בכינוס מחוזי של מפלגת פועלי-ארץ-ישראל, ג' באייר תש"ג

החיפוש¹ בלשכת הגיוס של הסוכנות היא חוליה אחת בשרשרת. לא הייתי רוצה להגזים במשמעות הדברים, אבל לא הייתי רוצה שנתעלם ממלוא משמעותם. זאת היתה לא רק פגיעה בסוכנות היהודית, כלומר בסימן האחד, שאנגליה, אמריקה וכל העולם התרבותי הכירו בקיום אומה יהודית ונציגותה בארץ, אלא היה דבר גרוע מזה: היה זה נסיון לחסל את ההכרה המועטה הנסתרת שניתנה לקיום המאמץ המלחמתי הצבאי היהודי.

זה 3 שנים יש היאבקות בינינו ובין שלטונות “הספר הלבן” על המאמץ הצבאי שלנו. אנו רוצים להיות שותפים במלחמה בהיטלר כיהודים, בדיוק כמו האנגלים, הפולנים והעמים האחרים הנלחמים בהיטלר. מקודם אמרו לנו: התנדבו לגדודי עבודה מעורבים! התנדבו לגדודי החפרים המעורבים! אמרנו: לא! לא מפני שאנו מתביישים בעבודה. בשבילנו אין העבודה דבר שיש להתבייש בה. אבל לא רצינו, שייַחדו אותנו בשעת מלחמה אך ורק לתפקיד אחד: עבודה ולא מלחמה – ואף זה לא ביחידה יהודית, אלא ביחידה מעורבת. גם אחרי היאבקותנו לא השגנו את העיקר – לא השגנו את הכרת מעמדנו כלוחמים דוגמת הצ’כים, האנגלים והפולנים, אבל השגנו משהו – השגנו יחידות יהודיות, השגנו פיקוד יהודי. השגנו גיוס בכלים יהודיים; השגנו קשר, למעשה, בין נציגות העם היהודי ובין היחידות בארץ ובחוץ-לארץ. זה רחוק מאוד ממה שיש לחייל אנגלי, פולני, יווני: הלה נלחם תחת דגלו, תחת פיקודם של בני עמו. אנו לא השגנו את אשר השיגו חילות עמים נלחמים אחרים, אך השגנו משהו, והערכנו את מה שהשגנו.

כרגע רוצים לחסל גם זאת. לפי שעה אין לראות עדיין בחיפוש סימן לחיסול היחידות היהודיות, והפיקוד היהודי, אלא סימן לחיסול הקשר בין היחידות האלה ובין העם היהודי – נציגות העם היהודי. בחיפוש יש לראות רצון לחסל את הגיוס ברשות העם היהודי – את הגיוס כיהודים ואת שארית הזכויות שיש לנו. זוהי חוליה אחת בשרשרת הנסיונות לחסל אותנו בארץ כיהודים, כשליחי העם היהודי. תמציתו של “הספר הלבן” הוא, שבארץ זו יש פלשתינאים – מיליון בני דת מוחמד וחצי מיליון בני דת משה, - ומיליון וחצי פלשתינאים אלה צריכים לקבל צורת שלטון מסוימת, כדי לסדר את חייהם בארץ, כמובן תחת החסות העליונה של אנגליה, מתוך שמירה על עניני הדת של שתי הקהילות האלה, מין מדינה דו-לאומית או דו-דתית של ישראלים וישמעאלים. ל“ספר הלבן” יש עסק רק עם פלשתינאים. אין לו עסק עם יהודים, עם עָם יהודי, והא הדין בצבא: אתם מתגייסים כפלשתינאים, אבל הסוכנות היהודית היא לא סוכנות פלשתינאית, היא סוכנות יהודית. ומה זה ענינה של הסוכנות היהודית, שהיא נציגותו של העם היהודי, לגבי גיוס “פלשתינאים”?

לשם מה התגייסנו ולשם מה לא התגייסנו? מכיון שאנו עומדים בראשית הפרשה הזאת ואין אנו יודעים בפני אילו הסתבכויות עוד נעמוד, טוב שנזכור את הדברים ביסודם. לא התגייסנו, כפי שאולי סבורים רבים, לקבל פּרס פּוליטי בעד התגייסותנו. יש דעה כוזבת הנפוצה בציבור היהודי, אולי גם בתוך ציבורנו אנו, שענין הגיוס שלנו בא כהגשת שטר של פרעון פוליטי לאחר המלחמה: אנו נעזור לכם במלחמה, אתם תעזרו לנו אחרי המלחמה ותתנו לנו את ארץ-ישראל. אני רוצה להגיד, שלי לא ידוע דיון כזה בינינו ובין הממשלה. היהודים לא הציגו תנאי כזה והאנגלים לא חתמו עליו. זה לא היה מיקח-וממכר: אנו מוכרים לכם בשר תותחים, אתם תתנו לנו אחר-כך זכויות ושילומים. אין שחר לדבר הזה! התגייסנו קודם כל ובעיקר, מפני שחשבנו כי אנו צריכים להילחם בהיטלר כיהודים, שזוהי מלחמה שלנו, אם כי אין זו מלחמה יהודית דוקא. יש החוששים שמא יגיד מישהו שהמלחמה היא מלחמה יהודית ומשום כך נמנעים מלהזכיר שיש טבח יהודי. בברמודה הדגישו פעם ושתים, שיש פּרובלימה עולמית של פליטים, ולא חלילה פּרובלימה של פליטים יהודים. ואמנם, מלחמה זו לא הוכרזה בגלל העם היהודי.

היה לנו נימוק שני: רצינו להקים צבא יהודי. נאבקנו על כך. הדבר טרם עלה בֵידינו. עוֹד לא התיאשנו ואסור לנו להתיאש, אם כי עד עכשיו נכשלנו. נמשיך את ההיאבקות הזאת, גם פה וגם בשאר חלקי העולם. ענין הקמת צבא יהודי איננו ענין שבינינו ובין אנגליה בלבד. זה ענין שבינינו ובין אמריקה, כי צבא יהודי נחוץ לא רק לשם הגנה על ארץ-ישראל, אלא כדי להילחם בהיטלר כיהודים בכל מקום שאפשר. זה גם ענין שבינינו ובין רוסיה, בינינו ובין פולין, וכל זמן שהמלחמה תימשך, נעמוד על התביעה הזאת שיוקם צבא יהודי, עם אותו הסטטוס שיש לצבא יווני, רוסי ואנגלי.

הנימוק השלישי כרוך בנימוק השני, אך איננו מזדהה אתו לגמרי. רצינו לגבש כוח יהודי. כוח איננו רק דגל וסטטוס, אם כי דגל וסטטוס הם דברים חשובים מאוד. כל פעולתנו בארץ הוא נסיון ומאמץ להקים כוח יהודי. כל מה שעשינו במשך 65 שנה, מאז ימי ביל"ו – גם הקמת החקלאות והחרושת וגם טיפוח השפה והתרבות העברית – לא עשינו אלא לשם הקמת כוח יהודי. הויכוח בינינו ובין הרביזיוניסטים היה בזה, שהוא הצהיר על כוח יהודי, וזה בלבד, ולא הבין איך בונים אותו, ולא תפש שאנו עוסקים למעשה בהקמת כוח יהודי. בעבודתנו בדגניה, בעין-חרוד ובעין-גנים, ובעבודה העברית בפתח-תקוה ובזכרון-יעקב ובבתי-חרושת בתל-אביב ובחיפה, בנינו כוח יהודי. זהו הדבר המעלה את מצבנו עכשיו לעומת מה שהיה במלחמה האחרונה. יש לנו כוח יהודי. אמנם לא כוח עצום, אך אינו בכל-זאת כּמוּת מבוטלת. רצינו להוסיף על כוחנו ההתיישבותי והמשקי גם כוח פיסי – כוח של בחורים ובחורות מאומנים ומצוידים. בגיוס ראינו לא דרך יחידה, אבל אחת הדרכים החשובות לגידול כוחנו.

הנימוק הרביעי – ראינו בגיוסנו דרך חדשה של שליחות ציונית לגולה המעונה והנטבחת, דרך ההולמת את המצב החדש בעולם וביהדות. תמיד שקדנו על הקשרים עם הגולה. היינו שולחים מזמן לזמן את מיטב אנשינו מהשדה ומהמשרד לציבורים יהודיים בגולה. לא היינו עושים את החיל שעשינו בארץ – ללא שליחות זאת. כמובן, לא השליח היה העיקר. העיקר היה המפעל אשר הקימונו בארץ והשליח דיבר בשמו. אבל לא יכולנו ללַווֹת את המפעל גם באנשי המפעל. הגיעה השעה שראינו צורך, לרגל המצב בעולם וביהדות, לשלוח ליהדות הנכבשת והנשמדת משלחת ציונית בצורת יהודים לוחמים, בכדי שיהודי אלג’יר ותוניס לא יִגָאלו מהטבח או מהנישול הנאצי והפאשיסטי רק ע"י הצבא הבריטי ובעזרת צבא פולני וצרפתי קטן, אלא שבין המחנות הלוחמים ימָצאו גם יחידות יהודיות. אם נפגשתם עם חברים ששבו מהמדבר, וַדאי שמעתם מפיהם איזה ערך אנושי, יהודי וציוני היה לפגישות אלה.

בחלק מהדברים האלה מתנקשים עכשיו. אי-אפשר לפָרק את הכוח היהודי העולה על 22 אלף איש. הכוח הזה אמנם איננו גדול, אך טוב שיזכרו, כי הוא איננו קטן כל כך. לפי ממדי מלחמת העולם האדירה הוא לא רב, אבל בחזית זו הכוח הזה מילא תפקיד חשוב. כינוס זה נפתח בבשורה חשובה על כיבוש ביזרטה ותוניס. בשבילנו היתה זאת שמחה כפולה. יש לנו חלק במלחמות אלו שהביאו לידי כיבוש תוניס וביזרטה. היחידות שלנו מילאו תפקיד, אמנם לא מכריע. איננו צריכים להתפאר וליחס לעצמנו דברים שלא חוללנום. אנו ציבור קטן, אבל לא משולל ערך. אין לנו להתביש בפני אחרים שהם גדולים וחזקים מאתנו וכי אנו כאן אומה מצערה של חצי מיליון איש. לפי קנה-המידה שלנו היתה צריכה אמריקה לגייס צבא של 7 מיליון, אבל היא לא נתנה מספר כזה. אנגליה היתה צריכה לגייס לפי קנה-המידה שלנו צבא של 2^1/₂ מיליון. אבל היא לא נתנה מספר כזה, והרי כל פעולתנו נעשתה בהתנדבות, שנתקלה בקשיים רבים, בעלבונות ובנסיונות לדכא את ההתנדבות. אין לנו להתביש במעמד זה. אין יכולת לחסל אותנו, כי אנו באמת דרושים למאמץ המלחמה, אבל רוצים לחסל את שארית האופי היהודי והקשר היהודי שיש בהתגייסותנו. כשפוגעים במשרד של הסוכנות היהודית אין הוא יכול להגן על עצמו בכוח. אולם סבורני שבכוח המשטרה והצבא אפשר רק לסגור משרד, אבל אי-אפשר לנתק את הקשר. בין המגויסים לבין עמם. הקשר האמיתי בין היחידות שלנו, בין 22 אלף הבחורים והבחורות, ובין הסוכנות היהודית והעם היהודי איננו תלוי במשרדים שלנו, אם-כי גם הקשר המשרדי הוא חשוב. האפשרות שהיתה עד עכשיו לשליחינו, לבוא לבקר את הפלוגות היתה חשובה, לא בנקל נסתלק מזה ונוותר על כך. אבל הקשר איננו תלוי בהכרה אדמיניסטרטיבית, אלא ברחשי לבם של אלפי היהודים שהתגייסו. על הלב הזה אין שליטה לאדמיניסטרציה. ואם בלב יתקיים הקשר, לא יועיל כל כוח של האדמיניסטרציה בצבא. תנועתנו צריכה לדאוג לכך שהקשר שבלב לא יתרופף.