקצה המחנה בצַלְמוֹנָה ובפוֹנוֹת ובאוֹבוֹת, ויתרם בדיבון גָּד ובעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה שבט פה ושבט שם, בודדים למשכנותיהם ולאוהליהם ולסוכותיהם – ואיש בא בחודש החמישי בשלישי לחודש בצהריים מאובות ויגיע עד עִיֵי העֲבָרִים. את אזורו לא פיתח ואת שרוך רגלו לא התיר ואת תרבושו לא הרים, כי נחפז מאד, ויספר בחיפזון ובנשמת רוח לוהטת את כל הנפלאות אשר נעשו עתה באובות ואשר ראה אותן בעיניו רק זה היום בבוקר: – נחש נחושת תקע האיש משה על עץ גבוה, קשור אל נס ונשקף על-פני כל הישימון, והיה כל חולה אשר יסור שמה ואת עיניו ישא אל הנחש והביט בו – וסרה ממנו מחלתו בן-רגע ושב וחיה…

ואיש עמד ושמע את הפלא, ויהי פיו פעור ורירו יורד, וישכח לסגור את פיו ויעמוד. ואשה מבשלת פתח אוהלה מעט מָן בסיר בכיור אש אשר על שני גזרי עצים דקים, ובשומעה ותתחלחל מאד ותאחז בסיר ותרעד, ויישפך זרע בגד הלבן ארצה, והיא עמדה וכף העץ עודה בידה. ואיש זקן בן מאה ושלושים יושב על-פני אבן ומתחמם והוא מצעק כל היום כי קר לו, ויקם בכבדות גם הוא וינס ללכת ופניו מועדות לאובות.

ונער מנערי הלויים שמע את הדבר, ויתנפל על ברכיו פתאום ואת ידיו פרש – והעם רואים ונופלים על פניהם וכורעים.

וגם קטורה אֵם דישון שמעה בדַבֵּר ההלך את דבריו – ותקשב מאוד ותט את אוזנה, אז החלה תקווה חדשה להחיות את לבה…

ובאובות אשר על-פני מואב היתה התכונה רבה מאד. על-פני הכפים ובחווי הסלעים שכן העם למשפחותיו – ועל ראש ההר אשר לפני נבו התנוסס נס, עשוי ארגמן כולו, והנס קשור אל מוט, ועל המוט קשור נחש עשוי נחושת, אשר עשה אותו אהליהב בן אחיסמך למטה דן, תבנית שרף מעופף עשה אותו האמן. גחונו אמתיים אורכו, וטבעות עורו מעשה גלילים, מצופים קשקשים חלקים, ומן הגחון כתבנית צוואר, אמה אחת אורכו, והצוואר זקוף כמו נד ניצב, וראשו עגול, ושתי עיניים ירוקות לטושות ונוצצות מחוטבות בו, ופה לו פתוח ולשונו שסועה ותלויה החוצה –

כולו מעשה חושב, ותהי הנחושת נוצצת בלהב השמש עד למרחוק…

והעם אשר מתחת מביטים למעלה, וחרדת קודש ורוח אמונה ורוח נשגבות ונפלאות תלבש את כל המחנה. ויש אשר חמת קודש תאחז אותם פתאום ופלצות אשר לא ידעו מה היא – ונפלו כולם על פניהם וכרעו על ברכיהם מפני מורא ההוד.

ולרגל ההר בנויים שבעה מזבחות על פני שבע במות, והכוהנים ובני הכוהנים והלויים ובתי הלויים עוברים בקרב המחנה ולא יחדלו וקראו: " מי איש חולה והקטיר המזבחה, וסרה ממנו מחלתו ורפא וחיה!" והעם מביאים את חוליהם ואת נגועיהם ואת הכואבים, והם מנהיגים עמם פרים ואילים ובני צאן, ויונים ותורים וסולת משחת שמן נושאים עמם, איש ככל אשר תשיג ידו. ויהי העם מגישים בראשית רק את החולים נשוכי הנחשים, כאשר דיבר משה, ובאחריתם הביאו גם את יתר החולים עם כל נגע אשר יהיה.

אז יצא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכוהן, ועדת כל הכוהנים יוצאים אחריו, ועברו הכוהנים במערכה, שבעה שבעה בטור האחד, ופינחס עובר לפניהם בראש, ופינחס נושא מחתה ועליה קטורת אש, והוא לבוש מעיל ארגמן ארוך ואפוד בד וחושן, ומגבעת לבנה על ראשו, ואחריו נוסעים עדת הכוהנים שבעה שבעה בטור, מחנה רב מאוד, כולם לבושים מעילים לבנים, והם נושאים לפידים בוערים בכדים, ובשולי המעילים רימונים ופעמונים, הלפידים בוערים, והפעמונים מצלצלים, הלוך וצלצל, הלוך וצלצל, ועלו כולם ובאו וניגשו עד המזבחות, והקיפו את המזבחות שבע פעמים וזימרו, הקיף וזמר, הקיף וזמר, ועתר ⁴ הענן עולה מן המחתה וכיסה רגע אחד את כל המראה – ובסור הענן והנה כורע על העם על ברכיו, והחולים והדווים והכואבים שוכבים על הארץ ונושאים את עיניהם אל הנחש אשר ממעל, ונעוות עיניהם ושפתיהם נדות בדממה.

וחולים באים בכל המחנות אשר שם בני ישראל נפוצים על-פני המדבר, מקרוב ומרחוק הם באים, ואשר אין בהם כוח ללכת והובאו, יום יום יבואו ויום יום יובאו: מעציון גבר וממדבר צין, מהור ההר ומצלמונה, מפּוֹנוֹן ומעִיֵי העֲבָרִים, מדיבון גד ומעלמון דבלתימה, וגם מבית הישימוֹת: נשוכי נחש ונשוכי כלב, נגועים וידועי מחלה, דווים וכואבים ועוורים ופיסחים וחירשים, כל אלה באים ומובאים – והקטירו כל אלה אל אחד המזבחות או יגישו קורבנות אל הכוהנים, ועמדו וכרעו ורבצו על הארץ ואת עיניהם הם נושאים אל נחש הנחושת אשר ממעל, וככה יביטו ולא יסירו ממנו את עיניהם – וחיו.

ובחודש החמישי בשביעי לחודש בצהריים באה גם קטורה אֵם דישון עד הנחש אשר באובות, ואת בנה הביאה עמה.

ואובות רובצת מתעלפת בשרב הלוהט בעצם הצהריים, והחול אשר מתחת נאפה כלחם בתנור, קודח ומתלקח ולוהט, ויש אשר רגע אחד יזהירו גרגירי חול אחדים פתאום והיו כפנינים זהובות. והעם נחבא מפני להט הזלעפות הנורא באוהלים ותחת השיחים ובנקרות הצורים. ושני המעיינות אשר עם הסלע נחרבו ויעל אֵדם הלבן וינדוף. וכלב עצל עמד על-יד המעיין האחד הנחרב, ותהיינה עיניו הטרוטות דומעות בלי מעצור, ולשונו תלויה החוצה מורידה ריר, ופתאום נבח, ויהיה הקול איום מאד, ועלה ההד מן ההרים מסביב, אחת ושתיים ושלוש, עד לחרדה, אז התנפל הכלב על-פני האדמה ויתגולל בתוך החול אחת ושתיים ושלוש, ואחר-כך השתער פתאום על עץ וישוך את קליפתו בחמת רעל. – אך מראש ההר אשר לפני נבו נשקף אל פני כל הישימון הנחש העשוי נחושת וקשור את מוט נישא בפתיל תכלת, והוא מביט בעיניים נוצצות אל תוך הדממה האיומה.

והאשה נוהגת את בנה ותומכת בו בידה, כי לא יכול ללכת לבדו, ופניו לבנים כפני מת, ותבוא עמו עד לפני הבמות ותרביצהו על הארץ.

והעלם היגע נושא את עיניו היגעות אל פני הנחש אשר ממעל ומביט אליו ועיניו קמות – ופתאום באו לו דמעותיו וישא את קולו ויבך.

ושפתיו היגעות נעו ותתלחשנה. ואחר-כן והנה גם קול ודברים:

"נחושתן! לא חיים ביקשתי, כי ביקשתי מעט אהבה.

גלמוד ויתום הייתי, נחושתן, ובטובה לא ראיתי. לא ידעתי בלתי את חלילי אשר דיברה בו נפשי ואת דגי אשר במים, והמה אילמים, לא ענו לי דבר.

"אז ראיתי את הנערה – ואני לא ידעתי כי ראיתי.

"ותהי לי כמו שלח בי נחש פתאום את שינו – והרוש פיעפע מעט מעט בכל דמי ובכל יצורי בשרי וגם בנשמתי.

"רפאני נא, נחושתן, אם תוכל, ואם לא תוכל – ומתי. ובמותי לו רק ידעתי כי לא תמות עמי אהבתי.

"ולא מזבח אקים לך, נחושתן, כי פני הנערה היו לי למזבח קודש – ולא קטורת אביא לך, נחושתן, כי את כל דמי ואת כל חלבי ואת כל משמן בשרי הקטרתי. רפאני נא, נחושתן, אם תוכל.

“ולו רק ידעתי כי עם תום החיים לא תיתם גם האהבה!” – וידום.

ובנטות היום בטרם בוא השמש ויצא העם ממחבואו ובאו הכוהנים ובא פינחס הכוהן ונשא המחתה והקטיר – והחולים והדווים והנגועים רובצים על-פני הארץ ונושאים את עיניהם אל הנחש.

ודישון שכב כל הלילה, ועיניו נשואות גם הן. –

ובבוקר בעלות השמש על ההרים ותהיינה עיניו מביטות מחוריהן אל השמש העולה, והעיניים פתוחות לרווחה – ויראו כי מת הנער.

והאשה הביטה גם היא אל הנחש, ותארך מאוד להביט בו – ואחרי-כן לקחה את מתה ותקברהו בגיא אשר לפני נבו.

---

בהר סיני

מאת

דוד פרישמן

בשנת ארבע מאות ועשרים ותשע לשבת בני ישראל בגושן, כשנה אחת ומִשְלוש חודשים לפני צאת העם כולו ממצרים הם ונעריהם וזקניהם יחד לעבור את המדבר הגדול ולבוא עד כנען, ונער היה בין ילדי העברים העובדים בחומר ובלבנים על החומות החיצונות ברעמסס, ושמו מוּשִׁי, והנער עודו צעיר ורך מאוד, בטרם תצַמַּח לו שערת זקנו ובטרם תמלאנה לו שבע-עשרה שנה. ביום צאתו מבטן אמו השליכה אותו המיילדת אל היאור, כמצוות המלך, כי אשה יראה היתה ורכת לב אשר יראה את חמת פרעה, ויהי הילד שט על-פני המים כמחצית היום ורביעית הערב, ובערב נשאוהו הגלים ויגיעוהו עד הסבך אשר עם שפת היאור ויישאר תלוי בתוך הסוף, ויראוהו ויוציאוהו משם האנשים ויינצל, ומני אז קראו לו “פלאי”, על שם הנפלאות אשר עשה בו אלוהים להיות סוכך עליו בכפו, ואמו קשרה לו על צווארו חוט ארגמן מושזר כפול שבע, ויהי החוט על צווארו כל הימים. אכן כאשר גדל הנער והוא עובד על החומה ברעמסס עם העובדים, וירא באחד הימים את אחת הנערות, את פּוּעָה, והיא ילדה בת שלוש-עשרה שנה ושמונה חודשים, מן העובדות בשדה אשר על-פני פיתום – וברגע הזה חרדה כף-השׂיידים אשר היתה בידו ותצנח לארץ. גם הנערה נבהלה פתאום מאוד. אז ידעו שניהם בלבם כי ברגע ההוא היתה עליהם יד אדוני הגדולה וכי מפלט אין עוד מפניה.

ושלושה-עשר יום, לילה ויום, ביקשו שניהם איש את אחיו ולא מצאו, וביום הארבעה-עשר לעת ערב ראה אותה פתאום עומדת לבדה בשדה. אז ניגש אליה, כאשר יגש איש אל אדם אשר דיבר עמו רק זה אתמול או אשר עזב אותו לפני רגע, ויאחז בידה וישאל: “על מה אנחנו עוד מחכים פה?” – והנערה רעדה בכל יצורי גווה ולא ענתה דבר. רק עיניה לבדה ענו.

אבל ממחרת היום לא ראה עוד איש ברעמסס או בפיתום אותם, והם אבדו פתאום מקרב העדה.

לילה ויום, לילה ויום הלכו שניהם יחדיו, איש ידו בכף רעהו, והם מטלטלים בחוזקה את זרועות ידיהם בלכתם, ולאן הם הולכים לא יידעו ואין הם יודעים מה הם חפצים. כשני ילדים היו, קטנים וטהורים ותמימים – ולבם בקרבם רק רן. מן השדה אשר על-פני רעמסס באו סוכּוֹתה, ומסוכות לאיתָם, ומאיתם למִגְדוֹל אשר לפני פי-החִירוֹת, והם לא ידעו איה הם וגם את שמות המקומות לא ידעו – ולבם בקרבם רק רן. ביום השלישי בבוקר נשאו את עיניהם ויראו והנה סגר עליהם פתאום המדבר הנורא, מדבר שור והערבה הגדולה רובצת לנוכח עיניהם עד אפסי מרחקים נוראים אשר לא תוכל העין להשׂיגם – והם נתנו פתאום בשחוק קולם וירונו. מה להם מדבר ומה להם ערבה? היו כחבצלת הנוכרייה ¹אשר בגאיות, וכמו עגור המתעופף בשמים אשר לא יידע דאגה. הלוך הלכו ולַקֵּט כל חציר אשר ייאכל וכל שיח אשר בין החרוּלים וכל צמח אשר עם הגדרות, ויש אשר מצאו פקועות שדה בריאות או קישואים ושומים, ויש אשר אכלו וגם הותירו, ואז עשו להם שחוק ויתנו את הנותר בצרור וישימו אותו על מוט וישאו שניהם יחדיו – ולבם בקרבם רק רן. כאשר ליהט אותם השרב יומם, התייצב הנער על-יד הנערה וכפת תמרים ארוכה בידו ויהי מַשּׁיב לנוכח פניה רוח קל וצח מעט, ובלילה בהיות הקרח האוכל שכבו שניהם באחת הפחתים ², לב אל לב ובשר לעומת בשר, ויתחממו וייחם להם. ויש אשר פתאום ניתך הגשם השוטף ארצה וברקים הילכו בשמים עם שרביטי לפידים ארוכים, אז עמדו רגע תחתיהם ולא ידעו מה לעשות – ופתאום פרץ קול שחוק גדול מפי שניהם, והם מתנפלים איש על אחיו ומנשקים פתאום איש לאחיו בלי קץ ובלי מעצור. ויש אשר ניעורה הסערה הגדולה ותהי שורקת בקול גדול, וחיית השדה התחבאה במעונותיה ועוף השמים חרד אל קיניו, והם ניצבו שניהם רגע אחד תחתיהם ולא ידעו מה – ופתאום נתנו יד איש לאחיו וימתחו את אצילות זרועותיהם ואת ראשיהם הפשילו לאחור ויחלו לרַקד פתאום במעגל סביב. אז ידבר מושי אל פועה לאמר: “הבי נא הפעם ונרוץ יד אל יד! לקראת המדבר הגדול נרוץ ואל נוות הדשא הירוק אשר מנגד! בתוך סבך היער העבות נבוא ונסתתר בין השיחים! את שמלותינו ואת כותנותינו נפשוט מעלינו וערומים נרוץ כיום הוולדנו! הבי נא, הבי, ונעטר למצחנו הבוער עטרת ציצים מציצי הפרגים האדומים העולים פה פרע ולוהטים, והציצים ירעדו ברוח די רוצנו!”

ככה עברו יחדיו ויבואו עד מָרָה, וככה באו ממרה עד אֵילים. באילים מצאו שתים-עשרה עינות מים ושבעים תמרים. אז רצו שניהם ממעיין אל מעיין, במעיין הראשון החלו ובאחרון כילו, ויהיו שואבים בחופני כפיהם את המים ונותנים איש לרעהו לשתות, הנער נתן בחופְניו את המים על פי הנערה והנערה על פי הנער – ויהיו משחקים בקול גדול, עד כי רעשו שבעים התמרים לקולם. אחר-כך נחפזו לבוא אל התמרים ויעברו אותם כולם, בתמר הראשון החלו ובאחרון כילו, ופתאום עברה עליהם תשוקה עזה לעלות על ראש תמר ולשבת שם, ויטפסו ויעלו איש איש על ראש התמר האחד, ויישבו איש איש בתוך צמרתו במעבה הסנסנים והעלים הרחבים, חבוי איש מפני רעהו, ויקראו איש לרעהו: “יונה או יון?” - ויהיו צוהלים בקול גדול ובשאון ובחדווה גדולה, עד כי רגשו שתים-עשרה העֲיָנוֹת לקולם. לא ידעו הילדים את נפשם ולבם רן מרוב אושר וטובה ונחת.

ומאילים הלכו ולא ידעו את הדרך ויבואו אל מדבר סין, ובמדבר סין תעו שלושה ימים ושלושה לילות ויבואו לרפידים, ומרפידים הלכו ויראו והנה הר לנגד עיניהם, ולא ידעו מה הוא ומה שמו. ופועה אמרה: “עייפה אנוכי מעט”, ומושי אמר: “חפץ אנוכי לישון מעט”, ויהיו כשני ילדים, ויבואו אל תוך ההר וימצאו להם מערה בסתר החגווים, ויראו כי טובה להם המערה לשבת בה, ויכינו להם מושב ויכוננוהו ורֵבֶץ חול רך ערכו להם, ויאמרו: לא נוסיף עוד ללכת, כי פה נשב עד עולם ועד – ויישבו שם.

והם היו כילדים קטנים.

כל העולם אשר מסביב היה בעיניהם כלא היה וכלא נברא. השמים לא נחשבו בעיניהם בלתי אם ככל אשר היה להם דבר עם אהבתם, והאדמה – ככל אשר דרשו מעמה מעט אוכל או מעט טַרְפֵּי פרי להחיות את נפשם, ומקץ רגע שכחו אותם ויזכרו רק את נפשם לבדם ואת אהבתם הגדולה. לא היה להם כל חפץ לראות פני אדם או לשאול דבר, כי השפיקו השנים איש לאחיו בכול, דבר לא חָסֵרו. ויש כי כל המעשה אשר נעשה בחוץ ומסביב להם לא היה להם בלתי אם למשא ולמעמסה ולעול, ויש כי השמים היו להם למפריעים להפריע אותם מעבודת הקודש אשר להם. מאהבתם. ויש כי האדמה היתה להם למעצור ולעניין אשר ימנע אותם מתוכן חייהם הגדול. סודם הנפלא היה בלבם גם ביום וגם בלילה, ועין כל זר ומגע כל דבר מן החוץ היה להם לשטן. והיה כאשר עבר פעם בחודש או בשניים איש הֵלֶךְ על-פני חלקת המקום אשר ישבו שם, וידברו אליו שתיים שלוש מלים ולא שאלו דבר ולא ביקשו לדעת דבר, וימהרו בעוד רגע ויסתתרו ויתחבאו מפניו בסתר פינתם החבויה, ואם רועה נודד בא עד ההר עם מעט צאנו, וימהרו ויתנו לו מן הגרגרים ומן הפרגים האדומים אשר ליקטו, ויקחו מעמו חֵלֶף מַתָּנָם מן הלחם אשר נתן להם, וימהרו כרגע ויחלפו ויתחבָּאו.

שקע כל העולם מסביב, לא היתה תבל ולא היה דבר, רק מושי בעד פועה ופועה היתה בעד מושי – וזה כל החיים.

בוקר לעת מוצאי שמש שכבו בפתח המערה, ערומים שניהם, שמאלה על לבו וימינו תחת עורפה, והם חולמים בעיניים פקוחות ומביטים השמימה.

“ראה נא,” אמרה, “תלתליך רכים כקווי שמש ענוגים, והשערות אשר ליתר הגברים הלוא קשות ומתוחות. בחורי עיניך בוערים שני שמשות, ובחורי עיני אחרים הלוא רק שתי אבנים כהות. כבן אלוהים יפית אתה, והאחרים אינם בלתי אם כתולעי אדמה, רעי תואר ורעי תנועה. מְלֵא סוד אתה, כמו הפלא הגדול אשר אין לו שם, והאחרים בהירים כעצם יום – ואני את היום לא אוכל כלכל.”

ולעת ערב, בצאת הכוכבים הגדולים והמצהירים ³, שכבו איש על-יד אחיו, ערומים שניהם, ועיניהם כדורבנות תקועים במכסה השמים.

“עמומה את,” אמר, “וכבדת חום עצור, כמו הפרח ביער האיתן במדבר שור. מלאה את כליון-נפש תמיד כמו שיר לעת ערב על-פני שדה נעזב. כל עצם מעצמיך מביאה לידי נסיון כמו פי-חרב. אורבת את וקוראת, אורבת וקוראת לי, כמו האור המתעה והכחול אשר על-פני הבוץ.”

ולעת צהריים: -

“כמו כוכב,” אמרה, “אתה לי, אשר יפול אל תוך חיקי בחשכת הלילה, כאשר יפול רַץ כסף.” ⁴

“עמוקה את,” אמר, “נוראה ואפלה וקודרת, כמו באר.”

והם לא נשקו איש את אחיו, כי אם אכלו איש את בשר רעהו בכל-פה, לא התרפקו איש על אחיו, כי אם שקעו, צללו, דבקו, התמזגו יחדיו וימוגו איש בתוך רעהו: נפש אחת ובשר אחד - - -

וימים על ימים עברו וחודשים על חודשים, ויהיו כשלוש שנים.

ויש אשר חרה אפם כי יש שמש בשמים והוא יהיה להם לפעמים למפריע, ויש אשר עבר עליהם רוח קנאה כי יש נשמת חיים על-פני האדמה גם עוד מלבדם, ויש אשר התמרמרו כי יש עץ ושיח שדה וציפור בשמים ואבן וגרגר חול גם בחוץ מהם, וכל אלה יהיו לרגעים לשטן להם ולבדידתם ולאהבתם ולחייהם. למה זה ברא אלוהים את כל אלה? למה לא ברא רק אותם שניהם לבדם?…

והם לא ידעו כי יושבים הם בהר סיני…

ויום אחד בבוקר והנה רעש גדול מסביב כרעש שעטת אלפי בני-אדם עם מחנות עדרים כבדים ורבים, עדרי צאן ובקר ובהמה רבה.

ומושי ופועה השתאו מאוד. מי זה ערב את לבו להרוס לבוא ⁵עד פינתם השוקטת ולשַדֵּד את רבצם החבוי ולהחריד אותם מאושרם ואהבתם? – וכאשר יצאו פתח המערה וישאו את עיניהם, והנה עם רב ועצום מאוד חונה נגד ההר.

אז שמעו דבר זר ונפלא מאוד: תורה תינתן פה לעם הזה וחוקים ומשפטים…

ופועה ומושי לא הבינו דבר. למה זה תורה? למה חוקים ומשפטים? – כמו בוז שכן על שפתי שניהם.

…והתורה תכבוש את כל העולם אשר מסביב, למקצה האדמה האחד ועד הקצה השני, והחוקים והמשפטים יכניעו תחתיהם את כל יושב הארץ, כל גוי ואדם אשר על פני-האדמה…

ומושי ופועה שמעו ויהי כל הדבר עליהם למעמסה גדולה. למה תהיה תורה אשר כזאת לשים חחים בלחיי האדם ולמה לא יתנו לעצם החיים להיות כאשר הם ובאשר הם? – כמו לעג עלה על שפתם. לו רק לא תבואנה כל הקטנות האלה להפריע אותם מעט מתוכן חייהם הגדול! – אז מיהרו לבוא אל סתר פינתם אשר במערה הפנימית ויתחבאו שם, אשר לא יעלה אליהם קול מן החוץ ולא יגיע עד אוזנם, ובעוד רגע התרפקו איש על אחיו, לב אל לב ונשמה לקראת נשמה – ואת כל אשר ראו ואת כל אשר שמעו שכחו.

והעם העצום, אשר לא ייספר מרוב, מתקדשים ומכבסים את שמלותם יום אחד ויום שני, ובהיות היום השלישי ויהיו כולם נכונים.

ופתאום רגזה כל הארץ מתחת, למן הקצה האחד ועד הקצה השני, והשמים ממעל נבקעו פתאום וייקרֵעו, למן הקצה האחד ועד הקצה השני, ואותות זרים ונפלאים מאוד ונוראים מאוד נראו בשמים ובארץ. אורות אדומים ואורות כחולים הילכו על כנפי רוחות, ולשונות אש ושרביטי להבות התלקחו, וכוכבים גדולים, נוצצים ומהבהבים מאוד, נראו מתוך הרקיע בעצם היום, ומן הצפון עלה וזרח פתאום אור ירוק-כהה. ברגע הזה התנודדה האדמה, ופתאום קפא כל היקום תחתיו: העצים חדלו מצמוח, כל צמח וכל שיח אשר בשדה עמד מִגְּאוֹת, חגווי הסלעים פערו את לועם הנורא ויחכו לדבר-מה, וכל החיה וכל הבהמה וכל אשר נשמת רוח חיים באפו עמד תחתיו ויחכה. שרף מעופף חדל פתאום מתעופתו בחצי השמים ויקשב, ועל הארץ זחל צפעוני גְדול טבעות ויזקוף פתאום את ראשו וישמע.

ובתוך המערה בפינה הפנימית כרע מושי ברגע הזה לרגלי פועה ויבט אל תוך עיניה –

ופתאום והנה קולות וברקים ולפידים וענן כבד יורד ורובץ על ההר ועל כל הארץ מסביב ועל כל עמק ועל כל גבעה. כל המדבר הגדול עצר בעד נשמת אפו ויעמוד ויקשב. וקול שופר וקול קרן יובל חזק מאוד נשמע פתאום, וההר עָשֵׁן ועשנו עולה השמימה כעשן הכבשן. ומחנות הכוהנים עומדים בתחתית ההר, מערכות מערכות, ואחרי הכוהנים מחנות לויים, מערכות מערכות, ואחריהם עם רב כחול אשר על שפת הים, וכותנותיהם לבנות אחרי הכַּבְּסָן, ועל פניהם רובצת אימה גדולה וחשֵכה.

ערפל כבד עולה ועוטה את כל ההר.

והברקים והקולות והלפידים הולכים הלוך וחזק, ופתאום והנה קול, והקול איננו קול, כי אם רעם, ובכל אלה תישמע מן הסערה כל מלה ומלה מפורשה, ויש אשר יחשוב השומע כי תישמע המלה עד קצה כל כנף מארבע כנפות הארץ ועד קצווי האי הרחוק מכל האיים: -

"אנוכי אדני אלוהיך – לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני – "

אך בעצם הרגע הזה תלחשנה שפתי פועה באוזי מושי חרש: “יפיָפית מני אדם! מה-יפית, מה-יפית!”

"לא תעשה לך פסל וכל-תמונה – לא תשתחוה להם ולא תעבדם – "

ומושי אוחז בכף ידה שכור אהבה ולשונו לָעָה, והוא לא יידע מה -:

“אהבתיך מכל בנות הארץ! מה אהבתיך, מה אהבתיך!”

"לא תשא את-שם אדני אלוהיך לשוא – לא ינקה אדני את אשר-ישא את-שמו לשוא – "

ופועה מפטפטת ודוברת, מפטפטת ודוברת: “השבעתיך בשם אלוהים, השבעתיך בשמש יומם ובירח לילה, השבעתיך בשמים ובארץ: תנני ואמוץ בשפתי את יין הרקח מעל שפתיך, כי צמאתי לשפתיך, תנני ואשְׁכּיר את נפשי מדמך הלוהט, כי לדם כלתה נפשי, תנני ואשך בשיני את בשרך הרטוב, כי לבשר אדם חי התאוויתי, תנני ואחנקך בידי אלה עד אם אמותת אותך מעט מעט בעצם ידי!”

"זכור את-יום השבת לקדשו – ששת ימים עשה אדני את-השמים ואת-הארץ, את-הים ואת-כל-אשר-בם – "

ושפתי מושי נעות, והוא לא יידע מה, ושפתיו מלחשות: “הרביצי עלי את עינך היוקדת! תלהטני נא עינך ותמוגגני, עד הינדפי ועד חוֹדלי מהיות! הוי פועה, אֶשָּׁקַע נא בך עד לתהומות נשמתך העמוקות! רכו תלתליך ממשי ומעדר הקצובות ⁶אשר בשדה תחפנם, ענוגות שערותיך מן הגומא אשר על שפת היאור! היו חמוקי ירכיך כעמוי פרעה אשר על-פני רעמסס! היו שני שדיך כגבעות המור, אשר ארבץ עליהן בצהריים!”

"כבד את-אביך ואת-אמך – לא תרצח – לא תנאף – לא תגנוב – לא-תענה ברעך עד שקר – "

ופתאום הלבינו פני מושי מאוד. בא הקול מן הסערה ויגיע עד לפינה החבויה אשר במערה הפנימית ויחרידהו ממקומו.

"לא תחמוד בית רעך – לא תחמוד אשת רעך – "

ופועה השתרעה פתאום ממקומה ותקם: “התשמע? התשמע, מושי?”

ופועה ומושי שמו את אצבעותיהם באוזניהם לבלתי שמוע….

וחרדה גדולה נפלה עליהם, והם לא ידעו מה, ורק יָראו לפתע פתאום יראה גדולה אשר לא הבינו מה היא…

וימים עברו וכל המחנה הגדול החונה אל מול פני ההר הלך ונסע ועבר. המדבר היה ריק כאשר היה. הסלעים עמדו אילמים ויביטו אל תוך הישימון – ותהי הדממה כבראשונה.

והיראה אשר נפלה על השניים הלכה הלוך וגבור. לא ידעו עוד מנוחה – והם לא ידעו מדוע. כמו סבל מעמסה רבץ עליהם…

סר מהם פתאום ששון חייהם.

ובאחד הלילות, כאשר שכבה פועה אצל מושי ולא ראתה שינה אמרה: “הידעת, מושי? – עוד ילדה קטנה הייתי ואני יושבת על ברכי אֵם אמי, ועתה זכרתי. סיפרה לי אֵם אמי יום אחד דבר נורא: אדם היה בעדן, הוא ואשתו יחד, ובבוקר יום אחד גוֹרשו שניהם מן הגן, והם לא ידעו מדוע. היתה עליהם יד אלוהים הגדולה – ופתאום היו חייהם עליהם למשא…”

ומושי גם הוא היה נדהם ונבוך ופרוע, ויהי רואה חלומות בהקיץ. ופעם אחת אמר: “אם נפקחו עיני האדם לראות, לא יועיל לו כי ישוב לסגור אותן. המראות אשר ראה רגע לא יעזבוהו עוד…”

והדיבֵּר חדל מפיהם ולא הוסיפו לְדַבֵּר איש עם אחיו ימים על ימים. היו כאילמים.

ופעם אחת בבוקר, כאשר הקיץ מושי משנתו, ראה והנה הרֵבֶץ אשר על-יד ימינו ריק ופועה איננה. אז הבין כי קמה בלילה לברוח, לרדוף אחרי המחנה ולהשיגו – וַיָּצָר גם הוא את צרורו וילך.

ובבואו עד המחנה גם הוא וירא אותה, והנה היא הולכת יחפה אחר משה האיש לא תסור עוד מאחריו. כצל תהלך אחריו בכל אשר ילך. אז לעו שפתיו בדממה: “לכדה התורה את עצם החיים ותכניעם…”

והוא גם הוא הלך אחרי המחנה וידבק בו ונפשו לא ידעה מדוע כצל הלך.

וכאשר פגש בפועה ותראהו, חש בנפשו פתאום כי בחלה רוחו בה ולא יוכל עוד כלכל את מבט עיניה, וינס מפניה. ופועה גם היא לא יכלה לשאת אותו ותתחמק מפניו כפעם בפעם.

וששונם סר מהם עד עולם.

---

המקושש

מאת

דוד פרישמן

המקושש / דוד פרישמן

הדבר היה במדבר פארן שנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, בחֹדש השמיני בשנה ההיא, בהיות המחנה נטוש על פני כל הערבה הקֵרחה, אחרי בואם מִתַּבְעֵרָה, והם חונים באוהלים ובסוכות על פני קדש אל מול הישימון: ­ – אז היה בין היוצאים איש מדלת העם, מן הבונים אשר עשו על החומה ברעמסס, ושמו גוֹג בֶּן-בֶּכֶר, והוא איש רש אשר אין לו כול בלתי אם אשה חולה וארבעת ילדים קטנים, ויהי יושב גם הוא בסוכה קטנה אשר עשה לו בעצם ידיו, כי חרש-עצים היה. ואולם יום אחד לפנות –צהריים קם האיש וייצא אל מחוץ למחנה לקראת השדה, ולא שב עוד אל המחנה כל היום, ולמועד בין-הערביים, בעלות העלטה מעט מעט ובלוחכה את עפר הארץ ובזוחלה מעט מעט על קירות הסלעים ומן הדממה נשמע מרחוק קול הֲמִית הצִרעה המעופפת, אז עמדה בתו הקטנה לפני פתח הסוכה, והיא ילדה בת ארבע שנים, יעקבה שמה, ותהי מביטה אל פרשת הדרכים ומחכה לאביה, ובראותה כי איננו בא, ותחל פתאום לבכות בקול גדול…

והימים ימי ממלכת-הכוהנים החדשה, אשר קמה זה לפני שבועות וחודשים אחדים בסביבי הר סיני, והיא עוד נעה ונדה ולא עמדה עוד הכן, ועדת כוהנים ונשיאים, פקידים ושוטרים התאמצו כל היום ויהיו מבקשים תחבולות תמיד לבצר אותה ולתת לה תוקף. אותות הוֹראו ומופתים נעשו בשמים ובארץ, למען קנות את לב העם, אבל העם עמד מנגד וימשוך בכתפיו. חוקים ניתנו ומשפטים הובאו על לוחות אבנים מן השמים, למען הַפְלות את העם החדש מיתר העמים ולמען הגביל בינו וביניהם היטב, אבל רגע אחד שמע העם ומקץ רגעים שב וישכח. הבטחות ניתנו ודברים נשמעו, טובים ויפים, לתת בלב העם תקוות לימים הבאים, אבל העם עמד מרחוק ויהי שומע רגע, ולא האמין. אז הוחל לנסות אליו בדרך חדשה: ביד חזקה ובשבטי ברזל ובעונשים קשים – וקול המולה כקול נחל זועף חלף פתאום את כל המחנה מן הקצה אל הקצה.

ומקצה המחנה ועד קצה המחנה עברו כוהנים ולוויים, וגם אנשים שוטרים אשר השלטון בידם, ולפני כל מזוזת בית ועל-יד כל שער, על הרים ועל גבעות, העבירו יום יום קול קריאות חדשות על דבר חוקים חדשים. אבל עוד היה העם כרוח המדבר חופשי לנפשו, איתן כולו אשר לא ניסה בעול, ויבואו הדברים רק עד-אזנו ואל קרבו לא נָגָעו.

ופתאום והנה חוק חדש: – “ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לאדוני, כל העושה בו מלאכה – – יומת”. יומת?? – והעם שמע וישׂחק.

וכוהן צעיר אשר לא יבש עוד שמן המשחה מעל תנוך אזנו הימנית ומעל בהן ידו ובהן רגלו הימנית ¹, מילא את קול הקריאה ויוסף עוד: – " לא תבַעֲרו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". ואחריו עלה כהן כבד-בשר ועב-בטן עם צניף על ראשו וציץ על מצחו וכתונת תשבץ עם ציציות כנפיים על בשרו, והוא דבר בקולו העב ויקרא: – “אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני אדוני מקדשכם – – מחלליה – מות יומת: כי כל העושה בה מלאכה – ונכרתה נפש ההיא מקרב עמיה – – כל העושה מלאכה ביום השבת – מות יומת” – והעם שמע ולא האמין. מי יומת? מי ימית? ועל מה?

ואיש מבני הלוויים, ענוג ומפונק, אשר ציפורניים לבנים מאוד על אצבעות ידיו היפות וצמת-שערות כבדה על ראשו כיער צהוב, בא והוסיף: – ושמרו בני ישראל את השבת – – ביני ובין-בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה אדוני את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת". – והעם משך בכתפיו וַיֵלַךְ.

אז מצאו יום אחד, והיום יום שבת, והנה איש עומד בשדה כפוף תחתיו, ומראה לו כמראה איש המבקש על-פני האדמה דבר אשר אבד ממנו. ברגע ההוא הרים האיש את ראשו מעט. הפנים היו חיוורים מאוד והלחיים צומקות, ואולם השפתיים היום כחולות. כאשר ניגשו אליו, הכירו אחדים מן האנשים אותו, ויראו כי הוא גוג בן-בכר חרש העצים. אבל בעוד רגע שב ויהי כפוף לארץ כבראשונה. אז ראו כי הוא מקושש עצים מעל פני האדמה – ויחזיקו בו.

גוג לא הבין את אשר הם חפצים מעמו. לא הרים כמעט את ראשו, ורק בשפתיו הפטיר דומם ובקוצר –רוח:

“אל נא אחים, אל נא תפריעו. העת קצרה. העצים דרושים לי מאד…”

והקול קול איש כושל ודַכָּא מאד, וכמעט אשר נגע בלב השומעים עד לחומלה עליו.

“אבל שבת יום!” קראו האנשים.

גוג שמע ולא הבין. את המלה הזאת שמע בשבועות האחרונים זה כמה פעמים ואולם מה היא שכח ולא יזכור. אז קימט את מצחו הצר לקמטים ויעמוד רגע ויחשוב.

וכאשר הוליכו אותו מן השדה אל העזָרה אשר לפני אהל מועד, לא חדל אף רגע אחד מהשתומם.

למה-זה יוליכו אותו על העזרה אשר פה, ועליו הלוא ללכת הביתה אל אשתו ואל ילדיו המחכים? – בקצה החצר הפנימית ראה שתי פרות עלות עומדות עקודות אל קרנות המזבח ומחכות אל הכהן אשר יבוא ואשר יקריב אותן המזבחה עם עלות המנחה והיזה מדמן על קרנותיו שבע פעמים. הפרות עמדו באפס-דאגה. קווי-שמש אחדים נאחזו בקרניהן ויפוזו ויצפו אותן זהב נוצץ, והפרות געו מרב טובה. אז נאחזה האורה המפזזת גם בקודקוד ראש גוג ותהי משעשעה על-פני שערותיו.

                                                 ☼

הענן רבץ על העזרה אשר לפני אוהל מועד, כבוא האנשים מן השדה עם גוג בן-בכר, ובלשכה אשר אצל מבוא העזרה ישבו צעירי שוטרים וצעירי פקידים ונערים סופרים, ולא היה להם לרצון כי הפריעו אותם פתאום מִשִּׁבְתָּם. אז החלו בכבדות ובעצלות מעט: – “מה שמך?”, והאיש ענה. –“מה מלאכתך?”, והאיש ענה. – “מה שבטך?” אבל את השבט שכח גוג בן-בכר ברגע זה ולא ידעו, ואחר-כן התאמץ מאד וישב ויזכור, וקול דממה ענה: “שבט זבולון,” ואולם בקרבו השתומם בו לבו מאוד: למה לאנשים האלה לדעת את-כל-זאת? –אך בעוד רגע והם פנו אליו עוד פעם וישאלו: “מה עשית כי נתפשת?” – אבל על הדבר הזה לא ענה החָרָשׁ, כי אם האנשים אשר מצאו אותו, מקושש את העצים ביום השבת ענו תחתיו. ואולם הפקידים תמהו איש אל אחיו בשומעם את הדבר הקטן הזה ויניעו ראש, כי לא ראו אוון. הן זה רק ימים או חודש אשר גם הם או אחיהם או אבותיהם עשו ככל הדבר הזה, ולא היה בם חטא. אז גערו באנשים ההם, כי תפשו איש על לא-דבר ואת הפקידים הוגיעו חינם, ואת האיש ציוו כי ילך וישוב לביתו. גוג בן-בכר פנה וילך. אבל עוד הוא בחצר, בטרם יעזוב את המגרש, והאנשים מיהרו אחריו להשיבו. רוח אחרת היתה פתאום אלה אשר בבית. אחד פקיד משך בכתפיו רגע, כי באו לו פתאום פקפוקים שונים. מי יודע? אולי לא טוב הדבר גם אחרי כל-זה לעזוב נתפש לנפשו. אולי טוב יעשו כי יחכו עוד מעט ויניחו אותו בין כה וכה במשמר עד בוא הכהן הגדול או כוהן המשנה והגיד את אשר ייעשה. הן אם כה ואם כה לא פוֹרַש עוד מה ייעשה לאיש אשר קושש עצים ביום השבת.

וגוג הובא אל המשמר, והוא עייף ויגע, לא ידע על-מה ולא ידע מדוע, וישב ויחכה ויירדם.

                                                 ☼

בחצות-הלילה הוּעַר פתאום. לפידים תקועים בקירות בתוך חורים ובחרכים האירו את האולם אשר בעזרה אשר לפני אהל מועד. על המרבדים הפרושים על הארץ ישבו אנשים מסביב, כבדי-ראש כולם וזעומי-פנים ומביטי קדורנית – ואימה גדולה נפלה פתאום על גוג. ובתווך ראה את הכוהן הגדול לבוש את שמלת הכהונה עם כל הקישורים והפארים, וגבות עיניו רחבות מאד וחשֵכות, והוא רק יביט בעיניו החדות ודבר לא ידבר.

והחקירה החלה.

ועוד פעם “מה שמך?”, “מה שבטך?”, “מה מלאכתך?” – ואולם הפעם הזאת חרדו כל עצמותיו בו לכל דבר אשר נשאל.

וכאשר שאלו אותו: למה עשה את הדבר הרע הזה לקושש עצים על-פני השדה ביום השבת, לא ידע מה לענות, ואת עיניו נשא על סביביו כמבקש עזרה. והאיש לא ידע עד-מה את אשר הם מבקשים מעמו, ולמה-זה לא ייצא איש אל השדה לקושש עצים, ואיך זה עשה רע כי קושש אותם בשבת. את השבת לא ידע כל-מאומה עוד. רגע אחד עמד נבהל.

“אבל!” ניסה לענות, ופתאום חדל וידום.

ואחר-כך התאושש, כמדבר אל לבו הוסיף בקול-דממה עד כי לא נשמע כמעט: “אשתי חולה, ארבעה ילדים לי ושלושה מהם חולים. זה אחד-עשר יום חולים. אין לי כל בבית. והשכנים אומרים: חַרְחוּר ² הוא. כל הלילה ישבתי לפני יצועם. ראיתי את שפתותיהם הדולקות ואת עיניהם הדולקות ואת האש אשר בעצמותיהם. חשבתי כי עוד מעט ונשרפו לשרפה. והשכנים אומרים: יותן להם מעט מים חמים ומעט אזוב מבשל במים. את האזוב אריתי לי מנקיקי הקיר, ואולם עצים לא היו לי להשׂיק בם את הכיריים. חרש-עצים אני, ואולם עצים לא היו לי. אז יצאתי השדה לקושש לי מעט עצים ולהביא אל האשה ואל הילדים. אבל האנשים בשדה לא נתנוני לקושש…”

ואולם השופט התאנף בו:" אם מחלה בבית, אז קוראים לכוהן…"

וגוג לא ענה. ידע רק את האחת, כי מפני כוהן הוא ירא מאוד. גם בקרוא איש לפניו בשם כוהן, תחרדנה מעט עצמותיו. ומה גם אם מחלה בבית. כי הנה אומרים אשר בבוא הכוהן אל בית החולה, והיתה לו הצדקה לחלץ את אבני הכתלים ולהשליך אותן מחוץ למחנה, ואחר-כך יקציע ³ את הבית סביב ואת העפר אשר הקצה ישפך אל מקום טמא, ויש גם אשר יתוץ את הבית כולו. חיל אחז את גוג בזוכרו את כל אלה. את הכל נכון הוא לעשות. ורק אשר לא יבוא במגע ומשא עם העדה הזאת. אחד-עשר יום התהפכה האשה על מיטת דווֹתה ותהי גונחת ונאנחת ומתייפחת, והילדים שכבו דומם והאש בערה בם עד כי צללה⁴ לשונם בתוך פיהם, ולכהן לא קרא – ואולם את כל-זאת הן לא יוכל להגיד להם פה.

וגוג החריש ולא ענה.

החקירה והדרישה באו אל קצן. גוג שאף רוח מלוא הפה, כי ידע אשר עוד מעט ונתנו לו ללכת אל אשתו ואל ילדיו. אולי יצליח לשוב עוד לרגע קטן גם אל השדה ולקחת את מעט העצים אשר קושש ואשר נטש אחריו בתפוש אותו האנשים.

וכאשר הוצא מן האולם החלו מועצות השופטים, למען חרוץ את המשפט. הראשון אשר דבר היה הנשיא: “אֲדַמֶה כי טוב נעשה, נעזוב את הפגע הרע והדל הזה לנפשו ללכת באשר ילך. הן לווייתן לא העלינו הפעם בחכה…”

ויתר השופטים החזיקו אחריו.

ואולם ברגע הזה השתער הכהן הגדול, פינחס בן-אלעזר, מעל מקומו. גבות עיניו רחבו פי-שנים ותהיינה חשֵכות מאוד.

“לא!” ואת המלה הזאת לא דבר, כי אם צעק. “את זאת לא נעשה! את זאת לא אתן לכם לעשות! שבת היא לאדוני – ועלינו לעשות מעשה פעם אחת ולא נִשְנֶה, אשר יָדוֹע יידע כל העם מִקָּצֶה את הדבר הזה וכי שבת היא ומה היא לנו! את האיש הזה נשים לאות לבני מרי, לבעבור ישמע כל העם מקצה המחנה האחד ועד קצה המחנה השני ויירָאו ולא יוסיפו ולא יזידו עוד. האיש הזה מות יומת…”

ויתר השופטים תמהו רגע אחד איש אל אחיו, אבל בעוד רגע החזיקו אחריו. אז קם פינחס בן-אלעזר הכהן במנוחה וידבר משפט:

"בשם אדוני ובשם משה! ואתם שמעו: – בחודש השמיני בארבעה-עשר בו, בשנה הראשונה לממלכת הכוהנים, באו אנשים אל השדה, והמה עדים, וימצאו את גוג בן-בכר, זבולוני, איש חרש-עצים, והוא מקושש עצים על-פני האדמה, והיום יום שבת. אז תפשו אותו האנשים המוצאים אותו ויקריבו אותו אל העזרה, עזרת משה ואהרן וכל העדה, ויעידוהו לאמר: כזאת וכזאת עשית: את השבת חיללת אשר אמר אדוני לא תחללנה כי אות היא ביני ובינך לעולם; עשית בה מלאכה אשר לא תיעשה, כי קוששת עצים בשדה, ואת אדוני אלוהיך לא יראת אשר אמר: ענוש ייענש קשה כל העושה מלאכה ביום ההוא, מות יומת ותיכרת הנפש ההיא מעמיה! ולכן זה הדבר אשר דיבר אדוני אל משה היום מן הענן לאמור: מות יומת האיש, גוג בן-בכר זה מות יומת, רגום אותו באבנים על העדה מחוץ למחנה, ואני הכוהן פינחס בן-אלעזר בן-אהרן בן-עמרם שונה באוזניכם פה את הדברים האלה: מות יומת האיש, גוג בן-בכר זה מות יומת! "

וכל האנשים מסביב, אשר שמעו, ענו ואמרו: אמן ואמן! וגוג בן-בכר ישב במשמר כל הלילה ולפנות-בוקר אחזה אותו חלחלה פתאום – ואולם עד-מהרה שב למנוחתו.

                                                           ☼

כאשר יצאו קרני-השמש הראשונות, באו אליו השוטרים ויביאו לו את דבר המשפט: – מות יומת – רגום אותו באבנים כל העדה – מחוץ למחנה – –

שחוק כסל תעה על פני גוג. האמין כי שחוק יעשו להם האנשים וישחק גם הוא.

אבל אחרי-כן הלבישו אותו את הכותונת הלבנה והארוכה ואת עיניו חבשו במטפחת, לבלתי ראות דבר, ויקחו עגלה חדשה עשויה ארבעה עצים לבנים ויושיבו אותו עליה, ושתי פרות עלות לבנות-מראה משכו אותה אל מחוץ למחנה – – – לבו החל לדפוק בקרבו בחוזקה. אבל איך זה? מה עשה? הלא אשתו חולה, הלא הילדים חולים, חַרְחוּר הוא, והוא יָצוֹא יצא רק לקושש מעט עצים להם, לבעבור השׂיק את הכיריים והָחֵם מעט מים וּבָשֵׁל את האזוב לכואבים האלה אשר כאבו ככה כל הלילה – –

ופתאום והנה קול שופר, ואחריו שתים חצוצרות, ואחריהן עדה גדולה מאד, אנשים נשים וטף. והכוהנים חוגגים והולכים בלבושי השרד, והלוויים לובשים את הכותונות הלבנות עם הפעמונים והרימונים. מעט מעט נקבצו ובאו כל העדה אשר במחנה מן הקצה אל הקצה, עשרות עשרות אלפים איש. – –

ככה הגיעו אל מחוץ למחנה על-פני הערבה הרחוקה והקֵרחה אשר מול הישימון.

והשופר הולך וחזק והחצוצרות מריעות – ופתאום חדלו ותהי רגע אחד דממה גדולה. אז יעלה פינחס בן-אליעזר הכהן על הבמה אשר עשו לו וידבר באזני כל הקהל ויקרא לאמור:

“בשם אדוני ובשם משה! זה הדבר אשר יעשה לאיש המחלל את השבת, ואת האות אשר בין אדוני ובינינו לדורותינו לא ישמור: מות יומת האיש ונכרתה נפשו מקרב עמיה, כי כל העושה מלאכה ביום שבת מות יומת – כי על-כן יומת האיש גוג בן-בכר אשר חילל את השבת, כי כן ציוה אדוני על-פי משה!”

וכל העם מסביב שמעו וייראו.

וכל העדה למקטון ועד גדול קוראים פה-אחד: מות יומת! מות יומת!

והאנשים קוראים, הנשים קוראות, וגם הטף. –

ומן הטף היתה ילדה אחת אשר באה באחרונה, וכמעט אשר איחרה את המועד, כי הדרך היתה רחוקה מאד והיא יושבת עם אמה בקצה המחנה אשר מעבר השני – הלא זאת יעקובה הקטנה . כאשר הגיעה עד מקום המשפט, כבר התנשא גל אבנים גדול מעל האדמה והאיש אשר רגמו אותו בהן גווע ומת.

והיא לא ידעה את הנעשה ולא ידעה מי זה.

והילדה ליקטה מעל האדמה אבנים קטנות ותהי משחקת בהן ותשלך אותן על פני הגל.

---

סורר ומורה

מאת

דוד פרישמן

בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, בחודש השני באחד לחודש היה הדבר, בהיות העם חונה ברימון פֶּרֶץ. בעצם היום ההוא מאז הבוקר עברו השוטרים בקרב המחנה, איש רומחו על כתפו, ועל-ידו הולך אחד מבני הכוהנים, וילכו מקצה המחנה האחד ועד קצה המחנה השני, ממושב אל מושב, או עלו על ראשי סלעים ועל גבעות הרים נישאים ויתייצבו שם, וידברו בקול גדול את העם ויעבירו הקריאה לאמור: “כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה ייצא היום השדה אל המצפה, כי שם יתפקדו כולם לגולגלותם, והאיש אשר מלאו לו עשרים שנה ייכתב בספר הפְּקוּדים להיות יוצא בצבא.” וככלות השוטר לדבר מילא אחריו גם הכוהן. את כפיו פֵּירשֹ בקודש ואת עיניו לטש ויוסף: " ומי איש אשר נטע אוהל ולא חנכו, אל ייצא, כי נקי הוא לאוהלו, ומי איש אשר שֹידֵד פאת אדמה ולא קצָרָהּ, אל ייצא, כי נקי הוא לראשית פריו, ומי איש אשר אירש אשה ולא לקָחָהּ, אל ייצא, כי נקי הוא לנערה אשר לו שנה אחת. אמן ואמן!" – ויהיו כל הפקודים ביום ההוא שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים.

רק עלם אחד צעיר היה בקרב המחנה אשר החל עם השוטרים קֶרִי ¹ ויתאמץ ולא אבה לכתוב את שמו בין יוצאי הצבא. כל היום התהלך בקרב המחנה, ממושב למושב, ויהי מַצֶּה על אדוני העם, על משה ועל אהרון, ויהי מַלִּין ומלעיב, ואת העם הסית מאחרי הצבא לבלתי היחלץ ולבלתי צאת: “מה-יתן ומה-יוסיף לנו בעובדנו את משה ואת אהרון? מי לנו זה משה האיש אשר התנשא עלינו פתאום להיות לנו כל היום למצַווה ואהרון אחיו מי הוא אשר שָֹמו לנו בן-לילה לכוהן? למה לנו צבא? למה לנו להילחם? למה זה יקום אדם על אדם כמוהו וירַצְּחוֹ נפש ושפך דמו ארצה חינם? לא נצא! לא נצא!” כאשר חקרו ודרשו אחריו לדעת בן-מי הוא הנער הזה ומה הוא, ויימצא כי הוא קְהָת בן פגעיאל, ואביו נשיא בישראל מנשיאי העדה הגדולים, מקרואי מועד, ואמו חיתית ושמה דבורית. אז יניד השומע ראש ואמר: אכן זה הוא איפוא! קהת הוא, קהת בן-פגעיאל, זה קהת הנודע…

בימים ההם עוד היה המדבר איתן ונורא שבעתיים מעתה, ההרים היו קשים ומוצקים שבעים ושבע מעתה והאדם היה עז וקשה ואוהב מרי ומתקומם ומתפרץ ושונא כל-עול שבע מאות ושבע מעתה.

והדברים אשר סיפרו אודות הנער היה נפלאים וזרים, ויש אשר היו גם נוראים: "שובב הנער ופורע כל-מוסר ועובר כל-חוק ברגע אשר תְּבוֹאֵהוּ שרירות לבו העז – ובכל-זה אין בכל גבול ישראל שני כמוהו טוב-לב ונדיב ומלא-חמלה אשר יכאב עם כל נענה ויבך עם כל רָעֵב. מפני כוהן לא יקום ונביא לא יֶהְדַּר ונשיא לו לתועבה ובראותו קדוש ואמר איש-מרמה הוא אשר יתקדש למען יָנוק את חֵלֶב העני – ואולם בן שבע היה, עודנו ילד, בראותו בחוץ לעת-ערב נער הולך עָרום, והוא מיהר ולא יכול לשלוט ברוחו ויתפשט את מעילו ויתן לו, ואחר-כך נחפז וינס מפניו ולא הביט עוד אחריו, כי נכלם מפני מעשהו. אכזרי היה וקשה מסלע לעת הַצּוֹתוֹ על כל קצין בעמו ועל כל נשיא מתנשא – ואולם בצלע המשכן עמד יום אחד בעת אשר הביאה אשה את קורבנה אל הכוהן שני בני-יונים רכים, והכוהן מלק את ראש בן-היונה האחד ממול עורפו וישסעהו בכנפיו והעוף ציפצף מרה, אז מלאו עיניו פתאום דמעות. ויש אשר עמד בחצר אלוהים לעת אשר הביא איש קרבן-מנחה, מאפה תנור סולת חלות ורקיקי מצות, והוא מיהר ויגש אט אל מאחרי הסל אשר בידי האיש וישלח ידו ויגנוב מן הסל את הסולת ואת המצות ויברח ויימלט מהר עם שללו בטרם יינתן אל הכוהן ונתן אותו לעני הראשון אשר פגשו בדרך. אכן בשומעו כי יש חוקים ומשפטים, תורה ודת, מצוות ופיקודים, אשר יעשה האדם ואשר לא יעשה, אז חרק את שיניו מכעשֹ ויישבע ויאמר: רק בני-אדם אוהבי שלטון בדאו את כל אלה מלבם, לבעבור הָצֵר את צעדי האדם בכל אשר יפנה ולבעבור גָּזוֹל ממנו את חופשתו אשר ניתנה לו בהיבראו.

וגם נוראות סיפרו על אודותיו: את אביו לא כיבד ואת אמו לא אהב, וכאשר הוכיח אביו את דרכו על-פניו באשר הוא אביו והוא לו בן, אז ענה אותו בפני כל העבדים והשפחות: – “מי ביקש מידך למלא את תאוות בשרך, אשר תיברא בין-כה וכה נפש אדם ללא-תכלית ולאין-מטרה ולשממות חיים ריקים? העל תענוגיך אשר התענגת, ואותי בראת לתוהו ולחיים אשר אין להם שחר, עלי להודות לך ולכבֶּדך?” אז באו הימים אשר שלח ידו בסתר באוצרות אביו ויקח מכל הבא בידו, ואת מַצְפּוּנֵי ² אמו הריק ויקח משלמותיה ומחמודותיה, ואת כל השלל הרב הזה נתן לכל רעב ולכל נקשה³ ולכל נענה, כאשר דיברו אליו תוכחות על אשר גנב ושלח ידו ברכוש ובקניינים אשר לא-לו, עששו שתי עיניו מקצף ויצעק: אין רכוש ואין קניין, אין בעל לרכוש ואדון לקניין! כל אשר יש על-פי האדמה, לכל יושב הארץ ישנו, אשר יכול כל אדם לשלוח את ידו ולקחתו לו! ערום נולד האדם וערום ישוב אל אדמתו! – אבל יום אחד, כאשר יִסֵּר אותו אביו הנשיא, לא יכול לשלוט ברוחו ויקללהו ועל אמו הרים את ידו…

אז חלף עליו רוח אחר ויחדל פתאום מלכת שחוח וקודר כל היום ולראות רק רע ולהתאונן תמיד, ויהי רק שמח. רק אכול ושתה, אחים, רק אכול ושתה והתענג על כל אשר יתן הרגע! מחר נמות והיום נתענג! אין תכלית ואין מטרה ואין חיי-עתידות, ולכן אין טוב לאדם בלתי אשר יאכל וישתה והראה את נפשו טוב והיה זולל וסובא, ושכח את רישו הנורא אשר ייקרא לו חיים – ויהי לוקח את יין אביו ואת תירושו, את צאנו ואת בקרו, ויתקבצו אליו קהל פוחזים וריקים, ויאכלו וישתו עמו ויהיו רק שמחים. אז יקח את הנערה אשר בחר אביו לו לאשה ויבעט בה וישלחנה, רק יען אשר בת-נדיבים היא ולובשת משי ועדנים, וידבק אחרי נערות זונות ועניות, טובות-לב ורכות-נשמה, אשר בשרן טמא ואשר נפשן טהורה, ויתהולל עמהן וילך אחריהן יום ולילה – ויהי לחרדה לכל המחנה.

כרוח הצפון הסוער על-פני הערבה הגדולה, אשר חוק לא יידע וגבול לא ישמור ומעצור לא יכיר, כן היה הנער. ויש אשר היה כשלהבת האש הבועֵרה אשר יקיא לפעמים זה סיני ההר מלועו.

יומם, בהיותו בקרב העדה, ידבר משפט עם כל עושק ועם כל מעוֵול, והיה לבו קשה כחלמיש ודברו עז ואכזרי, אשר לא יידע רחם ולא יכיר חנינה, ובעזות ידבר ובחוזקה, ולקח ביד חזקה מכל אשר יעלה בידו ונתנו לאשר אין לו. ערב, בהיותו על-פני השדה בערבה הגדולה, יתלקטו אליו עדת מתאוננים ומתלוננים, כל עבד נאנח תחת שבט בעליו וכל שפחה מעונה תחת יד גבירתה, והוא ידבר אליהם תנחומות ודבריו יהיו כצורי אשר בגלעד. לא היה נביא אשר ייטיב לדבר ממנו ולא היה לב אשר יחוש מכאוב יותר ממנו, וכל השומעים עומדים מסביב ושותים את דבריו בצמא. ואולם בלילה בהיותו לבדו, ובאו לו חזיונות וחלומות אשר לא יהיו כמוהם בלתי אם לחוזה ולמשורר – אז תבואנה לו דמעותיו וראו רק הכוכבים אשר בשמים.

כרוח הצפון הסוער על-פני הערבה הגדולה היה, ואולם לבו היה כמו-שמש, מלא חום ורוך ומַרְפֵּא.

והעדה אשר התלקטה אליו מבסיס היתה מעט מעט לעדת מתקשרים ומתפרצים.

האדמה היתה אבלה, השמים היו נמלחים ⁴, והנתיבות היו שוממות. מן האוהלים הנטושים על-פני הערבה ומן החווחים והחורים התלקטו המונים המונים באין מספר, עדה גדולה מאד, אנשים לבושי קרעים ועטויי סחבות, איומי פנים וזעומי עיניים, הם עם נשיהם ועם טפם היחפים,וייקהלו כולם אל פתח אוהל מועד על משה ועל אהרון ועל עדת הכוהנים הגדולה והרבה ועל נשיאי העדה וקציני המחנה בעלי הבקר והמקנה הרב, השְֹבֵעים תמיד, וילונו ויירָגנו וידברו נוראות, כי קצה נפש העם בחיי המדבר השוממים ובנדודיהם כל הימים. מה-יתן להם עמוד הענן ומה-יוסיף להם עמוד האש? את האש לא יאכלו ואת הענן לא ישתו. אין דג ואין בשר ואין אף-גם ארוחת הירק הזעומה, אלה השומים ואלה הבצלים אשר היו להם במצרים. לא אל ארץ זבת חלב ודבש הובאו, כאשר הוגד להם בראשונה, כי אם אל מדבר שמם ונורא להמיתם שם אחד אחד. לא נחלת שדה ולא נחלת כרם, כאשר נשבעו להם בטרם צאתם – כל אלה היו רק דברי שפתיים ריקים ותמעט כל זאת מהם, והנה קמו האנשים אשר היו להם לאדונים ויחלו להשֹתרר עליהם ולהתעמר בהם ולרדות בהם ביד חזקה. ותקטן מהם גם זאת, והנה באו ויעשו להם גם עדת כוהנים, מחנה עצלים אשר לא יעשו דבר כל היום כי-אם יאכלו את בשר העם מעליו ואת בִּלְעוֹ יכריתו מפיו וחטפו אותו להם, ועל העם האומלל לכלכלו ולתת לו בכל רגע ורגע מס ומעשר, ולא רק מעשר, כי אם תשעים ותשע ידות ⁵ מכל אשר לו…

על הבמה אשר לפני סף אוהל מועד עמד איש-האלוהים, פניו הלבינו מאוד, כי לא ניסה מאז לשמוע תוכחות קשות כאלה ואשר יהיה העם ממרה עִמו ככה ואשר יגיד לו דֵי ברור, כי את העם הוא עושק. בדממה וכמעט אשר לא נשמע קולו, אמר:

“לא חמור אחד מהם נשאתי…” ⁶

"לא אחד כי-אם רבים! " נשמע פתאום קול דובר עַזּוֹת מקרב העדה הנועדה. כאשר הביטו אל מקום הדובר, ראו כי הוא קהת בן-פגעיאל.

ואיש-האלוהים לא ענה עוד דבר ויחרש פתאום – ויפול על פניו.

ותחתיו עמד על הבמה הכוהן הגדול וידבר גם-הוא כדבר הזה על-פי המחשבה הזאת ויוסף:

“את שור מי לקחתי?”… ⁷

“את שור זָבָד בן יִרְחָע ואת שור רֶגֶם בן מְרָרִי ואת שור אֶבְיָסָף בן מַחֲלִי ואת שור…”

וכאשר הביטו אל הדובר, ראו כי הוא קהת בן-פגעיאל.

ואולם הכוהן לא שם את הדבר אל לבו ולא התמרמר ויוסף לדבר במנוחה, ויהי כאשר איש אשר כבר יודע את הדברים האלה על-פה והמלים שגורות על לשונו היטב, ויאמר:

“… וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי, ואת מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר?”…

“ומי לקח את חמור אֶלְיָשִיב בן-מלכּיה? ומי עשק את האלמנה המואבית, את עֵיפָה בת-חַטּוּש? ומי לקח כופר מיד העבד הארמי זיף בן גָּזֵז? – ידענוך! ידענוך! וגם ערך מלים כאלה כבר ידענו היטב!”

ועוד פעם הביטו אל הדובר ויראו והנה הוא קהת בן-פגעיאל.

ואנשים מן השוטרים התהלכו פתאום בקרב המחנה ויקיפו פעמים אחדות את הדובר ויתבוננו היטב אל פניו למען יכירו אותו תמיד – וישמרו את הדבר בלבם.

ואולם קהת בן-פגעיאל ניגש ברגע ההוא עד לפני סף אוהל מועד, להיות עומד לפני העם, ועמו אשה ענייה חגורת שק עב ורגליה יחפות, אש ידבר העלם, ודבריו כמאכלות לטושות: "ראו-נא, הנה פה האלמנה! לא אספר לכם את עוניה הנורא – פניה הצומקים יספרוהו לכם! לא אגיד לכם עד-כמה רַעֲבָה – עצמותיה אשר שוּפּוּ יגידוה לכם! ואולם דבר אחד קטן תנוני ואספר לכם: רק רחל אחת קטנה השאיר לה אישהּ במותו, וכאשר באה לגזוז את צמרה, עלה הכוהן הקרוב אל ביתה ויקח את הצמר ויאמר: לי הוא, וכאשר צעקה אליו על-דבר הגזֵלה הזאת, ענה: חוק הוא, ככה צווה אותנו משה: ‘ראשית גז צאנך תיתן לו’. אך הענייה לא נואשה: הן עוד פֶּטֶר שֶגֶר ⁸ במעי הרחל, ובמלֹאת הימים ויָלדה גדי רך וטוב, וכאשר מלאו הימים והרחל פִּילטָה גדי רך וטוב, עלה הכוהן ויקחהו לו ויאמר: לי הוא, וכאשר צעקה אליו על העושק החדש הזה ענה: חוק הוא, ככה ציווה אותנו משה:' כל-הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לאדוני אלוהיך'. אז ראתה הנדכאה כי אין מפלט ותקם ותשחט את הרחל, ואולם גם זאת לא הועילה לה, כי מיהר הכוהן ויעל ויקח לו את הזרוע ואת הלחיים ואת הקיבה, ואת כל נתח טוב, וילטוש את עיניו למרום ואת כפיו נשא בקודש ויאמר: חוק הוא, ככה ציוונו אדוננו משה, זה איש האלוהים, לאמר: ‘ונתן לכוהן הזרוע והלחיים והקיבה’. האלמנה עמדה וכל בשרה חרד תחתיה. ואז קמה ותישבע את השבועה לאמר: יהי בשר הרחל הזאת חרם על כל אוכליו וחרם עלי וחרם על כל הנוגע בו. ואולם בזאת הֵרֵעָה יותר מכול, כי עלה הכוהן ויקח לו את כל הבשר, ויאמר: חוק הוא, ככה ציווה משה: ‘כל חרם בישראל יהיה – לכוהן!’ "

קול המולה ושאון עבר בקרב המחנה מן הקצה ועד הקצה.

ברגע הזה והכוהן הגדול העומד מאחורי הבמה אשר עם סף אוהל מועד נתן אות אל-הנשיאים והנשיאים אל-הזקנים והזקנים אל-השופטים והשופטים אל-השוטרים, והשוטרים התהלכו פתאום בקרב המחנה –

ובערב בעצם היום ההוא נועדו הכוהנים והנשיאים והזקנים והשופטים והשוטרים יחדיו כולם, וגם לפגעיאל בן-עברן הנשיא קראו, הוא אבי הנער, ויוועצו איש אל אחיו מועד רב ויאחרו עד מחצית הלילה.

ואת אשר נועצו לא ידע איש. ואולם ברכי פגעיאל הנשיא היו כושלות מעט בצאתו ופניו נפלו מאד. אבל מקץ רגע, בעודו עומד על הסף, התחזק ויאמר בדממה כמדבר אל נפשו: – “חובתי היא לעמי ואעשנה, עת לעשות לאלוהים, מה רחמי אב בעת אשר על האדם לעשות לעמו ולאלוהיו?”

☼

עמוד הענן הלך לפני העם יומם ועמוד האש לילה. עלה השמש ובא השמש. העם נלאה מֵהֵירָגֵן וידום. הכל שב להיות כבראשונה. לרגעים עוד נאנח העם מן הסבל אשר הונח עליו, ואחר-כך חדל. מעט מעט שכח את תנואותיו ואת תלונותיו וייווכח באחריתו כי טוב לאדם לשאת עול. כמו לַבַּת-אש שכן חום זלעפות על-פני החול הצהוב אשר במדבר וצוקי הסלעים עשנו לרגעים מכובד להט. השמים היו כמו-עופרת והחול נהפך ויהי עינו כעין התכלת הכהה.

עדת המתפרצים הקטנה נכנעה – ואולם עוד אחד נותר אשר יָראו מפניו כי יסכסך את העם הנבער מעת אל עת.

ופתאום ניעור כל המחנה לקול חדשה אשר כמוה עוד לא היתה בקרבו.

עלה הנשיא פגעיאל בן-עכרן בוקר יום אחד, הוא ואשתו החיתית דבורית עמו, ויבואו לפני הזקנים אשר בשער המושב, ואת בנם, את קהת בן-פגעיאל, נהגו עמם. ואולם קהת היה אסור בחבלים, ושוטרים ורבים מן האספסוף הולכים אחריהם.

והנשיא פגעיאל החריש ולא דיבר דבר, ורק אשתו החיתית דבורית ענתה ותאמר:

“בננו זה, קהת, בן-פגעיאל ובני, סורר ומורה. ארור הלילה אשר נתן לי גבר הריון וארור היום אשר ילדתיו! אוי לי אם אומר ואוי לי אם אחשה! ואולם דעו: בננו זה איננו שומע בקולנו. שלשום הרים יד על אמו להכותה ואתמול קילל את אביו. זולל הוא וסובא, עם לצים יתהלך ועם זונות יְפָרֵד. יִסּרנו אותו והוא לא לקח מוסר. ועתה הנה זה באנו, תפשנו אותו והבאנו אותו אליכם.”

פני פגעיאל היו חוורים מעט בדַבֵּר אשתו את הדברים ועיניו הביטו לארץ. ואולם האשה דיברה, ובעיניה האירה תאווה נוכריה ועזה וגדולה ורירה נִיזָה מפיה, ואלה אשר ראוה זכרו פתאום את החיתיות האוכלות את בשר עולליהן ומלקקות את שפתיהן מרוב תענוגות.

מֵעֲלוֹת התמיד ועד התקבץ הכוהנים את הזבחים, שמונה מעלות במעלות אבן השמש, נועצו השופטים יחדיו ואחרי-כן יצאו: –

“הנה משפט אלוהים: כל בן סורר ומורה אשר איננו שומע בקול אביו או בקול אמו, אשר את אמו יכה ואת אביו יקלל, משפט מוות לו. כל יושבי מושבו ירגמוהו באבנים וביערו את הרע מקרבם. את האבן הראשונה תשלך עליו אמו…”

פני פגעיאל חוורו שבעתיים מבראשונה, ואולם בַּדֵי עורו לא נעו. אבל האשה שמעה ופניה להטו.

ומקץ עשרה רגעים הוציאו השוטרים את העלם הצעיר מן המשמר אשר נתנוהו שם עד אשר יפוֹרֹש את אשר ייעשה לו, וינַהגוהו השדה אל מחוץ למחנה, ועַם גדול הולך ונמשך אחריו, אנשים נשים וטף הרבה מאד.

והמְחַצְּרים מריעים בחצוצרות והתוקעים תוקעים בשופרות והמתופפים מכים בתופים והשאון גדול וההמולה רבה.

וכמו שכרון עבר את כל המחנה, התעוררה תאווה כשאול, והעם הריח ריח דם.

וקהת הולך בקומה זקופה, לא נע ולא זע – ואולם ברגע הזה ראה והנה בין העם גם קהל עדת האנשים אשר למענם עמל כל הימים, כל הכואבים והנענים, הרעבים והאומללים, ויקפאו רגע דמי לבו, אז לא הלך עוד קוממיות.

ובבואם עד מקום הַמּוּעָדָה הלבישו אותו כותונת בד לבן ארוכה מאד אשר כיסתה אותו כולו מקודקוד ראשו עד כפות רגליו ואת עיניו חבשו בכסות עיניים אשר לא יראה דבר, וישכיבוהו על פניו.

והעם נושא אבנים מכל צד ופאה, והרעבים והאומללים והעניים והכואבים והעבדים והשפחות נושאים אבנים גם הם.

ואת האבן הראשונה השליכה עליו אמו דבורית החיתית ופניה להטו. ואת האבן השנייה השליך הנשיא פגעיאל בן-עכרן, ואולם ידו רגזה בהשליכו.

אז ניגשה גם הנערה, אשר לו היתה יעודה להיות לו לאשה, כי לנוכח כל הקהל הזה נחשבה עוד לכלה לו –

ואולם נערה אחת קטנה היתה, קטורה שמה, והיא שפחה בבית פגעיאל בן-עכרן, והנערה ניסתה להדוף את העלמה העשירה הצידה. אכן חשה השפחה הענייה כי יש לה חלק באיש הזה, השוכב פה על הארץ יותר מאחרים.

אבל העלמה הנדיבה התחזקה ותיגש אט, הלוך וטפוף, קוממיות עמדה ומעוּלפה בצעיפה הארוך, ענוגה ורכה, כי בת-נדיבים היא, ותשלך ביד נדיבה ורכה את האבן השלישית.

וכל העם החל להשליך אבנים, ויירד מטר האבנים מכל עבר ופאה ויהי לגל גדול. ברגעים הראשונים נשמע עוד כמו קול מתייפח ואחריו אנחות קצרות, סתומות ועמומות, ואחר-כך חדלו ולא נשמע עוד דבר.

ורק קטורה, הנערה הקטנה, כרעה על הארץ ותהי כמשוגעה: ביד מהירה ניסתה לתפוש בפעם לפעם את האבן אשר הושלכה ולהעביר אותה הצידה – ואולם קצר כוחה לעומת כל המחנה הרב.

והמחצרים מריעים בחצוצרות והתוקעים תוקעים בשופרות והמתופפים מכים בתופים בשאון רב ובהמולה גדולה.

ואחר-כך היתה פתאום דממה גדולה. השמש האירה באור עז. גל אבנים גדול התנשא מעל הארץ.

והכוהן הגדול עומד קוממיות ונושא את כפיו השמימה ואומר: – “ככה ייעשה לאיש אשר אינו שומע בקול אביו ובקול אמו.”

והכוהנים ובני הכוהנים והלויים ובני הלויים קוראים איש לאחיו: "וביערת הרע מקרבך! וביערת הרע מקרבך! וביערת הרע מקרבך! "

והזקנים עונים אחריהם: “וכל ישראל ישמעו ויירָאו!”

וקטורה השפחה הקטנה עומדת נָבוֹכָה ועיניה תועות ועל לשונה אין הגה ואין מלה והיא איננה יודעת את אשר היה לה.

1

⁹:

¹⁰:

¹¹:

---

סוטה

מאת

דוד פרישמן

בשבת בני ישראל בִּבְנֵי יַעֲקָן, בשנת השלושים וארבע לצאתם ממצרים, בימים הראשונים לבוא המחנה עד המקום הזה לתקוע שם את אוהליהם, עשרים שנה ושתיים שנים אחרי הוקם המשכן, ואיש היה בקרב המחנה, אִיעֶזֶר בן-מָכִיר שמו, והוא בעל לשש נשים, וילך האיש עד עֶצְיוֹן גֶּבֶר וירא שם נערה, את שפרה בת סרד, ויאמר לקחת גם אותה לו לאשה – ואולם הנערה לא אבתה ללכת אחריו. והאיש עבר משם וישב אל ביתו מחריש ודומם ויינחם אחרי הנערה בשש נשיו – ואולם פניו נפלו מיום אל יום ודבריו אשר בפיו הלכו הלוך ומעוט. אז קם האיש מקץ ארבעה-עשר יום וילך ויירד עד עציון גבר שנית, ויוסף וידבר על לב הנערה – ואולם הנערה לא שמעה לו גם הפעם. והאיש שב אל ביתו גם עתה, והוא אָבֵל וזָעֵף, ויישב עם שש נשיו – ואולם שנתו נסה ממנו בלילות ויומם קמו עיניו בחוריהן. אז קם האיש בשלישית מקץ ארבעה-עשר יום חדשים ויירד ויבוא לעציון גבר, וידבר על לב הנערה שלושה ימים ושלושה לילות – ולא הלכה הנערה אחריו גם בפעם הזאת. אז חבש את חמורו וירכב לאיטו, קודר ואפל מאוד, וישב אל ביתו אשר בבני יעקן ויישב באוהלי נשיו גם ביום וגם בלילה ולא דיבר דבר – ואולם פניו הלבינו הלוך והַלְבֵּן מרגע לרגע ובשרו נס על עצמותיו עד כי היה לזוועה. פתאום בבוקר יום אחד קם ויגרש את שש נשיו יחדיו ויתן להן ספרי כריתות וישלחן מביתו, וכל העם מסביב תמהו מאוד איש אל אחיו, כי לא היתה עוד כזאת בישראל אשר יגרש איש את שש נשיו יום אחד. אבל עוד בעצם היום ההוא קם וישם את קשתו על כתפו ויירד לעציון גבר אל הנערה ויגד לה את אשר עשה וַיִּמְהָרֶנָּה לו לאשה בשמונים בקר ועשרים גמלים ומאה ושלושים כסף – ותעל הנערה אחריו ותהי לו לאשה. ובראותה את כל אשר עשה למענה וכי שש נשים גירש באהבתו אותה, ותאהבהו גם היא אהבת נפש ואהבתה אליו הלכה וגדלה מיום ליום. ואף אמנם העריץ אותה האיש כהַעֲרֵץ את האלוהים: אֲמָהוֹת ושפחות ונערות לשרת הִרְבָּה עליה ותהי שׂוררת בביתו כמלכה.

והעם בבני יעקן בראותם את האשה החדשה אשר העלה עמו איעזר בן-מכיר, את מבנה קומתה ואת תוארה בלכתה – כי את פניה לא ראו, כי כיסה אותם תמיד הצעיף – אז עמדו רגע אחד תחתיהם בחוץ כמו בולי-עץ ופיהם פעור. ואז ידברו איש אל אחיו: אכן זאת תורת החידה! לא ייפּלא הדבר מאומה אם בגלל אשה אשר כזאת יקום איש ויגרש לא רק שש, כי אם גם אלף נשים. ויש אשר הוסיף האחד: “הן גם אנוכי נכון הייתי לא רק לגרש, כי אם גם להרוג עשרת אלפים נשים יום אחד, לוּ רק יכולתי לשכב אצל נערה כזאת לילה אחד!” – ואמנם זאת קומתה וזה תוארה וזאת גזרת גווה וזה הרגע אשר תשלח את זרוע ידה או אשר תשים את כף רגלה הקטנה היו נפלאים באמת. תואר אשר כזה יהיה רק לאחת מני רבבות וככה תהַלך רק מלכה בת-מלכה. ויש אשר מתחת לכַפּוֹרֶת צעיפה להטו על סביבה כלהט אש בועֵרה שתי עיניים קודחות ומפיצות חום, ויש אשר הצהירה מבעד לכפורת גם חרוזת שיניים מאירות ונוצצות לעוור רגע אחד את עיני העובר.

רק אחת היתה בקרב המחנה אשר לא ידעה את יפי האשה הזאת – הלוא זאת שפרה. תמימה היתה כילדה קטנה וענווה ובאין הבין. לא ידעה ולא הבינה, למה-זה ייקהל תמיד קְהַל אנשים על סביבה בהיראותה רגע בחוץ ומה-זה ייעשה פתאום מסביב לה ומדוע יביטו ככה אחריה. מעט מעט היה לה הדבר למשא ולעול, ותהי יראה מצאת החוצה. אז ישבה באוהלה לבדד, מובדלת גם משפחותיה, ותהגה בבעלה כל היום ותחכה לבואו ברגע אשר לא היה, ואם יצא לפועלו ולא שב במהרה למועד האמור, תקפה אותה חרדת פתאום אשר הרגיזה את כל נפשה. ואז עמדה לפני המסך אשר יכסה את פתח האוהל הדומם ותהי מסתירה את פניה בקלעי היריעה, ותהיינה אוזניה פקוחות מאוד והיא מקשיבה ומאזינה למרחקים בלי-הרף, אולי תשמע את קול צעדיו בלכתו – ופתאום שמעה קול כלב נובח ותירא ותחרד לאחור.

או יש אשר ישבה לבדד, והבדידה גברה עליה עד למאוד, ותצו ויביאו לה את הפלך ואת הכישור הקטן אשר לה, אשר העלתה עמה מביתה, ותהי טווה מעט-מצער באצבעותיה הענוגות אֵטון שש מושזר דק להיות לרקמה – והיא הוגה בבעלה. ויש אשר קול שקשוק הפלך הלך הלוך ועלז, ותעלוזנה גם מחשבותיה וַתָּאורנה, ויש אשר עלה ממנו קול הֲמוֹת תוגה כבדה, ורוח נכאה וכבדה העיקה עליה. או יש אשר בא מועד בין-הערביים, בעלות העלטה הלוך וגבור מרגע לרגע, ושׂחיפי העץ טרם ייבקעו להבעיר בם אש להאיר, ורק פשתה כהה מלחכת את השמן אשר בחרשׂ על כרכוב הכיריים, ועלו הצללים הארוכים על-פני הכתלים והתעופפו אחד כה ואחד כה ותהיינה להם לשונות ארוכות, ותיפול עליה אימה גדולה – והיא הגתה פתאום באלוהים ובנפלאותיו הרבות. אכן אשה יראת אלוהים היתה עד למאוד מנעוריה בבית אביה. אז זכרה את כל הנוראות ואת כל הנפלאות אשר שמעה מעודה ועד פה ואת כל אשר שמעה מפי אמה ואת כל אשר שמעה מפי מֵינִקְתָּה ואת כל המעשים הגדולים והנוראים אשר יעשו הכוהנים מסביב ואת נפלאותיהם – ותסמר שערת בשרה מפחד. אז יש אשר תעלה מאחרי ההרים יללת אוח רעב בפחדים רבים ובמוראים גדולים, והיא זכרה את אשר סיפרה לה אמה בעודה בילדותה, כי עמדה לפני ההר העָשֵן, הר סיני, וכאשר יעלה העשן מן הכבשן כן עלה העשן מן ההר, וההר נעקר פתאום ויעל השמימה, והמדבר נס פתאום וייעלם וכל אשר מסביב נעלם, וזאב פרא ניגש וירבץ לרגליה ויהי פתאום תמים כמו עֵז, אשר לא ישחית ולא יָרֵעַ עוד עד-עולם – וכל העם נפל על פניו מיראה. ויש אשר תזכור את מינקתה ואת אשר סיפרה לה על-דבר הכוהנים, וכי איש או אשה אשר יקציפו אותם ועלו כרגע הנחשים השרפים ונישכו את האיש או את האשה ומתו כמו רגע – והיא את הדברים האלה ראתה בעיניה. ויש אשר תזכור את אשר שמעה מפי אביה, כי זה רק לפני שנים אחדות נועדה עדה גדולה, עדת קורח, ויילונו על אלוהים ועל איש-האלוהים ועל הכוהנים, והדברים עודם בפיהם, ותפתח האדמה פתאום את פיה גם היא, ויהי חור גדול, אלפיים אמה רוחבו ואלפיים אמה אורכו, ותבלע את כל האנשים ההם חיים, אותם ואת בתיהם ואת כל בהמתם ואת הרכוש ואת כל השפחות עם העבדים, וכל העומדים מסביב נסו על נפשם לקראת המדבר יום תמים ומחצית הלילה – וגם אביה היה בין הנסים. רק פֶּשַׂע אחד היה בינו ובין החור הנפתח. – רעד עבר על שפרה בזוכרה את כל הדבר הנורא הזה, ולא נעה ולא זעה ולא יכלה לקום ממקומה. אז התחזקה בכל מאמצי כוחה ותקם ותיגש ותשתחו אל פתח האוהל.

ובפתח האוהל נראו פתאום פני איעזר בן-מכיר ויהי אור מסביב – וייאור לה גם בנפשה. אז נפלה על צוואריו ותחבקהו ותישקהו בסערת רוח גדולה, והוא לא ידע מה היה לה. ואולם בעוד רגע שכחה את כל הבלהות ואת כל צלמיהן הנוראים ולא זכרה ולא פקדה עוד אותם ותהי משׂחקת כמו ילדה קטנה.

ובבני יעקן היתה התכונה גדולה מאוד בקרב העם, כי עמלו להקים את המשכן, וההמון הלך הלוך ורב: משפחות בני הַגֵּרְשׁוּנִי נשאו את יריעות המשכן ואת אוהל מועד, את מכסהו ואת מכסה התחש ואת המסך ואת הקלעים, ובני מררי נשאו אחריהם את קרשי המשכן ואת בריחיו ואת עמודיו ואת אדניו ואת היתדות ואת המיתרים, ותהי המלאכה גדולה מאוד, וקול הלמות מקבת וקול רעש חֲרוֹק יתדות לא חדל כל היום. אחר-כן ירד הענן על המשכן ויכס אותו ויפרושׂ עליו חשכה וישכון עליו כל היום, ובלילה עלה עליו עמוד אש ויעט אותו – ויחרד כל העם מסביב. ויהי העם מרבה להביא את קורבנותיו: סולת עם שמן ולבונה, מאפה תנור וחלות מצות ורקיקים בלולים או משוחים בשמן, תורים ובני יונה, וגם קורבנות גדולים מן הבקר ומן הצאן.

וגם שפרה בת סרד אשת איעזר בן-מכיר באה בין הבאים ותיגש עד לפני פתח המשכן ואת קורבנה הביאה עמה: תור אחת שמנה ממבחר תוריה אשר אהֵבה, ותיגש אל פתח אוהל מועד אל הכוהן. ואולם הכוהן נתן לה לחכות עד תום כל העם ועד לכתם. אז לקח את קורבנה מידה וילך עמה יחד עד לפני המזבח. – עורות תחשים מאָדמים היו תלויים לה על שכמה וקצותיהם מרוכסות בוו בחוברת ¹אל מול בטנה, ועל פניה הצעיף.

הכוהן הלך לאט לאט, ויהי כסופר את צעדיו, והאשה הולכת לפניו. פתאום נעצר בלכתו ויעמוד רגע תחתיו ויתבונן אליה מאחוריה. ואולם עד-מהרה התעודד. אז שב לעבודתו ויגש ויחל את המלאכה. בשום לב ובידיים אמונות מלק את ראש הציפור. הציפור פירפרה בידו רגע אחד, ואולם הכוהן החל במנוחה להקטיר אל המזבח. פתאום חדל ויתאפק רגע אחד מן המלאכה:

“בתי! הסירי את צעיפך. לא טוב להקריב קורבן בסתר פנים.”

והאשה שמעה לו כרגע בענווה גדולה. הן פי אלוהים ציווה – ותמהר ותסר את צעיפה מעל פניה. ברגע הזה חדל הענן הרובץ מסביב ויהי אור פתאום. הכוהן היה רגע אחד כמו נבוך…

ואולם רק רגע אחד. עד-מהרה שב ויעש את מלאכתו במנוחה. את העוף החזיק בידו השמאלית, ואת מוראתו ²הסיר בנוצתו בימינו לאט לאט – והאשה עומדת בענווה וראשה מורד לארץ.

פתאום הרגישה דבר-מה, והיא לא ידעה את אשר היה, ותישא את עיניה ותבט. כל דמיה אשר בה השתערו ברגע אחד אל תוך פניה ויאדימו מאוד: עומד הכוהן ועיניו בחוריהן גדולות מאוד ובוערות כשני לפידים, והן תקועות בפניה ומלקקות ומוצצות בתאווה עזה את מראיה ואת כל אשר בפניה. עיניים כאלה לא ראתה עוד מעודה!

ועם-כל-זה עושה הכוהן את מעשהו במנוחה. את המוראה עם נוצתה השליך קֵדמה אצל המזבח אל מקום הדשן – ואולם נדמה לה כי כף ידו רעדה מעט. אבל אין זאת כי שגתה. הנה הוא משסע את העוף בכנפיו במנוחה רבה. אבל בלי שים לב נגעה ברגע הזה כף ידו אל כף ידה ורעדה חלפה פתאום את כל יצורי גווה.

והכוהן ממהר לעשות ודָבר לא ידבר ופניו קודרים וחשֵכים. ביד חרוצים ישסע את הציפור בכנפיה ולא יבדיל, ואחר-כן ימהר ויקטיר אותה אל המזבח על העצים אשר על האש. האש מלחכת בתאווה את קורבנה – והמלאכה כלתה.

כמו אבן כבדה הוסרה מעל לבה, והיא לא ידעה מה היה פה ומה נעשה. בחיפזון נמרץ פנתה ללכת, ולא הביטה אחריה ותמהר, והכוהן לא עצרה, ורק בהיותה צעדים אחדים ממנו והלאה, קרא אחריה ויאמר: “בתי! אשה חַטָּאָה את, ועליך להביא גם חטאת. חפץ אדוני בחטאתך וכי תביאי לו את קורבנך מדי שבוע בשבוע…”

ובשובה לשבת באוהלה לבדה, היתה מחרישה כמו נאלמה, והיא רק חושבת, חושבת, חושבת. רגע אחד היה עם לבה להגיד לבעלה ולספר לו את-כול, ואולם לא ידעה מה לספר, כי כל דבר לא היה. אכן בעבור יום הוקל לה, ואז לא זכרה עוד דבר ותשכח את כל המעשה.

ומדי שבוע בשבוע עלתה להביא את קורבנה, קורבן עולה וקורבן חטאת ³כאשר צוּוָתה. – ואולם הכוהן החל להתרועע אליה הלוך והתרועע משבוע לשבוע ומיום ליום ויקרב אליה הלוך וקרוב, והיא לא ידעה ולא התבונה.

ויום אחד בהיותו עומד עמה לבדו אל המזבח אשר לפני פתח אוהל מועד והוא מקריב את קורבנה: את הראש אשר לבן-היונה מלק ממול עורפו ולא הבדיל, מן הדם היזה על קיר המזבח ואת הנשאר בדם מָצָה אל יסוד המזבח – אז החזיק פתאום באצבעותיו הניקשות בידה וידרוש מעמה כי תבוא אל מאחרי חגווי הסלעים אשר עם ההר והוא יחכה לה בערב. האשה לא הבינה את אשר הוא דובר אליה. אך פתאום האדימה מאוד ותתעורר ותברח על נפשה. ואולם לבה בקרבה היכה אותה על מַעֲלָהּ אשר מָעֲלָה עתה באלוהים. הן פי אלוהים עם הכוהן, והיא, החוטאת, חשבה אותה לרעה.

ובערב פתחה את פיה לדבר עם אישה ולבקש מפיו עצה – ולא יכולה. תמונות אמה ומינקתה ואביה ניצבו עליה כל הלילה, והם מספרים, מספרים…

ופעם אחת בשובה אל אוהלה מן המשכן מאוהל מועד היתה נסערה מאוד. לחם לא אכלה וכל דבר לא בא אל פיה, והיא רק מתהלכת באוהלה אחת הנה ואחת הנה, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ולא עָיֵפָה. כל קרביה צעקו: – מה חפץ איש-האלוהים מעמי היום? במה חטאתי לאלוהים כי אַיֵם אִיֵם עלי הכוהן אשר אם לא אשמע בקול אדונָי המדבר אלי מפיו והביא עלי שואה אשר לא אוכל עוד להמיש את צווארי ממנה עד עולם?…

ובכל-זה הוסיפה עוד להביא את קורבנותיה מעת אל עת, כי יראה את האלוהים.

ויום אחד בעומדה אל המזבח עם עשירית האֵיפה סולת לחטאת, בלא שמן ובלא לבונה, והכוהן קומץ ממנו מלוא קומצו להיות לו מלוא קומץ אזְכָּרָה ⁴לבעבור הבעיר בה את האש ולהקטיר אותה אל המזבח – ופתאום לטש לה את עיניו באיבה ובקול קר כקרח הנורא אמר: “שפרה בת סרד! עוד יום אחד אנוכי נותן לך מועד. אם לא תבואי היום אל מאחר לחגווי הסלעים כדבר אדונָי, ואֶגְלֶה את אוזן אישך…”

כמו מנוחת אבן באה עליה פתאום והיא התקוממה מלוא קומתה ותתעודד, וכמו מלכה בְגֵאוּתָהּ לא ענתה ולא דיברה דבר ותקם ותלך.

מדוע אמר כי יִגְלֶה את אוזן איעזר? מה יגיד לו? מה יגיד?…

אבל בבואה לביתה באו לה פתאום דמעותיה והיא התנפלה על עורות האֵילים אשר על הקרקע ותבך בקול.

ופתאום התחזקה ותחרוץ בלבה, כי למן היום הזה והלאה לא תוסיף עוד להביא את קורבנותיה ולא תצא עוד החוצה. וגם לבעלה תגיד – אם רק יעברו ימים אחדים ואם רק תמצא את המלים הנכונות. אז תמהה לנפשה ולא הבינה, איך-זה לא באה העצה הזאת על לבה זה מאז לחדול מבוא אל אוהל מועד.

ואולם ממחרת היום ראתה את הכוהן בבואו אל אוהל אישה והם מתלחשים. כל דמי לבה קפאו בקרבה ונשמת אפה עמדה דום. ואחר-כן ראתה אותו בבואו אל אישה עוד אחת ושתיים.

הוי! לו רק מצאה און בנפשה לדבר אל אישה ולהגיד לו את-כול, את-כול…

והימים היו אבלים והשמים אשר ממעל הצהירו בעוז פנים ובזדון. רוח זלעפות חלף על-פני הישימון וילהט אותו ויאכל את כל שיח ואת כל חציר – ולה היה קר כל היום. ציפורים זרות עפו תחת השמים ותצרחנה. ובלילות לא יכלה למצוא מנוחה על יריעותיה ותהי מהלכת באוהלה יחידה ושוממה אחת אנה ואחת אנה ותחשוב ולא ידעה מה. ואולם איעזר התחבא מלפניה ולא ראתה את פניו ימים על ימים.

ויום אחד ניגש אליה, והוא סר וזעף מאוד, ויתקוטט בה, והיא לא ידעה מדוע, וגם קרא לה באוזני כל שפחותיה ואמהותיה: – זונה ומנאפת. כל דמיה השׂתערו בה לעומת רקותיה, והיא חישבה לנפול. אז פתחה את פיה – ואולם הדיבר לא היה בה.

ופתאום ניעור בה כל גאונה: – רק לא צַדֵּק את נפשה! רק לא צַדֵּק את נפשה! – יעשה-נא אלוהים את כל הטוב בעיניו…

האם הכוהן היטה את לב בעלה מאחריה? האם לחש באוזניו דבר מר והביא אל לבו רוח קנאה לקַנא אותה? – אך עד-מהרה שבה ותינחם על מחשבתה הרעה אשר היא חושבת על אלוהים ותמהר ותיגש אל פתח אוהלה ותשתחו.

ורוח מְרִי תקפה אותה פתאום ללכת קרי עם כל אדם אשר יתייצב בפניה, וגם עם האלוהים תלך בקרי – ותצא החוצה ותלך קוממיות. אך כל רואיה בחוץ נדדו מפניה ויסוגו לאחור בלכתה ואיש עם רעהו התלחשו.

והשמועות הלכו הלוך ורב, מפי השפחות והאמהות דבקו אל אוזנה מלים בודדות – ועיניה חשכו מֵרְאוֹת.

ויום אחד ניגש אליה בעלה ואל פניה לא הביט וידבר אליה בדממה ובמנוחה: “לעת מחר השלישית תכיני את מנחת הקנאות ⁵אשר תביאי: עשירית האיפה קמח שעורים. אל תיצקי שמן ואל תשימי לבונה.” ואחר-כן מיהר וייצא.

כחולמת הלכה אחרי בעלה. קהל גדול נאסף אחריהם וילכו גם הם בהָבֵא האיש את אשתו אל הכוהן.

הכוהן עמד קוממיות, לא נע ולא זע ועינו לא רגזה בראותו את האשה קְרֵבָה אליו, וברוגז קול דיבר אל האיש ויאמר: “עוד שבעת ימים עלינו לחכות. שבעת ימים תשב שפרה בת סרד בחצר המטרה באוהל מועד לבדה להתחטא לפני אלוהים בטרם בוא יום הפקודה.”

ושבעת ימים ושבעת לילות ישבה שפרה בת סרד בחצר המטרה באוהל נשים לבדה, והכוהן סר אליה מדי ערב בערב לנסות אליה דבר: – תדבר-נא אליו דבר טוב אחד, ואז יעביר את אשמת בעלה מעליה – והכול ישוב להיות כבראשונה. ואולם האשה ישבה כאילמת ולא ענתה אותו דבר. ביום השביעי ניגש אליה ויחזק בה – אז צעקה צעקה גדולה והוא מיהר וייצא.

וביום השמיני הגישו אותה לפני אלוהים לעשות לה את המשפט.

קהל גדול שבעתיים מן הקהל הראשון נאסף מסביב. מימינה עמד איעזר וראשו מורד לארץ ומשמאלה הכוהן. האשה היתה באין לבוש על בשרה ורק כותונת-בד לבנה כיסתה את מערומיה, ותיראה בעיני הקהל בכותונת הארוכה והלבנה הזאת גבוהה פי שניים בקומתה. ואולם פניה הלבינו שבעתיים מן הכותונת.

והכוהן לבוש את המצנפת ואת החושן ואת האבנט, והוא עושה את מלאכתו מלאכת אנשים מלומדה ומנוחתו מנוחה נפלאה ושלמה: בכלי-חרשׂ שאב מים קדושים מן המים אשר בחצר המטרה ומן העפר אשר בקרקע המשכן חפר וישם אל המים.

אז העמיד את האשה, והיא כמעט לא יכלה עֲמוֹד, כי התמוטטה, ואחרי-כן פרע את ראשה – וגלי ים שערות שטפו פתאום ויתפרצו ויירדו ארצה ויגיעו עד הקרקע, ויישפכו גם על-פני הקרקע כמלוא זרת אחת. כל הקהל מסביב השתומם אל המראה. שערות ארוכות כאלה לא נראו עוד על קודקוד ראש אשה עד היום ההוא.

והאשה עומדת ומתחזקת לבלתי תיפול ועל כפיה מנחת הזיכרון לקַנָּאוֹת, והכוהן עומד על צידה ובידו המים המרים המאררים.

והקהל נדחף הלוך והידחף אל האשה ואל הכוהן ואל האיש. איעזר עומד ומביט ועיניו תועות מסביב ובהיצמדן רגע אל פני אשתו לא יכיר את מראיה. שפרה עומדת וראשה מורד לארץ ועיניה תקועות בקרקע, לא תניד עפעף ולא תדע את אשר ייעשה פה. והכוהן עומד קוממיות, עיניו קרות וקולו עז וקר מאוד, והוא מדבר בקול גדול אשר ילך הלוך וגדול:

“שפרה בת סרד! הנה אנוכי משביע אותך עתה, ואת שמעי: אם לא שכב איש אותך מבלעדי אישך ואם לא שָׂטית תחת אישך ואם נטמאת ואם נתן איש בך את שְׁכָבְתּוֹ מבלעדי אישך – –”

האשה האומללה ניסתה לשים את אצבעותיה באוזניה לבלתי שמוע: פניה נעוו מאוד למשמע המלים הנוראות, ואולם הכוהן שלח במנוחה את כף ידו ויסר את אצבעותיה מתוך אוזניה ויורידן, ואחרי-כן הוסיף ויקרא, ואת כל מלה ומלה הבדיל לבדה וידבר אותה מפורש:

“ואם – נתן – איש – בך – את – שכבתו – מבלעדי – אישך – יתן אדוני אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, יראה כל העם מסביב בנפול ירכך ובצבות בטנך, יבואו המים המאררים האלה במעיך וצבתה בטנך ונפלה ירכך – ועתה עני ואמרי: אמן! אמן!”

כקול חלחול נשמע מפי האשה, צרוד ומצוֹרָר, ואיש לא שמע את אשר ענתה. ואולם הכוהן גער בה, ואז ענתה מפורש בדממה: אמן!

“לא!” קרא הכוהן, “אמרי פעמיים: אמן, אמן!”

והאשה ענתה בקול מלחשים, ואולם קולה נשמע הפעם, ותאמר: אמן, אמן!

והכוהן ניגש לאיטו ובצעדים מדודים ויכתוב את כל דברי האלות בדיו על מגילת עור וישם את העור במים המרים, ויינקו המים החריפים את הדיו וימחוה, ואחר-כן ניגש שנית אל האשה. ואולם האשה לא ידעה עוד את הנעשה בה. גלגלים שחורים ואדומים וכחולים החלו להתגלגל לנגד עיניה וניצוצי-אש עפו לפניה, והיא לא ראתה ולא שמעה עוד דבר.

והכוהן לקח מיד האשה את מנחת הקורבן אשר על כף ידה, והניף את המנחה במועל ידיו ואת עיניו העווה למרום, ואחר-כן קמץ מן המנחה את האזכרה המעטה אשר שומה עליו להבעיר באש והקטיר את המעט הזה אל המזבח, ואחרי-כן פנה לקחת את המים אשר בכלי-החרשׂ – –

ברגע ההוא נפלה האשה מלוא קומתה אחורנית ארצה.

הכוהן ניסה להקימה ולא יכול, כי לא היה בה רוח חיים.

ואיעזר השׂתער פתאום על גופת האשה ויאחז בה, והוא קורא בקול לא-אדם: “סִלְחִי לי! אני האשם ואת הצדיקה, אנחנו כולנו הרשענו לך, ואת סְלָחִי!”

ההמון נפוץ מעט מעט.

ואולם הכוהן עמד קוממיות וישא את כפיו ויאמר: “אלוהים נתן ואלוהים לקח יהי שם אלוהים מבורך!” ואחר-כן פנה וילך לאיטו בצעדים מדודים.

---

עגלה ערופה

מאת

דוד פרישמן

הדבר היה בשנת השלושים ותשע ללכת בני ישראל במדבר, בחודש השני בשנה ההיא, אחרי שובם מהכות את חמשת מלכי מדיין במלחמה הגדולה אשר עם אָבֵל מְחוֹלָה. שלושת ימים כבר סערה המלחמה, מעֲרוֹעַר אשר על נחל ארנון ועד הגלעד אשר עם גבול יַבּוֹק ניטשה, ורק ביום השלישי לפנות ערב היתה תבוסת המדיינים. את חמשת מלכי מדיין תפשו חיים, את אֱוִי ואת רֶקֶם ואת צוּר ואת חוּר ואת רֶבַע, ויתעללו בהם כל הלילה, ובבוא הבוקר תלום ויהיו תלויים עד הערב. אז פשטו על כל הנשאר מן המלחמה, על כל זָכָר באדם, וישמידום וַיַּכּוּם ולא השאירו אף אחד ואחר-כן באו אל-תוך הערים הנעזבות שְׁכוּרִים מדם וישתערו על כל בית ועל כל מסתור ויסחבו את יתר הפליטה מכל מחבוא אשר התחבאו שם, את כל חולה מערשו ואת כל נחשל מפינתו ואת כל זקן מרבצו, וישמידום, ואת הערים שרפו ואת הטירות ניתצו ואת החצרות החריבו, ומקץ יום אחד לא ניכר כי היו בזה ערים. ואולם את נשי מדיין ואת טפם ואת כל בהמתם ומקניהם וחילם לקחו, את הזהב ואת הכסף, את הנחושת ואת הברזל, ואת הבדיל ואת העופרת, את כל אלה לקחו עמם וינַהגום ויביאום עד ערבות מואב אשר על ירדן ירֵחו.

והשלל ביום ההוא היה רב מאד: ארבע מאות ושבעים וחמישה אלף קשתות, תשע מאות ושמונים אלף אשפות חצים, וכפות קלע שלוש מאות אלף וחמישים וחמישה אלפים, והרכב אשר לקחו היה רב וכבד מאוד, מלבד החרבות והכידונים והרמחים. ומספר הנשים אשר הוליכו עמם בשבי היה שלוש מאות ועשרים ושישה אלף, מלבד הצאן והבקר והחמורים. אז יבורו עוד מן השִבְיָה את כל אישה יודעת איש, ויצחקו עמהן כל הלילה ואחרי-כן הרגו בהן עד עלות הבוקר, וייוותר רק הטף מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר, ויהי מספרן רק שניים ושלושים אלף. – בין השבויות האלה אשר נותרו היתה גם נערה בת ארבע-עשרה שנה, לבנת-עור עד להפליא, עודה כמעט ילדה, ושמה חוגלה. שערות ראשה היו ארוכות מאוד ותהיינה יורדות עד למו קרקע האדמה, והן מדובללות ומסובכות ומראיהן כפשתים אשר לא שֹורָקו. כאשר ראו אותה האיילות, החלו לשאוף, ואחר-כן ניגשו וילוקו את כפות ידיה. ואולם צווארה היה כצוואר נְמַר-הגמל,¹ ארוך וזקוף מאוד, וכל הרואה אותו עמד רגע תחתיו ויבט.

ואנשי המלחמה ישבו עוד שבעת ימים מחוץ למחנה, כל הורג נפש וכל אשר נגעה ידו בחלל, והאנשים האלה התחטאו ביום השלישי וביום השביעי כיבסו את כל כלי-עור ואת כל מעשה-עיזים אשר היה על בשרם, ואחר-כן באו אל המחנה. ואולם ביום השמיני בבוקר לקחו את השבויות, איש איש את מספר שבויותיו אשר שבה, ויעלו אותן על הפסגה אשר בשדה צופים, כי שם השוק אשר ימכרו אותן.

והקהל אשר נאסף אל ראש הפסגה היה גדול ורב מאוד. מקרוב באו ומרחוק, מיַעֲזֵר ומקָדֵש בַּרְנֵעַ, מדִיבוֹן ומדִי זָהָב,מאות מאות אנשים, כי היה העם רעב לנערות המדייניות, ויהיו דוחקים איש את אחיו וההמולה גדולה מאוד והלחץ רב. והנערות עומדות במערכה, טורים טורים, והן ערומות, לא כיסה את בשרן בלתי אם שמיכת-בד קלה, ורגע רגע ניגש איש לקנות, והאיש הכושי אשר הועמד על הממכר הסיר ברגע ההוא את השמיכה ויהלל אל הקונה ואת מקנָתו, את יצורי גווה ואת בדי עורה ואת תור בשרה ואת כל חינה. השמש בערה במרום ותשלח את קוויה על חלקת הבשר הערום, ויפוזו רגע אחד יצורי הבשר בזהב האור ויברקו ויזהירו. רגע אחד רעדו גלי האור וירחצו ביפעת כל פלאי היופי אשר נגלו, ואחר-כן שבה השמיכה ותכס אותה שנית. ובקצה המערכה עמדה גם חוגלה, מופנה מעט הצידה, ועיניה הנבהלות והגדולות פקוחות לרווחה – ורק ראֹה לא ראתה דבר. היתה כמו בא עליה קיפאון, והיא איננה יודעת איפה היא ומה-ייעשה פה. אכן רק עתה בעומדה בין רֵעותיה נראה עד-כמה קטנה קומתה. עוד ילדה היתה. ואולם דבר-מה היה בעיניה ובבשרה המזהיר אשר גירה את כל גבר. כשלג אשר על ראש השְׂנִיר הזהיר הבשר ויהי נוצץ לרגעים. והיא עומדת ואיננה יודעת – ורק שערותיה שפוכות לארץ ויתרן שטוח על-פני הקרקע וצבע לו כצבע הזהב הניתך. ורק כאשר תוסר השמיכה רגע אחד מעל בשרה או כי שלח אחד הקונים את ידו הגסה למשש גם את בשרה הערום, חרדה תחתיה רגע קטן ותמהר ותכס בשתי ידיה את שדיה. ושתי הידיים האלה לבנות מאוד וענוגות – ויהי הקונה מביט בידיה. אבל בעוד רגע שב אליה קפאונה ותסר את ידיה ותעמוד דומם. ברגע ההוא עלה על הפסגה אליצפן בן-עוזיאל בן-איתמר הכוהן, ויתייצב מרחוק ויבט – ופתאום נחה עינו על חוגלה. והאנשים הקונים סרו מהר הצידה, כי נשיא הוא ובעל בעמו, אשר לו הקובה² עם הנשים היפות בכל המחנה, שתיים מואביות ואחת אמורית ויתרן מן העבריות ויידעו כי לא יתייצבו בפניו להתחרות עמו במקנתו. ואליצפן ניגש לאיטו, והעבד הכושי העביר את השמיכה לשני צידיה – והנשיא לא דיבר קטנה או גדולה. רק עיניו נוצצו מאוד ותהיינה ירוקות, וגידי מצחו שורגו פתאום מאוד מתחת לעורו. רק עוד רגע בחנו עיניו את צווארה ואת עורפה ואת מבנה מפרקתה עד מותניה – אז נראה על שפתו רוקו. פתאום שלח את ידו וימהר וישלם את מחירה, מאה ושישים שקלים כסף, ויקח אותה וילַך. בלכתו נעו רגליו מעט.

ועם רב יורד מן ההר, גדודים גדודים שלמים, איש ומקנתו אשר קנה, ותהי ההמולה גדולה מאוד.

ובצלע ההר עומד אחד כוהן על שֹוֹכת עץ ומדבר בקול גדול אל הקהל, ויהי הקול הולך מקצה המחנה ועד קצה המחנה. ויש אשר ניגש אחד מן הקהל ויעמוד רגע וישמע:

“כי-תצא למלחמה על אויביך, ונתנו אדוני אלוהיך בידיך ושבית שִבְיו, וראית בשִבְיָה אשת יפת-תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה – וַהֲבֵאתָהּ אל-תוך ביתך, וגליחה את-ראשה ועשתה את-ציפורניה והסירה את-שמלת שביה מעליה.”

אנשים הלכו ואנשים באו. ויש אשר עברו ולא שמו לב, ויש אשר התייצבו רדע אחד תחתם וישמָעו. ואולם הכוהן הוסיף וידבר:

"וישבה בביתך, ובכתה את-אביה ואת-אמה ירח ימים, ואחר-כן תבוא אליה ובְעַלְתָּהּ והיתה לך לאישה - - "

האנשים פנו וילכו ואנשים חדשים באו.

"והיה אם לא חפצת בה – ושִלַּחְתָה לנפשה, ומכור לא-תמכרנה בכסף, לא-תתעמר בה, תחת אשר עיניתָהּ. – "³ והעם פונה והולך.

ואליצפן בן-עוזיאל יורד מן ההר גם הוא והולך לאיטו והנערה הולכת על-ידו, ואולם שפתיו נעוו מאוד. הנה עוד ירח ימים - על רקתו נגלה פתאום גיד תכלת מִקְשָה אשר שורג כמו פתיל ברזל. בלכתו היה מקלו בידו – פתאום הניף את המקל בחימה שפוכה על שקמה ענפה אשר עמדה בדרך ויך בכוח עד כי נשמע רגע מסביב קול שרקה עזה, והעץ זע קולו וירעש והענפים הרכים נשרו ויפלו לארץ.

*

כחולמת ישבה לבדה בתוך הקובה אשר בירכתי האוהל, ועיניה רק מביטות נִכְחָן ותקועות ביריעות העיזים אשר כיסו את צידי הקובה. יָרְאָה לנפשה למוש ממקומה או להניע יד או רגל. יומם ירד האור מן החוץ בעד האשנב וגם לפידים היו נתונים בתוך הכדים ויאירו, ואולם על עיניה היתה האפלה גדולה ועבותה, ולא רָאָתָה. שלהבת הלפידים לחשה חרש ותיתן קןל המולה דקה, ולא האזינה. הנה הקירות מסביב זרים ככה והקרקע זר והסיפון⁴ זר וכל יתד וכל וו היו לה זרים. אז התחזקה ותקם רגע ותיגש ותמשש באצבעה קרס אחד או לולאה וכרגע חרדה האצבע לאחור, והנערה נבהלה ותמהר ותָשב ותֵשב על מקומה. ואולם בלילה כאשר רבץ החושך מסביב כמו-נד עד כי יומש בידיים, אז היה לה פתאום אור בנפשה ותרא עד למרחוק. אז עיצמה את עיניה בתאווה גדולה ותבט: -

הנה ערבה גדולה ורחוקה. בתים קטנים נטושים על-פני השדה, והשמש לוהט. אין צמח ואין שיח, ורק ערער יחיד ובודד מציץ מקרב נקיק-סלע. מדוע היא זוכרת עתה את הערער הלז? – והיא ויובב הקטן רצים על-פני השדה יד ביד. ועוד קטנה היא ככה, רק ילדה בת חמש, והנער גדול מעט ממנה. לאן הם רצים אין היא יודעת, אבל הלוא אב אין לה ואֵם אין לה, ולא נותר לה על-פני כל הערבה הרחוקה בלתי אם יובב זה הקטן. ואחר-כן היא גדולה, בת שמונה היא או בת תשע, ולא את הערבה תראה לפניה, בלתי אם את הבקעה. הנה הסוכה. הנה העצים הירוקים אשר לפני הסוכה. הנה האבן אשר עליה תשב. ועל האבן ממולה יושב יובב ומְדַבֵּר. מדוע היא זוכרת עתה את האבן? – ופתאום לא את הבקעה תראה, בלתי אם את נאות הדשא אשר עם מורד ההר. הדשא מודבק אל המורד, והוא ירוק ככה. והצאן רועות. ויובב רובץ על הדשא בין הצאן, והיא רובצת על הדשא בין הצאן. אז תעבור עליה פתאום רוח הולֵלות, והיא מתנפלת עליו בפתע פתאום ומתרפקת עליו ולוחצת אותו אל ליבה. והוא רק ישק לה, ישק לה, ישק לה… איה עתה הצאן? - - -

כחולמת ישבה בתוך הקובה אשר בירכתי האוהל. אבל ביום השלישי בהיות הבוקר באה האמה, אשר נתן אליצפן עמה לשרת פניה, ותיפול לפניה על פניה ארצה.

“גבירתי!”

חוגלה חרדה מאוד בשומעה את המלה.

ואולם האמה הוסיפה: “גבירתי! הלוא יש עם לבך עתה לגלח את ראשך?”

והאמה לא חיכתה לדברים, כי אם לקחה דומם את מספריה ואת תערה ואת כל כליה, ומקץ רגע העבירה את התער על ראש הנערה. והשערות החלו מעט מעט לנשור ארצה. תלתלים שלמים נכרתו, צמות שלמות נפלו. גל גדול עשוי זהב שחוט רבץ על הארץ. חוגלה הורידה את ראשה ותבט. אז באו לה פתאום דמעותיה ותרדנה לאיטן, והיא לא מחתה אותן. כאשר חקרו את משקל השער, והיה משקלו שלוש מאות ושבעים וחמישה שקלים באבן העדה.

וביום החמישי באה האמה ותבא את שׁכיניה ואת קְשוֹתֶיהָ, את מֶלְקָחֶיהָ ואת מְנַקִיּוֹתֶיה ולוג אחד שמן ותאמר: “גבירתי! הלוא תצווי עתה לעשות את ציפורניך?” ותחל לעשותם. את קצות הציפורניים עשתה ארוכות וצרות וראשיהם מלמעלה חדים ולבנים, והלובן אשר מתחת לשורשי הציפּורן היה דק ומפעפע, ותמשח אותם משחת שמן ותיתן עליהם שָׁשַׁר זך ותשם עליהם פוך מעשה גִנְבָּר.⁵

וביום השביעי הסירה האמה מעליה את שמלת שִׁבְיָהּ, את שַֹקָּהּ ואת חַבְלָהּ, ותחל להלביש אותה פאר: סדין וכותונת תשבץ ומעיל רקמה וחגורת כסף.

ובערב בא אליצפן.

בפעם הראשונה הביטה חוגלה אל תוארו ואל פניו: - היה כמו ענק, גבוה וכבד ורחב-בשר, והיא הגיעה רק עד חציו ולמעלה מעט, ואולם כאשר הביטה בפניו נבהלה: נחיריו נופחו בחוזקה וינועו, ובעיניו לחשה אש אשר החרידה אותה. כאשר ניגש אליה ויחזק בידה, עיצמה את שפתיה בכוח לבלתי צָעוק בקול מרוב מכאוב אשר בא לה עם לחץ כף ידו החזק.

ומני-אז בא יום יום, ויש אשר בא שלוש וארבע וחמש פעמים – וידבר ולא חדל.

היש לה אב כי תבכה אותו ירח ימים? – והנערה הניעה את ראשה בדממה: - לא. האם את אמה תבכה? - ובלאט הנידה בראשה: - לא. היש לה דוד אשר לו נועדה ואותו תבכה? – “הלוא את יובב הרגו לעיני!” צעקה פתאום הנערה קול גדול.

אליצפן נשא את עיניו, הביט כה וכה ולא ידע ברגע הראשון למי הקול הזה – וישתומם. אי-מזה בא הכוח ליצור הקטן והדל הזה לצעוק בקול אשר כזה? אי-מזה בא לה הקול החזק והאדיר הזה? – כאשר הביט בפניה וירא את עיניה החל לירוא מפניה.

ואולם ממחרת היום בא ויתאושש: “תסר-נא את זכר העלם ההוא מקרב לבה. הן המתים לא יקומו. והוא יהיה לה לאב ולרֵע ולבעל, טוב מעשרה חתנים…”

והנערה, אשר החרישה בכל-עת, היתה פתאום לבעלת-דברים ותדבר כאשר לר שמעו אוזניו עד-עתה. כשטף מים כבירים סערו המלים, והיא לא יכלה עוד לכבוש אותן עמה. ואולם אוזניו שמעו רק אחת: “לא תהיה לאחר עד-עולם. עד-עולם לא תיתן לאחר לנגוע בה, ואם נתח ינתח אותה לעשרה נתחים. בציפורניה הארוכים תיקור את עיניו. באצבעותיה החדות תיקוב את צווארו ותחַנק לו…”

אליצפן לא יכול למנוע את שפתיו משחוק קל. כל המראה הזה וקִצְפָּהּ וחֲרוֹנֶיהָ החלו לעשות לו צחוק. הנערה הקטנה הזאת ורפת-הידיים – הלוא באצבעו האחת יכול לעשות בה ככל אשר יהיה עם לבו – והיא תהיה לו לבעלת-מלחמה!

ופתאום דיברה בקול דממה: “ואם בכל-זה יגבר ממנה והיא לא תוכל לו, אז יידע-נא כי גם יום אחד תמים לא תחיה אחרי-זה.” כאשר הביט אל עיניה התחלחל.

ואחר כן: “מה יתן ומה יוסיף לו אם את בשרה יכבוש? הן רק בשר הוא, וזה רוחה לא יהיה לו עד-נצח.”

ופתאום: “יחכה-נא.”

ויום יום מדי ערב סר אליה האוהלה. רכות דיבר אליה ויתחנן – והיא ענתה אותו קשות ובשפה ברורה; עזות דיבר אליה וכמפקד – והיא בכתה לפניו ותתחנן אל נפשה; בחלקות ניסה אליה ובמרמה – והיא השיבה אותו אחור בתום-לב ובדברי-אמת; בגבורה התעמר בה ובחוזק-יד – והיא היתה פתאום ככבשה קטנה ותעצרהו. ככה עבר יום ועבר שבוע. חלפו שני שבועות ושלושה. עוד מעט וגם יֶרח הימים אשר נתון לה כחּוקה יעבור. הנה קץ השבוע השלישי…

וביום הראשון לשבוע הרביעי לא יכול עוד לכבוש את נפשו עמו. מה לו יֶרח? מה לו חוקה? הן לא אב לה ולא אם לבכות אותם ירח ימים! – גידי רקותיו צבו. בעיניו בערה אש זרה. אימה חשֵכה רבצה מסביב ותיפול ותרד על כל איש או אשה אשר אליהם ייראה.

והלילה היה אפל מאוד. בחוץ התהולל הסער, והסופה שרקה מן ההר ותהי כמו ילֵל. הכלבים נבחו. השועלים יללו כל הלילה.

וכאשר החזיק בה, ידעה כי הפעם הזאת אין עוד מפלט. בא הרגע האחרון. בציפורניה הלבנים והארוכים שרטה שרטות בעור פניו ותיקור את עיניו – והוא לא ידע. בשיניה החדות נשכה את ידיו עד זוב דמן – והוא לא שם לב. בידיה האמונות דחתה אותו מלפניה ככל אשר יכלה – וידיה קטנות ככה ורפות. ופתאום רפתה. - -

והסערה עברה והסופה חדלה. לא נבחו עוד הכלבים והשועלים חדלו מיללתם. אז התהלך הירח על-פני חוג השמים…

ואולם בבוקר ראו כי נעלמה הנערה ואיננה. אז ביקשו אותה בכל הגבול ולא מצאוה, ויבקשוה שלושה ימים ושלושה לילות. ותהי הנערה נעלָמה – ואחר-כן שכחו אותה ולא זכרוה.

*

אבל בשנת הארבעים למסעי בני ישראל במדבר, בחודש הראשון בשנה ההיא באחד בו בבוקר-יום מצאו הרועים אשר רעו בשדה בין עטָרות ודיבון, והנה גופת נפש-אדם שוכבת בשדה בין הסבכים כברת-ארץ קטנה משפת נחל יַבּוֹק. הבשר היה מובס⁶ כולו עד בלתי הַכֵּר את יצורי הגו ואת הפנים, ורק בעמל יוכּר כי גופת אשה היא. רק אין זה כי אם הציפו המים את הנפש הזאת ויקיאוה אחרי שוכבה בנחל ימים וחודשים רבים.

וכאשר עברה השמועה בקרב המחנה, ותיהום כל העדה. הנה חלל בשדה ואין יודע מי הכה אותו. אז באו השוטרים והשופטים מכל פינה, ויחלו לדרוש את הדבר, ויחקרו וידרשו שלושה ימים. ואולם איש לא ראה ואיש לא ידע – ויחדלו. ואחר-כן החלה תכונה גדולה: באו זקני הערים הקרובות אל מקום משכב החלל ועמם באו הכוהנים ובני הלויים הרבים, כי בם בחר אלוהים לשרתו ולברך בשמו, וימודו הזקנים את כל הערים הקטנות והרבות אשר מסביב. בחבל-פשתים חדש מדדו אל יַעֲזֵר ואל חֶשְׁבּוֹן, אל אֶלְעָלֵה ואל נִמְרָה, אל עֲטָרוֹת ואל דִיבוֹן, אל שְׁבָם ואל בְּעוֹן – אל כל הערים אשר מסביב. ואל נבו לא מדדו כי רחוקה היא מעט ממקום המעשה. ככה מדדו, הלוך והשלך את החבל, ותצא להם עלעלה, כי הקרובה היא מכל הערים, והיא קרובה אל החלל מדיבון בשלושים אמה. וזקני עלעלה ראו וימהרו ויביאו עמם עֶגְלָה רכה, עגלת בקר היא אשר לא עוּבַּד בה מעודה ואשר לא משכה עוד בעול, ויקחו את העגלה ויוציאו אותה אל הדרך הפונה אל יבוק הנחל, כי איתן הוא, אשר בסביבותיו לא תֵיעבד האדמה ולא תיזרע. והנשים יצאו מסביב ויעדו את העגלה עֲדִי, כְּסוי מעטה לבן כולו וארבע ציציות תכלת בארבע כנפות המעטה ופתיל ארגמן על צווארה. ושני בני לויים, אחד מזה ואחד מזה, הנהיגו את העגלה, ותהי העגלה גועה בכל הדרך, הלוך וגעֹה, ויתנו לה מרגע לרגע מעט חציר לאוכלה, ואולם העגלה לא חדלה. אז באו עד שפת הנחל, והכוהנים עומדים ומחכים, וימהרו ויחרדו לקראתה ויחזיקו בה ויורידוה עד קצה שפת הנחל האחרון. ושבעים זקנים עמדו על שפת הנחל, שלושים וחמישה מעבר מזה ושלושים וחמישה מעבר מזה, והכוהים בתווך שבעה, והם עומדים וכפות רגליהם טובלות במים, ורק הכוהן הגדול עומד על האבן ופניו מופנים אל הקהל. ומחנה הלויים עומדים מאחרי הזקנים ובידיהם כיורי נחושת והכיורים מלאים מים להיות לרחצה. בעת ההיא והשוטרים עוברים בקרב הקהל וקוראים שלוש פעמים: התקדשו – הֱיוּ נכונים, התקדשו – היו נכונים,

התקדשו – היו נכונים! והעם עונה: התקדשנו – הננו נכונים!

ברגע הזה הובאה העגלה עד אל הכוהן הגדול. ביד חזקה אחז הכוהן בעגלת הבקר, וברגע אחד קרע מעליה את כיסויה ואת רבידה. רגע אחד ליהטה המאכלת בידו באור השמש על-פני העגלה ממול עורפה, ואחר-כן באה בפעם אחת בכוח אל-תוך העורף. העגלה געתה רגע אחד בקול גדול וממושך ואחר-כן גנחה בקול צרוד וארוך, ואחר-כן היתה פתאום דממה גדולה – וזרם חם זינק למעלה ואחר-כן שטף אל-תוך הנחל.

והלויים חרדו ברגע הזה מן הקצה והכיורים בידיהם, וירחצו הכוהנים וכל הזקנים את ידיהם על העגלה הערופה, והמים התערבו בדם השוטף וישטפו אל-תוך הנחל. אז נשאו המתרחצים את ידיהם בקודש ואת עיניהם לטשו למרום, ובקול גדול ענו ואמרו איש לאחיו: “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!” ואיש את אחיו עונה בקול “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!” והכוהן הגדול לוטש את עיניו למרום ושפתיו תאמרנה: “כפר לעמך ישראל אשר פדית, אדוני, ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל!” וששת הכוהנים עונים אחריו: “ונִיכַּפֵּר להם הדם!”

ובין הכוהנים מקצה עומד אליצפן בן-עוזיאל ופניו לבנים מעט, וגם הוא רוחץ את ידיו במועל עיניים על העגלה הערופה, ושפתיו נעות: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו – ואולם המלים מתות על שפתיו ולא תישמענה.

אבל בעוד רגע התאושש: - הלוא רק עגלה ערופה.

ואת העגלה הערופה נשאו וישרפוה ואת גופת המתה לקחו ויקברוה בצלע ההר.

---

עיר המקלט

מאת

דוד פרישמן

כאשר באו בני ישראל לעציון גבר, בשנת שלושים ושש למסעיהם במדבר, נראתה בקרב המחנה נערה צעירה, קטנת קומה ודקת בשר, אשר אם ראה אותה איש ואם עבר מעליה, לא זכר את תוארה ולא זכר את מראיה ולא זכר דבר, ורק את עיניה לבדן זכר, ותהיינה משוטטות לנגדו, ויידע כי גדולות הן כשני בוטנים ושחורות כתהום האַרְנוֹן ויוקדות כאש המזבח אשר לפני אוהל מועד. לא ידע איש מי היא ומאין באה. כרוח פרצים סוֹערה פרצה אל המחנה פתאום בבוקר יום אחד עם השַׂלְווים יחד, ויהיו יודעים רק את שמה, כי ייקרא לה נוֹעָה. ואם יש כי שאל איש את פיה לאביה או לאמה, ותהי עונה: אבי המדבר, אמי הערבה – ותשחק בקול גדול, ותהי לִבְנַת שיניה מצהירה רגע אחד כברק אשר התלקח פתאום, ותצלצל בעגיליה הגדולים אשר באוזניה, ובעוד רגע ברחה ותמלט. והבחורים ובני אצילי ישראל וכל איש מסביב סיפרו עליה נפלאות: כאשר תנוח עינה על איש, והיתה כצרבת מכווה על חלקת הבשר אשר הביטה שמה, וכאשר תישב ברוח פיה, והיתה כרוח זלעפות אשר חלף פתאום מן הנגב, וכאשר תיגע ידה ביד איש, והיו כל עורקיו בו כנחל שלהבת שוטף. ואף אמנם היתה הילדה כמו מדבר: פניה כנחושה חרוכת יקוד שמש, גרמיה כסלעים להוטים וחדים, והיא פרא אדם כמו הרוח הפושט מן הצפון. ואולם כחלקת האדמה החרבה אשר בין פארן ובין תופל, כן צמאה הנערה לנטפי טל מעט יומם ולילה – והיא מחכה…

בימים הרחוקים האלה והשמש היתה יוקדת ולוהטת עוד שבעתיים מאשר עתה, והמדבר היה נורא וגדול עוד שבעים ושבע מאשר עתה, והאהבה היתה עזה וסוערה עוד אלף אלפי פעמים מאשר עתה.

בנקרת מערה באחת הפחתים נולדה נועה הקטנה לפני ארבע-עשרה שנה, בשנת העשרים ושתיים לצאת בני ישראל ממצרים, בהיותם חונים ברימון פרץ. ולא במאכלת כרתו את שָׂרְרָה ¹ כי אם בצור. אמה היתה אשה כובסת ואביה איש מקושש עצים, ויהי מלקט בשדה ענבי פרגים אדומים ויהי שׂוחט אותם אל הכף אשר עשה לו ושותה יום יום את מִשְרַת הגרגרים הזרים ומשׁתכר. ובקברות התאווה² מתו האיש והאשה יום אחד ביום המגפה הגדולה באוכלם מן השלו עשרה חומרים. ואז גדלה הנערה ואיש לא ידע מי גידל אותה. מי מגדל את החתול השחור ואת האנגורה הלבנה אשר במדבר? כדרדר אשר בשדה עלתה וכפתן אשר במאורה אצל הביצות. בחצר האוהל ועל סף הדלת אשר לנה שם הלילה האחד לא לנה גם בלילה השני, ומן הלחם אשר פרס לה איש יום אחד לא בא אל פיה גם ביום השני. במוצאה מעט מָן על-פני השדה ומעט זרע גד ומעט ענבי סמדר, ותאכל מהם וגם הותירה – והיא עליזה תמיד. עוד לא מלאו לה שתים-עשרה שנה, כמעט עודה ילדה, כאשר מְצָאָהּ איש בשדה ויתפוש בה וַיְעַנֱהָ – והיא לא שמה לב. כגלגל לפני רוח התגלגלה על-פני חוצות ממחנה למחנה, מן המושב האחד אשר ישבו שם בני ישראל ועד המושב השני.

ובבואה לעציון גבר, והיא קטנת קומה ודקת בשר, לא הביאה עמה בלתי אם את עיניה – ומקץ שלושה חודשים, והיא עלתה פתאום ותִּיף. כמעט בן לילה. בערב עלתה על רִבצה לא תואר ולא תבנית, ובבוקר והנה היתה פתאום הנערה בת ארבע-עשרה, לתבנית אשה שלֵמה בכול וגדולה. כמו אד עלה על עיניה המשוקדות, להיות כמסך מבדיל בין הרואה ובין הברק המסתתר, ותהיינה העיניים פתאום כמו חולמות תמיד. כל הרואה ועמד תחתיו והשתאה. לא היתה כמוה בכל גבול ישראל ועל סביביו. וכל המחנה מסביב, בחורים ובאים בימים, נדיבים ורָשׁים, זקני עם ומן האספסוף, כולם התגודדו עליה וישיגוה, ובאשר היתה והיו שם גם המה. ככוס תרעלה משׁכּרת עברה על כל המחנה. ומקרוב ומרחוק באו, מכל הפינות אשר שם בני ישראל חונים. והנערה לא השיבה פני איש, את כולם הקריבה אליה יחד, את כולם, את כולם, ולא מנעה מאיש את חסד נעוריה – והיא רק משֲׂחקת בקול גדול.

יומם כלהוט השמש רבצה על-פני השדה בחול הקודח ותשתעשע בשני נחשים קטנים אשר אימצה לה. אז תגל את שדיה ואת נחשיה תרביץ על בשרה, והנחשים התפתלו על שדיה סביב ולא עשו לה רעה, והיא מביטה השמימה אל נוכח השמש וחולמת בעיניים פקוחות. ואולם בהיות הלילה באישון האפלה שכבה על פני השדה ואחד הנערים עמה – והיא לא שמה לב. ואת נעריה החליפה יום יום כאשר יחליף איש את הכותונת אשר לבשרו – והיא לא שמה לב. כחתול השחור אשר בערבה וכאנגורה הלבנה דבקה עם בן מינה ככל אשר יבוא לפניה, ולא ידעה רע ולא ראתה אוון – והיא רק משַׂחקת בקול גדול.

יומם באכול השרב מסביב כמו תנור ישבה על-פני השדה עד להתעלף, ויש אשר אחזה בה פתאום תאווה כמו רגע ותמהר ותתפשט את כל בגדיה ותשליכם מעל פניה והלאה ותשב על-פני השדה ערומה כיום היוולדה. ויש אשר שבה ותיקח את שערות ראשה הארוכות, אשר ירדו מעל קודקודה ועד ברכיה הגיעו, ותצנוף אותן לצנֵפה ותכס בה את כל בשרה, ותהיינה כשכבת עבים עבה אשר עלתה לכסות על השמש. ואולם בהיות הלילה בחרה לה ממאהביה את אשר תבחר, וילכו אחריה גם שניים וגם שלושה – והיא לא תשים לב. כזאבה אשר במדבר רָעבה לטרף – והיא רק משַׂחקת בקול גדול.

יומם בהיות התכלת בתוך הרקיע בעצם השמים הטהורים ירדה עד הנחל אשר עם ארנון לרחוץ, ובעלותה מן הרחצה צחה ואדומה כולה, התייצבה ערומה לפני הנחל ותרא בו את תבניתה הנשקפת אליה מן המים ותבט ולא ידעה שובעה. ואז ידעה כי יפה היא מכל אשה אשר היתה על-פני האדמה. ויש אשר תשוקה עזה התלקחה בה פתאום לכרוע על ברכיה ולנשק למו פיה בראי המים את כל בשרה ואת כל יצוריה ואת כל בדי עורה. ואולם בהיות הלילה גירשה מלפניה את כל בני הנדיבים ואת כל בני האצילים ואת כל אנשי המעלה אשר דבקו אחריה, ותבחר לה רק את הנערים מן האספסוף, את כל פוחז ואת כל רֵיק ואת כל לבוש קרעים ודל, קהל גדול מאוד, ותיקח אותם עמה – והיא עליזה שבעתיים. כשטף מים עזים השואפים אל המורד, כן שאגו בה דמיה וימשכוה רק אל המורד, רק אל המורד – והיא רק משׂחקת בקול גדול.

והימים היו שומֵמים והלילות היו סוערים, מִשְׁתִים והילולים והולֵלות. ורק לרגעים, בהיותה לבדה מעט ואין איש עמה, קפא הצחוק על שפתיה ותיאנח פתאום. מֱשׁיֳה ורקמתה וצמידיה אשר נתנו לה אתנן ואפריונה אשר עשו לה היו לה לתועבה. כל בחוריה ומאהביה היו לה למשא. אז תיקח את השוהם הגדול, אשר נתן לה קְנֳז בן הנשיא למטה בנימין, ותשליכהו החוצה. ואת חושן אפודתה, אשר עשה לה רקמה אלידד בן הנשיא למטה נפתלי, תיקח וקרעה אותה למאת קרעים. לבה היה ריק – הוא צמא, צמא… כחלקת האדמה המלֵחה בין פארן ובין תופל, אשר לא גוּּשמה עוד מעולם, ככה צמאה לנדבת טל – והיא רק מחכה ומחכה.

ויום אחד באה עד לפני המשכן ותעמוד בפתח. פתאום באה לה התשוקה לבוא בו רגע אחד פנימה. והענן מלא את הקודש ויהי חושך אשר ימשש אותו איש בידיים, ואימה רובצת על כל פינה ועולה מאחרי כל עמוד, והיא לא ראתה דבר. ורק כאשר הסכינו עיניה עם החושך מעט מעט, אז החלה להבדיל בין דבר לדבר. על המעלה אשר עם הבמה לפני הקודש עמד הכוהן הצעיר המנצח על העבודה, כמעט עודו נער, והוא לבוש מעיל בד וחושן על לבו ולולאות אפוד, ותלתלים ארוכים יורדים על עורפו מתחת למצנפתו, והכוהן הצעיר מדבר אל הקהל – ותבט בו משתֳּאה ומשתוממת אליו. הפנים היו חיוורים והתלתלים שחורים. העיניים היו תכלת והחושן אדום. ברגע הזה נשא גם הכוהן את עיניו ויבט לנכחו בפתע ויראנה – ופניו החיוורים חוורו רגע אחד שבעתיים והתכלת אשר בעיניו העמיקה פתאום שבעים ושבע. אז אבד ממנו הדיבֵּר רגע אחד וידום. רק רגע אחד. וגם את עיניו עצם. אחרי-כן התגבר; עיניו מלאו זעם ומצחו לבש כמו עננה רועמת, והוא החל פתאום לדבר אל הקהל על הדבר אשר ציווה משה לאמר: “והיה מחניך קדוש”, וירעם בקולו ויֲזהר את העם מפני כל זימה וכל תועבה, אשר “לא יראה בך ערוות דבר”… וימהר לכלות את דבריו וירד מעל הכֲּן.

ואולם אחרי הצהרים, כנטות היום, תעה הכוהן הצעיר על-פני השדה אנה ואנה. צל הנערה לא סר מנגד עיניו לא בהיותן פקוחות ולא בהיותן עצומות. ובהיותו תועה בשדה וימצא אותה באחריתו, אז עמד תחתיו ולא ניגש אליה ויבט בה מרחוק ויֳשב ויבט. ואולם ניגוש לא ניגש אליה.

אכן יום יום אחרי הצהרים, כנטות היום, יצא אל השדה עד לפני הקובה הבנויה לתפארה, ויעמוד מרחוק ויבט, ובראותו את פניה הסב את פניו לאחור ויתחמק, ואחרי-כן שב ויעמוד, ורק ניגש לא ניגש אליה.

אבל בהיות חודש או מועד או שבת והוא עומד על כנו אשר במשכן כפעם בפעם, אז הרעים בקולו וידבר אל הקהל ויצווהו: “והיה מחניך קדוש”,ויזהירהו “ולא יראה בך ערוות דבר” – ורק מדי צוותו ומדי הֲזהירו הוריד את ראשו לארץ כנכלם מפני נפשו, והוא נאנח.

ובאחד הימים מצא אותה תחת אחד השיחים, אשר התחבאה שמה, והלילה רבץ עליה מסביב. אז כרע לרגליה על הארץ ויהי נושק את שפת שמלתה, כאשר ישק העבד את שפת השמלה אשר למלכה. הן טמא הוא, טמא שפתיים וטמא לב, והיא קדושה, קדושה, קדושה…

והיא רעדה בכל יצורי גווה – בפעם הראשונה בכל ימי חייה.

הזה הוא? – הן כחלקת האדמה הנשֲׁמה אשר בין פארן ובין תופל צמאה אליו כל הימים!

והימים היו נפלאים והלילות היו נחמדים, חלומות ודמיונות עם תקווה מתוקה – ובכל זה הכבידה את לבה אליו כאשר לא הכבידה עוד אל איש. את אשר לא מנעה מן האחרון מבני האספסוף, אותה מנעה ממנו. רק ממנו לבדו – והיא לא ידעה מדוע. ויש אשר גם געור גערה בו ויש אשר גם קצוף קצפה עליו ותהי מדברת אליו קשות תמיד – והיא לא ידעה מדוע.

והוא בא מדי יום ביומו, ומדי יום ביומו כרע לפניה על הארץ וישק את שפת שמלתה ועיניו בערו בחוריהן – ויום יום גערה בו ותדבר אליו קשות ותשב את פניו ותשלחהו. אבל בלילה, בהיותה שוכבת בזרועות אחד מעוגביה ועיניה סגורות, ראתה רק אותו ותהגה רק בו. לא סר צלו מנגד עיניה גם בהיותן פקוחות וגם בהיותן עצומות.

ויום אחד אחז בידה ויישבע לה לאמור: אשר התגלח יתגלח את שערו ואת מצנפת הקודש אשר לו יסיר מעל ראשו ואת חושנו ואת אפודו יעביר מעל בשרו והיה כאחד העם, ואז יעבור מן המחנה הרחק הרחק, בערבה רחוקה בתוך השממה אשר לא דרכה עוד שם רגל אדם יישב עמה. והיתה לו לאשה – והיא התאנפה בו בפעם הזאת שבעתיים מכל הימים ותען אותו קשות ומרות. ואולם את נפשה לא ידעה, ולא ידעה מדוע. ופתאום ידעה: – הן את האיש הזה היא אוהבת…

והכוהן הצעיר עוד כורע לפניה יום יום על הארץ ונושק את שפת שמלתה.

בימים ההם והשמועה נשמעה בעציון גבר, כי הבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן למזרח שמש, ערי מקלט הן, אשר תהיינה למקלט לכל רוצח המכה נפש בשגגה, ונס שמה מפני גואל הדם אשר ממשפחת ההרוג בפוגעו בו, והתחבא שם וישב שם עד מות הכוהן הגדול, ואחרי מות הכוהן הגדול ייצא ולא יהיה עוד משפט לגואל הדם עד עולם לפגוע בו.

כמשלוש חודשים עברו זקני העם להכין את דבר שלוש הערים המובדלות ויקצבו את משפטן. מדדו בחבלים אל הערים אשר סביבות המחנה ומדדו מחוץ לערים, תארו את הגבולים, תָּאוּ ³ את הדרכים, ותהי התכונה רבה מאד. אז יצאו להם שלוש ערים: בֶּצֶר אשר במדבר, ראמות אשר בגלעד וגולן אשר בבשן. ביום ההוא והזקנים באו ועמם כל הכוהנים, כולם לבושי בגדי השרד עם החושנים ועם האפודים ועם מכנסי הבד ועם המצנפות ועם המעילים, ובשולי המעילים פעמונים ורימונים, והכוהן הגדול עובר בראשם ובידו המטה הגדול, ואחריהם עברו הלויים, ואחריהם עברו בני הלויים, כולם לבושים את בגדי השרד לשרת, ואחריהם עובר עם רב, אנשים ונשים וטף, ופני כולם לבצר, כי היא העיר הראשונה משלוש הערים. אז יקרא המפַקד על המחנה לזקני העיר לצאת אליהם, ויצאו כל הזקנים, שבעים ואחד במספר, ויעמדו בשער העיר, והכוהן הגדול עלה על הבמה אשר עשה לו, ויט במטהו הגדול, ואחריו היטו כל הכוהנים מסביב במטותם גם הם, וידבר הכוהן הגדול באוזני זקני העיר את משפט כל המעשה אשר ציווה משה לעשות: – “אם בכלי ברזל יכה איש את רעהו וימות, רוצח הוא, מות יומת הרוצח!” – וענו כל העם ואמרו: "אמן! " – “ואם באבן יד אשר ימות בה היכהו וימות, רוצח הוא, מות יומת הרוצח!” – וענו כל העם ואמרו: “אמן”! " – “או בכלי עץ יד אשר ימות בו היכהו וימות, רוצח הוא, מות יומת הרוצח, גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו, הוא ימיתהו!” – וענו כל העם ואמרו: “אמן!” – “ואם באיבה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות או באיבה היכהו בידו וימות, מות יומת המכה, רוצח הוא!” – וענו כל העם אחריו ואמרו: “אמן!” – “אבל… אם יהיה איש אשר יחטא לרעהו בשגגה, או בפתע בלא איבה הדֳפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה, או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויֲפּל עליו וימות, והוא לא אויב לו ולא מבקש רעהו – והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם ואספו אותו העדה אל עירם, עיר מקלטו, אשר נס שמה, וישב בה עד מות הכוהן הגדול. את כל מחסורו אשר יחסר יתנו לו, את הלחם אשר יאכל ואת המים אשר ישת ואת הבית אשר יישב בו, לא יחסר דבר, וישב שם השוגג עד מות הכוהן הגדול!” וענו כל העם אחריו בקול גדול: “אמן ואמן!” – אז נשא הכוהן הגדול את עיניו השמימה ויפרוש את כפיו ויתפלל, קולו לא נשמע בהתפללו ורק שפתיו נעו, ובכלותו להתפלל ויגישו לו נערי הלויים את האגן ויז הכוהן הגדול מן האגן מי חטאת על שער העיר לקדש אותה – ותקדש. והכוהנים מקטירים על-פני המחבות, ויעל הענן ויכס את כל העדה, והלויים ובני הלויים שרו מתוך הענן וירונו. – ככה עשו גם לראמות אשר בגלעד וככה עשו גם לגולן אשר בבשן.

והאנשים אשר בעציון גבר מן הקצה אל הקצה דיברו איש לרעהו כל היום רק בשלוש הערים המובדלות אשר הבדילו לרוצחים בשגגה. והעם כטוב לבם עליהם לעגו איש באוזני אחיו ויאמרו: “אכן תֵּשַׁמְנָה שלוש הערים האלה ותיכּחדנה מן ארץ ותימחינה מעל-פני האדמה בטרם יבוא אליהן רוצח לשבת בהן. הלוא אין רוצח בישראל ולא יהיה בקרבו רוצח עד עולם.”

אך בערב היום ההוא בהיות החושך מסביב רבצה נועה על רִבצה בתוך הקוּבָּה אשר על פני השדה, והנער הכוהן כורע לרגלה על הארץ. ככלב רבץ לרגליה ולא דיבר דבר. אבל הנערה כמעט אשר לא ראתה וכמעט אשר לא שמה לב. כחולמת היתה ורוחה מתשוטט למרחוק. פתאום התעוררה. אז תדבר אליו בשחוק קל, ורק קולה רעד מעט, לאמור: “ראה, הנה אנוכי ידעתי מי יהיה הרוצח הראשון אשר יבוא לשבת באחת הערים ההן: הלוא זה אשר יהרוג אותי או זה אשר אנוכי אהרוג אותו, ואז אהיה הראשונה להימלט שמה…” ואחרי-כן שׂחקה בקול גדול ותהי עליזה ושמחה מאוד, ורק כי החרישה פתאום לפתע ולא יספה לדבר עוד.

והכוהן הצעיר חיכה עד בוש, ואחרי-כן פנה וילך לו לאיטו –– אך ברכיו רעדו מאוד והוא הולך כשיכור.

ימים אחדים לא נראה הכוהן בכל המחנה, ומקץ ימים אחדים סר אל הנערה. בפעם האחרונה בא, והיא לא הכירה אותו: את נזרו ⁴ הסיר מעליו וראשו היה גלוח, את בגדי הקודש אשר על בשרו התפשט, את המעיל ואת האפוד ואת האבנט, ויהי לבוש בגד חול ועל ראשו צניף. אך פניו חוורו שבעתיים מבראשונה. וכל העם אשר מסביב דיברו בו ויורו אחריו באצבע, ותהי הנֱאָצָה⁵ גדולה מאוד, כי לא היה כדבר הזה למיום היות כוהנים בישראל, אשר יחלל כוהן את נזרו. ואולם הנערה בראותה אותו לעגה לו על פניו, ובקול חזק ובשפה ברורה אמרה לו: “לא אהיה לך לאשה עד עולם, ואתה דע.” – והוא שמע ולא דיבר דבר, וייצא מאת פניה שוקט ובצעדים בטוחים.

בלילה ההוא לא עלתה נועה על יצועה. עד לפנות בוקר הלכה תועה בשדה, לבדד וגלמודה. "הן לא אוכל, לא אוכל… אין לי דבר עוד לבעבור נתון לו בלתי אם את בשרי הטמא – ואת זה לא אוכל ולא אתן לו עד העולם. קדוש הוא לי גם אחרי הסירו את נזרו, וקדוש יהיה לי לנצח "…

ובלילה הזה בכתה הנערה בפעם הראשונה בחייה.

כאשה המחכה לפטר רחמה, כן חיכתה אל הדמעה הראשונה הזאת. עשר שנים, חמש-עשרה שנה חיכתה, ועתה הנה באה. אז באה עליה מנוחת פתאום כאשר לא היתה לה עוד מעולם.

אך בבוקר באה השמועה, כי משו האנשים מנחל זרד גופת איש מת, ויראו והנה הוא הכוהן הצעיר.

ובהגיע הדבר עד לאוזני נועה לא דיברה בלתי אם את המלים: “אנוכי הרגתיו” – ואחרי-כן נעלמה ולא יסף עוד איש לראותה. ימים ושבועות לא יסף עוד איש לראותה. בין ההרים, בשממות המדבר הנורא, אשר לא דרכה שם עוד רגל אדם, תעתה לבדה יומם ולילה, ועל שפתיה רק המלים: “הן לא יכולתי, לא יכולתי.” ובשובה מקץ שישה שבועות לעציון גבר לא הכיר איש את פניה עוד. קומתה שחה עד החצי ותבניתה הראשונה לא היתה לה עוד.

ובהיות הלילה קרעה את כל שמלותיה ואת רקמותיה ואת יקרותיה, לא השאירה מהן חוט על חוט, ואת אשר לא ייקֳרֵעֲ ואת אשר לא יישרף באש השליחה המימה.

ובחודש השישי באחד לחודש בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים באה נערה יחפה וקרועת שמלה עד לפני שער גזר ⁶ ותתדפק על השער:

“אספוני נא. איש הרגתי בשגגה…”

וזקני גזר נבהלו, ויבואו כולם ויביטו. הנה “הרוצח” הראשון! ואת הנערה אספו ויתנו לה מקום לשבת בתוכם. ברחוב העיר בראש הומיות נתנו לה את המקום, אך הנערה התחננה אליהם כי יתנו לה פינה רחוקה, הרחק מאדם, אשר לא תַבֵּט פני איש. אז התחבאה חדר בחדר ולא יצאה עוד החוצה.

והנשים מביאות לה יום יום לחם ודבלת תאנים ומים, אשר תסעד בהם את לבה, והיא לא תאכל בלתי אם את הלחם היבש ככל אשר תדרוש נפשה.

ואֵם הכוהן הגדול מביאה לה מטעמים ומשמנים ומאפה תנור, לבעבור היטיב עמה, ולא תתפלל אל מות הכוהן הגדול – ואולם הנערה שׂחקה שׂחוק חרש בשומעה זאת ולא דברה דבר.

ואמנם פלא הוא: גם במות הכוהן הגדול ובפותחם לה את השער לבעבור צֵאת, לא יצאה הנערה. ישבה הנערה בגזר בעיר המקלט עד יום מותה, ותמת שם ושם נקבָּרה.

---

סיני

מאת

דוד פרישמן

שני רועים: תחפנס ומשה.

ואת שניהם ידעו כל איש וכל אשה מיושבי הכפרים אשר במחוזות ארץ גושן: את תחפנס גבה-הקומה ואמיץ-הידים, אשר קולו גס ודבריו עזים תמיד, ואת משה ארך-התלתלים ולבן-הפנים, אשר כולו ענוג ואשר עיניו עיני חולם. גם שניהם היו מילדי העברים אשר התערבבו במצריים; ואולם בימים ההם עוד טרם יהיו הגבולים המסוימים אשר בין שבט לשבט. זה פעמיים היה משה במוף ופעם אחת גם בנוא-אמון, בהתאסף החרטומים יחדיו, והוא עלה על הבמה וישא משא וידבר רמות ויהי לפלא; ותחפנס גם הוא היה למופת בגבורת ידיו ובכוחו הגדול, כי לעת חג עלות היאור היה זה שלוש פעמים בצוֹעַן בין המתגוששים ויהי הוא המנצח.

ושני הרועים התרועעו איש אל אחיו תמיד ויהיו נוגים את צאנם יחדיו עד המדבר אל בין ההרים, ויהיו באים עד הסיני ואל החורב וגם עד הר המור. ואת המסעות האלה אהבו גם שניהם; האחד–לבעבור ישאף את רוח ההרים המחזק את עורקיו ואת גידי בשרו, והשני–לבעבור יוכל לחלום את חלומותיו תמיד בשבתו בדד תחת עין התכלת אשר לכיפת השמים.

ויהי היום והם רועים יחדיו במדבר.

“שמע נא,” קרא תחפנס פתאום בגשתו. “עתה עלינו לקום ולבקש את העז האובדת עד כי נמצא אותה. קום ועזרת לי.”

“את העז?” שאל משה ויתעורר מחלומותיו. “אי זה עז אשר תאמר?”

“העז השחורה אשר לרעמסס האופה. העז הזאת אבדה ומאז הבוקר איננה. ואני הנה פשטתי עם כלבי בכל הבקעה עד לנוכח הסיני, ואולם יראתי כי החטאתי את הדרך הנכונה. ועתה הנה עוד מעט ובא הערב והזאבים יתנפלו על העז. ולכן עלינו למהר ולבקשה במורדות ההר.”

ומשה קם בעצלתיים וילך אחרי רעהו לאיטו. את העדרים נטשו על-יד הנערים והכלבים, והם לקחו עמם את את כלב-הצאן הגדול ויעלו ההרה.

המה ביקשו כשעה אחת ולא מצאו, ותחפנס אמר: ניפרדה נא איש מעל רעהו: אנוכי אעלה מזה ומעלה ואתה סוב ופנה לך על סבכי המור אשר עם הסנה, וגם את הכלב תיקח עמך, כי לי אין חפץ בו.

ומשה צעד צעדים אחדים אל עבר פני הסנה, ואחרי-כן ישב תחתיו. הכלב חיכה לו רעדים אחדים ויסוב פעם בכה ופעה בכה ויריח בלי מעצור וישב מרגע לרגע אל אדונו בקוצר רוח, לראות אם איננו הולך עוד. ואולם בראותו אותו יושב בלי נוע, אז דילג בפעם אחת וישמיע קול נביחה גדולה ובקפיצות גדולות מיהר ההרה, למען השיג את תחפנס.

בין כמה וכה ותחפנס עלה ההרה ויבקש מאחרי כל אבן וכל סבך, ושעות אחדות עברו עליו בבקשו ואחרי-כן שב, וירא והנה רעהו יושב עוד במקום אשר שם עזב אותו.

“מה זאת? האותי תיתם לבקש ואתה תשב לך פה ותישן?”

“לא ישנתי,” ענה משה.

ותחפנס לא דיבר דבר, וימהר משם ויבוא אל תוך הסנה וייעלם. מקץ שעות אחדות הריח כלבו את העז השחורה אשר לרעמסס האופה, ותחפנס לקח אותה וישימנה על שכמו וישב.

אז מצא את רעהו והנה הוא יושב עוד על האבן אשר שם נפרד מעליו.

“קום, הנה העז!”

ואולם משה לא ענה דבר, כי הפעם הזאת נרדם באמת. אז עורר תחפנס אותו.

“הנה מצאתי את העז! עתה קום ונלכה, עוד מעט והאיר הבוקר.”

ובאין דברים ובאין אומר ירדו אל הבקעה. פני משה חוורו מאוד וברכיו רעדו, ותחפנס העלם החזק אשר לא ידע יגיעה מעודו תמך בו.

והשחר עלה בבואם עד העדרים.

*

ובצוען מצרים חגגו את חג היאור. החג הזה איננו נחשב בהדרו כחג איזיס ואוזיריס במוף או כחג אפיס השור בנוא-אמון. רק יושבי המקומות הקרובים ומבוני ערי המסכנות ומן הרועים, באים אל החג הזה, לראות במחולות ובשעשועים, בצאת המדלגים והרצים והמתגוששים; ויש אשר יבואו מרחוק גם המבינים בעם, והיה כי ימצאו בין המנצחים איש כחפצם, ודיברו על לבו והעלו אותו אל הערים הגדולות להראות את כוחו ואת חריצותו לעיני השרים ורבי הארץ.

ארבעה-עשר בחורים יצאו ערומים אל המערכה. התוקעים תקעו בחצוצרות והשוטרים נתנו אות והקרבות החלו. שלוש פעמים ינסה המדלג את כוחו, ואם לא יצליח לעבור את המקום אשר גבל לו, ויצר מן המערכה. ופיתום היה מן המדלגים ויצליח, וגם תחפנס דילג בפעם אחת ויהי לנס, כי עבר ולא יסף עוד, ורק פוטי נפל ארצה וכף רגלו נקעה בנופלו. אז תקעו התוקעים בחצוצרות והפקידים נתנו אותו הורצים החלו. רק עוד שבעה בחורים יצאו אל המערכה ויתרם לא יכלו עוד. וברוץ הרצים, ויהי און הראשון אשר רק עוד מעט ובא אל המטרה, ואחריו היה פיתום ואחריו תחפנס, ואולם אוהבי תחפנס ורעיו אשר התגאו בו תמיד קראו לפניו אברך¹ ויזרזוהו, וברגע האחרון ויהי הוא הראשון אשר בא אל המטרה. אז תקעו התוקעים והכוהנים נתנו אות והמתגוששים ניגשו אל המערכה, ויהיו רק עוד שניים אשר התייצבו ויתרם לא באו, כי לא נותר עוד בלתי אם און ותחפנס. והשוטרים מחו את בשרם במטפחות צמר וימרחו אותם בשמן וימשחו אותם, ואחרי-כן החלו. אז החזיק און בתחפנס בשוקיו ויטלהו ויתאמץ להפילו מאחור, ואולם תחפנס נגח אות במצחו הקשה מאבן, עד כי חרד אחורנית, ואחרי-כן אחז בידו השמאלית וילחץ את אצבעותיו בכפו החזקה, עד כי צעק מרוב מכאוב, ואחרי-כן הפילהו ארצה. אז החלו את המלחמה גם בפעם השנית וגם בפעם השלישית, ויהי תחפנס המנצח בכל פעם ופעם. ויושבי הכפרים מיודעי און ירקעו ברגליהם וישרקו בפיהם מרוב קצף. ורעי תחפנס יריעו ויתהוללו ויקראו אברך, ואחרי-כן ישאוהו על כפיים עד המקום אשר שם הפקידים יושבים. והכוהן הראשון יתן לו את הפפירוס הכתוב בכתב החרטומים, והכוהן השני יזה עליו מים ממי היאור והכוהן השלישי, הוא הכוהן הגדול, יחבוש לראשו בעצם ידיו את הסוּף.

זעם רב יקיף את תחפנס מסביב ומקרוב ומרחוק יתנגשו אליו והמבינים אשר באו מרחוק ימששו את עורקי זרועותיו ואת עורקי שוקיו.

“לו היטיב לרוץ כמעט עוד, עי אז היתה לו תקווה להתייצב בשנה הבאה גם בין הגיבורים לפני אפיס הנוהגים אותו ביום החג בנוא-אמון,” דיבר האחד. ואולם השני ניגש אליו ויכרע ארצה וימשש את בשר רגליו התפוח ואת פרקי רגליו.

“לך עמי,” דיבר אליו. “אנוכי אלמדך, ואתה היה בטוח כי בלומדך על-ידי שישה חודשים, אז נתון יינתן לך בנוא-אמון גם זר-השערות משערות זנב-אפיס”.

“לך עמו!” קראו כל יודעיו אנשי מקומו ועיניהם האירו גם הם.

*

ואחרי-כן נעשה המשתה. על-יד הכוהנים ואצילי הפקידים וחורי העם משתרע תחפנס על הבמה; על-ידו עומד האיש אשר אמר להיות לו מלמד להועיל ולא סר ממנו, ולא עזב אותו רגע, ועל-ידם האנשים ויושבי הכפרים החוגגים את החג.

אז יבוא משה ובידו העוגב. לאט לאט יצעד, והוא כמו חולם, עד גשתו לפני הכוהנים. וכאשר יראה תחפנס אותו בבואו, והתעורר כרגע ועמד על רגליו ופינה לו את המקום על צדו, ובידו החזרה יחבק אותו ויתרפק עליו.

“האם לזמר אתה אומר?” שאלהו. “הבה, עלה פה!”

ובידו החזקה ימשוך אות ויעלהו על הבמה.

“דומו, משה יזמר!”

“דומו, משה יזמר את תהילת תחפנס ואת גבורתו יְתַנֶּה!” קראו אנשי העיר ידועי תחפנס וחושביו.

ומשה החל–ואולם לא זימר את תהילת תחפנס המנצח ולא את גבורתו הילל.

את דבר הערב סיפר, אשר הדממה היתה שפוכה על-פני כול והוא עם צאנו חונה על-פני השדה על-יד הר סיני. אז ספר את צאנו ואת בקרו וירא והנה אבד האחד. ויקם לבקשו ויטפס ויבוא אל נבכי ההר. והלילה בא ורוח סועה גדולה עברה על הארץ, והברקים התפרצו אל בין הסלעים והרעמים התפרצו אל בין הכפים הרבים, ואולם הוא לא עמד תחתיו, ורק עלה הלך ועלה. על-פני תהומות פוערות פה דילג ועל קירות סלעים תלולים עלה.

והסערה קמה לדממה והוא עבר ביגיעה ובעמל רב את יער האלונים ופתאום–והנה מראה נפלא לנגד עיניו. לבת אש גדולה ונוראה יוצאת מן הסנה והסנה בוער באש, הלך ובער, הלך ובער, ואיננו אוּכָּל. ומלאך אלוהים מתעופף בלבת האש, וקול קורא אליו: “משה! משה!” והוא ירא לגשת. אז ישלוף את נעליו מעל רגליו וניגש שניים שלושה צעדים ולא יוכל להוסיף עוד, והקול דובר והוא שומע, והוא מסתיר את פניו ויָרֵא להביט.

וקול רעש כפניים אשר כמוהו לא היה עוד ואשר כמוהו לא שמעה עוד אוזן.

וכבוד אלוהים נראה–והוא מסתיר את פניו בשתי כפות ידיו, ובכל אלה הוא רואה אותו.

והאלוהים ידבר, ואליו ידבר:–לך שוב מצרימה ועשית לי עם. הידעת איך ייעשה עם?

את העובדים ואת האומללים תקרא אליך, את כל אלה אשר ייאנחו מעבודה ומרוב פרך ואשר ייעָנו תחת יד הנוגשים ופקידים ואין להם בלתי אם לב ובלב הזה מעט רגש, ודיברת אליהם, והוצאת אותם מבית העבדים וגאלתם ונתת להם חוקים ומשפטים ועשית אותם לעם.

ויש אשר יעשה האדם פיתום ורעמסס, ויש אשר יבנה ענקים בשמים, את הפירמידים ואת האובליסקים, ויש אשר יציב ספינקסים להיות לנצח נצחים, ואולם כל אלה מאפע וכל הבריאות האלה כאין וכאפס מול הבריאה הגדולה בברוא אדם עם. ואתה תברא לי עם!

לך, בוא מצרימה ובאת אל הנענים והאומללים, אל כל הנאנחים והנדכאים, ואמרת אליהם כי עבדים הם–והם לא יבינו; ואמרת אליהם כי אומללים הם–והם לא יידעו; וכי גדול עוניים וגדולים מכאוביהם ונורא לחצם–והם לא יאמינו; ופקחת את עיניהם בחוזק יד על כל לחצם ועל כל עוניים–וגאלת אותם.

ועם רב יימשך אחריך מקרב אחיך, אשר לא ידעת ואשר לא ידעוך עוד, ומקרב כל העם מסביב אשר קע ומר להם, והיית לאב המון אדם רב ולראש שבטיו, ועשית מן התולעים–אדם, ומן האדם–עם, ומעפרות חול–ארץ.

ופיתום ורעמסס תחלופנה והפירמידים יפלו והאובליסקים יתמוטטו והספינקסים לא יהיו עוד–והעם הזה יעמוד. כי לא יתם עַם האומללים מעל-פני האדמה ככל ימי השמים על-פני האדמה.

וקול רעש כנפיים נשמע אשר כמוהו לא היה עוד.

והסנה בוער באש–ואני מכסה את פני בשתי כפות ידי ורואה.

*

ומשה החריש וגם כל השומעים החרישו מסביב.

אז יתעורר תחפנס.

“רק שקר ידבר!” קרא. “כל היוצא מפיו שקר! רק מלבו הוא בודה דברים! אנוכי אנוכי הייתי עמו בלילה ההוא וביקשנו את העז האובדת! הלוא זאת העז השחורה אשר לרעמסס האופה!–אני והוא עלינו יחדיו על ההרים. ואולם רוח סועה לא היתה, כי היה הערב צח ובהיר. אֵי ראה תהומות פוערות פה? מה ידבר על רעמים המתפרצים אל בין הכפים? מה לו ולסנה בוער ומלאך אלוהים ולאלוהים? חי פרעה כי לא היה דבר מכל הדברים האלה! אני לבדי עליתי אל הסלעים ואותו פקדתי לבוא עם הכלב אל תוך הסנה אשר עם המור, ואולם אז ישב תחתיו על-פני אבן ויירדם ויישן. כל הלילה ביקשתי עד כי מצאתי את העז האובדת, וכאשר שבתי מצאתיו והוא עודו יושב וישן על-פני האבן. הוי, הוז לו על כזביו!”

והאנשים מסביב מתגעשים וצועקים. ומשה עוד עומד ואיננו זע ואיננו נע, ורק עיניו המלאות חלומות נחות על הסוערים, ופניו פני איש אשר לא יידע ולא יבין על מה כל אלה הומים וצועקים. והוא נבוך ועיניו תועות ומבקשות מסביב, ופתאום יראה את הכוהן הזקן.

“הניחו לו!” קרא אהרון. “אנוכי אהיה מגן לו!”

ואולם ההמון השׂתער וירם את אגרופיו.

“למה לו מגן? המיתוהו, המיתו את המכזב!”

אז ניגש הכוהן אל משה ויאחז בשמאלו בשכמו ואת ימינו שלח מלפניו.

“הוציאהו עלינו!” קרא תחפנס. “מכזב הוא.”

“מכזב?–לא, משורר הוא!”

*

והשירה היתה לאמת.

שאל את הנער ההולך החדרה וספרו תחת זרועו.

שאל אותו: “מה אתה יודע על-דבר סיני?”

והוא יענך: " על הר סיני נגלה אלוהים למשה אדון הנביאים, אשר ראה את אלוהים פנים אל פנים כאשר לא ראהו עוד איש וחי. והסנה בער באש ולא אוּכָּל. ויירד אלוהים אליו וידבר על לבו ויאמץ אותו ללכת מצרימה, להוציא את בני ישראל מבית העבדים ולתת להם את ארץ אבותיהם אברהם יצחק ויעקב. ויהי כאשר הקשה פרעה את לבו"– – –

בטוח אני כי שעה תמימה יספר באוזנך על-דבר זה סיני ההר אשר ירד אלוהים עליו באש ואשר נתן תורה ומשפט לעם ישראל ויתן להם את הארץ אשר נשבע לאבותיהם.

ויש כי גם יידע לקרוא לפניך מלה במלה את כל הדברים אשר דיבר אלוהים על פי משה בהר סיני!

ועוד עתה–מקץ אלפי שנים!

היש על-פני כל האדמה מקום המהולל יותר מן הסיני?

ומה היה שם החוזה והמשורר, והשומעים אותו בפעם הראשונה קראו לו מכזב!

*

קראו לו, אבל המלה אשר בפי המשורר היתה חזקה מן הרוח אשר להמתגושש.

המשורר נחל את הניצחון. תחפנס היה הראשון אשר עליו עבר הזעם, כי מראש צוקי הסלעים הפילוהו ועצמותיו נפזרו, עקב אשר “קילל אלוהים”. מקץ ימים אחדים אחרי דיבר משה המיתוהו. הם המיתו את האמת המגואלה למען החיות את החלום אשר לחוזה.

זה הוא ישראל–ישראל!

*

בלילה היתה האספה.

“יהיה נא החלום לאמת! סיני יהיה המקום אשר ממנו תצא תורה לכל עם ואשר אליו יפנו כל גויי הארץ. אלף אלפי רבבות אנשים ישתחוו לו.” ככה דיבר הכוהן הגדול.

“אני הנני הראשון המודיע גלוי לכול כי מאמין אנוכי לאמור: כל אשר דיבר הרועה העברי אמת וצדק!”

“וגם אני אאמין כמוך!” ענה אלעזר הכוהן.

“וגם אני!” ענה פינחס.

“וגם אני, וגם אני, וגם אני!” ענו מכל העברים.

וכל הארץ מסביב האמינה, ובעיניהם ראו יום יום אותות ומופתים.

ואולם עוד אחד היה, מלבד תחפנס המומת על כי חירף אלוהים, אשר יָראו אותו פן תהיה עמו פתאום רוח אחרת וחדשה ודיבר דברים אחרים: הלוא זה משה בעצמו.

וגם הוא מת–

ואיש אינו יודע את קבורתו עד היום הזה.

סיפורים חלק שלישי: II

מאת

דוד פרישמן

---

הגולם

מאת

דוד פרישמן

עשרים ושמונה שנה ישב ר' לייב הגדול, המהר“ל מפראג סגור ומסוגר בחדרו, ולא ראה פני אדם ולא שמע קול אדם, והיה משוקע בהתבודדות. הסוד הגדול הציק לו – והוא חפץ לבוא עד תכליתו. בעד האשנב הקטן אשר בדלת חדרו היתה בת-בתו שלו, חווה, מכניסה לו בשנים האחרונות יום יום את מעט המזון שלו, וכשהיתה באה לפנות ערב להעביר את הכלים עם השיורים, היתה מוצאת על פי רוב את המזון כמו שהיה, לא חסר בלתי אם פירורים אחדים; ר' לייב הגדול היה טועם רק עד כדי חיות הנפש. כשהיה בא לפעמים איזה אורח קשה-עורף והתעקש לקבל שלום דווקא ודווקא מיד המהר”ל, היו נשלחות אליו בעד אותו האשנהב הקטן שתיים שלוש אצבעות של יד כמושה ויבשה, ואולם שום פנים לא נראו. גם קול לא נשמע כלל. עתים, בימים של אורה, היה איזה קו של שמש עובר את החדר, והיה תלוי ורועד איזה זמן באלכסון בתוך האוויר, ואחר כך הלבין והלבין, ולבסוף גווע וחדל – ועין לא ראתה אותו; המהר“ל היה עוסק בבקשת הסוד הגדול. ביום קיץ חרישי לפנות בוקר, בשעה השלישית בלילה, כשהכול היה עדיין ישן ויום חדש יוצא ועולה מנרתיקו ורוח-בוקר צח ועז מנשב והפרגיות מתחילים לצפצף פתאום, זה מכה וזה מפה, “צווי, צווי, צוויץ” ועוד פעם אחת “צווי, צווי, צוויץ” ומיד גם “טרילי, טרילי, טרילילילי” ופתאום גם אותו “גיררר, גיררר, גירירירירירי” – אוזן לא שמעה כל זאת; המהר”ל היה יושב על גבי הספרים העבים והיה מבקש. הסוד הגדול רבץ כנטל משא כבד ושחור על ראשו ועל לבו ובתוך מלוא האויר מסביב. בזווית החדר, אצל התקרה למעלה, עשה עכביש זה שנים רבות מלאכתו וארג רשת גדולה של קורים, והיא תלויה שחורה ואפלה למעלה ונעשית מיום ליום שחורה ואפלה יותר.

וכשיצא ר' לייב הגדול, המהר"ל מפראג, סוף סוף מחדרו, אחרי עשרים ושמונה שנים, היה מראהו משונה מאוד ושערותיו היו לבנות וארוכות ופרועות וכולו היה מין פרא-אדם. הדבר הראשון, שבא לקראתו בצאתו, היה קו אור רחב ועלז, שבקע באותו הרגע בעד החלון. ר' לייב היה מוכרח לסוכך בכף ידו הימנית על-גבי עיניו ולעשותה מין גיגית כפויה, שלא יסמא אותו האור. והדבר השני, שפגע בו אחרי צאתו, היתה חווה נכדתו – ועוד הפעם היה מוכרח להאהיל בידו רגע אחד על-גבי עיניו, כי תקפו אותו כעין סנוורים. רק אחרי איזה זמן קצר פסע פסיעה אחת להלן.

“מי היא זאת?” שאל. – קולו היה כקול ילד המתלמד לדבר. “הלוא היא נכדתך: בתה של רבקה היא,” ענתה הרבנית הזקנה. הזקן היה מוכרח תחילה להזכיר לעצמו נשכחות. חכי נא, חכי נא: האם לא היתה לו באיזה זמן מן הזמנים בת? כן. אם לא טעות היא היו קוראים לה, כמדומה, רבקה.

וחווה עמדה, קומתה זקופה וראשה מורם למעלה, והיא מסתכלת בעיניים תמהות, מחרישה ומשתאה אל הפלא הלז עם מלוא שערותיו הפרועות ועם מראהו המשונה. חיים רבים וכבירים שטפו בה, וניצוצות של חיים רבים נתזו ממנה ולא חדלו רגע. והעיניים הזהירו והפנים האירו והשיניים שבפה הבהיקו ומן השערות אשר על ראשה יצא זיו תכלת-שחרחורת מתוק לעיניים – והיא כמו קרן אורה של שמש מרקדת, הרועדת ונראית בבית רגע פה ורגע שם. רגע אחד עמדה עתה כמו ילד לפני מראה נפלא, ותבט באותו הזקן הפרוע עם ידיו הכבדות ועם רגליו הכבדות, אשר מראהו איש שבא מתוך איזה מדבר – ופתאום נגלה על שפתיה שחוק לעג קל ונשאר תלוי בזוויותיהן. ור' לייב הגדול פסע עוד פסיעה אחת להלן; איזה דבר נסתר ונפלא משך אותו. פתאום פנה והתעורר ומיהר ויצא. נזכר כי הניח בחדרו על-גבי השולחן את השם-המפורש ושכח להחביאו, וימהר לתוך חדרו. אז התפרץ מפי חווה קול שחוק גדול, אשר הריע סביב סביב. וכאשר עברו ימים אחדים היתה פראג הומייה כולה. מעשים נפלאים ודברים נפלאים מסר איש לאיש על-דבר ר' לייב הגדול והשם-המפורש שלו והקבלה אשר הוא עוסק בהם. יש שסיפרו, כי קם הרב פעם אחת בבוקר ורחץ ואמר שלוש פעמים “ויהי נועם” ולקח השם-המפורש שלו והחיה אדם מת. עלם צעיר עמד בין מנחה למעריב בבית-מדרשו של ר' מרדכי מייזלש ויספר, כי המהר"ל הקדוש, בהיותו יושב בהתבודדותו, נטע גרעין בתוך בקבוק וצמח ממנו גוף אדם קטן, והאדם הקטן הלז הלך וגדל, עד שנעשה הבקבוק צר לו ונתבקע, ואז יצא אדם שלם, והוא עתה בחיר התלמידים של ר' לייב הגדול. ובבית-הכנסת החדש-הישן עמד איש זקן ויספר, כי הרב ר' לייב עשה לו גולם, שבכוחו להחריב את העולם כולו בשעה שהשם-המפורש מונח תחת לשונו, ורק כשהשם-המפורש נלקח ממנו, הוא נשאר שוכב על הארץ כגוש של חמר. ור' לייב הגדול היה יוצא יום יום מתוך חדרו והיה נכנס יום יום לתוך חדרו, והוא סר וזועף ועננים כבדים רובצים על-גבי פניו המקומטים. אין לו שמחה בחיים. מה יועיל הסוד הגדול? מה יועיל אפילו אז, כשאדם בא עד תכליתו? הישתנה על-ידי כך העולם? – והוא נאנח. אין מועיל בזה שבא אחד ומגלה אותו. כל אחד בפני עצמו היה מוכרח לגלותו. כל בני-האדם יחד היו מוכרחים לגלותו בבת-אחת ובזמן אחד, אם רוצים אנו שישתנה העולם והיתה שמחה בחיים והיתה שלווה ונחת-רוח, ובני-האדם יוכלו לתת קולם בשחוק ויהיה רשאים לתת קולם בשחוק. בפסיעות קטנות פסע ר' לייב להלן. חווה, תמצית זו של תרועת חיים, באה באותו רגע לקראתו, מפזזת ומרקדת. הסוד איננו מציק לה ואיך עלינו לחיות ומה זה חיים – והיא חיה בין כך וכך. ר' לייב הגדול עמד ונשתקע רגע אחד במחשבות. עיניו העייפות נסגרו. אחר-כך הניע פתאום את ראשו בחוזקה. לא, לא! הלזאת ייקרא חיים? – אחר כך התעורר וימהר פתאום וירחץ כפיו בחיפזון ויעמוד לתפילת מנחה. ממעלה הר הרדשין עפה ובאה מרכבה נהדרת, רתומה לששת סוסים לבנים, ותקרב לבית של ר' לייב הגדול. הקיסר רודולף השני, שעסק גם הוא במיסטיקה ובאלכימיה ודומיהן וביקש את הסוד הגדול גם הוא, שלח את האדיוטנט שלו לקרוא את הרבי היהודי לבוא אליו אל הארמון. כי הגיעה השמועה על-דבר הרבי היהודי גם עד לאוזני הקיסר, ויחשק מאוד לראות את האיש הנפלא ולשמוע אותו.

*

יום השישי, אחר הדברים האלה, היה יום טבול כולו בים של אורה ושל נגוהות שמש. הרבי ר' לייב התחיל להכין את עצמו לקראת שבת; עשה את ציפורניו, גזר לו גזרי נייר ולבסוף קם והלך אל המקווה. הרבנית הזקנה היתה עסוקה בחדר-המבשלות, והיא נושמת בכבדות ומזיעה. ריח של דגים, מבושלים זה עתה, התנשא וימלא את החדר. וחווה גם היא, בקוצר-רוח ובהיותה מזמרת בלחש, עשתה סדרים בחדרי הבית לכבוד השבת. לרגעים נשמע מן המולדוי קול המון המים ושאונם ושקשוקם המתוק. לבסוף באה חווה גם עד לחדר-עבודתו של הזקן והתחילה לעשות סדרים גם שם.

המטפחת האדומה חבושה לראשה וקשורה לאחוריה כמשפט הכפריות, בידה כנף נוצה של אווז ומתוך המטפחת האדומה מציצות שתי עיניים שחורות וקודחות ולוהטות – כך קפצה הנערה ממקום למקום ומפינה לפינה, והיא מדברת לעצמה בקול ועושה את המלאכה. ואין היא מדברת, אלא מצפצפת, ואין היא מקפצת, אלא עפה או מרחפת באוויר. מן החוץ, מתוך איזה מחבוא בפינת גג, עולה קול ציפור משוררת את נוסח הפזמון של “מה-יפים החיים!” הנערה עמדה והאזינה רגע אחד, ואחר-כך שוררה גם היא עמה. ובינתיים היא עפה מן השולחן על הספסל ומן הספסל על הכיסא, ומכיסא לכיסא, וכנף הנוצה אשר בידה לא תשבות. למעלה אצל התקרה, במקום ששם ה“זכר לחורבן”, עבדה את עבודתה בחריצות. אחר כך השתרעה על העכביש ועל רשת הקורים, ואחר-כך על ארון הספרים עם הספרים. בחיפזון עשתה את המלאכה, והיא משוררת ומזמרת. רבע שעה אחרי רבע שעה עבר. לבסוף נעשה חם לה, והיא פיתחה את רכסי שמלתה מעל שדיה. אז שטפו החוצה החיים החמים שפותחו ממסגרותיהם.

הנה היא אוחזת עתה בידה ספר גדול ורב מן הספרים ומסירה מעליו את האבק. פתאום נשתקעה במחשבות. ריבונו של עולם! למה זה לנו בכלל ספרים רבים כל-כך? מה צורך לו לאדם באלה? – והיא עמדה ותחשוב מחשבות. הזקן אינו אלא שוטה קצת או משוגע קצת, כי נטל חיים רעננים וארוכים של שבעים שנה ושיקע אותם בהבלים כאלה. רגע אחד של עולם מלא אורה וזיו של חמה טוב ונחמד ומביא חוכמה יותר מכל הספרים האלה כולם יחד.

ובעוד רגע, והיא כבר שכחה את הספרים ואת החיים הארוכים, ואפילו את המחשבה על-דבר העולם המלא אורה וזיו של חמה, וכבר עמדה אצל התנור והעבירה עליו את כנף הנוצה. על-גבי התנור באמצע מחוטבת איזו תבנית של אדם עם חוטם שנמחקה צורתו. עמדה הנערה והסתכלה במראה זה ונשתקעה שנית במחשבות. כמה פעמים כבר ראתה את כל זה ומעולם לא הביא אותה דבר זה לידי הרהורים, ועתה נשתקעה במחשבות. למה קלקלו צורה זו בכוונה? בשביל מה אסור לאדם מישראל לעשות לו פסל או צורה בולטת בכלל? – מין עצבות תקף אותה רגע אחד. אבל בתוך כדי רגע ראתה על-גבי הקיר את הספודיק של שבת אשר לזקן, עמדה וחטפה אותו מעל-גבי הקיר ונתנה אותו על ראשה והתפרצה בקול שחוק גדול. רק עוד את מנורת הנחושת התלויה באמצע התקרה עליה לנקות מן האבק, ואז כלתה כל העבודה. הרכינה באותו רגע את ראשה למטה ופנתה במקרה לעומת הזווית אשר מאחורי התנור – פתאום התעודדה ולא נעה עוד ותעמוד כאילו היתה לאבן. כנף הנוצה נפלה מתוך ידה ועיניה קמו והתרחבו בחוריהן. בזווית מאחורי התנור שוכבת על הארץ איזו תמונה, תמונה אדם, והיא אינו חי, אלא עשוי חומר לבן – גולם של גיפסיס.

בעיניים גדולות, ההולכות ומתרחבות עוד, הביטה על התמונה. דבר נאה מזה לא ראתה עוד מימיה. הפנים מלאים חיים, השפתיים מלאות חיים, כל האיברים מלאים חיים. והיא מסתכלת, ואין היא יכולה להתיק את עיניה מן התמונה. והתמונה היא תמונת גבר! ריבונו של עולם, כמה נאה גבר זה! ופתאום תוקף אותה מין תאווה בוערת – והיא אינה יכולה להתגבר עליה, ומרכינה את עצמה למטה ונוגעת באצבעותיה בגוף התמונה. רעד חם מתלקח ומלהט את כל בשרה רגע אחד. אז היא מסירה את מעיל המשי, אשר בו עטוף הגוף, ואת התמונה היא אוכלת בעיניה הקודחות. ביחוד לוקח את לבה אותו הפה. עשוי הוא כאילו היה יכול כל רגע ורגע להיפתח ולדבר. פה כזה ראתה רק פעם אחת: חזן היה בבית-הכנסת של ר' מרדכי מייזלש, אשר בהשמיעו קול זמרתו, היתה הנשמה שבאדם רועדת וסולדת ומתלבטת כציפור קטנה, ולו היה פה כזה. לא – ביחוד לוקח את לבה אותו המצח ולא המצח כי הזוויות של רקותיו. אל אלוהי נשגבות, כמה נאות הרקות האלה! כמדומה לה, שהיא רואה גם את ורידי התכלת שמסתעפים בתוך הרקות העדינות האלה. פתאום נתקלו עיניה בזרוע היד של אותו הגוף עם המוסקולים החזקים שלה. ואולם בעוד רגע תעתה העין משם והלאה, ועד מקומו של הטבור. חום לוהט שטף פתאום את כל גופה. אז עמדה ולא נעה ולא עשתה דבר, וגם לא חשבה שום מחשבה. רגע אחרי רגע עבר. ממרחקים עלה מן המולדוי קול המון מים ושאונם ושקשוקם. פתאום כרעה הנערה ותתנפל על התמונה ותלחץ עת שדיה החמים אל הגוף הקר. מעט מעט סגרה את עיניה – ומתוק לה כל-כך, וטוב לה כל-כך, ונעים לה כל-כך. אין זה, כי אם אדם, אשר יד אדם עשתה אותו, יפה שבעתיים ושלם שבעתיים מאדם אשר ברא אותו אלוהים. והיא מתלבטת בכל כוחה יותר ויותר אל הגוף, וכל חושיה וכל מחשבותיה מתחילים לגווע בקרבה ולחדול. אז היא לוחצת בכל כוחה את שפתיה אל שפתי העלם, ואינה יודעת מה היא עושה. אוי, לו רק קם פתאום וחיה! ופתאום תקצר רוחה בה מאוד, והיא מתעוררת ומתעודדת ועומדת על רגליה. ובכוח גדול היא רוקעת ברגלה על-גבי הקרקע: חיים! חיים! חיים!

ופתאום נתקררה עליה דעתה והיא מתחילה לזכור מה שאמרו בימים האחרונים על הזקן, כי עשה לו אדם-גולם של חמר. וזוכרת היא גם כן מה שאומרים, כי יש בכוחו של הזקן להחיות אותו הגולם או לחזור וליטול ממנו את הנשמה, הכול כמו שהוא רוצה. ופתאום היא זוכרת גם את עיקרו של הדבר: שם-המפורש יש לו להזקן. אבל מי איש יש לו אורך-רוח וסבלנות לכל אותם ההבלים של הזקן? והיא רוקעת ברגלה על-גבי הקרקע בקוצר-רוח וברגזנות: חיים! חיים! חיים!

ואולם הגולם אינו נד ואינו נע.

והיא חובקת לו ונושקת לו ואומרת לו, כולה בוערת מרוב תאווה: "אהבתיך! אהבתיך! הוי, אלי, מה אהבתיך!

ונפלאות נעשות, ועיניה רואות. כמדומה לה, שהפנים מתחילים להתאדם קצת. עומדת היא ומסתכלת ועוצרה בעד נשמת אפה. כמדומה לה, שהשפתיים רעדו רגע אחד ובכנפי החוטם ניכר כמו ניד. – “אהבתיך! אהבתיך! אהבתיך! הוי, אלי, מה אהבתיך!”

והפלא הגדול נעשה. מסר השם-המפורש באורח פלא את כוחו להנערה הצעירה, והנערה הצעירה מסרתהו להמלה, והמלה מסרתהו להתמונה – והתמונה נעה ונדה. פקחה התמונה לבסוף את עיניה.

וחווה עמדה ולא התפלאה כלל – כאילו הנה כל זה מן הטבע והיא רק חיכתה לו רגע.

והגולם חכך בידיו רגעים אחדים את עיניו, ולבסוף פקח אותן לרווחה. הדבר הראשון, שפגע בו, היה קו אור מלא ורחב; מוכרח היה לסוכך בכף ידו הימנית על-גבי עיניו ולעשותה מין גיגית כפויה, כדי שלא יכאיב לו האור. והדבר השני, שנתקלה עינו בו, היתה חווה, ועוד הפעם היה מוכרח להאהיל בידו על-גבי עיניו, כי תקפו אותו סנוורים. פתאום נתאדמו פניו מאוד, והוא נחפז ולקח את מעיל המשי שלו והתעטף בו ועיניו הביטו הצדה.

ואלפי מחשבות התחילו לפעם בקרבו, זו אחר זו, זו אחר זו, כשטף מים רבים. ריבונו של עולם, איה איפה הוא עתה? ועולם ישן, כמעט שנשכח, חזר וקם לפניו. שמות ומושגים נפלאים: אלוהים, נשמה, שמים, ספרים קדושים, סיגופים, עבודת הבורא, ר' לייב, עולם הבא, גן עדן… מה טוב היה לו רגע לפני זה, בעוד אשר לא היה עוד, וכל המושגים האלה לא היו, וכל העולם הזה לא היה. וזוכר הוא כי הדבר האחרון, שהחזיק בידו אתמול בלילה קודם שכבתה בו הנשמה שלו ועיניו נסגרו, היה ספר ושמו “גור אריה”. כמין ערפל עלה מסביב פתאום ויכס את הכול. הלב שבקרבו הכביד עליו מאוד והראש שעליו היה כנטל עופרת. ולפני “גור אריה”, כך הוא זוכר, למד ביחד עם המהר"ל הקדוש מתוך “הזוהר”. פתאום התחילה איזו מחשבה להציק לו: זה לו כבר רגעים אחדים משפקח את עיניו, ועוד לא עסק בשום דבר, ואנחה קלה התגנבה מפיו, כאדם שיש לפניו איזו עבודה שהיתה לו לעול ולגועל נפש. בפסיעות קטנות פסע ובא עד למקום הארון של הספרים.

“מה איפוא אתה אומר לעשות עתה?”

פניו הלבינו מאוד ועיניו התחילו לקדוח. נדמה לו, שפעמון של כסף צלצל פתאום. ובעוד רגע נדמה לו, שאיזה ציפור, אותה השוכנת בין הענפים על העף שבחוץ, צפצפה. והוא הרכין את ראשו עמוק עמוק לתוך הארון של הספרים, וקולו כמעט שלא נשמע כלל בגמגמו:

“למד… הן מוכרח אני ללכת עתה וללמוד…”

והוא ירא להביט אל המקום אשר משם בא הקול.

ועוד הפעם נשמע אותו הצלצול של פעמון הכסף. ואולם עתה נשמע רק קול, בלי כל אומר ודברים. חווה שחקה בקול גדול.

למד – דבר זה נראה בעיניה נבער כל-כך, עד שהיתה מוכרחת לתת קולה בשחוק גדול. עוד צעיר כל-כך – וכבר עליו ללמוד. עוד רענן וחזק וחדש כל-כך – וכבר עליו ללמוד. עוד יפה כל-כך וחי ומלא חן – וכבר עליו להמית את עצמו על הספרים. ופעם השנית התפרצה בקול שחוק גדול. פתאום נתמלאה כעס באמת על הזקן שלה.

ואל העלם ניגשה, כגשת אל מודע ומכר ישן, אשר תדבר אליו ככל אשר עם לבה ולא תעצור דבר תחת לשונה. בחופזה הניחה את ידה על גב ידו אשר אחזה ברגע זה בספר “תפארת ישראל”.

“הוי, גולם נבער! הביטה נא עלי רגע… הביטה נא החוצה. כמה כחולים השמים, כמה כחולים! ואותם האילנות המלבלבים! וציציהם יש שהם ירוקים, ויש שהם אדומים, ויש שהם לבנים. וריחות מתנשאים, ורוחות מתנשאים, וקולות מתנשאים – ואי אתה יודע מי ומה ואיפה. ורוח חולף על פניך, ולבך מתרחב ומתרחב ונשמתך מתמלאה מתמלאה, ואתה רואה פתאום ושומע פתאום ומבין פתאום את הכול. ואת היותר, מה שאתה אינך יודע עדיין, מצפצפים לך הצפורים ואתה, גולם, רוצה לקבור את עצמך בספרים? באבק ובחלודה?”

רטט קל חלף את כל גופו. בדממה, וכמעט שלא נשמעו הדברים, הגה בשפתיו: כמה כחולים השמים, כמה כחולים… והספר “תפארת ישראל” צנח מתוך ידו ויפול ארצה, והוא נשתקע בחלומות. כמו קסם תקף אותו כולו.

ופתאום העביר את כף ידו על עיניו ועל מצחו, ויהי כמקיץ מתוך חלום מתוק. אז פנה בחופזה ויקח את הספר.

ואולם הנערה נתנה בו פתאום את עיניה ותהי כמושכת אותו בחוזקה. עיניה ננעצו בו, והמקום אשר אליו נגעו, בער כמו תחת זכוכית-שורפת. בלי רצון נשא את עיניו ויבט אליה.

והיא דיברה אליו חרש וקולה היה מתוק. אכן נפלא הדבר: בשומעו את הקול הזה, זכור יזכור רק את קולו הצרוד של הזקן. נראה, כי כך, כמו שהיא מדברת, יכול לדבר רק פה של אשה. והוא אינו שומע את הדברים, אלא שומע את הקול. האם לא הזכירה זה עתה את הזקן? כמדומה לו, שאמרה, כי איש זקן, משונה ופרוע, כשהוא קובר את עצמו באותיות מתות, אז דבר זה מובן לכל-הפחות; אין לו עוד לאדם כזה שום עסק אחר בעולם. אבל כשאדם המלא חיים רעננים וחדשים, אדם שיכול לחיות – ולחיות בלי שום חשבון – בא ומנתח את עצמו לנתחים ומפריד את עצמו ואת כל מעשיו בכל רגע ורגע לחלקים ובודק תמיד את המכונה שלו לכל גלגליה, אז אדם זה חוטא חטאת שאול כנגד עצמו ותכליתו וכנגד תכלית החיים בכלל. כך, ועוד דברים אחרים ורבים אמרה לו. ועתה הוא שומע פתאום" “ואתה הלוא צעיר עדיין כל-כך, הלוא נאה אתה כל-כך…”

“דברי, דברי עוד.” ענה פתאום, והוא לא חפץ כלל לענות כך – והתאדם.

והיא מדברת עדיין, ואין הוא שומע גם עתה את הדברים, אלא שומע אותו הקול הנפלא המקשקש בזוֹג. פתאום נשתקע במחשבות. מה זה חיים ועל מה אנו חיים? והזקן עצמו, עם כל אלפי הספרים שלו ועם כל חוכמתו הרבה, האין הוא עצמו מבקש עדיין את תכלית החיים ואת הסוד הגדול? אמש, השעה היתה השעה השלישית, כשישבו שניהם על-גבי הספרים, אז התעורר הזקן פתאום ורק אילך ואילך בחדר וצעק: “לא, לא, לא! כמעט שמצאתי את הסוד הגדול וחשבתי שעתה יונח לי, והנה סוד גדול חדש הולך ונעשה, ועלי לבקש גם את זה ולמוצאו; וכמעט שאמצא גם את זה, אז מובטח אני, שסוד חדש וגדול יקום, וסוף לא יהיה עד עולם!” – את זה איפוא השיג הזקן עם כל ספריו ועם כל חוכמתו, ובשעה שהלז מבקש, האם לא יכול הוא, הגולם, לעשות דבר יפה מזה ולחיות בין כך וכך? הוא, שיש לו כל המכשירים, המכשירים את האדם לחיים? ואם יכולים אלפי חוכמות גם יחד למלא את זה שהלב מרגיש ברגע אחד? ואם אין האדם צריך ומוכרח לתת את המוח כולו בעד רגע אחד של לב?

והיא מדברת עדיין, ולו נעשה, כאילו חיתלה את נשמתו החולה והשוממה באיזה דבר רך, המעלה גהה ומוסך בה מרגוע.

והוא מתחיל לדבר גם הוא, והדברים אינם רחוקים ואינם שונים כלל מכל מה שאמרה היא.

והוא מרגיש פתאום שיש לו אחות, ויש לו יותר מאחות ואין הוא יודע מה – ורק יודע הוא כי הוא אפרוח אומלל וערירי וכואב והיא מכניסה אותו תחת כנפיה.

והחדר נעשה צר והמלים נעשות מיותרות לגמרי.

וכשיצאו שניהם החוצה לתוך האוויר הצח, תקפה אותם חמדה מתוקה. יד אל יד עברו את הגן ואת הגשר. ומימי המולדוי המו מרחוק ורעשו וקסמו את קסמיהם הנפלאים. ואת דרך-המלך עברו ועד היער. והעצים העתיקים והעבותים עמדו לפניהם, והם מושכים ומושכים.

דומם היה היער כשנכנסו לתוכו – וכשיצאו המו העצים ויגעשו וירעשו. בלע היער את סודם, שהיה גדול גם הוא, ועתה התחיל להפיץ אותו החוצה. והשמש שֹחקה בצאתם, והחול אשר על-פני האדמה הצהיב, וכל הירוק אשר מסביב האיר ולהט וזרח.

*

אחרי חצי שעה חזר ר' לייב מן המקווה. על פניו כבר שכנו הנגוהות הראשונות של השבת ההולך. כולו רחוּץ ורענן ועל גב צווארו נראות שתי שפות של כותונת נקייה וחדשה. הרבנית מיהרה והושיטה לו בקערה נתח של דג ורקיק סולת והוא הסתכל בהם ולא נגע אליהם. אחר-כך נכנס ר' לייב הגדול לתוך חדרו – והתחלחל רגע. מצא את הגולם יושב באחת הזוויות משוקע במחשבות, והוא חי.

כמדומה לו, הניח אותו אתמול בלילה מת, אחרי שנטל ממנו את השם-המפורש, ואולם אין הוא זוכר דבר זה על בוריו. ובפסיעות מדודות ובלי אומר ודברים הלך הרבי ר' לייב ולקח לו את הספר “רזיאל”. רוצה הוא לבאר עתה לתלמידו החביב את סוד היצירה, ומה זה אדם קדמון ומה האין-סוף. העיקר הוא האין-סוף. ואולם הגולם לא נע ולא נד. המהר"ל נשא לבסוף את עיניו והסתכל בו.

“בחוץ,” הגו שפתי הגולם חרש כמדבר מתוך חלום, “כמה כחולים השמים, כמה כחולים… וריחות ורוחות וקולות מתנשאים… והאילנות מלבלבים ונעשים ירוקים… והלב מתרחב והנשמה מתמלאה ומתמלאה… והציפורים מצפצפים לך… והספרים הם אבק וחלודה…”

על גבי השולחן מונחים “גור אריה”, “גבורות ה'”, “באר הגולה”, “תפארת ישראל” ועוד מן הספרים שעשה המהר"ל – והגולם מדבר דברים כאלו.

המהר"ל עמד והיה כאילו נקרעה לשונו מתוך פיו. לא הבין כלל את הדברים.

“היתכן, הגולם שלי?! ודיבורים כאלו?!…”

*

שלושה ימים עברו.

בשלושה ימים אלו לא דיבר הרב עם תלמידו אפילו מלה אחת, כאילו היה מנודה ועומד בחרם. כצל הלך הגולם אחרי ר' לייב. לוּ רק מלה אחת, לוּ רק מלה אחת! איזה דבר משך אותו אחרי הרב כמו אבן-שואבת. תמונתה של חווה הלכה מרגע לרגע הלוך ורפה בדמיונו. לו רק מלה אחת, לו רק מלה אחת! רק זה ביום השלישי לפנות ערב, כין מנחה למעריב, פתח המהר"ל את פיו ודיבר.

“אוי לאלו,” אמר, “העוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אלו המדברים על השמים, מה שהם כחולים, ועל האילנות, מה שהם ירוקים. ועל הציפורים, מה שהם מזמרים, ובין כך הם מניחים בקרן זווית מה שהוא נצחי ומסיחים דעתם ממנו. מה יש להם מזה לטיפשים הללו? מחר הנה בא יום ועננה עולה ומכסה את השמים – והם כבר נעשים שחורים כעופרת ואינם עוד כחולים. ורוח קר הנה בא ונשב על הירוק – והוא כבר חדל להיות ירוק ונעשה כמוש ונבל. וקרח הנה בא – והציפור אינה מזמרת עוד, אלא מתחבאת באיזה חור נעזב. ובשביל הבלים כאלו, בשביל דמיונות ריקים, שאינם נמשכים אלא עד כדי לילה אחד או שבוע אחד או חודש אחד, רוצה אדם לעזוב את זה שאינו משתנה לעולם והנשמה יכולה לשאוב ממנו את החיות של הנצח?”

הגולם הרגיש כאילו כל האיברים שבו מתפקקים ונעשים חוליות חוליות. את עיניו חפץ לשאת אל רבו, ולא יכול; מין חרפה גדולה העיקה עליו כאבן כבדה. וחפץ היה להעלות על לבו את זכר היער, אותו היער העבות, ואיך שישב שם עמה יחד ואיך שהיו בלבו רגשות אחרים לגמרי – ואין הוא יכול בשום אופן. אין הוא יכול בשום אופן לזכור עתה, בשביל מה התעדן כל-כך ואיך התעדן אז כל-כך. אדרבה, כל הדברים נראים לו עתה נבערים כל-כך, עד שהוא מתפלא על עצמו. איך כל זה בכלל היה יכול להיות. הן המהר"ל צדיק כל-כך בדבריו! בעצם מה יש לו לאדם מכל אותם ההבלים, כמו ריח וצבע וקול? הלוא כל זה אינו אלא גירוי בשביל החושים לרגע אחד, תחת אשר כל מה שהוא נצחי הוא נצחי, ואותה התורה הקדושה, כמו שהיתה לפני אלפי שנים, כך היא עתה וכך תהיה גם אחרי אלפי שנים. מה שאני לומד, חשב בלבו עתה, אותו למדתי והוא נעשה שלי לנצח, ואפילו בשעה שאני בעצמי אינני עוד, נשאר זה אחרי לעולם.

ופניו החיוורים נראו שוממים ונופלים ועצובים כל-כך.

ברוח נשברה נכנס לתוך חדרו. אז שלח ידו ולקח איזה ספר. הספר היה ספר “באר הגולה”. והוא ניסה לקרוא, ומעט מעט התעמק בו. המלחמה כנגד ר' עזריה מן האדומים וכנגד “מאור העיניים” שלו התחילה להעסיק את מוחו.

*

שבת אחרי הצהריים.

רוח נומה ועצלות רכה רובצת על כל אשר מסביב. הגולם הוזה וחולם ונהנה הנאה של שינה בשבת. בחוץ בחום הלוהט עומדת שיטה, כמהה וצמאה ושוקקת לטיפה של מים. על-גבי המדף של החלון רובצת חתול, עייפה ומתעלפת, ורגע היא פוקחת את עיניה עד החצי ורגע היא סוגרת אותן עד החצי וממצמצה ומביטה, והשמש בוערת לה על גבה. הספסל שלפני הבית, עומד והוא גולש ורותח. החול הצהוב שעל האדמה אפוי כיוצא מתוך כבשן. נערות אחדות ברחוב משחקות באגוזים, והזיעה משתפכת מעליהן. והכל מסביב שקט ודומם וכל ניד ישמע.

וריחות מתנשאים מן הגל עד להניא ראש. אל הזכוכיות התלויות גבי המנורה של שבת נשתברה באותו רגע איזו קרן של חמה, ואלפי צבעים מתחלפים נשתפכו על-גבי קצתו של הכותל כנגד.

מתוך חדרו יוצא הגולם, עטוף בקפטן של משי ומטפחת אדומה קשורה לו לצווארו, והוא הולך לבית-המדרש. כשעבר את הגן, עמד רגע אחד. אחר-כך בא עד הסוכה שבגן, ולא יכול להוסיף ללכת עוד. אז ישב לו רגע אחד. והוא יושב וחולם, חולם והוזה, ולבסוף נסגרו עיניו. כשפתח אותן, עמדה חווה לפניו.

“הווה זהיר, שלא תסגור את עיניך אפילו לרגע אחד. מיד כשתסגרן, אשק לך על-גבי העיניים שלך.”

פניו החיוורים התאדמו קצת.

ובחיפזון קם ואמר ללכת. במוחו תועה ומתלבש איזה שם-המפורש, איזה מאמר “כל האומר: מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו”. איזה רעיון שהאשה היא השטן, היא היצר, ומזיקה לקדושה. ואולם רגליו כמה כבדות, כמה כבדות, אין הוא יכול כלל לנוע מן המקום.

“הוי, בן-אדם, שוטה! מן היום הזה והלאה אני אהיה לך השם-המפורש שלך, אני אחיה ואני אמית אותך!” אמרה פתאום אליו, כאילו קראה במחשבותיו.

הרגיש הגולם כי כוחו הגיע עד קצו, ואין הוא יכול להילחם עוד. והיא מדברת אליו דברים רכים כל-כך, והיא מדברת אליו דברים טובים כל-כך. חדל בקרב נשמתו רגע אחד אותו החיטוט. ופתאום נעשה לו קל כל כך. פתאום אין הוא יכול להבין כלל, איך היה יכול להרגיש ולחשוב אפילו רגע אחד אחרת ואיך אפשר בכלל לאחרת בעולם. מרגיש הוא פתאום כי אלה הם חיי האמת ואין עוד זולתם.

“אותו הזקן שנשתטה!” מדברת היא וקולה זה מקשקש שוב כפעמון של זהב. "מה השיג הוא בעצמו בכל חיים הארוכים? בן שבעים שנה הוא עתה, ואת חייו נתן בחלומות ריקים. עשרים ושמונה שנים גנב מחייו. האם יצא לו מזה איזה דבר? – לאחר מותו, ככלות עתו, יבוא כל סנדלר וכל חייט ותלו את תמונתו במרתפותיהם ובעליותיהם על-גבי הכותל ממעל למיטתם – ואולם העולם יישאר כמו שהיה. אותו העשב על-פני השדה, כשם שצמח ועלה מן הארץ לפני אלף שנים, כן יצמח ויעלה מן הארץ עוד אלף שנים חדשות – ושם דבר לא ישתנה. מה שהכלב נובח עתה בחוץ, אותו ינבח גם אחרי מאה שנה, וכשם שהשמש זורחת עתה ואחרי-כן יבוא החושך ואחרי-כן תזרח השמש שנית, כך תזרח השמש גם אחרי אלפי דורות וכך יבוא אחריה החושך וכך תשוב ותזרח ממחרת היום והכול יישאר כמו שהיה עד סוף כל הדורות. למי הועיל בהתבודדותו ובחקירתו? במה פסענו פסיעה להלן לרגלי איזה רעיון עמוק, יהיה מה שיהיה? ואפילו הרע הן נשאר בעולם ככל מה שהיה אז בשעה שנאמר: כי “יצר לב האדם רע מנעוריו”!

מרגיש הגולם כי במוחו נעשית מהפכה גדולה. והוא יושב ומחריש, מחריש והוגה.

“אוי לאלו,” גמגם בשפתיו כמדבר מתוך חלום ולא ידע את אשר דיבר. “אוי לאלו העוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה… עוזבים מה שאינו משתנה לעולם ומה שהנשמה יכולה לשאוב ממנו את החיות שלה לנצח… מה שלמדתי, זהו שלי לעולם…”

“והוא,” קראה הנערה, “אותו השוטה, מוצא און בנפשו לדבר אליך על-דבר חיי עולם וחיי שעה? הוא? ינסה נא להביט ישר אלי ולתוך עיני בשעה שהוא מדבר וינסה נא להגיד לי, כי יודע הוא חיי עולם ומה הם חיי עולם? האין הוא בעצמו תוהה משעה לשעה ואם אין הוא בעצמו מתעורר משעה לשעה באמצע חקירותיו ושואל את עצמו: במה כילה את חייו? והאם בכלל יש חיי עולם במציאות? האם אין כל זה בכלל רק מליצה ריקה? הבט וראה חביבי הגולם הנחמד שלי! הן אדם אתה, שנתונים לו חמישה חודשים שלמים ובריאים, ויכול אתה בעצמך לבחון את כל דבר ולמצוא מה הוא, אדרבה, הגד אתה בעצמך: הידעת מה זה נצח? היש בעולם איזה דבר של ממש חוץ מן הרגע עתה, חוץ מחיי השעה? אם עזבת שעה אחת ולא השתמשת בה לצורכך, לצורך חייך, כלומר, לצורך ההרגשה והחוש שלך – אז באמת הנה עברה אותה השעה ולא תשוב עוד לעולם. חיי שעה הוא הדבר האחד שיש לנו ממש. ומה שקוראים חיי עולם, זה אינו אלא מליצה, שאין אדם יכול להוכיח את אמיתותה ושמכזבים או שוטים או מתעים הגו אותה מלבם. חבל על כל רגע שאתה נותן לעבור ואין אתה חי בו, ולא עוד אלא שאין אתה חי בו מכל מאודך ובכל נפשך ובכל קרבך. החיים קצרים גם בלעדי זאת יותר מדי. ועליך לחיות, ועליך ליהנות מן החיים…”

שמע הגולם ונדמה לו, כי את כל זה כבר הרגיש הוא בעצמו. כל הדברים האלה אינם אלא מין צל ממה שעובר ותועה לרגעים בלבו עצמו בצורות מטושטשות.

והוא אינו סוגר את עיניו – ובכל זאת היא נושקת לו על עיניו ועל שפתיו ועל מצחו. מרגיש הוא כי קל לו עתה כל-כך.

בבית-המדרש היה הדבר, בשעת התפילה. יושב הגולם ובראשו תפילין גדולות, וראשו זה עם התלתלים הצהובים שלו נשען אל ידו, והוא הוגה והוגה.

למה זה עשה אותי?

אכן זאת היא הרעה, כי זה שעשה אותי, את הגולם, עשה אותי גוף אחד עם שתי נשמות. או האם כך נעשה כל אדם? שונה היה כל העולם לגמרי, אילו נברא האדם נשמה אחת עם שני גופים, והיו משמשים לו פעם בכך ופעם בכך. עכשיו לא רק שאין לו שני גופים, אלא יש לו שתי נשמות, ואחת מושכת לכאן ואחת לכאן. בשעה שחווה מדברת, נראה, שכל מה שיוצא מפיה הוא אמת וצדק ואין אפילו לענות אותה דבר; אבל בשעה שהמהר"ל מדבר, נדמה, שזה הוא עיקרה של האמת. האם תאריך עוד הרבה אותה המלחמה ביני לעצמי ונגדי? או האם זוהי המלחמה של כל יצור ויצור? האם אין היא פוסקת אלא אז כשהחיים פוסקים?

נטל הגולם את התפילה של-ראש מעל-גבי קרקפתו והשליכה על השולחן ממנו והלאה.

ולמי היתרון? הלשמים אם לאדמה? הללב או למוח? הלנשמה או לגוף? הליופי או לחוכמה? הלשירה או לפילוסופיה? הלאמונה או לדעת? הלחווה או להמהר"ל?

לבסוף ישב אל השולחן והניח שוב את קודקודו הצהוב על-גבי ידו היפה. קרן של חמה שעשעה על-גבי הגידים הכחולים שבאצבעותיו הדקות.

אין לתת שום יתרון לאחד או לשני. יש שהאחד נברא כך, שמושך אותו הדבר האחד יותר, ויש שנברא כך, שמושך אותו יותר הדבר השני.

ולא עוד – וזהו עיקר הרע – אלא שאותו היצור עצמו, שברגע אחד משך אותו יותר הדבר האחד, בא רגע שני והוא בעצמו נמשך יותר אחרי הדבר השני. זהו הרע היוצא מאותן שתי הנשמות שבאדם!

ריבונו של עולם! אימתי תכלינה הנשמות מן הגוף?…

*

היום היה יום גשמים ועצלות וקדרות. כל הלילה ירד הגשם לאיטו. טיפות טיפות, ולא חדל עד הבוקר ועד הצהריים ולאחריהם. האבנים נזלו מים, מן העצים ירדו טיפות בודדות ולרגעים, כשנשב הרוח, ירד פתאום שפך מים כביר אחד ובן-רגע חדל. כל אשר מסביב היה נעזב ושומם ובלי נחמה ותקווה, תרנגולת מלוחלחה עמדה אצל גל לח של אשפה ותנקר בחרטומה גרעינים.

לאחר הצהריים נועדה ההלוויה של ר' מרדכי מייזלש, קצין העדה, אשר מת פתאום. העיר כולה הכינה את עצמה אל ההלוויה של אותו חסיד ובעל-הצדקה המפורסם. המיטה השחורה, שעמדה לפני ביתו של הנפטר, הפיצה רוח נכאים ומרה שחורה שבעתיים ככה, כי נוסף גם הגשם הדק עם נכאיו וקדרותו. הלומדים של “בית הוועד לחכמים”, אשר הקים הנפטר בהוצאותיו, באו לחלוק לנפטר את הכבוד האחרון. הילדים של “הישיבה” שלו באו גם כן, וכל אשר מסביב היה נראה כאילו כל העולם כולו וכל החיים כולם יורדים היום אל הקבר הלח. על עברי פי הקבר הספידו את המת החשובים שבגדולי העיר. אחד, איזה ר' יום טוב ליפמאן העלער, דיבר כדרך העולם, על חיי האדם ועל מה שהוא משאיר אחריו במותו. עושרו של שלמה המלך היה לו להנפטר, אלפי אדרכמונים ואלפי אבנים טובות ומרגליות. עתה הביטו וראו פה, אם יניחו לו לתוך קברו אפילו אדרכמון אחד או אבן טובה אחת או מרגלית אחת מכל אשר לו. העיקר, כמובן, הם המעשים הטובים של הנפטר – ועוד דברי כיבושים כאלה וכאלה דיבר המספיד. אחריו דיבר ר' איציק לייבוש כ“ץ, חתנו של המהר”ל. דיבר על הפרוזדור, שלפני הטרקלין, ועל הטרקלין עצמו, ומה שחייב אדם לעשות בכדי שייכנס לטרקלין, והזכיר מאמר מן המדרש על-דבר אדריכל אומן שבנה לעצמו טרקלין ואת הלבנים לאותו הבנין נטל מן הפרוזדור. הדברים מצאו חן מאוד בעיני השומעים. פתאום החריש כל הקהל ותהי דממה גדולה. שמועה נשמעה כי המהר"ל עצמו, שבתחילה לא היתה בדעתו להיות מן המדברים, נתרצה פתאום לדבר. כל אחד ואחד השתדל להתקרב עד מקומו של הרב ככל מה שיכול.

והרב ר' לייב פתח את פיו ודיבר.

אכן נפלא הדבר: כל הדברים שיצאו מפיו לא היה להם שום יחס ושום שייכות אל הנפטר; לא הזכיר את הנפטר אפילו במלה אחת. הגולם עמד בין השומעים ולו נדמה כי עם כל מלה ומלה שהמהר"ל מוציא מפיו, מתכוון הוא רק אליו ואין הוא מדבר אלא רק אליו לבדו.

המהר"ל דיבר על העולם הקיים ועל העולם העובר, ואיך אנחנו, שהננו בבחינת עוברים, אין לנו שום מושג כלל מן הקיים; וכשבאה התאווה ומדיחה אותנו ומביאה אותנו לידי חטא, אז רוצים אנחנו לפתות את עצמנו להאמין, כי רק הרגע, אותו הרגע העובר, הוא העיקר ואין אנחנו מבינים כלל עד כמה נבער דבר זה לחפוץ אפילו רגע אחד לדמות את שבעים השנים המעטות והקצרות של העובר אל אלפי ריבוא רבבות השנים של הקיים. מוכרח אדם להיות משוגע או מסומא על-ידי תאווה גדולה, שיהא רצון מלפניו אפילו רגע קל לדמות אלה לאלה. שמע הגולם וכל עצמותיו רעדו. נדמה לו רגע אחד כי מת ר' מרדכי מייזלש רק בשביל זה, שהוא, הגולם, יעמוד פה עתה ור' לייב הגדול ידבר אליו את כל אלה.

ועוד בשובם מן ההלוויה הביתה, היטה אותו המהר"ל הצידה וידבר אליו דברים חמים וטובים.

“כי הנה בני,” דיבר אליו רכות וחמות. “לו גם תנסה להתחמק מן המבוכה ככל שתחפוץ, פעם בכך ופעם בכך, לעולם לא תבוא אל המטרה על ידי הרעיון זה לבדו שהאדמה, אשר עליה אתה חי, היא הכול, ומלבדה אין עוד שום דבר: כי אלמלי כך, הלוא תשאל לעולם לתכלית החיים ובשביל מה נבראה כל אותה המכונה, ומה יוצא לנו מזה שאנחנו אוכלים ושותים וישנים ונהנים כל מיני הנאות שבעולם ומה תכליתה של האבן, שהיא אינה אוכלה ושותה וישנה ונהנית, ועם כל זאת הלוא היא במציאות ויש לה איפוא תכלית. נמצא כי נבוא לידי רעיון, כי אין אנו יודעים עוד בעצם את התכלית האמיתית, והתכלית האמיתית רק עוד תבוא. יוצא לנו מכל זה כי חיינו פה אינם אלא הקדמה, הקדמה לגוף הספר, ואת הספר לא קראנו עוד כלל. החיים האמיתים מתחילים רק אחר-כך, כשמתחילים בשבילנו השמים. בני! העיקר הם השמים…”

הגשם טפטף לאט לאט בעצלות ובעצבות.כל מלה ומלה, ששמע הגולם, החריבה בקרבו עולמות ועינתה את נפשו. דומה לכאורה, שאין שום אדם, המוכשר לחשוב איזו מחשבה נכונה, יכול לבוא לידי רעיון אחר. המהר"ל היה בעיניו כאיש אלוהים, שהנבואה מדברת מתוך גרונו וכל מלה ומלה אמת וצדק.

ובכל זאת ירד כמו ערפל כבד וינח על מוחו ורבץ על לבו.

*

בבוקר.

על הר-ההיכל עלו שניהם בבוקר.

את הענן מחתה בנשיקותיה מעל מצחו ואת המר מעל שפתיו. מעל עיניו גלגלה בנשיקותיה את הערפל הכבד. ברגלה סיקלה את האבנים מעל דרכו ועל פני נאות דשא ירוק הנהיגה אותו. ודברים דיברה אליו, והיתה כל מלה כמו צורי תעלה לנשמתו הדואבת, וכמו משי רק ליטפה את בשרו הכואב.

ובהיותם על ראש ההר, כרעה רבצה על-פני הדשא ואת ראשו שמה על ברכיה. אז נח רגע אחד הזעף הבוער והנוקב תמיד בלבו וישתוק. והוא התעודד וישב ויבט לתוך עיניה. ובשולחו את ידו ובהתרפקו עליה ואת בשרה אחז בידו, אז הרגיש כי את החיים חיבק בידו ואחז בהם, אשרי האיש אשר יאחז בידו את החיים והוא מרגיש בהם בהחזיקו!

והיא דיברה באוזניו על הארץ ועל השמים.

“הוי, גולמי המתוק, רק נבערו האנשים בדברם אליך על-דבר השמים! הנה הם הגו את הדבר הזה מלבם. ועליך להאמין כי אמנם כן ישנו. ואולם אנוכי פה, היושבת לפניך, הלוא ראה תראה כי הנני באמת. אינני רוח, אשר קרוא תקרא לו שמים; בידך תוכל להחזיק בי, ובכל רגע תחזיק והרגשת וחשת כי מחזיק אתה בי בידך. הנה פה אנוכי יושבת עמך, שלח את ידך וגע בשדי אלה, החזק בהם והרגש בהם – הן לא רוח לקחת בידך, כי אם דבר אשר לך הוא. כל דבר אשר לא תוכל לאסוף אותו בידך, שקר הוא וכזב. את השמים לא תוכל להחזיק בידך. כל דבר אשר לא תוכל להחזיקו בידך איננו…”

ותשוקה עזה התלקחה בלבבו, אשר תדבר ככה ולא תחדל לעולם. כל דבר היוצא מפיה היא הלוא תורת אמת. פתאום אין הוא מבין מה היה עמו ומה עבר עליו ואיך יכול אדם אשר לו חמישה חושים בריאים ושלמים לחשוב אחרת.

*

לפנות צהריים.

עד החורבה העתיקה של מקדש-ויטיוס על הר-הרדשין באו לפנות צהריים.

ובבואם אל המקדש תקפו אותם דמדומי עלטה. השומר הזקן התעורר משנתו ויבקש את צרור מפתחותיו המוחלדים, אז הביאם אל היכל-המתים. סביב סביב מעל-פני הקירות בצבצו גולגלות ראשי אדם, מסודרות במערכה, וחורי עיניים להם נבובים. בעד חור עין אשר לגולגולת רמשה ברגע זה תולעת. והגולם עמד לפניה ויבט, עמד ויבט, ואחרי-כן שלח את ידו ויקח בידו את הגולגולת…

ובחוץ, בחצר המתים על גלי הקברים, בין קפריסים וחציר אזוב, ישבו גלמוד ובדד, אין איש על-פני כל הארץ עוד, זולתי היא והוא. מה להם עתה ולכל הארץ אשר מסביב? מה להם תמול, מה היום, מה מחר? וזמן מה הוא? ומקום מה הוא? וחיים מה הם? – בידו החזיק בה ויתרפק עליה וישק לה, ויבט בה רגע רגע וישק לה…

*

לפנות ערב…

תחת הדובדבן אשר בגן ישבו שניהם לפנות ערב.

והציצים הלבנים ירדו עליהם מרגע לרגע ויכסום. כמו גשם ירד, ויפול על ראשם, ויפול על שכמם ועל חיקם, ויעטוף אותם כולם, ויהיו לבנים. אז שחקה הנערה בקול גדול. ואולם העלם לקח מלוא הכף מן הציצים הלבנים, ויתן גם לה מלוא הכף, ויבט. מראה הלבן הכאיב לו פתאום רגע אחד. אז זכר את המוות.

ואולם שפתיו הגו ברגע הזה אחרת.

כחולים השמים והרוח מה רך והאדמה מה ירוקה. מה חפצים בני-האדם, כי ינקרו בכל פינה ופינה, למען ימצאו דבר אשר ישחית את תאוותם לחיים? ובכל זאת אין לנו דבר בלתי אם חיי השעה! אם אעזוב את הרגע אשר עתה ולא אֶמצה אותו עד יסודו, למען התענג על מעט החיים, אז הנה עבר הרגע הזה לעולם, וזה לא ישוב עוד אלי עד נצח נצחים. מה חפצים בני-אדם אלה, כי באים הם ומבקשים בשבע עיניים דבר, אשר אלוהים יודע מה הוא, למען מרר את חייהם במחשבותיהם האפלות? מי יבקש מידם כי יחקרו את חקירותיהם למען עכור את מעט הטוב? ובכל זה אין לנו דבר בלתי אם העובר לבדו, וקיים אין לנו! אכול ושתה והתענג על חייך. את השמים אין אתה יכול להחזיק בידך, ואת אשר לא תוכל להחזיק בידך, איננו…

ובידו החזיק בה וישק לה, ויבט בה מרגע לרגע וישק לה.

והסער אשר בלבו חדל מעט מעט, והשאלות אשר בלבו חדלו גם הן, וכל מחשבותיו וכל מזימותיו חדלו. אז טוב לו – והוא לא ידע.

*

בערב…

על-פני גיגית קלה שטו על-פני המולדוי בערב.

רוח קל נשב בהם ויפח אל מול פניהם. הנערה החזיקה במשוט ביד ­­­­­ קלה ותחתור מעט מעט, והוא ישב, וידיו משולבות אשה אל אחותה, ויחלום. כפעם בפעם בהכות השוט על-פני המים אסף קצף לבן, והמים והקצף ניתזו על פניהם ועל בגדיהם, ויריעו שניהם וישׂחקו, וכמו ילדים קטנים שׂחקו. והדממה עלתה ותכס את האדמה ואת המים. והם חלמו ולא ידעו מה.

בלילה…

יד-על-יד הלכו שניהם יחדיו בלילה.

מרגע לרגע עלה אליהם הד קול צעדיהם בלכתם. בלעדיהם לא היה איש ולא היתה כל נפש חיה. אז הלכו הלום ועבור.

ואלפי קולות וחצי קולות והברות אשר אין יודע מה הן עלו אליהם מתוך ים-הלילה אשר מסביב. קול המות וקול הגות וקול המולה נפלאה, ואין יודע מה ואין יודע איה. בדרך אשר אל היער בשדה נראו ניצוצות אש. עצי-יוחנן ותולעי-יוחנן התלקחו ויאירו מרגע לרגע.

על-פני רפידת דשא רבצו שניהם, והם מתרפקים איש אל אחיו בחוזקה, והלילה עטף אותם. והלילה דומם ומחריש ואת סודם קבר.

*

ר' לייב הגדול אימץ אותו אל לבו, כמו ילד חולה, והתרפק עליו והעביר מרגע לרגע את ידו על שערותיו ועל מצחו והחליק לו.

כרוח-סתיו, כבד כעופרת, רבצה העצבת השוממה על הר ובקעה. עלים צהובים נפלו מרגע לרגע מן העצים ארצה. לפעמים נשב רוח עז פתאום, וטיפות כבדות ושוממות רעשו לארץ. ויש אשר נראו כאילו הכול כבר תם וגווע ובא הקץ לקיץ. ובא הקץ לאדם, ובא הקץ לחיים. הרוח אשר מסביב היה כבד ונכאה, והלב אשר באדם היה נכאה וכבד. מעל מרום עץ עומד בשלכת התעופף עורב ויעבור על גג והוא קורא בקול צורח: קרא, קרא.

כמו חולה החזיק בו ואימץ אותו אל לבו, ורק מרגע לרגע השתחווה אליו ויבט אל תוך עיניו.

וכדבר אל החולה דיבר אליו, והקול רך ונעים. בדברים רכים ממשי ארג את אשר חשב ואת אשר הרגיש.

“ואתה בני,” אמר. “ראה, הנה יש בני-אדם שהחיים חזקים מהם ואין הם יכולים להתגבר עליהם. באות התאוות המתרגשות, ואנחנו יודעים היטב מה הן ולאן הן מוליכות את האדם, ואולם אין בנו הכוח לכבוש אותן. יש, למשל, תאווה של עלם צעיר לעלמה צעירה. ידעתי – קוראים לדבר זה אהבה. האדם מתהולל וממלא את תאוותו ויש לו הנאה – וזה החיים. אין לו פנאי לאדם זה לחשוב מחשבות על הנצחיות ועל הקיים, והוא חי בין כך וכך. ואולם דבר אחד נפלא ממני: ואיך זה לא יבוא לאיש כזה רגע אחד אשר יכריחהו לחשוב כך: אמת, אותו הגוף הצעיר הוא נאה עתה וחביב כל-כך, עד שאני מוותר בשבילו על כל דבר שיש לו ערך נצחי. אבל איך יהיו פני הדברים לאחר עשרים או שלושים שנה? אותן הלסתות, שהן נאות עתה כל-כך, תהיינה צהובות ונופלות; אותן העיניים, אותן השיניים, שהן מבהיקות ולבנות כל-כך, תהיינה צהובות או נעקרות לגמרי – והאם כדאי הוא שבשביל הנאה של רגעים או שעות או ימים אקריב את כל זה שיש לו נצחיות ואינו משתנה לעולם? עתה אני עושה את תאוותי, ולי טוב כל-כך רגע אחד שלם. ואולם אחרי הרגע, כשיפוג השיכרון שלי, יתקפני אותו השעמום שימלא את נשמתי סחי וגועל, עד כדי לירוק בפני עצמי. ולכן שואל אני רק את האחת: האם לא בא לו לאדם רגע אחד כזה שיביאהו להרהורים כאלה?”

כחולה החזיק בו ואימץ אותו אל לבו ודבריו היו רכים ממשי.

והגולם ישב ופניו חוורו וכל עצמותיו חרדו.

תוגה שוממה באפס תקווה רבצה על כל אשר מסביב. ויש שנראה כאילו עם הסתיו הזה בא הקץ לכל החי. כל אשר מסביב היה יגע ועייף ובאפס שמחה. מה בצע בחיים? מה יתנו ומה יוסיפו החיים אפילו כשהם טובים? ומה מגיע לנו רגע אחד אחרי הטוב? ומה לנו הטוב בעצמו? אשרי מי שיאחז וניפץ את ראשו אל האבן!

הגולם הרגיש, כי כל מלה היא אמת וצדק כתורה מן השמים. רבונו של עולם! איך לא הבין כלל את כל זה עד עתה? איך היה יכול, אפילו רגע אחד, לחשוב אחרת?

בערב, כשהכול כבר היו ישנים, עוד האריך הגולם ללכת בחדרו אחת הנה ואחת הנה, ואת מוחו העסיקו אותן המחשבות. אבל כשבאה השעה היעודה, אז נחפז ויצא אל הסוכה שבגן, אשר שם חיכתה לו חווה.

*

שנה תמימה כתב הגולם את זכרונותיו. והספר היה לספר נפלא. הפרק האחד נראה כאילו כתבה אותו יד המהר“ל, והפרק השני – כאילו חווה כתבה אותו. ואולם לא המהר”ל ולא חווה כתבו את הספר, כי אם הגולם.

אכן קרועים היו חייו לעשרה קרעים ורוחו היה קרוע ושסוע ומבולק: שתי נשמות בגוף אחד – ולא ליום אחד ולא לשנה אחת, כי אם לכל ימי החיים.

למה זה עשה אותו? ואם עשה – למה זה נטע בתוכו שתי נשמות, שאחת מושכת אותו לכאן ואחת לכאן?

ולמי יתן האדם את היתרון? לאדמה או שלמים? למוח או ללב? לחוכמה או ליופי? לחקירה או לשירה? לתבונה או לרגש? לגוף או לנשמה? למהר"ל או לחווה?

והוא ביקש וביקש – וכתב את ספרו. פעם דיבר המהר"ל מתוך גרונו ופעם חווה.

רבונו של עולם! במה תשלם כל זאת? מה תהיה אחריתו?

ועבר החורף ובא הקיץ וחלף גם הוא, ועוד מעט וקרבו שנית ימי חורף חדש.

*

יום הראשון של ראש השנה הוציא מבתי היהודים אשר ברחוב-היהודים קהל גדול החוצה. עדת יהודים רבים נמשכה כעדת דבורים והיא באה עד לגדות המולדוי לתפילת “תשליך”.

גדול וקטן, זקן ונער הלכו ובאו ל“תשליך”.

השמש עוד האירה וחיממה, ואולם הרוח אשר באדם כבר חרדה וכבדה.

והרבנית הזקנה באה ל“תשליך” ותעמוד על שפת המים ותקרא את תחינתה ותנער את כיס שמלתה. והרב ר' לייב הזקן בא ל“תשליך” ויעמוד ויתפלל וישלך את חטאותיו במצולות המים. וחווה הלכה לשוח ותעמוד על שפת המים ותנער את כיס שמלתה באפס מחשבה ותשלך המימה ולא ידעה מה; עב קטנה וצחורה עלתה בפאתי השמים והיא משכה עתה אחרי את עיניה ותיקח את כל לבה.

וגם הגולם בא.

והוא עמד והביט אל המים, והמים משכו אותו, משכו אותו, משכו אותו.

“… ותשלך במצולות ים כל חטאתינו.”

והחטאים מה-כבדים, ובהשליך אותם איש, ומשכו אותו אחריהם.

והם נופלים, שוקעים, יורדים עד למצולה. וכמה הם מושכים אחריהם את המשליך!

האם לא טוב מזה יעשה אדם לו יצרור את כל חטאיו יחדיו ולא ישליך אותם אחד אחד כי אם את כולם יחד, ועמם ישליך גם את נפשו המימה? למה לו לאדם חיים קרועים ושסועים ומבולקים כאלה?

אבל כשיסופו פה עתה חייו הקרועים והשסועים, האם יסופו על-ידי זה החיים הקרועים והשסועים של אחרים?

“בעל-כורחך אתה חי”… ואו גומר בלבו לעזוב את המקום וללכת.

ואולם בעוד רגע נשמע פתאום קול זעקה קלה ועוממת.

וכאשר הוציאו אותו הדייגים מן המים, נשאוהו ויביאוהו עד לביתו של הרבי ר' לייב הגדול.

*

קצת החזירוהו לחיים הרבי ר' לייב הגדול בשם-המפורש שלו וקצת – חווה בדבריה.

ובהיותי בפראג הראו לי אותו, והוא עודו חי עד היום הזה.

ואולם ראיתיו גם בערים אחרות.

---

לילית

מאת

דוד פרישמן

לפני הרבה הרבה שנים היה בפשיסחא סופר סת“ם אחד, אדם צעיר ורך מאד, תם וכשר וירא שמים גדול, שהיה יושב בעלית קיר קטנה, מופרש מכל הבלי העולם הזה ומוקצה מכל תאווה, והיה כותב ספרים, תפילין ומזוזות כל הימים, והיו קורין לו ר' ראובן בחור. ר' – משום שהיה מכובד מאוד על הבריות, ובחור – משום שאמר: חשקה נפשי בכתיבת סת”ם ולא רצה לישא אשה, שמא תבטל אותו זו מעבודת הקודש. החמה ניסרה בגלגל הרקיע, הלבנה יצאה והאירה בין תכלת ועבים – אך הוא לא ידע ולא ראה. על-ידי האותיות העגולות עם תגיהן הנפלאים, שהיה כותבם בקדושה ובטוהרה גדולה ובכל הכוונות התלויות בכל אות ואות ובכל תג ותג, היה מתכוון לעזור גם הוא בכוחו הדל אחרי הגדולים, אפשר שהוא דווקא יהיה המוצלח להביא את הגאולה. כל אדם מישראל חייב לנסות. אפילו הפחות שבפחותים אינו רשאי לפטור את עצמו מלשתף את כוחו הקטן במעשה הגדול. על כל פרשה ופרשה שהיה כותב, היה טובל כמה וכמה טבילות. עול השעבוד ארוך כל כך, הגלות קשה, כוח אין ממש לסבול עוד, וגם העוונות מתגברים – מי יודע? אפשר שעל ידי ההתאמצות הקטנה מצידו יעלה הדבר סוף כל סוף. – עיניו היו קטנות מאוד, אלא שלרגעים נתלקח בהן איזה זוהר של אור, עד שפניו, שלא היו יפות מתחילתן, נשתנו פתאום מאליהן ונעשו יפות. אבל גופו היה קלוש וצנום מאוד, מעוך וכתות מרוב תעניתים וסיגופים, ובפניו הדקות והדלות לא היתה טיפה של דם. והוא ישב וכתב, ישב וכתב…

ובפשיסחא ובכל הסביבה היו מספרים עליו ממש ניסים ונפלאות.

כשהיה עדיין תינוק מוטל בעריסה, קם אביו, שהיה שמש פשוט בבית-המדרש הישן, ועטף אותו פעם אחת בטלית והביאו לפני הרבי ר' בונם, שהיה נוהג ומנהיג בחסידות בימים ההם בפשיסחא ביד רמה, והרבי ר' בונם, שהיה סגי-נהור, משמש בו באצבעותיו הרכות ופניו התחילו מבהיקות. כלי – אמר, ואחר כך החריש ולא הוסיף כלום. וכשהגיע לשנתו השביעית, כמעט שידע את צורות האותיות, כתב בשביל אביו את המזוזה הראשונה שלו. ושוב כשהיה בן שתיים עשרה ותשעה חודשים, כתב את התפילין שלו בשביל עצמו, והם כבר היו נפלאים במינם. בא אז אביו אצל הרבי ר' בונם והביא את הפרשיות עמו, אלא שלא נתקבל, הניחן ויצא, וכשבא הרבי ר' בונם, מצאן ומשמש בהן והעביר את אצבעותיו הדקות על-גבי האותיות, כשוחט המעביר את ראשי האצבעות שלו על גבי חודו של חלף, והכיר והגיד כרגע למי הכתב הזה. האותיות הללו – אמר – יש להן ריח מיוחד. ואחר כך כשהיה הסופר בן י"ח שנה וכתב את ספר התורה הראשון שלו, ובינתיים מת אביו ולא היה מי שיביא את היריעות הקדושות לפני הרבי ר' בונם להראותן לו, בא הרבי ר' בונם בעצמו והזמין את ספר התורה אצל ר' ראובן בחור ושילם לו בשכרו בדינרין של זהב.

והרעש היה גדול בכל הסביבה והכול היו מדברים ברבי ר' בחור והכול היו משכימים לפתחו והכול היו מחכים למעשה ידיו. מי שהשעה שיחקה לו, שתהיינה המזוזות שלו כתובות ביד ר' ראובן בחור, היה נוטה להאמין, שכמה וכמה מעוונותיו מחולין לו. ומי שמזלו גרם, שיהיו לו תפילין כתובים בכתב קודשו של זה, היה משיא את עצמו, שיש לו חלק לעולם הבא. ומי שזכה שספר התורה שלו יהיה מעשה ידיו של סופר הסופרים הלז, היה מובטח, כי מקום נתבצר לו בגן עדן. מאות בני אדם היו באים, כדי להזמין אצלו מה שהזמינו, אלא שהיה ר' ראובן בחור טרוד יום ולילה בכתיבה, ולא הספיק למלא את צרכי האומה אלא לאחד ממאה.

והיו גם כן בני אדם שהיו מצטערים על שדווקא אדם כזה שרוי בלא אשה והיו מרננים אחריו בשביל זה בסתר, קמו, וקבלו עליו לפני הרבי ר' בונם. אך הרבי ר' בונם חייך בנעימות ואמר: תינוקות, הניחו לו! שרוי בלא אשה, אתם אומרים? – פטור! אפשר שהוא שרוי עם השכינה… ומאותו יום ואילך לא היה עוד פוצה פה ומצפצף.

וכך עברו הימים, וכך עברו השנים.

* * *

עמד כוכב בגלגל הרקיע בשעה השלישית בלילה, יחיד ובודד, ונצנץ. לפני אלפי שנים עמד הכוכב פה ונצנץ, וכך יעמוד אחרי אלפי שנים וינצנץ. באותה שעה חי לו תחת איזו תקרה של גג בודד באיזה זמן מן הזמנים איזה אדם, שיש לו נשמה ויש לו גוף, עיתים הוא שוחק ועיתים בוכה, עיתים הוא יודע, שהשמים שלו והארץ שלו, ועיתים נעשה צר לו מלוא רוחב כל האדמה, ויש לו רגעים שהלב בקרב מחשב להישבר מרוב גיל ומשובע נחת ויש לו רגעים שהנשמה האומללה שבקרבו מפרפרת בו מרוב יסורים נוראים, והוא בעצמו אינו יודע מה הם ומה הגיע לו. לבסוף יהיה אדם כזה לגל של קומץ עפר, שנוטלים וקוברים אותו באיזה חור לח בתוך האדמה, אותו עם משושו ועם צערו ביחד, ושם ירקב עד שיהיה לאבק פורח. אך אחרי אלפי שנים עוד יעמוד פה מלמעלה באמצע הרקיע אותו הכוכב הבודד וינצנץ. מי עד עולמי עולמים יידע את אשר סבל אותו בן-אדם ואת אשר נשא בקרבו ואת אשר נלחם בתוך נשמתו ואת אשר כאב? – עומד כוכב קר באמצע הרקיע בלילה ומנצנץ.

* * *

פעם אחת – היום היה יום קיץ, חם וכבד ביחד, היה בו מעין אותו החום הכבד, העצל ולח, השולט ערב שבת עם צהריים בתוך בית המרחץ; העבים היו כהים ומעובים, נערמים לערמות, והיו טסים על פני הרקיע באיזה חפזון מיוחד. כאילו היה עליהם למהר לאיזו מטרה ידועה; השמים היו מעוננים קצת על-ידי-כך והיו מראים איזו סימנים של אבלות – אך ר' ראובן בחור לא ידע ולא ראה. שחוח ונטוי ישב על-גבי השולחן. עטוף בטלית כדרכו, והנוצה ביד, שרוי כולו בהתפשטות הגשמיות ומחשבותיו שקועות באותיות שלפניו. ברגע הזה נשמע קול נקישה קלה על הדלת בביישנות ובלי אומץ לב. ר' ראובן לא שמע. הכוונות היו באותו רגע כוונות עמוקות קצת יותר מדי. אז נפתחה הדלת בלאט – והחדר כאילו נתמלא אורה. ר' ראובן לא ראה. היה חש באיזה חוש מן הנפש ולחוץ, שאיזה שינוי נתהווה פה על סביבו. אלא שלא ידע מה. הפסיק ולא הפסיק. היה כאילו זבוב הטרידו. אלא שלבסוף הבריח אותו מעליו באיזה תנועה של יד נמרצה. התגבר על עצמו והסתלק אחר כך לגמרי מבלבול הדעה, שהיה לו רגע אחד, וחזר לעבודתו והתעמק בה. היה עליו ברגע הזה לכתוב את האותיות ואת התגים של הפסוק: “ולא תתורו אחר לבבכם ואחר עיניכם”….

באותו רגע והנה קול של נפש אדם מגיע לאוזנו. איזו נפש אדם מאחריו מכעכעת ומשתעלת רגע קטן, ואחר כך היא מדברת. ר' ראובן התחלחל מאד; ריבונו של עולם, הקול קול אשה. ובאותו רגע עצמו: ו“קול באשה ערווה”…

ר' ראובן לא הפנה את ראשו לאחוריו, אלא ישב כמו שישב ושאל משם לאחוריו:

“מי?” -בעצם רוצה היה לשאול: “מי שם?” או “מי בא?” אלא שקיצר והסתפק במלה אחת “מי?”, משום: אל תרבה שיחה עם האשה. “אנוכי היא: רבקה בתו של השוחט…”

הקול היה קול רך מאוד, צלול ומקשקש, קול של נערה רכה וענוגה, כמעט עוד ילדה. פני ר' ראובן רעמו ולבשו קדרות נוראה.

“מה?…”

והנערה: "אמי שולחת אותי לכאן, שחטו אצלנו אווזים היום, ויש לנו נוצות. אפשר שיש להסופר חפץ בהן. "

“הניחין…”

“ואמי אמרה שבדבר הממון לא אשאל. אבי יהיה בבית המדרש לשעת מנחה, ושם יקבל מאת הסופר את המגיע לו.”

“שם…”

והנערה הניחה על גבי דף החלון את הנוצות. בשעה שניגשה אל החלון, נפל צילה על יריעות התורה שעל-גבי השולחן וחלף ופזז בין האותיות. ר' ראובן ישב כפוף ומצחו היה נשען על כף ידו. הנערה מיהרה ויצאה.

ר' ראובן בחור שאף אויר מלוא הלוגם. הוסרה, כפי הנראה, אבן גדולה מעל לבו. ברגע הראשון לא ידע מה עליו לעשות עתה, אלא לבסוף ידע. קם והלך לטבול.

אך מקץ שעות אחדות כל המאורע הקטן הזה נשכח כולו מליבו. מחשבותיו היו שוב טהורות ומזוקקות. איזו מנוחה עליונה באה פתאום עליו; כל קרביו בו ריננו, אלפי כינורות ניגנו, אלפי שופרות תקעו. מאיזו מרחקים גדולים ורבים מאוד, מאחורי השדה ומעבר ליער, עלה באוזניו קול של תוף. והוא לא ידע מה שמחה זו פתאום ומאין באה. ברור הוא, כי המקווה פעל עליו בפעם הזאת להפליא. בחשק גדול ישב אל השולחן וכתב שעות על שעות רצופות. הכוונות היו כוונות עמוקות, והמאור שבתורה ובאותיות התורה השכין עליו איזה חן מיוחד. פניו הדקות ועיניו הקטנות התחילן מאירות.

אך המאורע כולו נעשה לו כלא היה. לא זכר ולא פקד אותו ולא עלה עוד על לבו.

וכך עברו הימים, וכך עברו הלילות.

ובלילות, באשמורת השלישית, עמד כוכב באמצע הרקיע מלמעלה לנוכח הגג שעל גבי עלית הקיר הקטנה, והכוכב בודד וקר, והוא מנצנץ.

וכך עברו כשלושה שבועות.

ופעם אחת, בסוף השבוע השלישי – הלילה היה ליל מנוחה נפלאה, ספק חשכה ספק אורה, וכל העיר כולה היתה מוטלת בשינה; איזו לבנה חיוורה וחלשה צפה בלא כוח בלב שמים חיוורים ועמוקים; קול שעון צרוד השמיע שלוש מתוך איזה בית מן החשכה; מאחרי איזו גדר דחויה הקיץ איזה כלב זקן משנתו, התגרד בעורו מגבו בכף רגלו הקדומה הימנית ואחר כך בכף רגלו הקדומה השמאלית ניער את כל גופו בחוזקה והתחיל נובח איזו נביחות קצרות, ופתאום נמלך וחזר והחביא את ראשו בין כפות רגליו ונרדם שוב באותו רגע - באותה שעה שכב ר' ראובן בחור גם-כן על מיטתו ושנתו היתה עמוקה. שינה בלא חלומות ובלא הרהורים. ופתאום בפתע, כאילו בא אדם והתיק אותו בדחיפת יד חזקה מתוך השינה, נתעורר ונשאר יושב על גבי המיטה. אותו רגע דפק ליבו דפיקות עזות ותכופות, כמהלומות של פעמון, עד שעלה קול הדפיקות עד לאוזניו. אל מעט מעט חדלו הדפיקות, והוא נרגע כולו. ופתאום והנה מחשבה נפלאה וזרה מאוד חולפת במוחו: -האם לא נפלא הוא הדבר? – שמה הוא רבקה, ובו נמצאות האותיות ר' וכן ב‘, ושמו הוא ראובן, וגם בו נמצאות האותיות ר’ וכן ב' – האם לא נפלא הוא הדבר? – האם לא נפלא הוא קצת? – האם לא נפלא הוא קצת?… אך בעוד רגעים אחדים וראשו נפל שוב לאחור, והוא חזר ונרדם כרגע.

אבל מקץ שעה אחת חזר והקיץ. בתחילה לא זכר שום דבר, אך מעט מעט נזכר וידע ברור מה שהיה – ואימה גדולה וחשיכה נפלה עליו. אז התגבר כארי, קם וקפץ מעל המיטה, תיקן את הירמולקה שעל-גבי ראשו, נטל את ידיו במהירות, וכל עצמותיו רעדו מקור פתאום. הלא זה הוא הרהור עבירה! הרהור עבירה ממש! איך יכול אדם לחיות אחרי דברים שכאלו? –

וביום שלאחר זה הלך כולו כצל, היה כאילם ולא דיבר. כל גופו היה לו לתועבה גדולה, אילו היה יכול לירוק אל פניו עצמו מחמת גועל, היה מוקל לו. אבל מה לו לעשות עתה? – שבע פעמים טבל אותו יום את טבילותיו, אחר כך סיגף את עצמו, התענה ולא אכל, ניסה בכוונות ובצירופים, כדי להרחיק מעל עצמו את הקליפה, אבל כל זה לא הועיל לו. באותו יום לא ניגש אל השולחן הטהור אשר לפני ד', על-מנת לכתוב אפילו אות אחת מן האותיות הקדושות שבתורה, כי לא מצא את עצמו כדאי וכשר לכך, אלא עמד כל היום בתפילה בבית-המדרש הגדול של הרב, נפנה וירד לטבול, נפנה ועלה להתפלל, ישב ולמד זוהר, קם וקרא תהילים. וגם בלילה של אותו היום הראשון לא עלה על מיטתו, שמא תבוא חלילה התקלה בפעם השניה, בזו אחר זו, שאז יאבד לגמרי באין מציל ולא תהיה עוד לו תקנה כלל וכלל.

וגם בימים הבאים לא ערב את לבו לגשת עד לפני השולחן. היה כל הימים כאילו דעתו מבולבלת עליו. אבל לרגעים נשאר עומד תחתיו פתאום, חשב וחשב איזה דבר, ולא ידע מה.

ורק ביום החמישי אחרי קריאת התורה באה בפתע פתאום מנוחה לתוך נשמתו. ואולם כשם שלא הבין איך נדדה ממנו אותה המנוחה, כך לא הבין איך חזרה אליו פתאום. עמד וחשב וחשב – ובשום אופן לא יכול לתפוס במוחו מה הוא חושב. ועוד הפעם התחילו מנגנים באוזניו איזו כינורות רחוקים. שמחה באה אל תוך לבו, כאילו נקרא לאיזו חתונה. ושלווה שלמה ומתוקה השתפכה בכל נשמתו. ואז ניגש בפעם הראשונה שוב אל שולחן הכתיבה ויכתוב את האות הראשונה – והחדווה שבלבו הלכה ונתרבתה, הלכה ונתרבתה. וכל אשר אירע לו נמחה מזכרונו לגמרי, כאילו העביר עליו אדם ספוג לח.

וימים על ימים כתב בקדושה ובטהרה שלמה, והמנוחה הפנימית הלכה ונתרבתה. היה כתינוק שנולד. שום עב קל לא העיב את נשמתו ולא הכביד עוד עליה. באותם הימים הזמין אצלו הר' רבי בונם ספר תורה חדש, והוא ניגש בשמחה ובחדווה גדולה אל העבודה החדשה הזאת.

וימים באו וימים הלכו.

אבל לבסוף, אחר שני שבועות, בא שוב איזה שינוי פתאום. הניח את ידו מן העבודה, ישב בטל שעה קטנה והסתכל בעבים. אותו רגע תקפו אותו געגועים סתומים ועמומים לאיזה דבר רחוק ונעלם, והוא לא ידע מה הוא, הדמעות נעשו לו קרובות, והוא לא ידע מדוע. על אדן החלון ראה את הנוצות, שהשאירה שם בת השוחט בשעתה, ולא זכר בשום אופן מה הן ומי הביאן לכאן, אבל בבלי דעת מה שהוא עושה קם ונטלן והחביאן על-גבי הקורה שעל הסיפון החדר, והוא לא ידע למה הוא עשה כך.

וממחרת לאותו יום היה ערב יום הכיפורים, ואז קרה לו מקרה משונה; ברגע שעמד בבית-המדרש הגדול לזמן מנחה גדולה בשעה השנייה בצהריים כפוף על-גבי תפילה זכה הגדולה ושפתיו מלמלו את כל סדר החטאים הרבים שעשה, ואמר: “בעלתי בעילות אסורות, בעלתי ארמית, בעלתי מצרית, בעלתי שפחה חרופה, בעלתי נערה מאורשה” וגו', ברגע הזה עלה על לבו בפתע פתאום – והוא לא ידע על-ידי איזה גלגול של מחשבות ולרגלי מה – זכר קול רך מאוד של אשה, קול מקשקש ומצלצל, ענוג ועדין. הקול היה ברגע הזה חי וחדש כל-כך, עד שדימה כי שומע הוא אותו ממש. פתאום נזכר כי פעם אחת, כשהיה עוד ילד, היה מהלך בליל-חורף אחד יחידי, ומתוך איזה רחוב רחוק עלה אליו קול צליל פעמון של כסף, שהיה קשור אל עגלת-החורף של הפריץ אשר היתה נוסעת לקראתו, וקול צליל הפעמון הזה היה דומה מאוד אל הקול ההומה עתה באוזניו.—אחרי רגע אחד התבלבל כולו, תפס את עצמו עם מחשבתו והיה נבוך מאוד…

ובעצם יום הכיפורים, ממחרת היום, חש כי עונג החג נשבת לו. אבל פלא הוא: כל הדבר כולו לא פגע בו ובפנימיותו כמו בפעם הראשונה, בשעה שנתעורר אז בלילה. נעשה פתאום יגע מאוד, יגע חטא ויגע תשובה ויגע הרהורים ויגע בכל העניינים מסביב לו; נכנסה בו מין עצלות לחשוב מחשבה כל-שהיא, יצוריו כבדו מאוד וכל קרביו היו בו כנטל עופרת. אבל אחרי ימים אחדים חדלה המועקה כולה, ולא זכר עוד את הנעשה אפילו במקצת מן הקצת.

ואחר כך היה מעשה עוד גם בשלישית; מביתו הלך עם שקיעת החמה, כדי לבוא לבית המדרש, בצדי דרכים הלך ועקב בצד אגודל ובפסיעות מדודות וראשו מורד ועיניו מורדות, הכל כדין וכמנהג, ופתאום חלף על פניו איזה צל, והוא לא ידע אם מלפניו חלף ואם מאחוריו, אם מימינו ואם משמאלו, אבל פתאום עבר את מוחו הרעיון, כי בת השוחט עברה ברגע ההוא על פניו. ואולם בשום אופן לא היה יכול לזכור באותה שעה את שמה ואיך קורין לה. ההרהור ארך רק רגע אחד קטן, אחרי רגע לא זכר גם את זאת. נפנה וטבל, ואחר כך חזר לביתו במהירות וישב לכתוב. —

* * *

נופל שלג מן השמים, מתגלגל ונופל, רוח מנשבת היתה בו והביאתהו, סערה תקפה אותו וטלטלתהו. וצח היה השלג, לבן וזך, טהור ככנף מלאך; עוד ריח שמים דבק בו. ולאחר שעה הנה הוא נרמס, נהפך למדמנה, היה לסחי ומאוס. מי ירשיע אותו? מי יביא אותו במשפט על זה? רוח מנשבת היתה בו והביאתהו, סערה תקפה אותו וטלטלתהו – ואחרי כן היתה בו רגל הבהמה והסוס, ורגל האדם היתה בו, והדריכהו ורמסוהו והשביתוהו מטוהרו והפכו אותו לדומן ולסחי נמאס.

ואדם נופל ומתגלגל – מי יאמר לרוח מה תעשה ומי לסערה?… היה כמלאך מן השמים, זך וטהור.

* * *

בחמישה עשר בשבט בשעת צהריים נכנס לביתו של ר' ראובן בחור הנער שלו, זה שהיה בא אליו מפרק לפרק כדי לשמשו, הניח על גבי השולחן פירות שונים, שפשף את כפות ידיו האדומות זו בזו, כדי לחממן מן הקור החזק שבחוץ, ואחר כך אמר:

“התמרים מחירם שתי פרוטות, הצימוקים פרוטה אחת, התאנה גם כן פרוטה, לחרובין הוצאתי שתי פרוטות: בסך הכל הוצאתי לכל הפירות שש פרוטות במזומנים, וארבע פרוטות אני מניח בזה בתור עודף.”

דרך אגב, קודם שיצא, הוסיף עוד ואמר: “היום לא אבוא שוב. הולך אני אל החתונה, השוחט משיא היום את בתו, את רבקה.” – ואחרי זה יצא.

ראובן שמע – אך הדברים לא באו עד להכרתו. וגם כאשר הבין אותם לבסוף, לא עשו עליו שום רושם ולא נגעו אליו כלל וכלל. שכח את כל הדבר ולא זכר אותו אחרי רגעים מועטים. בשמחה ישב אל השולחן, הבחין בין הפירות המונחים המוכנים לפניו, רחץ את ידיו וניגבן, התקין את הירמולקה שלו ובירך ברכת בורא פרי העץ והתחיל לאכול בהנאה, עיניו אורו משמחה ופניו נהרו מאוד.

אולם בלילה ההוא נדדה שנתו, והוא לא ידע מה היה לו. ישן והקיץ, ישן והקיץ, ושנתו היתה מרוסקה וקטועה, מסורסה וחטופה.

כשקם בבוקר חש בגופו איזו ליאות גדולה. אבל גם הליאות הזאת חלפה במהרה. כשבא מן המקווה היה שוב רענן ושלו, ורוחו היה נכון בקרבו. בשמחה ובחדווה ישב וכתב – אולם לעת ערב חזרה אותה הליאות ונעשתה חזקה שבעתיים. איזה דבר מצץ ומצץ בקרבו, ניקר וניקר במוחו, והוא חפץ לעמוד על הדבר עד כדי לתופסו ולדעת מה הוא, ובשום אופן לא ידע מה.

ימים אחדים הונח לו, והוא לא הוסיף לדעת בנפשו אותה ההתרגזות, אבל עד מהרה שבה הרעה והיתה חזקה מבראשונה. אותו הדבר, שלא ידע מה הוא, ניקר וניקר במוחו, מצץ ומצץ בליבו. אלמלי רק ידע מה הוא! – לפעמים היה מוכרח להניח את המלאכה מידו ולשבות שעות שלמות. שעות שלמות הלך בטל והיה כחולם, ומה הוא חולם לא ידע; היה מהלך בחדרו הצר ארוכות וקצרות, ארוכות וקצרות, עד שנתייגע מאוד וישב על המיטה. והליאות הלכה הלוך וגדול. מעט מעט הלבינו פניו מאוד. חש בנפשו מין מחלה. חש שעצמותיו כואבות כולן. לבסוף עזב את המלאכה כולה ולא עשה עוד שום דבר ימים ושבועות, וכששאל איש לשלומו ומה היה לו, ענה תמיד מורגז ומורתח מאוד, ועל עצם השאלה לא ענה דבר.

ויום אחד חלף אותו כמו ברק, והכול נעשה ברור לו פתאום. ידע פתאום בשל מה ובשביל מה כל זאת – אבל שום הרהור תשובה לא עלה על לבו. לא התענה ולא הסתגף ולא ניסה להתגבר ולעמוד על נפשו.

אך פתאום באו לו גם ימים אחרים לגמרי: תוגה גדולה תקפה אותו, והוא בכה כילד.

ובלילות ישב אל השולחן והתנועע וקרא תהילים בקול גדול ובניגון – כאדם שאחזה בו דליקה והוא קורא לעזרה, אפשר שיינצל עוד, כך היו התהילים שלו.

ואז שטפו אל תוך דממת הלילה קולות וצלילים אשר כמוהם לא שמעה עוד אוזן: –

“למנצח מזמור לדוד, בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע – הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני. כי-פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי —תחטאני באיזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין. תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דיכית. הסתר פניך מחטאי וכל- עונותי מחה. לב טהור ברא-לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך – ריבונו של עולם, ריבונו של עולם – אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל-תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך…”

והקול הלך הלוך וחזק מרגע לרגע. מעט מעט נאספו מסביב לבית אנשים ונשים וגם ילדים והקשיבו. וגם להם באו הדמעות. לא שאגה עוד ככה חיה רעה ביער, בשעה שפגע בה כדור פתאום, לא בכה עוד ככה אדם מרוב יסורים נוראים, בשעה שהתפלש במכאוביו על העפר. אבל בשמים הבהירים הציצו כוכבים גדולים וקרים מאוד והיו מביטים דומם והיו מהבהבים ונוצצים אל תוך השלג הלבן —

ויש שבאה עליו מין אפטיה נוראה. ימים שלמים שכב על מיטתו תחת השמיכה, לא זע ולא נע ולא קם, אפפה אותו מנוחה אפלה ואיומה.

ופתאום קם. נכנסה בו בבת אחת איזו רוח מרי ועיקשות, רות התפרצות וקשיות עורף ללכת קרי עם כל מי שיהיה.

הרגיש פתאום באיזו הרגשה סתומה ועמומה כי גזלה נעשתה לו, ורק לא ידע מי. ופתאום ידע: -הכל גזלו, כל פשיסחא גזלה, כל היהודים מסביב, כל הסביבה והגליל, ואפילו הרבי ר' בונם בעצמו. את הכל גזלו ממנו…

ויש שכל קרביו בו צעקו: תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!

ומין שמחה לאיד תקפה אותו כולו: -

עול השעבוד ארוך כל כך – טוב, טוב, יארך נא עוד כהנה וכהנה. הגלות קשה – אדרבא, אדרבא, תקשה נא מאה פעמים ככה. כוח אין עוד לסבול-מהיכי-תיתא, מהיכי-תיתא, יסבלו נא, יסבלו נא, יסבלו נא. העוונות מתגברים – מה טוב, מה טוב. כמו מוסיקה ריננו כל קרביו בו. תשוקה גדולה אחזה אותו לאיזו נקמה סתומה ולא-ברורה…

כל האומה אשר מסביב לו חייבת, ואלוהי ישראל חייב, והתורה הקדושה חייבת, והכל חייבים, והשמים והארץ חייבים, הכול, הכול-ומחשבותיו התחילו מתבלבלות.

ופתאום רפו ידיו שוב ורוחו רפתה וכל רצונו רפה.

מני אז התחיל זוחל ומתפתל על שפתיו שחוק זר ודק. ועיניו הקטנות קטנו עוד יותר והיו יושבות בתוך חוריהן ונשקפות משם ברשעות רבה…

אבל לעומת זה חזרה אליו מנוחתו. יומם ולילה, יומם ולילה כתב מעתה שוב את מזוזותיו ואת תפיליו ואת ספריו.

וימי החורף עברו, וימי הקיץ באו, וגם הם חלפו ויבוא חורף חדש – ור' ראובן בחור יושב וכותב, יושב וכותב, ובחיפזון של קדחת הוא כותב את ספריו ואת תפיליו ואת מזוזותיו.

אבל באחד מימי החנוכה קרה דבר נורא ומשונה וזר. אשר הרתיח את כל העיר ואת כל הסביבה כסיר.

בדקו על פי מקרה את אחת המזוזות בביתו של ר' משה קבלן ומצאו, כי בכל מקום ששם היה מחיב להיות שם ההוי“ה, נמצא כתוב השם – לילית. חקרו ודרשו ומצאו, כי המזוזה היא מעשה ידיו של ר' ראובן בחור. אז התחילו לבדוק גם את יתר המזוזות, ומצאו כי בכל המזוזות, שנכתבו על-ידו במשך השנה הזאת, נכתב השם לילית במקום שם ההוי”ה. בדקו את הפרשיות שבתפילין, ובכולן מצאו את השם הנורא הזה. בדקו את ספרי התורה החדשים, שלא הספיקו עדיין לחונכם ולקרוא בם, ומצאו את הדומה.

פחד גדול נפל על כל הקהילה. לא היו מילים עד כדי לצייר את הנעשה. מת כל דיבור בעודו על הלשון וקודם שהביעו אותו. כל אנשי העדה הורידו את ראשם והיה כל איש מתיירא להסתכל בפני חברו. בראשונה היתה מהומה גדולה, ואחר כך יראה גדולה מפני הבא והולך לקראתם, ואחר כך אבל גדול.

* * *

וכשהביאו את ראובן בחור לפני הרבי ר' בונם, היה מתון מאוד ושוקט, ומראהו היה כאיש שעשה את הכל כשורה ואינו יודע בעצם מה בני-אדם רוצים ממנו. את דעתם של בני אדם לא תניח לעולם. פניו השמינו עתה ונתעבו שבעתיים מבראשונה, אך שערות ראשו ושערות זקנו הצהובות היו פרועות ופזורות לרוח. עיניו הקטנות קטנו עוד יותר והיו טרוטות ובלי שום זוהר, ועל שפתיו הדקות טעה שחוק זר ועלז, אשר לא סר מעליהן אפילו רגע. ואולם על פניו שכן ברגע זה כעין זיו של לב טוב. הרב דמתא וכל הדיינים והפרנסים ויתר שמשי הקהילה ויתר העם, שהיו באותו מעמד, כשהביטו אותו וראו איך נהפך פתאום למגושם גדול כל כך, התפלצו כולם ביחד.

הרבי ר' בונם כונן עליו את עיניו העיוורות והתחיל רועד.

“למה עשית זאת?” שאל ובקולו רעדו הדמעות.

וראובן ענה במנוחה. דבריו היו מקוטעים, וכפי הנראה, עלה לו הדבר בעמל רב לברר את מחשבותיו, אבל הצחוק הנבער התהלך על גבי פניו בדברו ולא סר.

“ראה, רבי, הדבר הוא פשוט מאד. נוצה הביאה. מן הרחוב באה ונכנסה אלי, ואל הרחוב באה ויצאה. הלא הדבר פשוט מאוד. הלוא תבין, רבי. ופעם אחת היה השלג על הארץ. הלוא הדבר פשוט מאוד. הלוא תבין, רב. ואני כתבתי וכִוַּנתי, כתבתי וכִוַּנתי. ופתאום עלה לי כי השם היוצא מן המילים: ‘לעולם יש לאישה יד תקיפה’ הוא ל’י’ל’י’ת'. הלוא פשוט הוא. הלוא תבין, רבי. ואני כתבתי את השם, ואני כותבו תמיד….”

“מי בא מן הרחוב? איזו נוצות?”

וראובן שמע במנוחה שלמה. רגע כיווץ את מצחו, כאילו התאמץ למצוא את המבטא הנכון למחשבתו, ובמתינות נפלאה ענה, ורק שלשונו גמגמה בפיו, והצחוק הפרוע והזר לא חלף מעל שפתיו.

"ראה, רבי. הדבר הוא פשוט. אספר לך את הכול. מן הרחוב באה ונכנסה, ואל הרחוב יצאה. הלוא זה פשוט מאוד. הלוא תבין לי, רבי. ואני שמעתי כי נישאה לאיש ואת הנוצות השאירה לי. ומה יכולתי איפוא לעשות? – הנוצות היו לי וכתבתי. הלא ברור אני מדבר? הלוא תבין לי, רבי? ופעם אחת בבוקר יָרד השלג. הלוא פשוט הוא. והשם היוצא מן המילים ‘לעולם יש…’ "

“אבל האם לא יראת כלל מפני אלוהים שבשמים?”

“הלוא כן הוא רבי!” ענה לאחר רגעים אחדים. “הלוא מפני יראת אלוהים דווקא עשיתיה. האם לא פשוט הוא? מן הרחוב באה ונכנסה. ואחר כך נִשׂאה. והן לא היתה לי שום ברירה עוד. ושמה הוא לילית, וראשי התיבות הם: ‘לעולם יש לאשה…’”

“מריה דכולא עלמה! מה אתה מדבר?”

“הלוא ברור אדבר. הדבר הוא פשוט מאוד. נכנסה ויצאה ונישאה. ואת הנוצות הביאה. הלוא פשוט הוא. ושמה הוא לילית. ואני הייתי מוכרח, והשם היוצא מן המילים: ‘לעולם יש לאשה יד תקיפה’ עולה בדיוק לילית.”—

הרפו ממנו לבסוף. ראו עם מי יש להם עסק. והוא עמד ושחק, עמד ושחק, והשחוק שחוק זר, ועיניו הקטנות הזהירו ועל פניו היתה שפוכה הנאה גדולה.

ביום השלישי היתה ההלוויה והביאו לקבר ישראל את היריעות הפסולות. כל בני העיר למקטון ועד גדול השתתפו בה. השמש התפלל את תפילת הקדיש. השלג ירד והתפשט על פני האדמה והיה זך וצחור ונוצץ כולו.

ואל ראובן בחור לא שמו עוד לב.

והוא ישב ותהה כל הימים על-גבי שולחן וכתב. יריעות וקלפי יריעות לא היו לו עוד. אבל בכל מקום שהשיגה ידו איזו פיסת נייר, מיהר וכתב עליה מפנים ומאחור ובכל פאה: לילית, לילית, לילית.

* * *

עמד כוכב באמצע השמים בשעה השלישית בלילה, יחיד ובודד, ונצנץ. לפני אלפי שנים עמד ונצנץ הכוכב, וכך יעמוד וינצנץ אחרי אלפי שנים. והאדם היה בין כך וכך תחת תקרה של גג בודד, חי ומת, והוא שחק ובכה, נהנה וסבל, נשא ונלחם – ובעצמו לא ידע. מי עד עולמי עולמים יידע את אשר כאב? – עומד כוכב בגלגל הרקיע בלילה ומנצנץ.

---

יצחק עושה הטליתים

מאת

דוד פרישמן

¹

א

איש היה בבגדד, צדיק וירא‑אלהים, ושמו יצחק, ויהי האיש עֹשה‑טליתים חרוץ במלאכתו, אבל ברכה לא ראה בעמלו, להיות לו די מִחיתו ומִחית ביתו, כי ילדים היו לו עשרה, אשר רעבו כל היום תמיד ואשר שאלו גם בגד לעורם. ובכל אלה היה האיש רק שמח וטוב‑לב. ואולם מנהג רע היה לו, אשר הסכין עמו מאד בכל צדקתו ויראתו, כי היה אוהב לשאת על לשונו תמיד את הדברים לאמֹר: “כל אשר חפץ אלֹהים לעשות לא‑יבצר ממנו, זולתי שני אלה: טלית יפה כמוני לא תשיג ידו לעשות, ואותי לא יוכל להפוך לאיש עשיר; דל אנכי ודל אהיה עד יום מותי”. ואולם כִּהתה בו אשתו כפעם בפעם בשמעה את הדברים הנוראים האלה, והוא שחק ולא שעה אליה.

וימי חג הפסח קרבו לבוא.

ובבית יצחק שָׁלמה בערב‑פסח כל המלאכה ויהי הכל נכון אל החג כדת וכמשפט, ויצחק בא בערב שמח וטוב‑לב אל בית‑הכנסת. וירא והנה איש זר עומד על ידו, אשר זקנו לבן כלו ובגדו שעיר וארֹך ומצנפתו אשר בראשו רחבה. ובכלות התפלה שאל יצחק את האיש הזר, אם כבר מצא לו בית אשר שם יאכל את הפסח ויחֹג את חגו, והאיש ענה: לא. ויצחק החזיק בו ויאמר אליו: “כי עתה עמי תבוא והיית לנו לאורח טוב, הן אמנם רק אנשים דלים אנחנו, ואולם ארבע כוסות יש; ואתה תראה כי טוב חפצתי”.

והזקן שמע לו ויברך אותו על טובו, וילכו שניהם ויבֹאו יחדו אל בית יצחק. והאשה וילדיה קדמו את פני האורח בשמחה, וישבו כלם אל “הסדר” כמשפט. ויהי יצחק נשען אל רפידתו כמלך, ובהגיעו עד הדברים: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות” – וימצא מקום גם שם להשמיע את פתגמו הרע על הדברים אשר יכול אלֹהים ואשר איננו יכול לעשות. אז הביט בו האורח רגע אחד כמשתאה, ואולם דבר לא ענה. ובמשוך הסעודה ויחל הזקן להשמיע דברי‑תורה ולבאר חידות ודברים מן ההגדה, ותאֹרנה עיני יצחק וכל לבו ועד בו מתענוג רב, כי היה יצחק לַמדן גם הוא ויהי מבין טוב לכל הדברים ונפלאותיהם.

והאשה וילדיה, אשר לא הסכינו לשתות יין, עיפו מהר ויעלו על משכבותיהם לישון, וישָׁאר יצחק עם ארחו לבדו, ויחל גם הוא לבאר את ההגדה על‑פי דרכו, ויחם לו מאד בדברו ומצחו כֻסה אגלי‑זֵעה, אז ידבר אליו הזקן: “קום יצחק ובֹא! נשוח‑נא עוד מעט על‑יד הנחל ונשאֹף רוח צח טרם נשכב לנוח”.

ויצחק עשה כדבר האורח, ויצאו שניהם יחדו וילכו על שפת הנחל אנה ואנה, והרוח רוח אביב צח מאד. ופתאום החזיק האיש ביד יצחק, ויפרוש עליו את אדרתו ויעלהו ויתנשא עמו השמימה.

הם מתעופפים עד מתחת לעבים, והזקן קרא ויאמר: הבט לארץ, יצחק!"

ויצחק, בכל היותו נבהל לכל הדבר, הביט לארץ תחתיו, וישכח את חרדתו כרגע. אז ראה והנה טלית פרושה על פני האדמה, אשר כמוה לא ראה עוד ליֹפי. כי הארץ אשר מתחת עם יערותיה העבֻתּים ועם נגֹהות הירח הנפלאים השפוכים עליה היתה כמו טלית אחת גדולה. והעטרה אשר בקצה הטלית מלמעלה היה החדקל, והכוכבים בו מזהירים ונוצצים ומתלקחים. ורצועות הזיתים והתמרים היורדות ממנה בכנפותיה מראה להן כמראה הציציות. ואולם את אשר לא ראה יצחק מעודו בטלית פשוטה ואשר בלע את כל חושיו בו, הנה אותו ראה הפעם, כי הרִקמה אשר לטלית הזאת ותבנית הרקמה הנפלאות ונהדרות ונחמדות, אשר לא יעשה כמוהן אדם עד עולם, ארג רקמת גנים ושדות ופרדסים לוקחי עין ולב. והזקן קרא אל יצחק ויאמר: “חוטא בן חוטא, הראית עתה את הטלית אשר יכול אלהים לעשות? ככה יכול אלהים לעשות אותך גם לעשיר בראותו כי טוב וישר הדבר לפניו לעשותו”.

ובדברו את הדברים האלה ויורידהו ארצה ויעמידהו לפני פתח ביתו.

ויצחק נבוך ומשמים לכל המראה הנפלא, אשר ראה, והוא לא ידע, ויעל על משכבו ויישן.

וממחרת בהיות הבקר שאל את אשתו: “איה אורחנו, אשר היה עמנו פה בערב?” והאשה שומעת ומשתאה מאד והיא שואלת: “מה אתה אומר? לא היה בזה אורח!” ויהי כאשר ילדיו גם הם הגידו לו בפה מלא, כי לבדו שב אתמול בערב מבית‑הכנסת ולא היה כל זר וכל אורח עמם בעת הסדר, ויחרש יצחק וינד בראשו, וידע כי את אליהו הנביא ראה בחלומו.

ב

וימי צהלה ושמחה גדולה באו על בגדד: לֻקחה בת הכליף לאשה לבן המלך אשר בא מארץ סמרקנדיה, וכל הארץ אשר מסביב עשתה תכונה גדולה לחֹג את חג חתונתה ברֹב פאר וברֹב הדר. ומנהג היה בארץ, כי הכלה תַּעדה ביום חתֻנתה את הצעיף המונח למשמרת מימי הנביאים, אשר רק בנות המלכים תעדינה אותו.

והוזירים עלו בהמון אל בית‑המסגד, אשר שם טמון הצעיף בארון סגור ומסֻגר.

והחותמות הוסרו והארון נפתח והנה – חרדה! חדרו העכברים אל הארון ויֹאכלו את הצעיף ולא נשאר ממנו בלתי‑אם קרעים אחדים. אז קראו אל כל אורג ואל כל רוקם אשר שֵׁם לו בארץ, למען אשר יבֹאו כלם וינסו אל כֹּחם, אולי יצליחו לעשות צעיף חדש תחת הצעיף הראשון אשר מראהו ותבניתו יהיו כמשפט הראשון. כי אמונה נפלאה היתה בקרב כל העם מסביב מדור דור, כי רק הצעיף אשר ככה מראהו וכה תבניתו יהיה לברכה לכַלה ביום חֻפָּתהּ.

ואולם לא היה איש בכל האורגים והרוקמים אשר תשיג ידו לעשות צעיף חדש על‑פי המראה אשר הוא מָראה בקרעים ההם. אז זכר שר‑השומרים אשר בהיכל הכליף, כי יש בין היהודים איש ושמו יצחק, אשר יאָמר עליו, כי יודע והא לארוג מאין כמוהו, אולי יֵדע האיש הזה לעשות את הצעיף.

ויצו הכליף וישלחו ויקראו ליצחק ויַראו אותו את הקרעים. ויהי בראות יצחק את הקרעים, ויִבּהל מאד וירגז לאחוריו ויהיה כאיש אשר ברק פתאום עבָרוֹ – כי הרקמה בכנפות הצעיף אשר ראה בתוך הקרעים דמתה אל הרקמה בכנפות הטלית הנפלאה אשר ראה בליל הסדר, לא חסר דבר ולא נעדר חוט. אז זכר את כל הרקמה אשר ראו עיניו בלילה ההוא מהחל ועד כלה, ותהי כמו פרושה לנגד עינו, ויען את הכליף ויאמר: “אדוני ומלכי הגדול! לא נבצרה ממנו לעשות את הצעיף ככל המשפט אשר היה לו בראשונה, אם‑ינָתן לי כל המשי אשר אֹמַר ואם לא יפריעני איש ממלאכתי”.

והכליף ענה אותו ויאמר: "ככל אשר אמרת יהיה. והנה אנֹכי נותן לך חדר בהיכלי, אשר לא תעזבנו עוד, ועבדי יתנו לך את כל אשר תאמר. והיה אם תעשה את הצעיף כאשר אמרת, ונתתי לך אלף זהב בשכרך; ואם רק התהללת בשפתיך ורמיתני, ותליתי אותך על עץ. ויצחק צוה ויביאו לו את מכונת‑הארג אשר לו בבית ואת המשי לכל מיניו אשר אמר, וַיָּחל את המלאכה וישקּוד עליה כל היום. ובהיות הצהרים ויביאו לו ארוחה טובה כיד המלך, והוא שאל לחם ותמרים, כי נאמן היה לדתו ולא יאכל על שלחן נכרי בלתי‑אם לחם ותמרים. ויצו שר‑הטבחים להביא לו מבשלת עבריה, וַתַּעש לו המבשלת העבריה את כל מאכל על‑פי דתו. ויהי יצחק עושה את מלאכתו יום‑יום, ובהיות יום הששי בצהרים, וינח את המשי מידו ואת מכונת‑הארג העמיד ויקרא אל הפקיד אשר על ההיכל ויאמר לו:

“הסכן הסכנתי לשבות את שבתי בערב יום הששי וביום השבת במסבת אנשי ביתי, ואת הדבר הזה אעשה גם עתה. הן אם כֹּה ואם כֹּה לא אעשה כל מלאכה ביום המנוחה הקדוש.”

והפקיד נבהל מאד בשמעו את הדברים האלה, כי אחת פקד המושל האדיר, אשר לא יסיר עינו מעל יצחק אף רגע אחד. ואולם יצחק הוסיף ויאמר: “אם לא תתנוני לשבת עם אשתי ובני יחדו ביום השבת, לא אוסיף עוד לנגוע אל הצעיף; בַּקְשו לכם אחר ויעשנו”.

והכליף שמע את הדבר ויעבֵר את ידו על זקנו ויאמר: “תנו לאיש היהודי לשבות את שַׁבּתו בביתו, ואולם שני שומרים שִלחו עמו, אשר לא יעזבוהו רגע בכל אשר ילך ובכל אשר יהיה, בכל אשר ישב ובכל אשר יקום”.

ויעשו עבדי‑הכליף כאשר צֻוּוּ.

ויצחק בא עם שומריו אל ביתו, ויהיו עמו כל ליל השבת ויאכלו עמו את דגיו הטובים ואת מאכליו המתוקים, ככל אשר עשתה אשת יצחק, ויתענגו על האכילה, כי יכלה עתה אשת יצחק לעשות מטעמים רבים, עֵקב אשר נִתּן לה יום‑יום זהב אחד מטעם הכליף.

ובלילה שכב יצחק ושני שומריו חונים עליו מימינו ומשמאלו.

וממחרת בבֹּקר בא יצחק אל בית‑הכנסת והשומרים עמו. ויהי בהודע בקרב הקהל, כי נחשב האיש מאד וכי הוא קרוב עתה למלכות, ויהי הדבר לנֵס, ויכבדוהו גם הם מאד ויקראוהו לעלות לתורה. ויצחק עולה לתורה והשומרים הולכים עמו ומחכים לו על פני המדרגות אשר על הבמה, ובשובו וישובו עמו גם הם. ומבית‑הכנסת יצא יצחק ויָשב אל ביתו ויהי שם כל היום, והשומרים עמו, ובערב אחרי ההבדלה שב אל ההיכל.

ומקץ ירחים אחדים כִּלה יצחק את מעשה הצעיף, ויהי הצעיף מעשה‑פלא אשר לא ראה איש כמוהו, וישמח עליו הכליף מאד ויתן לו את אלף הזהב אשר אמר וגם בית נתן לו. ויהי יצחק לעשיר גדול, וירא וידע כי לא נבצרה מאלהים גם זאת, ואת בניו גדל ויהיו ישרים ותמימים ונאמנים עם אלֹהים. ויצחק היה ענו כבראשונה ויעש צדקות כל ימיו ויהי שמו מבֹרך בפי כל היהודים יושבי ארץ המזרח עד היום הזה.