על מטת בית-חולים זרה, בארץ נכריה, רחוק מן המולדת ומקן-החלומות שבנה לו בתוכה, מת הפרופיסור שץ. הטבע מינה לו את המכסה המלאה של שנות חיי אדם – ואף-על-פי-כן ישנה טרגיות מרובה במות זה, אשר נבלע בהמולת הימים האלה כמעט ללא שימת לב, ומלבד המסגרת השחורה בין “פנת המכביה” ל“פנת היריד” לא שולם לו עדיין מס-הכבוד שהוא ראוי לו.

הוא היה אחד ה“משוגעים” לציון, אחד מנושאי הלפידים של ההזיה הקדושה, אשר האירה לא מעט את דרכו של דור העליה האחרון. כוח היוצר שלו באמנות לא היה רב, אף הברכה לא היתה שורה במעשי ידיו ובמפעלו – אבל בו נבע מקור אורה ושאיפת-תמיד יקדה בלבו. הוא נתעלה ונתקדש במחיצתם של אלה אשר אינם רואים שכר וגמול למפעל חייהם. כל פרשת הויתם אינה אלא פרק ממושך אחד של עמל-שאיפה. על אלה המשיל גיתה את הפסוק:“Wer immer strebend sich bemuht”

– זוהי המדה אשר בה גם הכשלונות נהפכים לזכויות.

*

מנורת הקנים שעל גגו של “בצלאל” האירה פעם ברדיוס גדול על פני הארץ והגולה. זה היה האור המבהיק הראשון של תקופת המעבר לדרך חדשה בציונות ובבנין א“י. עוד המושג “יצירה” לא נתחבר אצלנו עם המושג “עבודה” ועוד לא ידוע היה מקום התערותה של ההעפלה החלוצית, אשר נצניה החלו כבר להתעורר – אך הבשורה הראשונה של החדש, של חבלי התהוות חדשה, היה “בצלאל”, והבשורה הזאת הכתה גלים חמים של געגועים בלבות הנוער. בטרם שרו על אדמת א”י “כי העבודה היא כל חיינו”, שרו בירושלים “תקות חיינו בצלאל” – והחרוז הזה לא היה תפל בשעתו כפי שהוא בעינינו כיום. עם כל הפזיזות והנפתולים בין חוסר מעשיות ואי-רציונליות שלוו את המוסד הזה מראשית הוסדו, היה ביסודו רעיון אמת: להקנות לעם השב לציון מעט חריצות ידים, מעט כשרון למתן דמות, לקו ישר, לתֵאום ולמלאכת-מחשבת – סגולות שהן אמהות כל יצירה וחסרונן כה מורגש בתוכנו עד היום, למרות כל הכיבושים התרבותיים והכלכליים הגדולים, שכבשנו במשך שלשים שנות עבודתנו האחרונות בארץ.

היה פתוס חלוצי אמתי במוסד זה וביוצרו, והיתה תקופה ש“בצלאל” היה התל שכל הפיות פנו אליו בא“י החדשה. לא היתה עדיין אוניברסיטה ואף לא הגמנסיה העברית הראשונה, עוד לא התרוננו מחנות צעירים עובדים ובונים בא”י, עוד לא היתה תל-אביב ולא היו משקי העבודה בעמק-הירדן ובעמק-יזרעאל ועל המושבות הישנות רבצה העננה הקודרת של “אמת מארץ-ישראל”. אז היה “בצלאל” הפינה היחידה שנשבה בה רוח רינסנסה, של תפיסת נעורים ורצון יצירה. על הרקע של ירושלים בימים ההם, ירושלים החלוקנית מצד אחד, זו מוכת הבטלה ונעות-החסד וירושלים של “עזרה” ו“אליאנס” מצד שני – היה “בצלאל” מעין נקודת מפנה לקראת שנוי ערכין, לקראת פרודוקטיביזציה ועמל-כפים. באשר זאת היתה גם מצודת העבודה הראשונה בארץ. על יד ה“בוהימה” הצעירה המושכת במכחול וחולמת על זרי-תהלה של אמנים, היו נערים ונערות, מילידי המזרח ומילידי המערב, עושים בכל מלאכת מחשבת, בשטיחים ובמסגרות, המעשה מקשה ובפיליגרן, בפתוחי עץ ושן ובסיתות אבנים. במרכז של התכונה הגדולה הזאת, עשירת הגונים ורבת הצורות עמד האיש המוזר והמפוזר בהליכותיו ובדבורו, אשר זקן שחור עטר פעם את פניו ואת עיניו המשוטטות תמיד, ואשר נצמד כפיגורה בולטת אל נוף החיים של א"י וביחוד של ירושלים במשך שלש עשרות בשנים.

*

הפרק “בצלאל”-שץ בתולדות א“י החדשה עוד לא נכתב. זה היה פרק מחולל תקופה והוא יזכה בודאי פעם להערכתו הנכונה. ירידתו ושקיעתו של מוסד זה, לא באו משום שנתבטל ערכו אלא משום שנשתבשה הערכתו. כשזרחה שמשה של ה”רינטביליות" ו“מעשה-סוחר” בימי וולפסון, דעך אורה של מנורת “בצלאל”. כשהתחילו בודקים במאזנים – הוא היה כולו הפסד; כשהתחילו שוקלים אותו במשקלות של רוכלים – הוא נעשה קל מסובין. כעשרים שנה נאבק שץ עם הגורל הזה ולא יכול לו. עד קובעתה מצה את כוס המרורים של חורבן מפעלו. על כל שבילי עולם התרוצץ כדי להציל בדל-אוזן מהזיותיו – ועל אחד השבילים האלה הוא מת כ“מונומֵן” נידח ובודד.

(הפוה״צ, תרצ״ב, גליון 24)