דברי תשובה בכינוס הנ"ל

לא אגע בכל השאלות שנתעוררו בויכוח, אם כי שמעתי גם דברים חשובים, ואני שמח על ששמעתי אותם. חברינו המגויסים צריכים להיפגש לא רק בחג, אלא יש לקיים מסגרת קבועה שבה ימָצאו כל חברינו שבצבא, בנוטרות וביתר הגיוסים, ובה ידונו בקביעות ובסדר על השאלות העומדות על הפרק – הם יחד עם החברים שאינם בגיוס.

איני שותף לנעימת האכזבה שנשמעה בפי חברים בודדים. עלינו להמשיך בהתגייסותנו. לא השגנו את המבוקש, אבל אין להתחרט על המעשה שעשינו – הוא היה לברכה. אין מקימים צבא יהודי על ידי הכרזה כשם שאין בונים מדינה עברית על-ידי הצהרה. את המלאכה “הקלה” הזאת נניח לאחרים. נעמוד תמיד על מלוא חזוננו – לא נירתע מגדולות, אך גם לא נבוז לקטנות. היחידות היהודיות אשר הקימונו מילאו שליחות – ועוד ימלאו. המלחמה טרם נסתיימה. אפילו הסכנה לארץ לא עברה עדיין כולה. הקיץ הבא עלול להיות קיץ קריטי. היטלר מהוֶה עדיין כוח שאין לזלזל בו.

אין אני גם שותף לחשש שהובע כאן שמא תדבק בנו הצבאיות. אל פחד מצבאיות. זכיתי להיות בגדודים יהודים עם כמה חברים שהניחו את היסוד לתנועתנו בארץ. יבנאלי, בן-צבי, ברל כצנלסון ומאות חברים ותיקים אחרים היו במארגני הגדודים היהודים בארץ ובאמריקה במלחמה הקודמת. הצבאיות לא פּגמה לא את יהדותם ולא את אנושיותם. הפחד מכפתור נוצץ אינו יונק מהסוציאליזם – אלא מהגיטו. אני רוצה שהכפתור של חייל יהודי יהיה מצוחצח, הכלי שלו נקי, וידו מאומנת כראוי להשתמש בו בשעת הצורך.

*

השאלה העיקרית שאני רוצה לעמוד עליה – אינה כלל שאלה פּוליטית. חבר אחד שאל: האפשר לא להתיאש במצב שבו אנו נמצאים? רוצה אני לספר לכם, יותר אולי מאשר להסביר, מדוע אין אני מתיאש, ומדוע אני מאמין עכשיו יותר מאשר האמנתי לפני הרבה שנים.

באתי לארץ כשהייתי צעיר מכמה חברים היושבים כאן. באתי מיואש, יותר נכון – מתוך יאוש, מתוך יאוש גמור ומחלט מהגולה, וגם מהציונות ומהסוציאליזם כפי שהיו בימים ההם. הייתי אז גם ציוני וגם סוציאליסט. זה היה בתקופת הריבוֹלוּציה הרוסית הראשונה, והייתי ריבוֹלוּציוֹנר. וכשפרצה הרבולוציה – נוצר חלל ריק בלבי. כי ידעתי שהרבולוציה תשחרר אולי את רוסיה, אבל לא את העם היהודי. מתוך יאוש מרובע זה עליתי לארץ. האמנתי שכאן המפלט היחיד, האחרון. אז היה אולי באמונה זו משום שגעון. ה“בונד” וס.ס¹ אמרו לנו שזוהי ארץ של “פּגרים” וקברים, ארץ של חולות ומדבריות, ארץ שאין בה מים ונתונה תחת משטר פרוע של התוגר. הם גם ניסו להוכיח לנו, כי מה שאנחנו עומדים לעשות – לעבוד את האדמה בכפר – הוא דבר ריאקציוני והוא בניגוד לחוקי “המדע הכלכלי”; כי לפי “החוק” הולכים האנשים מהכפר אל העיר, ולא מהעיר את הכפר. גם המנהיגים הציונים התיחסו אלינו בלגלוג. בדרכי לארץ פגשתי בועד של “חובבי ציון” באודיסה את מ. ל. ליליינבלום, מ. מ. אוסישקין וא. מ. ברכיהו – אף אחד מהם לא עודד אותנו. רק פועל עברי מפתח-תקוה, שבא במקרה לאודיסה – אשר אוסטרובסקי – קידם פנינו בשמחה. גם חברינו מ“פועלי ציון” שללו את המעשה, כי “הווֹלונטריות” – המונח “חלוציות” טרם נוצר אז – אינה מתישבת כאילו עם ההלכה המרכסיסטית. על פי המדע הפועלי-ציוני בימים ההם צריכה להיות עליה סטיכית – ולא ווֹלנטרית. גם מעשינו בארץ לא טובו בעני חברינו, ובועידה העולמית, (ה‘-ט’ באב תרע"א), שהשתתפנו בה יחד עם החבר בן-צבי נתקלה עמדתנו הארצישראלית בהתנגדות כללית של כל צירי חוץ-לארץ. נתקבלה אפילו החלטה (בניגוד לדעת צירי ארץ-ישראל) הדורשת מעתונות המפלגה “לבצר ולהעמיק בתוך חלוצי הסוציאליזם העברי בארץ-ישראל את רגשות האחדות, שותפות-האינטרסים והסולידריות הפרולטרית עם כל הסוציאליסטים העברים שנתאחדו בברית העולמית לפעולה משותפת”…

מי שבקי בתולדות הישוב יודע מה היה יחס הישוב אז אלינו “הצעירים הרוסים”. בכמה לגלוג, התנגדות ושנאה פגשו אותנו רבים מאכרי ארץ-ישראל ועסקני הישוב, שפגה בתוכם לגמרי האמונה בארץ-ישראל ונצטרפו אז לטריטוריאליסטים. השם שזכינו לו בפיהם היה “שמנדריקים”. אולם לא רק האכרים; גם גדול ההוגים של “חיבת ציון” – אחד העם, שבא אז לארץ, הוציא במאמרו “סך הכל”² גזר-דין חמוּר על העבודה העברית ועל “התעודה הגדולה” שנטלו על עצמם הפועלים היהודים – ליצור המון-עובד. משום כך הוא גם הסיק שאין סיכוי לציונות המדינית, כי אין מדינה בלי המון עובד. ואמנם המציאות של הימים ההם לא נתנה יסוד לאמונה בהקמת מעמד עובד יהודי. אפילו בעבודת הבניה הראשונה בדגניה הועסקו פועלים ערבים, כי לא היה אז פּועל יהודי שידע לבנות בית.

*

מאז בואי לארץ עברו למעלה משלושים ושש שנים. אמונתי הציונית לא רפתה ולא נתערערה, אלא להיפך – גדלה והעמיקה. ומטעם פשוט: ראיתי מה עשינו במשך שנים אלו לארץ ולעצמנו; איך הפכו פני הישוב; איך נשתנה על ידינו מראה הארץ; איך נשתנו “סדרי בראשית” של חיי היהודים, איך הפכו קערת המציאות על פיה; איך נתבדו “החוקים” הכלכליים והתורות “המדעיות” של ה“בונד”; איך נתבדתה הספקנות של אחד-העם; איך הוקם עובד יהודי בחקלאות, בבנין, בסלילה, למאות, לאלפים – ואחר-כך לרבבות; איך נענתה לו האדמה השוממה; איך נתגלו מקורות מים ואיך הוגדלה תנובת הארץ; איך הפכה שפה חנוטה ונשכחת לשפת-חיים צעירה וכובשת; איך צמחו ופרחו חיים חדשים וחברה חדשה ותרבות חדשה ודור חדש מעורה במולדתו ועומד ברשות עצמו מבחינה משקית, תרבותית, מוסרית, בטוח בכוח, ביכלתו ובעתידו. התתפלאו אם בשנת 1943 אני מאמין יותר בחזון הציוני מאשר האמנתי בשנת 1906 – וכופר עכשיו עוד יותר בגולה – ובכל צורת גולה – מאשר אז?

*

וכשם שגדלה פה אמונתי הציונית כך גדלה אמונתי הסוציאליסטית, והיא נתחזקה בי מאז עלותי ארצה מתוך שני נימוקים: ראיתי מה שעשו בתקופה זו חכמי המשטר הקיים ושליטיו. ראיתי מלחמת עולם אחת – ועכשיו שניה, ראיתי גם מה שקרה בעולם בין שתי מלחמות, ואמונתי במשטר הקיים, במעשיותו, כושר פעולתו, אפשרות קיומו והתמדתו, נתערערה עוד יותר. ומאידך גיסא נוכחתי שחברה חדשה, חברת עבודה ושויון וחירות, בנויה על עזרה הדדית, תיאום ותיכון, שיתוף, פעולת-גומלין, חברוּת, ושליטת העובד ברכוש – במקום דיכוי וניצול, תחרות וחתירה הדדית, פירוד ושנאה ושליטת הרכוש בעובד – אינה חזון-שוא ודבר שפתים, אלא מציאות חיה, מושרשת, מתרחבת ורבת-פּעלים. והדבר קם בניגוד להלכות המקובלות ו“החוקים הכלכליים” – לא רק של הציונות “המלכותית” אלא גם של ראשוני תנועת הפועלים הציונית, וביחוד של מורנו הדגול בר ברוכוב. והדבר קם פה בלי כוח שלטון ובלי דיקטטורה וכפיה, אלא מתוך האמונה העמוקה של האדם העובד והיוצר בכוחו וביכלתו ובערך עבודתו, חירותו ותרבותו. אין אני סבור שאנו הגשמנו את הסוציאליזם בארץ. המשק בארץ בגזרה הערבית, ברובו הגדול לא הגיע אפילו לשלב של משטר קפיטליסטי, ובישוב היהודי שליט ההון הפרטי, וגם המושב והקבוצה והקואופרציה העובדת נתונים בתוך מסגרת של משטר הבנוי על רכוש פרטי ועבודה שכירה וייצור לשם מסחר. משקי העבודה עדיין רחוקים מלהוות חלק מכריע במשק היהודי, אם-כי משקלם היחסי הולך וגדל. אנו גם לא ביצענו מהפכה מדינית – השלטון בארץ אינו יהודי, אינו אפילו ארצישראלי, אלא חלק של שלטון אימפּריאלי עולמי, ובמצב הקיים אין ליהודים שום שליטה בארץ, ואין למעמד הפועלים היהודי חלק בשלטון. אולם מאמין אני שאנו ביצענו מבחינה סוציאליסטית דבר-מה גדול וחשוב ממהפכה מדינית. יצרנו מפעל שאין ערוך לו. הוכחנו, לא בדברים ולא בנימוקים ולא בתיאוריות, אלא במעשה ובנסיון מתרחב והולך, שחזון חברת-העובדים איננו משאָלה ואידיאל רצוי ונכסף, אף לא צורך סוציאלי, כלכלי ומוסרי בלבד – אלא ממשות חיה, מושרשת, איתנה, גדֵלה ומתרחבת – ממשות משקית, חברתית ותרבותית של מאות ואלפים ורבבות פועלים ופועלות, אשר עמדה במבחן הזמן במשך יותר משלושים שנה, נתנסתה בנסיונות משקיים, סידוריים, חברתיים וחינוכיים קשים ועמדה בהם. ומיחידה חקלאית אחת קטנה בת שנים-שלושה עשרות חברים לפני יותר משלושים שנה הפכה במשך הזמן לרשת ענפה ומסועפת של עשרות ומאות משקים בני רבבות חברים המקיימים חקלאות וחרושת ומלאכה ותחבורה ודיג וספּנות וכל מיני שירותים ברשות העובדים על יסודות של שויון, עזרה הדדית, בחירה חפשית ושליטת העבודה בהון.

*

משקי העבודה אשר הקימונו בארץ, על סדריהם החברתיים וערכיהם החברתיים והחמריים, משמשים הוכחה ניצחת שאלטרנטיבה סוציאליסטית למשטר הקפיטליסטי היא לא רק רצויה אלא אפשרית ונתונה להגשמה, כי אין הוכחה נאמנה ומאלפת מהוכחת-הביצוע. אנחנו עדיין תנועה צעירה ויש לנו עוד הרבה ללמוד מהנסיון של ארצות אחרות למען דעת מה לעשות ומה לא לעשות, אולם בשטח הביצוע הסוציאליסטי אנחנו היחידים שיש לנו מה להורות לעולם כולו. חכמת המסכן בזויה, ומבחינת הכמות אנו מסכנים – מי אנו ומה אנו לעומת הארצות הכבירות בנות עשרות ומאות מיליונים תושבים? – ובהתגוששות האיתנים הממלאים בימינו את חללה של ההיסטוריה קולנו לא ישָמע אולי, והמגפונים של נושאי התעמולה במעצמות האדירות יחרישו אולי לזמן רב את הקול הצנוע של מפעל העבודה היהודי בארץ, אולם בהיסטוריה האנושית הפנקס פּתוח והיד כותבת, וכשיכָּתב פעם דבר הסוציאליזם שנתגשם – והוא יתגשם בכל ארץ ובכל עם – לא יפָּקד מקומה של ההתחלה החלוצית אשר נעשתה על גדות הירדן, שהיתה למופת לעולם כולו. אין זה המקרה הראשון שארצות קטנות ומעטות-אוכלוסין הטביעו את חותם יצירתן המופתית בהתפּתחות האנושית כולה. כעם החי בגולה מאות בשנים וסמוך משום כך על שולחן זרים, ותלוי בדעת אחרים – נעקרה מלבנו האמונה בכוח עצמנו ובערך עצמנו; נתערער בתוכנו הכבוד העצמי והורגלנו לראות עצמנו, כשם שאחרים רואים אותנו לא כמטרה לעצמנו – כשם שכל עם ועם הוא מטרה לעצמו – אלא כאמצעי בלבד למישהו אחר וזר ועומד מחוצה לנו. בכל דור ובכל ארץ היה קיים “פּריץ” שבחסדיו היינו תלוּיים פּחות או יותר, ויהודי “מה יפית” היו רוקדים סביבו. הדבר לא נשתנה עם שינוי פני הפּריץ – אדוֹם תחת פיאודלי.

אולם כל מי שעזב את הגולה לא רק במובן גיאוגרפי, אלא גם עקר אותה מלבו ונשמתו, והוא רואה את אשר עשו חלוצי-עמנו במולדת כיהודים וכפועלים – אין לו כל צורך חיצוני או פנימי להיתלות באילנות הגדולים שבכרמי זרים, כי לבו סמוך ובטוח בשתילים הרעננים והמושרשים אשר נטע בגנו-הוא – שלא יכזיבו פריים ופרחיהם, אם רק נוסיף לטפל בהם ביד נאמנה ואמונה.

*

אילו הייתי נשאל בבואי בפעם הראשונה ארצה אם אני מאמין לראות כאן עוד בחיי ישוב של חצי מיליון יהודים – הייתי מתקשה בתשובה. שלוש שנים עבדתי בארץ עד שזכיתי לראות נקודה חדשה מוקמת בה – מצפה. בכל מרכז הארץ, בכל השטח שבין זכרון-יעקב מדרום וראש-פינה מצפון היו רק ארבע נקודות חקלאיות – נקודות הגליל התחתון. בכל עמק יזרעאל לא היה אף שעל אדמה יהודי. על גדות הירדן היתה רק נקודה אחת – מנחמיה. כשבאתי בפעם הראשונה לחיפה נמצאו בה רק עשרים פועלים יהודים. לתל-אביב לא היה אז אפילו רמז. ואני יודע כי מה שעשינו מאז ועד היום הזה הוא מעט מזער ממה שניתן לעשות וממה ששׂוּמה היה עלינו לעשות. אחרי שלושים שנה ויותר מראשית התישבותנו החדשה אנו עומדים עדיין בראשית צעדינו. אולם הוכחנו, שיש בכוחנו לעשות את הדבר בכפר ובעיר, ביבשה ובים, ושיש בכוחה של הארץ להיענות לנו. ואם אשאל עכשיו את עצמי אם אני מאמין לראות בחיי מדינה עברית בארץ-ישראל – לא אתקשה בתשובה. אין אני יכול לערוב לכך שהיא תקום מחר או מחרתיים, אבל אני בטוח שהיא יכולה לקום. האפשרות נתונה – יותר מזה אין בן-תמותה יכול לדעת – וידיעה זו מספיקה למען נכוון את מאמצינו לקראת ביצועה.

*

מה שאנו רוצים להקים בארץ – לא ינָתן לנו בקלות. המעט שעשינו בארץ לא ניתן לנו בקלות. אנו יודעים שעבודתנו היתה לברכה לכל תושבי הארץ – אבל הערבים לא רצו בנו ולא רצו בברכתנו. מן היום הראשון היו לנו סכסוכים: מייסדי פּתח-תקוה, ראשון לציון וראש-פינה יוכלו לספר לכם איך קיבלו אותם שכניהם הערבים. גם הממשלה התורכית לא היתה ידידותית ביותר, – היא הוציאה את החוקים הראשונים נגד עליה יהודית ונגד התישבות יהודית. העם האנגלי נתן לנו את הצהרתו הגדולה, אבל הפקידות הבריטית אף היא לא פינקה אותנו – וערב המלחמה הגענו ל“ספר הלבן”. היש בכוחנו לעקור את “הספר הלבן”? היש בכוחנו להקים מדינה יהודית – גם מתוך התנגדות הערבים וגם מתוך התנגדות האנגלים? הדבר הברור לנו – שאנו עומדים בפני היאבקות קשה וממושכת. ואני רוצה להסביר לכם שוב מדוע אני מאמין שאנו נצא מהיאבקות זו בנצחון: הדבר שאנו רוצים לעשות בארץ הוא חיובי, וכשתפול הכרעה לטובתנו ודבָרנו יעָשה, אין לבטלו יותר גם אם הערבים יתנגדו לו. הדבר שהערבים רוצים בו הוא שלילי, וגם כשתפוֹל הכרעה לטובתם דברם לא יקום אם אנחנו נוסיף להתנגד לו.

למען נבין הדבר לאשורו נתאר לנו לרגע, שבסוף המלחמה תפול הכרעה לטובת הערבים. מה פירושה? הקפאת המצב בארץ! - לא עליה יהודית ולא התישבות יהודית, שלטון הרוב הערבי. היקום דבר זה? אני אומר בבטחון ובוַדאות: לא! אנחנו לא נשלים לא עם השלטון ולא עם ההקפאה. נעלה יהודים בניגוד להכרעה. יטביעו את העולים בים, יגרשו אותם מן הארץ – ושוב יבואו, ואחרים יוסיפו לעלות. לא נכיר בשלטון, לא נשמע לו, נעמוד בפניו. באנגליה ובאמריקה ידעו שהענין לא נגמר. הנימוק המכריע של האוריינטציה הפרו-ערבית יתבדה. חסידי “הספר הלבן” בקרב האנגלים טענים שהערבים מתנגדים לעליה יהודית והעליה גורמת לאי-שקט ומהומות, ולמען הבטיח את השקט ולהימנע מריב את הערבים יש להפסיק את העליה. אבל כשהפסקת העליה לא תביא את השקט המקוּוה והיהודים ימשיכו את העליה בכל תנאי ובכל מחיר, וטענת “הספר הלבן” תתבדה גם מבחינה מעשית וגם מבחינה פּוליטית, לא תקבל דעת הקהל את ההכרעה השלילית כהכרעה סופית. אפילו בשעת המלחמה, כשהארץ נתונה תחת משטר צבאי ויצאה גזירה על גירוש אנשי “פטריה” ונתפרסמה הודעה רשמית שהמגורשים לא יוכלו לשוב ארצה אפילו לאחר המלחמה – נתבטלה הגזירה לאחר שקרה לאנייתנו מה שקרה. היוכל מישהו לתאר לעצמו שבגמר המלחמה, – לאחר שהיטלר ימוגר וישָמד, ואנגליה תצא מהמלחמה בנצחון ויסור מעליה הפחד של ידידי היטלר וסוכניו – דעת הקהל באנגליה “תבלע” בשקט ובאדישות “סטרומה” אחת ושניה, וכידונים בריטים או כידונים ערבים תחת חסות בריטית יורשו למשך זמן רב לגרש הימה עולים ופליטים יהודים השבים למולדתם ההיסטורית?

ואם חצי מיליון יהודים בני תרבות, גאים על מפעלם, בוטחים בכוח עצמם ואֲמונים על הכרה שהם חלוצים ראשונים של אומתם השבה למולדתה, יתנגדו בכל האמצעים שבידם להשתלטות המופתי או בני-בריתו שפירושה הקפאת פיתוח הארץ, מניעת גידולו של הישוב היהודי וגם סכנה רצינית לעצם קיומו ולנכסי התרבות אשר הקים בארץ – האם יש להניח שדעת הקהל באנגליה ובאמריקה ובארצות אחרות תעבור על התנגדות זו בשתיקה, מפני שמישהו החליט פעם על מדיניות של משטר “הספר הלבן”? היה לא יהיה כדבר הזה. עם התבדוּת הנימוקים הפּוליטיים של “הספר הלבן” יסָתם הגולל על משטרו. יש בכוח התנגדות היהודים למנוע את הגשמת “הספר הלבן”. אין לי כל ספק שאילולא פרצה המלחמה כמה חדשים אחרי פירסום “הספר הלבן”, ואילו שנים אלו היו שנים כתיקוּנן מבחינה מדינית עולמית – לא היה “הספר הלבן” קיים יותר. כוח העליה היהודית וכוח הישוב היהודי היו עושים אותו לאַל. והם יעשׂו אותו לאַל לאחר המלחמה, אם לא יתבטל אז מאליו.

ועכשיו נתאר לנו ההיפך – שבסוף המלחמה תפול הכרעה לטובת היהודים. מה פירושה של הכרעה זו? עליה יהודית רבתי ומהירה, משטר של פיתוח לקליטת המוני עולים. נניח שהוחלט להעביר במהירות מכסימלית מיליון יהודים לארץ, ונניח שהערבים יתנגדו להכרעה זו בכל האמצעים שבידיהם: התקום הכרעה או לא! ושוב אני אומר בבטחון ובוַדאות: ההכרעה תקום, ושום התנגדות ערבית לא תפריע, כי המעשה שיבוא בעקב ההכרעה לטובת היהודים הוא מעשה חיובי, והמעשה לא יתבטל גם אם הערבים יכריזו שביתות ויטילו פצצות ויעוררו מהומות. כל המהומות בשנות 1939–1936 לא מנעו את העליה היהודית ואת הקמת הנקודות החדשות ובנין נמל יהודי. ולאחר שיהודי עולה ארצה ומתישב בתוכה אין שום הפרעה ערבית יכולה לעקור אותו מן הארץ. ולאחר שנקודה נוסדת אין שום התקפה ערבית הורסת אותה. ואם בתוקף הכרעה ציונית בסוף המלחמה יעלה לארץ מיליון יהודים – לא יעמדו לערבים כל מחאותיהם והפרעותיהם ותגרותיהם. הכפרים אשר יבּנו והכבישים אשר יסולו ובתי-החרושת אשר יוקמו והישובים אשר יתווספו – עמוד יעמדו, כי הכרעה ציונית פירושה בנין, ריבוי אוכלוסין, הפרחת הארץ, תוספת כוח ממשי, ושום אובסטרוקציה שלילית עקרה לא תעמוד בפניה. והתנגדות הערבים לציונות אינה אלא אובסטרוקציה שלילית ועקרה – ומשום כך לא תקום. אובסטרוקציה זו קיימת מראשית התישבותנו בארץ. היא בלי ספק הכבידה ועיכבה לא מעט את עבודתנו, אבל לא היה בכוחה למנוע אותה ולהפסיקה, היא לא תמנע ולא תפסיק את עבודתנו גם להבא – אם לא ניכּנע ולא ניבּהל ממנה, גם שמאחוריה יעמדו זמן מה כידונים בריטים.

*

מלחמתנו ב“ספר הלבן” לא תהא קלה. כוחו של “הספר הלבן” הוא בקיומו. ראש הממשלה הנוכחי באנגליה התנגד בשעתו ל“ספר הלבן”, מנהיגי מפלגת העבודה המשתתפים עכשיו בקבינט המלחמה התנגדו בשעתם ל“ספר הלבן”. ראשי הליברלים – שהם עכשיו חברי הממשלה – התנגדו אף הם ל“ספר הלבן”, אולם ממשלתו של צ’רצ’יל שקיבלה מממשלת צ’מברלין את “הספר הלבן”, לא ביטלה אותו ולא גרעה ממנו עד עכשיו כחוט השערה, כי “הספר הלבן” שהתנגדו לו בשעתו נהפך בינתיים למדיניות המוצהרת של בריטניה והטיל על הממשלה התחייבויות מסוימות. וכל עוד נמשכת המלחמה קשה להניח שהממשלה תסתלק מ“הספר הלבן”. גם לאחרי המלחמה אין יסוד להניח שהממשלה תשנה את מדיניותה לטובתנו מתוך נדיבות לבה בלבד. בלי לחץ גדול ומתמיד לא יחול שינוי במדיניות הארצישראלית, לחץ שיוכיח לידידנו ולמתנגדינו, באנגליה ובאמריקה ש“הספר הלבן” אינו ניתן לביצוע ושהשיקולים התכסיסיים של ממשלת צ’מברלין היו מוטעים וכוזבים, והעליה היהודית לארץ אינה ניתנת להיפּסק.

נצחון הציונות נשען על אמיתה וצדקתה הפנימית, על כורח ביצועה וברכת התגשמותה, ותפקיד מדיניותנו הציונית, בשעה זו הוא להוכיח דבר זה לעולם בדברים ובמעשים.