א. 🔗
בכל בקר ובקר היתה יוצאת עם ילדתה לטייל. הבקרים יפים היו בחדש ההוא. בקרים בהירים וכחולים אלה, קרירים ומלטפים, היו שופכים את אורם הרענן על כל. הים היה נרגש קצת לפרקים, ובחורשות וביערים מטיילים היו צפרירים שובבים כמתגרים בעצים ובסבכים. בשמלות בקר לבנות היו האם והבת מהלכות על פני החול הרטוב. הילדה היתה זורקת מבטים אל כל צד, מתרגשת ומעירה את אמה על כל דבר שהיה מושך את לבה. והאם היתה הולכת שתקנית ומביטה נִכחה, כאילו דבר אין לה עם עולם ואדם. ורק כשהיו נגשות אל מול אולם־הרפואה היו יושבות רגע לנוח, בבחרן להן ספסל למול השמש, הרחק מצל. שם היו אורחים אחדים מברכים אותן בשלום; הילדה היתה עונה ברחבה, בכפיפת ברכים, כדרך ילדה מחונכה, והאם היתה מסתפקת רק בנענוע־ראש, אם לא במקרה יוצא מן הכלל.
מי הים היו קרירים עדיין בבקרים, והאם והבת היו רוחצות רק לפנות ערב. היו אוכלות אצל איזו זקנה באחת השדרות הצדדיות והשקטות. אחרי הצהרים היו לפרקים נשארות בבית, ולפרקים היו יוצאות אל היער וערסל בידן. האם היתה יושבת על הקרקע וספר או מעשה־רקמה בידה והיתה מנענעת את הילדה שישבה בנדנדה. זו היתה אז צוחקת בקול, ובראש איזה אורח עובר היתה אז מנצנצת מחשבה להשתמש בצחוקה של הילדה, כדי להתקרב אל האם היפה. אך פני האם היו נעשים אז רצינים, והאורח העומד ותוהה היה ממהר לעבור ולהסתר. בנשפים לא היתה האם רוקדת, והיתה מסתפקת בראיה בלבד. היתה יושבת לה על יד איזו זקנה ונכנסת עם זו בשיחה. ובין האורחים נפלה הברה, שאשה זו יכלה להיות מרת נפש ושונאת־גברים או, להפך, קוֹקֶטִית עד בלי גבול. והגוף הזקוף והגמיש עם הפנים היפים מושכים היו, אלא שהמבט הנאה והקר היה מאיים ודוחה. והדון־ז’וּאנים שבאורחים מתמרמרים היו עד מאד.
ב. 🔗
בבקר אחד קמה הגברת וראתה את השמים זועפים ומועבים. החליטה שלא למהר לעורר את הילדה: – תישן לה יותר ביום כזה! מה תאחר? – הכינה את הקקאוֹ וסדרה את כל הנחוץ לארוחת הבקר ויצאה אחר כן אל הגנה שלפני הבית. שם עמדה אחת השכנות עם בעלה והתרעמו על האויר ההולך ומתקלקל. האם התחילה כאילו מריחה את האויר מסביב ונחיריה התכוצו והתרחבו חליפות. – יהיה גשם, אמרה אל שכנתה ומהרה לשוב אל חדרה. ישבה בשקט ושתתה את הקקאו ואכלה בנחת את ארוחת הבקר שלה. אחרי כן סגרה את חדר־המטות, פתחה את החלונות בחדר שישבה בה וישבה לקרוא בעתון שהיתה מקבלת בכל יום לפנות ערב.
מהחדר השני נשמע קול בלתי ברור, כעין צחוק עצור או מעין גניחה מתחטאת. האם קמה לפתח בלאט את הדלת ונגשה אל המטה. הילדה ישנה כשהיא שוכבת על צדה הימני. פניה היו אדומים וכאילו נרגזים קצת, ועל שפתיה כאילו רחף צחוק קל. האם עמדה והביטה רגע, אחרי כן ישבה על המטה שמנגד והתחילה להסתכל בפני הילדה. ופתאום התעוררה זו ותושט את ידיה אל אמה. – ההתעוררת זה מזמן? – שאלה האם. והילדה כאילו לא שמעה את השאלה, קמה ותקפץ אל מטת אמה. זו חבקה אותה בזרועותיה, נשקה לה והתחילה להלביש אותה. – ואפשר את חפצה לישון עוד? – שאלתה פתאם: – היום הוא לא כל כך יפה. – הקטנה נענעה בראשה לאות מאוּן. ואחרי שהלבשה הקטנה ורוחצה נכנסה האם עמה אל החדר השני.
וכשיצאו לטייל התחיל גשם קל לטפטף. האם חשבה לשוב, והקטנה לא נתרצתה. נשב אחר כך גם רוח חזק, השמים הועבו עוד יותר. האם לא התרחקה מן הבית למרות חפץ הילדה לגשת אל אולם־הרפואה. הטיָלים היו מעטים ולא מן הרגילים. הים זעף; ובין העצים התהלך לו רוח ושר את שירתו העצובה.
ג. 🔗
גשם לא ירד, ולפנות ערב טהרו שוב השמים ושקט היער. הילדה הצטערה מאד: היא חשבה לרוץ תחת הגשם. הטיול אחרי הצהרים לא יצא כלל לפועל: המקום החביב עליהם ביער רחוק היה מן הבית. תחת זה יצאו האם והילדה לטייל לפנות ערב שלא כמנהגן. עם הטהר השמים נשארו עוד פה ושם גזרי עננים בודדים תועים, והשמש ירדה ותפז אותם בשלל־אורות. נשבה רוח קרירה ורטובה והאם והילדה שאפו בצמאון את האויר הספוּג מלח. פני הים ורדו יחד עם פני המערב. מרחוק נשמע קול מקהלת־מנגנים שהיה נפסק לפרקים; והילדה בקשה את האם שתסע עמה למקום־נאות־הקיץ הסמוך ששם מנגנים כל כך יפה.
האם לא הבטיחה כלום. המוסיקה מרחוק משכה את הלב: נגנו המנגינות היותר אהובות לה. והילדה שידעה עד כמה האם אוהבת מנגינה זו חזרה עוד פעם על בקשתה. והאם שתקה. אז הוסיפה הילדה להפציר. לאחרונה נעתרה האם והבטיחה לבתה לנסוע עמה באחד הימים הקרובים. אחר כך התחילה להפציר בילדה לשוב הביתה. הילדה שעוד לא הספיקה אף פעם לראות את טיולי הערב הסואנים – דחתה אותה מרגע לרגע, עד שאֻלצה האם לאיים עליה שתשאיר אותה לבדה; ואז שבו הביתה, והתחילו הטרדות הרגילות של כל ערב וערב.
האם והילדה אכלו את סעודת הערב, ואחר הסעודה השכיבה האם את הילדה, הדליקה את העששית על הגזוזטרה הקטנה שלה ותשב לקרוא. היא היתה מקדימה לשכב, ולפרקים היתה שוכבת עם רדת הערב. אך הערב הזה התעורר בה איזה חשק מוזר לאחר שבת. זה היה אמנם ערב חסר־לבנה, אבל קריר ונוח. אחר הרגישה פתאום צורך לעבור אל הגזוזטרא הגדולה המשותפת, והיא הפשילה על כתפיה מעיל־קיץ ותצא. שם ישבה משפחת השכן ושתו תה אחרון. הם הזמינוה לגשת אליהם. ולמרות הרגלה נגשה בפעם זו ותשת עמם תה. מרחוק הביא הרוח שוב צלילי מנגינות חביבות. ומצד אולם־הרפואות נשמעו קולות־התפוצצות, ורַקיטות התפרצו ברעש, התרוממו ויאירו לרגעים את ראשי העצים. והאם הרגישה שלא בנקל תוכל עכשו ללכת לישון.
ד. 🔗
כשקמו האם והילדה למחר בבקר, היה יום חם. רוח לא היה, והשמש חממה בחזקה. קשה היה לטייל בבקר כזה, ביחוד אחרי שקמה האם הפעם יותר מאוחר מהרגיל. כשנגשו אל אולם־הרפואה היתה הילדה עיפה והזיעה קצת. האם מחתה את זיעתה, הגישה אותה אל המזרקת ותרחץ לה את פניה, אחר כך ישבו על אחד הספסלים בצל. הילדה השכיבה את ראשה בחיק אמה וזו החליקה את שערותיה, ועיניה הביטו ישר לצד הים הרחוק והמוּאר. איזו אי־מנוחה פזזה על פניה, ולרגעים הזקיפה את אזניה כמקשיבה לאיזו קולות מרחוק.
זקן אחד ישב בקצה הספסל ועיין בעתון הבקר, ולאם נראה האיש משום מה מוזר מאד. נדמה לה כאילו ראתה אותו באיזה מקום לפני כמה שנים, וכאילו השתתף אדם זה אז באיזה דבר הנוגע רק לנפשה. את הזמן, המקום והדבר לא זכרה. מבריק היה לה, כמו דרך ערפל, איזה מראה רחוק, מסובך, משונה, מלא תמונות אי־בהירות וצללים כהים ועוממים. פעם הביט הזקן אל צדה, הרים עיניו, מצחו קומט פתאם, העתון נשמט מידו והוא שקע במחשבות רגעים אחדים. אחר כך קם, הרים את העתון ויוסף לקרוא כאילו לא היה דבר, אך היא בחנתהו בעיניה והרגישה שלבו אינו הולך אחרי הקריאה. ופתאום החליטה לקום וללכת. ימים אחדים לא תבא הנה כלל, החליטה בנפשה; צריך שהזקן לא יראה אותה יותר. וכך ישבה עוד כחצי שעה שקועה במחשבתה זו, עד שקם הזקן, העיף עין נוחה ובת־צחוק נעימה בילדה המתנמנמת והלך.
ה. 🔗
ימים אחדים היו האם והילדה מטיילות בבקר לצד השני של החוף, מקום שהיו הולכים רק טיָלים בודדים. כשהיתה הילדה מתעיפת היו יושבות על שורש עץ בקצה היער או על איזו אבן. המקום היה בודד ועזוב. בין המקום שלהן ובין המקום הסמוך הבדיל יער שרק וילוֹת בודדות ורחוקות זו מזו נבנו בו. אך להאם נראה פה הכל יותר נהדר: השמים כאילו כחלו כפלים, היער היה יותר עב ומצל והים נראה מרחוק קפוא או סוער ביותר. וגם הטיילים הבודדים נראו מענינים ומוזרים מהאחרים, הטילו לפעמים פחד בלי שום סבה, אבל גם עוררו את תשומת הלב מרגע לרגע.
הילדה התענינה מאד בימים הראשונים בטיולים חדשים אלה, אם כי תסס בקרבה איזה פחד למראה המקום האי־רגיל, העזוב והבודד, אך במשך הימים סר לבה ממקום זה. היא התגעגעה אל החוף מרובה־האדם, אל אולם־הרפואה, אל המזרקת, אל ערוגות הפרחים ואל הילדים שהסתובבו ושחקו במשחקים שונים במגרש החול. היא בקשה את האם לחדש את הטיולים הקודמים; ויום אחד נשמעה לה האם וטִילו שוב לצד אולם־הרפואה. את הזקן לא פגשו יותר. האם נגשה אל הגנן ותשאל אותו בזהירות מרובה, אם הזקן אינו ממשיך לבוא. הגנן הכיר קצת את הזקן: – חולה הוא. גר הוא בוילה אחת ביער, רחוק, – והוא רמז באצבעו לצד השני של החוף. מאז לא טִילה האם יותר בצד ההוא, והילדה יכלה להתענג על המראות הרגילים שעל יד אולם־הרפואה, שמשכו כל כך את נפשה. והאם הרגישה כאילו נפל איזה משא מלבה, והיתה יושבת מדי בקר על הספסל הרגיל כנגד האור.
ו. 🔗
באחד הימים הזכירה הילדה שוב את אמה על דבר המוסיקה שהבטיחה, והאם הבטיחה לה שוב לנסוע ביום המחר. ומתוך שהיום הבא קריר היה ומעונן, החליטה האם לנסות לטייל שמה ברגל, ומה גם שהמקום לא רחוק היה ביותר. הילדה שמחה מאד, ואחרי הצהרים יצאו מן הבית. על יד אולם־הרפואה ישבו לנוח כרבע שעה. משם פנו אל היער ודרך שביל צר יצאו אחר־כך אל חלקה פתוחה, טבולה בדשא ירק ורך, שפרות אחדות התנהלו בה בעצלתים. הרועה, ילד מרושל וכאילו מתנמנם למחצה, היה מזמן לזמן מצפצף בחלילו ומוציא איזו יְבָבָה. האם הביטה אל פני ילדתה שהיו עכשו מרוכזים באופן בלתי רגיל. היא לא הבינה מפני מה עיני הקטנה עצובות כל כך. לאט, לאט הוסיפו עכשו להתנהל עד שיצאו אל דרך החול. שם התחילו שוב וילות נראות לשני צדי הדרך. לסביבה היה כבר מראה אחר. הבתים בנוים היו בטעם, האילנות גזוזים, בגנים נראו ערוגות פרחים וסוכות מכוסות בקלעי־ענפים. דרך־החול היתה פה רטובה ומוקשה, מרובצה במים. ועוד מעט נראו גם מדרכות־עץ לשני צדי הדרך.
המגרש המרכזי עשה רושם כגן־טיול של עיר גדולה, אבל מוזר ביותר. מסביב למגרש התנשאו אילנות גבוהים, עבותים ומצלים, באמצעיתו עמד קיוסק מוקף עצים ופרחים. ולכל עברי המגרש עמדו פַויליונים מקושטים במעשי־מקלעת – פה ושם הציצו מבין לפַויליונים הדרכים שבין הוילות וגניהן היפים. הקהל שהתהלך פה במגרש, או שישב פה ושתה קהוה היה קהל לא רגיל להמקום שמשם באו האם והילדה. זה היה קהל אחר, אצילי, מנומס ושתקני. ההליכה פה היתה שקטה, אטית וגאה. וגם בחנויות שבפויליונים אחדים לא נשמעו שום צעקות ורעש. החנונים הסתגלו לקהל שקנו אצלם.
האם והילדה נגשו אל אחד הפויליונים. שם היתה מודבקה מודעה על דבר המוסיקה, הזמן והמחירים. קהל גדול עמד וחכה פה. אלה שבאו מן המקום הסמוך נראו פה זרים וכמעט עלובים. הקֻפה נפתחה, והאם והילדה נכנסו אל הגן וישבו בשורת כסאות סמוך לפויליון המנגנים. התחילו לנגן. בראשונה באו נומרים ארוכים, כבדים ורצינים ביותר. הילדה הקשיבה בתשומת־לב, אלא שעיפה תיכף ובפזור נפש ועצבנות היתה מעיפה עיניה לצדדים, והאם כמעט שהתחרטה על שהביאה אותה הנה. התחילו אחרי כן באות מנגינות יותר קלות וסוף סוף באה ה’יתד' של הפרוגרמה. זו היתה מנגינה של איזה קומפוזיטור חדש, בלתי מפורסם, שהספיק להתחבב על הקהל המוסיקלי ביותר, וגם על הקהל הרגשני. וצרוּף זה עמד לו להתהוות ל’יתד' הסיזון לאחר כך. הילדה שהספיקה לטייל עם אמה בשעות ההפסקות ושהאם, בתור מאורע בלתי רגיל לכבוד היום, כבדה אותה בגלידה – נמשכה אחרי הנגינה על ידי המנגינות הקלות והמושכות שבאו קודם לכך, באופן שנפשה היתה כבר פקוחה וערה. ואחרי הצלילים הזרים והערפליים שבאו בראשונה נתמתחו פני הילדה באופן משונה, העינים כאילו קפאו, והאם, שמשום מה כמעט שלא הקשיבה להנגינות עד כה והיתה שקועה במחשבות זרות ורחוקות, נתנה פתאֹם את עיניה בבתה במבט סוקר. ופתאום לחשה לה הקטנה באזנה: “אמי, הקשיבי: תאמרי לי אחר כך, מה מספרת מילודיה זו?”
והאם נהיתה כולה קשבת. היתה לה תמיד חולשה למסור לילדתה את תכנן של נעימות חביבות עליה. והילדה היתה בטוחה שלכל נגון מוכרח להיות איזה תוכן שלו. בשעה שהיתה האם, למשל, מנגנת איזה דבר כבד ורציני היתה הקטנה שהשתעממה מתלוצצת ואומרת: “האם מרימה אבן כל כך כבדה”; פעם העירה: “לא קל להעביר עגלת משא בבצה”, והאם רעדה לשמע אסוציאציה מוּזרה זו; ועכשו חשבה היא לעצמה לחובה להכין בשביל הילדה חומר מענין בשביל יום המחר.
והנגון נהיה יותר עמוק ויחד עם זה יותר רגשני. והאם שקעה ושקעה באיזה מרחק מעורפל שהלך והתבהר. הנה הנגון מספר על דבר חיי עלמה צעירה. חלומות ותקוות מעורפלים ההולכים ולובשים צורה של געגועים: בקרים של אורה וערבי־צפיה. בא אחד. רוח נושב וכאילו מלטף – והנה נשאו הרוח. אין כלום. זו היתה אילוסיה קלה. בא שני, שלישי – לא, לא – זה אינו עוד ההוא, היחידי המקֻוה. אך הנה בא. לילות בלי שנה, חלומות־בקר צוחקים, נשפי־ריקודים, מוסיקה ורקיטות עם ערבי־זמר, משק־אילנות ונחלי־מים. ועגלת־חרף שלישיה מחליקה בליל־לבנה על פני שלג לבן. הנשימה תכופה ומהירה, הלב הולם – ואחרי כן לילות־חשק סוערים – רחף פתאום איזה רשרוש של סוד באויר, והתחיל איזה דבר דופק תחת הלב – לא, לא: לילדה קטנה אין מספרים על דבר מוסיקה כזו.
ובאה הפסקה. אי־אפשר לקום ולטייל. הרושם הוא חזק יותר מדי. הקהל הרגשני מסביב אינו יודע פרושים. לו הכל פשוט: נגון עצוב. הילדה טומנה ראשה בחיק אמה. הבוכה היא? לא. אפשר תלך הביתה? אסור לה לשמע מוסיקה כזו. אבל צריך לשמוע את סוף הספור. וצחוק אירוני מרחף על השפתים: הכל הרי כל כך מובן. זה הרי מוכרח כך לבוא.
והתחיל החלק השני. מה זאת? מצהלות־מרקדים או צחוק שטן? הכל מתערב יחד: זהו האושר. נולד ילד ונמלאו החיים אורות וזהב. ואחרי כן בא אושר שקט. נוזל לו איזה מעין לאטו ממחבואו ומפכה על פני אבנים קרירות: אושר שקפא. ונהיה הכל שקט, יום־יומי וכמעט פושר. מתפרצים פתאום צלילים מוזרים, אורחים לא קרואים: קטטות קטנות; ואחרי יום ענן שקיעה נהדרה, אושר לוהט. ופתאום צליל פרא, לא, לא, זמזום רגיל, מצרצר – כדאגה, כפחד. ואחרי כן נפסק הכל: צחוק שטנים. נחרב הכל. ואופק של שמים מעוננים ואפורים עד אין סוף.
אחרי מנגינה זו באו עוד מנגינות: קלות, רקדניות, שירים לאומיים ומנגינות סתמיות, רגילות עד לשעמום. האם והבת קמות ללכת. ובינתים בא נגון אחרון. נגמר הכל – והקהל עוזב את הגן; עוד מעט ויתחיל טיול הערב לצד החוף. האם עומדת ומביטה: אפשר תפגש איזו מכרים או שכנים – ויקחו ביחד עגלה: לילדה לא טוב ללכת יותר רגלי. לא, אין שום פנים מוּכרים, ואפשר גם לשוב ברגל. אדרבא, יהיה קצת מפזור הנפש. חבל, שדרך שפת־הים הוא רחוק. את הטיול פה צריך לראות, אלא שצריך לדחות זאת לפעם אחרת. והאם והילדה שבות עכשו בדרך הרחב. בדרך החלקה והיער לא נעים ללכת לפנות ערב.
והאם נגשת לקנות בשביל הילדה איזה מעשה־מאפה. ופתאום משכה אותה הילדה: “אמי, הזקן”. ומן הגן יצא אדם מוביל עגלה קטנה, שבה ישב זקן חציו משכב על גבו: הזקן ההוא. מדוע לא ראוהו בגן? והאם והילדה הביטו באיזה רגש של אי־מנוחה אל פניו, שהיו עכשו חורים ומרוכזים. על המצח הגבוה כאילו נמתחו נימי־עוצב, השפתים כאילו רעדו ולחשו ופני המנהיג בעגלה היו דוממים וקפואים כנזר העננה הלבנה אשר מנגד, למעלה, לצד הים. והאם והילדה הוסיפו להביט, ועיניהן נפגשו פתאם בעיני הזקן. זה כאילו לא הכיר אותן, ופניו לא נשתנו כלום. אלא שאחר־כך נדמה להאם כאילו הביט אחריהן כאורב; והילדה שתקה בדרך שובן כל הזמן בשתיקה לא מצויה אצלה כלל וכלל.
ז. 🔗
מאז נכנסה אל דירת האם והילדה תוגה כבדה וקפואה. חשאית ומרושלה היתה זו מטיילת בכל פנות החדרים, על פני השמלות והפנים. ביום היתה התוגה פוסעת פסיעות ארוכות וכבדות על פני צמרות העצים, ובערבים ובלילות היתה מתגנבת גם אל תוך השקט, וגם אל לחש הים וסערותיו. האם היתה מתאמצת לעורר את הילדה, לשמחה ולהצחיקה, וזו כאילו היתה מעמידה לפרקים פנים של צחוק – אך הכל היה מאונס ומלאכותי. קולה של האם ותנועותיה לא היו עוד נוחים ושקטים כמקדם ברגעים כאלה, וצחוקה של הילדה היה יותר מין התול מאשר צחוק צוהל של אביב החיים. במקום זה נעשה קולה של האם לפרקים – בשעת קריאה או איזו שיחה מענינת – יותר חודר ועמוק, ומתוך עיניה של הילדה בצבץ מין מבט סודי וחושד: היא לא בקשה יותר למחרת היום ההוא מאת האם למסור לה את תוכן המנגינה, והאם לא ספרה לה.
ונצנץ פתאם איזה זיק של צפיה בלב האם: צריך שתבוא טלגרמה. מכתבים היתה מקבלת לפרקים קרובים, היתה מעיפה בהם עין ומניחה אותם או היתה גם משהה אותם יום, יומים בלי קריאה. ובאותו זמן היתה לפרקים שואלת את שכניה בבקרים: אם לא מסרו בשבילה פתקא של טלגרמה, ויש שהיתה גם דופקת על פתח הביורה הטלגרפית והטלגרמה לא באה. אלא שפעם שאלה הילדה במבט שנשקפו בו גם סקרנות רפה וגם מעין התול דק: “אמי, מִמִי צריכה הטלגרמה להתקבל?”
תשובה לא באה על שאלת הילדה, וזו לא שאלה יותר. בחדרים שררה אטמוספירה כבדה קצת ושתקנית, רק בבקר אחד שאלה פתאם הילדה את האם: “אמא, מדוע לא תקני את תוי המנגינה ההיא?” והאם רעדה. ימים אחדים עברו והילדה כאילו שכחה את השאלה, אלא שבבקר אחד, כשקמה הילדה, מצאה את תוי הנגינה ההיא על פני הפסנתר.
מאז היתה האם שולחת יום יום את הילדה אל מכרה אחת מקרית, שהתודעה אליה פה, לשחק שם עם הילדים. הקטנה היתה שבה משם לפרקים צוהלת, אבל גם עיפה ולעתים גם נרגזה, והאם לא חדלה משלח אותה שמה. ופעם נצנץ רעיון בלב הילדה להגיד להאם שקשה עליה להיות שעות שלמות בלי אמה – ולא הגידה. ורק בתה הבכירה של השכנה, אם צעירה שהתארחה אצל אבותיה, העירה פעם, שכנראה המשחקים פועלים על הילדה לא לטובה. והאם ענתה דבורים קטועים שלא אמרו כלום. שני ימים לא שלחה את הילדה, וזו הרגישה עצמה בבית היטב. ורק ביום השלישי, כשבאה השעה הנועדה, ראתה הילדה את האם מביטה בעינים נוגות ועורגות אל מול הפסנתר. ואז קמה ובקשה את האם לשלח אותה אל הילדים לשחק.
והילדה יצאה. עשרה ימים רצופים היתה יוצאה, נשארת רק זמן קצר עם הילדים, ובמקום להמשיך שבתה אצלם היתה נכנסת אל היער, שוכבת תחת עץ וספר אגדות מצויר, שהיתה לוקחת עמה, בידה. לפרקים היתה גם מתנמנמת רגעים מעטים, ופעם גם נרדמה. הילדות שהיו משחקות שם עם אמות, אחיות ואומנות – היו מתהלכות מסביב לילדה המוזרה ולא נגשו אליה: פחדו ולא ידעו מדוע. האמהות היו מתפלאות: איזו אם מוזרה צריכה להיות לילדה המוזרה והחולנית; בודאי יש לה שם אוהב בבית! והילדה כאילו לא ראתה ולא שמעה מהנעשה סביבה. אלא שביום אחד, אחרי שהתנמנמה קצת – קמה פתאום ותמהר לשוב הביתה שעה לפני הזמן הנועד. וכשנגשה לפני הבית – עמדה פתאום נדהמה, למרות שחכתה לזה. היא ישבה על גזע גדום והקשיבה. על הגזוזטרא מרחוק ישבו השכנים ואורחיהם ושתקו בשתיקה מוזרה, או התלחשו. והילדה ישבה רגעים קפואה ורגעים רועדת והקשיבה.
וכשנכנסה אל הגזוזטרא נדמה לה כאילו מתלחשים השכנים עליה. ההרגישו בה? והיא מהרה להכנס. האם כבר קמה מעל הפסנתר והשתרעה על הספה שבפנה. הילדה מהרה אל האם ותתנפל עליה ותחבקנה ותבך. זו נבהלה, אך הקטנה הרגיעה אותה בהסתירה פניה בצואר האם: “אמי, כל כך טוב לי, אמי, לו היית יודעת!”
ח. 🔗
ולמחר הוכרחה הילדה להשאר במטתה: היה לה קצת חום! ואחרי שני ימים, כשירד החום, באו ימי־גשמים אחדים. נשבו רוחות חזקות והים סער ובחדרים הרגש ריח של טחב. השמש לא יצאה אף לרגע, ועל דבר טיול אי אפשר היה אפילו לחשוב. והאם השתוממה לראות את הילדה בלתי משתעממת. לפרקים היתה הקטנה מסתכלת או קוראה בספרה המצויר או באיזה ספר אחר שאמה היתה מרשה לה לדפדף בו; יש שהיתה מתבודדת בפנה, יושבת על השרפרף הקטן או משתטחת על הספה ושותקת, ויש שהיתה נכנסת בשיחה עם אמה, אבל בכל אותן השעות מרגש היה, כי אין לב הקטנה הולך אחרי כל אלה – וכי רעיונותיה מרחפים עכשו באיזו פנה הרחק מפה. מבטה עמוק היה וכאילו מרפרף מעל לדברים שהסתכלה בהם. והאם, שבימים כאלה לא היתה ילדתה נותנת לה מנוחה – לא התענגה כלל וכלל על ימי מנוחה ושקט אלה.
ובאו ימים אפורים, דמדומים נוגים ולילות אפלים – והתוגה הוסיפה להתרחב בחוץ, בבית ובנפש. והילדה, שבריאותה שבה אליה אחרי ימי־החום, שבה ותחלש, וקדחת קלה היתה תוקפה אותה מזמן לזמן. האם חכתה בכליון נפש לימי־חמה, ואלה, כמו להכעיס, לא חפצו לשוב מהר. ובבקר אחד שמעה האם את ילדתה משתעלת, וכשנכנסה אל החדר ראתה והנה אדמו פני הקטנה באודם בלתי־רגיל. הרופא, שבא אחרי כך, אמר שעל הילדה להשאר במטה, ופניו רצינים היו באותו רגע, והאם הרגישה כאלו נתקה איזה נים בלבה. ומאז, גם אחרי שוב ימי החמה, היתה הילדה יורדת מעל המטה רק בימים חמים ביותר, כדי להתחמם בשמש. ובימי־גשם היתה מרגישה את עצמה ברע מאד.
ועם רדת דמדומים היתה האם יושבת לפרקים אל הפסנתר ומנגנת. היא היתה נזהרת מאד, והיתה בוחרת במנגינות שלא היו עלולות להרגיז את עצבי הילדה. זו היתה שוכבת במטה ועיניה היו נטויות כלפי הפסנתר והאם. לפעמים נראה לזו כאילו הילדה מביטה אליה בפני־תחנונים, ושפתיה של הקטנה קומצו כאילו פחדה פן תפליט דבר מה שלא צריך להוציא מן הפה. האם היתה אז נגשת אליה, מלטפתה – אך הקטנה הוסיפה לשתוק ולא אמרה כלום. עד שבא יום שמש חם ובהיר, והרופא הודיע לאם שאין סכנה לטייל עמה קצת אחרי הצהרים בטרם שתרד השמש, ביער וגם על שפת הים. אחרי יום זה באו ימים אחדים בהירים וחמים עוד יותר, והילדה התענגה על טיוליה, כאילו מטיילת היתה בפעם הראשונה בחייה. ואז, בערב אחד כששבה הילדה אל מטתה, פנתה פתאום אל אמה: – “אמי, מדוע אינך מנגנת את הדבר ההוא?” והאם ראתה את עיניה מפצירות בה ותשב אל הפסנתר ותנגן. הילדה שכבה בעינים עצומות; וכשנגשה אליה האם בשעת ההפסקה – לא יכלה לברר אם ישנה הקטנה אם לא. ואז סגרה את הפסנתר ותשב לקרא בספר.
ובינתים הלך הקיץ אל קצו. רוחות חזקים התחילו לנשב, והים סער. פה ושם סוגרו וילות אחדות, שדייריהם שבו אל מקומות מגוריהם התמידיים. הרופא אמר, כי בעוד שבועים יהיה גם על האם ועל הילדה לנסוע, באשר הסערות והתוגה שבמקום לא יוכלו לפעול לטובה על בריאות הילדה. והאם כאילו נעורה מאיזו שנה ליטרגית. הטלגרמה המקֻוה לא באה, ועליה היה לחשוב על דבר המקום שבו תקבע דירתה. לה נדמה עכשו שקשה יהיה לה לשוב להמקום שגרה בו קודם. ופעם שאלה את הילדה, אם חפצה זו שהן תתישבנה באיזו עיר אחרת. ואז הבריקו עיני הילדה והביטו אל אותם החלונות שבהם היתה השמש מאירה ומחממת בימים: “כן, אמי, חפצה אני. נלך אל הדרום, אל השמש”.
ט. 🔗
הנסיעה אל הדרום מוכרחה היתה להדחות. ימים אחדים אחרי זה נשמע שוב אותו השעול אצל הילדה, ובהרת אדומה רקדה שוב על לחייה והרופא צוה שוב להשכיבה במטה.
והימים היו יפים, ימי ראשית סתו. פה ושם התחילו האילנות לנשל את עדים, ועלים צהובים התחילו מכסים את פני הדרכים. היערות צהבו והבריקו באורות עשירי גונים. הוילות התחילו להסגר זו אחרי זו, והחצרות והדרכים – להתרוקן; נסגרו גם בתי המסחר זה אחרי זה, וגם אולם־הרפואה עמד להסגר. ובכל יום אחרי הצהרים, בשעה שהיתה הילדה מתנמנמת או נחה בעינים עצומות, היתה האם יוצאת לטייל קצת. היא הרגישה עכשו מה מקום זה לה. הסתו דבר לנפשה היום בקול אם מנחמת. ולמחרת היה נגונו מצרצר בנפשה כשירת־התוגה והשעמום של הצרצר בפנה. אז היתה שבה ויושבת עם דמדומים ומנגנת קצת או שרה בחשאי. והילדה שכבה כאילו לא שומעת.
ביום אחד נסעו גם השכנים, והאם והילדה נשארו יחידות בוילה, והתוגה גדלה עוד יותר. בערבים נראה היה כאילו מטיילים הרוחות והסערות בחדרים הריקים מאחורי הקיר, מתדפקים בתריסים באמצע הלילה והשמשות של החלונות צלצלו רועדות. שומר החצרות שאל פעם את האם, מתי חושבות הן לנסוע – והיא לא ידעה מה לענות. והילדה כאילו השלימה עם גורלה ואת הדרום לא הזכירה יותר. נראה היה כאילו נתחבב עליה המקום דוקא עכשו, בשעה שעל כרחה היה עליה להשאר בו. היא התחילה כאילו מפשפשת בזכרונות הקיץ. פעם הזכירה את אמה שצריך היה לחשוב על דבר טיול חדש למקום הקרוב לשמוע מוסיקה, וביחוד לראות שם את הטיול על שפת הים. שם הרי קהל כל כך אחר; והאם היתה מוכרחה, לצערה, להגיד לה שעל דבר מוסיקה אין לחשוב יותר, אבל כשתבריא הקטנה מהר, עוד נספיק לראות טיול יפה שם. ותיכף הוסיפה: “בכל אופן נוכל בשנה הבאה להתישב במקום ההוא”.
ובאחד הימים שאלה פתאם הילדה את האם, כאילו לאחר־יד, אם לא ראתה אותו הזקן. האם, נבוכה מבלי דעת מדוע, הסתכלה בפני הילדה, שהיו מוזרים באותו רגע, וגם נדמה לה שקולה של הקטנה רועד היה. “אני אשאל, בתי, עליו ואומר לך”. ולמחר בבקר יצאה לטייל. בבית נשארה ילדה, בת השומר, שהיתה באה עכשו לשחק עם הקטנה. הבקר היה משונה קצת. רגע הופיעה השמש, והכל הבריק פתאום באור־גסיסה מרמה, ורגעים שוב נסתרה ונהיה הכל אפור וצהוב; רגעים שקט האויר והים כאילו קפא, ורגע כאילו התפרץ רוח בזעזועים, רקד בין העצים וקמטים נעשו פניו של הים. טפטף לפרקים גם גשם קטן. כשעברה האם על פני אולם־הרפואה נגשה שמה במחשבה לשאל את הגנן, אפשר הוא יודע מה על דבר הזקן. הבית היה כבר סגור, ולא נראה אף טיָל בגן שהשלכת כבר משלה בו. רק הגנן טפל עוד פה ושם בערוגות הפרחים יותר מתוך הרגל מאשר מהרגשת־צורך. הוא כאילו שמח על בואה של האורחת, וכאילו גם כעס על אשר גם עכשו אחרי הסיזון באים עוד לפעמים אורחים שרידים לבלבל את המוח. וסוף סוף נכנס עמה בשיחה. מוזר הדבר: דוקא אנשים טובים נשארים פה אחרונים. כך הוא בכל שנה. והאם ספרה לו, כי ילדתה חולה. כן, כן, הוא זוכר. חבל מאד! ילדה חורה! היא היתה תמיד מסתכלת בעבודתו ולא הפריעתו אף פעם. לאחרונה שאלה האם אותו להזקן ההוא, זה שהיה פה יושב על ספסל קבוע. כן, כן, הוא יודע: זה שאחרי כן היו מובילים אותו בעגלה קטנה. הוא היה גר בוילה רחוקה מאד והיה מטייל שעות שלמות טרם שחלה. אנשים כאלה נשברים פתאם, כארז. זה לפני שבוע הובילוהו הביתה: פחדו פן ימות עוד פה.
האם לא ספרה להילדה על דבר הזקן וזו לא שאלה אותה יותר. ואולם האם פחדה שהקטנה אפשר חושדת יותר מאשר יכלה היא להגיד לה. ומצבה של הילדה לא רק שלא הוטב, כי עוד הורע מיום ליום. השעול שלה חזק, פניה רזו והאם לא ידעה מה לעשות. הרופא התמידי שלה נסע, ותחתיו היה בא רופא מקומי לא מומחה. אך זה הזהיר גם כן שצריך להזהר מהרגיז את הקטנה. וזו התחילה דוקא עכשו דורשת שינגנו לה דברים שהיו פועלים על עצביה לא לטובה, והאם פחדה להשיב את פניה. ופעם היתה מוכרחה לנגן לה גם את המנגינה ההיא.
ימים אחדים אחרי זה בקשה הקטנה לנגן לה אותה המנגינה. בעינים פקוחות לרוחה, שותקת ובפנים כמעט קפואים היתה מקשיבה לקולות ולצלילים, ודרשה דוקא לנגן לפניה גם את המחצית השניה. והאם השתוממה לראות כי אין מנגינה זו פועלת עכשו כמעט כלל על עצביה. ורק ביום אחד ראתה האם והנה הילדה מביטה למעלה ועיניה כאילו הביטו הרחק, הרחק. ופתאום, בשעת ההפסקה, פנתה הילדה אליה וקולה היה לוחש ועמוק: “אמי, לי נדמה כאילו שמעתי כבר פעם מנגינה זו לפני כמה זמן באיזה מקום הרחק מפה. האין זאת?” והאם נבוכה; ובלי דעת נשמטו משפתיה המלים: “אפשר: גם לי נדמה ששמעתיה”. – “ואיפה”, שאלה הילדה: – “ומתי? אני אינני זוכרת; ואת?” ובקול עמום ענתה האם: “איני יודעת”. הילדה נשתתקה; והאם לא נגנה בפעם זו את סוף המנגינה.
ולמחר שאלה האם את הרופא אם מותר לנסוע עם הילדה. הרופא התיר ויעץ גם כן לנסוע אל הדרום, ופניו היו רצינים וקרים באותו רגע. “בכל אופן תנסה”. והבשורה פעלה לטובה קצת על הקטנה. היום היה חם, והאם יצאה אחרי הצהרים לטייל עם הילדה אחרי שהלבישה אותה מעיל חם. והקטנה יכלה להתענג שעה קלה על הים והיער.
אך יום־הנסיעה נוגה היה, יום גשם. הים סער והאם והילדה ישבו בעגלת הרכבת ותסתכלנה אל תוך המרחק האפור והמעורפל. הגשם דפק על זכוכיות החלון. אופני הרכבת שקשקו במנגינה חדגונית. והקטנה ישבה בפנה ועל שפתיה הדקות כאילו רחף חיוך אירוני. והאם לא שמעה דבר ולא ראתה כלום, בלתי את השעול שהרגיז מזמן לזמן את הקטנה ואת הבהרת האדומה שפזזה על לחייה ומתחת לעיניה. והדרום והשמש נראו לה הולכים ומתרחקים אל מעבר לים.
תרע"ה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.