"הפועלים מתאוננים שאין האכרים נותנים להם עבודה – מדוע?
מפי פועלים רבים שמעתי, כי אי אפשר להם להתקים מעבודה פשוטה, לאמור – אין שכר-העבודה מספיק לצרכיהם. ואם כן, הקריאות “כבוש העבודה” למה הן באות? ולמה מתנפלים על האכרים?
בעברי במושבות הגליל, ספרו לי שכל הפועלים הבאים שמה, באים במחשבה תחילה על מנת להתאכר, ויען שיק“א חדלה בזמן האחרון לתמוך בהם ולתת להם את היכולת להתאכר, עוזבים הם את הארץ. וב”הפועל הצעיר" אני קורא שכל הפועלים הבאים לארץ-ישראל, באים על מנת להיות ולהשאר פועלים, ושואל אני אתכם: עם מי האמת?
האמת היא שהפועל העברי עולה לו לאכר ביוקר יותר מאשר פועל אחר?
הנכון הוא שישנם כרמים שלא דרכה בהם רגל של פועל עברי?"
אלו הן השאלות, לפי דברי כתב אחד ב“האור”, שאחד-העם שאל בעין-גנים את הפועלים אשר התאספו לכבודו. ואם כי מכל אותה הקורספונדנציה נודף יותר ריחו של ה“קורספונדנט” – ריח לא נעים ביותר – ננסה בכל זאת לענות על השאלות, כפי שהורצו על ידיו, כי הרי לא בנוסח העיקר אלא בתמצית, וזו מובנה למדי גם על פי ההרצאה הזאת.
ולא הייתי מזכיר כלל את הקורספונדנט, שאינו מעלה ואינו מוריד לגבי עצם הענין, אלמלא היה זה בפתח-תקוה ואלמלא היה השואל אחד-העם. הפועלים הרי אינם מחויבים להיות כולם בדעה אחת ואינם מחויבים להכין מענה לכל שואל. אותה ההכרה הלאומית, שהניעתם לבוא לא“י ולעבוד בתנאים קשים, נותנת להם די כבוד ואין צורך להגן עליהם בפני מי שהוא. אלא שהענין היה בפ”ת, במקום ששאלת הפועלים היא מורכבה וסבוכה מאד, והשואל היה אחד-העם, שלדבריו מוכרחים אפילו אכרי פתח-תקוה לתת ערך. ואם אחד-העם שאל את הפועלים שאלות והם לא ידעו לענות עליהן, או שהאחד סתר את דברי חברו, הרי שהם נוצחו (לשמחתו של הקורספונדנט) ומי הוא, איפוא, כאן המנצח, אם לא פתח-תקוה?
לשאלה א'.
רבות הן הסבות שבשבילן נוטה האכר לבכר את הפועל הנכרי על פני העברי:
- הפועל העברי עולה לאכר ביותר יותר מהפועל הנכרי. בכונה הדגשתי “הפועל העברי”, ללמדך שרק הפועל העברי עולה יותר ביוקר ולא העבודה העברית. כי אם נחשב את כל הנזק שהפועל הנכרי מביא לעבודה, כמו: השארת השרשים של האינז’יל בתוך האדמה, שבירת העצים – לפעמים מתוך אי-זהירות, ולפעמים בכונה להשחית, המעילה התמידית, גם בכמות העבודה וגם באיכותה, הגניבות התדיריות וכו' וכו' – אם את כל אלה נקח בחשבון, אז בודאי נמצא כי העבודה העברית אינה עולה יותר ביוקר מהעבודה הנכרית. ואולם מכיון שההבדל שבין העבודה העברית ובין העבודה הנכרית הוא, על-פי-רוב, סמוי מעיני האכר בשעת מעשה ומצטרף לחשבון רק לאחר זמן, וההבדל שבין השכר של הפועל העברי ובין זה של הפועל הנכרי הוא גלוי ועומד לעיניו בכל עת ובכל שעה, הרי הוא נוטה להעלים עין מערך העבודה, שאת פירותיה אפשר לראות רק בעתיד ולשים יותר את לבו לשכר העבודה, שאותו הוא צריך להוציא בכל יום.
חזיון מעין זה אפשר לפגוש גם בארצות הקולטוריות ובתעשיה המפותחה, ששבילי תורת הכלכלה יותר נהירין שם. ידוע ומוסכם בהלכות הכלכלה כי הפועל המפותח, שצרכיו מרובים, הוא גם יותר פרודוקטיבי בעבודתו, מבין אותה ומשכללה יותר מהפועל שהתפתחותו נמוכה וצרכיו מעטים. ואף-על-פי-כן נוטים הבעלים בכל העולם לבכר את הפועל הבלתי תרבותי ע"פ הפועל התרבותי, מפני שדרישותיו של הראשון נראות להם ליותר נוחות מאלה של האחרון.
הפועל העברי רוצה להתאזרח במושבה ולהתערב גם בעניני החול וגם בעניני הקודש שלה. ומפני שהשקפותיו של הפועל על החיים הן, על-פי-רוב, שונות מאלה של האכר, כמו שגם גילם ומדרגות התפתחותם שונים, לפיכך הם באים לידי קונפליקטים. גם במלחמה הזאת, מלחמת ההשקפות והדעות, איננה חדשה אתנו: בכל העולם משתדלים הפועלים להשתתף השתתפות אקטיבית בסדור עניני החברה ולהכניס לתוכה מושגים חדשים, והבעלים, עם אלה שעומדים על צדם, נלחמים בפועלים ורודפים אותם. אלא שבארצות אחרות אין המלחמה הזאת יכולה להביא לידי הרחקת הפועלים, כי הבעלים זקוקים לעבודתם; ופה בא“י יכולים הבעלים גם להרחיקם, כי יש להם אחרים, יותר נוחים, במקומם. ואמנם גם הפועלים “היותר נוחים” מכניסים לתוך חיי המושבה “מושגים” אם כי לא חדשים, אך גם לא רצויים ביותר, ובלי כל השתדלות מצדם. ידועה למדי השחתת המדות שהפועלים הנכרים מכניסים לתוך המושבות. אך גם פה פועל ההבדל שבין הסמוי ובין הגלוי לעין: הפועל העברי רוצה, באופן ישר וגלוי ובכונה תחילה, להשפיע על חיי המושבה ולהעביר, ר”ל, את הבנים על השקפות אבותיהם, והפועל הנכרי משפיע, בלי כל כונה ובאופן בלתי ישר, ומעביר את הילדים על מדותיהם. כאן רואה האכר לפניו את “המשחית” והרי הוא נלחם בו ומרחיקו משם, במקום שהמשחית ישנו באמת, אין הוא רואה אותו ואיננו מרגיש בו.
האכר שלנו הוא, על-פי-רוב, יותר סוחר מאשר אכר – סוחר לא רק ביבול נחלתו, כי אם גם בנחלה עצמה: אם למחר יזדמן לו קונה טוב, הרי הוא מוכן ומזומן למכור את כל אשר לו. ותכונתו של אכר-סוחר כזה היא, שהוא שם את כל מעיניו בדברים שתוצאותיהם נראות תיכף לעין ואיננו מתענין ביותר בדברים שתוצאותיהם אינן נראות. ותכונה מסחרית זו פועלת גם כן לא מעט על יחסו השלילי של האכר לעבודה העברית.
ההרגל. לשני דברים הורגלו אכרינו: ראשית – לחשוב כי היהודים אינם מסוגלים לעבודה, והראיה – הם, האכרים עצמם. הלא רובם באו לאחוז באת ובמחרשה ולהיות למופת לעיני העולם, ואעפ“כ לא עמדו בנסיון ונהפכו כולם למשגיחים, או לא משגיחים, על עבודת אחרים – האם אין זה מופת חותך, כי היהודים אינם מסוגלים לעבודה? שנית – האכר שלנו הורגל להיות נוגש ע”פ הנוסחה המזרחית, בבחינת “עבד כי ימלוך”, והפועל העברי מתמלא התמרמרות כשהוא רואה איך נוגשים באחרים ובודאי שלא יתן שיגשו בו בעצמו.
סבות אלו ודומיהן, מהן גלויות ומהן נסתרות, הפועלות לעתים גם שלא מדעת בעליהן, גורמות לזה שהאכר ימאן לתת עבודה לפועל העברי.
ואמנם יש שיקרה גם אשר פועלים מתבקשים באיזה מקום לזמן מה ואי אפשר להשיגם – ואז חוגגים האכרים את חג נצחונם: רוצים אנו לקבל פועלים עברים – ואינם. אבל לטענה הזאת אין כל יסוד. כי אלמלי היו הפועלים באמת מתבקשים, היו תמיד נמצאים לדורשיהם, ומאות הצעירים שעזבו בשנים האחרונות את הארץ היו נשארים בתוכה. אלא שהפועל העברי מתבקש רק במקרים יוצאים מן הכלל, ולמי זה ישנה היכולת לשבת בטל ולחכות למקרה. יש, למשל, מקרים שגם הפועל הערבי מתבקש ואיננו, ואז הולכים האכרים לבקשו בעזה, במצרים ובמקומות אחרים; ולוא היו חוזרים ככה אחרי הפועל העברי, היו בודאי מוצאים אותו תמיד.
ואין אנו רוצים להגיד בזה שאצלנו, היהודים, ישנו פועל אגררי מוכן ומזומן לתפקידו ושצריך רק למצוא אותו, לא. פועל כזה, יודעים אנו, איננו אצלנו במציאות כלל ואנו צריכים רק עתה ליצור אותו, אלא שיחד עם זה יודעים אנו גם כן עד היכן מגיע כוח ההסתגלות אצלנו, היהודים, ביחוד במקום שגם ההכרח להתפרנס מהעבודה וגם מומנטים פסיכולוגיים ידועים פועלים את פעולתם ומחבבים את העבודה של הצעירים הבאים הנה. לדוגמה, יכולים לשמש לנו אותם המעטים שזכו להיות לפועלים בא"י, הרי רובם הגיעו בהתפתחותם בעבודה לידי מדרגה גבוהה מאד. ואלמלי היה האכר משתדל להכניס את הפועל העברי וללמדו, כמו שהוא מלמד את הערבי החדש לעת הצורך, כי אז היה תמיד מוצא די ידים עבריות גם בין אותם היהודים הנמצאים בפנים הארץ וגם בחוץ. אלא שהאכר, כאמור, לא רק שאיננו רוצה לבקש את הפועל העברי, אלא, להפך – משתדל להרחיקו.
לשאלה ב'.
בכלל אין אני מוצא כל סתירה בין הקריאה “כבוש העבודה” ובין אותה העובדה, ששכר העבודה בא“י אינו מספיק לצרכיו של הפועל; כשם שאינני מוצא כל סתירה בין האידיאל להתנחל בארץ האבות ובין אותה העובדה המעציבה שהרבה מהמתנחלים פה מצבם החמרי רופף מאד. כי הרי אותם האנשים שחרתו על דגלם את הלוֹזוּנג “כבוש העבודה”, לא חרתו אותו כתנאי להטבת מצבם הפרטי, כי אם כתנאי הכרחי להתגשמות האידיאל הציוני, בחשבם, שאם אין אפשרות כי העבודה תהיה עברית, אז אין ח”ו כל תקוה לעבודתנו הישובית. הם מכירים, איפוא, את המציאות ומתכונים למרוד בה: או שיש לנו יכולת ליצור ישוב עברי, קטן או גדול, אך בתנאי שיהיה עברי במלוא משמעות המלה הזאת, או שאין לנו יכולת לעשותו לעברי, ואז לא צריך ליצרו כלל, כי כבר נלאינו ליצור בשביל אחרים.
היכן היא, איפוא, כאן הסתירה?
ואולם צריך לשער שלא הסתירה ענינה את השואל הנכבד, כי אם עצם השאלה: אם יכול הפועל בארץ-ישראל להתקים על עבודתו, או לא? ועל השאלה הזאת אפשר לענות רק בקשר עם השאלה הראשונה, לאמור – אם האכר רוצה לתת עבודה לפועל העברי, או לא?
ידוע, כי שכר העבודה בארץ-ישראל הוא קטן מאד וצרכי החיים עולים ביוקר, וקשר מאד לפועל להתקים בשכר זה. ואף-על-פי-כן – פועל שיש לו עבודה תמידית ושהוא מרויח שני פרנקים ליום, היה יכול להתקים על עבודתו, אלמלי אפשר היה לו להשתמש בעזרה הדדית, לאמור: אילו היה מספר הפועלים הקבועים גדול, והם היו יכולים ליסד מוסדות משותפים בכדי להוזיל את צרכי החיים, כי אז היו יכולים להתפרנס בצמצום מעבודתם. בכלל ידוע כי במקום שהפועל נחוץ, שם מבקשים עם הבעלים אמצעים שונים כדי לאפשר לו את קיומו, ובמקום שהוא מיותר – שם אין הוא יכול להתפרנס מעבודתו גם כשהוא משיג אותה.
עד היום שוררים בנדון זה חלוקי דעות בין הפועלים: הללו אומרים כי פועל חרוץ, שיש לו עבודה תמידית במשך כל השנה, יכול להתפרנס ממנה, והללו אומרים כי בשכר מצער זה אי-אפשר להתפרנס. אך האמת היא כי במצב הנוכחי אי אפשר לפסוק כל הלכה. לדוגמה: במשך השנים האחרונות נעשו הרבה נסיונות ע“י הפועלים והסתדרויותיהם ליצור מוסדות שונים להטבת מצב הפועלים – ולא הצליחו. רוב הפועלים חשבו ומצאו כי הסבה לאי ההצלחה מונחת בהתפלגותם של הפועלים למפלגות, והחליטו ע”כ לארגן את כל הפועלים האגרריים בלי הבדל מפלגה לשם עבודה משותפת. למטרה זו נתמנו שני ועדים: האחד ביהודה והשני בגליל. ההסתדרויות הקימות עזרו לבריאה זו ופגשו אותה בשמחה. אבל גם הועדים האלה לא עשו כלום. אפשר אולי להאשימם, שהם לא עשו גם את זה שהיה ביכלתם לעשות. אבל האמת היא, כי לעשות איזה דבר ממשי, שיוכל להיטיב את מצבו של הפועל, ברוב או במעט, אין ביכלתם, גם כשיאמצו את כל כוחותיהם. בשביל שתהיה יכולת כזו דרוש, שלכל הפחות החצי ממספר העובדים שהמושבה מעסיקה, יהיו פועלים עברים שהם קבועים במושבה.
אם בפ“ת, למשל, ימצאו אלף פועלים עברים קבועים, אז יוכלו בודאי ליצור הרבה בשטח העזרה ההדדית ואפשר יהיה להם באופן כזה להתקים בעבודתם. אבל עכשיו, כשמספר הפועלים מגיע שם לפעמים למאה ולפעמים לחמשים, וגם בין אלה יש חלק הגון של הולכי בטל – אעפ”י שבשדות המושבה עובדים מאות ואלפי ערבים – הרי שאין לדבר על עזרה הדדית ועל האפשרות להתקים על שכר העבודה.
לשאלה ג'.
בבירור שאלת הפועלים ב“הפועל הצעיר” נטתה המערכת תמיד לצד אותה הדעה האומרת, כי התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בא“י יכולות להתגשם רק אז, אם הפועל העברי ישאף להשאר פועל. אף-על-פי-כן, בכדי שהשאלה תתברר מכל צדדיה, נתנה מקום גם לדעה שכנגד. ואולם מעולם לא צינה עובדה כזו, “שכל הפועלים הבאים הנה, באים על מנת להיות ולהשאר פועלים”. וממילא מובן, שאין כל סתירה בין זה שכתוב ב”הפועל הצעיר" ובין זה שאחד-העם שמע בגליל, “שכל הפועלים הבאים שמה, באים במחשבה תחילה על מנת להתאכר”. כאן מבררים מה שצריך להיות, וכאן מצינים מה שיש. וצריך עוד להעיר כי אלה שמשמיעים את העובדה האמורה, הם גם מוכיחים בזה: “עם מי האמת”. כי הלא כה דבריהם: “ויען שיק”א חדלה לתמוך בהם ולתת להם את היכולת להתאכר – עוזבים הם את הארץ". לסוף כזה נבאו סופרי “הפועל הצעיר” זה כבר. הם אמרו: “התקוות להתאכר יביאו את הפועלים לידי יציאה את הארץ”. מה שאין כה אם יבואו מתחילה על מנת להשאר פועלים, אז יתמסרו אל העבודה וישאפו להתבסס בה. מי שיוכל באמצעיו הוא להתאכר, זה יהיה אכר טוב, ומי שלא יהיו לו אמצעים – ישאר פועל טוב.
ועוד דבר: גם אותה הדעה האומרת כי הפועל (כמובן שכל זה אמור במי שאין לו אמצעים) צריך לשאוף להתבצר בעבודה ולהתרחק מחלומות על דבר התאכרות, מבדילה בין פועלי יהודה ובין פועלי הגליל, או יותר נכון – בין אותן המושבות המיוסדות בעיקר על משק של נטיעות ובין אלה המיוסדות בעיקר על משק של זריעה. אם בראשונות, שיש להן תכונה קפיטליסטית, אפשר לקוות כי שכר העבודה יעלה עד למדרגה כזו שהפועל יוכל להתפרנס בו גם בהיותו בעל משפחה, הנה באחרונות אי-אפשר להגיד כזאת. ומאליו מובן שבמושבות האלו מוכרח הפועל, אחרי שנים אחדות, לשאוף להתאכרות בצורה ידועה, או לעזוב את הארץ.
לשאלה ד'.
בתשובה לשאלה א' נמצאת התשובה גם לשאלה ד'.
לשאלה ה'.
באמת קשה מאד לענות על השאלה הזאת בצורה זו שהרצה אותה הקורספונדנט. כי מי זה יכול לעשות בקורת כזאת בכדי לדעת, אם “ישנם כרמים שלא דרכה בהם רגל של פועל עברי”. אבל, כפי שאני מבין, מתכון השואל לדעת, אם ישנם אכרים שאינם נותנים עבודה לפועל העברי עפ"י פרינציפּ? ועל השאלה הזאת יכול כל אחד מאתנו, בלי כל חשש שמא יתבדה, לענות: כן, יש ויש. כאלה אפשר למצוא בכל מושבה עברית ומספרם אינו קטן כלל. מלבד כל הטעמים האמורים בתשובה א', שבשבילם ממאן האכר לתת עבודה לפועל העברי, נאחזים בעלי הפרינציפּ לפעמים בטעמים מגוחכים מעין אלו:
“הפועל המסכן אינו יכול להתקים בשכר כזה, ולמה למשוך אותו אל העבודה? טוב שילך לבקש לו איזו פרנסה אחרת, יותר נוחה”. או: “הפועל העברי הוא “גוי” (במובן הדתי) ולמה לי לשלם לו ביותר, בעת שאני יכול להשיג גוי אחר בזול”. או: “טובת הישוב דורשת שהעבודה תעלה בזול, ואם הפועלים העברים מרימים את שכר העבודה, הרי הם מזיקים לישוב”. או: “הפועל העברי הוא סוציאליסט ושואף להתחלק אתי ברכושי”. ואמנם קשה לחשוב כי האכר הוא כל כך תמים, שהוא מדבר את כל זה ברצינות. יותר נכון שבטעמים אלה שלו יש צביעות, והטעם האמתי לפרינציפּ שלהם הוא: הפרוטה. איך שיהיה – ובארץ-ישראל ישנם הרבה אכרים עברים שאינם מקבלים פועלים עברים בפרינציפּּּּ.
אלה הן, בקירוב, התשובות המעשיות שאפשר לתת על השאלות המעשיות של אחד-העם.
עתה ארשה לעצמי להרצות בקצור את ההשקפה של בעלי-הקריאה “כבוש העבודה” על “מעשיותם” של “בוני” הישוב שלנו. ואף-על-פי שאחד-העם לא יראה בהשקפה זו שום חדוש ואולי גם ימצא בה מעין הד קול מהשקפותיו הוא, כמו שגם בשביל “הפועל הצעיר” אין בהשקפה הזאת משום חדוש, כי כבר חזרו עליה סופרים רבים בצורות שונות הרבה פעמים – ובכל זאת, לגבי אלה שאליהם מכוונת הקריאה “כבוש העבודה”, נשארת היא תמיד חדשה ועוד הרבה זמן צריך יהיה לחזור עליה ולשננה לפניהם.
אנחנו היהודים גם זקנו כבר יותר מדי בשביל שנוכל להיות כובשי ארצות באותם האמצעים שעמים אחרים כובשים, וגם אין לנו צורך בכבוש ממין זה. אין לנו לא צי מלחמה ולא מיליארדים, שבכוחם כובשים ארץ, ואין לנו צורך בשוקים לסחורותינו, שלשמן הולכים לכבוש. עמים ההולכים בדרכים כאלה ולשם מטרות כאלו, יש להם הכל בביתם, ולארץ הנכבשה הם זקוקים רק כדי להוציא בה את שארית האנרגיה שבביתם. להם לא איכפת אם הכוח הרוחני של הארץ, המחיה ומקים את תושביה, ישאר אותו של העם הנכבש, ובלבד שתנתן להם דריסת רגל בה למטרותיהם הכלכליות והמדיניות.
לדוגמה: אנגליה כבשה את מצרים כבוש גמור. את הכבוש הזה אפשר לראות בשוקי מצרים, בבתי המסחר שלה, בדרכיה הסלולות, בסדרי החברה והמדינה שלה, בנמוסים החיצוניים של אנשיה ואפילו בתלבשתם; אבל בתכנה העיקרי מצרים נשארה ותשאר ערבית. הקוּלטוּרה החיצונית והקפיטלים שנכנסו אליה מאנגליה הועילו הרבה להגביר את הרוח הפנימי של מצרים: הערבים מקבלים מהאנגלים כל מה שאפשר להם לקבל ומפרים על ידי זה את כוח היצירה שלהם. למרות כל כוחה של אנגליה, לא יכלה ולא תוכל להשליט את רוחה הפנימי במצרים, כי יוצרי החיים הממשיים שלה נשארו תושבי הארץ – הערבים ולא האנגלים.
מכאן, ומעוד דוגמאות ממין זה, אנו למדים, כי הכבוש הפורמלי, הנקנה בכוח של אגרוף, או של כסף, איננו עוד הכל; ערכו חשוב רק בזירה העולמית הגדולה, שבה יכולה כל חיה לנסות את כוחה ולהראות את גבורתה, אבל תוכן ממשי אין בו. כבוש מוסרי אמתי, שבזכותו חיים בני האדם ויוצרים ערכים קולטוּריים, הלזה נקנה רק ע“י האכר ומחרשתו, ע”י הפועל ומעדרו, ע“י הנפח וסדנו, ע”י המורה ובית ספרו, ע"י כל אותם מיליוני האנשים הזורעים בדמעה ובזעה את גרעיני היצירה של החיים הקוּלטוּריים. ואם בעמים גדולים, שלוֹעם גדול ויכלתם רבה, כך – אנו, שמלבד הכוח המוסרי אין לנו ולא כלום ושגם הצורך בארץ מולדת הוא אצלנו בעיקר מוסרי ולא מדיני, על אחת כמה וכמה שאין אנו רשאים ואין אנו יכולים לרכוש לנו ארץ מולדת רק בכסף.
כי, נתאר לנו ששערי ארץ-ישראל נפתחו לפנינו לרוחה, ובמשך איזו עשרות שנים של עבודה אנרגית הצלחנו להטות את לבות הקפיטליסטים העברים שיקנו את רוב אדמת ארץ-ישראל; נתאר לנו גם כן שהקפיטליסטים האלה לא נתנו את כספם סתם, לשם נדבה, כדרך שרבים מהם נוהגים עד עכשיו, כי אם גם באו בעצמם להתישב בארץ, אלא שהאדמה שלהם נעבדת לא בידי יהודים, כי אם בידי עם הארץ – האם תהיה לנו אז הזכות להגיד: שאיפתנו לארץ מולדת נתגשמה? האם לא תהיה האדמה גם אז שיכת יותר לעובדיה מאשר לאלה שקנו אותה בכסף? והאם לא יהיה גם בארצנו שולט החוק, הנהוג בכל העולם, שהרוב בולע את המיעוט?
מלבד זה יש עוד צד אחד למטבע, שהוא אינו פחות חשוב מהראשון. אנחנו הלא שואפים לשוב לארץ האבות כדי לחדש בה את כוחותינו הגופניים והרוחניים, שאבדו לנו בהיותנו גרים בארצות של אחרים. הננו הולכים ומתנונים בכל המובנים, מפני שאין לנו שדה פעולה לעבודה עצמית, ותמיד אנו תלויים בדעתם וברצונם של אחרים הבולעים את כל ישותנו. מאמינים אנו, כי אם נצליח להשיב חלק מעמנו לארץ האבות ולחיי העבודה והפשטות של האבות, אז נבריא על ידי זה את גופו ואת רוחו של אותו החלק, שיוכל במשך הזמן להשפיע מרוחו גם על שאר חלקי העם, או להיות הוא עצמו בבחינת “ואעשה אותך לגוי גדול”.
ומבחינה זו, אם גם נמשיך את התאורה הנ“ל עד הנקודה האחרונה, כלומר – אם אפילו נרשה לעצמנו להאמין בדברים שגם הדמיון אינו סובלם, הרי יותר מתוצאות אפסיות לא נמצא בהם. אם אפילו נאמין, למשל, שהקפיטליסטים יצליחו בכוח הכסף לנצח את הרוב העובד ולהיות לאדוני הקרקע, גם אז לא יהיה לנו כל יסוד לשמוח על זה, שהרי לעם, לשאיפה העיקרית שלנו, אין זה נותן כלום. אולי יהיה לנו בא”י קומץ של סוחרים ביין ובתפוחי זהב במקום הסוחרים בשטרות שיש לנו בחוץ-לארץ, ואולי, במקום ילדים המתחנכים ברוסית, צרפתית ואנגלית בקטנותם ולומדים גם מעט עברית בגדלם, יהיה לנו בארץ-ישראל ילדים מפטפטים עברית בקטנותם וחיים את חייהם החברתיים בגדלם בצרפתית, או בשפה אחרת. אבל יצירה לאומית ותחיה לאומית לא תהיינה כאן.
ומטעם זה אנו אומרים: מושבה עברית אחת, אבל עברית ממש, שהכל בה נוצר ונעשה בידי בניה-בוניה, טובה לנו מעשר מושבות שאת חייהן יוצרים אחרים.
וכאן באים ואומרים לנו: הא תינח במושבות הנוסדות ע"י הקופה הלאומית, שם אפשר להתאים הכל למטרתנו הכללית, אבל במושבות הנוסדות על-ידי אנשים פרטיים, למי זה ישנה הזכות להכריח את הפרט שיוַתר על “חיי השעה” שלו בשביל “חיי-העולם” של הכלל?
ואולם, ראשית – גם במושבות הנוסדות ע“י הקופה הלאומית צריך להשתמש הרבה בקריאה “כבוש העבודה” עד שזוכים באמת לכבשה; כי גם שם יש לנו, לדאבוננו הגדול, הרבה בעלי חשבונות, היודעים להעריך היטב את שויה של כל פרוטה, ומעטים הם מאד בעלי ההרגשה, שידעו להעריך את שויה של הקריאה הנ”ל. שנית – גם “חיי השעה” של הפרט אינם בטוחים ביותר, בעבדו בידי נכרים. ושלישית – יש ויש להעם העברי זכות לא רק מוסרית, כי אם גם יורידית, להכריח את הפרט המתישב בארץ-ישראל שיתחשב ב“חיי העולם” ובאידיאל הכללי שלנו. כי רק בזכות האידיאל הזה ישנה אפשרות לפרטים האלה להתקים בארץ-ישראל. טלו מהם את ההשפעה המוסרית של התנועה הציונית, את כל המוסדות החמריים והרוחניים שנוצרו פה על-ידי התנועה הזאת – ואז יוכרחו הפרטים האלה לקחת את מקל הנודדים בידיהם, ואפילו השוקים ליין ארץ-ישראל שבמצרים ושל תפוחי-הזהב בליברפול – לא יועילו להם הרבה.
ועל יסוד זה אנו מדגישים וחוזרים ומדגישים: תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה. אם הפועל העברי איננו – צריך לבקשו; אם האכר איננו רוצה לתת לו עבודה – צריך להכריחו.
כיצד מבקשים? – בכל האמצעים ובכל הכוחות, כמו ששואפים אמתיים נוהגים לבקש דבר שהתגשמות שאיפתם תלויה בו.
כיצד מכריחים? אצל עמים אחרים מכריחים בכוח של אגרוף, כמו שהם כובשים ארצות ג"כ בכוח זה. אצלנו היהודים יש רק כוח מוסרי שבו אנו רוצים לרכוש לנו ארץ מולדת, ובו אנו צריכים להשתמש גם בשביל להכריח את הפרט שיתאים את מעשיו לטובתו של הכלל.
תרע"ב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.