שלושה שלבים

– – – עברנו שלושה שלבּים. התאריך של השלב הראשון הוא 19 באפריל 1936, כשפּרצו המהומות ביפו; של השלב השני – 17 במאי 1939, כשנתפּרסם „הספר הלבן“; השלישי התחיל אך זה כשבוע ימים, בשלושה לספּטמבר, כשאנגליה הכריזה מלחמה על היטלר.

התאריכים האלה אינם אלא פוֹרמליים, כי לאמיתו של דבר יש למצוא ראשיתו של מאורע היסטורי חשוב זמן־מה, רב או מעט, לפני התגלוּתוֹ והתבלטותו הפומבית. כך, למשל, יש למצוא את מקור המהומות הממושכות בארץ לא בסכסוך הדמים, שפרץ ביפו ב־19 לאפריל 1936, אלא בסכסוך חבש־איטליה בסתיו 1935, שהביא לידי מתיחוּת פּוֹליטית כללית במזרח הקרוב. המדיניות של „הספר הלבן“ לא נתחדשה ב־17 למאי ש.ז., אלא הרבה לפני כן, בסוף 1937 או בתחילת 1938, והמלחמה שהוכרזה בשלושה לספּטמבר, ראשיתה נעוצה בכיבוש צ’כוסלובקיה על־ידי היטלר, ואולי עוד בכיבוש אוֹסטריה או חדירת הצבא הגרמני לחבל־הריין.

את שלושת התאריכים האלה אין להבין, כאילו שני השלבים הראשונים חלפו ועברו מן העולם. המהומות שפרצו באפריל 1936 לא פסקו עדיין, ואין להגיד בביטחה שיפָּסקו מהר. גם „הספר הלבן“ לא חוּסל עם הכרזת המלחמה, אם־כי לפי שעה הועמד בצל. והמלחמה – עדיין אנו עומדים בראשיתה, ואין יודע כמה תימשך ומה יהיה היקפה.

פרשת ההתגוננות

עם פרוץ המהומות ראינו חובה לעצמנו ולישוב להשתמש אפילו באסון הזה לשם כיבושים חדשים. תפקידו של המצביא ומדינאי הוא להפוך כל כשלון למנוף של תגבורת חדשה. וראינו אפשרות של כיבושים משקיים ומדיניים תוך כדי המהומות ובעקבות המהומות, ובראש־וראשונה בנין נמל יהודי והקמת כוח יהודי בארץ.

וידענו, שאין דברים אלה קלים, וביחוד הדבר האחרון: זיוּן היהודים. אין דבר זה עולה בקו המסורת האנגלית בארץ. בכל הפרעות שנתחוללו בארץ מדי פעם בפעם – בשנת 1920, 1921, 1929, 1933 – סירבה הממשלה לזיין את היהודים, אם־כי ידעה והודתה, שהיהודים הם הנתקפים. הממשלה טענה, שזיוּן היהודים גופו עלול ללבּות את המרד הערבי ולגרום לשפיכוּת־דמים יתירה. ולא רק הפּקידוּת בארץ, שאינה אוהבת אותנו ביותר, אמרה כך. כמה מידידינו הטובים בלונדון אף הם היו סבורים, שיש סכנה בזיון חלק אחד מהתושבים נגד החלק השני.

אולם לא השלמנו עם עמדה זו, ובראשית המהומות ידענו, שאין זו חזרה על מאורעות 1921 ו־1929, אלא אנו עומדים הפעם בפני התגוששות חמורה, ומן ההכרח שתינתן לנו אפשרות להתגוננות אפקטיבית; מהימים הראשונים למהומות חתרנו לקראת יצירת כוח מזוין רב־משקל – ומאמצינו הוכתרו בהצלחה, אם־כי לא מיד ולא בבת־אחת. וכיום יש לנו יותר מעשרים אלף בחורים יהודים, המוסמכים מטעם הממשלה לשאת נשק, אם־כי לא לכולם כבר ניתן הנשק. זה למעלה מאלף ושלוש מאות שנה, מזמן התקוממות היהודים נגד ביצנץ בברית עם הפּרסים תחת מנהיגותו של בנימין מטבריה, לא היה בארצנו כוח יהודי מזוין כזה, שישנו עכשיו.

ודבר זה לא היה קל. בלי עזרת הצבא הבריטי ובלי רכישת אמוּנוֹ של הצבא הבריטי, לא היינו עושים את החיל הזה. האנגלים אינם פועלים לפי צרכינו. אסור לשכוח אמת פשוטה זו אף לרגע אחד.

השלטון האנגלי אינו נמצא בארץ למען עשות שליחותנו אנו, ואין ביכלתנו לכוף אותו לעשות את רצוננו. ואילו לא היינו מסוגלים להוכיח לאנגלים, וקודם־כל לצבא האנגלי בארץ, שלא רק אנו זקוּקים לנשק, אלא גם ראויים לו, לא היינו משיגים את אשר השגנו. ולהיות ראוי לנשק פירושו גם לדעת להשתמש בו, במקום ובשעה שיש צורך והכרח להשתמש בו – וגם לדעת להימנע מכל שימוש לרע בנשק, זאת אומרת, לא להשתמש בנשק במקום ובשעה שאין להשתמש בו.

ארץ זו היא, לצערנו, במת התגוששות ותחרות מדינית של שני עמים: יהוּדים וערבים. השליטים בארץ הם אנגלים, והאפשרות לזיוננו היתה מוּתנית ביכלתנו להוכיח במעשים, שאנו יודעים להשתמש בנשק כראוי ויודעים גם להימנע מהשתמש בו לרעה. היה ברור, שהממשלה לא תתן בידינו נשק למען נעשה שפטים בערבים – אלא למען נגן על עצמנו ונילחם בטירור ובטירוריסטים בלבד. ורק הימנעותנו משפיכת דמי־נקִיים היא שהכשירה את זיון היהודים, ויחד עם גילוי העוז המוסרי והגופני רכשה לנו את אמונו של הצבא הבריטי בארץ.

המלאכה הזאת עוד לא הושלמה. עוד לא הגענו לכוח שאנו זקוקים, ראויים ומוכשרים לו. מה שיש לנו אינו אלא התחלה. והתחלה זו לא היתה באה ולא תתרחב – בלי כפיפות למרוּת ולאחריוּת ציוֹנית.

החשבּוֹן ההיסטוֹרי

ליהודים בארץ יתכנו דרכים שונות: חוסר־אונים, כניעה, השלמה, התרפּסות, נשיקת השבט, או שחצנוּת, חיקוי דרכי הטירוריסטים הערבים; או – שיטות הנאצים: התעללות והתעמרות בחלש, טירור פנימי וחיצוני, מעשי בריונוּת מוּפקרת. כל הדרכים האלה פסוּלוֹת מבחינה ציונית. הדרך הציונית אומרת: היהודים הם מטרה לעצמם, ככל אומה אחרת, והם מתיחסים לכל עם אחר בכבוד ובהבנה מתוך הכרת שויון וערך עצמי. את המעשה אשר אנחנו עושים בארץ אנו עושים תמיד, מתוך ראית האוֹפק ההיסטורי הרחב ומתוך ראית החשבון ההיסטורי הממצה, גם חשבוננו עם המטרה הסופית שלנו וגם חשבוננו עם העולם הסובב אותנו, מקרוב ומרחוק. אין אומה שוכנת בדד, אפילו אומה כבירה כאומה האנגלית, קל וחומר אומה קטנה כאומתנו. גם כשתהיה לנו מדינה סוברנית בתחומי ארץ־ישראל ההיסטורית תהיה לנו זיקה מתמדת עם העולם הסובב אותנו, עם ארצות המזרח הקרוב, עם האימפּריה הבריטית, עם אירופה ועם אמריקה.

ועלינו לכוון מעשינו לפי חשבון היסטורי זה. אי־אפשר לדרוש זאת מכל יחיד. היחיד נתון למניעים אישיים וזמניים, ודרושה משום כך רשוּת לאומית, העושה את החשבון הגדול בכל שעה ובכל זמן והמכוונת את פעולות הציבור לפי הצרכים והיחסים ההיסטוריים. רשוּת ומרוּת זו דרושה בכל שטחי פעולתנו בארץ, ויותר מכל בשטח זה של זיוּן – השטח הקשה, המסובך ביותר ביחסינו עם הערבים ועם השלטונות האנגלים בארץ.

דברים אלה אולי יסבירו לכם את העֶמדה בשאלת האיחוד עם חוגים, העומדים מחוץ למסגרת ההסתדרות הציונית. כל יהודי חייב וכל יהודי זכאי להשתתף בהגנת הישוב ובכוח המזוין של העם היהודי, אולם בתנאי אחד: שיהיה כפוף למרוּת לאומית, למרוּת ציונית. כי רק במרוּת זו יש הערובה לכיווּן הרצוי והמוכרח בפעולת ההגנה העצמית. רק מרות זו תבטיח את השימוש הנאות בכוח – ברגע ששימוש זה מוצדק ומחויב־המציאות – ותמנע את השימוש לרע בכוח בכל תנאי ובכל שעה.

אין לבדוק בדעותיו של יהודי, אדוק או חפשי, של מפלגה זו או אחרת – כל מוכשר ומוכן לעמוד במערכת הישוב והעם יֵרָצֶה, ובלבד שיקבל על עצמו, בלי סייג ובלי תנאי, את מרות העם, שעד היות מדינה עברית בארץ פירושה מרות ההסתדרות הציונית.

גם בהשלטת המרות הלאומית, הציונית, לא היתה הצלחתנו מלאה. לא הצלחנו למנוע לגמרי פעולות נפרדות ומזיקות, כשם שלא הצלחנו עדיין להקים כוח־הגנה בשיעור מספיק. אולם כבשנו כיבוש רב: הוקם כוח יהודי, חיל־נוטרים לסוגיו וליחידותיו, המונה למעלה מעשרים אלף איש, והחיל הזה רכש לא במעט את אמון הצבא הבריטי, אמון בכשרונו, ביכלתו ובנאמנותו. לא עשינו את החיל הזה בהתרפסות ובכניעה. אין זו דרכנו. אין זו גם הדרך לרכוש אמונו של הצבא הבריטי ושל העם הבריטי. רכשנו את אשר רכשנו על־ידי גילוי רצון בל־יחת, כשרון מעשה, הכרה עצמית, עוז רוח ונאמנות. נאמנות לתפקיד שאנו מקבלים על עצמנו, נאמנות לעצמנו ונאמנות להתחייבויותינו כלפי אחרים, נאמנות לקואופּרציה ולשותפים שלנו. המפעל שלנו והטיפוס האנושי שלנו עוררו כבוד ואמון – והוקם חיל־נוטרים.

במערכה נגד „הספר הלבן“

עם פרסום „הספר הלבן“ היה ברור: במרכז ענינינו עומדת ההתנגדות למדיניות החדשה. לא התנגדות לאנגליה ולאנגלים, אלא למדיניות של הממשלה החדשה. וצרכי התנגדות זו וציווּייה קודמים לכל. היה ברור, כמובן, שאנו ממשיכים בפעולתנו בארץ – ויהי מה, העליה נמשכת ותתרחב, ההתישבות והבנין יתמידו ויגברו, והמאמץ החלוצי לא יֵרָתע מפני כל מפריע ומכשול; המדיניות החדשה נדחית על־ידינו ואף יהודי אחד אינו נותן ידו לה ואינו משלים אתה בשום אופן. אולם לא די בהתנגדות, בדחיה ובאי־השלמה. עלינו להיות נכונים להגן במלוא הכוח שלנו על זכויותינו היסודיות: עליה, התישבות, הגנה עצמית וקוממיות, כלומר – אי־שעבוד לערבים.

עדיין לא הגיעה השעה לספּר את פרשת היאבקותנו המדיניות „הספר הלבן“. „הספר הלבן“ לא ירד עדיין מעל הפרק, לא נתבטל תקפו. תהיה זו קלות־דעת מסוּכּנת, אם התנועה תחשוב כך. הגורם, שהוליד את „הספר הלבן“, לא עבר מן העולם. הערבים קיימים ומדינות־ערב עומדות על המשמר. בלונדון יושבים צירי מצרים, עיראק, וסעודיה. בקהיר, בבגדד ובג’ידה נמצאים צירים בריטיים – ויש מגע מתמיד. מושלי־ערב ישגיחו בלי־ספק על כך, שאנגליה לא תסטה מהמדיניות של „הספר הלבן“ ולא תתכחש להבטחות, שנתנה למדינות הערביות על שינוי מדיניותה הארצישראלית. גם מחברי „הספר הלבן“ עוד קיימים ויושבים על יד ההגה. משרד המושבות מתנהל גם עתה על ידי מקדונלד. אין הוא חבר בקבינט־המלחמה, אבל עניני המושבות ובתוכם עניני ארץ־ישראל הם בידו, והוא לא שינה טעמו אף כמלוא הנימה. להיפך, הוא שומר בהקפדה רבה על ה"קו“ שלו. ועוד אין אנו רשאים להתפרק מנשקנו המוסרי, ועלינו להיות מוכנים ומזומנים, כמו עד עכשיו, לעמוד בשער – אם יהיה צורך בכך.

אולם פרק היאבקותנו הקצרה שבין פרסום „הספר הלבן“ ובין הכרזת המלחמה הוא מאלף. העליה גברה, ההתישבות התרחבה, בניגוד להוראות „הספר הלבן“ ובניגוד לרצונה של הממשלה – ועל אף נסיונותיה לעכב, בלי רשות הממשלה הוקמו בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, נקודות חדשות, ברובן על הגבולות, ותחומי ארץ־ישראל העברית הורחבו בזמן קצר, כאשר לא הורחבו אף פעם מקודם בתקופה כה קצרה.

ולמען מנוע כל אשליה וטעות יש להוסיף: לא היתה מחשבה, ש„הספר הלבן“ ומדיניותו יעברו מן העולם ובמהרה – גם אם ההתנגדות מצדנו תהיה אמיצה וקשה ורבת־קרבנות. מדיניות „הספר הלבן“ הטילה עלינו היאָבקות קשה וממושכת, והיינו מחויבים להיות נכונים לעמוד במערכה חמורה לא שבוע, לא חודש, אלא שנים; ואם „הספר הלבן“ יהיה אקטואלי שוב – נדע את אשר לפנינו. כאן לא יתּכנוּ כל פשרות וּויתוּרים ולא תצויר כל רתיעה קצרת־רוח.

על סף מלחמת העולם

ובשלושה לספּטמבר התחיל הפרק השלישי. לפי־שעה אין זה אלא סף־המלחמה. למעשה נטושה מלחמה רק בין שתי מדינות: פולין וגרמניה, ומלחמה זו – יש לחשוש – לא תארך הרבה: פולין עומדת להיכּבש במהרה. ואילו להלכה יש מלחמה בין ארבע מדינות: אנגליה, צרפת, פולין מצד אחד וגרמניה מצד שני. התארך מלחמה זו? התתרחב? קשה לנבא עתידות. יש ארבעה סימני־שאלה גדולים: איטליה, רוסיה, תורכיה, אמריקה. הישתתפו כל אלה, אחדוֹת מהן, או אחת מהן, במלחמה – וכיצד? בשאלות אלו תלוי גורל המלחמה, ואולי גורל העולם.

הכרזת המלחמה לא שינתה באופן פורמלי את מעמדנו. „הספר הלבן“ קיים, אולם עם הכרזת המלחמה נשתנו הנסיבות הפוליטיות. ובנסיבות חדשות משתנים הערכות ויחסים. נפתחה עכשיו האפשרות באנגליה לשינוי חיובי בהערכת הכוח היהודי ולשינוי חיובי ביחס לכוח היהודי.

כניעת אנגליה לטירור הערבי

„הספר הלבן“ הוא פרי מציאות מסוימת: פרי הכניעה הבריטית לטירור בארץ ובעולם. לא רק הטירור הערבי והתמיכה שטירור זה קיבל בארצות הערביות השכנות, אלא גם משטר האלָמות של ציר רומא־ברלין, שממנו ינק הטירור הערבי את כוחו והשפעתו הפוליטית, גרמו למדיניות של „הספר הלבן“. בלי ציר רומא־ברלין לא היו המהומות בארץ נמשכות זמן כה רב ומקבלות היקף כה רחב. למהומות היו, כמובן, גם מניעים מקומיים, אבל בלי היטלר ומוסוליני לא היו עוצרות כוח לעמוד זמן כה רב ולהתפשט במידה כזו. השלטון הנאצי והפאשיסטי הספיקו לכנופיות הערביות ולמנהיגיהן גם כסף, גם מדריכים וגם נשק. יתר על כן: ציר רומא־ברלין יצר את הרקע המדיני והפסיכולוגי, שרק על יסודו נתאפשרו מהומות ממושכות אלו. ציר רומא־ברלין העניק לטירור הערבי משקל פוליטי, כשם שציר רומא־ברלין הפחית את משקלם וכוחם הפוליטי של היהודים. השיטה הפוליטית של ציר זה היתה שנטז' ואלָמות, והערבים השתמשו בשיטה זו והסתמכו בשנטז' שלהם על כוחו של הציר ואהדתו לכל מי שמתגרה באנגליה (ובצרפת). „הספר הלבן“ לא היה אלא מהדורה חדשה של מינכן. במינכן הוסגרו הצ’כים, ב„ספר הלבן“ – היהודים. שניהם נפלו קרבן לחולשתה של אנגליה (וצרפת) בפני התקפת הציר.

נסיונות ה„השלָמה“ של צ’מברלין לא הצליחו – ואנגליה נאלצה להכריז מלחמה על היטלר. שינוי הערכים במדיניות האנגלית בעולם עלול להביא גם שינויים במדיניות הארצישראלית, כי בעולם החדש, שבו אנו עומדים למחרת הכרזת המלחמה, משתנים היחסים וההערכות.

שינוי זה יובן, אם נעמוד על ההבדל שבין הכוח היהודי לכוח הערבי. כוח הערבים מבחינה אנגלית הוא בעיקר – ביכלתם להרע, להזיק, לעסוק בשנטז' וטירור, לסכסך ע"י סוכנים איטלקים ונאצים. מבחינה זו כוח היהודים הוא אפס. אין אנו יכולים להתקשר עם היטלר ומוסוליני, ואין אנו מסוגלים לגרום לאנגליה דאגות רציניות במזרח הקרוב. מבחינת הכוח השלילי יפה כוח הערבים מכוחנו־אנו; הכוח שלנו הוא חיובי, כוח להועיל. אנו כוח יוצר ובונה; אנו מקוממים הריסות ארץ, יוצרים נכסים משקיים ותרבותיים, כוחנו בברכה של מפעלנו, בערכו האנושי והתרבותי, והעזרה שלנו יכולה להיות חיובית ומועילה.

בתקופת־מינכן היו האנגלים מעונינים בראש־וראשונה במניעת הנזק הערבי, במניעת השנטז' הערבי, שינק כוחו ועָצמו מהשנטז' של היטלר ובני־בריתו. מניעת נזק היתה יותר חשובה מההנאה, מהברכה החיובית שלנו. כי האנגלים יכולים להתקיים גם בלי המפעל היוצר שלנו, בלי יבוש ביצות החוּלה ובלי הקמת הריסות הארץ. כשממשלתו של צ’מברלין הכריעה אחרי היסוסים רבים את הכף כלפי הערבים במדיניות של „הספר הלבן“, לא באה הכרעה זו מתוך שינוי־ערכין פנימי באנגליה כלפי מפעלנו. „הספר הלבן“ עצמו ציין לשבח את המפעל הציוני והרים אותו על נס כאחד המפעלים הראויים להערצת העולם. האנגלים לא שכחו את מצוקת ישראל האיומה. להיפך, בשנים האחרונות התבלטה מצוקה זו בדעת־הקהל האנגלית וקיבלה ביטוי הולם בפרלמנט האנגלי ובעתונות האנגלית. וּודאי שהאנגלים לא הוכו בסנוורים ביחס לקשר העמוק המקשר את עם ישראל וארץ־ישראל. המשך עלייתנו ומפעלנו על אף המהומות הממושכות שימש הוכחה ניצחת לברית־החיים־והמוות, שכרת עם ישראל עם ארצו. אולם הממשלה האנגלית נרתעה בפני הטירור והשנטז' הערבי – והכריעה את הכף נגדנו.

המטרה – מדינה יהודית

ובעמדנו עכשיו על סף המלחמה עלינו להבהיר לעצמנו את הדרך בה נלך, והמטרה לה נשאף. מלחמת־העולם בשנות 1914–1918 הביאה לנו הצהרת־בלפור; הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית.

עם הופעת „הספר הלבן“ נתרבו המזלזלים בערך הצהרת־בלפור והמנדט. הצהרה זו כאילו היתה הבטחת־רמיה מלכתחילה, והמנדט כאילו לא נתן לנו ולא כלום. אין שחר לדברים אלה. הצהרת־בלפור היתה הכיבוש הממלכתי הראשון שלנו מאז החורבן. וההצהרה והמנדט היו נותנים לנו הרבה יותר, אילו ידענו להשתמש בהם: אילו היה רצוננו יותר עז ואילו אזרנו מלוא יכלתנו להשתמש באפשרויות שניתנו לנו, אם כי היו מוגבלות. גם במעט שעשינו – השׂגנו יותר מכל הדורות, שקדמו לנו זה מאות בשנים.

הצהרת־בלפור לא היתה אלא נוסחה לא משוכללת ולא אידיאלית, אבל חשובה ורבת־תוצאות. מטרתנו הפעם אינה יכולה להיות נוסחה, ולוּ תהא זו המשוכללת והאידיאלית ביותר. הפעם עלינו לחתור לקראת ביצועה של עובדה: עובדה של מדינה יהודית! נטרה זט צריכה לכַוון ולהדריך מעכשיו את כל פעולותינו וצעדינו. מטרה זו צריכה מעכשיו להפעים את כל הוָיתנו, התנהגותנו, מאמצינו הפנימיים ויחסינו כלפי חוץ.

אסור לנו לשכוח את „הספר הלבן“, ואם יפגעו עכשיו בזכויותינו – נילחם גם עכשיו. אולם אנחנו לא ניתן עכשיו כל יסוד לסכסוכים עם הממשלה. אנו חייבים לתת כל עזרתנו לאנגליה, כי גורלנו קשור בגורל אנגליה. מפלה של אנגליה, פירושה חורבן ליהדות. כאנשים וכיהודים אנו מעונינים בהשמדת היטלר והמשטר הנאצי, ולא פחות מהאנגלים עצמם אנו מעונינים בנצחונה של בריטניה על גרמניה של היטלר. אולם לנו יש עוד ענין אחד מרכזי, עניננו המרכזי – ארץ־ישראל. נצחונה של אנגליה במלחמתה עם גרמניה, הוא לבדו, אינו מבטיח עדיין ארץ־ישראל לעם היהודי. רק הנצחון שלנו, רק המאמץ שלנו המכוּוָן למטרה זו – יתן לנו את הארץ.

הקמת צבא יהודי

הדבר השני, שהמלחמה מטילה עלינו הוא הקמת צבא יהודי. וקודם־כל בארץ ובשביל הארץ.

עלינו להקים יחידות צבאיות יהודיות, גדודים יהודים, בכל ארץ, שבה תינתן לנו האפשרות לכך. מבחינת המלחמה ותוצאותיה החזית היא אחת ובלתי־מחולקת. נצחון בחזית־המערב מבטיח נצחון בחזית־המזרח, והוא הדין להיפך. אנו מעונינים בהגשת עזרה לאנגליה בכל מקום ומקום, וכל כוח יהודי, שיוקם באחת הארצות, מוסיף עָצמה ומשקל לעם היהודי. אולם במרכז חיינו עומדת ארץ־ישראל.

אין הדבר קל. יש כוחות וגורמים רבי־משקל שיפריעו לנו: א) החשש מפני הערבים. מדינאים ומצביאים אנגלים לא ירצו עכשיו לעורר חמת העולם הערבי; ב) לפי־שעה אין צורך מעשי לאנגליה בצבא יהודי בארץ. ארץ־ישראל מוקפת עכשיו ארצות ידידותיות: בצפון – צרפת; במזרח – עבר־הירדן ועיראק – בעלות־בריתה של אנגליה; בדרום – מצרים. ולמה להוציא עכשיו סכומים עצומים להחזקת צבא יהודי, שאין בו צורך? ג) סיבות אחרות.

אולם יש אנגלים, המעריכים את כוחנו גם במובן הפוליטי וגם במובן הצבאי. הם מאמינים לנו. הם יודעים, שאנו ראויים לאמון. הם יודעים, שהסוכנות היהודית היא כּנה ונאמנה. האנגלים, וביחוד חוגי הצבא, יודעים, שעל הבחורים שלנו אפשר לסמוך, שהם לא ימעלו בשליחותם ולא יתכחשו להתחייבותם – ושהם יודעים את המלאכה, גם מלאכת הבנין וגם מלאכת ההגנה. יש להניח, שיחולו שינויים גם בהרכב הממשלה האנגלית, וכמה מידידינו האנגלים עוד עתידים למלא תפקיד חשוב – ואולי מכריע – בעיצוב המדיניות הבריטית. התחלה נעשתה בכניסתוֹ של צ’רצ’יל לקבינט־המלחמה. אין לתלות תקוות נפרזות בשינויים פנימיים אלה, כי אינו דומה מדינאי כשהוא מתנגד לממשלה – למדינאי המשתתף בעצמו בממשלה. אולם שינויים אלה ודאי לא ירֵעו מצבנו. ואף־על־פי־כן אין לחכות לתוצאות מהירות מצד הממשלה האנגלית, ומדיניותנו הציונית צריכה להתבסס על פעולתנו וכוחנו־אנו – עלינו ליצור עובדות…

בנסיבות חדשות

עם הכרזת המלחמה נגד היטלר נשתנה המצב האוביקטיבי. כוחם של הערבים להזיק לא חדל גם עכשיו, אולם בנסיבות החדשות פחת ערכו ונתמעטה אפשרותו. עיראק ומצרים תלויות עכשיו באנגליה יותר משאנגליה תלויה בהן. הסכנה האיטלקית במצרים נעשתה ממשית וחמורה, אם־כי עוד לא אקטואלית, כי עדיין איטליה ניטרלית. אך מי יערב לניטרליות זו? ובלי הגנה אנגלית לא תעמוד מצרים אף יום אחד בפני איטליה. עיראק אינה יכולה עוד להמשיך בּבּלוֹף הקודם, כי יספיק רמז קטן לתורכיה, שימוטט בן־לילה את בנין־הקלפים של עיראק.

לעומת זה עלול לעלות כוחנו החיובי, הכוח המועיל, הצפון בעם היהודי, וכוחנו החיובי הוא בשנַים: א) הישוב בארץ – חצי־מיליון יהודים, בעלי תרבות, רבי יכולת יוצרת ולוחמת הם כמות בלתי־מבוטלת בפינה זו שבעולם, ויתכן שאנגליה תיזקק בנסיבות החדשות לכוח זה, גם לכוחו היוצר וגם לכוחו הלוחם; ב) היהדות העולמית, ובעיקר היהדות האמריקאית. יודעת אנגליה, שאמריקה אולי מחזיקה את המפתח לנצחון במלחמת־גוג־ומגוג זו. היהודים באמריקה אמנם אינם מהַוים אלא ארבעה אחוזים מהאוכלוסין, אולם משקלם והשפעתם בחיים המדיניים גדולים פי־כמה מיחסם הכמותי, וידידות יהודי אמריקה יכולה להיות לברכה רבה לאנגליה במלחמה זו על קיומה.

זהו השינוי הפוטנציאלי, שחל עם המצב החדש. אין זה לפי־שעה אלא שיקול פוליטי, ועוד טרם נתן אותותיו במציאות. אי־אפשר להגיד בוַדאוּת, שהמצב האוביקטיבי כבר נשתנה לטובתנו. מי יודע, אֵילו גורמים סמויים מן העין עלולים לבלבל את החשבון ולעשות לאַל כמה דברים, הנראים לנו ברגע זה כאפשריים. המדיניות אינה מדע מדויק, אין שום בטחון מתימטי בשיקולים פוליטיים, ועלינו להתכונן גם לרעות – ולרעות ביותר; אבל במידה שאפשר עכשיו לראות את העתיד הקרוב אפשר לומר שנפתחו סיכוים חיוביים לשינויים חשובים, ואולי גם לשינויים יסודיים במעמדנו בארץ.

לפני שנה בערך, בעשרים לספטמבר 1938, אחרי אחת השיחות שהיו לנו עם הממשלה בלונדון, כתבתי לירושלים:

„המצב הוא פחות או יותר ברור: הממשלה החליטה להסגיר אותנו לערבים. לא מדינה ולא עליה. – – – הסגרה זו עולה בקו ההתנהגות האנגלית בענינים עולמיים: חבש, ספרד, סין, צ’כוסלובקיה. – – – אין אנגליה זו רוצה לריב עם היטלר, מוסוליני והערבים בגללנו“.

והוספתי:

„התמונה הפוליטית של העולם הולכת ומשתנה כמעט מיום ליום, ועלינו להיות מזוינים עכשיו, יותר מאשר בזמן תקין, בשתי מטרות ברורות. – – – חרף הערכתי המרה של מצב־הענינים ביחס הממשלה אלינו – ברור, שגורלה של הציונות המדינית קשור עם אנגליה. ואני רואה סיטואציה, שבה אולי תילחם אנגליה. – –– ושתי המטרות המדריכות הדרושות לנו הן:

1. תגבורת כוחנו בארץ: משטרה, ציוד, אימון ועליה.

2. שיתוף צבאי עם אנגליה במזרח הקרוב.

שתי מטרות אלו – הגיעה עכשיו שעתן!

בישיבת… תל־אביב, 12 בספטמבר 1939

לוח הבירורים והדיונים שלנו מפגר אחרי לוח ההיסטוריה. אנחנו עומדים אחרי הקונגרס הציוני, שהיה מוקדש בעיקרו לבירור דרכי מלחמתנו ב„ספר הלבן“. עכשיו נדמה כאילו זה היה לפני המבול. לפני נעילת הקונגרס בז’ניבה הציעו כמה חברים להסתלק מכל החלטת־מחאה בדבר „הספר הלבן“, כי אין להכריז על התנגדות לממשלה האנגלית ערב מלחמה. התנגדתי להצעה זו, כי אי־אפשר לעבור על „הספר הלבן“ לסדר־היום, בין שתהיה ובין שלא תהיה מלחמה. אולם היתה כבר אז הרגשה בלב רבים, שהדיונים וההחלטות אינם אקטואליים. כעבור זמן לא־רב פרצה המלחמה.

קשה לומר, כיצד תנהג הממשלה עכשיו כלפי המעפילים. כמו־כן לא ברור, מה יהא גורל חוק־הקרקעות. חוק זה עמד להופיע בשבוע השלישי בספטמבר. הפקידות בארץ לחצה לפרסומו הדחוף, אבל לונדון טענה, שלא נוח הדבר לפרסם חוק זה לפני אישור „הספר הלבן“ במועצת חבר־הלאומים. הממשלה היתה כמובן בטוחה שהספר יאוּשר. מ. מקדונלד התעתד ללכת לז’ניבה להגן על מדיניותו. אולם בינתיים נדחה מושב החבר. החוק מוכן לפרסום – וזה יהיה אבן־הבוחן; היגשימו, חרף הכל, בשעה זו את „הספר הלבן“? בשבועות הקרובים נדע, היכן אנו עומדים. במקרה הטוב ביותר אפשר לומר, שניתן מורטוריום ל„ספר הלבן“ – אך הוא לא בטל, ויש צורך שלא נתפרק מנשקנו הנפשי והמוסרי. אנו מצוּוים לשמור על נכונותנו להילחם ב„ספר הלבן“.

אבל בשעה זו עומדת שאלה חדשה: פרצה מלחמה, ואנו צריכים להיות מוכנים להושיט עזרה לצבא הבריטי, במידה שהדבר יהיה תלוי בנו. אולם אותה שעה עלינו להיות מוכנים לעמוד נגד הגשמת „הספר הלבן“ ונגד כל קיפוח. הייתי מנסח את אשר מוטל עלינו לעשות, לפי דעתי, במלים אלו: עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה „ספר לבן“, ועלינו לעמוד נגד „הספר הלבן“ כאילו לא היתה מלחמה…

שני קַוים אלה גזורים עלינו על־ידי המציאות המסוּבכת. אין מלחמה זו ככל המלחמות. הפעם קיומה של אנגליה עומד בסכנה, ואין זה דבר שאינו נוגע לעם היהודי. ודאי שאין אנו יכולים להישאר אדישים לגבי המלחמה בהיטלר, וכל יהודי חייב לעזור במידת יכלתו להשמדת המשטר הנאצי. אולם אם הממשלה האנגלית תפגע עכשיו בזכותנו, לא נוכל להרכין ראש ולקבל עלינו את הדין.

אלו הן לדעתי שתי ההנחות היסודיות לקו התנהגותנו בתקופת המלחמה.

אנחנו עומדים בראשית המלחמה. כאן בארץ רחוקים עדיין משדה־הקרב, אולם מיליוני יהודי פולין כל יום מביא להם קרבנות חדשים. אם תארך המלחמה, נרגיש אותותיה גם בארץ ונעמוד בפני מצבים קשים ומסובכים; דרוש לנו מצפן פוליטי שיכַוון את דרכנו בסבך האפל, בו אנו נכנסים. איננו יכולים לדעת כיצד ישתלשלו הדברים, אבל דרושה לנו נקודה מאירה באופק ההיסטורי, שתורה לנו את הדרך במצבים המסובכים הצפויים לנו. בעיני, המצפן הפוליטי הזה הוא – חתירה לקראת הקמת מדינה עברית בארץ.

בישיבת הועד הלאומי, 17 בספטמבר 1939

קשה לדבר על מצב מדיני בשעת רעידת־אדמה. לפני שלושה שבועות היו בינינו אנשים נבונים שהיו בטוחים, כי בשבועות ובחדשים הקרובים לא יקרה שום דבר. היום – מדינה של שלושים מיליון תושבים כמעט שנמחתה, לפי־שעה, מעל המפה האירופית. לפני שבועיים הכריזו אנגליה וצרפת מלחמה על גרמניה, והבוקר נפל דבר־מה שקשה להפריז בערכו העולמי: זז הענק הרוסי. אנו עומדים על סף מאורעות עולמיים, שאיש עדיין אינו יודע לאן פניהם מוּעדות… מאורעות אלה עומדים לגמרי מחוץ לתחום שלטוננו והשפעתנו, אולם הם פוגעים פגיעה עמוקה ואנושה בחיי מיליוני יהודים, ולאו־דוקא אלה הנמצאים בתוך החזית. אפילו הישוב בארץ, הרחוק עדיין משדה־הקטל, מרגיש אותות השוֹאָה, ועם הכרזת המלחמה באירופה נזדעזעו אָשיוֹת חיינו הכלכליים והמוסריים בארץ – מצוקת רעב מצד אחד וספסרות פרועה מצד שני עושים שמוֹת באלפי משפחות.

אולם דוקא על סף מאורעות מחרידים, שאין לראות מראש את כיווּנם וסופם, עלינו להתרכז פה לא רק בצרכי־שעה של הישוב – אם־כי צרכי־שעה אלה הם בוערים, – אלא בצרכי־עולם של האומה היהודית. כי מי יודע, אם ברעידת־אדמה זו אין אנו בארץ, מלבד יחידי־סגולה בגולה, היחידים שנשארו לפליטה לעם היהודי, המסוגלים עדיין להגות את מחשבת האומה ולהסתכל באופק ההיסטורי של עתידנו, בלי שתכהה עינו מלהט החרב המתהפכת ובלי שרוחנו תיעכר משעבוד־זרים, הכובל חירותם הנפשית של יהודי הגולה.

במערכה כפולה

התפרצות המלחמה באירופה מצאה אותנו כשאנו עומדים זה שלוש שנים וחצי בחזית־דמים של טירור ערבי, וזה כארבעת חדשים בהיאבקות מרה ונואשת עם מדיניות „הספר הלבן“. עודנו עומדים במלוא־התנופה במערכה כפולה זו והנה בא עלינו ועל העולם כולו האסון החדש, המעמיד בצל את כל אשר קרה אותנו עד עכשיו והמטיל עלינו חובות, דאגות ושיקולים חדשים.

תהא זו פחזות פּושעת, אם תוך כדי הסופה האיומה, שהתחוללה בעולם ושצנפה כבר מרכזי־יהדות גדולים באירופה, נשכח את הסכנות שאפפו אותנו בארץ בימי „שלום“, ונחשוב כי הטירור ו„הספר הלבן“ עברו מן העולם. הם לא עברו ואין כל ודאוּת שיעברו. נשיא הממשלה הבריטית בתשובתו לאגרת נשיא ההסתדרות הציונית ציין לא במקרה את „חילוקי־הדעות הקיימים בין ממשלת־המנדט ובין הסוכנות היהודית בדבר המדיניות בארץ־ישראל“. אמנם יתכן, שבנסיבות החדשות „חילוקי־דעות“ אלה יהיו במידה רבה אקדמיים בלבד. אבל לא אנו שליטים בנסיבות אלו, וּויכוח אקדמי בשעה זו עלול להיות ניגוד חמוּר בשעה אחרת. גם הטירור לא נפסק, והפסקתו אינה בידינו; עדיין אנו מצוּוים כמקודם על התגוננות כפולה: על חיינו ועל זכותנו.

אולם המצב החדש גזר עלינו התגוננות נוספת, קשה ורבת־היקף. לא התגוננות בתחומי הישוב בלבד, אף לא התגוננות בתחומי העם היהודי בלבד, אלא כחלק אורגני של ההתגוננות הגדולה, שהוטלה על בריטניה ובעלות־בריתה, התגוננות בפני תוקפנות־האימים של השלטון הנאצי המתנשא להשתלט על העולם כולו, התגוננות בפני האויב הנורא ביותר של העם היהודי והחופש האנושי בעולם.

והמערכה החדשה, הגדולה – אשר אין יודע עדיין מרוצתה, היקפה, הסתבכויותיה ותוצאותיה – הועמדה במרכז חיינו. עדיין אנו רחוקים משדה־המערכה – אבל מרחק זה אינו גורע מזיקתנו להשפעתה, לסכנתה, לצרכיה ולדאגותיה של המלחמה. גורל המערכה אינו בידינו, וכמה גורמים רבי־אונים מלוּוים סימן־שאלה. מה תעשה איטליה? תורכיה? אמריקה? עד אתמול היתה רוסיה כאילו עומדת מן הצד – הבוקר הגיחו צבאות רוסיה ושטפו את חבלי־הספר המזרחיים של פולין. עד היכן תגיע רוסיה ומה היא נושאת בחוּבּה? לא כשנת 1914 היא שנת 1939. אז היו החשבונות פחות או יותר ברורים. הפעם רבה וכבדה התעמולה. וספק, אם גם כמה מן העומדים על יד ההגה של המעצמות הכבירות מסוגלים להציץ בעד הצעיף של העתיד המעורפל. אפס בשאלה הראשית הגדולה אין ספק בלבנו: כל לבנו נתון לתבוסת משטר הרשע והדמים, שהקים היטלר, ולנצחון הצבא הבריטי והצרפתי. אולם עמידתנו הנחרצה על צד אנגליה אינה ממצה עדיין את כל חשבוננו עם עצמנו.

ותוך כדי השתתפותנו הנאמנה והשלמה במלחמתה של אנגליה ובעלות בריתה אנו מצוּוים באחריות כפולה ומכופלת על תגבורת מעמדנו בארץ, על הרחבת עמדות היצירה והכוח שהקימונו, על טיפוח עמדות חדשות, הנתבעות על ידי הנסיבות החדשות ומתאפשרות על ידיהן, ועל גיוס מכסימלי של יכלתנו היוצרת והלוחמת, גם זו הפועמת בישוב הקיים וגם זו הגנוזה בדינמיקה של התפוצות בתקופת־חירום.

לפי שעה אפשר רק להתווֹת קוי־פעולה ראשיים:

המשכת העליה והגברתה. חזיתות־הקרב תחסומנה את דרך העליה מכמה ארצות. כמה רשיונות־עליה, שניתנו ליהודי גרמניה ופולין, לא ינוצלו. אולם רוב הארצות עדיין עומדות בניטרליותן. וגם בארצות הנלחמות לא ננעלו כל השערים. נתיב־היסורים של העליה היהודית יתכסה עכשיו קוצים ואבני־נגף נוספים. אולם כל סדק ופירצה קודש יהיו להעלות גאולים. עלית כל יהודי מתעלה עכשיו למדרגה של פיקוח־נפש כפול: אישי ולאומי – הצלת נפש מגיא־הריגה וחיזוק מבצר־גאולתנו היחיד. אף אחד מיהודי אירופה אינו בטוח עכשיו ביום מחר: אינו בטוח ברכושו ואינו בטוח גם בחייו. רבבות ומאות אלפים בפולין נתונים כבר עכשיו לטבח. ומי יערוב, שיד המשחית לא תגיע לארצות השכנות? אבחת־הקרב אסור לה שתחריש את זעקת העליה. להיפך. לאור תבערת המלחמה נראה במשנה־בהירות את התהום הפעורה לעם תלוש־מולדת ובמשנה־אונים נחיש את ההצלה הנאמנה האחת שתעמוד לפליטי־חרב: עליה למולדת.

ותוספת עליה עכשיו לארץ אינה רק חיזוק כּמוּתי לישוב. בה הערובה הנאמנה ביותר לבטחוננו בימים טרופים אלה ולהבטחת עתידנו. עוד אין אנו יודעים, מה צפוי לארץ בימים אלה ובאֵילוּ מצבים נעמוד – ויתכן שרק בגודל כוחנו יהיה תלוי הגורל, ולא בלבד גורל חצי מיליון היהודים שבארץ, אלא גורל תקוות האומה.

הרחבת השטח החקלאי. גאולת הקרקע במלוא כל האפשרויות וניצול מכסימלי של כל פיסת־אדמה שברשותנו הם בשעה זו צו עליון של הצלת המולדת. עלינו לעשות מאמץ מכסימלי לגאולה מהירה של מכסימום אדמה. כשם שרעם התותחים אינו יכול להשתיק את זעקת־העליה הבוקעת אלינו מגיא־ההריגה באירופה, כך אין תלאות הישוב ומצוקתו המתגברת רשאיות להסיח לבנו מזעקת־האדמה, הבוקעת אלינו משממות הארץ, חולותיה, טרשיה, ביצותיה ומדברה, בהר ובעמק, בשפלה ובערבה. נתחייב בנפשנו ובעתידנו, אם נחמיץ את שעת־הכושר, כי אין יודע כמה תארך. גאולת הקרקע וניצולה האינטנסיבי אינם צורך העתיד בלבד. עלינו להתכונן למצור הצפוי לנו עם התקרבות חזית־המלחמה לחופי הארץ ולגבוליה. כבר עכשיו, בעוד ים־התיכון כאילו שָקט ושָלו, צומצמו אפשרויות היצוּא והיבוּא, ואם אין ארצנו מסוגלת להפיק את כל מחסורה – שׂוּמה עלינו בעוד זמן להבטיח בעבודתנו ובאדמתנו את מזון הישוב, כי יתכן שניאָלץ להיות סמוכים לזמן בלתי־מסוים רק על שולחן עצמנו. עלינו להעביר לכפר את עודף האוכלוסין העירוניים שלנו ולהגדיל את חלקה של החקלאות במאזן הייצור שלנו, למען נוכל לפרנס ביום רע את ישובנו בלחם, שנוציא מאדמתנו אנו.

ברית צבא עם אנגליה. לא יתכנו כל חילוקי־דעות בדבר הסולידריות הגמורה של העם היהודי עם העם האנגלי במלחמה זו. לא פחות מכל אנגלי מתפלל עכשיו כל יהודי לנצחון האימפּריה הבריטית במלחמה זו עם היטלר. לא רק האויב המשותף מקשר אותנו לאנגליה במערכה זו. העם היהודי אינו יכול גם לשכוח, שמכל עמי־תבל היתה האומה הבריטית הראשונה, אשר הכירה בנו כעם ואישרה את קשרנו ההיסטורי עם המולדת וגם עזרה לנו לא במעט לשוב ולבנות את הארץ. העם היהודי זוכר לא רק את ההכרזות הרשמיות על הקמת הבית־הלאומי, אלא יודע גם את המסורת הנפשית של טובי אנגליה, חוזיה ושׂריה, שעמדה מאחרי הכרזות אלו.

גורלנו קשור עם גורלה של בריטניה, ומלחמתה היא מלחמתנו. „האורינטציה הבריטית“ של התנועה הציונית לא התחילה עם הצהרת־בלפור, מנהיגה הראשון של הציונות המדינית חזה עוד כמה שנים לפני מלחמת־העולם האחרונה, שעתידנו בארץ קשור עם בריטניה, ואת המוסדות הציוניים הראשונים הקים באנגליה. עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות אנגליה, שבתוכם נמצאו גדודים יהודים, ועם הצהרת־בלפור, נהדַק הקשר בינינו ובין בריטניה הגדולה. תקופת המנדט לא היתה תמיד תקופה של קוֹאוֹפּרציה אידיאלית בינינו ובין ממשלת־המנדט. זו היתה קואופּרציה מתוך היאבקות קשה ומתמדת. ועם פרסום „הספר הלבן“ הועמדנו בעל־כרחנו בריב חמוּר עם הממשלה האנגלית, אבל ריב זה היה מצומצם אך ורק בתחומי המדיניות הארצישראלית. זה לא היה ולא נתכוון להיות ריב בין העם היהודי ובין העם האנגלי. גם בתוך סערת המלחמה שלנו ב„ספר הלבן“ אמרנו: אנו נלחמים במדיניות הממשלה. אין אנו נלחמים באנגליה, לא ראינו ב„ספר הלבן“ את המלה הסופית והאחרונה של אנגליה, לא מדדנו את הדימוקרטיה הבריטית באַמת־מידה של כשלון אחת מממשלותיה. ברגע שהוכרזה מלחמה בין אנגליה ובין גרמניה, ידענו כולנו מיד היכן מקומנו בסכסוך עולמי זה – על אף חילוקי־הדעות שבינינו ובין הממשלה האנגלית בדבר המדיניות הארצישראלית.

עצמאות. דוקא מפני הסולידריות העמוקה שלנו עם אנגליה בשעת־חירום זו – אנו עלולים להסיח דעת מהיעוד המיוחד, המוטל עלינו במערכה זו מטעם ההיסטוריה היהודית. אם מלחמה זו תימשך ולא תסתיים בקרוב בכיבוש פולין, כרצונו של היטלר, ועלינו יוטל לקחת חלק בהתגוששות־איתנים זו – שׂוּמה עלינו להופיע במלחמה כאומה יהודית, כחטיבה עצמאית, שהגורל שיתף, אבל לא זיהה אותה עם הדימוקרטיה המערבית בראשותה של אנגליה. תבוסתה של הדימוקרטיה, חלילה, היא תבוסת העם היהודי. שׂוּמה עלינו לתרום את חלקנו במידת יכלתנו להגנת העולם מפני התוקפנות הנאצית. אולם לא פחות מזה עלינו להיחלץ ולהתגייס להבטחת עתידה של האומה העברית במולדתה – ולא רק להגנת הישוב היהודי בארץ.

המאמץ החדש, הנתבע מאתנו במלחמה זו, לא יהא נאמן לתעודתו, אם לא יכוּון בבת־אחת לשתי מטרות, שאין ביניהן כל סתירה וניגוד, ואדרבה, הן קשורות ותלויות זו בזו, אבל אינן מזדהות מאליהן וממילא: עזרה מכסימלית לאנגליה ובעלות־בריתה, וצבירת כוח יהודי עצמאי שיבטיח את עתידנו בארץ.

עזרתנו הצבאית לאנגליה ובעלות־בריתה חייבת לבוא – ורק בדרך זו תגדל העזרה – לא כעזרת יחידם, אלא כעזרת יחידה עצמאית. לא יהודים, אלא יהודה תהיה בעוזרים. אין יהודה עצמאית קיימת עדיין במשפט־העמים, אבל היא קיימת בלבנו ובנפשנו; ואם נרצה – תהא לעובדה. אנו נוכל להיות לעֵזר ולברכה לאנגליה – ורק מוּכּי־סנוורים או מטומטמי־דעת יוכלו עכשיו לפקפק עוד ביכלתנו זו. רק אם תבין אנגליה, שעליה לקבל אותנו כמו שהננו: לא רק בכשרון־המעשה, בחריצות ובתבונה שלנו – אלא גם במשׂאת־נפשנו ובתוחלת־הגאולה היוקדת בלבנו והפועמת בכל מעשינו. לא נוכל להיות יהודים באהלנו ואנשים בצאתנו. אנשים יהודים אנחנו בכל אשר הננו: בדרכנו לארץ, בעבודתנו בתוכה – וגם בשדה־הקרב.

לא מתוך חובת־נתינים נצטרף למערכה; ארץ־ישראל היא ארץ מנדטורית, ואנו התישבנו בה כיהודים, כבני העם היהודי – ורק כבני העם היהודי וכשליחיו נבוא בברית עם צבאות אנגליה למען עמוד יחד במערכה משותפת.

מבחינה זו הוטלה על הישוב שליחות לאומית – כי אולי רק ליהודי ארץ־ישראל ניתן להופיע הפעם כחטיבה יהודית, כשליחת האומה היהודית. יהודי הגולה, באשר הם כפופים עכשיו, עוד יותר מאשר בימים כתיקונם, לרצון הסביבה השלטת, גם אם יש בתוכם הכרה יהודית, אין הם בני־חורין לפעול לפי הכרתם היהודית בלבד. כי לא רק בארצות הנלחמות אלא גם בארצות הניטרליות עליהם להסתגל לקו השליט, הנקבָּע לא על ידם ולא לפי צרכיהם. לא רק יהודי פולין – אפילו יהודי אמריקה אינם בשעה זו „סוכן חפשי“: אין ביכלתם לפעול אך ורק כאשר יצוה עליהם המצפון היהודי. רק יהודי ארץ־ישראל יכולים – ומשום כך מצוּוים – לפעול כיהודים, אך ורק כיהודים.

אחדוּת ומרוּת ציונית. למען נפעל כיהודים ובשליחות העם היהודי, מן ההכרח שנפעל כחטיבה אחת. לא כל אחד לחוד, לא כל אחד על דעת עצמו, אלא כיחידה מאורגנת ובת־משמעת, הכפופה ליעוד ציוני ולמרוּת ציונית. לא כישוב ארצישראלי, אלא כחלוץ ההגשמה הציונית של העם היהודי נופיע עכשיו במערכה הגדולה.

הסכנה הצפויה לישוב בשעת־חירום זו, הסכנה החמרית והפוליטית, התמוטטות המשק ואימת־החרב, מחייבות ליכוד־הכוחות וסילוק כל הניגודים והסכסוכים הפנימיים. ואם עדיין לא כל חלקי הישוב הכירו בצו החיוני של התלכדות פנימית, הרי בהופעתנו כלפי חוץ יהא בכל פעולה נפרדת מעין תחיבת סכין בגב העם היהודי. הברית הצבאית, אשר שׂוּמה עכשיו עלינו לכרות עם אנגליה ובעלות־בריתה, תוקם רק אם שליחי העם היהודי, ולא יהודים יחידים או קיבוצי־יהודים נפרדים, יופיעו בפני שליחי העם האנגלי, פה ובלונדון.

חתירה לקראת עובדות ולא לקראת הצהרות. לא הרי 1939 כהרי 1917. התנאים בעולם, ביהדות ובארץ נשתנו מאז תכלית שינוי. ולא ניעגן עכשיו להצהרות ונוסחאות – וגם לא לחסד־לאומים. אנו חיים בתקופה אכזרית, כאשר לא היתה כמוה זה כמה. שערי־החסד ננעלו – בכל אופן בימינו אלה, ולא נצפה לנס, שדוקא תוך כדי המלחמה – אולי המלחמה הקשה והאכזרית ביותר בדורותינו – יחזור העולם למוטב וישקול את מעשיו במאזני צדק וחסד… אין איש יודע מה צפון לנו, לארץ, לעם היהודי ולעולם במלחמה זו. המלחמה זה רק התחילה. למעשה היא קיימת רק בפולין. במערב כאילו עדיין שקט. אבל הסיבוכים הפעם רבים וחמורים מאלה שהיו בראשית המלחמה ב־1914. לפני עשרים וחמש שנים היה ידוע פחות או יותר, מי לאלה ומי לצריהם. עכשיו נתערבבו כל התחומים. הסכסוך הפוליטי והצבאי אינו היחיד המנסר עכשיו בעולם, ועלינו להיכּון ליום־הדין ההיסטורי; ואין תכונה ממשית כתכונת כוח עצמאי, שיצטרף לצדק של תביעתנו וליפעה המוסרית של מפעלנו. כי רק בשלושה אלה נעמוד בפני העולם כשידובר בנו.

חיל־העם. זה שלוש שנים וחצי, מאז פרוץ המהומות, אנו עמלים על הקמת כוח יהודי מזוין להתגוננותנו. לא הכל ניתן לנו, אבל השגנו לא־מעט, כי תביעתנו צדקה והוכחנו שאנו ראויים לשאת נשק – ראויים בשני מובנים: יודעים להשתמש בנשק בשעת הצורך, ויודעים להימנע מכל שימוש לרע בנשק, מתוך כיבוש־יצר רב, גם כשהוא מגורה על־ידי פרובוקציות ממושכות ומתמידות.

חיל הנוטרים, שהוקם בשנים אחרונות אלו, מילא שליחות חשובה בתקופת המהומות, ולא רק שליחות בטחון בלבד; אבל אינו מספיק עוד בשעה זו. המלחמה הטילה עלינו להקים צבא יהודי, שילחם שכם אחד עם הצבא הבריטי ותחת מפקדתו העליונה. ויש מגדולי הצבא הבריטי, שראו עוד לפני פרוץ המלחמה צורך בהקמת צבא יהודי מעין זה, כי ידעו להעריך גם את הנאמנות היהודית וגם הערך הצבאי של הישוב היהודי בארץ. אולם תהיה זו אשליה אם נחשוב, שהיום או מחר יוקם הדבר. הארץ רחוקה עדיין מחזית המלחמה, ושיקולים פוליטיים נכונים או מוטעים מטילים זהירות יתירה על השלטונות המכריעים בדבר; וכשם שלא חכינו בחיבוק ידים להצהרת־בלפור, אלא התחלנו עוד לפני ששים שנה במפעל־התישבות חלוצי – כן לא נחכה עכשיו להכרעה רשמית, אלא נכשיר מיד את הקרקע והתנאים באמצעים שבידינו, למען נוכל ברגע הראשון להידרשנו – ליענות לצרכי הצבא הבריטי בארץ.

תיכון משקנו הכלכלי והאנושי. הגיוס הלאומי דרוש לא רק למען הבטיח השתתפותנו האפקטיבית והמהירה במערכה – כשנידרש לכך. מלבד חזית המלחמה – יש לנו גם חזית הבנין, וחזית זו חשובה לא פחות מחזית המלחמה. בלי משק ובלי כלכלה לא תיתכן שום מלחמה. מלחמתנו אנו וַדאי לא תיכון בלי שמירת עמדותינו המשקיות בכפר ובעיר. ובשעת־חירום זו לא נחזיק מעמד, אם המשק הכלכלי והאנושי שלנו לא יתוכן מראש ולא יותאם לצרכי השעה.

מזמן לזמן נידרש מאת השלטונות הצבאיים לספק כוחות מקצועיים, טכניים ואחרים ליחידות השונות של הצבא הבריטי. תביעות כאלו באות אלינו כבר עכשיו, ובלי שום ספק ילכו ויתרבו. עלינו להיות מוכשרים לספק את התביעות בשעתן ובמלואן – אולם אותו זמן עלינו גם לדאוג שלא נעקור ממשקינו בכפר ובעיר את הכוחות הדרושים לקיום המשק ופיתוחו והרחבתו. עלינו להכין בעוד זמן תחליף מתאים לאנשי העבודה והמשק, אשר יקָראוּ לשרת בצבא. בלי מסגרת של משמעת וחובה ובלי בדיקה מקצועית וטכנית לשם גיוס צבאי ומשקי, שתקיף את כל הישוב הבוגר משני המינים, לא נקיים את משקנו ולא נמלא את התפקידים החדשים, שהוטלו ועוד יוטלו עלינו בעקב המלחמה.

ולבסוף – דבר ליהודי אמריקה. הישוב היהודי בארץ נשא כל הימים בשליחות גדולה של העם. כעל חלוץ ההגשמה הציונית הוטלו עליו כל השנים מעמסה כבדה ואחריות רבה. שעת־החירום הכבידה את המעמסה והגדילה את האחריות. הישוב עמד במבחן־הדמים של שנות־הטירור. יש לבטוח, שיעמוד גם במבחן העליון של המלחמה. אולם הבור לא יתמלא מחוליתו. קליטת העליה, גאולת הקרקע, הקמת צבא – לא יֵעָשו בכוחות הישוב בלבד, אם גם יעשו יהודי ארץ־ישראל את המאמץ ההתנדבותי הגדול ביותר. יהדות אירופה היא עכשיו ברובה הגדול פצועה וכבולה, מחוץ לארץ־ישראל יש רק מרכז יהודי אחד, שיכלתו רבה להרים את המשא הכבד והגדול של הצלת העם והמולדת: המרכז היהודי באמריקה. אירופה עומדת על סף דלדול וחורבן בערב המלחמה. אמריקה עומדת על סף פריחה והתעשרות לרגל אותה מלחמה. ובין שאמריקה תישאר ניטרלית – אין ספק שלמשך זמן מסוים תעמוד בניטרליותה – ובין שתצטרף לדמוקרטיה הלוחמת באירופה, הרעה הגדולה לא תגע באמריקה ולא ביהודיה. וכבמלחמת־העולם האחרונה קרואה עכשיו יהדות אמריקה לעמוד בפרץ: להגיש עזרה ליהדות הנהרסת באירופה ולהושיט יד לתקומת העם היהודי במולדתו. לחם לרעבים ומחסה לפליטים בארצות אירופה, תגבורת יכולת יוצרת ולוחמת לישוב בארץ, והתגייסות פוליטית וצבאית למלחמת־שחרורנו במערכת הכוחות העולמיים, – אלה הם התפקידים המוטלים בשעה זו על יהודי אמריקה.

לא כנצרכים אלא כחלוצי העם היהודי ושליחיו נתבע מיהודי אמריקה לתרום מהונם ואונם לצרכי המערכה ההיסטורית שבה נעמוד: קליטת העליה, גאולת הקרקע, הקמת צבא יהודי – החוט המשולש של פעולתנו הציונית בשעה זו.

בכינוס הספרדים בתל־אביב למען קרן־היסוד

אדוני הרב הראשי ורבותי! לא תמיד אני יכול להיענות לתביעות קרן היסוד להשתתף בכינוסיה. אבל הפעם כשהודיעו לי שיתכנס כינוס מיוחד במינו לנציגים של קיבוצי ספרד בגולה ובארץ, והאיש שפנה אלי קרא לי את שמו – ריקאנאטי – הרגשתי שאינני יכול להיעדר מהכינוס הזה. כי אני חייב לציבור הספרדי חובה אישית בתור ציוני. כי לפחות חלק מאמונתי הציונית ירשתי מקיבוץ ספרדי. הדבר היה לפני כשלושים שנה. בימים ההם היתה העיר היהודית ביותר בעולם – סלוניקי הספרדית בתורכיה ולא תל־אביב. באתי לסלוניקי מהארץ כסטודנט צעיר ללמוד שם משפטים. מובן, שהתעניַנתי במצב הרוחות בקרב השבט הספרדי הזה ביחס לארץ. סלוניקי היתה עיר יהודית גדולה וגם עיר של פועלים יהודים. לצערי שמעתי כי המוני העם היהודים אינם אתנו, וכי מנהיגי ציבור הפועלים הם אנטי־ציונים ומרחיקים אותם מארץ־ישראל. אמנם עלה בידי למצוא מנהיג סוציאליסטי אחד בסלוניקי, שלא היה מתנגד לארץ־ישראל, ולהיפך – היה ידידנו, אבל הוא היה גוי. זה היה חבר המג’לסים מבעותן (הפרלמנט התורכי) – דמיטרי וולוכוב. הוא הזמין אותי לבוא לאסיפת פועלים יהודים, לדבר לפניהם על ארץ־ישראל. הרגשתי אז את הטרגדיה של אחים שאינם יכולים לדבר זה אל זה: לא היתה לנו שפה משותפת. הרגשתי את הטעם של „אחד מקרא ושנים תרגום“, כי צריך היה לתרגם את דברי לא משפה אחת לאחרת, אלא גם לתרגם את התרגום. היחיד שהיה יכול להבין אותי היה הגוי ווֹלוכוב; נאמתי ברוסית, וווֹלכוב תירגם מרוסית לתורכית, ויוסף שטרומזה, שהיה מורי לתורכית, תירגם את דברי מתורכית לספּניולית. ואינני יכול להתפאר, שדברי אלה שנמסרו בכלי שלישי הועילו הרבה.

ואף־על־פי־כן מצאתי בעיר הזאת תשובה חיובית לאחת השאלות היסודיות של הציונות, שגם רבים מהציונים ואחדים מטובי הוגי המחשבה הציונית פקפקו בה. בעיר הזאת, בקרב הציבור היהודי הספרדי הזה, מצאתי תשובה פשוטה לשאלה המכרעת: אם הציונות, שפירושה בנין מדינה יהודית, היא בת התגשמות. לא היה ספק שיהודים מסוגלים להקים מתוכם מנהיגי מדינה, מיניסטרים, מושלים. הוצאנו אנשים כאלה בכל ארצות הגולה. אבל לא על אלה תיכּון מדינה. המדינה נבנית ומתקיימת ע“י העם העובד, חוטבי העצים ושואבי המים. הם יסוד המדינה. והיה ספק בלב רבים אם העם היהודי, גמול־אדמה־ועבודה מאות בשנים, מסוגל להקים מתוכו עם עובד. ונמצא גדול בתוכנו – אחד העם – שענה על זה בשלילה: לדעתו, אנחנו נצליח להקים בארץ מעמד עליון, אבל העם העובד, ההמונים העובדים, יהיו אחרים. והנה מצאתי בעיר הזאת תשובה חיה לשאלה הזאת. ראיתי שאפילו בגולה מסוכלים היהודים לעשות כל עבודה, וגם עבודות שלא ראיתי יהודים עושים כמותן בשום מקום בעולם – עבודת הים. הנמל התורכי בסלוניקי היה למעשה נמל יהודי; בשבּת אניה נכנסת לנמל, אבל אינה יכולה לצאת, כי אין פורקים ואין טוענים; עובדי הנמל וספניו הם כולם יהודים. היה ברור לי, שאם אפשר לעשות את הפלא הזה בגולה, הרי במולדת על אחת כמה וכמה. ואם זכינו היום לשני נמלים בארצנו, אחד עברי במאה אחוז והשני עברי למעלה מחמישים אחוז – הרי שיש בפלא ההיסטורי הגדול הזה חלק לא־מעט ליהדות הסלוניקאית, שמנתה ששים אלף או שבעים אלף יהודים, גילתה בחייה ובמציאותה את הכוח הצפון בעובד היהודי ובאיש היהודי. בכל אופן אני מודה, שאם היה לי אומץ ואמונה להילחם זה כמה שנים על כיבוש הים, הרי חלק רב מאמונה זו ירשתי מסלוניקי זו. וכשנקראתי ע”י איש־סלוניקי – ריקאנאטי – לבוא לאסיפה, לא יכולתי להיעדר.

בין שתי המלחמות

ועכשיו לעצם השאלה, שהוצגה לי ע"י מכנסי האספה – על מצבנו המדיני בשעה זו.

שאלה זו מעסיקה את כל אחד מאתנו. ושתים הן התשובות שאפשר לתת עליה. אחת – למצב כמו שהוא עכשיו, וזו תהיה קצרה וקשה: המצב הוא בכל רע. המצב מוגדר בשתי מלים: „הספר הלבן“. אבל זוהי תשובה סטטית; ואנחנו חיים בעולם דינמי, בעולם משתנה ומתחלף יום יום. אנחנו חיים באחת התקופות הדינמיות בהיסטוריה האנושית, בתקופה של מלחמה. ראינו כבר בשלושת החדשים הראשונים של המלחמה חליפות כאלו, שכבר שינו את מפת אירופה, ואין איש יודע בפני אֵילו שינויים נעמוד מחר או מחרתים. המצב כמו שהוא עכשיו, ברגע הזה, אינו קובע איפוא. רק לפני ארבעה חדשים היתה מדינת פולין קיימת, והיא אינה קיימת יותר. ומצד אחר, עוד לפני ארבעה חדשים היה משטר־הדמים בגרמניה הגדולה נראה כל כך איתן ושריר וקיים, – ועכשיו, לא רק ברחבי העולם, אלא גם בתוך אותה המדינה יש בוַדאי רבים־רבים המפקפקים, – אולי רק מעטים בחרדה, ורבים בשמחה, – בקיומו של משטר הדמים הזה. כי המלחמה נושאת בכנפיה אפשרויות של שינויים יסודיים, גם פוליטיים וגם סוציאליים, אשר יהפכו גורל עמים וארצות. ואין למצות את השאלה בתקופה דינמית זו רק במצב כמו שהוא ברגע הזה. כי מחר אנו עלולים לעמוד בפני מצב חדש.

השאלה היא, איפוא, לא רק מהו המצב כרגע, אלא לקראת מה אנו הולכים? לקראת מה אנו עלולים ללכת? ועל השאלה הזאת קשה הרבה יותר לענות. והרי דוקא שאלה זו תובעת פתרון; כי הפתרון לשאלה זו צריך לכוון את כל מעשינו, פעולותינו וצעדינו בימים מכריעים אלה.

אנחנו עומדים בראשית המלחמה, ואיש איננו יודע את היקפה ואת המשכה, ובלי משים אנו חוזרים במחשבתנו אל המלחמה הגדולה שכבר עברה עלינו לפני יותר מ־20 שנה. המלחמה ההיא נסתיימה בכיבוש גדול של העם היהודי – בכיבוש הממלכתי הגדול מאז תבוסת בר־כוכבא. לאחר שקיבלנו לפני עשרים שנה את הצהרת בלפור, שאושרה אח“כ ע”י כל האומות התרבותיות, היו רבים בתוכנו, וביניהם גם אנשים נבונים מאוד, שהיו סבורים, כי תפקידנו המדיני נסתיים; כי בשטח המדיני השגנו כל מה שאפשר היה להשיג, ומעכשיו אין לנו אלא לעשות עבודה כלכלית בארץ. הם היו צודקים בחשבם שמעכשיו עלינו להקדיש ולהגביר את כוחותינו לבנין הארץ; אבל הם טעו בחשבם שהתפקיד המדיני שלנו כבר נגמר. הם שכחו, שהעולם אינו סטטי, שהעולם נתון יום יום לשינויים, ושאין כיבוש מובטח ו„שמור בקופסא“. אנחנו קיבלנו הבטחה, הבטחה לעתיד לבוא. היו עמים אחרים, אשר כבשו כיבושים גדולים יותר. לא הבטחה אלא מדינות ממש – פולין, צ’כוסלובקיה, פינלנד, הארצות הבלטיות. וגם הכיבושים ההם לא היו מובטחים לגמרי; כי ההיסטוריה אינה קופאת. בהיסטוריה יש תמיד היאבקות, התגוששות בין כוחות. ועל כיבושים צריך לשמור. כיבושים צריכים לקיים, וכיבושים צריך לכבוש כל פעם מחדש. ובימינו אלה ראינו מדינות קיימות שנמחו כמעט בן־לילה: לפני שנה – צ’כוסלובקיה, לפני ארבעה חדשים – פולין; עכשיו פינלנד הקטנה והגיבורה נאבקת על קיומה. ואם מדינות קיימות כך – על אחת כמה וכמה הבטחה ערטילאית שניתנה לעם מפוזר ומפורד, שעדיין איננו יושב בארצנו. הבטחה זו, כשהיא לבדה, איננה עדיין נכס צאן ברזל. היה ברור לנו, שאנחנו צריכים לשמור על הכיבוש הזה, לקיים אותו מחדש יום יום, – כי העולם נתון לשינויים.

כל המשטר שהוקם בסוף המלחמה הקודמת, שהצהרת בלפור היתה רק לבנה אחת קטנה בתוך בּנינוֹ, כל המשטר ההוא הלך והתערער לאט לאט. ההתחייבויות שנתנה גרמניה, ושנתנו מדינות אחרות, הלכו ובטלו לאט לאט. החוזים נקרעו לגזרים. כמעט כל הבנינים שהוקמו על יסוד חוזה וורסייל נהרסו. ודוקא הלבנה שלנו, הצהרת בלפור, האריכה ימים יותר מכל ההתחייבויות ההדדיות שנעשו בין המדינות, ואף בין מדינות גדולות. אך הגיע התור גם להבטחה שלנו. עם העליה של שלטון הנאצים ובני בריתו בעולם, עם התגברות האַלָמוּת ביחסים הבין־לאומיים, עם הריסת היסודות האלמנטריים של יושר, של אמת ושל דיבור־כבוד, עם הרדיפות שהתגברו לא רק על יהודי גרמניה – כי היטלר בא לעקור לא רק את היהדות הגרמנית, אלא את היהדות בעולם כולו – עם התפשטות הארס הנאצי בארצות אחרות עם עלית אגרוף־הרשע בעולם, – הופר השלום והבטחון גם בארץ. טירור של שלוש שנים ומחצה קדם למלחמה זו. טירור זה לא היה דבר שצמח רק על קרקע הארץ; סיבת המהומות נעוצה בנסיבות הבין־לאומיות, בציר רומא־ברלין, במשטר־האַלָמוּת שהוקם בגרמניה ובארצות בנות־בריתה. בעקבות האלמות הבין־לאומית הרימו ראש גם כוחות האלמות והרשע בארץ.

עם פרוץ המלחמה

והנה פרצה המלחמה. היו רבים בתוכנו שחשבו כי מלחמה זו כבר פתרה את כל שאלותינו. במלחמה הקודמת היו היהודים נחלקים בינם לבין עצמם: חלק נטה לצד האחד וחלק נטה לצד השני. והיו יהודים שפקפקו, פסחו על שתי הסעיפים, כי לא היה אז קל כל־כך להכריע לאן לנטות בין שתי הקואליציות – גרמניה, אוסטריה ותורכיה מצד אחד; אנגליה, צרפת ורוסיה מצד שני. אם אמנם באנגליה וצרפת נהנים היהודים זה מאה שנה ממלוא הזכויות, הרי בתורכיה נהנו היהודים זה ארבע מאות שנה מהכנסת אורחים. גם גרמניה של אז לא היתה כגרמניה של עכשיו. ולאנגליה היה שותף שנוא – הצאר… אולם במלחמה זו אין כל מקום לפסיחה על שתי הסעיפים ולפקפוקים. במלחמה זו, שהכריזו אנגליה וצרפת על שלטון הרשע, שלא היה כמוהו בהיסטוריה האנושית, לב כל העם היהודי עם אנגליה וצרפת. אבל – וכאן בא „אבל“ טראגי מאוד – עם כל היותנו בלב מלא ושלם, לא פחות מכל אנגלי ומכל צרפתי, מתפללים לנצחון אנגליה ובעלות־בריתה. אנחנו יודעים שהנצחון הזה בלבד אינו אומר עדיין נצחון של העם היהודי. אמנם, תבוסה של אנגליה – חלילה וחס! – זהו חורבן העם היהודי, אבל נצחון אנגליה עדיין איננו נצחון העם היהודי. כי יכול להיות שבכל העולם ישתררו שלום ויושר וצדק – אבל לא לגבי היהודים. כי יש לזכור שהאסון היהודי בא לא רק עם הופעת היטלר: היטלר רק חידד את האסון הזה, הפך אותו לבלהה, לזוועה. אבל היה אסון יהודי גם לפני היטלר. אני מאמין שהיטלר ישָמד. אינני יודע אם זה יהיה בעוד שלוש שנים או חמש שנים – אך הוא ישָמד; אבל עם השמדת היטלר עוד לא יחדל האסון היהודי, כשם שלא הופיע עם היטלר. – – – והשאלה היא: מה צפוי לנו, לא רק כחלק מהאנושות, לא רק כיהודים המפוזרים בגולה, אלא כעם יהודי, שעתידו קשור בגורל הארץ הזאת? מה צפוי לנו בתור עם במלחמה הזאת? היתּכנוּ שינויים, ואם יתּכנו – מה טיבם ובאיזו דרך יבואו. זוהי השאלה.

סכנה רובצת לפתחם של העוסקים בנבואה פוליטית. מסופקני אם יש איש בעולם שיֵדע עכשיו איך יפלו הדברים. כבר במשך שלושה חדשים ראשונים אלה היינו עדים לכמה הפתעות. היסטוריה אינה אסטרונומיה, בה אי־אפשר לחשוב בדיוק מתימטי מתי ילקו המאורות ומתי יופיעו במלוא זהרם. מתוך נסיון העבר ומתוך הסתכלות בנסיבות הקיימות אפשר לראות אפשרויות ולא וַדאוּיות. ועל השאלה המעסיקה היום את כולנו: מה צפוי לנו בעתיד הקרוב – אפשר להשיב לא בלשון וַדאית, אלא רק בראִית אפשרויות של שינויים לטובה – שבחלקם אינם תלויים בנו ובחלקם הם תלויים בנו. אך בשבילנו העיקר הם דוקא אותם הדברים ששינוים תלוי בנו. כי על עצמנו אנחנו שליטים, לכל הפחות אנחנו צריכים להיות שליטים, ואף־על־פי־כן אציין בקצרה גם אפשרות של שינויים שאינם תלויים בנו.

המלחמה כבר שינתה את מפת העולם ואיפשרה שינויים מרחיקי לכת. היא גם שינתה במקצת ועתידה לשַנות עוד יותר את המערכות הפוליטיות הפנימיות באנגליה. הייתי צריך להרבה זמן, כדי להסביר כיצד הגיעו בעלי השלטון באנגליה אל „הספר הלבן“. בממשלתו של צ’מברלין יש אנשים שלא היו בין מחבּרי הצהרת־בּלפור, אבל היו בין ראשוני תומכיה, ואחד מהם הוא זה, הנקרא היום לורד הליפכּס, ופעם היה נקרא לורד איירווין, ועוד לפני זה נקרא מיסטר ווּד. לפני עשרים שנה היה אחד התומכים הנלהבים ביותר בהצרת־בלפור. וגם מצ’מברלין עצמו יש מכתב בחתימתו ע"ד ההכרח והחובה להחזיר את ארץ־ישראל לעם ישראל. וכן אחרים. אבל עובדה היא, שהם נתנו את „הספר הלבן“, והם התחייבו עליו. יתכן שהם יעמדו בשלטונם עוד זמן רב, ואולי עד סוף המלחמה וגם אחריה, ובכל זאת יתּכנו גם שינויים. המלחמה שינתה כבר את המערכות הפוליטיות באנגליה. היא העלתה לשלטון כוחות חדשים, אישים חדשים, גורמים חדשים. מלחמה בימינו אינה נעשית בלי גיוס מכסימלי של כל כוחות העם. ולשם המלחמה היו צריכים לגייס עשרות ומאות אנשים, שלא היה צורך בהם לפני המלחמה. והיה צורך להכניס אנשים נוספים גם לממשלה.

המלחמה פתחה שער לאפשרויות חדשות גם ע"י שינויים אובייקטיביים, והללו עלולים להשפיע על ההערכה של הגורם היהודי והגורם הערבי ועל היחס עליהם. אני רוצה להזהיר אתכם מאשליות. הדברים הם רציניים מאד וטראגיים מאד. אבל אני אומר שבנסיבות ידועות עלולה המלחמה לשַווֹת ערך רב יותר לכוח החיובי שיש ליהודים ולמפעלם המשקי והתרבותי בארץ, מאשר היה להם לפני המלחמה. איש איננו יודע לאן פני מלחמה זו מועדות. זוהי מלחמה יחידה במינה. כבר ארבעה חדשים עומדים המחנות האדירים ביותר זה מול זה, וכל בוקר אנחנו קוראים: „בחזית המערב שקט“. אבל זה יכול להשתנות כל יום. לפני שבועות אחדים היו עיני כל העולם נטויות לפינה רחוקה מאד מצרפת, מאגליה, מפינלנד, מרוסיה, – לחציוֹ הדרומי של כדור הארץ. שם, באורוגוויי, התנגשו פתאום כוחות הים הנלחמים. ואיש אינו יכול להגיד איפה יהיה מרכז המלחמה בעוד שלושה חדשים.

תפקידו של הישוב במלחמה

לפי שעה אנחנו רחוקים משדה המלחמה, אפס אין אנחנו יודעים אם באחד הימים לא יהיה מרכז המלחמה, או אחד ממרכזי המלחמה, בסביבותינו. יתכן, שמטעם נסיבות חדשות – לא מתוך השקפה זו או אחרת של מיניסטר אנגלי זה או אחר, כי אם מתוך נסיבות אובייקטיבי של המלחמה – יוטל על ישובנו למלא תפקיד לא קטן במלחמה. בימינו ממלאים תפקידים במלחמה לא רק אנשי צבא. לא רק אנשי הצבא, אלא כל העם מנהל את המלחמה: אלה שעומדים בחזית ואלה שעובדים בשדה ובבתי־החרושת ואף אלה שפועלים במשרדים. גורל המלחמה תלוי במאמצים של כל העם באשר הוא.

במלחמה הקודמת היה כאן הישוב היהודי דל בכל המובנים: גם בכמות וגם באיכות. לא מבחינה מספרית ולא מבחינה משקית ולא מבחינה תרבותית תפס הישוב היהודי אז מקום בולט בארץ. ואילו מלחמה זו החלה בתנאים אחרים. עוד אנחנו מיעוט בארץ הזאת – פחות משליש. אבל במבחן הכוחות לא רק המספרים קובעים, – אם כי גם להם חשיבות גדולה מאד; במלחמה ממלאים תפקיד גדול הכוחות המשקיים והמוסריים. והמשקל התרבותי, המוסרי והמשקי של היהודים בארץ הוא הרבה יותר גדול ממשקלם המספרי. ישובנו יכול, בתנאים מסוימים ובנסיבות מסוימות, להווֹת גורם חשוב. אנחנו צריכים, אמנם, להיזהר מהגזמה של כוחנו וערכּנו. במלחמה זו מתגוששים כוחות איתנים. במערכה עומדות כבר ארבע האימפּריות הגדולות ביותר בעולם; רוסיה, גרמניה, צרפת ואנגליה. העם היהודי הוא קטן, והישוב היהודי הוא רק חלק קטן של העם היהודי – על כן אל נא נפליג בערכנו; אבל גם בל נזלזל בו. בארץ מהַוה הישוב היהודי כוח לא קטן, והוא יכול, בנסיבות מסוימות, להיות גורם חשוב. ועזרתו וההזדקקות לו יכולות להיות חשובות מאד. במלחמה הקודמת מילאה האהדה של יהודי אמריקה תפקיד גדול, אם לא מכריע, בפרסום הצהרת־בלפור. הפעם עלול כוח היצירה והכוח המלחמתי של הישוב העברי בארץ להווֹת, בתנאים מסוימים, גורם חשוב, שאנגליה לא תוכל להתנכר לו. אין זה בידינו לכוון את פני המלחמה. אבל היינו מתחייבים בנפשנו ובנפש כל הדורות של האומה העברית, אשר יבואו אחרינו, אילו לא היינו רואים אֵילו אפשרויות צפונות בנו ואילו לא היינו יודעים להכין את עצמנו, לכוון את יכלתנו לקראת שעת הכושר.

לפי שעה נראה כאילו אנחנו עדיין רחוקים מכל זה. אנחנו רחוקים מהמאורעות העולמיים האלה, ואנחנו שקועים בצרות, בדאגות, בתלאות – ובסכסוכים הקטנים והפעוטים שלנו. אולם לא יתכן שחצי מיליון היהודים האלה – חלוץ האומה היהודית – לא יתכוננו לשעה ההיא. על יהודי ארץ־ישראל מוטלת אחריות כבדה כלפי העם כולו. בארץ זו ובכל אשר בה הושקעו מאמצים של שלושה דורות. אלמלא עזרתה של האומה היהודית, של התנועה הציונית, הנמשכת זה ששים שנה, מימי ביל"ו ועד היום; אלמלא המאמצים של המוני היהודים בכל תפוצות הגולה; אלמלא כל אלה – לא היינו פה. אין הישוב הזה סתם 500 אלף יהודים. הוא התמצית המגובשת של האנרגיה של העם היהודי במשך דורות אחדים. לא יתכן ש־500 אלף יהודים אלה יהיו שקועים בשעת הרת־עולם זו רק בדאגות השעה, רק בצרכי השעה, רק בחשבונות השעה. עלינו להכּוֹן לרגעים אשר אולי לא יארכו, אבל בתקופה דינמית יש ששעה אחת עשויה לחתוך גורל עם לשבט או לחסד. לא יתכן שלא נהיה כולנו דרוכים לקראת האפשרויות ההיסטוריות הגלומות במאורעות המתחוללים לעינינו.

וכיצד נתכונן? קודם כל עלינו להחזיק מעמד. לא יתכן שאיזו עמדה יהודית בארץ, בעיר או בכפר, ביבשה או בים – ויש להוסיף עכשיו: באויר – ותהא זאת עמדה קטנה – תתערער או תחלש. נתחייב עכשיו בנפשנו אם הפעולה הקדחתנית של ארבע שנות המאורעות, שבהן הקימונו יותר נקודות מאשר באיזו תקופת־זמן אחרת, לא תוכפל ולא תשולש בימים אלה.

עלינו להרחיב את מפעלינו ביבשה ובים, ויש לנו אפשרויות לכך במידה שלא היתה מקודם. הרחבה זו צורך המלחמה היא. עליה והתישבות, עבודת הים והרחבת החרושת היהודית יעזרו לאנגליה במלחמה זו. וכל עזרה שאנחנו יכולים לתת לאנגליה ולצרפת במלחמה הזאת, אנחנו חייבים עליה כיהודים. דם המונים, עלבון האחים והאחיות בגרמניה ובפולין המתבוססים בעלבונם וביסוריהם, מחייבים אותנו לכל עזרה שאנחנו יכולים לתת. ואת העזרה הזאת אנחנו יכולים לתת כאן ע"י הרחבת הכיבושים שלנו בארץ. יש צבא אנגלי בארץ. הוא זקוק למזון. נעשה שירות גדול לאנגליה במלחמה זו – וזהו שירות של מצוה, – אם נגדיל את היכולת הכלכלית שלנו בארץ, את שטח הקרקע שנעבּד, את אוצרות המזון בארץ, אם נסדר התישבות נוספת, ונחדור יותר לים, ונרחיב את התעשיה. תעשיה, חקלאות וים אלה הם ערכים שהם תמיד חשובים. אלה הם יסודות חיינו. ופי שבעתיים הם חשובים עכשיו. זהו נשק מלחמתי. כל בית־חרושת, כל תעשיה כימית – נשק הם להשמיד את שלטון עמלק ולעזור לידידינו.

יש לנו עכשיו הזדמנות לשַלב את עבודתנו במפעל עולמי גדול, ויש לנו אפשרות שכל אחד מאתנו, כקטוֹן כגדול, כעשיר כעני, ישא תרומה גם לבנין הארץ וגם למלחמת־קודש זו שאנגליה מנהלת היום. ויש לנו לא רק כוח משקי, תרבותי ומוסרי החשוב מאד לעתידנו וגם לאנגליה ולמלחמת־מצוה זו. בידינו כוח צבאי לא קטן. בראשית המלחמה הצענו בשם העם היהודי, בשם הישוב בארץ ובשם תפוצות הגולה את עזרתנו לאנגליה. הממשלה טרם החליטה בדבר. אינני רוצה לבקר את הממשלה האנגלית. לה יש צורך לעיין בדבר, ולפי שעה עוד לא הוסקה המסקנה. אבל יתכן שיבוא היום והעזרה הזאת תידרש מאתנו. עלינו להיות נכונים ומוכשרים לתת אותה לכשתידרש. ועלינו לתת אותה לא כבודדים אלא כאומה, כאומה בעלת־ברית, כאומה שעתידה ונצחונה יהיו רק פה. עלינו להכשיר לכך את הנוער שלנו. כל צעיר בישראל וכל צעירה בישראל צריכים להיות מוכנים.

ובתכונה הזאת, ובהחזקת מעמד, ובשמירה על כל עמדה שלנו, קטנה כגדולה, בכפר ובעיר, ביבשה ובים; ובהרחבת התחומים, בהרחבת השטח החקלאי ובהרחבת התעשיה שלנו, ובהרחבת כיבושינו הימיים, ובהכשרת הנוער שלנו – באלה נתכונן לקראת הרגעים הגדולים העלולים אולי לבוא, ואשר אם יבואו ואנו נהיה מוכנים להם – ישנוּ את גורלנו.

[„העולם“, ט“ו בשבט ת”ש – 25.1.40]

במסיבה לבירור יחסי היהודים וערבים, ירושלים, 6 בפברואר 1940

– – – השאלות שהוצגו כאן בנויות על שתי הנחות מוקדמות:

1. עכשיו, בתקופת המלחמה, יש שעת‑כושר לשותוף‑פעולה בין היהודים והערבים בשטח המלחמה,

2. לשם כך יש לסלק מהויכוח את שלוש השאלות העיקריות: עליה, קרקע, חוּקה, המשמשות סלע‑מחלוקת בין יהודים לערבים.

אני מטיל ספק בשתי הנחות אלו. נאמר כאן, שעכשיו, בשעת המלחמה, אין מקום לויכוח בשאלות העליה והקרקע וכי שלושת הגורמים – ערבים, האנגלים והיהודים – יבואו ביניהם לידי הסכם, שאין דנים עד תום המלחמה בשאלות אלו. מה פירוש אמירה זו?

נתחיל מהממשלה – לְמָה מתכוונים כשאומרים, שהממשלה לא תתווכח בשאלת העליה. האם פירוש הדבר, שהממשלה תרשה עליה או תאסור אותה? הנה באים מעפילים. התצטרך הממשלה לפי ההסכם המוצע להעלות אותם או לשלחם חזרה? ומה בדבר הקרקע: התאסור הממשלה בינתיים לרכוש קרקע או לא?

או שמא הכוָנה שיקום הסכם בין שלושת הגורמים, בלי שיגעו כלל וכלל בשאלת העליה והקרקע והחוקה? נניח ששלושת הצדדים מתאספים ודנים על עניני המלחמה ואינם מעלים כלל על שפתותיהם את שלוש השאלות. אבל הרי אין אלו יורדות מעל הפרק: יהודים עולים לארץ – התתן להם הממשלה להיכּנס או לא? יהודים זקוקים לאדמה ורוצים להתישב – מה יהא דינם? או כלום מניח מישהו, שהערבים והאנגלים יעצמו עכשיו עיניהם ויתנו לעלות ולהתישב כאַוַת נפשנו – או שמא סבור מישהו, שאנו נסתלק בינתיים מעליה ומהתישבות? רק מי שאינו מכיר את מצב היהודים ואת עמדת היהודים בארץ ועמדת התנועה הציונית, יכול להעלות על לבו מחשבה זרה כזאת. ואיך ימָנע הויכוח? כי גם זאת קשה להעלות על הדעת, שהערבים ישַנוּ עכשיו דעתם ויסכימו עליה יהודית ושהממשלה תסתלק ממזימות “הספר הלבן”. כל ההנחה, איפוא, שאפשר לסלק מהויכוח לתקופת המלחמה את שלוש השאלות המרכזיות, מופרכת היא מיסודה.

מופרכת גם ההנחה הראשונה, שיש עכשיו שעת‑כושר לשיתוף‑פעולה בין היהודים והערבים בשטח המלחמה. רצוי היה בלי ספק שהדבר יהיה כך, אולם עלינו לראות את הערבים כפי שהם ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו.

לנו היהודים – בארץ ובעולם – יש יחס ברור וקבוע למלחמה. אנו כולנו מחייבים את מלחמת אנגליה בהיטלר ומוכנים להילחם כבני‑בריתה של אנגליה. גם הפּציפיסטים שבתוכנו מחייבים הפעם את המלחמה, ויש סיבה יהודית ואנושית לכך. אנו רואים את הסכנה הנאצית כיהודים וכאנשים. בריב שבין אנגליה וגרמניה כל היהודים הם על צדה של אנגליה. היתכן לומר אותו דבר ביחס לערבים? השוללים הערבים את היטלר? וַדאי שהיו צריכים להתנגד לו. תורת‑הגזע של היטלר ותאוות‑ההשתלטות שלו פוגעות גם בערבים. אולם אין הערבים, לצערי, סבורים כך. מנהיגים ערבים רואים בהיטלר את ידידם וחברם. הטירור הערבי בארץ נתמך על‑ידי היטלר ומוסוליני. גם כמה מנהיגים ערבים בארצות אחרות אינם שונאי את היטלר, להיפך. ואין יסוד להנחה, שבמלחמת אנגליה‑גרמניה עומדים הערבים על צדה של אנגליה.

יש, כמובן, ידידי אנגליה בקרב הערבים, אולם להיטלר יש אהדה רבה בקרב עמי‑ערב – אולי לא מאהבת המן, אלא משנאת מרדכי. ולא רק שאין היהודים והערבים מזדהים ביחסם למלחמה, אלא, אדרבה, המלחמה משמשת סלע‑מחלוקת.

יש שתי מדינות ערביות, מצרים ועיראק, והן בעלות‑בריתה של אנגליה. גם ברית מדינית וגם ברית צבאית ביניהן, וכל אחת חייבת להגן על חברתה במקרה מלחמה. אולם מצרים ועיראק הן ניטרליות. אמנם הן ניתקו את הקשרים הפוליטיים עם גרמניה, אבל לא הכריזו מלחמה עליה. האם מניח מישהו, שאנגליה מנעה את מצרים ועיראק מלהשתתף במלחמה?

והנה מדינה ערבית שלישית – סעודיה. זו אפילו לא ניתקה את הקשרים עם גרמניה ושוב לא על‑פי רצון אנגליה. האין ארצות אלו מייצגות את הערבים יותר מאותם היהודים בתוכנו, המסדרים בינם לבין עצמם הסכם יהודי‑ערבי בשטח המלחמה?..

אמנם, תושבי מצרים, עיראק וסעודיה אינם ערבי ארץ‑ישראל. אולם מה היסוד להנחה, שערבי ארץ‑ישראל מתנגדים יותר להיטלר ואוהדים יותר לאנגליה מערבי עיראק וסעודיה?

עובדה היא, שערבי ארץ‑ישראל נמנעים מהתנדב לצבא. הנה התנדבו 700 יהודים ליחידת‑חפּרים בלי הסכמת הסוכנות – ועדיין לא שמענו על התנדבות ערבית כזו. ואם‑כי הממשלה גייסה את כל המנגנון שלה ולשלחה שליחים לכפרים הערבים, לא נמצאו עד היום יותר ממאה “מתנדבים” ערבים בערך.

לערבים אין צורך – כפי שהם מבינים את צרכיהם – להילחם בהיטלר. מהו איפוא שיתוף‑הפעולה בשטח המלחמה? כלום ננקוט גם אנו עמדת הערבים במלחמה זו?

אין המלחמה יוצרת שום יסוד לשיתוף‑פעולה. אין זו שעת‑הכושר. המלחמה לא קירבה, אלא גילתה בקע חדש. דבר זה מצַער, אבל זוהי המציאות. ומציאות אינה משתנית על‑ידי הכרזה שאומרת את ההיפך.

אמנם, נשמעה כאן השקפה הגיונית ומַסקנית: לא רק סילוק הויכוח היהודי‑ערבי לתקופת‑החירום, אלא סידור הענינים לאחר תקופת‑החירום בצורה המתקבלת על דעת הערבים. בלי סידור מוחלט כזה אין מקום ל“נדר”, שידרו היהודים והערבים להימנע מויכוחים פוליטיים בשעת המלחמה. אמנם, יש אדם חשוב בארץ, המטיף מזמן לזמן לאוכלוסי הארץ להינזר מפוליטיקה ולעסוק אך ורק בעיניני כלכלה, – אולם המטיף עצמו עוסק לא‑מעט בפוליטיקה, ויש לחשוש כי גם היהודים וגם הערבים יקבלו את מעשהו ולא הטפתו. כי בשעת‑מלחמה מתענינים בפוליטיקה אולי יותר מאשר בכל זמן אחר, וברור שלא היהודים ולא הערבים לא יקיימו את הנדר. גם באנגליה עוסקים בפוליטיקה. היתכן הדבר, שיהודים לא יחשבו כלל, מה יקרה אותם בארץ לאחר המלחמה – או מה יקרה לאחיהם היהודים שבגולה? רק יהודי הזר לגמרי לעם היהודי, יוכל להעלות על דעתו רעיון תמוּה זה. ויש להניח, כי גם הערבים יטַפּלוּ שעת המלחמה בשאלות מדיניות וידאגו למַה שעתיד לקרות אותם לאחר המלחמה. כשסילוק “הויכוח” צרוף בתכנית של סידור השאלות השנויות במחלוקת, הריהו לכל‑הפחות הגיוני, אולם אינו מעשי, כי היהודים לא יקבלו הסכם על בסיס “הספר הלבן”. היהודים לא ידונו אפילו על הסכם כזה. מובן, שאפשר היה לסדר בנקל הסכם יהודי‑ערבי, אילו היו היהודים מסתלקים מהציונות. בדרך זו אפשר היה לסדר כמה הסכמים. יש ויכוח יותר עתיק מהויכוח היהודי‑ערבי והוא הויכוח היהודי‑נוצרי. היהודים לא‑מעט סבלו בגלל הויכוח הזה – בימי הביניים ובזמן החדש, בארצות מערב‑אירופה ובארצות מזרח‑אירופה, בספרד ובגרמניה, ברומניה וברוסיה. גם כאן אפשר היה לסדר הסכם שיניח דעת הנוצרים, אילו לא היו היהודים מתעקשים ועומדים על יהדותם. אבל עובדה היא, שהיהודים הם עקשנים – ואין כל יסוד להניח, שיקבלו תכנית הבנויה על “הספר הלבן”, וּודאי לא תכנית הגרועה מ“הספר הלבן”. אפילו הלא‑ציונים ב“ועידת לונדון” – אנשי “האגודה” מצד אחד ולורדים אנגלים יהודים מצד שני – הודיעו, שלא יתנו יד לתכנית הדנה את היהודים למעמד של מיעוט. – – –

כניסתה של אמריקה למלחמה; הקרבות באוקינוס השקט ובמזרח הרחוק; הסכנה האורבת לסינגפור ואבסטרליה; התלוּת ההדדית של שדות-הקרב המרובים שהקיפו את העולם כולו, - כל אלה מציגים באור חדש את בעיות המזרח הקרוב וארץ-ישראל. ברור שהמתרחש עתה ושיתרחש בזירה זו או אחרת של הקרבות ישפיע על המצב הכללי, וזה מעניָנן של ארצות-הברית כפי שהוא מעניָנה של של כל אומה אחרת מבנות-הברית. שאלת הצבא היהודי, שבסיסו בארץ-ישראל, הוא מענינה של ארץ זו (ארצות הברית). ארץ-ישראל תופסת עמדה איסטרטגית חשובה; היא מקשרת את שלושת הקונטיננטים של אירופה, אסיה ואפריקה; בתחומיה נמצא הנמל הטוב ביותר בים-התיכון המזרחי; בה מסתיים צינור הנפט העיקרי, והיא המגינה על תעלת סואץ ומשמשת עורק עיקרי בתחבורה האוירית בין המזרח למערב, ארץ-ישראל תופסת עמדת-מפתח לא רק במזרח התיכון בלבד, אלא בעולם הישן כולו.

הישוב היהודי בארץ-ישראל הוא הגוף הלאומי היחידי בין עמי הארצות של ים התיכון שרצה מאז התחלת המלחמה להעמיד לרשות אנגליה ובנות בריתה את מקורות כלכלתה ואת כוח האדם שלה. התפשטות המלחמה במזרח הרחוק מונעת כמעט לחלוטין משלוח צבא נוסף למזרח התיכון מאבסטרליה¹ וניו-זילנד. פעולות של צוללות האויב ואוירוניו מגבירות את קשי התחבורה, ויש הכרח לנצל את כל המקורות האפשריים הנמצאים במקום.

חמש מאות אלף היהודים שבארץ-ישראל הורשו עד עתה לגייס בתוכם קרוב לעשרת אלפים חייל. גיוס בפרוֹפּוֹרציה כזאת באמריקה היה נותן יותר משני מיליון וחצי חיילים. באם ירשו גיוס מלא, תוכל ארץ-ישראל היהודית לפחות להכפיל את מספר חייליה. נוסף לאלה קיימות רזרבות גדולות של פליטים יהודים חסרי-מולדת, ומספר רב של יהודים אחרים בארצות ניטרליות וידידותיות, שאינם חייבים בעבודת-צבא ומשתוקקים להילחם באויבם-בנפש של עמם והאנושות, והם רוצים להילחם בתוך צבאם היהודי ועל דגלם היהודי.

צבא יהודי בארץ-ישראל אינו דבר חדש. שנותיו כשנות התנ"ך. רק לעמים אירופּיים מעטים יש היסטוריה צבאית ארוכה כליהודים בארץ-ישראל. היא נמשכת מימי יהושע בן נון, כ-1400 שנה לפני הספירה, ועד המאה השביעית לאחריה. במשך תקופה של אלפיים שנה לחמו צבאות היהודים בארץ-ישראל בכנענים, בפלשתים, באשורים, בבבלים, ביוונים, ברומאים, בביצנטים ובאחרים. הצבא היהודי האחרון, בפיקודו של בנימין איש טבריה, נלחם שכם אחד עם הפרסים נגד מצביאי ביצנץ בשנת 614 שלאחר הספירה.

כוח-הבטחון היהודי לפני מלחמת-העולם הראשונה

הנסיון ליצירת כוח צבאי עברי בארץ-ישראל בזמנים מודרניים קיים מלפני המלחמה הנוכחית. לגיון עברי התקיים במלחמת העולם הראשונה, שנלחם בתוך צבאותיו של הגנרל אלנבי בארץ-ישראל, ואת התחלתו יש לחפש בעבר הרחוק יותר. הוא התחיל בתקופה שלפני שלושים וחמש שנה. מספר מושבות יהודיות מבודדות היה אז בארץ, שהיתה תחת שלטון התורכים. והשפעת הפקידים התורכיים לא עברה מעולם את גבולות ירושלים ויפו.

בימי המשטר התורכי היתה הארץ מחולקת בין שני מחנות ערבים שמלחמות ונקמות דם ביניהם נמשכו במשך דורות. החוק השורר בארץ היה חוק הנקמה. חלום בלהות של פלחים היו הבדואים הנודדים על אהליהם הקודרים הצצים כאילו מן האדמה ונעלמים כלעומת שבאו למדבר המזרחי שמעבר לירדן, לאחר שחמסו וגזלו את הסביבה.

המתישבים היהודים הראשונים סבלו במשך תקופה ממושכת ממצב של חוסר בטחון ואנרכיה. אנחנו, בני העליה השניה שהגענו ארצה מאז 1905, גמרנו אומר לשים קץ בכוח עצמנו למצב זה. הקימונו משמר יהודי מזוין, הידוע כארגון “השומר”. הוא התחיל את פעולתו בסג’רה, מושבה קטנה בגליל. מושבה זו הנמצאת בהרי הגליל התחתון סבלה יותר מחברותיה מפגיעות שכניה. לאחר ההצלחה הראשונה בסג’רה, קיבל עליו “השומר” את הגנת המושבות היהודיות בגליל, השומרון ויהודה. מטרתנו היתה לא רק להגן על עצמנו אלא גם להתידד עם הערבים. הכוח הוא הדבר העיקרי שאלה מעריצים. אחרי התנגשויות מספר שבהם הוכיח “השומר” את כוחו ואומץ לבו, זכה לכבוד בעיני הערבים, והיחסים בין היהודים לבין הערבים במושבות אלה נהיו ידידותיים. “השומר” היה במובן ידוע אבי הלגיון היהודי במלחמת העולם הראשונה.

במלחמת העולם הקודמת

עם פרוץ המלחמה ב-1914 הגיע מספר היהודים בארץ ל-90,000. רבים מהם היו נתיני ארצות שהיו במצב מלחמה עם תורכיה, כגון: רוסיה, צרפת ואנגליה, ואלה הוכרחו לעזוב את הארץ. מצרים שימשה מקלט זמני ושם חיכו להזדמנות הראשונה לשוב ארצה. ביניהם היה צעיר יהודי, ויוסף טרומפּלדור שמו. הוא ומספר ידידיו פנו לשלטונות הבריטיים בקהיר ובהסכמתם ארגנו את הפליטים הצעירים בלגיון היהודי הראשון, שנלחם שכם אחד עם הבריטים בגליפּוֹלי.

יהודים רבים מיוצאי רוסיה העדיפו כמוני את קבלת הנתינות העותומנית על עזיבת הארץ. אבל גם צעד זה לא הועיל, בזמן שג’מל פּחה, אחד משלושת שליטי תורכיה, קיבל את הפיקוד העליון על הצבאות שנלחמו נגד הכוחות הבריטיים במצרים. הוא הנהיג שיטה של דיכוי התנועות הלאומיות, היהודית והערבית כאחת. מנהיגים ערביים נתלו בבירות ומנהיגים יהודיים נכלאו וגורשו. ידידי יצחק בן-צבי ואני נצטוינו, בלי משפט, לפי פקודות של ג’מל פחה, “להיגרש לתמיד” מהאימפריה העותומנית “ללא רשוּת לחזור אליה לעולם”, וכל זה – על אף העובדה ששנינו קיבלנו את הנתינות העותומנית.

הארץ הניטרלית היחידה שנשארה פתוחה לפנינו היתה ארצות הברית, ולשם פנינו. החלטתנו היתה נחושה לארגן צבא יהודי שילָחם למען ארץ-ישראל. שלוש שנים חלפו עד שהזדמנות זו ניתנה לנו. ב-1917, עם כניסתה של אמריקה למלחמה, התיצבנו, פנחס רוטנברג ואני, לפני השופט ברנדייס והגשנו לו תכנית לארגון לגיון יהודי, תחת דגל אמריקאי. ה' ברנדייס התיעץ עם הנשיא וילסון. הנשיא התיחס להצעתנו באהדה, אבל הדגיש שאמריקה הכריזה מלחמה נגד גרמניה בלבד, וקרוב לוַדאי שלא תילחם בתורכיה. היות ומטרת הלגיון היהודי היתה להילחם בארץ-ישראל, נתָּן הדבר להיעשות רק תחת דגל בריטי.

פנינו אז למיניסטריון המלחמה הבריטי. המשא-ומתן נמשך חדשים רבים, משום שמיניסטריון המלחמה היסס להסכים לשני התנאים שלנו: 1) לשרת ביחידות יהודיות; 2) להישלח לארץ-ישראל. אחרי משא-ומתן של ששה חדשים נתקבלו הצעותינו ותנאינו והלגיון היהודי באמריקה נעשה עובדה. היות ואמריקה עצמה היתה בתוך המלחמה, יכלו רק מעטים מאנשי אמריקה להתגייס, - רק אלה ששוחררו משירות בצבא האמריקאי. אף-על-פי-כן – תוך שבועות מעטים, התקבצו למעלה משלושת אלפים איש מכל קצוֹת ארצות-הברית (מקצתם מארצות אמריקה הלטינית) במחנה הלגיון העברי בוינדסוד, נובה סקוטיה, ומשם נשלחנו דרך אנגליה לארץ-ישראל. שמחנו למצוא בטליונים יהודים אחדים מאנגליה ובטליון אחד מתנדבים ארץ-ישראליים. לראשונה היווינו חלק של קלעי המלך. אחר-כך כינו אותנו “ראשון ליהודה” והמנורה סִמְלֵנוּ. הלגיון היהודי השתתף בהסתערות האחרונה של אלנבי שכבש את ארץ-ישראל וסוריה מידי התורכים.

בין שתי מלחמות-העולם

גם לאחר מלחמת העולם, ועד מלחמת העולם השניה, הוטל על יהודי ארץ-ישראל להגן על עצמם, אם כי הארץ ניתנה תחת שלטון המנדט הבריטי.

הצבא הבריטי פינה בסוף מלחמת-העולם הראשונה את הגליל הצפוני שמיועד היה לעבור לרשות צרפת. הכוחות הצרפתיים טרם הספיקו לכבוש את השטח והנה פרץ מרד של הערבים. המושבות היהודיות שבאותו שטח מצאו את עצמן סגורות ע"י מחנות גדולים של לוחמי גרילה ערביים. היהודים בצפון הארץ (מטולה, כפר-גלעדי, תל-חי, מחניים) ניסו במשך חדשים מספר לשמור על ניטרליות. אבל לבסוף הוכנסו לתוך הקרבות והותקפו על ידי הערבים. הקיבוץ הצעיר תל-חי נהיה לנקודת ההגנה העיקרית בפיקודו של הקפטן יוסף טרומפלדור, גבור פורט-ארטור וגליפולי. חדשים רבים עמדה קבוצה קטנה של יהודים צעירים, נשים וגברים, בהגנתה על הנקודה הצפונית ביותר של ארץ-ישראל בפני אלפי ערבים. הם החזיקו מעמד עד שטרומפלדור וחבריו, ביניהם שתי נשים מזוינות, נפגעו על-ידי פצצות ערביות ותל-חי הועלתה באש. אחרי תל-חי נערכו על-ידי הערבים התקפות על היהודים בעיקר במקומות מבודדים ומרוחקים, וידי ההגנה העברית היו מלאות עבודה. אבל מלחמה ממשית התנהלה בארץ בשנת 1936, בתקופת ההתקפה הפאשיסטית על חבש. כבר אז התכוונו היטלר ומוסוליני לפגוע באימפּריה הבריטית, והמופתי שניהל את המלחמה הטירוריסטית נגד היהודים, שימש בעת ובעונה אחת כסוכן הציר. יהודים, בריטים וערבים רבים ממתנגדי המופתי נרצחו ללא אבחנה. אבל כמטרה עיקרית שימשו היהודים ומושבותיהם בכל הארץ. שדותנו הובערו, עצינו נכרתו, כנופיות טירוריסטיות ארבו לכל מושבה יהודית. הערבים ניסו להפסיק את התחבורה והתנועה בפנים הארץ, אבל היהודים לא נענו להתגרות.

דרשנו מאת הממשלה נשק לשם הגנה עצמית. לראשונה סירבו לנו בטענה שיהא בזה מן האי-צדק לצייד בנשק רק חלק אחד מהאוכלוסיה. אבל אי-אפשר היה להתכחש לעובדה שהערבים היו המתקיפים והיהודים הם שהותקפו ולדרישתנו הצודקת מהממשלה שיש להבדיל בין מתקיפים לבין קרבנותיהם. לבסוף נענתה הממשלה לדרישה לצייד בנשק את היהודים. הוקם כוח של 25,000 מתישבים יהודים צעירים שאומנו על-ידי קצינים בריטיים.

הכוח הזה היה ידוע בתור כוח ההגנה של הישובים היהודים. כוח נד של מכוניות משורינות אורגן לשם שמירת הדרכים והשדות. לאחר זמן-מה כשמשטרת ארץ-ישראל התפוררה מסיבת אי-נאמנותם של רוב השוטרים הערביים, שרבים מהם הצטרפו לטרוריסטים, נדרשו היהודים לקבל על עצמם, נוסף על המושבות היהודיות, גם את ההגנה על הרכבות, צינורי הנפט, בתי הממשלה, מחנות ודרכים. פלוגות-לילה מיוחדות אורגנו ואומנו על-ידי הקפטן וינגייט. הודות לקיומן של פלוגות אלו שעבדו יד ביד עם הצבא שבפיקודו של הגנרל דיל לא נחרבה אף מושבה יהודית אחת ותהא זו המבודדת ביותר, וזה תוך שלוש וחצי שנות המאורעות, אם כי מאות אנשים נרצחו. הנקודה החדשה הראויה לציון – חניתה שבגליל העליון – נמצאת בגבולות הלבנון, מקום פגישתן של הכנופיות הטירוריסטיות שמרכזן בסוריה, ארץ מגוריו של המופתי, שמשם ניצח על כל הפעולות. השלטונות הזהירו אותנו שהעליה לחניתה מסוכנת היא וסירבו לקבל עליהם אחריות כל שהיא. אבל לולא היהודים שהיו מקבלים עליהם את האחריות לחייהם, לא היתה קמה אף נקודה אחת. חניתה הותקפה ושנים מאנשינו נהרגו, אבל המתישבים לא נרתעו והמשיכו בעבודתם ובהגנתם. תוך שבועות מעטים נהפך האיזור לאחד הבטוחים ביותר בארץ כולה. מתישבי חניתה ומתישבי הנקודות החדשות שהוקמו לאחר זה בסביבה זו קשרו קשרים ידידותיים עם שכניהם הערבים משני עברי הגבול. ידיעתם זו של אופי השכנים והכרתם את הסביבה מילאו תפקיד חשוב מאוד מזמן המלחמה בסוריה.

בארגון ההגנה היהודית בארץ-ישראל בשנים 1936–37 לא שכחנו את האפשרות של מלחמת-עולם חדשה. בויכוחים עם קצינים גבוהים, שאתם עבדנו שכם אחד בתקופת המאורעות, חזרנו לא פעם על החשיבות שבאימוני אנשינו הצעירים לא רק לשם צרכי השעה, שעת החירום המקומי, אלא בעיקר לצורך שעת-החירום הגדולה העלולה להתהווֹת בעתיד הקרוב. לולא מדיניות הפיוס של ממשלת צ’מברלין, שהקריבה להיטלר את צ’כוסלובקיה ואוֹסטריה באירופה, ולמופתי – את היהודים בארץ-ישראל, היה נמצא בארץ, עם פרוץ המלחמה, צבא יהודי גדול ומאומן המוכן להילחם לשם הגנת הדימוקרטיה.

במלחמת-העולם הנוכחית

ביום 3 בספטמבר 1939, בו הוכרזה המלחמה, הוציאה הסוכנות היהודית קול-קורא לגברים ונשים בגיל 18–50 להתנדב לשירות לאומי. תוך ימים מספר נרשמו למעלה מ-130,000 איש. באותו זמן כתב ד"ר וייצמן, נשיא הסוכנות היהודית, מכתב לראש הממשלה נויל צ’מברלין, ובו הודיע כי “היהודים עומדים לצדה של בריטניה הגדולה וילחמו לצדן של הארצות הדימוקרטיות… לסוכנות היהודית היו בעבר חילוקי-דעות עם ממשלת המנדט בשדה המדיניות. רצוננו כי חילוקי דעות אלה יפַנו את מקומם לצרכים הגדולים והלוחצים של השעה. הסוכנות היהודית מוכנה לסידורים מידיים לשם ניצול כוח האדם היהודי, האפשרויות הטכניות, המקורות וכו'…”. לרוע המזל לא קיבלנו בתקופת שלטונה של ממשלת צ’מברלין כל תשובה הן מלונדון והן מירושלים.

לאחר נפילתה של ממשלת הפיוס באנגליה, במאי 1940, כיבוש צרפת וכניסת איטליה למלחמה, השתנה המצב. המלחמה הגיעה לים התיכון, סכנה ממשית ארבה לארץ-ישראל. הממשלה הבריטית החדשה בראשותו של צ’רצ’יל סימלה את רצון העם הבריטי להתנגד לכובשים. היא הביאה בכנפיה הבנה יתרה ואהדה למאמץ המלחמתי היהודי. אולם במדיניות הפיוס של ממשלת ארץ-ישראל לא חל כל שינוי. מאז נמשכה התנגשות תמידית בין הציווּיים של צרכי המלחמה מצד אחד לבין מדיניות הפיוס מצד שני. בזמן ששיקולים צבאיים חייבו את השימוש בכל כוח האדם, המשיכו הפייסנים בארץ-ישראל לחבּל בכל רוחם במאמץ המלחמתי היהודי.

בחדשי המלחמה הראשונים, כשהחזית העיקרית היתה בצרפת, הציעה הסוכנות היהודית להקים דיביזיה יהודית שתשרת בצרפת או בכל חזית אחרת. הצעה זו חודשה עם עלית ממשלת צ’רצ’יל לשלטון והיא נתמכה על-ידי לורד לויד המנוח, שנתמנה אז מיניסטר המושבות. ההצעה על הקמת כוח יהודי לוחם אושרה על-ידי הממשלה הבריטית בספּטמבר 1940, ונתקבלה החלטה לארגן יחידה יהודית לוחמת שתאומן באנגליה. וכבר נתמנה גנרל לפיקוד היחידה. עם מותו של לורד לויד בפברואר 1941, נדחה ארגון היחידה. מיניסטר המושבות שבא במקומו, הלורד מוין, במכתב לנשיא הסוכנות מ-4 למרץ 1941, כתב: “הנני מצטער שעלי להודיעך כי דבר הקמת יחידה יהודית לוחמת נדחה מחוסר ציוד. עלינו לדחות את ההצעה לששה חדשים, אבל אפשר יהיה לדון בה מחדש אחרי ארבעה חדשים”. לורד מוין הוסיף, “ביכלתי להבטיחך שפירושה של דחיה זו איננו שינוי ההחלטה הקודמת המצדדת בהצעתכם”. אבל ב-15 לאוקטובר הודיע לורד מוין לסוכנות היהודית ש“מיניסטריון² המלחמה איננו רואה כל אפשרות לקבל את ההצעה בנסיבות הנוכחיות”. כשהשאלה התעוררה בבית-הנבחרים הבריטי, תירץ הלורד מוין את שינוי הקו ב“חוסר ציוד”. מיניסטר המושבות אמר שידוע לו כי “הדבר גרם לאכזבה גדולה, ומסיבה זו מעודדים את התגייסותם של יהודי ארץ-ישראל ליחידות בריטיות בתוך הצבא הבריטי”. את תולדות ה“עידוד” אפשר לספר בקצרה.

עם כניסת איטליה למלחמה נסחף לתוכה המזרח התיכון כולו. הצבא הבריטי דרש אנשים במספר מכסימלי. עיראק ומצרים, שני בני-בריתה הרשמיים של אנגליה, בחרו בניטרליות. ארץ-ישראל היהודית היתה היחידה שרצתה לספּק את כוח האדם הדרוש. הפייסנים הצליחו זמן מה למנוע את היהודים מלהשתתף בקרבות ממש, ואם אמנם הם לא הצליחו למנוע בעד ארגונם של פלוגות יהודיות מיוחדות כגון המהנדסים המלכותיים, תחבורה, חפרים ואחרות, הרי מנעו מהפלוגות את האפשרות להופיע בשמן ובדגלן העברי.

הסוכנות היהודית רצתה בכל לב לעזור במאמץ המלחמתי הבריטי, בכל דרך שהיא, אבל היא לא יכלה לתמוך במדיניות שחשבה אותה לבלתי-צודקת ובלתי-נבונה. היא התנגדה במיוחד לאיסור להקים יחידות יהודיות לוחמות. אנחנו טעַנוּ כי גם במקרה שבריטניה הגדולה אינה רוצה בעזרת יהודי הארץ, מגיעה לנו הזכות הטבעית להגן על ארצנו. עוד ב-14 ליוני 1940 כתבנו ללורד מוין:

“איטליה נכנסה למלחמה והבית-הלאומי היהודי עומד בפני סכנה ממשית. המרד הערבי ביהודים מאז 1936 עוּדד ונתמך על-ידי מוסוליני שלפתע חקק בארצו תחיקה אנטי-יהודית קיצונית. אפשר שהוא יכוון במרץ את התקפתו נגד ארץ-ישראל היהודית… אנחנו דורשים שתינתן ליהודי ארץ-ישראל הזדמנות מלאה לארגון הגנת ביתם… נדרשת פעולה מידית. המהירות קובעת בשבילנו לחיים ומוות. לפני בוא הנצחון, עלולה ארץ-ישראל היהודית להימצא בסכנה חמוּרה. אם נגזר עלינו כליון, זכותנו לפגשו תוך מלחמה…”

הממשלה הבריטית לא יכלה אלא להיענות לתביעה זו והוחלט להקים יחידות-קרב בארץ-ישראל. אבל ה“פייסנים” הוסיפו פירושים משלהם להחלטה זו והכניסו לתוכה מושג ה“פריטי”, שמובנו הוא: מותר לארגן מספר יחידות יהודיות כמספרן של היחידות הערביות שתוקמנה. היות וערבי הארץ הראו אותה מידה של התלהבות להילחם כפי שהראוה ערבי עיראק ומצרים, פחת ערך ההחלטה על הקמת יחידות לוחמות יהודיות. ושוב גברו הצרכים הצבאיים על הדעות הקדומות הפוליטיות, עם גידול הצורך בכוחות-אדם, ונאלצו, למעשה, לוותר על הפּרינציפּ של “פּריטי”. הוקמו פלוגות-רגלים יהודיות, אם-כי אי-אפשר היה לגייס פּלוגות ערביות מקבילות, אבל הפלוגות היהודיות, בניגוד לכל המקובל והנהוג בצבא הבריטי וביתר צבאות העולם, לא הורשו להתארגן בבטליונים ובריגדות. הפלוגות היהודיות נשארו יחידות בודדות התלויות באויר. למעלה מעשרת אלפים חיילים יהודים מארץ-ישראל נלחמו בלוב, מצרים, חבש, אריתריאה, יון, כרתים וסוריה. בעוד כל המפקדים הבריטיים, שבפיקודם הם שירתו, הכירו בחיילים היהודים כמצוינים ביותר באומץ-לב, מסירות וכשרונות, לא הוזכר מעולם שמם היהודי בשום מיסמך צבאי; לא הכירו בזהותם היהודית ומנעו מהם את הסטטוס והזכויות שניתנו לכל בנות-הברית האחרות של בריטניה הגדולה במלחמה הזאת.

לפני זמן מה תבעו הצרכים הצבאיים גם גיוס נשים בארץ-ישראל. ושוב היו הנשים היהודיות היחידות שהתגייסו.

וכך, למרות ההפרעות, האיחורים וההגבלות, הולך ומוקם צבא יהודי בארץ-ישראל. לעת-עתה בלי ארגון מסודר, בלי השם המפורש ובלי הסטטוס הדרוש. בעוד יהודי ארץ-ישראל דוחים בשאט-נפש את ההשפלות וההגבלות האבסורדיות, אין דבר שימנעם מלסייע למטרה הכללית. הם מאמינים שההגיון והצדק ינצחו. הצרכים המוסריים והצבאיים במלחמה זאת יביאו בהכרח לצבא יהודי מוכר כבן-ברית שָוה באומות המאוחדות.

דצמבר 1941

במסיבת עיתונאים, 26 בפברואר 1941

עלי קודם כל למסור לישוב היהודי בארץ פרישת‑שלום חמה ונאמנה מארבע תפוצות: מקיבוצי היהודים באנגליה, אמריקה, ניו‑זילנד ואבסטרליה. לא רק הציונים, אלא המוני בית‑ישראל בארצות אלו – ברובם המכריע – חרדים לשלום הישוב, דואגים לקיומו ועתידו ורואים עצמם שותפים ללבטים ולסיכויים, להתאבקות וממאמצים שלנו בארץ, הן לאותם הכרוכים במאמץ המלחמה והן לאותם הטבועים בבנין המולדת.

לכל אחד מהקיבוצים האלה, וביחוד ליהדות אנגליה, העומדת בחזית‑האש של המלחמה, יש תלאות וקשיים משלו, ואף‑על‑פי‑כן לבם נתון גם בשעת חירום זו – ואולי הפעם עוד ביתר שאת – לארץ ולישוב. כל כיבוש משקי ומוסרי, כל מאמץ מלחמתי ויוצר של הישוב מעודד ומשמח אותם, ולהיפך – כל כשלון פנימי וחיצוני, כל רפיון ופגם, המתגלה בישוב, מעורר דאגה וצער בקרב המוני ישראל.

ראיתי בכל הארצות האלו שפעת חרדה ואהבה מפעמת בלבבות מיליוני היהודים לקראת הישוב בארץ, ונתחזקה בלבי שבעתים ההכרה, שעל כולנו רובצת אחריות גדולה וכפולה לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי מילוני היהודים, כלפי עמנו כולו, וכי על כולנו להתאמץ יחד להיות ראויים לדאגה ולאהבה, שרוחש לנו העם היהודי בתפוצותיו, וכי עלינו לקיים את התקוות, שמילוני יהודים תולים בנו, ולהימנע מכל צעד, העלול לגרום להם אכזבה וצער.

ומשאלה מיוחדת עלי למסור לישוב, משאלה לא‑הגוּיה של יהדות אנגליה ואבסטרליה. ממיטב הנוער של שתי ארצות אלו, מהנוער האנגלי והאבסטרלי, נמצאים עכשיו בארץ לאלפים ולרבבות, כשהם לבושים מדי‑צבא, למען הגן על ארץ זו ועל עמדות בריטניה במזרח הקרוב ולמען מגר את שלטון הרשע של הפאשיזם האיטלקי ושל הנאציזם הגרמני – ואגב עלי לציין שאין משפחה יהודית בניו‑זילנד ואבסטרליה, שאין לה בן בצבא – ויהודי אנגליה ואבסטרליה בטוחים, שהישוב בארץ ידע לפגוש את הנוער הלוחם הזה כפגוש שותפים וחברים למלחמת‑גורל: בחיבה, בהוקרה וברצון נאמן להקל עליהם, עד כמה שהדבר בידינו, את משא הנכר בארץ רחוקה וזרה בשבילם.

היהודים באנגליה ובאבסטרליה רוצים עוד דבר: שהנוער הזה בשובו לארצו, לאחר הנצחון, יוכל לספר לבני משפחתו, לקרוביו ולמכריו – זאת אומרת, לעם האנגלי והאבסטרלי – על הישוב היהודי שראה בארץ, כי ראוי הוא לכבוד, להוקרה ולידידות של העם הבריטי. יהודי אנגליה ואבסטרליה מבקשים – ועל כל אחד מאתנו להצטרף לבקשה זו – שיהודי ארץ‑ישראל ידעו לא רק ביחסיהם אל הצבא האנגלי והאבסטרלי, אלא גם ביחסיהם שבינם לבין עצמם, בעבודתם בעיר ובכפר, בשיחם‑ושיגם בינם לבין עצמם, ובינם לבין שכניהם, בהשתתפותם במאמצי המלחמה, בהופעותיהם בציבוריות, במשמעתם ובהתלכדותם הפנימית, בעמידתם הנאה, המכובדת והגאה כלפי פנים וכלפי חוץ – בכל הליכותיהם וגילוייהם – לעורר בלב אלפי האורחים, בני‑הברית למלחמה, יחס של כבוד והוקרה וימָנעו מכל מעשה, שיש בו חילול שם ישראל – בשעה זו יותר מאשר בכל זמן אחר.

והאחריות הרובצת על הישוב כלפי עצמו, כלפי העם היהודי, כלפי בעלי‑בריתנו הזרים, מוטלת ביתר שאת על העתונות היהודית בארץ. אם‑כי צרכי המלחמה, תנאי המלחמה, ואולי גם נסיבות אחרות הצרו עכשיו במידה רבה את יכולת העתונות לשמש ראי ומבוע לחיי הישוב ורחשיו, עדיין יכלתה של העתונות בתחומיה המצומצמים גדול – גם להועיל וגם להרע.

­- - - -

ועלי למסור לישוב גם “פרישת שלום” ממלחמת העם האנגלי. חמשה חדשים שהיתי הפעם בלונדון – מתחילת מאי ועד סוף ספטמבר. אלה היו החדשים השחורים ביותר מאז החלה המלחמה, ואלי השחורים ביותר בתולדות אנגליה. כל בעלות‑בריתה של אנגליה במלחמה זו נפלו אחת‑אחת: פולין, נורבגיה, בלגיה, הולנד, ולבסוף גם צרפת. איטליה הצטרפה למלחמה נגד אנגליה ובעלות‑בריתה. אימת פלישה וכיבוש נתלתה על איי אנגליה – בפעם הראשונה לאחר אלף שנים. התחיל הפצצה איומה של לונדון ושאר ערי אנגליה. חילות הפאשיזם בלוב ובחבש איימו על עמדות בריטניה במזרח משני עברי תעלת‑סואץ. ובחדשים הנוראים האלה לא אבדו עשתונותיו של עם זה. אנגליה לא נבהלה, רוחה לא נפל, שום מחשבת‑פיגול על כניעה והשלָמה לא עלתה על לבה; להיפך, היא אזרה עוז וגבורה. ממשלת ההתפייסות ו“שלום מינכן” הוכרחה להסתלק. ממשלה חדשה – ממשלת צ’רצ’יל והפועלים, ממשלת הרצון לנצחון – באה במקומה, ונתגלתה הפעם, גם בעם וגם במנהיגיו, גבורה שקשה למצוא דוגמתה בהיסטוריה האנושית. לא גבורת צבא – אם‑כי קשה להפריז בגבורת חיל‑האויר האנגלי, שעמד אחד נגד שלושה או ארבעה, והפיל שלושה וארבעה נגד אחד – אלא גבורת העם. לא רק הצבא, הצי וחיל‑האויר – העם כולו באנגליה, מקטון ועד גדול, עמד במערכה זו. אוירוני הנאצים המטירו יומם ולילה אש ומוות על כל העם, וכל איש אנגלי, קטון וגדול, היה צריך לעמוד במבחן העליון. הפועל בבית‑החרושת, המלח בנתיבות ים, הפקיד במשרדו, מכבי‑האש, נהגי המכוניות – בהם, לא פחות, ואולי גם יותר, מאשר בצבא היבשה, הים והאויר, היה תלוי גורל ההתגוננות הבריטית, והעם לא נבהל, לא נרתע, וכשחרב חדה כאילו היתה מונחת על צוארו, שמר על עצביו, על עוז רוחו, על אמונתו בעצמו, על בינתו הפוליטית, על רמתו המוסרית. ובאנגליה זו, הנלחמת מלחמת חיים ומוות, יכול אדם, המתנגד למלחמה מטעמים מוסריים או דתיים, לפנות לבית‑המשפט המיוחד לכך, ואם בית‑המשפט מוצא שלא פחדנות או אנוכיות, אלא באמת טעם מוסרי או דתי מונע אותו מהשתתפות במלחמה – משחררים אותו מעבודת צבא.

עָם זה ידע בתוך סערת המלחמה לשמור על חירותו הפוליטית, על יסודות הדימוקרטיה, ואם‑כי מרצונו הטוב נתן לממשלתו יפוי‑כוח בלתי‑מוגבל להחרים כל רכוש, אחוזה, בית‑חרושת, בית מסחר, בנק, ולהטיל מסים כבדים, שמר עם זה לעצמו את חופש הבקורת, חופש הדיבור, וכל אנגלי רשאי לבקר את הממשלה ולהתקומם על כל משגה ועוול, שנראה לו במעשי הממשלה. ואולי דוקא ע"י חירות ודימוקרטיה זו, שנשתמרה בימי המלחמה, ניצלה אנגליה, כי רק קיום הדימוקרטיה באנגליה בשעת המלחמה אִפשר את בוא הממשלה החדשה, ממשלת צ’רצ’יל והפועלים, שאירגנה את התגוננות‑הגבורה של העם האנגלי, קודם‑כל בנשמת העם, בהכרתו, ברצונו, אחר‑כך גם בגוף העם, ביכלתו החמרית והצבאית. איני יודע דוגמא יותר מפליאה של גבורת עם מהעלילה האדירה של גבורת העם הבריטי – גבורה מוסרית ופיסית כאחת – שראיתי בלונדון במשך חמשת חדשי‑האימה, ממאי ועד ספטמבר 1940.

העם הזה בטוח בנצחונו, לא בנצחון קל ומהיר, הוא מוכן למפלות ולהיאבקות ממושכת, אבל הוא בטוח בנצחון הסופי, ואני שותף לבטחון זה.

ואנגליה תנצח לא רק מפני שיש לה צי אדיר ואמצעים ואימפּריה עולמית. באלה בלבד ספק אם היתה מתגברת על אויב אדיר ואיום כגרמניה הנאצית, השלטת בכל אירופה ונתמכת פחות או יותר על ידי כל כוחות השחוֹר והעריצות בעולם. אנגליה בטוחה – ובצדק – בנצחונה, מפּני שנוסף לצי ולעֹשרה העצום יש לה עם, שאינו נתון בשום פנים לשעבוד ולכניעה: עם המוכן לראות את ביתו עירו וארצו נהרסים ונחרבים בלי שיכָּנע: כי מוטב לו שארצו תיחרב מאשר תיפקע חירותו, באשר הוא יודע כי בהישארו עם חפשי, ישוב ויבנה את הריסות ארצו: עם היודע, שמלחמתו היא מלחמת חירות ושבנצחונו תלוי גורל האנושות כולה, גורל העולם לעבדות או לחירות.

ואנגליה מאמינה, שלא תישאר בודדה במערכה. ואמונה זו יש לה על מה להישען, כי אכן מלחמתה של אנגליה היא מלחמת האנושות, וכששהיתי שלושה חדשים באמריקה נוכחתי, שארץ ענקית, אדירת‑יכולת זו מתכוננת להגיש מלוא עזרתה לאנגליה, כי היא מכירה, שמלחמת אנגליה היא גם מלחמתה.

- - - -

“פרישת שלום” מחורבן היהדות באירופה.

מערבות פולין ועד שפלת הולנד, מגדות הים השחור ועד ים הצפון, במזרח אירופה ומערבה, מיליוני יהודים – לא פחות מחמישים מיליונים – נחנקים ונדרסים במחנה‑הסגר גדול אחד, שנקרא בשם אירופה הנאצית, מושפלים ומעונים, נתונים למשיסה ולבז, נהרסים ונשמדים…

ואמנם היהודים המעונים באירופה יש להם הפעם “אחים לצרה”: כל עמי אירופה משועבדים לנאצים; אולם שונה מצב היהודים ממצב העמים האלה. את כל שאר העמים אין היטלר יכול אלא לשעבד ולנצל, בעוד שאת העם היהודי רוצה הדיקטטור הנאצי להשמיד, לאבד ולהרוג ולעקור מן השורש, וחרבו של היטלר נטויה לא רק על ראש היהדות האירופאית.

אל נתעלם מהסכּנוֹת החמורות, אבל גם אל ניבָּהל מהן.

- - - -

מלחמת אנגליה ובעלות בריתה היא מלחמתנו, ועלינו להזדהות הזדהות גמורה עם מלחמה זו ולהשתתף בה כעם יהודים, כאחד מבעלי‑הברית, בכל אשר נוכל, מבחינה מוסרית ומבחינה פוליטית. עלינו לתרום כיהודים למלחמה משותפת זו במלוא יכלתנו, כי רק כיהודים נוכל לסייע ולהועיל במאמץ המשותף לעולם כולו ולנו לעצמנו.

ולנו אולי צפויים מבחנים קשים יותר מאשר לכל בעלי‑הברית האחרים של אנגליה; מאמין אני שהנצחון הסופי בוא יבוא, אבל נתחייב בנפש עמנו, אם לא נדע גם עכשיו, שאחרי הנצחון, אחרי השמדת שלטון‑הרשע הנאצי ואחרי שחרור אירופה ויהדות אירופה מעריצות נאצית והחזרת הזכויות ליהודים בכל ארצות מושבותיהם, תעמוד לפנינו שאלה איומה של מילוני יהודים באירופה המדולדלת והמעורערת. גם שאר עמי אירופה יהיו – לאחר השמדת המשטר הנאצי וגמר המלחמה – מרוששים ומדולדלים בעקב השוד של היטלר ובעקב חורבן המלחמה; אולם שני דברים ישארו לעמי אירופה גם לאחר כל ההריסות: מולדת ועצמאות. היטלר שודד את כל המזון ואת המכונות והציוד, שאפשר להעביר מהארצות הנכבשות לגרמניה הנאצית, אולם אינו יכול גם עכשיו גזול מהעמים את אדמתם, מולדתם. וכשהנצחון הבריטי יחזיר לעמי אירופה עצמאותם – יקוממו הריסות ארצם.

ורק היהודים באירופה – אלה שישָארו לפליטה לאחר אימת המלחמה והפּוגרום הנאצי, – ישָארו מחוסרי‑כל, ללא כל משען, ללא כל אחיזה. דלדולם וחורבנם בשעת המלחמה יעלה פי‑כמה על זה של שאר העמים, כי עליהם ניתכת עכשיו כל חמת‑הפתנים של הנאצים ושׂכיריהם ועבדיהם ומשרתיהם בארצות הנכבשות, והנצחון ישחרר אותם רק מחרב הנאצים והטלאי הצהוב. ואם גם פולין ורומניה יחזירו במקרה הטוב ביותר, לאחר כשלון היטלר, ליהודים את שיווי זכויותיהם, לא יוָאל איש להאמין, שהן ישקדו גם על הקמת הריסות מיליוני ישראל בתחומי מדינותיהם, והוא הדין לגבי שאר ממלכות אירופה.

ובעוד מועד עלינו לדעת, שגם שבר העם היהודי במשבר העולמי הנוכחי לא יעלה ארוכה אלא בעצמאות ובמולדת. לא לעתיד לבוא. לא בחלוף דורות, כאשר חשבנו לפני בוא השוֹאה הנוכחית, אלא לאלתר, כאחד היסודות העיקריים של התיקון הגדול, שהעולם מצפה לו לאחר מיגור שלטון הרשע והזדון של היטלר ובעלי‑בריתו. למיליוני היהודים הנהרסים והעקורים אל יהיה כל תיקון חוץ מהתערוּת מהירה במולדת, – ולשם כך הכרחית עצמאות יהודית במולדת, כי רק עצמאות יהודית תצליח לחולל את המעשה הגדול, הקשה והמוכרח: העברה מהירה של המוני ישראל והשרשתם במולדת.

ומעכשיו יש להכשיר את הלבבות – בעמנו ובעולם הדימוקרטי הלוחם – לקראת הפתרון הזה, היחיד, המוכרח. כי גם שאלת היהודים, כשאלת כל שאר העמים, תיפתר לאחר השמדת הנאציזם רק בדרך ממלכתית, בדרך של עצמאות ומולדת.

במועצת מפלגת פועלי ארץ‑ישראל, 8 – 5 במרץ 1941

מהמלחמה האיומה בעולם, מחורבן היהדות באירופה, מהימצאנו בארץ זו, על אדמת המולדת, במשטר של “הספר הלבן”, מהתקרבות חזית המלחמה לארץ זו, בוקעת ועולה – למי שאזנים לו לשמוע – תביעה אחת: תביעה למתיחות ציונית. ואני רוצה להדגיש את שתי המלים גם יחד" מתיחות ציונית – מתיחות –כי יש מלחמה ויש חורבנות, וסכנות חדשות ממשמשות ובאות; ועל כן: לא רפיפות, לא רישול, לא עזובה, אלא מתיחות עד הקורטוב האחרון של היכולת והרצון.

אבל לא כל מתיחות שאני רואה בקרב היהודים בחוץ‑לארץ ובארץ היא המתיחות הרצויה לנו. אף המתיחות הבאה מתוך המלחמה, מתוך אימת המלחמה, מתוך אימת החורבן הגדול, אם זו אינה מתיחותציונית, הריהי מסוכנת לנו.

ואנסה לפרש מהי מתיחות ומהי ציונות. אפשר תחילה מהי בעיני ציונות – לא ציונות בכל הירפה, אלא ציונות באספקט אחד: מדיניות ציונית. כי כרבע, אם כי יש לנו גם ענינים חשובים אחרים, עומדת המדיניות במרכזה של הציונות.

מדיניות ציונית – מהי?

הקונצפציה המדינית הציונית היא קודם‑כל השתחררות מהתפיסה התיאולוגית ששלטה בעם היהודי במשך כל דורות הגלות, ולא רק בקרב אלה שקוראים אותם יהדות חרדית, אלא גם בקרב חילוניים ומשכילים.

התפיסה שאין היהודים דומים כלל וכלל לכל העמים, וכאילו הם עומדים מחוץ לחוקי הטבע וההיסטוריה, ואינם זקוקים לתנאים ולגורמים ולמצבים הפועלים בחיי כל עם ועם, היא תפיסה תיאולוגית. היא חילקה את העולם לשנים: יהודים וגויים, והיהודים הועמדו מראש ולתמיד תחת גורל מיוחד שאין דומה לו בשאר העמים. לפי תפיסה זו היה העם היהודי העם הנבחר לגבי העולם הבא, ועם ירוד ופחוּת‑ערך לגבי העולם הזה.

תפיסה תיאולוגית זו אינה תפיסה דתית, ודבר אין לה עם היהדות של רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושע בן נון, משה רבנו.

התפיסה הציונית השתחררה מהתיאולוגיה הכוזבת שנולדה מתוך חולשה ואזלת‑יד. התפיסה הציונית רואה את העם היהודים כאַחד העמים, וכשם שכל שאר העמים שונים זה מזה בתולדותיהם, בתנאי‑חייהם, אפיים וסגולותיהם – אף העם היהודי כך. חוקי הטבע וההיסטוריה חלים על העם היהודי בדיוק כמו שהם חלים על עם אחר. וגורל העם היהודי נתון בידיו, כשם שגורל עם אחר נתון בידיו, בתנאי אחד – ותנאי זה חל על כל עם ועם – אם העם רוצה לקחת את גורלו בידו. ואם נסיבות חיי העם היהודי שונות בתכלית, לרגל השתלשלות היסטורית, מהנסיבות של חיי עם אחר, הרי יש בידי העם היהודי לשַנוֹתן – אם יכַוון לכך את מאמציו הלאומיים, מתוך רצון דרוך ומתמיד ובמטרה מסוימת ועיקרית. ורצון העם היהודי, כרצון עם אחר, עלול להתנגש ברצונות אחרים, זרים, אויבים או אדישים, מהם גדולים וחזקים ומהם חלשים וקטנים מרצונו, ומעין דבר זה קורה בהיסטוריה של כל עם ועם; כי לא רק כל יחיד ויחיד מוגבל על ידי רצונות זולתו, אלא גם כל עם ועם מוגבל על ידי רצונות זולתו. ועל העם היהודי, כעל כל עם ועם, לבדוק מדי פעם בפעם בנסיבות הבינלאומיות שבהן הוא פועל ובמסגרת התנאים הבינלאומיים שבה הוא נתון, ועליו לעשות מאמצים מכוּוָנים לסלק עד כמה שאפשר את המפריעים והמכשולים ולהסתייע בגורמים העלולים להקל ולקרב את דרכו.

אין העולם נחלק ליהודים וגויים, ואין שני חלקים אלה עומדים זה לעומת זה, לא בחומר ולא ברוח. זכות‑קיומו, דרך קיומו ומלחמת קיומו של העם היהודי אינם שונים מאלה של עמים אחרים, וכל הנסיונות וההתחכמויות של היהודים במשך מאות שנים, שנות רדיפה וענויים, ושנות אמנציפּציה וּרוָחה מדומה, לחיות שלא כשאר העמים – נכשלו. הציונות הגיעה לידי הכרה, שעל העם היהודי ליצור לעצמו אותם תנאי‑קיום שיש לעמים אחרים, והאמצעים לכך הם הנקוטים בידי כל העמים. הציונות מוסיפה – הזכויות שיש לכל העמים מגיעות גם לנו. לא פחות ולא יותר.

זוהי לדעתי הפילוסופיה של הציונות המדינית ושל המדיניות הציונית: היות העם היהודי ככל העמים, דומה ושונה: דומה ברצוּי להיות דומה, ושונה ברצוּי להיות שונה – ככל עם ועם.

מתיחות ציונית כלפי המלחמה, הארץ וחורבן היהדות

ואשר למתיחות. קודם כל מתיחות כלפי העובדה המרכזית של ימינו אלה, שממנה תוצאות, אם לא לכל הרי להרבה מאוד, ואולי לקיומנו הפיסי, – כלפי המלחמה. כאשר פרצה מלחמה זו נמצא חלק מציבור הפועלים, שאינו משתתף במועצה זו, לצערי הרב, שלא הודה כי יש מלחמה כזאת, כי לפי “הפּרוגנוזה המדעית” שבידו, המגלה לו בנקל ובפשטות כל מסתרי העתיד, היתה צריכה לפרוץ מלחמה אשר בה תעמוד מצד אחד אנגליה הדימוקרטית יחד עם גרמניה הנאצית, ומהצד השני רוסיה הסוביטית. כשפרצה מלחמה שלא לפי הפּרוגנוזה, אמרו חכמים אלה שאין זו מלחמה אלא משׂחק, העמדת פנים. ההיסטוריה כנראה לא למדה “מדע” זה והיא ערכה קרב בין אנגליה הדימוקרטית ובין גרמניה הנאצית, ומלחמה זו היא העובדה המכרעת ביותר כרגע, והיא מחייבת מתיחות גדולה, כי בתוצאות מלחמה זו תלוי דבר אחד חמור מאוד: קיומה הפיסי של האומה היהודית או עקירתה.

נצחון אנגליה פירושו שהיהודים ימשיכו להתקיים קיום פיסי, אולי יותר מזה. נצחון היטלר – אם מכוח עצמו, או מכוח העזרה שהוא יקבל ממי שהוא, – פירושו עקירת העם היהודי משרשו; ואם העם היהודי הוא עם ככל העמים, הרוצה בקיומו – הרי מעונינים אנו, עד כמה שיכולתנו מגעת, לעזור לנצחונה של אנגליה ולשמדת היטלר.

מתיחות זו בלבד יכולה להיות לרועץ לנו, אם היא לא תהיה מתיחות ציונית; כי מפלת אנגליה – מלבד האסון האנושי הגדול שבה – הריהי חורבנו הפיסי של העם היהודי. אנגליה יכולה לנצח, אבל העם היהודי אפשר ולא יהיה קיים כעם למשך דורות רבים – כי על קיומו הלאומי והעצמאי של העם היהודי לא רק היטלר מאיים. והמתיחות שלנו בהושטת עזרה לאנגליה צריכה להיות מתיחות ציונית, והעזרה שלנו צריכה להיות עזרה של עם, של בן‑ברית, של שותף, אמנם שותף קטן וחלש, אבל שותף, שאינו מחוסר‑אונים בשעה זו, כפי שמדמים רבים. העם היהודי בשעה זו חזק מהעם הפולני, חזק מהעם הצ’כי. יש עוד 7‑8 מיליון יהודים חפשים בעולם, שאינם נתונים תחת שלטון הנאצים, אשר יוכלו בכוחם הפוליטי, המוסרי והצבאי לסייע להשמדת היטלר, יותר מאשר יוכלו לעשות זאת הפולנים והצ’כים. הפולנים והצ’כים הם בני‑ברית ומוּכרים כבני‑ברית אם כי הצבא הפולני והצבא הצ’כי אינם אלא צבא סמלי; לנו היהודים יש כוח ריאלי שיוכל להיות לעזר לא מעט. וה“ריאליסטים” כביכול אשר בתוכנו המלגלגים לכוח היהודי אינם רואים את המציאות. כוחנו גדול היום משל העם הפולני. ואם כי במערכה על כל פני כדור הארץ – והמערכה היא כמעט על פני כל כדור הארץ – כוחנו הוא מיקרוסקופי, אבל במלחמה עולמית יש לפעמים חזיתות חשובות וגם מכריעות בנקודות שונות, ויש אולי נקודה אחת, שאנחנו בה כוח לא כל‑כך זעיר. ועלינו להשתתף במלחמה זו כבן‑ברית, כעם היהודי, לא כמשרתים, לא כבני‑בלי‑שם. פירושו של דבר הוא: צבא יהודי.

וכמלומדי נסיון בדברם אחרים כן גם בדבר הזה: בהתחלה נוצרים דברים קטנים, צנועים מאוד, אבל הם עלולים להתפתח לדברים גדולים. יתכן שהצבא היהודי יתחיל – אולי כבר החל – בדברים שאינם נראים כמעט לעין, כגרעין הנזרע באדמה שאין איש רואה אותו בטרם נבט, אבל הוא קיים בכל זאת ומכה שורש. גם ההתחלה שיש לנו, אם כי אינה נראית כמעט לעין, היא בכל זאת עלולה לשמש התחלה לצבא יהודי. והצבא היהודי בעתיד יוכל למלא את התפקיד הכפול המוטל עליו, כשם שהצבא האנגלי, הצ’כי והפולני ממלאים את התפקידים הכפולים המוטלים עליהם: תפקיד אנושי כללי ותפקיד לאומי מיוחד. כל עם ועם יודע שלצבא שלו יש תפקיד מסוים, ונחוץ שעמנו אף הוא ידע זאת. אם אנחנו נדע זאת – אולי ידעו זאת גם עמים אחרים. התפקיד הכפול שיש לכל צבא הוא: א) להבטיח את הנצחון הכללי של בני‑הברית; ב) להבטיח את הנצחון לעמו הוא. הצבא האנגלי לוחם לנצחון הכללי והוא נושא עליו את כובד העול של המלחמה, אבל הוא רוצה גם בנצחון האנגלי; כן גם הצבא הפולני המסייע אף הוא לנצחון הכללי, אבל הוא אינו מוותר, אף לרגע קל, על הנצחון הפולני; כך גם הצבא היהודי מעונין בנצחון הכללי, אבל לא פחות מזה בנצחון שלו.

זוהי המתיחות הציונית כלפי המלחמה.

ודרושה לנו מתיחות ציונית כלפי המצב בארץ. את המשטר “הספר הלבן” הקיים כיום איננו רשאים לקבל באהבה, בהכנעה וברפיון. את דעתי בענין זה ביררתי ברר היטב לפני צאתי מהארץ במסיבות המפלגה, במסיבות ישוביות ובמסיבות התנועה הציונית, ואין לי מה להוסיף או לגרוע, אם‑כי מאז ועד עתה הוספתי ללמוד פרק חדש, איום ואדיר, בהיסטוריה העולמית, שנתרחש רק בחדשים האחרונים. ופרק זה למדתי לא מתוך ספר, אלא מתוך עמידה מקרוב למרכזי ההיסטוריה, והוא לא שינה את דעתי, אלא להיפך – חיזק אותה.

אבל במשך הזמן הזה נשתנה דבר מה, ויש לקחת בחשבון כל שינוי. ואני רואה חובה לעצמי לציין שני דברים אשר נשתנו מאז, שיש לזכור אותם ולהביאם בחשון.

הדבר האחד אשר נשתנה הוא שממשלת “הספר הלבן” הסתלקה ברובה ובמקומה באה ממשלה אחרת, לא לגמרי חדשה; גם בממשלה החדשה יש תערובת של הממשלה הקודמת. ממשלה חדשה זו אמנם לא קמה מתוך סיסמה נגד “הספר הלבן”, אבל יושבים בה אנשים שהתנגדו לו בזמנו – וזוהי עובדה פוליטית חשובה, שאין אמנם להפריז במשמעותה, אבל אין גם להתעלם ממנה. ואם לפני אחד‑עשר חודש היתה העמידה בפני “הספר הלבן” והמשטר שלו, עיקר המדיניות הציונית, אם לא המדיניות היחידה, יש ברגע זה גם אפשרויות של פעולה פוליטית חיובית, נורמלי, כפעולה הפוליטית לפני “הספר הלבן”; יש עכשיו אפשרות להסברה פוליטית, לרכישת דעת‑קהל, גם לצרכי השעה המיוחדת בארץ, גם לצרכי המלחמה שלנו, גם לצרכים שלנו, כשתגיע שעת שלום.

והדבר השני אשר נשתנה מאש: הארץ עלולה ליהפך – ואולי בקרוב – לחזית מלחמה, ואי‑אפשר בפעולות פוליטיות וביחסים פוליטיים לא להביא עובדה זו בחשבון.

מלבד שני השינויים האלה, הדברים שנאמרו אז בדבר העמידה בפני “הספר הלבן” שרירים וקיימים.

ודרושה לנו מתיחות כלפי חורבן יהדות אירופה: ממזרח אירופה ומערבה; מגדות הויסלה עד חופי האוקינוס האטלנטי, מארצות הצפון ועד הים השחור. איני בטוח אם החורבן ישָאר בתחומי אירופה בלבד. כי עד בוא הנצחון – ואני מאמין בבואו – צפויות אולי עוד תבוסות קשות מאוד. ואין לתַנות גודל האסון, אלא יש לעמוד – בעוד זמן – על תיקון מצבנו לבל ישָנה האסון.

ויש רק תיקון אחד: לא צדקה גדולה – אלא ציונות גדולה. זוהי נקודת הכובד של מלחמתנו בעולם, בעם, בציונות, בתוכנו. על הציונות הגדולה עלינו להילחם קודם כל בתוכנו הציונים בארץ. עלינו להילחם בתרופות‑האליל של הפילנטרופּיה היהודית לכל צורותיה, גם כשהיא מקבלת לפעמים צורה של פילנטרופיה קונסטרוקטיבית. עלינו להילחם במדוחי האמיגרציה והנסיונות האמללים לפזר עוד יותר את בני‑ישראל, ועלינו להילחם בתעתועי הטריטוריאליזם העָקר והמַשלה. תרופות‑אליל אלה שפשטו את הרגל צצות וקמות לתחיה לא רק בקרב לא‑ציונים אלא גם בקרב הציונים. עלינו לעקור אותן מנפשנו אנו, מהתנועה הציונית, מהעם היהודי.

הפתרון היחידי – ציונות גדולה

לאור החורבן של מיליונים יהודים עלינו להתאזר בציונות גדולה. לשבר העם היהודי בימינו אלה יש רק תרופה אחת ויחידה: העברה מהירה בגמר המלחמה, לאחר נצחונה של אנגליה ל“טריטוֹריה” היחידה שבה הצליח “הנסיון” הטריטוריאליסטי.

התכונה לקראת פתרון זה מחייבת מתיחות הרצון והיכולת של התנועה הציונית לארץ ובגולה – מעכשיו. עלינו להכשיר כל אחד ואחד מאתנו, למען נהפוך את הציונות הגדולה לכוח המדריך בעם היהודי – ולמען נכבוש לציונות הגדולה את דעת הקהל של העמים הגדולים, אשר יכריעו גורל העולם וגורלנו אנו לאחר נצחונה של אנגליה.

וציונות גדולה אומרת שני דברים: עליה והתישבות בקנה‑מידה ענקי ועצמאות יהודית. בלי הדבר השני לא יתכן גם הראשון: התישבות יהודית רבתי לא תיעשה על ידי ממשלה זרה, ולו גם ידידותית.

היש סיכויים ריאליים להגשמת ציונות גדולה זו?

ראִיה ציונית מחייבת ראִית המציאות כהוויתה. ובמציאות ישנם כוחות ונסיבות מפריעים ומסייעים. את הכוחות המפריעים אנו מכירים היטב. אין להתעלם מהם ואים לזלזל בהם. לא אפרט אותם כאן; חזקה שהם ידאגו לעצמם. אציין כאן רק את העובדות העיקריות העלולות לסייע לנו – אם נדע להסתייע בהן בשעת‑הכושר הנאותה מתוך תכונה מוקדמת ומכוונת.

הנחה יסודית לכל הבירורים והתכונות – מיגור העריצות הנאצית ונצחונה של הדימוקרטיה – ז. א. נצחונה של אנגליה ובנות‑בריתה.

ונצחון אנגליה פירושו שסידורו החדש של העולם לאחר המלחמה – במידה שסידור זה יקום – יהא תלוי בעיקר בשני גורמים: חבר‑הלאומים הבריטי (אנגליה והדומיניונים הבריטיים: קנדה, אבסטרליה, דרום‑אפריקה, זילנד‑החדשה), וארצות‑הברית שבאמריקה הצפונית. העולם האנגלו‑סכסי יכריע – לאחר נצחון הדימוקרטיה – את גורל העולם, או לכל‑הפחות גורל חלק גדול של כדור הארץ, ובתוכו החלק הנוגע לנו יותר מכל. לא לעולם ואולי גם לא לאורך‑ימים יהא העולם האנגלו‑סכסי הגורם המכריע, אולם אין ספק שעם בוא הנצחון יעמדו הדימוקרטיות האנגלו‑סכסיות בראש העולם ורצונן יכריע בכל הסידורים שיעשו עם החזרת השלום.

ומכאן מסקנה ציונית ראשונה: מאמצינו הפוליטיים מכוֹוָנים לרכישת דעת הקהל באמריקה ובחבר‑הלאומים הבריטי, למען הציונות הגדולה. הגורם המסייע הראשון הוא – המשטר בעולם האנגלו‑סכסי: משטר הדימוקרטיה והחירות. בארצות אלו אין מארת הדיקטטורה ואין השליט גוזר על המחשבה והדיבור, על העתונות והספרות. בארצות אלו רשאי כל אזרח ותושב להגיד אשר עם לבו, לפנות לציבור באסיפות ובעתונות, להקהיל קהילות ולהפיץ ספרים כרצונו; בארצות אלו אין העם כפוף לממשלה, אלא להיפך: הממשלה כפופה לעם, ואם אפשר לרכוש דעת העם והסכמתו – רוכשים גם דעת הממשלה והסכמתה.

והגורם המסייע השני – מציאות קיבוצי יהודים שווי‑זכויות בכל הארצות האלה. גם היהודים בארצות האנגלו‑סכסיות ניהנים מזכויות הדימוקרטיה ומחופש הדיבור והמחשבה, והיהם מהווים משום‑כך כוח וגורם עצמאי. ומכאן מסקנה ציונית שניה: עלינו להפעיל קיבוצים יהודים אלה כנושא הציונות הגדולה בקרב הדימוקרטיה האנגלו‑סכסית.

אין היהודים בארצות אלה אלא אחוז קטן ממספר התושבים, ואין כוחם הכמותי קובע. אפילו בארצות‑הברית שבאמריקה הצפונית אין היהודים מונים אלא חמשה מיליון, בקרב ישוב של מאה ושלושים מיליון. אבל חמשה מיליון בארץ דימוקרטית אינם כמות מבוטלת, ולרגל נסיבות מיוחדות – ריכוז בערים ובמדינות‑מפתח, השפעה בעתונות, בחיי הרוח ובמשק – משקלם היחסי של היהודים עולה על האחוז הכמותי שלהם. אף באנגליה ובדומיניונים הבריטיים, אם כי מספר היהודים הוא קטן בהרבה ממספר היהודים באמריקה – אפשרות השפעתם אינה פחותה בהרבה, כי בארצות אלה האזן קשבת לתביעה שיש בה מן הצדק ומן המעשיות.

וכאן אני בא לגורם המסייע השלישי: הגורם המוסרי, הממלא בארצות האנגלו‑סכסיות תפקיד חשוב במלחמה. איני אומר תפקיד ראשוני, קובע, עיקרי. אבל אני אומר בלי כל היסוס: תפקיד חשוב. יותר מבכל מלחמות שקדמו יש במלחמה זו לא רק התנגשות‑אינטרסים אלא גם התנגשות‑ערכים. והגורם המוסרי ממלא באנגליה ובדומיניונים וגם באמריקה תפקיד גדול ורב. זהו אולי סוד הגבורה העליונה שמגלה העם האנגלי במלחמה זו. זוהי גם במידה רבה הערובה לנצחונו. ובכל שעה ובכל מקום שהכוחות המוסריים עולים ומתגברים – עולים ומתגברים הסיכויים של הציונת, כי הציונות אינה אלא תביעת הצדק לגבי העם היהודי. ובאנגליה ובאמריקה יש עכשיו – בחוגים עממיים רחבים – אוזן קשבת לתביעה מוסרית, לתביעת הצדק.

וגם זאת: יש עכשיו אוזן קשבת לפתרונות גדולים, נועזים. מלחמה זו, אולי יותר ממלחמת‑העולם הקודמת, תזעזע מוסדות‑תבל, תחריד הלבבות והמוחות, ותעורר חשבון‑נפש עמוק וממצה. כשם שהעולם לאחר 1918 לא חזר עוד למה שהיה לפני 1914, כך לא יחזור העולם בתום המלחמה הנוכחית למה שהיה לפני 1940. עצלות המחשבה, רפיון הרצון, פחדנות ואנוכיות קצרת‑הראות שציינו את המדיניות של הדימוקרטיה האירופּית בתקופת ההתנשאות וההתגברות של הדיקטטורה באיטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, המיטו שואה איומה על עמי אירופה והביאו לידי התנגשות האיתנים, שאנו רואים עכשיו אולי רק את ראשיתה. מלחמה זו המחייבת מתיחות‑רצון עליונה, מן ההכרח שתנער מיסודה את מחשבת האדם. בכוּר המלחמה והיסורים נצרף מחדש רוח האדם. העינים נשואות לאפקים חדשים, וחזון גדול ונועז עלול למצוא אוזן קשבת בשעת הרצון הגדולה שלאחר נצחון הדימוקרטיה האנגלו‑סכסית – אם החזון הוא בר‑ביצוע.

חזון הציונות הגדולה אינו פרי דמיון וקפריסה מחשבתית. מאחוריו עומד צורך בוער ומשווע של מיליוני יהודים נהרסים, עקורים, מדולדלים וצמאי‑מולדת, וכשרון ביצועו מושתת על נסיון בלתי‑מופרך של מפעל התישבותי עשיר‑תוצאות ורב‑האפשרויות – שאין דומה לו בהיסטוריה של ההתישבות בעולם.

אף גדולי העמים המיישבים לא ביצעו בימינו מפעל התישבותי רב האיכות והכמות כמפעל הציוני בארץ. בחלק העשרים של ארץ קטנה ודלה במערב הירדן יישבו היהודים בעשרים השנים האחרונות כחצי מיליון נפש – מבלי שדחקו את רגלי התושבים האחרים, אלא להיפך.

מבחינת הצורך היהודי. מפעל זה אינו אלא התחלה, והתחלה לא גדולה; ובלי המשך גדול ומהיר, ערכו הציוני – כלומר: ערכו לגבי פתרון שאלת העם היהודי בהירפה המלא – מוטל בספק, אולם מפעל זה משמש ראָיה ניצחת לכושר‑הביצוע של הציונות הגדולה. דבר שיתכן בחלק העשרים, יתכן בשאר תשע‑עשר החלקים.

נישען על עצמנו

ויש לזכור עוד דבר אחד: נצחונה של הדימוקרטיה יסלק אחד המפגעים העיקריים שגרם בתקופת-מינכן לשינוי המדיניות האנגלית בארץ זו: את הפחד מהיטלר שבגרמניה ועושי-דברו מחוץ לגרמניה. ואין זה מקרה שממשלת “הפיוסים” ו“הספר הלבן” נאלצה לתת מקומה לממשלת צ’רצ’יל והפועלים שנלחמו בחריפות נגד מדיניותו של צ’מברלין ומלקולם מקודונלד… ואחרי כל אלה יש להזהיר מאשליות קלות: גם הטובים שבעמים, ובשעת-רצון הגדולה ביותר, לא יגישו לנו שי את מבוקשנו הלאומי. אין לנו להישען אלא על עצמנו, ובלי שנעמוד על המשמר בלי הרף ובלי ליאוּת, במתיחות עליונה של מחשבה, רצון, יכולת, כוח, המרוכזים בנקודה אחת - נחמיץ את השעה הגדולה.

יש לנו על מי להישען. ביקרתי בעשרת החדשים האחרונים באנגליה, אפריקה, זילנד-החדשה ואבסטרליה. ראיתי את הקיבוצים היהודיים בארצות אלה. הם כואבים כאב עמם ונושאים בלבם תקוות המולדת. מלבד מתנכרים ומתנגדים בודדים - כולם רוצים בבנין הארץ ותקומתה. אולם השליחות הגדולה המוטלת עליהם בשעה זו לא יעשו בכוח עצמם בלבד, והם זקוקים למנוף נפשי, רעיוני, רצוני, כביר-אונים, ומנוף זה לא ימָצא אלא בישוב היהודי בארץ. מתיחות ציונית בארץ היא המפתח, הצבת הראשונה, להפעלת היהדות האנגלו-סכסית.

והפעלת היהדות היא האמצעי הראשי למען הכשרת הלבבות בעמי בריטניה ואמריקה לקראת הפתרון היחיד והמוכרח לצרת-ישראל עם בוא הנצחון.

לשם כך דרושה מתיחות ציונית בארץ. הישוב אינו יכול לראות עצמו כמטרה, אלא כאמצעי בלבד. לא שמירת הקיים אלא דאגת העתיד, לא דאגה לאלה שנמצאים כאן, אלא לאלה שבגולה, שאין להם כל תקוה וקיום באשר הם שם.

ומתיחות ציונית פירושה קודם-כל מתיחות ציונית בנוער. ואיני מתכוון לנוער המפלגתי או ההסתדרותי – אלא לנוער העברי בארץ: מכל השדרות, החוגים, המעמדות, הזרמים והמפלגות – ומחוץ למפלגות. לא המוצא של הנוער עיקר – אלא יעודו, ואני מאמין בנוער היהודי. בו נמצא אמונה ציונית גדולה, אהבה נאמנה לעם ולמולדת, רצון לא יחת, נכונות לכול. הוא לא יבוז לקטנות ולא ירָתע מגדולות. הוא יענה אם יקָרא.

אבל מתיחות ציונית לא תסתפק בנוער בלבד. דרושה עכשיו הסתערות ציונית על כל יהודי בארץ. יש בארץ הרבה פליטים ותלושים – הם באו הנה באונס, כי נעקרו באכזריות ממולדת-חורגת ונמלטו הנה בעל-כרחם. אל נבוז להם ואל נתנכר להם. ניגש אליהם באהבת-אחים נאמנה ונביא להם בשורת המולדת ותקוַת-המולדת ונשתף אותם בחזוננו ובהיאבקותנו. אולם דרושה הסתערות ציונית לא רק על הפליטים וקיבוצי-הגלוּיוֹת שטרם נקלטו בארץ ובציונות. גם הישוב המאוזרח כאילו – יש לנַערו מחדש, למען יזקוף את קומתו הציונית ויגַלה במלוא כוחו את המאור הגנוז בנשמתו – את החזון והלהט הציוני הגדול שליוָה מאז ועד היום את בוני הישוב ומגיניו, מימי יסוּד פתח-תקוה ועד ימינו אלה.

המתיחות הציונית מחייבת קונצנטרציה ציונית מעֵבר למחיצות המפלגות והסיעות. לא ביטול המפלגות ולא משטר טוטליטרי. התכחשות ליסודות הדמוקרטיים בחיי הישוב אינה אלא התכחשות ליסודות המוסריים של הציונות. אולם מסגרת המפלגה אינה צריכה לשמש חומת-סין שתפריד בין ציוני לציוני.

אין כל צורך להתעלם מהויכוחים הפנימיים, והשאלות השנויות במחלוקת בישוב יתבררו ויתלבנו בצורה הולמת דמוקרטית, תרבותית ובת-חורין.

אולם מעל הויכוחים והשאלות הללו נשקפת אלינו אימת המלחמה. חורבן היהדות באירופה משווע, וחרדה גדולה ומרה, חרדה כפולה, לעתיד העם ולעתיד המולדת מסעירה לבבותינו. בעוד אנו מתפללים לנצחונה של אנגליה אנו יודעים שעם בוא הנצחון המקוּוה צפויה לנו היאבקות קשה על תוחלתנו הגדולה והאחת – ועל כן מתיחות ציונית כלפי פנים וכלפי חוץ, מאמץ מתמיד ודרוך, נאמנות ללא תנאי וללא סייג לצו הציונות בשעה זו, צו הציונות הגדולה.

בסמינריון ההסתדרות ברחובות, ניסן תש"א

לא אדבר על התיאוריה של המדיניות הציונית, גם לא על ההיסטוריה של המדיניות הציונית. אסתפק רק בהגדרות כלליות אחדות כמבוא לשאלות המדיניוּת האקטוּאלית.

המדיניות הציונית ודרכיה

קודם כל, אפשר לשאול, אם יש בכלל מדיניות יהודית, אם תיתכן מדיניות יהודית. שאלה זו יש לה על מה להישען. ראשית דבר – על ההיסטוריה: מאות שנים לא היתה מדיניות יהודית. היתה מדיניות של מדינות שונות כלפי יהודים. בימי הביניים היתה מדיניות של סגירת היהודים בגיטו, היתה מדיניות של רדיפות, היתה לפעמים מדיניות של חסד. בתקופה מאוחרת יותר, אחרי המהפכה הצרפתית, היתה מדיניות של אמנציפּציה. ברוסיה היתה מדיניות של “קרוֹמיאֶ יאֶבראֶיאֶב” (חוץ מן היהודים). היתה מדיניות של מדינות שונות כלפי העם היהודי, אבל לא היתה מדיניות של העם היהודי – אם לא לחשוב את החוּש של עזרה הדדית ושל סולידריות יהודית, אשר התפתח בקרב היהודים אולי יותר מאשר בקרב עמים אחרים. אבל זהו ביטוי חיוֵר וקלוש למדיניותו של עם החי בתנאים יוצאים מן הכלל ורוצה בכל זאת לשמור על קיומו.

גילוי ראשון אולי של מדיניות יהודית – ולא כזו שהיא כלפי היהודים, אלא מדיניות של יהודים כלפי עצמם וכלפי אחרים – יש למצוא בתנועת הפועלים היהודית ברוסיה במלחמתה על שיווּי זכויות ליהודים. זה היה המקרה הראשון בהיסטוריה של הגולה, שיהודים נלחמו על דבר-מה הנוגע להם. אולם גם זאת אין לקרוא בשם מדיניות של העם היהודי, מפני שמדיניות זו היתה מוגבלת בתחום מדינה אחת ובחלק אחד של העם היהודי – בתוך אחד הקיבוצים היהודיים בגולה. וגם אלה שנקטו מדיניות זו – כגון ה“בונד” – (ויש לציין את זכותו בענין זה. הוא לא היה אמנם יחידי, אבל היה הכוח העיקרי במלחמת היהודים ברוסיה לזכויותיהם) – שללו את עצם המושג של מדיניות העם היהודי, היות ושללו את המושג של עם יהודי בכלל: יש יהודים ברוסיה, בליטא, בפולין, באמריקה, אבל אין יחידה יהודית בעולם ואין אינטרסים משותפים של היחידה הזאת. וכשאין עם – אין מדיניות.

הראשונים אשר קיבלו את ההנחה, או יותר נכון אשר קבעו את ההנחה, שיש מדיניות יהודית – היו הציונים. ואם לשאול מהי הציונות – אפשר לענות במלה אחת: הציונות זוהי הנחה שיש עם יהודי ויש לעם היהודי מדיניות שלו. זה היה החידוש הגדול של הציונות. היא קבעה שיש עם יהודי וכמסקנה מהנחה זו – שהעם היהודי מנהל מדיניות יהודית. אמנם, עצם ההנחה שקיים עם יהודי – לא נקבעה לראשונה ע"י הציונות דוקא. היהדות הדתית האמינה תמיד בקיום עם יהודי. כל התפילה היהודית, כל הדת היהודית חדוּרה הכרת היחוּד הלאומי וההוויה הלאומית שלנו. אבל הציונות בכל זאת חידשה, וחידשה בזה שאמרה את הדבר בפשטות, בלי הלוָי הדתי. לא שללה את הלוָי הדתי, הציונות כתנועה, לא שללה ולא חייבה את הלוָי הדתי, כי הציונות מקיפה – וזה טבוע במהותה – את כל היהודים. על כל השקפותיהם בעיני דת ובענינים אחרים. חידושה של הציונות הוא בזה שאמרה בפשטות: יש עם יהודי כמו שיש עם אחר ויש מדיניות יהודית. זוהי המַהוּת הפוליטית של הציונות. אמנם, הציונות עמדה על כך, שהעם היהודי נתון בתנאים שונים מתנאי שאר העמים (וגם זה אחד היסודות המַהוּתיים של הציונות) ועליו לכבוש לעצמו אותם התנאים. כלומר: ההכרה שחיינו ותנאי חיינו שונים באופן אובייקטיבי, שעלינו להשווֹת את תנאי חיינו עם תנאי חייהם של שאר העמים וכי לשם כך צריך לנהל מדיניות, היינו: קו של התנהגות קולקטיבית של העם היהודי – זוהי הציונות.

אולם מה טבעה, דרכיה, אמצעיה, כּווּנה של המדיניות הציונית? – בזה אין הלכות פסוקות. יש כבר ספרות בענין זה. לא הכינותי לי ביבליוגרפיה – אציין רק מה שזכוּר לי ברגע זה: כל הספרות על תולדות חיבת-ציון והציונות וכל הפּרוטוקולים של הקונגרסים הציוניים (אגב, כל הפּרוטוקולים האלה עד הקונגרס ה-19 כתובים לועזית, ורק מן הקונגרס ה-19 ואילך, אשר בו היו הפועלים אחראים גם לענינים הפנימיים וגם לענינים החיצוניים של ההסתדרות הציונית, התחילו מוציאים את הפּרוטוקולים עברית), ספרו של גלבּר, ספרו של מדזיני, שני כרכים (בגרמנית) של א.בּאֶהם על תולדות הציונות. ויש יצירות של הוגי הציונות, שבהן החשוב ביותר והממצה ביותר את מהוּתה של הציונות היא החוברת של פּינסקר “אבטוֹאמַנציפּציה”. עד עכשיו לא נכתב דבר כולל וממצה יותר, והייתי מייעץ ללמוד חוברת זו בעל-פה. הייתי מייעץ גם לועד הלאומי לעשות את לימודה חובה על כל בתי הספר שלנו. ולאלה שקראו אותה אני מייעץ לשנות ולשלש עד שידעו אותה בעל-פה.

אמרתי בתחילת דברי, כי אני מפקפק, אם יש בכלל תיאוֹריה של מדיניות ציונית, כי המדיניות היא פּרי החיים ואין דבר משתנה כחיים המדיניים. מה שהיה אתמול נכון יכול להיות היום משגה, ומה שהיום הזיה, בּוֹסר, דבר שאינו עומד כלל על הפרק – יכול להיות מחר ענין ריאלי. המדיניות צריכה להתחשב עם החיים ועם חליפותיהם כמעט בכל יום ולא רק בחיינו אנו. כי המדיניות הציונית אינה נעשית בחלל ריק – היא נעשית במסגרת בינלאומית. גם שם חלות חליפות ותמורות בלי הרף, והמדיניות הציונית עומדת כל פעם בפני בעיות חדשות ובפני נסיבות חדשות, עד שהתשובות שנתנה אתמול אינן הולמות את היום והתשובות שהיא נותנת היום לא תהלומנה את המחר. ואף-על-פי-כן, בחליפות התמידיות הללו יש להבחין גם דברים פחות או יותר קיימים.

עובדות יסוד למדיניות הציונית

רוצה אני לציין שלוש עובדות-יסוד שעליהן נשענת המדיניות הציונית:

א) מצוּקת ישראל – העובדה העיקרית והיסודית ביותר. לא הגיהינום של היטלר, לא חורבן היהדות באירופּה עכשיו, לא פּוגרומים ברוסיה הצארית, כי אין אלה עובדות-יסוד אלא עובדות אקראי התלויות בזמן. אני מדבר על מצוקת ישראל כתופעה מתמדת הטבועה בעצם קיומנו בגלות, הקיימת בכל הארצות ובכל הזמנים ללא יוצא מן הכלל – גם במקום שאין היטלר, גם במקום שאין פּוגרומים, גם במקום שאין רדיפות ואין חרם על יהודים, וסימניה שלושה: א) חוסר עצמאוּת. אין מקום בעולם שליהודים תהיה שם עצמאות ממלכתית. 2) חוסר מולדת. אין מקום בעולם שליהודים, כיהודים, תהיה בו מולדת. 3) מיעוט. היהודים הם מיעוּט בכל מקום. צירופם של שלושת הדברים האלה הוא הוא המייחד את העם היהודי משאר העמים וזוהי עוּבדת היסוד הראשונה והעיקרית שעליה נשענת המדיניות הציונית.

ב) עוּבדת יסוד שניה – הקשר ההיסטוֹרי שבין עם ישראל לארץ-ישראל. זוהי עובדה היסטורית, שהעם היהודי מכוֹרתו בארץ-ישראל – כאן היו היהודים לאומה, כאן קיימו את עצמאותם הלאומית, לעתים מלֵאה ולעיתים פחותה; כאן יצרו את יצירותיהם הלאומיות אשר הטביעו את חותמן כמעט על כל ההיסטוריה היהודית ובמידה גדולה על ההיסטוריה האנוֹשית. אבל לא רק הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל הוא הקובע. עוּבדה זו, החשובה מאוד, אינה אלא אחד הגורמים בקשר ההיסטורי הזה. אני מתכוון לקשר המתמיד שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל במשך כל הדורות. וזוהי שוב עוּבדה המייחדת את העם היהודי משאר העמים, כשם שמעמד היהודים בעולם אין לו דוגמא. משום כך המדיניות הציונית הנובעת מזה נתקלת תמיד בקשיים גדולים ביותר. העולם כולו, אף האנשים המסוגלים למחשבה עצמית, חושבים תמיד באַנלוֹגיות, על פי הכלל המקובל, על פּי שיגרה מסוימת. אין הם תופסים את ענין היהודים, מפני שהם מכירים רק את המצב בתוכם, מפני שהם יודעים את הפּרוֹבּלימה הלאומית רק מנסיונם הם. באוֹסטריה, למשל, היו תיאורטיקנים חשובים של השאלות הלאומיות, אבל הם לא יכלו להבין את שאלת היהודים – משום שזה היה ענין יוצא-דופן וקשה להסברה. בני אדם אינם מסוגלים להבין תופעה אינדיבידואַלית, המחייבת הסתכלות ראשונית. משום כך קשה להם לעמים לתפוס את הפּרוֹבּלימה הישראלית, שאינה דומה לא לפּרובּלימה הפּולנית, לא לפּרובלימה הצ’כית, לא לפּרובלימה האוסטרית ולא לפּרובלימות של עמים אחרים. והוא הדין בשאלת הקשר ההיסטורי. כשמדברים על הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל תופסים האנשים את הדבר מצד העובדה שהיהודים ישבו פעם בארץ-ישראל. על כן הם טוענים: גם הרומאים היו פעם בבריטניה, הלגיונות של ציזר שלטו באיים – מהו הקשר בין האיטלקים לבריטניה?! והערבים היו פעם בספרד – מה הקשר בין הערבים ובין ספרד?! אולם הקשר ההיסטורי שלנו הוא דבר יחיד במינו. זהו קשר מתמיד בין עם שאיננו בארצו ובין ארץ שאינה מכילה את העם. דבר כּזה כמעט שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית – זוהי תופעה יחידה במינה, אבל קיימת ועומדת. היא התבטאה בשירה היהודית, היא התבטאה בחיים הנפשיים של היהודים והיא באה גם לידי ביטוי חיצוני – בנסיונות עליה לארץ-ישראל ובנסיונות של תנועות משיחיות.

דוגמא אחת לאותו קשר היסטורי. יש כיום הזה בעולם שני טוענים לארץ-ישראל: אנחנו (לא רק אנחנו היושבים בארץ) והערבים (גם הם – לא רק היושבים בארץ). ושני הטוענים האלה נפגשו באופן דרמטי מאוד בועידת לונדון לפני שלוש שנים. שם נפגשו שליחי עם ישראל ושליח העם הערבי ולשניהם היתה טענה אחת: הם אמרו שארץ-ישראל היא שלהם ואנחנו אמרנו שארץ-ישראל היא שלנו. באסיפות פומביות, בפרלמנטים (לנו אין פרלמנט, אבל לערבים יש פּרלמנטים) נשמעה הדרישה: ארץ-ישראל לעם הערבי, לא רק לערבים שבארץ, אלא לעם הערבי כולו. והיה לחץ ידוע: פּניה לאנגליה ולחץ עליה, פּניה להיטלר והשתמשות בכוחו, פּניה למוּסוֹליני והסתייעוּת בעזרתו. היו גילויים שונים של קשר בין הערבים ובין ארץ-ישראל. – מהו הקשר אשר הם טוענים לו? אפשר לבחון את הדבר לאור עובדות אחדות:

יש יהודים שמצבם בארצות מושבותיהם אינו רע. יש, למשל, יהודי שהוא חבר בית-המשפט העליון של אמריקה הצפונית¹ - מעמד לא כל-כך נחוּת מן הבחינה החברתית, גם לא כל-כך עלוב במובן הכלכלי. זוהי אך דרגה אחת פחותה מדרגת נשיא ארצות-הברית. והנה יהודי זה אפשר שיקדיש את כל הונו בשביל דברים הנובעים אצלו מהקשר שהוא מרגיש בינו ואחיו היהודים לבין ארץ-ישראל. עובדה שניה: חבר בּית הלוֹרדים האנגלי², שהוא גם בעל-תעשיה גדול, - תעשיה בעלת חשיבות רבה באימפּריה הבריטית – אף הוא מעמד לא כל-כך מסכן – ואדם זה יודע מה זה רווח, וגם ביקש להוכיח בכתב שרווח הוא עניין חשוב מאוד, חשוב הרבה יותר מאשר ענין העבודה. והנה אדם זה משקיע הון רב במקום רחוק, בארץ-ישראל, ולאו דוקא לשם רווח, אלא מפּני שהוא מרגיש בקשר שקיים בינו ובין הארץ הזאת. ואין כאן ענין דתי כלל וכלל. נדמה לי שאחדים מבני משפּחתו לא נולדו בדת ישראל. עובדה שלישית: לא לוֹרד ולא חבר בית-המשפט העליון, אלא בן ליהודי גרמני, בימים שלפני היטלר, אָמוּן במשך ארבעה – חמישה דורות על הכרה שהוא גרמני, אשר עוד לפני חמישה דורות מחקו אבותיו מהתפילה את השם ישראל, אָמוּן על התרבות הגרמנית כבן העם הגרמני, מעוּרה בכל נימי נפשו באותה ארץ ובתרבותה; והנה, בנו מורד, עוזב את בית הוריו, את העושר, את חיי הרוָחה, את הקריירה שלו כעתונאי וכפּרוֹפסוֹר וכמדינאי, והולך ללמוד עבודה – לא על-מנת לעבוד בגרמניה, אלא מפני שהוא מרגיש בקשר שיש בינו ובין עמו לבין איזו פּינה רחוקה – ארץ-ישראל. והעוּבדה הרביעית והקובעת: אלפים ורבבות יהודים היושבים ברוּסיה ובפולין ובאמריקה ובארגנטינה ובפּרס ובבּוכרה ובתימן ובבגדאד ובצרפת ובאנגליה ובאיטליה (וכל זה לפני היטלר ולפני מוּסוֹליני) מרגישים בקשר בינם ובין בני עמם לבין ארץ זו וקשר זה מביא אותם אליה והם משנים את פני הארץ.

עובדות אלה הן ביטוי לאותו דבר קיים ומתמיד שנתגלה אך ורק בקשר שבין היהודים לארץ-ישראל. אין ערבים היושבים בבית-המשפט העליון של אמריקה הצפונית. אבל יש לערבים בתי-משפּט עליונים משלהם, ויש מוֹשלים ופַּחוֹת ואפנדים ערבים, ויש עשירים ערבים ועניים ערבים, אשר בשמם דורשים נואמים ותובעים. אבל לא שמענו עד היום, במשך כל הזמן שהעם הזה טוען כי יש לו קשר עם הארץ, שערבי מעיראק או ממצרים או מסוריה, מטוּניס או מאלז’יר – יקוּם ויעזוב את בית אביו, את עשרו ואת גדולתו ואת הקריירה שלו ויבוא לארץ-ישראל לכפר ערבי, לעזור לכפר הקיים ולהקים כפרים חדשים. הקשר הזה שהיה כל הדורות בינינו ובין הארץ – היא תופעה יחידה במינה, גם בהשוָאה לעם השני, הטוען אף הוא לקשר שלו עם הארץ. אותם הדברים שנתגלו אצלנו – נמצאו רק בתוכנו. לא היה כדבר הזה מעולם, כי עם שגלה מארצו אלפיים שנה יקיים בכל זאת את הקשר בינו ובין אותה ארץ. ושוב: זוהי תופעה אינדיבידוּאלית, אשר קשה להסביר אותה לעמים, מפני שאין לה אח בהיסטוריה, ואנשים אינם מסוגלים לחשוב על דברים ביחוּדם. ואף זה אחד המקורות של המדיניות הציונית ואחד הקשיים של המדיניות הציונית.

ג) עוּבדת יסוד שלישית, אשר אלמלא היא, חושבני, כי שתי עובדות היסוד הראשונות לא היו מספיקות למדיניות ציונית – והיא: אפשרויות ההתישבות בארץ-ישראל. קוראים לזה גם יכולת הקליטה של ארץ-ישראל. אפשר לקרוא לזה בשם פשוט יותר: השממה והעזובה של ארץ-ישראל. אלמלא עוּבדה זו, כי אז גם המצוקה שלנו וגם הקשר ההיסטורי ספק אם היו מאפשרים עוד מדיניות ציונית. אילו היתה ארץ-ישראל ארץ בנוּיה ומפוּתחה ומיושבת כמו בּלגיה, הרי אף אילו היו היהודים שומרים לה אמונים – ספק אם היה עוד מקום למדיניות ציונית. אבל הארץ אינה בנויה, היא שוממה ועזובה ויש בה אפשרויות של התישבות בשלושה ממַדים, כדרך כל ארץ – בחקלאות, בתעשיה ובים.

אלה הן שלוש עובדות יסוד. עובדות אלה אינן משתנות ולא תשתנינה, כמובן, עד שתוגשם הציונות. כי אז לא תהיה עוד מצוּקת ישראל, אז יהיה קיבוץ-גלויות בארץ-ישראל והארץ לא תהיה עוד עזובה ולא יהיה עוד מקום לעם אחר לנסות וליישב את הארץ, גם לא יהיה קיים עוד אותו קשר היסטורי יחיד במינו, אלא קשר פשוט של עם נטוּע בארצו.

גורמים בני חלוף

אולם מלבד שלוש עובדות-היסוד האלה יש עוד כמה וכמה גורמי הגשמה ציונית, שהם משתנים ומתחלפים מזמן לזמן. קודם כל יש תמורות בעובדות היסוד עצמן. מצוקת ישראל – בהיקפה הגדול, בחריפותה, בגילוייה – אינה קבועה ועומדת, אלא הולכת ומשתנית. התגברות המצוקה היא גורם נוסף, מדרבּן או מעכב. אם תבדקו את תולדות הציונות תמצאו, שכל הצעדים החשובים בהתקדמות הציונות היו תמיד קשורים בהתגברות המצוקה היהודית: ב-2 – 1881 – הפרעות ברוּסיה; ב-6 – 1904 – שימשו ברוסיה המסוערת אור וחושך בערבוביה: גם מהפכה וגם פרעות; בסוף המלחמה הקודמת – השחיטה באוקראינה; השתלטותו של היטלר והעליה הגרמנית ב-1933. ואף שאין לזקוף את כל העליות האלה על-חשבון התגברות המצוקה, כי היתה עליה גרמנית עוד לפני היטלר, והיתה תנועה ציונית בזמן שלא עלה עדיין על הדעת שיתכן דבר כמו היטלר, לא נתעלם מן העוּבדה, שהתגברות שנאה משמשת גורם, והוא מהגורמים המתחלפים.

ויש גורמים מתחלפים במסגרת הבין-לאומית. אחד הגורמים השליליים במדיניות הציונית, אחת המכות הקשות שהוּכתה הציונות בדורנו – היא כריתת היהדות הרוסית מעל העם היהודי ע"י המשטר הרוסי הקיים. היהדות הרוסית נקרעה מעל העם היהודי ושוּתקה בתור גורם בחיי העם היהודי ובתור גורם בחייה היא. המשטר שהיה בארץ לפני המלחמה האחרונה, המשטר התוּרכי, לא היה גורם, על כל פנים לא היה גורם יסודי, כי היה עלול להשתנות, ואמנם נשתנה. המשטר בארץ-ישראל שלאחר המלחמה, המשטר של המנדט הבריטי, והמשטר החדש בארץ – המשטר של “הספר הלבן” – כל אלה הם גורמי-הגשמה מתחלפים, שהופעתם והיעלמם משפיעים חליפות על המדיניות הציונית. לסוג הגורמים המתחלפים שייכים גם יחסי השכנים – בארץ הזאת ובארצות השכנות, ועוד כמה גורמים ארעיים.

יחסים שבין עם לעם – עם כל העמים

הדבר המציין את המדיניות הציונית – ואשר משום כך היא ציונית – שהיא מבקשת לקיים בין ישראל לעמים לא יחסי נתינים ולא יחסי אזרחים, אלא יחסי עם לעם. זה היה, למעשה, החידוש הראשון של המדיניות הציונית. היא העמידה את שאלת היחסים בין היהודים לגויים לא על היחסים בין יחידים בודדים או קיבוצים יהודיים לבין יחידות ממלכתיות – דוגמת היחסים שבין המדינה הרוסית או הגרמנית לבין היהודים שבתוכה – אלא על יחסים שבין האומה היהודית כיחידה לבין העמים השונים, לבין חבר העמים – גם אז כשעדיין לא היה קיים במובן הטכני – לבין משפחת העמים בעולם. דבר זה בא לידי ביטוי קונקרטי ביצירת נציגות יהודית, נציגות של העם היהודי, על-ידי הקמת ההסתדרות הציונית, עוד לפני שאוּשר המנדט ולפני שהוקמה הסוכנות היהודית. ביצירת ההסתדרות הציונית היה גלוּם – בין השאר – היסוד של הקמת רפּרזנטציה לאומית, ולא תיתכן מדיניות ציונית מבלי היסוד של נציגות לאומית. משום כך הנושא של המדיניות הציונית אינם יהודי ארץ-ישראל – לא רק בשעה שהיו מעטים אלא גם עכשיו ואף לאחר שירבה מספּרם כהנה וכהנה. עד אשר יבוּצע בשלֵמותו דבר הציונות, כלומר, קיבוץ גלויות בארץ-ישראל – תהא המדיניות הציונית מבוססת על נציגות האוּמה היהודית. כלומר, על העם היהודי כגורם, על העם היהודי כתובע, על העם היהודי ככוח, על העם היהודי כבעל דין, ולא רק על יהודי ארץ-ישראל.

זה גם קובע את המסגרת של המדיניות הציונית. מדיניות ציונית אינה יכולה להיות מצומצמת בארץ-ישראל, אם כי ארץ-ישראל, בתור ארץ, היא האוֹבּיֶקט היסודי של המדיניות הציונית. א) משום שהציונות אינה מדברת בשם יהודי ארץ-ישראל אלא בשם העם היהודי, ב) מפני שאין היא מדברת אל ממשלת ארץ-ישראל. לא ממשלת ארץ-ישראל הוא הבעל-דין של הציונות, אלא אנגליה בתקופה זו, ולא אנגליה בלבד, אלא משפּחת העמים בעולם. אין אנו רואים באנגליה את בעל-הדין היחיד שלנו. מדיניות ציונית, שיש לה חשבונה של האומה היהודית בארץ זו, ואשר תפקידה לחבר את העם היהודי עם המולדת היהודית – אין בעל-הדין שלה בעולם העם האנגלי או המדינה האנגלית בלבד, אם כי בשעה זו העם האנגלי והמדינה האנגלית הם המחזיקים בידם את השלטון על ארץ-ישראל. ולא מתוך שאיננו רוצים לראות את אנגליה שלטת בארץ-ישראל. למעשה, המדיניות הציונית היא אשר דרשה את מסירת המנדט על ארץ-ישראל לאנגליה מתוך חיוּב שלטונה של אנגליה כאן. המדיניות הציונית בנויה על יחסי העם היהודי עם האנוֹשוּת, עם חבר-העמים שבעולם, ועל הצורך שיש לאנוֹשוּת בחיבור שבין העם היהודי ובין ארצו. כי המדיניות הציונית, כשם שהיא יוצאת מתוך ההנחה, שהאומה העברית היא הנושא של המדיניות, כך היא יוצאת מתוך ההנחה, שהאומה העברית היא הנושא של המדיניות, כך היא יוצאת מתוך ההנחה, שהפּרובלימה היהודית היא פּרובלימה אינטרנציונלית ולא רק ענין שבין העם היהודי ובין אנגליה בלבד.

כלי-פעולה למדיניות ציונית

הדבר הראשון הדרוש למדיניות ציונית הם כלי פעולה. ההכרה בלבד שהיהודים הם עם, שהיהודים מסוגלים להיות גורם, שהיהודים יש להם אינטרסים כאומה, שהעולם חייב לראות לא רק יהודים ושאלה של יהודים אלא אומה יהודית ושאלה של אומה יהודית – כל אלה היו נשארים רעיונות-סרק אלמלא ידעה המדיניות הציונית לגבּש כוח, להקים כּלים. כל פרוגרמה מדינית תהא נישׂאת לשוא, אם המדברים על מדיניות ציונית לא ימצאו את הכשרון לגבש כוחות יהודיים מרובים, אשר הם יהיו הנושא, המנוף והמֵניע של המדיניות הציונית. דבר ליכּוּד העם לשם מדיניות ציונית – הוא תנאי הכרחי. לא תיתכן שום מדיניות ציונית בלי האפשרויות, בלי הכשרון, בלי הרצון ובלי חתירה מתמדת ומאמצים בלתי פּוסקים לליכוד העם. הכרזות בלבד אינן מדיניוּת. הכרזות הן עקרות אם אין מאחוריהן הכוח הממשי והכלים הממשיים אשר יהפכו את ההכרזות למעשה ולמאמץ.

והכלי הראשון של מדיניות ציונית הוא ליכּוּד העם. זה היה דבר ההסתדרות הציונית: לא רק ליצור נציגות של העם – הטוענת ומנהלת משא-ומתן – אלא ליצור את הכוח, אשר עליו תישען המדיניות הציונית. ואת הכלי אשר בו תפעל. וכשם שהיו אצלנו בתקופות שונות משיחי שקר כך יש גם מדיניות שקר. מדיניות השקר הציונית נתגלתה בהרבה לבושים: היא נתגלתה בלבוש הרביזיוניסטי, שדיברה גבוהה-גבוהה על מדיניות ציונית ועל מדינה ציונית על שתי גדות הירדן, היא תפסה את המרוּבּה בפיה, אבל למעשה הרסה, ניסתה להרוס כל אפשרות של מדיניות ציונית, באשר ניסתה להרוס את הכוח הראשוני אשר עליו בנויה המדיניות הציונית והוא – ליכוד העם. הדבר הזה נתגלה גם בחלק מתנועת הפועלים, בתנועת פּועלי-ציון שמאל עד לפני שנה-שנתיים, שגם היא דגלה במלחמה מדינית ובמדיניות ציונית ולא סמכה כאילו על הכרזות, אבל למעשה סמכה על הכרזות בלבד, מפני שלא ידעה לתת יד לגיבוש הכוח הפוליטי של האומה היהודית. גילויים כאלה ישנם עכשיו בתנועתנו, אשר להלכה מכירים אמנם בליכוד העם, אבל למעשה אין בהם הכשרון הזה, אלא להיפך: מפַתּחים בפנים את הנטיות העלולות לפוצץ את הליכוד בעם כולו ובגרעין היסודי של העם – בתנועת הפועלים.

השאלה של אחדוּת תנועת הפועלים היא אחת השאלות העיקריות של מדיניות ציונית, והשאלה של קוֹאַליציה לאומית ציונית אף היא אחת השאלות העיקריות של מדיניות ציונית. ואלה שאינם יודעים לבצר את אחדות תנועת הפּועלים ואלה שאינם יודעים לחזק את הקוֹאַליציה הציונית – הורסים למעשה (ועל פּי-רוב בניגוד להלכה שלהם ולהכרזות שלהם) את האפשרות של מדיניות ציונית. כי אין מדיניות ציונית בלי כוח – בלי עם יהודי מלוּכּד. והיסוד הפּנימי הראשי של מדיניות ציונית המוכשרת להצליח, אם כי אינה מובטחת בהצלחה, היא קוֹאליציה ציונית; והדגש הוא על שתי המלים: על קוֹאַליציה ועל ציונית, כלומר – קודם כל צריך להיות צירוף מכסימלי של כל הכוחות היהודיים, אבל הוא בלבד איננו עלול עוד לשמש מטרות של מדיניות ציונית, אם איננו צירוף מכסימלי לשם מטרות ציוניות. ז.א.: המדיניות הציונית מחייבת אחדוּת, אבל לא כל אחדות שהיא, אלא אחדות ציונית דוקא. אחדוּת שאינה ציונית היא מסוּכנת כשם שחוסר אחדות הוא מסוכן. ובכן, תנאי פנימי מוקדם למדיניות ציונית – קוֹאַליציה ציונית.

אין לתאר ציונות בלי קוֹאַליציה, כי אין אנחנו דומים לעמים אחרים. אנחנו מפוזרים – אין לנו מולדת, אין לנו עצמאות, אין לנו מדינה; וכוחנו כגורם הוא פּחות מכוחו של עם אחר כגורם. אנחנו צריכים, ע"י מאמצים פנימיים, לפַצוֹת את החוּלשות האוֹבּיקטיביות שלנו. ומאמץ זה מוכרח להיות מאמץ מתמיד. כי הכוחות המפרידים והמחלישים והמפריעים הם עצומים בכל העמים בפאַזה זו של האנושוּת, וביחוד בעם היהודי. בלי תנאי זה נהפכת המדיניות הציונית לפרזה ריקה, גם אם היא מתרברבת במכּסימליזם, אם בצורה רביזיוניסטית ואם בצורה פרוליטרית, כביכול; ההכרזה על ציונות גדולה בפי חלק מתנועת הפועלים, המלגלג למושג עם יהודי (ויש בתוכנו נושאי ציונות גדולה, המלגלגים אפילו על המושג עם ועל עממיות ועל קוֹאַליציה) – הם שני הפכים ושניהם מלים ריקות. תנאי פנימי ראשון למדיניות ציונית הוא – ליכוד תנועת הפועלים לשם ליכוד בעם וליכוד בעם לשם מדיניות ציונית.

ויש תנאי מוקדם חיצוני למדיניות ציונית – דימוקרטיה. מדיניות ציונית לא תיתכן בארצות של דיקטטורה. איני דן כרגע על הדיקטטורה, אם טובה היא או רעה. יתכן שלפעמים יש הכרח בדיקטטורה, ביחוד בשעת משבר היסטורי גדול. אבל יש בה תמיד סכנה, מפּני שמטבע הדיקטטורה הוא שהיא אוהבת להתמיד, גם כשהיא נהפכת לכוח מחריב ומשחית. אני דן כרגע על מדיניות ציונית בלבד, וזו לא תיתכן אלא במקום שיש בו דימוקרטיה. ואמנם, בארצות בהן קיימת דיקטטורה, אין אפשרות לשום מדיניות ציונית. בארצות אלה חדלו היהודים להיות גורם, והן חדלו להיות כתובת בשביל מדיניות ציונית. כי במקום שאין חופש הדיבור, חופש המחשבה, חופש העתונות, חופש הקוֹמוּניקציה, חופש הכניסה וחופש היציאה – אין שום אפשרות הפעולה של מדיניות ציונית. אין זאת אומרת שלא יתכן שיהיה דיקטטוֹר, אשר לבו טוב על היהודים. אבל מדיניות ציונית בנויה על פעולה של ההמונים – על המונים יהודים ועל המונים של עמים אחרים.

כלפי הערבים

ומלים אחדות על בעלי-הדין של המדיניות הציונית. בעל דין אחד הם הערבים (והסדר אינו קובע את חשיבות הדברים). המדיניות הציונית כלפי בעל-דין זה בנויה על ארבע הנחות:

א) הישוב הארצישראלי בפועל הוא רק אחוז קטן מהישוב הארצישראלי בכוֹח. כלומר: אפשרויות הארץ הזאת לעומת מציאותה הקיימת הן כל-כך גדולות, שאין זכות למעטים היושבים עכשיו בארץ לסגור את שעריה בפני המרובים שיכולים לחיות בתוכה. במלים אחרות: שלילת הבעלות היחידה של תושבי הארץ הערבים על הארץ. ואוֹמַר זאת בצורה חיובית: ההכרה, שכל התושבים בארץ הם בעלי זכות מלאה על כל מה שיש להם, על כל מה שבנו, רכשו והקימו ויצרו, ועל צורת חייהם – אינה נותנת להם את זכות הבעלות על הארץ כולה, על מקום שלא בנו ולא יצרו ואינם חיים בתוכו. אמנם, נכון הדבר שהארץ אינה פנויה, היות וכמה וכמה שטחים שבה הם מיושבים. אבל חלקים גדולים של הארץ – גם מבחינה כמותית, גם מבחינת השטח, ועוד יותר מבחינה איכוּתית, מבחינת הפריון – אינם מיושבים, ואלה שאינם יושבים שם אין להם זכות על המקום שאינם יושבים בו ואינם זקוקים לו. כשאני אומר זכות בּעלוּת – מתכוון אני למוּשׂג היוּרידי הרומאי, שהוא גורס לא רק הזכות ליהנות מקנין אלא גם הזכות להשתמש בו, כגון: אם יש לי כסף – רשאי אני להשמידו, ואם יש לי בית – יכול אני להרסוֹ. זכות בעלוּת כזאת אין לערבים על הארץ. יש להם הזכות ליהנות, אבל אין להם הזכות להשתמש לרעה. ושימוש לרעה פּירושו: סגירת אותם החלקים של הארץ, שאין הם זקוקים להם ולא השתמשו בהם, כדי שאחרים לא ישתמשו בהם. זכות זו אינה ניתנת. יש להם הזכות המלאה רק על מה שיש להם. המפעל הציוני איננו זקוק לסַמכוּתם ולרשותם של התושבים שישנם בארץ על מה שאין להם או על מה שאינו מגיע להם או על מה שאינם זקוקים לו.

ב) ההנחה השניה היא, שההתישבות היהודית בארץ אינה פוגעת באינטרסים של שאר תושבי הארץ. יש בארץ אפשרויות התישבות כאלה, שאין צורך למתישבים חדשים לקחת משהו ממה שיש כבר לתושבי הארץ. יכולה להיות עליה או התישבות שהיא פוגעת. אבל אין הכרח שהיא תפגע. המדיניות הציונית צריכה להיות בנויה על כך שלא תפגע באינטרסים של שאָר תושבי הארץ.

ג) ההנחה השלישית היא, שזיקת העם היהודי וזיקת העם הערבי אינה אותה זיקה. העם היהודי רואה בארץ את המולדת האחת והיחידה שלו, ולא תיתכן לעם היהודי שום מולדת אחרת מחוץ לארץ-ישראל. הערבים, שהארץ הזאת משמשת להם מולדת, הם חלק קטנטן מאוד מהעם הערבי כולו; וישנה מולדת רחבת ידים לעמים הערבים, שהיא מַספּיקה לא רק לכל הערבים שישנם עכשיו בעולם, אלא גם אם יעלה מספּרם שבעתים. ההנחה הזאת פותחת אפשרות (אם כי האפשרות הזאת תלויה בהסכמת הערבים) לסידור גמור של שאלת היחסים בין היהודים והערבים – לסידור הרציונלי ביותר והטוב ביותר לשני הצדדים – אפשרות של טרנספר ערבי לארצות ערביות טהורות. אמנם, אין הטרנספר תנאי הכרחי למדיניות ציונית – הוא רק אחת האפשרויות של המדיניות הציונית והוא תלוי אך ורק בהסכמת הערבים.

ד) ההנחה הרביעית היא, שיש ערבים בארץ-ישראל והמדיניות הציונית, המכוּונת להעברת יהודים לארץ הזאת, חייבת בשמירה קפּדנית על מלוא הזכויות האזרחיות, הפּוליטיות והלאומיות של הערבים בה.

אשר לתפקידיה של המדיניות הציונית כלפּי הערבים, הרי, כדרך כל תפקיד התלוי ביחסים שבין שני עמים – אפשרות ביצועם אינה תלויה אך ורק בנו, במדיניות הציונית, אלא גם במדיניות הערבית.

תפקידיה של הציונות המדינית הם שלושה:

1. קואופרציה בינינו ובין הערבים כשכנים – פירושה הנכון: קואופּרציה בין שכנים שווים. אין זו יכולה להיות “קואופרציה” בין נותן עבודה לפועֵל, בין קונה לסוחר, בין מנוּצל ומנצל, אלא צריכה להיות קואופּרציה בין פּועלים לפועלים, בין נותן-עבודה לנותן-עבודה, בין קונה לקונה, בין סוחר לסוחר, ומי שמעמיד את הקוֹאוֹפּרציה היהודית-ערבית על עבודה ערבית – הוא מסרס את עצם המוּשׂג קוֹאוֹפּרציה. שעבוּד ערבים על-ידי יהודים וניצול ערבים ע"י יהודים – אינה קוֹאוֹפּרציה. זהו פשוט שימוש לרעה בשמות, שהוא אגב נהוג הרבה בתוכנו. מי שאינו גורס עבודה עברית – אינו גורס קוֹאוֹפּרציה יהודית-ערבית, כיון שהוא מניח בין היהודים ובין הערבים אפשרות ליחסים של מנצלים ומנוצלים. אמנם, תיתכן קוֹאוֹפּרציה בין מנצלים ומנוצלים, אבל לא בשטח שבו הם נפגשים כמנצלים וכמנוצלים. ואף זו אינה נקראת קוֹאוֹפּרציה בין יהודים וערבים כשהערבים יהיו המוכרים לנו ירקות ואנחנו נהיה תמיד קוניהם. אין זו קוֹאוֹפּרציה, אלא יחסי ניצול ותלוּת. קוֹאוֹפּרציה תיתכן רק בין מגדלי ירקות יהודים ובין מגדלי ירקות ערבים – שלא תהיה התחרות והורדת שכר – אלא עזרה בהרמת פריון העבודה והקרקע. עצם המושג מדיניות ציונית שולל קוֹאוֹפּרציה כזאת שהיא אינה אלא הקוֹאוֹפּרציה, כביכול, של חיי היהדוּת בגולה: הגויים מוכרים לנו ירקות ואנחנו קונים אותם כל זמן שהם משאירים לנו פּרוטה בכיס. לפיכך, לא תיתכן קוֹאוֹפּרציה יהודית-ערבית, אלא כקוֹאוֹפּרציה של שָוים – של עובדים, של יוצרים. ושלילת המשק היהודי ושלילת העבודה העברית – היא שלילת קוֹאוֹפּרציה יהודית-ערבית. וכבר אמרתי, שכל היחסים בין שני הכוחות תלויים בשניהם, ואף קוֹאוֹפּרציה זו לא תיתכן אם אנחנו בלבד נרצה בה – צריך שגם הערבים ירצו בה.

2. תפקיד שני – הגנה ושלום. מתפקידה של המדיניות הציונית לדאוג, שבארץ זו יהיה שלום, כלומר: שחי האדם יהיו בטוחים, שפּרי העבודה יהיה בטוח, שהאנשים לא יהָרגו, שעצים לא יעָקרו, ושׂדות לא ישָׂרפו וסוסים לא יגָנבו. ואם אין שלום – דרושה לה הגנה. וזה ההבדל בין מדיניות ציונית ובין מדיניות יהודית לא-ציונית: בכל מקום בעולם רוצים היהודים שלא יהרגו אותם ולא יגנבו את רכושם, אבל הם תלויים בזה באחרים. והמדיניות הציונית אומרת: אי-תלוּת, אנחנו בעצמנו נבטיח את הדבר. ודבר ההגנה העצמית הוא חלק אורגני של מדיניות ציונית ביחסים שלנו עם הערבים: שלום וכוח אשר יבטיח את השלום הזה ברגע שיוּפרע.

3. התפקיד השליש – הסכּם פּוליטי. הסכם פּוליטי פירושו: התאָמת השאיפות הלאומיות של העם הערבי עם השאיפות הלאומיות של העם היהודי. ושוב – הסכם פּוליטי, כלומר: הסכם של שווים, אפשרות של ביצוע מלא ונעלה של שאיפת העם היהודי ואפשרות של ביצוע מלא ונעלה של שאיפת העם הערבי – התאמה בין שתי השאיפות הללו.

_______________

אמרתי בראשית דברי שלא אדבר על ההיסטוריה של המדיניות הציונית. לכן, גם לא אדבר על ההיסטוריה של המדיניות הציונית כלפּי הערבים. אבל אינני יכול שלא להעיר בסמינר של ההסתדרות הערה אחת על ההיסטוריה של המדיניות הציונית מזמן שבאי-כוח הפּועלים שותפים להנהלתה.

קו יסודי במדיניות הציונית בתקופה הזאת (בערך משעה שבה נכנס ארלוזורוב לעבוד בהנהלה הציונית ועד היום הזה) היה לקיים את הקוֹאוֹפּרציה עם הערבים ויחסי שכנים, אבל כשָוים עם שָוים; חתירה לקראת שלום בארץ, חתירה לקראת הסכם. הקו הזה לא נתקיים, כי במשך תקופה זאת, 7 שנים, היו מאורעות (ב-1933 – נסיון של מהומות ביפו, שאמנם היה מכוּון נגד הממשלה ולא נגד היהודים; מ-1936 ועד פרוץ המלחמה – מהומות בארץ) והיחסים בין העם הערבי ובין העם היהודי היו מתוחים מאוד. הוּפר השלום. היינו מוכרחים להגן על עצמנו בנשק ביד. בתקופה זו היה קו מדיניותנו: להגביר את כוחות ההגנה שלנו, להקים כוח-הגנה ממשלתי-יהודי. גוּיסוּ כ-20,000 נוטרים – הוקם חיל-הגנה ראשון בכמותו מאז המלחמה האחרונה של היהודים בארץ, שלחמו שכם אחד עם הפרסים.

נעשו נסיונות, למרות המהומות, להגיע לידי הסכם פּוליטי, והם נכשלו, מפני שהצד השני התנה תנאי מוקדם להסכם – שנסתלק מהעליה. כמובן, לא קיבלנו תנאי זה. גם לא רצינו לדון עליו, אם-כי אפשר, שבתוך משא-ומתן, לשם הסכם, היינו מגיעים לכמה פּשרות בקצב העליה. היינו מוכנים לדון בשני תנאים: א) הכרת העליה שלנו כזכות; ב) בלא הגבלות שתַּשאֵרנה אותנו באופן מלאכותי במצב של מיעוט לאורך ימים. התנאים האלה לא נתקבלו. יש צורך שיֵדעו כי הדיבורים של אלה המדברים גבוהה-גבוהה על אפשרות של הסכם – או שכּוָנתם הנסתרת היא להסתלק מהעליה או שהיא תרמית ביודעים. זהו נסיון לחתור תחת האמונה הציונית, תחת הסתדרותנו הציונית ברגע הקשה ביותר לעם היהודי. עד היום לא נמצא בכל אלה הדוגלים, בניגוד לנו, בהסכם פּוליטי בין יהודים לערבים אף אחד, אשר יעֵז, אשר יהיה לו היושר האינטלקטוּאלי להגיד ברורות איזה הם התנאים שעל פיהם הם מוכנים לעשות הסכם ומקווים שגם הערבים יקבלוהו. התעמולה המתנהלת עכשיו בתנופה גדולה מאוד על-ידי כוחות מאורגנים לשכנע את היהודים שטוב לעשות הסכם עם הערבים – איננה אלא שאנטאז' אינטלקטואלי, כי האחראים למדיניות הציונית אינם זקוקים להוכחה הזאת.

כלפי האנגלים

ועוד מלה אחת על בעל-דין שני – הם האנגלים. ושוב, האנגלים בתורת ממוּנים בלבד. למעשה חבר-הלאומים בטל כיום. גם כשהיה קיים – לא היה קיים אלא על הנייר. לא אנגליה היתה ממוּנה מטעם חבר-הלאומים, אלא חבר-הלאומים היה ממוּנה על-ידי אנגליה… אמנם ענין ארץ-ישראל וענין העם היהודי הן פּרובלימות עולמיות, אולם הסוכן הקונקרטי של העולם כלפּינו היא אנגליה. גם כאן היתה המדיניות הציונית, מזמן שאנגליה נעשתה לגורם פּוליטי בארץ, בנוּיה על קוֹאוֹפּרציה.

יסוד הקוֹאוֹפּרציה מצד המדיניות הציונית היתה ההנחה של שוּתפות אינטרסים ולא זהוּת אינטרסים בין העם היהודי ובין העם האנגלי בארץ-ישראל. העם היהודי יכול לתת לעם האנגלי שני דברים: א) ידידות העם היהודי; ב) ברכּת המפעל הציוני בארץ; והעם האנגלי התחייב לתת לנו סיוע מדיני, כלכלי ואדמיניסטרטיבי – ל“בנין הבית-הלאומי”, בלשונם.

מכיון שאינני מדבר על ההיסטוריה, הריני פּוסח גם על ההיסטוריה של יחסים אלה במשך כל 20 השנים ועומד על סופה של תקופה זו, בשעה שהקוֹאוֹפּרציה נהרסה, כשהגענו ל“ספר הלבן”. ובזה אני מגיע לשאלות האַקטואַליות של הפּוליטיקה הציונית.

ובכן, מלים אחדות על הנסיבּות של “הספר הלבן”.

השלטון בארץ, אם כי הוא שלטון אנגלי, איננו אנגלי בלבד. כי אין ענין ארץ-ישראל, על-פּי ההיסטוריה שלה, רק ענין של יחסים בין אנגליה ובין המושבות (ושוב, היסטוריה אין פּירושה מה שהיה תמול-שלשום, אלא ההיסטוריה המתמדת). ארץ-ישראל בכל הדורות, מזמן שהתחילה לתפוש

איזה מקום בהיסטוריה האנושית ועד ימינו אלה, היתה תמיד ענין אינטרנציונלי, היתה תמיד ענין לכמה דתות ולהרבה עמים, והיא תהיה כך תמיד, בכל אופן, זמן רב מאוד. “הספר הלבן” אינו רק פּרי התפּתחות ענינים ביחסה של אנגליה לציונות, אלא גם פּרי הסיטואציה הבין-לאומית של הזמן שבו מופיע “הספר הלבן” – פּרי הסכנה של היטלר.

יש ראיה לדבר שראשיתו של “הספר הלבן” נעוּצה בסכסוך חבּש-איטליה, כשהדברים מאירופּה נעשו קצת מתוּחים, כשהיתה סכנת המלחמה מרחפת על כל אגן ים-התיכון. אז התחילה תסיסה פּוליטית בקרב העמים הערביים, וביחוד משנתגברה הסכנה של היטלר, ובאנגליה היתה שוֹלטת עד המלחמה (ועד בכלל, אף בתוך המלחמה) שיטה של אי-סמיכה על כוח אנגליה, של כניעה בפני כוחו של היטלר, כניעה – עד כמה שאפשר – על חשבון אחרים. ואַל יראוּ בזה גנאי מיוחד לאנגליה. זו תכונה אנושית כללית. הכל עושים כך. גם בתוכנו רואים את דרך הכניעה, ועל חשבון הזוּלת.

באנגליה היו תמיד שתי אורינטציות: אחת ציונית ואחת ערבית. ואפשר לומר, כדי לסבּר את האוזן: כשם שהאורינטציה הציונית לא היתה מעולם ציונית – כך האורינצטיה הערבית לא היתה אף פּעם ערבית. אמנם, יש גם יחידי, סגולה בקרב העם האנגלי, שהם ציונים באמת, מתוך תפישה ממצה של בעיית העם היהודי, מתוך הכרה עמוקה של הקשר שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל, מתוך הערכה מלאָה של המוסר אשר במפעל הציוני, של הצדק – הצדק הפּוליטי, המשקי והלאומי שבהתישבות יהודית גדולה בארץ-ישראל. יש גם כאלה, ביניהם נורמן אנג’ל וּודג’ווּד, ויש גם בחוגי הצבא איש כזה שאינני רוצה לפרש בשמו³. אבל הם יחידי סגולה ואי אפשר לראות בהם את האוריינטציה הציונית. עדיין אין הם כוח פוליטי באנגליה. כאשר אני אומר “אורינטציה ציונית” אני מתכוון לאנשים כמו צ’רצ’יל, אמרי – בשמרנים, וכמו מוריסון, גרינווּד, אטלי – בפועלים, אשר הגיעו לידי-כך במקצת מתוך סימפּטיה ליהודים בתור עם נדכא ונרדף, בתור עם שיש לו זכויות לא קטנות בהיסטוריה האנושית, מתוך כבוד לעם היהודי ומתוך סנטימנט ציוני, ובמקצת מתוך חשבון פּוליטי אנגלי (לא החשבון הפּוליטי של הבטלנות היהודית, אשר לפיו אין האנגלים יכולים בלי היהודים לשמור על הסוּאץ…). אלה האנגלים חושבים, שיש בכל זאת תועלת לפּוליטיקה הבריטית בציונות, והתועלת היא בשתי הדרכים שהזכרתי: א) ברכת המפעל הציוני לארץ; ב) אהדת העם היהודי. יש יהודים באמריקה, יש יהודים ברוסיה (והיה זמן שיהודי רוסיה היו חשובים מאוד לאנגליה, בזמן שראו אותם כגורם), יש יהודים בארצות קטנות יותר, שיש ערך-מה לידידות שלהם. זה היה הפּשר של האורינטציה הציונית.

אולם, היתה גם אורינטציה ערבית. ושוב – קצת מתוך סימפּטיות וקצת מתוך חשבון פּוליטי. יש גם סנטימנט ערבי: מדבָּר, בּידוּאים, עבּיה, אֶכּסוֹטיוּת. ובין האנגלים האלה (לא בין העם האנגלי, כי הלא האוּמה האנגלית יושבת בביתה, אבל בין השליטים שבאנגליה), והם לאו דוקא ממעמד אחד (גם מקרב הפּועלים), אשר ראו את העולם, נדדו הרבה וראו את האימפּריה שלהם – יש אנשים שהערבים עוררו בהם אידיאַליזציה ידועה. אבל לא בגלל זה בלבד. הם גם חושבים שראוי להם לרכוש את ידידות הערבים, בכל-אופן למנוע כל אפשרות של נזק מצדם.

שתי האורינטציות האלו התחבּטו כל השנים, ויש שהתחבטו בנפשו של איש אחד, ופעם גברה זו ופעם – זו. וכשבאה הסכנה של היטלר לשלום אירופה ולקיום האימפּריה הבריטית ובראש האימפּריה הבריטית עמד שלטון של קוצר ראוּת, של פּחדנות, של חוסר אמונה בכוח העם האנגלי – בא גם “הספר הלבן”. אגב, אין זה צ’מבּרלין והאַליפאַכּס בלבד. גם למפלגת העבודה באנגליה חלק לא-קטן בפּוליטיקה הזאת, אשר הביאה אסון לאירופה. כי לא רק אצלנו מדברים על מלחמה בפאשיזם ועל מאמצים פוליטיים גדולים ואין דואגים להכנת הכלים ומסתפקים בפרוגרמה אנטי-פאַשיסטית בלבד. למפלגת העבודה האנגלית היתה פּרוגרמה אנטי-פאַשיסטית כל השנים, והם תבעו מעידן עמידה אמיצה בפני מוּסוֹליני בחבר-הלאומים. אבל היו אנשים אשר אמרו: אי-אפשר להילחם במוסליני בנאומים טובים בלבד. אין הוא מתפּעל מנאומים של אחרים. בשביל מלחמה בפאשיזם ההולך לכבוש את חבּש נחוצים צי ואוירונים. התנועה הסוציאליסטית, אשר דגלה באנטי-פאשיזם, התנגדה לכלים האלה. אמנם, רק זמן-מה, אבל הזמן הזה יקר היה מאוד. כל כל אסונה של אירופה וכל גורל המלחמה עכשיו הוא ענין של זמן. גם האופּוזיציה וגם הממשלה שהיתה אז באנגליה – על שתיהן רובצת אחריות זאת. הן לא ראו שהפאשיזם הוא סכנה גדולה ושאין לעמוד בפניו אלא בכוח, בכוח עצמם ולא על ידי כניעה ולא על ידי הסגרת אחרים, כי הענין לא יגָמר בהסגרת צ’כוסלובקיה, כי פּוליטיקה כזאת לא רק שאינה מוסרית, אלא גם טפּשית. היטלר לא יסתפּק בצ’כוסלובקיה, כי מטרתו שלטון בעולם, ולא יתכן שלטון היטלר בעולם, כל זמן שישנה אימפּריה בריטית, על כן הוא מוכרח להשמיד אותה, ושום טריטוריה של צ’כוסלובקיה לא תשׂביע אותו. לא ראו זאת ולא התכוננו ולא ענוּ בדבר היחידי שאפשר לענות לפאשיזם ולנאציזם – בכוח.

אם כן, בתוך המסגרת הזאת של חוּלשה ושל כניעה על חשבון אחרים – בא גם “הספר הלבן”. ואם בעם הגרמני הגדול הזה, בעל התרבות הגבוהה, שבמשך המאה ה-19 עמד בראש המדע, האמנוּת, הספרות והקידמה הסוציאלית באירופּה, אם אצלו יכול היה להשתלט היטלר – העם הערבי, לא כל שכן. כמובן, לערבים לא היתה שליטה במדינה, אבל בציבּוּריות הערבית השתלט היטלר ערבי, הולך בדרכי היטלר שבגרמניה. ודבר זה שימש לכמה חכמים יסוד לגַנוֹת לא את הציבוריות הערבית, כי אם את הציבוריות הציונית. כמדומני, שזה היה ב. כצנלסון, אשר שאל את השאלה: מדוע אין אתם תוקפים את היהדות הגרמנית, שלא ידעה לעשות שלום עם הנאצים או למנוע את בּוֹאם, ואתם באים בטענה על הציונות, על אשר לא ידעה למנוע את הנאציות בקרב ערבי ארץ-ישראל? ומתוך כניעה להיטלר בגרמניה וכניעה להיטלר בים-התיכון, הפכה הממשלה האנגלית את מדיניותה הציונית (ואני חוזר ואומר: מדיניותה הציונית של אנגליה איננה המדיניות שלנו, אלא אורינטציה ציונית של אנגליה, שלא סיפקה אותנו) ונתנה את “הספר הלבן”.

בנסיבות המלחמה

התפקיד המרכזי של המדיניות הציונית היתה מלחמה ב“ספר הלבן” והכשלתו. והמלחמה היתה: א) על-ידי עליה; ב) על-ידי התישבות; ג) על-ידי הגנה בכוח על העליה ועל ההתישבות. אולם, המאורעות בעולם הציגונו בפני שאלה חדשה: באה המלחמה והיא הראשונה במשך 1800 שנות הגולה היהודית, שהיא נוגעת בעם היהודי, כאשר לא נגעה בו עוד שום מלחמה, כי ראשיתה היתה מלחמה בעם היהודי. המלחמה העולמית הזאת החלה ב-1933, כאשר הכריז היטלר מלחמה בעם היהודי. אבל אז עמד העם היהודי בודד במלחמתו ומחוּסַר מגן. וכך עמדה בודדת אוֹסטריה, ואחריה צ’כוסלובקיה, אם כי להן היו מדינות, עד אשר סוף-סוף הבינו גם העיוְרים באנגליה, שהיטלר אינו מתכוון לאוסטריה ולצ’כוסלובקיה, אלא לשלטון בעולם, כלומר להריסת אנגליה, - ואז הכריזו מלחמה. אולם, זוהי מלחמת העם היהודי. אמנם לא רק של העם היהודי, אבל אם מבחינה עולמית המטרה של היטלר היא השמדת אנגליה, הרי מבחינת העם היהודי – זוהי השמדת העם היהודי. ומשום-כך המלחמה היא של העם היהודי. ויהודי, וביחוד פּועל יהודי, שיש לו חשבון כפול עם היטלר, ואיננו רואה את המלחמה הזאת כמלחמתו – איננו יהודי ואיננו פּועל. מן הראוי לעשות פּעם בירוּר יסודי מה פּשר הדבר שבתוך חלקים גדולים של תנועת פּועלים יש יחס כאילו מלחמה זו אינה כמעט עניננו. אבל אין בידי לעשות את הניתוח הזה עתה, כי מוכרח אני להצטמצם בענין המדיניות הציונית.

ובכן, המלחמה הזאת היא מלחמתו של העם היהודי על קיומו הפיסי. ובכוונה אני מוסיף את המלה “הפיסי”, כי זהו הדבר התלוי בגורל המלחמה הזאת.

וקרה כך שכובד המלחמה בהיטלר נופל לפי שעה על אנגליה לבדה. ומשום כך, גם בלי קשר ציוני, ובלי קשר עם ארץ-ישראל, ובלי קשר עם הצהרת-בלפור ובלי חשבון היחסים שהיו בינינו עד עכשיו – יוצרת המלחמה הזאת מצב חדש ומחייבת ליחס חדש מצד העם היהודי לעם האנגלי. ומדיניות ציונית שאין לה יחס למלחמה הזאת, שאיננה מזדהה עם מלחמה זו הזדהות מוחלטת מצדנו כיהודים (והייתי מוסיף: גם כסוציאליסטים יהודים, שיש להם עוד חשבון גדול של תנועת הפּועלים עם היטלר),

• מדיניות ציונית כזאת איננה יהודית ואיננה ציונית ואף איננה מדיניות, אלא התעלמות מהעובדה המכרעת ביותר, המכרעת לאנושות והמכרעת לעם היהודי. ואם לעם היהודי – הרי בּוַדאי ובוַדאי גם לעתידות הציונות.

המדיניות הציונית מוכרחה לראות את המלחמה הזאת בעינים ציוניות. אין זה מספיק לראות שגורל העם היהודי תלוי בנצחונה של אנגליה על היטלר. אנחנו מוכרחים לראות יותר מזה: שאמנם, מלחמת אנגליה היא מלחמתנו, אבל נצחונה של אנגליה איננו נצחוננו. ומצבנו עדיין לא ישתנה עם הנצחון, שהוא לנו שאלת הקיום. ולכן, יש לנו חשבון כפול, כמו שיש לנו בכלל חשבון כפול בעולם הזה, כל זמן שלא נתגשמה הציונות. הייתי אומר, שאחד מתפקידיה של הציונות הוא לבטל את החשבון הכּפוּל שבחיי העם היהודי שלא יהיה לו אלא חשבון אחד, כמו לכל עם ועם. אבל כל זמן שהדבר לא נתגשם, יש לנו חשבון כפול: החשבּון הכללי של האנושות, כלומר: השמדת היטלר ונצחונה של אנגליה; והחשבון היהודי שאיננו כלול בתוך החשבון האנושי. כי מה שהוא פתרון לאנושות כולה – עדיין איננו פתרון לדבר המיוּחד שלנו. כי אנחנו סובלים לא רק ממה שסובלת האנושות כולה, וצפויים לא רק לאותן הסכנות שצפויה להן האנושות, אלא גם לסכנות נוספות. הנצחון האנגלי והאנושי איננו עדיין נצחוננו. וכך היה הדבר, גם לולא היה קיים “הספר הלבן”. כי גם אז היה לנו חשבון כפול, חשבון האומר: שמפלת אנגליה היא מפּלת העם היהודי, אבל נצחון אנגליה עדיין איננו נצחון העם היהודי.

אולם יש “ספר לבן”. ומדיניות ציונית מוכרחת לראות את “הספר הלבן” גם בשעה שיש מלחמה. ומדוע את שניהם? מדוע גם את המלחמה וגם את “הספר הלבן”? – מפּני טעם פּשוט. מדיניות – פּירושה: לראות את הדברים כמוֹ שהם. מדיניות שאיננה רואה את הדברים כמו שהם, אלא שהיא בוחרת לעצמה את העוּבדות, ויש עוּבדה שהיא אוהבת ויש שיהא שונאתה מאוד, והיא רואָה את זו ואינה רואה את זו – אין היא מדיניות. מדיניות חייבת לראות את הדברים כמו שהם, לא כמו שאנחנו רוצים שיהיו, וזה תפקידה: להביא את הדברים לידי-כך שיהיו כמו שאנחנו רוצים. חובתנו לראות את “הספר הלבן” ואת המלחמה מפּני שיש "ספר לבן ויש מלחמה.

מדיניות איננה רק ראית הדברים כמו שהם, אלא גם הגבה על הדברים כמו שהם. ומדיניות ציונית מחייבת אותנו להגיב גם על המלחמה וגם על “הספר הלבן”. פירוש הדבר: המלחמה הזאת היא מלחמתנו, וכל עזרתנו לה; “הספר הלבן” הוא אויבנו ואנחנו נלחמים בו.

בתחילת המלחמה נסיתי לנסח את הדבר בנוסחה זאת: לעזור לאנגליה במלחמה, כאילו לא היה “הספר הלבן”; להתנגד ל“ספר הלבן”, כאילו לא היתה מלחמה. הנוסחה הזאת איננה ממַצה את כל הדבר. ואני אומר זאת עכשיו בצורה שלילית: להימנע מהבאָשת ריחה של אנגליה במלחמה בגלל “הספר הלבן”. יש אצלנו אנשים שהם רואים רק בעין אחת וגם בה הם רואים רק דבר אחד; אלה רואים רק את “הספר הלבן” וקנאוּתם מופנית אך ורק נגדו, והם שוכחים שיש מלחמה, וכי גורל הנצחון על היטלר תלוי בנצחונה של אנגליה. בשבילם אין כלל אנגליה לוחמת ויש רק אנגליה של “הספר הלבן”. זוהי קודם כל, ראִית-שקר. 47 מיליון אנגלים אינם מתלבשים ב“ספר הלבן” בוקר וערב ואינם אוכלים את “הספר הלבן” יומם ולילה. הם חיים במשהו עוד. והעם האנגלי חי עכשיו במלחמה. 47 מיליון באנגליה, 11 מיליון בקנדה, כמה מיליונים באבסטרליה וניו-זילנד וכו' – כולם חיים במלחמה. אמנם, לפעמים הם גם רָבים זה עם זה, אבל לעתים רחוקות מאוד. בעיקר הם חיים במלחמה. ראִית אנגליה של “הספר הלבן” בלבד – היא ראִית-שקר, ומדיניות אינה יכולה להתבסס על ראית-שקר. כי יש לנו עסק כרגע עם אנגליה לוחמת. וזוהי שאלת-חיים בשביל העם האנגלי שאנגליה תנצח; וזוהי שאלת-חיים בשביל הציונות שאנגליה תנצח בעזרתנו, אם כי היא יכולה לנצח בלי עזרתנו. נצחונה אינו תלוי בעזרתנו, אבל אנחנו מעונינים שהוא יהיה בעזרתנו. ולכן, המדיניות הציונית מחייבת להימנע מהבאָשת ריחה של אנגליה מחמת “הספר הלבן”.

ועוד הסתייגות אחרת. אין המדיניות הציונית צריכה לחפּות על הפשעים האנגליים בארץ בגלל הזדהותנו עם המלחמה. אמנם, 47 מיליונים אנגלים – חייהם, עבודתם ומאמציהם מוקדשים למלחמה, אבל יש עוד אנגלים היושבים בארץ הזאת ושולטים בה. האנגלים האלה בארץ הזאת, שאינם ארחי-פרחי ויש להם קשר עם האנגלים האחרים, אפשר שיהיו גוזלים את זכויותינו וסוגרים את הדרך לפליטים שלנו, אפשר שיקימו לנו “תחום-מושב” ולפעמים אף לערוך פּוגרום ביהודים. ומדיניות ציונית אינה יכולה להתעלם מזה, אינה יכולה שלא לראות זאת ולא להגיב על כך. אילו היה הנצחון האנגלי נצחון יהודי, כמו שהוא נצחון אנגלי – אפשר היה להגיד: מה לנו ולעסק הזה בשעת מלחמה? יבוא הנצחון האנגלי ואז נגמר הכל. אבל הנצחון האנגלי איננו עדיין נצחון של העם היהודי. רק מפלתה היא גם מפלה שלנו; לנצחון עדיין איננו שותפים. ולנו יש עוד חשבון אחד, עם האנושות, לאחר שיושמד היטלר. אנחנו איננו יכולים לתת ל“ספר הלבן” להשתולל בארץ בלי הגבה. ולכן, המדיניות הציונית ביחס ל“ספר הלבן” מוסיפה להיות עליה, התישבות והגנה עליהן – התנגדות למשטר העוין והתנגדות לכל הגילויים האנשטימיים של האדמיניסטרציה. אולם, לא מתוך התעלמות מהמלחמה, אלא עם ההתנגדות הזאת, ובאותה שעה גופה – כל העזרה לצבא האנגלי, ראִית הצבא האנגלי כצבא האנושות, כצבא אשר בנצחונו תלוי קיומו של העם היהודי. אבל, לא רק עזרה סתם לצבא האנגלי, אלא גם התגייסותנו אנו.

התגייסות – כיצד?

ומלים אחדות על הגיוס. אנחנו מעונינים בנצחונה של אנגליה ובני-בריתה. אך אין אנו יכולים לתת עזרה של ממש אלא כצבא יהודי ולא כיהודים בצבא.

אולם במדינות אין קו ישר. ומי שמותח קו ורוצה ללכת רק בו ואיננו רואה מה שנעשה מימינו ומשמאלו – לא יגיע למטרה, אף כי יש לו קו ברור ומתוח מאוד. כי החיים מסוּבּכים.

אמרתי: מדיניות פירושה – לראות את המציאות. המדיניות איננה מדע. היא אמנוּת. ככל אמנוּת היא מיוסדת על כללים ידועים. אבל הכללים בלבדם אינם ממַצים את הוויתה. מדיניות שאיננה מכוונת את עצמה לכל סיטוּאציה ביחוּדה איננה מדיניות. וכל הסיטואציות הפּוליטיות הן מיוחדות, ואין שתי סיטואציות פוליטיות חוזרות, אלא צריך אתה לכוון את עצמך להוויה יחידה במינה ואתה מוכרח לראותה ביחודה, ואתה מוכרח להעלות את האמצעים, אשר יהלמו את ההוויה היחידה הזאת. הקו המתוח מראש יכול רק לשמש במידה ידועה מצפּן. אין אתה יכול לנסוע ישר, אם לפניך הר-קרח. אתה מוכרח לסור הצדה. הוא הדין בהקמת צבא יהודי. אין הדבר תלוי אך ורק בנו, ובזה כל הקושי שלנו. אנגליה, למשל, לא רצתה שיהיה משטר של פּאֶטאֶן בצרפת, והאנגלים עשו לשם כך דבר עצום: הציעו את ביטול האימפּריה הבריטית (וכמובן, דרשו גם את ביטול האימפּריה הצרפתית) והקמת יוניון של אנגליה וצרפת. אבל הדבר לא עלה בידם. כי מעשי הצרפתים אינם תלויים ברצון האנגלים. רק חכמים יהודים חושבים, שהעם הערבי, למשל, יעשה מה שרוצה פלוני היהודי. וכשם שאיננו יכולים לגזור על הערבים, שיסכימו לעלית יהודים, ואפילו אם ברור לנו, ואנחנו מוכיחים זאת בראָיות מרכסיסטיות, שהאינטרס של הערבים הוא שתהיה עליה יהודית גדולה, אבל הערבים אינם תופשים זאת, מתנגדים לעליה ואינם מקבלים גם את הראיות המרכסיסטיות; וכשם שאיננו יכולים לגזור זאת אפילו על האנגלים – כך גם צבא יהודי אינו מוקם על-ידי החלטה שלנו בלבד. נחוצה הסכמתה של אנגליה. בלעדי זאת לא תיתכן הקמת צבא יהודי, וההסכמה איננה פשוטה וקלה כל כך.

הגיוס שנעשה עד עכשיו – לא היה צבא יהודי, אלא יהודים בצבא. ועזרתנו בדרך זו אינה יכולה להיות גדולה. עובדה היא שנתגייסו יהודים, אם כי לא קראו להם יהודים ולא הודיעו בעולם על גיוס יהודים. אבל יש חיילים יהודים והיו יהודים במלחמות באפריקה נגד הפאשיזם האיטלקי. וראו זאת אלפי אנגלים ואלפי אבסטרלים, שגם הם נלחמו. הם ראו יהודים. אמנם, המפקדה שלהם לא קראה אותם בשם יהודי. וכאשר שאלו מאחד המפקדים של הצבא מה עושה הגדוד העברי, ענה שהגדוד הפּלשתינאי הצטיין… אמנם, את העתונות אפשר לרמות. אבל החיילים האנגלים כשהם נפגשים עם הבחורים שלנו אי-אפשר שלא יכירו שהם יהודים. ולא רק במידות הטובות שבנו, כי אם גם במידות המגונות שיש לנו. ויש לנו כמה מידות מגונות שאצלנו אין מרגישים בהן ושאחרים מרגישים בהן. אני אעמוד על הבולטות שבהן. אתם יודעים, שנשמת הצבא היא המשמעת. ואין אצלנו חולק על זה. והנה ביקרתי לפני שבועות אחדים באחת הפלוגות היהודיות ושאלתי את המפקד כמה שאלות על הבחורים שלנו וביניהן: האם נופלים הם מאנגלים מבחינה פיסית? – נופלים? – ענה – לגמרי לא נופלים! ואם אמר “לגמרי לא נופלים” – פירוש הדבר שהם גם קצת עולים. אבל, כאשר שאלתי על המשמעת, התקשה ואמר כי הם מבדילים בין אופיצרים יהודים ואנגלים: עם האופיצרים האנגלים – משמעת מצוינת, עם היהודים – לא. כבשתי את פני בקרקע. מה פּשר הדבר שאין ליהודי משמעת לגבי האופיצר היהודי? – אין לו כבוד לאופיצר היהודי באשר הוא יהודי. ז. א., שאין לו כבוד לעצמו. וחוסר הכבוד לעצמנו מתגלה באלף אלפי גילויים שונים. ועל-פי זה בלבד מכירים אותנו. מכירים אותנו גם מתוך דברים חיוביים, כגון שיש מעט מאוד שיכורים בקרב היהודים. מכל מקום רואים הם, האנגלים והאבסטרלים, שיש יהודים. וזה יוצר בהם את ההכרה שהיהודי רוצה להילחם, ואם הוא ישמע שהיהודים הציעו עזרה מהגולה ומארץ-ישראל – דיביזיות יהודיות – יש בזה לחץ. הגיוס הזה הוא אמצעי חשוב במאמצינו להקמת צבא יהודי. אין בטחון שמאמצים אלה יצליחו, אך יש בטחון כי אם לא נתאמץ לא נצליח. והמתגייסים ממלאים שליחות זאת והיא שליחות גדולה מאוד. הגיוסים שלנו עד עכשיו עשויים לשמש שלב, אבל אינם הדבר שאנחנו רוצים בו צבא יהודי.

ואחרון אחרון: מהי התעודה המרכזית של המדיניות הציונית בשעה זאת? – אקדים תחילה הערות אקטוּאליות אחדות על השינויים שחלו מאז פרוץ המלחמה עד עכשיו, שינויים שיש להם ערך בשביל המדינות הציונית:

השינויים המדיניים בעטיה של המלחמה

1. השינויים בממשלה. השינויים שחלו בממשלה האנגלית בשעת המלחמה לא היו שינויים אישיים בלבד. זאת היתה פשיטת רגל של שיטה, שיטה של כניעה, של פּיוסים ושל אי-סמיכה על הכוח של אנגליה. וזה דבר הממשלה החדשה: אמונה בכוחה של אנגליה. שיטה זאת נוגעת למדיניות הציונית, אולי יותר מהצד השלילי מאשר מהצד החיובי. לא היו סיכויים למדיניות הציונית כל זמן ששלטה השיטה הקודמת. ושוב, כמו בענין המלחמה: כשם שנצחון אנגליה איננו נצחוננו, כך שיטה טובה באנגליה – רק מונעת את הנזק הוַדאי לציונות, אבל עדיין איננה מבטיחה לה את החיוב. ושינוי שיטה בממשלה אין פירושו שיש כבר שינוי ביחס לציונות. וזה קודם כל משום ש“הספר הלבן” הוא עובדה. אילו לא היו מפרסמים את “הספר הלבן” עד 10.5.40, הייתי יכול להגיד כמעט בבטחון, שהממשלה הזאת לא היתה מפרסמת אותו ולא רק מפני ההרכב האישי שלה, אלא גם מתוך שיטתה. אבל “הספר הלבן” הוּצא והוא כבר חי בכוח עצמו, גם בלי השיטה שהולידה אותו, כמו שאמר פעם רמז, כי הפירוד הוא חי הנושא את עצמו ואין הוא זקוק עוד לסיבות שהביאו אותו, אלא הוא מתפרנס מתוכו ומלא אנרגיה רבה. ואנו עדים לכך בחיי תנועתנו. “הספר הלבן” נולד על פי שיטה ידועה, אבל לאחר שנולד הרי כבר חי הנושא את עצמו. ושינוי השיטה הכללית באנגליה – לא היה מספּיק בשביל ביטול “הספר הלבן”. אולם שיטה באה, כמובן, לידי ביטוי גם בשינוי האישי, והשינוי לא היה מלא, כשם שהשיטה החדשה לא היתה מלאה. כי לא ממשלה חדשה לגמרי באה לאנגליה. נשארו כמה וכמה מהממשלה הקודמת עם יחסם ועם שיטתם; ובין החדשים שבאו – היו לא רק ידידים, כי אם גם אויבים, באו לא רק אטלי ואמרי וצ’רצ’יל, אלא גם עידן ולורד לויד, ומאלה שהיו קודם בממשלה נשארו צ’מברלין ומלקולם מקדונלד. צ’מברלין מת מיתה פיסית ומלקולם מקדונלד – מיתה פוליטית, אבל נשאר בכל זאת האליפאכּס: ג’וֹן סימוֹן וכל הכנופיה שלהם.

אין להניח ש“הספר הלבן” יבוטל תוך כדי מלחמה. מדיניות שתכוּון רק לביטול הספר – תהיה מדיניות עקרה. אין זאת אומרת, שאין היא צריכה להתכוון לכך, שאם לא – ישָאר “הספר הלבן” לעולם ועד. בלי התנגדותנו – יש לו כוח עמידה, ולא עוד, אלא שיפרוץ ויפרה ויוליד עוד ספרים שחורים יותר. מדיניות ציונית צריכה להתכוון: א) למניעת צעדים חדשים בהגשמת “הספר הלבן”; ב) להגיב על כל גילויי “הספר הלבן” גם ביושנו.

1. הדבר השני שקרה בשעת המלחמה הוא שהמלחמה הגיעה לארצות-ערב. היא הגיעה לארץ ערבית – מצרים – העומדת בקשרי ברית עם אנגליה – ברית שלה הגנה ותנופה. והמדינה הזאת היתה חייבת, על-פי הברית שלה, להילחם, והיא אינה נלחמת. היתה פלישה איטלקית במצרים, והעם המצרי והמדינה המצרית לא יצאו להילחם. הם צריכים היו לעשות זאת גם בלי המלחמה במצרים. גם בלעדי זאת היו מצרים ועיראק צריכות להילחם לצדה של אנגליה. הן סירבו לעשות זאת. ולא באשר אנגליה לא רצתה בכך…

הערבים נשארו פּסיביים עד עכשיו (רק 8,000 ערבים ממצרים משתתפים במלחמה נגד היטלר). מלחמה זו הרסה את הלגנדה על כוח ערבי. אין אף קצין אחד במזרח התיכון שאיננו יודע שאין שום ערך צבאי לערבים ולצבא הערבי. הלגנדה הזאת היתה בעוכרינו כל 20 השנים האלו וביחוד בתקופה של המלחמה. וטוב שנהרסה.

1. הדבר השלישי שקרה מאז פרוץ המלחמה הוא שהמזרח התיכון נהפך לזירת-מלחמה. עם כניסת איטליה למלחמה, נהפך כל אזור ים-התיכון לחזית. פירוש הדבר – שארץ ישראל נעשתה חזית. לדבר הזה יש – מבחינת המדיניות הציונית – השפעות סותרות זו את זו, והוא מציג את הגורם היהודי והגורם הערבי לעיני האנגלים ונותן יסוד גם לאורינטציה ערבית וגם לאורינטציה ציונית, כביכול. כי האורינצטיה הערבית היא בעיקר פּוליטית – חשש מפני הנזק שהערבים עלולים להביא לאימפּריה הבריטית בחלק זה של העולם. האורינטציה הציונית היא זו שרואה את הברכה ואת התועלת שאפשר להפיק מהגורם היהודי בחלק זה של העולם. ובמידה שהחזית מתקרבת לארץ-ישראל – יש התרוצצות גדולה בין שתי האורינטציות האלה. והיות וענין מלחמה הוא ענין חמוּר מאוד, החשש של נזק הוא גדול יותר ורב-משקל יותר מאשר אפשרות התועלת. כי יש עוד הבדל אחד בין הגורם היהודי ובין הגורם הערבי. את הגורם הערבי אפשר לשקול: יש ארץ כזאת וכזאת ויש מספּר אנשים כזה וכזה בגיל מסוים. שם יש תחבורת האויר הבריטית; במצרים – יש הנמל הימי הבריטי; בעיראק – צינורות הנפט. כל הדברים הללו אפשר לשקול ולמנות אותם. ענין הגורם היהודי הוא מין דבר היוּלי שאי-אפשר לתפּוש אותו ביד. מי שאין לו עין חדה ואיננו רואה דברים שעדיין לא נתגבשו, יכול גם לא לדעת כלל שיש גורם יהודי. הן יש גם יהודים וציונים הכופרים ביכולת היהודים להיות גורם. ויש ציונים טובים שעושים הכל שלא להיות גורם. יש מנסים להחליש את ההסתדרות הציונית ואת תנועת הפועלים, ויש פועלים שיוצרים תנאים המביאים לפירוד. לכן הגורם היהודי איננו כל כך בולט. ולכן קל יותר לוותר על הגורם הזה. התקרבות החזית למזרח התיכון הביאה בעקבותיה כמה גורמים לרעת המדיניות הציונית. ויתכן, שענין אי-הקמת צבא יהודי, לאחר שהיה נדמה כאילו כבר סודר הדבר, הוא תוצאת התקרבותה היתרה של החזית למזרח הקרוב.

2. והדבר הרביעי שחל במלחמה הזאת, ויש לו ערך בשביל המדיניות הציונית, היא העזרה הגדלה מצד אמריקה לאנגליה הלוחמת, ועל ידי כך – ההשפּעה הגדלה של אמריקה על מהלך הענינים בעולם. דבר זה פּועל גם לרעת המדיניות הציונית וגם לטובתה: לרעה - במידה שעזרת אמריקה בטוחה, אין מקום לחשוש לדעת היהודים באמריקה; אולם גם לטובה – כי בה במידה שגדֵלה עזרתה של אמריקה – גדֵלה השפעתה. ובאמריקה יש 5 מיליון יהודים ולגורם הזה יש משקל פוליטי רב אם הוא מכיר בעצמו שהוא גורם, ואם המדיניות הציונית תדע לעשות אותו גורם.

התעודה המרכזית של המדיניות הציונית

ובזה אני מגיע לתעודה המרכזית של המדיניות הציונית בשעה זאת. אדבר בסיגנון כמעט סטינוגרפי: התעודה המרכזית של המדיניות הציונית בשעה זו היא פתרון ציוני מכסימלי לשתי השאלות שתעמודנה להכרעה בגמר המלחמה – שאלת הארץ ושאלת המון היהודים שבאירופה, ואולי גם בארצות אחרות, אם תיפגענה במלחמה הזאת.

לפני המלחמה עמדה ארץ-ישראל במשטר של “הספר הלבן”. “הספר הלבן” לא פתר את השאלה לגמרי. הוא רק נתן מכה אנושה לציונות. הוא סגר את העליה היהודית לאחר עליתם של 75,000 עולים וסגר את הארץ בפני התישבות יהודית, אולם לא נתן לערבים את אשר ביקשו הם. והם ביקשו רק דבר אחד: שלטון על ארץ-ישראל. על זה מדובר הרבה ב“ספר הלבן”, אבל אין אף הבטחה מפורשת. ויש לחץ מתמיד מצד המדינות הערביות במשך ימי המלחמה, והוא ילך ויגבר עם גמר המלחמה, ויהיה הכרח להכריע (כמובן, אין בהיסטוריה הכרעות פוליטיות סופיות בכלל, ולא תהיה הכרעה סופית גם אחרי המלחמה הזאת), ואנגליה תצטרך לקבוע מהו המשטר של ארץ-ישראל בסוף המלחמה. וזה יכול להיות פתרון אנטי-ציוני במאה אחוז. כלומר: מדינה ערבית; וזה יכול להיות פתרון אנטי-ציוני בתשעים אחוז – היינו מנדט בריטי ושלטון בריטי שאיננו מוציא מהכלל שלטון ערבי.

ותהיה שאלה של המוני היהודים אשר המלחמה החריבה אותם עד היסוד. המדיניות הציונית צריכה, קודם-כל, להילחם על מלוא הזכויות ליהודים בכל ארצות העולם. המדיניות הציונית היא, קודם-כל, מדיניות יהודית וקודם-כל מדיניות של הגנה על כבוד העם היהודי ועל זכויות האדם בישראל ועל זכות כל קיבוץ בישראל. המדיניות הציונית איננה יכולה להשלים עם המשטר שנוצר באירופה על ידי היטלר: עם הטלאי הצהוב ועם שלילת הזכויות של היהודים. אבל מדיניות ציונית איננה מאמינה ששיווי זכויות יש בו פתרון כלשהו לשאלת היהודים.

ועם המלחמה על מלוא הזכויות ליהודים בכל הארצות מצוּוה המדיניות הציונית להוקיע את האשליות: א) שיש פתרון בשיווי זכויות; ב) שיש פתרון בפתרונות-לוָי, כגון בהתבוללות, שמן הכרח הוא שתרים ראש עם מפלת היטלר. הן גם עכשיו יש יהודים האומרים, אם כי לא בקול רם, כי היטלר בא, מפני שהיהודים לא עשו עצמם גרמנים למדי. ואם היטלר יפּול – יהיה שוב בולמוס של התבוללות, כי היא נראית ליהודים כדרך הקלה ביותר, אם כי נכשלו בה כמה פעמים. ותהיה מלחמה גדולה למדיניות הציונית בהתבוללות; ג) שיש דרך של פילנטרופּיה בפתרון שאלת היהודים. המדיניות הציונית צריכה להילחם בזה; ד) שיש דרך של הגירה; ה) שיש דרך של פתרונות טריטוריאליסטיים מחוץ לארץ-ישראל. המדיניות הציונית חייבת קודם-כל למנוע פתרונות אנטי-ציוניים גם לעם וגם לארץ. עליה גם למנוע פתרונות נפרדים לעם ולארץ. כי הפתרון הציוני הוא פתרון לעם ולארץ כאחד.

דרכי מלחמתנו

איך אפשר למנוע את הפתרון האנטי-ציוני לשאלת הארץ? (והן זה המפתח לפתרון השני – אם שאלת ארץ-ישראל תיפתר פתרון אנטי-ציוני, לא יהיה ממילא פתרון ציוני לעם היהודי) – בשלושה דברים: א) בכוח הישוב, פירוש הדבר: בכוח הישוב; ב) בכוח עליה. פּירוש הדבר: בכוח עליה ובעליה בכוח; ג) בהסבר פוליטי.

1. יש חצי מיליון יהודים בארץ-ישראל. אמנם, בשביל ארץ כאמריקה חצי מיליון – כמוהו כאפס. באמריקה יש 5 מיליון יהודים ואינם גורם כמו הישוב בארץ-ישראל. כי לעומת 5 מיליון יהודים באמריקה יש 150 מיליון לא-יהודים והיהודים שם מפוזרים ואינם עצמאיים. הם תלויים תלות יום-יומית בלחם לא שלהם. אין לחם יהודי באמריקה. אם הגוי לא יתן לחם – ימותו ברעב. וכך בענינים אחרים, כמו נסיעה ממקום למקום וכדומה, תלוי היהודי בלא-יהודי. אבל בארץ יש חצי מיליון יהודים שיצרו להם בסיס עצמאי לקיומם והם שליש התושבים באופן אריתמטי, אבל הם יותר מאשר שליש מבחינה משקית, ארגונית, כלכלית וגם צבאית. והם יכולים למנוע כל פתרון אנטי-ציוני של ארץ-ישראל, אם ישתמשו במלוא כוחם. יתכן, שמבלי השתמשות במלוא כוחם אי-אפשר יהיה למנוע זאת, כי כל אמצעי אחר לא יהיה מספיק.

2. יש כוח לעליה, יש כוח לאנשים שהעליה היא להם תקוותם האחרונה. זה כוח עצום. בכלל, מה שהוא בשביל אדם שאלת חיים ומוות – הוא כוח אדיר שאין לשער את ערכו. הוא לא יומד בכמות בלבד. וכשתיגמר המלחמה ורבבות יהודים יסעו לארץ-ישראל, לא יהיה כוח שיעצור בעדם, מלבד כוחו של היטלר, שיהיה אז שבור. היטלר יכול לעמוד בפני זרם עליה, כי הוא יכול לטבע את האניות. במשטר של היטלר בעולם – מספקני אם יש מקום למדיניות ציונית. לא רק מפני שהוא גרמני, אלא מפני שהוא היטלר. ואילו היו האנגלים כמוהו, מסופקני אם היה מקום למדיניות ציונית. מדיניות איננה בנויה רק על הכרזות, אלא על תנאים ונסיבות פוליטיות מסוימים. היא בנויה על כך שיש חלק דימוקרטי בעולם, שאפשר לפעול בהסברה, שיש מקום לערעור, שאפשר להתווכח, להוכיח, לייסר, שלכוח המוסרי יש ערך פחות או יותר, והממשלה תלויה בעם ואיננה יכולה להיות רק ממשלת-זדון. אנגליה לא תוכל לעמוד נגד רבבות פליטים שיפליגו לארץ.

3. והדבר השלישי – הסבּרה פוליטית. זו אינה אפשרית אלא במשטר דימוקרטי. והתקופה שאני מדבר בה תהיה תקופה של עלית כוחם של העמים האנגלו-סכּסיים בעולם. ובתוך העמים האלה וַדאי לא יהיה משטר דיקטטוֹרי לאחר המלחמה. אפשר שיהיה אף יותר דימוקרטי מאשר היה – לא דימוקרטיה פוליטית בלבד, כי אם סוציאליסטית. ברור, שאנגליה ואמריקה הולכות לקראת התגברות הדימוקרטיה בתוכן ועלית כוח ההמונים ועלית כוח הפועלים, ושם אפשרית הסבּרה פוליטית.

וההסבּרה של המדיניות הציונית היא בשלושה שטחים: א) להוכיח את הצדק של המטרה הציונית; ב) להוכיח את המעשׂיוּת של המטרה הציונית; ג) להוכיח את ההכרחיוּת של המטרה הציונית. דבר שהוא דרוש לאנגלים עצמם – אין להם צורך שיהיה צודק דוקא. כן דרכם של בני-אדם, ואפילו חברי ההסתדרות. אבל, כשבאים לדרוש דבר-מה מהאנגלים – צריך להוכיח שזה צודק. לאחרים אין הם רוצים לעשות דבר שאיננו צודק. ונדרש מאתנו להוכיח את צדקת הציונות לעמים באמריקה ובאבסטרליה ולעמים אחרים. צריך להוכיח שיש לאומה היהודית זכות לעצמאות ויש לאומה היהודית זכות למולדת. אך בשביל להוכיח זאת לעמים אחרים – צריכים אנחנו להוכיח זאת תחילה לעצמנו. ואין אנו יכולים להתקלס במולדת ובעצמאות ולתבוע מעמים אחרים שהם יכינו זאת בשבילנו. צריך להוכיח להם את הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין הארץ, שבהרגשת העם היהודי היתה ארץ-ישראל כל השנים המולדת היחידה; צריך להוכיח להם שהמעשה שאנחנו עושים בארץ – הוא צודק. צדקת מפעלנו – מלבד מה שהיא דרושה לעצמה, היא גם צורך פוליטי. ההתישבות העובדת, מלבד הצורך ההתישבותי שבה, היה בה צורך פוליטי ראשוני של הציונות המדינית. כי בהתישבות לא עובדת, כמעט שהיתה נמנעת כל מדיניות ציונית. כי מדיניות ציונית מוכרחה להוכיח את צדקת דברנו. ואם כי האנגלי עצמו יודע לנצל את זולתו, והוא יודע את המלאכה הזאת על בוריה, לא יתן את עזרתו אם היהודים יבואו לארץ-ישראל על מנת לנצל את העם הערבי. אני מייעץ לכם לקרוא חוברת כללית לא פּוליטית של אחד מגדולי המלומדים האנגלים, המומחה לארץ-ישראל, ג’ורג' אדם סמית, שכתב שני ספרים קלאסיים: הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל “ירושלים”, וחוברת דקה בת 40–60 עמודים שפירסם בסוף המלחמה הקודמת, בה הוא מביא זכרונות שלו מ-1914 כשהיה בראש-פנה. הוא מתאר מה שראה בראש-פנה: איך האכרים היהודים מסתובבים ברחובות ומסדרים סידורים שונים והפלחים מהכפר הערבי הסמוך עובדים למענם. והוא מביא את הפסוק הידוע מישעיהו ס"א⁴. ולשם כך – הוא אומר – אסוּר לעזור ליהודים לחזור לארץ. ואילו כך היו הדברים היה הצדק אתו.

אולם הצדק בלבד אינו מספיק. לאנגלים צריך להוכיח גם את מעשיוּת הדבר; להוכיח שהדבר הגדול שאנחנו עושים – מצליח בידנו. ושוב, בלי אמוּנה שלנו בציונוּת הגדולה, בלי אמונה בתוכנו שהיהודים יכולים ליישב המונים, מיליונים – לא תתיכן מדיניות ציונית. צריך להוקיע את כל השקר של “הספר הלבן” ושל חוק הקרקע, את המעשיה שסיפר מלקולם מקדונאלד בפּארלמנט שהספר הזה בא מחמת צפיפות האוכלוסייה בארץ-ישראל, בה בשעה שהמשלחת הערבית בלונדון הודיעה רשמית ופירסמה בעתונות שיש במערב ארץ-ישראל 7 מיליון דונם שבאים בחשבון לעיבוד ויש עוד 19 מיליון דונם, שאינם מסוגלים לעבּד אותם. העם היהודי הוכיח שהוא יכול להיות עם מיישב בקנה מידה גדול.

ואנחנו מוכרחים גם להוכיח את ההכרחיוּת של הדבר הזה, שאחרת לא יתכן. וזה אפשר להוכיח על ידי כך שהישוב יגלה יום-יום שאין הוא נכנָע ל“ספר הלבן” גם בימי המלחמה ולא יכָּנע לאחר המלחמה. צריך להוכיח את כוחה של העליה לפרוץ כל הגבלות פוליטיות. כל אניה שבאה עכשיו – היא עדות ניצחת להכרחיות הדבר.

אולם, כאמור, מדיניות ציונית איננה נבנית רק על מה שנעשה בארץ. צריך להוכיח שלמצוקת המוני היהודים באירופה אין דרך אחרת בלתי עם ההתישבות בארץ. ולשם כך – מדינה יהודית. ולא כמטרה סופית. זאת היא אחת מאִמרוֹת-השקר בציונות. מי יציג לדורות הבאים “מטרה סופית”? מי מחייב אותם לקבל את השטר שנקבל אנו? האם קיבלנו אנחנו מה שנשאר לנו מלפני 300 שנה? מי יודע מה שיהיה בעוד 50 או 100 שנים? וגם אנחנו איננו רוצים להציג זאת כמטרה סופית. אנחנו רואים לפנינו ברית ממלכתית אחת של כל האנושות, עם אבטונומיה דימוקרטית בכל ארץ וארץ, מדינה עולמית אחת, סידור עולמי אחד, ולא תהיה לא מדינה יהודית ולא צרפתית ולא אנגלית. מדינה איננה יכולה להיות המטרה הסופית שלנו, בכל אופן, לא שלנו – של תנועה סוציאליסטית. אבל מדינה כאמצעי להתישבות גדולה. ואנחנו הראֵינו שאפשר לעשות התישבות קטנה בלי עזרת מדינה ובניגוד למדינה. עשינו זאת בימי תורכיה. החוק התורכי אסר על יהודי לעלות לארץ. וכאשר ישבנו בלונדון ודיברנו בעניני עליה הודעתי למאקדונלד ולהאליפאכּס שאני בעצמי יש לי הכבוד להיות עולה בלתי-ליגלי, כיון שהתורכים לא הרשו לי לעלות אלא לשלושה חדשים והנה נשארתי 33 שנה. והיה גם חוק שאסר לקנות קרקע בארץ והקרקע נקנתה בניגוד לחוק. אבל תהיה זאת ראִיה לא-מדינית, אם ילמדו גזרה שוה ויאמרו: הנה פרצנו אז את חוקי העליה והקרקע – נדע לפרצם גם עכשיו. מיליונים אי אפשר להושיב בדרך זאת. לשם כך נחוץ שלטון ממלכתי; שלטון של עליה, שלטון על התישבות, שלטון על בטחון, שלטון על תחיקת עבודה. לכל זאת יחד קוראים מדינה. והיות וזוהי הדרך הבטוחה ביותר למניעת פתרון אנטי-ציוני, לפתרון שאלת הארץ ולפתרון שאלת היהודים בגולה – עלינו לחתור לקראת שלטון זה למען אֵפשר עליה והתישבות של מיליונים בארץ. ואני מסכים שיתנו לנו זכויות אלו בלי מדינה. אני מסכים שיתנו לעם היהודי זכות לסידור העליה, ההתישבות, חוקי הקרקע, חוקי העבודה, הבטחון והצבא היהודי ויקראו לזה לא מדינה יהודית אלא כל שם שהוא. ואם אפשר שהדבר הזה יהיה חלק של איזו יצירה יותר גדולה – יוּניוֹן בריטי או יוּניוֹן אמריקאי, שמדברים עליו עכשיו, או פדרציה של ארץ-ישראל יהודית עם סוריה ועם עיראק, עם תורכיה או בלי תורכיה – גם זה יתכן. לא זה העיקר. העיקר – שלאומה היהודית תהיינה הזכויות הדרושות לסדר עליה גדולה, לבנות משק ולהגן על חייה. התישבות גדולה – זהו תנאי חיוּני.

אולם כל זה יהיה בחינת מלים ריקות, אם תהיה לנו, אמנם, דרך, כוונה ומטרה בלבד, אבל לא יהיו לנו כלים. למדיניות הציונית נחוצים כלים. והכלים – זה אנחנו: היהודים, הפועלים, החלוצים. ואנחנו – פּירושו: אנחנו-קולקטיב ולא אנחנו-מפורר, לא אנחנו-אבק. אבק – איננו גורם מיישב. וכל הדיבורים על ציונות ועל מדיניות ציונית ועל עליה ועל התישבות – הם חילול השאלות הקדושות האלה, אם אין הרצון הפנימי, אם אין הכשרון הפנימי, אם אין היכולת הפנימית ללכד את תנועת הפועלים ואת העם היהודי ליחידה ציונית, לכוח ציוני. והתנאי המוקדם למדיניות ציונית – זוהי התלכדות ציונית בעם, בתנועת הפועלים, בנוער ב“החלוץ”.

(מתוך דברים במועצת ההסתדרות מ“ג, רחובות, י”ב סיון תש"א)

לפני מספר שנים טענו חברי השוה"צ שעומדת לקום ברית בין אנגליה ובין גרמניה הנאצית לשם מלחמה בברית-המועצות ודרשו מאת ההסתדרות לערוך פּטיציות ולקרוא אסיפות פומביות למנוע סכנה זו. לא נראתה לי אז הסכנה ולא נראו לי האמצעים, שהשומר הצעיר נקט בהם למניעתה. – ועוד דבר אחד לא נראה לי בתפיסת השומר הצעיר בדבר מלחמת-עולם: הם טענו שאם תפרוץ מלחמה עלינו להבטיח ניטרליזציה של ארץ-ישראל. שאלתי אותם: נניח שלנו רצויה ניטרליות של ארץ-ישראל – אבל כלום הכרזה שלנו על ניטרליות תכריח את היטלר להיזקק לנו להישמע להכרזה שלנו?

אתמול סיפר לנו חזן, כי אנשי השוה"צ “תמיד טענו שנקודת השרפה של המלחמה תהיה ארץ-ישראל ותמיד טענו שנחוץ גיוס של יהודי ארץ-ישראל”. זה לא מדויק. לא תמיד טענו ככה, ולא תמיד ראו צורך בגיוס יהודי ארץ- ישראל – אלא בניטרליזציה… הם סמכו על נס כזה שנתרחש לאותו רבי שנסע בדרך ופתאום באה עליו השבת. הרבי לא נתעכב, הוסיף לנסוע, מימינו שבת ומשמאלו שבת – ובאמצע חול, והרי מותר לרבי לנסוע. לנס זה קיווּ אנשי השומר הצעיר: בכל כדור הארץ תתלקח מלחמה, והמלחמה תהיה במצרים מצד זה, בסוריה מצד זה – ובאמצע ארץ-ישראל, והיא ניטרלית. עכשיו נודע לחזן כי ארץ-ישראל תהיה נקודת השרפה בימי המלחמה, וידיעה זו קיבלה אצלו תוקף רטרוֹספּקטיבי…

כיצד נשתתף במלחמה הזאת

עומדת לפנינו שאלת השתתפות היהודים במלחמה הזאת – ושוב אני בא לדברי חזן ולעמדת השומר הצעיר בארץ ובגולה בשאלה זו, ואתחיל מהגולה.

הייתי באמריקה, הלכתי לשם מתוך הנחה כי יתכן ובקרוב יוקם צבא יהודי. הדבר נדחה לעת עתה. ביקשתי, כשהייתי שם, להשפיע על “החלוץ”, העוסק בהכשרה חקלאית, שהוא יעסוק גם בהכשרה ימית, דיג וספּנוּת – ובהכשרת עובדי תעופה. לאלה שיתקבלו להכשרה אוירית – ולזה אין לקבל רבים, כי האמצעים מצומצמים מאוד – דרשתי להציג שני תנאים: 1) שהם מתחייבים לעלות לארץ-ישראל באפשרות הראשונה – בשעת המלחמה או לאחריה, כי המקצוע הזה חשוב מאוד לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה משקית ומבחינות אחרות. 2) שהם יתחייבו להתנדב לצבא היהודי, כשצבא זה יוקם על-פי דרישת ההנהלה הציונית. את הדרישה הזאת הצגתי על יסוד ההחלטה שנתקבלה במוסד העליון של ההסתדרות הציונית, בועד הפועל הציוני, ופעלתי בזה כבא-כוחה. התביעה הזאת הועמדה לבחורים היהודיים באמריקה. השומר הצעיר התנגד לכך וטען שאין לקבל החלטה כזאת ואין להטילה על “החלוץ”, כי חבריהם לא ילכו לצבא יהודי, ולכן לא ילכו גם להכשרה אם התנאי השני קיים. איני יכול לקבל טענה כזאת, כי בשבילי קיימת החלטת המוסד העליון של ההסתדרות הציונית שאנו מציעים לממשלה האנגלית להקים שתי דיביזיות – אחת, מבני הארץ, בשביל הארץ וסביבותיה, והשניה – מיהודי חוץ-לארץ, שיהיו נכונים ללכת לכל אשר ישלחום, גם לארץ ישראל, אבל לא רק לשם. גם לדיביזיה השניה אנו מסכימים לתת גרעין ארצישראלי. זו היתה העמדה של התנועה הציונית, ואם כן חייב, ובכל אופן זכאי “החלוץ” להכשיר אנשים לכך, ואין חבר יכול לאסור עליו את הדבר אך ורק משום שאינו רוצה בהכשרה זאת. ואני רוצה לשאול: באיזו זכות מודיע חבר “החלוץ” על סירובו לקבל הכשרה במקצוע החשוב למאמץ המלחמה? האם עמדת השומר הצעיר היא שאין היהודים כיהודים צריכים להילחם בהיטלר? אתמול שמעתי מפי הח' חזן כי השומר הצעיר מחייב גיוס יהודים בארץ-ישראל רק למען ארץ-ישראל, אבל הוא מתנגד שבחוץ לארץ יתגייסו יהודים לחזיתות בחוץ-לארץ. השומר הצעיר טוען, שיהודי אמריקה, אנגליה וארצות אחרות ילחמו לא כיהודים. ואני שואל: היש או אין ענין ליהודים, כיהודים, במלחמה הזאת בהיטלר? הח' חזן נעשה פּתאום רחמן וטוען: “נשפּך דם יהודי”. אבל אני שואל: איך נסלק סכנת היטלר? הרי סכנת היטלר לעולם ולעם היהודי כולו היא לא רק בארץ, אלא בעולם! ואת היטלר לא יסלקו בנאומים, סיסמאות, הכרזות ומאמרים – אלא בכוח, כי הדרך שלו היא דרך של כוח. והאם שולל הח' חזן את מלחמת האנגלים בהיטלר? האם שולל הוא את עזרת אמריקה לאנגליה במלחמתה בהיטלר? האם הוא שולל את מלחמת יון, יוגוסלביה וצרפת החפשית בהיטלר? ומי יסלק ואיך תסולק סכנת היטלר לעולם? האמנם בלי קרבנות? אבל כאן יצר השומר הצעיר תאוֹריה משונה מאוד, שהיא חותרת, לדעתי, תחת היסוד של הציונות. איני רוצה להגיד בזה כי חברי השומר הצעיר הם ציונים פחות ממני, אם כי הם טוענים כי ציונותי פחותה משלהם וכי אני “ליקבידטור”. הנני חושבם לציונים טובים, אולם התורה שלהם בענין זה חותרת תחת יסוד הציונות ותחת המדיניות הציונית. שאלתי את חברי השומר הצעיר שבניו-יורק: “האם לא תצאו למלחמה גם כשתיקראו ע”י רוזבלט? וכשד“ר וייצמן, שאין לו שלטון וכוח פיסי, יקרא לכם – בשם העם היהודי – להתגייס למלחמה – האם לא תיענו? האם רק מתוך כפיה אתם מוכנים להתגייס? והאם תתנגדו שאמריקה תעזור לאנגליה בהשמדת היטלר? במקרה אתם יושבים באמריקה, שהיטלר עוד לא פגע בה; אילו ישבתם באנגליה – ההייתם מתנגדים לכך שהיא תילחם בהיטלר? ההייתם מתנגדים שאתם תילחמו בו? ומדוע העם היהודי אינו צריך להילחם בהיטלר כשם שעושה זאת המדינה האמריקאית? האם משום שהעם היהודי מחוסר מדינה ושלטון? האם אין לכם סיבה מספיקה להילחם בהיטלר כיהודים?”. חברים אלה ענו לי כי הם מוכנים להילחם אך ורק בתוך הארץ. אין ספק כי טוב הדבר שהיהודים ילָחמו בארץ-ישראל. יש בכך משום הגנת הארץ וזה גם נותן סיפוק שלם ליהודי. אבל נניח לרגע – דבר אשר לא יתכן – שהמלחמה לא תגיע לשערי הארץ במלחמה הזאת, – האם אין צורך להשמיד את היטלר? האם היטלר אינו מהוֶה סכנה לעם היהודי, לאנושות ולתנועות הפועלים, גם אם קלגסיו לא יתקרבו לארץ-ישראל ולא יכָּנסוּ לתוכה? והאם היהודים אינם צריכים להשתתף כיהודים במלחמה הזאת, או עליהם לעשות זאת רק מתוך כפיית זרים? החברים האלה אינם שוללים את המלחמה, אלא הם אומרים: כאמריקנים נלך. ואני שואל: האם רק בארץ-ישראל הננו יהודים? האם העם היהודי מורכב אך ורק מהישוב היהודי בארץ? האם רק יהודי ארץ-ישראל ילחמו על הציונות? בזמן מאורע “פּטריה” הייתי באמריקה. דרשתי שם מהציונים שיעשו איזו פעולה בקשר למאורע. והנה נמצאו שם אנשים שנקטו בעמדה כזו של השוה"צ, באמרם כי זהו ענין של יהודי ארץ-ישראל, וכי הם אמריקנים, וקודם כל אמריקנים, ואינם רוצים לגרום אי-נעימות לאדמיניסטרציה האמריקנית. ויש כאילו הגיון לדבריהם. אבל אם באמריקה קובע היהודי עמדה אך ורק כאמריקני, הרי הוא צריך לעשות כך לא רק לגבי המלחמה, אלא גם לגבי כל ענין פוליטי, ופירושו של דבר – שלילת הציונות, כי הציונות יסודה בהכרה שיש עם יהודי בעולם, ובכל העולם הוא פועל כעם יהודי. אם הציונות תצטמצם אך ורק בישוב הרי היא שוללת את עצמה.

לא תמיד יכול יהודי לפעול כיהודי, גם כשהוא רוצה בכך. אין יהודי בגרמניה יכול לפעול כיהודי, כי ישלחוהו למחנה הסגר ויענוהו שם. גם בארצות אחרות אין הדבר ניתן ליהודים, אם כי אינם צפויים לעונש חמוּר כבגרמניה. אבל השאלה היא, מה עלינו לעשות בארצות בהן ניתן לנו להתיצב כיהודים. הממשלה האמריקנית לא אסרה הכשרת צעירים יהודים במלאכת התעופה. יש צעירים אמריקנים שירדו באוירונים לאנגליה וממשלת אמריקה לא מיחתה בידם. מדוע לא יוכל לעשות זאת צעיר יהודי, באשר הוא יהודי, כשאין איסור על כך? האם המלחמה בהיטלר אינה נוגעת ליהודים? האם הם מוכרחים להילחם רק כלא-יהודים? ואם תינתן ליהודים באנגליה הברירה בין גדוד אנגלי וגדוד יהודי – היגזור עליהם הח' חזן שילכו דוקא לגדוד אנגלי, כשם שעשה ד“ר ש. שתבע בשביל יהודי פולין גדוד פולני? מאימתי יש להשומר הצעיר עמדה כזאת? יודע אני שענין הגדוד היהודי אינו תלוי אך ורק בנו. אפשר ואנו נדרוש את יסודו ולא ינָתן לנו – לא באנגליה ולא באמריקה. אבל ברור הדבר, כי אם אנו נתנגד לגדודים יהודים, הגויים לא יכפו אותם עלינו ולא יקימו אותם. רק אם נעמוד על כך, אפשר וינָתן לנו ליצוֹר גדודים משלנו. והשאלה היא: מהי עמדתנו? אגב, היו לי ויכוחים חריפים גם עם ד”ר ש. אמרתי לו: הנני יהודי פולני כמוך, ואני חולק על דעתך. אפילו בתוך פולין הייתי רוצה שיהיו גדודים יהודיים בתוך הצבא הפולני. עתה, כשהפולנים עצמם גולים – האם צריך יהודי שברח מפולין, משום שהציקו לו שם, להיות דוקא בצבא פולני ולא בצבא יהודי? לא העליתי על דעתי שיש בהשומר הצעיר תומכים לעמדת ד"ר ש. עמדה זו עוקרת את הקרקע מכל מדיניות ציונית, והשומר הצעיר נתבָּע לעיין מחדש בשאלה זאת.

ארץ-ישראל והמלחמה

ואשר למלחמה וארץ-ישראל – יש סכנה שיראו רק את הארץ ויתעלמו מכל אשר מחוצה לה. הדבר בא לידי גילוי בחלק גדול של הויכוחים פה. כשחזרתי לארץ אמרתי לחברי ההנהלה הציונית כי מצב הענינים מחייב “לנסוע” פעם לארץ-ישראל. החלטתי, איפוא, לעשות את הדבר וליהפך למטיף ציוני בארץ גופא.

סיפרתי זאת לחברי השומר הצעיר. הח' בנטוב ענה לי כי הוא מעריך מאוד את הדבר הזה. זו היתה תורה שבעל-פה, אולם בכתב – בעתונות – התקיפני השומר הצעיר על שאני מכנס כינוסים ציוניים בפתח-תקוה ובחדרה. ועשיתי כינוסים ציוניים בארץ מפני שראיתי סכנה בעמדה שנקטו חוגים רחבים בישוב ביחס לבעיות הכרוכות במלחמה ולאחריה.

הסכנה היא שבישוב יראו רק דבר אחד: את ה“פה” ואת ה“עכשיו” בלבד, ולא יראו את ה“שם” ואת ה“להבא”. סכנה זו – אני קורא לה ישוּביזם – היא אולי הגדולה שבסכנות הצפויות כרגע לציונות. כיון שמרכז חיינו הוא פה – גם בהווה וגם בעתיד – עלולים אנו לשכוח כי הענינים הציוניים שלנו אינם תלויים בישוב בלבד. החברים היושבים כאן, המכירים את דעותי, לא יאשימוני שאני מזלזל בישוב. הם יודעים איזה ערך מייחס אני לישוב במלחמתנו המדינית ואֵילו מלחמות וּויכוחים היו לי עם השומר הצעיר, מזרחי, ציוני א' וב' וחלק מחברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל על חוסר הערכה מספיקה ביחס לכוחו ומקומו של הישוב במלחמתנו, אבל הישוביזם מעמיד בסכנה את האידיאה הציונית. הוא מעמיד בסכנה את המדיניות הציונית. הענינים הציוניים תלויים לא רק במה שנעשה בישוב, אלא גם בעם היהודי. יש לא רק “פה”, יש גם “שם”, וה“שם” רחב יותר מתפוצות הגולה, כי יש מלחמה והיא נעשית לא רק בתחומי התפוצות, והענינים הציוניים כרוכים הרבה במאורעות המלחמה הזאת.

ומלבד ה“עכשיו” יש גם “להבא” – העלול להתרחש מחר ומחרתיים, ויש להתכונן לקראתו. במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל דיברתי על מתיחות ציונית כלפי שלושה דברים. על המתיחות הציונית כלפי המשטר בארץ אין לי מה להוסיף על דברי שרתוק וטבנקין, אבל יש לי להוסיף בנוגע למתיחות הציונית כלפי המלחמה, והיא – דבר הגיוסים. התנועה הציונית – וכל חלקי התנועה המכונסים כאן הם לאשרנו כיום הזה בהסתדרות הציונית, ואנחנו יכולים לדבר פה כציונים ללא מחיצות, לא כמו שהיה לפני שלוש שנים – דנה בענינים אלה במוסדותיה העליונים. ההחלטה בענין הגיוסים, שהזכרתיה קודם, נתקבלה בזמן שהיתה עוד קיימת חזית צרפת, כשהמצב היה פחות טראגי ומבעית משהוא עכשיו. הצעתנו על הקמת שתי דיביזיות לא נתקבלה על-ידי הממשלה. אבל המאבק על חלקנו במלחמה טרם הסתיים.

ומלים אחדות על הנחה אחת, שאני חושבה לנכונה מבחינה ציונית, אלא שיש להסתלק מהדוֹגמתיוּת שבה: קביעת תחומיה הגיאוגרפיים של התגייסותנו. ההנחה שקבע הועד הפועל הציוני שגיוס יהודי ארץ-ישראל הוא להגנת ארץ-ישראל היתה נכונה. נכונה היתה גם ההחלטה בנוגע לגרעין ארצישראלי בשביל הגיוס בחוץ-לארץ לכל חזית שהיא – אנו מעונינים שהרוח החלוצית של ארץ-ישראל תחדור לכל גדוד יהודי בעולם. אני רוצה כאן לעמוד על הכלל “הארץ וסביבותיה”. כל ההופך כללים פוליטיים לכללים דתיים – ספק הוא אם הוא איש דתי, אבל ודאי הוא שאיננו איש פוליטי: למצוות פוליטיות יש צורך בהגיון ובטעם, למצוות דתיות אין צורך בהגיון ובטעם. האדם הדתי מחויב לקיים את המצוות גם כשאינו מבין את טעמן; בחיים הפוליטיים – אם אין טעם אין מצוה. היה טעם להחלטה על גיוס יהודי בארץ לשם הגנתה, והוא קיים ועומד. אבל אין זו דוֹגמה דתית. ההחלטה נוסחה בנסיבות מסוימות. איני רוצה להלך אימים על עצמנו. דוקא עתה, כשהמצב נעשה מסוכן יותר, עלינו לשמור יותר על קור רוחנו. הפציצו את תל-אביב והדבר עורר בהלה. היו שרצו לפַנות את העיר. עוד עלולים לקרות אסונות גדולים יותר מהפצצת תל-אביב. עלינו לחשל הרבה את עצמנו. אבל חישול אין פירושו התעלמות מסכנות. אין חישול מפני פַּניקה ללא ראית המציאות, והמציאות היא חמורה מאד.

איני נמנע אפילו לדבר על דבר שהוא נראה כדמיוני, רחוק, לא מציאותי, אבל אינו מחוץ לגדר האפשרי – הכוונה לפלישה נאצית. כל אחד מאתנו יכול לתאר לו בערך מה יקרה אז בארץ. אבל גם בזה לא יגָמר עניננו. יש יהודים לא רק בארץ-ישראל; יש מיליוני יהודים בארצות אחרות. אני בטוח שסוף סוף ימוּגר היטלר וצבאו הנאצי. וגם אם נניח שתהיה חלילה פלישה לארץ-ישראל – והרי היא וַדאי לא תכריע עוד את גורל המלחמה – יהיה צורך שכל בחורינו, שתהיה להם הזכות בימים ההם להיות לבושים מדי צבא ולהחזיק נשק ביד, ידעו לא למוּת עם פלשתים, אלא להמשיך במלחמה עד הסוף – עד הנצחון על היטלר.

נבנה את צבאנו

עמים אחרים אשר “נתקללו” במדינה – ואני שמעתי היום שיש בעולם משהו רע ונפסד ששמו מדינה – אם הם מחליטים על הקמת צבא משלהם – הריהו קם; אנו “מאושרים”, אין אנו כגויים, ולא “קוללנו” במדינה ובשלטון, ואמירתנו “יהי צבא!” אין כוחה ליצור את הצבא. הדרך שלנו לצבא יהודי – ואפילו בשביל ארץ-ישראל והסביבה בלבד, שלו מסכימים גם השומר הצעיר ופועלי ציון שמאל – היא קשה ביותר. דרכנו היא דרך יסורים. כבר ציין אתמול שרתוק: אנחנו בונים מדינה יהודית. השומר הצעיר גורס מדינה דו-לאומית – אליבא דכולם אנו בונים מדינה. אבל לא התחלנו במדינה. התחלנו ואנו ממשיכים בבנין משקים, ערים, כפרים, תעשיה, חקלאות, בתי-ספר, אוירונים, הכשרה ימית ועוד דברים כאלה, שהם מצטרפים במשך הזמן ל“יש” של מדינה. וכשם שבנינו את כל הדברים הנ“ל, כך עלינו לבנות גם את צבאנו. איני בטוח שנגיע במלחמה זו לצבא יהודי, אבל אני מקוה שהדבר יקום. אני מניח שעוד ישתנו כמה דברים: כי הפחד שמטילים על לונדון, או שהיא מטילה על עצמה, עוד יפוג; כי האגדה על הכוח הצבאי הערבי, שכבר נהרסה ונתבדתה קצת, תתבדה לגמרי; והיטלר לא יאיים עוד על המזרח הקרוב; ויתכן שעוד תבוא סטיה במלחמה ויהיה צורך בהגדלת הכוחות לשם התקפה על היטלר, ולא רק בבנגאזי – כאן בלבד אין לנצחו – אלא גם באירופה; וסוף סוף ההסתדרות הציונית לא קיבלה את העמדה של השומר הצעיר; ויש יהודים הרואים את עצמם כיהודים גם לגבי המלחמה בחוץ-לארץ ואינם רוצים להילחם דוקא כאנגלים, אמריקנים, צ’כים, פולנים, בולגרים וכו' – יש ויש יהודים כאלה, וזה כוח מוסרי נוסף לכוח הצבאי, ויתכן שיגייסו אותו. אבל עד שנגיע לידי-כך, יש צורך ב”דרך של ביצוע", והגיוסים עד עכשיו הם חלק מדרך הביצוע. אמנם, בכל מקרה יש לבחון אם זו הדרך – עד עכשיו הלכנו בדרך הנכונה ובה נמשיך.

- המדיניות הציונית מחייבת גיוס מכסימלי, ולא רק בארץ. הענין שלנו לא יוכרע רק פה, אם כי “פה” הוא המנוף, אבל לא רק פה. והחלוציות של תנועת הפועלים, החלוציות הציונית, תיבחן בזאת, באיזו מידה היא מוכשרה לגייס מכסימום של העם. אין הדבר הזה קל בתוך העם הזה, ואין זה קל בישוב הזה ואף לא בתנועת פועלים זו. – אין אנחנו יכולים לגייס בכוח הכפיה – לא את הישוב ולא את העם היהודי. אנחנו צריכים למצוא את המפתח ללבבות, לאמונתו של העם, למסירותו, ולמצוא את השפה המשותפת, את הדבר המשותף ורק אותו, - אם זאת נעשה וניתן לעם הכוח להתגייסות מלאה.

המלחמה מתרכזת כעת בשלוש החזיתות העצומות: רוסיה, האוקינוס השקט והמזרח הקרוב.

ומתוך שאף אחת מכל החזיתות בוַדאי שלא תכריע כשהיא לבדה את גורל המלחמה העולמית, ופתיחת חזית חדשה אי-שם במערב אירופה אינה מן הנמנע – הרי זה ברור מה רב ועצום יהא תפקידו של המזרח-הקרוב בהתנגשות העולמית הלזו.

הגיאוגרפיה היא שקבעה, בכל מקום ובכל הזמנים, בימי-שלום כבימות המלחמה, את מדיניותם של העמים, ובתוקף מצבו הגיאוגרפי של המזרח הרחוק, משנים קדמוֹניות ועד היום, נגזר עליהן על הארצות שבמזרחו של ים-התיכון לשמש שדה-קרב מרכזי לעולם העתיק.

צבאות אשור ובבל, מצרים ופרס, העברים והכנענים, היוונים והרומאים, הפרנקים והמונגולים, הערבים והתורכים, הצרפתים והאנגלים – היו צועדים ועושים מלחמה בארצות הנילוס, הירדן, הפרת והחדקל.

“ארמגידון” – מגידו העברית שבמרכזו של עמק-יזרעאל, - הפכה להיות, בשפות האירופיות, שם-נרדף למלחמות-עמים.

עיון מרופרף במפת העולם העתיק יש בו כדי העמדה על ערכו האיסטרטגי המיוחד במינו של המזרח הקרוב. שלוש היבשות – אירופה, אסיה, אפריקה – נפגשות בו. תעלת סואץ, זו המקשרת את הים התיכון עם האוקינוס ההודי, הועילה כמובן להעלות את חשיבותה הבין-לאומית, המדינית והאיסטרטגית של אותה פינת-תבל. והחשיבות הרבה והולכת של הנפט בשביל כלי-התחבורה המודרניים שביבשה, בים ובאויר, ובעיקר בימות המלחמה, הגדילה עוד יותר את ערכו האיסטרטגי של המזרח הקרוב על מקורות הנפט שלו הרבים והעצומים.

המזרח הקרוב מורכב מארצות תנ“כיות אלו: ארץ-ישראל ועבר-הירדן, סוריה והלבנון, עיראק (ארם-נהרים), מצרים ותורכיה. שטח זה תופס קרוב ל-925,000 מילין מרובעים – ושוָה בגדלו לשטחן הכללי של צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה, אוֹסטריה, הונגריה וצ’כוסלובקיה. אולם במקום אוכלוסיה של 212,000,000 נפשות היושבת בארצות האירופיות הנ”ל, הרי האוכלוסיה של המזרח הקרוב מונה רק 43,000,000: תורכיה – 18,000,000 (השטח 295,000 מילין מרובעים), מצרים – 17,000,000 (השטח – 383,000 מ"מ), עיראק – 3,600,000 (השטח – 140,000 מ"מ), סוריה והלבנון – 3,000,000 (השטח – 58,000 מ"מ), ארץ-ישראל ועבר-הירדן – 1,800,000 (השטח 48,000 מ"מ).

לפני המלחמה העולמית הראשונה היו כל הארצות הללו חלק מהאימפריה העותומנית (התורכית) שכללה גם את חצי-האי הערבי, כמעט כולו (השטח – 1,000,000 מ"מ והאוכלוסיה – 7–6 מיליונים). מלחמת-העולם הראשונה פוררה את האימפּריה העותומנית, ותורכיה מצומצמת כיום בתחומי שטח שכל תושביו או מרביתם הם תורכים. אולם שטח מצומצם זה לא החליש אלא, אדרבא, עוד הגדיל את כוחה המדיני והצבאי של תורכיה, והרי היא עדיין המדינה העצמאית החשובה ביותר בכל המזרח-הקרוב.

עם פרוץ המלחמה האחרונה, היה המזרח הקרוב כולו נתון להשפעה הישירה של אנגליה או שהיה קשור אליה בקשרים מדיניים וצבאיים. סוריה והלבנון היו שטח מנדטורי של צרפת; ארץ-ישראל ועבר-הירדן – שטח מנדטורי של אנגליה; עיראק ומצרים – בעלות-בריתה של אנגליה ונתונות פחות או יותר למרותו של צבא-כיבוש אנגלי, אם-כי להלכה היו עצמאיות בעשרות השנים האחרונות. לפי הברית, שכרתו שתי הארצות הללו עם אנגליה, לאחר ההכרה בעצמאותן, התחייבו הדדית להגן אחת על רעותה בשעת מלחמה.

תורכיה, שעמדה במלחמת העולם הראשונה לצדה של גרמניה נגד אנגליה – הלכה ידידותה לאנגליה, בתקופת שלטונו של מוצטפה קמאל, הלוך וגבור, ולפני פרוץ המלחמה האחרונה כרתה ברית צבאית עם בריטניה הגדולה שלפיה היה עליה להילחם לצדה של אנגליה (בתנאי שהמלחמה אינה מכוּונת נגד רוסיה).

אנגליה עומדת זה כשנתיים וחצי במלחמה, וכשנתיים כמעט עברו כבר מזמן שהמלחמה נגעה נגיעה ישירה במזרח הקרוב – עם כניסתה של איטליה לתוך המלחמה. הצבאות הפאשיסטיים-נאציים כבר כמה פעמים התקיפו את מצרים. צבא נאצי עצום עומד על גבולה של תורכיה. היטלר מכין עצמו להתקפת-אביב חדשה – וקרוב לוַדאי שהיא תפרוץ בתחומי המזרח הקרוב. ושלושת המדינות בעלות-הברית: עיראק, מצרים ותורכיה – אף אחת מהן עדיין לא הראתה כל נכונות ונטיה לבוא לעזרת אנגליה. מצרים נשארה “ניטרלית” ואפילו שעה שהיא הותקפה התקפה ישירה, וממשלת ה“וואפד” החדשה שהנה בעצם המפלגה היחידה במצרים המייצגת חלק ניכר של העם המצרי, הכריזה גלויות על רצונה להישאר “מחוץ למלחמה”. תורכיה עוד הרחיקה לכת: עמדה, לפני פּחות משנה, וחתמה על “חוזה-ידידות” עם גרמניה הנאצית. עיראק אמנם ניסתה, בראשותו של רשיד-עלי, להוציא את חרבה מנדנה – אלא שכיוונה את החרב נגד אנגליה.

לאחר התמוטטותה של צרפת, היוותה סוריה (והלבנון), הכפופה לשלטונה של ממשלת וישי, סכנה בלתי-אמצעית לאנגליה ו“ראש-גשר” בשביל הנאצים, ומשום כך נגזר עליה להיכבש ע"י צבאותיה של אנגליה ושל דה-גול; בפיקוחם של הנהלתה האזרחית של “צרפת החפשית” וצבא הכיבוש האנגלי, סוריה שוב אינה מהַוה כל סכנה, אולם אף סורי אחד לא הצטרף לצבא בנות-הברית.

תורכיה חושדת ברוסיה, אין לה אֵמון באנגליה, ומפחדת פחד-מוות מפני הנאצים. הדיפלומטיה הנאצית באנקרה הצליחה בחתירתה ובהריסתם של היחסים הידידותיים ששררו כל הזמן שלאחר המלחמה הקודמת בין תורכיה החדשה של מוצטפה קמל ובין רוסיה הקומוניסטית. הודות לתככיהם של הנאצים – הרי גם תורכיה החדשה מפחדת כיום מפני השאיפות הרוסיות-המסורתיות להשתלט על קושטא והדרדנלים. עלה בידיה של התעמולה הנאצית להטיל אימה על מנהיגיה של תורכיה ועל דעת-הקהל שלה כי האמביציות הקדומות-צאריסטיות הן גם האמביציות של שליטיה הקומוניסטיים של ברית המועצות.

תורכיה אינה מוכנה גם לתת אמון מלא באימפּריה האנגלית ואין היא שבעת-רצון לגמרי מהפוליטיקה ה“פרו-ערבית”, כביכול, של אנגליה במזרח הקרוב.

אם כי תורכיה של היום הסתלקה מהאמביציות שלה לשליטה אימפּריאלית במדינות שאינן תורכיות, הרי עדיין לא הסתלקה מתביעות טריטוריאליות ידועות בצפונה של אסיה ובמוסול (עיראק).

אין תורכיה מסתפקת באלכסנדריטה שהיתה נתונה קודם לשלטונה ונקרעה ממנה ע"י צרפת והוחזרה לה שוב. חלב – העיר הסורית הגדולה ביותר שבצפונה של סוריה, קשורה קשר כלכלי בתורכיה והשפה התורכית נשמעת שם באותה מידה שנשמעת בה השפה הערבית, שטחים גדולים בצפון-סוריה כמעט שאינם מאוכלסים כל-עיקר, ותורכיה מאמינה שהם כאילו נועדו “מן השמים” למען אפשר לה את גידולה והתפתחותה.

ועוד יותר מכן רוצה תורכיה באזורה הצפוני של עיראק – המאוכלס רובו ככולו קורדים (“נטע זר”, לפי שפתו ולפי גזעו, בתוך הרוב הערבי שבעיראק), ובעיקר מתוך שבו נמצאת מוסול על מעיינות-הנפט העשירים שלה, אשר על תביעותיה לגביהם לא ויתרה תורכיה כל הימים. גם התכניות ליצירת פדרציה ערבית במזרח הקרוב, שעליהן הכריז המיניסטר לעניני-חוץ של בריטניה – אינן זוכות כל-עיקר באהדת מנהיגיה של תורכיה.

גורם חשוב ביותר – ויתכן שזהו הגורם המכריע – ל“ניטרליותה” של תורכיה הוא כמובן הפחד מפני עצמתו של היטלר. התורכים, שחיילים טובים המה, לפי מסורתם, ואשר נעשו, בהנהגתו של מוצטפה קמאל, עוד יותר לבעלי הכרה-מלחמתית, לא יכלו להתעלם מאי-נכונותן הצבאית של האומות הדימוקרטיות; ואם גם וַדאי הוא שקרובה היא תורכיה המודרנית יִותר לאנגליה (ולאמריקה) מאשר לגרמניה הנאצית, הרי כמעט שאין יסוד להאמין, שהיא תעמיד עצמה בפועל לצדן של הארצות הדימוקרטיות, והטוב ביותר שיש לצפות הימנה (ללא בטחון מלא), הוא, שהיא תישאר ניטרלית ושתגן בשעת הצורך, על ניטרליותה מפני התקפה נאצית.

עמדתם של הערבים בעיראק, סוריה, ארץ-ישראל ומצרים אין היא טובה מזאת, אדרבה.

מרביתם של המנהיגים הערביים וחלק הגון של המוני העם הם פרו-נאצים. הכיבוש הבריטי במצרים במשך ששים שנה לא הצליח לנטוע יחס פרו-בריטי בתוך העם המצרי על מנהיגיו ושליטיו. הזכויות המיוחדות שאנגליה הבטיחה לעצמה במצרים גם לאחר הכרתה בעצמאות המצרית, ואפילו הסכימו להן כל המפלגות המצריות עם ה“וואפד” בראשן, שמשו כל הזמן מקור לא-אכזב לרוגז וחיכוכים. הוא הדין, בערך, בעיראק.

האידיאולוגיה הנאצית – השולטת בתוקף הכוח והאונס – מצאה הד חיובי בחוגי שליטיהם של הערבים. אידיאולוגיה זאת קרובה ללבם, אהודה עליהם ומובנה להם יותר מאשר האידיאולוגיה של הדימוקרטיה. בארצות הערביות אין כמעט כל תנועת-פּועלים ואין דעת-קהל. השלטון הדימוקרטי בעיראק ובמצרים הוא רק בחינת הלכה ואין מורים כן. בעלי-הקרקע העשירים, האפנדים, הם המה היחידים המהווים את הקבוצות הפוליטיות הפעילות ובעלות ההשפעה הרבה, והללו אינם מעונינים ביותר באידיאלים של הדימוקרטיה, ואהדתם נתונה להם במידה המועטה ביותר. בכוח הדת והמנגנון הדתי, הנמצא בידיהם, הם משתלטים על לבותיהם ומוחותיהם של ההמונים.

בניגוד לתורכים, שערכם הצבאי הוא חשוב למדי, הרי ערכם הצבאי של הערבים במזרח-הקרוב ובמצרים פּחות ביותר. לעיראק יש צבא המונה כ-25–20 אלפים חיילים. למצרים – 30 אלף בערך. חשיבותם של שני הצבאות – מועטה ביותר. ערכו האפסי של הצבא העיראקי נתבלט במיוחד כאשר ניסה רשיד-עלי למרוד באנגליה. די היה בכמה בטליונים אנגלים לחסל בזמן קצר את המרד – ואם גם הוא נתמך על ידי הצבא העיראקי כולו ואהדתה של מרבית האוכלוסיה היתה נתונה לו.

האגדה אשר נוצרה לאחר המלחמה הקודמת, ע“י לורנס המפורסם, על דבר “המרד במדבר” הערבי, התנדפה במשך המלחמה האחרונה כעשן. היה בו ב”מרד" זה יותר מדמיונו הספרותי של לורנס, מאשר עובדה צבאית. הקולונל לורנס עצמו הראה אמנם באותה מלחמה מעשי-גבורה ראויים לשמם בעזרת מתי-המספר הנלווים עליו. ברם, ערבי המדבּר (הערבים בארץ-ישראל, סוריה ועיראק נלחמו, במידה שהם נלחמו, בשורות הצבא התורכי נגד אנגליה), הסתפקו בהתנפלות לשם שוד על אותו “צד”, שנמצא אותה שעה במצב ללא-מוצא, ולא הפלו בין אנגלים לתורכים: ה“צד” החלש היה תמיד המועד להתנפלותם.

כיום כבר אין אף מדינאי או גנרל במזרח התיכון שתהיה לו אשליה כל-שהיא לגבי עזרתם האפשרית של הערבים במלחמה. אין זה ביכולתם. ואין זה ברצונם. ה“מרד” של רשיד-עלי הראה לדעת, שאין זה ביכולתם, אפילו להזיק במידה ניכרת, שעה שיהיה להן לבנות הברית כוח-צבאי שהוא במקום.

וברור הוא הדבר: כל זמן שגורל המלחמה יהא נתון בכף-המאזנים – יחזיקו הערבים ב“ניטרליותם”. ואם-גם מאמינים המנהיגים הערבים, ברובם, בנצחונו של היטלר – הרי לא יעמדו לצדו (במובן הצבאי) כל-זמן שצבאות הדמוקרטיה יהיו מצויים במזרח-הקרוב, אולם עד שלא יתברר להם, ללא צל של ספק, כי אנגליה ובעלות-בריתה כבר ניצחו למעשה – הרי לא יהיו מסייעים אף במשהו לנצחונה של אנגליה. רק בשעה שעזרתם שוב לא יהא צורך בה – רק אז, יש לשער, יציעוה.

בקרב זה, העומד להיערך במזרח הקרוב, – על הדימוקרטיות לסמוך רק על כוח-צבאן, במידה שיובא לשם מן החוץ, בלבד, ועל – כיוצאת מן הכלל, האחת והיחידה, – ארץ-ישראל העברית.

ניו-יורק, ערב פסח תש"ב

נאום במושב המיוחד של אספת הנבחרים ביום כ“א בכסלו תש”ג (30.11.42)

שליחי העם היהודי במולדתו נזעקו היום לקרוא תגר מעל הר-ציון באזני כל העולם על דמינו היהודים הנגרים חנם. על סכנת השמד הצפויה לעם היהודי כולו בפולין ובשאר ארצות הכיבוש הנאציות ועל כבודנו היהודי המחולל בעולם כולו.

אין אנו יודעים בדיוק מה מתחולל בגיא-ההריגה הנאצי: כמה יהודים כבר נטבחו, נרצחו, נשרפו, נקברו חיים, ועל כמה עדיין תלויה חרב השמד. גרדום הנאצי מוקף חומה של מכונות יריה ותלינים מומחים, ואין יוצא ובא. ורק מזמן לזמן בוקעים אלינו מעשי הזוועה והבלהה. רק מזמן לזמן מגיעה אלינו צעקת דמי היהודים, דמי ילדים ונשים, מרוטשים ונרמסים, אולם אנו יודעים מה זומם היטלר לעמנו, ומה כתב בספרו “מיין קאמף” ומה עולל לנו עוד לפני המלחמה בגרמניה, ומה הוא עושה לנו בזמן המלחמה בכל הארצות שהוא כבש.

העולם כולו אחוז להבות אש, ומלחמת עולם כאשר לא היתה מתלקחת בכל רחבי כדור הארץ, בים וביבשה, באויר ומתחת למים. ואנו יודעים ובטוחים, שמשטר העבדות והרצח והדמים של היטלר ובני בריתו ימוגר וייהרס עד היסוד. אולם אין אנו יודעים אם נצחון הדימוקרטיה והחרות והצדק לא ימצאו באירופה שדה-קברות יהודי גדול שבו פזורות עצמות בני עמנו באירופה על אנשיו ונשיו, על זקניו וילדיו, ואומתנו המתבוססת בדמיה תובעת את מצפון האנושיות למשפט לפני כס ההיסטוריה.

ידענו: הדיכוי, החמס והרצח והשוד וההתעללות של הנאצים ניתכו על כל העמים הנכבשים – מפולניה ועד נורבגיה, מהולנד ועד יוון ויוגוסלביה ואין תקנה לאסון הזה אלא השמדתו המלאה והמוחלטת של המשטר הנאצי, של עקירת היטלר ובני בריתו עד השורש. אולם לא כאסון אשר קרה את כל העמים המשועבדים קרה את עמנו. גרמניה הנאצית ייחדה את העם היהודי.

מראשית עלית היטלר, כאשר שלום כביכול עדיין שרר בעולם, הוכרזה מלחמת השמד על יהדות גרמניה ויהדות העולם. ועוד בטרם נזרקו פצצות על אדמת פולין, נורבגיה, הולנד ובלגיה, הובערו תבערות על אדמת גרמניה, הובערו תבערות בבתי הכנסיות של היהודים. עוד בטרם שולחה היד בביזת העמים הנכבשים, היה עם ישראל בגרמניה למשיסה ולביזה. ואנחנו יוחדנו על ידי הנאצים והוקדשה עלינו מלחמת השמד, באשר מוסר העם היהודי ותורתו עומדים בסתירה משוועת ובלתי משלימה למוסר הנאצים ותורתם. באשר אנו העם היהודי לימדנו את כל העמים הנוצרים והמוסלמים בעולם, שהאדם נברא בצלם אלוהים, ולכן חוקה אחת לגר ולאזרח; באשר אנחנו לימדנו את קדושת החיים ויקר האדם ומשום כך: לא תרצח. ובאשר אנו הכרזנו את הדבר הגדול והעליון: ואהבת לרעך כמוך. ואלה אשר הצמיחו וספגו והפיצו את התורה הטמאה של הנאצים על גזע עליון ותחתון, אשר הפכו מלחמה ושפיכות דמים לאידיאל לאומי ואשר מתבוססים בשנאת הזולת, בשנאת כל עם אחר, בשנאת כל דעה אחרת וכל אמונה אחרת, אלה ראו בצדק בעם היהודי את מתנגדם הראשון והנצחי.

אולם הנאצים לוחמים לא רק בערכי המוסר של עם ישראל. הם נלחמים גם באידיאלים ובציוויים של המהפכה הצרפתית – של חרות, שיוון ואחווה. הם נלחמים בזכויות האדם – מורשת ה“ביל אוף רייטס” של העמים האנגלו-סכסיים, ביעודים של קרומויל ולינקולן. הם נלחמים באידיאלים של רוסיה הסובייטית. אבל רק לעם היהודי הם עושים את אשר הם עושים. נוסף על מה שהם עושים לשאר אויביהם ושונאיהם. רק על ילדינו אנו הם גזרו כליון. אותנו הפלו במיוחד. ואין זאת אלא באשר העולם כולו, גם אותם העמים הנלחמים עכשיו על חירות ועל צדק ועל יושר, הפלו את העם היהודי כעם והעמידו אותו במצב אשר לא הועמד בו שום עם. גם העולם הדימוקרטי, התרבותי והחפשי, הדוגל – ובצדק – בזכויות האדם, הגאה – ובצדק – בנכסי הרוח הגדולים של התרבות החדשה, גם אלה גזלו מאתנו את זכותנו כעם, כעם שווה-זכויות לכל עמי העולם. גם אלה שללו מאתנו את מעמדנו הלאומי. גם אלה קיפחו את זכותנו למולדת ולעצמאות אשר הוכרה ביחס לכל עם אחר.

ואנחנו העם היחידי המופקר כעם. כנתיני פולין לחמנו במחנות הצבא הפולני. כנתיני צרפת, נלחמנו בצבא הצרפתי. כנתיני צ’כוסלובקיה נלחמנו בצבא הצ’כוסלובקי. אבל לא נוהגים בנו היהודים, כמנהג הפולנים, הצרפתים והצ’כוסלובקים. כל האכזריות הניתכת על ידי הנאצים על כל העמים האלה הם מעשי חסד וצדקה לעומת מה שעושים לעם היהודי. רק את ילדינו אנו, את נשינו אנו, את אחיותינו וזקנינו, מיחדים לטיפול מיוחד להיקבר חיים בקברים

כרויים על ידיהם, להשרף במשרפות, להחנק ברמיסה, להירצח במכונות יריה, ללא דין, ללא טעם, ללא סיבה, ללא חטא, אפילו על פי “ספר החטאים של הנאצים”, אלא בשל חטא אחד בלבד, שהילדים האלה הם ילדי יהודים, כי רק ליהודים אין טוען, לוחם, כי אין ליהודים מעמד ממלכתי, אין צבא יהודי, אין עצמאות יהודית ואין מולדת בטוחה ופתוחה.

ושליחי העם היהודי במולדת נזעקו כאן לתבוע מכם, שליטי האומות הגדולות הנלחמות בהיטלר, מראש ממשלת אנגליה, מנשיא ארצות הברית, מראש ממשלת ברית המועצות, לעמוד בפרץ ככל אשר בידכם לבל תתנו להשמיד עם כבול וכלוא, מחוסר מגן ונשק, על בניו ובנותיו, על אנשיו ונשיו, על זקניו וילדיו. ידענו – לא הכל אתם יכולים לעשות. אבל ישנם נתינים גרמנים בארצות הברית, באנגליה וברוסיה ובשאר הארצות, דרשו להחליף אותם ביהודי פולין וליטא ושאר ארצות הגרדום הנאצי! תנו לצאת לכל היהודים שיש ביכלתם לצאת מהתופת הנאצית ואל תסגרו בפניהם דלתות! והוציאו בראש ובראשונה את ילדי ישראל, את העוללים והיונקים, אשר עדיין אינם יודעים אולי שהם יהודים ובגלל חטא זה נגזרה עליהם כליה. הוציאו אותם מגיא ההריגה, תכניסו אותם לארצות הנייטראליות! תכניסו אותם לארצותיכם! תכניסו אותם הנה למולדתנו! חמש מאות אלף יהודי ארץ-ישראל יאמצו בשמחה ובמסירות את ילדי הגיטו. בטלו את פקודת הקלון שהוצאתם פה שיהודי מארצות האויב אינו יכול לשוב למולדתו. כל עוד פקודה מחפירה זו קיימת, כל עוד שערי ארצנו סגורים לפליטי ישראל – גם ידיכם אתם תהיינה עקובות מדם יהודי אשר ישפך בגיהינום הנאצי – תנו לכל אלה שיש בידם להמלט מהצינוק ומהגרדום – להמלט לכל ארץ שאינה עומדת תחת שלטון נאצי, וגם למולדתם, אם הם רוצים ויכולים לשוב למולדתם! התרו בראשי הצבא הגרמני ובעם הגרמני שהם יהיו אחראים לדם השפוך, ותאמרו למרצחים: הרף! הדם השפוך לא יחול רק על ראש התליינים הנאצים אלא גם על ראש כל אלה שיש בידם להציל ולא יצילו, שיש בידם למנוע ולא ימנעו, שיש בידם להושיע ולא יושיעו!

אנו יודעים ומעריכים ומוקירים שאתם מגייסים את כל כוח עמכם להלחם באויב האיום הזה של האנושיות; אנחנו יודעים שאתם מגייסים את כל כוחכם למגר את שלטון הדמים, ואנחנו בטוחים שנצח תנצחו. ואולי גם לא ירחק יום הנצחון. אולם אנו קוראים אתכם למשפט על כבודנו היהודי המחולל. הוא אינו מחולל על ידי היטלר. הנאצים אינם יכולים לפגוע בכבודנו. הם יכולים לרטש את נשינו הם יכולים לרמוס את ילדינו. הם יכולים לקבור חיים את זקנינו אבל אין בכוחם לחלל את כבודנו היהודי והאנושי. הם שמו על אחינו את הטלאי הצהוב. אנחנו גאים לשאת את הטלאי המעיד על היותנו יהודים. מאות ואלפים ורבבות מבני עמנו מסרו את נפשם בכל הדורות על קידוש השם של העם היהודי – ובגאון ישא כל יהודי את הטלאי הצהוב ואם נזכה לפגוש את אחינו אלה מהגיטאות הנאצים, נשא אותם על כפינו עם הטלאי הצהוב, הוא יהיה לנו לדגל הכבוד, לציון תפארת של מעונים וקדושים. לא הנאצים, אתם עמי התרבות מקפחים את כבודנו, באשר אתם מקפחים את זכותנו כעם, כעם שווה זכויות, אתם מקפחים את זכותנו להלחם כיהודים.

רבבות יהודים, אזרחי אנגליה, אמריקה, רוסיה, לוחמים בצבאות של ארצות אלה, ואנחנו בטוחים שהם ימלאו את חובתם האזרחית והצבאית באמונה, במסירות ובגבורה, והם יהיו לכבוד לארצותיהם וגם לעמם. אולם יש רבבות יהודים בני בלי נתינות. ישנם יהודים בארצות הנייטראליות, ישנם רבבות יהודים פליטים, ישנם יהודים פטורים מחובת צבא בארצם, וישנו יותר מחצי מליון יהודים בארצנו זו, שאינם יהודים פולנים או אנגלים או אמריקאים, אלא יהודים עברים ועל זאת גאוותם. הם יהודים במולדת. בשם כל היהודים האלה אנחנו תובעים מכם, שליטי אנגליה, רוסיה ואמריקה את זכותנו לצבא יהודי, את זכותנו להלחם כיהודים, במסגרת יהודית ובארגון יהודי ובמפקדה יהודית ובמשמעת יהודית ובדגל יהודי – בגדול אויבנו ובגדול אויבכם. לא נסתפק בפרורים שניתנו לנו כאן להגן על מולדתנו ועל הארצות הסמוכות! לא כבני ארץ-ישראל בלבד, כיהודים באשר הם יהודים, כיהודי מארוקו ואלג’יר וטוניס, כיהודים בארצות ניטראליות, כיהודים באשר הם, החפשים להתנדב לצבא – אנו רוצים להלחם בצבא יהודי.

היהודים אזרחי אנגליה ורוסיה ואמריקה ימלאו את חובתם לארצותיהם, וגם ילחמו במסירות עם חבריהם האזרחיים. אבל כל היהודים שהם אינם חייבים חובת צבא לארץ אחרת, כל היהודים החופשים לנפשם, אנו תובעים את זכותם האנושית, אנו תובעים את זכות כבודנו להצטרף לצבא יהודי, תחת דגל יהודי, כבן-ברית שווה בכל האומות המאוחדות!

אנו נרדפים, אנו שנואים, אנו מבוזים נטבחים ונרמסים כיהודים. אנו רוצים כיהודים להלחם באויב האכזרי והאיום אשר קם לעמנו.

אנו תובעים ליהודי את הזכות שיש לכל אמריקאי, לכל אנגלי ולכל רוסי. אנחנו מועטים, אנחנו מחוסרי ישע. ואתם עמים כבירים וגדולים. יש לכם אניות וצבאות וציי אויר עצומים, ותבוא עליהם ברכה. אנחנו עם קטן ודל, מפוזר ומפורד. אבל אנשים כמוכם. לבנו כלבבכם. רגשנו כרגשכם. כבודנו ככבודכם, צערנו כצערכם, עלבוננו כעלבונכם! ואם מתעללים בנו כיהודים, אנחנו רוצים להשיב כיהודים, ורק אתם עומדים בינינו ובין הזכות הזאת. אנחנו דורשים מכם – כי דבר זה בידכם, זה אינו תלוי בתליינים של היטלר – להסיר את ההפליה אשר שמו עמי הדימוקרטיה נגד העם היהודי. הבו שיוויון לעם היהודי – הבו לנו הזכות להלחם ולמות כיהודים. אל הפליה! וכל זמן שההפליה הזו תתקיים, לא נאמין בכנותם של דבריכם על צדק וחרות ויושר.

ואנו תובעים לא רק את זכותנו להלחם כיהודים, אנו תובעים את הזכות שיש לכל עם בעולם, גדול וקטן, למולדת ועצמאות. מה שקרה לנו בפולין, מה שעוד חלילה עתיד לקרות לנו, כל קרבנות החנם, כל הרבבות, מאות האלפים ואולי המיליונים של קרבנות החנם הזקנים והילדים, הם קרבנות ההפליה שקיימת ביחס לעם היהודי, הם קורבנות של אומה שאין לה מולדת ושאין לה עצמאות. ואנחנו תובעים מכם תיקון המעוות הזה: מעמד של שוויון לאומי, מולדת ועצמאות לעם היהודי.

ונזעקנו כאן להשמיע קריאה גם באזני העם היהודי עצמו, לזה אשר אתנו פה במולדת וגם לזה שמפוזר בגולה. גם עלינו אנו, על כל יהודי ויהודי בעולם, רובצת אחריות-מה על המים הנגרים, על הכבוד המחולל, על סכנת השמד שאינה ראשונה בתולדות עמנו ומי יודע אם היא אחרונה. עלינו, על כל יהודי ויהודי באשר הוא להשבע שלא נשקוט ולא ננוח עד אשר תשבר זרוע הרשע, עד אשר ימוג שלטון היטלר, עד אשר יינקם הדם הנקי, עד אשר יקום בעולם משטר חדש של צדק וחירות ויושר, ועד אשר המעוות ההיסטורי שנעשה לעם ישראל יתוקן תיקון מלא ונאמן וקיים. ונודדי ישראל וגוליו באשר הם יוחזרו לארצם, והעצמאות אשר תובטח לכל עם ואומה בעולם תובטח לעם היהודי במולדתו.

ואת המילה האחרונה נגיד לאחינו ולאחיותינו היקרים, הקדושים והמעונים בגיטאות הנאצים: אסונכם – אסוננו, דמיכם – דמינו, נעשה את אשר ביכולתנו לנקום את נקמתכם ולא נתן דמי לעצמנו עד אשר נגאל אתכם גם מהתופת הנאצית וגם מהגולה המנוונת, ונעלה אתכם, את כולכם, אלינו לארצנו הנבנית והנגאלת.

בעצרת נוער על קברו של טרומפלדור וחבריו, י“א אדר ב' תש”ג

חברים! שוב נתאספנו במצדה – לא של אחרונים, אלא של ראשונים, ראשונים בדורנו. נתאספנו כאן לא רק לכבד את זכרם הנערץ של אלה שחרפו נפשם למות. לשמונת החברים והחברות שהזכירו את שמם, יש להוסיף את שמו של ישראל קורנגולד שנפל בסג’רה ושל יחזקאל ניסנוב שנפל ביבנאל ועשרות חבריהם מראשוני ההגנה והשמירה. בכפר גלעדי עוד חיים אתנו נשיהם וילדיהם ושותפיהם בשמירה. נזדמַנוּ¹ הנה להעמיק בלבנו את תורת החיים והמוות שהם ציוו לנו, ולהישבע להיות נאמנים לתורת חייהם, ואם יהיה צורך – גם לתורת מותם, כי חיים חדשים ומיתה חדשה ציוו לנו הפועלים, השומרים, המגינים והחיילים היהודים והיהודיות הללו. חָיינו ומַתנו גם לפני כן – בכל הדורות ובכל התפוצות. אבל חַיינו היו חיי גולה, נכר, תלות, כלימה, עבדות ובזיון, ולא רק אשר העטו אחרים עלינו, אלא גם אשר העטינו על עצמנו בהשלימנו עם כל זאת. ואנו מתנו בידי שמים ובידי אדם, כדרך בני העמים האחרים, אבל גם לא כדרך העמים האחרים: דמנו ניגר כאשר לא ניגר דם של עם מהעמים, – ולא היה טעם לדמים הניגרים. לא ידענו מאות בשנים, כיצד צריכים לחיות בני-חורין וכיצד צריכים למות בני-חורין.

והנה מועטים וספורים מהנוער היהודי בכל רחבי הגולה עלו אל הארץ הזאת; והארץ הזאת היתה שוממה הרבה יותר מאשר הנה כיום; הנקודות המועטות שאתם רואים בעמק החולה הזה ועל ראש ההר – לא היה להם זכר. רק עשרות מועטים של כפרים יהודיים נמצאו בארץ, וגם באלה – לא העובד היהודי ולא השומר היהודי, אלא אחרים עשו את מלאכתנו. בצילם של מגינים זרים חסו ומזיעת אפם של עובדים זרים חיו המתישבים הראשונים. והנה קמו ראשוני העליה העובדת, הרימו את דגל העבודה והשמירה העברית, ואמרו: בזיעתנו, בעמלנו ובדמנו נבנה ארץ שממה זו ונקים בה מולדת לעצמנו, וחיים חדשים ניצור לנו, חיי עבודה וחירות, חיי שויון ויקר-האדם, שבעצם ידינו נעצב אותם. וגם למיתה חדשה נזכה – לא מיתה של אפיסת-כוחות, אזלת-יד וקרבן-שוא; נדע למות כשנשקנו ביד, ולהשיב מלחמה לאויבים שיזומו לפגוע בקיומנו, כבודנו וזכותנו לחיות ככל האנשים וככל העמים. הם לא כתבו את התורה הזאת בספר וגם לא ניסחו אותה בנוסחאות. הם חוקקו זאת בחייהם יום-יום ובעמדם לילה לילה על המשמרת. רק לעתים רחוקות היו מדברים – וכשדיברו קלעו לעיקר.

ואני רוצה להזכיר את האימרה של אהרון שר – הראשון מאלה שנפלו על האדמה הזאת. לאחר הגיעו הנה לשם הגנה על הנקודות היהודיות בגליל העליון, הוא כתב לחבריו: “את המקום אין עוזבים, על הבנוי אין מוותרים, אבל יש הרגשה מרה שאנו קומץ, קומץ, קומץ…” הדבר נאמר לפני 23 שנה; זאת נאמר גם כיום.

והדבר השני שיש להזכיר הוא דבר ראש המפקדים בהגנה, יוסף טרומפלדור: “טוב למות בעד ארצנו”.

*

התאספנו היום לא משום שמלאו מספר שנים למאורע תל-חי, כי אם משום שהגיעה עכשיו השעה, יותר מאשר בכל זמן אחר, להעמיק בלבנו, ברצוננו ובהחלטתנו הנחרצת את דבר החיים והמוות שחברינו אלה ציוו לנו. כי עוד לא היה זמן שנגזר על יהודים רבים כל-כך למות ללא טעם וללא תקוה, ועוד לא היה זמן שהיינו צריכים כל-כך לכבוש לנו חיים חדשים. כי באו עלינו הימים של טבח גדול ביהודים – לרבבות ולמאות אלפים, נשים וילדים, זקנים וטף – ואנו איננו יודעים אפילו את מספרם. ויד המוות עוד נטויה. לא כמוֹת בני-חורין היכולים לעמוד על נפשם – הם נטבחים בצינוקות, כשידיהם ורגליהם אסורות. אולם גם בשביל הגולה המעונה הזאת מותם של מגיני תל-חי לא היה לשוא. לפני ששה ימים הגיע אלינו בעקיפין דבר מאת חברינו בוארשה – השארית היהודית הקטנה שנשארה עוד שם – כי החליטו לעמוד על נפשם, וסידרו קבוצות קטנות להתגונן ולהתקומם. הם לא יכלו להשיג נשק מאת המחתרת הפולנית, ורק יחידים בודדים קיבלו כלי-נשק מעטים, ובכל-זאת הם החליטו לעמוד על נפשם. ואתמול הגיעתנו הבשורה הראשונה, שבוארשה מרדו היהודים ועשרות תליָנים נאצים נהרגו בידי חברינו. אמנם מאות ואולי גם אלפים – מי יודע מספרם – שילמו בחייהם. אבל הם למדו את תורת המיתה החדשה אשר מגיני תל-חי וסג’רה ציוו עלינו – מוֹת גבורה.

לא למוּת באנו הנה. לא טוב למות – טוב לחיות. צמאון ואהבה לחיים הם שהביאו את הצעיר הגדם מפּטרבוּרג לארץ הזאת. ואם הוא אמר “טוב למות בעד ארצנו”, – והוא אמר את זה ברגע שאדם מביע את האמת העמוקה ביותר, – לפני מותו – הרי הוא אמר זאת מתוך אהבת החיים, מפני שכדאי לחיות. אבל החיים שאהב הם חיים של בן-חורין, חיים של יהודי המתקומם למה שעושים לרבבות יהודים עכשיו בתופת הנאצים. כדאים החיים רק אם יודעים למות עליהם בגבורה. ואנו כאן, שרק המקרה העיוֵר הצילנו מחרב הנאצים, – כי גם עלינו יכלה לעבור הכוס שעברה על אחינו ואחיותינו בפולין, בליטה ובלטביה, אילו צבאות התליָנים הנאצים היו, חלילה, מגיעים לארץ הזאת – לא נהיה ראויים לחיים, וחיינו לא יהיו חיים, אם כל צעיר וצעירה בתוכנו לא ידעו גם הם, כשיבוא הצורך, למות בגבורה. ואנו נקראים להתכונן לא למות, אלא לחיות ולהילחם.

*

שתי מלחמות, שתיהן קשות ואכזריות, צפויות לנו – לדור הזה החי אתנו, לחבריהם של שר, טרומפּלדור ושרה ציז’יק. מלחמה לנו באויב האיום והנורא שקם לאנושות ולעמנו. ואנו נילחם בו בכל מקום שהוא נמצא שם. בשבילנו אנו קדושה האדמה הזאת יותר מאשר לעשרות הדורות הקודמים של היהודים, אשר האמינו בקדושתה ההיסטורית והדתית – כי היא נתקדשה גם בזיעתנו, בעמלנו ודמנו. אבל יש לנו קדושה גדולה יותר – קדושת העם היהודי, קדושת חייו, גאונו וכבודו. מה לנו הארץ הזאת על הרריה ועמקיה, אם העם היהודי לא ימצא בה את גאולתו? והעם היהודי לא ימצא את גאולתו ולא תהיה לו תקומה, אם האויב הנאצי אשר קם עלינו לא ימוגר ולא יושמד עד היסוד. ולא יתכן שאנו, יהודים בני-חורין וגאים, נסמוך בזה על אחרים, על הצבא ההודי והרוסי, האנגלי והאמריקני, שהם יעקרו את הצרעת הממארת שפשתה בעולם והמסכנת את קיום עמנו. בחורי ישראל באמריקה, ברוסיה ובאנגליה ובכל שאר הארצות אינם בני-חורין לפעול כיהודים; עליהם להילחם כרוסים וכאמריקאים. אנו פה בני-חורין שאיננו כפופים לשום שלטון זר. לא יהודים רוסיים, לא יהודים אמריקניים, לא יהודים בריטיים, אלא יהודים בלבד הננו. ובחורי ישראל ובחורות ישראל כאן נתבעים עכשיו, בשם הדם היהודי הניגר ללא טעם, להילחם באויבנו ולא לתת שמלאכתנו תיעשה ע"י אחרים בלבד. אמנם, לבדנו לא נעשה את המלאכה הזאת. מעטים אנו; והאויב עצום ונורא. בלי אחרים – בלי העם הרוסי, האמריקני, והאנגלי, – בלי העם הצרפתי, אשר גם הוא עוד יקום, ובלי עמים אחרים שהם עדיין כבולים, והם עוד יקומו – בלעדיהם לא נשמיד את האויב האיום והנורא. אבל לא יתכן שלא נהיה שותפים ראויים במלחמה. אסור לנו לבייש את דורותינו הבאים, את ילדינו ואת נכדינו שישאלו: האם גם הוריהם וזקניהם עמדו יחד עם החייל הרוסי, האנגלי והאמריקני נגד היטלר – אויב האנושות ותליַן האומה היהודית. לא ניתן לחרפה כזאת ולכתם כזה שימצאו מקום בהיסטוריה שלנו. בחורינו ובחורותינו ילָחמו כיהודים – והם יהודים, גם כשאחרים שוללים מהם את השם היהודי ואת הדגל היהודי ואת המפקדה היהודית. היהדות היא בלבם, והיא דגלם. ובאהבת-חיים ובלי פחד מהמוות – יעמדו, יחד עם בני עמים אחרים, במערכה זו.

אבל נזכור: לא כעמים אחרים העם היהודי; הם יגמרו את מלאכתם ביום שהיטלר וצבא תליָניו ינוצחו ויוּשמדו. הם – השמדת היטלר מבטיחה את נצחונם. לא כן אנחנו. הנצחון על היטלר איננו מבטיח עדיין את הנצחון של העם היהודי. מלחמת-היהודים האמיתית על חירותם, עצמאותם ומולדתם תתחיל רק עם גמר המלחמה בהיטלר. אין אנו יכולים להסתפק במצב המבטיח שלא יטבחו את ילדינו; אין אנו רוצים להמשיך את חיי הכלימה, הנכר והתלות הגזורים עלינו בכל הארצות של הגולה, באמריקה הדמוקרטית כברוסיה הקומוניסטית. אנו רוצים, כעמים אחרים, לעצב בעצמנו את חיינו. אנו רוצים, כעמים אחרים, להיות מובטחים ומעורים במולדת שנבנה במו ידינו. אנו מקַוים שיד התליָנים הנאצים לא תגיע אל כל העם היהודי וישרוֹד שׂריד לגולה, ואין אנו רוצים שבנינו ונכדינו יהיו צפויים שוב לאסון כזה שהתחולל לעינינו.

*

כשאתם צופים מעל הגבעה הזאת, שנתקדשה בדמי פועלינו ומגינינו, אתם רואים פה ושם נקודות עבודה ויצירה עברית. אבל רק לפני שנים מועטות היה כל העמק הזה שומם ואכוּל קדחת ממארת. אכן, אתם רואים מכאן רק קטע קטן של אדמת המולדת. מאחורי הערפל הזה, דרומה, משתרעת לפנינו ארץ רבה ורחבה של מיליוני דונמים – יותר מאשר כל החלק הבנוי של הארץ – והיא כולה מדבר שממה. כל החלק הדרומי של הארץ, שיכול להכיל את כל גולת פולין, שרוי ללא כל ישוב ושומם זה מאות בשנים. חברינו שנפלו בתל-חי ידעו לא רק למות אלא גם לחיות, והם קיימו תורת החיים החדשה והפריחו את השממה – והנקודות המעטות שהוקמו בעמק זה מעידות מה יש לעשות: לא נקודות בודדות אלא עשרות ומאות המפרנסות רבבות עובדים ועובדות יהודים. תיהפך החולה הארורה הזאת ממקום קדחת לגן פורח. אבל לא רק פינת-חמד זו שאין כמוה לברכת הטבע ולשפע מים; פינות גדולות ורחבות יותר מחכות לגואליהן, והגואלים האלה פזורים בכל ארצות העולם ובחלקם הגדול נתונים בצינוק הנאצי.

והדבר אשר הורישו לנו החברים, שעצמותיהם טמונות כאן ובנקודות אחרות בארץ, בגליל וביהודה: לדעת איך לעבוד ולהילחם. לא עמי העולם – האנגלים, הרוסים והאמריקאים והאחרים – יבנו בשבילנו את הארץ. בזיעתנו אנו נפרה כל כברת אדמה. אבל לא רק בידי אלה הנמצאים כבר בארץ. אין לנו ערובה שיתנו לשארית ישראל אשר תקום אחרי הטבח להגיע לארץ. אנגליה זו, שבמלחמה הקודמת התחייבה כלפינו וכלפי כל עמי התבל לפתוח לנו מחדש את שערי המולדת העברית, הודיעה לנו עכשיו: עוד מנה קטנה אחת תינתן לנו, עוד עשרים ותשעה אלף עולים, ואחר-כך תיסגר הארץ, אם הערבים לא יאותו להכניס אותנו. אינני יודע, אם הערבים יאותו ברחמיהם ובטוב לבם להכניס אותנו. אמנם, לא הרעונו להם עד היום הזה. ועדים החברים אשר בנו את המקום הזה, שעצמותיהם טמונות כאן; הם לא היו אנשי מלחמה, הם היו אנשי עבודה ושלום. בהחילנו בשמירה עברית בסג’רה לא לקחנו בידינו את הרובה על מנת להילחם בשכנינו בלוביה, בכפר קנה ובשבט איזבח. אחזנו בו רק להגנת חיינו, ורק להגנת חיינו וקדושתם אנו ממשיכים לאחוז בכלי נשק. באנו הנה לשלום; באנו הנה להפריח את הארץ לטובת כל תושביה והבאנו הנה את ברכת העבודה. אבל הגורל הארור הרודף אחרי היהודים מארץ לארץ, – גורל של חלשים ומעטים, השנואים על התקיפים והמרובים – הדביק אותנו גם פה, וגם פה נפגשנו בקשיחות-לב ובשנאה. אינני יודע, אם הערבים יאותו לפתוח לנו את הארץ. והדבר אשר ציוו עלינו אלה שנפלו כאן הוא, כי בבוא יום הפקודה נפתח אנו את שעריה. נפתחם כשליחי רצון החיים של מיליוני היהודים בעולם וכיורשיהם של דורות בישראל אשר קידשו את השם ולא התכחשו לעמם וליעודו. נפתחם בכוחנו המעט, אבל במלוא כוחנו. והרובה שאחזנו בו להגנה על חיינו, עבודתנו וכבודנו האנושי, היהודי והפועלי, ושאף פעם לא טימאנו אותו בשפיכת דם נקיים – נדע לאחוז בו למען הגן על העליה מפני סוגריה, ויהיו הסוגרים מי שיהיו. כגיבורי תל-חי, נדע גם אנו למות על הגנת העליה. ומשום כך על חלק מהבחורים ללכת לצבא להילחם בהיטלר, ועל החלק האחר להישאר כאן על המשמר. עלינו לחלק את מחננו המעט, כי אנו עומדים בפני שתי חזיתות: חזית העם היהודי בגולה וחזית המולדת המצפה לעלייתו של העם היהודי.

*

הממשלה האנגלית מַשלה את עצמה, את העם האנגלי ואת המדינות בנות-הברית, אם היא סבורה כי אנו נסתפק ב-29 אלף העולים שהקציבה לנו. והיא מַשלה את עצמה ואת האחרים אם היא סבורה שספרי-מעל וחוקי-רשע יכניעו אותנו. שום מעצור לא יניא אותנו מהחלטתנו הנחרצת לפתוח לרווחה את שערי המולדת – מהר החרמון ועד מפרץ עקבה, מחוף הים התיכון ועד מדבר קדם, – לכל היהודים שירצו לשוב הנה. ולשם כך – נלמד את תורת החיים והמוות שהורישו לנו אנשי תל-חי, תורת העבודה, תורת האדמה, תורת היצירה, תורת האחדות, תורת ההגנה. כי אנו רוצים במולדת, בבטחון, בעצמאות.

יש לנו זכות לא רק למולדת, אלא גם לבטחון החיים. אנו איננו רוצים שיטבחו אותנו, לא בגולה ולא פה. ואלה שנפלו כאן – עדות חותכת הם שאפשר לטבוח גם פה. ומאחורי ההרים האלה, במזרח, יש ארץ אחת שכנה המוסיפה אף היא עדות שאפשר לערוך טבח בחלשים. עיראק זו, אשר לא נתנה מעבר לשמונה מאות הילדים שניצלו מהתופת, הראתה דוגמא, כי אפשר לטבוח אומה קטנה – האשורים, אם כי הם יושבים במולדתם זה אלפי שנה, ורק משום שהם מעטים. גם אותנו יטבחו, אם נהיה מועטים! ולנו יש זכות לא להיטבח, לנו יש זכות להיות רבים; לנו יש זכות לקיים את בטחוננו על ידי היותנו רבים וחזקים, שאיש לא יעז לנגוע בנו. איננו רוצים בעליה קצובה ומדודה. אנו רוצים בעלית מיליונים, בעלית העם. ואנו רוצים כי העם שישוב למולדתו יהיה בן-חורין; כי תהיה לו לא רק מולדת וזכות לבטחון, אלא גם הזכות לעצמאות. – כי רק על ידי קיום עצמאי במולדת נַגשים את היעוד העליון אשר בשבילו חיו ומתו אנשי תל-חי – יעוד של עבודה יוצרת וחפשית, יעוד של חברת עובדים, יעוד של אנושות סוציאליסטית. בלי מולדת יהודית ובלי עצמאות יהודית, כמקופחים, כחלשים, כתלויים ברצון אחרים, לא נבנה חברת-עובדים ולא נהיה אזרחים שווי-זכויות בעולם החדש שקום יקום על חורבות העולם הזה, החי על ניצול ושיעבוד אדם באדם ועם בעם.

וכיהודים, כאנשים, כפועלים, נאמר על קבר החברים האלה, אשר הראו את הדרך לחיים חדשים ולמות גיבורים: נעורינו, מרצנו, עמל ידינו, מאור שכלנו וגם האגרוף שלנו יהיו קדושים לעליה, לבנין, לבטחון, לחירות וּלשויון – מתוך אהבת החיים, אך גם מתוך כשרון למות, אם ההגנה על קדושת החיים תצוה עלינו למות.

ובדברי החבר הגדול, הראשון והנערץ, שחזה כנביא-קדומים את חזון הגאולה הציונית-הסוציאליסטית – הח' נחמן סירקין, שנזדמן אתנו פה בארץ בימי תל-חי, אסיים את דברי: “העם היהודי יתרומם קוממיות ובדמיו המוּגרים יקום לתחיה”.

בכינוס מגויסי הבחרות הסוציאליסטית, פסח תש"ג

לאחר שהוטל עלי לפתוח את הבירור המדיני אצטמצם בשאלות הנראות לי למרכזיות. אינני מתכונן לחדש שום דבר, אלא לסכם.

השאלות שאני רוצה לנגוע בהן, הן: א) הגיוס שלנו – מהותן ותפקידיו, ב) התכונה שלנו לקראת הבאות. ג) תכניתנו המדינית.

שאלות הגיוס

בענין הגיוס - יש בינינו שני ויכוחים, שכל הזמן אינם מובנים לי והאחד מהם הוא, אם העיקר בגיוס שלנו הוא הגיוס במדים או הגיוס בלא-מדים. ובשאלה זאת, כמו בהרבה משאלותינו האחרות, יש לנו כשרון מיוחד ליצור ניגודים במקום שיש שלמות, ומתוך ראית תפקיד אחד להתעלם מתפקיד שני, אשר בלעדיו גם התפקיד הראשון לא יתכן, או שהוא לא יהיה מלא. והניגוד הזה שנוצר בויכוח שלנו על גיוס במדים או בלא-מדים, אין בו כל תוכן והוא גם מתעלם מהמציאות שלנו. ראשית חכמה בבירור מדיני – ראית המציאות כמו שהיא.

המציאות שלנו, בניגוד לכל תפיסות הפשטנים, היא לא פשוטה, אלא מורכבת מאין כמוה. אנחנו עומדים לא בחזית אחת, שבה יכולים לרכז את כל הכוח, אלא בחזיתות אחדות. ואין לנו שום אפשרות להתעלם מאחת החזיתות שאנו עומדים בהן. רק הבוקר שמעתי על שיחה שנתקיימה בלונדון, בכינוס בין-לאומי של נוער. היתה שם משלחת של רוסיה הסוביטית ובראשה טייסת אחת. התחילו לדון, כרגיל, על סדר היום. הציעו שידונו על מאמץ המלחמה ועל הסידורים לאחר המלחמה. המשלחת הסוביטית התנגדה לכך בכל תוקף. לדעתה יש לדון רק על ענין אחד: על מאמץ המלחמה. אחרים, בתוכם גם חברינו, טענו: נכון, מאמץ המלחמה עומד עכשיו במרכז הענינים, אבל אותנו מענינת גם השאלה מה יהיה לאחר המלחמה. ביחוד טענו שליחי האומות הקטנות, כי הם רוצים לדעת מה יהיה גורלם לאחר המלחמה. גם האנגלים אמרו: אותנו מענינת איזו צורה תהיה לעולם לאחר המלחמה הזאת. והטייסת הסוביטית קפצה ואמרה: יש לדאוג רק לנצחון! מה שיהיה לאחר המלחמה – סטאלין שלנו יסדר! – – לצערנו הרב אין אנחנו מוכשרים כל-כך לסמוך על סטאלין שהוא יסדר את ענינינו, גם לא על רוזבלט וצ’רצ’יל. וזהו, בעצם, ההבדל בין מצבנו ובין מצב האומות האחרות: לרוסיה הסוביטית נחוץ רק לנצח. הוא הדין אמריקה. את התשובה הזאת, שנתנה הטייסת הסוביטית, נתן לפני כמה חדשים, כאשר התעורר ויכוח מעין זה בפּרלמנט האנגלי, גם צ’רצ’יל. כאשר אנשי “הלייבּוֹר” ועוד מתקדמים דרשו לדון גם על התקופה שלאחר המלחמה, הוא אמר: העיקר הוא לנצח! – ובאמת, בשבילם זהו הכל. משינצחו – יסדרו מה שנחוץ להם, וכרצונם.

אולם מה שנחוץ לנו – לא יסודר על ידי הנצחון בלבד. אבל, מאידך גיסא, ברור שאם לא ננצח – לא יהיה לנו מה לסדר.

ולכן, הענין שלנו איננו כל כך פשוט. המציאות שלנו נוצרת לא רק על ידינו. המציאות היא – קיים היטלר, וקיים ה“ספר הלבן”, והמציאות היא שאין לנו אף בעל-ברית אחד, שאנחנו יכולים לסמוך עליו; לא אמריקה ולא אנגליה ולא רוסיה. אין אף בעל-ברית אחד, אשר קיבל על עצמו או שנתן איזה רמז לדאוג גם לנו…

ולא נחוץ היה הכשלון הגדול של ברמודה,¹ אם כי ענין זה מאַלף. והוא מאלף משתי בחינות; הוא מראה, שיש עדיין מצפון אנושי וכי דעת הקהל בעולם איננה עוברת לגמרי בשתיקה על מה שנעשה לעם היהודי באירופה. כי אלמלא היה קיים מצפון אנושי, לא היו קוראים כלל את ועידת ברמודה. יש דעת קהל שאינה שקטה. ולא רק של יהודים – יש מצפון נבוך גם באנגליה וגם באמריקה, ודעת הקהל תובעת. היא לא נרגעת. היא מתמרמרת על שמרבים לדבר ואין עושים כלום. משום-כך באה ברמודה. אבל מאידך גיסא אנחנו יודעים מה קרה בכינוס זה. גם שם הסתפקו בדברים רבים בלבד, ולאו דוקא בדברים טובים. לפי שעה שמענו שני דברים לגמרי לא-טובים: 1) ניסו להסביר לעולם, שלא התאספו לדאוג לפליטים היהודים, אלא לחפש פתרונים למיעוטים דתיים ולאומיים, שמעמדם מסוכן. אין בועידה הזאת, חס וחלילה, ענין יהודי מיוחד, כאילו אין שואה מיוחדת של יהודים בעולם, וביחוד בארצות שנכבשו בידי היטלר; 2) הבטיחו עוד פעם שאת גבול “הספר הלבן” לא נעבור…

רוסיה הסוביטית לא השתתפה בברמודה, אבל לא עזרה לנו ולא הבטיחה לעזור יותר מאנגליה ואמריקה. להיפך, אותם פליטים יהודים שיש בידה להציל – אלה הנמצאים בתוך רוסיה – אין היא מרשה להציל; לא את היתומים אשר הולכים וכלים בטיפוס ובמחלות אחרות, ולא הפליטים המתים ברעב, שאפשר להציל אותם בלי כל מאמץ מיוחד. חסרה רק רשות לצאת לארץ, ופה יוכלו להיות גורם גם בהצלת העם היהודי וגם בהגברת ממאמץ המלחמה – אבל אין נותנים להם לצאת. אין לנו, לפי שעה, לסמוך על המעצמות הנלחמות בהיטלר.

אין להתעלם ממציאות זו. ולכן, גיוסנו בא לא לשם דבר אחד בלבד. ואני רוצה להגיד מה הדבר שאינו מכוּון בגיוסנו. הגיוס לא בא בשביל עשית שירות לבעלי-הברית, – לאנגליה, לאמריקה ולמדינות אחרות הלוחמות בהיטלר – על מנת שלאחר הנצחון נבוא על שכרנו המדיני. לא לשם כך! אין כל יסוד להניח ש“נבוא על שכרנו”. ענינים פּוליטיים כבדים אינם מוכרעים מתוך הכרת-תודה. איש לא הבטיח לנו שום פרס, ומוטב שלא נשלה את עצמנו שנקבל איזה פרס שהוא. ולא לשם כך אנחנו מתגייסים. משום שמלחמה זאת היא מלחמתנו. היא מלחמתנו גם מבלי שאחרים יודו ויכירו בכך.

דבר זה טעון קצת הסברה.

אם יש משהו שמפניו פוחדים כל בעלי-הברית, בלי יוצא מן הכלל, הריהו שמא, חס ושלום, יגידו שזאת היא מלחמת היהודים, שהוכרזה על היטלר לנקום את עלבון היהודים… אילו היטלר לא היה תוקף את רוסיה, לא היה סטאלין מכריז מלחמה על היטלר בגלל היהודים. ואילו היטלר לא היה מסכן את קיומה של האימפּריה הבריטית, לא היה צ’מברלין מכריז מלחמה על היטלר. גם רוזבלט לא היה מכריז מלחמה אלמלא היתה אמריקה נתקפת על-ידי יפּאן. אבל עובדה היא, שהיטלר הכריז קודם כל מלחמה על העם היהודי. ואם כי עדיין העולם כולו אינו מודה בזכותנו ללחום כעם בהיטלר, אבל אנחנו קודם כל בני-אדם, ככל בני האדם, ויש לנו צורך נפשי. מוסרי וחיוני להילחם באויבנו ולעשות כל מה שביכלתנו במובן הצבאי, הכלכלי והפוליטי, למען מיגור שלטון הרשע. אנחנו מתגייסים מפני שלנו יש צורך לסייע להשמדתו של היטלר.

אבל לא רק זה בלבד. אנחנו רוצים להקים צבא יהודי. לנו זה נחוץ יותר מאשר לאיזו אומה שהיא וארץ שהיא בעולם; לנו יש יותר אויבים מאשר לכל עם ואנחנו זקוקים ליותר הגנה עצמית מאשר מישהו בעולם. אנחנו רוצים להקים צבא יהודי, ולעשות ההתחלה בארץ.

המערכה הזאת להקמת צבא יהודי טרם נסתיימה. כשם שאנו עושים להקמת ארץ יהודית – אין אנו מחכים עד שהעולם יכריז על זכותנו ויגיש לנו שי: “הא לכם ארץ!”, אלא אנו רוכשים שעל שעל, עץ עץ, בית בית – כך גם ביצירת צבא יהודי: לא נחכה עד שיכריזו על זכותנו. וכמו שם כל שעל אשר רכשנו וכל עץ אשר נטענו וכל בית אשר בנינו לא היה רק לשם השעל והעץ והבית, אלא לשם החזון הנקרא מולדת, – חזון הכולל גם משק ותרבות והנהלה שלנו וגם עצמאות יהודית מוכּרת במשפט בין-לאומי – כך גם בהקמת יחידה יהודית אחת, ושניה ושלישית. כוונתנו להקים צבא יהודי מסודר, על יחידותיו ועל ארגונו, על דגלו ועל לשונו ועל מפקדתו.

ואם כי נתקלנו לפי שעה בקשיים שכמעט אין להתגבר עליהם, לא נואשנו ולא ניוואש. המלחמה טרם נסתיימה. ולא נפסיק את המערכה הזאת גם עם גמר המלחמה. ולא נפסיקנה, משום שיש לנו ענין עוד יותר חיוני ואלמנטרי מהקמת צבא, וזהו – גיבוש כוח יהודי. כוח יהודי אינו זקוק דוקא לגושפנקא זרה ולאישור של מישהו מחוצה לנו, ואיננו תלוי אפילו בדגל ובמעמד רשמי, אלא ברצוננו ויכלתנו אנו בלבד. כל בחור ובחורה מישראל, אשר ידעו לאחוז ברובה ולהשתמש בו, לא ביחידות אלא בצַותא, מתוך כפיפות לרצון לאומי ולחזון לאומי – הרי הם בונים את הכוח היהודי, משׂגבנו הבטוח היחידי. ואין הבדל פּרינציפּיוני, אם זה במדים או בלי מדים. למען הקמת כוח יהודי מכסימלי אנחנו זקוקים לשניהם: לגיוס במדים ולגיוס בלי מדים.

ולא נגיע לכוח המכסימלי, שיש ביכלתנו להגיע אליו במציאות הקיימת, אם נזניח את הגיוס במדים וכן אם נזניח את הגיוס בלי מדים. לא אכנס בבירורים טכניים. אתן רק דוּגמא מובהקת אחת הידועה לכולכם. יש לנו פלוגה של תותחנים. לא היינו יכולים לעשות זאת בלי מדים, אבל לא רק זאת. לא היינו יכולים לתת אימון בלי מדים כזה שניתן ל-20 אלף הבחורים הלבושים מדים. וגם אילו לא היה לנו ענין עם מלחמה (והשתתפות במלחמה – זוהי מטרה בפני עצמה), ואילו גם לא היה לנו היטלר, לא היינו יכולים לוותר על אפשרויות אלו שהמדים נותנים לנו, אם כי הם מדים זרים.

ויש לשלול שלילה מוחלטת את האימרה כי יחידות יהודיות במסגרת הצבא הבריטי באות כאילו להטיל פגם באופי היהודי של יחידות אלו. ודאי, יש ערך עצום ומכריע לגילויים חיצוניים כמו דגל ומפקדה ולשון, אך לא נעשה מעשה אותו השועל המטיל דופי בענבים רק משום שאינו יכול להגיע אליהם… ואני מרגיש במה שחסר ליחידות שלנו. אבל האופי היהודי של היחידה היהודית איננו תלוי ביסודו בשום דבר חיצוני ורשמי אלא אך ורק במה שנעשה בלב החיילים האלה, ואם בנפש החיילים יש זיקה יהודית וציונית – יחידה של חיילים כאלה היא יחידה יהודית.

אבל מאידך גיסא לא נוכל להסכים לכך, שכוח יהודי קרוי רק זה הלבוש מדים. כי החזית שלנו היא לא רק בתוניס עכשיו ולפני חדשים אחדים באל-עלמיין, ובעוד חודש או חודשיים אולי בבלקנים, אלא קודם-כל פה. אמנם לא רק פה. ואין זאת ציונות גדולה הרואה את כל חזיתנו רק בארץ. ציונות זו היא סדוקה ופגומה. החזית שלנו, החזית הציונית, היא לא רק על הארץ, אלא על העם. אין לנו ענין בארץ, אם לא בשביל עם ישראל. שנַים אלא אינם במקום אחד. וזה כל העוקץ של מצבנו המיוחד. ומי שרואה את החזית בארץ ואיננו רואה אותה בעם, איננו רואה אלא מחצה, כשם שמי שרואה את החזית בעם ואיננו רואה אותה בארץ – איננו רואה ראִיה ציונית. החזית הציונית אינה רק במקום בו ערוכים צבאותיו של היטלר. האויב שלנו איננו רק היטלר. האויב המתמיד שלנו הוא חוסר מולדת. והאויבים הם כל אלה אשר רוצים, היודעים או בלא יודעים, לגזול מאתנו את הזכות והאפשרות להקים מולדת. דרוש לנו כוח להגן על זכות המולדת שלנו, על זכות בנין הארץ, על זכות העליה וההתישבות, וכוח זה אינו זקוק דוקא למדים ואינו תלוי בגושפנקא – אלא ברצוננו ויכלתנו אנו בלבד. ולכן – גיוס גם במדים וגם בלי מדים; שני הגיוסים האלה אינם סותרים אלא משלימים זה את זה ונועדים לתפקיד עליון אחד בצורות שונות.

ויש לגיוס שלנו עוד תפקיד אחד, ולאור הזוועות באירופה הוא מקבל חשיבות מיוחדת במינה – זהו דבר השליחות הציונית לגולה. אנחנו היינו רגילים לשלוח שליחים לנוער ולעם. שליחים אלה הביאו אל העם ואל הנוער את דבר ארץ-ישראל. זה לא מספּיק עכשיו! בתקופה זאת שאנחנו חיים בה, עלינו להביא לישובי היהודים, לאותם האודים המוצלים מטבח, את בשורת הכוח היהודי ההולך וצומח כאן. שום תעמולה בפה ובכתב, שום נאום ושום ספר על מפעלנו כאן, לא יגיד ליהודי טריפּוֹלי, תוניסיה ואלג’יר ואח"כ ליהודי בולגריה ורומניה ואיטליה, מה שיגיד להם מראה חייל יהודי שיבוא אליהם מהארץ כלוחם. זוהי עכשיו השליחות הנתבעת מאתנו; לא יתכן שהצלת השארית היהודית תבוא רק על-ידי צבא בריטי, אמריקני ופולני. לא יתכן שבין המצילים האלה יעָדרו שליחי הצבא היהודי מהארץ.

עם כל זאת אסור לנו לשכוח את גורל הארץ הזאת, שהוא יחָתך לא רק אחרי המלחמה, אלא תוך כדי מלחמה, והכרחי שלא נישאר כאן בלי כוח מספּיק, גם תוך כדי המלחמה, כי אין יודע מתי ניזקק לו.

וכמו עמים אחרים, – כאנגליה זאת, שיש לה חזיתות רחבות ובניה פזורים במרחקים: במזרח הרחוק ובמזרח הקרוב וגם באנגליה גופא; וכרוסיה, שצבאותיה אינם עומדים כולם בחזית הגרמנית: בקבקז, אוקראינה וליד לנינגראד, אלא חלק גדול ממנו נמצא רחוק רחוק, מעברו השני של העולם, במזרח הרחוק, מפני שיש שם חזית פּוֹטנציאלית; – כך יש לנו חזית פּוֹטנציאלית בארץ, ואנחנו איננו יודעים מתי יבוא יומה. אנחנו מוכרחים לחלק את כוחותינו. ומשום כך אנחנו מוכרחים לגייס אותם במלא יכלתנו, בכל הדרכים: במדים – ובכל מיני מדים, וגם בלי מדים – בכל מיני צורות.

הויכוח על מדים ולא-מדים הוא ויכוח נפסד. יש לעקור אותו מתוכנו. גם הויכוח השני שנתחדש בזמן האחרון – הסתערות לחזית – הוא ויכוח טפל. גם אצל עמים נורמליים לא כל הצבא נמצא בחזית. יש קוי-תחבּוֹרת שהשמירה עליהם חשובה לא פחות מאשר העמידה בחפירות הראשונות. אבל לא רק קוי-תחבורת – גם בסיסי-אספּקה ושמירה עליהם. לא כל חייל חייב וצריך להיות בחזית דוקא. “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים” – היה חוק ומשפט בצבא יהודי עוד בימי דוד. ודאי לא קל ולא נעים להיות חייל. זכורני היטב את הימים ואת הלילות של שעמום רב, כשחברי ואנוכי היינו במדים. אבל אין שחר לאכזבה של חלק מהבחורים שלנו בארץ העומדים על המשמר המרגישים כאילו זמנם יוצר לבטלה. גם העומדים על המשמר ממלאים תפקיד מלחמתי. מישהו צריך לעמוד על המשמר גם בארץ. ואיפה כתוב שבארץ דוקא יעמדו על המשמר הודים ואבסטרלים ולא יהודים?!

עצם העובדה של מציאות יחידות יהודיות בארץ יש לה ערך מלחמתי ומדיני. דבר המלחמה אינו ענין אינדיבידואלי. אנחנו יותר מדי אינדיבידואליסטים. אין חייל יכול לקחת בחשבון רק את עצמו. צבא – זהו מכשיר קולקטיבי. זוהי מערכת כוחות וגורמים ונסיבות הקשורים יחד. וכל חייל ממלא תפקיד, בכל מקום שהוא, ביחוד חייל יהודי בארץ. עצם היותו – זה תפקיד.

וַדאי, אנחנו צריכים לדאוג לכך, שחלק מהיחידות שלנו יהיה בחזית. אבל אילו היה הדבר תלוי בנו היינו מונעים את שליחת כל הכוח שלנו לחזית. רצוי ודרוש שחלק, וחלק הגון, ישָאר תמיד כאן. אינני בטוח אם לא נעמוד עוד בהאבקויות נגד אלה אשר ירצו להוציא את כולם מפה.

לקראת הבאות

אולם הגיוס, בכל צורותיו, לכל תפקידיו, הוא רק אמצעי. הוא אמצעי לאותו דבר שאפשר לקרוא לו – תכונה לקראת העתיד.

כבר במלחמה זו ראינו שעמים אחדים הפסידו בנקל את המערכה. והיו כאלה שהפסידו מפני שהם עמים קטנים וחלשים ולא יכלו לעמוד בפני השונא הגדול. אבל לא כל המפּלות הכבדות היו רק פרי של חולשה. צרפת נפלה אם כי היה לה כוח אדיר. היו בודאי הרבה סיבות שגרמו לתבוסתה. אני רוצה לציין אחת הסיבות, ולא מהקטנות. הגנרל-שטאבּ הצרפתי התכונן לנהל מלחמה זאת בתכסיסים, באמצעים ובאיסטרטגיה של המלחמה הקודמת, ועל-ידי זה בלבד נדון מראש לכשלון. כל מלחמה יש לה איסטרטגיה שלה המכוּונת למצב הזיון, התחבורת, המשק ויחסי הכוחות של תקופת המלחמה הזאת השונה תמיד מהמצב של המלחמות הקודמות. איסטרטגיה של 1919–1914 פסולה בשנות 1945–1940. גם מערכות פוליטיות אי-אפשר לנהל באיסטרטגיה של מערכות ישנות. אנו נדונים לכשלון, אם לא נראה ראִיה בהירה את המצב החדש והנסיבות החדשות של מערכתנו הפוליטית. אנו חיים עכשיו לא בשנת 1917. כל הנסיבות שאנו עומדים בהן: מציאות יהודית, מציאות עולמית, מציאות ארץ-ישראלית – כולן נשתנו תכלית שנוי. עלינו לראות ולעשות את כל החשבון שלנו מחדש. עלינו להשתחרר מהרגלי-מחשבה, לשם ראִיה נכונה של ההוֹוה ושל המתרחש.

אנחנו עומדים עכשיו בתקופת מעבר, בכל המובנים. אפילו המצב המשקי שלנו איננו יציב. ה“פּרוֹספּריטי”, שנהנים ממנה גם בעיר וגם בכפר, היא פרי המלחמה ותנאיה. שלושים אלף מבחורינו גויסו והוצאו מחוץ למחזור המשקי, אבל הם יחזרו באחד הימים – בעוד שנה או בעוד שלוש או חמש שנים.

גם המצב הפוליטי הוא של מעבר. הסימן המובהק ביותר של אופי המעבר – זה דבר העליה. ניתנו לנו 34 אלפים רשיונות, בעיקר בשביל ילדים. לא אכּנס הפעם בבירור הקשיים והתלאות הכרוכים בעליה זו. אבל אם נתגבר עליהם ונעלה את כולם נעמוד בפני משבר חמוּר: לפי “הספר הלבן” צריכה העליה היהודית להיפּסק אז. אינני מניח שמישהו מכם מתאר לעצמו שאנחנו נקבל את הדין… מחוץ לשליטים בירושלים ובלונדון, אין אולי רבים, המאמינים שלאחר בוא שלושים וארבעת אלף העולם יחוסל פרק העליה היהודית. אפילו השליטים עצמם לא כולם מאמינים בכך. גם המלחמה לא תימשך לעולם ועד. ועלינו להתכונן לבאות גם מבחינה משקית וגם מבחינה פוליטית.

יש תעלומה איומה אחת, אשר לפני שנים אחדות לא יכול היה איש להעלות על לבו, והיא: כמה יהודים ישָארו בחיים באירופה? והדבר הראשון הנדרש מאתנו הוא לשים לב לאותם הקיבוצים היהודים שסכנת היטלר לא הגיעה אליהם ואלה המעטים אשר כבר ניצלו מהסכנה – אלה הם קיבוצי היהודים במזרח. יש שני קיבוצים יהודים גדולים, שאנחנו לא נתיאשנו מהם ולא נתיאש מהם ועוד ימלאו תפקיד גם בחיי העם היהודי וגם בבנין הארץ – הקיבוץ היהודי ברוסיה והקיבוץ היהודי באמריקה. אולם לפי שעה הראשון סגור ומסוגר על-ידי השלטון, והשני מתימר להיות בטוח באשר הוא. עליה רבתי אינה צפויה לנו בימים הקרובים משתי ארצות אלה. אבל יש שורה של קיבוצים יהודים לא גדולים במזרח, שכנים שלנו: בסוריה, עיראק, תימן, מצרים, טריפולי, תוניס, אלג’יר ומרוקו. אולי בעוד חדשים אחדים – גם בבלקנים. קיבוצים אלה מחייבים אותנו לדאגה מיוחדת ולטיפול דחוף ונמרץ – למען הצלתם בעוד מועד והעלאתם ארצה.

לא אמרנו נואש ליהדות אירופה. תקום שארית – ולשארית הזאת יש רק הצלה אחת: ארץ-ישראל. ועלינו להכשיר את הארץ לקליטה של עליה גדולה ומהירה.

דבר זה מחייב תיכון ציוני: איך לנצל את כל אוצרות המים שבארץ – מי הגשמים ומי הנהרות, מי המעינות ומי התהומות, ואיך להכשיר את כל הקרקעות השוממים להתישבות. ואיך לסוֹל דרכים ואיך לבנות חרושת ואיך לרדת באניות לים. אבל תיכון ללא מימוש אינו מספיק. עלינו להתחיל מיד במעשים שיכשירו את ביצוע התכניות הללו. התכונה לקראת הבאות הנדרשת מאתנו היא בשני דברים: גם במחשבה וגם במעשה – גם בעיבוד תכניות לחקלאות וחרושת ולכיבושים ביבשה ובים לאחר המלחמה, וגם בהגשמת שורה של מעשים מיד, אשר יכשירו את ביצוע התכניות הללו.

אם אנחנו לא נרחיב עוד מעכשיו את גבולותינו; אם לא נתבצר מיד במקומות איסטרטגיים חשובים בדרום ובצפון; אם לא נחתור לקראת עקבה; אם לא ניאחז על גבול הלבנון; אם לא נבצר ונרחיב את החרושת שלנו; אם לא נכשיר מאות ואלפים בחורים לים, מעכשיו: – אז לא תעמודנה לנו התכניות שלנו בשביל העתיד.

עדיין המלחמה נמשכת ועדיין נזקקים לתעשיה שלנו ולחקלאות שלנו: ועלינו לצרף ולמזג את צרכי מאמץ המלחמה עם צרכי העתיד ולעשות מעכשיו את הצעדים, אשר יגבירו את יכלתנו לקיום התכניות שנעשה לקראת קליטה גדולה.

אבל לא נסתפק רק במעשים שאפשר לעשותם עכשיו, כי נשתנו הזמנים. ועידת ברמודה לא נתנה לנו כלום, אבל עצם היקראה מוכיח, שבפני העולם הוּעמדה החריפות, כאשר לא עמדה אף פעם, שאלת העם היהודי. יש רק מעט אנשים בין המדינאים המאמינים באמת, שאם יכריזו לאחר המלחמה על מתן שיווּי זכויות ליהודים, תיפתר השאלה. יש גם כאלה, אשר אינם מאמינים בזאת אפילו ביחס ליהודים שבאנגליה ובאמריקה. יש אמריקנים ואנגלים האומרים: לאחר המלחמה נעמוד בפני פּרובלימה איומה, להחזיר מיליונים מגויסים למערכת החיים הכלכליים. אמריקה מגייסת כ-10 מיליון איש, והמלחמה טרם נגמרה. קל להוציא עשרת מיליון אנשים ממערכת החיים הכלכליים. לא כל-כך קל להחזיר אותם. גם באנגליה מגויסים מיליונים, והם אומרים שאנגליה ואמריקה תצטרכנה לעשות מאמצים ענקיים להחזיר למחזור המשקי את המיליונים שנתגייסו. והם שואלים: מדוע לא יסודרו היהודים, מתוך מאמץ מיוחד מכוּון, בארץ משלהם?

אבל גם אם נניח שלגבי היהודים באנגליה ובאמריקה השאלה איננה בוערת עדיין – אם כי אין איש יודע אם לא תהיה בוערת מחר ומחרתיים – הרי היא בוערת לגבי כל היהודים, אשר ישָארו בחיים באירופה. אנחנו צריכים לתת לדעת הקהל בעולם תשובה מספקת ומבוססת. אנחנו צריכים להסביר ולהוכיח לעולם, שאמנם יש בארץ די אדמה ודי מים וישנן אפשרויות של חרושת רחבה ומתרחבת העלולה לקלוט מיליונים. אלה הם שני הדברים המוטלים עלינו לקראת הבאות; גם מחשבה תכניתית טוטלית, מקפת לקראת הבאות – כיצד ליישב מיליונים יהודים בזמן קצר בארץ הזאת – וגם התחלה מעשית מיד במערכת מפעלים אשר יכשירו את ביצוען של התכניות האלו.

בתכונה לקראת הבאות עומדת במרכז שאלת המשטר הממלכתי בארץ.

תכניתנו המדינית

גם במשך 20 השנים הקודמות לא חיינו במשטר אידאלי, אשר סייע בכל כוחו לעליה ולהתישבות יהודית. אבל היה קיים משטר שנתחייב במפורש לסייע לעליה ולהתישבות יהודית. לא תמיד נתקיימה ההתחייבות בשלימות או באמונה, אבל היתה קיימת מסגרת חיובית, מסגרת של עליה והתישבות, ואנחנו הכנסנו חצי מיליון יהודים לארץ. איש מאתנו אינו יודע כמה יהודים יהיו מוכנים ומוכרחים לעלות לארץ לאחר המלחמה. איש אינו יודע כמה יהודים ישָארו בחיים באירופה. אנחנו מקוים שתהיה שארית, ולא קטנה. ואנחנו רוצים גם להכין אפשרות בשביל היהודים מארצות אחרות; לא רק מהמזרח אלא גם בשביל יהודי אמריקה ורוסיה. והשאלה שעומדת לפנינו היא: אם אנחנו מסתפקים סתם בשלילת “הספר הלבן”, או שאנחנו רוצים להקים בארץ משטר של עליה והתישבות – משטר מכוון לפיתוח מכסימלי של האפשרויות הגנוזות בארץ – בחקלאות, בחרושת, ובים, ולקליטה מכסימלית ומהירה של עליה.

הציונות יכולה לשאת נפשה רק למשטר אחד ויחיד – משטר של עליה והתישבות מכסימלית ומהירה. ומשום-כך אנחנו סבורים, שזה צריך להיות שלטון יהודי. ולא משום שאנחנו להוטים אחרי שלטון. אנחנו רוצים שלא יהיה שלטון בכלל. אבל גם כשלא יהיה שום שלטון בעולם, יהיה בעולם סידור מדיני ומשקי ולא אנרכיה. ושוב, אנו רוצים בסידור של פיתוח ועליה – ולא בסידור של הקפאה. ואין כל יסוד להניח שמשטר לא יהודי (אנגלי או בין-לאומי) יהיה מסוגל ומוכן לפתח את הארץ למען עליה יהודית רבתי. רק יהודים יעשו זאת. לא מפני שהם מוכשרים וטובים מאחרים, אלא מפני שהפּיתוח והעליה הם שאלת חייהם וקיומם. כל תכנית פּוליטית, אשר איננה מכוּונת לקראת משטר זה – היא תכנית אנטי-ציונית, ויהיו נימוקיה מה שיהיו.

כלי מלחמתנו

ובסוף עוד דברים אחדים על הכלים. לא מספיק שתהיה לנו תכונה, ולא מספיק אפילו שנחשל כוח. אנחנו צריכים לכלים פּוליטיים. כי אנחנו עומדים לפני היאבקות ממושכה וקשה מאין כמוה, אם כי אין כל יסוד להתיאש מהמצפון האנושי. יש מצפון אנושי. שאלת היהודים נוגעת לא רק ליהודים, היא גם שאלה עולמית הנוגעת לעמים אחרים. אבל לא נוכל לסמוך רק על המצפון האנושי. נחטא לא רק לעצמנו, אלא גם למצפון האנושי, אם נסמוך רק עליו. המצפון האנושי אין לו ממידת הפילנתרופיה. הוא עוזר למי שיודע לעזור לעצמו. המצפון האנושי יבוא לעזרתנו – אם לא ניתן לו דמי, אם נוכיח שאין לגזול את זכותנו למולדת ולעצמאות בשקט ובקלות – שאין לקפח את זכותנו מבלי שנתקומם.

ולא תיעשה ההיאבקות על-ידי קבוצה צעירה, פרטיזנית. יש ערך לפרטיזנים מועטים – אם הם נשענים על כוחות אדירים הפועלים במקום אחר. עלינו לראות ראִיה ברורה את היקף החזית שבה נעמוד. אנחנו צריכים לגייס מלוא הכוחות שיש ברשות תנועת הפועלים, הישוב, הציונות, העם.

יותר מבכל זמן אחר, צריך שיהיה לנו הרצון, הכשרון, התבונה והכוח ללכד את העם היהודי ליחידה פּוליטית לוחמת. החזית שלנו איננה רק בארץ, אלא בכל ארץ שיש בה ציבור יהודי, בכל כדור הארץ. והתפקיד שלנו הוא לעשות כל ישוב יהודי ליחידה לוחמת. והדבר אינו קל. היהודים בגולה הם פּזורים ורחוקים, ויש להם צרות פּנימיות משלהם, והם טבועים במ"ט שערי התבוללות. וגם הישוב שלנו בארץ הוא מפורד מתוך ניגודים אמיתיים הטבועים במשטר הנוכחי, ועוד יותר מתוך ניגודים מדומים, מלאכותיים שאין להם שחר.

ולעשות את העם היהודי והישוב הזה לכוח פּוליטי לוחם, אפשר רק בתנאי אחד – אם ימָצא לנו חוט-שדרה של ברזל, אשר יעמוד בכל הנפתולים הקשים ובכל הירידות והעליות, הכשלונות וההישגים, הצפויים לנו בתוך המערכה הכבדה. חוט-שדרה זה אינו אלא הציונות החלוצית.

המערכה מחייבת מפלגה פוליטית, חלוצית, לוחמת, היודעת את דרכה, העשויה ללא-חת, המוכשרה לרכז בתוכה וסביבה את הכוחות המעולים החלוציים בישוב ובעם. זהו עכשיו היעוד הגדול של מפלגת פּועלי ארץ-ישראל. אליבא דאמת לא היינו עד עכשיו מפלגה פוליטית.

אנחנו היינו שקועים במפעל התישבותי. זה היה כוחנו. אנחנו הועמדנו עכשיו בפני היאבקות פּוליטית חמורה, שהיא אולי מכרעת לכל קיומנו כעם. ושום היאבקות פּוליטית לא תיתכן בלי מפלגה מכוונת ומדרכת.

אנחנו היינו שקועים בעבודה שלֵוה, יוצרת – עבודה שלא היתה כמוה לטוהר אנושי ותוכן יהודי. בנינו, חרשנו, זרענו, יצרנו. אבל לא ניתן לנו להתרכז בזה. בא היטלר, בא המופתי, בא “הספר הלבן”, באה מלחמה, בא טבח. ושוב נזכרנו גם בארץ שלא קל להיות יהודי, וכשם שלא נתנו לנו לחיות שם, כך אין נותנים לנו להפרות שממה פה – כי אנחנו יהודים. הננו עומדים בפני היאבקות שלא היתה כמוה, ואנחנו זקוקים לכלים חדשים: גיוס במדים ובלי מדים ומכשיר פוליטי – מפלגה מדרכת ומלכדת. אנחנו אומה מרוסקת ומפוזרת. אין לנו מסורת פּוליטית וליכוד פוליטי, ואנחנו זקוקים למנוף פּוליטי אשר ירים וילכּד את הישוב ואת העם. אנחנו ידענו לעשות את המלאכה הזאת סביב מפעלנו ההתיישבותי, אם-כי לא היה דבר זר לעם היהודי כחזרה לאדמה ולעבודה. גרעין חלוצי קטן הקים את ציבור העובדים הזה בארץ ואת תנועת-הנוער החלוצית בגולה והיה לכוח מדריך ומכוון בכל התנועה הציונית. והוא עשה זאת בכוח מפעלו ההתיישבותי. עכשיו באנו עד משבר. קמים להצמית מפעלנו ברגע שעלינו להרחיב אותו פי-כמה, ועלינו לעמוד בשער. שומה עלינו להקים מכשיר נאמן, אשר יעשה לגבי המערכה הפּוליטית העומדת לפנינו מה שעשינו לגבי בנין הארץ: לרכז סביבנו את כל הטוב בישוב ובעם היהודי. אם-כי מרכז היאבקותנו יהיה פה בארץ – הרי החזית המדינית שלנו תהיה בכל הארצות, ובראש וראשונה באמריקה ובאנגליה; ואם ינָתן לנו לפעול – גם במוסקבה. ודרושה מפלגה אשר תכוון ותדריך, בכוח היותה נאמנה, חלוצית, כשרת-מלחמה ודרוכה לקראת תפקידה.

כל הדיבורים שלנו על עתיד, הצלה, חלוציות – הם דיבורים ריקים, אם לא נחשל את שני הכוחות האלה: כוח צבאי וכח פּוליטי – גיוס וביצור המפלגה.

ולחברים ולחברות המגוייסים אני רוצה להגיד: לא די שאתם דרוכים לקרב, עליכם גם לתקן דברים שבהם נפגע הישוב הבלתי-מגויס. תגזרו על הציבור שיחדל ממריבותיו הקטנות! אין זה מקרה שרצון האחדות בתוך מחנה העבודה קם בתוך הגדודים שלנו, במלחמה האחרונה. חברי מפלגות שונות נפגשו יחד באוהל אחד, נתקשרו בברית חיים ומוות. ופתאום נתגלה להם: למה המחיצות המפרידות ביניהם? ומה ההבדל ביניהם? האם אינם הולכים להילחם ולמות על אותו דבר? ועל מה יריבו? ומהגדוד העברי שחנה בתל-אל-כביר במצרים באה תביעה אל הפועלים שנשארו בארץ: “התאחדו!”. אינני יודע עוד תסיסות לוהטות כאלו בתולדות תנועת הפועלים. תסיסה זו נתנה לנו את “אחדות העבודה”, את הסתדרות העובדים, ואחר-כך את מפלגת פועלי ארץ-ישראל.

תבואו גם אתם לחבריכם, לכל קיבוציכם ולכל אגודותיכם, בתביעה זאת; הפסיקו את מריבת-האחים הנפסדת, שאין לה שחר, והשליטו שוב בתוכנו שויון של חברים לזכויות ולחובות, הגבירו את מרוּת הכלל, והיו לדוגמא לציבור הפועלים ולישוב כולו בהתאחדוּתכם וּבהתלכדותכם.

החייל העברי, הלוחם באויבי האנושות ואויבי העם היהודי, יקום וילָחם גם באויב הפנימי – בשטן הרוקד בתוכנו!

דברי תשובה בכינוס הנ"ל

לא אגע בכל השאלות שנתעוררו בויכוח, אם כי שמעתי גם דברים חשובים, ואני שמח על ששמעתי אותם. חברינו המגויסים צריכים להיפגש לא רק בחג, אלא יש לקיים מסגרת קבועה שבה ימָצאו כל חברינו שבצבא, בנוטרות וביתר הגיוסים, ובה ידונו בקביעות ובסדר על השאלות העומדות על הפרק – הם יחד עם החברים שאינם בגיוס.

איני שותף לנעימת האכזבה שנשמעה בפי חברים בודדים. עלינו להמשיך בהתגייסותנו. לא השגנו את המבוקש, אבל אין להתחרט על המעשה שעשינו – הוא היה לברכה. אין מקימים צבא יהודי על ידי הכרזה כשם שאין בונים מדינה עברית על-ידי הצהרה. את המלאכה “הקלה” הזאת נניח לאחרים. נעמוד תמיד על מלוא חזוננו – לא נירתע מגדולות, אך גם לא נבוז לקטנות. היחידות היהודיות אשר הקימונו מילאו שליחות – ועוד ימלאו. המלחמה טרם נסתיימה. אפילו הסכנה לארץ לא עברה עדיין כולה. הקיץ הבא עלול להיות קיץ קריטי. היטלר מהוֶה עדיין כוח שאין לזלזל בו.

אין אני גם שותף לחשש שהובע כאן שמא תדבק בנו הצבאיות. אל פחד מצבאיות. זכיתי להיות בגדודים יהודים עם כמה חברים שהניחו את היסוד לתנועתנו בארץ. יבנאלי, בן-צבי, ברל כצנלסון ומאות חברים ותיקים אחרים היו במארגני הגדודים היהודים בארץ ובאמריקה במלחמה הקודמת. הצבאיות לא פּגמה לא את יהדותם ולא את אנושיותם. הפחד מכפתור נוצץ אינו יונק מהסוציאליזם – אלא מהגיטו. אני רוצה שהכפתור של חייל יהודי יהיה מצוחצח, הכלי שלו נקי, וידו מאומנת כראוי להשתמש בו בשעת הצורך.

*

השאלה העיקרית שאני רוצה לעמוד עליה – אינה כלל שאלה פּוליטית. חבר אחד שאל: האפשר לא להתיאש במצב שבו אנו נמצאים? רוצה אני לספר לכם, יותר אולי מאשר להסביר, מדוע אין אני מתיאש, ומדוע אני מאמין עכשיו יותר מאשר האמנתי לפני הרבה שנים.

באתי לארץ כשהייתי צעיר מכמה חברים היושבים כאן. באתי מיואש, יותר נכון – מתוך יאוש, מתוך יאוש גמור ומחלט מהגולה, וגם מהציונות ומהסוציאליזם כפי שהיו בימים ההם. הייתי אז גם ציוני וגם סוציאליסט. זה היה בתקופת הריבוֹלוּציה הרוסית הראשונה, והייתי ריבוֹלוּציוֹנר. וכשפרצה הרבולוציה – נוצר חלל ריק בלבי. כי ידעתי שהרבולוציה תשחרר אולי את רוסיה, אבל לא את העם היהודי. מתוך יאוש מרובע זה עליתי לארץ. האמנתי שכאן המפלט היחיד, האחרון. אז היה אולי באמונה זו משום שגעון. ה“בונד” וס.ס¹ אמרו לנו שזוהי ארץ של “פּגרים” וקברים, ארץ של חולות ומדבריות, ארץ שאין בה מים ונתונה תחת משטר פרוע של התוגר. הם גם ניסו להוכיח לנו, כי מה שאנחנו עומדים לעשות – לעבוד את האדמה בכפר – הוא דבר ריאקציוני והוא בניגוד לחוקי “המדע הכלכלי”; כי לפי “החוק” הולכים האנשים מהכפר אל העיר, ולא מהעיר את הכפר. גם המנהיגים הציונים התיחסו אלינו בלגלוג. בדרכי לארץ פגשתי בועד של “חובבי ציון” באודיסה את מ. ל. ליליינבלום, מ. מ. אוסישקין וא. מ. ברכיהו – אף אחד מהם לא עודד אותנו. רק פועל עברי מפתח-תקוה, שבא במקרה לאודיסה – אשר אוסטרובסקי – קידם פנינו בשמחה. גם חברינו מ“פועלי ציון” שללו את המעשה, כי “הווֹלונטריות” – המונח “חלוציות” טרם נוצר אז – אינה מתישבת כאילו עם ההלכה המרכסיסטית. על פי המדע הפועלי-ציוני בימים ההם צריכה להיות עליה סטיכית – ולא ווֹלנטרית. גם מעשינו בארץ לא טובו בעני חברינו, ובועידה העולמית, (ה‘-ט’ באב תרע"א), שהשתתפנו בה יחד עם החבר בן-צבי נתקלה עמדתנו הארצישראלית בהתנגדות כללית של כל צירי חוץ-לארץ. נתקבלה אפילו החלטה (בניגוד לדעת צירי ארץ-ישראל) הדורשת מעתונות המפלגה “לבצר ולהעמיק בתוך חלוצי הסוציאליזם העברי בארץ-ישראל את רגשות האחדות, שותפות-האינטרסים והסולידריות הפרולטרית עם כל הסוציאליסטים העברים שנתאחדו בברית העולמית לפעולה משותפת”…

מי שבקי בתולדות הישוב יודע מה היה יחס הישוב אז אלינו “הצעירים הרוסים”. בכמה לגלוג, התנגדות ושנאה פגשו אותנו רבים מאכרי ארץ-ישראל ועסקני הישוב, שפגה בתוכם לגמרי האמונה בארץ-ישראל ונצטרפו אז לטריטוריאליסטים. השם שזכינו לו בפיהם היה “שמנדריקים”. אולם לא רק האכרים; גם גדול ההוגים של “חיבת ציון” – אחד העם, שבא אז לארץ, הוציא במאמרו “סך הכל”² גזר-דין חמוּר על העבודה העברית ועל “התעודה הגדולה” שנטלו על עצמם הפועלים היהודים – ליצור המון-עובד. משום כך הוא גם הסיק שאין סיכוי לציונות המדינית, כי אין מדינה בלי המון עובד. ואמנם המציאות של הימים ההם לא נתנה יסוד לאמונה בהקמת מעמד עובד יהודי. אפילו בעבודת הבניה הראשונה בדגניה הועסקו פועלים ערבים, כי לא היה אז פּועל יהודי שידע לבנות בית.

*

מאז בואי לארץ עברו למעלה משלושים ושש שנים. אמונתי הציונית לא רפתה ולא נתערערה, אלא להיפך – גדלה והעמיקה. ומטעם פשוט: ראיתי מה עשינו במשך שנים אלו לארץ ולעצמנו; איך הפכו פני הישוב; איך נשתנה על ידינו מראה הארץ; איך נשתנו “סדרי בראשית” של חיי היהודים, איך הפכו קערת המציאות על פיה; איך נתבדו “החוקים” הכלכליים והתורות “המדעיות” של ה“בונד”; איך נתבדתה הספקנות של אחד-העם; איך הוקם עובד יהודי בחקלאות, בבנין, בסלילה, למאות, לאלפים – ואחר-כך לרבבות; איך נענתה לו האדמה השוממה; איך נתגלו מקורות מים ואיך הוגדלה תנובת הארץ; איך הפכה שפה חנוטה ונשכחת לשפת-חיים צעירה וכובשת; איך צמחו ופרחו חיים חדשים וחברה חדשה ותרבות חדשה ודור חדש מעורה במולדתו ועומד ברשות עצמו מבחינה משקית, תרבותית, מוסרית, בטוח בכוח, ביכלתו ובעתידו. התתפלאו אם בשנת 1943 אני מאמין יותר בחזון הציוני מאשר האמנתי בשנת 1906 – וכופר עכשיו עוד יותר בגולה – ובכל צורת גולה – מאשר אז?

*

וכשם שגדלה פה אמונתי הציונית כך גדלה אמונתי הסוציאליסטית, והיא נתחזקה בי מאז עלותי ארצה מתוך שני נימוקים: ראיתי מה שעשו בתקופה זו חכמי המשטר הקיים ושליטיו. ראיתי מלחמת עולם אחת – ועכשיו שניה, ראיתי גם מה שקרה בעולם בין שתי מלחמות, ואמונתי במשטר הקיים, במעשיותו, כושר פעולתו, אפשרות קיומו והתמדתו, נתערערה עוד יותר. ומאידך גיסא נוכחתי שחברה חדשה, חברת עבודה ושויון וחירות, בנויה על עזרה הדדית, תיאום ותיכון, שיתוף, פעולת-גומלין, חברוּת, ושליטת העובד ברכוש – במקום דיכוי וניצול, תחרות וחתירה הדדית, פירוד ושנאה ושליטת הרכוש בעובד – אינה חזון-שוא ודבר שפתים, אלא מציאות חיה, מושרשת, מתרחבת ורבת-פּעלים. והדבר קם בניגוד להלכות המקובלות ו“החוקים הכלכליים” – לא רק של הציונות “המלכותית” אלא גם של ראשוני תנועת הפועלים הציונית, וביחוד של מורנו הדגול בר ברוכוב. והדבר קם פה בלי כוח שלטון ובלי דיקטטורה וכפיה, אלא מתוך האמונה העמוקה של האדם העובד והיוצר בכוחו וביכלתו ובערך עבודתו, חירותו ותרבותו. אין אני סבור שאנו הגשמנו את הסוציאליזם בארץ. המשק בארץ בגזרה הערבית, ברובו הגדול לא הגיע אפילו לשלב של משטר קפיטליסטי, ובישוב היהודי שליט ההון הפרטי, וגם המושב והקבוצה והקואופרציה העובדת נתונים בתוך מסגרת של משטר הבנוי על רכוש פרטי ועבודה שכירה וייצור לשם מסחר. משקי העבודה עדיין רחוקים מלהוות חלק מכריע במשק היהודי, אם-כי משקלם היחסי הולך וגדל. אנו גם לא ביצענו מהפכה מדינית – השלטון בארץ אינו יהודי, אינו אפילו ארצישראלי, אלא חלק של שלטון אימפּריאלי עולמי, ובמצב הקיים אין ליהודים שום שליטה בארץ, ואין למעמד הפועלים היהודי חלק בשלטון. אולם מאמין אני שאנו ביצענו מבחינה סוציאליסטית דבר-מה גדול וחשוב ממהפכה מדינית. יצרנו מפעל שאין ערוך לו. הוכחנו, לא בדברים ולא בנימוקים ולא בתיאוריות, אלא במעשה ובנסיון מתרחב והולך, שחזון חברת-העובדים איננו משאָלה ואידיאל רצוי ונכסף, אף לא צורך סוציאלי, כלכלי ומוסרי בלבד – אלא ממשות חיה, מושרשת, איתנה, גדֵלה ומתרחבת – ממשות משקית, חברתית ותרבותית של מאות ואלפים ורבבות פועלים ופועלות, אשר עמדה במבחן הזמן במשך יותר משלושים שנה, נתנסתה בנסיונות משקיים, סידוריים, חברתיים וחינוכיים קשים ועמדה בהם. ומיחידה חקלאית אחת קטנה בת שנים-שלושה עשרות חברים לפני יותר משלושים שנה הפכה במשך הזמן לרשת ענפה ומסועפת של עשרות ומאות משקים בני רבבות חברים המקיימים חקלאות וחרושת ומלאכה ותחבורה ודיג וספּנות וכל מיני שירותים ברשות העובדים על יסודות של שויון, עזרה הדדית, בחירה חפשית ושליטת העבודה בהון.

*

משקי העבודה אשר הקימונו בארץ, על סדריהם החברתיים וערכיהם החברתיים והחמריים, משמשים הוכחה ניצחת שאלטרנטיבה סוציאליסטית למשטר הקפיטליסטי היא לא רק רצויה אלא אפשרית ונתונה להגשמה, כי אין הוכחה נאמנה ומאלפת מהוכחת-הביצוע. אנחנו עדיין תנועה צעירה ויש לנו עוד הרבה ללמוד מהנסיון של ארצות אחרות למען דעת מה לעשות ומה לא לעשות, אולם בשטח הביצוע הסוציאליסטי אנחנו היחידים שיש לנו מה להורות לעולם כולו. חכמת המסכן בזויה, ומבחינת הכמות אנו מסכנים – מי אנו ומה אנו לעומת הארצות הכבירות בנות עשרות ומאות מיליונים תושבים? – ובהתגוששות האיתנים הממלאים בימינו את חללה של ההיסטוריה קולנו לא ישָמע אולי, והמגפונים של נושאי התעמולה במעצמות האדירות יחרישו אולי לזמן רב את הקול הצנוע של מפעל העבודה היהודי בארץ, אולם בהיסטוריה האנושית הפנקס פּתוח והיד כותבת, וכשיכָּתב פעם דבר הסוציאליזם שנתגשם – והוא יתגשם בכל ארץ ובכל עם – לא יפָּקד מקומה של ההתחלה החלוצית אשר נעשתה על גדות הירדן, שהיתה למופת לעולם כולו. אין זה המקרה הראשון שארצות קטנות ומעטות-אוכלוסין הטביעו את חותם יצירתן המופתית בהתפּתחות האנושית כולה. כעם החי בגולה מאות בשנים וסמוך משום כך על שולחן זרים, ותלוי בדעת אחרים – נעקרה מלבנו האמונה בכוח עצמנו ובערך עצמנו; נתערער בתוכנו הכבוד העצמי והורגלנו לראות עצמנו, כשם שאחרים רואים אותנו לא כמטרה לעצמנו – כשם שכל עם ועם הוא מטרה לעצמו – אלא כאמצעי בלבד למישהו אחר וזר ועומד מחוצה לנו. בכל דור ובכל ארץ היה קיים “פּריץ” שבחסדיו היינו תלוּיים פּחות או יותר, ויהודי “מה יפית” היו רוקדים סביבו. הדבר לא נשתנה עם שינוי פני הפּריץ – אדוֹם תחת פיאודלי.

אולם כל מי שעזב את הגולה לא רק במובן גיאוגרפי, אלא גם עקר אותה מלבו ונשמתו, והוא רואה את אשר עשו חלוצי-עמנו במולדת כיהודים וכפועלים – אין לו כל צורך חיצוני או פנימי להיתלות באילנות הגדולים שבכרמי זרים, כי לבו סמוך ובטוח בשתילים הרעננים והמושרשים אשר נטע בגנו-הוא – שלא יכזיבו פריים ופרחיהם, אם רק נוסיף לטפל בהם ביד נאמנה ואמונה.

*

אילו הייתי נשאל בבואי בפעם הראשונה ארצה אם אני מאמין לראות כאן עוד בחיי ישוב של חצי מיליון יהודים – הייתי מתקשה בתשובה. שלוש שנים עבדתי בארץ עד שזכיתי לראות נקודה חדשה מוקמת בה – מצפה. בכל מרכז הארץ, בכל השטח שבין זכרון-יעקב מדרום וראש-פינה מצפון היו רק ארבע נקודות חקלאיות – נקודות הגליל התחתון. בכל עמק יזרעאל לא היה אף שעל אדמה יהודי. על גדות הירדן היתה רק נקודה אחת – מנחמיה. כשבאתי בפעם הראשונה לחיפה נמצאו בה רק עשרים פועלים יהודים. לתל-אביב לא היה אז אפילו רמז. ואני יודע כי מה שעשינו מאז ועד היום הזה הוא מעט מזער ממה שניתן לעשות וממה ששׂוּמה היה עלינו לעשות. אחרי שלושים שנה ויותר מראשית התישבותנו החדשה אנו עומדים עדיין בראשית צעדינו. אולם הוכחנו, שיש בכוחנו לעשות את הדבר בכפר ובעיר, ביבשה ובים, ושיש בכוחה של הארץ להיענות לנו. ואם אשאל עכשיו את עצמי אם אני מאמין לראות בחיי מדינה עברית בארץ-ישראל – לא אתקשה בתשובה. אין אני יכול לערוב לכך שהיא תקום מחר או מחרתיים, אבל אני בטוח שהיא יכולה לקום. האפשרות נתונה – יותר מזה אין בן-תמותה יכול לדעת – וידיעה זו מספיקה למען נכוון את מאמצינו לקראת ביצועה.

*

מה שאנו רוצים להקים בארץ – לא ינָתן לנו בקלות. המעט שעשינו בארץ לא ניתן לנו בקלות. אנו יודעים שעבודתנו היתה לברכה לכל תושבי הארץ – אבל הערבים לא רצו בנו ולא רצו בברכתנו. מן היום הראשון היו לנו סכסוכים: מייסדי פּתח-תקוה, ראשון לציון וראש-פינה יוכלו לספר לכם איך קיבלו אותם שכניהם הערבים. גם הממשלה התורכית לא היתה ידידותית ביותר, – היא הוציאה את החוקים הראשונים נגד עליה יהודית ונגד התישבות יהודית. העם האנגלי נתן לנו את הצהרתו הגדולה, אבל הפקידות הבריטית אף היא לא פינקה אותנו – וערב המלחמה הגענו ל“ספר הלבן”. היש בכוחנו לעקור את “הספר הלבן”? היש בכוחנו להקים מדינה יהודית – גם מתוך התנגדות הערבים וגם מתוך התנגדות האנגלים? הדבר הברור לנו – שאנו עומדים בפני היאבקות קשה וממושכת. ואני רוצה להסביר לכם שוב מדוע אני מאמין שאנו נצא מהיאבקות זו בנצחון: הדבר שאנו רוצים לעשות בארץ הוא חיובי, וכשתפול הכרעה לטובתנו ודבָרנו יעָשה, אין לבטלו יותר גם אם הערבים יתנגדו לו. הדבר שהערבים רוצים בו הוא שלילי, וגם כשתפוֹל הכרעה לטובתם דברם לא יקום אם אנחנו נוסיף להתנגד לו.

למען נבין הדבר לאשורו נתאר לנו לרגע, שבסוף המלחמה תפול הכרעה לטובת הערבים. מה פירושה? הקפאת המצב בארץ! - לא עליה יהודית ולא התישבות יהודית, שלטון הרוב הערבי. היקום דבר זה? אני אומר בבטחון ובוַדאות: לא! אנחנו לא נשלים לא עם השלטון ולא עם ההקפאה. נעלה יהודים בניגוד להכרעה. יטביעו את העולים בים, יגרשו אותם מן הארץ – ושוב יבואו, ואחרים יוסיפו לעלות. לא נכיר בשלטון, לא נשמע לו, נעמוד בפניו. באנגליה ובאמריקה ידעו שהענין לא נגמר. הנימוק המכריע של האוריינטציה הפרו-ערבית יתבדה. חסידי “הספר הלבן” בקרב האנגלים טענים שהערבים מתנגדים לעליה יהודית והעליה גורמת לאי-שקט ומהומות, ולמען הבטיח את השקט ולהימנע מריב את הערבים יש להפסיק את העליה. אבל כשהפסקת העליה לא תביא את השקט המקוּוה והיהודים ימשיכו את העליה בכל תנאי ובכל מחיר, וטענת “הספר הלבן” תתבדה גם מבחינה מעשית וגם מבחינה פּוליטית, לא תקבל דעת הקהל את ההכרעה השלילית כהכרעה סופית. אפילו בשעת המלחמה, כשהארץ נתונה תחת משטר צבאי ויצאה גזירה על גירוש אנשי “פטריה” ונתפרסמה הודעה רשמית שהמגורשים לא יוכלו לשוב ארצה אפילו לאחר המלחמה – נתבטלה הגזירה לאחר שקרה לאנייתנו מה שקרה. היוכל מישהו לתאר לעצמו שבגמר המלחמה, – לאחר שהיטלר ימוגר וישָמד, ואנגליה תצא מהמלחמה בנצחון ויסור מעליה הפחד של ידידי היטלר וסוכניו – דעת הקהל באנגליה “תבלע” בשקט ובאדישות “סטרומה” אחת ושניה, וכידונים בריטים או כידונים ערבים תחת חסות בריטית יורשו למשך זמן רב לגרש הימה עולים ופליטים יהודים השבים למולדתם ההיסטורית?

ואם חצי מיליון יהודים בני תרבות, גאים על מפעלם, בוטחים בכוח עצמם ואֲמונים על הכרה שהם חלוצים ראשונים של אומתם השבה למולדתה, יתנגדו בכל האמצעים שבידם להשתלטות המופתי או בני-בריתו שפירושה הקפאת פיתוח הארץ, מניעת גידולו של הישוב היהודי וגם סכנה רצינית לעצם קיומו ולנכסי התרבות אשר הקים בארץ – האם יש להניח שדעת הקהל באנגליה ובאמריקה ובארצות אחרות תעבור על התנגדות זו בשתיקה, מפני שמישהו החליט פעם על מדיניות של משטר “הספר הלבן”? היה לא יהיה כדבר הזה. עם התבדוּת הנימוקים הפּוליטיים של “הספר הלבן” יסָתם הגולל על משטרו. יש בכוח התנגדות היהודים למנוע את הגשמת “הספר הלבן”. אין לי כל ספק שאילולא פרצה המלחמה כמה חדשים אחרי פירסום “הספר הלבן”, ואילו שנים אלו היו שנים כתיקוּנן מבחינה מדינית עולמית – לא היה “הספר הלבן” קיים יותר. כוח העליה היהודית וכוח הישוב היהודי היו עושים אותו לאַל. והם יעשׂו אותו לאַל לאחר המלחמה, אם לא יתבטל אז מאליו.

ועכשיו נתאר לנו ההיפך – שבסוף המלחמה תפול הכרעה לטובת היהודים. מה פירושה של הכרעה זו? עליה יהודית רבתי ומהירה, משטר של פיתוח לקליטת המוני עולים. נניח שהוחלט להעביר במהירות מכסימלית מיליון יהודים לארץ, ונניח שהערבים יתנגדו להכרעה זו בכל האמצעים שבידיהם: התקום הכרעה או לא! ושוב אני אומר בבטחון ובוַדאות: ההכרעה תקום, ושום התנגדות ערבית לא תפריע, כי המעשה שיבוא בעקב ההכרעה לטובת היהודים הוא מעשה חיובי, והמעשה לא יתבטל גם אם הערבים יכריזו שביתות ויטילו פצצות ויעוררו מהומות. כל המהומות בשנות 1939–1936 לא מנעו את העליה היהודית ואת הקמת הנקודות החדשות ובנין נמל יהודי. ולאחר שיהודי עולה ארצה ומתישב בתוכה אין שום הפרעה ערבית יכולה לעקור אותו מן הארץ. ולאחר שנקודה נוסדת אין שום התקפה ערבית הורסת אותה. ואם בתוקף הכרעה ציונית בסוף המלחמה יעלה לארץ מיליון יהודים – לא יעמדו לערבים כל מחאותיהם והפרעותיהם ותגרותיהם. הכפרים אשר יבּנו והכבישים אשר יסולו ובתי-החרושת אשר יוקמו והישובים אשר יתווספו – עמוד יעמדו, כי הכרעה ציונית פירושה בנין, ריבוי אוכלוסין, הפרחת הארץ, תוספת כוח ממשי, ושום אובסטרוקציה שלילית עקרה לא תעמוד בפניה. והתנגדות הערבים לציונות אינה אלא אובסטרוקציה שלילית ועקרה – ומשום כך לא תקום. אובסטרוקציה זו קיימת מראשית התישבותנו בארץ. היא בלי ספק הכבידה ועיכבה לא מעט את עבודתנו, אבל לא היה בכוחה למנוע אותה ולהפסיקה, היא לא תמנע ולא תפסיק את עבודתנו גם להבא – אם לא ניכּנע ולא ניבּהל ממנה, גם שמאחוריה יעמדו זמן מה כידונים בריטים.

*

מלחמתנו ב“ספר הלבן” לא תהא קלה. כוחו של “הספר הלבן” הוא בקיומו. ראש הממשלה הנוכחי באנגליה התנגד בשעתו ל“ספר הלבן”, מנהיגי מפלגת העבודה המשתתפים עכשיו בקבינט המלחמה התנגדו בשעתם ל“ספר הלבן”. ראשי הליברלים – שהם עכשיו חברי הממשלה – התנגדו אף הם ל“ספר הלבן”, אולם ממשלתו של צ’רצ’יל שקיבלה מממשלת צ’מברלין את “הספר הלבן”, לא ביטלה אותו ולא גרעה ממנו עד עכשיו כחוט השערה, כי “הספר הלבן” שהתנגדו לו בשעתו נהפך בינתיים למדיניות המוצהרת של בריטניה והטיל על הממשלה התחייבויות מסוימות. וכל עוד נמשכת המלחמה קשה להניח שהממשלה תסתלק מ“הספר הלבן”. גם לאחרי המלחמה אין יסוד להניח שהממשלה תשנה את מדיניותה לטובתנו מתוך נדיבות לבה בלבד. בלי לחץ גדול ומתמיד לא יחול שינוי במדיניות הארצישראלית, לחץ שיוכיח לידידנו ולמתנגדינו, באנגליה ובאמריקה ש“הספר הלבן” אינו ניתן לביצוע ושהשיקולים התכסיסיים של ממשלת צ’מברלין היו מוטעים וכוזבים, והעליה היהודית לארץ אינה ניתנת להיפּסק.

נצחון הציונות נשען על אמיתה וצדקתה הפנימית, על כורח ביצועה וברכת התגשמותה, ותפקיד מדיניותנו הציונית, בשעה זו הוא להוכיח דבר זה לעולם בדברים ובמעשים.

בכינוס מחוזי של מפלגת פועלי-ארץ-ישראל, ג' באייר תש"ג

החיפוש¹ בלשכת הגיוס של הסוכנות היא חוליה אחת בשרשרת. לא הייתי רוצה להגזים במשמעות הדברים, אבל לא הייתי רוצה שנתעלם ממלוא משמעותם. זאת היתה לא רק פגיעה בסוכנות היהודית, כלומר בסימן האחד, שאנגליה, אמריקה וכל העולם התרבותי הכירו בקיום אומה יהודית ונציגותה בארץ, אלא היה דבר גרוע מזה: היה זה נסיון לחסל את ההכרה המועטה הנסתרת שניתנה לקיום המאמץ המלחמתי הצבאי היהודי.

זה 3 שנים יש היאבקות בינינו ובין שלטונות “הספר הלבן” על המאמץ הצבאי שלנו. אנו רוצים להיות שותפים במלחמה בהיטלר כיהודים, בדיוק כמו האנגלים, הפולנים והעמים האחרים הנלחמים בהיטלר. מקודם אמרו לנו: התנדבו לגדודי עבודה מעורבים! התנדבו לגדודי החפרים המעורבים! אמרנו: לא! לא מפני שאנו מתביישים בעבודה. בשבילנו אין העבודה דבר שיש להתבייש בה. אבל לא רצינו, שייַחדו אותנו בשעת מלחמה אך ורק לתפקיד אחד: עבודה ולא מלחמה – ואף זה לא ביחידה יהודית, אלא ביחידה מעורבת. גם אחרי היאבקותנו לא השגנו את העיקר – לא השגנו את הכרת מעמדנו כלוחמים דוגמת הצ’כים, האנגלים והפולנים, אבל השגנו משהו – השגנו יחידות יהודיות, השגנו פיקוד יהודי. השגנו גיוס בכלים יהודיים; השגנו קשר, למעשה, בין נציגות העם היהודי ובין היחידות בארץ ובחוץ-לארץ. זה רחוק מאוד ממה שיש לחייל אנגלי, פולני, יווני: הלה נלחם תחת דגלו, תחת פיקודם של בני עמו. אנו לא השגנו את אשר השיגו חילות עמים נלחמים אחרים, אך השגנו משהו, והערכנו את מה שהשגנו.

כרגע רוצים לחסל גם זאת. לפי שעה אין לראות עדיין בחיפוש סימן לחיסול היחידות היהודיות, והפיקוד היהודי, אלא סימן לחיסול הקשר בין היחידות האלה ובין העם היהודי – נציגות העם היהודי. בחיפוש יש לראות רצון לחסל את הגיוס ברשות העם היהודי – את הגיוס כיהודים ואת שארית הזכויות שיש לנו. זוהי חוליה אחת בשרשרת הנסיונות לחסל אותנו בארץ כיהודים, כשליחי העם היהודי. תמציתו של “הספר הלבן” הוא, שבארץ זו יש פלשתינאים – מיליון בני דת מוחמד וחצי מיליון בני דת משה, - ומיליון וחצי פלשתינאים אלה צריכים לקבל צורת שלטון מסוימת, כדי לסדר את חייהם בארץ, כמובן תחת החסות העליונה של אנגליה, מתוך שמירה על עניני הדת של שתי הקהילות האלה, מין מדינה דו-לאומית או דו-דתית של ישראלים וישמעאלים. ל“ספר הלבן” יש עסק רק עם פלשתינאים. אין לו עסק עם יהודים, עם עָם יהודי, והא הדין בצבא: אתם מתגייסים כפלשתינאים, אבל הסוכנות היהודית היא לא סוכנות פלשתינאית, היא סוכנות יהודית. ומה זה ענינה של הסוכנות היהודית, שהיא נציגותו של העם היהודי, לגבי גיוס “פלשתינאים”?

לשם מה התגייסנו ולשם מה לא התגייסנו? מכיון שאנו עומדים בראשית הפרשה הזאת ואין אנו יודעים בפני אילו הסתבכויות עוד נעמוד, טוב שנזכור את הדברים ביסודם. לא התגייסנו, כפי שאולי סבורים רבים, לקבל פּרס פּוליטי בעד התגייסותנו. יש דעה כוזבת הנפוצה בציבור היהודי, אולי גם בתוך ציבורנו אנו, שענין הגיוס שלנו בא כהגשת שטר של פרעון פוליטי לאחר המלחמה: אנו נעזור לכם במלחמה, אתם תעזרו לנו אחרי המלחמה ותתנו לנו את ארץ-ישראל. אני רוצה להגיד, שלי לא ידוע דיון כזה בינינו ובין הממשלה. היהודים לא הציגו תנאי כזה והאנגלים לא חתמו עליו. זה לא היה מיקח-וממכר: אנו מוכרים לכם בשר תותחים, אתם תתנו לנו אחר-כך זכויות ושילומים. אין שחר לדבר הזה! התגייסנו קודם כל ובעיקר, מפני שחשבנו כי אנו צריכים להילחם בהיטלר כיהודים, שזוהי מלחמה שלנו, אם כי אין זו מלחמה יהודית דוקא. יש החוששים שמא יגיד מישהו שהמלחמה היא מלחמה יהודית ומשום כך נמנעים מלהזכיר שיש טבח יהודי. בברמודה הדגישו פעם ושתים, שיש פּרובלימה עולמית של פליטים, ולא חלילה פּרובלימה של פליטים יהודים. ואמנם, מלחמה זו לא הוכרזה בגלל העם היהודי.

היה לנו נימוק שני: רצינו להקים צבא יהודי. נאבקנו על כך. הדבר טרם עלה בֵידינו. עוֹד לא התיאשנו ואסור לנו להתיאש, אם כי עד עכשיו נכשלנו. נמשיך את ההיאבקות הזאת, גם פה וגם בשאר חלקי העולם. ענין הקמת צבא יהודי איננו ענין שבינינו ובין אנגליה בלבד. זה ענין שבינינו ובין אמריקה, כי צבא יהודי נחוץ לא רק לשם הגנה על ארץ-ישראל, אלא כדי להילחם בהיטלר כיהודים בכל מקום שאפשר. זה גם ענין שבינינו ובין רוסיה, בינינו ובין פולין, וכל זמן שהמלחמה תימשך, נעמוד על התביעה הזאת שיוקם צבא יהודי, עם אותו הסטטוס שיש לצבא יווני, רוסי ואנגלי.

הנימוק השלישי כרוך בנימוק השני, אך איננו מזדהה אתו לגמרי. רצינו לגבש כוח יהודי. כוח איננו רק דגל וסטטוס, אם כי דגל וסטטוס הם דברים חשובים מאוד. כל פעולתנו בארץ הוא נסיון ומאמץ להקים כוח יהודי. כל מה שעשינו במשך 65 שנה, מאז ימי ביל"ו – גם הקמת החקלאות והחרושת וגם טיפוח השפה והתרבות העברית – לא עשינו אלא לשם הקמת כוח יהודי. הויכוח בינינו ובין הרביזיוניסטים היה בזה, שהוא הצהיר על כוח יהודי, וזה בלבד, ולא הבין איך בונים אותו, ולא תפש שאנו עוסקים למעשה בהקמת כוח יהודי. בעבודתנו בדגניה, בעין-חרוד ובעין-גנים, ובעבודה העברית בפתח-תקוה ובזכרון-יעקב ובבתי-חרושת בתל-אביב ובחיפה, בנינו כוח יהודי. זהו הדבר המעלה את מצבנו עכשיו לעומת מה שהיה במלחמה האחרונה. יש לנו כוח יהודי. אמנם לא כוח עצום, אך אינו בכל-זאת כּמוּת מבוטלת. רצינו להוסיף על כוחנו ההתיישבותי והמשקי גם כוח פיסי – כוח של בחורים ובחורות מאומנים ומצוידים. בגיוס ראינו לא דרך יחידה, אבל אחת הדרכים החשובות לגידול כוחנו.

הנימוק הרביעי – ראינו בגיוסנו דרך חדשה של שליחות ציונית לגולה המעונה והנטבחת, דרך ההולמת את המצב החדש בעולם וביהדות. תמיד שקדנו על הקשרים עם הגולה. היינו שולחים מזמן לזמן את מיטב אנשינו מהשדה ומהמשרד לציבורים יהודיים בגולה. לא היינו עושים את החיל שעשינו בארץ – ללא שליחות זאת. כמובן, לא השליח היה העיקר. העיקר היה המפעל אשר הקימונו בארץ והשליח דיבר בשמו. אבל לא יכולנו ללַווֹת את המפעל גם באנשי המפעל. הגיעה השעה שראינו צורך, לרגל המצב בעולם וביהדות, לשלוח ליהדות הנכבשת והנשמדת משלחת ציונית בצורת יהודים לוחמים, בכדי שיהודי אלג’יר ותוניס לא יִגָאלו מהטבח או מהנישול הנאצי והפאשיסטי רק ע"י הצבא הבריטי ובעזרת צבא פולני וצרפתי קטן, אלא שבין המחנות הלוחמים ימָצאו גם יחידות יהודיות. אם נפגשתם עם חברים ששבו מהמדבר, וַדאי שמעתם מפיהם איזה ערך אנושי, יהודי וציוני היה לפגישות אלה.

בחלק מהדברים האלה מתנקשים עכשיו. אי-אפשר לפָרק את הכוח היהודי העולה על 22 אלף איש. הכוח הזה אמנם איננו גדול, אך טוב שיזכרו, כי הוא איננו קטן כל כך. לפי ממדי מלחמת העולם האדירה הוא לא רב, אבל בחזית זו הכוח הזה מילא תפקיד חשוב. כינוס זה נפתח בבשורה חשובה על כיבוש ביזרטה ותוניס. בשבילנו היתה זאת שמחה כפולה. יש לנו חלק במלחמות אלו שהביאו לידי כיבוש תוניס וביזרטה. היחידות שלנו מילאו תפקיד, אמנם לא מכריע. איננו צריכים להתפאר וליחס לעצמנו דברים שלא חוללנום. אנו ציבור קטן, אבל לא משולל ערך. אין לנו להתביש בפני אחרים שהם גדולים וחזקים מאתנו וכי אנו כאן אומה מצערה של חצי מיליון איש. לפי קנה-המידה שלנו היתה צריכה אמריקה לגייס צבא של 7 מיליון, אבל היא לא נתנה מספר כזה. אנגליה היתה צריכה לגייס לפי קנה-המידה שלנו צבא של 2^1/₂ מיליון. אבל היא לא נתנה מספר כזה, והרי כל פעולתנו נעשתה בהתנדבות, שנתקלה בקשיים רבים, בעלבונות ובנסיונות לדכא את ההתנדבות. אין לנו להתביש במעמד זה. אין יכולת לחסל אותנו, כי אנו באמת דרושים למאמץ המלחמה, אבל רוצים לחסל את שארית האופי היהודי והקשר היהודי שיש בהתגייסותנו. כשפוגעים במשרד של הסוכנות היהודית אין הוא יכול להגן על עצמו בכוח. אולם סבורני שבכוח המשטרה והצבא אפשר רק לסגור משרד, אבל אי-אפשר לנתק את הקשר. בין המגויסים לבין עמם. הקשר האמיתי בין היחידות שלנו, בין 22 אלף הבחורים והבחורות, ובין הסוכנות היהודית והעם היהודי איננו תלוי במשרדים שלנו, אם-כי גם הקשר המשרדי הוא חשוב. האפשרות שהיתה עד עכשיו לשליחינו, לבוא לבקר את הפלוגות היתה חשובה, לא בנקל נסתלק מזה ונוותר על כך. אבל הקשר איננו תלוי בהכרה אדמיניסטרטיבית, אלא ברחשי לבם של אלפי היהודים שהתגייסו. על הלב הזה אין שליטה לאדמיניסטרציה. ואם בלב יתקיים הקשר, לא יועיל כל כוח של האדמיניסטרציה בצבא. תנועתנו צריכה לדאוג לכך שהקשר שבלב לא יתרופף.

באספת הנבחרים, ה' תשרי תש"ד ­ 4.10.1943

הועד הלאומי דיבר בשם הישוב כולו, ואולי לא רק בשם הישוב בלבד, כשהכריז מיד לאחר פסק-הדין נגד סירקין ורייכלין¹ כי “המשפט לא התנהל נגד שני הנידונים בלבד, שהקטיגוריה יותר משטיפּלה בהוכחת אשמתם טיפלה בהטלת דופי בישוב היהודי ומוסדותיו, במאמצנו² המלחמתי”.

עוד ב- 12 לאבגוסט, מיד לאחר משפּט שני החיילים האנגליים האריס וסטונר, ששימש כפתיחה למשפּט סירקין ורייכלין, הגישה הסוכנות היהודית דרך הנציב העליון לממשלת הוד מלכותו בלונדון קובלנה על העלילות האנטישמיות שנשמעו באותו המשפט ע“י הסניגור של שני החיילים האנגלים. הסוכנות קבעה שהשמצה זו של הסניגור היא חלק מניסיון מכוּון, הנעשה ע”י חוג אנטישמי בארץ, להבאיש את מאמץ המלחמה היהודי, להטיל דופי בסוכנות היהודית ולנבּל את שמם של החיילים היהודים בקרב חבריהם הבריטים וחיילים מאומות אחרות ע“י הפצת עלילות-זדון בדבר נאמנותם המלחמתית, ושכל זה אינו אלא שלב חדש ב”תעמולת לחישה" רחבה נגד היהודים ונגד הסוכנות היהודית, המתנהלת בארץ זה זמן לא-מועט.

במשפטם של רייכלין וסירקין נמשכה ההסתה הזאת, אם-כי בתחומים קצת מוצרים, אבל אָפיה הכללי של ההשמצה לא נשתנה. בעצם היו כאן כאילו שני משפּטים: אחד נגד שני יהודים בודדים; השני ­ – נגד היהודים בכללם. ואם-כי בעיקר עלינו להוקיע את הזדון, הכזב והמזימה של המשפט השני, יש להגיד קודם-כל, מתוך חובת אמת, מלה אחת למשפטם של רייכלין וסירקין. אגיד זאת בפשטות גמורה ובכל הכבוד הראוי לבית-דין צבאי: זה היה עיווּת-דין.

פסק-הדין לא היה מנומק. שופטים צבאיים אינם מחויבים להסביר את השיקולים העובדתיים והמשפטיים המדריכים אותם במסקנותיהם. משום-כך אין לנו אפשרות להעריך ולבקר את הנימוקים של השופטים, ואין לנו אלא מה ששמענו מפי עדי הקטיגוריה והסניגוריה. ומומחים משפּטיים בארץ הזאת, גם יהודים וגם אנגלים, אמרו לנו, שעם גמר שמיעת עדי הקטיגוריה היה ברור שהאשמה נגד סירקין ורייכלין לא הוּכחה. לא הוּכח אפילו שנעשה איזה פשע שהוא בכלל. איש לא ראה אף כדור אחד, אף רובה אחד מובא לארץ. לאחר שמיעת עדי הסניגוריה הוברר ללא ספק, שסירקין חף-מפשע בהחלט וההאשמה נגד רייכלין נשארה כמקודם ללא כל הוכחה.

*

אי-אפשר לאדם בלתי-משוחד לייחס איזה משקל של אמת לשלושת עדי-הקטיגוריה: שנים הם חיילים, אמנם אריים ונוצרים, אשר ברחו מהצבא הבריטי, הפרו שבועת אמונים למלכם ולארצם, עסקו בארץ עם ערבים בהברחת חשיש, מכרו לערבים צמיגים וכדורים גנובים מהצבא, גנבו כסף במלון בחיפה, עשו נסיון שוד בחיפה; אחד מהם עסק גם בשוד וגנבה באנגליה. העד השלישי ­– ידידה משותפת של שני גבורי-חיל אלה, אשר בעודה ילדה בהולנד נמסרה לבית-ספר לעבריינים צעירים, וכאן בארץ עסקה באחת הפרנסות הקדומות ביותר, ואשר קיבלה משני החיילים לא רק אתננים אלא גם חלק מרווחיהם הפליליים. ושלושת העדים האלה של הקטיגוריה הודו שהם שיקרו כמה פעמים במשפט זה, הם סתרו את עדות עצמם שנתנו בהזדמנויות שונות, וכל אחד מהם סתר עדות חברו; ורק לאחר שיחות בבית-המאסר, לאחר סידור “משפט לנסיון” בבית-הסוהר –­ ולא ידוע מי השתתף ב“משפּט” זה בבית-הסוהר מלבד שני החיילים האלה, –­ הגיעו באיזה אורח-פלאים לידי יישוב כל הסתירות שבינם לבין עצמם ושבין אחד למשנהו, ובעדויות שנמסרו בבית-המשפט גופו נעשו כל התיקונים הדרושים, הנותנים תוקף מלא לטענות הקטיגוריה.

אידך גיסא היו עדויות של אזרחים ארצישראליים, אשר שום אדם בלתי משוחד אינו יכול להטיל ספק בנאמנותם ובהגינותם: העדות של הגב' רוזמן, ארגמן, חייקין ואחרים –­ כולם ידועים בתור אנשים ישרים, שהקטיגוריה לא יכלה למצוא אף רבב אחד בהתנהגותם ואופיים, ועדותם היתה פשוטה וגלויה, טבועה בחותם האמת, והקטיגוריה לא הצליחה בשום פנים לערער את עדותם.

וגם זאת: הובא למשפט המומחה הלבנוני לכתב יד; ואי-אפשר להבין מדוע ממשלת ארץ-ישראל לא יכלה למצוא מומחה בארץ עצמה. אבל גם המומחה שהובא מלבנון הביע רק סברה, שהכתב דומה לכתבו של סירקין. יתכן מאד ­– אמר –­ שהוא דומה לכתבו של סירקין, והדגיש שאינו יכול להגיד זאת בוַדאוּת גמורה ולהישבע על כך. ונגד סברה זו נשמעה חוות-דעת ברורה של שלושה מומחים אחרים, מתוך הארץ גופא, בתוכם מומחה של המשטרה, שהכתב-יד הנידון אינו דומה לכתב-ידו של סירקין. אולם במומחה המשטרה נמצא פסול: הוא יהודי ­– ויהודי, לדעת הקטיגור, אינו חופשי להעיד עדות-אמת במשפט שכזה.

נוסף לכל זאת יש יסוד רציני להניח, שהיתה במשפט פבריקציה של הוכחות לטובת הקטיגוריה. במשפט שני החיילים האריים הודיע הסניגור, מייג’ור ורדין, שאחד הקליינטים שלו ­– נדמה לי הריס ­– הכיר בהיותו במאסר את תמונתו של יו“ר הנהלת הסוכנות; הראו לו 17 או 18 תמונות שונות, והוא הכיר באחת מהן את תמונתו של יו”ר הנהלת הסוכנות כאדם שראה בבית-קפה בחיפה בחברת מנהיג חוג קוני נשק. עלילה אוילית זוּ אינה ראויה אפילו לשאט-נפש, אולם היא אומרת דרשני, כי היא מעוררת שאלה חמורה: מי הכניס תמונה זו לשורת התמונות אשר הראו להאריס? – ­ וַדאי לא שני החיילים. זאת יכול היה לעשות רק אחד הפקידים של הבולשת. ומי הצביע ואמר להאריס: תכיר תמונה זו, זוהי תמונת יו"ר הנהלת הסוכנות? והאם היה פקיד חרוץ זה יחידי או היו לו עוזרים?

יש עוד שני דברים תמוהים: שני החיילים האריים הם עריקים –­ הם ברחו מהצבא כשעוד המלחמה נמשכת, ומשום-מה לא נתבעו במשפט בעוון בריחתם מן הצבא. הדבר השני: העדה השלישית של הקטיגוריה, השגל של שני החיילים, קיבלה הבטחה חגיגית ופומבית מאת הקטיגור, בשם ממשלת ארץ-ישראל שהיא אינה נתבעת למשפט ולא תיתבע למשפט. מהו פשר שני הדברים האלה?…

אני יודע שבמשפט המתוקן ביותר יתכן משגה. בתי-המשפט באנגליה ידועים, לא רק באנגליה אלא בעולם כולו, בהגינות המופתית של שופטיהם ובסדרים המשוכללים והישרים של הנהלת המשפט, אבל גם שם יתכן משגה משפּטי. אולם כל הנסיבות במשפט זה נותנות מקום לחשוב, שכאן היה משהו יותר חמוּר ממשגה משפטי בלבד. בהכנת משפט זה והנהלתו קרו כמה דברים מתמיהים, שלדעת מומחים קשה מאד ליישב אותם עם הנימוס המשפטי באנגליה.

שופטים צבאיים אינם מחויבים לשכנע את הציבור בצדקת משפטם, ואין לנו משום-כך כל אפשרות לדון פה על הדבר הזה מתוך הגינות מספיקה כלפי השופטים, כלפי הנאשמים וכלפי האמת. אולם דלתי הבירור עוד לא ננעלו, ויעָשה כל צעד אפשרי להבהיר עד כמה שאפשר את הפרשה התמוהה הזאת.

*

באחד הימים האחרונים שלפני גמר המשפט הודיע היו“ר, שאין זה משפט פוליטי, ובהתאם להודעה זו ניטלה האפשרות מהסניגוריה להבהיר שורה של שֹטנות, שהוכנסו למשפט על-ידי הקטיגור נגד גופים ציבוריים בארץ: נגד ארגון “הפועל”, נגד הסתדרות העובדים³ וגופים אחרים. אולם בא-כוח ההאשמה, מיג’ור בכסטר, כנראה לא שמע הערת היו”ר, והמשיך בהתקפות מדיניות ללא הפרעה. ובסוף המשפט מילאו קטרוגים והתקפות מדיניים את כל טענותיו של הקטיגור, אשר נתרוקנו לגמרי מכל תוכן משפטי.

למען האמת יש להעיר, כי לא הקטיגור במשפט זה היה המתחיל בהתקפה הפוליטית, אלא הסניגור של שני החיילים האריים, במשפט שקדם למשפטם של שני היהודים, אבל אין אנו בטוחים אם הסניגור היה היוזם הראשון של הקטיגוריה הזאת.

משפטי נשק היו לא מעטים בארץ הזאת. אין זה סוד שגנבת נשק ורכישתו היו נפוצות בכל ארצות המזרח גם במלחמה הקודמת, ועוד יותר במלחמה הזאת. גונבים נשק ביד רחבה בסוריה, בעיראק, במצרים, בעבר-הירדן ובארץ-ישראל המערבית. הכסף בישובים הערביים מצוי עכשיו בשפע וכל מי שיכול, מנסה לרכוש נשק ­– אם לצורך עצמו ואם לצרכי מסחר. ביחוד נפוצה גנבת נשק בדרום הארץ, במחוז עזה ובאר-שבע, ולא רק נשק קל. לפני כמה חדשים תפס קצין אנגלי בסביבות עזה, לגמרי בדרך-מקרה, תותח אנטי-אוירי שנגנב על-ידי ערבים. לפני כמה חדשים נתפסה סירה ערבית עם כמות עצומה של נשק; אבל אף פעם לא שמענו על פרסומים ושידורים ע“י השלטונות בענינים אלה. להיפך –­ נעשה הכל למען טשטש והסתר את העובדה הזאת. אתן כאן רק דוגמא אחת או שתים: כחדשיים לפני המשפט של סירקין ורייכלין הועמד חייל אנגלי למשפט על גנבו נשק מחבריו ומכרו אותו לערבים. החייל קיבל עונש חמוּר ­– 12 שנות מאסר. עתונאי רצה למסור ידיעה זו לעתונו והלך לצנזור הצבאי ומסר לו, שהחייל פלוני נידון על גנבת נשק מחבריו ומכירתו לערבי. הצנזור מחק המלה “לערבי” וכתב “לציבילי”. במשפט זה גופא, כשהסניגור של סירקין שאל את אחד מעדי הקטיגוריה, את גיבור-החיל האריס, אם הוא מכר כדורים ורובים לערבים –­ התערב מיד הקטיגור ומחה נגד השאלה, ודרש מהיו”ר לא להרשות שאלות אלו “מתוך טעמי בטחון”, ודרישתו נתמלאה. אולם כאשר העמידו שני יהודים לדין בענין כזה נקטו השלטונות במאמצים מיוחדים שהדיון במשפט יקבל פרסום עולמי, וסוכנות אחת של הממשלה ­– אם אינני טועה, לשכת הפרסום של הממשלה –­ הזמינה ימים אחדים לפני המשפט באופן מיוחד באי-כוח של עתונים אמריקאיים שהיו במצרים, ודוקא אותם, שיבואו למשפט מעניין העומד להתקיים בירושלים. והקצין שלימד זכות על החיילים הנאשמים –­ וטוב שאופיצר מגן על חיים גם אם נכשלו באיזה חטא ­– לקח על עצמו את השליחות ­– אם מתוך התנדבות ויזמה פרטית, ואם מתוך יזמה של מישהו אחר –­ לקטרג על העם היהודי ולהשליך שיקוצים במיוחד על החיילים היהודיים.

והדבר משונה. היינו צריכים לחכות כמעט שלוש שנים עד למשפט זה, כדי שנזכה לשמוע בפומבי מפי קצין בריטי, שיש חיילים יהודיים במזרח התיכון. היו מערכות בצרפת, במצרים בלוֹב, ביון, בכרתים, בקירינאיקה, בתוניס, בסיציליה –­ ובכולן השתתפו חיילים יהודים ויחידות צבאיות יהודיות מארץ-ישראל. אולם אף פעם לא שמענו על הדבר הזה ממקור צבאי רשמי. בהודעות רשמיות נזכרו רק חיילים “פלשתינאים”. לגבי המלחמה, לגבי אבידות –­ בין בנפלם בשבי ובין בהיפצעם או בנפלם חלל בשדה המערכה –­ היו רק “פלשתינאים”, ורק במשפט זה הוכרז –­ לא על ידנו, אלא ע"י נציק מוסמך של הצבא בארץ –­ שיש חיילים יהודים, שיש יחידות יהודיות. לא רק הוכרז, גם הוזמנו עתונאים אמריקאים לשמוע ידיעה זו ולשדר אותה בקולי-קולות לאמריקה. מה קרה? היה צורך לנבּל שם החיילים היהודיים, ולגבי ניבול אין פלשתינאים אלא יהודים. הסניגור כביכול היה צריך להכריז, שאמנם חיילים יהודים עשו גם דבר-מה טוב במלחמה כל זמן שהיתה צפויה סכנה של מחנות-הסגר, אולם מיד לאחר הניצחון באל-עלמין הסיחו החיילים היהודים את לבם מהמלחמה ועסקו בענינים אחרים, המהוים סכנה למאמץ המלחמה.

אמנם לא הכל שוּדר לחוץ-לארץ. יש שהצנזורה התערבה והפריעה. כשהמומחה של הקטיגור לעברית ולאמת –­ סרג’נט קילי –­ נכשל באוֹפן פומבי בתשע בחינות שסודרו לו, ונתגלה שאינו מבין כראוי שיחה עברית, וגם כשאומרים לו איזה דבר באנגלית, אינו זוכר מה שאמרו לו, ­– והעתונאים רצו לשדר גם ידיעה זו לחוץ-לארץ –­ התערבה הצנזורה, וכפי שמסרו עתונאי חוץ, לא הורשו להודיע על כשלון קילי לעתוניהם בחוץ-לארץ.

מה פשר הקטרוגים ואמצעי הקטרוג האלה?

*

בפסק-הדין שניתן נגד סירקין ורייכלין יש פסוק אחד, –­ ותהיה דעתנו מה שתהיה על פסק-הדין ועל הנהלת המשפט כולו –­ שאי-אפשר לשום יהודי לא להזדהות אתו בכל לב. פסוק זה אומר: “נדרָש מכל אחד ואחד מאמץ למען הבטיח נצחון ושלום". פסוק זה אין להרהר אחריו ויש לקבלו כצורתו. אם השופטים סברו משום-מה שסירקין ורייכלין, שניהם יחד או כל אחד לעצמו, או מישהו אחר אינם נאמנים למאמץ המלחמה, או עשו משהו הפוגע במאמץ המלחמה, הרי לא רק שיש להבין ולהעריך את התמרמרותם, אלא יש גם להשתתף בה בלי סייג ותנאי. כל זמן שלא מוגר שלטון הדמים של היטלר, כל זמן שהסכנה הנאצית לא נעקרה מן השורש –­ אין דבר ראוי למאמץ גדול ודחוף כמאמץ לעזור למלחמה ולניצחון.

אולם כל מה שאנו יודעים על הכנת המשפט הזה, על דרכי הקטיגוריה, על הנסיבות שבהן סודר המשפט ועל כל מה שקדם לו, אינו מניח כל ספק בדבר שכאן לא היתה שום דאגה למאמץ המלחמה ולא שמירה על מאמץ המלחמה. שני היהודים הנאשמים –­ סירקין התנדב לצי, ורייכלין עבד באמונה במשטרה ובצבא, וגם הקטיגורים והשופטים לא הכחישו זאת. והישוב היהודי כולו ­– מאמץ המלחמה יקר לו לא פחות מאשר למקטרגים.

משפט זה מהתחלתו ועד סופו ­– עד כמה שכוּון ע"י מוסדות ההאשמה ­– לא היה אלא הפגנה והסתה אנטישמית. אנו רגילים לכך בכל ימי גלותנו. גבלס ותלמידיו לא חידשו הרבה. כל העלילות כבר נשמעו לא אחת –­ ולאחר שנתבדו, נשמעו שוב. האנטישמיות היתה מאז ומעולם מעורבת משני דברים –­ רֶשע ובערוּת, והיתה ניזונה מהחולשה והשוני של העם היהודי. לא רק יהודים סבלו מרשע אנושי והיו קרבנות של בערוּת, אולם הם סבלו יותר מאחרים, מפני שהיו חלשים יותר, ויחד עם זאת סירבו להיכנע לתקיפים, ובעקשנות יחידה במינה החזיקו באמונתם, בקדשיהם, ביִחודם הלאומי. הם גם סבלו יותר מאחרים מבערות ­– מפני שהיו יותר מאחרים שונים מהרוב, והשוני הזה עמד בעינו גם כשהיו מובדלים מאחרים בגיטו, וגם כשהיו מעורבים עם אחרים לאחר האמנסיפּציה.

וגם במשפט זה ראינו לא מעט רשע ולא מעט בערוּת. אולם כאן היה משהו יותר מסתם הסתה אנטישמית. הקטרוגים במשפט זה והקטרוגים שקדמו למשפט זה ע"י סיר רונלד סטורס⁴ ואחרים נעשו במטרה פוליטית ועל רקע פוליטי מסויים: המטרה היא להציל מדיניות אנטי-ציונית נפסדת, מדיניות “הספר הלבן”, שמלכתחילה היתה נטולה כל הצדקה מוסרית ופוליטית, אלא שכמה מהמדינאים הבריטיים היו סבורים שיש צורך תכסיסי בתקופת המלחמה במדיניות זו במזרח התיכון. מהלך המלחמה עד עכשיו במזרח התיכון –­ והמיפנה שחל במלחמה בשנה החולפת פירושו למעשה סיום המערכה במזרח הקרוב מתוך ניצחון –­ הוכיח שגם החשבון התכסיסי היה מוטעה וכוזב ביסודו, ולא נתן כלל וכלל את התוצאות אשר התכסיסנים המדיניים קיווּ לו. עכשיו מחפשים נימוקים חדשים לקיים מדיניות רקובה המתפוררת מתוכה –­ ולשם-כך יש צורך לסלף את דמות הישוב היהודי ומעמדו במלחמה ולסלף את דמות היחסים שבין יהודי ארץ-ישראל ובין אנגליה ובעלות בריתה. יש צורך להשניא את היהודים על אנגליה ואמריקה, וגם להשניא את אנגליה על היהודים. שונאינו ומתנגדינו מפחדים שמא תחודש המדיניות הציונית שהעם האנגלי התחייב עליה בארץ זו, ובמידה שהכרחיותו המוסרית והפוליטית של חידוש המדיניות הציונית גוברת והולכת – והיא גוברת והולכת ­– בה במידה גוברת והולכת השיטנה נגד יהודי ארץ-ישראל, וכל האמצעים כשרים “במלחמת-מצוה” זו.

לא הדאגה למאמץ המלחמה ­– אלא הדאגה לקיום “הספר הלבן” ומדיניות אנטי-יהודית לאחר המלחמה היתה המניע העיקרי והראשי בשיטנה זו ­– ומשום כך יש להניח, שהשיטנה טרם נסתיימה ולא תסתיים כל כך מהר.

*

המלחמה הגיעה גם למזרח התיכון, היא נתקרבה למצרים ולעיראק –­ שתי ארצות בעלות-ברית של אנגליה, בעלות-ברית פוליטיות וצבאיות; היא קרבה גם לארץ-ישראל ולסוריה ולכל המזרח התיכון, ו“הספר הלבן” לא קנה אף לב ערבי אחד. האהדה להיטלר נשארה בעינה.

צבאות הפאשיסטים הגיעו למצרים ­– מצרים נשארה ניטרלית. עיראק אמנם שלפה את החרב מנדנה, אבל לא נגד היטלר. בעצם זו לא היתה חרב, אלא סכין שניסו לתחוב בגבה של אנגליה. כשרשיד-עלי נוצח, ברח המופתי לברלין, ועד היום הוא נמצא בגרמניה הנאצית לא כשבוי מלחמה, כמאות יהודי ארץ-ישראל, אלא כבעל-בריתו של היטלר, ואנשי המופתי בארץ ובמקומות אחרים רוכשים להם נשק, וגם אם הצנזור הצבאי הופך אותם ל“ציבילים”, הם נשארים ערבים… אם בזמן האחרון נחלשה בכמה ארצות-ערב ההתלהבות להיטלר ולנאציזם ומתחילים ­– בכל אופן מן השפה ולחוץ –­ לשיר שירי תהילה לדימוקרטיה, אין זה בגלל “הספר הלבן” ממאי 1939, אלא בגלל הנצחונות של המחנה השמיני במאי 1943. הפרת-האמונים ליהודים לא הביאה כל שכר, והשיטה של “נוחות אדמיניסטרטיבית” הכזיבה במזרח התיכון, כאשר הכזיבה באירופה.

הסגרת היהודים בארץ-ישראל לא קירבה את לבבות העיראקים והסורים, המצרים והפלשתינאים לשלטון האנגלי, ולא עוד אלא שהגבּירה את החשדנות לגבי אנגליה. הם ראו ב“ספר הלבן” אות שאין לסמוך על דיבור אנגלי ועל התחייבות אנגלית. במזרח התיכון נמצא רק אלמנט אחד שעמד עם אנגליה בנאמנות ובפועל ממש במלחמה –­ הישוב היהודי בארץ.

היהודים כולם ראו במדיניות “הספר הלבן”, כרבים מטובי האנגלים, מכה אכזרית ולא הוגנת שניתנה להם על ידי ממשלה של עם גדול. היהודים לא נכנעו. הם היו מוכנים להתנגדות נואשת, וגם גילו התנגדות זו לפני המלחמה. אולם כשפּרצה המלחמה הודיעו מיד, בלי היסוסים, ובלב שלם, שמקומם במלחמה לצדה של אנגליה, וכל מה שיש בכוחם המעט לתת למלחמה –­ באנשים, בחומר וברוח –­ יתנו בנפש חפצה ושלֵמה. כי ההתנגדות ל“ספר הלבן” לא היתה אף פעם התנגדות לאנגלי, והמלחמה שאנגליה הכריזה בשלושה לספטמבר 1939 על גרמניה הנאצית ­– העם היהודי ראה אותה כמלחמה שלו.

*

בהתקפה האנטישמית שניתכה על ראשנו בנאומו של הסניגור במשפט שני החיילים – ­ החלק המכוער והבזוי ביותר היתה העלילה על החיילים היהודים הנלחמים במזרח התיכון. כל עוד ­– אמר הג’נטלמן הזה הלבוש עצמו מדי צבא –­ היתה צפויה ליהודים סכנה של מחנות ריכוז נאציים בארץ, עשו החיילים היהודים דברים ראויים לשבח, אולם מיד לאחר שהחזית נסוגה מעל שערי הארץ, נתנו דעתם לדברים אחרים והפכו למזיקים למאמץ הצבאי. נאום זה, שאפשר ללא ספק להעמידו בשורה אחת עם הפּרוטוקולים של “זקני ציון”, מגלה שמחברו הצבאי בקי הרבה יותר בספרות האנטישמית והנאצית מאשר בתולדות המלחמה במזרח התיכון ובמאמץ המלחמתי של יהודי ארץ-ישראל. לא בשעת סכנת פלישה, אלא כאשר המלחמה היתה רחוקה לא רק מארץ-ישראל, אלא מכל ארצות המזרח התיכון ומאגן הים התיכון, כבר היו חיילים יהודים ארץ-ישראליים משתתפים במערכה של צרפת.

ביום פרוץ המלחמה הוכרזה בארץ על-ידי הסוכנות היהודית הרשמה כללית של מתנדבים לשירות. במשך ימים אחדים נענו כשמונים אלף גברים וחמישים אלף נשים, מבני 18 ועד בני 50. בדצמבר 1939, זמן רב לפני כניסת איטליה למלחמה, הציעה הסוכנות היהודית בלונדון דיביזיה יהודית לחזית המערב. כל הצעותינו נדחו על-ידי ממשלת צ’מברלין בלונדון ושלטונות “הספר הלבן” בארץ.

אנחנו ידענו את חשיבות ה“שיפּינג-ספּייס” במלחמה הזאת והצענו לממשלה בלונדון ובירושלים לנצל את האפשרויות המשקיות של הישוב בארץ. היינו נכונים לספּק הרבה מיצרכי-צבא מתוך הארץ למען חסוך אניות לחזיתות אחרות. כל זה לא ידוע לסניגור הפטריוטי, כל זה לא שודר אף פעם לאמריקה. ורק העלילה הבזויה שחיילים יהודים מארץ-ישראל אינם מעונינים במלחמה כשאין עליהם פחד מחנות ריכוז לעצמם ­– שודרה לאמריקה ונשמעה במנוחה במעמד של שלושה קצינים היושבים על מדין. איש מהם לא קם להעיר ­– ואולי לא שמעו על כך אף פעם –­ שחיילים יהודים לחמו לפני אל-עלמיין ואחרי אל-עלמיין, מאז שפרצה המלחמה במזרח התיכון ועד היום הזה, ובמסירותם לתפקידם המלחמתי אינם נופלים מחיילים אנגלים ואמריקנים ואבסטרלים ואחרים שלקחו יחד עמם חלק במערכות אלו.

*

מהלך המלחמה במזרח התיכון הוקיע את כזב מדיניותו של “הספר הלבן”, כי נתברר פּרדוֹכּס משונה: הנהנים מ“הספר הלבן” לא עזרו למלחמה –­ והתומכים היחידים היו רק הקרבנות שלו. ומשום כך היה הכרח לסלף את המציאות במזרח הקרוב, ולסלף אותה בשני כיווּנים שונים המתנגדים זה לזה. מצד אחד יש צורך להעלים מדעת הקהל בעולם, ובראש וראשונה מדעת הקהל באנגליה ובאמריקה, שארצות ערב לא סייעו למלחמה, ושבתוכן חזקה השפעת הכוחות הפּרוֹ-נאציים, שהתפללו לנצחונו של היטלר, והיו מוכנים (ומוכנים גם עכשיו ­– לאשרנו בלי כל תקוה בשבילם) להצטרף למחנה הנאצים, אם רק יתברר שהיטלר עומד לנצח. וסוכני “הספר הלבן” מתארים את עמי ערב כעוזרים הנאמנים ביותר של אנגליה והאומות המאוחדות. אמנם ראש ממשלת עיראק הכריז לאחר הניצחון הבריטי באפריקה הצפונית מלחמה על גרמניה. כל זה טוב. אבל מאז נעשתה הכרזה זו לא שמענו על מלחמתם של צבאות עיראק, לא שמענו שנשלחו כוחות צבא עיראקיים לאיזו חזית שהיא. על כל זה עוברים בשתיקה מכוּונת, כמו שמשתיקים את העובדה המכרעת שמכל בני הברית של אנגליה במזרח התיכון לא נשלחה אף פלוגה אחת כדי לעזור לצבא האנגלי או האמריקני.

*

אולם סילופים אלה בלבד אינם מספיקים. יש צורך להשמיץ את היהודים, להטיל דופי בחיילים היהודים, יש צורך להסתיר את יהדותם כשהם נלחמים ונופלים בקרב, אבל יש צורך להוקיע את יהדותם ולהכריז עליה ברמקולים בינלאומיים כשמישהו בא להטיל עליהם שיקוצים.

המשטינים אינם מסתפקים בהבאשת מאמץ המלחמה שלנו בלבד ­– אמצעי זה בלבד אינו כל כך בטוח. סוף-סוף העובדות יענו את כחשם בפניהם, באשר תרומת המשק היהודי והמדע היהודי בארץ ותרומת החומר האנושי שלנו בארץ –­ התגייסות בנינו ובנותינו לאלפיהם לשירותי הצבא בים, באויר וביבשה –­ הם הזמה חיה של עלילות-שוא אלו, ולכן יש צורך באמצעים נוספים: סיפורי-זוועה הנמסרים מפה לאוזן לכל שוטר בריטי ולכל קצין בריטי, לא רק בארץ, אלא בכל המזרח התיכון, על מרד יהודי, על הגנה יהודית, על טירור יהודי המתחולל בישוב היהודי.

אין לי כל אשליה שהוקעת עלילות אלו בלבד תפסיק את השיטנה הזאת, כי השיטנה נעשית לשם מטרה פוליטית מסויימת, והיא לא תיפסק עד אשר לא תוכרע השאלה המדינית בארץ. וגם בזאת אין כל חידוש. אנחנו זוכרים עוד מה שקרה במלחמה הקודמת; גם אז היתה כאן כנופיה אנטי-שמית ואנטי-ציונית, אשר עשתה הכל כדי לערער את המדיניות המוצהרת של ממשלת הוד מלכותו. אולם כאשר אמרתי: כל פעולה והשפעה אנטישמית מורכבת משתים –­ מרשעוּת ובערוּת. את הרשעים לא נתקן, אבל הנכשלים מחוסר ידיעה ­– למענם יש צורך להסביר את הדברים כהוויתם.

*

אתחיל מ“הגנה”. גם כאן אומר בפשטות: יש הגנה לישראל.

לא הגנה שכירה, לא הגנה כפויה, לא הגנה מן החוץ, אלא הגנה עצמית, מתנדבת של בני ישראל ובנות ישראל לשמור על שלום הישוב. וכל אחד מהנמצאים באולם זה, וכל אחד אשר בחר בנמצאים באולם זה, עומד בכל לבו ונפשו מאחורי הגנה עצמית זו. היינו מתביישים להרים ראש ולא היינו ראויים לשליחות שהוטלה עלינו מטעם העם היהודי ומטעם ההיסטוריה היהודית, אילו ישוב זה לא היה מוכן ומוכשר להגן על עצמו.

ימי ההגנה כימי הישוב. מי היו ראשוני ההגנה בארץ? יהושע שטמפר –­ צעיר יהודי מהונגריה, בן להורים עשירים, אשר ברח מביתו בלי פרוטה, התגלגל לאיזמיר, משם בא ברגל לארץ, והיה יחד עם סלומון ויהודים אחרים מירושלים למייסד פתח-תקוה. הוא עם ידידו יהודה ראב וה“צעיר” אברהם שפירא, היו מראשוני ההגנה. בעקבותם הלכו אבשלום גיסין וחבריו שנפלו במאי 1921 על הגנת פתח-תקוה. בראשון-לציון ואחר כך בחדרה היה לולק פיינברג מהראשונים.

בדור הראשון, בדור המייסדים של ראשון-לציון, גדרה, זכרון, ראש-פינה היו בכל נקודה מגינים מקומיים. ארגון ארצי להגנה הוקם רק עם ראשית העליה העובדת. העליה השניה הרימה דגל העבודה העברית והשמירה העברית ונוסד “השומר”. איני יודע אם הממשלה התורכית נתנה לו גושפנקה רשמית. היתה לי הזכות לעבוד בסג’רה בימים ההם ובגלל מצב הבטחון הפרוע הייתי צריך לצאת לחרוש בשדה עם רובה על השכם. אני זוכר שיהושוע חנקין, ברשותו של מנהל החוה מר אליהו קראוזה, הביא לנו רובים מחיפה. אינני יודע אם רובים אלה נרכשו ברשותה של הממשלה התורכית, איש מאיתנו לא התענין בכך. “השומר" לא רק ששמר והגן על הישוב –­ ושילם על כך בחיי מיטב חבריו –­ אלא גם עמל לרכוש ידידות הערבים, וגם הצליח בכך לעתים תכופות. בכל אופן הצליח לנטוע בלב הערבים כבוד ליהודי היודע להגן על עצמו.

כשבאו האנגלים הנה, במלחמה האחרונה, לאחר הצהרת בלפור, החליטו בחורים אלה של “השומר”, אשר הנשק לשמירה היה בּבת עיניהם, לפרק את ארגונם. סבורים היו שעכשיו אין עוד צורך בהגנה יהודית; נכנס לארץ שלטון נאור, אירופּי, ידידותי אשר הכיר בזכות העם היהודי על מולדתו והתחייב לסייע להקמת הבית הלאומי. אולם מיד הכירו שטעו במשהו. באו ימי תל-חי בחורף 1920, אחר-כך הפרעות הראשונות בירושלים (בחודש אפריל 1920) והפרעות במאי 1921, וצעירי ישראל וצעירותיו הכירו שוב בצורך להגן בעצמם על הישוב, ומאז ועד היום לא פסקה הגנה עצמית בארץ.

ואני רואה לי כחובה –­ וחובה שנותנת לי גם סיפוק רב ­– לציין, שלא רק צעירינו ולא רק הישוב כולו אלא נמצאו בארץ גם שלושה שופטים בריטיים בבית המשפט העליון אשר הכירו בצורך של הגנה עצמית יהודית, יותר מזה ­– בחובה של הגנה עצמית וצדקתה.

בשנים לנובמבר 1921 סודרה הפגנה ערבית, כרגיל על ידי המופתי, ו-200 ערבים התקבצו בבאב-אל-סלסלה, ופרצו את שורות השוטרים על מנת לעשות שַמוֹת ברחוב היהודי, ואז באו לקראתם ארבעים בחורים יהודים עם פצצות ביד והשתמשו בהן באופן יעיל, ונהרגו אחדים מהתוקפים. שלושה מבחורים אלה הובאו למשפט, וקיבלו עונשים חמוּרים ­– 6, 10 ו-11 שנים עבודת פרך. ערערנו על פסק-הדין, והענין הובא למשפט העליון.

שלושת חברי המשפט העליון, שלשתם אריים, נוצריים, אנגלים, אמרו בפסק-הדין: “הפצצות נזרקו מצד היהודים בשעה שההמון פרץ את שרשרת השוטרים וזריקת הפצצות מנעה את התנפלות ההמון. מעשי היהודים לא היו אי-חוקיים, כי עמדו להגן על עצמם נגד הערבים. היהודים לא יכלו לעמוד בחיבוק ידים ולא לעשות כלום. להיפך, חובת היהודים היתה להגן על משפּחותיהם ועל עצמם בשעה שהמשטרה לא יכלה לעשות כלום מפני שהיתה קטנה במספר ומשום שהיה עליה לעצור בעד ההמון הערבי. היהודים הגנו על עצמם מפני הערבים, ולא עשו שום פשע ולכן גם מי שנמצא בקבוצה של היהודים, לא עשה שום דבר בלתי חוקי. אנו מחליטים על כן לבטל את העונש שהוטל על שלושת הנאשמים האלה ולהוציאם לחפשי”.

אנחנו יודעים מה קרה ליהודים באותם המקומות המעטים שלא היתה שם הגנה, בחברון ובצפת.

*

במשפּט סירקין-רייכלין שאל הקטיגור, הקצין בכסטר, את אחד העדים, גולדה מאירסון, כשהיא דיברה על ההגנה: "כלום לא ידוע לך, כי יש לכם שלושים אלף נוטרים יהודים שקיבלו נשק ותחמושת מאת הממשלה?” המיג’ור בכסטר הוא מומחה גדול לעניני היהודים, והוא יודע כל נאום שיהודי נשא בארץ במשך כל השנים, אבל אינו יודע כנראה מה שקצין משפטי בארץ זו היה צריך לדעת, שבישובים היהודים יש רק2,592 נוטרים יהודים בשירות אקטיבי המקבלים שכר, להגנת הישובים היהודים. אמנם יש עוד כ-17,700 (לא 30 אלף!) שוטרים מיוחדים, מהם כ-15 אלף בישובים החקלאיים וכ-2,800 בערים, אולם בשביל כולם ­– לרבות הנוטרים בשירות האקטיבי –­ יש פחות מ-7,000 רובים; וגם רובים אלה אפשר לקחת מהם בכל רגע על פי קפּריזה פקידותית.

המדיניות של הסוכנות היהודית היא להבטיח הגנה יהודית מספיקה לכל ישוב יהודי באישור הממשלה, בנשקה, באימונה ובפיקוחה העליון. במקצת הצלחנו בכך, ואנחנו מוקירים גם המעט שהממשלה עשתה בנידון זה. אולם לצערנו לא נעשה אף פעם הדבר במידה מספיקה, וּודאי שאין המידה מספיקה עכשיו, כשנערכת הסתה גלויה, אשר גם אם אינה מכוּונת הריהי עלולה להביא לידי חידוש התקפות טירוריסטיות ערביות; ואין גם עכשיו להתעלם מהסכנות הצפויות לבטחון הישוב היהודי מ“הספר הלבן”. לפי “הספר הלבן” צריכים בעתיד הקרוב למסור את השלטון בארץ לרוב הערבי; ואם שלטון בריטי מ-1920 ועד היום לא הצליח להגן עלינו ­– ויש להניח שהוא רצה בכך –­ כלום יעלה על הדעת שהיהודים יבטחו במופתי וחבריו? בימי המהומות משנות 1936/39 נרצחו בארץ על ידי טירוריסטים ערבים לא רק יהודים. מספר הערבים שנפלו בידי כנופיות המופתי היה לא קטן ממספר היהודים שנרצחו. ויהודי ארץ-ישראל אינם יכולים לשכוח –­ כאשר מיהרו לשכוח אחרים ­– את גורל האשורים בעיראק, גם לא הפרעות בבגדאד ביוני 1940, שבהן נרצחו למעלה מחמש מאות יהודים. וכל אדם הגון ונבון אי-אפשר שלא יבין מה שהבינו שלושת השופטים במשפט העליון, שבתנאי ארץ-ישראל אין הישוב סומך אלא על הגנה העומדת ברשותו שלו, התלויה רק בו –­ כלומר על הגנה עצמית. אפילו כוח הגנה יהודי, שתלוי באחרים, אינו מסוגל תמיד להגן על ישוב נתקף. אתן רק דוגמא אחת: באפריל 1920, בפוגרום הראשון בירושלים, היו גדודים יהודים בארץ. היתה לי הזכות להיות בימים ההם חייל בגדוד יהודי. הייתי עוד במדי-צבא כשפּרצו הפרעות בירושלים. הצבא היהודי לא נשלח להגנת יהודי ירושלים. הוא לא יכול ללכת מעצמו (וגם צבא אחר לא נשלח להגנה), והפוגרום נמשך שלושה ימים! כל זמן שאין בטחון לחיי יהודי –­ יש הכרח בהגנה עצמית, ואין יהודי יכול ורשאי לוותר על זכותו להגן על עצמו, כשם שאינו יכול לוותר על זכות הקיום והחיים שהיטלר שולל ממנו באירופה ­– גם כששלילה זו נעשית לגמרי באופן “חוקי”.

הדבר המייחד את טבח היהודים עכשיו מכל שורות הטבח שנערכו מאז ועד היום הוא לא רק הכמות המחרידה, אלא העובדה שזו הפעם הראשונה שנערך טבח ביהודים לא על ידי המון פרוע בעזרת הממשלות, כאשר זה נעשה ברוסיה הצארית ובארצות אחרות, או בלעדיה, אלא הפעם נערך טבח מאורגן ושיטתי על ידי הממשלה, על ידי המדינה, בכוח החוק, על ידי פקידים מיוחדים, על ידי מוסדות ממשלתיים. מבחינת “החוק” השמדת היהודים היא בתכלית “הליגליות”. אולם ליגליות זו סותמת הגולל על מיליוני יהודים –­ ואפילו יהודים סבורים שיש להם זכות קיום, והם מורדים ב“חוק” של היטלר. יהודים אלה מעיזים לחשוב שחוק קיומם קוֹדֵם, ובקובעת כוס התרעלה ששתינו בשנות זוועה אלה היתה גם טיפּת ניחומים אחת ­– התקוממות השריד המעט בגיטאות בנשק ביד נגד החוק הנאצי, נגד חוק השמדת היהודים. היהודי לא יוותר על זכות קיומו, לא יוותר על זכות הגנתו, לא יוותר גם על זכותו למולדת.

*

אנחנו גאים לא רק על ההגנה העצמית שלנו מאז היות הישוב ועד היום –­ אלא אנחנו גאים גם על טוהר הנשק היהודי. בכל ששים השנה ומעלה של התישבותנו המחודשת לא היה אף מקרה אחד של התקפות יהודים על אחרים. אפילו במהומות 1936/39, שבהם נעשו על ידי יהודים במקרים אחדים מעשי נקמה –­ בניגוד לדעת הרוב הגדול של הישוב ובניגוד לכל המוסדות של הישוב –­ היו מעשים בודדים אלה רק תגובה להתקפת-דמים ממושכת.

מאז היות הישוב לא היה בארץ אף מקרה אחד של התקפה יהודית על ישוב ערבי! נדמה שאין התישבות בעולם –­ בימים העתיקים ובימים החדשים –­ שהיוּ יכולים להתפאר בדבר זה. מפעל ההתישבות שלנו הוא טהור מכל פגיעה בתושבים שמצאנו במולדת לאחר שחזרנו אליה. אף פעם לא השתמשו היהודים לרעה בנשקם. הם ידעו לשמור על טוהר נשקם גם כשהועמדו בפני פּרובוקציה קשה וממושכת, כמו בשנים 1936/1939.

מסופקני אם איזה היסטוריון של התישבות יכול להגיד זאת בנוגע להתישבות לא יהודית באיזה מקום שהוא. אנחנו גאים על טוהר הנשק שלנו לא פחות משאנו גאים על הבחורים ועל הבחורות שלנו היודעים לאחוז בנשק לשם הגנה עצמית.

הישוב היהודי בארץ לא נרתע מטירור ערבי –­ הוא לא ירָתע גם ממשטינים ומקטרגים. הישוב לא נגרר אחרי פּרובוקציה ולא הכתּים את נשקו ­– הוא ישמור גם להבא על טהרת נשקו ועל צדקת הגנתו. זהו ישוב חלוצי שבא לחדש מולדת ופניו לעבודה, לבנין, ליצירה ולשלום. מאלה לא יזוז. כשיתָּקף ­– יעמוד על נפשו, אבל אף פעם לא יוותר על חזון השלום, הצדק, האחוה.

*

תורת היהודים הכריזה שהאדם – כל אדם ­– נברא בצלם אלוהים. תורת היהודים ציותה “ואהבת לרעך כמוך”; נביאי היהודים בישֹרו חזון אחרית הימים של שלום בין-לאומי וצדק חברתי. על “חטאים” אלה אנו לוקים עכשיו מידי הנאצים. אנו מודים ב“אשמתנו” זו –­ ונעמוד בה. הצו של “לא תרצח” טבוע בדמנו יותר מאשר הוא טבוע בדם של איזה עם נוצרי או מוסלמי בעולם. קדושת האדם וקדושת החיים היא מורשתנו הלאומית. היהודים ישתמשו בכוח להגנת החיים ולהגנת קדשי-החיים והם רוצים להיות חזקים למען יוכלו לעמוד בהגנה זו. אבל אין הם מאמינים בכוח הגס שאין עמו צדק, והם בטוחים שמלחמת עולם זו תוכיח זאת.

וישוב יהודי זה בארץ, החותר לגַלם בחייו, ביצירתו, בנוער שגידל, בצורת החיים החדשה שהוא מטפח, את ערכי המוסר שהטיפו להם נביאי ישראל, –­ ישוב זה רוצים משֹטינינו להציגו בפני אנגליה ואמריקה כישוב אשר בו שולט הטירור.

*

לפי דברי המקטרגים יוצא שהישוב היהודי כולו כאילו נחלק לשתי קבוצות ­– קבוצה קטנה שלטת, המטילה אימה, הנוהגת בטירור, וקבוצה שניה ­– קבוצת הרוב הגדול, המציית מתוך פחד ועושה כל מה שעושה, לא מתוך רצונו החופשי אלא מתוך כפיה; שלושים אלף הבחורות והבחורים התנדבו לצבא ולשאר השירותים רק מתוך כפיה. גם אלא שלא הלכו לצבא – לא הלכו מתוך כפיה. היהודי הבא להעיד במשפט ­– מעיד או נמנע להעיד מתוך פחד.

במשפט סירקין ורייכלין שאל מישהו את אחד העדים: מה זה עסקם של מוסדות יהודיים לקרוא לגיוס, האין ממשלה בארץ? עליכם לעשות מה שהממשלה אומרת לכם – ולא על מוסדות יהודים לדאוג לענינים כמו גיוס. והקטיגור קרא כרוזים טירוריסטיים מבלי לברר מאין ומי קיבל אותם: ללמד שהטירור שולט בישוב.

אין זה מפתיע אותנו ביותר כששונאינו מטילים עלינו אשמות שהן ההיפך הגמור מהוויתנו האמיתית. אין בכך כל חידוש. לפני אלפיים ומאה שנה נאשמנו על ידי סופר אלילי יווני שהיהודים זהו עם אטאיסטי; וטעם האשמה היה ברור: כל העמים יש להם אֵלים, שאפשר לראותם ולמששם ביד, אלילי עץ ואבן; אצל היהודים אין שום דבר ממשי, אין פסל ומסכה, ואין תמונה ואין ציור. האין זה מוכיח שזהו עם ללא אֵל? ואם עכשיו רואים שלכל העמים יש ממשלות ומשטרה ובתי-משפט ובתי-סוהר, ומטילים מסים וגובים בכוח, ואצל היהודים אין ממשלה וכל אבזריה, ואף-על-פי-כן חייהם מסודרים על פי רצונם וברשותם הם, ומוציאים צו-גיוס ואלפים מתגייסים, קוראים לתרומות –­ ותורמים עשרות ומאות אלפים לירות; מכריזים על מחאה ­– וכל הישוב מוחה; האין זאת שיש כאן איזה שלטון טירוריסטי מיסתורי הכופה רצונו על הציבור באמצעים מטילי אימה?

אנחנו יודעים שאין תקנה לאלה היודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה. אבל יש גם מעלילים מתוך בערוּת, ולהם יש להגיד: יש ארגון לעם היהודי, ויש משמעת בעם היהודי ­– בלי כפיה ובלי הטלת אימים, אלא מתוך ליכוד מוסרי, מתוך זיקה חפשית של בני עם אחד. ולא רק בארץ –­ גם בגולה. גם בגולה לא היו היהודים כל אלפיים השנה רק אבק פורח. אלולא היו מהַוים חטיבה מלוכדת –­ לא היה נשאר זכר מהם. וכך היו נפטרים מהחטא הגדול ביותר ששונאינו רואים בנו –­ חטא קיומנו. אולם העם חונן ברצון קיום אדיר ושמר על קיומו בתנאים הגרועים ביותר, ואחד מאמצעי הקיום שלו היה –­ ליכוד פנימי, משמעת פנימית ועזרה הדדית. בניגוד לרצון רבים ותקיפים הוסיפו היהודים להתקיים מפני שהיו להם מכשירי-ארגון וליכוד שעמים אחרים לא ידעו דוגמתם ­– מכשירים שתכנם וכוחם היה מוסרי בלבד. והיו להם תקנות חובה שנשתמרו בלי כפיה חמרית, וגם היו להם מסים שנגבו בלי שופטים ושוטרים. היו גם עבירות על התקנות והיו גם סוררים ומורים. גם אצל האומות התקיפות לא כולם שומרים את החוקים. האריס וסטונר אינם כל-כך שומרי חוק, אם-כי הם נתונים במסגרת של מדינה ושלטון וצבא בריטי. גם אצל היהודים היו מפִירי החוק היהודי, חוק הסולידריות היהודית, חוק החברוּת הישראלית. אבל היתה וישנה אצלנו עזרה וזיקה הדדית שאין מָשלה בשום אומה שבעולם. כל זה מתקיים בלי מדינה ובלי כפיה ובלי שלטון, אלא מתוך יניקה של רצון קיום ושותפות גורל. מתוך עקשנות וכשרון חיים קיימנו מסגרת לאומית, לא שלמה, לא תקינה ­– כי לא היתה לנו מסגרת ממלכתית ועצמאות, אבל קיימנו מינימום של תחליף הכרחי ובכוחות מוסריים בלבד שדלינו מתוך נבכי נשמתנו, ואין תימה שזר לא יבין זאת.

ואם בגולה כך, בארץ-ישראל על אחת כמה וכמה, כי כאן בנינו את המשתית החמרית לקיומנו העצמאי. אחד הקצינים של המשפּט הצבאי השתומם על צַוי-הגיוס של המוסדות היהודיים. לדעתו כל זה הוא ענינה של ממשלת ארץ-ישראל בלבד, ועלינו לעשות מה שהיא תורֶה אותנו. יתכן שקציני משפט אלה לא קראו אף פעם את המסמך המשפטי העליון המונח ביסוד המשטר הארץ-ישראלי, הנקרא בשם “מנדט ארץ-ישראלי”. מהקריאה במיסמך היו אולי מתבררים להם כמה דברים שלא היו ידועים להם כנראה בשעת המשפט: אין אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, אזרחים בריטיים, וממשלת ארץ-ישראל לגבינו אינה כממשלה באנגליה לגבי האזרחים האנגלים. זוהי ממשלה מנדטורית, ז"א ממשלה זמנית לשם תפקיד מסוים, והתפקיד הראשי הוא –­ סיוע להקמת הבית-הלאומי. היהודים בארץ הם בביתם הלאומי, ויש כאן נציגות של העם היהודי כולו, כמבורר בסעיף הרביעי של המנדט, ושמה סוכנות יהודית. וליהודי ארץ-ישראל יש מעמד משפטי אחר מאשר ליהודים בכל העולם. יהודי אנגלי, גם כשהוא יהודי נאמן לעמו, הוא אזרח אנגלי, ולאזרח יש לא רק זכויות אלא גם חובות, ובאנגליה יש שויון אזרחי בזכויות ובחובות. ודין אזרח יהודי כדין אזרח נוצרי: יהודי באנגליה הוא יהודי אנגלי, והחוקים והמדיניות באנגליה נקבעים על-ידי כל האזרחים האנגלים. והוא הדין בנוגע ליהודי אמריקה. אולם היהודים בארץ-ישראל, גם אלה שבאו הנה מאנגליה ומרוסיה ומאמריקה אינם יהודים אנגליים ולא יהודים רוסיים ולא יהודים אמריקניים –­ אלא יהודים בלבד, או יהודים יהודיים. אין ליהודי ארץ-ישראל שום כפיפה ממלכתית לשום מדינה ולשום אומה לא-יהודית. הם נתונים לשלטון החוקים הנובעים מהמנדט. אבל זיקתם היא לעם היהודי. אנחנו כאן התחלה של האומה היהודית במולדתה, מה שקוראים בז’רגון המשפטי “הבית הלאומי היהודי”. אנחנו התחלה של העם היהודי העצמאי. מה שאנחנו עושים כאן, אנחנו עושים לעצמנו, כלומר לעם היהודי, כמו האנגלים לעם האנגלי, והרוסים לעם הרוסי, ודרכנו לאנושות היא דרך העם היהודי ­– כמו דרכם של אנגלים, אמריקנים ורוסים.

*

עוד טרם זכינו –­ ואנחנו בטוחים שנזכה לכך –­ לעצמאות ממלכתית, אבל אנו מקיימים את עצמאותנו בלבנו, וגם לב יהודי הוא משהו. אנו מקיימים עצמאות בתרבותנו, בכלכלתנו ובארגוננו, והיהודי בארץ כפוף באופן מוסרי לעמו – במסגרות שהעם יצר לפי שעה ­– סוכנות יהודית, ועד לאומי. וַדאי יש גם בקרב היהודים פורצי גדר וגם מעשי אלָמות. בקרב אנגלים, רוסים ואמריקנים אין כלל המין הזה –­ כי בארצותיהם הפושעים נאסרים בבתי-סוהר. אבל אין אולי קיבוץ אנושי בעולם הכפוף לשלטון מוסרי כקיבוץ היהודי. עדות לכך ההתנדבות שלנו למלחמה ולבנין הארץ. הישוב העברי הקטן תרם השנה למעלה ממליון לא“י לצרכים לאומיים וציבוריים שונים, ועשו זאת לא מתוך כפיה וטירור. היו מצד מישהו נסיונות של טירור לשם סחיטת כספים ולא הועילו. מתוך פחד אין נותנים כסף. היהודים אינם כל כך פחדנים. והיתה גם התנדבות לצבא מתוך רצון חפשי, ורק על פי צו המוסדות, צו שמאחוריו יש רק סנקציה מוסרית-ציבורית שהציבור מטיל על עצמו. שום עם בעולם לא נתן במלחמה זו אחוז כזה של מתנדבים מתוך רצון חפשי כאשר נתן הישוב הקטן הזה. ראיתי בעיני את המאמץ המלחמתי באנגליה ולעולם לא תדהה בלבי ההערצה למאמץ ולגבורה –­ הפיסית והמוסרית ­– שראיתי בחמשת חדשי שהותי באנגליה, ממאי ועד ספטמבר 1940, שהיו אולי החדשים השחורים ביותר במלחמה זו, ואנגליה עמדה אז לבדה במערכה. ראיתי גם משהו באמריקה, ואני קורא בעתונים על הנעשה ברוסיה. אין אנו יכולים להשתחוות לענקים אלה –­ בכמות. חצי מליון אינו יכול לעשות מה שעושה עם של 180 מיליון או של 130 מיליון או אפילו עם של 47 מיליון. אבל באופן יחסי אחוז המתנדבים היה גדול בתוכנו מאשר בארצות אלו. באנגליה, ברוסיה ובאמריקה גויסו החיילים בכוח ממשלתי. איני מגנה אצלם את ה”כפיה". להיפך, זוהי כפיה ממלכתית. זוהי “כפיה” שעם בריא רוצה בה. לצערנו אין לנו כפיה ממלכתית, ומי שאינו רוצה להישמע למוסד לאומי ­– אינו נשמע. אבל רק מעטים אינם נשמעים; לצו הגיוס שלנו נענו 30 אלף איש. הם לא התגייסו מתוך פחד ­– הם צייתו למוסדות הלאומיים, באשר אלה הם מוסדותיהם, באשר רצון המוסדות ורצונם הם זה היינו הך. הם התגייסו לא מפני שהם נתיני הממשלה ­– הם אינם נתיני אנגליה ואין להם שום זכות של נתין בריטי. הם אינם שֹכירים אנגלים ­– אין לאנגליה די כסף לקנות את דם בנינו, אם כי אני יודע גודל עושרה של אנגליה. הם נתגייסו כיהודים בלבד. הם שליחי העם היהודי. הם חיילי העם היהודי, אם כי הם כפופים למפקדה בריטית. הם לוחמים את מלחמת העם היהודי, ומשום כך הם נאמנים לאומות המאוחדות. גם האנגלים לוחמים את מלחמת עמם. גם הרוסים נלחמים את מלחמת עמם. האנגלים והרוסים לא היו נלחמים אלמלא היו נפגעים ואלמלא היו מסתכנים אינטרסי עמם וארצם ודוקא משום כך חשובה מלחמתם. ודוקא משום כך היא מלחמת האנושות. גם החיילים היהודים נלחמים מפני שעמם נפגע ונסתכן ­– ועמם חלק של האנושות. אינטרס אנושי הוא אינטרס שנוגע לכל אדם באשר הוא אדם. אנחנו חלק מן האנושות כאנגלים וכרוסים. אמנם לא באותה הכמות ולא באותו הכוח, אבל מסירות ונאמנות אינן נמדדות בכמות. מלחמת כל עם מתמזגת הפעם במלחמת האנושות. בחורינו נאמנים למלחמה הזאת לא פחות מאשר כל בן עם אחר. שום שיקוץ ודופי, אפילו של קצין בריטי, לא ירתיע שום בחור יהודי ובחורה יהודית מהשתתפות במאמץ המלחמתי.

*

משֹטינינו רוצים להשניא עלינו את האנגלים ואת הצבא האנגלי, כי זוהי דרך להשניא אותנו על האנגלים ועל האמריקנים. בחורינו ובחורותינו לא יגָררו אחרי הפּרוֹבוקציה הזאת. שלושים אלף המתנדבים שלנו לא יראו את הקטיגורים וקציני המשפּט הזורקים רפש על העם היהודי. לעיניהם ­– מיליונים של בני העם האנגלי והאמריקאי והרוסי ועמים אחרים הלוחמים מלחמת האנושות. אִתּם הם הזדהו עד עכשיו, ואִתּם יזדהו גם להבא.

הסכנה מארץ-ישראל סרה וחלפה. המלחמה בשבילנו לא סרה ולא חלפה ולא פסקה. אמנם הנצחון מתקרב, הוא וַדאִי. הוא נראה באופק. אבל עוד נהרות דם ישָפכו עד הנצחון הסופי. הדרך לנצחון היא לא קלה, לא זוֹלה ולא מהירה. זוהי דרך רצופה דם ודמעות, סבל ומצוקה. ויחד נלך בדרך זו. לבבות אמותינו חרדים לגורל בניהן. גם לחיילים אנגלים, אמריקנים ורוסים יש אמהות, ואֵם תזדהה עם אֵם, בן לוחם יזדהה עם בן לוחם, –­ אחד הוא הגורל. האמת הטראגית, הגדולה, האנושית –­ היא בעמים הלוחמים, העמלים. ­– אִתם יחד נעמוד ונלָחם ונעמול. לא הקצינים המשטינים האלה, ולא ידידיהם בפקידות, אלא מיליוני החיילים והעובדים נושאים את האמת של אנגליה ושל אמריקה ושל רוסיה, אִתּם אנחנו משתתפים במלחמה.

*

איש אינו יודע כמה תימשך המלחמה. עוד מאמצים רבים ידָרשו למען הגיע לנצחון ולא יעָדר במאמץ זה מקומנו. האנגלים אינם נלחמים בשביל העם היהודי. ואני אומר זאת לא לגנותם. גם האנגלים וגם הרוסים לא נכנסו למלחמה בכדי להגן על היהודים. ואינני מגנה אותם על כך. הם נכנסו בכדי להגן על עצמם. גם אנחנו לא נכנסנו בכדי להגן על האינטרסים של מישהו אחר, אלא להגן על העם היהודי. ומשום כך אנחנו נלחמים בנאמנות ונלחמים מלחמת האנושות, כאנגלים, כרוסים, כאמריקנים.

רוצים לסכסך אותנו ע"י פּרובוקציה. לא ניגרר אחריה. אמנם, לא קל כל-כך לעמוד בפניה. נקל לתאר לעצמנו מה החיילים והחיילות שלנו מרגישים בחולות המדבר, ביַמים ובאיים, רחוקים ומנותקים מהארץ, כשמגיעה אליהם הידיעה על הרפש הזה שזורקים עלינו כאן באזני כל העולם, ומה שמתרחש בנפשם. אבל יש עובדה יותר חמורה ומכרעת. העובדה המכרעת של הדור הזה, ואולי גם של הדורות הבאים, היא המלחמה עד חרמה בשלטון הדמים והעריצות של הנאצים. שלטון מנואץ זה יפול, אבל עדיין לא נפל. המלחמה נמשכת, והמלחמה היא מלחמתנו. אזננו ואזנם תשמע אנקת האנושות המתבוססת בדמה וזעקת אחינו הנשמדים בפולין. לזעקה זו ניענה. נתמיד כמקודם בסולידריות המלאה עם כל המיליונים הלוחמים באשר הם –­ אבל כיהודים, בשם העם היהודי, למען העם היהודי.

*

ולבסוף, על הלעג הארסי שלוחשים לכל שוטר בריטי ולכל איש-צבא בריטי, ושרמז ממנו נשמע גם במשפט: היהודים בארץ זו הם שונאיך, הם שונאי אנגליה, הם מתכוננים למרוד, הם עומדים להילחם באנגליה.

אין לנו שום דבר להסתיר. התנגדנו ונתנגד במלוא יכולתנו למדיניות הנפסדת של “הספר הלבן”. אבל רק אויבי אנגליה ומסלפי דמותה יזַהוּ את “הספר הלבן” עם אנגליה. אל נעשה אנחנו את הסילוף הזה ואל ניתן את עצמנו להיגרר אחרי הפּרובוקציה הזאת. היה באנגליה לא רק מלקולם מקדונלד, –­ היה גם יאשיהו וג’ווּד; אנגליה איננה רק צ’מברלין, –­ היה גם בלפור. אנחנו הכרנו בארץ לא רק את הקצין בכּסטר. הכרנו בארץ גם קצינים בריטיים אחרים אשר בחורינו היו מוכנים לבוא אתם באֵש ובצמים, ואולי יזכו עוד פעם לפעול אתם יחד והם יזכו לפעול אתנו. אנחנו יודעים שטובי העם האנגלי ­– מראשי הכנסיה, מראשי תנועת הפועלים, מגדולי המדינאים ­– התנגדו למדיניות הנפסדת הזאת, ואנחנו יודעים להפריד בין “הספר הלבן” ובין אנגליה. ידענו גם להפריד בין סכסוך מקומי ובין סכסוך עולמי, בין קל ובין חמוּר, ובעודנו מתנגדים ל“ספר הלבן” הזדהינו עם אנגליה הלוחמת. כל עוד נמשכת המלחמה ­– העיקר הוא נצחון. אם כי אנו יודעים ­– ולא נשכח זאת ­ –שהנצחון הזה הוא לא נצחוננו, ובהשמדת היטלר אין עם ישראל נגאָל עדיין –­ אבל ידענו כי בלי הנצחון הזה אין לנו תקומה. וכל הלחשים על מרד יהודי נגד אנגליה אינם אלא שיטנה אוילית. נעשה לאַל את “הספר הלבן” ונתגונן בפני כל התקפה, אבל דבר הציונוּת ­– הקמת מולדת לעם היהודי ­– לא נבצע בכוח. הדבר לא ניתן לביצוע בדרך הכוח ­– מולדת יוצרים ולא כובשים. נעמוד כחומה חיה על מלא זכויותינו. לא השטנות, לא הפחדות, אף לא התקפות לא יזיזו אותנו כמלוא הנימה מהחזון התקומה המלאה והשלֵמה. אם הם יודעים משהו מתולדות עמנו, אם הם עמדו במשהו על דרכנו ואופינו ורצוננו ­– היו צריכים לדעת שאין היהודי נרתע בנקל – ­ ויהי הקושי העומד לפניו אשר יהיה. בפני התקפה, גזילת-זכות והתנקשות –­ נתגונן. אולם את דבר גאולתנו נבצע בכשרון המעשה שלנו ובהכרחיות הטבועה במפעל תקומתנו, הכרחיות יהודית ואנושית כללית. שום קיטרוג ושיטנה לא יפילו רוחנו. אנחנו בטוחים בעתידנו בארץ. אנחנו בונים אמונתנו על שלושה אלה: על מצוקת העם, על שממת הארץ, על יכולתנו היוצרת. בכוחנו לבנות את השממה הזאת. ולכל שלושה אלה נִלוה עוד דבר אחד: אמונתנו במצפון האנושי. יותר מעם אחר בעולם נפגענו וסבלנו, אנחנו היהודים, מרֶשע אנושי. אבל אולי יותר מכל עם בעולם אנחנו מאמינים במצפון האנושי.

לא היינו מתקיימים בלי האמונה הזאת, והאמונה לא הכזיבה גם בימים השחורים ביותר. יש מצפון אנושי בעולם. הדרך אליו לא תמיד קלה, והמשֹטינים רוצים לחסום לנו את הדרך אליו באנגליה ובאמריקה. זוהי הכוונה והמטרה של העלילות והמשפטים. נבקיע את חומת האיבה ונחתור למצפון האנושי של אנגליה, של אמריקה, של רוסיה ושל עמים אחרים. דברנו יקום, כי הוא צודק, מעשי, מוכרח.

חטיבה יהודית לוחמת (ח.י.ל.)

בישיבת מזכירות הועד הפועל של ההסתדרות, 21 בספּטמבר 1944

­– – –­ ­ את תולדות החטיבה היהודית הלוחמת יש להתחיל מפנייתו של ח. וייצמן לצ’מבּרלין ופנייתה של הסוכנות היהודית בירושלים –­ ערב המלחמה. לפניות אלה לא היו כל תוצאות. חזרנו על הפניה בדצמבר 1939. לאחר התיעצות עם ראש המפקדה האימפּריאלית בלונדון, שהבטיח לתמוך בהצעתנו, הצענו הקמת דיביזיה יהודית בשביל חזית המערב שהיתה אז החזית היחידה. על הצעה זו לא נתקבלה תשובה.

הפניה השלישית באה לאחר שצרפת נפלה ואיטליה הכריזה מלחמה וארץ-ישראל נכנסה באופן כזה לחזית המלחמה. תביעתנו אז היתה לגייס את יהודי א"י להשתתף בהגנת הארץ –­ הן בארץ והן במזרח הקרוב. זה היה אחרי נפילתו של צ’מברלין והליכתו של מלקולם מקדונדל ממיניסטריון המושבות. במקומו נכנס לורד לויד והתביעה התנגשה תחילה בהתנגדות חזקה מצדו. כשגבר הלחץ –­ והיה לחץ מוסרי חזק, כי דרשנו את זכותנו להגן על עצמנו ועל ארצנו ­– הסתיים העניין בפשרה אנגלית: הסכמה להקמת יחידה יהודית; היחידה כולה תהיה באנגליה; רק גרעין קטן יגויס מארץ-ישראל. להוציא מההחלטה את המזרח הקרוב. זה היה השלב השלישי.

בינתים בא, מתוך לחץ המלחמה, הגיוס בארץ והנהלת הסוכנות עמדה על התנאי, שהיחידות המוקמות תהיינה יהודיות, לכל הפחות פלוגות יהודיות בפיקוד יהודי. דבר זה נתקבל אחרי התנגדות רבה. הגיוס בארץ התחיל, אבל דבר היחידה בלונדון, לאחר שהובטח באופן רשמי, נדחה משום-מה לששה חדשים (ההחלטה על יחידה יהודית נתקבלה בספּטמבר 1940, וכעבור 3 חדשים הודיעו על דחייתה לששה חדשים, מטעמים צבאיים). כעבור ששה חדשים חידשנו את הלחץ. בינתים מת לורד לויד ובמקומו בא לורד מוין, שהודיע שהענין בטל לגמרי מפני חוסר ציוד. בארץ קמו בינתים פלוגות נוספות ונעשה לחץ על-ידי הסוכנות, בעיקר על-ידי מ. שרתוק, להקים גדודי רגלים לוחמים. אחרי מאמצים רבים נתקבל הדבר והוכרז על הקמת הרג’ימנט הארץ-ישראלי ובו גדודים יהודים לשירות בארץ. זה היה השלב הרביעי.

הוברר מיד שגדודים אלה לא יהיו גדודי מלחמה, לא בציוד ולא באימון. כל מחאותינו לא הועילו. מאז ריכז שרתוק את מאמציו, שהגדודים היהודים ירוכזו לפחות ביחידה אחת. מאמצים אלה הסתכמו בהסכמה להקמת יחידה יהודית לוחמת. אין זו בריגדה כי אם “בריגיד-גרופּ”, מושג שנתחדש במלחמה הזאת. מקודם היתה דיביזיה יחידת מלחמה הקטנה ביותר ­– במלחמה זו חידשו וקבעו יחידה קטנה יותר, אבל גם עצמאית יותר ומספקת את עצמה, הכוללת כל מה שנחוץ כדי לנהל מלחמה ברשות עצמה בסקטור ידוע של המערכה הכללית. לשם כך היא מצוידת בכל הנשק הדרוש ויש לה יחידות השירות הדרושות –­ הובלה, רפואה ואחרים. זהו המושג של “בּריגיד-גרוּפּ” שתירגמו אותו: חטיבה לוחמת.

אני יודע שמתיחסים בחשדנות רבה מאוֹד לכל מה שהאנגלים מבטיחים ליהודים. רבים מאוד מנסים למצוא בהחלטה על החטיבה איזו מזימה פוליטית: עומדים לתת לנו מכה גדולה והדבר הזה בא כדי להמתיקה. במידה שידוע לנו, אין למהר ולראות בזה תחבולה אלא להיפך ­– מסקנה מאוחרת קצת, מידי אלה שעשו חטאים רבים כלפי העם היהודי והנכונים למלא לכל הפחות בשטח זה בקשה קטנה על חשבון חוב שמגיע לו בלי שום ספק.

* * *

­ ­ ­– – – על קבלת ההחלטה האחרונה השפיע אולי המצב שנוצר בקרב יהדות הונגריה. הידיעות על הטבח בפולין הגיעו אלינו במאוחר, וגם כאשר הגיעו ­– לא רצו להאמין לנו זמן רב. אך על העומד להתרחש בהונגריה קיבלו אזהרה מראש כל שלושת בעלי הברית ­– אנגליה, ארצות הברית ורוסיה הסוביטית –­ ולא עצרו כוח למנוע את הטבח. בקרב העם האנגלי המצפון מאוד לא שקט. וכאשר נאמר להם: המוני ילדים נשמדים ואתם אומרים שאינכם יכולים להציל אותם, עכשיו יש אלפי יהודים הרוצים להילחם ואתם מונעים זאת מהם ­– אמירה זו עשתה רושם.

אך הכריעו בעיקר שני דברים: העובדה האחת –­ שהיתה פעם הבטחה; העובדה השניה ­– שהיו גדודים, ולא סתם יחידות אלא גדודים. לולא הובטח פעם לא היו לנו גדודים, ולולא הגדודים הקיימים לא היתה לנו חטיבה לוחמת. צירוף הדברים הזיז את הענין שהוכנס לשלב פעיל בחודש מרס 1944. בא-כוח הסוכנות פנה מחדש למוסד ממשלתי גבוה בלונדון וטען בין השאר: “פעם נאמר לנו –­ באתם מוקדם מדי. את זאת אמרו לנו, כאשר נימקו את הדחיה בהקמת הדיביזיה בחוסר ציוד. עכשיו אתם עלולים לומר כי התעוררנו יותר מדי מאוחר. להוי ידוע לכם כי תשובה כזו לא תתקבל על ידינו”. בשיחה זו צוטטו הפסוקים של אברהם אבן עזרא:

אשכים לבית השֹר –­ אומרים: כבר רכב!

אבוא לעת ערב ­– אומרים: כבר שכב!

או יעלה מרכב או יעלה משכב.

אויה לאיש עני, נולד בלי כוכב!

הרגיעו אותנו בזה שקץ המלחמה איננו קרוב. אין ספק כי בקבלת ההחלטה על יצירת הבריגדה היה שיקול שלקח בחשבון את הצורך בנתינת אפשרות של הופעה בחזית. לא ראינו בזה התחייבות מדינית כלפינו בעתיד. ראינו בזאת פרעון חוב ופרעון מאוחר ומצומצם של חוב שהגיע לנו מכבר. אין זאת אומרת שאין לאל ידינו לעשות מזאת בסיס למאבקנו הפוליטי. ניתן לנו עוד מכשיר.

­ ­– – – ­ מובן, הרושם בקרב הגויים, ובקרב היהודים עצמם, היה חזק מאוד. יש אומרים ששמעו את הידיעה על החטיבה היהודית הלוחמת ברדיו לובלין והידיעה בוַדאי הגיעה גם למחתרת שלנו בגולה. הגיעו הדים גם מצרפת.

* * *

­ ­– – – ­ בהחלטה להקים את ה“בּריגיד-גרוּפּ” לא ניתן לנו המכסימום, אבל ניתן דבר חשוב מבחינת האפשרות להגשמה. אמנם, כוחנו המגויס כולו מספיק בשביל דיביזיה גם לאחר שננכה את הקרבנות, השבויים והמשוחררים. אולם יש שירותים צבאיים שבשום אופן לא נוכל להוציא משם את בחורינו ­– גם לא צריך. השקעתנו הלאומית בחיל-התעופה המלכותי ובצי המלכותי חשובה. גם אדמירלים יודעים עתה על ערכו של בחור ארצישראלי –­ הוא חדל להיות בשבילם יצור בלתי-נודע; זה טיפוס אדם נאה למדי. וכך גם בחיל-התעופה. להקמת דיביזיה צריכים היינו לצרף יחידות של שירותים ואין זה דבר פשוט כלל וכלל. השלטונות לא היו מסכימים לכך. אי-הרצון לוותר על יחידות יהודיות לחץ לא במעט על המשא-ומתן.

* * *

­ ­ – – –­ כמו הגדודים מקודם כן גם החטיבה נמנית על הרגימנט הארצישראלי ­– לו יש כותפת שבני החטיבה הלוחמת צריכים לשאת אותה. לגבי קישוט הזרוע עיבדנו הצעה שכנראה נתקבלה: פס חקי בצורת קשת. על הפס כתובת באותיות לבנות: ח.י.ל. ולמטה באותיות יותר קטנות הכתובת המלאה באנגלית: ג’ואיש בריגיד גרופּ. למטה יהיה הסימן הקיים של הגדודים: שלושה פסים מאונכים של תכלת-לבן בתוספת מגן דוד זהוב, לא במשטח אחד אלא בקוים. על צורת הדגל טרם הוחלט. הנטיה הגוברת היא: דגל עברי טהור בלי כל תוספות.

* * *

­ ­ ­– – – שואלים: כיצד זה ישפיע על אורך זמן השירות של בחורינו? –­ נאמר לנו בפירוש כי ענין החטיבה לא יעמוד בניגוד לכללים שיקָבעו לגבי הדמוביליזציה –­ כללים שהם זכותו של כל חייל וחייל. אם יקָבע כלל שמשתחררים לפי ותק השירות או לפי הגיל או לפי איזה סימן אחר – הרי זו זכות בלתי נפגעת של החייל ללא תלות באיזו יחידה הוא משרת. אין זאת אומרת שאיננה יכולה להתעורר השאלה בשבילנו – ­ בפנים –­ אם ננהוג בחטיבה זאת לפי כללי הדמובּיליזציה, שלפיהם חלק גדול מהחטיבה או מרביתה תצטרך לצאת מהשירות. שיקולינו אנו בענין זה יהיו תלויים לא במעט מהנסיבות הכלליות ומהאפשרויות של מלואים שיעמדו לרשותנו כאשר השאלה תהיה אקטואלית. החייל שלנו חותם בהתגייסותו על התחייבות כללית. אין פורמולה מיוחדת בשביל חיילי החטיבה. אולם ההתקשרות על החטיבה הנה בין מיניסטריון המלחמה ובין הסוכנות היהודית. מכאן נובעות גם הערבויות להבטחת החטיבה משירות היכול לעמוד בניגוד למהותה של החטיבה ומטרתה.

­ ­– – ­ עשינו חשבון שדרושים עוד אלפיים איש כדי להקים את החטיבה על רגליה. זה כולל גם יחידת המלואים. כמה מאות יגויסו באנגליה. הארץ תצטרך לגייס עוד 1500 איש. אנחנו מעונינים שההופעה הראשונה של החטיבה היהודית הלוחמת תהיה מלאה. שלטונות הצבא נוקטים עתה בקצב מהיר מאוד להקמתה של החטיבה. הגדודים קיבלו כבר ציוד חדש והקצב הוא כמו בסיפורו של ש. לביא: “יום אחד”. המסקנה היא –­ גיוס בתנופה גדולה שלא יקום בלי הירתמות כפולה של ההסתדרות: א) הירתמות המנגנון ההסתדרותי לכל הפעולה הזאת ברחבי הארץ ובתוך ציבור הפועלים; ב) תרומת המשקים. אמנם, אין המשקים המסגרת היחידה החייבת בתרומה מאורגנת. מלבד התביעה לישוב העברי בכללו תופנה התביעה לארגונים שונים שתרומתם המאורגנת חשובה מבחינות שונות.

* * *

­ ­– – – ­ בחטיבה היהודית הלוחמת אני רואה את הסיפוק היהודי הראשון שקיבלנו מהעולם במשך חמש השנים האיומות האלה. אני מדגיש את המילה יהודי, מתוך הכירי את מצב-הרוח בקרב קיבוצים יהודים רבים. אמנם קיבוצים אלה לא היו תחת שלטון היטלר, אבל אני דן על פי קל-וחומר: אם קיבוצים יהודים באמריקה ובאבסטרליה ככה ­– קיבוץ יהודי בפולין על אחת כמה וכמה. ואם החטיבה תזכה (את המילה תזכה אני מקבל על אחריותי האישית) להשתתף גם בקרבות ­– ישמש הדבר גורם לחיזוק ההכרה העצמית היהודית כאשר לא עשה ולא יעשה שום דבר אחר, מלבד הקמת מדינה יהודית –­ הכרה עצמית של ציבור פּגוּע ונעלב עד עמקי נפשו בשנים אלה. מבחינה ישראלית רחוק הדבר ממה שמגיע לנו, אבל זה הדבר הראשון שהעם היהודי ירגיש בו סיפוק לעצמו, ואלה אשר דבר זה עולה בזכותם ימַלאו שליחות יהודית כבירה.

* * *

אינני בטוח אם יש לדבר זה ערך ציוני-פּוליטי חיצוני. מלבד הרושם בעולם, זה יצר רושם גם באדמיניסטרציה העוינת. יש קצת יותר דרך-ארץ לנציגות היהודית. אך בעיקר אני רואה בחטיבה הלוחמת ערך פנימי עצום בשביל הציונות. השאלה המכרעת שלנו היא, אם הציונות תצליח לכבוש את נפש מיליון וחצי היהודים שנשארו לפליטה. בפגישה עם מיניסטר מצרי אחד, נאמר על ידו: “עכשיו אין הענין כל-כך רציני. אני מצטער על כך שהושמדו מיליוני יהודים, אך מאחר שנשארו רק מעט יהודים ויהיה משטר ליברלי באירופה, לא יהיה צורך בעליה, ועל כך הריב בינינו איננו רציני כל-כך”. מגרונו דיברו פקידים אויבים –­ גבוהים ונמוכים –­ מהמזרח הקרוב, ואני חושש שלא רק מהמזרח הקרוב. מיליון וחצי יהודים החושבים ומביעים בגלוי כי הדאגה העיקרית שלהם היא לעלות לארץ-ישראל –­ זוהי תעודת הציונות בדורנו. מבחינה זו יש להופעת אנשינו ערך מכריע. בחורינו ובחורותינו עבדו במחתרת בארצות הכיבוש של הנאצים. אחד מהם חזר לא מזמן ושמעתי במשך שלוש שעות את סיפורו. לא שמעתי בחיי הרבה סיפורים כאלה של גבורה אנושית מושכת ומרתקת. בחורים אלה הצליחו להקים הגנה מאוחדת של הנוער החלוצי במקום ההגנות הנפרדות של תנועות הנוער השונות של ארץ-ישראל העובדת. אנחנו יודעים על השפעתם החינוכית הציונית וכן על הערך הכביר שהיה לפלוגותינו באיטליה, ואני מקוה שגם בחורי החטיבה הלוחמת, אשר יספיקו להגיע לארצות אחרות, יצליחו למלא תפקיד גדול. מלבד ערכה של החטיבה מבחינה יהודית ­ –חטיבה יהודית לוחמת על אדמת גרמניה שתלחם בגרמניה ותשותף אולי גם בחיל-המצב של צבא הכיבוש במשך זמן מסוים ­– אינני יכול לתאר לי גורם ציוֹני חשוב ממנה בשביל יהדות אירופּה. חטיבה כזו היתה יכולה להיות גורם גם אילו באה מאמריקה. אבל אין זה מקרה שחטיבה כזו באה מארץ-ישראל, ולא יהיה זה סוד בשביל יהדות אירופה. אבל זה בלבד לא יקבע ואנחנו נצטרך להשקיע מאמצים להרמת הדגל הציוני על-ידי שארית יהודי אירופה. אני בטוח שכל העם היהודי רואה בזאת שליחות יהודית גדולה. ולבחורים אלה שיתגייסו ישָאר לכל חייהם זכר טוב כמשתתפים בדבר חשוב וגאוה על מלחמתם בהיטלר, כעין אותה גאוה שהזינה את הבחורים שלנו בעמדם בשמירה ועל המשמר גם כשלא השתתפו ישירוֹת בקרב. עתה יש שלב עולה ­– חטיבה יהודית לוחמת. אולם בלי שום ספק שעכשיו גדולה עוד יותר אחריותנו כלפי משפּחות החיילים –­ כלפי אשת החייל, אמו וילדיו. הסוכנות היא כתובת לדאגה זו, אבל לא היחידה. יש הכרח לצאת בתנופה מחודשת אל הישוב. כי בני הישוב הם שהתנדבו. ההיסטוריה הטילה עלינו תפקיד עוד יותר כבד, ואלה שאינם הולכים ונשארו בארץ, וביחוד אלה בארץ שעשו עושר מהמלחמה, עליהם להושיט עתה את מלוא העזרה למשפּחות החיילים. אנחנו חייבים לשבעת אלפים הבחורים האלה דברי עידוד מוסרי, כי הם הולכים לשליחות קשה. הם יוצרים בשליחות העם היהודי, המלַוה אותם בהכרה ובהוקרה. נדרוש מאתנו פה כי ירגישו בעידוד המוסרי והנאמן שלנו שיחזק אותם ברגעים הקשים שהם עומדים ויעמדו בהם. עלינו להגיד להם ששליחותם זו מגדילה את אחריותנו להם, למעמדם, לזכויותיהם, ליכלתם לשוב לארץ ­– נדרוש זאת גם בשביל אלה שיתוַספו אליהם מאנגליה, למען יוכלו להצטרף אליהם יהודים גם מארצות אחרות. הכרחי שבין המגויסים מהארץ יהיה גרעין חלוצי מהמעולה ביותר שיש לנו, כי על החטיבה יוטל לא רק תפקיד חלוצי, אלא גם תפקיד ישראלי ­– הם שומרי כבוד ישראל כחיילים, כאנשים. אין חשש להתנהגותם הצבאית ­– חיילים יהודים אינם גרועים מכל חייל אחר. אך מבחינת התנהגותם האנושית הם צריכים להיות למופת. הם יפָגשו עם אלפי חיילים יהודים בצבאות האנגלים, האמריקאים ובעלי ברית אחרים. הם יפָּגשו עם חיילים לא-יהודים וגם זו פגישה חשובה. והתנהגותם, הופעתם, דמותם האנושית זה ענין גדול מאוד בשביל העם היהודי, וביחוד בשביל הישוב העברי בארץ. מובטחני שכל חייל יהודי מסוגל להיות מן המעולים גם מבחינה אנושית. מובטחני שבתוך הגדודים הקיימים רבים הם מהיקר שבאדם, אבל יש הכרח בחיזוקם על-ידי גרעין נוסף מהארץ ­– מן המובחר שבתוכנו –­ שיסייע לקבוע במידה גדולה את הדמות הישראלית, האנושית, החלוצית של כל החטיבה. יש כוחות בגדודים, אבל אין להסתפק בהם. התפקיד חשוב והמעמד חשוב והאחריות היהודית גדולה: הופקד בידיהם כבוד עם ישראל.

בכינוס הקרן הקיימת לישראל, י“ב בתשרי תש”ד

אין יום אחר הולם יותר לכינוס למען אדמת המולדת מאשר יום פטירתו של אוסישקין. לא מפני שאוסישקין היה האיש האחד בתנועה הציונית, אשר ידע, הבין ועשה למען אדמת המולדת; גם בשביל כבוד הגדולים שבגדולים לא נקפח זכות אלה, אשר להם יד במפעל גאולת הקרקע, כמו „הנדיב הידוע“, יהושע חנקין, החי אתנו לאורך ימים, וארתור רופין. ובדברנו על הקה"ל לא נשכח גם את הרמן שפירא. אוסישקין גם לא היה מצומצם במפעל הקרקע בלבד. זה יהיה קיפוח דמותו הציונית, הרב־צדדית, אם נראה את עבודתו ואת הישגיו של אוסישקין רק בגאולת האדמה. בעשרים השנה האחרונות הקדיש וייחד את עצמו למפעל הקרקע, אבל כבר קדמו לכם ארבעים שנה עבודה ציונית, וכבר אז עמד אוסישקין בתנועה במלוא קומתו ההיסטורית.

אוסישקין היה מן הראשונים לא רק של הציונות, אלא גם של חיבת ציון. אבל הוא היה לא רק מן הראשונים בזמן. הוא היה ראשוני בטבעו. הוא למד מרבים. אבל לא רק תלמיד היה. הוא הואר בזוהר של יוצרי התנועה אשר קדמו לו וגם של אלה שבאו אחריו, אבל אף פעם לא היה רק בבואה של אחרים. הוא היה ממניחי היסוד.

בהיותו ראשוני, היה גם היחיד בזמנו אשר ידע להעריך את אלה שבאו אחריו ואת הערכים החדשים אשר הביאו אתם, ולא היה מראשוני התנועה, כמו אוסישקין, אשר העריך והוקיר את העבודה העברית, השמירה, ההגנה והחלוציות. הוא מיזג בתוכו גם את הציונות המעשית, גם את הציונות הפוליטית וגם את הציונות התרבותית. יותר מזה – הוא היה מהמעטים אשר איחד ומיזג את הרעיון ואת המעשה, שלא רבים ממניחי היסוד זכו לכך.

אבל יותר מכל המפעלים והכיבושים, יותר מכל הרעיונות והערכים, שהוריש לנו, היה אוסישקין חשוב ויקר לנו במה שהיה. הוא עשה עלינו תמיד רושם כאילו הוא חצוב מסלע. ואם אני שואל את עצמי: מדוע יותר מאשר בכל דבר אחר אנחנו מזהים אותו עם מפעל הקרקע, הרי זה מפני שאוסישקין נראה לנו בתכונותיו כאילו הוא חקוק מאבן־השתיה של התנועה, ומשום כך היה כל־כך צמוד לאבן־השתיה של המפעל הציוני.

*

התנועה הציונית נטלה על עצמה שני יעודים, שניהם קשים כקריעת ים־סוף. במליצה מודרנית היו קוראים להם „אוטופּיות“:

„אוטופּיה“ אחת – קיבוץ גלויות: קיבוץ גלויות של עם מפוזר לא בארצות אחדות, ולא אֵילו עשרות שנים, אלא כמעט על־פני כל כדור הארץ, ומאות ואלפי שנה; עם אשר ניתק מאדמה, מעבודה, מחיים עצמאיים; עם אשר לא הורשה לחיות כמו כל עם נורמלי, אלא ניתן לו מקום בקושי בתוך סדקי החיים של עמים זרים; עם אשר הוכרח להיות תמיד נזקק לשולחנות של אחרים; אומה זו אשר כאילו חדלה להיות אומה, כאילו נשתתק בה חוש של אומה, רצון של אומה, דבקות של אומה, – הציונות נטלה על עצמה לקבץ אותה, להחזיר אותה למולדת העתיקה, לעשותה שוב לאומה הסמוכה על שולחנה־היא, לעם עומד ברשות עצמו, – בלתי־תלוי באחרים; וגויים ויהודים אמרו: זה חלום־שוא.

אולם הציונות נטלה על עצמה עוד יעוד אחד, הייתי אומר – הרפתקה. גם יעוד זה בלתי־אפשרי כמעט – יעוד להקים הריסות של ארץ דלה וחרבה ונשַמה, הרוסה לא על־ידי מלחמה אחת, כאשר נהרסו עכשיו הרבה ארצות באירופה באש ובחרב של היטלר, אלא ארץ אשר נָשַמה במשך במשך מאות בשנים, ואשר עומדת בשממותה כמעט אלפיים שנה, ארץ אשר כבשוה כל מיני כובשים, וכל אחד רק הגדיל חורבנה. הציונות נטלה על עצמה את ההרפתקה לחונן הריסות הארץ הזאת – לבנותה בידי העם היהודי העתיק מהאדמה והגָמוּל מהעבודה.

ומופלא דבר ההקבלה שבהיסטוריה של העם היהודי ושל ארץ־ישראל לאחר שנפרדו; נפלאה היא ההיסטוריה של הארץ לאחר שהעם היהודי נעקר מתוכה, ואלמלא מהלכה המיוחד, מי יודע אם יכולנו לשוב אליה. ואני רוצה עכשיו לעמוד על כך, כי גם עתה, גם לאחר שהדבר הוכר במשפט־העמים, לאחר מלחמת־העולם הקודמת, לאחר שכל עמי־התרבות באירופה ובאמריקה, מתוך האיניציאטיבה של אנגליה ואמריקה, הכירו בזכות העם היהודי על מולדתו, בקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ הזאת, – עומדים עכשיו לשלול מאתנו זכות זו. אומרים: אמנם נכון, ישבתם פעם בארץ זו, יצרתם כאן, אולם התרחקתם והורחקתם, באו אחרים, כבשו את הארץ והתישבו בה והארץ ארצם.

אמנם רבים היו הכובשים, אך מותר לנו לשאול: אותן 1400 השנים – מתקופת כיבוש הערבים, או אולי מימי מסעי־הצלב, ולאחר שכובשים רבים – רומא וביצנץ, פרס וערב, נוסעי־הצלב והסלג’וקים, הממלוקים והתורכים – כבשו את הארץ והישוב העברי נעקר כמעט ממנה, ולאחר שיש כאן ישוב שהוא תובע לעצמו חזקה של 1300 שנה, ועל סמך חזקה זו רוצים לגזול מאתנו את התקוה האחת, שהעם היהודי שמר עליה בכל מאות השנים האלה, מאז הורחק מהארץ – תקוַת־ציון, מותר לנו לשאול: מה עוללו לארץ כל הכובשים האלה והמחזיקים בה?

את התשובה אפשר לתת בשלוש מלים: שמוּ עֵדן למדבר.

*

אולי במקום כינוסים היתה צריכה הקק"ל לארגן טיולים על־פני הארץ לילדים ולמבוגרים מהר־חרמון עד אילת, ומחוף ים־התיכון עד מדבר־סוריה – לעבור את הארץ לארכה ולרחבה ולראות מה עוללו אלה, התובעים לעצמם בלבד את הזכות לארץ הזאת, בזכות החזקה שלהם.

רבים מכם באו הנה מתל־אביב ומחיפה. עברתם בהרי ירושלים; אתם רואים מימין ומשמאל הרים עשויים דרגות־דרגות, והן קרחות. שוממות, עקרות, אבל דרגות אלו אומרות – דרשנו. אין אלו דרגות עשויות בידי הטבע, אלא העם היהודי הוא אשר יישב את כל ההרים האלה, את הרי חברון וירושלים, שומרון והגליל: בהן היה לפנים הישוב היהודי הראשון במערב ארץ־ישראל. הוא לא הזניח אף אחת, אף הר אחד שומם או בלתי־מעובד, וכדי להתגבר על פגעי הטבע דירג את ההרים למען שמוֹר על האדמה, למען הקל על עיבודה.

דרגות אלו נהרסו ונעזבו, נשארו רק עקבותיהן, והגשמים והרוחות סחפו את האדמה הברוכה, אשר היתה מקור פרנסה וברכה לישוב היהודי ההררי הגדול, ועכשו אנו רואים את הרי ארץ ישראל, שהיו מכוסים יערים וכרמים, שהם שוממים וקרחים, ועוד תמצאו על קרחות ההרים האלה גתּות עתיקות ובתי־בד, ששם עבדו היוגבים והכורמים היהודים, והם עזובים. הכובשים והמחזיקים הבלתי־יהודים השַמו הרים אלה, החריבו את יערותיהם, הפקירו אותם לפגעי־הטבע, וההרים נחשפו, אדמתם נסחפה, ועכשיו הם עומדים ערירים וקודרים.

תסעו מפה לטבריה, לא בדרך החדשה – בכביש תל־אביב–חיפה – אלא בכביש יריחו–בית־שאן, תראו לפניכם בקעה, אחת הבקעות המופלאות בכדור הארץ, עשירת־מים, אשר פירנסה ישוב עצום. ועל בית־שאן אמרו אז חכמינו, שזה פתחו של גן־עדן. אתם רואים עכשיו את שפעת המים ההולכת לאיבוד, ומלבד אואזיסים קטנים תראו שממה בלבד.

מה עשו הכובשים והמחזיקים בארץ, התובעים לעצמם זכות־בעלות – וזכות בעלות יחידה? הם השמו את הבקעה הפוריה ביותר של ארץ־ישראל.

תסעו ברכבת לאורך חוף הים, מאשקלון עד זכרון־יעקב וחיפה. רצועת החוף היתה לפנים האדמה המאוכלסת ביותר, כל החוף היה כמעט עיר אחת מפולשת עד צידון. שם נוצרה תרבות־ים עברית־צידונית גדולה, אשר שינתה את המשק העולמי ונתנה לעולם את השיט, את כיבוש הים, – את אלה עשה שבט עברי קדום, עמו של חירם, בעל־בריתו של שלמה המלך, שהגויים קוראים לו פיניקיים, ואנחנו קוראים להם צידונים. עכשיו אתם רואים שחולות הנילוס, ששטף הים מביא אותם לחופי ארצנו, כיסו את מיטב האדמות האלה בסביבות עזה, אשקלון, יבנה, ראשון־לציון, חדרה ועוד, ובמקום שאין ישוב יהודי החולות מתפשטים והולכים.

אדמת־החוף המהוללה בפריונה ובהיסטוריה העשירה של האוכלוסיה ואשר עליה היה ישוב גדול, הפכה בחלקה הגדול למדבר של חול. ואם תעֵזו ותסעו נגבה, מבאר־שבע והלאה – כי למרות הפסוק המפורסם אין זה הגבול, וארצנו נמשכת קילומטרים דרומה – תגיעו עד אילת. רק לפני שנים אחדות, כשהייתי שם בפעם השניה, מצאתי שם יהודי אמריקאי חוקר־קדמוניות עושה עבודתו ליד עציון־גבר (שבו היה לשלמה המלך צי), והוא גילה שם בית־חרושת, מימי שלמה המלך, להיתוך הנחושת אשר הובאה מהמכרות בפוּנוֹן בערבה. ועוד אלף ושש מאות שנה לאחר שלמה היה באילת הסמוכה ישוב יהודי.

ואם תסעו לא רק בדרך־המלך, אלא תסורו לצדדים, תגלו בתוך ערבות־החול בנגב ערים שלמות. אולי היה מי מכם בפּומפּיה וראה את הפלא הגדול של עיר שלמה, עתיקה, חרבה, על רחובותיה ובתיה, שנגלתה מתוך מכסה הלבה של הויזוף. אולם בנגב אין הרי־געש, ולא פגע טבעי החריב את ישובי הקדומים. הנגב נהרס לא בידי שמים אלא בידי אדם, ושרידי ההרס הן ערי הנגב.

בתנ"ך נזכרה העיר צפת, לא זו אשר בגליל, זו אינה כל־כך קדומה, אלא צפת שבדרום, ועיר זו עדיין קיימת, על רחובותיה ובתיה ובורותיה. מסביב לעיר אתה רואה עקבות כרמים ונטיעות. אבל אין שם עכשיו אף נפש חיה אחת, לא בתוך העיר ולא בסביבתה, ואתה עומד נפעם לפני מראה זה – עיר שלמה ריקה ושוממה, בורות ריקים, אין בהם מים, הבתים ריקים מאדם ומבהמה, ומסביב דממת־מדבר. ואין זו העיר היחידה. יש גם עיר אחרת – רחובות, לא זו שליד ראשון־לציון, אלא רחובות זו בה חפר יצחק אבינו באר שלישית ומצא בה מים, ולא רבו עליה עבדי אבימלך, לאחר שהתעשֹקו אתו על הבאר הראשונה שחפר – עֵשֹק – ולאחר שרבו גם על הבאר השניה – שֹטנה – ותבעו את המים לעצמם; – כאילו קרה הדבר בימינו. „ויקרא שמה רחובות ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו“ (בראשית כ"ו). ועוד שרידי העיר רחובות טמונים בחולות הנגב. כן גם העיר חלוצה. בכל השטח רחב־הידים מבאר־שבע ועד אילת אין אף ישוב אחד.

ומפה לאילת המרחק הוא גדול יותר מאשר מפה למתולה, ורק עם יציאתך מחברון אתה רואה לפניך ארץ רחבה וגדולה – ריקה מאדם. זהו מה שכובשים והאוחזים ביד עוללו לארץ. זוֹהי הזכות אשר יש להם: השמו ארץ פורחת ומאוכלסת. ואותו דבר תראה כשתטפס בהרי הגליל: תמצא אמנם ישובים לא־מעטים, אבל תמצא עוד יותר הררי־הוד נטושים, מגודלי טרשים ומכוסי שיחי־בר, וכל אלה היו פעם עטורים כרמי־זית ועצי־פרי ושוקקים ישובי־יוגבים. ואת המראה המזעזע ביותר תראו כשתבואו לעמק־החוּלה המבורך, השופע מי־זהב – כי יקרו המים בארץ מעפרות־זהב – והנה הפכה בריכת־המים הגדולה למאֵרה בגלל העזובה של הכובשים, למאֵרת ביצה וקדחת. ואדמת עידית שבעידית, הנותנת שנים ושלושה יבולים בשנה, היתה למקום תחלואים ומגפות ואוכלת יושביה.

וזו היא ההרפתקה הגדולה, – אשר אולי לא ידענו כל קשייה, – שנטלו על עצמם בשלושת הדורות האחרונים חלוצי ישראל – לחונן שממות הארץ ולהקים הריסותיה.

*

עברו כששים שנה מזמן שראשוני חלוצינו שבו בפעם השלישית למולדת. רך מעט מן המעט עשינו: ארץ־ישראל המערבית גדולה כעשרים ושבעה מיליון דונם, ואחרי ששים וחמש שנים אנחנו עומדים רק ברכוש קרקעי של מיליון וחצי דונם בקירוב. בערך 6% מאדמת ארץ־ישראל המערבית – לאחר שגם חלק זה של הארץ קוצץ בגבולות המלאכותיים שברפה בדרום וראש־הנקרה בצפון. ואעפ"כ העבודה אשר עשינו לא תימדד בשטח ובכמות בלבד, אלא בטיבה ובערכה המהותי.

הוכחנו לעולם והוכחנו גם לעצמנו, ששממת הארץ הזאת אינה גזירה מן השמים שאין לקרוע אותה. אין זה הכרח טבעי, שהרי הארץ יעמדו לעולם־ועד בקרחתם ובעקרותם. החולות שטפו את מיטב אדמת־החוף רק בגלל הזנחת כובשי הארץ, ועבודה נאמנה וחרוצה תוכל לשים גבולות ל„פלישה“ אויבת זו וגם להפרות שוב את החולות. גם מאֵרת־הביצות אינה אלא כשלון ופשע אנושי, כשלון כובשים ומחזיקים שהשמו את הארץ, ולא גזירת הטבע שאין לעמוד בה – ומייסדי פתח־תקוה וחדרה הוכיחו את הדבר. הם הבריאו והפריחו אדמת־ביצות ושילמו אמנם מחיר יקר, ביחוד אנשי חדרה – לא בפרנקים, לא בנפוליונים, לא בפונטים, אלא בחייהם, בחיי נשיהם ובחיי ילדיהם – ובעקבותיהם הולכים עכשיו חלוצי החולה. יכולנו גם לסלעים ולטרשים. האיכר ברוֹזה במוצא והקבוצות בקרית־ענבים וחניתה הוכיחו שמתוך אהבה ועבודה מסורה אפשר להפרות גם הררי־סלעים, לכסותם בעצי־סרק ובעצי־פרי ולחיות בצלם.

רק לפני שבוע עברנו בהרים סביב ירושלים עם בא־כוח של מעצמה גדולה אחת, והוא ראה תחילה את הגבנונים הקודרים, הקֵרחים, העֲקָרים וקיבל חיזוק למה ששמע לפני זה ממישהו, כי זוהי ארץ שוממה, ואין בה מקום לישוב נוסף. אבל פתאום נכנס בתוך ההרים האלה לנקודה יהודית אחת שהוקמה לפני עשרים שנה על־ידי חלוצי ישראל, והוא ראה שעל אותו ההר ואותו הסלע מלבלבים עצי־סרק ועצי־פרי, ובתוכם שוקק ישוב עובד ורענן. ולא היתה נחוצה שום הסבּרה יתירה כדי להוכיח כי מה שאירע להר זה, כאשר נתמזגה אליו אהבה, עבודה וחריצות מתמדת – יכול לקרות להרים רבים מסביב, מקרוב ומרחוק, אם יבואו אליהם אנשים המסוגלים לאותה אהבה ועבודה וחריצות מתמדת.

גלוֹנוּ את דיבת הארץ – דיבת השממה והעזובה. לא עשינו גדולות. עדיין אנחנו עומדים בושים ונכלמים, נוכח המעט־מזער אשר רכשנו לאחר כל־כך הרבה שנים; עם של 17 מיליון, שאמצעיו לא היו כל־כך דלים – מה עשה לגאולת אדמת מולדתו? היה זמן שיהדות גרמניה בלבד היתה יכולה לגאול כל כל אדמת ארץ־ישראל בחלק מהונה; אפילו יהדות פולין העניה היתה יכולה לעשות זאת. ואחרי יותר מששים שנה אנו עומדים עדיין רק במעט האדמה אשר רכשנו. אולם המעשה אשר עשינו גדול הוא, כי גוללנו את חרפת השממה, הוכחנו את יכלתה וכוחה הגנוזים, גילינו שלא חוקי הטבע וגזירת השמים אלא העזובה וההזנחה של כובשים זרים ובנים חורגים השמו ארץ ברוכה ויקרה זו; ומעין מה שקרה לעם היהודי, אשר גם בגלותו, בנכר, בתפוצה, בהיותו מושפל עד דכא, נתון למשיסה ולביזה ונרדָף ונענֶה – נשתמרו בתוכו לאחר מאות השנים האלה כוחות־יצירה גנוזים ומעינות חבויים של ישע, גבורה וגאון אשר זינקו מתוכו לעת־מצוא – כך גם מוגדת העם היהודי. לאחר מאות שנים של חורבנות, מלחמות, הריסות ודלדולים שמרה בתוך תוכה, בחביון הריה ועמקיה, ערבותיה וגיאותיה מקורות וכוחות צמיחה ופרִיה, תנובה ויבול, וכשנתבעה מחדש על־ידי בניה־בוניה מתוך אהבה ועבודה נאמנה – נענתה.

*

זאת אשר הוכחנו. הוכחנו זאת לא בנקודה אחת ולא בחבל אחד. הוכחנו זאת בהר ובעמק, בשפלה ובערבה, בים ובקדם, בצפון ובדרום. וכשהוכחנו כל אלה – והובררה לא רק זכותנו אלא גם יכלתנו – קמו עלינו צוררים והטילו דופי במלאכתנו. הטילו בנו עלילות־הנישול. זהו אמצעי בידי שונאי־ישראל, וכך היו עושים מאז ומעולם. מה לא העלילו עלינו? תורתנו ציוותה: „לא תרצח“; יותר מכל עם סולדים אנו משפיכת־דמים. כלום לא בדו עלינו את עלילת־הדם? ולא רק במשפט־בייליס ולא רק בימי־הביניים. עוד בתקופה העתיקה היו סופרים יוונים אליליים מאשימים את היהודים שהם תופסים כל שנה יווני אחד, מביאים אותו למקדשם, מפטמים אותו שנה שלמה – ולבסוף זובחים אותו לפי מנהגי דתם ואוכלים את קרביו… לצוררינו כאן אין צורך בעלילות־דם. כאן יש ענין להשמיץ לא כל־כך את היהודים אלא את עבודתם ומפעלם. כי אנחנו שבנו לארצנו והשקענו כוחנו במפעל שבא לתקן את המעוּות, שעשו פה בזה אחר זה כובשי־הארץ הזרים: דלדלו את אדמתה, עקרו והשמידו יערותיה, הזניחו מקורות השקאתה, פרקו את ערי הריה ועמקיה, הפכו עדן למדבר. לאחר הרבה מאות בשנים חזרנו הנה, כשאין בידינו כוח שלטון ואין לנו נסיון של עבודה וכמעט בלי אמצעים – ורק בכוח החזון והעמל והמסירות גילינו את הכוחות הפוֹרים הגנוזים באדמת המולדת ובכל מקום אשר התישבנו בו הפכנו מדבר לעדן. ואז באו הצוררים והטילו בנו עלילות־הנישול. אמרו: אתם מנשלים את הערבים היושבים בארץ זו.

*

ורבות סבלנו בגלל עלילת־נישול זו. אולם יש כוח לאמת, גם כשהאמת עומדת מאחורי עם קטן חסר־ישע, והעלילה נתבדתה על־ידי שופטים ומומחים, לא שופטינו ולא מומחינו, – אלה אינם נאמנים, כמובן, – אלא על־ידי שופטים ומומחים של העם השליט והתקיף. הם חקרו ובדקו את טענות־הנישול, ומצאו שאין שחר, ומצאו מה שבעצם כל תייר יכול לראות בנקל כשהוא עובר בארץ לארכה ולרחבה, – הוא רואה את השממה והעזובה והדלדול מסביב, ובתוכם פורחות הנקודות הירוקות המעטות אשר הקימו היהודים. ולאחר שהוזמנה העלילה ניתכה עלינו לפתע פתאום גזירה שחורה, ולא גזירה אחת אלא שתים: ראשונה מיום 17 במאי 1939, הנועלת את שערי המולדת בפני העם היהודי, ושניה, גזירת הקרקע, מיום 28 בפברואר שנת 1940 – כבר בתוך מלחמה זו, – שהיא מרה וקשה מהגזירה הראשונה. גזירת־העליה נגזרה רק על יהודי הגולה, ואילו גזירת־הקרקע חלָה גם על יהודי הגולה וגם על יהודי ארץ־ישראל.

לפי גזירה זו לא רק חדלנו להיות אזרחי הבית־הלאומי, לא רק חדלנו להיות הגרעין הראשון של האומה העברית המחדשת את מולדתה ושבה אליה; חדלנו להיות אפילו אזרחים שווי־זכויות בארץ פלשתינה.

בכל האימפּריה הבריטית אין הפליה נגד היהודים; יותר מזה – אפילו בארצות הערביות, בעלות־בריתה של אנגליה, בעיראק ובמצרים, על גבי הנייר בכל אופן, אין הפליה נגד היהודים. אמנם עושים פרעות בבגדד, אבל שלא לפי החוק, כי החוק אינו מַפלה. ארץ־ישראל היא הארץ הראשונה, העומדת תחת שלטון בריטי, שנפגע בה השויון האזרחי של היהודים, וזו היתה הדוגמה הניתנת ע"י אומה אדירה לעמי־ערב, כיצד לנהוג ביהודים. לפי הגזירה החדשה אין שום יהודי, אפילו יהודי אזרח ארצישראלי, רשאי לרכוש אדמה או בית או עץ – אפילו לא בשכירות, – מחוץ לערים ומחוץ לשטח קטן על חוף הים התופס לא יותר מחמישה אחוז של אדמת ארץ־ישראל המערבית. ולכבודה של אנגליה יש לציין שקמה סערה בפרלמנט הבריטי. ויש לעמוד על סערה זו. היא מאלפת מכמה וכמה בחינות. הן גם בתוכנו היו וישנם אנשים האומרים שבעת המלחמה חייבים לעבור בשתיקה על כל העלבונות והפגיעות מצד הממשלה, למען לא יבולע למאמץ־המלחמה. דיבור זה עלול לעשות רושם כאילו יש בתוכנו ויכוח על מאמץ־המלחמה, ויש חסידים נלהבים יותר ונלהבים פחות. רושם זה אינו אלא סילוף האמת. אלה שאינם סבורים שיש לעבור בשתיקה על פגיעות – גייסו אלפי מתנדבים, הציעו לאנגליה מלוא עזרת היהודים בחומר וברוח, באנשים ובמשק, והעמידו את הדאגה לצרכי־המלחמה ומטרותיה, מתוך נאמנות למעמד־כבוד יהודי במאמץ־המלחמה, הם משוכנעים שאין להרכין ראש לעוול ולפגיעה גם בשעת המלחמה. – – –

*

תוך סערת המלחמה נתקיים בפרלמנט האנגלי, בששה למרס 1940, ויכוח סוער על הלכות קרקע והתישבות בארץ־ישראל, על חקלאות יהודית וערבית, על המפעל הציוני ועל יכולת הקליטה הקולוניזציונית של הארץ, על אדמות שוממות ורכישת קרקעות. ואז יצא מחבר „הספר הלבן“ והסביר לעם האנגלי, לפרלמנט האנגלי, שיש הכרח כלכלי בחוק זה המחלק, כידוע לכם, את הארץ לשלושה אזורים: איזור חפשי – התופס בסך הכל 5% של מערב ארץ־ישראל (1,340.000 דונם); איזור אסור בהחלט ליהודים, התופס 63% של כל השטח (17,132.000 דונם); איזור שלישי של %32 (8,835.000 דונם) שבו אפשר לרכוש קרקע רק ברשיון מיוחד של הוד מעלתו הנציב העליון. ומהו ההכרח שבחוק? צפיפות האוכלוסין המרובה שמחוץ לשטח החפשי וסכנת חוסר־עבודה הצפויה לערבים באזורים אלה מתוך קניות קרקע על־ידי יהודים.

כשקראתי דברים אלה שחור על גבי לבן לא יכולתי להאמין למראה עיני. אם יש בארץ צפיפות־אוכלוסין יחסית – הרי זה באיזור החפשי, על אדמת עמק־החוף. השטח האסור ישובו דלול, ובחלקו הגדול הוא ריק מישוב לגמרי, כי לא רק על כל הרי הארץ ורוב עמקיה הוטל איסור, אלא גם על הנגב כולו. ועל אדמה זו מספרים לפרלמנט האנגלי שיש בה צפיפות יתירה של אוכלוסין. האומנם מאוכלס כל השטח הזה ואפילו בצפיפות – ואנחנו לא ידענו?

סידרנו אז „אכספּדיציה“ קטנה של שלוש־ארבע מכוניות. יצאנו מירושלים דרך חברון ובאר־שבע, משם סרנו מזרחית־דרומית, ירדנו דרך מעלה־העקרבים, עברנו את כל הערבה עד אילת, וחזרנו משם לדרום ים־המלח, ובמשך שלושה ימים סיירנו את הסביבה. עברנו על פני 14,000,000 דונם (למעלה מהחצי של ארץ־ישראל המערבית), ולא מצאנו בכל האיזור הזה אף ישוב אחד, אף כפר אחד, – רק פה ושם בדואי נודד במרחבים הריקים והפנויים. וכל האדמות הללו נאסרו עלינו באשר ישובן צפוף וצפוי להן חוסר־עבודה אם יהודים יתאחזו בהן!

והחוק קם – כי בימים ההם עוד היה רוב לממשלת צ’מברלין, והחוק שריר וקיים – החוק האכזרי ושטני הכלול ב„ספר הלבן".

זהו החוק הגוזל מאתנו זכות מולדת וזכות אדמה וזכות שויון אזרחי. יתר על כן: חוק זה פוגע לא רק בנו, בעם היהודי, הוא פוגע קשה בארץ. הוא גוזר שממה על אדמתה החרבה, הוא ממשיך את פעולת ההרס והדלדול שעשו בארץ הזאת הכובשים הזרים. אולם מעכשיו נעשית הפעולה לא באש וחרב – אלא בכוח החוק. גוזרים התמדת השממה.

*

היעוד הכפול שנטלנו על עצמנו – יעוד התקומה של העם והארץ – מצַוֶה עלינו לעמוד נגד הגזירה הזאת. במה נעמוד? בשלושה אלה: במדע, בעבודה, בגבורה!

במדע. היתה לנו חכמת־ישראל בגולה; וככל חיינו בגולה היתה גם חכמתנו נתוקה משורש, קרועה מהמקור, וטיפלה רק בבבוּאת־הדברים ולא ביסודם. חיטטנו בספרים, ספרים חשובים, גדולים ויקרים, כתבנו עליהם פירושים ופירושי־פירושים, וחקרנו את הפירושים והוספנו עליהם. גם חכמת־ישראל מילאה שליחות – לקיים מה שיכולנו לקיים בנכר, בגולה, אבל לא היתה זו תרבות־מקור אלא תרבות־בבואה בלבד.

אנו זקוקים עכשיו לחכמת־ישראל חדשה. לא רק חיטוטים בספרים, אלא חיטוטים באדמת המולדת, בסלעיה, הריה, מעיניה, נחליה ונהרותיה. אנו זקוקים לחקירות פיסיקליות וחימיות, גיאולוגיות ומיטיריאולוגיות, אשר יגלו את צפונות המולדת, את עשרה הפנימי הגנוז במעמקיה, אשר יבדקו את אויר ארצה וגשמי ברכתה, זרם מימיה ופריון אדמתה, אשר יחשפו סגולותיה ופגימותיה, יכלתה ומומיה, ויציגו דרכי הבראתה והפראתה. אנו זקוקים למהנדסים וטבעונים אשר יתכנו, בעזרת הנסיון של התישבותנו עד עכשיו ובעזרת הנסיון של ארצות אחרות, הקמת הריסות והפראת השממה, בקנה־מידה ארצי־ממלכתי, למען נעשה בכל האדמה הפנויה והערירית את אשר עשינו בששת האחוזים אשר יישבנו עד עכשיו – את אשר עשו חלוצינו הראשונים במוצא, חדרה וראשון־לציון, ומה שעושים צעירי חלוצינו בחניתא, חולתא ועסלוג'.

יגַלו חכמי ישראל – חכמי אדמה, גשם וצמח – לחכמי אומות־העולם את האמת החדשה בארץ־ישראל; אמת של ארץ נשַמה המצפה לגאולה – לגאולת עבודה ובנין. על אמת גדולה זו הצפונה בחביון המולדת מעידים שלושה דורות של חלוצים, ממייסדי פתח־תקוה ועד מתישבי עסלוג' – אלה הם עדי־אמת, לא עדי־שיטנה נפסדים, פושעים, בזויי־אדם, אשר עליהם אפשר להגיד: אמור לי מי הם העדים, ואני אומַר לך מיהו הקטיגור, אלא עדי־יצירה, שלא בפיהם אלא במעשיהם ובעבודתם הם מגידים את דברם. ועדותם החיה והנאמנה זורחת מתוך השדות והגנים, הכרמים והפרדסים – פרי עמל־כפיהם.

הדבר השני – עבודה. מעטה היא העבודה אשר עשינו עד עכשיו בארץ, וזהו חטאֵנו האמיתי, ואל נתנצל בהפרעה שאחרים הפריעו. לנו היא העבודה הזאת, ושׂומה עלינו להגבירה בלי־הרף – ועל אף כל המכשולים. עלינו להיענות לשני הקולות הקוראים אלינו – קול העם המעונה, קול האדמה הנשַמה.

ונדרשת מאתנו גם גבורה. אין כל בטחון שאמיתנו וצדקתנו, עבודתנו ויצירתנו יעמדו לנו כשהם לבדם. ועלינו גם לעמוד בשער ולהתגונן – נגן על חיינו, כבודנו, עלייתנו והתישבותנו, נגן על זכותנו למולדת ולעצמאות.

בכינוס הדייגים, חיפה, 23 בדצמבר 1943

זוכרני: בילדותי עשתה עלי אחת הרשימות של אחד־העם – אשר בדרך־כלל לא נמשכתי אחרי תורתו – רושם גדול: זו היתה רשימה על „זבל“¹. – תגובת אחד־העם למאמר על זבל שהופיע בעתונו של בן־יהודה בירושלים. אחד־העם הריח ב„זבל“ את „ריח השדה, ריח הטבע הבריא עולה באפנו מן הזבל הזה“ אשר „יש בו מעין סם־חיים לעמנו“.

זכינו עכשיו לדון על ענין לא פּחות חשוב מזבל – על ענין הדיג. איני רוצה בזה להפחית את ערך הזבל. חבל רק שבימים ההם, אחד־העם, שביקר בארץ, השלים עם העובדה שהעוסקים בזבל ממש היו לא מבני־ברית, והגיע מסקנה שהיהודים לא יצלחו למלאכות גסות ממין זה.

מאידך גיסא היו כמה סופרים יהודים, וי. ל. פרץ בתוכם, שטיפלו בשוק הדגים היהודי, ומקריאה ביצירותיהם למדנו, כאילו דגים אינם אלא בשוק. כאן בארץ למדנו שדגים נמצאים בים, ושהם נרכשים לא על־ידי קניה אלא על־ידי דיג; ויש לברך שהחיינו שזכינו לכינוס של דייגים יהודים חדש בעבודה עברית – מקצוע הדיג.

יתכן שהסופרים העברים יתרעמו עליכם – אתם תכבידו עליהם את המלאכה. את מסַפּקי־הדגים היהודים לא ימצאו בשוק; מכאן ולהבא יצטרכו סופרינו לשוט בים ולהסתכל במעשיכם בלילות על־פני הגלים למען יוכלו לתאר דייגים עברים, – אולם העם העברי יברך עליכם ככובשים ראשונים של מולדת ומרחיביה, כמבצעי דבר הציונות במשמעותה הנאמנה והעמוקה ביותר.

אילו הייתי נדרש לתת הגדרה קצרה מה זאת ציונות – הייתי אומר: שיבה למקורות; שיבה למקורות הטבע, למקורות ההיסטוריה, למקורות החיים, למקורות התרבות, למקורות העצמאות; זאת אומרת – שיבה לעבודה, לאדמה, לים, ללשון העברית, למולדת, לקוממיות, לשויון, לאחוה; זאת אומרת – עיצוב חיינו בידי עצמנו, בכוח עצמנו, ברשות עצמנו, בזכות עצמנו.

בלי כיבוש הים, בלי שיט ודיג יהודי – לא יקום הדבר, כשם שלא יקום בלי כיבוש הקרקע – בלי חקלאות יהודית. הדיג הוא בעצם ענף חקלאי חדש, מורחב – הספקת צרכי־מזון ראשוניים. אבל הוא יותר מזה – הוא מנוף להרחבת גבולות הארץ – מערבה ודרומה, כלפי ים התיכון וכלפי ים־סוף.

ההיסטוריה שלנו עד עכשיו נכתבה בידי אנשי הגולה ובראִית אנשי הגולה, ועדיין לא עמדו כראוי על הים כגורם בתולדות העם העברי במולדת וכמעט שנתעלמה מאתנו ההוראה הראשונה שניתנה לאדם מיד עם בריאתו – „וירדו בדגת הים“ (בראשית א' כ"ו). השירה העברית העתיקה ביותר שנשתיירה בידינו היא שירת־הים (שמות ט“ו, א’–כ”א), ואחד משבטי ישראל נתברך: „לחוף ימים ישכּן והוא לחוף אניות“ (בראשית מ“ט, י”ג). והמלך הראשון אשר הקים דבר הברכה הזאת היה שלמה, אשר עשה אֳנִי בעציון־גבר על שפת ים סוף, וגם יהושפט עשה אניות־תרשיש ללכת אופירה, וגם אחזיהו בן אחאב מלך ישראל רצה שאנשיו ילכו באניות יחד עם אנשי יהודה, והרבה שנים היה חוף הים בדרום – חוף אילת בים־סוף – משמש סלע־מחלוקת בין יהודה ואדום, אולם ישוב יהודי באילת היה קיים עוד מאות שנה גם אחרי חורבן בית שני.

היהודים חתרו מימים קדומים גם לעיר־חוף בים־התיכון, ובמשך דורות היתה נטושה מלחמה על יפו – נמלה של ירושלים עוד בימי שלמה; דרך נמל זה הובאו עצי־הלבנון גם לבנין בית־המקדש הראשון וגם לבנין בית־המקדש השני. יונתן החשמונאי כבש את יפו שהיתה נתונה אז בידי היוונים; שמעון אחיו הציב בה חיל־מצב יהודי, ויפו היתה לעיר־הנמל ומרכז התחבורה והמסחר הימי של מלכות החשמונאים; כן כתבו יורדי־הים היהודים ביפו אחד מפרקי־הגבורה הנהדרים ביותר במלחמת היהודים והרומאים. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (פלביוס) לא חיבב ביותר את הלוחמים היהודים וקרא ללוחמי־הים ביפו בשם פּיראטים, אולם עצמתה הימית של אנגליה (וכן של עמים אחרים) הוקמה על־ידי „פּיראטים“. „שודדי־הים“ היהודים ביפו, אשר לדברי יוסף בן מתתיהו היו מלסטמים את סוריה, פיניקיה ומצרים ומטילים אימה על כל עוברי־ים בסביבותיהם – לחמו בגבורה נואשת נגד הלגיונות של אספסיאנוס ובחרו למות בידי עצמם מאשר לנפול בידי הרומאים, וים יפו האדים מדם יהודי.

*

על דורנו הוטלה השליחות הגדולה והקשה – להכשיר את הארץ לקליטת עולים, לא רק מארצות הכיבוש הנאצי ומגלות תימן, אלא גם מארצות־הברית באמריקה ומרוסיה הסוביטית. כל יהודי בנכר הוא בחזקת פליט, ובמוקדם או במאוחר יזקק למולדת, – עלינו איפוא להכשיר לכך את הקרקע – ואת הים.

היבשה בלבד של המולדת לא תספיק לנו, וגם לא נכה שרשים ביבשה בלי הים. דרוש לנו מקום בשביל הרבה יהודים, ולא נוכל לוותר אף על חלק אחד של ארץ־ישראל – והים הוא החלק הפנוי והגדול ביותר של מולדתנו.

כבר אחד מחכמינו הקדמונים אמר: „כל מה שלמערב ארץ־ישראל עד האוקינוס הגדול – הרי זה ארץ־ישראל“. וערכו של הים הוא כפול, כי הוטל עלינו גם להכין כאן מקום בשביל כל אדם מישראל, וגם להבריא כאן את העם היהודי בגוף וברוח. שני דברים אלה לא יתָּכנו בלי עבודת־האדמה, גם לא בלי עבודת־הים. בשנַים תקום פה המהפכה היהודית: בכפר עברי ובים עברי. בשניהם מפכים מקורות חיים, ועוז ועצמה. בשניהם ישגב האדם – כי בשניהם יקום שלטון האדם בטבע.

כדור הארץ רובו ים, ארצנו – רובה ים. חוף הארץ אינו גבול – אלא גשר למרחבי ימים במערב ובדרום.

במרחבים אלה ימצא אדם מישראל את יעודו הגדול: לרדות באיתני־הטבע. בצלחו במים אדירים המשתרעים לאין־גבול ימינה ושמאלה, מפּנים ואחור, יתָּקל פנים אל פנים עם הכוחות האיתנים של הדר הטבע וגאונו, זעמו וזעפּו, יכלתו ועצמתו, מסתריו ורזיו, משבריו ותהומותיו, וירגיש כאילו אפסותו וחדלוֹנו מול מרחבים סוערים אדירים אלה בלי קץ ובלי תכלית – אפסותו של יציר קטן זה הניתן להיבלע ולהיטרף על־ידי כל גל סוער לבלי דעת כי בא אל קרבו. אולם דוקא פה – נוכח מרחבים גועשים ועמוקים אלה – יכיר האדם את כל מלוא כוחו ויכלתו, את כשרונו הרב לכבוש מסילות בלב ים ולפלס נתיב בטוח במים אדירים ככל אשר תאַוה רוח אנוש העשויה לבלי־חת.

ונוכל לים גם אנו היהודים, כאשר יכולנו לאדמה. בני־ערים הקימו את כפרי העברים בארצם, ובני־יבשה יקימו את משק־הים העברי, וראשיתו של משק־הים – הדיג. איני מתנגד ללולי־הדגים שמתישבינו בנו בעמק בית־שאן ובעמק־הירדן – אבל אל נא יקראו למלאכתם זו בשם דיג. גם דייגינו במי־מרום וכנרת יזכרו נא, ששתי הבריכות הללו נועדו בעיקר להיות מקוי־מים להשקאה וליצירת כוח חשמלי, ורק מתוך חיבה קראו להם בשם יַמים. הים האמיתי מתחיל רק על חופה המערבי של ארצנו, ובקצה הנגב הדרומי, – במפרץ עקבה.

ים־התיכון וים־סוף – אלה שני יַמיה של ארצנו; מה שיש בפנים הארץ אינם אלא אגמים ובריכות. ופנינו לים!

את ההתחלות הראשונות של הדיג הימי עשינו בים־התיכון, ועדיין רבה המלאכה לפנינו בים זה. אולם זכור נזכור את הים הרחוק כאילו מאתנו היום, ואשר נאסר עלינו על־ידי שלטונות „הספר הלבן“ – את ים־הנגב אשר באילת, מולדת הצי היהודי ומשוש הדייגים בימינו.

עבודתנו ביבשה מוגבלת ומצומצמת: גם על־ידי הטבע, גם על־ידי הבריות, גם על־ידי השלטונות. יש אדמה זיבורית, יש גם אדמה שלא תצלח בכלל. יש אדמות תפוסות ונושבות – ואנו לא באנו להתישב על חשבון אחרים ולנשל את הזולת. ושלטונות „הספר הלבן“ חילקו את הארץ לשלושה אזורים, ורק באיזור הקטן ביותר, התופס רק כחלק העשרים של הארץ, הותרה בה התישבותנו. כל ההגבלות אינן חָלות על הים.

הים אינו תפוס, אינו ניתן לחלוקה, אין בו ישימון ולא „ספר לבן“, גם אינו נתון לקניה ולמכירה – בן־חורין הוא כחירות הרוח האנושי, לא הוצבו ולא יוצבו לו כל גבולות, וכל מי שקונה לעצמו אחיזה בפינה אחת בים – כל הים גלוי ופתוח לפניו ללא מעצור.

אולם אין אחיזה בים – בלי אדמות חוף, כשם שאין אחיזה באויר ובטיסה בלי משען בקרקע, בלי תחנה לאוירונים. חוסר חוש ממלכתי – פרי חיי גולה ונכר – העלים מאתנו חשיבות אדמת החוף במשך עשרות שנות התישבותנו המחודשת בארץ. כל שעל אדמה במולדת יקר מפז, אולם אדמת־החוף – אין ערוך לה! כל דונם אדמת־חוף – עולם מלא הוא, מוצא למקור הברכה והישע והכוח – מוצא לים, ולא יסולא במאות דונמים שבתוך הארץ.

כפר־דייגים על שפת הים, – זהו שלב עליון של התישבותנו. הוא יחבּר את שני חלקי המולדת:היבשה והים. המוסדות המישבים שלנו, אמצעי התישבות ומומחים להתישבות יש להפנותם מעכשיו בראש־וראשונה למפעל החלוצי של כיבוש הים. זה היה אולי מפעל־ההעפלה הגדול ביותר של הציונות מכמה וכמה בחינות, – מבחינת יצירת כוח משקי ומדיני, מבחינת חידוש חיינו ועירוי הכוחות הגנוזים בתוכנו, מבחינת הרחבת גבולות הארץ והתחברותנו למקורות־הטבע הראשוניים, מבחינת גילוי יכלתנו האנושית ועיצוב דמות הוויתנו המחודשת; ועל הכל – מבחינת קליטת העליה. גם ביצירתנו החקלאית אנו מרחיבים את שטח אדמת המולדת – אנו מַפרים שטחים שוממים ומעלים פריון האדמה בכל אשר נתישב, אולם הטבע הציב גבולות שאין לעברם, ובהיכנסנו לים מסיגים את הגבול – על חשבון הטבע החפשי, הפנוי, שאינו יודע כל גבולות.

מפעל הים דורש אמצעים כבירים וידיעות רבות, אולם יותר מכל הוא דורש אנשים שיש להם שנַים אלה: חזון ורצון! ההרפתקה הגדולה והנועזה של כיבוש הים – על־ידי דייגים, ספּנים, נַוָטים, אמודאים, עובדי־נמל ובוני־אניות – לא תיעשה בלי החזון הממריא והרצון היוצר של חלוצים משוגעים לדבר אחד: ים עברי, היודעים שאין מולדת ועצמאות וסוציאליזם בלי ים, וחייהם משום זה הם קודש לדבר אחד: כיבוש הים.

כינוס־דייגים זה הוא עֵד, שיש ביכלתנו לגדל חלוצי־ים כשם שגידלנו חלוצי־קרקע. מה שעשו עד עכשיו עשרות ומאות – יעשו אחר־כך אלפים ורבבות וגם מאות אלפים.

לא אכרים ובני־אכרים הניחו את היסוד לחקלאותנו המחודשת. מייסדי פתח־תקוה וראשון־לציון היו אנשי חזון ורצון ציוני – ובכוח החזון והרצון בנו כפרים יהודים. הם נזקקו במלאכתם זו לעזרת מומחים ובעלי־אמצעים. גם כיבוש הים ידרוש מומחים ואמצעים. בהתישבותנו החקלאית לא הקימונו טיפוס פּרימיטיבי של „מוּז’יק“ רוסי, אלא עיצבנו טיפוס מודרני של חקלאי תרבותי הבונה את משקו וחייו על יסוד המסקנות האחרונות של המדע והטכניקה והתרבות של ימינו. גם בים לא ניצור טיפוס פּרימיטיבי של דייג ושייט שאין להם בעולמם אלא מכמורת ומשוט, – חלוצי־הים שלנו מן ההכרח שיהיו חלוצי החברה ותרבות המתוקנת, עשירת הצרכים ורבת־היכולת.

וכינוס זה אינו צריך להמעיט בדרישותיו לא מהמוסדות המיישבים ולא ממומחי מהמקצוע הימי. בשביל הקמת כפר־דייגים אחד כדאי להטריח ולהטריד את הועד הפועל של ההסתדרות, הנהלת פיק"א, הסוכנות היהודית והקונגרס הציוני – וגם את הטכניון והאוניברסיטה והמומחים הפרטיים שישנם בארץ.

אולם ארשה להשיא לכם עצה אחת: אל תיעגנו למוסדות ולמומחים. בואו למוסדות בתביעות גדולות, כי איני יודע בשעה זו מפעל משקי גדול וחשוב ודחוף ממפעל הים. והתאמצו ללמוד מהמומחים גם את כל אשר ידעו – אבל אל תזדקקו יותר מדי למוסדות ולמומחים גם יחד. המוסדות הם יותר מדי „מעשיים“ וכפותים לקיים, והמומחים – יש תמיד להתיחס אליהם בכבוד גדול – אבל גם בחשדנות מרובה.

כל זמן שהמומחה יאמר לכם: דבר זה ניתן להיעשות – תאמינו לו, כי ידיעתו זו היא פרי נסיון (או פרי המדע – שאינו אלא הנסיון המגובש והמקובץ של חברתנו האנושית), אבל אם המומחה יגיד לכם: דבר זה לא ניתן להיעשות – אל תשמעו לו, כי פירוש אמירתו זו הוא – שאין הוא יודע שהדבר ניתן להיעשות. ואדם הוא מומחה רק למַה שהוא יודע ולא למַה שאינו יודע. וכשהמוסדות מצד אחד יגידו לכם: אין אמצעים; והמומחים מצד שני יפסקו הלכה: הדבר לא יתכן, – אל תשמעו, אלא תעשו, כי לרוב מקדים המעשה את המדע, והחלוץ מפעיל את המוסד.

ועצה שניה: אל תבוזו לקטנות – ואל תירתעו מגדולות. לא רק כפר־דייגים אחד ראוי למאמצים אין־סוף של כל מוסדותינו, – אפילו סירת־דייגים אחת יש בה חשיבות חיובית גדולה מכמה מעשי־סרק המסעירים לפעמים את הרוחות בישוב, ותוספת דייג יהודי אחד הוא נכס לאומי ופוליטי שאין לזלזל בו. אבל אל תפחדו להתהלך בגדולות – כי לים נתכנו עלילות ונצורות.

ואל תסיחו מלבכם את הים בדרום: נסתער על אילת וים־סוף והמרחבים הגדולים אשר לפניו. למפעל ימי גדול דרושה אחיזה רבה בקרקע – והים הדרומי יש לו „הינטרלנד“ עשיר, רחב־ידים ופנוי, למעלה ממחציתה של ארץ־ישראל המערבית. שפע האוצרות המינירליים בים־המלח, מקורות־הנפט הגנוזים בדרום, מרחבי־הנגב הפנויים והשוממים, המוצא לים ההודי דרך ים־סוף, – כל אלה מבשרים עתידות גדולים לחבל המוזנח והעזוב ביותר של ארצנו. הדיג היהודי באילת עלול לפתוח לנו מחדש את הערבה הגדולה והרחבה – ואין לי איחול גדול מזה לארגון הדייגים, שהכינוס הבא שלכם יתקיים באילת.

בכינוס המשמרת הצעירה, חיפה, כ’–כ“א באלול תש”ד

אני רוצה להגיד מיד בהתחלה, כי לא רק אתם המשמרת הצעירה המתכנסת כאן, אלא כל נער ונערה בארץ, נדרשים לדבר הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית, ונדמה גם בהיסטוריה האנושית! אתם נדרשים לנאמנות מוחלטת למהפכה היהודית, לנאמנות בהרגשה וברצון, במחשבה ובמעשה; לנאמנות לחיים ולמוות.

*

המהפכה היהודית היא אולי הקשה בכל המהפכות בהיסטוריה העולמית, אם כי אינה המהפכה היחידה והראשונה. היו כמה מהפכות גדולות. אציין רק את המהפכה באנגליה במאה ה־17, המהפכה באמריקה ובצרפת במאה ה־18, המהפכה ברוסיה במאה ה־20, ואין אלו האחרונות. אולם יש הבדל אחד יסודי המקשה ביחוד על המהפכה היהודית. כל המהפכות האלו שהיו ושתהיינה בארצות אחרות היו מהפכות נגד משטר, נגד משטר מדיני, סוציאלי, כלכלי. המהפכה היהודית היא לא רק נגד משטר אלא נגד גורל, נגד גורל יחיד במינו של עם יחיד במינו.

גורל העם היהודי שונה מגורלו של כל עם ועם, לא רק מאז יציאתו של העם היהודי בגולה, אלא גם בשבתו בארץ. זה היה עם קטן בארץ קטנה, היו הרבה עמים קטנים והרבה ארצות קטנות, אבל זה היה עם קטן בעל רוח גדולה, עם־גאון שהאמין ביעוד החלוצי שלו בעולם, באנושות, יעוד שטופח על־ידי נביאי ישראל. עם זה הביא לעולם אמיתיות ותביעות מוסריות גדולות, נצחיות. עם זה התנבא על אחדות הבורא והבריאה, על יקר האדם הנברא בצלם אלוהים (וכל אדם נברא בצלם אלוהים, ולכן כל אדם יקר), על צדק חברתי, שלום בינלאומי, על „ואהבת לרעך כמוך". עם זה חזה לראשונה את חזון אחרית־הימים, חזון חברה אנושית חדשה.

וגם הארץ הקטנה הזאת היא יחידה במינה. מבנֶהָ הגיאולוגי, תבניתה הטופוגרפית ועמדתה הגיאוגרפית משַוים לה חשיבות מיוחדת, חשיבות עולמית. והעם הקטן בארץ הקטנה הזאת היה נתון מראשית ימיו בין שתי ארצות גדולות ועשירות – אם לדבר בלשון ימינו: בין שתי אימפּריות גדולות, בין מצרים ובין אשור (או בבל), שתי ארצות כבירות וחזקות וגם בעלות תרבות גדולה; מחוללי התרבות האנושית: יוצרי מדע המתמטיקה, הגיאומטריה, האסטרונומיה, וכן החקלאות האינטנסיבית, כי שתיהן היו ארצות מישור פוריות, מושקות על ידי נהרות אדירים – מצרים על ידי היאור, הנילוס, ואשור (בבל) – על ידי פרת וחדקל. בארצות אלו קמו ממשלות אדירות – וגם ספרות חשובה רבת־ערכים בענף ההיסטוריה, השירה והמדע, ששרידיה המרובים והמקוטעים מעוררים השתוממותנו. חלק מזה אולי קראתם בתרגומו המובהק של טשרניחובסקי „עלילות גלגמש“. אבל זהו חלק קטן מהספרות העשירה שהורישו אשור ובבל. הוא הדין מצרים.

וכך היתה נתונה האומה היהודית בארצנו הקטנה בהתרוצצות מתמדת בין הכוח וההשפעה של הארצות הגדולות ובין התרבות, הדלה כאילו, של עצמה – דלה בחומר ובקנינים ובגילויים חיצוניים, אבל עשירה וגדולה בתכניה האנושיים, המוסריים ובחזונה האוניברסלי לאחרית־הימים, שעד היום הזה, אחרי התפתחות של למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, אחרי כל ההתקדמות והמהפכות בעולם, טרם ביצעה האנושות אפילו מקצתו.

והאומה שמרה על ערכי־יעודיה והם שמרו עליה. בכוחם עמדה בפני הלחץ של העמים התקיפים הסובבים אותה, ולא ויתרה על עצמאותה־יחודה. ובכוח יחוד זה טבעה את חותמה בהיסטוריה של האנושות ולא פסקה עד היום להיות גורם מפרה בעולם. אבל שמירת עצמאותה, המדינית והלאומית, התרבותית והמוסרית, דרשה מאמצים כבירים, ולא מעטות היו האבדות שאבדו לה לאומה בהיאבקותה הממושכת על נפשה ועל אמיתה.

*

בימי הבית השני, כאשר האימפריות של בבל ואשור ומצרים ויורשיהן הפרסים נפלו ועלה כוכבה של יון, נתחדשה ההיאבקות שהגיעה לשיאה בימי החשמונאים. זו לא היתה היאבקות פוליטית בלבד, אלא גם היאבקות רוחנית בין שתי תרבויות עמוקות, העמוקות אולי בתולדות האנושות – תרבות יהודה ותרבות יון. בתקופת החשמונאים היתה אמנם התרבות היוונית כבר בירידה. זה היה כמאה שנה אחרי חתימת התקופה הקלאסית של התרבות ביון, שחלה בזמן הופעתו של אלכסנדר מוקדון. אולם עם עלייתו הפוליטית של אלכסנדר נעשתה היַוונות לכוח עולמי; גם כוח פוליטי עולמי וגם כוח תרבותי עולמי, והלשון והתרבות העשירה התפשטה מאגן ים־התיכון עד הודו.

ארץ־ישראל הקטנה היתה מוקפת מכל צד ארצות הלניסטיות. ואם כי אתונה ירדה מגדולתה, וחדלה להיות מרכז יון, עוד קיימות אז בתקופת החשמונאים שתי האוניברסיטאות הגדולות שקמו באתונה, אחת בשם „אקדמיה“, שנוסדה על ידי אפלטון, והשניה בשם „ליקיאון“ שנוסדה על ידי אריסטו, ותלמידי אפלטון ואריסטו עוד ישבו והרביצו תורת רבותיהם הגדולים. נוצר גם מרכז חדש באלכסנדריה של מצרים, מרכז של ספרות ומדע יווני, על פתחה של ארץ־ישראל.

לא רק כוח השלטון היווני במצרים וסוריה, אלא גם כוח התרבות היוונית משך יהודים. והיתה היאבקות כפולה – מלחמה מדינית בין העם היהודי ובין משעבדיו היוונים, והתרוצצות פנימית בין שומרי התרבות והעצמאות היהודית ובין המתיוונים היהודים. והיאבקות זו לא פסקה עד סוף ימיה של העצמאות היהודית, שנחרבה עם מפלת בר־כוכבא.

שאול התרסי היה אולי גדול המתבוללים בהיסטוריה היהודית. הוא הפך את תורתו ואת חייו של יהודי צנוע ותמים מנצרת, שחי ומת כיהודי, עקר אותו מסביבתו וזיקתו היהודית, הפך אותו לסמל אלוהי ויסד את דת הנצרות, שכבשה בזמן קצר בערך את אירופה. שאול התרסי שהפך שמו לפאול, קיבל כאילו את התכנים האנושיים והאוניברסאליים של היהדות, אבל הוא עקר אותם מתוך המשבצת היהודית, ובמקום היהדות ההיסטורית והלאומית יסד דת אוניברסלית כביכול, למעשה – אנטי־יהודית. ואם־כי הוא כתב והנחיל לבני דתו החדשים את ההימנון הנפלא על אהבת־האדם (בפרק י"ג של האגרת הראשונה לקורינתיים), אחד הפרקים הנהדרים ביותר בספרות העולמית, באו בעלי דת־האהבה והעלו את העם היהודי על הגרדום במשך מאות שנים והפכו את אירופה לגיא־צלמוות, ולא לחינם קוראים לתקופה ההיא בשם „תקופת החשכה“ (ימי הביניים).

הנסיון האחרון של בר־כוכבא (לא בר־כוזיבא כדברי מלעיזים מאוחרים) בא להחזיר את קוממיותנו בכוח החרב. רבי עקיבא, היהודי הגדול ביותר שקם אחרי החורבן, היה איש אמוניו של הלוחם היהודי האחרון והוא גייס את רבבות תלמידיו למלחמת החירות, והוא עצמו סיים את חייו בגבורה עליונה כשבשרו נסרק על ידי הרומאים במסרקות ברזל ונשמתו יצאה ב„אחד“. –

ואחר כשלון בר־כוכבא מתחיל פרק חדש בגורל עם ישראל, פרק שאין דוגמתו בהיסטוריה האנושית, פרק של גלות בלתי נכנעת, כשהעם הגולה והנודד בעמים מוקף אי־הבנה, בוז, דעות קדומות, שנאה, ומתוך חוסר־אונים, מתוך רדיפות, שחיטות, גירושים ועושק זכויות, הוא מוכרח לנדוד מארץ לארץ. בבבל, פרס, ספרד, איטליה, אנגליה (בימי הביניים), צרפת, גרמניה, רוסיה, פולין, רומניה – בכל ארץ וארץ ובכל תקופה ותקופה נצמד אליו האסון הבלתי־פוסק הזה של שנאה ורדיפות על היותו יהודי, השונה מכל שאר העמים ואף־על־פי־כן אין הוא מוותר על יחודו היהודי ואינו נכנע בפני מנדיו.

*

יהודים רבים נכנעו. לאחר אלפיים שנות גולה לא היינו כל כך מועטים בגולה, אילו לא אכלו בנו שתים: השמדה והשתמדות. שתים אלו לא פסקו בתוכנו מאז יצאנו בגולה ועד היום הזה. יהודים בודדים, במספר לא קטן, לא עצרו כוח, לא יכלו לעמוד בפני הבוז, הרדיפות והגירושים, בפני הסכנה שהיתה תמיד תלויה על ראשם. רבים גם לא עצרו כוח לעמוד בפני הקסם של השלטון והתרבות והדת האוניברסלית, כל־אנושית כביכול, המביאה בכנפיה שלום וברכה ואושר לכל האנשים מחוץ ליהודים, – ונכנעו ועזבו את המערכה. אבל העם בשלמותו לא נכנע ולא נרתע! ואין בהיסטוריה העולמית הופעה מופלאה כזו של אי־כניעה הנמשכת מאות בשנים. יש בדברי כל עם ועם גילויי גבורה. גבורה היא תכונה אנושית כללית, וגילוייה אפשר למצוא גם אצל עמים עתיקים וגם אצל עמים בימינו. אנחנו עדים במלחמת־העולם השניה לגילויי גבורה עצומים של מיליונים, אבל אין בהיסטוריה העולמית כדוגמת עמנו למרי, לקשיות־עורף בלתי־נרתעת במשך מאות ואלפי שנים. היו גם עמים אחרים שעבר עליהם גורל העם היהודי, שנעקרו מאדמתם ויצאו בגולה, אבל כולם כאחד נעלמו מעל במת ההיסטוריה אחרי עשרות שנים. היהדות היא הדוגמא היחידה של אומה קטנה עקורה משרשיה, מוקפת איבת־עולם, העומדת במריה ואינה נכנעת, מאז רדיפות אדריאנוּס ועד מורדי הגיטו בוארשה, בלובלין ובביאליסטוק. אי־כניעה של אומה קטנה במשך זמן כה ממושך בפני אויבים כל־כך רבים ותקיפים, אי־כניעה לגורל היסטורי – זוהי משמעותה התמציתית של ההיסטוריה היהודית בגולה.

*

מה היא, איפוא, המהפכה היהודית הזאת – מהפכה נגד גורל, המבוצעת זה שלושה דורות בארץ הקטנה הזאת על ידי חלוצי התקומה של עם ישראל? הלא כל ימינו בגולה הם אי־כניעה לגורל – מה באה, איפוא, המהפכה היהודית לחדש? – היא באה לחדש דבר גדול: העם היהודי בגולה ידע את הגבורה לא־להיכנע, גם כשהעלו אותו לגרדום ושרפו אותו חיים, או כמו בימינו – להיקבר חיים לרבבות. נושאי המהפכה היהודית בינינו אמרו: לא מספיקה אי־כניעה לגורל, יש להשתלט על גורלנו; שומה עלינו לקחת את גורלנו בידינו! זהו דבר המהפכה היהודית. במלים אחרות: לא אי־כניעה לגלות, אלא ביטולה ועקירתה של הגלות.

הגלות משמעותה – תלות: תלות חמרית, פוליטית, רוחנית, תרבותית, מוסרית, אינטלקטואלית; תלות הבאה מתוך חיי נכר, מתוך עמדה של מיעוט, מתוך חוסר מולדת, מתוך ניתוק ממקורות, מקרקע, מעבודה, מיצירה משקית. את התלות הזאת עלינו לעקור ולהשתלט על הגורל שלנו – כלומר להיות עצמאיים. לא נסתפק במה שעשינו בגולה למען התקיים בכל התנאים, אלא ניצור בכוח עצמנו את התנאים הדרושים לקיומנו החפשי הבלתי־תלוי.

פשרה של המהפכה היהודית הוא במלה אחת – עצמאות: עצמאות לעם היהודי במולדתו. וכשם שתלות אינה רק מדינית או כלכלית, אלא גם תלות מוסרית, תרבותית ואינטלקטואלית, תלות בכל רמ“ח אברים ושס”ה גידים, בכל נימי הנפש, תלות ביודעים ובלא יודעים, כך עצמאות אינה עצמאות מדינית וכלכלית בלבד, אלא גם רוחנית, מוסרית, שכלית, וראשיתה – עצמאות שבלב, עצמאות שבהרגשה, עצמאות שברצון. ומתוך העצמאות הפנימית נרקמת העצמאות החיצונית, עצמאות בהוי, בהנהלה, ביחסי־חוץ, במשק, והיא הולכת ומבוצעת על ידי כיבוש עבודה, קרקע, לשון ותרבות, כלי ארגון והתגוננות, מסגרת לאומית ותנאים ליצירה וקיום עצמאיים, לבסוף – על־ידי כיבוש עצמאות ממלכתית.

זהו דבר המהפכה היהודית.

*

והקושי במהפכה זאת – שאין היא מכוּונת נגד משטר קיים. האסון היהודי הוא – שאנחנו לגמרי מחוץ לכל משטר; מהפכה המכוּונת נגד משטר מסוים היא מהפכה חד־פעמית והריהי מבוצעת על־ידי תפיסת השלטון ושימוש בכוח השלטון למען הפוך סדרי החברה ויסודות המשק. המהפכה שלנו המכוּונת נגד גורלנו ההיסטורי היא מהפכה ממושכת ומתמדת, לכל אורך החיים, למשך דורות, ואין היא מבוצעת על ידי תפיסת שלטון, אלא על ידי יצירה מודרגת ובלתי־פוסקת של כוח עצמאי; על־ ידי אגירת כוח מתוך כיבוש עבודה, קרקע, תרבות, ארגון, אחדות, מסגרת וכלים ציבוריים – צבירת כוח החותר בעקשנות מתמדת ומרוכזת לשינוי גורל העם. אשר יתכן רק בשנים אלה: קיבוץ־גלויות ועצמאות במולדת.

*

המהפכה היהודית אינה מתחוללת ואינה מבוצעת בתוך חלל עולמי ריק. גם הארץ וגם המוני ישראל נתונים בתוך מסגרת של תנאים בינלאומיים, שאין לנו שליטה עליהם והם מוסיפים לפעול ולהשפיע למרות המאמץ המהפכני שלנו להשתלט בעצמנו על גורלנו ולהיות לכוח עצמאי.

ובמסגרת הבינלאומית צפויות לנו, למהפכה היהודית וגם לנושאי המהפכה, סכנות פנימיות וחיצוניות, ועל אחדות מאלו שיש להן שייכות ישרה ליעוד המוטל על המשמרת הצעירה, אני רוצה לעמוד עכשיו.

המהפכה היהודית מתחוללת בתקופה מהפכנית בעולם. וכאן מקור־סכנה אחד, סמוי כאילו מן העין, אבל עמוק ורב־פגעים.

על מי נשענת המהפכה שלנו – על עצמנו, על הכוחות הדלים שלנו, או על הכוחות האדירים בחוץ ההופכים את פני העולם? הסכנה הצפויה לנו היא מהמתכחשים הגמורים, המתכחשים ביודעים ובגלוי, למהפכה היהודית, יעודה וצרכיה. מהמתכחשים הגלויים הסכנה אינה רבה, אם־כי אין לזלזל אף בה. סוכנים יהודים לממשלות זרות, סרסורים של עמים ותרבויות נכרים, שנקראו פעם בשם „מרשיעי ברית“ ובדורנו בשם יבסקציה (ובארצנו – „פרקציה“) – מתכחשים אלה סכנתם לא קטנה, באשר הם נשענים תמיד על כוח התקיפים והשליטים בחוץ, אולם מפני־כך סכנתם מצומצמת ומוגבלת. עצם העובדה שהם בגלוי וביודעים משמשים סרסורים וסוכנים של כוחות חיצוניים, משמשת מחסום להשפעתם כלפי פנים. גורל המהפכה היהודית יחָתך על ידי כוחותיה הפנימיים.

אולם צפויה סכנה לנושאי־המהפכה היהודית עצמם – סכנת התרופפות החושים העצמאיים בהערכת הכוחות הקובעים את גורלנו החדש, התרופפות הבטחון בכוחות עצמנו כגורם המרכזי והמכריע בעיצוב המחר, לא של העולם, אלא של עולמנו הקטן בתוך העולם הגדול. צפויה סכנה של התבטלות עצמנו, באשר אנו דלי־כוח ומתי־מספר, בפני איתני־עולם; התבטלות ערכנו בעיני עצמנו, התבטלות מפעלנו, יצירתנו ומלחמתנו בפני המעשים האדירים הנעשים על ידי אומות כבירות החולשות על יבָּשות שלמות ויַמים רבים, כך השלכת יהבנו על „כוחות מחר“ – לא לאלה הגנוזים בתוכנו, אלא הנמצאים מחוץ לנו. במלה אחת – סכנת אורינטציה על „כוחות מחר“ של אחרים.

*

הויכוח על „אורינטציה“ אינו מתחיל בימינו אנו. אם תקחו בידיכם את ספר־הספרים, ותקראו דברי ירמיהו פרקים מ“ב–מ”ג, תמצאו בהם ויכוח בינו ושרי החיילים יוחנן בן קָרח ויזַניה בן הושעיה על „אורינטציה“ (יתכן שאף ויכוח זה לא היה הראשון בהיסטוריה היהודית). – הם שאלו ממנו „את הדרך אשר נלך בה, והדבר אשר נעשה“. ירמיהו ענה: „אם שוֹב תשבו בארץ הזאת, ובניתי אתכם ולא אהרוס, ונטעתי אתכם ולא אתוש. – – – אל תיראו מפני מלך בבל“. ולאלה אשר אמרו: „לא, כי ארץ מצרים נבוא, אשר לא נראה מלחמה, – – – וללחם לא נרעב ושם נשב“ – לאלה אמר הנביא: „אם אתם שום תשימון פניכם לבוא מצרים, ובאתם לגור שם, – והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם, בארץ מצרים, והרעב, אשר אתם דואגים ממנו, שם ידבק אחריכם – – – ושם תמותו – והייתם לאָלה ולשמה ולקללה ולחרפה, ולא תראו עוד את המקום הזה“. זה היה ביטוי ראשוני, עז ונמרץ של „אורינטציה על עצמנו“.

ויכוח זה הולך ונמשך מאז ועד היום הזה. הויכוח אינו אורינטציה על כוחות אתמול או על כוחות מחר. אתמול ומחר בהיסטוריה זהו מושג יחסי. מה שהיה שלשום כוח המחר, הוא היום כוח האתמול, ומה שאתמול היה כוח של מחר הוא נעשה היום כוח של היום, ומה שאתמול כלל לא היה כוח, יכול אולי מחר להיות כוח גדול.

הויכוח שמתנהל בינינו כיום, כמו בימים עברו, הוא: אורינטציה על כוחות זרים או על כוחות עצמיים.

והויכוח חוזר גם בתוך נושאי המהפכה היהודית בימינו, באשר אנו כוח דל, קטן, וכמעט מבוטל בכמותו. והכוחות הגדולים, הרבים, האדירים קוסמים, מקרינים, מושכים, מסנוורים, ועלינו לחשל את אמונתנו בעצמנו, בכוחנו, בעצמיותנו.

תמיד היינו כוח קטן, ובכמות – נישאר תמיד כוח לא גדול. גם בימי ישעיהו היה העם היהודי כוח קטן, ומסביבו היו עמים גדולים, גם בכמות ובכוח, גם בתרבות ובמדע. בימי הנביאים היתה דרושה לאיש־הרוח היודע על תרבות העמים הגדולים והעשירים מסביב – ורוב הנביאים ידעו זאת – אמונה רבה ביעוד וביחוד היהודי למען הידבק בעמו. ללשון העברית לא היו מהלכים בקרב העמים השכנים, כאשר היו ללשון המצרית והבבלית, ואף־על־פי־כן כתבו מיכה והושע את דבריהם עברית, בלשון פרובינציאלית שלא נשמעה אלא בקרב עם קטן, אבל דבריהם נשארו לעד, והריהם מתורגמים עכשיו למאות לשונות ונפוצים בכל האומות והארצות, כאשר לא נפוץ שום ספר בעולם.

כל אלה שנשענו על הכוחות הכבירים של מצרים ואשור, יון ורומא נכחדו, עקבותיהם נעלמו, לא נשאר להם זכר. ואלה אשר בטחו בכוח הקטן והדל, המבוטל כמעט, של העם היהודי – דבריהם וחזונם נשארו עד היום, ולא עוד אלא שהטביעו את חותמם על כל התרבות האנושית. ה„אורינטציה“ על כוח קטן, אבל עצמאי, האמונה ביעודו וביחודו העצמאי, היא שקיימה את העם היהודי, והיא שהביאה אותנו עד הלום; וגם עכשיו, בימינו אלה, אם עשינו משהו על אדמת המולדת – ועשינו משהו – עשינו באשר בטחנו בכוח הקטן של עצמנו. עשרים הבחורים והבחורות על גדות הירדן, אשר לפני יותר משלושים שנה יצרו את הקבוצה הראשונה – עשו בשביל ההיסטוריה היהודית והאנושית, בשביל תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית יותר מכל המון הסוציאליסטים והרבולוציונרים היהודים, אשר רצו אחר מרכבת המהפכה של העמים הגדולים וליגלגו למעשה „הנקלה והזר“ שעושים חלוצי ישראל בארץ. מפעל־העבודה הקטן והדל שהוקם על ידי נושאי־המהפכה היהודית מתוך בטחון יחיד בכוח עצמם ואחריות עצמם – הפך להיות עוגן־ההצלה ומגדל־האור האחד והיחיד לשארית ישראל, למחנך רבבות ומאות אלפים של נוער יהודי בכל הארצות, ומאמין אני שעוד ישמש מורה־דרך לתנועת הפועלים בעולם.

אבל כל עוד אנו מועטים וחלשים לא פסקה הסכנה של היגררות אחרי זרים. חכמת המסכן מאז ומעולם בזויה. ומבלי שנדע לכבד את עצמאותנו, לראות במפעלנו אנו את מטרתם האחת של מאמצינו אנו – אמנם רק כחוליה אחת בשרשרת המהפכה העולמית, אבל החוליה שבה שקוע גורל חיינו ועתידנו אנו – לא תבוצע המהפכה היהודית.

*

וזו היא התביעה הראשונה לכל משמרת של המהפכה היהודית – לשמור כעל בבת־העין על עצמאותה של תנועתנו, על חירותה הפנימית, המוסרית והאינטלקטואלית, מתוך הכרה והערכה של הנעשה בעולם הגדול, מתוך הכרה והערכה של הגורמים האיתנים החולשים על גורל כדור הארץ, מתוך הכרה והערכה של גילויי המהפכה בכל ארץ וארץ, בכל עם ועם, אבל מתוך תחושה וידיעה ברורה ועמוקה שהמהפכה היהודית לא תיעשה אלא על ידינו אנו מתוך נאמנות לצרכינו ויעודינו המיוחדים, מתוך הישענות על כוחנו, מתוך מאמצינו העקשניים לבצר ולהגדיל ולהאדיר כוח זה ולעשות אותו לכוח־המחר.

ברגע שאנחנו נזוז מ„אורינטציה“ זו על עצמנו, מהרצון להיות בעצמנו כוח המחר – כוח המחר של העם היהודי, כוח המחר של ארץ־ישראל, שיהיה מסוגל למשוך ולקָרב, שיהיה מספיק למען שאחרים יקחו אותו בחשבון שיקוליהם המדיניים והסוציאליים – ברגע שנזוז מעקרון חיוני זה, אנחנו מסגירים את המהפכה היהודית ואת עתידנו. והפחד, כאמור, אינו מ„מרשיעי הברית“ הגלויים, ביודעים, אלא גם מנושאי המהפכה היהודית, אשר אין להם זיקה מלאה ויחידה, מוסרית ורעיונית, ארגונית ומדינית, ללא תנאי וללא סייג, למהפכה היהודית וצרכיה

וציווּייה המיוחדים.

*

הצו השני שבו תלוי ביצוע המהפכה היהודית בארץ – זוהי אחדות המבַצעים. שותפות גורל, יצירה ומלחמה מאחדת את נושאי המהפכה היהודית – את חלוצי ישראל, בוני־המולדת, פועלי ארץ־ישראל הדוגלים בחזון התקומה היהודית האנושית, הציונית הסוציאליסטית. כיבוש עבודה, אדמה, התגוננות, לשון ותרבות, זכויות אדם ועם, עזרת גומלין ואחריות הדדית, פילוס דרך לעולים, מיזוג הגלויות – ערכי־יסוד אלה משותפים להלכה ולמעשה לכל נאמני המהפכה, והם שמכשירים ומחייבים את אחדוּתם. קשה מאין כמוה המהפכה היהודית, ובלי אחדות ושותפות לא תבוצע. רק אחדותנו הפנימית תדלה מתוך גנזי־יכלתנו את כושר־הפעולה במלואו, תאדיר את כוח עמידתנו בפני מכשולים ופגעים, תכשיר ותתאים את היחיד והכלל לשליחותם מתוך זיקת־גומלין נאמנה.

צו האחדות – הוא צו יעוּדנו וגורלנו. אולם מכל צווי־תנועתנו הוא אולי המקובל ביותר להלכה – ונטוש ביותר למעשה. הרגלי הפירוד והאנרכיה שגדלו פרא בתוכנו במשך מאות שנות גולה ונכר ותלות, לא בנקל יעָקרו מנפשנו, גם בנסותנו עכשיו להישתל במולדת ובחיים עצמאיים. ולא רק בישוב כולו – גם מתוך מחנה החלוצים, שגילה במשך עשרות שנים כשרון־איחוד יחיד במינו, – נתגלו פרצים ובקיעים, תחילה ב„החלוץ“, אחר כך בתנועה הקיבוצית, לבסוף במפלגה. ומשניתנה רשות למשחית לא יעמוד גם הפני ההסתדרות הכללית או ההסתדרות הציונית וכל שאר המסגרות הכלליות בישוב ובעם. מי שמפצל ומפלג „החלוץ“ או המפלגה – עלול לפצל ולפלג גם קיבוץ והסתדרות.

„החלוץ“ הוא בית־היוצר של המהפכה היהודית, של העבודה העברית, של האומה המתחדשת. פילוג „החלוץ“ ופירורו – מפלג ומפורר את תנועתנו בכל חזיתותיה. מי שכופר באפשרות ובצורך של „החלוץ“ אחד לכל פועלי ארץ־ישראל – כופר באפשרות ובצורך של הסתדרות אחת לכל פועלי ארץ־ישראל. אלה שאינם יכולים לפעול יחד ב„החלוץ“ – לא יוכלו לפעול יחד בהסתדרות. אם טירת־צבי ועין־חרוד אינן נאמנות זו על זו בחינוך החלוצי – אין כל ערובה שדגניה וכנרת תאָמנה, וגם לא יגוּר ומשמר העמק. אם כל צורה התישבותית וכל סיעה אידיאולוגית זקוקה ל"החלוץ“ מיוחד משלהן – קיומן בהסתדרות כללית אינו אלא פיקציה ואחיזת עינים. „החלוץ“ נפרד של קיבוץ פלוני וסיעה אלמונית בגולה – הוא מבוא להסתדרות נפרדת לכל גוון משקי ומגמה אידיאולוגית בארץ. מי שמכשיר את הראשון לא יוכל לפסול את השניה.

*

מגמת הפירוד שהרימה ראשה בארץ דוגלת באִמרה הנפסדת של „מוצא פרוליטרי“. תורת המוצא מתכחשת לנפשה והוויתה של המהפכה היהודית. לא המוצא – אלא היעוד, לא „מאין“ אלא „לאן“ קובע את גורל המהפכה. העם היהודי אינו עם של פועלים, ולא בני פועלים יבצעו את המהפכה היהודית; יעוד המהפכה הוא להפוך את העם היהודי לעם עובד, ומשום כך תביעת המהפכה מופנית לא רק למשמרת הצעירה המכונסת כאן, אלא לכל נער ונערה בישראל. לא מוצאנו ועברנו – אלא יעודנו ועתידנו מכוונים את דרכנו. נקודת המפנה בין העבר והעתיד הוא ב„החלוץ“ – במעבר לחיי עבודה והגשמה. כאן מתחילה אחדותנו המהפכנית, והיא נמשכת לאורך כל הדרך – בעליה לארץ, בכיבוש העבודה, בהתישבות על האדמה, בעבודה בנמל או בחרושת, ברכישת הלשון העברית, במלחמה על תנאי עבודה הוגנים, על זכויות לאומיות, על ביטחון, על בנין משק, על חברה חדשה, על חירות ושויון, על קוממיות ועצמאות. רק יחד, ב„החלוץ“ אחד, במפלגה ציונית־סוציאליסטית אחת, בכנסת־ישראל אחת, בהסתדרות ציונית אחת – נעפיל, נעלה, ניישב, נבנה, נלחם, נכבוש, נחַדש וננצח.

*

המהפכה היהודית מצַוה לא רק על שותפות מלאה וגמורה של כל פועלי ארץ־ישראל, אלא גם על שותפות הפועל והעם. כל המעשה עשינו עד עכשיו – יצירת ראשית הכוח היהודי והפועלי, ראשית כיבוש העבודה העברית, ראשית התישבותנו על האדמה, ראשית חדירתנו לים, – כל התחלות מצערות ויקרות אלה בוצעו אך ורק מתוך שותפות נאמנה של חלוצי המהפכה בארץ והעם היהודי בעולם. שותפות זו בנויה על זיקה הדדית היסטורית, מוכרחת, נאמנה: זיקת העם היהודי לפועליו־חלוציו, זיקת הפועל־החלוץ – לעם. כל מי שמטיל דופי במפעל החלוצי של המעמד העובד כאילו בשם האינטרס הכללי של העם – מתנכר למאוויו ההיסטוריים של העם וצרכיו החיוניים. וכל מי שמערער את מרות כלל האומה כאילו בשם העצמאות המעמדית של הפועל – פוגע בשליחותו ההיסטורית של הפועל העברי ומערער את יכלתו הדינמית. לא בהוויתו ומציאתו הקיימת צפון כוחו ההיסטורי של הפועל העברי – הללו אינן אלא נקודת משען ראשונה – אלא בגנזי העם המפוזר ובנבכי יכלתו הכמוסה. ורק במצאו מסילה למעינות לא־אכזב המפכּים בעם – ישאב חלוץ־ההגשמה כוחות מתגברים וישגיא את מפעלו המהפכני.

*

ועוד שותפות אחת שומה על נאמני המהפכה: שותפות הפועל היהודי עם מעמד הפועלים הבינלאומי, שותפות הבנויה על זיקת־גומלין ושויון של בני־חורין. לא שעבוד ותלות, לא נכר ובדידות, לא בחלל ריק נבצע את דבר המהפכה שלנו. המעשה הקשה והקטן שאנו עושים בתחומי העם היהודי הוא חלק ממעשה גדול ואדיר שנעשה בתחומי האנושות כולה – המהפכה העולמית; פדות לאדם מכל שעבוד, ניצול ודיכוי מעמדי, לאומי, גזעי, מיני, דתי, או מאיזה סוג שהוא. שונה דבר המהפכה שלנו ממהפכה של כל עם אחר, באשר שונה גורלנו. אולם השוני רק מייחד – אבל אינו מפריד. במעשה המיוחד שלנו – יש גם מן המשותף, ועלינו לראות גם את המיוחד וגם את המשותף. ומתוך שמירת עצמאותנו המוסרית והאינטלקטואלית – עלינו לטפח את השותפות הבינלאומית של מבצעי המהפכה העולמית, של פועלי כל העמים, שותפות של שוים. לא שוים בכוח – אלא בזכות ובהכרת־ערך. אנו מועטים, מפעלנו זעיר, עמנו חלש, ארצנו קטנה – ובין העמים האחרים יש גדולים ואדירים ותקיפים, והם חולשים על חלקי תבל עצומים. ואף־על־פי־כן אנו שווי־זכויות ושווי־ערך באשר קיימת שותפות המהפכה העולמית, ושותפות זאת – ובשותפות אחרת לא נקח חלק – לא תיכון בלי שיווי־זכויות ושיווי־ערך. אל נבטל את ערך הכמות. יש כוח רב בכמות. אולם אין הכמות הכל. יהודה הקטנה יצרה לא פחות בכל אופן ממצרים ובבל ורומא האדירות. ומקור יצירתנו לא דלל עד היום. ומי יודע: אולי נתכנו עוד גדולות ונצורות גם ליהודה המתחדשת בעולם הרחב של מחר. ומה שהנחיל ישראל לעולם בשבתו על אדמתו – לא משרתי המצרים והבבלים והרומאים בקרב היהודים, אלא נאמני ישראל ושומרי עצמאותו עשו זאת. ואם עתידים אנו להכניס שוב את תרומתנו לאוצר הכללי של המין האנושי – רק נאמני המהפכה היהודית ושומרי עצמאותה יעשו זאת. דגניה אחת שקולה נגד כל הי בסקציות ומשוררי „מה־יפית“ בעולם.

*

צו שלישי – ואולי הגדול בציוויי המהפכה היהודית: צו החלוציות.

אנו עומדים בשלהי המלחמה. משתחררת עיר אחרי עיר וארץ אחרי ארץ – אפס אין השמחה במעוננו. בערים ובארצות המשוחררות נשמד כמעט כל ציבור היהודים. נחרב המקור שממנו שאבה המהפכה היהודית את כוחה. ההמונים היהודים אשר עליהם נשען מפעלנו – נשמדו. יהדות פולין, ליטא, גליציה – אינה.

אנו זקוקים עתה, יותר מבכל הזמנים כוחות חלוציים רבים ונאמנים. קוראת לנו השממה בארץ, קורא לנו החורבן בעם. ולמען הצל השארית – וכולנו שארית, גם אנו בארץ – עלינו להחיש את מפעלנו. כיבוש השממה והפרחתה – בהרי הגליל, בערבות הנגב, בבקעת הירדן, בעמק־החולות של חוף הים, בהרי יהודה; פילוס דרך לעולים: מתימן ומפרס, מתורכיה וממצרים. מסוריה ועיראק, מרומניה ויון, מצרפת ומבלגיה, ובכל אשר נשארה הפליטה – גם מאנגליה ואמריקה, דרום־אפריקה וצפונה, – ואין אנו מתיאשים גם מיהודי רוסיה הסוביטית – כל אלה ידרשו מאמצים חלוציים אשר לא ידענו עד עכשיו. עלינו לכבוש קודם־כל את הים והמדבר – הם גם דרך לעבור גאולים, וגם סדן ליצירה משקית והתישבותית. בלי אנשי ים ואנשי מדבר, בלי שייטים, דייגים, ספנים, עובדי נמל, בוני אניות משלנו אשר יהפכו את הים למקור כוח וישע גם משקי וגם פוליטי; בלי אנשי מדבר, אשר ידעו כל מחבואי המדבר, מוצאיו ומוֹבאיו, ילמדו את טבעו, שיחו ושיגו וידעו להפוך אותו למקור ברכה, עבודה ועליה; מבלי שנשלוט גם בים וגם במדבר – ע"י הקמת יורד־ים יהודים ושבטי בידואים יהודים – לא נבצע את המפעל הצפוי לנו לאחר המלחמה בעליה ובהתישבות. עשינו התחלה קטנה בים – אבל עדיין לא עשינו כלום במדבר. ואל נשכח – רוב ארצנו מדבר. מדבר – זה לא ישימון, לא ארץ ציה ותלאובה שאין לה תקוה. מדבריות ארץ־ישראל היו נושבים בימים הקדומים, וגם עכשיו אינם לגמרי ריקים מאדם; וראשית כיבושם – על ידי אנשי־מדבר יהודים, בידואים יהודים, אשר ידעו לחיות, לעבוד, ולשכון באהלים ולהתפרנס כבידואים ערבים – אבל לכשרון אנשי המדבר הפּרימיטיביים יצרפו את כשרונותיהם התרבותיים ויכלתם המדעית ואמצעיהם הטכניים, ומתוך צירוף זה יגַלו דרך להפריח השממה ולהפוך המדבר לארץ נושבת. כיבוש המדבר דורש כוחות מעפילים, נועזים, הרפתקניים, חלוצים, שלא ירָתעו מכל קושי, מכשול, פגע ותלאה.

גם קליטת העולים והשרשתם בארץ תכבד עלינו פי כמה מאשר היתה עד עכשיו ותדרוש מאתנו מאמצים חדשים אשר לא ידענו עד כה. מקיבוצים דווּיים וסחופים יבואוּ אלינו עכשיו עולים, אשר ידרשו טיפול יותר רב וממושך ועזרה חלוצית ונאמנה. ומאין נקח את כל הכוחות החלוציים – לאחר שהושמדו הרזרבות החלוציות הרבות בפולין וליטה, גליציה וצ’כיה? על הנוער בארץ להיחלץ עכשיו למלאכה זו.

החלל הנורא שקם בעקב השמדת קיבוצי היהודים באירופה אין למלא. לאבידה איומה זו אין תקנה. אולם זוהי המחייבת את הנוער הארצישראלי.

אין לדעתי תפקיד גדול ודחוף למשמרת הצעירה – מאשר להחלץ למפעלי העליה וההתישבות. אולם לא די שיחָלצו בעצמם: עליהם לשמש מנוף קולקטיבי להחלצת הנוער היהודי בארץ, בעיר במושבה, במושב ובקבוצה. דרושה העפלה חלוצית של הנוער גם במשקי העובדים. לא די שהבנים ימשיכו מעשי אבות בדגניה, נהלל, עין חרוד, כפר־יחזקאל, תל־יוסף ועין־גנים. הם נדרשים עכשיו למפעלי־העפלה חדשים מחוץ למקום. קוראת להם השממה – גם ביבשה וגם בים.

המשמרת הצעירה נתבעת בשורה הראשונה להחליץ את הנוער העובד והלומד, וגם את הנוער שאינו עובד ואינו לומד – ויש נוער רב כזה בארץ, וגם בו גנוזות אפשרויות חלוציות רבות. כל נער ונערה בארץ יעודים עכשיו למפעלי כיבוש קשים ונועזים, וכל נער ונערה בארץ צפונה יכולת חלוצית, – ואין שליחות גדולה למשמרת הצעירה מזו: החלצת הנוער בארץ! זהו הצו הגדול והדחוף של המהפכה היהודית.

ןמכיון שבראשית דברי קראתי לנאמנות מוחלטת למהפכה היהודית, נאמנות לחיים ולמוות, אגיד בסיום מלים אחדות מתי תגיע מהפכה זו למחוז חפצה: כשנקיים קיבוץ־גלויות מלא במדינה יהודית סוציאליסטית.

אין זו מטרה סופית. אין מטרה סופית בהיסטוריה. קיבוץ גלויות במדינה יהודית סוציאליסטית הוא אולי רק תנאי קודם לביצוע יעודו האמיתי של עמנו. רק לאחר שנשבור את הכבלים, הלאומיים והחברתיים, המחניקים אותנו, כשנהיה בני־חורין על אדמת הגאולה, מתוך קוממיות מלאה ושויון גמור, כיחידים וכעם, רק אז נוכל לבצע את היעוד האנושי הגדול עלי אדמות – השתלטות על איתני הטבע וגילוי גאונו היוצר במלוא יכלתו ועצמתו ויחוּדו.

*

איני יודע מי מאתנו יזכה לשעה גדולה זו. אולם מאמין אני, שלא רק אתם, בני המשמרת הצעירה, אלא כולנו, כל המסובים כאן וכל חבריהם באשר הם, מבני העליה השניה ושלישית, עלולים להגיע למחוז־החפץ של המהפכה היהודית. אין זה תלוי רק בנו. גורמים חיצוניים שאין לנו כל שליטה עליהם ומאורעות בלתי צפויים, סמויים בהחלט מן העין, בשעה זו, יטו גם הם את כף המאזנים לכאן או לכאן. אולם יותר מכל גורם חיצוני ובלתי צפוי – תלוי הדבר בנו: בעם היהודי, בישוב בארץ, בציבור הפועלים, בנוער החלוצי. ואם כולנו נהיה נאמנים, ללא תנאי וללא סייג, במחשבה ובמעשה, בהרגשה וברצון, לצרכי המהפכה היהודית, תביעותיה ויעודיה, ונשמור על עצמאותנו ואחדותנו מתוך שותפות עם העם היהודי ועם תנועת הפועלים הבינלאומית וניחלץ מלוכדים ודרוכים לביצוע מפעלי העליה וההתישבות במידה שתהלום את מצוקת העם וחזון־גאולתו – יתכן שרבים מתוכנו עוד יזכו לראות בחייהם את דבר המהפכה היהודית: ריכוז מרבית העם במולדת שהפכה למדינה יהודית סוציאליסטית.

בפגישת שליחים, קרית-חיים, 7 באוקטובר 1944

ספק אם מישהו מסוגל בימים אלה, לפני תום המלחמה, לקבוע בפרוטרוט את דרך ה“חלוץ” בגולה, ואם מישהו יודע בבהירות מה יהיו פני העולם ופני היהדות לאחר המלחמה. אין מאתנו יודע כמה יהודים נשארו באירופה, אין יודע מה עוד ישָאר ממה שנשאר, ואין יודע באילו תנאים ישָארו אלה שישארו. אנו יודעים נגד מה נלחמים העמים הלוחמים בהיטלר, ופחות או יותר אנו יודעים גם על מה הם נלחמים. אבל, כרגיל, גם זה שמנצח – וברור מי ינצח – מנצח בעיקר בדבר שנגדו הוא נלחם (אם כי לא תמיד). ה“נגד” הוא פחות או יותר מוגדר – מיגורו של היטלר; ה“על מה” הוא מוטל בספק. יש מי שמאמין שאחרי מלחמה זו נגיע לעולם שכולו שלום, בטחון, חירות, שיויון. הלואי ויהיה כך! לי אין בטחון כזה. מסופקני אם עצם המלחמה תסתיים בתום מלחמה זו; מסופקני אם אחרי תום המלחמה יוקם בטחון יציב בעולם, אם יושלט השויון, אם תובטח חירות. עוד פחות מזה אני בטוח במעמד היהודים בעולם. למען קבוֹע את דרכנו ב“החלוץ” אחרי המלחמה, יש גם לדעת, פחות או יותר, מה יהיה פה בארץ, מעמדה של הארץ, מעמדנו בארץ. – גם זה עוד לא נתוּן ועוד לא ברור.

*

אחרי הקדמה זו אני מגיע לידי מסקנה ראשונה, שבעבודתנו ה“החלוץ”, כמו בעבודתנו בכלל בארץ ובגולה, וכמו בכל ענפי פעולתנו, עלינו להתכונן לרָעות, לרָעות ביותר. לא שאין שום תקוה וסיכויים טובים. יש ויש. אני מאמין בגדולות, ואני מאמין בגדולות בימינו, ואני מאמין בגדולות בימינו בארץ. אבל על מנת שהגדולות האלה יבואו – עלינו להתכונן לרָעות. רק אז, אם נהיה מוכנים לרעות הקשות ביותר, יש סיכוי שיבואו הגדולות והנצורות. ואני מאמין בבואן; אולם הן לא יבואו מאליהן, לא יוגשו לנו כמתנה קלה על-ידי הגורל. לא פנקנו על-ידי הגורל ולא נפונק בעתיד, ועלינו להתכונן לרעות ביותר, גם בעבודתנו ב“החלוץ” בגולה.

שמעתם מפי דובקין על הקיבוצים היהודים בארצות מערב אירופה, ומפי שאול על היהדות בדרום אירופה ומזרחה. אירופה אינה עכשיו המרכז היחידי והגדול ביותר של היהדות. יש קיבוצים יהודים גדולים ברוסיה הסוביטית, קיבוצים עוד יותר גדולים באמריקה, ויש קיבוצים קטנים בארצות המזרח, בארצות דרום אמריקה, אבסטרליה, ניו-זילנד ואנגליה. ראיתי קצת מהקיבוצים היהודים האלה בתקופת המלחמה, אלה שבארצות הדוברות אנגלית: באנגליה, אמריקה, ניו-זילנד, אבסטרליה. את הקיבוץ היהודי ברוסיה הסוביטית ראיתי רק בפינה אחת, במוסקבה לפני 21 שנה. אבל שמעתי דברים מפי חברים שבאו מרוסיה (מעטים, בודדים) מפי חלוצים שבאו משם כפליטים של יהודי פולין. רק לפני שבוע שמעתי סיפור רב-ענין מחבר אחד שהיה בשבי צבאי באחת הארצות הבלקניות. בין השבויים הוא מצא שלושה יהודים מרוסיה. הוא שוחח אתם, עם כל אחד לחוד. כולם כמעט לא ידעו כלום על ארץ-ישראל ואין להם שום מושג על היהדות ובקושי יודעים לדבר קצת אידיש, וכולם סיפרו שהממשלה הרוסית נלחמת נגד כל גילוי של אנטישמיות, ונלחמת לא רק מן השפה ולחוץ, אלא בכנות. ואף-על-פי-כן יש בעמי רוסיה רגשות אנטישמיים. אפילו השלטון הסוביטי התקיף לא מצא עדיין אמצעים לעקור בכוח השלטון חושים עמוקים הטבועים מדורי דורות בלב האנשים.

גם באנגליה, אמריקה ואבסטרליה יש ליהודים חופש מלא, שויון גמור. שם אין מלחמה באנטישמיות מצד הממשלה כמו ברוסיה הסוביטית, כי בארצות אלו אין הממשלה מתערבת בחיי החברה כמו ברוסיה הסוביטית, אבל הממשלות האלו – ממשלתו של צ’רצ’יל באנגליה וממשלתו של רוזבלט באמריקה וממשלתו של קרטין באבסטרליה וממשלתו של פריזר בניו–זילנד (עכשיו השלטון בשתי המדינות האחרונות הוא בידי נציגי תנועת הפועלים) – אינן מתיחסות באהדה לאנטישמיות, להיפך, כל השליטים האלה מתיחסים באהדה ובהגינות רבה ליהודים ולעם היהודי. ואף על פי כן…

אם אנסה להגדיר במלה אחת את מצב היהודים ברומניה ולהבדיל באמריקה, רוסיה הסוביטית, אנגליה ושאר הארצות החפשיות, ואם אני רוצה למצוא את המכנה המשותף (כי יש הבדלים עצומים בין היהודים בארצות השונות, הבדלים כלכליים, משפּטיים, תרבותיים וכו'), המאחד את מצב היהודים בכל התפוצות בלי יוצא מהכלל – איני מוצא אלא מלה אחת: אנוסים. היהודים בכל הארצות האלה, ללא יוצא מן הכלל, הם אנוסים. חזיון האנוסות עתה איננו דוקא דתי כמו שהיה בימי הבינים. כשאנשים אנוסים לא על תפילותיהם ואמונתם אלא על הכרתם המוסרית הפוליטית, היהודית, הסוציאלית, ואינם יכולים להיות מה שהם רוצים וצריכים להיות, מפני שכוח חיצוני זר מעיק עליהם וכופה אותם, אם בכוח החוק ואם בלי כוח החוק, – האנשים האלה אנוסים הם. יודע אני את מצב היהדות באמריקה. זוהי אחת הארצות החפשיות אולי ביותר בעולם, בה קיים חופש ובטחון, מבחינה חוקית בכל אופן, כמעט במידה מכסימלית. בה יש גם בטחון מפני החוק, באשר שם קיים משפט עליון העומד מעל לחוק הרגיל, ואם מחוקקים חוק הפוגע בעקרונות הדימוקרטיה וזכויות האדם – אפשר לערער בפני בית-המשפט העליון והוא מבטל את החוק. שם יש גם מידה רבה של רווחה כלכלית, ומצב היהודים אינו רע; ולא רק של שכבות קטנות אלא גם של המוני הפועלים, שאגב הם הולכים ומתמעטים. בכל אופן לא ידועה לי ארץ חפשית יותר מאמריקה, מבחינה יהודית. כשבאתי לאמריקה, ולא בפעם הראשונה, לאחר פרוץ המלחמה הזאת, הייתי נדהם לראות באיזו מידה היהודים באמריקה הם אנוסים ואינם מעיזים להיות מה שהם רוצים ולדבר מה שהם חושבים ולהשיח את רחשי הלב; ולא רק בעניני היהודים, אלא גם בענינים המסעירים את אמריקה כולה. כמו בשאלת המלחמה. לפני שאמריקה נכנסה למלחמה נתחלקו הדעות בעד ונגד. וגם שם היו כאלה שאמרו, כמו שאמר “השומר-הצעיר” אצלנו, כי עלינו להישאר ניטרליים במלחמת שני המחנות. ויכוח סוער נמשך באמריקה כשלוש שנים, אבל היהודים היו כמעט אנוסים לשתוק. ורוב היהודים ידעו מה זה היטלר, לא רק באשר הם יהודים, אלא באשר להם יש כושר הבחנה גדול יותר בענינים בין-לאומיים והם יודעים יותר מה שנעשה בעולם מאשר לא-יהודי רגיל. והיתה ליהודים עמדה ברורה. ואף-על-פי-כן לא העזו לדבר, כי הם אנוסים. לא החוק אנס אותם. החוק נותן זכות ליהודים להגיד את אשר בלבם, כמו להולנדים, בלגים ואחרים. אבל לא הכל בידי החוק.

רק דוגמא אחת מגילויי האנוסות האיומה ביותר. לפני שנה היו מכים ילדים בבוסטון. ולא רק בבוסטון. ילד יהודי לא יכול היה לעבור רחובות מסוימים, והעתונות היהודית והציבוריות היהודית שתקו באופן מאורגן, מפחד שמא חלילה-וחס יוָדע הדבר בעיר אחרת ויעשו מה שעושים בבוסטון. אמנם השתיקה לא הועילה ובריונים בשיקגו ומקומות אחרים המציאו מעצמם את החכמה הזאת וגם הם היו מכים יהודים. ושמעתי זה לא כבר מפי יהודי שבא מניו-יורק; בכרך זה יש שני מיליונים יהודים. אותו יהודי גר בסביבה שאינה כולה יהודית, והילד שלו הולך לבית-ספר הנמצא בבלוק השלישי מביתו, ואשתו מפחדת לשלוח לשם את הילד לבדו, משום שמרביצים בדרך. מובן, שאין היהודים באמריקה במצב של אנוסי פרס שהוכרחו להתאסלם, אולם אף הם במידה ידועה אנוסים. כשהוקמה החטיבה היהודית הלוחמת וכל גוי הגון שמח כי סוף-סוף ניתן איזה פיצוי מוסרי ליהודים, וגם העתונות הגויית באמריקה קידמה את ההחלטה של הממשלה הבריטית בהכרה ובחיוב, נמצא עתון אחד גדול באמריקה, “ניו-יורק טיימס” – העתון הגדול ביותר באמריקה! – שקיטרג על החטיבה היהודית. ומדוע? מפני שבעליו יהודים, והם חוששים שמא יפקפקו באמריקניותם – אם תוקם חטיבה צבאית יהודית. לסינג רוזנבלד, הנלחם נגד מדינה יהודית, גם הוא יצא בהכרזה נגד החי"ל, מתוך מצב אנוסות. אבל אנוס איננו רק זולצברגר היהודי המתבולל; אפילו הציונים באמריקה אינם מעיזים תמיד להגיד ולגלות כל מה שבלבם.

יודע אני גם את יהודי אנגליה; הם עולים אולי באומץ לבם על יהודי אמריקה, אם כי מספר היהודים באמריקה הוא גדול יותר וגם הבטחון החוקי הוא שם יותר איתן. כי לאמריקה מבחינה יהודית יש יתרון אחד; לא רק היהודים הם מהגרים, אלא גם עמים אחרים, פרט למספר קטן של כמה אלפים אינדיאנים. אבל ליהודי אנגליה בדרך כלל יותר אומץ-לב אזרחי מאשר ליהודי אמריקה, ואף-על-פי-כן גם שם היהודים אנוסים. מה נאמר ומה נדבר על ארצות כתימן, פרס, עיראק ודומיהן?

*

במצב זה אנחנו נצטרך לפעול לאחר המלחמה, והמצב של אונס לא יחדל. אני חושש שהוא יכבד, והוא יהיה בצורות שונות ובגילויים שונים, חוקיים או לא-חוקיים. נדמה לי, כי במציאות העולמית לאחר מלחמה זאת יהיו היהודים יותר אנוסים מאשר היו עד עכשיו. זה קובע את דרכי פעולתנו ב“החלוץ”. לא בכל הארצות תהיה לנו מסגרת חוקית לעבודת “החלוץ”. הנוכל לפעול בארצות אירופה מתוך חירות והכרה? חושש אני שברוב ארצות אירופה לא תהיה לנו אפשרות חוקית לעבוד ב“החלוץ”, ונצטרך לעבוד במחתרת. ברוב ארצות המזרח אין אנו יכולים כבר עכשיו לעבוד בגלוי. ארץ שכנה זו או אחרת עדיין יוצאת מן הכלל במידת-מה. אבל אין שום בטחון כי מה שאפשר עוד עכשיו לעשות במסגרת חוקית יהיה אפשר גם להבא. ולא רק שאינני בטוח במסגרת חוקית ממשלתית, אלא איני יודע גם אם תהיה לנו מסגרת חוקית יהודית. אינני יודע מה יעשו הקהלות היהודיות בארצות אלו. הקהילות היהודיות בכמה מהארצות השכנות מפריעות לפעולתנו, לא מפני שאנשיהן, בסתר לבם, אינם רוצים שיהודים יעלו לארץ-ישראל, אלא מפני שאנשי הקהילה אנוסים הם ויש עליהם פחד הגויים, ויש גם יהודים המשרתים לגויים, – כך עלול דבר זה להיות גם במקומות אחרים.

*

אבל גם במקומות שתהיה אפשרות חוקית, עלינו לזכור שלא הכל בידי החוק שעל הנייר. יש “חוקי” מציאות בין-לאומית ויש “חוקי” מציאות יהודית. ובכמה ארצות תהיה נחוצה לנו מחתרת מפני היהודים. ועלינו לדעת עכשיו שכל דיבורינו על “החלוץ” יהיו ריקים אם לא יהיו לנו הכוח והאנשים ודרכי-פעולה הנחוצים במשטר של מחתרת. אני עומד על כך, מפני שזה אומר לא רק קושי נוסף, אלא גם דרך פעולה אחרת, כי הדרכים שבהן הלכנו עד עכשיו בפולין, בליטה ובארצות אחרות – הארצות הקלסיות של התנועה החלוצית – לא יתכנו עוד. בעתיד הקרוב נעמוד לא רק בפני הפרעות מצד החוק והמשטר הזר, אלא נעמוד לפני התגברות עצומה של ההופעה המעציבה המלוה את כל ההיסטוריה היהודית בגולה. לא רק הופעה של שעבוד חיצוני, הגבלות, שנאה, רדיפות, אלא הופעה יותר איומה – עבדות פּנימית. בכל פעם שקבוצת אנשים נתונה מחוץ למסגרת של עצמאות ואינה שלטת על גורלה, צפוי לקבוצה הזאת לא רק אונס ושעבוד חיצוני, אלא גם עבדות פנימית, עבדות נפשית, זו שאחד-העם קרא לה בשם “עבדות בתוך חירות” וזו שברל ציין אותה בשם “עבדות בתוך מהפכה”. וההופעה הזאת של עבדות יהודית פנימית איננה רק נחלת מעמד אחד וזרם אחד ביהדות. לא רק קלריקליזם, קונסרבטיזם, קפיטליזם וליברליזם מהולים בעבדות; העבדות מלַוה גם זרמים מהפכניים בישראל, גם סוציאליסטיים וקומוניסטיים. אין ההופעה הזאת מותנית בגוון החברתי ובמעמד הכלכלי והרעיוני של קבוצת היהודים, אלא במצב האוביקטיבי שבו נתון היהודי לגבי סביבתו, ואם הוא נתון במצב של תלות כמיעוט, כמחוסר מולדת, קרקע ועצמאות – העבדות הפנימית הזאת מלוה אותו, בין שהוא מיליונר ומוציא לאור את ה“ניו-יורק טיימס” ובין שהוא מנהיג סוציאליסטי של פועלים או קומיסר קומוניסטי.

הנה שמעתם מפי שאול על דבר ראשית הניצנים של היגררות אחרי כוח חדש שנכנס לבולגריה. זו אינה תופעה חדשה – רק צורתה נשתנתה במקצת, אבל זוהי אותה ההופעה היהודית הנושנה. אדם ששייך לקבוצה החלשה ביותר בעולם, הנרדפת והנתונה לבוז, יש לו התבטלות בפני כוח, תוקף, שלטון. יש רצון להיות במחנה החזקים, יש נטיה כל כמה שאפשר לברוח ממחנה החלשים ולהירתם בעגלת התקיף, בין אם התקיף הזה הוא משטר קפּיטליסטי ובין אם הוא סוציאליסטי או קומוניסטי. הכוח קוסם ביחוד לנוער. להישאר במחנה החלשים – זה דורש כוח רעיוני, מוסרי ונפשי גדול; זה דורש אופי עצמאי ותכונה חלוצית. הרדיפה אחרי עגלת התקיף היא קלה. זוהי הסכנה השניה העומדת לפנינו עכשיו בתוך הנוער, ובעבודתנו ובתכונתנו לקראת הפעולה החלוצית עלינו להביא אותה בחשבון.

*

מבלי שתתגבר ותתעמק בתוכנו הכרת העצמאות המוסרית והאינטלקטואלית, הכרת הערך והשויון הפנימי שלנו, גם כשאנו מעטים וחלשים, הכרת השויון המוסרי, ההיסטורי והאנושי של מפעלנו, בלי שנרגיש בכל נימי נפשנו ששחרורנו וגאולתנו אנו חשובים וקובעים כשחרורם וגאולתם של הרבים והתקיפים בעולם, – בלי הכרה עמוקה זאת לא תיתכן עכשיו שום פעולה ב“החלוץ”. רק אם נדע לנטוע את ההכרה הזאת בנוער היהודי באשר הוא שם, וביחוד בארצות שיש בהן קיבוצים יהודיים גדולים – באירופה, באסיה ובאמריקה – ישמעו לנו ויהיו אתנו. נוכח המציאות העולמית והיהודית החדשה לא מספיק עכשיו להיות פועל או חקלאי וחבר מושב, קבוצה או קיבוץ ולקיים את כל המצוות שקיימנו עד עכשיו. אם לא נהיה מאמינים עכשיו עוד יותר מאשר מקודם בזכות עצמאותנו ובערך שויוננו – לא שויוננו הכמותי, אלא הפּרינציפּיוני, המוסרי, הלאומי, האנושי והסוציאלי, – לא נוכל להקים תנועה חלוצית. מי שנתפס ל“עבדות בתוך מהפכה”, לעבדות בתוך סוציאליזם, לא יקים תנועה חלוצית בארצות הבלקנים או בארצות אחרות; למען רוץ אחרי המרכבה המהפכנית של זרים גדולים ותקיפים, יש מומחים טובים מאתנו ואת המלאכה הזו יעשו היבסקים למיניהם בשלמות ונאמנות הרבה יותר גדולות ממשוררי “מה יפית” בתוכנו. אנחנו נעשה את המלאכה הזאת רק אם נדע ונרגיש שאנו מבצעים פה לעם היהודי, – ודרך העם היהודי, לעולם כולו, – מה שאחרים מבצעים בממדים כמותיים גדולים יותר לעמם הם ודרך עמם – לעולם. שני היסודות הראשוניים לפעולת “החלוץ” עכשיו הם: מחתרת ועצמאות – מחתרת כלפי חוץ, עצמאות כלפי פנים. והדבר השלישי הוא – השלָטת העיקר.

כשאדם נוסע מתוך רווחה לטיול ויש לו זמן ותנאים נוחים לעשות כל מה שהוא רוצה, הוא יכול לקחת אתו כל מה שעולה על לבו, לא רק דברים הכרחיים, אלא גם את הכלבלב שהוא מחבב או להבדיל הספרים שהוא אוהב. אבל חייל היוצא למערכה לוקח עמו רק את המוכרח לקיומו ולמלחמתו, והכל מדוד וקצוב ואסור לו לקחת שום מותרות, גם אם הוא מחבב אותם. פעולתנו ב“החלוץ” היא מערכה קשה ורבת-מכשולים. נעמוד בקרָב נפשי, מציאותי, רעיוני אכזרי ולא תמיד יהיו הכוחות שוים, לא רק מבחינה כמותית. מפני זה עלינו להצטייד בעיקר ובמוכרח. אני רוצה להגיד שעלינו להעמיד עכשיו את הפעולה ב“החלוץ” על עקרונות מרכזיים וחיוניים, וכל השאר נניח לארץ לאחר שהבחורים והבחורות יגיעו הנה.

עלינו להביא עכשיו לנוער היהודי האנוס בגולה שלושה ערכים יסודיים של תנועתנו: א) קיבוץ גלויות; ב) השלטת העבודה; ג) הגשמה עצמית.

סוף פסוק! יודע אני שיש לנו אוצר גדול ויקר של ערכים וכל ערך חשוב כשלעצמו, ואפילו פכּים קטנים יש לשמור עליהם, ולפעמים עלינו למסור נפשנו על ערקתא דמסאני. אנחנו תנועה האֲמוּנה על הצו; אל תבוזו לקטנות! כל אילן, כל שעל אדמה ובודאי כל ילד יהודי וכל פועל – יקרים מפז. אנשי “השומר” היו מוסרים נפשם על זוג פרדות! וערכי תנועה ודַאי שאינם נופלים מזוג פרדות – ואף-על-פי-כן עלינו להעמיד את חינוך הנוער בגולה בתקופה זאת על שלושת הערכים היסודיים שמניתי. אחרי מלחמה זו אין בדעתנו להחזיק נער ונערה ב“החלוץ” למשך שנים מרובות. את ההכשרה העיקרית נעשה פה. בגולה נסתפק בעיקר – בחלוציות מגשימה בעבודה ועליה לשם קיבוץ גלויות והשלטת העבודה בעם ובארץ. עלינו להביא לנוער בגולה את תמצית הלקח שלימדה אותנו ההיסטוריה היהודית במשך אלפי שנה בכל הארצות ובכל הנסיבות והתקופות, מבבל ורומא ועד רוסיה הסוביטית – שבגולה צפויות לנו שתי סכנות; השמדה והשתמדות; או אחת משתי הסכנות או שתיהן גם יחד. – ואין מנוס מסכנות אלה בשום מקום ובשום ארץ ובשום תקופה ובשום משטר. שני האסונות האלה לא באו אף פעם במאה אחוז, ואני מקוה שגם הפעם לא יבואו במאה אחוז. פעם גובר האחד ופעם השני. בגמר מלחמה זאת אין שתי הסכנות האלה מתחסלות, לא סכנת ההשמדה ולא סכנת ההשתמדות, להיפך: שתיהן גוברות והולכות.

*

חינוך חלוצי הוא דרך של חינוך ע"י דוגמא ולא על-ידי מלים. גם ההיסטוריה מחנכת בדרך הזאת. והמעשה שעשה היטלר הוא מעשה חינוכי, והוא לא נסתיים. היטלר יחוסל, – אבל מעשהו קיים ועומד והוא מחנך. הרבה עמים לא העֵזו להעלות על דעתם את אשר עשה וזמם היטלר; להשמיד את כל העם היהודי. אפילו פובּידוֹנוֹסצב ¹) לא דן את כל יהודי רוסיה למות, והוא חילקם לשלושה חלקים – שליש להשמדה, שליש לשמד ושליש ליציאה מגבולות רוסיה. עתה קיבל העולם לקח מהיטלר, והחברים הבאים עכשיו מהארצות המשוחררות יספרו לכם על “אהבת ישראל” הגדולה שתקפה את העמים האלה. הלקח של היטלר נשאר. פרק ההשמדה לא נסתיים. איני מאמין שאנחנו עומדים עם גמר המלחמה הזאת בפני עולם של שויון, בטחון וחירות. גם לא נסתיים ודַאי פרק ההשתמדות, ובמקום שלא תפעל הפורענות הראשונה, פועלת הפורענות השניה ואין מנוס ליהודים בגולה. אנחנו חיים בתקופה הדינמית ביותר בעולם. העולם מזועזע עד היסוד, והזעזועים לא יחדלו גם אחרי המלחמה. ואף אם יבוא עולם שכולו טוב, חייבים אנו לזכור עובדה אחת יסודית; העולם הוא בן 2 מיליארדים בני-אדם, בתוכם נשארו עכשיו רק כ-12 מיליון יהודים, פחות מחצי אחוז של האנושות. שני המיליארדים מסוגלים לכבוש לעצמם משטר של שלום וחירות ושויון ואחוה בזמן מן הזמנים, ואולי הזמן אינו רחוק כל כך מאתנו, – כי אני מאמין, שהאנושות לא תשלים עם התנאים השוררים עכשיו בעולם: עם שעבוד, שנאה, רדיפות, ניצול, דיכוי. לא יתכן! האנושות תמצא את דרכה לגאולה. אבל האם באמת אתם חושבים שהיא לא תמצא את דרכה גם אם 12 מיליון היהודים יאבדו מן העולם ללא שיור? כלום לא יכול להיות עולם שכולו טוב וצדק בלי שישָאר אף יהודי בעולם? שני מיליארד פחות 12 מיליון – מה בכך? אבל אנחנו היהודים שכל הוויתנו ב-12 מיליון האלה, לנו השאלה – אם נתקיים או לא נתקיים – היא שאלת השאלות. לנו אין שאלה גדולה מזו; בעולם היפה והטוב הזה העתיד לבוא, האם גם אנחנו נמצא בו את מקומנו כאומה חפשית – או לא?

ואין דרך אלא קיבוץ גלויות, ולא לעתיד לבוא ולא כעבור מאות שנים. לאחר שנשמדו בימים אלה 5 מיליון יהודים מצבנו מסוכן יותר מאשר לפני זה. לא רק באשר אנחנו מעטים יותר, אלא משום ש“המעשה” נעשה! ואין נחמה בזה שמשמידים עכשיו את המשמיד. בקרב המיליונים של אלה אשר ינצחו את היטלר, הזרע של תורת היטלר נקלט. ואם לא ישמידו – יאמרו לנו להשתמד, להתבולל; כבר עכשיו יש שטובים מחסידי אומות העולם אומרים לנו; תחדלו להיות יהודים – ותחדל הפּרובלימה היהודית, אבל מותר לנו לא לחדול להיות; אנחנו רוצים להיות ולחיות, לחיות בשויון גמור ומלא עם אחרים ולעצב את חיינו בעצמנו. זהו הפשר של הדבר שאנחנו עושים ועומדים לעשות כאן, ודבר זה אנו מצוּוים להביא לנוער היהודי בגולה, את הדבר בשלמותו, במלואו, בלי שום “אבל”.

והדבר השני; מעשה קיבוץ גלויות איננו ענין של תמורת מקום ומעבר גיאוגרפי וריכוז טריטוריאלי בלבד. בלי תמורות-מִבנה, בלי מעבר לחיים חדשים, בלי השלטת העבודה בעם היהודי ובארץ, קיבוץ הגלויות הוא מלה ריקה. אי-אפשר לכנס את היהודים מכל העולם שיחיו פה כמו שחיו בגולה. כשהיו בגרמניה 600 אלף יהודים בתוך 60 מיליון גרמנים, והגרמנים היו חורשים את האדמה ועובדים בבתי-חרושת, יכלו יהודים רבים להיות עורכי-דין ורופאים. כי בתוך 60 מיליון יש די חולים ודי אנשים בעלי עסקים מסובכים; לא כן בארץ. קיבוץ גלויות לא יתכן בלי מהפכה פנימית ביסודות חיינו ובאָשיות קיומנו הכלכלי. המהפכה הזאת היא מהפכת העבודה. זאת אומרת; כל העבודה הדרושה לקיומנו ולעצמאותנו בארץ – כל העבודה בשדה, בבית-החרושת, ביום, בנמל, במשרד, במשטרה, בצבא ובפרלמנט ובבית-הממשלה – תיעשה על ידינו, על ידי יהודים; זאת אומרת; עם עובד, שלטון העבודה.

והדבר השלישי – הגשמה עצמית. פירוש הדבר: קיבוץ גלויות, העליה לארץ וחיי עבודה בארץ אינם פּרוגרמה למישהו אחר, כאשר הציונות היתה הרבה שנים ציונות לאחרים או לעתיד לבוא, וכאשר הסוציאליזם היה הרבה שנים סוציאליזם למישהו אחר או לאחרית הימים: אלא כל זה מתחיל ממני: אני עולה לארץ, אני הולך לעבודה, אני בונה מולדת, אני מקיים אחוה ושויון. אני התובע ואני הנתבע, אני דורש ואני מקיים. זהו דבר “החלוץ”. זהו ההבדל בין חלוץ ללא-חלוץ; החלוץ מתחיל מעצמו; כל מה שהוא מחייב – הוא קודם כל מקיים בגופו. הוא המען הראשון. חייו בנויים על הגשמה עצמית.

שלושה עקרונות אלה הם התורה כולה – כל השאר אינו אלא פירוש.

*

עמדתי על הדברים המרכזיים והנחתי את כל השאר לאחר בואו של החלוץ לארץ, משום שיש תנאי אחד לפעולת “החלוץ” בגולה ולהצלחתו בתקופה זו, תנאי ולא יעבור, שבלעדיו לא יכון באותו הממד ובאותה התכיפות שהתקופה הקטסטרופלית גוזרת עלינו, והוא: אחדות “החלוץ”. המצב בארץ ובגולה, תנאי המציאות החדשה, הסכנות והסיכויים הצפויים לנו עכשיו, כל אלה מחייבים אחדות “החלוץ” בגולה ואחדות-הפועלים בארץ.

קרה עכשיו הדבר המר ביותר בתולדות תנועתנו.

ארץ-ישראל, לאחר שהיא קבלה מהגולה את העיקר, מה שקוראים “החומר האנושי” (כי אנחנו לא צמחנו מאדמת ארץ-ישראל, אלא באנו מהגולה, ואין נכס יקר מזה שהגולה נתנה ועוד תוסיף לתת לארץ), העניקה לגולה את כל הערכים התנועתיים החלוציים, הציונים-הסוציאליסטיים שטבענו בארץ: ערך העבודה החקלאית, ההתישבות, ההגנה העצמית, הלשון העברית, ההסתדרות, ארגון לאומי למלחמה מדינית, שיתוף, עזרה הדדית, קבוצה, מושב. כל אלה הנחלנו לתנועה בעולם, לתנועה החלוצית, לתנועת הנוער, לתנועה הציונית-הסוציאליסטית, לתנועה הציונית וגם להמונים היהודיים. חלק לא קטן במרד הגיטו ובתנועת המרי בצרפת יש ל“השומר”, לטרומפלדור, להגנת תל-חי. והדבר המר הוא, שכרגע עלולה ארץ-ישראל להעניק לגולה את הפורענות הגדולה ביותר שבאה עלינו בארץ – את הפּלגנוּת. אף פעם לא היתה ארץ-ישראל מפולגת כמו עכשיו; והיא לא רק מפולגת למעשה, אלא הפלגנות נעשתה עכשיו לדגל ; ולא דגל סתם אלא דגל “אוונגארדי”. ואין הבדל אם דוגלים בגלוי בפלגנות בשם הסוציאליזם המהפכני והציונות הגדולה כפי שעושה זאת השומר הצעיר, או עושים מעשה פלגנים ומבקשים שכר כמאחדים, כפי שנוהגת סיעה ב'.

סיסמת הרמיה של “איחוד כללי” שבשמו פילגו את המפלגה אינה פחות מזיקה מסיסמת-הרמיה של סוציאליזם “מהפכני” שבשמו מאיימים במלחמת אזרחים בהסתדרות. כל מגמת פילוג, גלויה או מוּסווית, היא סם-מוות לפעולתנו בארץ, ועוד יותר לפעולתנו בגולה.

אם יש עכשיו סכנה לכל פעולה חלוצית בנוער, בגולה – הריהי תורת הפילוג של השומר הצעיר וסיעה ב'. לאשרנו אנו שומעים שהנוער החלוצי בכמה ארצות מתקומם בכל כוחו נגד הפלגנות ותובע פעולה מאוחדת ומאחדת. אם נביא לגולה את אסון הפלגנות ואם בארצות המזרח, בארצות הכיבוש ובארצות שלא יתכן בהן “החלוץ” אלא במחתרת, כל מפלגה, כל סיעה, כל גוש התישבותי וכל פלג בגוש התישבותי (ואחר כך גם כל קואופּרטיב – כי גם הקואופּרטיבים יווכחו שיש להם צורך ברזרבה) יקימו להם “החלוץ” משלהם, ותתחיל מלחמה על כל נפש, על כל נער – תוך ויכוח תפל, תוך השמצה הדדית – והנוער היהודי בבגדאד, טיהיראן, קובה, בוקרשט, קהיר, סופיה – יצטרך להכריע, מהי הצורה ההתישבותית או המפלגה הטובה ביותר, ומי צדק בשעתו בויכוחים בתנועת הפועלים ובהסתדרות הציונית ובמפלגה ובקיבוץ ובסיעות ובגושים ההתישבותיים במשך עשרים השנה האחרונות, הרי זה יגרום להרס, התאבדות ושחיתות. בלי אחדות, בלי הבלטת העיקר המשותף, לא תיכון עכשיו שום פעולה חלוצית. בלשון ארגונית הייתי מנסח את השאלה בצורה דלקמן; אם אנחנו הולכים להקים בגולה “החלוץ” אחד של כל פועלי ארץ-ישראל, או כל פלג סיעתי והתישבותי של פועלי ארץ-ישראל הולך להקים “החלוץ” מתחרה ושטוף בכל הויכוחים הנבובים והתפלים ובכל הניגודים המדומים והמנופחים האוכלים אותנו בארץ. “החלוץ” מפולג יהרוס כל סיכוי של תנועה חלוצית ממשית ויסגיר את כולם למשטרה הגויית ולהתבוללות השחורה או האדומה הצפויה עכשיו לנוער.

אם לא יתכן “החלוץ” אחד של כל פועלי ארץ-ישראל, המאמינים ומקיימים שלושת העקרונות הללו; קיבוץ גלויות, השלטת העבודה והגשמה עצמית; אם פועלי ארץ-ישראל אינם יכולים במרכזי הגולה לעשות יחד את “החלוץ” – לא תיתכן הסתדרות כללית של פועלי ארץ-ישראל, ולא נוכל לעשות יחד שום דבר, כי בארץ קיימים וַדאי יותר ענינים מפרידים המשמשים סלע מחלוקת בין גוש לגוש, בין סוג-פועלים אחד למשנהו מאשר קיימים בטיהיראן, בגדאד, בוקרשט, ניו-יורק ומוסקבה. בכמה ארצות תעמוד רק שאלה אחת – אם הנוער נשאר שם ונטרף על ידי חיי ניווּן, התבוללות, דלות חמרית ורוחנית, או עולה לארץ לבנותה ולהקים ארץ-ישראל יהודית עובדת. אם זאת אי-אפשר לעשות יחד שם – אי-אפשר יהיה לעשות יחד איזה שהוא דבר פה, לא במשק, לא בקיבוץ ואולי גם לא באיגוד מקצועי.

*

בהתכונֵנוּ על סף גמר המלחמה לעבוד ב“החלוץ”, עלינו לדעת כי העבודה בו תיעשה בתנאים קשים פי כמה מאלה שעבדנו בהם עד עכשיו. אנחנו צריכים לראות את הקשיים ולא להירתע מהם. יתכן שצפונים עוד קשיים מסוימים שאיננו מעלים אותם עכשיו על הלב (הרבה דברים לא העלינו על לבנו לפני חמש שנים). ואם כן עלינו:

א) להתכונן לפעול בתנאי מחתרת בכל הארצות. ב) להזדיין במכסימום של עצמאות מחשבתית ומוסרית להכרת ערכו וחשיבותו של מפעלנו ולראותו כמטרה לעצמו, תוך אורינטציה על עצמנו ככוח המחר. ג) לבוא לנוער בגולה בערכים היסודיים של תנועתנו העומדים כרגע במרכז: קיבוץ גלויות, השלטת העבודה והגשמה עצמית. ד) אנו מצווים לעשות זאת יחד, במסגרת אחת של כל פועלי ארץ-ישראל. רק אז יקום “החלוץ” ההולם את התנאים והצרכים של השעה, רק אז נקיים הסתדרות אחת ורק אז נגביר את מגמת האיחוד על חשבון מגמת-הפירוד – ויותר מבכל זמן אחר דרושה לנו האחדות עכשיו. בה תלויים כושר פעולתנו ונאמנות יעודנו.

בנעילת התערוכה “עם ואדמתו” של ק.ק.ל. 2 במרס 1945

המאורעות בעולם זזים במהירות גדולה וגדֵלה, ושעת ההכרעה הסופית מתקרבת. מתקרבת גם ההכרעה בגורל הארץ ובגורלנו אנו. ויש לדעת: ההכרעה אינה אַקט חד-פעמי, החָל ברגע מסוים ובתאריך קבוע, כשצירי ועידת השלום מרימים ידיהם ומצביעים בעד פתרון זה או אחר. ההכרעה היא תהליך, והיא נעשית שלבים-שלבים בכל פגישה ודיוּן של הגורמים המכריעים, והיא מתכוננת ומתכשרת בכל גילוי ותופעה של יכלתנו, צרכינו ותביעותינו.

אנו עומדים אחרי פגישת השלושה ¹ ביאלטה וביקור השניים ² במצרים. אין לנו יסוד מספיק לקבוע אם ביאלטה נידונה או לא נידונה באופן מיוחד שאלת ארץ-ישראל – אולם אין ספק שפגישת יאלטה שימשה תחנה חשובה בדרך ההכרעה גם בשאלתנו אנו.

איש אינו יכול להגיד, על יסוד העובדות הידועות לכל, שרוסיה הסוביטית תובעת פתרון ציוני לשאלת ארץ-ישראל ולשאלת העם היהודי, אבל כמדומני שאין איש יכול לטעון על יסוד אותן העובדות שרוסיה הסוביטית מתנגדת לפתרון כזה. ובהצבעת קונגרס הפועלים הבינלאומי בלונדון לטובת המפעל הציוני – הצבעה שצירי הפועלים הרוסים לקחו בה חלק אקטיבי – יש בלי ספק משום עידוד רב גם מבחינה בינלאומית כללית, אם כי אין להסיק מתוכה מסקנות מרחיקות-לכת.

גם פגישות שני המנהיגים הגדולים של העולם האנגלו-סכסי במצרים לא היו כרוכות, עד כמה שידוע, בקביעה סופית ומסוימת של שאלת ארץ-ישראל, אבל אף הן, אפשר להגיד, שימשו תחנה חשובה להכרעה.

מותר להתיחס בספקנות, ואולי גם בשלילה גמורה לשמועות הסנסציוניות שהפריחה בשבוע שעבר סוכנות “יונייטד פרָס” על סידור פוליטי במזרח הקרוב והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.

מהדין-וחשבון הפומבי שמסר שלשום ראש הממשלה הבריטית בפרלמנט האנגלי יוצא, שלא נתקיימה במצרים שום ועידה לסידור הענינים במזרח התיכון, ולא נעשה כל נסיון לעצב מדיניות חדשה, לא בשביל העולם הערבי ולא בשביל העם העברי בארץ-ישראל. כפי שמסר צ’רצ’יל בפרלמנט הוזמן אבּן-סעוד לפגישה עם נשיא ארצות-הברית על פי יזמתו של רוזבלט, וראש הממשלה הבריטית ראה אז צורך אף הוא להיפגש עם מושל ערב.

הנגעו רוזבלט וצ’רצ’יל בשיחתם עם אבּן-סעוד גם בשאלה הציונית? לפי נאומו של צ’רצ’יל אין לענות על שאלה זו דוקא בשלילה. תוכן השיחה של רוזבלט וצ’רצ’יל לא נתפרסם. ולא ידוע אם יתפרסם, אבל יחסם של שני המנהיגים האנגלו-סכּסיים לענין הציוני אינו בגדר סוד. ויש לקבל בסיפוק ידוע את דברי צ’רצ’יל בפרלמנט שבהם הביע תקוותו שעם תום המלחמה יעשו סידורים נאותים, שיבטיחו שלום וקידמה במזרח התיכון.

אולם תהא זאת טעות מַשלה ומסוכנת להניח ששאלתנו כבר נפתרה, או שפתרונה הרצוי נתון בקלות ומונח בקופסה.

יותר מבכל זמן אחר אנו משוכנעים ללא צל של פקפוק שאין כל פתרון ממשי ובר-קיימא לבעיה הכפולה – בעיית העם היהודי ובעיית ארץ-ישראל, אלא בהפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית.

אולם אסור לנו להתעלם מהקשיים והמכשולים הפנימיים והחיצוניים, המונחים עדיין על דרכנו. אין אלה קשיים ומכשולים שאין להתגבר עליהם, אבל אין לזלזל בהם ואין להניח שמאליהם יפוּנו מהדרך. עד שציון במשפט תיפדה – אנו עלולים לעמוד במבחנים קשים ובמערכות חמוּרות.

התערוכה גוללה פרשת כיבושינו וגידולנו – היא גם חשפה את מחסורנו ודלותנו. לאחר מאמצים של 75 שנה הגענו לששה אחוזים מאדמת ארץ-ישראל המערבית, וחלקנו בים עודנו מצער, אם כי אנו מהַוים שליש האוכלוסין, והעיר הגדולה ביותר בארץ היא כולה יהודית, ושתי ערי-המפתח העיקריות – ירושלים וחיפה, הן יהודיות ברובן, והחרושת הארצישראלית היא יהודית ברוב מנין ורוב בנין ובמאמץ המלחמתי הצבאי חלקנו גדול מזה של כל עמי המזרח התיכון.

עכשיו, על סף הנצחון הסופי, מיהרו כמה ארצות להכריז מלחמה על גרמניה ויפּאן, לאחר שהוחלט ביאלטה שבלי כך לא תהיה להן דריסת רגל בועידת השלום. אנחנו לא חכינו לגמר המלחמה – עמדנו מול גרמניה הנאצית מאז עלות הנאצים לשלטון. מלחמת העולם השניה לא החלה בהכרזת המלחמה על פולין בספטמבר 1939, אלא בהכרזת המלחמה על העם היהודי בשנת 1933. ואף אחד מיריבי גרמניה לא נפגע במלחמה כאשר נפגע העם היהודי. ואף על-פי-כן יפָּקד מקומו של העם היהודי בועידת העמים הראשונה בסאן-פראנציסקו.

היטלר הפלה את העם היהודי וייחד אותו להשמדה גמורה ומלאה, וככל אשר מצאה ידו ביצע זממו השטני. אולם לא רק אויבינו-בנפש מַפלים אותנו לרעה. גם ידידינו ובעלי בריתנו אינם מכירים בזכותנו השוה לכל עם – ואחת הסיבה: אנו עם ללא מדינה, ולכן עם ללא כתובת, ללא הכרה, ללא נציגות, ללא זכויות-עם, ללא יכולת-התגוננות.

אפילו הנאצים לא היו מעוללים לנו את אשר עוללו, וחמישה מיליון יהודים לא היו נשמדים כאשר נשמדו – אילו היתה מדינת יהודים קיימת בארץ.

התערוכה הראתה בלשון מספרים ותמונות את המעשה אשר עשינו בארץ – את היכולת אשר גילינו בבנין השממה. היא גם הראתה מה יש עוד לעשות: רק ששה אחוזים מאדמת ארץ-ישראל המערבית הצלחנו עד עכשיו לחונן ולהפרות. ועוד השממה רבה – למעלה משני-שלישי הארץ שוממים מאין יושב; מאוצרות המים המרובים – למעלה מתשעים אחוז מתבזבזים ויורדים לטמיון. התעשיה הצעירה אשר בנינו וראשית עבודתנו ביום – הן רק התחלות מצערות של האפשרויות העצומות והאדירות המחכות לנו.

אם רק ישָברו כבלי “הספר הלבן” המחניקים את גידולנו, ולעם היהודי ינָתנו הסמכויות הממלכתיות הדרושות לפתח את הארץ במלוא יכולתה החקלאית, החרושתית והימית – לא יבָּצר מאתנו לבצע את החזון אשר החיה את כל החלוצים והמעפילים, למן מייסדי מקוה-ישראל ופתח-תקוה ועד בוני עסלוג' ומנארה, ונעלה בזמן הקרוב ביותר את כל שארית ישראל המצפה לגאולה מהירה.

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 15 במרס 1945

המאורע הפוליטי הגדול שיתרחש בקרוב יהיה, כנראה, ועידת המדינות הלוחמות בסן-פרנציסקו, העומדת להתכנס ב-21 לאפריל. במידה שידוע לנו הדבר, לא היה שם דיון על עתיד הארץ. אבל יתכן שיהיו שם דיונים על ענינים עולמיים, אשר בעקיפין הם קובעים במידה ידועה את עתידה של הארץ. כנראה, תעמוד לדיון שאלת המשטר הבינלאומי, שיבוא לרשת את חבר-הלאומים. חבר-הלאומים הלך לעולמו בעיקר מפני ששתי מדינות אדירות, אמריקה ורוסיה, לא לקחו חלק בו. עכשיו שתי המדינות הללו רוצות להשתתף במין משטר בינלאומי אחר שיוקם. בעקיפין עלול דבר זה גם לקבוע כמה דברים הנוגעים לנו. כי אם נניח שבועידה זו ובמשטר העולמי שיוקם תבוטל השיטה הישנה של חבר-הלאומים והמנדטים, הרי פירוש הדבר הוא: ביטולו של המנדט הארץ-ישראלי אגב ביטול משטר המנדטים בכלל. מבחינה זו, ענין סן-פרנציסקו נוגע לנו בהרבה, ונצטרך לעמוד על המשמר שאגב שינויים עולמיים שאינם מכוונים באופן מיוחד לשינוי הסטטוס של ארץ-ישראל, לא יבולע לזכויות שלנו.

בועידת סן-פרנציסקו יזדמנו בפעם הראשונה באמריקה רוב המדינות הערביות. ואין שום ספק שהם ישתמשו בביקור הזה גם לשם תעמולה והפגנות פוליטיות פּרו-ערביות ואנטי-ציוניות. ודבר זה איננו קל ערך, כי עדיין אנחנו עומדים בתוך המערכה לכיבוש דעת הקהל. ודעת הקהל אף פעם אינה כבושה, גם לאחר שנדמה שהיא נכבשה כבר.

כל זה מתרחש בתקופה כשמתגברת ההרגשה שעניני המלחמה באירופה מתקרבים לקצם. עם גמר המערכה מתקרבת בלי ספק שעת ההכרעה. אבל אני רוצה להזהיר כאן מטעות אחת: עם גמר המלחמה אין בטחון שתיפול הכרעה חיובית או שתיקבע איזו עמדה בנוגע לעתידה של ארץ-ישראל. יתכן שהמלחמה תיגמר ויעבור זמן של חצי שנה, שנה, שנה וחצי, ולא תתקבל שום החלטה מיוחדת על ארץ-ישראל. אבל גם זו תהיה הכרעה, זו תהיה הכרעה שלילית. כי אם לא תתקבל החלטה על ארץ-ישראל, פירוש הדבר שנשאר המשטר הקיים, והוא אינו אלא משטר “הספר הלבן”. על כל פנים נכנסים אנו לשלב רציני מאוד ומכריע, אם כי לאו דוקא מכריע באופן סופי, של המערכה המדינית שלנו. בענין זה יש שני ויכוחים בתנועה הציונית: האחד על מהות תביעותינו המדיניות, והשני – על דרכי הפעולה המדינית.

*

אני אשוב בהמשך דברי לויכוח הראשון. עתה איַחד דברים מעטים לויכוח השני, שאם כי איננו בוער כראשון, איננו פחות חשוב ממנו. באחת ממועצות ההסתדרות עמדתי על כך, ואני רוצה לפני צאתי לחוץ-לארץ לציין מחדש את הדברים האלה. בשנת 1933 חל שינוי ניכר בהנהגת התנועה הציונית. זה היה המשך השינוי שחל שנתיים לפני זה, בשנת 1931, עם מִינויו של ארלוזורוב כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ב-1933 גבר השינוי הזה, עם גדול החלק שנטלו הפועלים בהנהלה, ביחוד בהנהלה בארץ. באותן השנים נפלה עליהם האחריות לא רק להנהלת הענינים המדיניים בארץ, אלא גם לענינים המדיניים של התנועה הציונית בכלל, כי הדברים חלו בימי נשיאותו של המנוח סוקולוב שלא היה פעיל באופן מיוחד בשטח הענינים המדיניים. לא היה שינוי בנוגע למטרותיה המדיניות של הציונות. לא קבענו מטרות חדשות למדיניות שלנו. המטרה נשארה כמו שהיתה במשך כל ימי קיום המנדט עד הופעת “הספר הלבן”: ניצול כל האפשרויות הנתונות במשטר המנדט הבריטי למען הגדיל את כוחנו בארץ בקצב המהיר ביותר, למען הגדיל את העליה ואת ההתישבות החקלאית ובנין הארץ. עמדנו בויכוח מתמיד כמעט עם הממשלה בעיקר בשאלת הקצב, כי אז לא היה ויכוח אם הממשלה חייבת לקיים את המנדט או לא, אלא איך לקיים אותו.

בענין זה לא נעשה שום שינוי על ידינו. אולם היתה לנו תפיסה אחרת על דרכי המדיניות. לא חשבנו, כאשר חשבו כל קודמיו של ארלוזורוב, שמדיניות נעשית ע"י שיחות בין נציגים – בין נציגים יהודים ובין נציגים של אומות העולם, וביחוד של בעלת המנדט בלבד – אלא ראינו את המשען לכל פעולה מדינית בגיוס כוחות ציבוריים והפעלתם הפוליטית.

בימים ההם לא היה אולי הבדל גדול למעשה בין התפיסה הזאת לבין התפיסה הקודמת

אולם עכשיו הוא גדול מאוד. כי עכשיו, יותר מאשר בכל זמן אחר, הדברים העומדים להכרעה אינם נוסחאות, כאשר היו לפני 25 שנה, אלא דברים ממשיים מאוד

גם הגורמים העומדים מאחורי שני הצדדים במערכה הזאת הם גורמים רבי אוֹן, וההתרוצצות שישנה עכשיו גם בדעת הקהל בעולם ובמזרח היא רבה, והמרחק בין הפתרון הציוני ובין הפתרון האנטי-ציוני אינו שוב המרחק שבין הסכמה לעליה של שלושת אלפים או 12 אלף יהודים לשנה, כפי שזה היה לפני 15 שנה. האובּיקט המשמש עכשיו נושא המריבה הוא עצם עתידה של הארץ: עליה יהודית גדולה, פיתוח הארץ בממדים גדולים, והקמת מדינה יהודית.

לרגל כל הדברים האלה, הרי הפרובלימה בדבר המיתוֹדים המדיניים והויכוח עליהם הם חיוניים ביותר. פתרון ציוני של שאלת ארץ-ישראל לא יתכן בלי גיוס העם היהודי ועזרת דעת הקהל ושליטי העולם: בכוחנו אנו בלבד לא נוכל לעשות זאת. אולם יש רק כוח אחד בלבד שבידו לשים לאֵל פתרון אנטיציוני, זהו הישוב העברי בארץ. אולם גם הוא יוכל לעשות זאת לא במלים ולא בהפגנות. בהלך-הרוח שלנו, בדריכות שלנו ובפּרוֹגנוֹזה שלנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים לקראת שני הדברים גם יחד: לקראת פתרון ציוני גדול ומקיף ולקראת היאבקות נגד פתרון אנטיציוני. אנו חייבים לחתור לקראת פתרון ציוני מלא וגם להתכונן לביצועו השלם, ויש סיכויים לכך. יש גורמים יהודיים ובין-לאומיים המסייעים לכך. כמה מכשולים שהיו על דרך זו הוסרו. ואם כי אינני יכול להגיד את זאת בבטחון מוחלט, אבל לפי כל הסימנים שישנם, נדמה לנו כי גורם אחד חשוב שהיה מקודם אנטי-ציוני, הוא כרגע לפחות ניטראלי – וזהו הגורם של ברית המועצות. אבל אנו צריכים להיות מוכנים גם לקראת קבלת החלטה חדשה אנטי-ציונית. גם זה יתכן, ועלינו לראות גם את האפשרות הזאת, כי יש גורמים מסייעים גם לכך. כל אחת משתי האפשרויות דורשת הכנה אחרת, ובבת אחת ובזמן אחד. אנחנו צריכים להתכונן עם גמר המלחמה לקבלת המוני עולים, למפעלי בנין כבירים בארץ, ולקבלת אחריות ממלכתית על עצמנו. אנחנו חייבים באותו הזמן להתכונן למאבק כבד על זכותו של כל יהודי בודד לעלות לארץ, על פריצת הגיטו שהביא “הספר הלבן”.

*

ובתוך כל זה אנו מצוּוים על קשר אמיץ עם יהדות אירופה. עכשיו לא יהיה זה דבר קל ביותר. יש חשש שגם אחרי המלחמה לא יהיה העולם חפשי ופתוח לקראתנו, ואינני בטוח אם השליחים שלנו יוכלו לנסוע כאשר נסעו לפני המלחמה. מהנסיון יודעים אנו על ארצות שאליהן אי-אפשר לחדור. ויכול להיות שהרבה ארצות תהיינה עכשיו מסוג זה, ונצטרך לפלס לנו דרכים כדי לבוא לשם. על כל פנים הקשר שלנו עם שארית היהדות באירופה עלול להיות אחד הגורמים המכריעים הקובעים את הפתרון של שאלת ארץ-ישראל. הקשר הבלתי-אמצעי בין ארץ-ישראל, וביחוד בין ציבור הפועלים, ובין יהודי הארצות האלה, עידודם, הגברת רצונם לעלות, תביעתם ומלחמתם הפוליטית על ארץ-ישראל – עלולים להיות מהגורמים החשובים ביותר בהכרעה. ויש הכרח בהקמת גרעינים חלוציים ציוניים, נושאי הרעיון הציוני, רעיון היציאה והעליה לארץ.

אולם לא רק גיוס יהדות אירופה, העלולה לשמש גורם חשוב, אלא גם גיוסה מחדש של הציבוריות האנגלו-סכסית: ולא רק את דעת הקהל הלא-יהודי, אלא גם את היהדות שבאנגליה ובאמריקה, ואוסיף ואומר: גם את הציונות. את עיקר שליחותי באנגליה אני רואה בזה – לעשות את הציונים לציונים. במידה שיעלה הדבר בידי ובמידה שזה יהיה בכוחי, הרי אנסה על-ידי כך לעשות את היהדות באנגליה לכוח ציוני, כי בכוח היהדות להגדיל את כיבושנו בדעת הקהל האנגלי. ואם אגיע לאמריקה, אנסה לעשות אותו הדבר באמריקה, ושם אולי ביתר שאת מאשר באנגליה. דבר הימצאם של 300–400 אלף יהודים באנגליה זהו נכס ציוני כביר. פגישת היהודים האלה עם שכניהם, סַפרם את מעשה ארץ-ישראל, את המצב של היהדות באירופה, את ההתחייבויות הפוליטיות והמוסריות של אנגליה – לכל זה יש ערך רב, אם כי לגבי אנגליה קובעים גורמים אחרים. היהודים אינם קובעים את הצביון המדיני של אנגליה ביחס לשאלה הציונית, כי אנגליה היא אחד המעונינים הבלתי-אמצעיים בעניני ארץ-ישראל והמזרח הקרוב. באמריקה – המשקל של עמדת היהודים והכרעתם בדעת הקהל הוא הרבה יותר גדול, אולי מכריע, אם כי גם לאמריקה יש ענינים ויש לה שליחים בארצות האלה, שלעיניהם עומדים קודם-כל עניני המקום. ועניני המקום בעיראק הם – ידידוּת בין אמריקה והארץ הזאת: כן הדבר בסעודיה: רוצים לשמור על הידידות בין אמריקה והמלך אבן סעוד. אבל אין הם דברים הקובעים והחייבים לקבוע את עמדתה של אמריקה. ודבר הימצאו של קיבוץ יהודי בן 5 מיליונים ומעלה, המרוכזים בעמדות מפתח באמריקה, והיות הציבור הזה מגויס כולו מאחורי התביעה הציונית – עלול להיות גורם מכריע, בכל אופן אחד הגורמים המכריעים, בעמדתה של אמריקה. אינני צריך להגיד שעמדת אמריקה קובעת במידה רבה מאוד – אם כי לא רק היא לבדה – את עמדתה של אנגליה בעניננו. ולכן גם באמריקה אני רואה את נקודת המוצא של המערכה המדינית שלנו לא רק בשיחות שבין נציגים יהודים עם נציגים לא-יהודים, אלא בכיבוש התנועה הציונית לציונות, לציונות לוחמת, אמיצה, אחראית, ועל-ידי כיבוש הציונות לציונות – תיכבש היהדות לציונות. ואין לסמוך על זה שהיא כבר נכבשה פעם. צריך לעשות את זה מחדש.

בדרך זו של פעולה מדינית חייבת ללכת תנועתנו.

*

ועכשיו אשוב במלים אחדות לויכוח הראשון: איך להציג את התביעות שלנו. התכנית המדינית שלנו כוללת, כידוע, שלושה סעיפי תביעה. התביעה הראשונה: פתיחת שערי ארץ-ישראל לעליה. אנחנו מוכרחים להתחיל במערכה זו גם בטרם תיפול ההכרעה הפוליטית בכללה. גם אם נניח שמשום סיבות מוצדקות ונימוקים פוליטיים מספיקים יהיה צורך לדחות מעט את הפתרון הפוליטי של שאלת ארץ-ישראל, גם אז לא נוכל להשלים עם כך ששערי ארץ-ישראל ישָארו סגורים. זה מחייב אותנו לא רק לפעולה מדינית, אלא גם להתכוננות רבה, לפתוח דרכים מהמזרח והמערב לארץ ולהגביר את ההכרה בציבורי יהודים גדולים, שיש בידם לעזור לנו, שיגישו לנו את כל העזרה הדרושה לכך. אולם קודם כל דרושה מערכת פוליטית גדולה בעולם. כל תביעה מעכשיו, אפילו הדחוקה והחיונית ביותר, תהיה מלה ריקה, אם לא תהיה חלק של המערכה המדינית שלנו.

*

את המערכה המדינית על העליה אנו מצוּוים לעשות משני אספּקטים: לגופו של דבר, בלי קשר עם הפתרון הפוליטי הגדול, יען כי איננו יכולים לוותר אפילו על המעט שאפשר להכניס מחר ומחרתיים וכעבור חודש וכעבור חדשיים. אך זהו רק חלק של המערכה המדינית כולה. בלי מערכה מקיפה על הגורל המדיני של הארץ – המערכה הזאת מתרוקנת מתוכנה ונהפכת לענין של העלאת מספר קטן של יהודים (ויש גם לזה ערך רב), או לנוסחא ריקה. ולכן גם המערכה על עליה כרוכה בשאר שתי התביעות שלנו. התביעה השניה היא: שלטון הסוכנות היהודית (כלומר נציגות העם היהודי) על העליה ועל הפיתוח. באופן קונקרטי אנחנו מתכוננים לתבוע, שיתנו לנו את כל הזכויות הדרושות, להעלות בזמן הקרוב ביותר כמיליון יהודים מאירופה ומארצות המזרח, ולשם כך ימָסר לנו הזכיון הדרוש על תכנית פיתוח גדולה בארץ, אשר עיבדנו אותה בקויה הכלליים והיא עוד דורשת עיבוד בכמה פרטים. ביסודה מונחת תכנית השקאה גדולה של שלושה וחצי מיליון דונם קרקע לפחות ומפעל התישבותי בהיקף של 60–70 אלף יחידות משקיות חקלאיות בערך, ובהתאם לכך, פי חמשה או פי ששה בתי-אב, כלומר: ישוב של עוד 300 אלף בתי-אב בחרושת, במלאכה, בבנין, בעבודות ציבוריות, בים, במסחר וכו'.

*

אנחנו נתבע שימסרו לסוכנות קונצסיה כדוגמת השלטון של עמק טניסי, שנעשה בימי רוזבלט הראשונים. אמריקה היא, כידוע, ארץ פדרלית. לא לוושינגטון, אלא לכל מדינה – מבין ארבעים ושמונה המדינות שבה – נתונות הזכויות הסוברניות היסודיות. למדינה הפדרלית מסורות רק הזכויות המפורשות בקונסטיטוציה: כל שאר הזכויות – שייכות רק למדינה המקומית: ואין המדינה הפדרלית רשאית להתערב בענינים שהם מסמכותן של המדינות המקומיות. במצוקת הזמן, תחת לחץ המשבר החריף באמריקה שעמדה בפני פשיטת-רגל, הוקם בין שאר הדברים מפעל כביר על פני שטח, הגדול משטחה של אנגליה, המשתרע על שטחי מדינות אחדות, אשר במרכזו עומדת מדינת טניסי. מפעל זה נקרא בשם “שלטון עמק טניסי”, וניתנו לו זכויות כלכליות וממלכתיות לנצל את כל האוצרות הטבעיים ומקורות המים ולשנות את כל מערכת המשק. הוקמו מכונים כבירים לאצירת כוח חשמלי, הותקנו מערכות ענקיות של השקאה, נבנו בתי-חרושת שחוללו מהפכה כלכלית משקית בשטח גדול מאוד של אמריקה. גם בהיסטוריה של האימפּריה הבריטית ישנן דוגמאות שחברות שונות קיבלו זכיונות, שקוראים להם באנגלית בשם “צ’רטרים” – בהודו, ברודזיה ובמקומות אחרים. גם באנגליה וגם באמריקה ישנם, איפוא, פּרצדנטים לענין זה. יש פּרצדנט גם בארץ, – זכיונות ים המלח והחשמל, אם כי הללו מצומצמים בהיקפם.

אמנם ענין הסוכנות היהודית הוא ענין ללא פרצדנט. אילו לא היה קיים המנדט הארצישראלי והיו שואלים לפני 30 שנה אצל יוריסטים, אם תיתכן הקמת סוכנות יהודית בתור נציגות העם היהודי לגבי ארץ-ישראל ולגבי איזו ארץ אחרת – היו יכולים להוכיח באותות ומופתים, שהדבר הוא אבסורד, ושהוא עומד בסתירה לכל ההנחות והכללים המשפטיים בעולם. כי מה זה עם יהודי? – יהודי פולין, יהודי ליטה ויהודי ארצות אחרות. יהודי פולין הם נתיני ארצם, ולא יתכן שליהודי בפולין יהיה סטטוס בין-לאומי מיוחד. אפשר ויהיה לו סטטוס גרוע בתוך פולין, אבל לא יתכן שיהיה לו איזה שהוא סטטוס השונה בעולם מהסטטוס של כל נתין פולני אחר, ושיוכל להתערב בכלל בעניני מדינה אחרת. הוא הדין בנוגע ליהודי אמריקה. יהודי אמריקה בוַדאי היו מתקוממים נגד זה, קודם כל מפני שזה פוגע בתקנת מונרו, זה גם פוגע במעמדם כאזרחים שוים באמריקה. אבל המשפט איננו דבר שהוא קיים בכוח עצמו ושהוא נובע מתוך מושגים אבסולוטיים של השכל האוניברסלי, אלא זה יצור של מדיניות. והמדיניות הבין-לאומית יצרה דבר לא נוֹרמלי כזה, שלא היה כדוגמתו, ואשר הוא עד היום הזה יחידי במינו – הסוכנות היהודית, המורכבת מנציגות נתיני מדינות שונות, ויש לה איזו הוָיה מיוחדת וזכויות מיוחדות בנוגע לארץ-ישראל.

יתכן שהדבר שאנחנו עומדים עכשיו לדרוש: סמכות ממלכתית לסוכנות היהודית לארגן עליה ענקית ולבוא בדברים עם מדינות שונות – עם רומניה ועם בולגריה ועם תורכיה וכו' – על מתן ויזות לעולים, סידור המעבר שלהם, שכירת אניות ורכבות להסעתם, הסמכות לפתח את הארץ, להחזיק ברשותה את מקורות המים, לעשות מפעלים גדולים של עבודות ציבוריות, – יתכן, שדבר זה אין לו אולי דוגמא בהיסטוריה של המדיניות והכלכלה, אבל כמה אלמנטים ממנו יש להם דוגמא גם בארץ-ישראל עצמה וגם בארצות אחרות.

אבל גם הדבר הזה, כמו הדבר הראשון, לא יתכן ולא יקוּים ואין לו שחר בלי הדבר השלישי: קביעת ארץ-ישראל כמדינה יהודית. לא יתכן שימסרו לסוכנות היהודית סמכות ממלכתית להעלות מיליון יהודים ולעשות מפעלים בארץ שאָפיים ממלכתי. שלוש התביעות הללו הן, איפוא, כרוכות זו בזו, תלויות זו בזו, משלימות זו את זו, ואין האחת באה במקום השניה. זו יחידה אחת בעלת שלושה חלקים, וכל חלק הוא חלק אורגני שלא יתכן בלי האחרים.

*

ובכן, יש אומרים: ההחלטה להקים מיד מדינה יהודית – פירושה חלוקה: אחרים אומרים: הדרישה לסמכות כזו לסוכנות היהודית, להעלאת מיליון יהודים ופיתוח הארץ על פי תכנית גדולה – פירושה תקופת-מעבר. יתכן. יתכן שאלה, אשר אליהם נבוא בתביעות אלו, יענו לנו כך, אבל יתכן גם זאת – שלא נאמר לא מדינה יהודית ולא סמכות לסוכנות היהודית להעלות מיליון יהודים ולעשות מפעלי פיתוח גדולים, אשר את קויהם הכלליים עיבדנו, ואנו נסתפק בתביעת עליה יהודית סתם ובזה בלבד, ובכל זאת יאמרו לנו: עליה יהודית, אבל רק בחלק של הארץ – בשטח שבין רחובות ובין טנטורה, ולא במקום אחר, כשם שאמרו בנוגע להתישבות. וכך בכל דבר אחר שאנחנו נדרוש. אנחנו נגיד: המשך המנדט (יש כאלה שהם עוד אדוקים במנדט הישן) – ולנו יאָמר: כן, אבל מנדט עם בית-לאומי רק בשטח שבין רחובות ובין טנטורה. יתכן, איפוא, שיענו לנו כך גם על התביעות הגדולות שלנו ואז נדון בדבר. אבל עלינו להציג את כל שלוש התביעות גם יחד, כי כל תביעה אין לה טעם בלי השתים האחרות. אם נאמר סתם מדינה יהודית ולא נגיד לעולם שאנו עומדים עכשיו בפני פּרובלימה גדולה של עליה יהודית ולא נביא תכנית גדולה ומקפת של פיתוח בשביל מאות אלפים יהודים, הרי תהא זו מלה ריקה: והוא הדין להיפך: אם נאמר סתם עליה, בלי להגיד מדינה יהודית ומפעל פיתוח גדול – יכולים לפרש זאת בצורת עליה של “הספר הלבן”. ואלה הם שני היסודות של המדיניות שלנו:

א) את שלוש התביעות עלינו להציג במלוא כוחן והיקפן. עלינו להוכיח, כי “הספר הלבן” פסול גם כדוקומנט בין-לאומי, הוא מתנגד למנדט והוא נפסל על-ידי חבר-הלאומים. לכשיכירו כי תעודה זו פסולה היא וששאלת עלית היהודים לארץ-ישראל עומדת עכשיו בהיקף גדול, כתוצאה של המצב הקטסטרופלי של השרידים, ושהמעשה אשר עשינו בארץ נותן לנו את הבטחון למפעל פיתוח גדול בארץ-ישראל בכוחנו אנו, הרי זה יתן יסוד להכרה כי הגיעה השעה לכונן את ארץ-ישראל כמדינה יהודית.

ב) גיוס כוחות ציבוריים בעולם למערכה המדינית, כדי להביא לידי הכרעה ציונית מלאה, וגיוס כוחות ציבוריים בארץ-ישראל כדי לשים לאַל פתרון אנטי-ציוני.

*

ואינני יכול לסיים מבלי לומר מלים אחדות על הענינים הפנימיים – גם מפני חשיבותם לגופם וגם מפני חשיבותם לגבי המערכה המדינית. כי הדבר העיקרי הראשון הדרוש במערכה המדינית – זהו עמוד-שדרה. ואנחנו עם אשר עמוד-השדרה שלו נשבר במשך מאות שנים, והוא התחיל להתישר מחדש ביצירתו של ציבור פועלי ארץ-ישראל. בהסתדרות עלינו לדאוג לכך, שמה שאמרנו לפני חצי שנה לציבור הפועלים בארץ, לא תהא מלה ריקה. עלינו להפוך כל פסוק במצע שלנו לעובדה. ואני מעמיד את כל מה שדיברנו על שני פסוקים:

א) מסירות ונאמנות להצלת עם ישראל;

ב) הפעלת המוני פועלים ככוח חלוצי בהסתדרות, בישוב ובתנועה הציונית.

זו היתה תמצית הפרוגרמה שלנו לפועלי ארץ-ישראל במשבר הגדול ביותר שפרץ בתנועת הפועלים הארצישראלית, ועלינו לדאוג לכך שנקיים את שני הדברים היסודיים הללו.

מפלגתנו שנועדה וחייבת להיות המפלגה של פועלי ארץ-ישראל, היא כרגע מקוצצת, ולא פעילה דיה. אנחנו מטופלים בהרבה ענינים. יש לנו משקים, יש לנו ארגונים, יש לנו מוסדות, יש לנו דאגות קשות. ומרוב עצים כמעט שאיננו רואים את היער. אין אצלנו התנדבות מספיקה, ואם לא נגייס כוחות מתנדבים – ניכשל, נכשיל את ההסתדרות, ואני חושש שנכשיל את המערכה המדינית. אם כן, עלינו לעורר תנועת התגייסות לעבודת הציבור, להקמת ההסתדרות והמפלגה. אנו מצוּוים על פעולה תרבותית אינטנסיבית ומקיפה. ועלינו לקיים את ההתחייבות שלקחנו על עצמנו ולהקים את בית-המדרש ע"ש ב.כצנלסון. כי דרושים לנו עשרות ומאות מדריכים לנוער העובד ולאלפי הילדים הלומדים בבתי החינוך של ההסתדרות, וגם לאלה שעוד לא הגיעו לנוער העובד, – גם בשביל הילדים והנערים בבית-הספר הכללי. אנחנו לא קיבלנו ולא נקבל את תורת המוצא הפרולטרי ולא נוותר על שום ילד ונער יהודי.

ועוד דבר: עלינו לבנות מפלגה, אשר תקיף לפחות שליש מחברי ההסתדרות. הדבר הזה אינו בשמים. עלינו לחתור לקראת כך שתהיה מפלגת פועלי ארץ-ישראל בת 50 אלף חבר. כוחנו בהמוני פועלים אלה. כוחנו, ככוח ציוני ופועלי, הוא בהמונים. אנחנו מוכרחים להישען על המוני הפועלים במשק החקלאי ובחרושת ובנמל.

ולבסוף: למרות כל הכשלונות שהיו לנו בשטח זה, ולמרות כל הקשיים העומדים לפנינו – לא נסיח את דעתנו ולא נרַפה את רצוננו מאיחוד ציוני סוציאליסטי מקיף.

ואסיים במלה אישית. הוטל עלי ברגע זה לנסוע מהארץ, ואף פעם לא הייתי שרוי בפחד כזה ובדאגה קשה כזאת. זו הפעם הראשונה אני נוסע לזמן ידוע מארץ-ישראל אחרת מאשר ידעתיה במשך הרבה שנים. נעדר מתוכנו ב. כצנלסון, שהיה המוח והלב של תנועתנו. ואני מרגיש שעכשיו מוטל על כל אחד, – אני מכניס גם את עצמי בתוך כל אלה – להעמיד על עצמו קצת יותר אחריות, קצת יותר עומס כדי למלא במידה שאפשר את החלל שנוצר.

מתוך אגרת לאנשי-הבטחון

א

כשהוקם בפעם הראשונה לפני ארבעים שנה הכוח המזוין היהודי בישוב על-ידי “השומר”, היה תפקידו: שמירת הרכוש והנפש במושבות היהודיות מפני גנבים ושודדים ערבים. תפקיד זה נתמלא על-ידי שומרים מאומנים המקדישים כל זמנם לכך, מאורגנים במסגרת ארצית וכפופים בכל שעה למשמעת חמוּרה של המרכז, מאומנים בשימוש ברובה וברכיבה, יודעים לנטוע בלב השכנים הערבים כבוד לכוח ולאומץ היהודי ומטפחים יחסי ידידות עם השכנים עד כמה שאפשר.

לאחר מלחמת-העולם הראשונה פורק “השומר” וקם ארגון ההגנה. תפקידו היה הגנה על הישובים היהודיים מהתקפות והתנקשויות ערביות, לא של גנבים ושודדים, אלא של כנופיות פורעים מוסתים ומודרכים על-ידי מרכז ערבי פוליטי. בימים הראשונים הכיר השלטון המנדטורי לחצאין – במישרים ובעקיפים – בזכות ובצורך של הגנה עצמית יהודית, אבל הארגון לא היה נתון במסגרת ליגלית, ולא היה זקוק בשום דבר לשלטון זר, אם-כי היו גם כוחות-הגנה ליגליים, שוטרים ונוטרים, מטעם הממשלה.

בניגוד ל“השומר” לא היה הארגון מיוסד על שומרים מקצועיים, אלא על מתנדבים, המתאמנים מזמן לזמן ומקבלים על עצמם משמעת, קפדנית וחמורה פחות מזו שב“השומר”, ופועלים בשעת הצורך בחיל-מצב מקומי, שאינו כפוף למרוּת ארצית.

עם הרחבת המהומות והטירור הערבי גבר הקשר הארצי בארגון, ולאט-לאט קמה רָשוּת מרכזית לתיאום ולסיפוק צרכים ארציים, – אולם סמכותה העליונה נשארה למעשה מוגבלת ופגומה, גם לאחר שבטלו בעשר השנים האחרונות הרָשוּיוֹת הנפרדות במקומות.

בשנות המהומות שלפני המלחמה הוקמה היחידה הצבאית המגויסת הראשונה בשם פו"ש, ובשנים הראשונות למלחמה העולמית האחרונה הוקם כוח-מחץ מיוחד, מגויס, מושתת על עבודה ואימונים, המתפרנס מעבודתו במשק.

עם קביעת מדיניות-המעל בשנת 1939 הועמד הארגון בפני תפקיד חדש: הגנה על זכויות העם היהודי בפני התנקשויות ממשלת “הספר הלבן”. החזית הערבית כמעט שנעלמה למעשה – פסקו התקפות ערביות, וכמעט גם לא היה נסיון להתקפה.

בתקופת מלחמת-העולם השניה נצטלב התפקיד החדש של הארגון בתפקיד כמעט מנוגד: קואופרציה עם הצבא הבריטי נגד האויב הנאצי המשותף, לא רק על-ידי הקמת יחידות צבאיות יהודיות, אלא גם ביחידות של הארגון, בפעולות שונות בארץ ובארצות השכנות.

גמר המלחמה והתמדת “הספר הלבן” החזירו את הארגון שוב לחזית הפוליטית בעיקר – חזית נגד השלטת משטר אנטי-יהודי בארץ – בעליה, בהתישבות ובסדרי-המדינה.

החזית הפוליטית עומדת בתקפה, ולא עוד – אלא שהיא מחמירה. המגמות האנטי-ציוניות ואנטי-יהודיות של ממשלת “הספר הלבן” גוברות והולכות. אולם מופיעה מחדש – ובהיקף מוגדל – החזית הערבית. הועמדנו לא רק בפני משימות-פרעות של המנהיגות הערבית בארץ, אלא גם בפני תוקפנות-איבה של שליטי מדינות-ערב, ועלינו להיכון לחזית זו בכל הרצינות והדחיפות.

ב

שתי חזיתות-האיבה – הבריטית והערבית – יונקות זו מזו. המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת-המנדט מחזקת ומדרבנת את האיבה הערבית, מפעילה אותה ומסתייעת בה. החזית הערבית מאידך גיסא תוקפנותה מתגברת בכוח הסיוע והעידוד – סיוע מוסרי, מדיני וגם חמרי (בצורת אימון וציוד צבאי), שהיא מקבלת מהממשלה הבריטית.

אולם יש להבחין בין שתי החזיתות, והבחנה זו היא חיונית. המערכה שבין הציונות ובין מדיניות “הספר הלבן” היא ביסודה מדינית ולא צבאית, וגם פעולות צבאיות הנדרשות מזמן לזמן במאבק מדיני זה, אינן אלא לשם חיזוק המערכה המדינית. במערכה זו הארגון הוא רק אחד הגורמים שבתוך העם היהודי, ורק מאמץ כולל של הישוב והעם – בשטח היצירה ההתישבותית, ההעפלה, המאבק, המערכה המדינית בזירה הבינלאומית – יכריעו את הכף.

לא כן בחזית התוקפנוּת הערבית. הארגון נועד להיות כאן הגורם הראשי והמכריע. נוכח התקפה מזוינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח הכרעה צבאית יהודית. בלי שהארגון יוכשר ויסוגל לתפקיד זה – הוא מחטיא את מטרתו היסודית, ועצם קיומו של הישוב והמפעל הציוני יעמוד בסכנת חורבן.

לפי-שעה פועלות נגדנו כנופיות-שודדים במטרת שוד בלבד, וגם מעשי רצח ואונס הכרוכים במעשיהן אין להם עדיין מגמה פוליטית. אפס המרחק בין שודדים ופורעים אינו רב, והכנופיות עלולות בכל שעה ליהפך למכשיר טירוריסטי בידי מנהיגות פוליטית של המופתי. אולם הסכנה הצפויה לנו בימים הבאים היא רחבה וחמוּרה הרבה יותר: יש להתחשב עם מעשי-איבה מצד צבאות המדינות הערביות, בגלוי או בסתר.

במצרים, עיראק, לבנון ועבר-הירדן יש למעלה ממאה ועשרים אלף אנשי-צבא ממינים שונים, מאומנים ומצוידים בדרגות-שיכלול שונות. הכוח הצבאי המעולה ביותר, גם מבחינת האימון וגם מבחינת הציוד, הוא צבא עבר-הירדן, המוחזק כולו על חשבון אנגליה, ועומד עכשיו תחת פיקוד בריטי גבוה. לצבא זה יש ציוד מודרני ואימונו עומד על דרגה גבוהה.

הכשרת הארגון לעמוד בחזית חמוּרה זו, ולהגן בהצלחה לא רק על ישובים יהודיים ועל הישוב, אלא, בשעת הצורך, גם על הארץ ועל עתידנו הלאומי בתוכה, – זהו התפקיד הבוער בתקופה זו.

ג

החומר האנושי שלנו בכללו אינו נופל מזה שבאיזו ארץ אחרת, ועולה לאין-ערוך, ביכלתו המוסרית והאינטלקטואלית, על זה של שכנינו. זהו יתרונו העיקרי. למען הכשירו למילוי תפקידו, יש לשכלל שכלול רב את אימונו, משטרו, תיכנונו, חינוכו הציוני והצבאי, כושר פעולתו וכושר מחצו: יש לזיינו ולאַפסנו בציוד מלחמתי ומשקי בכמות ואיכות נאותה, שתעניק לו כושר תנועה ופעולה בכל מצב חמוּר: ויש להתאים מבנהו לנסיבות החדשות ולצרכים הגדלים ומחמירים, מתוך שימוש מלא בנסיון הצבאי שרכשנו אנחנו ורכשו אחרים במלחמת-העולם האחרונה, נוסף על נסיוננו בימי פעולת הארגון, ומתוך ניצול כל כיבושי המדע והטכניקה החדישים לצרכי התגוננותנו.

– – – תכנית התגוננותנו צריכה להיות מכוּונת, ולא רק לנצחון על האויב – אלא לנצחון מהיר במינימום של קרבנות מצדנו. מאז ומעולם היה גורל ישראל לעמוד מועטים נגד מרובים: לא רק מיום שהלכנו בגולה, אלא גם בשבתנו במולדת. לא נרתענו ולא נכנענו כשהאויב עלה עלינו במספּרו – אלא התאזרנו בגבורה מוסרית ופיסית, עמדנו ויכולנו. בזה נעמוד גם בעתיד – אולם עלינו לשקוד על מיעוט אבידותינו ככל האפשר. לגבי יריבינו אין כמות האבידות קובעת – הם מונים מיליונים רבים. לגבינו מספר האבידות מכריע כמעט לא-פחות מהתוצאות הסופיות של המערכה, ורק בשכלול מכסימלי של כוח-המחץ וכושר-הפעולה של כל חייל והחַיִל כולו – נשיג את התוצאה הכפולה המוטלת עלינו: לנצח בקרב – ולמעט באבידות.

כוחות-הבטחון נתבעים למנוע באופן יעיל ביותר כל אפשרות של התקפה על ישוב יהודי או על יהודי בודד – ולהדוף כל התנגשות-איבה במלוא המרץ הדרוש, אולם יש להימנע ככל-האפשר מסיכסוכי-דמים עם ערבים; ויש לקיים בנידון זה מסורת “השומר”: נטיעת כבוד בלב השכנים לכוח ולאומץ היהודי – מתוך מאמץ לטפּח יחסי-ידידות עם השכנים ככל-האפשר.

ל' בסיון תש"ז 18.6.47

במועצת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל-אביב, 8 באבגוסט 1947

בפתיחה לבירורים במועצה אתחיל בחזית שנראית בעיני כמרכזית ומכרעת, אם-כי אינה אקטואלית בשעה זו, או נדמה לנו שאין היא אקטואלית: חזית הבטחון, שהיא חלק מהחזית הערבית.

זה כתשע שנים כאילו שורר שקט בחזית זו. הערבים למדו את הלקח של מהומות 1936/39: הם ראו שהנסיון להשבית עבודתנו ולהחניקנו – נכשל. הם סבלו מבחינה כלכלית לא-פחות, אם לא יותר, מאתנו. הם נפגעו מהטירור של המופתי יותר מאתנו. הרוגיהם עלו פי-כמה על הרוגינו. הם ראו שפעולתנו לא נפסקה, ולא עוד אלא שנתרחבה – וכבשה שטחים חדשים. הם למדו לכבד את כוחנו ואת התמדתנו. תשע שנים היה שקט.

ובתוכנו השתררה הרגשה של שאננות, שקט ובטחון. אבל בינתיים חלו שינויים העלולים לשים קץ לשקט – מחר או מחרתיים, ושאלת הבטחון תעמוד במרכז חיינו וקיומנו.

חזר המופתי. והוא חזר לא כפליט – אלא כדבּר וחולש על ערבי ארץ-ישראל, בין אלה הרוצים בו ובין אלה שאינם רוצים בו. וראינו את כוחו בחרם, כשכל ערבי ארץ-ישראל, לרבות הקומוניסטים הערבים, החרימו על-פי פקודתו את ועדת האומות המאוחדות. והוא חולש לא רק על ערבי ארץ-ישראל, הוא מכתיב במידה רבה את המדיניות הארצישראלית של כל מדינות-ערב.

חל שינוי שני: המדיניות האנגלית לא רק שממשיכה ב“ספר הלבן”, אלא מגייסת את העולם הערבי והמוסלמי נגד הציונות.

חל שינוי שלישי: קמה, לא בלי הדרכה אנגלית, ליגה של מדינות-ערב, והתוכן העיקרי, אם לא היחיד, של טיפולה המשותף הוא – מלחמה בציונות.

ולבסוף, גורם רביעי: נדמה שהארץ עומדת על סף הכרעה פוליטית. ולקראת הכרעה זו יתגייס כוח ערבי על-מנת להשמיד את הישוב או להחריבו.

*

ועלי להציג שאלה אכזרית: המובטח קיומו של ישוב זה? איני מתכוון הפעם לקיומו הכלכלי, אלא לקיומו הפיסי. אין זו שאלת החיים של שש מאות אלף יהודי ארץ-ישראל בלבד. גם זו בלבדה היא שאלה רצינית למדי. אבל זוהי שאלה הרבה יותר חמורה.

ולמען אבהיר לְמָה אני מתכוון אשאל שאלה שניה, ואף היא אכזרית. אילו חלילה היה ישוב זה נשמד – הן נשמדו בימינו ששה מיליון יהודים, – האם מוכשר עדיין העם היהודי להקים מחדש ישוב כזה? אפשר לענות בשאלה: מה נשתנה? מדוע לא יוכל העם היהודי להקים שנית ישוב כזה, לאחר שהראה כבר את יכלתו בהקמתו פעם אחת? אבל טענה זו היא מופרכת, כי מאז החל העם בבנין הישוב נחל עמנו שתי מכות אנושות המחבלות את יכלתו – ואין להתעלם מתוצאותיהן.

המכה הראשונה: ניתוק היהדות הרוסית. קשה לתאר גודל האבידה שאבדה לבנין ארץ-ישראל מאז 1918 ועד היום. די לזכור את תפקידה של היהדות הרוסית, לא ברוסיה בלבד, אלא בכל רחבי הגולה, ביצירת הספרות העברית והיהודית, בהקמת תנועת-פועלים יהודית, בבנין תנועת חובבי-ציון והציונות, בעליה החלוצית מימי ביל"ו ועד העליה השניה – ועד בכלל, בטיפוח ההתישבות היהודית בארץ. האם היה קם מה שקם בארץ – בלי השתתפותה הנאמנה של יהדות רוסיה עד שנת 1918? ויהדות זו עדיין מנותקת, ואין אתנו יודע כמה זמן ניתוק זה ימָשך.

המכה השנה: השמדת ששה מיליון יהודי אירופה.

ותארו לכם רגע, לוּ, חלילה, שתי העובדות הללו היו מתרחשות לא בזמן שנתרחשו, אלא בשנת 1880, למשל – האם היה קם הישוב הזה בארץ? ואילו היתה קטסטרופה גיאולוגית או פוליטית פוגעת בנו ומוחה את מפעלנו הארצישראלי מעל פני האדמה – אין יודע אם העם היהודי היה מסוגל עכשיו להקים מחדש מפעל זה. אין זו רק שאלת האמצעים הכספיים. נניח שהכסף הדרוש לכך ימָצא, – הימָצא גם הכוח החלוצי-אנושי הדרוש לכך? תולדות הישוב הוכיחו שלא עשרות המיליונים אשר הזיל אדם גדול ורב-אוצרות בשעתו – “הנדיב הידוע”, – אלא תנועה דלה וחסרת-אמצעים חוללה את הפלא ההתישבותי שלנו, באשר לרשות התנועה עמדו כוחות חלוציים. היקומו עכשיו בשרידי היהדות האירופית, פירורי היהודים בארצות-המזרח ובקיבוץ היהודי האמריקאי – כוחות-יצירה חלוציים אדירי חזון ורצון-הגשמה, שיתחילו מֶחדש את המפעל?

*

נוסף לשני השינויים הפנימיים חל גם שינוי חיצוני לא קל-ערך. בראשית בנין הישוב החדש היתה ארץ-ישראל פּרובינציה תורכית, ללא תביעה מצד עם ערבי וללא קיום מדינות ערביות. אמנם גם אז נגזרו גזירות נגד העליה וההתישבות היהודית – אבל השלטון היה רופף, רקוב וחסר-אונים, ובמאמץ לא-גדול אפשר היה להתגבר על הפרעותיו והגבלותיו. כרגע מוקפת הארץ מדינות ערביות עצמאיות, ובארץ גופה יש תנועה ערבית – פּרימיטיבית אמנם, מחוסרת תוכן חיובי, פורה וקונסטרוקטיבי, אבל חדורה לאומנות קנאית וצרת-עין המונהגת על-ידי תלמידי היטלר. אחרי נפילת המשטר התורכי באה הנה אנגליה של הצהרת-בלפור – עכשיו שולטת כאן אנגליה של באֶוין. להתחיל במפעל זה עכשיו לא היה כל-כך קל ובטוח, ושאלת קיומו של הישוב אינה שאלת קיומם של שש מאות אלף יהודים בלבד, אלא גורלו של הנכס ההיסטורי היחיד שהקים העם העברי בכל ימי גלותו והמשמש מסד ומנוף לכל תקוַת עתידו. ואבדן נכס זה עלול להיות אבידה לדורות.

הנשקפת סכנה לקיומו של הישוב? זוהי שאלה מכאיבה, אכזרית. ואל יאמרו לי שאין לשאול שאלות כאלו. יש ויש. סכנה זו קיימת – והיא תהיה חמורה ופטלית אם נסרב לראותה בעינים פקוחות ולהתכונן לקראתה בכל יכלתנו.

מראשית התישבותנו החדשה, זה כשבעים שנה, היינו נתקפים על-ידי הערבים – ועמדנו בפני ההתקפות. אבל משהו נשתנה מאז – ונתחייב בנפשנו אם נמשיך בשיגרה המחשבתית ובהרגלי הראִיה הישנה. נשתנו המניעים של ההתקפות, היקפן, אמצעיהן, ויש לקח של היטלר. והערבים (והתורכים) ידעו מלאכה זו עוד לפני היטלר. נשמדו הארמנים, נשמדו האשורים. ואין להישען על מציאות צבא אירופאי, כלומר בריטי, בארץ זו. לא תמיד שבענו נחת מצבא זה – ואף-על-פי-כן יש אולי הרגשה, שכל זמן שצבא זה נמצא פה לא יתכן שיקרה פה מה שקרה בגרמניה ובפולין. ואיני רוצה עכשיו לברר את השאלה אם יש לסמוך על מגינים אלה או לא. אבל יתכן הדבר שצבא זה יסתלק מכאן – ברצוננו או לא ברצוננו, ויווצר חלל. אמנם ידוע שמשרד-החוץ אין לו כל רצון להסתלק מכאן – ובאֶוין ישלים עם יציאה מהודו ובורמה ומצרים ובלבד שישָאר בארץ. אבל יש דברים שחזקים גם מבאֶוין. יתכן שבאֶוין יסתלק או יסולק, יתכן שהצבא יסתלק – גם אם באֶוין לא יסולק, ואנחנו נעמוד פנים אל פנים עם הערבים. ופירוש הדבר – לא רק בפני כנופיות ערביות אלא בפני צבא ערבי. אמנם, אין זה צבא משובח, משופרא-דשופרא, אבל זהו צבא – ויש לו ציוד צבאי, גם מכונות-יריה, ותותחים, וגם – בארצות אחדות, – אוירונים ומפציצים.

אין ברצוני להלך אימים. אבל נתחייב בנפשנו אם לא נעֵז לראות מציאות קשה ומרה – כמות שהיא. אין זו שאלת קיומנו אנו – אלא שאלת קיום מפעל ההצלה והגאולה של העם היהודי כולו, זוהי שאלת תוחלתם ועתידם של כל שרידי העם היהודי בעולם.

מדינות-ערב הכריזו עלינו חרם כלכלי. המדינות הללו הן חברות באומות המאוחדות, והחרם מתנגד לצ’רטר של האומות המאוחדות. בריטניה היא ממיסדי האו“מ ומחמשת ה”גדולים“, היושבים ראשונה במלכות, ואף-על-פי-כן הודיעה הממשלה הבריטית בתעודה רשמית שנתפרסמה זה לא כבר: אנו לא עשינו ולא נעשה כלום נגד החרם, באשר לחרם יש סיבות פוליטיות. ו”החרם" אינו המלה האחרונה של צוררינו בארץ זו ובארצות השכנות. ועלינו לשאול את עצמנו: הנוכל לעמוד?

אנו מעטים. אבל יש לנו יתרונות לא-קטנים, מוסריים ואינטלקטואליים, וחשיבותם לא-קטנה, גם לגבי מבחן של כוח. אולם יתרון זה יעמוד לנו – אם נתכונן, ונתכונן לקראת כל אפשרות, לקראת כל סכנה, ונתכונן במלא היכולת והתנופה והזריזות, אם נראה בתכונה זו את הבעיה המרכזית, את התפקיד המרכזי, תפקיד שבו תלוי הכל. בשתי השנים הקרובות צריך תפקיד זה להיות הרעיון המדריך את כל הליכותינו כלפי חוץ וכלפי פנים, הוא גם צריך לקבוע את מבנה התקציב הציוני והישובי ואת ארגוננו הפנימי.

יש לנו מסגרת אחת בישוב שאין בה הבדלים אידיאולוגיים ומפלגתיים, מעמדיים ועדתיים, שאין בה ימין ושמאל, פועלים ובעלי-בתים; עובדה זו בלבד משַוה למסגרת זו חשיבות יחידה במינה. בפילוגים ובפיצולים האוכלים את ישובנו – זהו נכס יהודי כללי שאין ערוך לו. למסגרת זו נתכנו עכשיו עלילות! נכשיר אותה בעוד זמן ליעודה הגדול והמכריע.

*

– – – ומכאן לחזית השניה – החזית האנגלית. “המלחמה המתועבת נגד היהודים”, כפי הגדרתו הקולעת של צ’רצ’יל, הולכת ונמשכת ולא עוד אלא שהיא מחמירה. והשלב החדש – מלחמה מתועבת בהעפלה, ובמלחמה זו משתמשים בהשמצה ובסחיטה פוליטית. מתארים את ההעפלה כמסחר-עבדים וכספסרות-דמים ולוחצים בכל האמצעים, הכשרים והפסולים, על מדינות אירופה. – ולא רק במערב אלא גם במזרח; בבלגיה וביוגוסלביה, באיטליה ובפולין, – שיהדקו את הבלוקדה הבריטית נגד נדחי ישראל ושארית הפליטה באירופה ויסתמו את כל נמלי הים התיכון בפני המעפילים.

ההעפלה היא עכשיו נקודת-המוקד של מערכת העם היהודי. איני יודע הרבה מערכות בהיסטוריה האנושית כהתמודדות זו בין אהבת-ציון לבין הצי הבריטי. מצד אחד – עקורי-ישראל חסרי-כל, אשר שכלו באירופה הנאצית את הוריהם, ילדיהם, אחיהם ואחיותיהם, אשר עברו כל מדורי הגיהינום והעינויים במחנות-הריכוז – ולא נשאר להם אלא רצונם לחירות ואהבתם לציון, ומצד שני – הצי האדיר של בריטניה והמשטרות של כל מדינות אירופה, הסוגרים בפניהם הדרך למולדת. לפני שבוע הגענו לשיא של המערכה הטראגית והגדולה הזאת – ל“יציאת אירופה תש”ז", ונדמה שנזדעזע קצת המצפון העולמי. אבל היש בכוחו של זעזוע זה לשנות את המצב? אל נזלזל בכשרון-ההשמצה של מכונת-התעלומה הבריטית, ולא בשנטז' הפוליטי של משרד-החוץ המתגבר בכל מדינות הים-התיכון, ואין זה מן הנמנע שיסגרו בפנינו את הנמלים ודרכי-המעבר. מאמין אני שנפרוץ לנו דרך – אבל אסור לסמוך רק על כוח ההעפלה.

הגיעה השעה שנערער על עצם קיומו של שלטון בריטי בארץ. לא מספיק לפסול את “הספר הלבן”. עלינו לתבוע את חיסולו וסילוקו של השלטון הבריטי מהארץ – ללא כל דחיות. שלטון זה אין לו יסוד חוקי והצדקה פוליטית. הוא לא נבחר על ידינו, הוא לא נבחר על-ידי הערבים. אין לו כל סמכות ויפוי-כוח מתושבי הארץ. הוא היה פעם שליחו של חבר-הלאומים, ותנאי שלטונו וסמכותו נקבעו במנדט; הוא הפר את המנדט הזה, ובזה עקר את היסוד המשפטי לקיומו בארץ, ומאז שלטונו כאן נשען על כוח ואלָמוּת בלבד. אם השלטון הבריטי אינו כפוף עוד למנדט – אין לו שום זכות להישאר בארץ.

כנראה שאף הממשלה האנגלית בעצמה הרגישה שאינה יכולה להוסיף לשלוט בארץ, לאחר ערעור המנדט, בלי סמכות בינלאומית, והביאה את שאלת ארץ-ישראל בפני האומות המאוחדות; עלינו לתבוע איפוא מהאומות המאוחדות חיסול השלטון הבריטי וסילוקו.

איני יכול להבטיח שנמצא אוזן קשבת – אבל איש אינו יכול להגיד שהיא תהיה אטומה. כי אין כל טעם, אין כל יסוד להמשכת השלטון הבריטי. אם אנגליה טוענת זה עשר שנים שהמנדט אינו בר-ביצוע, כלומר שאין היא רוצה ואין היא יכולה לבצע את המנדט – הרי עליה להסיק את המסקנה המוכרחה: להסתלק מהשלטון בארץ. ועלינו להגיד זאת בלי שנאה ובלי מרירות כלפי אנגליה, אבל בבהירות ובפשטות – לאנגליה עצמה ולאומות המאוחדות.

ועם סילוק המנדט והשלטון הבריטי – עלינו להתנגד לכל מנדט ושלטון זר אחר, בין של מדינה יחידה, בין של מספר מדינות. נכיר פעם באמת הפוליטית – בין שהיא נעימה ובין שהיא מרה: מלאכתנו לא תיעשה על-ידי אחרים. מלבד הנסיון הקצר – משנת 1917 עד שנת 1937 – של אנגליה אין אנו יודעים אף דוגמא אחת בהיסטוריה העולמית שאחד העמים יקח על עצמו את העוֹל והטורח לשלוט באחת הארצות על-מנת שעם אחר יבנה ויתישב באותה ארץ למען היות בה רוב. אם טוב הדבר או רע – עלינו להעמיד על שכמנו אנו את עול עלייתנו, התישבותנו – וחידוש מולדתנו.

איני יודע מה תהיינה מסקנות ועדת האו“מ והמלצותיה, ומה תחליט עצרת האו”מ. אולם יודע אני שני דברים, שאי-אפשר לעולם הרחב להתעלם מהם.

הדבר האחד הוא – שכאן בארץ יש ישוב יהודי השונה מכל ישובי-היהודים בארצות אחרות – כי הישוב פה הוא אומה, עם כל הסימנים המובהקים שיש לכל אומה עצמאית ומושרשת במולדתה. ושליחי 11 הארצות שנשלחו הנה מטעם האו"מ אי-אפשר שלא ראו עובדה בולטת ורבת-משמעות זו.

והדבר השני – התפרצות יהודי הגולה לארץ. יש המוני-ישראל שהעליה לארץ היא בשבילם שאלת-חיים. גם זאת ראו חברי ועדת האו“מ. אומות-העולם לא יתפעלו מנאומים ודקלומים של מטיפים ציוניים – חברי ועדת או”מ יודעים ודאי בעצמם מלאכת הנאומים והדקלומים, אבל אי-אפשר שלא יתרשמו מעובדת התפרצותם הנואשת של המונים מעפילים, המחרפים את נפשם על-מנת להגיע לחופי המולדת.

ואי-אפשר שהעולם לא יסיק משתי עובדות מכריעות אלו את המסקנות המוכרחות. אי-אפשר שלא יבינו שבארץ יש אומה יהודית אשר לא יתכן שאנגלים או ערבים ישלטו בה. אי-אפשר שלא יבינו שיש מעפילים יהודים ששום צי לא יעכב את התפרצותם לארץ. אלו הן שתי עובדות-ברזל המשמשות משען נאמן ביותר לתביעתנו הציונית בשעה זו. שתי עובדות אלו עלינו להגביר ולהאדיר במלוא יכלתנו – כי הן-הן גופי ההלכה והמעשה של הציונות. ובשעה זו יש להוסיף תנאי שבשורה הראשונה נדאג לצרכי הבטחון, כי בו תלוי הכל. זוהי כל התורה הציונית, לדעתי, בתקופה זו.

*

רק מלים אחדות על החזית השלישית – הבינלאומית.

העולם עכשיו, אומרים, מחולק לשני גושים, וכל אחד כאילו נתבע להגדיר עצמו לאיזה מן הגושים הוא שייך. ודאי שאין להתעלם מן הניגודים הקטנים והגדולים – ניגודי דעות וניגודי אינטרסים שבין מדינות שונות, אולם ב“פילוג העולמי” יש הרבה מן הניפוח המלאכותי ומשום תמרונים תכסיסיים של מדינאים שונים, אין עכשיו אף מעצמה אחת בעולם שאינה זקוקה לשאר המדינות, שאינה תלויה בשאר המדינות. אין אף מעצמה אחת בעולם השׂשׂה לקראת קרב, הרוצה במלחמה עולמית חדשה, שאינה זקוקה לשלום. ואל נמהר אנחנו לקבל גזירת פילוג עולמי, ואל ניחפז אנחנו להצטרף לצד זה או אחר.

בחילוקי-הדעות הקיימים בעולם, – וכל עוד העולם יהיה חפשי יתקיימו בו חילוקי-דעות, – יכול הפרט היהודי להצטרף לאיזו דעה שהיא, ולהימנות על מפלגה כראות עיניו. אולם העם היהודי כעם, כחטיבה לאומית-פוליטית, מודרך ע"י האינטרס ההיסטורי שלו – ועושה את חשבון עולמו – אינו מזדהה עם אחד הצדדים והצירופים והפיצולים העולמיים, אלא מאמין בעולם אחד ומאוחד, מסתמך על אחדות המין האנושי ושואף לשלום בין עמים ותומך בשלום בין עמים, גם כשבין העמים ובתוך העמים יש חילוקי-השקפות והתרוצצות-אינטרסים. אין העם היהודי מחויב ואין הוא רשאי להיות פּרו-או-אנטי מישהו, בעד או נגד איזה צירוף או קבוצת עמים, הקרובים קרבת גזע או השקפה. האורינטציה היהודית היא אורינטציה על שלום עולמי, על אחדות האומות, על תיאום בינלאומי. עצם פיזורנו בין האומות ומעמדה של ארץ-ישראל מחייב אותנו לאורינטציה זו. יש כששה-שבעה מיליון יהודים בגוש האנגלו-סכסי, וכשלושה מיליון יהודים בגוש הסוביטי. אין אנו היהודים תמימים במידה כזו שנראה צד אחד שהוא כולו לבן וצד שני שהוא כולו שחור. לנו יש נסיון רב-צדדי ומסורת היסטורית עתיקה, ואלה מכשירים אותנו לראות את הטוב והרע שבכל עם והם גם מצַוים עלינו אמונה בשלום עולמי ובאחדות המין האנושי. כאן יש נימוק נוסף להחיש עד כמה שאפשר את חיסולו וסילוקו של השלטון הבריטי בארץ. ממשלת “הספר הלבן” והתנגדותנו למדיניות המעל של צ’מברלין-באֶוין משַוה לנו כאילו נטיה אנטי-בריטית. עם חיסולו של המשטר הבריטי בארץ אנו משתחררים מנטיה נפסדת זו – כי אין לעם היהודי שום סיבה להתנגד לעם הבריטי, כשם שאין לנו שום סיבה להתנגד לעם הרוסי. שנאה לאיזה עם שהוא, זרה לנו ואסורה עלינו; נכיר בטוב ובחיוב שישנו בכל עם, נלמד מכל עם מה שכדאי, רצוי ומועיל ללמוד ממנו ונהיה אסירי-תודה על כל שירות רוחני, מדעי, תרבותי, אמנותי, פוליטי, שכל אחד מהעמים שירת את הקידמה האנושית, בדרכו בדרכו וברוחו המיוחדת.

העם היהודי לא יבָּנה מניגודים שבין עמים – אלא מהרמוניה בינ-לאומית. כל מלחמה חדשה – אנו נהיה קרבנותיה הראשונים. אין אנו גורם עולמי ניכר, ולא בנו תלוי שלום העולם, אבל במידה שהדבר תלוי בנו – נהיה לכוח המחזק את השלום בעולם ונקשור קשרי-ידידות עם כל עם גדול וקטן, במערב ובמזרח, בצפון ובדרום.

כחצי-יובל שנים היתה הציונות בנויה על אורינטציה אנגלו-צנטרית, ואין לה כל יסוד להתבייש על כך. אנגליה היתה הראשונה שהכירה בדורנו בקיומו של העם היהודי ובזכותו למולדתו ההיסטורית, והתחייבה לסייע בהקמת הבית-הלאומי של העם היהודי. עם ההתכחשות של ממשלת אטלי-באֶוין לעמדה זו נסתיים פרק זה במדיניות הציונית, ורק אנשים החיים בעולם שעבר זמנו מסוגלים עוד להתמיד באורינטציה אנגלו-צנטרית. אורינטציה ציונית בימינו אלה יכולה להיות רק אורינטציה על האומות המאוחדות.

גידולו החפשי של מפעלנו בארץ מחייב חיסול השלטון הבריטי בארץ – ועל חיסול זה עלינו לערוך מערכה ניצחת באומות המאוחדות. אבל אין אנו חייבים עם חיסול השלטון הבריטי בארץ להמיר את האורינטציה האנגלו-צנטרית באורינטציה אנטי-בריטית. נכיר בטוב שבכל אומה – ואין אף עם אחד שכולו או כולו רע, בדיוק כעם היהודי, ואת מבטחנו לעתיד נשים בעצמנו ובאומות המאוחדות. זוהי האורינטציה הציונית היחידה בתקופה שאנו עומדים בה. – בכנות ובתום-לב נבקש ידידות כל העמים ונרחש ידידות לכל העמים – וניתן יד להגברת כוחן וסמכותן של האומות המאוחדות.