הוא היה אומר: “הרומנטיקה של יום יום, היא הנכבדה באמצעי החינוך. מוקפים אנחנו אוצרות יקרים, שהיום והשעה מפזרים סביבנו ביד נדיבה; למה, איפוא, לברוח אל המשוררים, אם אנו בעצמנו “חיים” את השירה ויכולים לחיות אותה?” מאוויי גאולה גדולים, הנקלעים בתוך אפיזודות של חיי חולין; דחיפות של קיום המתנגשות זו בזו והמצטלבות זו בזו, העוברות החולפות בתוך פרשת החיים המלאים תמורות — זוהי השירה החיה, שאיננה זקוקה ללבושים, שאיננה זקוקה לצירופי-מאורעות נבדלים, לקומפוזיציה; זוהי “הרומנטיקה של יום יום”, טרגית לפעמים וקומית לפעמים, העוברת עירומה בראש הומיות. ״למה לברוח אל המשוררים?״ — אם כל אחד מאתנו מלא שירה כרימון.
למה להרקיע שחקים? — אם האלהים והשטן ירדו ארצה, אם אתנו הם, בתוכנו, מתגלים ומסתתרים חליפות בזויות שפתיה של נערה תמה ושל אשה נצורה גם יחד.
אנחנו החידה, אנחנו הפתרון — אנחנו כמו שהננו, כבדי פשע, ובכל זאת נקיים מעון ומחבלי מוסר, וכאדם וחוה לפני החטא, איננו מתבוששים במערומינו…
כך, או דומה לכך, היה הוא, פטר אלטנברג, הוגה בודאי, בשעות הבטלה הקדושות, בהשקיפו מבעד לגבישי החלונות של “קפה צנטרל” על חיי הכרך הסואנים, בחודו את חידת החיים מתוך עיגולי עשן הסיגרה שלו, או מתוך בעבועי המים הרותחין שבמכונת התה, בשעה הששית לפנות ערב.
והוא — ה“דוד הטוב” מוינה, שאין לתאר אותו מחוץ לסביבה שלו, שאי אפשר להזכר בו, בלי להזכר גם במי הדונאו הכחולים, ב״גלגל הענקי" הצופה על פני הקריה, ב“פראַטר”, ב“מגדל סטיפאַן” ובאותו מצב רוח של יום הראשון בשבוע, המרחף גם בימות החול רגילים על בירת-הבסבורג עם כל הפמליה שלה, הגדולה והמגוונת — הוא היה מסיר בשעה זו את אגודלו מעל סנטרו, תלמי מצחו החרושים מחשבות התישרו, מבעד לשפמו הרחב הציצה בת-צחוק נאמנה של הבנה וסליחה והיה משעשע את בת שירתו כשעשע איש על ברכיו נערת פנסיון זהובת תלתלים וגוזר לה סילואיטין מעשי ידי אמן…
סילואיטין — אלה הם גופי חיים. צללי הדברים הם הדברים עצמם.
*
“צועני” היה. ב“לוח הספרות” הוא רשם את מקום-מגוּריו הקבוע: “קפה צנטרל”. שם היה ביתו. שם היה חדר עבודתו. במסיבת סופרים צעירים שהקיפתהו ובשאון הערפלי של חיי לילה מלאי אקסטזה וגירויים, היה פולט את ציוריו הקטנים, את הליריקה הקלה המרפרפת והעמוקה גם יחד ואת רשימותיו המהירות והקצרות.
״פולט״ ולא כותב. פליטת חיים חדורה הרגשת הזמן — הרגשה אינטנסיבית כאצבע צרדה זו של זמן, המאיצה, הדוחקת את השעה, הרגשת מטילי הברזל השחורים הללו, המסובבים את גלגל החוזר של החיים מעל ראשי מגדלים גבוהים ובלוית צלצול פעמונים כבדים ומזרזים.
והוא היה אומר: “אכן, אוהב אני את “קיצור הענין”, את סגנון הטלגרמה של הנפש! הייתי רוצה לתאר דמות דיוקנו של אדם במשפט אחד; חיי נפש — על עמוד אחד, תמונת נוף — במלה אחת”. באשר, גורל חליפות לבני אדם — ומאורע חיים העמוק ביותר הנהו הרף-עין.
באשר, הכל זורם — ותפילת דרך קצרה היא. ודיה מלה אחת לביטוי האושר הגדול ביותר, ודיה הברה אחת לבטוי היאוש האחרון — ושני סימני השאלה וסימן הקריאה האחד, ממלאים עפ״י רוב את מקום המונולוג הארוך של האמלט.
״אני הולכת מכאן ואתה נשאר פה״. — כותבת נוקו בת הכושים, והיא הכל אמרה, הכל. "היפנים רק ענף פרחים אחד הם מציירים. “והוא אביב שלם.”
״הרי! הרי!" — שרה ליזיה הילדה בת תשע, והיא את כל שירת נפשה הערתה, את כולה.
המלה המשחררת, אחת היא, קצרה ובודדה — ו״יש מלים שהן משחררות כמו זריקת אבן וכמו זריקת כוס של בירה"…
*
״צועני״ היה. שירתו וחייו — אחד היו. בבתי הוללות ובבתי מסבאה. היה הוא מבקש את עקבות האלהים — ומצאם; בתוך צלילי הפסנתר המיכני, הנישאים בחלל האדמדם של טרקליני ליל פרוצים — שמע את קולו מהלך.
אח היה לכולם, וכולם אחים לו. אח היה לחוטאת — ובעצב הנמתח על שפתיה הצוחקות של הבת הסוררה, ראה את דמות דיוקנה של ה-Mater Dolorosa.
ואף הוא היה שח, מתוה באצבעו תו על הארץ — ואומר: "מי בכם חף מעוון — יַדֶה בה אבן ראשונה!״.
*
ספריו — אלבומים של סילואיטין. הפרוזה הקטנה, המשוחררת מבאלאסט של חומר, של לאברינטים פסיכולוגיים — מוכרחה להיות כך: קולעת, מרוכזת, בלי רווחים, בלי חורים. סילואיטין — הם גופי חיים: אלה הם הדבקים בתוך צלם; אלה הם שבגדיהם, גופם ונשמתם מתמזגים להרמוניה של קיום אחת; אלה שעריגת חיים נקשבת בכל כנף שמלה ומכל תלתל צונח על המצח. סילואיטין — הם חיי הנפש העמוקים: אלה כתמי הצל הנשארים אחרי פעולת קרני ה-Χ, שאינן נראות לעין ובכל זאת מאירות חדרי בטן. כל הדלול והקלוש — הקרנים עוברות אותו והיה כלא היה; כל המוצק, כל שיש בו אחיזת עינים, לטוב או לרע — הוא הנשאר, הוא המשתקף.
לפיכך הגיבורים שלו אחרים הם מאשר אלה, שרגילים לענוד לראשם עטרות-דפנא.
לפיכך: ״טריסטן ואיזולדה״ הם רק ״פיגורות צדדיות״ — וקורֶבֶל המשרת הנאמן, והרועה המנגן לצערו של טריסטן, הם הגבורים.
נקוּט בידו: ״שום איש איננו — הוא מתהוה, אולם, אלה שאינם יכולים לגדול לתוך החיים, לתוך הגורל?!? אלה אינם".
לגמרי אינם — ואינם ראויים לאבד עליהם טפה של דיו.
אידיאליזציה של טיפוס אין אצלו. אינו קשור קשרים ואינו מייסר ומעניש. רחמיו על כל המעשים, על כל הגדלים לתוך החיים — החוצים אותם בכנפיהם כנשר, או הזוחלים בהם כתולעת, אהבתו הגדולה, היא “בת ההכרה הגדולה”: כי אלפים הם הדרכים, רבים בהן הכשלונות — ויצר לב האדם טוב מנעוריו; כי אותם ההרים המאדימים עם דמדומי בוקר, מוצפים ארגמן עם דמדומי ערב. ולפיכך: מקום כולם במדור אחד בגן עדן — האם הקדושה ורוצחת הילדים.
“שום איש איננו — הוא מתהוה”.
ומה בין טיוקו בת הכושים, המאושרת בפניני הזכוכית שנתן לה אהובה, ובין איזו מלכה אלישבע? — שתיהן גדלות לתוך גורלן, שתיהן ישנן, ללב כל אחת מפתח מיוחד, אבל לבות שתיהן נפתחים במפתחות…
*
״החיים! אני כורע ברך לפניכם! שתי עינים לי, שתי אזנים לי — — לי המלך!״
במקום שיש חיים, אין פרובלימות — החיים גואלים אותן, מי שיודע לטפס על הרים, אין ההרים מעכבים בעדו. ומי שאינו יודע להעפיל ולעלות בראש ההר, נוח לו לומר שאין כלל ראש הר במציאות. העיקר הוא: לאהוב את החיים — לראות ולאהוב! זוהי הפילוסופיה האפיקורית של פ. אלטנברג — ומי שחושב כך, הוא “לעולם צעיר”, הוא צוחק ליום אחרון.
ורק לפעמים, לפעמים, מתוך כליון נפש ועריגה עזה אל אפיקי החיים, יש שהוא נזכר:
וְהַגַּעְגּוּעִים, גַּם הֵמָּה יָמוּתוּ סוֹף-סוֹף
בְּמוֹת הַנִּצָּנִים בְּמַרְתֵּף הַקֹּר,
הַכְּמֵהִים לְחִנָּם לְשֵׁמֵשׁ וָאוֹר…
הוא אז קובע את האֶפיטַפ על מצבת קברו:
“הוא אהב וראה”…
*
את ספרו האחרון “בערוב חיי” לא זכה כבר לראות בדפוס. עם נשימת הריבולוציה הראשונה, כשנשתנו פני הדברים וה“מילייֵה” שלו התחילה להתפורר, כש“הגלגל הענקי” התחיל להסתובב אחורנית, בשעה שהעגלון יצא מגדרו ושוטו החל להשמיע שריקה אחרת, בשעה שהשוטר חדל ללכת בצעדי ברווז ובמקום פקיד ה“חוק” הוא נעשה לריבולוציוניר, למחוקק — הוא מת.
הוא לא היה משוררם של החיים, ההולכים ובאים…
(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת א׳, תרע״ט)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.