בכינוס הדייגים, חיפה, 23 בדצמבר 1943

זוכרני: בילדותי עשתה עלי אחת הרשימות של אחד־העם – אשר בדרך־כלל לא נמשכתי אחרי תורתו – רושם גדול: זו היתה רשימה על „זבל“¹. – תגובת אחד־העם למאמר על זבל שהופיע בעתונו של בן־יהודה בירושלים. אחד־העם הריח ב„זבל“ את „ריח השדה, ריח הטבע הבריא עולה באפנו מן הזבל הזה“ אשר „יש בו מעין סם־חיים לעמנו“.

זכינו עכשיו לדון על ענין לא פּחות חשוב מזבל – על ענין הדיג. איני רוצה בזה להפחית את ערך הזבל. חבל רק שבימים ההם, אחד־העם, שביקר בארץ, השלים עם העובדה שהעוסקים בזבל ממש היו לא מבני־ברית, והגיע מסקנה שהיהודים לא יצלחו למלאכות גסות ממין זה.

מאידך גיסא היו כמה סופרים יהודים, וי. ל. פרץ בתוכם, שטיפלו בשוק הדגים היהודי, ומקריאה ביצירותיהם למדנו, כאילו דגים אינם אלא בשוק. כאן בארץ למדנו שדגים נמצאים בים, ושהם נרכשים לא על־ידי קניה אלא על־ידי דיג; ויש לברך שהחיינו שזכינו לכינוס של דייגים יהודים חדש בעבודה עברית – מקצוע הדיג.

יתכן שהסופרים העברים יתרעמו עליכם – אתם תכבידו עליהם את המלאכה. את מסַפּקי־הדגים היהודים לא ימצאו בשוק; מכאן ולהבא יצטרכו סופרינו לשוט בים ולהסתכל במעשיכם בלילות על־פני הגלים למען יוכלו לתאר דייגים עברים, – אולם העם העברי יברך עליכם ככובשים ראשונים של מולדת ומרחיביה, כמבצעי דבר הציונות במשמעותה הנאמנה והעמוקה ביותר.

אילו הייתי נדרש לתת הגדרה קצרה מה זאת ציונות – הייתי אומר: שיבה למקורות; שיבה למקורות הטבע, למקורות ההיסטוריה, למקורות החיים, למקורות התרבות, למקורות העצמאות; זאת אומרת – שיבה לעבודה, לאדמה, לים, ללשון העברית, למולדת, לקוממיות, לשויון, לאחוה; זאת אומרת – עיצוב חיינו בידי עצמנו, בכוח עצמנו, ברשות עצמנו, בזכות עצמנו.

בלי כיבוש הים, בלי שיט ודיג יהודי – לא יקום הדבר, כשם שלא יקום בלי כיבוש הקרקע – בלי חקלאות יהודית. הדיג הוא בעצם ענף חקלאי חדש, מורחב – הספקת צרכי־מזון ראשוניים. אבל הוא יותר מזה – הוא מנוף להרחבת גבולות הארץ – מערבה ודרומה, כלפי ים התיכון וכלפי ים־סוף.

ההיסטוריה שלנו עד עכשיו נכתבה בידי אנשי הגולה ובראִית אנשי הגולה, ועדיין לא עמדו כראוי על הים כגורם בתולדות העם העברי במולדת וכמעט שנתעלמה מאתנו ההוראה הראשונה שניתנה לאדם מיד עם בריאתו – „וירדו בדגת הים“ (בראשית א' כ"ו). השירה העברית העתיקה ביותר שנשתיירה בידינו היא שירת־הים (שמות ט“ו, א’–כ”א), ואחד משבטי ישראל נתברך: „לחוף ימים ישכּן והוא לחוף אניות“ (בראשית מ“ט, י”ג). והמלך הראשון אשר הקים דבר הברכה הזאת היה שלמה, אשר עשה אֳנִי בעציון־גבר על שפת ים סוף, וגם יהושפט עשה אניות־תרשיש ללכת אופירה, וגם אחזיהו בן אחאב מלך ישראל רצה שאנשיו ילכו באניות יחד עם אנשי יהודה, והרבה שנים היה חוף הים בדרום – חוף אילת בים־סוף – משמש סלע־מחלוקת בין יהודה ואדום, אולם ישוב יהודי באילת היה קיים עוד מאות שנה גם אחרי חורבן בית שני.

היהודים חתרו מימים קדומים גם לעיר־חוף בים־התיכון, ובמשך דורות היתה נטושה מלחמה על יפו – נמלה של ירושלים עוד בימי שלמה; דרך נמל זה הובאו עצי־הלבנון גם לבנין בית־המקדש הראשון וגם לבנין בית־המקדש השני. יונתן החשמונאי כבש את יפו שהיתה נתונה אז בידי היוונים; שמעון אחיו הציב בה חיל־מצב יהודי, ויפו היתה לעיר־הנמל ומרכז התחבורה והמסחר הימי של מלכות החשמונאים; כן כתבו יורדי־הים היהודים ביפו אחד מפרקי־הגבורה הנהדרים ביותר במלחמת היהודים והרומאים. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (פלביוס) לא חיבב ביותר את הלוחמים היהודים וקרא ללוחמי־הים ביפו בשם פּיראטים, אולם עצמתה הימית של אנגליה (וכן של עמים אחרים) הוקמה על־ידי „פּיראטים“. „שודדי־הים“ היהודים ביפו, אשר לדברי יוסף בן מתתיהו היו מלסטמים את סוריה, פיניקיה ומצרים ומטילים אימה על כל עוברי־ים בסביבותיהם – לחמו בגבורה נואשת נגד הלגיונות של אספסיאנוס ובחרו למות בידי עצמם מאשר לנפול בידי הרומאים, וים יפו האדים מדם יהודי.

*

על דורנו הוטלה השליחות הגדולה והקשה – להכשיר את הארץ לקליטת עולים, לא רק מארצות הכיבוש הנאצי ומגלות תימן, אלא גם מארצות־הברית באמריקה ומרוסיה הסוביטית. כל יהודי בנכר הוא בחזקת פליט, ובמוקדם או במאוחר יזקק למולדת, – עלינו איפוא להכשיר לכך את הקרקע – ואת הים.

היבשה בלבד של המולדת לא תספיק לנו, וגם לא נכה שרשים ביבשה בלי הים. דרוש לנו מקום בשביל הרבה יהודים, ולא נוכל לוותר אף על חלק אחד של ארץ־ישראל – והים הוא החלק הפנוי והגדול ביותר של מולדתנו.

כבר אחד מחכמינו הקדמונים אמר: „כל מה שלמערב ארץ־ישראל עד האוקינוס הגדול – הרי זה ארץ־ישראל“. וערכו של הים הוא כפול, כי הוטל עלינו גם להכין כאן מקום בשביל כל אדם מישראל, וגם להבריא כאן את העם היהודי בגוף וברוח. שני דברים אלה לא יתָּכנו בלי עבודת־האדמה, גם לא בלי עבודת־הים. בשנַים תקום פה המהפכה היהודית: בכפר עברי ובים עברי. בשניהם מפכים מקורות חיים, ועוז ועצמה. בשניהם ישגב האדם – כי בשניהם יקום שלטון האדם בטבע.

כדור הארץ רובו ים, ארצנו – רובה ים. חוף הארץ אינו גבול – אלא גשר למרחבי ימים במערב ובדרום.

במרחבים אלה ימצא אדם מישראל את יעודו הגדול: לרדות באיתני־הטבע. בצלחו במים אדירים המשתרעים לאין־גבול ימינה ושמאלה, מפּנים ואחור, יתָּקל פנים אל פנים עם הכוחות האיתנים של הדר הטבע וגאונו, זעמו וזעפּו, יכלתו ועצמתו, מסתריו ורזיו, משבריו ותהומותיו, וירגיש כאילו אפסותו וחדלוֹנו מול מרחבים סוערים אדירים אלה בלי קץ ובלי תכלית – אפסותו של יציר קטן זה הניתן להיבלע ולהיטרף על־ידי כל גל סוער לבלי דעת כי בא אל קרבו. אולם דוקא פה – נוכח מרחבים גועשים ועמוקים אלה – יכיר האדם את כל מלוא כוחו ויכלתו, את כשרונו הרב לכבוש מסילות בלב ים ולפלס נתיב בטוח במים אדירים ככל אשר תאַוה רוח אנוש העשויה לבלי־חת.

ונוכל לים גם אנו היהודים, כאשר יכולנו לאדמה. בני־ערים הקימו את כפרי העברים בארצם, ובני־יבשה יקימו את משק־הים העברי, וראשיתו של משק־הים – הדיג. איני מתנגד ללולי־הדגים שמתישבינו בנו בעמק בית־שאן ובעמק־הירדן – אבל אל נא יקראו למלאכתם זו בשם דיג. גם דייגינו במי־מרום וכנרת יזכרו נא, ששתי הבריכות הללו נועדו בעיקר להיות מקוי־מים להשקאה וליצירת כוח חשמלי, ורק מתוך חיבה קראו להם בשם יַמים. הים האמיתי מתחיל רק על חופה המערבי של ארצנו, ובקצה הנגב הדרומי, – במפרץ עקבה.

ים־התיכון וים־סוף – אלה שני יַמיה של ארצנו; מה שיש בפנים הארץ אינם אלא אגמים ובריכות. ופנינו לים!

את ההתחלות הראשונות של הדיג הימי עשינו בים־התיכון, ועדיין רבה המלאכה לפנינו בים זה. אולם זכור נזכור את הים הרחוק כאילו מאתנו היום, ואשר נאסר עלינו על־ידי שלטונות „הספר הלבן“ – את ים־הנגב אשר באילת, מולדת הצי היהודי ומשוש הדייגים בימינו.

עבודתנו ביבשה מוגבלת ומצומצמת: גם על־ידי הטבע, גם על־ידי הבריות, גם על־ידי השלטונות. יש אדמה זיבורית, יש גם אדמה שלא תצלח בכלל. יש אדמות תפוסות ונושבות – ואנו לא באנו להתישב על חשבון אחרים ולנשל את הזולת. ושלטונות „הספר הלבן“ חילקו את הארץ לשלושה אזורים, ורק באיזור הקטן ביותר, התופס רק כחלק העשרים של הארץ, הותרה בה התישבותנו. כל ההגבלות אינן חָלות על הים.

הים אינו תפוס, אינו ניתן לחלוקה, אין בו ישימון ולא „ספר לבן“, גם אינו נתון לקניה ולמכירה – בן־חורין הוא כחירות הרוח האנושי, לא הוצבו ולא יוצבו לו כל גבולות, וכל מי שקונה לעצמו אחיזה בפינה אחת בים – כל הים גלוי ופתוח לפניו ללא מעצור.

אולם אין אחיזה בים – בלי אדמות חוף, כשם שאין אחיזה באויר ובטיסה בלי משען בקרקע, בלי תחנה לאוירונים. חוסר חוש ממלכתי – פרי חיי גולה ונכר – העלים מאתנו חשיבות אדמת החוף במשך עשרות שנות התישבותנו המחודשת בארץ. כל שעל אדמה במולדת יקר מפז, אולם אדמת־החוף – אין ערוך לה! כל דונם אדמת־חוף – עולם מלא הוא, מוצא למקור הברכה והישע והכוח – מוצא לים, ולא יסולא במאות דונמים שבתוך הארץ.

כפר־דייגים על שפת הים, – זהו שלב עליון של התישבותנו. הוא יחבּר את שני חלקי המולדת:היבשה והים. המוסדות המישבים שלנו, אמצעי התישבות ומומחים להתישבות יש להפנותם מעכשיו בראש־וראשונה למפעל החלוצי של כיבוש הים. זה היה אולי מפעל־ההעפלה הגדול ביותר של הציונות מכמה וכמה בחינות, – מבחינת יצירת כוח משקי ומדיני, מבחינת חידוש חיינו ועירוי הכוחות הגנוזים בתוכנו, מבחינת הרחבת גבולות הארץ והתחברותנו למקורות־הטבע הראשוניים, מבחינת גילוי יכלתנו האנושית ועיצוב דמות הוויתנו המחודשת; ועל הכל – מבחינת קליטת העליה. גם ביצירתנו החקלאית אנו מרחיבים את שטח אדמת המולדת – אנו מַפרים שטחים שוממים ומעלים פריון האדמה בכל אשר נתישב, אולם הטבע הציב גבולות שאין לעברם, ובהיכנסנו לים מסיגים את הגבול – על חשבון הטבע החפשי, הפנוי, שאינו יודע כל גבולות.

מפעל הים דורש אמצעים כבירים וידיעות רבות, אולם יותר מכל הוא דורש אנשים שיש להם שנַים אלה: חזון ורצון! ההרפתקה הגדולה והנועזה של כיבוש הים – על־ידי דייגים, ספּנים, נַוָטים, אמודאים, עובדי־נמל ובוני־אניות – לא תיעשה בלי החזון הממריא והרצון היוצר של חלוצים משוגעים לדבר אחד: ים עברי, היודעים שאין מולדת ועצמאות וסוציאליזם בלי ים, וחייהם משום זה הם קודש לדבר אחד: כיבוש הים.

כינוס־דייגים זה הוא עֵד, שיש ביכלתנו לגדל חלוצי־ים כשם שגידלנו חלוצי־קרקע. מה שעשו עד עכשיו עשרות ומאות – יעשו אחר־כך אלפים ורבבות וגם מאות אלפים.

לא אכרים ובני־אכרים הניחו את היסוד לחקלאותנו המחודשת. מייסדי פתח־תקוה וראשון־לציון היו אנשי חזון ורצון ציוני – ובכוח החזון והרצון בנו כפרים יהודים. הם נזקקו במלאכתם זו לעזרת מומחים ובעלי־אמצעים. גם כיבוש הים ידרוש מומחים ואמצעים. בהתישבותנו החקלאית לא הקימונו טיפוס פּרימיטיבי של „מוּז’יק“ רוסי, אלא עיצבנו טיפוס מודרני של חקלאי תרבותי הבונה את משקו וחייו על יסוד המסקנות האחרונות של המדע והטכניקה והתרבות של ימינו. גם בים לא ניצור טיפוס פּרימיטיבי של דייג ושייט שאין להם בעולמם אלא מכמורת ומשוט, – חלוצי־הים שלנו מן ההכרח שיהיו חלוצי החברה ותרבות המתוקנת, עשירת הצרכים ורבת־היכולת.

וכינוס זה אינו צריך להמעיט בדרישותיו לא מהמוסדות המיישבים ולא ממומחי מהמקצוע הימי. בשביל הקמת כפר־דייגים אחד כדאי להטריח ולהטריד את הועד הפועל של ההסתדרות, הנהלת פיק"א, הסוכנות היהודית והקונגרס הציוני – וגם את הטכניון והאוניברסיטה והמומחים הפרטיים שישנם בארץ.

אולם ארשה להשיא לכם עצה אחת: אל תיעגנו למוסדות ולמומחים. בואו למוסדות בתביעות גדולות, כי איני יודע בשעה זו מפעל משקי גדול וחשוב ודחוף ממפעל הים. והתאמצו ללמוד מהמומחים גם את כל אשר ידעו – אבל אל תזדקקו יותר מדי למוסדות ולמומחים גם יחד. המוסדות הם יותר מדי „מעשיים“ וכפותים לקיים, והמומחים – יש תמיד להתיחס אליהם בכבוד גדול – אבל גם בחשדנות מרובה.

כל זמן שהמומחה יאמר לכם: דבר זה ניתן להיעשות – תאמינו לו, כי ידיעתו זו היא פרי נסיון (או פרי המדע – שאינו אלא הנסיון המגובש והמקובץ של חברתנו האנושית), אבל אם המומחה יגיד לכם: דבר זה לא ניתן להיעשות – אל תשמעו לו, כי פירוש אמירתו זו הוא – שאין הוא יודע שהדבר ניתן להיעשות. ואדם הוא מומחה רק למַה שהוא יודע ולא למַה שאינו יודע. וכשהמוסדות מצד אחד יגידו לכם: אין אמצעים; והמומחים מצד שני יפסקו הלכה: הדבר לא יתכן, – אל תשמעו, אלא תעשו, כי לרוב מקדים המעשה את המדע, והחלוץ מפעיל את המוסד.

ועצה שניה: אל תבוזו לקטנות – ואל תירתעו מגדולות. לא רק כפר־דייגים אחד ראוי למאמצים אין־סוף של כל מוסדותינו, – אפילו סירת־דייגים אחת יש בה חשיבות חיובית גדולה מכמה מעשי־סרק המסעירים לפעמים את הרוחות בישוב, ותוספת דייג יהודי אחד הוא נכס לאומי ופוליטי שאין לזלזל בו. אבל אל תפחדו להתהלך בגדולות – כי לים נתכנו עלילות ונצורות.

ואל תסיחו מלבכם את הים בדרום: נסתער על אילת וים־סוף והמרחבים הגדולים אשר לפניו. למפעל ימי גדול דרושה אחיזה רבה בקרקע – והים הדרומי יש לו „הינטרלנד“ עשיר, רחב־ידים ופנוי, למעלה ממחציתה של ארץ־ישראל המערבית. שפע האוצרות המינירליים בים־המלח, מקורות־הנפט הגנוזים בדרום, מרחבי־הנגב הפנויים והשוממים, המוצא לים ההודי דרך ים־סוף, – כל אלה מבשרים עתידות גדולים לחבל המוזנח והעזוב ביותר של ארצנו. הדיג היהודי באילת עלול לפתוח לנו מחדש את הערבה הגדולה והרחבה – ואין לי איחול גדול מזה לארגון הדייגים, שהכינוס הבא שלכם יתקיים באילת.