הַנֹּהַג הָיָה שֶׁבִּתְקוּפַת הַבָּצִיר הָעָמְדוּ בְּשַׁעֲרֵי הַכְּרָמִים שׁוֹמְרִים שְׂכִירִים, אוּלָם וָתִיקִים מְסַפְּרִים שֶׁבַּיָּמִים הָהֵם לֹא זָכוּ לְהוֹרִיד יְבוּל כָּלְשֶׁהוּ. הַמְדֻבָּר הוּא בְּבֵית־סֵפֶר חַקְלָאִי, וְהַשּׁוֹמְרִים הַלָּלוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי שָׂפָם מְסֻלְסָל, וּבַעֲלֵי בְּלוֹרִית שֶׁכִּסְּתָה אֶת עֵינָם הָאַחַת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּבְשׁוּ מִכְנְסֵי־רְכִיבָה, נָעֲלוּ מַגָּפַיִם מְצֻחְצָחִים וְנָשְׂאוּ עַל שִׁכְמָם רוֹבֵי־צַיִד מַבְרִיקִים, הֲרֵי הָיוּ תְּמִימִים בְּנַפְשָׁם כִּילָדִים. וְהָיָה אִם הוֹפִיעָה קְבוּצַת תַּלְמִידִים, נִגְּשָׁה אֲלֵיהֶם בְּסָמוּךְ וּפָתְחָה בְּשִׂיחָה עַל “הַתְּקוּפָה הַהִיא”, הִיא תְּקוּפַת הַשּׁוֹמְרִים בִּיהוּדָה וּבְסֵגֶ’רָה — מִיָּד הָיוּ מִתְיַשְּׁבִים בְּעִגּוּל בְּפֶתַח הַכֶּרֶם; אֶשְׁכּוֹלוֹת מְטֻלָּלִים הֹעֲלוּ, וְסִפְלֵי קָפֶה קְטַנִּים הֻגְּשׁוּ, וְהַשִּׁיחָה הִתְגַּלְגְּלָה עַל מַעֲשֵׂי גְבוּרָה שֶׁהָיוּ וְלֹא הָיוּ. אוּלָם נַנִּיחַ שֶׁהָיוּ. אוֹתָהּ שָׁעָה הָיְתָה “פְּלֻגַּת־מַחַץ” אַחֶרֶת שֶׁל תַּלְמִידִים פּוֹעֶלֶת בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל הַכֶּרֶם וּמְקִלָּה מֵעַל הַגְּפָנִים אֶת מַשָּׂאָן.
עַתָּה נִשְׁתַּנּוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים. שׁוּב אֵין שׂוֹכְרִים שׁוֹמְרִים. בִּתְקוּפַת הַבָּצִיר נִמְסֶרֶת הַשְּׁמִירָה עַל הַכֶּרֶם לִידֵי כִּתַּת הַסִּיּוּם. אֵין לָדַעַת בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִי צָץ הָרַעְיוֹן הַזֶּה; עַל כָּל פָּנִים הָיְתָה זוֹ הַמְצָאָה מְחֻכֶּמֶת לְמַדַּי.
מִשֶּׁנִּמְסְרָה הַשְּׁמִירָה לְכִתַּת־הַסִּיּוּם, וּכְפִי שֶׁהִדְגִּישׁוּ — בְּאַחֲרָיוּת — הֲרֵי שׁוּב לֹא הֱיִיתֶם מַכִּירִים אֶת הַ“תַּכְשִׁיטִים” שֶׁל כִּתָּה זוֹ. בִּן־לַיְלָה נִשְׁתַּנּוּ, זָקְפוּ חָטְמֵיהֶם, שָׁכְחוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם מֵאֶתְמוֹל, וְהָיְתָה לְךָ הַרְגָּשָׁה כְּאִלּוּ נִתְקַלְתָּ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְלֹא בְּסוֹחֲבֵי־שְׁזִיפִים וּמְסַדְּרֵי־קוּמְזִיצִים מֻשְׁבָּעִים.
זֶה כֹּחָה שֶׁל אַחֲרָיוּת. שָׁעָה שֶׁאָדָם מְקַבֵּל אוֹתָהּ עַל עַצְמוֹ, הֲרֵיהוּ מוּכָן לִתֵּן נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ.
וּמֵאוֹתָה שָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לְתַפְקִידָם, שׁוּב לֹא הָיָה קַל לְהַעֲרִים עֲלֵיהֶם וְלַחְדֹּר לְתוֹךְ הַכֶּרֶם.
אוּלָם פַּעַם אַחַת הִצְלַחְנוּ בְּכָל זֹאת. וְהַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה:
בְּאוֹתָהּ כִּתַּת־סִיּוּם מָצוּי הָיָה בָּחוּר אֶחָד וּשְׁמוֹ יִצְחָק, אֶלָּא שֶׁקָרְאוּ לוֹ מֻצָּג.
וְאָכֵן, מֻצָּג הָיָה הַבָּחוּר דְּנָן. שֶׁלֹּא כְּכָל יֶתֶר הַתַּלְמִידִים הָיָה יִצְחָק זֶה. הוּא הָיָה מְשׁוֹרֵר.
שָׁעָה שֶׁקָּם בָּחוּר וּמַחְלִיט בְּנַפְשׁוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא לִכְתֹּב שִׁירִים, סִמָּן הוּא שֶׁמַּשֶּׁהוּ “לֹא בְּסֵדֶר” אִתּוֹ. הוּא מִתְרַשֵּׁל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מַזְנִיחַ אֶת בְּגָדָיו וְתִסְרָקְתּוֹ וְחוֹלֵם בְּהָקִיץ.
“אוֹי, אֵיזוֹ צִפּוֹר יָפָה!” הָיָה יִצְחָק מִתְרַגֵּשׁ פִּתְאֹם, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד עַד בִּרְכָּיו בַּזֶּבֶל וְקִלְשׁוֹנוֹ צוֹנֵחַ מִיָּדָיו.
“יִמַּח שִׁמְךָ, טִפֵּשׁ!” הָיָה צוֹרֵחַ לְעֻמָּתוֹ עָמוֹס מִיַּבְנְאֵל. “הִשְׁתַּגַּעְתָּ? הֲרֵי עוֹד מְעַט הָיִיתָ מוֹצִיא לִי עַיִן!”
“אוֹי, הָעֲנָנִים הַלָּלוּ! הֲרֵיהֶם כִּגְדָיִים לְבַנְבַּנִּים,” הָיָה יִצְחָק מַכְרִיז בְּיוֹם סְתָו בָּהִיר.
“קָרָאתִי, כְּבָר קָרָאתִי הַשְׁוָאָה זוֹ אֵצֶל גְּדוֹלִים מִמְּךָ,” הָיָה עוֹנֶה יוֹסֵף, שֶׁלָּמַד בְּבֵית־סֵפֶר תִּיכוֹנִי.
אוּלָם כָּל הַלַּעַג הַזֶּה לֹא הִשְׁפִּיעַ עַל יִצְחָק, הוּא הִמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ:
חֶרֶב פִּיפִיוֹת לָהּ וְהִיא מִתְהַפֶּכֶת
אֵימָה מִסָּבִיב מְהַלֶּכֶת…
“הַאֵין זֶה נֶהְדָּר?” הָיָה שׁוֹאֵל וּמַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַחֲלִיבָה, לְתִמְהוֹנָהּ הָרַב שֶׁל הַפָּרָה הַמְנֻמְנֶמֶת. “הַגִּידוּ, הַאֵין זֶה נֶהְדָּר וּמַשְׁרֶה מַצַּב־רוּחַ?”
כָּזֶה הָיָה יִצְחָק. מְשֻׁנֶּה וּמַצְחִיק.
אֶלָּא שֶׁיִּצְחָק לֹא הָיָה מְסֻגָּל כָּל עִקָּר לְהַרְגִּישׁ בַּלַּעַג. מִשֶּׁצָּחֲקוּ כֻּלָּם צָחַק גַּם הוּא, וְאָז הָיָה מוֹרִיד אֶת מִשְׁקָפָיו, שֶׁהָיוּ תָּמִיד סְדוּקִים, וּמְשַׁפְשֵׁף אֶת קִצְרוֹת־הָרְאוּת שֶׁהֵחֵלּוּ מַדְמִיעוֹת.
בְּאַחַד הָעֲרָבִים יָשַׁבְנוּ, חַבְרַיָּא שְׁלֵמָה, לְיַד הָרֶפֶת וְלָעַסְנוּ חָרוּבִים הַמְיֹעָדִים בִּשְׁבִיל הַפָּרוֹת. אַף יִצְחָק הָיָה בֵּינֵינוּ. נִתְגַּלְגְּלָה שִׂיחָה, וְהִנֵּה פָּנָה יוֹסֵף וְאָמַר:
“וּמָה עִם כְּתִיבָתְךָ, יִצְחָק? הַגֵּד נָא, הֲכוֹתֵב אַתָּה גַם שִׁירֵי אַהֲבָה?”
“כֵּן…לָמָּה אַתָּה שׁוֹאֵל?” נַעֲנָה יִצְחָק בְּהִסּוּס.
“תְּמֵהַנִי עָלֶיךָ,” עָנָה יוֹסֵף. “שֶׁהֲרֵי עַד כַּמָּה שֶׁיָּדוּעַ לִי אֵין לְךָ חֲבֵרָה. וּבְכֵן, כֵּיצַד אֶפְשָׁר לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה מִבְּלִי לְיַחֲסָם לְמִישֶׁהוּ?”
“יֵשׁ לִי,” עָנָה יִצְחָק.
“הֵיכָן הִיא?” פָּרַצְנוּ כֻּלָּנוּ בִּצְחוֹק שֶׁבִּתְמִיהָה.
“כָּאן!” עָנָה יִצְחָק, בְּהַצְבִּיעוֹ בְּיָדוֹ עַל לִבּוֹ.
“הוֹ! הָהּ!” נִפְלְָה קְרִיאָה מִפִּינוּ.
וְיִצְחָק הִמְשִׁיךְ:
לִבִּי הוּא הַקֵּן, לִבִּי הַמִּקְלָט,
בּוֹ תִּשְׁכֹּן נַעֲרָה שֶׁהִיא תְּכֻלַּת…
קָפַץ עָמוֹס וְהִכְרִיז: “חֲבֵרִים, הַמֻּצָּג שֶׁלָּנוּ הוּא בַּרְזֶל־עֶשֶׁת!”
אוֹתוֹ עֶרֶב עָלָה רַעְיוֹן בְּלִבִּי.
עוֹנַת הַבָּצִיר הֲרֵי מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, וּבָרִי שֶׁאַף תּוֹרוֹ שֶׁל יִצְחָק יַגִּיעַ וְהוּא יִשְׁמֹר. שָׁבוּעוֹת מִסְפָּר לִפְנֵי הַמּוֹעֵד הִתְחַלְתִּי מִתְיַדֵּד עִמּוֹ. הִקְשַׁבְתִּי לְשִׁירָיו, כָּרִיתִי אֹזֶן לְהִשְׁתַּפְּכֻיּוֹתָיו וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי לַהֲבִינוֹ.
לֹא הָיָה קָשֶׁה לַהֲבִינוֹ. הוּא הָיָה בָּחוּר תָּמִים, טוֹב לֵב וְזָקוּק לִידִידוּת. יִתָּכֵן שֶׁכָּתַב גַּם שִׁירִים טוֹבִים, אוּלָם עַל כָּךְ לֹא הָיִיתִי רַשַּׁאי לָדוּן אָז. שֶׁהֲרֵי אַף אִם מָצְאוּ חֵן בְּעֵינַי הִצְטָרַכְתִּי לִצְחֹק, מִשּׁוּם שֶׁחֲבֵרַי כֻּלָּם צָחֲקוּ.
לֹא אַחַת גָּמַרְתִּי בְּלִבִּי לְהַצְנִיעַ אֶת תָּכְנִיתִי וְלֹא לְהוֹצִיאָה לַפֹּעַל; הִתְחַבֵּב עָלַי הַבָּחוּר וְלֹא רָצִיתִי לְצַעֲרוֹ. אוּלָם בַּתְּקוּפָה הַהִיא צָעִיר הָיִיתִי וּפוֹחֵז, וּמִשֶּׁגָּבַר עָלַי יֵצֶר הַהִתּוּל, לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְיַצֵּב כְּנֶגְדּוֹ בִּמְלֹא הַהִתְנַגְּדוּת.
הָיָה לִי אָז חָבֵר לַכִּתָּה, יָרִיב שְׁמוֹ, וְלוֹ כִּשְׁרוֹן מִשֶּׁלּוֹ. הוּא יָדַע לְחַקּוֹת קוֹלוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי־חַיִּים וַאֲנָשִׁים בְּדַיְקָנוּת מַפְלִיאָה. יֵשׁ בַּחוּרִים כָּאֵלֶה, וְיָרִיב הָיָה מִן הַמְשֻׁבָּחִים שֶׁבָּהֶם.
מִשֶּׁהוֹצִיא זֶה מִגְּרוֹנוֹ בִּשְׁעַת הַשִּׁעוּר יְלָלָה בַּכְיָנִית, הָיָה מִסְתַּיֵּם אוֹתוֹ שִׁעוּר בְּכָךְ שֶׁהַמּוֹרֶה חִפֵּשׂ אֶת גּוּר־הַחֲתוּלִים מִתַּחַת לַסַּפְסָלִים, בַּמְּגֵרוֹת וּבְתוֹךְ הַיַּלְקוּטִים. מִשֶּׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּכְּבִישׁ הָיָה פִּתְאֹם מוֹצִיא קוֹל צְפִירָה מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ שֶׁל עוֹבֵר אֹרַח, כִּצְפִירָתָהּ שֶׁל מְכוֹנִית לְכָל דָּבָר, וְהָאִישׁ שֶׁלְּפָנָיו, שֶׁהָיָה בָּטוּחַ כִּי הַגַּלְגַּלִּים דּוֹרְכִים כְּבָר עַל עֲקֵבָיו, הָיָה קוֹפֵץ יָמִינָה וּמִשְׂתָּעֵר שְׂמֹאלָה, מִסְתּוֹבֵב אֲחוֹרַנִּית, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ מְלֹא אָרְכּוֹ עַל הַכְּבִישׁ.
שִׂחֵק לוֹ הַמַּזָּל לְיָרִיב, שֶׁתָּמִיד הִצְלִיחַ לָשֵׂאת רַגְלָיו וְלִבְרֹחַ.
יָרִיב זֶה הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁשִּׁתַּפְתִּיו בְּסוֹדִי.
בֵּינְתַיִם הִמְשַׁכְתִּי לְהִתְיַדֵּד עִם יִצְחָק. נִתְּנָה הָאֱמֶת לְהֵאָמֵר — מִשֶּׁנִּזְכָּר אֲנִי עַתָּה בִּמְלַאכְתִּי זוֹ שֶׁל הִתְיַדְּדוּת מְזֻיֶּפֶת, כְּלִמָּה מְכַסָּה אֶת פָּנַי. יִצְחָק רָחַשׁ לִי אֵמוּן, וּמַה פֶּלֶא אֵפוֹא שֶׁהִסְכִּים לִדְבָרַי? וַאֲנִי דִבַּרְתִּי עַל חֲבֵרוּת טוֹבָה, וְעַל יְדִידוּת, וְעַל כָּךְ שֶׁבֶּן־אָדָם פּוֹגֵשׁ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר בַּחֲבֵרָה לחַיִּים הַמְּבִינָה לְרוּחוֹ.
יֵשׁ וּנְעָרִים מְדַבְּרִים עַל בַּעֲיוֹת־חַיִּים מִבְּלִי לַהֲבִינָן כָּרָאוּי, אֶלָּא מִתּוֹךְ רֶגֶשׁ בִּלְבַד.
“כֵּן,” הָיָה יִצְחָק עוֹנֶה. “גַּם אֲנִי חוֹשֵׁב עַל דְּבָרִים כְּגוֹן אֵלֶּה. אוּלָם יָכוֹל אֲנִי לִחְיוֹת בְּעוֹלָמִי־שֶׁלִּי שֶׁחָתַמְתִּי לִי בְּלִבִּי. וְלִבִּי זֶה הוּא תָּמִיד מָלֵא עַל גְּדוֹתָיו.”
בְּאַחַד הַיָּמִים אָמַרְתִּי לוֹ: “יִצְחָק, רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתָּכִּיר אוֹתָהּ, אֶת חֲבֶרְתִּי מֵהָעִיר הַסְּמוּכָה. סִפַּרְתִּי לָהּ רַבּוֹת עָלֶיךָ, וְהִיא מִתְעַנְיֶנֶת בְּךָ מְאֹד.”
יִצְחָק שָׁתַק רְגָעִים, וַאֲנִי חִכִּיתִי בְּקֹצֶר־רוּחַ לִתְגוּבָתוֹ.
נִכַּר בּוֹ שֶׁהוּא נִרְגַּשׁ. כְּלוּם נֶעֶלְבָה נַעֲרַת־הַתְּכֵלֶת שֶׁבְּלִבּוֹ לְעֶצֶם הָרַעְיוֹן שֶׁל יְדִידוּת זָרָה?
לְבַסּוֹף אָמַר: “כֵּן, אוּלָם מִיָּמַי לֹא דִבַּרְתִּי עִם נַעֲרָה. מוּזָרוֹת הֵן בְּעֵינַי וּמְשֻׁנּוֹת, וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵיהֶן.”
“אֵין הֵן שׁוּב מְשֻׁנּוֹת כָּל כָּךְ,” עָנִיתִי לוֹ. “נָכוֹן, שׁוֹנוֹת הֵן בְּמִקְצָת מֵאִתָּנוּ, הַבַּחוּרִים, אֶלָּא שֶׁטּוֹב לְהִתְיַדֵּד אִתָּן. יוֹדְעוֹת הֵן לִיצֹר אֲוִירָה שֶׁל רְצִינוּת־יֶתֶר בְּשִׂיחָה, וְאֵין אַתָּה מַגִּיעַ לְכָךְ בְּחֶבְרַת בַּחוּרִים אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת. וְזוֹ, תָּמָר, שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ עָלֶיהָ, בַּחוּרָה טוֹבָה הִיא בִּמְיֻחָד. בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁתִּתְיַדְּדוּ.”
הִנֵּה כִּי כֵן הֻסְכַּם בֵּינֵינוּ שֶׁבְּאַחַד הָעֲרָבִים אַזְמִין אֶת תָּמָר שֶׁתָּבוֹא מֵהָעִיר, וְאָנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ נֵשֵׁב בְּסֻכָּתֵנוּ אֲשֶׁר בַּכֶּרֶם וּנְשׂוֹחֵחַ.
וְכָךְ הָיָה.
יָשַׁבְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ בְּסֻכַּת הַכְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁעָמְדָה לְיַד הַדֶּרֶךְ הָרָאשִׁית שֶׁל הַכֶּרֶם.
הַלַּיְלָה הָיָה בָּהִיר. הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא הִשְׁרָה חֲגִיגִיּוּת. מֵרָחוֹק נִצְנְצָה הָעִיר עַל אוֹרוֹתֶיהָ הָרַבִּים. גַּלֵּי הַיָּם הִתְנַפְּצוּ אֶל הַחוֹף בְּרַעַשׁ עָמוּם.
בָּלַעְנוּ עֲנָבִים וְדִבַּרְנוּ עַל דָּא וְעַל הָא. וּמִשֶּׁנִּתְקַבְּלָה הָצָּעָתוֹ שֶׁל יִצְחָק (הֲרֵי שָׂמוּנִי שׁוֹמֵר…) קַמְנוּ וְיָרַדְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ לְטַיֵּל בִּשְׁבִיל הַכֶּרֶם.
שָׁאֲלָה תָּמָר: “הֲנָכוֹן הוּא, יִצְחָק, שֶׁהִנְּךָ כּוֹתֵב שִׁירִים?”
“כֵּן”, עָנָה יִצְחָק, וְהוּא נִרְגָּשׁ בְּמִקְצָת וּמְהַסֵּס.
“מְעַנְיֵן לִשְׁמֹעַ כֵּיצַד בָּא אַתָּה לִידֵי כָּךְ,” הוֹסִיפָה תָּמָר לִשְׁאֹל, “לִכְתֹּב בְּקֶצֶב מְסֻיָּם?”
“פָּשׁוּט בְּתַכְלִית,” עָנָה יִצְחָק, וְהַפַּעַם מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן. “הֲרֵי זֶה עִנְיָן שֶׁל הַרְגָּשָׁה. הִנֵּה, לְמָשָׁל, הָעֶרֶב הַזֶּה. הַאֵין אַתְּ מַרְגִּישָׁה בְּקִצְבּוֹ שֶׁל לַיְלָה זֶה הַמַּעֲלֶה עַל הַדַּעַת אֶת דָּכְיָם שֶׁל גַּלֵּי הַיָּם? לִפְעָמִים הֵם גַּלֵּי יָם, לִפְעָמִים הֵן קְרִיאוֹת שֶׁל צִפֳּרִים, וְלִפְעָמִים הֵם הַכּוֹכָבִים הַנּוֹפְלִים…אָדָם הַנּוֹתֵן אֶת לִבּוֹ עַל דְּבָרִים כְּגוֹן אֵלֶּה מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא לָהֶם בִּטּוּי, אִם בְּדִבְרֵי שִׁירָה, אוֹ בְּרִקּוּד, אוֹ בְּצוּרָה כָּלְשֶׁהִי.”
יִצְחָק הִשְׁתַּתֵּק לִרְגָעִים מִסְפָּר וְהוֹסִיף: "הִנֵּה, הִסְתַּכְּלִי לְפָנַיִךְ בַּשְּׁבִיל בּוֹ אָנוּ הוֹלְכִים. הַאִם לֹא הָיִית אוֹמֶרֶת:
שְׁבִילֵי הַכְּרָמִים
בּוֹרְחִים אֶל הַלֵּיל,
שְׁבִילֵי הַכְּרָמִים לְבָנִים הֵם…
הַאֵין אַתְּ רוֹאָה אֶת הַשְּׁבִילִים בּוֹרְחִים אֶל חֶשְׁכַת הַלֵּיל?"
“נָכוֹן,” עָנְתָה תָּמָר לְאַחַר שְׁתִיקָה קְצָרָה. “גַּם אֲנִי רוֹאָה כָּךְ…מִיָּמַי לֹא שַׂמְתִּי לֵב.”
הַפַּעַם הָיָה בְּקוֹלָהּ מַשֶּׁהוּ מִן הַלְּבָבִי. קֹדֶם לָכֵן דִּבְּרָה מִתּוֹךְ גַּנְדְּרָנוּת מְסֻיֶּמֶת וּבְצַעֲקָנוּת יְתֵרָה. הִמְשִׁיכָה תָּמָר וְשָׁאֲלָה:
“הַגֵּד נָא, יִצְחָק, הַכּוֹתֵב אַתָּה שִׁירֵי אַהֲבָה?”
יִצְחָק שָׁלַט כְּבָר בְּרוּחוֹ. הוּא דִבֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט וּבִטָּחוֹן:
“כֵּן,” אָמַר. "אַךְ אוֹדֶה עַל הָאֱמֶת שֶׁאֵינִי מִתְכַּוֵּן לְמִישֶׁהוּ מְסֻיָּם. אִם אַגִּיד לְמָשָׁל:
תְּנִי וְאָלִיט אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד
בְּשִׁפְעַת שַׂעֲרֵךְ הַשָּׁחוֹר,
כִּי עָיֵף הוּא לִבִּי,
כְּנִימָה הוּא רוֹעֵד,
בֵּין עֶרְגַּת־אַהֲבָה לְבֵין אוֹר.
וַדַּאי תַּחְשְׁבִי עַל הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר לָהּ הֻקְדַּשׁ שִׁיר זֶה וְלֹא תַּאֲמִינִי לִי כִּי דְבָרַי מְכֻוָּנִים לְאַהֲבָה כְּלָלִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּלִבִּי, וּבִמְיֻחָד הִתְכַּוַּנְתִּי הַפַּעַם לְמוֹלַדְתִּי. כֵּן, לַלֵּילוֹת הַיָּפִים וְהָעֲמֻקִּים שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הַיּוֹרְדִים כְּשִׁפְעַת שְׂעָרוֹת…"
יִצְחָק הִפְסִיק לְרֶגַע וְעָשָׂה אָזְנוֹ כְּאֲפַרְכֶּסֶת.
“נִדְמֶה לִי שֶׁמַּשֶּׁהוּ רוֹחֵשׁ פֹּה בֵּין הַגְּפָנִים,” אָמַר בְּקוֹל נִבְהָל. “הֲרֵי שָׂמוּנִי שׁוֹמֵר…”
וְאָכֵן נִשְׁמַע רַחַשׁ בֵּין הָעֲנָפִים.
“אֵין אֵלֶּה אֶלָּא שׁוּעָלִים,” אָמְרָה תָּמָר.
“לֹא,” עָנָה יִצְחָק. “נִדְמֶה לִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי קוֹל אֲנָשִׁים. תִּסְלְחִי לִי, אוּלָם הִפְקִידוּנִי לְשׁוֹמֵר…”
אוֹתוֹ רֶגַע עָלָה קוֹל צְחוֹק חָנוּק. תָּמָר פָּרְצָה בִּצְחוֹק.
יִצְחָק נָסוֹג אֲחוֹרַנִּית.
מִתּוֹךְ הַגְּפָנִים קָפְצוּ דְמֻיּוֹת אֲחָדוֹת בְּצַעֲקַת־גִּיל וּלְאוֹרוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה הַבָּהִיר נִרְאוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁבִּידֵיהֶם.
לֹא הָיָה מָקוֹם לְטָעוּת. אֵלֶּה הָיוּ חֲבֵרֵינוּ. הֵם קָפְצוּ מֵעַל חוּטֵי הַקּוֹדְרוֹנִים וְצָעֲקוּ: “תְּנִי וְאָלִיט אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד…”
…תָּמָר, שֶׁעַד כֹּה דִבְּרָה בְּקוֹל דַּק, פָּרְצָה בִּצְחוֹק עָבֶה, בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל יָרִיב הַיָּדוּעַ, וּבָרְחָה.
גַּם אֲנִי בָּרַחְתִּי.
יִצְחָק נִשְׁאַר עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ.
בְּמֶשֶׁךְ שְׁלשָׁה יָמִים רְצוּפִים לֹא עָזַב יִצְחָק אֶת סֻכָּתוֹ, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי, מִשֶּׁהוֹפִיעַ, הֻרְגַּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי רַב. שׁוּב לֹא הָיָה זֶה אוֹתוֹ יִצְחָק. הוּא הָפַךְ לְשַׁתְקָן וְהִתְרַחֵק מֵהַבְּרִיּוֹת.
מֵאָז עָבְרוּ שָׁנִים מִסְפָּר. אָנוּ, חֲבֵרָיו לְשֶׁעָבַר שֶׁל יִצְחָק, הִנְנוּ גַם הַיּוֹם חֲבֵרָיו לַעֲבוֹדָה וּלְחַיִּים מְשֻׁתָּפִים. אוּלָם דִּבְרֵי שִׁירָה אֵין אָנוּ שׁוֹמְעִים מִפִּיו.
בִּרְצִינוּת־יֶתֶר קִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה הַקֻּנְדֵּס שֶׁלִּי.
אָכֵן, הִצְלַחְתִּי בַּכֹּל, וְעַל כָּךְ נוֹקְפֵנִי עַד עַתָּה לִבִּי.
וּבְאַחַת אֲנִי מְשֻׁכְנָע: יִצְחָק, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱלַם, הֲרֵי בְּלִבּוֹ פְּנִימָה מְשׁוֹרֵר הוּא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.