בכינוס הקרן הקיימת לישראל, י“ב בתשרי תש”ד

אין יום אחר הולם יותר לכינוס למען אדמת המולדת מאשר יום פטירתו של אוסישקין. לא מפני שאוסישקין היה האיש האחד בתנועה הציונית, אשר ידע, הבין ועשה למען אדמת המולדת; גם בשביל כבוד הגדולים שבגדולים לא נקפח זכות אלה, אשר להם יד במפעל גאולת הקרקע, כמו „הנדיב הידוע“, יהושע חנקין, החי אתנו לאורך ימים, וארתור רופין. ובדברנו על הקה"ל לא נשכח גם את הרמן שפירא. אוסישקין גם לא היה מצומצם במפעל הקרקע בלבד. זה יהיה קיפוח דמותו הציונית, הרב־צדדית, אם נראה את עבודתו ואת הישגיו של אוסישקין רק בגאולת האדמה. בעשרים השנה האחרונות הקדיש וייחד את עצמו למפעל הקרקע, אבל כבר קדמו לכם ארבעים שנה עבודה ציונית, וכבר אז עמד אוסישקין בתנועה במלוא קומתו ההיסטורית.

אוסישקין היה מן הראשונים לא רק של הציונות, אלא גם של חיבת ציון. אבל הוא היה לא רק מן הראשונים בזמן. הוא היה ראשוני בטבעו. הוא למד מרבים. אבל לא רק תלמיד היה. הוא הואר בזוהר של יוצרי התנועה אשר קדמו לו וגם של אלה שבאו אחריו, אבל אף פעם לא היה רק בבואה של אחרים. הוא היה ממניחי היסוד.

בהיותו ראשוני, היה גם היחיד בזמנו אשר ידע להעריך את אלה שבאו אחריו ואת הערכים החדשים אשר הביאו אתם, ולא היה מראשוני התנועה, כמו אוסישקין, אשר העריך והוקיר את העבודה העברית, השמירה, ההגנה והחלוציות. הוא מיזג בתוכו גם את הציונות המעשית, גם את הציונות הפוליטית וגם את הציונות התרבותית. יותר מזה – הוא היה מהמעטים אשר איחד ומיזג את הרעיון ואת המעשה, שלא רבים ממניחי היסוד זכו לכך.

אבל יותר מכל המפעלים והכיבושים, יותר מכל הרעיונות והערכים, שהוריש לנו, היה אוסישקין חשוב ויקר לנו במה שהיה. הוא עשה עלינו תמיד רושם כאילו הוא חצוב מסלע. ואם אני שואל את עצמי: מדוע יותר מאשר בכל דבר אחר אנחנו מזהים אותו עם מפעל הקרקע, הרי זה מפני שאוסישקין נראה לנו בתכונותיו כאילו הוא חקוק מאבן־השתיה של התנועה, ומשום כך היה כל־כך צמוד לאבן־השתיה של המפעל הציוני.

*

התנועה הציונית נטלה על עצמה שני יעודים, שניהם קשים כקריעת ים־סוף. במליצה מודרנית היו קוראים להם „אוטופּיות“:

„אוטופּיה“ אחת – קיבוץ גלויות: קיבוץ גלויות של עם מפוזר לא בארצות אחדות, ולא אֵילו עשרות שנים, אלא כמעט על־פני כל כדור הארץ, ומאות ואלפי שנה; עם אשר ניתק מאדמה, מעבודה, מחיים עצמאיים; עם אשר לא הורשה לחיות כמו כל עם נורמלי, אלא ניתן לו מקום בקושי בתוך סדקי החיים של עמים זרים; עם אשר הוכרח להיות תמיד נזקק לשולחנות של אחרים; אומה זו אשר כאילו חדלה להיות אומה, כאילו נשתתק בה חוש של אומה, רצון של אומה, דבקות של אומה, – הציונות נטלה על עצמה לקבץ אותה, להחזיר אותה למולדת העתיקה, לעשותה שוב לאומה הסמוכה על שולחנה־היא, לעם עומד ברשות עצמו, – בלתי־תלוי באחרים; וגויים ויהודים אמרו: זה חלום־שוא.

אולם הציונות נטלה על עצמה עוד יעוד אחד, הייתי אומר – הרפתקה. גם יעוד זה בלתי־אפשרי כמעט – יעוד להקים הריסות של ארץ דלה וחרבה ונשַמה, הרוסה לא על־ידי מלחמה אחת, כאשר נהרסו עכשיו הרבה ארצות באירופה באש ובחרב של היטלר, אלא ארץ אשר נָשַמה במשך במשך מאות בשנים, ואשר עומדת בשממותה כמעט אלפיים שנה, ארץ אשר כבשוה כל מיני כובשים, וכל אחד רק הגדיל חורבנה. הציונות נטלה על עצמה את ההרפתקה לחונן הריסות הארץ הזאת – לבנותה בידי העם היהודי העתיק מהאדמה והגָמוּל מהעבודה.

ומופלא דבר ההקבלה שבהיסטוריה של העם היהודי ושל ארץ־ישראל לאחר שנפרדו; נפלאה היא ההיסטוריה של הארץ לאחר שהעם היהודי נעקר מתוכה, ואלמלא מהלכה המיוחד, מי יודע אם יכולנו לשוב אליה. ואני רוצה עכשיו לעמוד על כך, כי גם עתה, גם לאחר שהדבר הוכר במשפט־העמים, לאחר מלחמת־העולם הקודמת, לאחר שכל עמי־התרבות באירופה ובאמריקה, מתוך האיניציאטיבה של אנגליה ואמריקה, הכירו בזכות העם היהודי על מולדתו, בקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ הזאת, – עומדים עכשיו לשלול מאתנו זכות זו. אומרים: אמנם נכון, ישבתם פעם בארץ זו, יצרתם כאן, אולם התרחקתם והורחקתם, באו אחרים, כבשו את הארץ והתישבו בה והארץ ארצם.

אמנם רבים היו הכובשים, אך מותר לנו לשאול: אותן 1400 השנים – מתקופת כיבוש הערבים, או אולי מימי מסעי־הצלב, ולאחר שכובשים רבים – רומא וביצנץ, פרס וערב, נוסעי־הצלב והסלג’וקים, הממלוקים והתורכים – כבשו את הארץ והישוב העברי נעקר כמעט ממנה, ולאחר שיש כאן ישוב שהוא תובע לעצמו חזקה של 1300 שנה, ועל סמך חזקה זו רוצים לגזול מאתנו את התקוה האחת, שהעם היהודי שמר עליה בכל מאות השנים האלה, מאז הורחק מהארץ – תקוַת־ציון, מותר לנו לשאול: מה עוללו לארץ כל הכובשים האלה והמחזיקים בה?

את התשובה אפשר לתת בשלוש מלים: שמוּ עֵדן למדבר.

*

אולי במקום כינוסים היתה צריכה הקק"ל לארגן טיולים על־פני הארץ לילדים ולמבוגרים מהר־חרמון עד אילת, ומחוף ים־התיכון עד מדבר־סוריה – לעבור את הארץ לארכה ולרחבה ולראות מה עוללו אלה, התובעים לעצמם בלבד את הזכות לארץ הזאת, בזכות החזקה שלהם.

רבים מכם באו הנה מתל־אביב ומחיפה. עברתם בהרי ירושלים; אתם רואים מימין ומשמאל הרים עשויים דרגות־דרגות, והן קרחות. שוממות, עקרות, אבל דרגות אלו אומרות – דרשנו. אין אלו דרגות עשויות בידי הטבע, אלא העם היהודי הוא אשר יישב את כל ההרים האלה, את הרי חברון וירושלים, שומרון והגליל: בהן היה לפנים הישוב היהודי הראשון במערב ארץ־ישראל. הוא לא הזניח אף אחת, אף הר אחד שומם או בלתי־מעובד, וכדי להתגבר על פגעי הטבע דירג את ההרים למען שמוֹר על האדמה, למען הקל על עיבודה.

דרגות אלו נהרסו ונעזבו, נשארו רק עקבותיהן, והגשמים והרוחות סחפו את האדמה הברוכה, אשר היתה מקור פרנסה וברכה לישוב היהודי ההררי הגדול, ועכשו אנו רואים את הרי ארץ ישראל, שהיו מכוסים יערים וכרמים, שהם שוממים וקרחים, ועוד תמצאו על קרחות ההרים האלה גתּות עתיקות ובתי־בד, ששם עבדו היוגבים והכורמים היהודים, והם עזובים. הכובשים והמחזיקים הבלתי־יהודים השַמו הרים אלה, החריבו את יערותיהם, הפקירו אותם לפגעי־הטבע, וההרים נחשפו, אדמתם נסחפה, ועכשיו הם עומדים ערירים וקודרים.

תסעו מפה לטבריה, לא בדרך החדשה – בכביש תל־אביב–חיפה – אלא בכביש יריחו–בית־שאן, תראו לפניכם בקעה, אחת הבקעות המופלאות בכדור הארץ, עשירת־מים, אשר פירנסה ישוב עצום. ועל בית־שאן אמרו אז חכמינו, שזה פתחו של גן־עדן. אתם רואים עכשיו את שפעת המים ההולכת לאיבוד, ומלבד אואזיסים קטנים תראו שממה בלבד.

מה עשו הכובשים והמחזיקים בארץ, התובעים לעצמם זכות־בעלות – וזכות בעלות יחידה? הם השמו את הבקעה הפוריה ביותר של ארץ־ישראל.

תסעו ברכבת לאורך חוף הים, מאשקלון עד זכרון־יעקב וחיפה. רצועת החוף היתה לפנים האדמה המאוכלסת ביותר, כל החוף היה כמעט עיר אחת מפולשת עד צידון. שם נוצרה תרבות־ים עברית־צידונית גדולה, אשר שינתה את המשק העולמי ונתנה לעולם את השיט, את כיבוש הים, – את אלה עשה שבט עברי קדום, עמו של חירם, בעל־בריתו של שלמה המלך, שהגויים קוראים לו פיניקיים, ואנחנו קוראים להם צידונים. עכשיו אתם רואים שחולות הנילוס, ששטף הים מביא אותם לחופי ארצנו, כיסו את מיטב האדמות האלה בסביבות עזה, אשקלון, יבנה, ראשון־לציון, חדרה ועוד, ובמקום שאין ישוב יהודי החולות מתפשטים והולכים.

אדמת־החוף המהוללה בפריונה ובהיסטוריה העשירה של האוכלוסיה ואשר עליה היה ישוב גדול, הפכה בחלקה הגדול למדבר של חול. ואם תעֵזו ותסעו נגבה, מבאר־שבע והלאה – כי למרות הפסוק המפורסם אין זה הגבול, וארצנו נמשכת קילומטרים דרומה – תגיעו עד אילת. רק לפני שנים אחדות, כשהייתי שם בפעם השניה, מצאתי שם יהודי אמריקאי חוקר־קדמוניות עושה עבודתו ליד עציון־גבר (שבו היה לשלמה המלך צי), והוא גילה שם בית־חרושת, מימי שלמה המלך, להיתוך הנחושת אשר הובאה מהמכרות בפוּנוֹן בערבה. ועוד אלף ושש מאות שנה לאחר שלמה היה באילת הסמוכה ישוב יהודי.

ואם תסעו לא רק בדרך־המלך, אלא תסורו לצדדים, תגלו בתוך ערבות־החול בנגב ערים שלמות. אולי היה מי מכם בפּומפּיה וראה את הפלא הגדול של עיר שלמה, עתיקה, חרבה, על רחובותיה ובתיה, שנגלתה מתוך מכסה הלבה של הויזוף. אולם בנגב אין הרי־געש, ולא פגע טבעי החריב את ישובי הקדומים. הנגב נהרס לא בידי שמים אלא בידי אדם, ושרידי ההרס הן ערי הנגב.

בתנ"ך נזכרה העיר צפת, לא זו אשר בגליל, זו אינה כל־כך קדומה, אלא צפת שבדרום, ועיר זו עדיין קיימת, על רחובותיה ובתיה ובורותיה. מסביב לעיר אתה רואה עקבות כרמים ונטיעות. אבל אין שם עכשיו אף נפש חיה אחת, לא בתוך העיר ולא בסביבתה, ואתה עומד נפעם לפני מראה זה – עיר שלמה ריקה ושוממה, בורות ריקים, אין בהם מים, הבתים ריקים מאדם ומבהמה, ומסביב דממת־מדבר. ואין זו העיר היחידה. יש גם עיר אחרת – רחובות, לא זו שליד ראשון־לציון, אלא רחובות זו בה חפר יצחק אבינו באר שלישית ומצא בה מים, ולא רבו עליה עבדי אבימלך, לאחר שהתעשֹקו אתו על הבאר הראשונה שחפר – עֵשֹק – ולאחר שרבו גם על הבאר השניה – שֹטנה – ותבעו את המים לעצמם; – כאילו קרה הדבר בימינו. „ויקרא שמה רחובות ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו“ (בראשית כ"ו). ועוד שרידי העיר רחובות טמונים בחולות הנגב. כן גם העיר חלוצה. בכל השטח רחב־הידים מבאר־שבע ועד אילת אין אף ישוב אחד.

ומפה לאילת המרחק הוא גדול יותר מאשר מפה למתולה, ורק עם יציאתך מחברון אתה רואה לפניך ארץ רחבה וגדולה – ריקה מאדם. זהו מה שכובשים והאוחזים ביד עוללו לארץ. זוֹהי הזכות אשר יש להם: השמו ארץ פורחת ומאוכלסת. ואותו דבר תראה כשתטפס בהרי הגליל: תמצא אמנם ישובים לא־מעטים, אבל תמצא עוד יותר הררי־הוד נטושים, מגודלי טרשים ומכוסי שיחי־בר, וכל אלה היו פעם עטורים כרמי־זית ועצי־פרי ושוקקים ישובי־יוגבים. ואת המראה המזעזע ביותר תראו כשתבואו לעמק־החוּלה המבורך, השופע מי־זהב – כי יקרו המים בארץ מעפרות־זהב – והנה הפכה בריכת־המים הגדולה למאֵרה בגלל העזובה של הכובשים, למאֵרת ביצה וקדחת. ואדמת עידית שבעידית, הנותנת שנים ושלושה יבולים בשנה, היתה למקום תחלואים ומגפות ואוכלת יושביה.

וזו היא ההרפתקה הגדולה, – אשר אולי לא ידענו כל קשייה, – שנטלו על עצמם בשלושת הדורות האחרונים חלוצי ישראל – לחונן שממות הארץ ולהקים הריסותיה.

*

עברו כששים שנה מזמן שראשוני חלוצינו שבו בפעם השלישית למולדת. רך מעט מן המעט עשינו: ארץ־ישראל המערבית גדולה כעשרים ושבעה מיליון דונם, ואחרי ששים וחמש שנים אנחנו עומדים רק ברכוש קרקעי של מיליון וחצי דונם בקירוב. בערך 6% מאדמת ארץ־ישראל המערבית – לאחר שגם חלק זה של הארץ קוצץ בגבולות המלאכותיים שברפה בדרום וראש־הנקרה בצפון. ואעפ"כ העבודה אשר עשינו לא תימדד בשטח ובכמות בלבד, אלא בטיבה ובערכה המהותי.

הוכחנו לעולם והוכחנו גם לעצמנו, ששממת הארץ הזאת אינה גזירה מן השמים שאין לקרוע אותה. אין זה הכרח טבעי, שהרי הארץ יעמדו לעולם־ועד בקרחתם ובעקרותם. החולות שטפו את מיטב אדמת־החוף רק בגלל הזנחת כובשי הארץ, ועבודה נאמנה וחרוצה תוכל לשים גבולות ל„פלישה“ אויבת זו וגם להפרות שוב את החולות. גם מאֵרת־הביצות אינה אלא כשלון ופשע אנושי, כשלון כובשים ומחזיקים שהשמו את הארץ, ולא גזירת הטבע שאין לעמוד בה – ומייסדי פתח־תקוה וחדרה הוכיחו את הדבר. הם הבריאו והפריחו אדמת־ביצות ושילמו אמנם מחיר יקר, ביחוד אנשי חדרה – לא בפרנקים, לא בנפוליונים, לא בפונטים, אלא בחייהם, בחיי נשיהם ובחיי ילדיהם – ובעקבותיהם הולכים עכשיו חלוצי החולה. יכולנו גם לסלעים ולטרשים. האיכר ברוֹזה במוצא והקבוצות בקרית־ענבים וחניתה הוכיחו שמתוך אהבה ועבודה מסורה אפשר להפרות גם הררי־סלעים, לכסותם בעצי־סרק ובעצי־פרי ולחיות בצלם.

רק לפני שבוע עברנו בהרים סביב ירושלים עם בא־כוח של מעצמה גדולה אחת, והוא ראה תחילה את הגבנונים הקודרים, הקֵרחים, העֲקָרים וקיבל חיזוק למה ששמע לפני זה ממישהו, כי זוהי ארץ שוממה, ואין בה מקום לישוב נוסף. אבל פתאום נכנס בתוך ההרים האלה לנקודה יהודית אחת שהוקמה לפני עשרים שנה על־ידי חלוצי ישראל, והוא ראה שעל אותו ההר ואותו הסלע מלבלבים עצי־סרק ועצי־פרי, ובתוכם שוקק ישוב עובד ורענן. ולא היתה נחוצה שום הסבּרה יתירה כדי להוכיח כי מה שאירע להר זה, כאשר נתמזגה אליו אהבה, עבודה וחריצות מתמדת – יכול לקרות להרים רבים מסביב, מקרוב ומרחוק, אם יבואו אליהם אנשים המסוגלים לאותה אהבה ועבודה וחריצות מתמדת.

גלוֹנוּ את דיבת הארץ – דיבת השממה והעזובה. לא עשינו גדולות. עדיין אנחנו עומדים בושים ונכלמים, נוכח המעט־מזער אשר רכשנו לאחר כל־כך הרבה שנים; עם של 17 מיליון, שאמצעיו לא היו כל־כך דלים – מה עשה לגאולת אדמת מולדתו? היה זמן שיהדות גרמניה בלבד היתה יכולה לגאול כל כל אדמת ארץ־ישראל בחלק מהונה; אפילו יהדות פולין העניה היתה יכולה לעשות זאת. ואחרי יותר מששים שנה אנו עומדים עדיין רק במעט האדמה אשר רכשנו. אולם המעשה אשר עשינו גדול הוא, כי גוללנו את חרפת השממה, הוכחנו את יכלתה וכוחה הגנוזים, גילינו שלא חוקי הטבע וגזירת השמים אלא העזובה וההזנחה של כובשים זרים ובנים חורגים השמו ארץ ברוכה ויקרה זו; ומעין מה שקרה לעם היהודי, אשר גם בגלותו, בנכר, בתפוצה, בהיותו מושפל עד דכא, נתון למשיסה ולביזה ונרדָף ונענֶה – נשתמרו בתוכו לאחר מאות השנים האלה כוחות־יצירה גנוזים ומעינות חבויים של ישע, גבורה וגאון אשר זינקו מתוכו לעת־מצוא – כך גם מוגדת העם היהודי. לאחר מאות שנים של חורבנות, מלחמות, הריסות ודלדולים שמרה בתוך תוכה, בחביון הריה ועמקיה, ערבותיה וגיאותיה מקורות וכוחות צמיחה ופרִיה, תנובה ויבול, וכשנתבעה מחדש על־ידי בניה־בוניה מתוך אהבה ועבודה נאמנה – נענתה.

*

זאת אשר הוכחנו. הוכחנו זאת לא בנקודה אחת ולא בחבל אחד. הוכחנו זאת בהר ובעמק, בשפלה ובערבה, בים ובקדם, בצפון ובדרום. וכשהוכחנו כל אלה – והובררה לא רק זכותנו אלא גם יכלתנו – קמו עלינו צוררים והטילו דופי במלאכתנו. הטילו בנו עלילות־הנישול. זהו אמצעי בידי שונאי־ישראל, וכך היו עושים מאז ומעולם. מה לא העלילו עלינו? תורתנו ציוותה: „לא תרצח“; יותר מכל עם סולדים אנו משפיכת־דמים. כלום לא בדו עלינו את עלילת־הדם? ולא רק במשפט־בייליס ולא רק בימי־הביניים. עוד בתקופה העתיקה היו סופרים יוונים אליליים מאשימים את היהודים שהם תופסים כל שנה יווני אחד, מביאים אותו למקדשם, מפטמים אותו שנה שלמה – ולבסוף זובחים אותו לפי מנהגי דתם ואוכלים את קרביו… לצוררינו כאן אין צורך בעלילות־דם. כאן יש ענין להשמיץ לא כל־כך את היהודים אלא את עבודתם ומפעלם. כי אנחנו שבנו לארצנו והשקענו כוחנו במפעל שבא לתקן את המעוּות, שעשו פה בזה אחר זה כובשי־הארץ הזרים: דלדלו את אדמתה, עקרו והשמידו יערותיה, הזניחו מקורות השקאתה, פרקו את ערי הריה ועמקיה, הפכו עדן למדבר. לאחר הרבה מאות בשנים חזרנו הנה, כשאין בידינו כוח שלטון ואין לנו נסיון של עבודה וכמעט בלי אמצעים – ורק בכוח החזון והעמל והמסירות גילינו את הכוחות הפוֹרים הגנוזים באדמת המולדת ובכל מקום אשר התישבנו בו הפכנו מדבר לעדן. ואז באו הצוררים והטילו בנו עלילות־הנישול. אמרו: אתם מנשלים את הערבים היושבים בארץ זו.

*

ורבות סבלנו בגלל עלילת־נישול זו. אולם יש כוח לאמת, גם כשהאמת עומדת מאחורי עם קטן חסר־ישע, והעלילה נתבדתה על־ידי שופטים ומומחים, לא שופטינו ולא מומחינו, – אלה אינם נאמנים, כמובן, – אלא על־ידי שופטים ומומחים של העם השליט והתקיף. הם חקרו ובדקו את טענות־הנישול, ומצאו שאין שחר, ומצאו מה שבעצם כל תייר יכול לראות בנקל כשהוא עובר בארץ לארכה ולרחבה, – הוא רואה את השממה והעזובה והדלדול מסביב, ובתוכם פורחות הנקודות הירוקות המעטות אשר הקימו היהודים. ולאחר שהוזמנה העלילה ניתכה עלינו לפתע פתאום גזירה שחורה, ולא גזירה אחת אלא שתים: ראשונה מיום 17 במאי 1939, הנועלת את שערי המולדת בפני העם היהודי, ושניה, גזירת הקרקע, מיום 28 בפברואר שנת 1940 – כבר בתוך מלחמה זו, – שהיא מרה וקשה מהגזירה הראשונה. גזירת־העליה נגזרה רק על יהודי הגולה, ואילו גזירת־הקרקע חלָה גם על יהודי הגולה וגם על יהודי ארץ־ישראל.

לפי גזירה זו לא רק חדלנו להיות אזרחי הבית־הלאומי, לא רק חדלנו להיות הגרעין הראשון של האומה העברית המחדשת את מולדתה ושבה אליה; חדלנו להיות אפילו אזרחים שווי־זכויות בארץ פלשתינה.

בכל האימפּריה הבריטית אין הפליה נגד היהודים; יותר מזה – אפילו בארצות הערביות, בעלות־בריתה של אנגליה, בעיראק ובמצרים, על גבי הנייר בכל אופן, אין הפליה נגד היהודים. אמנם עושים פרעות בבגדד, אבל שלא לפי החוק, כי החוק אינו מַפלה. ארץ־ישראל היא הארץ הראשונה, העומדת תחת שלטון בריטי, שנפגע בה השויון האזרחי של היהודים, וזו היתה הדוגמה הניתנת ע"י אומה אדירה לעמי־ערב, כיצד לנהוג ביהודים. לפי הגזירה החדשה אין שום יהודי, אפילו יהודי אזרח ארצישראלי, רשאי לרכוש אדמה או בית או עץ – אפילו לא בשכירות, – מחוץ לערים ומחוץ לשטח קטן על חוף הים התופס לא יותר מחמישה אחוז של אדמת ארץ־ישראל המערבית. ולכבודה של אנגליה יש לציין שקמה סערה בפרלמנט הבריטי. ויש לעמוד על סערה זו. היא מאלפת מכמה וכמה בחינות. הן גם בתוכנו היו וישנם אנשים האומרים שבעת המלחמה חייבים לעבור בשתיקה על כל העלבונות והפגיעות מצד הממשלה, למען לא יבולע למאמץ־המלחמה. דיבור זה עלול לעשות רושם כאילו יש בתוכנו ויכוח על מאמץ־המלחמה, ויש חסידים נלהבים יותר ונלהבים פחות. רושם זה אינו אלא סילוף האמת. אלה שאינם סבורים שיש לעבור בשתיקה על פגיעות – גייסו אלפי מתנדבים, הציעו לאנגליה מלוא עזרת היהודים בחומר וברוח, באנשים ובמשק, והעמידו את הדאגה לצרכי־המלחמה ומטרותיה, מתוך נאמנות למעמד־כבוד יהודי במאמץ־המלחמה, הם משוכנעים שאין להרכין ראש לעוול ולפגיעה גם בשעת המלחמה. – – –

*

תוך סערת המלחמה נתקיים בפרלמנט האנגלי, בששה למרס 1940, ויכוח סוער על הלכות קרקע והתישבות בארץ־ישראל, על חקלאות יהודית וערבית, על המפעל הציוני ועל יכולת הקליטה הקולוניזציונית של הארץ, על אדמות שוממות ורכישת קרקעות. ואז יצא מחבר „הספר הלבן“ והסביר לעם האנגלי, לפרלמנט האנגלי, שיש הכרח כלכלי בחוק זה המחלק, כידוע לכם, את הארץ לשלושה אזורים: איזור חפשי – התופס בסך הכל 5% של מערב ארץ־ישראל (1,340.000 דונם); איזור אסור בהחלט ליהודים, התופס 63% של כל השטח (17,132.000 דונם); איזור שלישי של %32 (8,835.000 דונם) שבו אפשר לרכוש קרקע רק ברשיון מיוחד של הוד מעלתו הנציב העליון. ומהו ההכרח שבחוק? צפיפות האוכלוסין המרובה שמחוץ לשטח החפשי וסכנת חוסר־עבודה הצפויה לערבים באזורים אלה מתוך קניות קרקע על־ידי יהודים.

כשקראתי דברים אלה שחור על גבי לבן לא יכולתי להאמין למראה עיני. אם יש בארץ צפיפות־אוכלוסין יחסית – הרי זה באיזור החפשי, על אדמת עמק־החוף. השטח האסור ישובו דלול, ובחלקו הגדול הוא ריק מישוב לגמרי, כי לא רק על כל הרי הארץ ורוב עמקיה הוטל איסור, אלא גם על הנגב כולו. ועל אדמה זו מספרים לפרלמנט האנגלי שיש בה צפיפות יתירה של אוכלוסין. האומנם מאוכלס כל השטח הזה ואפילו בצפיפות – ואנחנו לא ידענו?

סידרנו אז „אכספּדיציה“ קטנה של שלוש־ארבע מכוניות. יצאנו מירושלים דרך חברון ובאר־שבע, משם סרנו מזרחית־דרומית, ירדנו דרך מעלה־העקרבים, עברנו את כל הערבה עד אילת, וחזרנו משם לדרום ים־המלח, ובמשך שלושה ימים סיירנו את הסביבה. עברנו על פני 14,000,000 דונם (למעלה מהחצי של ארץ־ישראל המערבית), ולא מצאנו בכל האיזור הזה אף ישוב אחד, אף כפר אחד, – רק פה ושם בדואי נודד במרחבים הריקים והפנויים. וכל האדמות הללו נאסרו עלינו באשר ישובן צפוף וצפוי להן חוסר־עבודה אם יהודים יתאחזו בהן!

והחוק קם – כי בימים ההם עוד היה רוב לממשלת צ’מברלין, והחוק שריר וקיים – החוק האכזרי ושטני הכלול ב„ספר הלבן".

זהו החוק הגוזל מאתנו זכות מולדת וזכות אדמה וזכות שויון אזרחי. יתר על כן: חוק זה פוגע לא רק בנו, בעם היהודי, הוא פוגע קשה בארץ. הוא גוזר שממה על אדמתה החרבה, הוא ממשיך את פעולת ההרס והדלדול שעשו בארץ הזאת הכובשים הזרים. אולם מעכשיו נעשית הפעולה לא באש וחרב – אלא בכוח החוק. גוזרים התמדת השממה.

*

היעוד הכפול שנטלנו על עצמנו – יעוד התקומה של העם והארץ – מצַוֶה עלינו לעמוד נגד הגזירה הזאת. במה נעמוד? בשלושה אלה: במדע, בעבודה, בגבורה!

במדע. היתה לנו חכמת־ישראל בגולה; וככל חיינו בגולה היתה גם חכמתנו נתוקה משורש, קרועה מהמקור, וטיפלה רק בבבוּאת־הדברים ולא ביסודם. חיטטנו בספרים, ספרים חשובים, גדולים ויקרים, כתבנו עליהם פירושים ופירושי־פירושים, וחקרנו את הפירושים והוספנו עליהם. גם חכמת־ישראל מילאה שליחות – לקיים מה שיכולנו לקיים בנכר, בגולה, אבל לא היתה זו תרבות־מקור אלא תרבות־בבואה בלבד.

אנו זקוקים עכשיו לחכמת־ישראל חדשה. לא רק חיטוטים בספרים, אלא חיטוטים באדמת המולדת, בסלעיה, הריה, מעיניה, נחליה ונהרותיה. אנו זקוקים לחקירות פיסיקליות וחימיות, גיאולוגיות ומיטיריאולוגיות, אשר יגלו את צפונות המולדת, את עשרה הפנימי הגנוז במעמקיה, אשר יבדקו את אויר ארצה וגשמי ברכתה, זרם מימיה ופריון אדמתה, אשר יחשפו סגולותיה ופגימותיה, יכלתה ומומיה, ויציגו דרכי הבראתה והפראתה. אנו זקוקים למהנדסים וטבעונים אשר יתכנו, בעזרת הנסיון של התישבותנו עד עכשיו ובעזרת הנסיון של ארצות אחרות, הקמת הריסות והפראת השממה, בקנה־מידה ארצי־ממלכתי, למען נעשה בכל האדמה הפנויה והערירית את אשר עשינו בששת האחוזים אשר יישבנו עד עכשיו – את אשר עשו חלוצינו הראשונים במוצא, חדרה וראשון־לציון, ומה שעושים צעירי חלוצינו בחניתא, חולתא ועסלוג'.

יגַלו חכמי ישראל – חכמי אדמה, גשם וצמח – לחכמי אומות־העולם את האמת החדשה בארץ־ישראל; אמת של ארץ נשַמה המצפה לגאולה – לגאולת עבודה ובנין. על אמת גדולה זו הצפונה בחביון המולדת מעידים שלושה דורות של חלוצים, ממייסדי פתח־תקוה ועד מתישבי עסלוג' – אלה הם עדי־אמת, לא עדי־שיטנה נפסדים, פושעים, בזויי־אדם, אשר עליהם אפשר להגיד: אמור לי מי הם העדים, ואני אומַר לך מיהו הקטיגור, אלא עדי־יצירה, שלא בפיהם אלא במעשיהם ובעבודתם הם מגידים את דברם. ועדותם החיה והנאמנה זורחת מתוך השדות והגנים, הכרמים והפרדסים – פרי עמל־כפיהם.

הדבר השני – עבודה. מעטה היא העבודה אשר עשינו עד עכשיו בארץ, וזהו חטאֵנו האמיתי, ואל נתנצל בהפרעה שאחרים הפריעו. לנו היא העבודה הזאת, ושׂומה עלינו להגבירה בלי־הרף – ועל אף כל המכשולים. עלינו להיענות לשני הקולות הקוראים אלינו – קול העם המעונה, קול האדמה הנשַמה.

ונדרשת מאתנו גם גבורה. אין כל בטחון שאמיתנו וצדקתנו, עבודתנו ויצירתנו יעמדו לנו כשהם לבדם. ועלינו גם לעמוד בשער ולהתגונן – נגן על חיינו, כבודנו, עלייתנו והתישבותנו, נגן על זכותנו למולדת ולעצמאות.